(א)

הערות

1. א. ס"ק א.
2. ב. סי' תסז ס"ט ד"ה והשבתי.
3. ג. ח"א סי' ע. וראה לקמן תחלת סדר מכירת חמץ, שהרשב"א למד דין זה מהירושלמי פ"ב ה"ב.
4. ד. סי' תלו ס"ק ט (שהביא תשובה זו לענין מפולת).
5. ה. שם ס"ק יא.
6. ו. שם ס"ק ח.
7. ז. סעיף יח.
8. ח. ס"ק ח (לענין מפולת).
9. ט. סעיף לד וקו"א ס"ק טו.
10. י. סי' קנז, שפסק כדעת האור זרוע סי' רמו (בראשית דבריו, שהובא בדרכי משה שם), שמותר להפקיר חמץ קודם שעה ו' ע"מ לזכות בו אחר הפסח.
11. יא. לעיל סי' רמו ס"ט. וראה פס"ד צמח צדק כ, ג.
12. יב. שהתנה עמו שיחזירה לו קודם השבת ולא החזיר. וראה לקמן בהמשך, שכשאי אפשר בענין אחר לא גזרו חכמים. אבל ראה לעיל שם סי"א הטעם שאסור לכתחלה הוא רק מחשש מראית העין (ולא מפני שהוא הפקר לזמן). וראה לקמן תחלת סדר מכירת חמץ משמעות דבריו שאף מן התורה אינו מועיל הפקר לזמן. וראה העו"ב תתכח ע' 53.
13. יג. כדלעיל שם ס"ט. אבל ראה לעיל שם סי"א הטעם שאסור לכתחלה הוא רק מחשש מראית העין (ולא מטעם שאינו מפקיר בפני ג'). וראה העו"ב שם.
14. יד. סי' רפא (ע' שא).
15. טו. ד"ה דמפקרא (אלא שהתוס', בתירוצו הראשון, לא התירו מטעם זה אלא כשאי אפשר בענין אחר, וכדלקמן). וכ"ה בתוס' ב"מ ל, ב ד"ה אפקרה.
16. טז. בדיחויא קמא, וראה לקמן (ד"ה הא') דהכי קיי"ל
17. יז. שבת פ"א סי' לג (בדיחויא קמא).
18. יח. ד"ה ומ"ש ואפילו, שכן הסכימו כל חכמי ישראל (והביא ב' הטעמים שבתוס' ורא"ש שם).
19. יט. אף שבתוס' שם הובא טעם זה. אבל ראה לעיל שם ס"ט, שהובא טעם זה, ובמצויין על הגליון: וכן משמע ברא"ש סוף פ"ד דנדרים (בפירושו שם, ובפסקיו פ"ד סי"א).
20. כ. כמבואר בריב"ש סי' כה. וראה לעיל שם במצויין על הגליון: דלא כריב"ש.
21. כא. ד"ה ואע"פ (שעל מה שהביא הטור מהגהת סמ"ק ואע"פ שאינו מפקירה לגמרי, פירש הב"י: כלומר אע"פ שאינו מפקירה אלא ליום השבת).
22. כב. ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רמט.
23. כג. ד"ה אמר עולא: וכיון דזה שינה לכך אמרו חכמים דלא ליהוי הפקר כו'.
24. כד. שם מה, א ד"ה איבעית אימא, בשם הרא"ם: שאני הפקר לזמן דלא שכיח ויטעו העולם לומר שאינו הפקר.
25. כה. נדרים פ"ב הי"ח.
26. כו. שם: המפקיר את שדהו כו'.
27. כז. שם מד, א ד"ה ושאני הפקר לזמן: שלא גמר בדעתו שיהיה הפקר עד שיזכה בו אדם.
28. כח. שם סע"א: אמדינן לדעתיה דכיון שלא רצה להפקירו הפקר עולם ואכתי אגיד גביה אפילו באותו זמן שהפקירו לא ניחא ליה דליפוק מרשותיה עד דזכי ביה אידך.
29. כט. שם ד"ה משזכה בה, אפילו תוך שעה משהפקירו.
30. ל. שם ד"ה אמר עולא, אפילו תוך שלשה (והטעם דגזרו חכמים, כתבו התוס' כדפרישית, היינו מה שכתבו שם מג, סע"ב לענין תוך שלשה, שגזרו מפני הרמאים).
31. לא. שבת יח, ב ד"ה דמפקרא (לענין הפקר שלא בפני ג', והכי נמי לענין הפקר לזמן).
32. לב. דמסתמא מפקיר להו ולא חששו לערמה.
33. לג. כרבי יהושע בן לוי נדרים מה, א. דהכי קיי"ל בטור ושו"ע חו"מ סי' רעג ס"ז.
34. לד. תוס' שם ד"ה הא. וראה ש"ך שם ס"ק י, שיכול לכפור ולומר לא הפקרתי.
35. לה. כדלעיל סי' רמד ס"ג (אף לענין מחובר).
36. לו. כדלעיל שם ס"ד (לענין תלוש).
37. לז. שהתירו מטעם דאי אפשר בענין אחר.
38. לח. שאסר לכתחילה רק מטעם מראית העין (כטעם הב' שבתוס' ורא"ש שם). וכוותיה פסק לעיל שם סי"א.
39. לט. לחשוש להערמה גם בשבת ופסח (וראה גם לעיל, שדוקא לסברת הסמ"ק מועיל לכתחלה הפקר חמץ שלא בפני ג', ולא קיי"ל כוותיה). וראה בפנים סוף ס"א (ולקמן סי' תמח סכ"ט) שלא הצריך הפקר חמץ בפני ג'.
40. מ. שם מד, א.
41. מא. המובא ברא"ש שם מה, א: הפקר לזמן דלא שכיח ויטעו העולם לומר שאינו הפקר.
42. מב. שנסמנו לעיל בתחלת הקונטרס אחרון.
43. מג. אלא אפילו היה רק בדעתו לחזור ולזכות בו נמי אינו מועיל.
44. מד. שאף מטעם זה גרידא אסור בשבת, אם לא במקום דאי אפשר בענין אחר.
45. מה. כמבואר בפוסקים שיצויינו לקמן בסוף הקו"א.
46. מו. שהרי כשמפקיר בפני ג' אין שם גם החשש של מראית העין, אלא ודאי אסרו לכתחלה מטעם דהפקר לזמן לא הוי הפקר. וראה לעיל שם סי"א, שיש מתירים, שע"י השלשה יתפרסם הדבר, והאוסרים סוברים שאפשר ימצאו הרבה שיודעים מהשכירות ולא מההפקר ויהי' מראית העין.
47. מז. ואפילו נאמר שאם לא אמר בפירוש (שההפקר יחול רק ליום אחד) אין לזה דין המפקיר ליום אחד כו' שגזרו חכמים (שם מד, א וטור ושו"ע שם ס"י) שלא יחול עד שיזכה בו אחר, מ"מ יש לו דין הפקר הרמאים בג' ימים הראשונים, דאמרינן התם (מד, סע"א) שאינו חל.
48. מח. שם משמע מלשונו שגם ברמאין הוא רק תקנת חכמים דלא הוי הפקר עד אחר ג', ואגב זה תקנו כו'.
49. מט. דאף שהרא"ש כתב סברא זו רק לענין תוך שלשה (ולא לענין הפקר לזמן), מ"מ דין וטעם שניהם שוה, כפירוש הראשון שכתב הרא"ש שם (ד"ה כל שלשה) כו'.
50. נ. אם דעתו לחזור ולזכות בו לאחר הפסח, אזי כל ג' כו'.
51. נא. שברא"ש מה, א ד"ה אמר רבה מפני הרמאין. וראה לקו"ש חט"ז ע' 132.
52. נב. שם מד, סע"א (אמר רבה מפני הרמאין דמפקירין והדרין בהון אבל דאורייתא לא הוי הפקר). וראה פס"ד צמח צדק כ, ד.
53. נג. מד, א ד"ה רישא: דאם אמר תהא שדה זו מופקרת ליום אחד בכה"ג ליכא למיחש לרמאין, דאי דעתיה בעידנא דאפקריה דליהדר וליזכי ביה לאלתר למה ליה להפקירו לזמן ידוע, לאפקריה לגמרי דכיון דדעתיה למהדר ולמזכי ביה לא נפקא ליה מידי, אלא ודאי לאותו זמן שהפקירו גמר והפקיר בלא הערמה כלל (וא"כ אין ללמוד מדין תוך ג' ימים לדין הפקר לזמן).
54. נד. רק בדעתו לחזור ולזכות בו אחר השבת או אחר הפסח.
55. נה. שם מג, סע"ב: ולפיכך ראוי לומר דאפילו זכה בו אחר יכול מפקיר לחזור בו שעדיין לא נגמר הפקירו (אבל להלכה קיי"ל בחו"מ שם ס"ט, כדעת הרא"ש שם מג, ב ד"ה כל שלשה ימים, שדוקא כשלא קדם וזכה בו יכול לחזור בו).
56. נו. אם נאמר שהחושב לחזור ולזכות בו דינו כאילו אמר בפירוש תהא מופקרת ליום אחד, שבזה מפורש בברייתא שם שיכול לחזור רק קודם שזכה בה.
57. נז. שלא רצה להפקירו הפקר עולם כו' לא ניחא ליה דליפוק מרשותיה עד דזכי ביה אידך (ר"ן מד, סע"א), ונתבאר לעיל שלשון זה מורה דלא מהני מדאורייתא.
58. נח. מד, ב ד"ה המפקיר (שהפקר הרמאים לר"ת לא הוי הפקר מן התורה, ולר"י מדרבנן).
59. נט. כדעת הרא"ש, שהפקר לזמן אינו הפקר רק מדרבנן מחשש הערמה, ולכן התירו לענין שבת כשאי אפשר בענין אחר.
60. ס. הנ"ל, שבשבת (ופסח) אין חוששים בהפקר להערמה.
61. סא. סי' רמו ס"ק ד, שפירש מסקנת הב"י, שלא יסמוך על מה שיפקירנה אח"כ בפני ג'.
62. סב. סעיף ג.
63. סג. סי' לה.
64. סד. סעיף ג.
65. סה. ס"ק ג.
66. סו. ס"ק ח (אבל ראה אליה רבה ס"ק ט, שמסיק כהב"ח להתיר).
67. סז. לא סמכינן על סברת הסמ"ק.
68. סח. שנסמנו לעיל בתחלת הקו"א, שאסרו כשבדעתו לחזור ולזכות בו אחר הפסח.