ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות ברכות השחר וקריאת שמעהלכות קריאת שמעסג לישב בשעת קריאת שמע ושלא יישן

סג לישב בשעת קריאת שמע ושלא יישן

ובו י' סעיפים

שוכב עומד יושב ומהלך

א כל ¹¹⁹⁵ אדם קורין קריאת שמע כדרכן, בין עומדין בין יושבין בין שוכבין בין מהלכין בין רוכבין על גבי בהמה, שנאמר ובלכתך בדרך. אם כן למה נאמר בשכבך ובקומך, בזמן שבני אדם שוכבין ובזמן שבני אדם עומדין¹¹⁹⁶.

ומכל מקום פרקדן¹¹⁹⁷, דהיינו שהוא מוטל ופניו טוחות בקרקע, או מושלך על גביו ופניו למעלה¹¹⁹⁸, אפילו אם הוא בענין שאין איסור בשכיבה זו משום חשש שמא יבא לידי קישוי, כגון שמוטה על צדו מעט¹¹⁹⁹, אסור לקרות קריאת שמע עד שיתהפך על צדו לגמרי¹²⁰⁰, מפני שמקבל מלכות שמים דרך שררה וגאוה. אלא אם כן היה בעל בשר הרבה ואינו יכול להתהפך על צדו¹²⁰¹, או שהוא חולה¹²⁰². ויש אומרים¹²⁰³ שאפילו לשוכב על צדו לא התירו לקרות כך אלא כששוכב ערום תחת סדינו, שלא הטריחו עליו לעמוד וללבוש בגדיו¹²⁰⁴. והעיקר כסברא הראשונה¹²⁰⁵:

ב מי שרוצה להחמיר לעמוד כשהוא יושב ולקרותה מעומד, נקרא עבריין, שעובר על דברי חכמים¹²⁰⁶. ואף שהחכמים התירו גם מעומד, מכל מקום כיון שלפי דבריהם אין מעלה כלל במעומד מביושב, שזה שנאמר ובקומך אין הכתוב מדבר כלל בעמידה אלא בזמן קימה¹²⁰⁷, והוא מחמיר לעמוד¹²⁰⁸, הרי נראה שאינו חושש לדבריהם ולפירושם בכתוב, וחייב מיתה¹²⁰⁹. ואין דומה כלל לשאר חומרות שאנו מחמירין מאיזה טעם במה שהקילו חכמים, שאף חכמים היו מודים שיש מעלה בחומרא מאותו טעם, אלא שלא רצו להחמיר¹²¹⁰:

ג במה דברים אמורים, ביושב שעומד. אבל אם היה מהלך ורוצה לעמוד ולקרות כל הג' פרשיות של קריאת שמע כדי שיוכל לכוין היטב, רשאי ותבא עליו ברכה, כיון שאינו מתכוין בעמידה אלא בשביל הכוונה, משא"כ ביושב שיוכל לכוין כמו מעומד¹²¹¹. לכן מה שנוהגין לומר ביום הכפורים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד מעומד, מותר לעמוד כשמגיע לקריאת שמע, אע"פ שהיה יושב ויכול לכוין, מכל מקום אינו עושה משום חובת קריאת שמע אלא משום חובת היום¹²¹²:

ד ואם רצה לקרות כל הג' פרשיות כשהוא מהלך, הרשות בידו, מלבד פסוק ראשון שצריכין לעמוד מהילוכו ¹²¹³ (או לישב¹²¹⁴) ולקרותו כדי לכוין היטב. והוא הדין אם היה רוכב על גבי בהמה, צריך להעמידה, שאינו יכול לכוין כל כך, שהוא טרוד בהליכתה. אבל אם יושב בעגלה אין צריך להעמידה¹²¹⁵:

כוונה ועשייתם קבע

ה אע"פ שלכתחלה צריך לכוין בכל הג' פרשיות¹²¹⁶, עיקר¹²¹⁷ הכוונה היא בפסוק ראשון¹²¹⁸ שהוא קבלת מלכות שמים¹²¹⁹, והוא הדין לברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שהוא גם כן קבלת מלכות שמים¹²²⁰. אבל מואהבת ואילך, הוא לשון צוואה¹²²¹, לפיכך אם קרא קריאת שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון או בברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, צריך לחזור ולקרותן¹²²². ואפילו האומרים שמצות אינן צריכות כוונה, מודים בזה שאם לא כיון לבו לא יצא ידי חובתו מן התורה, כמו שנתבאר בסי' ס'¹²²³.

וכשקורא פסוק שמע ישראל פעם שנית, יקרא בלחש אם הוא בצבור, שלא יהיה נראה כמקבל ב' רשויות ¹²²⁴ . ואם לא נזכר שלא כיון לבו עד לאחר שסיים כל הפרשה, צריך לחזור לראש¹²²⁵, שאי אפשר לקרותו במקום שנזכר, משום שנמצא קוראה למפרע ולא יצא, כמו שיתבאר בסימן ס"ד¹²²⁶:

ו אם היה ישן, מצערים אותו ומעירים אותו עד שיקרא פסוק ראשון והוא ער ממש שיוכל לכוין. מכאן ואילך אין מצערין אותו כדי שיקרא והוא ער ממש, שאע"פ שהוא קורא מתנמנם יצא. ואע"פ שלכתחלה צריך לכוין בכולה, אין מטריחין ומצערים אותו בשביל כך, כיון שהוא אנוס בשינה, אבל עכ"פ מצערים אותו עד שיקרא כולו בפיו¹²²⁷. ולא אונס שינה בלבד, אלא הוא הדין אם אנוס אונס אחר שלא יוכל לכוין מואהבת ואילך, אין מטריחין עליו לכוין, כיון שהוא אנוס¹²²⁸:

ז הקורא קריאת שמע, לא ירמוז לחבירו בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו, ואפילו לצורך מצוה. ואם עשה כן, עליו הכתוב נאמר¹²²⁹ ולא אותי קראת יעקב כו', מפני שנראה כקורא דרך עראי, והתורה אמרה ודברת בם, ודרשו חכמים עשה אותם קבע¹²³⁰.

במה דברים אמורים, בפרשה ראשונה¹²³¹, מפני שיש בתחלתה קבלת מלכות שמים¹²³² הצריכו לעשותה קבע. אבל מכאן ואילך, מותר (א) (לצורך מצוה קצת, כעין מעשה שהיה ששנה תלמיד בפני רבו במשנה זכריה בן קפוטל, ורבו קרא פרשה שנייה של קריאת שמע, והורה לו בידו לקרות קבוטל¹²³³[)]:

העוסק במלאכתו

ח היה עוסק במלאכה ורצה לקרות קריאת שמע, יתבטל ממלאכתו עד שיקרא קריאת שמע פרשה ראשונה¹²³⁴, כדי שלא יהיה כקורא דרך עראי¹²³⁵, ואפילו יכול לכוין:

ט האומנין, וכן בעל הבית, שהיו עושין מלאכה בראש האילן או בראש שורות הבנין, קורין קריאת שמע במקומן ואין צריכים לירד¹²³⁶. אבל מכל מקום צריכים להתבטל ממלאכתם בפרשה ראשונה¹²³⁷ כמו שנתבאר:

י הכתף, אף על פי שמשאו על כתיפו קורא קריאת שמע, מפני שיוכל לכוין, אבל לא יתחיל בשעה שטוען ולא בשעה שפורק, מפני שאין לבו מיושב¹²³⁸:

קונטרס אחרון

(א) לצורך מצוה קצת כעין מעשה כו'. עיין סעיף ז' ¹²³⁹ , וצ"ע. עיין ב"י¹²⁴⁰ דדמין להדדי. ואפשר דמלאכה דומה למצוה, כמו שנתבאר בסימן ש"ו¹²⁴¹, וש"א סעיף נ"ח ¹²⁴² ותרי"ג סעיף א'¹²⁴³:

הערות

1195. עיקרי ההלכות המתבארים בסימן זה: (א) שוכב עומד יושב ומהלך (ס"א-ד). (ב) כוונה ועשייתם קבע (ס"ה-ז). (ג) העוסק במלאכתו (ס"ח-י).
1196. משנה י , ב (בית הלל אומרים, כל אדם קורא כדרכו (או בקימה או בשכיבה או בישיבה או מהלך, רש"י), שנאמר (ואתחנן ו, ז) ובלכתך בדרך. אם כן למה נאמר ובשכבך ובקומך, בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים). ברייתא שם יא , א (בית הלל אומרים, עומדין וקורין, יושבין וקורין, ומטין וקורין, הולכין בדרך וקורין, עושין במלאכתן וקורין). טור ושו"ע ס"א (קורא אותה מהלך או עומד או שוכב או רוכב על גבי בהמה או יושב).
1197. רב יוסף שם יג , ב (פרקדן לא יקרא קריאת שמע).
1198. רמב"ם הל' ק"ש פ"ב ה"ב (ואסור לקרות קריאת שמע והוא מוטל ופניו טוחות בקרקע או מושלך על גבו ופניו למעלה).
1199. גמרא שם (מקרא הוא דלא ליקרי, הא מיגנא (לישן, רש"י) שפיר דמי, והא רבי יהושע בן לוי לייט אמאן דגני אפרקיד (שמא יתקשה אברו בתוך שנתו, ונראה לרבים, והוא דרך גנאי, רש"י). אמרי, מיגנא כי מצלי (כשהוא מוטה על צדו מעט, רש"י) שפיר דמי, מקרא (קריאת שמע, רש"י), אע"ג דמצלי נמי אסור (שמקבל עליו מלכות שמים דרך שררה וגאוה, רש"י )). והיינו שרש"י ורמב"ם הנ"ל הן שתי דעות, שלדעת רש"י נאסר רק כשפניו למעלה, שמא יתקשה ונראה לרבים. ולדעת הרמב"ם נאסר אף כשפניו טוחות בקרקע, שמא יבא בזה לקישוי. ונפסק כאן כדעת הרמב"ם (ופניו טוחות בקרקע ... שמא יבא לידי קישוי).
1200. רמב"ם שם (אבל קורא הוא והוא שוכב על צדו). הרב רבינו יונה טו, א (ואיכא דאמרי דכי אמר מקרי אף על גב דמצלי אסיר, זהו בהטיה כמו פרקדן בשוכב על קדקדו ומוטה מעט, אבל זה שמוטה על צדו לגמרי מותר). שו"ע שם.
1201. גמרא שם (והא ר' יוחנן מצלי וקרי. שאני ר' יוחנן דבעל בשר הוה).
1202. ר[מב"ם] שם (ואם היה בעל בשר הרבה ואינו יכול להתהפך על צדו, או שהיה חולה, נוטה מעט לצדו וקורא). שו"ע שם.
1203. הרב רבינו יונה שם (והנכון יותר לתרץ דכיון דחזיניה דהיכא דאיכא טירחא שרי, כדאמרינן דרבי יוחנן מצלי וקרי משום דהוה בעל בשר והוה ליה טירחא, הכא נמי התירו לו בהטיה משום דהוה ליה טירחא, כיון שפשט את בגדיו לחזור וללבשן). רמ"א ס"א (מאחר שכבר שוכב, ואיכא טרחא לעמוד).
1204. לחם חמודות פ"ב דברכות אות טו (וכששוכב בפשיטות בגדים הוא דשרי, והוי טעמא משום טירחא, ואם כן רמ"א שכתב טעמא דאיכא טירחא, ודאי דרוצה לומר ששוכב בפשיטות בגדים). מ"א סק"א (פירוש, שטורח הוא לחזור וללבוש בגדיו). והיינו באופן שיתבאר לקמן סי' עד ס"א (אם היה ישן ערום ומתכסה בטליתו, אף על פי שהוציא ראשו חוץ לטליתו, שלא יהיה עם ערותו תחת מכסה אחד, הרי זה לא יקרא, עד שיחוץ בטליתו על לבו להפסיק בין לבו לערוה, שלבו רואה את הערוה אסור).
1205. מ"א שם (דעת הרב"י, דוקא כשמושלך על גבו ונוטה מעט על צדו, אבל כששוכב על צדו ממש מותר לקרות לכתחלה, ולכן השמיט דעת תר"י, וכן משמע פשטא דתלמודא), משמעות הגמרא. וכן משמע בט"ז סק"א (תמוה הוא, דהרמב"ם שהוא מריה דהאי דינא שזכר השו"ע, סבירא ליה אפילו לכתחלה מותר כשמטה לגמרי, וכמ"ש ב"י דלא סבירא ליה לרמב"ם דדוקא ביש טרחא).
1206. סדר רב עמרם גאון סי' כא (והנך אינשי דקא יתבין, וכי מטי זמן קריאת שמע קיימין ... כיון דאמרינן (שבת מ, א) כל העובר [האי מאן דעבר אדרבנן, שרי למיקרי ליה עבריינא], מאן דמשני מתקרי עבריינא), ובסי' כז (ומאן דעביד איפכא, לא יאות קא עביד). טור (כתב רב עמרם, מי שרוצה להחמיר לעמוד כשהוא יושב ולקרותה מעומד, לא יאות עביד, ונקרא עבריינא, וצריך לגעור בו). ושו"ע ס"ב (מי שרוצה להחמיר לעמוד כשהוא יושב ולקרותה מעומד, נקרא עבריין). וראה חידושי צמח צדק ג, ד (אפשר לומר מדאורייתא יצא ידי חובתו, וכן משמע לכאורה בשו"ע סי' ס"ג ס"[ב], דנקרא עבריין ולא פירשו שלא יצא ידי חובתו). אבל לענין קידוש, ראה לקמן סי' תעג ס"ו (אם הקדים הקידוש לברכת היין, שצריך לחזור ולברך ברכת הקידוש, לפי שעשה כדברי בית שמאי כנגד דברי בית הלל, וכל העושה כדברי בית שמאי לא יצא ידי חובתו), ושם נסמן (הערה לז). וראה שו"ע אדה"ז המבואר.
1207. כדלעיל ס"א וסי' נח ס"ב.
1208. תוספות יום טוב שבת פ"א מ"ט (דמאי טיבותיה דקורא בהטייה, כיון דלבית הלל קרא דובשכבך לא משמע להו הכי כלל וכלל). מ"א ס"ק ג (דמאי טיבותא יש בעמידה, כיון דקרא ובקומך לא איירי בהכי כלל לבית הלל, אלא מיירי בזמן קימה).
1209. משנה י, ב (א"ר טרפון אני הייתי בא בדרך והטתי לקרות כדברי בית שמאי, וסכנתי בעצמי מפני הלסטים. אמרו לו, כדי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל). ובגמרא יא, א (רב נחמן בר יצחק אמר, עשה כדברי בית שמאי חייב מיתה).
1210. רבינו יונה מ, א (כשאינו עומד מוטה ומטה בכוונה, נמצא עובר על דברי בית הלל ומתחייב בנפשו. אבל בכאן מודים בית הלל, שאפילו בשוכח אם רצה להחמיר על עצמו ולחזור למקומו הרי זה משובח, ונמצא שלא עבר על דבריהם). תוספות יו"ט שם (פרק ח' דברכות משנה ז' (נא, ב), מי ששכח ולא בירך, דבית שמאי אומרים יחזור למקומו ויברך ובית הלל אומרים יברך במקום שנזכר. ובגמרא (נג, ב) [אמרינן] דהוה עובדא דההוא דעביד כבית שמאי ואשכח ארנקי. התם נמי כתב הרא"ש, דבהא אף בית הלל מודו שטוב לעשות כבית שמאי, אלא שלא הטריחוהו), ומ"א שם (אבל לענין ברכת המזון מודה בית הלל דמוטב לחזור למקומו לברך, אלא שלא הטריחוהו חכמים. עיין סי' קפ"ד (תוי"ט פ"ק דשבת, בשם הרא"ש)). חילוק זה הוא גם לענין כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט, כדלעיל סי' לב ס"ח (ולא אמרו שכל הפטור מן הדבר כו', אלא כשעושה בדרך חומרא (במקום שלא יבא לידי איסור אם לא ינהוג בחומרא זו, וגם אין בה משום הידור מצוה. אבל אם יש בה איזה הידור לאיזה מצוה, וכן אם הוא נוהג בה לסייג וגדר שלא יבוא לידי איסור, אינו נקרא הדיוט)).
1211. ט"ז ס"ק ב (דליכא קפידא אלא ביושב ועומד, דאז ליכא מעלה בעמידה משום כוונה, דהא בישיבה יש טפי כוונה, אלא על כרחך משום גזירת הכתוב דכתיב ובקומך, על כרחך הוא כבית שמאי. משא"כ במהלך ועומד, דעושה כן משום דמכוון טפי, בזה בית הלל מודים דשפיר עבד, אלא שאין צריך כוונה אלא בפסוק ראשון, ותו לא צריך, אבל אם רוצה לעשות שיהיה לו כוונה אפילו אחר כך תבא עליו ברכה). וכן משמע מלשון טור ושו"ע , דדוקא כשהוא יושב ורוצה לקראתה מועמד נקרא עבריין, משא"כ כשהולך.
1212. עטרת זקנים אות ב (ומיהו ביום כיפור כולי עלמא מודים דשרי לעמוד, דאז אינו עושה משום יוהרא, אלא מצותו בכך (מהרש"ל)), בשם רש"ל בהגהות לטור. ואין מנהג חב"ד כן, רק בקול רם, כדלקמן סי' תריט ס"ט (ליל יום הכיפורים ומחרתו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם).
1213. ברכות יג, ב (תנו רבנן שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, עד כאן צריכה כוונת הלב, דברי רבי מאיר. אמר רבא הלכה כרבי מאיר ... אמר רב נתן בר מר עוקבא אמר רב יהודה ... עד על לבבך בעמידה, מכאן ואילך לא. ורבי יוחנן אמר כל הפרשה כולה בעמידה), ופירש"י (צריך לעמוד במקום אחד עד המקרא הזה, לפי שעד כאן מצות כוונה). רי"ף ז, ב (ומפרש בירושלמי, רב הונא ורב אידי בר יוסף בשם שמואל אמרי, צריך לקבל עליו עול מלכות שמים מעומד, לא שאם היה יושב עומד, אלא אם היה מהלך עומד. ור' יוחנן אומר כל הפרשה כולה בעמידה, ולית הלכתא לא כרב נתן ולא כר' יוחנן, דקי"ל כרבא, דהוא בתרא, דפסק הלכתא כרבי מאיר דלא צריך כונה אלא בפסוק ראשון בלבד, הלכך אין צריך לעמוד אלא בפסוק ראשון בלבד). רמב"ם שם ה"ג (מי שהיה מהלך על רגליו, עומד בפסוק ראשון והשאר קורא והוא מהלך). תוס' ברכות שם ד"ה על לבבך בעמידה (בירושלמי מפרש לאו דאי היה יושב, עומד, אלא דאם היה מהלך, עומד. אע"ג דבית הלל אמרי כל אדם קורא כדרכו, מכל מקום מצוה מן המובחר לעמוד כשהוא מהלך, לפי שאינו מיושב כל כך, ואינו יכול לכוין כשהוא מהלך כאשר היה עומד. וכן הלכה, דמהלך בדרך מצוה לעמוד בפסוק א', ובעינן כונה בפסוק ראשון לבד. וכן איתא בתנחומא, רב יהודה בשם שמואל אמר, אסור לקבל עליו עול מלכות שמים כשהוא מהלך אלא יעמוד ויקרא, וכשיגיע לואהבת ילך לדרכו). טור ושו"ע ס"ג (היה מהלך בדרך ורצה לקרות קריאת שמע, צריך לעמוד בפסוק ראשון). וכן הוא לעיל סי' נח ס"ו (על מקום אחד כשיגיע זמן קריאת שמע ... לכוין בקריאתה ... בפסוק ראשון ... לעמוד ולכוין, ושם נסמן (הערה מט ).
1214. רבינו יונה כ, ב (ואינו רוצה לומר שאם היה יושב עומד, אלא שאם היה מהלך די לו בעמידה, וכל שכן שאם יושב, שהוא יותר טוב). דברי חמודות פ"ב דברכות אות יא (וכתב מהר"י בפרק תפלת השחר, ממתיתין דהיה רוכב כו', דכל שכן אם היה יושב שהוא יותר טוב). פרישה ס"ק ז (ולאו דוקא צריך לעמוד, אלא הוא הדין יושב). אליה רבה שם ס"ק ה (לאו דוקא לעמוד, אלא הוא הדין יושב, כן כתב הפרישה).
1215. ט"ז ס"ק ב (נראה דכיון דאיתא ספ"ק דקידושין (לג, ב) דרכוב כמהלך דמי, ממילא הוא הדין נמי לענין זה, שיעמוד עם הבהמה בשעת קריאת פסוק ראשון, דגם בזה יש לומר שכיון שהוא טרוד בהולכת הבהמה אינו יכול לכוון שפיר. אבל אם יושב בעגלה ... שפיר יוכל לכוון) . (עיין מ"א סי' צד ס"ק יד [אוצ"ל סק"ז] (כשיושב על הבהמה והבהמה גם כן עומדת, שרי), והוא הדין לעגלה אפילו מהלכת. עיין ב"י שם (ה"ר יונה (כ, ב) כתב שצריך לעכב הבהמה, דאמרינן בפרק קמא דקדושין (לג, ב) רכוב כמהלך דמי, וכי היכי דמהלך על רגליו אינו יכול להתפלל כשהוא מהלך אלא יש לו לעמוד, הוא הדין נמי ברוכב) . וכן משמע בשו"ע שם ס"ה (היה יושב בספינה או בעגלה, אם יכול לעמוד במקום הכריעות, עומד), דהרי לא החמיר [להעמיד העגלה] אלא ברכוב [שם ס"ד: ויש מחמירין לעמוד באבות] ולא בעגלה) , שלא הצריך בס"ה אלא לעמוד בתוך העגלה, אף שהיא מהלכת. וכ"ה לקמן סי' צד ס"ה (וכשמתפלל דרך הילוכו אינו יכול לכוין כל כך, לכן צריך לעכב הבהמה שלא תהלך עד שיגמור ברכת אבות), וס"ו (היה יושב בספינה או בעגלה ... יעמוד במקום הכריעות אם אפשר לו), ולא הצריך לעכב העגלה שלא תהלך עד שיגמור ברכת אבות. אבל לענין תפלת הדרך, יתבאר לקמן סי' קי ס"ד (אם היה רכוב, אין צריך לירד, אלא יעמיד הבהמה מלילך אם אפשר לו, שאם ירכוב הרי הוא כמהלך (והוא הדין ליושב בעגלה, שאין צריך לירד, אלא להעמיד הסוסים אם אפשר לו)). ולענין קביעות סעודה לברכת המזון, יתבאר לקמן סי' קסז סט"ז (אם היו הולכין ואוכלים, לא נקבעו ... אבל אם הולכים בספינה אחת ואמרו נאכל, נקבעו באמירה זו ... אבל אם יושבים בעגלה, יש להסתפק אם דינם כרוכבים על גבי בהמה, שהעגלה גם כן מהלכת, משא"כ בספינה שהיא אינה חשובה מהלכת, אלא המים הולכים תחתיה והיא נחה לעולם על אותם המים. או אפשר כיון שהם יושבים בעגלה אחת מצטרפין. משא"כ ברוכבים, שאף שהם יושבים, הרי כל אחד הוא רוכב בפני עצמו).
1216. כדלעיל רס"י סא (צריך להזהר ולקרות כל הג' פרשיות של קריאת שמע בכוונה באימה וביראה ברתת ובזיעה), ושם נסמן (הערה ג ). לקמן ס"ו (שלכתחלה צריך לכוין בכולה).
1217. טור שו"ע ס"ד (עיקר הכוונה הוא בפסוק ראשון).
1218. ברייתא יג , ב (שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, עד כאן צריכה כוונת הלב, דברי רבי מאיר. אמר רבא, הלכה כרבי מאיר).
1219. לבוש ס"ד (פסוק ראשון של קריאת שמע, שהוא קבלת עול מלכות שמים ... אם קרא בלא כוונה לא יצא וצריך לחזור ולקרות). וכן הוא לעיל סי' ס ס"ה (קריאת שמע ... קבלת עול מלכות שמים ... אינו בדין שיהיה לבבו פונה לדברים אחרים. וכל זה בפסוק ראשון של קריאת שמע שהוא שמע ישראל, שהוא עיקר קבלת מלכות שמים), ושם נסמן (הערה מא ).
1220. לבוש ס"ה (ונראה לי שפסוק ראשון שהוזכר בכל זה הענין, כולל גם כן עמו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שהוא גם כן בכלל קבלת עול מלכות שמים, ויש לו כל דין פסוק ראשון לענין זה, נראה לי). מ"א ס"ק ה (ובשכמל"ו בכלל (לבוש)). וכן הוא לעיל סי' סא סי"ד (כי שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא לשון קבלה, שאנחנו מקבלים אלהותו ומלכותו), ושם נסמן (הערה סג ).
1221. עיין סי' סא סי"ד (כדי להפסיק בין קבלת מלכות שמים לשאר מצות). לעיל שם סי"ד (ואהבת הוא לשון צוואה), ושם נסמן (הערה סד ).
1222. רמב"ם פ"ב ה"א (הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל, לא יצא ידי חובתו, והשאר, אם לא כיון לבו יצא). שו"ע שם (הלכך אם קרא ולא כוון לבו בפסוק ראשון, לא יצא ידי חובתו וחוזר וקורא). וכן הוא לקמן סי' קא ס"א (קריאת שמע שעיקר מצות כוונתה אינה אלא פסוק ראשון, חוזרין).
1223. ס"ה (ואף להאומרים שאפילו מצות של תורה אינן צריכות כוונה, מכל מקום בקריאת שמע צריך כוונת הלב שיבין מה שהוא אומר בפיו. ולא אמרו שאינן צריכות כוונה, אלא בכוונה לצאת ידי חובה, אבל צריך כוונת הענין, כלומר שלא יהרהר בדברים אחרים, כדי שיקבל מלכות שמים בהסכמת הלב), ושם נסמן (הערה מ ).
1224. ספר חסידים סוף סי' יח (קריאת שמע, אם לא קרא פסוק ראשון בכוונה, יקרא אותו בלחש. אבל בקול רם לא יקרא, מפני שנראה כשתי רשויות). הובא ב ב"ח סי' סא (מיהו נראה דוקא באומר שמע שמע בקול רם, משום דנראה לשומעים כשתי רשויות, אבל בלחש יכול לומר פעם שנייה אי לא כוין דעתיה בראשונה, ואף חייב לחזור ולומר פסוק ראשון בכוונה, כיון דאינו יוצא ידי חובת קריאת שמע בראשונה, דלא כוין דעת, וכדלקמן בסימן ס"ג. וכן משמע הלשון שאמר האומר שמע שמע משתקין אותו, דאלמא בדכפליה בקול רם ונראה לשומעים כשתי רשויות, משתקין אותו, אבל בלחש חייב לחזור ולומר אי לא כוין דעתו בראשונה. וכך כתב בספר חסידים סימן י"ח). ט"ז ס"ק ג (וצריך לומר דיקרא בלחש, כמו שכתבתי סי' ס"א ס"ח), ובסי' סא ס"ק ג (בספר חסידים סי' י"ח כתב, אם לא קרא פסוק ראשון בכונה, יחזור ויקרא אותו בלחש, אבל לא בקול רם, שנראה כשתי רשויות ח"ו). מ"א ס"ק ו (אף על גב דאסור לקרות ב' פעמים, הכא מיירי שקורא בלחש (ב"ח)). ואף לפי מה שנתבאר לעיל סי' סא ס"ח (אין משתיקין אותו אלא כשאומר בצבור ובקול רם. אבל לכתחלה אסור בכל ענין), מכל מקום כשצריך לחזור על פסוק ראשון יאמרנהו בלחש. וראה לעיל שם (הערה מז ).
1225. מ"א שם (ומשמע שאם נזכר לאחר שסיים, שלא קרא פסוק ראשון בכוונה, צריך לחזור לראש, דהוי כמי שלא קרא כלל פסוק ראשון). ולענין ברוך שם, ראה בדי השלחן סי' יט סקל"ח.
1226. ס"א (קראה למפרע לא יצא, שנאמר והיו בהווייתן יהו).
1227. רב נחמן שם (אמר ר' אילא בריה דרב שמואל בר מרתא משמיה דרב, אמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ונאנס בשינה, יצא. אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה, בפסוקא קמא צערן (אם ראיתני מנמנם צערני עד שאנער יפה בפסוק ראשון, רש"י), טפי לא תצערן. אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה, אבוך היכי הוה עביד, אמר ליה, בפסוקא קמא הוה קא מצער נפשיה, טפי לא הוה מצער נפשיה). רבינו יונה ז, ב (אמר שמע ישראל ונאנס בשינה, יצא. אין לפרש שנאנס בשינה ולא אמר כי אם זה, שאם כן האיך יצא. ועוד דאמרינן בפסוקא קמא צערן, טפי לא תצערן, ואם לא היה קורא כלל, האיך היה אומר שיניחוהו שלא יקרא, והלא אינו יוצא בזה בלבד ... ולפיכך נראה דנאנס בשינה רוצה לומר שהיה קורא כל השאר מתנמנם, ולפיכך יצא, דכיון דפסוק ראשון שהוא עול מלכות שמים אמר אותו בלא נמנום, אף על פי שכל השאר קורא מתנמנם, הואיל וקרא אותו יצא. וגם בכל ספרי ספרד המדוייקים אינם גורסין בשינה, וגם רבינו האיי גאון ז"ל כך כתב, ונאנס יצא, ומפרשי רבנן דנאנס בשינה כלומר שאנס אותו השינה והיה מתנמנם, ואין יכול לכוין כמו בפסוק ראשון). רמב"ם פ"ב הי"ב (קראה מתנמנם, והוא מי שאינו ער ולא נרדם בשינה, יצא. ובלבד שיהיה ער בפסוק ראשון). רא"ש פ"ב סי' ג (מיהו היה קורא את כולה. וכן הא דאמר ליה ר' נחמן לדרו עבדיה, בפסוקא קמא צערן, כלומר הקיצני משנתי עד שאוכל לכוין, טפי לא תצערן, אף אם אקרא בלא כוונה לא תצערני להקיצני, דמילתא דפשיטא היא שצריך לקרות כולה). שו"ע ס"ה (אם היה ישן מצערים אותו ומעירים אותו עד שיקרא פסוק ראשון והוא ער ממש, מכאן ואילך אין מצערים אותו כדי שיקרא והוא ער ממש, שאף על פי שהוא קורא מתנמנם, יצא). מ"א ס"ק ח (אבל פשיטא שצריך לקרות כולה). וראה לעיל סי' לב סל"ב ( כשבא להתנמנם לא יכתוב, מפני שאינו כותב אז בכוונה לשמה).
1228. כסף משנה שם (כתב ה"ר מנוח, ואיכא דאמרי דלאו דוקא אם נאנס אונס שינה, דהוא הדין לאונס אחר). מ"א ס"ק ח (והוא הדין אונס אחר (כסף משנה. הרב מנוח)). ולענין שתוי ושיכור, ראה לקמן סי' צט סוף ס"א, וסי' קפה ס"ה (ומכאן אתה למד שהשתוי גם כן אסור בקריאת שמע כמו בתפלה).
1229. ישעי' מג, כב. וראה לעיל סי' נו ס"ז. לקמן סי' קכה ס"ב.
1230. ברייתא יומא יט , ב (מתני ליה רב חנן בר רבא לחייא בר רב קמיה דרב, אמר ר' זכריה בן קפוטל, ומחוי ליה רב בידיה, קבוטל (עשה לו סימן שהוא קבוטל בבי"ת, רש"י). ונימא ליה מימר. קריאת שמע הוה קרי. וכי האי גוונא מי שרי, והאמר ר' יצחק בר שמואל בר מרתא, הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתותיו ולא יורה באצבעותיו (כולן לשון אחד הן, אלא שזה נופל על העינים וזה נופל על האצבעות, רש"י), ותניא רבי אלעזר חסמא אומר, הקורא את שמע ומרמז בעיניו ומקרץ בשפתותיו ומראה באצבעו, עליו הכתוב אומר (ישעי' מג, כב), ולא אותי קראת יעקב. לא קשיא הא בפרק ראשון הא בפרק שני ... ודברת בם, עשה אותן קבע ואל תעשם עראי). רי"ף ברכות ט, ב (הקורא את שמע ומרמז בעיניו ומקריץ בשפתיו ומראה באצבעותיו עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב וגו', ואוקימנא בפרק ראשון, ופרשי לה רבנן משום דקא משוי לה עראי). רא"ש פ"ב סי"ג (וכן כתב רב אלפס ז"ל לקמן בפרקין, דאסור לרמוז בכל הפרק משום דחשיב קריאת עראי). טור ושו"ע ס"ו (הקורא קריאת שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו בפרשה ראשונה שהוא עיקר קבלת עול מלכות שמים, מפני שנראה כקורא עראי, וכתיב ודברת בם ודרשינן עשה אותם קבע). מ"א ס"ק ט (משמע קצת ביומא דף י"ט דאפילו לצורך מצוה אסור לרמוז). וראה קובץ הערות וביאורים (ירות"ו) ח"ח ע' עד. ודרשת חכמים "עשה אותם קבע", קאי גם על לימוד התורה, כדלקמן הל' ת"ת פ"ג ה"ב (ודברת בם, שלא יהא כל דיבורך אלא בם, כלומר שתעשם עיקר ולא טפלה. ועל כן חייב לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי), וה"ה (ופירשו חכמים לעשותם קבע ועיקר, ומלאכתו עראי כשצריך למעשה ידיו). וכעין זה מצינו לענין הפסק בין תפילין של יד לשל ראש, כדלעיל סי' כה ס"כ ( ואפילו לקרוץ בעיניו ולרמוז באצבעותיו אסור בין תפילין של יד לתפילין של ראש ).
1231. גמרא שם (הא בפרק ראשון הא בפרק שני). טור ושו"ע שם (בפרשה ראשונה).
1232. לבוש ס"ו (ולא בכולה, אלא בפרק ראשון בלבד. אף על גב דלא בעינן כוונה אלא בפסוק ראשון, הנך אסרינן להו בכל הפרק מפני שיש בו בתחילתו קבלת עול מלכות שמים). סיכום פרטי ההלכה של כוונה בפסוק ראשון, ולעשותה קבע בפרשה הראשונה, לעיל סי' ס ס"ה (ושם הערה מא ).
1233. גמרא שם (ומחוי ליה רב בידיה, קבוטל), ופירש"י (עשה לו סימן שהוא קבוטל בבי"ת).
1234. ברכות טז , א (אמר רב ששת, והוא שבטלין ממלאכתן וקורין (כדי שיהו קורין בכוונה רשאין להיבטל ממלאכתן, רש"י). והתניא בית הלל אומרים עוסקין במלאכתן וקורין. לא קשיא, הא בפרק ראשון הא בפרק שני). טור ושו"ע ס"ז (היה עוסק במלאכה ורצה לקרות קריאת שמע, יתבטל ממלאכתו עד שיקרא פרשה ראשונה, כדי שלא יהא כקורא עראי). וכן יכול להתעטף בציצית מפרשה שנית ואילך, כדלקמן סי' סו סי"א (יכול להתעטף בלא ברכה אפילו באמצע הפרק, שהרי אפילו לעסוק במלאכתו מותר בעוד שהוא קורא קריאת שמע, חוץ מבפרשה ראשונה, כמו שנתבאר בסימן ס"ג). אבל לא יעסוק בדבר שצריך לשום לבו אליו, כדלקמן סי' קפג סי"ד (לא יעסוק בדבר שצריך לשום לבו אליו, ואפילו היא דבר מצוה, כגון עסק התורה ... בקריאת שמע אפילו מפרק שני ואילך. משא"כ מלאכה בידים לא מנעו אלא בפרק ראשון של קריאת שמע).
1235. רי"ף ט, ב. רא"ש פ"ב סי' יג (לאו משום דבעיא כוונה בכוליה פרק ראשון הוא דאמר דבטלין ממלאכתן, אלא משום דלא לשויה לה עראי הוא ... אי לאו בטלים ממלאכה קא משוי ליה עראי ... כללא דמילתא, לענין כוונה בעינן פסוק ראשון, והיינו שמע, ולענין דלא לשוויה עראי בעינן כוליה פירקא). טור שו"ע שם (כדי שלא יהא כקורא עראי).
1236. משנה ברכות שם (האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך). רבינו יונה ט, א (אינו דוקא אומנין, דאפילו בעל הבית קורא גם כן בראש האילן). טור ושו"ע ס"ח (האומנין, וכן בעל הבית, שהיו עושים מלאכה בראש האילן או בראש שורות הבנין, קורין קריאת שמע במקומם ואינם צריכים לירד). ולענין תפלה יתבאר לקמן סי' צ ס"ג (האומנים שעלו לעשות מלאכה לבעל הבית בראש הזית או בראש התאנה והגיע זמן תפלה, עומדין שם ומתפללין, ואין בזה משום לא יעמוד אדם על גבי מקום גבוה ויתפלל, שכיון שעלו לעשות שם מלאכתם הרי זה כמו שעלו לעלייה. אבל בשאר אילנות צריכים לירד למטה ולהתפלל. ולמה נשתנו הזית והתאנה משאר אילנות, מפני שיש להם ענפים הרבה יותר משאר אילנות, ויש טורח גדול בעלייתם וירידתם, ויתבטלו ממלאכתם, ולכן אמרו שיתפללו שם, אבל שאר אילנות שאין בהן ביטול מלאכה כל כך, ירדו. אבל בעל הבית, כיון שאינו משועבד למלאכה, שהוא ברשות עצמו, צריך לירד אפילו מראש הזית והתאנה, לפי שאין דעתו מיושבת עליו כשעומד בראש האילן, שמתיירא שלא יפול ואינו יכול לכוין היטב, ואם הקילו אצל פועלים משום ביטול מלאכה, לא הקילו אצל בעל הבית). אבל קריאת שמע קוראים במקומן בכל ענין.
1237. טור (אבל בפרק ראשון צריכים ליבטל ממלאכתן ולקרות, מהאי טעמא שלא יהא כקורא דרך עראי, אבל אין צריכין לירד). לבוש ס"ח (יכולין לקרות למעלה, רק שיתבטלו בפרק ראשון ממלאכתן).
1238. תוספתא פ"ב ה"ז. ירושלמי פ"ב דברכות ה"ה (תני, הכתף אף על פי שמשאו על כתיפו הרי זה קורא את שמע. אבל לא יתחיל לא בשעה שהוא פורק ולא בשעה שהוא טוען, מפני שאין לבו מיושב). טור ושו"ע ס"ט (הכתף, אף על פי שמשאו על כתיפו, קורא קריאת שמע. אבל לא יתחיל בשעה שטוען ולא בשעה שפורק, מפני שאין לבו מיושב). ולענין תפלה יתבאר לקמן סי' צז ס"ה (הנושא משאוי על כתפיו והגיע זמן התפלה, פחות מד' קבין מפשילו לאחוריו ומתפלל. ולא יאחזנו בידו על כתפיו (כדי שלא יהיה טרוד בתפלתו באחיזת המשאוי על כתפיו בידו ולא יוכל לכוין כראוי. ועוד, לפני מלך בשר ודם אין עומדין כן, קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא). ד' קבין, לא יפשילנו לאחוריו, מפני שכובדו מונעו מלכוין, אלא מניחו על גבי קרקע עד לאחר התפלה). ולענין תפילין נתבאר לעיל סי' מא (דבר שדרכה להיות על הראש, כגון כובע ומצנפת, מותר אפילו אם מונח על התפילין. ומכל מקום אם הוא משאוי כבד ד' קבין והתפילין נדחקות צריך להסירן).
1239. בשו"ע שם (היה עוסק במלאכה ורצה לקרות קריאת שמע, יתבטל ממלאכתו עד שיקרא פרשה ראשונה, כדי שלא יהא כקורא עראי), הרי שגם לצורך מלאכה מותר בפרשה שנית, ולא רק לצורך מצוה.
1240. ד"ה הקורא (ורמיזה וקריצה כעסק מלאכה דמי).
1241. ס"ו (הזכרת דמים כאן הוא לצורך מצוה, שאם לא יזכיר לו לא ידע כמה דמים לפסוק), וסי"ג (אפילו ללמדו אומנות, שזהו גם כן מצוה, שאם לא תהא לו אומנות לפרנס עצמו ילסטם את הבריות).
1242. אוצ"ל: ס"ו, בשו"ע הב"י (ההולך לשמור פירותיו, מותר לו לעבור במים בהליכה), ובמ"א שם ס"ק ח (דשמירת ממונו נמי קצת מצוה היא).
1243. אוצ"ל: סי"ב (אע"פ שאין מצוה בהליכתו, מכל מקום משום הפסד ממונו התירו לו). וראה חקרי הלכות ח"ו כא, א.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 15 עמודים.