שא באיזה כלים מותר לצאת בשבת ובאיזה מהם אסורים

שא באיזה כלים מותר לצאת בשבת ובאיזה

מהם אסורים

ובו

ס"ג סעיפים:

ל"ט

מלאכות, אבות ותולדות

א

אף על פי¹⁴

שנאמר בתורה¹⁵

סתם לא תעשה כל מלאכה, ולא נתפרש בה איזה עשייה נקראת מלאכה ואיזה עשייה אינה נקראת

מלאכה¹⁶. ומצד הסברא,

שההוצאה וההכנסה מרשות לרשות אינה נקראת בשם מלאכה כלל ¹⁷ . אעפ"כ ממה שסמכה תורה פרשת שבת למלאכת

המשכן¹⁸, ללמוד שאין

מלאכת המשכן דוחה את השבת¹⁹, מכאן אנו

לומדים שכל מלאכה שהיתה חשובה במשכן נקראת מלאכה לענין שבת²⁰. וההוצאה

היתה גם כן מלאכה חשובה במשכן, שנאמר²¹ איש ואשה

אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא, הא למדת שההבאה שהיו מביאין מביתם

שהוא רשות היחיד אל משה העומד במחנה לויה, שהיא רשות הרבים²², נקראת הבאה

זו מלאכה ²³ .

ומנין כל המלאכות שהיו במשכן הן ל"ט,

והן נקראות אבות מלאכות ²⁴ . שיש עוד תולדות²⁵, שלמדו מפי

השמועה שלא אותן המלאכות בלבד שהיו במשכן נקראו מלאכות, אלא כל מלאכה הדומה למלאכה

שהיתה במשכן היא נקראת גם כן בשם מלאכה כמותה²⁶, והרי היא

בכלל לא תעשה כל מלאכה. כגון הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד היא תולדת ההוצאה מרשות

היחיד לרשות הרבים (שהיא דומה לה ממש ²⁷ [)].

ואפילו כל מלאכה הדומה במקצת למלאכה שהיתה

במשכן הרי היא תולדתה, אע"פ שאינה דומה לה ממש²⁸, כגון הטוחן

הוא אב מלאכה²⁹

שהיתה במשכן בשחיקת סממני הצבע³⁰, והמחתך

הירק דק דק הוא תולדת הטוחן³¹, שהטוחן

לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים דקים הרבה, וכל העושה דבר הדומה לזה היא תולדת הטוחן³², אע"פ

שאינה דומה לו לגמרי, שהטוחן משנה את גוף הראשון לגמרי, מה שאין כן המחתך, אף על פי

כן הואיל ודומה לו בהעשותה גופים רבים מגוף אחד הרי זו תולדתו³³. וכן יש

בשאר כל המלאכות (ומתוך הצעה זו יתבאר לך טעם כל הדברים שאמרו עליהם שהם אסורים בשבת

מן התורה כמו שיתבאר כל אחד ואחד במקומו ³⁴ ):

הוצאה

כדרכה, ולא בדרך מלבוש או תכשיט

ב

כל המלאכות כולן אינן אסורין בשבת מן התורה אלא לעשותן בשבת כדרכן שעושה אותן בחול.

אבל אם עושה אותן בשינוי מדרך החול, שאין דרך בחול לעולם לעשותן כן מלאכה זו, פטור

מן התורה³⁵,

אבל אסור לעשות כן מדברי סופרים³⁶, שמא יבא

לעשותה כדרכה בחול³⁷. כיצד כגון

שהוציא חפץ לאחר ידו³⁸ או ברגליו

או בפיו³⁹ או בין אצילי

ידיו⁴⁰ או במנעלו,

וכל כיוצא בזה שאינן דרך להוציא כן בחול⁴¹, הרי זה

פטור אבל אסור. ואוכלין שהוציאן בפיו חייב⁴², שזה גם

כן דרך הוצאתן בחול⁴³.

וכל דבר אינו חייב עליו אלא אם כן הוציאו

דרך משוי. אבל אם הוציאן דרך מלבוש, שלבשו והוציאו, או אפילו לא לבשו אלא תלאו במלבושיו

לתכשיט, או שתלאו באחד מאיבריו לתכשיט, אע"פ שדרך להוציאו כן בחול⁴⁴, פטור מן

התורה.

ויש מהם דברים שמותרים אפילו מדברי סופרים.

ויש מהם דברים שאסורים מדברי סופרים לאשה ולא לאיש, והם כל תכשיט שאפשר לה לשלפה ממנה

להראות נויה לחברתה כדרך הנשים. ויש דברים שאסורים אף לאיש, והם כל תכשיט שהוא רפוי

עליו, שאפשר לו בקל ליפול מעליו מאליו⁴⁵, וכמו שיתבאר⁴⁶:

ג

וכל דבר שאוחזו בידו והוציאו, חייב עליו בכל ענין, אע"פ שהוא תכשיט או מלבוש שדרך

ללובשו או להתקשט בו באחד מאיבריו, מכל מקום דרך הוא גם כן להוציאו בידו לפעמים ⁴⁷ .

ויש דברים שאפילו לא אחזן בידו, אלא תלאן⁴⁸ במלבושיו

או באחד מאיבריו, חייב עליהם, אם דרך להוציאן כן בחול לפעמים⁴⁹, כגון איש

היוצא בסייף⁵⁰

החגורה לו במתניו⁵¹,

או בקשת או במגן או ברומח התלויין עליו במקום שדרך לתלותן שם בחול לפעמים, הרי זה חייב,

כיון שהוציאן כדרך הוצאתן בחול. והן אינן לא מלבוש⁵², ולא תכשיט,

שאם היו תכשיט לא היו בטלין לעתיד לבא, שנאמר וכתתו חרבותם לאתים וגו'⁵³.

אבל אם יצא לבוש בשריון, או בכובע של ברזל,

או באנפלאות של ברזל העשויות למלחמה, הואיל והן דרך מלבוש, הרי זה פטור⁵⁴, אבל אסור

מדברי סופרים, משום שנראה כיוצא למלחמה בשבת⁵⁵.

וכן אם יצא לבוש בתפילין פטור⁵⁶. אבל אסור

מדברי סופרים, אפילו אם הוא בענין שאין איסור בלבישתן משום בל תוסיף, כגון שאינו מתכוין

לשם מצות תפילין כמו שנתבאר בסי' כ"ט⁵⁷ ול"א⁵⁸, מכל מקום

אסור לצאת בהן מדברי סופרים, גזירה שמא יצטרך ליכנס לבית הכסא ויסירן מעליו וישכח ויביאן

בידו ד' אמות ברשות הרבים⁵⁹, או מרשות

הרבים לרשות היחיד, כדי להצניען.

וכן לא יצא אדם קטן במנעל שהוא גדול ממדת

רגליו, שמא יפול מעל רגלו וישכח ויביאנו בידו. אבל יוצא הוא בחלוק גדול, שאין לחוש

שמא יפול מעליו⁶⁰.

וכן לא יצא אדם במנעל אחד ברגלו אחת ורגלו

השנית בלי מנעל, כי שמא ישחקו עליו על שהולך במנעל אחד ויסירנו מעל רגלו וישכח ויביאנו

בידו⁶¹. ואם יש

לו מכה ברגלו השניה, שאי אפשר לו לנעול בה מנעל, מותר לו לצאת במנעל שברגלו האחת שאין

בה מכה⁶², שאין לחוש

שמא ישחקו עליו, לפי (ג) שמכתו מוכחת עליו שאי אפשר לו לנעול בה⁶³.

(וכל איסורים שנתבארו ושיתבארו בסימן זה,

אם אסורים גם כן בחצר ובבית, יתבאר בסימן ש"ג⁶⁴):

יציאה

במחט נקובה ושאינה נקובה

ד

לא יצא אדם ⁶⁵ , בין איש בין אשה, במחט, בין נקובה בין

שאינה נקובה, התחובה לו בבגדו, באותן מקומות שבבגדו שאין דרך לעולם לתוחבה שם בחול⁶⁶, אף על פי

שאין זה הוצאה כדרכה, מכל מקום אסור מדברי סופרים.

אבל איש שיצא במחט הנקובה התחובה לו בבגדו

לחבר קצותיו, כגון (ד) מפתחי חלוקו וכיוצא בזה מהמקומות שבבגדו שדרך לתחוב שם מחט בחול,

אע"פ שהיא לצורך הלבישה, חייב חטאת ⁶⁷ , לפי שאין דרך לתחוב שם מחט הנקובה, אלא

מחט שאינה נקובה, וזה שתחב מחט נקובה משוי הוא לו, אע"פ שהיא צריכה לו ללבישתו,

שאין אדם רשאי לצאת עם כל חפצים הצריכים לו כשאינן לא תכשיט ולא דרך מלבוש ⁶⁸ .

(ואין זו נקראת הוצאה שלא כדרכה⁶⁹, לפי שלפעמים

בחול כשרוצה להוליך מחט הנקובה לאיזה מקום תוחבה לפעמים בבגדו, בהמקומות שתוחבין מחט

שאינה נקובה, ומוליכה כך ברשות הרבים עד המקום שהוא חפץ ⁷⁰ ). ולפיכך הרי זו הוצאה כדרכה, וחייב עליה.

וכל שכן אם אינה תחובה לו לצורך לבישתו,

רק תחובה בהמקומות שבבגדו שדרך לתחוב בהם מחט בחול לפעמים כשמוליכה לאיזה מקום:

ה

אבל מחט שאינה נקובה התחובה בבגדו, אפילו במקומות שדרך לתחוב בהם בחול, פטור, מפני

שמחט זו הואיל ודרכה לשמש באותן המקומות שבבגד לצורך הלבישה, הרי היא כבית יד לאותן

מקומות ותורת מלבוש עליה⁷¹.

ומכל מקום מדברי סופרים אסור לצאת בה, מפני

שראשה העב שאינו נקוב יש עליו תורת תכשיט, ויש לחוש שמא ישלפנו מבגדו להראות נויה לאחרים,

וישכח ויביאנו בידו⁷².

ואף אם אין עליו תורת תכשיט כלל אין להקל,

לפי שיש חולקים ואומרים ⁷³ שאיש היוצא במחט שאינה נקובה התחובה בבגדו

לצורך הלבישה, הרי זה חייב.

(ואף לפי סברא הראשונה אין להתיר במחט שאינה

נקובה שאין עליה תורת תכשיט כלל, אלא בזמן שדרך האנשים לתחוב מחט שאינה נקובה בבגדיהם

לצורך הלבישה, שנעשית מחט זו להם כבית יד לבגדיהם הואיל ודרכה לשמש לצורך לבישתם. אבל

בזמן שאין דרכם בכך, אם היא תחובה בשבת במקום שדרך לתוחבה בו בחול לפעמים כשרוצה להוליכה

לאיזה מקום, חייב, ואם לאו פטור אבל אסור מדברי סופרים⁷⁴, כשאר כל

הוצאה שלא כדרכה בחול⁷⁵).

וכל זה באיש אבל דין האשה במחט הנקובה ושאינה

נקובה יתבאר בסי' ש"ג⁷⁶:

יציאה

בטבעת שיש עליה, או אין עליה חותם

ו

טבעת שיש עליה חותם, היא מתכשיטי האיש, ולא מתכשיטי האשה. וטבעת שאין עליה חותם, היא

מתכשיטי האשה, ולא מתכשיטי האיש. ולפיכך האיש שיצא בטבעת שאין עליה חותם שבאצבעו חייב⁷⁷, שמשוי הוא

לו⁷⁸.

ואין זו הוצאה שלא כדרכה, לפי שלפעמים נותנת

אשה לבעלה טבעתה שאין עליה חותם שיוליכנה לאומן לתקנה, והוא משים אותה באצבעו עד שמגיע

אצל אומן, נמצא שדרך הוצאה היא אף לאיש לפעמים להוציא טבעת שאין עליה חותם באצבעו,

וכיון שאינה תכשיט לו, חייב עליה⁷⁹.

אבל אם יצא בטבעת שיש עליה חותם, שהוא תכשיט

לו, פטור אבל אסור מדברי סופרים⁸⁰, גזירה שמא

ישלפנה מאצבעו להראות נויה לאחרים, ואחר כך ישכח ויביאנה בידו⁸¹.

ויש אומרים ⁸² שלא גזרו גזירה זו אלא בנשים, לפי שהן שחצניות

ודרכן בכך להראות נוי תכשיטיהן זו לזו, אבל איש אינו שחץ ואין דרכו בכך, ולכן מותר

לו לצאת בטבעת שיש עליה חותם שהיא תכשיט לו, וכן בשאר תכשיטיו, ואע"פ שאינם מחוברים

לכסותו⁸³ שאפשר לו

לשלפם⁸⁴ וליטלם בידו

להראותם לאחרים, אין חוששין לזה, הואיל ואין דרכו בכך. וכן עיקר.

במה דברים אמורים במיני תכשיטין הדומין לטבעת

שיש עליה חותם, שהיא תכשיט לאיש ולא לאשה, וכן כל מיני תכשיטין שהם תכשיטין לאיש ולא

לאשה, שאין דרך האשה להתקשט בהם כלל. אבל מיני תכשיטים שהם תכשיט לאיש ולאשה, שגם הנשים

דרכן להתקשט בתכשיטין הללו, כגון מחט שאינה נקובה לפי סברא הראשונה שנתבאר למעלה⁸⁵ וכל כיוצא

בה, הרי הם אסורים אף לאנשים לדברי הכל, כדי שלא לחלק באיסור מין תכשיט אחד בין אנשים

לנשים ⁸⁶ .

(ולפיכך אף בזמן הזה שנהגו האנשים להתקשט

בחול אף בטבעת שאין עליה חותם, והרי הוא עכשיו להם תכשיט ולא משוי, אעפ"כ אסורים

לצאת בה בשבת, הואיל והוא תכשיט גם כן לנשים⁸⁷. ולפי זה

אף בטבעת שיש עליה חותם אין לצאת בזמן הזה, שהנשים נהגו גם כן להתקשט אף בטבעת שיש

עליהן חותם, והרי הן תכשיט לאיש ולאשה. אלא שעכשיו נהגו היתר אנשים ונשים בכל הטבעות,

ואין למחות בידם, כמו שיתבאר בסי' ש"ג⁸⁸ עיין שם

הטעם[)]:

ז

טבעת שקבוע בה אבן חלקה, או אפילו כתובין בה אותיות על האבן או על הטבעת, אין זה נקרא

חותם, שלא נקרא חותם אלא אם כן חקוקים בה אותיות או צורות כדי שאם יחתמוה על השעוה

יהיו על השעוה אותיות או צורות בולטות⁸⁹. וכן אם

בולטין בה אותיות או צורות שאם יחתמנה על השעוה יהיו על השעוה אותיות או צורות שוקעות,

כל זה נקרא חותם⁹⁰,

ומותר לאיש לצאת בטבעת שיש עליה חותם זה (אם אין דרך הנשים להתקשט בה).

ובלבד שלא יהיה בולט בחותמת צורת אדם שלימה,

או שאר צורות האסורות אפילו בחול⁹¹, כמו שיתבאר

ביו"ד סי' קמ"א⁹²:

יציאה

במפתחות התלויות עליו

ח

דבר העשוי לתכשיט וגם להשתמש בו, כגון מפתחות נאות של כסף כמין תכשיט, אע"פ שתלאן

בשלשלת שבצוארו, או בחגורתו⁹³, או בשאר

מקומות שבבגדיו, כדי להתקשט בהן בלבד, אסור לצאת בהן, מפני שהרואה יאמר שלצורך תשמיש

הוא מוציאן, ולא כדי להתקשט בו כלל ⁹⁴ .

ויש חולקין על זה ומתירין במפתחות של כסף⁹⁵, שכיון שאין

דרך לעשות מפתחות של כסף, הרי עיקר עשייתן משום תכשיט, ואף שמשתמשים בו גם כן, מכל

מקום כיון שעיקרו לתכשיט עשוי לו, אינו נחשב לו כמשוי ומותר לצאת בו⁹⁶. וכן המנהג

במקצת מדינות אלו⁹⁷.

ובלבד שיהא בענין שאין לחוש בו שמא יפסוק

ויפול לארץ וישכח ויביאנו בידו ⁹⁸ . וגם שיהא בענין שאין האשה יכולה לשלפה

משם להראותה לחברותיה ⁹⁹ , או שאינה צריכה לשלפה משם שיכולה להראותו

בעודו תלוי שם¹⁰⁰,

שאם לא כן אף לאיש אסור לצאת בה, כיון שהוא תכשיט גם לאשה¹⁰¹ (ועיין

סי' ש"ג¹⁰²

שעכשיו נהגו להקל בתכשיטין).

אבל אם הוא של ברזל או של נחושת, אע"פ

שתלאו שם לנוי כעין תכשיט, אסור לצאת בו מטעם שיתבאר¹⁰³. ועוד שכיון

שדרך הוא כן לעשות המפתח מברזל ונחושת הרי עיקרו נעשית לתשמיש, ומשוי הוא¹⁰⁴. ואסור

לצאת בו אפילו אם הוא מחובר וקבוע לעולם בחגורה או בשאר מקומות מבגדיו, אפילו הוא קבוע

שם בחוזק כל כך עד שאי אפשר להסירו משם לעולם בלי קלקול המקום שהוא קבוע בו. שכיון

שהוא עשוי לתשמיש בפני עצמו ואינו משמש כלום לאותו מלבוש שהוא קבוע בו, אינו בטל לגבי

אותו מלבוש, והרי זה כאילו הוציאו בלבדו בלי אותו מלבוש. ואע"פ שהמלבוש חשוב הרבה

ממנו, איננו טפל למלבוש בשביל כך, כיון שאיננו צורך המלבוש ולא תשמיש המלבוש, והרי

זה כאילו יוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה שחייב חטאת מטעם זה¹⁰⁵ כמו שיתבאר¹⁰⁶.

ומכל מקום אם הוא קבוע בראש החגורה ועשוי

(כעין זענקי"ל¹⁰⁷ לחגור בו,

יש מתירים¹⁰⁸,

לפי שאז הוא משמש להחגורה ובטל אצלה, ואע"פ שאינו קבוע שם אלא בשבת בלבד ¹⁰⁹ ). וכן נוהגין במקצת מדינות אלו. אבל אם

הוא קבוע באמצע החגורה אין שום היתר בעולם¹¹⁰, אלא אם

כן הוא של כסף, שאז עיקרו נעשית לתכשיט¹¹¹.

וכן¹¹² נדן של

כסף שרגילין להתקשט בו, מותר לצאת בו. והוא שלא יהא בה סכין¹¹³, וכן תיק

של בתי עינים (שקורין ברילי"ן), אף שהוא עשוי מכסף לתכשיט, אסור לצאת בו כשהבתי

עינים בתוכו, לפי שאין הסכין והבתי עינים בטלים לגבי הנדן והתיק, אע"פ שהם של

כסף, מפני שהסכין והבתי עינים הם עיקר, שהרי אין אומרים נעשה סכין לנדן ובתי עינים

לתיק, אלא נעשה נדן לסכין ותיק לבתי עינים¹¹⁴:

יציאת

האומנים בכליהם לסימן

ט

לא יצא החייט במחט התחובה לו בבגדו¹¹⁵, אפילו

באותן מקומות שאין דרך שאר כל אדם לתחוב בהם לעולם, ואף הוא אינו תוחב שם אלא לסימן

שיכירנו כל רואיהו שהוא חייט ¹¹⁶ , וכן הנגר שנותן קיסם באזנו¹¹⁷ לסימן,

וכן הסורק שנותן משיח[ה] בצווארו¹¹⁸ לסימן,

וכן כל שאר אומנים שנותנים דבר מאומנתם לסימן¹¹⁹, לא יצאו

בהם בשבת, ואם יצאו פטורין ¹²⁰ , שאין זו הוצאה כדרכה¹²¹, כיון ששאר

כל אדם אינן מוציאין כן, ואף האומנים אין דרכם להוציא בענין זה אלא בשעה שרוצים להכריז

על עצמם שהם אומנים, ולא בשאר פעמים ¹²² :

יציאה

בבגדים שלא ללכלך

י

לא ¹²³ יצא הזב בכיס שעושה להצילו מזיבתו שלא יטנף

בה בגדיו¹²⁴.

ואם יצא חייב, להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה¹²⁵. אבל להאומרים

שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, כמו שנתבאר בסי' רע"ח¹²⁶, אף זה

פטור, לפי שאינו צריך כלל לגוף הכיס שמוציאו ואין לו חפץ בגופו אלא שיצילנו מזיבתו¹²⁷. אבל מכל

מקום אסור מדברי סופרים כשאר מלאכה שאינה צריכה לגופה.

וכן אשה נדה המקשרת בגד לפניה¹²⁸ שלא תלכלך

בגדיה בדם נדותה, אסורה לצאת בו¹²⁹. אלא אם

כן הוא סינר עשוי כעין מלבוש מלפניה ומלאחריה כמו מכנסיים שלובשים לצניעות. אבל אם

הוא מלאחריה בלבד אלא שקושרתו ברצועות לפניה, אין זה דרך מלבוש ואסור¹³⁰.

במה דברים אמורים כשמתכוונת בבגד זה להציל

מטינוף בלבד, שאז אינו נחשב למלבוש אלא אם כן עשוי כעין מלבוש גמור, אבל אם מתכוונת

בו להציל גופה מצער, דהיינו שלא יפול הדם על בשרה ויתייבש שם ונמצא מצערה¹³¹, הרי נעשה

בגד זה מלבוש גמור כשאר מלבושים שהם עשוים להגנת הגוף, ומותרת לצאת בו אף שאינו עשוי

כעין מלבוש גמור ¹³² :

יא

אסור לאשה ליתן בגד על צעיפה מפני הגשמים שלא ילכלכו הצעיף, שכיון שמתכוונת בו להציל

מטינוף אינו נחשב מלבוש¹³³. אבל אם

מתכוונת שלא ירדו הגשמים על בשרה ויצערוה, מותרת לפרוס בגד על ראשה¹³⁴, אע"פ

שעל ידי זה ניצול הצעיף גם כן מטינוף¹³⁵.

ואף כשמתכוונת בו להציל מטינוף בלבד, אם

אינו מונח על ראשה בלבד אלא היא מתעטפת בו גם כן רוב גופה כדרך מלבוש¹³⁶. ואע"פ

שהוא בגד עב וגס שאינו ראוי לה ולא היתה מתעטפת בו בלא הגשמים, מותרת לצאת בו, אפילו

הוא שק ויריעה וחמילה¹³⁷ (פירוש

מיני בגדים גסים). וכן באיש.

וכל שכן שמותר לאיש ליתן כובע על גבי כובע

שעל ראשו מפני הגשמים, כיון שהוא דרך מלבוש¹³⁸. ובלבד

שיהיה עמוק על ראשו כמו שיתבאר¹³⁹:

יציאת

קטע בקב וחיגר במקל

יב

אין¹⁴⁰ הקיטע שנקטעו

רגליו יוצא בקב שלו¹⁴¹, דהיינו

שעושה כמין דפוס של רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו. ואין עושה קב זה כדי להלך

בו, שהרי עכ"פ צריך הוא למקלו ¹⁴² , ומותר לו לצאת במקלו כמו שיתבאר¹⁴³, הואיל

והוא צורך הילוכו, אלא עשיית קב זה הוא בשביל שלא יהא נראה כחסר רגל אלא נכה רגל (ה),

לפיכך כיון שאינו צורך הילוכו (הרי הוא משוי ¹⁴⁴ ) ואסור לצאת בו ¹⁴⁵ .

(ואף שכל דבר שיש עליו תורת מלבוש מותר ללבשו

ולצאת בו אף שאינו צריך ללובשו לצורך הליכתו אלא לצורך אחר¹⁴⁶, ואם

כן הוא הדין קב זה שהוא מנעל שלו, למה לא יצא בו אע"פ שאינו צורך הליכתו אלא להתחפש

בו שלא יראה חסר רגל. לפי שקב זה אין עליו תורת מנעל כלל, הואיל והוא של עץ ואין נקרא

מנעל אלא של עור¹⁴⁷, כמו שיתבאר

בסי' תרי"ד¹⁴⁸.

ואף אם קב זה מחופה עור שאז יש תורת מנעל

עליו¹⁴⁹ כמו שיתבאר

שם¹⁵⁰, ואעפ"כ

לא יצא בו הקיטע, שכיון שאין בו אלא ראש שוקו, חוששין שמא ישמט ממנו וישכח ויביאנו

בידו¹⁵¹. אלא אם

כן עור החופה את הקב עודף ממנו גם כן למעלה מן הקב, בענין שיוכל ללבוש עודף זה על שוקו

ולקשור שם עליו שלא יוכל להשמט ממנו¹⁵²).

אבל מי שאינו קיטע מותר לו לצאת במנעל של

עץ ¹⁵³ (ואפילו אינו מחופה עור כלל, שכיון שהרגל

נכנסת בו אין חוששין שמא ישמט מעל רגלו), אע"פ שאינו יכול להדקו בחוזק סביב רגלו¹⁵⁴. וכל שכן

שמותר לצאת במיני מנעלים המחופים עור שקורין (פאנטיני"ש), אע"פ שיכולים להשתמט

מהרגלים במהרה, שכיון שהרגל נכנסת בעור החופה, אין חוששין שישמטו לגמרי¹⁵⁵. ויש מקומות

שנוהגין להחמיר שלא לצאת בהם לכתחלה, אע"פ שמותר מן הדין¹⁵⁶. אבל אם

שכח ויצא בהם, אינו צריך להסירם מעל רגליו ברשות הרבים¹⁵⁷:

יג

קיטע בשתי רגליו ומהלך על ארכבותיו ועל אורך שוקיו, ועושה לו סמוכות של עור או של עץ

לאורך שוקיו, מותר לצאת בהם, לפי שהם תכשיט שלו¹⁵⁸.

אבל קיטע שיבשו וכווצו גידי שוקיו וארכבותיו,

ואינו יכול להלך עליהם כלל, אלא עושה לו כמין כסא נמוך ויושב עליו, וכשהוא מהלך נסמך

בידיו על ספסלים קטנים ועוקר גופו מן הארץ ונדחף לפניו, וחוזר ונח על אחוריו, והכסא

קשורה לו מאחוריו, ועושה לו סמוכות של עור או של עץ לראשי רגליו התלוים, שכשהוא נשען

על ידיו ועוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת לפעמים, כשיש לפניו קרקע גבוה, אבל רוב פעמים

הן תלויין באויר ואין נוגעין לארץ, לא יצא בסמוכות אלו בשבת, שכיון שהם תלוים ואינם

מונחים על הארץ, יש לחוש שמא ישמטו מעל רגליו וישכח ויביאנו בידו ¹⁵⁹ .

אבל בכסא שמאחוריו ובספסלים שבידיו מותר

לו לצאת, שכיון שאינו יכול ללכת מבלעדם, הרי הם מנעליו¹⁶⁰ (שכל גופו

נסמך עליהם¹⁶¹).

וכן חיגר שאינו יכול לילך כלל בלא מקל, מותר

לצאת בו אפילו אינו קשור לו ¹⁶² . אבל אם אפשר לו לילך קצת בלא מקל, ואינו

נוטלו אלא (ו) להחזיק את עצמו שיוכל ללכת (בטוב) יותר ולא יפול, וכן זקן ההולך בביתו

בלא מקל וכשיוצא לחוץ נשען על מקלו מחמת תשוש כחו, אסור לצאת בו בשבת¹⁶³, אפילו

אם הוא זקן כל כך שמנענע גופו ומתיירא פן יפול¹⁶⁴ (שכיון

שהולך בביתו בלא מקל, אם כן אין צריך זה למקל שיסמוך עליו כל גופו וכל הליכתו, אלא

שמתחזק בו בעת שמתיירא ליפול, הרי זה כמשוי שנושא לצורך הליכתו. ואינו דומה למנעלים,

שכל גופו נסמך עליהם בכל הליכתו¹⁶⁵, ולכך מותר

לצאת בהם אף אם אין עליהם שם מנעל, כגון של עץ שאינו מחופה עור¹⁶⁶).

וכן חולה שעמד מחליו¹⁶⁷, אם אפשר

לו לילך (קצת) בלא מקל, אסור לצאת בו, ואם לאו מותר.

וכן סומא לא יצא במקל, שהרי אפשר לו לילך

זולתו, ואינו נוטלו אלא לישר ולתקן פסיעותיו¹⁶⁸.

ואין צריך לומר (ז) החשובים שנוהגים לילך

במקל חשוב שבידם, שאסורים לצאת בו בשבת ¹⁶⁹ . ואפילו ביום טוב אסורים לצאת בו (עיין

סי' תקכ"ב¹⁷⁰):

יציאה

בבגדי שבת

יד

טוב ליזהר שלא לצאת בשבת כמו שהוא יוצא בחול בלתי מלבוש או תכשיט אחד, שיזכור על ידו

שהיום שבת ולא יבא לחללו¹⁷¹:

יציאה

בכבלי הנחבשים ובמסכה

טו

מי שאסור וכבלים ברגליו, מותר לצאת בהם, מפני שהם לו כמו מלבוש. ואין חוששים שמא יפלו

מעל רגליו ויביאם בידו, לפי שמן הסתם הם תקועים היטב שלא יברח¹⁷²:

טז

אין יוצאין באנקטמין, והוא כמין חמור שעושים הליצנים ונראה כרוכב עליו והוא נושא והולך

ברגליו¹⁷³.

ולא בקשרים, והם עצים גבוהים שיש בהם מושב לכף הרגל והולכין בהם בטיט¹⁷⁴. ולא בפרמי,

והם כעין צורות פרצוף שנותנים על הפנים להפחיד התינוקות¹⁷⁵ (שכל אלו

משוי הם ואינם מלבושים ותכשיטין¹⁷⁶) ואם יצא

בהם פטור¹⁷⁷

(שאין זו דרך הוצאה לרוב בני אדם¹⁷⁸):

יציאה

בתיבה ויריעה דרך מלבוש

יז

אין יוצאין בתיבה או קופה או מחצלת, ואפילו מפני הגשמים, אפילו שנתלבש בהם כמו במלבוש,

שכיון שאין דרך להתלבש בהם לעולם הרי הן משוי. אבל יוצאין בשק ויריעה וחמילה¹⁷⁹, דרך מלבוש¹⁸⁰, מפני שדרך

לצאת בהן בשעת הגשמים, ולכן אף שלא בשעת הגשמים שם מלבוש עליהם¹⁸¹:

יציאה

במיני בגדים שעל המכה

יח

יוצאין בפשתן סרוק וצמר מנופץ שנותנין על גבי המכה בשבת¹⁸² כדי שלא

יסרטו הבגדים את המכה, מפני שהם לו כמו מלבוש ¹⁸³ . ובלבד שהוכנו מבעוד יום בענין שאין בהם

משום טלטול מוקצה, על דרך שיתבאר בסי' ש"[ח]¹⁸⁴. וכן מותר

לכרוך סמרטוט על המכה שבידו או שבאצבעו ולצאת בו לרשות הרבים¹⁸⁵ (ואין חוששין

למראית העין, שיאמרו שמתכוין להוציא הסמרטוט ולא בשביל המכה כרכו בידו¹⁸⁶):

יט

ואין צריך לומר שמותר לצאת בספוג¹⁸⁷ וחתיכות

בגדים דקים ישנים¹⁸⁸ שעל המכה

שהן מרפאים אותה, והרי הן לו כתכשיט ¹⁸⁹ . וכן בקליפות שום ובצל¹⁹⁰ ועלי גפנים

ושאר עלים המרפאים¹⁹¹.

ובלבד שלא יתנם על גבי המכה בתחלה בשבת אע"פ

שאינו רוצה לצאת בהם לרשות הרבים, לפי שגזרו חכמים על כל דבר המרפא שלא ליתנו בתחלה

בשבת משום שלא יבא לשחוק סמנים בשבת, כמו שיתבאר בסימן שכ"ח¹⁹². אבל אם

היה עליה מערב שבת ונפלה מעליה בשבת, שמותר להחזירה עליה¹⁹³ כמו שיתבאר

שם¹⁹⁴, מותר להחזירה

אפילו ברשות הרבים, כמו שמותר להחזיר ללבוש מלבושים שנפלו מעליו ברשות הרבים.

וכן רטיה וכיוצא בה שנפלה ממכתה ולא הגיע

לארץ, אלא נפלה על גבי כלי, שמותר להחזירן על גבי מכתו¹⁹⁵ כמו שיתבאר

שם¹⁹⁶, מותר להחזירן

אפילו ברשות הרבים¹⁹⁷:

כ

מותר לאגוד סמרטוט על הרטייה, או על שאר דברים שעל המכה, ולצאת בו לרשות הרבים. ויכול

להתירו ברשות הרבים ולחזור ולקשרו שם¹⁹⁸, ואין חוששים

כשמתירו בידו ברשות הרבים שמא ישכח ויביאנו בידו, מטעם שיתבאר בסימן ש"ג¹⁹⁹.

אבל אסור לכרוך חוט או משיחה על גבי הרטייה²⁰⁰ או שאר

דברים שעל המכה²⁰¹, לפי שהחוט

או משיחה חשובים קצת ואינם בטלים לגבי רטיה, כמו אגוד של סמרטוט שאינו חשוב כלל, שכשמתירו

מהרטייה שאינו צריך לו עוד הרי הוא משליכו לארץ, ולפיכך הוא בטל לגבי הרטייה²⁰²:

יציאת

הבנים בזגין

כא

הבנים²⁰³

יוצאין בזגין של זהב הארוגים או תפורים להם בכסותם לנוי²⁰⁴. אבל אם

אינם ארוגים או תפורים, אלא תלויין על ידי קשר וכיוצא בזה, אסורים לצאת בהם, אע"פ

שהם בנים קטנים ²⁰⁵ , לפי שאין דרך לצאת בזגין אלא בני מלכים

וכיוצא בהם מבני עשירים גדולים, ולשאר בנים הרי הוא יוהרא, ובני מלכים והעשירים משחקים

עליהם על שמתייהרים בדבר שאינן ראוין להם, ויש לחוש שמא ישמע אביו של זה ההולך בזגין

שמשחקים עליו וילך ויסיר הזגין מבנו, כיון שאינן ארוגין ולא תפורים, וישכח ויביאנו

בידו ברשות הרבים²⁰⁶.

ואפילו כשהם ארוגים בכסותם, לא ילכו בהם

אפילו בבית אלא כשאין בהם עינבל, אבל אם יש בהם עינבל העשוי להשמיע קול, אסורים ללבשם

בשבת²⁰⁷, שאסור

להשמיע קול של זוג העשוי לקשקש בו התינוק²⁰⁸ כמו שיתבאר

בסי' של"ח ²⁰⁹ ושל"ט²¹⁰. ואע"פ

שכאן עושה זאת הקטן ואין אנו מצווים להפריש הקטן מחלול שבת²¹¹. מכל מקום

אסור ליתן לו מלבוש זה שהזוג ארוג בו שהרי זה כמאכילו איסור בידים²¹² עיין סי'

שמ"ג²¹³.

אבל כשאין בו עינבל מותר אף לגדול לצאת בכסותו

שהזוג ארוג או תפור בו ²¹⁴ . ואם הוא מבני מלכים או כיוצא בהם²¹⁵, אף אם

תלוי בצוארו מותר לצאת בו, ואין חוששין שמא יפסוק ויפול ויביאנו בידו, לפי שמן הסתם

כל זוג של כסף או זהב תוקעין אותו יפה בשלשלת שלא יפסוק²¹⁶. אבל זוג

של שאר מיני מתכת אין כל אדם רשאי לצאת בו עד שיהיה ארוג או תפור בכסותו, שאף שאין

לחוש בו שמא ישחקו עליו בני מלכים וכיוצא בהם, כיון שאין זה חשוב כלל ואין בו יוהרא

שדרך כל אדם לצאת בו, מכל מקום יש לחוש שמא יפסוק ויפול ויביאנו בידו²¹⁷:

כב

וכל זה בזוג שהיה דרך בימיהם לעשותו לנוי לכל הבגדים של בני מלכים וכיוצא בהם מכסף

וזהב, ושאר כל אדם משאר מיני מתכות, ולכך לא רצו חכמים להטריח לפוסקו מערב שבת מכל

הבגדים שהוא ארוג או תפור בהם ולגנות הבגדים, אבל תכשיט שאין רגילין לחברו בבגד, אסור

לצאת בו אף על פי שארוג ותפור בבגד, שגזרו עליו גזירה משום אינו ארוג ותפור, כיון שאין

שם גנאי כלל אם יפסיקנו מהבגד, שהרי אין רגילות כלל לחברו בבגד ²¹⁸ .

במה דברים אמורים בשאר מיני מתכת, אבל של

כסף או זהב מותר בכל ענין²¹⁹, ואפילו

לתלותו בצוארו, שכיון שמן הסתם תוקעין אותו יפה שלא יפול ויפסוק מחמת שדמיו יקרים²²⁰ אין לגזור

בו שמא לא יחברנו יפה בענין שיוכל ליפסק וליפול. ולכן התירו לצאת במפתח של זהב או כסף

התלוים בבגדו אף על פי שאין רגילות לתלותו שם, ואסרו במפתח של שאר מיני מתכות, כמו

שנתבאר למעלה לבד²²¹ מטעם המבואר

שם:

יציאה

במטפחת המחוברת לבגדו

כג

וכל זה בתכשיט שהוא דבר המותר לצאת בו, ואין צריך שיהיה מחובר לכסות אלא משום גזירה

שמא יפסק ויפול. אבל אם חיבר לכסותו דבר שאינו עשוי לתכשיט, אלא להשתמש בו, שהוא דבר

האסור לצאת בו, אין חיבורו לכסות מתירו לצאת בו, והרי הוא כתלוש ומופסק מהכסות, דכיון

שהוא עשוי להשתמש בפני עצמו ואינו משמש כלום לאותו מלבוש, שהוא אינו בטל לגבי אותו

מלבוש²²²,

אע"פ שהמלבוש חשוב הרבה ממנו, כמ"ש למעלה²²³.

במה דברים אמורים כשדבר זה שחיברו לכסות

הוא חשוב קצת נגד הכסות, אבל אם אינו חשוב כלל נגד חשיבות הכסות²²⁴, כגון מטפחת

שמקנחין בו את האף (שקורין פאצילי"ש), הרי היא בטילה לגבי הכסות, אם היא תפורה

לו בב' תכיפות ²²⁵ , שב' תכיפות חשובין חיבור לענין כלאים²²⁶ (ולענין

שבת עיין סי' ש"מ²²⁷).

אבל אם היא תפורה לחגורה, אסור לצאת בו,

שנגד החגורה היא חשובה ואינה בטלה אליה²²⁸. ואין צריך

לומר אם קשורה שם אפילו בקשר של קיימא²²⁹. ואף אם

רוצה לחגור שם במטפחת זו על גבי החגורה או תחתיה, אין זה מועיל כלום, שאין יוצאין בב'

חגורות זו על גבי זו²³⁰ כמו שיתבאר²³¹.

ומי שרוצה לישא עמו מטפחת זו אין לו תקנה

אלא אם כן יקשרנה בראש החגורה (מערב שבת) בקשר של קיימא, שאז נעשית כחגורה אחת ארוכה,

ויחגור את עצמו בכולה כל זמן שהולך ברחוב²³².

וכן אסור לצאת במטלית שקושרין בפתילין של

כובע לקנח בה עיניו, מפני שאינה בטלה לגבי הכובע²³³:

כד

אותן עגולים ירוקים²³⁴, שגזרה

מלכות²³⁵

שכל יהודי ישא אחד מהם בכסותו, מותר לצאת בהם בשבת, שהם בטלים לגבי הכסות, אף אם אינם

תפורים בכסות אלא מחוברים בה קצת על ידי קשירה וכיוצא בה ²³⁶ :

יציאה

בקמיע ושאר מיני רפואה

כה

מותר לצאת במיני עשבים שקושרין אותם בקשרים ותולין אותם בצואר לרפואה²³⁷, ואינם

כמשוי לאדם אלא כתכשיט הואיל והם לרפואה²³⁸. ומטעם

זה ²³⁹ מותר לצאת בקמיע מומחה שתכשיט הוא לחולה

כאחד ממלבושיו. אבל אין יוצאין בקמיע שאינו מומחה²⁴⁰, אפילו

לכרמלית²⁴¹.

ואיזהו קמיע מומחה, כל שעשהו איש מומחה,

אע"פ שהקמיע עצמה אינו מומחה²⁴². וכל שכן

אם קמיע עצמו הוא מומחה, אע"פ שעשהו איש שאינו מומחה²⁴³.

כיצד נעשה האיש מומחה, כגון שכתב לחש אחד

בג' איגרות וריפא ג' בני אדם, כל איגרת רפאתה אדם אחד, נעשה איש הכותב מומחה²⁴⁴ ללחש זה²⁴⁵, וכל פעם

שיכתבנו מותר לצאת בו בשבת, אע"פ שהקמיע עצמו אינו מומחה, שאגרת זו הד' לא רפאתה

עדיין מעולם. ואף שהאיש אינו יודע כלום ברפואות אין בכך כלום²⁴⁶. ואם אדם

אחר כתב איגרת זו הרביעית, אע"פ שהוא אותו לחש עצמו שבאיגרות הראשונות, אסור לצאת²⁴⁷, הואיל

ולא כתבה איש המומחה, שמזלו גורם²⁴⁸. ואף האיש

המומחה לא נעשה מומחה על ידי כן אלא ללחש זה בלבד, אבל לא לשאר לחשים. ואף אם כתב כמה

מיני לחשים וכל אחד מהם הועילו כמה פעמים, לא נעשה מומחה אלא ללחשים אלו שהועילו ג'

פעמים, אבל לא לשאר לחשים שלא הועילו עדיין ג' פעמים²⁴⁹:

כו

וכיצד נעשה הקמיע עצמו מומחה אע"פ שלא עשאו איש מומחה, כגון שכתב לחש אחד באיגרת

אחת ורפאתה אותו איגרת ג' פעמים, שנעשה זו האיגרת מומחה ומותר לכל אדם לצאת בה בשבת,

אע"פ שהאיש אינו מומחה עדיין, שלא כתב אלא קמיע אחת²⁵⁰, ואם יכתוב

עוד לחש זה באיגרת אחרת אסור לצאת באותה איגרת בשבת²⁵¹, כל זמן

שלא רפאתה ג' פעמים:

כז

אין האיש נעשה מומחה עד שירפאו ג' איגרותיו לג' בני אדם כל איגרת לאדם אחד, אבל אם

ריפא לאדם אחד כמה פעמים בכמה איגרות של לחש אחד לא נעשה מומחה ללחש זה, שיש מקום לתלות

הרפואה במזלו של החולה שמזלו גורם לו שיקבל רפואתו מקמיעות, אבל כשכותב לחש זה לאדם

אחר אפשר שלא יועיל לו כלום ואסור לצאת בו²⁵² (ואף אדם

זה שנתרפא כבר ג' פעמים, אסור לצאת באיגרת אחר של איש זה, שלא נעשה עדיין מומחה לכל

אדם²⁵³):

כח

אבל אם איגרת אחת רפאתה ג' פעמים, אפילו לאדם אחד, נעשית קמיע זו מומחה לכל אדם, שכל

אדם מותר לצאת בה בשבת, שמן הסתם יש לתלות הרפואה בקמיע המומחה ולא במזל החולה. משא"כ

כשג' איגרות רפאו אדם אחד, שאז לא נעשית שום אחת מהן קמיע מומחה, ועל כרחך צריך לתלות

הרפואה במזל אדם, או במזל הרופא הכותב איגרות, או במזל החולה שמקבל הרפואה מהאיגרות,

אזי לא נעשה הרופא מומחה על ידי כך, כי שמא מזל החולה גורם²⁵⁴. אלא אם

כן ריפא לג' בני אדם, שאז מן הסתם הרפואה תלויה במזלו, כיון שהוחזק בג' אנשים:

כט

ואם הרופא אבד את המחאתו מלחש זה, כגון שאחר שריפא ג' בני אדם בלחש אחד כתב עוד ג'

איגרות מלחש זה לג' בני אדם²⁵⁵ ולא הועילו

כלום, מכאן ואילך אסור לצאת באיגרותיו שיכתוב עוד, או אפילו באגרות שכתב כבר בעודו

מומחה²⁵⁶.

במה דברים אמורים באגרות שלא רפאו אלא פעם

או שתים, אבל איגרת שריפאתה כבר ג' פעמים, כיון שנעשית קמיע מומחה מצד עצמה, מותר לכל

אדם לצאת בה לעולם, אף לאחר שאבד הרופא שכתבה את המחאתו²⁵⁷.

במה דברים אמורים כשנעשית איגרת זו קמיע

מומחה קודם שנעשה הרופא מומחה, או אפילו אם באו ב' המחאות כאחד, כגון שכתב ב' איגרות

לב' בני אדם כל אחת מהם ריפאה לאדם אחד מהן לבדו פעם או שתים בלבד, ואחר כך כתב איגרת

שלישית לאחד מהם, וריפאה אותו אדם ב' פעמים, ואז עדיין לא נעשה הרופא מומחה כיון שלא

הוחזק עדיין בג' אנשים, וכן איגרת זו השלישית אינה קמיע מומחה עדיין, כיון שלא ריפאה

אלא ב' פעמים, ואחר כך ריפאה איגרת זו השלישית פעם ג' לאדם אחר, נעשה רופא שכתבה מומחה

ללחש זה, כיון שהוחזק בג' אנשים, וגם איגרת זו השלישית נעשית קמיע מומחה לעולם, אף

לאחר שיאבד הרופא המחאתו. אבל אם נעשה הרופא מומחה קודם שנעשית איגרת זו קמיע מומחה,

דהיינו שריפא כבר ג' אנשים בג' איגרות קודם שריפא איגרת זו פעם ג', אף אם איגרת זו

היא משני אגרות²⁵⁸ שנתחזק

בהן הרופא למומחה, אסור לצאת בה אחר שאבד הרופא המחאתו, כי שמא אין איגרת זו קמיע מומחה

מצד עצמו, ומה שריפאה פעם ג' הוא מחמת שכתבה רופא שנתברר לנו כבר המחאתו על ידי שריפא

כבר ג' פעמים בג' איגרות, ואם כן לאחר שאבד הרופא המחאתו, שמא אבדה גם כן המחאת איגרת

זו²⁵⁹:

ל

כל קמיע מומחה שמותר לצאת בה, אין חילוק בין אם הוא של כתב, בין אם הוא של עיקרין,

בין אם הוא חולה שיש בו סכנה בין שאין בו סכנה, ואפילו אם לא אחזו עדיין שום חולי כלל

אלא שהוא ממשפחת נכפין²⁶⁰, וכיוצא

בהן משאר החולאים²⁶¹, ודואג

שלא יאחזנו חולי משפחתו ותולה בו קמיע, מותר לצאת בו (בשבת לרשות הרבים).

וקמיע של כתב שיש בו אזכרות או פסוקים מכתבי

הקודש, אם הוא מחופה עור שמותר ליכנס בו לבית הכסא, מותר לצאת בו בשבת לרשות הרבים,

ואם אינו מחופה עור, אסור לצאת בו בשבת, גזירה שמא יצטרך לבית הכסא ויסירנו מעליו בידו

וישכח ויביאנו בידו ברשות הרבים. ואם הוא חולה שיש בו סכנה אם יסירנו מעליו אפילו לפי

שעה, הרי מותר לו ליכנס לבית הכסא מפני פיקוח נפש, ולכן מותר לו גם כן לצאת בו לרשות

הרבים²⁶²:

לא

לא יקשור הקמיע באצעדה או בטבעת ויצא בו לרשות הרבים, או לכרמלית, מפני מראית העין,

שנראה כאלו מתקשט בו בתורת תכשיט ואינו מתכוין כלל לרפואה, ובאמת אינו תכשיט כלל אלא

מחמת הרפואה²⁶³.

אבל כשהוא קשור ותלוי בצוארו²⁶⁴, יכול להתירו

ברשות הרבים, אם אינו קשר של קיימא²⁶⁵, ולחזור

ולקושרו, ואין חוששין כשמתירו בידו ברשות הרבים שמא ישכח ויביאנו בידו²⁶⁶ מטעם שיתבאר

בסי' ש"ג²⁶⁷:

לב

נאמן הרופא לומר על עצמו שהוא מומחה לקמיעות שכבר ריפא ג' אנשים בג' אגרות, וכן נאמן

לומר על קמיע אחת שריפא וש(י)נה ושילש ונעשה קמיע מומחה, אע"פ שהוא אינו מומחה

עדיין²⁶⁸:

לג

מותר לצאת בביצת החגב, ששמו חרגול, שתולין אותו באזנו לכאב האוזן, ובשן של שועל חי,

שתולין למי שישן יותר מדאי שיקיץ משינתו, ובשן של שועל מת, שתולין למי שאינו יכול לישן

שיישן, ובמסמר מעץ שצלבו עליו, שמרפאים בו נפח של מכת ברזל (אע"פ שכל אלו רפואתן

בסגולה, מותר לצאת בהן בין בחול בין בשבת²⁶⁹). ואין

בזה משום דרכי האמורי²⁷⁰, כיון שניכר

הדבר שמתכוין לרפואה. וכן בכל דבר שעושה וניכר בו שמתכוין לרפואה, אע"פ שאין ידוע

לנו היאך באה הרפואה על ידי עשיית דבר זה. אבל אם עושה איזה מעשה ואין ניכר בו שהוא

משום רפואה, אסור משום דרכי האמורי²⁷¹, שהזהירה

התורה עליהן ולא תלכו בחוקות הגוי וגו'²⁷².

אבל כל לחש מותר לרפואה²⁷³, או להגן

שלא יבא עליו חולי²⁷⁴ או נזק²⁷⁵, אפילו

אם אין ידוע אם לחש זה מועיל או לאו. אבל אם ידוע שלחש זה אינו מועיל, אסור משום דרכי

האמורי²⁷⁶.

ויש מי שחושש בכל לחש שאינו בדוק ובכל קמיע שאינה מומחה משום דרכי האמורי²⁷⁷. וכל בעל

נפש יחוש לדבריו (במקום שאין שם צורך כל כך):

לד

כל ²⁷⁸ מי שיש לו ברגלו מכה, שרפואתו לקשור עליה

מטבע שיש עליו צורה, מותר לצאת בו²⁷⁹, שכיון

שהוא מרפא הרי הוא לו כתכשיט (ומלבוש)²⁸⁰. אבל אם

הוא מכה שאין המטבע מרפא אותה, ואינה קשורה עליה אלא להגן עליו שלא תנגוף בקוצים ויתדות

הדרכים²⁸¹,

אסור לצאת בה²⁸²,

שהמטבע חשוב הוא ואינו מתבטל מחשיבותו להקרא עליו שם מלבוש (ותכשיט)²⁸³ אלא אם

כן יש בו צורך לרפואה ²⁸⁴ (שאז יש עליו שם תכשיט):

יציאה

בטלית מקופלת

לה

היוצא²⁸⁵

בטלית המקופלת ומונחת על כתפיו²⁸⁶, דהיינו

שלאחר שנתנה על ראשו הגביה שולי[ה] על כתיפיו²⁸⁷, בין שהגביה

כל אורך שוליה, בין שלא הגביה אלא שני כנפי שוליה ונתן כנף אחד על כתף זה וכנף אחד

על כתף זה ואמצעית שוליה משולשלת על גופו למטה מכתיפיו, חייב, שאין זה דרך מלבוש אלא

משוי הוא ²⁸⁸ . ויש פוטרין²⁸⁹ כשאמצעית

שוליה משולשלת למטה מכתיפיו אף על פי שכנפיה נתונים על כתיפיו, וכן עיקר²⁹⁰. אבל אסור

מדברי סופרים, מפני שנראה כמשוי²⁹¹. ואפילו

אם אין כנפיה נתונים על כתיפיו, אלא שתפסם בידיו והגביה כדי שלא יתלכלך או כדי שלא

יקרע, אסור ²⁹² .

אבל אם אינו מגביה בידיו, אלא הוא מתעטף

בטליתו בענין ששוליה מוגבהין הרבה מן הארץ, וכנפי שוליה אינם נתונים על כתיפיו²⁹³ אלא הם

משולשלים על זרועי ידיו, ואמצעית שוליה משולשלת למטה מכתיפיו, ומכסה רוב גופו ²⁹⁴ , הרי זה מותר. ולפי זה מותר להתעטף בטלית

תחת הגלימא להביאו לבית הכנסת בשבת שחרית, שאף שמתעטף בה בענין שמתקצרת שאינה יוצא

מתחת הגלימא למטה²⁹⁵, כל שהוא

מכסה רוב גופו מותר:

לו

לא אסרו ליתן כנפי שוליה אפילו על כתיפיו, אלא כשמתכוין להגביה הטלית שלא תלכלך בשוליה,

או שלא תקרע, או שלא תעכבהו מללכת במהרה. אבל אם כונתו להתנאות בזה כמנהג אנשי המקום²⁹⁶ שמתנאים

בזה גם בחול²⁹⁷,

הרי זה מותר, שזהו דרך לבישתם ואינו נראה כמשוי. ואין צריך לומר שמותר לקפל קצוות שולי

טליתו מכאן ומכאן על ידיו כדי להתנאות. ובלבד שאמצעית שוליה משולשלת למטה מכתפיו ומכסה

רוב גופו²⁹⁸.

וכל זה בטלית שהיא חתיכה אחת מרובעת, כמו

טליתות של מצוה שלנו שאין בהם נקבים להוציא הידים מתוכם. אבל מלבושים שלנו שהוא לבוש

בהם ומוציא את הידים מתוכם, מותר לתפוס בידים מקצת המלבוש אפילו בשוליו להגביה שלא

יעכבוהו מללכת או שלא יתלכלך או שלא יקרע²⁹⁹.

אבל לא יגביה הרבה³⁰⁰ (ח)³⁰¹ כל אורך

שוליה בענין שלא יהא רוב גופו מכוסה ולא יהיו דרך מלבוש כלל. ואף אם אמצעית שוליו מכסה

רוב גופו, לא יגביה קצוות שוליו על כתפיו, כיון שליש אומרים שיש בזה חיוב חטאת, ולדברי

הכל עכ"פ נראה כמשוי ואסור מדברי סופרים³⁰², ואף שלבוש

בו ומוציא ידיו מתוכו.

ומלבושים שלנו שנתעטף בהן ולא הוציא ידיו

מתוכם, אסור לתפוס קצתם בידיו להגביהם שלא יתלכלך³⁰³, אפילו

אינו תופס בשוליהם³⁰⁴:

לז

במקומות ³⁰⁵ שנהגו לקפל הטלית ולהניחה כך מקופלת על

כתפיהם סביב צוארם, והולכין כך אף בחצרות ובבתיהם, מותרים לצאת כן בשבת אף לרשות הרבים,

שדרך מלבוש הוא להם, אבל אם אין הולכין כן בבתיהם, אלא כשיוצאין לחוץ מקפלין הטלית

על כתפיהם תחת הגלימא להביאה לבית הכנסת, אסור לצאת כן בשבת, ואם יצא חייב³⁰⁶, כמו שנתבאר

למעלה³⁰⁷.

ומכל מקום מותר לקפל צד הימין ולהניחה על כתף שמאל, כדרך שמתעטפין בטליתות של מצוה³⁰⁸, ולצאת

כן לרשות הרבים, הואיל וכך הוא דרך לבישתה אף בבית³⁰⁹.

וכן יוצא אדם בסודר המקופל ומונח על כתפו³¹⁰ הואיל וכך

הוא דרך לבישתו³¹¹ ואינו צריך

לכרוך נימא מן הסודר על אצבעו שלא יפול מעליו. אבל במקומות שאין כך דרך לבישתו, כגון

במדינות אלו³¹²,

אם רוצה להוציא סודר, צריך לכסות בו ראשו ורובו דרך מלבוש גמור ³¹³ .

ואם אין הסודר רחב כל כך לכסות ראשו ורובו,

יש לו תקנה לעשותו כמין אבנט ולצאת בו, דהיינו שיקשור ב' ראשי הסודר (שמלפניו) זה בזה

(כנגדו) למטה מכתפיו ³¹⁴ (וגם אמצעות הסודר שמלאחריו יהא משוך למטה

מכתפיו) שנמצא עשוי כמין אבנט ומותר לצאת בו (אף שחגור באבנט אחר למטה, להמתירים לצאת

בב' חגורות, כמו שיתבאר³¹⁵).

ויש מי שאומר³¹⁶ שאף במקומות

שדרך לבישתם הוא בסודר המקופל על כתפיהם, צריך שיהא הסודר רחב לכסות ראשו ורובו אם

יפשיטוהו מקיפולו, ואם אינו רחב כל כך אין שם מלבוש עליו, ואין יוצאין בו אלא אם כן

עשאו כמין אבנט כמו שנתבאר, ויש להם לחוש לדבריו:

יציאה

במעות הצרורים או תפורים בבגדו

לח

היוצא³¹⁷

במעות הצרורים לו בסדינו שהוא לבוש בו, חייב, אף על פי שאינו אוחזם בידו³¹⁸, לפי שדרך

להוציא כן בחול לפעמים³¹⁹. אבל היוצא

במעות התפורים בבגדו, פטור, שאין דרך הוצאה בכך. אבל אסור לצאת בו מדברי סופרים, בין

שתפורים בו מעות, בין כסף וזהב שאינם מוקצים³²⁰.

ובמקום הפסד, כגון שהוא בין הנכרים שאי אפשר

לו להפקידם אצלם, וגם לא להניח הבגד בביתם שלא יגנבוה ממנו כשיצא החוצה, נוהגין להקל

לצאת בהם, לפי שיש אומרים שכל שבות שהוא שינוי מדרך החול לא גזרו עליו במקום הפסד מרובה,

כמו שיתבאר בסי' ש"ז³²¹, וגם יש

אומרים³²²

שעכשיו אין לנו רשות הרבים אלא כרמלית, ואפילו הוצאה כדרכה אינה אסורה בה אלא מדברי

סופרים ³²³ .

ומכל מקום אין להקל אלא כשאי אפשר לו שלא

לצאת לכרמלית, כגון שמתיירא לישב כלוא בבית כל היום שלא ירגישו הנכרים שיש אצלו מעות

ויחפשו כליו לגוזלם ממנו, או אפשר שיבא לידי סכנה שיהרגוהו בשביל מעותיו. אבל אם אפשר

לו שלא לצאת, כגון שהוא בין ישראלים, אלא שאינו מאמינם להפקידם אצלם או להניח הבגד

בביתם, ישב בבית כל השבת ולא יצא בהם לכרמלית³²⁴.

ואם אין חשש להפקיד אצלם, או שאין חשש להניח

הבגד בבית, יש (ט) להחמיר לפושטו מעליו מבעוד יום, שלא יהא לבוש בו בשבת אפילו בבית³²⁵, שמא ישכח

ויצא בו כמו שיתבאר בסי' ש"ג³²⁶:

לט

וכל זה בתפורים בבגדו, שאין זו הוצאה כדרכה. אבל אם הם צרורים בו³²⁷, או שהם

בכיס התפור בו שדרך להוציא בו בחול, או שהן באזור חלול שדרך להוציא בו כשפיו למעלה³²⁸, או שהן

בין בגדיו לבשרו במקומות שדרך להוציא כן בחול לפעמים³²⁹, אסור לצאת

בהם אפילו לכרמלית, אע"פ שמתיירא לישב עמהם בבית שלא ירגישו בו הנכרים, ואפילו

לטלטל המעות³³⁰

להצניעם באיזה מקום באותה חצר אסור, שלא התירו שום שבות גמור משום הפסד מרובה ³³¹ .

ואפילו אם הם מעות מנוקבים שאין יוצאין בהוצאה

בש[ופ]י³³²,

לא מפקע שם מוקצה מהם, אלא אם כן הם של כסף ושל זהב ונקובים כדי לתלות בצואר בתו לתכשיט³³³ (שאז מותר

לטלטלן אף שלא במקום חשש הפסד כלל, אם הם מיוחדים לכך).

ומכל מקום מותר לו (י) לשאת המעות אצלו באותו

חצר, לפי שזהו טלטול כלאחר יד, כיון שאינו מטלטלן בידו אלא בגופו³³⁴.

ובלבד שיש חשש הפסד אם לא ישאום אצלו, שאם

לא כן אף אם אינם מעות המוקצים אלא שאר כסף וזהב, יש להחמיר שלא לשאת אותם אצלו, שמא

ישכח ויצא בהם כמו שנתבאר³³⁵:

מ

וכל זה (יא) כשההפסד הוא בא בענין שאין נבהל כל כך בשבילו, ואינו נחפז כל כך מחמתו

להצלת ממונו, כגון זה ששובת בין הנכרים שמתיירא שלא יגזלו ממנו מעותיו, שאינו בהול

כל כך כשאין מתירים לו לצאת בהם מביתם, כיון שעדיין אין שום אדם בא לגזול ממנו³³⁶.

אבל מי שלסטים באים עליו לגזול ממונו, או

שעבדי המושל באים לחפש בתיבתו לקחת ממונו, שהוא בהול ונחפז להציל מהם, יש מתירים³³⁷ לטלטל מעותיו

בידו להחביאם במחבואות. ואם אין לו מחבא באותו חצר, יש מתירין³³⁸ אפילו להוציא

למקום אחר דרך כרמלית. לפי שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ובודאי יצילם מהפסד, ואם לא

נתיר לו להציל על ידי טלטול מוקצה וטלטול הכרמלית שהן מדברי סופרים, יש לחוש שלא יבא

לידי איסור של תורה³³⁹ בהצלתם,

שיחפירם בקרקע³⁴⁰

וכיוצא בזה (שכיון שהוא בהול ונחפז בהצלתם, ימהר להצילו בכל הצלה שתזדמן לו יותר במהרה,

כי אומר בלבו האיך שאעשה לא אעשה בהיתר. משא"כ כשהתירו לו חכמים להציל על ידי

איסור של דבריהם, לא יציל על ידי איסור של תורה).

ולענין הלכה אין להקל אלא באיסור טלטול מוקצה,

אבל לא באיסור הכרמלית, כמו שיתבאר בסי' של"ד³⁴¹:

יציאה

בבגדי לבדים

מא

לבדים הקשים הרבה, אסור להוציאם לרשות הרבים או לכרמלית כשהוא מעוטף בהם דרך מלבוש,

לפי שאינם ראוים למלבוש ונראים כמשוי. אבל אם אינם קשים הרבה, מותר³⁴² אפילו אינו

צריך כלל להתעטף בהם, ואין מתעטף בהם אלא כדי להוציאם לרשות הרבים לישב עליהם שם הוא

או אחר, ובלבד שיתעטף בהם ראשו ורובו ³⁴³ , אבל אם לא כסה בהם ראשו אלא כל גופו בלבד,

לא נעשו מלבוש על ידי כן³⁴⁴, ואסור

להוציאם אפילו ³⁴⁵ אם צריך להם להתכסות בהם גופו.

וכן הדין בכל דבר שאינו מלבוש ורוצה להוציאו

על ידי שיתעטף בו כדרך מלבוש, כגון סדין או סודר במדינות אלו, כמו שנתבאר למעלה³⁴⁶:

יציאה

בב' לבושים ואבנטים השוים

מב

מותר לצאת לרשות הרבים בשני מלבושים השוים זה על גבי זה³⁴⁷, אע"פ

שאינו צריך אלא לאחד מהם ואינו מוציא השני אלא לצורך חברו³⁴⁸, ואין השני

נראה כמשוי הואיל והוא לבוש בו.

ואפילו מיני מלבושים שאין דרך לעולם להתלבש

בשנים לצורך עצמו, כגון שתי חגורות זו על גבי זו³⁴⁹, אין השניה

חשובה משוי הואיל והוא חגור בה. ויש חולקין בזה ואוסרין שתי חגורות³⁵⁰, שכיון

שלו בעצמו אין שום הנאה ותועלת ללבישתו מהחגורה השניה, ואינו מוציאה אלא לצורך חבירו³⁵¹, הרי הוא

משוי, וכן ראוי לנהוג ³⁵² . ואף אם אינו מוציאו לצורך חבירו, אלא שחוגר

חגורה חשובה על גבי חגורה קרוע, אסור³⁵³, שכיון

שבהחשובה בלבדה די לו לצורך לבישתו, הרי השניה חשוב משוי אף על פי שהוא חגור בה, כיון

שאין דרך לחגור כן³⁵⁴. אבל במקומות

שדרך לחגור ב' חגורות מותר לצאת בהן³⁵⁵.

ובכל מקום מותר לצאת בב' חגורות כשיש מלבוש

מפסיק ביניהם, כגון התחתונה על גבי החלוק והעליונה על גבי הסרבל, שאז יש הנאה ותועלת

משתיהן³⁵⁶,

וכן בכל ענין שיש לו בעצמו הנאה ותועלת ללבישתו משתי החגורות, ואף אם עכשיו אינו צריך

הוא אלא לאחת מהן ומוציא השניה לצורך חבירו, הואיל וחגור בענין שדרך לחגור בה לפעמים

לצורך עצמו, אינה משוי ומותר:

מג

וכל זה בחגורה. אבל בשאר מלבושים, אפילו אותם שרוב הפעמים אין דרך להתלבש בשנים השוים

לצורך עצמו, כגון שני חלוקים זה על גבי זה, או שני סרבילים זה על גבי זה³⁵⁷, או ב'

אנפלאות זו על גבי זו³⁵⁸, הואיל

ובימות הקור דרך הוא לפעמים להתלבש בשנים ושלשה מלבושים או יותר³⁵⁹, הרי הם

חשובים דרך מלבוש כל השנה, ומותר להוציאם אפילו לצורך חברו³⁶⁰.

וכן מותר לצאת בשני כובעים (אפילו לצורך

חבירו, לפי) שכן דרכו בחול³⁶¹ לשום כובע

גדול על גבי כובע קטן. ובלבד שיהא בענין שלא יוכל הרוח להפריח כובע העליון מעל ראשו

כמו שיתבאר³⁶²:

יציאה

בבתי ידים

מד

בבתי ידים (שקורין הענטשי"ך), מותר לצאת, לפי שהם מלבוש של הידים. ויש מי שמחמיר

להצריך שיתפרום מערב שבת בבתי ידים של מלבושיו (או שיקשרם בהם קשר של קיימא יפה), לפי

שלפעמים צריך למשמש בבשרו מפני כינה או פרעוש העוקצים אותו, ואינו יכול למשמש בידים

הלבושים בבתי ידים, וצריך להוציא יד אחד מבית יד אחד ואוחז הבית יד בידו השניה שלא

כדרך מלבוש, שמא ישכח ויביאנה כך ד' אמות. וראוי לחוש לדבריו ³⁶³ .

אבל באותו בית יד שלנו שמשימין בו שתי הידים

אחת מפה ואחת מפה, מותר לצאת בו בלי שום קשירה ותפירה, לפי שאף אם יוציא ממנו ידו אחד

כדי למשמש בה באיזה מקום, ישאר עדיין לבוש על ידו השניה, ואין כאן איסור כלל אם ילך

כך ד' אמות. ואין חוששין שמא יוציא ממנו שתי ידיו ואחר כך ישכח ויאחזנו בידו וילך בו

ד' אמות³⁶⁴.

ויש מחמירין גם בזה³⁶⁵ (וטוב לחוש

לדבריהם במקום שאפשר, שאין הקור גדול כל כך). אבל המנהג להקל (בכל ענין)³⁶⁶:

יציאה

בציצית ובלולאות שנפסק צד אחד

מה

מותר לצאת בטלית המצוייצת כהלכתה, אפילו בלילה שאינו זמן ציצית³⁶⁷, שאין הציצית

הכשירות חשובין משוי, אלא הרי הן מנוי הבגד ומתכשיטיו, כמו האימרה וכיוצא בה³⁶⁸. במה דברים

אמורים באיש, אבל באשה שיצאתה בטלית המצוייצת חייבת, שמשוי הוא לה זו³⁶⁹.

ואם אינה מצוייצת כהלכתה, הרי הן משוי אף

לאיש, ולא יצא בה, ואם יצא חייב חטאת, מפני שאותן החוטין חשובין הן בעיניו ודעתו עליהם

עד שישלימם ויעשם ציצית, ולפיכך אינם בטלים לגבי הטלית, אע"פ שהם קשורים בו קשר

של קיימא ³⁷⁰ :

מו

אבל מותר לצאת מעוטף בכילה שתלויין בה רצועות שמושכין אותה בהן על גבי כלונס שעל גבי

המטה, אע"פ שהרצועות אינן צריכין כלל לכילה כשמתעטף ויוצא בה, מכל מקום כיון שאינן

חשובין כלל הרי הן בטלין לגבי הכילה. לפיכך מותר לצאת ברצועות התלויות באבנט, שאינן

חשובות ובטילות לגבי האבנט³⁷¹. אבל אם

הן של משי, הרי הן חשובות ואינן בטילות, ואסור לצאת בהן אלא אם כן המנעלים או הבתי

שוקים קשורין בהם, שאז הן משמשות ללבישתו ואינן משוי³⁷²:

מז

וכן הדין בכל דבר שנפסק מן הבגד וראשו אחד מחובר לבגד, כגון לולאות וכיוצא בהן, אם

הוא חשוב אסור לצאת בו, שכיון שאינו משמש כלום לבגד מחמת שנפסק ראשו אחד, הרי הוא משוי,

ואינו בטל לגבי הבגד כיון שהוא חשוב ודעתו עליו, אבל אם אינו חשוב, הרי הוא בטל לגבי

הבגד ומותר לצאת בו³⁷³:

יציאה

בכובע גדול

מח

כובע גדול שמשימין על הראש כדי לעשות צל על הפנים להגין מפני החמה, או כדי להגין מפני

הזבובים, וכל כיוצא בזה שהוא מתכוין בלבישתו שיאהיל עליו להגין מאיזה דבר, אסור ללובשו

בשבת אפילו בתוך הבית, משום איסור עשיית אוהל, אם הוא מתפשט להלן מראשו טפח על טפח ³⁷⁴ (ואפילו הוא כנגד פניו בלבד³⁷⁵).

במה דברים אמורים כשהטפח המתפשט (הזה) הוא

קשה וחזק שאינו נכפף למטה. אבל אם נכפף למטה, אף אם בולט הרבה יותר מטפח סביבות כל

ראשו, אין שם אוהל עליו ומותר. לפיכך מותר לפרוס הטלית על ראשו אע"פ שבולט הרבה

להלן מראשו³⁷⁶,

אלא אם כן הוא ממין בגד הקשה (שקורין גרא"ב גרי"ן)³⁷⁷.

ויש אומרים³⁷⁸ שלא אסרו

אלא כשהוא קשה ביותר כעין גג (שאי אפשר לו בקל להיות נכפף, לכן יש עליו שם אוהל, אבל

אם אינו קשה ביותר, אין שם אוהל עליו ומותר).

ויש (יב) מי שמיקל עוד³⁷⁹ שאם אינו

עומד בשוה אלא בשיפוע אין שם אוהל עליו, ומותר אף שהוא קשה ביותר, וטוב להחמיר³⁸⁰ (בכל זה

שיהא נכפף ממש למטה מאיליו, ואז אף אם מגביהו ומעמידו בשוה בידו אין בכך כלום).

וכל זה כשמתכוין בו להאהיל עליו להגן מאיזה

דבר. אבל אם אינו מתכוין רק לכסות ראשו, אע"פ שממילא נעשה אוהל סביבו, אין בכך

כלום, לפי שכל אוהל שאין לו דפנות תחתיו, אין איסור בעשייתו אלא אם כן מתכוין בו לעשיית

אוהל, כמו שיתבאר בסי' שט"ו³⁸¹:

מט

לפיכך מותר ללבוש כובע גדול של לבד הנהוג בקצת מקומות שקורין (בריטי"ל), אף אם

יש בתוכו נייר קשה³⁸² שעל ידי

כן מתקשה ביותר ועומד בשוה, כיון שאינו מתכוין לאוהל אלא לכסות ראשו³⁸³.

ובמקומות שנהגו להקל בכל ענין אף אם הוא

מתכוין לאוהל, אין למחות בידם, כי יש להם על מה שיסמכו, שיש מתירין לגמרי בכל ענין ³⁸⁴ , שסוברים שלא גזרו כאן משום עשיית אוהל

הואיל ונעשה דרך לבישה ³⁸⁵ :

נ

וכל זה ללבוש הכובע בבית. אבל אסור ללבוש על גבי כובע קטן שעל ראשו ולצאת בו, אע"פ

שאינו מתפשט טפח להלן מראשו, לפי שיש לחוש שמא יפריחנו הרוח מעל ראשו וישכח ויביאנו

בידו ד' אמות, אלא אם כן הוא מהודק בראשו ³⁸⁶ , או שהוא עמוק שראשו נכנס לתוכו ואין הרוח

יכול להפריחו מראשו, או שהוא קשור ברצועה תחת גרונו, שבזה אין לחוש לכלום³⁸⁷.

ובמקומות שאין דרך בני אדם לילך ברחוב בכובע

קטן בלבד בלי כובע זה הגדול, מותר לצאת בו בכל ענין, שבודאי לא ילך ד' אמות בלעדו³⁸⁸. אבל אם

יש עליו כובע שדרך לילך בו ברחוב לפעמים, אסור ללבוש עליו שום כובע אחר בין גדול בין

קטן³⁸⁹, אף על

פי שהוא צריך לו מחמת הקור וכיוצא בזה, אלא אם כן הוא בענין שאין לחוש בו שמא יפילנו

הרוח מעל ראשו כמו שנתבאר:

יציאה

בתפילין וספר תורה

נא

מי שמצא תפילין בשבת, ברשות הרבים או בשדה³⁹⁰, או בכל

מקום שאינן משתמרים מכלבים וכיוצא בהם ויכולין לבא לידי בזיון³⁹¹, כיצד יעשה,

אם יש בהם רצועות קשורות שיכול ללבשן³⁹², יכניסן

לעיר זוג זוג, דהיינו שילבישן כדרכן בחול תפילין של יד על זרועו ושל ראש על ראשו³⁹³ ונכנס וחולצן

בעיר³⁹⁴ (בחצר החיצונה

שהוא מקום המשתמר ראשון ³⁹⁵ ), וחוזר ויוצא ולובש זוג אחר, עד שיכניס

כולן³⁹⁶.

ואינו יכול ללבוש ב' זוגות כאחת. אף על פי

שלא יעבור בזה בבל תוסיף, שהרי שבת אינו זמן תפילין כלל³⁹⁷, וכשמוסיף

על המצוה שלא בזמנה לא שייך בל תוסיף כלל. מכל מקום כיון שבחול אין לובש לעולם ב' זוגות,

אם כן זוג השני אינו נקרא דרך לבישה, אלא כמשוי הוא, ולא התירו חכמים משום בזיון התפילין

אלא זוג אחד שהוא כדרך לבישה בחול ואינו נראה כמשוי³⁹⁸, ואין איסורו

שלא במקום בזיון, אלא משום גזירה שמא יביאנו בידו, כמו שנתבאר למעלה³⁹⁹:

נב

ואם היו זוגות הרבה בענין שלא יספיק היום להכניס כולן זוג זוג דרך לבישה, כיון שיצטרך

להכניס גם משתחשך, לא יכניסן כלל ביום, אלא ישב כאן לשמרן עד שתחשך ואז יכניס כולן

בידיו⁴⁰⁰.

וכל זה באיש. אבל אשה שמצאה תפילין ⁴⁰¹ אפילו הן זוג אחד, תשב ותשמרן עד הלילה,

ולא תכניסן לעיר דרך מלבוש, שכיון שאין הנשים מניחות תפילין בחול אינן מלבוש להן אלא

משוי גמור ⁴⁰² .

ואם מתיירא לישב כאן עד שתחשך מפני ליסטים

שודדי לילה⁴⁰³,

יטול כולן בידיו מיד ויוליכן פחות פחות מד' אמות⁴⁰⁴, כדרך שנתבאר

בסי' רס"ו⁴⁰⁵, עד שמגיע

לחצר החיצונה, או נותן כולן לחבירו שאצלו בתוך ד' אמות וחבירו לחבירו שאצלו עד שיגיעו

לחצר החיצונה של עיר שהוא מקום המשתמר הראשון ⁴⁰⁶ .

וכשיגיע לפני החצר ההוא יושיט אותן לחבירו

העומד בחצר⁴⁰⁷,

וחבירו יטלן מידו בשעה שהוא הולך⁴⁰⁸, שנמצא

הוא עושה עקירה מרשות הרבים וחבירו עושה הנחה ברשות היחיד. או יכניסו אותן זוג זוג

דרך לבישה, אם יש שהות ביום להכניס כולן. אבל לא יזרקם לחצר כלאחר יד כמו שנתבאר בסי'

רס"ו⁴⁰⁹,

מפני בזיון התפילין, כמ"ש ביו"ד סי' רפ"ב⁴¹⁰:

נג

ואם הוא בימי הגזירה שגזרו שלא להניח התפילין, שיש בו סכנה אפילו לישב עליהן לשמרן,

וכל שכן להביאן בידיו, שיאמרו שהוא מניח תפילין, מכסן במקומן והולך לו, בין שהם הרבה

בין שהם מעט⁴¹¹:

נד

וכן אם מצא ספר תורה בשדה בימי הגזירה שגזרו שלא ללומדו, מכסהו במקומו והולך לו. ואם

אינו זמן הגזירה, צריך לישב ולשמרו עד שתחשך ואז יביאנו לביתו. ואם היו הגשמים יורדים,

שמתקלקל הספר אם יהיה כאן עד הלילה, יתעטף בהספר כעין מלבוש וחוזר ומכסה עליו בבגדיו

ומביאו לביתו מיד⁴¹², שאף שאינו

דרך מלבוש גמור⁴¹³, התירו

לו מפני כבוד התורה⁴¹⁴:

נה

הבא להציל כליו מפני הדליקה האיך יוציאם דרך רשות הרבים, יתבאר בסי' של"ד⁴¹⁵:

ליבון,

סחיטה ושמא יסחוט

נו

המלבן את הצמר או את הפשתן, וכן כל כיוצא בהן ממה שדרכן להתלבן, חייב. והוא מאבות מלאכות,

שכן במשכן היו מלבנים הצמר והפשתים העשויים למלאכות המשכן⁴¹⁶.

והמכבס בגדים, הרי הוא תולדת מלבן, וחייב⁴¹⁷.

והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו, הרי

זה כמכבס בגדים, וחייב משום מלבן⁴¹⁸.

לפיכך אסור לילך בשבת במקום שיכול להחליק

וליפול במים, שמא ישרו בגדיו במים, וישכח ויסחוט⁴¹⁹.

ואם הלך ונפל ונשרו בגדיו במים⁴²⁰, וכן מי

שנשרו בגדיו בגשמים⁴²¹ הרבה ⁴²² שירדו עליהם, אינו צריך לפושטן מיד, אלא

יכול להלך בהן (כל היום⁴²³), ואין

חוששין שמא ישכח ויסחטם⁴²⁴ בהילוכו

(בהם).

אבל לא ינערם מן המים ⁴²⁵ כמו שיתבאר בסי' ש"ב⁴²⁶.

וכשפושטן מעליו לא ישטחם לנגבם בשבת, מפני

מראית העין, שהרואה אותם שטוחים לנגב יאמר שכבסן בשבת. ואפילו לשטחם בחדר שאין שם רואה

אסור, שכל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין, שלא יחשדוהו שעשה איסור של תורה, אסור

אפילו בחדרי חדרים, מפני שיש לחוש שמא יארע פעם אחת שיבא אחד פתאום לשם ויראהו ויחשדהו

שעבר על דברי תורה, לפיכך לא רצו לחלק בגזרתם ואסרו בכל ענין, אף אם הוא בענין שאין

לחוש לכך⁴²⁷:

נז

ולא אסרו אלא לשטחם בשבת, אבל אם היו שטוחים מערב שבת, אינו חייב לסלקן בשבת מפני מראית

העין⁴²⁸.

אבל לשטוח בשבת אסרו בכל ענין, אפילו לא

נשרו במים אלא מן הזיעה ⁴²⁹ :

נח

בגד השרוי במים, אפילו אין שם אלא שרייה מועטת, אסור לנגבו סמוך לאש, אע"פ שאינו

שוטחו שם אלא מנגבו שם כשהוא לבוש בו, שאין כאן מראית העין, אעפ"כ אסור משום בישול,

שהמים הבלועים מתבשלים שם, אם הוא סמוך לאש כל כך עד שהבגד יכול להתחמם שם כל כך עד

שהיד סולדת בו. אבל אם אינו סמוך כל כך מותר לנגבו שם, כל שאינו שוטחו⁴³⁰:

נט

בגד השרוי במים, אסור לטלטלו, לאחר שפשטו מעליו, שמא ישכח ויסחטנו⁴³¹.

אלא אם כן הוא בגד שאינו מקפיד על מימיו,

ואף בחול לא היה סוחטו ⁴³² . או שאין בו אלא שריה מועטת, שאין דרך להקפיד

עליה לסוחטה ⁴³³ .

ואם נשרו בשכר או ביין אדום⁴³⁴ או בשאר

משקין שאינם מלבנים, מותר לטלטלו⁴³⁵ אע"פ

שנשרו הרבה, ואף לכתחלה מותר להשרותו בהם כגון לסננם עליו, כמו שיתבאר בסי' שי"ט⁴³⁶ וש"[כ])⁴³⁷:

ס

הרוחץ פניו ידיו ורגליו בחמין שהוחמו מערב שבת, או אפילו כל גופו בחמי טבריא, או בצונן⁴³⁸, התירו

לו להסתפג במטפחת או בסדין וכיוצא בהן, אע"פ שמקפיד על מימיהם לסוחטם בהם בחול,

לא חששו שמא ישכח ויסחטם בשבת ⁴³⁹ . לפי שזהו דבר שאי אפשר לגזור עליו, שכיון

שכל הרוחצין מסתפגין, אם אתה אוסרו להסתפג, אף אתה אוסרו ברחיצה, וזהו דבר שאי אפשר⁴⁴⁰, שפעם אחת

גזרו שלא לרחוץ מפני הבלנים, שהיו מחמין חמין בשבת ואמרו מערב שבת הוחמו, ואחר כך⁴⁴¹ ראו שאין

הדבר עומד, וחזרו והתירו⁴⁴².

ומותר לו גם כן להביא המטפחת בידו מבית המרחץ

לביתו⁴⁴³,

אם יש שם עירוב⁴⁴⁴, ואין חוששין

שמא ישכח ויסחטנו בהליכתו⁴⁴⁵ (שאם נחוש

לכך ונאסור לו להביאו, הרי אנו אוסרים להסתפג, שאי אפשר לו להפקירו ולהניחו בבית המרחץ⁴⁴⁶).

ואסור לו למוסרו להבלן, מפני שהבלנים חשודים

על הסחיטה לסחוט בידים⁴⁴⁷.

ואף עכשיו בזמן הזה שאפשר לעמוד בלא רחיצה

בשבת, ואם כן אפשר למונעו מלהסתפג, אעפ"כ אין איסור בדבר⁴⁴⁸, מאחר שלא

נאסר מעולם במנין חכמים⁴⁴⁹.

ומכל מקום טוב להסתפג בדבר שאינו מקפיד על

מימיו לסוחטו אף בחול⁴⁵⁰:

יציאה

עם מים שעליו

סא

מותר לעמוד על שפת הנהר ולרחוץ ידיו בנהר, ואין בזה איסור במה שמוציא המים שעל ידיו

מן הנהר אל שפתו, לפי שהנהר הוא כרמלית ושפת הנהר הוא גם כן כרמלית, ומותר להוציא מכרמלית

לכרמלית בפחות מד' אמות. רק שיזהר לנגב ידיו יפה מיד שהוציאם מהנהר קודם שילך ד' אמות⁴⁵¹.

וכן הרוחץ בנהר, צריך לנגב גופו יפה כשעולה

מהנהר, שלא ישארו עליו מים ויטלטלנו ד' אמות בכרמלית⁴⁵².

אבל ההולך ברשות הרבים ומטר סוחף עליו ועל

לבושו, לא הקפידו חכמים על זה⁴⁵³, לפי שהוא

דבר שאי אפשר לעמוד עליו, שלפעמים אדם הולך ברשות הרבים ופתאום ירד הגשם עליו. לכן

התירו לו בכל ענין⁴⁵⁴ (אף לצאת

מביתו בשעת הגשם, שאין לאסור דבר לחצאין):

יציאה

עם פשתן סרוק על ראשו

סב

בעלי הקרחה שמניחין על ראשיהם פשתן סרוק או צמר מנופץ, שיהא נראה כשער בראשיהם⁴⁵⁵, מותרים

להניחו בראשיהן בשבת ולצאת בו לרשות הרבים, שתכשיט שלהם הוא⁴⁵⁶. ובלבד

שהוכנו מבעוד יום, בענין שאין בו איסור משום טלטול מוקצה⁴⁵⁷, ועל

דרך שיתבאר בסי' ש"ח⁴⁵⁸:

יציאת

עם סמרטוט על מכתו

סג

מותר לתלות מצנפת בצוארו, למי שיש לו מכה בראשו⁴⁵⁹ או בזרועו,

ולצאת בו לרשות הרבים, וכן לכרוך סמרטוטין על היד או על האצבע שיש בו מכה ולצאת בהם

לרשות הרבים⁴⁶⁰,

וכל שכן אם כרוכים על המכה ממש⁴⁶¹ כמו שנתבאר

למעלה⁴⁶²

(עיי"ש הטעם ⁴⁶³ ):

קונטרס

אחרון

(א) אם אין שם רפש ⁴⁶⁴

כו'.

אף ⁴⁶⁵ אם תמצי לומר שכוונת

הגהות אשר"י ⁴⁶⁶ לאפוקי מאמת המים שבס"ג ⁴⁶⁷ .

מכל

מקום משם ⁴⁶⁸ מתבאר שהתירו אפילו לדלג

שלא ירבה בהילוך, ואם כן פשיטא שאם יש לפניו מעט רפש וטיט, ויש לו צער קצת לטנף רגלו,

שרשאי לפוסעו בפסיעה גסה שלא להרבות בהילוך. דאין סברא כלל לומר שאסור לו להרבות בהילוך

גם כן אלא חייב לילך באמצע רפש לקצר דרכו ⁴⁶⁹ .

ועוד,

שהתירו לקפוץ לבחורים המתענגים ⁴⁷⁰ , שאין זה שוה לכל נפש,

כל שכן צער רפש וטיט שהוא שוה לכל נפש, ושרי אף אם אין חשש סחיטה ⁴⁷¹ . ולא הוצרך רבא ⁴⁷² לאיסור חשש סחיטה, אלא ⁴⁷³ כדי להקשות קושיא אלימתא

אדרב הונא, דאיסור זה פשוט בפרק בתרא דיומא ⁴⁷⁴ , שהצריכו שלא להוציא

ידו מתחת שפת חלוקו כו', אף בהולך לדבר מצוה ⁴⁷⁵ , אם כן לדבר הרשות אין

לילך כלל במים, ואפילו אי אפשר לו להקיף, ואפילו אינו חושש ללכלוך גופו במים ⁴⁷⁶ .

ואף

אם תמצי לומר שמניעת צער אינו חשוב ענג ⁴⁷⁷ . מכל מקום יש להקל בזה⁴⁷⁸.

שהרי (דעת התוספות ואגודה ⁴⁷⁹ וכן) משמעות הרמב"ם ⁴⁸⁰ שאין איסור כלל בפסיעה

גסה, שכתב ואסור לדלג כו', משמע דוקא דילוג ולא פסיעה גסה, שהוא מפרש (כפירוש התוס'

ואגודה) דפסיעה גסה שבגמרא ⁴⁸¹ היינו דילוג (וקפיצה),

וכמבואר ברי"ף ⁴⁸² גבי אמת המים עיי"ש ⁴⁸³ :

(ב) לרוץ כדי לראות ⁴⁸⁴

כו'.

מה ⁴⁸⁵ שכתב הט"ז ⁴⁸⁶ תמוה מאד, דאף בלא ענג

אין איסור כלל מדינא לראות ולהרהר בדברים חיצונים, שאפילו בפיו מותר לחשב חשבונות של

מלך ⁴⁸⁷ , רק שלא ירבה בהם כמ"ש

המגיד משנה פכ"[ג] ⁴⁸⁸ . והרב רבינו יונה ⁴⁸⁹ לא אסר אלא בעסקיו כשיש

לו טרדת לב ונדנוד דאגה. והטור ⁴⁹⁰ הוסיף דמצוה שלא להרהר

כלל בעסקיו, אע"פ שאין איסור מן הדין (עיין סי' רמ"ט ⁴⁹¹ שיש מצוה להמנע מדבר

שאין בו איסור מדינא) עיי"ש.

ומה

שכתב המג"א ⁴⁹² , צ"ע היכי מיירי, אי בדיוקנא עצמה, ממה נפשך, אי סבירא

ליה דאף בחול אסור, אם כן משום ענג שבת מי שריא איסורא דאל תפנו אל האלילים ⁴⁹³ שמדרבנן⁴⁹⁴,

אין זה מענג אלא מנאץ ⁴⁹⁵ . ואי סבירא ליה כתוס' ⁴⁹⁶ ורא"ש ⁴⁹⁷ דבחול שרי, אם כן אף

בשבת מנא לן לאסור. ואף אם תמצי לומר לאסור כמו בכתב שתחתיה, וכן אם תמצי לומר דמיירי

בכתב שתחתיה ⁴⁹⁸ , גם כן צע"ג היכי

שרי משום עונג שבת גזרה דשמא יקרא בשטרי הדיוטות, כדפרש"י ⁴⁹⁹ ורא"ש ⁵⁰⁰ .

עיין⁵⁰¹

שם ברא"ש ⁵⁰² דאיסור שטרי הדיוטות

הוא ממצוא חפצך, דמהתם נפקא לן גם כן איסור מקח וממכר כמ"ש התוס' ⁵⁰³ ורא"ש פט"ו ⁵⁰⁴ , ואם כן נשרי נמי מקח

וממכר לצורך ענג שבת, כשאי אפשר לקנות בדרך היתר בהקפה ⁵⁰⁵ . וח"ו ישתקע הדבר,

שלא התירו משום ענג אלא דברים שאיסורם הוא משום דרך חול, כגון שלא יהא דיבורך (עיין

סי' ש"ז ס"א בהג"ה ⁵⁰⁶ ), והילוכך בשבת כבחול⁵⁰⁷,

דכשמתענג בהם יש כאן ענין ענג שבת ולא דרך חול. אבל שאר כל האיסורים היוצאים מפסוק

זה ⁵⁰⁸ אם תשיב כו', אפילו הגזרות

שגזרו חכמים בשבילם לסייג⁵⁰⁹,

פשיטא דלא דחינן להו משום מצות ענג ⁵¹⁰ , שהיא מצוה הבאה בעבירה ⁵¹¹ . וכל שכן להרמב"ם ⁵¹² דסבירא ליה בשטרי הדיוטות

שמא ימחוק, עיין ט"ז סי' ש"ז ⁵¹³ , דאסור אף בכתב שתחת

הצורה אף אם מתענג, כי שמא יבא לקרות בשטרי הדיוטות ולמחוק.

הילכך

מחוורתא כפשט לשון הסמ"ק ⁵¹⁴ , וכמ"ש הב"י ⁵¹⁵ (וב"ח ⁵¹⁶ ) ואליה רבה ⁵¹⁷ :

(ג) שמכתו כו'. לא ⁵¹⁸ העתקתי דעת רש"ל ⁵¹⁹ , דכיון שאין לנו עכשיו

רשות הרבים ⁵²⁰ פשיטא שאין להחמיר כלל

נגד רוב הפוסקים. עיין סי' ש"ג ⁵²¹ שרבים מקילים בכל ענין:

(ד) מפתחי כו'. עיין ⁵²² סי' ש"ג בב"י ⁵²³ , דפטור אבל אסור גבי אשה ⁵²⁴ , היינו כשעשויה לתכשיט, ומשום דלמא שלפא

ומחויא, אבל בלאו הכי הוה מותר. ולכן כהאי גוונא באיש התיר הסמ"ג ⁵²⁵ עיין שם. וזהו גם כן כוונתו במה שכתב שם בשו"ע ⁵²⁶ לאסור כשאינה מעמדת קישוריה,

אבל כשמעמדת, סבירא ליה כרש"י דלא שלפא. עיין שם במג"א ⁵²⁷ , שכן הוא דעת השו"ע. ובחנם נדחק שם הט"ז ⁵²⁸ . אלא דלדינא הסכימו המג"א

וט"ז לאסור אף במעמדת, משום דלמא שלפא⁵²⁹.

אבל כשאינו תכשיט שרי. דלא כב"ח ⁵³⁰ .

ולפי

זה באיש כהאי גוונא הוה שרי אף בתכשיט כמו שכתב הסמ"ג⁵³¹,

אם לא משום דקיי"ל ⁵³² לאסור בתכשיט המיוחד

לאיש ולאשה. אבל בשאינו תכשיט כלל, אם הוא צורך לבישתו דומיא דמפתחי חלוקו שבסמ"ג,

שרי לגמרי, כמו מעמדת קישוריה שבאשה. דהא השתא קיימינן לשיטת הגאונים ⁵³³ דאיש שוה לאשה לגמרי

בדין המחטים. ובפרט לדעת רש"י ⁵³⁴ דאף באשה מיקל יותר מהתוספות ⁵³⁵ והרא"ש ⁵³⁶ .

ולהמג"א ⁵³⁷ כאן ⁵³⁸ צריך לומר דמיירי שלא לצורך לבישה וקישוט, אלא שתחב במקום שדרך

לתחוב לפעמים בחול להוליכה לאיזה מקום, ועל זה נחלקו. אבל לפי זה דין האשה בשאינה נקובה

לא נזכר בשום מקום ⁵³⁹ . וקשה קושית הגמרא למאי

חזיא. וגם המג"א חזר בו, ופירש בסי' ש"ג סק"ז ⁵⁴⁰ מתניתין דמחט נקובה במעמדת

קישוריה, ואם כן כהאי גוונא באיש לצורך לבישה חייב בנקובה, ופטור בשאינה נקובה. ולדינא

הכל אמת ⁵⁴¹ :

(ה) לפיכך כיון כו'. עיין ⁵⁴² ב"י ⁵⁴³ שהעתיק לשון רש"י ⁵⁴⁴ דמשוי הוא, וכן משמע

בשו"ע ⁵⁴⁵ כמו שכתב האליה זוטא ⁵⁴⁶ .

ואף

שהתוספות⁵⁴⁷

ור"ן ⁵⁴⁸ לא כתבו כן, משום דמסקינן

בפרק בתרא דיומא ⁵⁴⁹ דלכולי עלמא מנעל הוא. מכל מקום אנן לא קיי"ל הכי, אלא כרי"ף ⁵⁵⁰ שהתיר ביום הכיפורים

אפילו במנעל של עץ כמו שיתבאר בסי' תרי"ד ⁵⁵¹ , עיין שם בב"י ⁵⁵² . והטעם פירש הרמב"ן

שם ⁵⁵³ דכולי עלמא היינו ר' מאיר ור' יוסי, אבל רבנן פליגי דלאו מנעל

הוא.

ועיין⁵⁵⁴

שם בר"ן ⁵⁵⁵ דאפילו הכי מותר לצאת

בהם לרשות הרבים ביום הכיפורים, ושאר שבתות אין היתר לפי טעמו. וכאן פסק [ר]מ"א ⁵⁵⁶ להקל, והוא מרבינו ירוחם ⁵⁵⁷ שכתב שאין המנהג כהאוסרים.

וצ"ע דרבינו ירוחם אזיל לטעמיה דגבי יום הכיפורים כתב שהמנהג להחמיר במנעל של

עץ⁵⁵⁸

כמו שכתב ב"י שם ⁵⁵⁹ בשמו, והאיך נקטינן קולי

דסתרי אהדדי⁵⁶⁰

כמבואר בפרק בתרא דיומא ⁵⁶¹ שהקשו משבת ליום הכיפורים.

וצריך

לומר⁵⁶²

דסבירא ליה להב"י ורמ"א דעל כרחך לא הקשו בגמרא משבת ליום הכיפורים אלא מקיטע

לר' יוסי, דעל כרחך סבירא ליה דאין שם מנעל עליו, דאם לא כן לא ליתסר אף שאין צריך

להילוכו אלא שלא יראה חסר רגל, דכל דבר שיש עליו שם מלבוש או תכשיט מותר ללבשו או להתקשט

בו אפילו לאצולי מטינוף דלא חשיב כלל ⁵⁶³ , אבל כשאין עליו שם מנעל,

עץ בעלמא הוא, ואינו תכשיט כלל שאין מתקשטין בבקעת עץ ⁵⁶⁴ . אבל מי שאינו קיטע, אף שאין עליו תורת

מנעל, כיון שהרגל נכנסת בו ומהלך בו שרי, דמלבוש שלו הוא לכף רגלו. דאפילו במקל החיגר

כתב הרא"ש בפ"ג דביצה ⁵⁶⁵ דהוה כמנעלו, אע"ג

דסבירא ליה בפרק בתרא דיומא ⁵⁶⁶ דאין מנעל של עץ, אלא

דהכא כיון שצורך הילוכו הוא שרי. ואין הטעם משום דאי אפשר לו בענין אחר, דהא אין ביציאתו

מצוה גדולה כל כך לדחות שבת, אלא דכיון שאי אפשר לו לילך בענין אחר, הרי כל סמיכת גופו

בהליכתו על מקלו, ובהא תליא מלתא, כמבואר מפירש"י ⁵⁶⁷ גבי מקל של זקנים, שמשם

הביאו הפוסקים ⁵⁶⁸ לענין שבת, ואם כן הוא

הדין במנעל של עץ שמהלך בו שכל גופו נסמך עליו בהליכתו, דשרי אף שאפשר זולתו, כמשמעות

לשון הרא"ש ⁵⁶⁹ שלא כתב כרגלים דמו ליה⁵⁷⁰,

אלא כמנעלים דמו⁵⁷¹,

וכן משמע בשו"ע ⁵⁷² שכתב ואין עושה זה להלך

בו, משמע דאם היה מהלך בו הוה שרי.

והנה⁵⁷³

בשו"ע לא העתיקו להתיר במחופה עור ⁵⁷⁴ , משום דאף דכהאי גוונא

מקרי מנעל לכולי עלמא, אף לרבנן ⁵⁷⁵ דפליגי אר' מאיר ור'

יוסי, מכל מקום⁵⁷⁶

קיי"ל כר' יוסי לגבי ר' מאיר דאף מנעל אסור משום דילמא מיפסק. ואין היתר במחופה

עור אלא היכא דמיהדק על ידי כך, כמו שכתבו התוס' ⁵⁷⁷ שהעתקתי בפנים (וכן כתב

הרשב"א ⁵⁷⁸ הביאו המג"א ⁵⁷⁹ . והתם⁵⁸⁰

מיירי שהרגל נכנסת, ולמדו מקב המחופה מבפנים ⁵⁸¹ , אבל בקיטע מודה הרשב"א

להתוס' ⁵⁸² דצריך לקשור מלמעלה,

אם הוא רחב על רגלו שהחיפוי הוא מלמעלה), ובכהאי גוונא ליכא רבותא כלל, ואתי במכל שכן

ממה שכתב רמ"א ⁵⁸³ בשם רשב"א. וכן

כתב האליה זוטא ⁵⁸⁴ .

אלא

שמה שכתב ⁵⁸⁵ דאינו מחופה אסור מדאורייתא

לדעת רש"י ⁵⁸⁶ , אינו מוכרח, דיש לומר

דמקרי שלא כדרך המוציאים. ואפשר שזהו כוונת הרמב"ם ⁵⁸⁷ לפי דעת המג"א ⁵⁸⁸ :

(ו) להחזיק את עצמו כו'. עיין ⁵⁸⁹ ט"ז ⁵⁹⁰ , וצריך עיון, דבהגהות

מיימוניות ⁵⁹¹ מבואר בהדיא דאף אם מתיירא

פן יפול אסור, ומביא⁵⁹²

ממקל של זקנים, והתם פירש רש"י דאין כל גופו נסמך עליו. ועל כרחך צריך לומר דהכא

אף שסמוך עליו פן יפול, מכל מקום אין כל גופו נסמך עליו, אלא שמחזיק את עצמו על

ידי סמך קצת. אי נמי יש לומר דאין נסמך עליו בכל הליכתו, אלא בעת שמתיירא ליפול ⁵⁹³ . ולפי זה יש לומר דהט"ז מיירי שנסמך

עליו בכל הליכתו.

ואפילו

הכי צ"ע להתיר כשאין כל גופו נסמך עליו, דלא דמי למנעלים דידיה, שהרי הרא"ש ⁵⁹⁴ דאסר בזקן הנשען ונסמך

על מקלו מחמת תשות כחו, משמע דהיינו בכל הליכתו, שלא הזכיר כלל פן יפול. בשגם כי ראייתו ⁵⁹⁵ מפרק אין צדין תמוה,

דהתם מיירי שרבים צריכים לה כמו שכתבו התוספות שם ⁵⁹⁶ . וכן הוא בסימן תקכ"ב ⁵⁹⁷ . ואף גם זאת ביום

טוב דווקא ולא בשבת, לפי דעת השו"ע שהשמיט דבר זה כאן ⁵⁹⁸ , וכן דעת המג"א ⁵⁹⁹ , דלא כב"ח ⁶⁰⁰ .

וגם

עיקר דין זה הוא מילתא דלא שכיחא⁶⁰¹

שיזמין ויניח שם מקל מבעוד יום, דמקל בעלמא בלאו הכי אסור ⁶⁰² . עיין סימן תקכ"ב

ס"[ד]⁶⁰³:

(ז) החשובים כו'. מה ⁶⁰⁴ שכתב המג"א ⁶⁰⁵ לאסור באיש דעלמא במבוי

המעורב משום זילותא דשבת כמ"ש סימן תקכ"ב ⁶⁰⁶ . אם כן לפי מה שכתב הט"ז

בסימן תקכ"ב ⁶⁰⁷ דאין לאסור אלא בכרמלית,

הוא הדין הכא, דלענין זילותא במבוי המעורב משום דרך חול, אין לחלק כלל בין יום טוב

לשבת.

ואף

לפי מ"ש הב"י ⁶⁰⁸ מפרש"י ⁶⁰⁹ דאף בבית המדרש אסור. היינו בכיתוף, דמיחזי כרוצה להוליך הרבה,

כדפירש"י ⁶¹⁰ . ודמי למפשיל הקופה לאחוריו ⁶¹¹ דהוי עובדין דחול מהאי

טעמא, כדפירש רש"י בריש פרק המביא ⁶¹² . ומדקתני התם ⁶¹³ וכן כו' משמע דדמי לרישא

בנותן כדים בסל, דאף בחצר אסור לדעת הר"ן ⁶¹⁴ , כמו שכתב הב"י בסימן שכ"[ג] ⁶¹⁵ .

אבל⁶¹⁶

מקל בעלמא לא הוה עובדין דחול אלא ברשות הרבים, כמ"ש רש"ל ⁶¹⁷ וב"ח ⁶¹⁸ וט"ז ⁶¹⁹ סי' תקכ"ב. ובפרט

דמסתמא אינו מוציאו לשמרו, ולא לצורך מקומו, אלא לצורך גופו⁶²⁰,

דשלא לצורך כלל בלאו הכי אסור אפילו לטלטלו, דלא עדיף מכלי שמלאכתו להיתר בסי' ש"ח ⁶²¹ .

והא

דחצבא זוטא הוה בעי לשנויי ⁶²² . היינו נמי ברשות הרבים⁶²³.

ואף דפירש רש"י בריש פרק שואל ⁶²⁴ דמתניתין דהמביא קא דייק.

מכל מקום לא דמי לגמרי, אף לדעת הר"ן דאסר התם אף בחצר⁶²⁵.

דהא⁶²⁶

התם אפושי בהילוך עדיף ⁶²⁷ , והכא ⁶²⁸ לא עדיף. אלא ודאי דלא

דמי להדדי לגמרי⁶²⁹.

עיין שם בתוס' ריש פרק שואל⁶³⁰

וריש פרק מפנין⁶³¹.

וכן משמע בגמרא ⁶³² דלא מקשה ליה אלא מיום

טוב, ולא משבת במבוי המעורב, שהיה כן דרכם ברוב המקומות כדאיתא בפ' הדר ⁶³³ . ובפרט לפי הגירסא שבריש

פרק שואל ⁶³⁴ דרב חנן מקשה לאביי גם

בחצבי דאפומא דמבואה בשבתא, ולמה הקשה קושיא ראשונה ביום טוב דוקא, אלא ודאי דבמבוי

המעורב לא צריך שינוי בכהאי גוונא⁶³⁵,

דלא מיחזי כנושא משאות כמו בכדים בסל⁶³⁶,

ולא כמוליך הרבה כמו במפשיל הקופה והכיתוף לפי פרש"י ⁶³⁷ .

ומלשון⁶³⁸

הרמב"ם ⁶³⁹ ושו"ע סי' תק"י ⁶⁴⁰ , משמע דאין צריך שינוי

אפילו בכדים בסל אלא במקום ששייך בו איסור הוצאה שלא לצורך ⁶⁴¹ . וכן משמע בהדיא בתוס'

ריש פרק המביא ⁶⁴² שפירש משום מראית העין.

וכן כתבו בטור ושו"ע שם ⁶⁴³ . וברמב"ם משמע מסידור

לשונו דאף מקל וכסא מיירי בכהאי גוונא, עיין שם בפרק ה' ⁶⁴⁴ שהתחיל שלא יעשה כו',

וכן כתב במקל וכסא שלא יעשה כו'.

ועיין

במ"ש בסי' תקט"ז ⁶⁴⁵ . ועיין מג"א סי' שכ"[ג] ⁶⁴⁶ , שרמ"א ⁶⁴⁷ לא סבירא ליה כהטור שם:

(ח) כל אורך כו'. הנה ⁶⁴⁸ המג"א כאן ⁶⁴⁹ לא פירש עד כמה מיקרי דרך לבישה, וכן בשו"ע

סעיף כ"ט⁶⁵⁰

הדבר סתום ושקול, שמתחלה כתב למטה מכתפיו, ואחר כך הוסיף גם גופו, ולא פירש כמה, ומסתמא

רובו ככולו⁶⁵¹,

וכיון שהט"ז ⁶⁵² פירש כן בהדיא, ואין

השו"ע ומג"א חולקין עליו בפירוש, יש להחמיר כדבריו.

ומה ⁶⁵³

שכתב מהרי"ל, שהביא

המג"א כאן ⁶⁵⁴ , היינו שדעתו להחמיר

במרזב משום תקוני מנא ⁶⁵⁵ . אבל השו"ע ורמ"א

ומג"א ושאר אחרונים שאנו נמשכים אחריהם שהשמיטו איסור זה, משום דרש"י יחידאה

הוא בפירוש זה דמרזב, שרוב המפרשים והפוסקים פירשו בענין אחר ⁶⁵⁶ .

ולפי

דעתם הדבר ברור ופשוט שאין לאסור כלל משום איסור הוצאה בנדון שכתב הט"ז ס"ק

כ"ה ⁶⁵⁷ . ואם נתכוין הט"ז

לפרש"י, הרי לא הזכירו כלל לעיל, ואיך כתב כמ"ש לעיל. וגם לא הוי ליה למימר

הנח להם כו', כיון שיש להם על מי שיסמכו.

וגם

מה שכתב בס"ק כ"א דכל הפוסקים כו' ⁶⁵⁸ , הוא תמוה מאוד, שבפירוש

הרי"ף והרא"ש ותוס' וסיעתם לא נזכר כלל איסור זה, שלפי דעת הרי"ף ⁶⁵⁹ והרא"ש ⁶⁶⁰ אין איסור אלא כשנעשה

כמרזב על השדרה. ולפי דעת התוס' ⁶⁶¹ וסיעתם, אין איסור אלא

כשהוא על כתפו בלבד ואינו מגיע על הזרוע עיין שם, וכן כתב הטור להדיא⁶⁶².

והרמב"ם ⁶⁶³ בלבד הוא שפירש לאסור

גם על ידו, ונקט בלישניה המעוטף בטליתו כו', משמע דמיירי בחתיכה מרובעת שמתעטפין בה.

ועוד שכיון שלפי דעת רוב הפוסקים אין לנו לאסור כלל בעל ידו, כיון שלא נזכר בגמרא,

אלא שאנו אוסרים מחמת שפסק השו"ע כרמב"ם, אם כן כיון שהשו"ע עצמו מיקל

במלבושים דידן, אין לנו להחמיר כלל בדברי סופרים ⁶⁶⁴ . בפרט שכמה אחרונים שאנו

נמשכים אחריהם הסכימו עמו ⁶⁶⁵ .

אבל

על כתיפו, פשיטא שיש לחוש לדעת הט"ז, כיון שלפי דעת רש"י ור"ן ⁶⁶⁶ יש בזה חיוב סקילה, לדעת

הט"ז ⁶⁶⁷ . ובפרט שגם השו"ע ⁶⁶⁸ לא הזכיר כלל היתר על כתיפו, מכלל שחזר בו ממה שכתב בב"י ⁶⁶⁹ . כמו שחזר בו לאסור בחתיכה מרובעת לתפוס קצתה, שבב"י ⁶⁷⁰ התירה משום דלא דמי למה

שכתב הרמב"ם וקפלה כו', שכשכנפיה מקופלין על ידו אין שם כלום מלבישת הטלית מן

ידו עד הארץ, ונראה כנושא משוי על ידו כמו שכתב הב"י בעל כתפו, משא"כ כשתופס

למעלה משוליה, אזי יש שם עוד מלבישת הטלית למטה מן ידו בדרך מלבוש, וכן כשתופס בשוליה

ומגביה למעלה, שמתקפל הטלית למטה, וקיפול זה הוא למטה מידו בדרך מלבוש. ואפילו הכי

בשו"ע חשש להחמיר⁶⁷¹,

שלא רצה לסמוך על סברתו אלא להקל במלבושים דידן, בדבר שאין איסורו מפורש אלא בדברי

הרמב"ם:

(ט) להחמיר לפושטו כו'. זהו ⁶⁷² בודאי כוונת רמ"א ⁶⁷³ , שאם כוונתו כדמשמע קצת

בלבוש ⁶⁷⁴ שכתב וכן כו', למה כתב

כאן יש להחמיר, דמשמע דאין האיסור ברור מדינא, מאי שנא מכשאינו צריך לצאת שכתב סתם

לא יצא, משמע דאסור מדינא. וכן בדין⁶⁷⁵,

דהא אין היתר אלא משום פסידא.

וכן⁶⁷⁶

כתב רמ"א בהדיא בסי' ש"י ס"ז ⁶⁷⁷ . (ואין לומר) דהתם דוקא שחייב כשמוציא לרשות הרבים בכיס התפור

בבגד, אבל הכא פטור אבל אסור אף ברשות הרבים⁶⁷⁸.

דזה אינו, דרמ"א הוציא דבריו מב"י סוף סי' ש"ט⁶⁷⁹,

ובב"י למדה מדין המפתח שבסי' ש"ג סי"ז ⁶⁸⁰ , ושם כתבו הב"י ⁶⁸¹ ומג"א ⁶⁸² , וכן הוא במגיד משנה ⁶⁸³ , דהאוסרין אזלי לשיטתייהו

דגבי תכשיטין, דהא בהא תליא. ואף דלכאורה הוה משמע דכולי עלמא מודים במפתח וכיוצא בו

דחייב, דחיישינן שמא ישכח ויצא מהא דחנניה אומר ⁶⁸⁴ חייב אדם למשמש כו',

אם כן כל שכן בשבת שלא יתלה בו או יניח בו לכתחלה בענין שיוכל לבא לידי חיוב כשישכח,

עיין סוף סי' רנ"ב⁶⁸⁵.

ועל כרחך⁶⁸⁶

לא הוצרכו הרשב"א וסיעתו לומר שאין דרך לשלוף תכשיטין כשיוצא לרשות הרבים, אלא

משום דבלאו הכי הוי ליה גזרה לגזרה כמבואר בר"ן ⁶⁸⁷ דאנן סהדי כו' שאין דרך

כו', אבל בנידון דידן אפשר דכולי עלמא מודו דחיישינן לספק שמא ישכח לשלפו. אבל זה אינו⁶⁸⁸,

דבספר התרומה ⁶⁸⁹ וטור סימן ש"ג⁶⁹⁰

מבואר בהדיא שאף בנידון דידן אין איסור אלא בכרמלית, לפי שיטת המתירין בתכשיטים. והטיבו

אשר דברו הב"י ומג"א, דלטעמייהו אזלי⁶⁹¹.

ובר

מן דין משמע מלשון רמ"א בסי' ש"י ס"ז⁶⁹²

שכוונתו כאן כמו שכתבתי, שאם לא כן לא נזכר כלל מזה בסעיף זה, ואיך כתב כדלעיל סי'

ש"א סל"ג:

(י) לשאת המעות כו'. אף ⁶⁹³ דרמ"א ⁶⁹⁴ כתב מנוקבים דוקא, מכל מקום אם אירע שאינן מנוקבים, כיון דאיכא

הפסד מרובה⁶⁹⁵

פשיטא שיש לסמוך על היש אומרים שהתיר מהרי"ל ⁶⁹⁶ אף שאינן מנוקבים, דבדרבנן סמכינן בהפסד מרובה אפילו איחיד ⁶⁹⁷ וקטן במקום גדול ⁶⁹⁸ . וכל שכן הכא דאינו אלא

חומרא בעלמא, שהרי ניקוב כזה אינו מועיל כלום בטלטול גמור, ועל כרחך עיקר ההיתר משום

טלטול כלאחר יד, וכדעת הרא"ש ⁶⁹⁹ שהתיר טלטול בגופו אף

לצורך המוקצה, אם כן אף בלא ניקוב כלל נמי. אלא טעמיה דמהרי"ל הוא משום דלא רצה

לסמוך על סברת הרא"ש בלבד וחשש לשיטת רבינו תם ⁷⁰⁰ והתוספות ⁷⁰¹ דפליגי עליה כמו שנתבאר בסימן רע"ו ⁷⁰² , לכן צירף לזה היתר הניקוב.

אבל אם אירע שאינן מנוקבים, כדאי הרא"ש לסמוך עליו בהפסד מרובה. וכל שכן לדידן

דקיי"ל לגמרי כהרא"ש כמ"ש בסימן שי"א ⁷⁰³ .

ואפילו

הכי לא שרי הכא בלא הפסד מרובה⁷⁰⁴,

משום חשש שמא ישכח ויצא, שחששו (חסר כאן איזה תיבות ⁷⁰⁵ ) לא נתפשטו עדיין ספרי

הרשב"א, וקאי בשיטת התוס' ⁷⁰⁶ וספר התרומה ⁷⁰⁷ וסיעתם דלא סבירא להו חששא זו.

מכל

מקום בלא חשש הפסד לא רצה לסמוך על הרא"ש נגד התוס' ⁷⁰⁸ . וכן דעת ספר התרומה ⁷⁰⁹ והגהות מיימוניות פ"[כ] ⁷¹⁰ ומרדכי ריש פרק כ"ד ⁷¹¹ , עיין שם שכתבו דגבי

מחשיך בדרך ומוליך כיסו עליו פחות פחות מד' אמות שייך נמי איסור מוקצה ⁷¹² . ואין לומר שכיסו בידו,

דמנ"ל להוכיח משם, דילמא מיירי כי אורחא דמילתא שאין אדם אוחז כיסו כל הדרך בידו

ממש. ובספר התרומה גופיה וכן במרדכי העתיקו יביאנו עליו⁷¹³.

וזהו גם כן דעת האגודה ⁷¹⁴ שבבית יוסף סוף סימן

ש"ט, ומג"א סי' רס"ו סקי"ט⁷¹⁵,

שלא התיר אלא משום שהוא כבר עליו, ולא משום שהוא טלטול בגופו, כמו שכתבו האחרונים כאן ⁷¹⁶ , דאין לחלק בין כיסו

תלוי בחגורו שהיא הוצאה כדרכה, ובין מעות צרורים לו בענין שיש חיוב חטאת, דבכהאי גוונא

מיירי הכא, שהיא גם כן הוצאה כדרכה, ואפילו הכי לענין טלטול לא מיתסר אלא בידו ממש ⁷¹⁷ .

ומיהו⁷¹⁸

לענין מה שמבואר מספר התרומה ⁷¹⁹ וסייעתו דאף שישנו עליו

כבר שייך איסור מוקצה, על כרחך לא פליגי עם האגודה בהא, שהרי בספר התרומה בסימנים סי'

פ"ד⁷²⁰

ובסמ"ג ⁷²¹ והגהות מיימוניות ⁷²² שהביא ב"י סוף סי'

תנ"ז ⁷²³ מבואר כמו שכתב האגודה.

ועל כרחך צריך לומר דשאני בין מטלטלו בבית להצניעו, והוא הדין בין נושאו מרחוב לבית

ובין נושאו בדרך עד שיגיע לעיר ולבית. ועוד דאף ברחוב מיד שנזכר צריך לילך בודאי ואינו

רשאי לעמוד עוד כאן, דפשיטא דאינו יכול להניחו עליו כל השבת כולה, כמבואר כאן במג"א ⁷²⁴ דאם אין חשש סכנה, אסור,

ואם כן איזה שיעור יש לדבר. אלא ודאי דאפילו שהייה מועטת בעמידה לפוש שאינה צורך הליכה

אסור, שלא התירו אלא לטלטלו לכל מקום שירצה, שלזה יש גבול וסוף, אבל לא לעמוד כמו שירצה,

שלזה אין גבול, שיכול לעמוד כל היום. ומשום הכי מי שהחשיך, דעומד לפוש בכל פחות פחות

מד' אמות, מודה האגודה דאיכא נמי איסור טלטול, כמו שכתב ספר התרומה.

מיהו

בסמ"ג ⁷²⁵ והגהות מיימוניות ⁷²⁶ שהביאו התוספתא דסוכה ⁷²⁷ , דאפילו נר בידו מניחו

על הארץ, משמע דפליגי על האגודה. ולכן טוב להחמיר אם הוא בידו ממש⁷²⁸,

וכמו שיתבאר בסי' ש"ח ⁷²⁹ . אבל אם הוא תלוי עליו

או אצלו בחיקו כמ"ש בסי' רס"ו ⁷³⁰ , הדבר פשוט להתיר, לפי

מה שכתבו האחרונים כאן דהוי טלטול כלאחר יד, ואפילו לצורך המוקצה מותר. עיין במה שנתבאר

בסי' רע"ו ⁷³¹ :

(יא) כשההפסד כו'. עיין במ"ש בסי'

רס"ו ⁷³² וסימן של"ד ⁷³³ :

(יב) מי שמיקל כו'.

בספר⁷³⁴ התרומה⁷³⁵ והגהות

מיימוניות⁷³⁶

כתבו שמא מותרין⁷³⁷, דלא פסיקא

להו להתיר. והמג"א⁷³⁸ כתב כן

בפשיטות, כדי ליישב המנהג⁷³⁹. אבל לפי

מה שכתב הט"ז⁷⁴⁰ ליישב המנהג,

אין צריך לזה⁷⁴¹.

והנה המג"א נתחכם ⁷⁴²

להביא תחלה לשון הרמב"ם⁷⁴³ שהכובע

הוא קשה ביותר. משום דבלאו הכי אי אפשר להתיר כלל בשיפוע⁷⁴⁴, דאם כן

מאי קאמר דלא מיהדק, דהיינו שהוא נכפף, תיפוק ליה משום שאינו עומד בשוה אלא בשיפוע.

ואין לומר דהכי נמי קאמר⁷⁴⁵. דאם כן

הוי ליה למימר הכי בהדיא, לאשמועינן דאף אם מיהדק שרי בשיפוע. אלא ודאי צריך לומר לפי

זה⁷⁴⁶, דכשלא

מיהדק שרי אף שעומד בשוה, שקשה קצת שיוכל לעמוד בשוה, אבל אינו קשה ביותר כמו גג כמו

שכתב הרמב"ם. אבל מלשון התוס'⁷⁴⁷ ורא"ש⁷⁴⁸ מבואר דכל

שאינו נכפף כגלימא מיקרי מיהדק. וכן דעת הט"ז⁷⁴⁹ שאסר בטלית

של גרא"ב גרי"ן מחמת שעומד בשוה, אע"פ שאינו קשה ביותר. וכן משמע מלשונו

בסי' שט"ו⁷⁵⁰, ומלשון

שאר אחרונים, דלא קיי"ל כרמב"ם, אלא כמשמעות תוס' ורא"ש. הילכך לא הזכירו

היתר השיפוע שכתבו ספר התרומה והגהות מיימוניות.

ועיין בסי' שט"ו שכתב⁷⁵¹ עוד היתר,

ממה שכתב הר"ן⁷⁵² גבי סדינים

שעל גבי המטות שלנו עיין שם. וזה אינו⁷⁵³, דשאני

התם דאין איסור כלל בעשיית מחיצות לגג העשוי מתחלה, דהוי ליה מלמעלה למטה, דשרי אפילו

במחיצות שמגיעות לארץ, כמבואר שם בס"ג⁷⁵⁴. ומה שכתב

הר"ן כיון דבפריסה כו', היינו שאם היה זה נקרא אהל, היה שם אוהל גם על היוצא,

כמו בכילה שם⁷⁵⁵.

אי נמי קושטא דמלתא נקט⁷⁵⁶, ולאפוקי

כשיש בין חבל לחבל ג' טפחים ולא היה עליה כר מבעוד יום, שכתב שם הר"ן לעיל מיניה⁷⁵⁷ דאסור אף

במטה שלנו. ותדע שהרי במגיד משנה דילג תיבות אלו⁷⁵⁸, מכלל שאינן

עיקר טעם ההיתר כמו שכתב הט"ז.

אבל⁷⁵⁹ בגג האהל

איפכא שמעינן להרא"ש סוף פ"ק דסוכה⁷⁶⁰, והכי קיי"ל

בסוף סי' תרל"א⁷⁶¹, דכשמקצתו

קרוי אהל נעשה כולו אהל. ואף שכאן אין לומר שיעשה כולו אהל⁷⁶², מכל מקום

על כל פנים הא לא אמרינן מדמקצתו אינו אהל לא יהיה כולו אהל, דהא התם לא אמרינן הכי

אף בכהאי גוונא, כדמוכח בטור סוף סי' תרל"ג⁷⁶³ עיין שם

במג"א⁷⁶⁴,

ובמ"ש שם⁷⁶⁵

ודו"ק:

[14] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן

זה:

(א)

ל"ט מלאכות, אבות ותולדות (ס"א).

(ב)

הוצאה כדרכה, ולא בדרך מלבוש או תכשיט (ס"ב-ג).

(ג)

יציאה במחט נקובה ושאינה נקובה (ס"ד-ה).

(ד)

יציאה בטבעת שיש עליה, או אין עליה חותם (ס"ו-ז).

(ה)

יציאה במפתחות התלויות עליו (ס"ח).

(ו)

יציאת האומנים בכליהם לסימן (ס"ט).

(ז)

יציאה בבגדים שלא ללכלך (ס"י-יא).

(ח)

יציאת קטע בקב וחיגר במקל (סי"ב-ג).

(ט)

יציאה בבגדי שבת (סי"ד).

(י)

יציאה בכבלי האסורים ובמסכה (סט"ו-ז).

(יא)

יציאה בתיבה ויריעה דרך מלבוש (סי"ז).

(יב)

יציאה במיני בגדים שעל המכה (סי"ח-כ).

(יג)

יציאת הבנים בזגין (סכ"א-ב).

(יד)

יציאה במטפחת המחוברת לבגדו (סכ"ג-ד).

(טו)

יציאה בקמיע ושאר מיני רפואה (סכ"ה-לד).

(טז)

יציאה בטלית מקופלת (סל"ה-ז).

(יז)

יציאה במעות הצרורים או תפורים בבגדו (סל"ח-מ).

(יח)

יציאה בבגדי לבדים (סמ"א).

(יט)

יציאה בב' לבושים ואבנטים השוים (סמ"ב-ג).

(כ)

יציאה בבתי ידים (סמ"ד).

(כא)

יציאה בציצית ובלולאות שנפסק צד אחד (סמ"ה-ז).

(כב)

יציאה בכובע גדול (סמ"ח-נ).

(כג)

יציאה בתפילין וספר תורה (סנ"א-ה).

(כד)

ליבון, סחיטה ושמא יסחוט

(סנ"ו-ס).

(כה)

יציאה עם מים שעליו (סס"א).

(כו)

יציאה עם פשתן סרוק על ראשו (סס"ב).

(כז)

יציאה עם סמרטוט על מכתו (סס"ג).

לכללות סימן זה ראה ביאורי השולחן

ע' נה ואילך.

[15]

יתרו כ, י.

[16]

ראה תניא אגרת הקדש סי' כט קנ, סוע"ב (שנאמר בשבת לא תעשה מלאכה, ולא פירש מה

היא מלאכה, ובתורה שבעל פה נתפרש שהן ל"ט מלאכות הידועות, ולא טלטול אבנים

וקורות כבידות. וכיוצא בהן הן כל המצות, בין מצות עשה בין מצות לא תעשה, הן

סתומות, ולא מפורשות וגלויות וידועות אלא על ידי תורה שבעל פה).

[17]

תוס' רפ"ק ד"ה פשט (דהוצאה מלאכה גרועה היא, דמה לי מוציא מרשות

היחיד לרשות הרבים מה לי מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד). ושם סד"ה יציאות

(דמלאכה גרועה היא). ובגמרא צו, ב (הוצאה גופה היכא כתיבא), ותוס' שם (אע"ג שהיתה

במשכן, כדאמר הם הורידו קרשים מעגלה כו', מכל מקום אי לאו דכתיב, לא הוה מחייבי עלה,

לפי שמלאכה גרועה היא), וד"ה הכנסה (ואי לא הוות נמי במשכן, לא הוה מחייבינן עלה

מסברא, לפי שמלאכה גרועה היא). יראים סי' עדר (אף על גב דבמשכן הואי, מתוך שאינה נראית

מלאכה לא גמרינן ממשכן, הלכך שואל היכא כתיבה). סמ"ג ל"ת סה יז, א (אף על

גב דבמשכן הויא, מתוך שאינה נראית מלאכה, לא גמרינן ממשכן, ואי לא דכתיבה לא

מחשבינן ליה מלאכה).

ומתוכן דבריהם נראה שאנו זקוקים לשני

פרטים: (א) הוצאה בקרשים במלאכת המשכן. (ב) כתיבה בתורה שהיא מלאכה.

אמנם כאן לא הובאה כלל הוצאת הקרשים

במשכן, רק ההוצאה שבתרומת הקדש: (א) שהיתה במלאכת המשכן. (ב) נאמר עליה בתורה שהיא

מלאכה.

ועוד נתבאר ברמב"ן רפ"ק

ד"ה ואיכא (שברשות היחיד מותר לישא משא גדול, ואם הוציא לרשות הרבים כגרוגרת

חייב). רשב"א שם ד"ה וכי תימא (שהיא מלאכה גרועה, שאילו פינה מזוית

לזוית משא גדול פטור, והוציא קצת מיניה מרשות לרשות חייב).

[18]

גמרא מט, ב (הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, כנגד מי, אמר להו ר' חנינא בר

חמא כנגד עבודות המשכן), ופרש"י (אותן המנויות שם בפרק כלל גדול היו צריכין

למשכן, ופרשת שבת נסמכה לפרשת מלאכת המשכן, ללמוד הימנה).

[19]

מכילתא ר"פ ויקהל (למה נאמרה פרשה זו, לפי שהוא אומר ועשו לי מקדש, שומע

אני בין בחול בין בשבת ... תלמוד לומר ... בחול ולא בשבת). רש"י ויקהל לה, ב

( הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינו דוחה את

השבת). תשא לא, יג (אך את שבתותי תשמורו, אף על פי שהפקדתיך לצוותם על

מלאכת המשכן, אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה).

[20]

שבת דף צו ע"ב (הך דהואי במשכן חשיבא, קרי לה אב, הך דלא הואי במשכן

חשיבא, לא קרי לה אב). וכיון שההוצאה אינה מלאכה חשובה במשכן, לא היינו אומרים

שהיא אב מלאכה.

וראה מראי מקומות וציונים. כוננת מישרים

ע' קצז, וע' רו.

מחנה יוסף שבת סוס"י ב.

[21]

ויקהל לו, ו.

[22]

רבי יוחנן שם (דאמר קרא ויצו משה ויעבירו קול במחנה, משה היכן הוה יתיב במחנה לויה,

ומחנה לויה רשות הרבים הואי, וקאמר להו לישראל לא תפיקו ותיתו מרשות היחיד דידכו לרשות

הרבים).

[23]

רמב"ם פי"ב ה"ח (הא למדת שההבאה מלאכה קורא אותה).

ותוס' שם ד"ה וממאי (דהוצאה מלאכה הוא, דהא רחמנא קרייה מלאכה, כדכתיב

ואיש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש, וכתיב ויכלא העם מהביא, אלמא קרי להוצאה

מלאכה. וכן דריש בהדיא בירושלמי), בשם הירושלמי שבת פ"א ה"א (מניין

שהוצאה קרוייה מלאכה, רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן שמע להן מן הדא, ויצו משה ויעבירו

קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש, ויכלא העם מהביא).

והיינו שמהאמור בפסוק זה למדנו: (א)

שההוצאה היתה בנדבות המשכן. (ב) שהתורה קוראת לה בשם "מלאכה".

ובכת"י: בשם מלאכה, הרי זו

נקראת גם כן בשם מלאכה לענין שבת .

*

ואף דאמרינן בגמרא מט, ב (הם הורידו את

הקרשים מעגלה לקרקע ואתם לא תוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים).

מכל מקום לא הובא לימוד זה כאן, כאמור

לעיל שבמלאכה גרועה זו לא סגי במה שהיתה במלאכת המשכן.

[והובא רק לענין הושטה מרשות היחיד

לרשות היחיד דרך רשות הרבים, כדלקמן סי' שמז ס"י (ואם הושיט חייב, שכך היתה

עבודת הלוים במשכן שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים ואורך רשות הרבים מפסיק ביניהם

והיו מושיטים הקרשים מזו לזו). והיינו שבזה סגי לעשותה תולדת הוצאה, כי ההושטה

דומה קצת למלאכת הוצאה, וכדאמרינן בב"ק ב, א (הך דלא הוי במשכן חשיבא קרי לה

תולדה)].

ואף שנתבאר לקמן סי' שצו ס"א (ויש

אומרים ... זה שנאמר אל יצא איש ממקומו, זו היא אזהרה על הוצאה, שהזהיר משה שלא

לצאת עם הכלי מרשות היחיד לרשות הרבים ללקוט המן).

מכל מקום לא הובא לימוד זה כאן, כי אין

בפסוק זה אלא אזהרה, ולא חיוב חטאת, ולא נעשה בזה אב מלאכה, אלא מהלימוד שנתבאר

כאן.

[והובא רק לענין העברה, כדלקמן סי' שמט

ס"א (שנאמר שבו איש תחתיו ולמדו מפי הקבלה שזה נאמר לענין טלטול שלא יטלטל כל

אדם ברשות הרבים אלא כמדת תחתיו), וסי' שצו ס"א (ושבו איש תחתיו קבלו חכמים

שזו אזהרה שלא לטלטל ברשות הרבים אלא כשיעור תחתיו של אדם שהוא ד' אמות).

וכדאמרינן צו, ב (כל ד' אמות ברשות הרבים גמרא גמירי לה). והיינו שמכך למדנו

שהעברה ד' אמות ברשות הרבים היא תולדת הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, וכדלקמן סי'

שמט ס"ב (רק שלא יוציא חוץ לד'), ושם נסמן (הערה יט)].

[24]

משנה שבת דף עג ע"א (אבות מלאכות ארבעים חסר אחת). רמב"ם

פ"ז ה"א (ומנין כל אבות מלאכות ארבעים חסר אחת).

משא"כ בטור ושו"ע לא נתפרשו

החיובים (רק האסור והמותר), ולכן לא נתפרש בהם שרש מלאכות אלו.

אמנם בחלק גדול ממלאכות אלו, יש נפקא

מינה להלכה ולמעשה – אם איסורן מן התורה או מדברי סופרים, ולכן ברוב המלאכות

בסימנים שלפנינו, נתפרש אם הן מל"ט המלאכות (אב או תולדה), ומקורן במלאכות

אלו במלאכת המשכן (כדלקמן הערה 34 ).

*

במשנה מחולקים ל"ט המלאכות לארבע

קבוצות:

קבוצה ראשונה הן 11 מלאכות הקשורות

להכנת הפת, מתחיל מחורש וזורע, ומסיים באפיית הלחם.

ואף שמלאכות הכנת ואפיית הפת לא היו

בבנין המשכן, שהרי המנחות ולחם הפנים ושתי הלחם, אינם חלק מבנין המשכן. מכל מקום

אמרינן עד, ב (שבק תנא דידן בישול סממנין דהוה במשכן, ונקט אופה, תנא דידן סידורא

דפת נקט). ופרש"י (נקט אופה דלא שייך במלאכת המשכן כלל. סדורא דפת שהתחיל בו נקט,

ואופה במקום בשול דסממנין הוא). והיינו שכיון שבזמן המשנה היתה מלאכה זו שייכת

יותר באפיית הפת (מאשר בבישול הסממנים שבמשכן), לכן "תנא דידן סידורא דפת

נקט".

וכך גם שאר המלאכות בקבוצה זו היו

בעשיית המשכן בסממנים, כמבואר ברש"י עג, א ד"ה האופה (כולהו קמייתא הואי

בסממנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני).

ומ"ש רש"י "בסממנים של

צבע

תכלת", והרי צבע התכלת עשוי מחלזון; מכל מקום הי' צריך לערב בהם גם סממנים

אחרים, כדאמרינן במנחות מב, ב (מייתינן דם חלזון, וסמנין, ורמינן להו ביורה), וכן

הוא ברמב"ם הל' ציצית פ"ב ה"ב (מביאין דם חלזון ... ונותנין עמו סממנין

... כדרך שהצבעין עושין, ומרתיחין אותו ונותנין בו הצמר).

ומה שמוסיף רש"י שם "בסממנין

של צבע ... ותולעת שני ". רש"י לשיטתו אזיל, שתולעת שני אינה תולעת, אלא

גרעינים הזרועים שנראים כתולעת, כמבואר ברש"י ישעי' א, יח (צבע שצובעים בו

אדום גרעינים הם, ויש תולעים בכל אחד ואחד). ומפורש יותר ברמב"ם הל' פרה

אדומה פ"ג ה"ב (והתולעת היא הגרגרים האדומים ביותר הדומים לגרעיני

החרובים, והן כמו האוג, ותולעת כמו יתוש יש בכל גרגיר מהן).

והכוונה היא לכל המלאכות של "סדורא

דפת, מתחיל מחרישה וזריעה, שכולן היו בסממנים של צבע, כמבואר ברש"י מט, ב (הם

זרעו וקצרו סמנין, לצבוע תכלת ועורות אילים, וטחנו ולשו נמי סמנין לצבוע).

ואף שארץ המדבר אינה מצמיחה; כבר נתבאר

בתוס' חולין פח, ב ד"ה אלא (דשמא אז כשבאו שם ישראל היה מצמיח). וכמובא במדרש

במד"ר פי"ט, כו (באר חפרוה שרים ... ומגדלים מיני דשאים ואילנות).

ובאמת נתפרש כן בקרא שלח טו, לב (ויהיו

בני ישראל במדבר, וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת). הרי כשבאו ישראל למדבר צמחו

שם עצים, על ידי בארה של מרים.

עוד ביאור יש להלכה זו, שמסופר במדרש

שמו"ר סוף פל"ג (אמר להם [יעקב] היו יודעין שהקב"ה עתיד לומר

לבניהם לעשות משכן, אלא יהיו כל צרכיו מוכנים בידכם ... ויש מהם שהתקינו עצמן

לדברים ... ויש מהן שלא הביאו אלא ממה שהיה מונח בידו). ונתבאר בפני יהושע שבת עה,

א (דמסתמא לא היו זורעין וחורשין אותן הסממנין שהיו צריכין למשכן, אלא שהיה מצוי בידן,

אפילו הכי כיון דשייך זריעה וחרישה באותן מינין חייב ... שכבר היה מצוי בידם על

ידי תגרים אומות העולם, או שהוציאו ממצרים).

ומה שמוסיף רש"י שם " וטחנו

ולשו נמי סמנין לצבוע" , שלכאורה אינו מובן לאיזה צורך היו

צריכים ללוש את סממני הצבע. מכל מקום סובר רש"י שגם את

הסממנים היו צריכים ללוש.

אמנם ברמב"ם הל' תפילין פ"א

ה"ד (כיצד מעשה הדיו, מקבצין העשן של שמנים או של זפת ושל שעוה וכיוצא בהן, וגובלין

אותן בשרף האילן ובמעט דבש, ולותתין אותו הרבה, ודכין אותו עד שיעשה רקיקין, ומיבשין

אותו ומצניעין אותו, ובשעת כתיבה שורהו במי עפצים וכיוצא בו וכותב בו).

ואפשר שמטעם זה נתבאר לקמן סי' שכא

סט"ז (הלש הוא מאבות מלאכות), ולא נזכר אם מלאכה היתה בסממנים או בדיו .

ונראה מדברי רש"י הנ"ל, שגם

מלאכות הדש והזורה היו בסממנים, שכך היו מפרידים את גרעיני הסממנים מהסובין שלהם.

ואפשר הכוונה לגרעיני תולעת שני הנ"ל, שהיו צריכים להבדילן מהסובין שלהם.

אמנם בתוס' עד, א ד"ה אע"ג

(שבמשכן היו מנפצים פשתן לעשות יריעות ושאר דברים ... דהיינו דש ).

ואפשר שמטעם זה נתבאר לקמן סי' שה

סכ"ח (הדש הוא מאבות מלאכות ... מפרק התבואה מהשבולת). ולא נזכר אם היתה

מלאכה זו בסממנים או בפשתן.

משא"כ בשאר המלאכות נתפרש שהיו

בסממנים, כמבואר כאן ( הטוחן הוא אב מלאכה, שהיתה במשכן בשחיקת סממני הצבע). לקמן

סי' שיח ס"ז (המבשל הוא מאבות מלאכות, שכן במשכן היו מבשלים סממנים לצבוע בה).

סי' שיט ס"א (הבורר הוא מאבות מלאכות, שכן במשכן היו בוררים הפסולת מתוך הסממנים).

סי' שמ סט"ו (המעמר הוא מאבות מלאכות, שהיה במשכן בסמנים הזרועים).

*

קבוצה שנית הן 13 מלאכות הקשורות לעשיית

בגדים, מתחיל מגוזז צמר, ומסיים בתפירה.

מלאכות אלו היו בבנין המשכן, ביריעות

למשכן ובבגדי הכהונה, שגם הם נכללים בבנין המשכן.

7 מהן נתבארו בסימנים הבאים, ואילו 6

מהם לא נזכרו כלל לקמן, ולא בטור ושו"ע, וגם בגמרא לא נתפרשו פרטיהן, והן

מלאכות: א) מנפץ. ב) טווה. ג) מיסך. ד) עושה בתי נירין. ה) אורג. ו) פוצע.

ומבואר בטור (ארבעים אבות מלאכות חסר

אחת ותולדותיהם ידועות, ואיני צריך להאריך בהם ולא בשיעוריהן ... על כן לא אכתוב

אלא דברים הצריכין).

והוא פלא גדול – האם אכן מלאכות אלו יודע

אדם מעצמו שאסור לעשותם בשבת, עד שאין צורך להזכירן בשו"ע. וכך מסכם זאת

במשנה ברורה סוס"י שדמ (עוד איזה אבות מלאכות שלא נזכרו פה בשלחן ערוך, דהיינו

המנפץ והטוה והמיסך והעושה שתי בתי נירין והאורג שני חוטין והפוצע שני חוטין).

מלאכות אלו מבוארות ברמב"ם, ובשאר הספרים

המבארים את ל"ט המלאכות. וראה שיעורי הלכה למעשה ע' קפז.

*

קבוצה שלישית הן 9 מלאכות הקשורות

לכתיבה, מתחיל מצידה, שחיטה והכנת הקלף, ומסיים בכתיבה.

אמנם, כמו בקבוצה הראשונה, כך גם בקבוצה

זו, לא היו מלאכות הכתיבה והמחיקה על הקלף בבנין המשכן; ועיקר מלאכת הכתיבה למדים

מכתיבה על קרשי המשכן, כדלקמן סי' שמ ס"ד (הכותב, והמוחק על מנת לכתוב

במקום שמחק, מאבות מלאכות הן, שכן היו כותבין על קרשי המשכן לסימן לידע איזה בן זוגו,

ופעמים שטעה והיה מוחק מה שכתב וחוזר וכותב במקומו) .

שאר מלאכות קבוצה זו, מתחיל מצידה,

שחיטה והפשטה, היו בהכנת עורות התחשים והאילים לבנין המשכן, כדלקמן סי' שב

סט"ו (הממחק את העור ... הוא מאבות מלאכות, שכן היו עושין במשכן בעורות תחשים

ואילים מאדמים). סי' שיד סט"ז (המחתך את העור ... הרי זה אב מלאכה, שכן במשכן

היו מחתכים עורות אילים ותחשים במדה לעשותן מכסה לאהל). סי' שטז ס"א (צידה

היא מאבות מלאכות, שהיתה במשכן בתחשים וחלזון), וסי"ג (שחיטה היא מאבות

מלאות, שהיתה במשכן באילים ותחשים), וס"כ (שבמשכן לא היתה נטילת נשמה אלא

באילים ותחשים וחלזון). סי' שכא ס"ב (המעבד את העור הוא מאבות מלאכות, שכן

במשכן היו מעבדין עורות תחשים ואילים).

אלא שתנא סידורא דכתיבה על הקלף נקט.

*

קבוצה רביעית של 6 מלאכות הקשורות

לבניית וניהול הבית: בנין וסתירה ומכה בפטיש, הבערה וכיבוי והוצאה.

מלאכות אלו היו במשכן, כמבואר

ברש"י לא, ב ד"ה ומשכן (שהיו סותרין אותו בחנייה זו, ונוסעים למקום אחר וחונים,

וחוזרים ומקימין אותו), ובדף עג, א ד"ה מכבה ומבעיר (באש שתחת הדוד של סממנין).

מכה בפטיש – כדלקמן סי' שב ס"ה (שהיתה בכלי המשכן). והוצאה מרשות לרשות –

כמבואר כאן בסעיף שלפנינו (וההוצאה היתה גם כן מלאכה חשובה במשכן).

[25]

ב"ק ב, א (תנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, אבות מכלל דאיכא תולדות).

[26]

רש"י צו, ב ד"ה סברא היא (להיות הכנסה תולדת הוצאה, שהיא מעין לה, כשאר תולדות

שהיא מעין מלאכות). רמב"ם פ"ז ה"ה (התולדה היא המלאכה הדומה לאב מאלו

האבות).

[27]

גמרא שם צו ע"ב (הכנסה מנלן, סברא היא, מכדי מרשות לרשות הוא, מה

לי אפוקי ומה לי עיולי. מיהו הוצאה אב הכנסה תולדה).

ולכאורה הכוונה כאן, שאילו לא היתה

"דומה לה ממש", לא היינו אומרים שהיא תולדת הוצאה, כיון שהיא מלאכה

גרועה כנ"ל.

ואף שגם היא היתה במלאכת המשכן,

כדאמרינן מט, ב (הם העלו את הקרשים מקרקע לעגלה, ואתם לא תכניסו מרשות הרבים לרשות

היחיד).

מכל מקום אינה נחשבת תולדה אלא מחמת

"שהיא דומה לה ממש".

אמנם אפשר שגם לולי היתה "דומה לה

ממש" היתה נחשבת תולדת הוצאה, מחמת שהיתה במלאכת המשכן, וכמו מלאכת מושיט,

שנחשבת תולדת הוצאה, מחמת שהיתה במלאכת המשכן (כדלעיל הערה 23 ),

אף שאינה דומה לה ממש.

ומה שכותב כאן "שהיא דומה לה

ממש", היינו שמטעם זה היתה נחשבת תולדת הוצאה – אף אם לא היתה במלאכת המשכן,

ואף שהיא מלאכה גרועה.

וראה כוננת מישרים ע' רז; רט.

[28]

ברמב"ם פ"ז ה"ח (כן הקוצר תבואה או קטנית, או הבוצר ענבים, או הגודר

תמרים, או המוסק זיתים, או האורה תאנים, כל אלו אב מלאכה אחת הן, שכל אחת מהן לעקור

דבר מגידוליו מתכוון, ועל דרך זו שאר האבות). והובאו בזה ב' פירושים ב מ"מ

פ"ז ה"ד (ודע שכוונת רבינו היא שכל מלאכה שהיא דומה לאב בדמיון גמור,

אלא שחלוקה ממנה באיכות הפעולה או באיכות הנפעל, הרי זו אב כמותה, אבל מלאכה הדומה

לה במקצת, זו היא הנקראת תולדה ... כגון המחתך את הירק, שאינו דומה לטחינה, רק בהעשות

מגוף אחד גופים רבים, אע"פ שהטחינה משנה הגוף הראשון לגמרי, ואין החתוך כן, זו

הוא תולדה ... ויש מי שפירש כלן מלאכה אחת הן, שהן תולדות לאב אחד. ואע"פ שאין

לנו בזה אלא שינוי השמות, הפירוש הראשון נראה עיקר). וכאן מפרש רבינו כפירוש הב',

שאף הדומה לה ממש היא תולדה (ולא אב).

ואף שכתב הרמב"ם פי"ב ה"ח

(הוצאה והכנסה מרשות לרשות מלאכה מאבות מלאכות היא). עי' לחם משנה פי"ב

(בריש פרק הזורק אמרו דהוצאה אב והכנסה תולדה, ורבינו הזכירם כאחד, דמשמע דכלם אב,

והוא תימה. אלא שלא חש לבאר, מפני שאין בזה חילוק לענין הדין ... ואין צורך לבאר).

[29]

משנה עג, א (אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ... הטוחן).

[30]

רש"י עג, א ד"ה האופה (כולהו קמייתא הואי בסממנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת

שני), ובדף מט, ב (הם זרעו וקצרו סמנין, לצבוע תכלת ועורות אילים, וטחנו ולשו נמי סמנין

לצבוע). ונתבאר לעיל (הערה 24 ).

[31]

מימרא דרב פפא שבת דף עד , רע"ב (א"ר פפא האי מאן דפרים סילקא חייב

משום טוחן. אמר רב מנשה האי מאן דסלית סילתי חייב משום טוחן), ופרש"י

ד"ה דפרים סילקא (מחתכו הדק. דסלית סילתי, עצים דקים, להבעיר אש). וכפירוש

הרמב"ם בפ"ז ה"ה (וענין טוחן הוא טחינת חלק גדול והפיכתו חלקים

קטנים, ולפיכך חיתוך הירקות בשבת ... או בקוע העצים להסקה, כל זה תולדת טוחן), וכן

פסק הרמב"ם פכ"א הי"ח (המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו, הרי זה תולדת

טוחן וחייב).

ונתבארו דיניהם לקמן סי' שב סי"ז (בטיט

יבש יש אומרים שאפילו לשפשפו מבפנים אסור, ואין צריך לומר לגרדו, מפני שטיט היבש מתפרר

לפירורים דקים על ידי שפשוף או גרידה, והרי זה כעין תולדת הטוחן, שמחלק גוף אחד

לגופים דקים הרבה), וסי"ח (כשיש שם ממשות הטיט, שכשמגרדו נופלים ממנו פירורים,

זה דומה לטוחן). סי' שיד סט"ז (אם מבקע לחתיכות דקות מאד להבעיר בהן האש,

חייב משום טוחן). סי' שכא ס"י (ואם חתך דק דק, חייב משום טוחן). סי' שכח

ס"א (שמא ישחוק סממנים ... ויתחייב משום טוחן).

*

ולענין כותש, נתבאר לקמן סי' שכא

ס"ז (הצריך לדוך פלפלין וכיוצא בהם ליתן לתוך המאכל בשבת, מותר לכתוש אותו

בשינוי גדול מדרך החול).

והקשה באגלי טל מלאכת טוחן סי"ב

וס"ק ל אות ג (אבל מותר לכתוש ביד הסכין ובשולי הקערה ואינו חושש ... וראוי להתבונן

בטעמא דמילתא, מאי שנא מכל מלאכה דאסור כלאחר יד מדרבנן עכ״פ, והכא מותר לכתחלה).

ולכאורה הי' מקום לומר, שכותש א ינו

דומה לטוחן, שהרי אין ענינו חתיכה וטחינה, אלא כתישה, שלא נאסרה אלא מטעם עובדין

דחול, כדלקמן שם ס"ח (דכיון שהכלי מיוחד לכך הרי זה דרך חול, כמו שחיקת תבלין

במדוך ובמכתשת).

וכן לענין יום טוב נתבאר לקמן סי' תקד

ס"ז (אין כותשין ... במכתשת גדולה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, משום זלזול

יום טוב); ולא כתב שאסור מעיקר הדין, כמו בטחינה דלקמן סי' תצה ס"ט (אסרו חכמים

הקצירה והדישה והעימור והזרייה וברירת מיני תבואה, שדרך לבור אותם הרבה ביחד, והטחינה

של כל מינים הנטחנים ברחיים, שדרך לטחון אותם הרבה ביחד).

אמנם שיטת הרמב"ם שגם

במכתשת אסור משום טוחן , כמבואר בפכ"א ה"כ (הצריך לדוק פלפלים וכיוצא בהן ליתן

לתוך המאכל בשבת, הרי זה כותש ביד הסכין ובקערה, אבל לא במכתשת, מפני שהוא טוחן).

[32]

רמב"ם פ"ז ה"ה (התולדה היא המלאכה הדומה לאב מאלו האבות. כיצד המחתך

את הירק מעט לבשלו, הרי זה חייב, שזו המלאכה תולדת טחינה, שהטוחן לוקח גוף אחד ומחלקו

לגופים הרבה, וכל העושה דבר הדומה לזה הרי זה תולדת טוחן).

[33]

מ"מ שם ה"ד (בשאין שם אלא קצת דמיון, כגון המחתך את הירק, שאינו דומה

לטחינה רק בהעשות מגוף אחד גופים רבים, אע"פ שהטחינה משנה הגוף הראשון לגמרי,

ואין החתוך כן, זו הוא תולדה, והיקש זה ניתן לכלן).

וראה לעיל סי' רב סי"ז.

[34] בחלק גדול של ל"ט המלאכות יש נפקא

מינה להלכה ולמעשה – אם איסורן הוא מן התורה או מדברי סופרים (לענין ספק, גזירה

לגזירה וכיו"ב), ולכן נתפרש בהם גם מקורן במלאכות בנין המשכן.

ואילו

בשאר המלאכות נתבארו רק פרטי ההלכות, ולא מקורן בבנין המשכן.

וכמה

מהמלאכות, לא נזכרו כלל בטור ובשו"ע ובשוע"ר (כדלעיל הערה 24 ).

ואלו

הן (לפי סדר המשנה):

א)

חורש . ההלכות – שיב, יד. שלו, ט.

ב)

זורע . ההלכות – סי' שלו.

ג)

קוצר . ההלכות – סי' שלו.

ד)

מעמר . המקור במשכן וההלכות – שמ, טו.

ה)

דש . שורש המלאכה – שה, כח. ההלכות – שיט, ט (דש). סי' שכ (סוחט).

ו)

זורה . ההלכות – שיט, כט. תמו, ה-ו.

ז)

בורר . המקור במשכן – שיט, א. ההלכות – סי' שיט.

ח)

טוחן . המקור במשכן – שא, א. ההלכות – שכא, ז-יג.

ט)

מרקד . ההלכות – שיט, יב.

י)

לש . ההלכות – שכא, טז.

יא)

אופה . המקור במשכן – שיח, ז. ההלכות – סי' רנג-ט. שיח.

יב)

גוזז . המקור במשכן – שמ, א. ההלכות – סי' שמ.

יג)

מלבן . המקור במשכן – שא, נו. ההלכות – סי' שב.

יד)

מנפץ . לא נתבארו ההלכות. וראה לקמן סי' שכז ס"ג, ובהערות שם.

טו)

צובע . ההלכות רנב, ב. שיח, ל. שכ, כו-ח.

טז)

טווה . לא נתבארו ההלכות. וראה לקמן סי' שיז סי"א, ובהערות שם.

יז-כ)

מיסך ועושה בתי נירין, אורג ופוצע . לא נתבארו הלכותיהן.

כא-ב)

קושר ומתיר . המקור במשכן – שיז, א. ההלכות – סי' שיז.

כג-ד)

תופר וקורע . המקור במשכן – שב, ד. ההלכות שיז, ו-ז. שמ, יב-ג; יז.

כה)

צד . המקור במשכן – שטז, א. ההלכות – שטז.

כו)

שוחט . המקור במשכן – שטז, יג. ההלכות – שטז, יג-כג.

כז)

מפשיט . לא נתבארו ההלכות.

כח)

מולח ומעבד . המקור במשכן – שכא, ב. ההלכות – שכא, ב-ו. שכז, ד-ה.

כט)

ממחק . המקור במשכן וההלכות – שב, טו. שיד, כא.

ל)

מחתך . המקור במשכן – שיד טז. ההלכות – שמ, יז.

לא)

משרטט . המקור במשכן – שמ, יא.

לב-ג)

כותב ומוחק . המקור במשכן – שמ, ד. ההלכות – שמ, ד-י.

לד-ה)

בונה וסותר . ההלכות – סימנים שיג-שטו. שלז, ב-ה.

לו-ז)

מכבה ומבעיר . ההלכות – סי' רסד-ה. ערה. רעז.

לח)

מכה בפטיש . המקור במשכן – שב, ה. ההלכות – רעט, ח-ט. שב, ה-ז. שיג, יד-כב.

שיד. שמ, יז-ח.

לט)

מוציא מרשות לרשות . המקור במשכן – שא, א. שמז, י. שצו, א. ההלכות – סימנים

שא. שג.

[35]

רב כהנא עד, ב (אין דרך גזיזה בכך, ואין דרך מנפץ בכך, ואין דרך טווי בכך).

ורש"י שם ד"ה חכמה יתירה (אין דרכו בכך והוי כלאחר יד). משנה צב, א (המוציא

... כלאחר ידו ... פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין ). צד, ב (הנוטל

צפרניו זו בזו, או בשיניו, וכן שערו, וכן שפמו, וכן זקנו ... רבי אליעזר מחייב,

וחכמים אוסרין משום שבות), וכחכמים. ובגמרא שם (מחלוקת ביד), ופרש"י (דפטרי

רבנן, שאין דרך גזיזה בכך בחול).

וכל זה הוא לענין מלאכות

שבת. ואילו לענין כתיבת

תפילין וגט, נתבאר בחלקת מחוקק אבן העזר סי' קכג סק"ה (דבשבת בעינן מלאכת

מחשבת דומיא דמשכן, על כן כל שכתב כלאחר ידו או בשמאלו לאו מלאכת מחשבת היא, אבל מכל

מקום כתב מיקרי לענין גט). ובבית שמואל שם ס"ק ד (ועיין ב"י בא"ח

סי' ל"ב, שם הביא דברי התרומה שלמד משבת לענין תפילין ספר תורה מזוזות,

דבכולהו כתיב כתיבה, ופוסל אפילו בדיעבד אם כתב ביד שמאלית). וכן הוא לעיל סי' לב

ס"ז (יש אומרים שצריך לכתוב בימין, ואם כתב בשמאל פסול, לפי שאין דרך כתיבה

בכך, וכתיבה כלאחר יד היא, שהרי הכותב בשבת ביד שמאל פטור, ואין סברא שיכתוב אדם

סת"ם בשבת ויפטר).

[36] משנה צב, א ( פטור

שלא הוציא כדרך המוציאין ). צד, ב (וחכמים אוסרין משום שבות).

וכן הוא לקמן סי' שמ ס"א (פטור אבל

אסור מדברי סופרים).

[37]

תוס' סב, א ד"ה וכל (הוצאה כלאחר יד היא ... ויכול לבא לידי חיוב חטאת היכא

דמוציא בלא שינוי).

[38] ראה לעיל סי' רסו

סי"ב (יזרקנו לביתו כלאחר יד, דהיינו שלא כדרך זריקה, כגון מכתיפיו ולאחריו).

ואפשר שמטעם זה נקרא כל שינוי בשם "כלאחר יד".

[39]

משנה שם דף צב ע"א (ברגלו, בפיו, ובמרפקו, באזנו, ובשערו, ובפונדתו

ופיה למטה, בין פונדתו לחלוקו, ובשפת חלוקו, במנעלו, בסנדלו). רמב"ם

פי"ב הי"ג (המוציא לאחר ידו, ברגלו, בפיו, ובמרפקו, באזנו, ובשערו,

ובכיס שתפור בבגדו ופי הכיס למטה, בין בגד לבגד, בפי בגדו, במנעלו ובסנדלו, פטור,

שלא הוציא כדרך המוציאין).

[40]

תוס' שם ד"ה מרפקו (שקורין קוד"א ... דמרפק הוא למטה מן הזרוע ... תרגום

של אצילי ידי מרפקי ידיה (יחזקאל יג, יח) משמע דעציל היינו קוד"א).

וראה גם יומא מט, ב (לבין אצילי ידיו).

שבועות מו, ב (ובין אצילי ידיו). לעיל סי' מז ס"ז (על אצילי ידיו). סי' עו

ס"ד (בין אצילי ידיו). סי' רעו ס"ט (בין אצילי ידיו). לקמן סי' שח

ספ"ד (תחת אציליו).

[41] דוגמאות נוספות הובאו לעיל מהמשנה

והרמב"ם, ולא הובאו כאן. ויש עוד דוגמאות רבות בסימנים דלעיל ולקמן. וראה

לדוגמה לקמן סי' שטז ס"ז (שכל מלאכה שיכול אחד לעשותה ועשאוה שנים פטורים,

מפני שלא נעשית כדרכה בחול, שאין דרך כלל לעשות בשנים מה שאפשר לעשות באחד).

סי' שכח ס"מ (לינק בפיו מן הבהמה ... שמפרק כלאחר יד הוא).

[42]

משנה כריתות פ"ג יג, סוע"ב (אם היה שבת והוציאו [בפיו] חייב).

[43]

תוס' בשבת דף יא ע"ב ד"ה ואם (התם נמי דרך להוציא המאכל בפה).

תוס' צב, א ד"ה המוציא בפיו (והא דתנן ... אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב, הני

מילי אוכלים שדרכן להוציאן בפיו בשעת אכילה). והיינו שכיון שדרכן להוציאן בפיו

בשעה אכילה, לכן נחשב כדרכה בכל זמן שמוציא אוכלין בפיו, וכאמור כאן ( שזה

גם כן דרך הוצאתן בחול).

ואף דאמרינן קב, סוע"א (ואמאי הא

אין דרך הוצאה בכך, אלא כיון דקא מיכוין מחשבתו משויא ליה מקום). ופרש"י (שצריך

לאוכלה בהליכתו, ואחשבה להוצאה זו בפיו), ונראה לכאורה מדבריו שאינו חייב אלא

כשרוצה לאכלה בהליכתו. וכן נראה ברש"י שבועות כד, ב (אם היתה שבת והוציאו (בפיו

בשעת אכילה) חייב).

מכל מקום נראה מתוס' הנ"ל, שכיון

שדרכו להוציאו בפיו בשעת אכילה, לכן נחשב כדרכה אף כשמוציאו בפיו שלא בשעת אכילה.

ואף שהלכה זו נתפרשה בתוס' קב, א

ד"ה והוציאו (דבליעתו הויא הנחה, אע"פ שמהלך, כדאמרינן (פ, א) כתיבתן זו

היא הנחתן).

מכל מקום לא נראה כן בתוס' הנ"ל

(יא, ב. צב, א), אלא דחייב אחר שעמד מהליכתו (אף שלא בלע את המאכל), ונחשבת הוצאה

כדרכה.

וראה קובץ יגדיל תורה (נ.י.) חוב' יב ע'

לט.

[44]

מוכח מכל המשניות פ"ו דשבת , שבהמשך הפרק מונה את התכשיטין והלבושים

שמותר לצאת בהם, ואלו המותרים מהתורה וחכמים גזרו בהם.

וראה לבוש ס"ז (שלא אסרה

תורה להוציא

המלבושים שעליו, שלא צותה ללכת ערום, גם מה שהוא תכשיט לאדם, אף על פי שאינו דרך

מלבוש, לא אסרה התורה, שלא אסרה התורה אלא מה שהוא דרך משא).

*

גדרו של מלבוש שמותר לצאת בו בשבת,

יתבאר לקמן ס"י-יא (והערה 123 ),

וסל"ז (והערה 305 ).

וגדרו של תכשיט שמותר לצאת בו בשבת,

היינו שהוא עשוי לנוי, או שיוצא בו כיון שהוא מרפא את גופו, כדלקמן סי"ט

(והערה 189 ).

אבל לא כשעשוי לפרסם זהותו ולהכיר

אומנתו, כדלקמן ס"ט (והערה 116 ).

ולא בבקעת עץ העשוי שלא יראה בעל מום, כדלקמן סי"ב (והערה 564 ).

ולא כשאוחזו בידו, כדלקמן ס"ג (והערה 47 ).

[45]

רמב"ם פי"ט ה"ה (כל היוצא בדבר שהוא מתכשיטיו והיה רפוי

ואפשר שיפול במהרה ויבא להביאו ברשות הרבים, וכן אשה שיצאת בתכשיטין שדרכן לשלוף

אותן ולהראותן, הרי אלו פטורין). טור ושו"ע ס"ז (וכל תכשיט שהוא

רפוי שאפשר לו בקל ליפול, אסור לצאת בו, ואם יצא, פטור. ואשה לא תצא בתכשיטים

שדרכה לשלפם ולהראותם).

[46] לקמן ס"ה ואילך וסכ"א.

וסוגי התכשיטים שאסרו חכמים לאשה,

יתבארו לקמן סי' שג.

[47]

מ"א סקי"ד (אבל בידו מחייבים בכל ענין). ט"ז סק"ה (אבל

אם הוציא בידו חייב על כל דבר).

ובכת"י: אפילו אם אין דרך אותו

דבר להוציאו בידו, אלא ללובשו או לתלותו עליו לתכשיט (כן מתבאר מכמה סוגיות

הגמרא). ראה שבת קמב, א (וסנדליו וטבעותיו בידו חייב), ופרש"י (בקומצו,

שלא כדרך מלבוש).

ואף אם אוחזם בידו בתור תכשיט, אינו

נחשב תכשיט, כדלקמן סי"ג (החשובים שנוהגים לילך במקל חשוב שבידם, שאסורים

לצאת בו בשבת), ובמ"א ס"ק כז ( ואין לומר דלהוי כתכשיט. דלא מצינו

שמותר לישא תכשיט בידו) .

[48] בכת"י: לבשן או

תלאן .

[49]

רש"י יא, ב ד"ה אומן (המוציא דרך אומנתו, שהוא רגיל לצאת לפרקים כן בחול,

חייב). מ"א ס"ק יט (במקום שדרך לתחוב בו בחול לפרקים, חייב).

ומכל מקום יש הפרש אם דרך כל איש להוציא

כך לפעמים, כדלקמן ס"ד (איש שיצא במחט הנקובה התחובה לו בבגדו ... אין זו

נקראת הוצאה שלא כדרכה, לפי שלפעמים בחול כשרוצה להוליך מחט הנקובה לאיזה מקום

תוחבה לפעמים בבגדו ... ומוליכה כך ברשות הרבים עד המקום שהוא חפץ), ו ס"ו

(האיש שיצא בטבעת שאין עליה חותם שבאצבעו, חייב, שמשוי הוא לו, ואין זו הוצאה שלא

כדרכה, לפי שלפעמים נותנת אשה לבעלה טבעתה שאין עליה חותם שיוליכנה לאומן לתקנה

והוא משים אותה באצבעו עד שמגיע אצל אומן, נמצא שדרך הוצאה היא אף לאיש לפעמים),

או רק האומן כשרוצה להראות אומנתו, כדלקמן ס"ט (אומנים שנותנים דבר מאומנתם

לסימן, לא יצאו בהם בשבת, ואם יצאו פטורין, שאין זו הוצאה כדרכה, כיון ששאר כל אדם

אינן מוציאין כן, ואף האומנים אין דרכם להוציא בענין זה אלא בשעה שרוצים להכריז על

עצמם שהם אומנים, ולא בשאר פעמים).

[50]

משנה בשבת דף סג ע"א (לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא

באלה ולא ברומח, ואם יצא חייב חטאת). טור ושו"ע ס"ז (לא יצא איש לא

בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח ולא בכלים שאינם תכשיט, ואם יצא חייב

חטאת).

[51]

הגהות אשרי פ"ו סי' יג (נראה דאפילו חגור בסייף חייב חטאת, דרבי

אליעזר דפליג מייתי ראייה מחגור חרבך על ירך גבור. מהרי"ח). מ"א

סק"י (אפילו חגור במתניו חייב, שדרך הוצאה בכך בחול, וכ"מ בגמרא). והוא

האמור בגמרא שם (מאי טעמא דרבי אליעזר, דאמר תכשיטין הן לו, דכתיב (תהלים מה, ד)

חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך), הרי שעכ"פ דרך הוצאה בכך.

[52] כיון שאינו מלובש בו, אלא

חגורה לו במתניו.

[53]

(גמרא) [משנה] שם (אינן אלא לגנאי, שנאמר (ישעי' ב, ד) וכתתו חרבותם לאתים

וחניתותיהם למזמרות ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה). טור ושו"ע

שם (שאינם תכשיט).

[54]

משנה דף ס ע"א (לא בשריון ולא בקסדא ולא במגפיים, ואם יצא אינו חייב

חטאת), ופרש"י (דכולהו מין מלבושין נינהו בחול למלחמה), ובגמרא סב, א (קסדא,

אמר רב סנוארתא. מגפיים, אמר רב פזמקי), ופרש"י (אנפלייאות של ברזל במלחמה).

ופירוש המשניות להרמב"ם פ"ו מ"ב (וקסדה, כובע הברזל ששמים על הראש.

ומגפים, נעל של ברזל חופה את כל הרגל, כדי שלא יכוהו בכלי ברזל ברגליו במלחמה

ויפול). רמב"ם פי"ט ה"א (אם היו כלים שהן דרך מלבוש, כגון שריון

וכובע ומגפיים שעל הרגלים, הרי זה פטור). טור ושו"ע שם (ולא בשריון ולא בקסדא

ולא במגפים. ואם יצא פטור, שהם דרך מלבוש). מ"א ס"ק יא (בקסדא, הוא כובע

ברזל, ומגפיים, אנפלאות ברזל למלחמה).

[55]

רש"י סד, ב ד"ה כל שאסרו חכמים משום מראית העין (שלא יחשדוהו

באיסור, כגון שריון וקסדא ומגפיים). מרדכי רמז שנב (ואסורים משום שנראה

שרוצה לילך במלחמה).

[56]

משנה ס, א (לא יצא האיש ... ולא בתפילין), ובגמרא סא, א (אינו חייב חטאת, מאי

טעמא, דרך מלבוש עבידא). רמב"ם פי"ט סוף הי"ד (וכן היוצא בתפילין

פטור).

וכן הוא לקמן סנ"א (שהוא כדרך

לבישה בחול, ואינו נראה כמשוי). סי' שח סוף סי"ט (היוצא בהן לרשות הרבים פטור,

הואיל והן דרך מלבוש ותכשיט, כמ"ש בסי' ש"א).

[57] ס"א (כשמניחן עליו

לשם מצוה עובר על בל תוסיף ... אם מניחן עליו בלא כוונה לשם מצוה, אין בזה איסור

מן התורה).

[58]

ס"א (אם אין מניחן לשם מצותן אלא לצורך אחר, מותר).

[59]

מימרא דרב ספרא שם דף סא ע"א (אמר רב ספרא לא תימא אליבא דמאן דאמר

שבת לאו זמן תפילין הוא, אלא אפילו למאן דאמר שבת זמן תפילין הוא, לא יצא, דילמא

אתי לאיתויי ברשות הרבים), ופרש"י (דילמא שקיל להו מרישא אם בא לפנות, וממטי

להו ד' אמות), וכדלעיל סי' מג ס"ג (צריך לחלצן ברחוק ד' אמות מפתח בית

הכסא). טור ושו"ע שם (ולא יצא בתפילין, מפני שצריך להסירם כשיכנס לבית הכסא).

וכן הוא לעיל סי' כט ס"א ( מדברי

סופרים, משום גזירה שמא יצא בהן לרשות הרבים). סי' רנב סי"ט (שמא יצטרך לפנות,

ויסיר התפילין מראשו (וזרועו) ויוליכן בידו להצניען, וישכח שהוא שבת, ויעבירן ד'

אמות ברשות הרבים).

*

ובכת"י: ולא קשה מידי מה שהקשה

התוס' יום טוב .

והיינו שמדברי רב ספרא הנ"ל נראה,

דלמאן דאמר לאו זמן תפילין הוא, אסור משום בל תוסיף, ולמאן דאמר זמן תפילין הוא,

אסור מטעם דילמא אתי לאתוי ברשות הרבים.

והקשה על זה התוספות יום טוב פ"ו

מ"ב (ובטור או"ח סי' ש"א כתב גם כן זה הטעם, נראה שפוסק דשבת זמן

תפילין. ולא כתב כן בסימן ל"א).

והוא האמור בטור כאן (ולא יצא בתפילין,

מפני שצריך להסירם כשיכנס לבית הכסא). ומזה נראה לכאורה שסובר שבת זמן תפילין הוא,

ולכן אינו אסור אלא משום שצריך להסירם כשיכנס לבית הכסא. ואילו בסי' לא כתב הטור (שבת

ויום טוב לאו זמן תפילין הן). וכן הובאה קושיא זו במ"א ס"ק יב.

אמנם לפי האמור לעיל מובן, כי גם למאן

דאמר שבת לאו זמן תפילין הוא, אם מניחם בלא כוונה לשם מצוה אלא לצורך אחר, אין בזה

איסור בל תוסיף, ואסרינן רק מטעם דילמא אתי לאתויי.

[60]

ברייתא סוף פרק תולין דף קמא ע"ב (לא יצא קטן במנעל גדול (אדם קטן

במנעל שהוא גדול לו, משום דנופל מרגלו ואתי לאתויי, רש"י). אבל יוצא הוא

בחלוק גדול (דלא נפיל מיניה, רש"י)). טור ושו"ע שם (ולא יצא קטן במנעל

גדול, דלמא נפל ואתי לאתויי, אבל יוצא הוא בחלוק גדול). לבוש ס"ז (שאינו נופל

ממנו).

[61]

משנה דף ס , א (ולא ביחיד (בסנדל יחיד, רש"י), בזמן שאין ברגלו מכה (דילמא

מחייכי עליה ושקיל דשליף ליה וממטי ליה בידיו בשכחת שבת. ומיהו בזמן שיש ברגלו מכה

שרי, רש"י)). טור ושו"ע שם (ולא יצא במנעל אחד אם אין לו מכה ברגלו,

דלמא מחייכי עליה ואתי לאתויי, אבל אם יש לו מכה ברגלו יצא).

וכעין זה לקמן סכ"א ( שמא

ישמע אביו של זה ההולך בזגין שמשחקים עליו, וילך ויסיר הזגין מבנו

... וישכח ויביאנו בידו ברשות הרבים).

סי' שג סי"ד ( ישחקו עליה ותטלנו משם בידה ותשכח ותביאנו), וסט"ו (שמא

ישחקו עליה ותחלצנו מעל רגלה ותביאנו בידה), וסט"ז (וישחקו עליה ותסירם מראשה

ותביאם בידה).

[62]

כחייא בר רב בגמרא דף סא ע"א (באותה שאין בה מכה). טור ושו"ע שם

(יצא באותו שאין בו מכה).

[63]

גמרא ורש"י שם (וזו שיש בה מכה, מכתה מוכחת עליה), ופרש"י (ומבינין

שהמכה מונעתו מלנעול ... לא מחייכי עליה). טור וט"ז סק"ד (דאז לא אתי

לאחוכי).

[64]

רמ"א בהגהה ס"ז (ועיין לקמן סימן ש"ג סעיף י"ח אם אסור אפילו

בחצר או בבית).

ויתבאר לקמן שם סכ"ג.

[65] בשני הסעיפים שלפנינו

יתבאר דין איש היוצא במחט התחובה בבגדו, לקמן ס"ט יתבאר דין חייט היוצא במחט

התחובה בבגדו לסימן, ולקמן סי' שג סי"א יתבאר דין אשה היוצאת במחט התחובה

בבגדה. ובכל אלו יתבאר מתי חייב מהתורה, מתי אסור מדברי סופרים, ומתי מותר לכתחלה.

אלא

שלכל זה מקדים ומבאר, שאם המחט תחובה בבגדו במקום שאין דרך לעולם לתוחבו שם בחול,

אזי בכל אופן פטור אבל אסור; שאין בזה חיוב מהתורה, כיון שאין זו הוצאה כדרכה,

ואין בזה היתר תכשיט או היתר בית יד לבגד, שהרי מיירי במקום שאין דרך לתוחבו בחול,

לא לשם תכשיט ולא לשם מפתחי חלוקו (במקום כפתור).

[66] מ"א ס"ק טו (והכלל

הכל לפי הזמן, אם דרכן לצאת כן בחול, ולא הוי תכשיט, הוי דרך הוצאתו בכך וחייב,

ואם אין דרך הוצאתו בכך בחול, פטור אבל אסור), וס"ק יט (ואם יצא פטור ...

כיון שלא הוציא כדרך המוציאין ... שתחובה בבגדו במקום שאין דרך הוצאתו לגמרי בכך).

והוכיח כן מהא דתנן סב,

א (לא תצא אשה במחט הנקובה ... ואם יצתה חייבת חטאת), ותניא יא, ב (לא יצא החייט

במחטו התחובה לו בבגדו ... ואם יצא פטור אבל אסור). וכן נפסקו שתי הלכות

אלו בשו"ע ס"ח (לא יצא במחט התחובה לו בבגדו ... ואם יצא ... חייב),

וסי"ב (לא יצא החייט במחט התחובה לו בבגדו ... ואם יצא פטור).

ומפרש המ"א שבס"ח (ובמשנה

הנ"ל) מיירי כשתחוב במקום שדרך לצאת כן בחול, ולכן חייב, ואילו בסי"ב

(ובברייתא הנ"ל) מיירי שהחייט תחב במקום שאין דרך לצאת כן בחול, ולכן פטור

אבל אסור.

[67]

עיקר הלכה זו נאמר באשה, כדלקמן סי' שג סי"א (מחט נקובה

אין דרך הנשים להעמיד בה קישוריהן, והרי היא משוי גמור, ולכן לא תצא בה ואם יצאת

חייבת), ושם נסמן (הערה 1055 ).

וכאן נתבאר שכן הוא גם באיש – לפי דעת

הפוסקים שלענין מחט שווה דין האיש לאשה. ומה שאמר עולא סב, א (וחילופיהן באיש),

קאי רק על טבעת, כדפרש"י שם (אטבעת קאי), ורבינו חננאל שם (וכי קאמר עולא

וחילופיהן באיש, בטבעת בלבד קאמר), ובתשובות הגאונים (ליק) סי' עג (על טבעת בלבד

הוא דאמר התלמוד, ולא על דבר אחר). רמב"ן שם ד"ה הא דאמר עולא (ורבינו

שרירא ורבינו האי גאונים ז"ל פירשוה אטבעת בלחוד, וכן פירשו ר"ח

ורש"י ז"ל), ורשב"א שם (פירש רש"י ז"ל דאטבעת בלחוד קאי,

אבל במחט, איש ואשה כי הדדי נינהו, וכן פירש רבינו האיי גאון ז"ל, וכן מוכחת

כל הסוגיא). הובאו במ"מ פי"ט ה"ג (דין המחטין שדינן שוה בנשים

ובאנשים ... וכן פירש"י ז"ל. וכן פירש רבינו שרירא ורבינו האי גאונים

ז"ל. וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל, ולזה הסכים הרשב"א ז"ל).

והיא דעה הא' בשו"ע ס"ח (לא יצא במחט התחובה לו בבגדו בין נקובה בין שאינה

נקובה. ואם יצא, בנקובה חייב, ובשאינה נקובה פטור). ונתבארה שיטה זו לקמן במהדורא

בתרא ס"ו.

ולקמן ס"ה (והערה 73 )

תתבאר דעת הפוסקים שגם על מחט אמר עולא וחילופיהן באיש.

[68]

כמו לענין אשה, שנתבאר לקמן סי' שג סי"א ( שאין אדם יכול לצאת

בכל החפצים הצריכים לו, כשאינן לא מלבוש ולא תכשיט), ושם נסמן (הערה 1060 ).

*

ולפי המסקנא האמורה כאן, גם במחט שאינה

נקובה לא הותר אלא כשדרכו בכך, כדלקמן סעיף הבא (אין להתיר במחט שאינה נקובה ...

אלא בזמן שדרך האנשים לתחוב מחט שאינה נקובה בבגדיהם לצורך הלבישה, שנעשית מחט זו

להם כבית יד לבגדיהם, הואיל ודרכה לשמש לצורך לבישתם).

וכעין זה מצינו לקמן ס"כ (אסור

לכרוך חוט או משיחה על גבי הרטייה או שאר דברים שעל המכה, לפי שהחוט או משיחה

חשובים קצת ואינם בטלים לגבי רטיה). ולא מועיל מה שהחוט והמשיחה מחזיקים את

הרטיה שלא תיפול, כיון שאינם עשויים לכך.

אלא שגם כשאינו עשוי לכך, מותר כשהוא

קבוע ומחובר לבגד, כמו במפתח שמשתמשים בו במקום כפתור, שיתבאר לקמן ס"ח ( אם

הוא קבוע בראש החגורה ועשוי (כעין זענקי"ל לחגור בו, יש מתירים, לפי שאז הוא

משמש להחגורה ובטל אצלה, ואע"פ שאינו קבוע שם אלא בשבת בלבד)).

וכן הוא במטפחת, כדלקמן סכ"ג ( ומי

שרוצה לישא עמו מטפחת זו, אין לו תקנה אלא אם כן יקשרנה בראש החגורה (מערב שבת)

בקשר של קיימא, שאז נעשית כחגורה אחת ארוכה, ויחגור את עצמו בכולה כל זמן שהולך

ברחוב).

ויתבאר לקמן (הערה 109 ).

[69] כפי שהוא בחייט דלקמן

ס"ט (לא יצא החייט במחט התחובה לו בבגדו, אפילו באותן מקומות שאין דרך שאר כל

אדם לתחוב בהם לעולם ... ואם יצאו פטורין,

שאין זו הוצאה כדרכה).

[70]

נאמרו כאן שני פרטים בטעם הדבר שנחשב הוצאה כדרכה:

(א) כיון שלפעמים בחול מוציאה כך

להוליכה תחובה .

(ב) כיון שהוא במקומות שתוחבין מחט

שאינה נקובה בבגדו.

ונתבארה סברה זו במהדורא בתרא

ס"ד-ו, הן לשיטת הרא"ש והב"י, והן לשיטת המרדכי והר"י, והן

לשיטת הרמב"ן והרשב"א בשם הגאונים, והן לשיטת הרי"ף והרמב"ם.

וכן נתבארה שם הלכה זו לשיטת בעל התרומה והסמ"ג .

סיכום הדברים – לקמן שם (הערה

1969 ).

וכן הוא באשה, כדלקמן סי' שג סי"א

( ואע"פ שהוציאה אותה על ידי קישוריה, ולא בידה, אין זו

הוצאה שלא כדרכה, מטעם שנתבאר בסי' ש"א) .

[71]

כמו באשה דלקמן סי' שג ריש סי"א ( דרך הנשים להעמיד קישוריהן במחטין, כגון

מפתחי חלוקה וצעיפה וכיוצא בהן, ומותרת לצאת במחט זו מן התורה, אע"פ שאין

עליה שם תכשיט ומלבוש כלל, שכיון שהיא משמשת לה לצורך לבישה הרי היא כבית יד

להמלבושים), וכדעת הפוסקים שהובאו לעיל (הערה 67 ),

שלענין מחט שווה דין האיש לדין האשה.

[72] כמו באשה דלקמן סי' שג

סי"א (ואף מחט שאינה נקובה שראשה אחד עב ועשוי כעין תכשיט, אסורה מדברי

סופרים להעמיד בה קישוריה, משום גזרה שמא תשלפנו להראותה), ושם נסמן (הערה 1057 ).

ואף לדעת הפוסקים שבאיש לא גזרו שמא

ישלפנו להראותו, כדלקמן ס"ו (ויש אומרים שלא גזרו גזירה זו אלא בנשים לפי שהן

שחצניות ודרכן בכך להראות נוי תכשיטיהן זו לזו, אבל איש אינו שחץ ואין דרכו בכך) .

מכל מקום גם הם מודים בזה, כדלקמן ס"ו ( מיני תכשיטים שהם

תכשיט לאיש ולאשה, שגם הנשים דרכן להתקשט בתכשיטין הללו, כגון מחט שאינה נקובה לפי

סברא הראשונה שנתבאר למעלה וכל כיוצא בה, הרי הם אסורים אף לאנשים לדברי הכל, כדי

שלא לחלק באיסור מין תכשיט אחד בין אנשים לנשים ), ושם נסמן (הערה 86 ). וכמבואר בקונטרס

אחרון ס"ק ד ( ולפי זה באיש כהאי גוונא הוה שרי אף בתכשיט כמו שכתב

הסמ"ג, אם לא משום דקיי"ל לאסור בתכשיט המיוחד לאיש ולאשה).

ואף שנתבאר לקמן סי' שג סי"א (ועכשיו

נהגו להקל במחט שאינה נקובה שראשה אחד עב, מפני שאינו עשוי כעין תכשיט).

מכל מקום יש לאסור כאן, אף כשאין עליו

תורת תכשיט, כדלקמן בסמוך.

[73]

רי"ף כח, סע"א (אמר עולא וחילופיהן באיש, כלומר אם יצא האיש במחט שאינה

נקובה ... חייב חטאת, ואם יצא ... במחט נקובה, פטור אבל אסור). רמב"ם פי"ט

ה"ה (אשה שיצאה במחט נקובה חייבת, והאיש פטור. ואיש שיצא במחט שאינה נקובה

חייב). מ"מ שם ה"ג (רבינו מפרש דעולא דאמר וחלופיהן באיש קאי אטבעת שאין

עליה חותם ואמחט שאינה נקובה, שהאשה פטורה והאיש חייב חטאת, ובטבעת שיש עליה חותם

ובמחט נקובה, האיש פטור והאשה חייבת חטאת). דעה הב' בשו"ע שם (ואם יצא בנקובה

חייב, ובשאינה נקובה, פטור. ויש אומרים בהיפך).

שיטה זו תתבאר לקמן במהדורא בתרא

ס"ו.

[74] מ"א ס"ק טו (והכלל

הכל לפי הזמן, אם דרכן לצאת כן בחול ולא הוי תכשיט הוי דרך הוצאתו בכך וחייב, ואם

אין דרך הוצאתו בכך בחול, פטור אבל אסור, משום דאינו תכשיט. אלא שנחלקו באיזה מחט

הוי דרך הוצאתו בזמן התלמוד). הרי שבזמן שאין דרכם לתוחבה בבגדיהם לצורך הלבישה,

חייב "אף לפי סברא הראשונה".

[75]

כדעיל ס"ד (והערה 65 ).

[76]

סעיף יא.

[77]

משנה נז, א (לא תצא אשה ... בטבעת שאין עליה חותם ... ואם יצאת אינה חייבת חטאת). סב,

א (לא תצא אשה ... בטבעת שיש עליה חותם ... ואם יצתה חייבת חטאת). גמרא שם (אמר

עולא וחילופיהן באיש), ופרש"י (דטבעת שיש עליו חותם אם יצא פטור, ואם אין

עליו חותם ויצא חייב חטאת). רמב"ם פי"ט ה"ג (טבעת שיש עליה חותם

מתכשיטי האיש היא ואינה מתכשיטי האשה. ושאין עליה חותם מתכשיטי אשה ואינה מתכשיטי

האיש. לפיכך אשה שיצאת בטבעת שיש עליה חותם, ואיש שיצא בטבעת שאין עליה חותם,

חייבין). טור ושו"ע ס"ט (לא יצא בטבעת שאין עליה חותם, ואם יצא חייב).

דיני טבעת לאשה יתבארו לקמן סי' שג

סי"ב, וכאן יתבארו דיני טבעת לאיש.

[78]

לבוש ס"ט (דכשאין עליה חותם אינו תכשיט, ומשוי היא לו). ודינו כמו טבעת שיש

עליה חותם לאשה, דאמרינן בגמרא ס, א (משום משוי אמר רחמנא, אין עליה חותם, תכשיט,

יש עליה חותם, משוי).

[79]

גמרא סב, א (פעמים שהאשה נותנת לבעלה טבעת שאין עליה חותם להוליכה אצל אומן

לתקן, ומניחה בידו עד שמגיע אצל אומן). רמב"ם פי"ט ה"ג (ומפני מה

הן חייבין, והרי הוציאו אותן שלא כדרך המוציאין, שאין דרך האיש להוציא באצבעו אלא

טבעת הראויה לו ... מפני שפעמים ... האשה נותנת טבעתה לבעלה לתקנה אצל האומן,

ומניח אותה באצבעו בעת הולכה עד חנות האומן, ונמצאו שהוציאו אותן כדרך שדרכן

להוציאן, ולפיכך חייבין). מ"א סקט"ז (שלפעמים נותנת אשה לבעלה להוליכה

לאומן, ומניחה בידו עד שמגיע שם, ואם כן אף בחול הוי דרך הוצאתו בכך, וחייב, דהרי

אינו תכשיט לאיש).

וכעין זה הוא במחט, כדלעיל ס"ד ( ואין

זו נקראת הוצאה שלא כדרכה, לפי שלפעמים בחול כשרוצה להוליך מחט הנקובה לאיזה מקום

תוחבה לפעמים בבגדו, בהמקומות שתוחבין מחט שאינה נקובה, ומוליכה כך ברשות הרבים עד

המקום שהוא חפץ).

[80]

רש"י שם ד"ה אמר עולא (דטבעת שיש עליו חותם, אם יצא פטור). הובא בטור

ושו"ע שם (ואם יש עליה חותם לרש"י פטור).

[81] כמו באשה דלקמן סי' שג

סי"ב (כשיצאת בטבעת שאין עליה חותם, פטורה אבל אסורה מדברי סופרים, משום

גזירה שמא תשלפנה מאצבעה להראותה), ושם נסמן (הערה 1063 ).

[82]

ירושלמי פ"ו ה"א (אמר רבי בא על ידי שהנשים שחצניות, והיא מתרתן

לחבירתה והיא שכוחה ומהלכת בהן ד' אמות ... והאיש על ידי שאינו שחוץ מותר). הובא

ברא"ש פ"ו ס"י. ר"ת בתוס' סב, א ד"ה וחילופיהן (אור"ת

דאחיוב חטאת קאי), והיינו שבמקום שאינו חייב חטאת, בכל אופן אינו אסור מדברי

סופרים. ועירובין סט, א ד"ה כיון (ולא שייך למגזר באיש [דלמא] שליף ומחוי).

רמב"ם שם ה"ד (האיש מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם, מפני שהוא תכשיט,

ואין דרכו להראות). הובאו בטור ושו"ע שם (ולר"ת ולהרמב"ם מותר, דאינו

תכשיט אלא לאיש).

[83] שאם הם מחוברים, אין חושש

לזה בכל אופן, כדלקמן סכ"א (ויש לחוש ... כיון שאינן ארוגין ולא תפורים וישכח

ויביאנו בידו ברשות הרבים).

[84] בכת"י: בקל.

[85]

סעיף ה.

[86]

רז"ה כז, א ד"ה אמר (ולא חיישינן באיש דלמא שליף ומחוי, אלא משום

דלמא נפיל ... מעשה ברבן גמליאל ברבי שירד לטייל בתוך חצירו בשבת ומפתח של זהב

בידו, וגערו בו חביריו משום תכשיט ... ואף על פי שנראה מן הירושלמי הזה שהוא אוסר

אפילו באיש. יש לומר מתוך שהוא עשוי לכך ולכך, בין לאיש בין לאשה, אסור לצאת בו

בדרך קשוטו, אחד האיש ואחד האשה), ובדף כח, ב (וזה הירושלמי שכתבנו למעלה, הדא

אמרה העשוי לכך ולכך, יש מפרשים אותו כמו שפירשנו, שהוא עשוי בין לאיש בין לאשה,

ולפיכך גזרנו עליו אפילו באיש, גזירה משום אשה), והיינו שבירושלמי שם ביארו הטעם

שגערו בו חביריו "הדא אמרה עשוי לכך ולכך", ויש מפרשים דהיינו כיון

שעשוי בין לאיש בין לאשה (פירוש נוסף בירושלמי זה, יובא לקמן הערה 94 ).

רא"ש שם (והר"ז הלוי ז"ל דחה ראייה זו, שאני מפתח שהוא

תכשיט לאיש ולאשה, הלכך לא פלוג בין איש לאשה, אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולא לאשה

מותר). טור ושו"ע שם (אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולאשה אסור גם לאיש).

[87]

רבינו ירוחם ני"ב ח"ה עד, סוע"א (וראיתי כמה אנשים נוהגין

לצאת בטבעת שאין עליה חותם. ונראה דטעם שלהם הוי משום דהוי תכשיט באותן מקומות.

אפילו שאסרו אותם חכמים, דוקא במקומות שאינם להם תכשיט, אבל במקומות שהם להם תכשיט

מותר. ומכל מקום היה להם לאסור מטעם שהוא תכשיט לנשים גם כמו לאנשים). ב"י

ד"ה ומ"ש רבינו אבל.

[88]

סעיף כג (ויש שלימדו עליהם זכות אחר, שלא אסרו התכשיטין אלא בימיהם שלא היו

התכשיטין מצוין כל כך לרוב, ולא היו מתקשטות בהם כי אם בשבת, ולכן היה דבר חידוש

בעיניהן והיו מראות זו לזו, משא"כ בזמן הזה שמצויין תכשיטין לרוב ויוצאת בהן

גם בחול, ואינן דבר חידוש בשבת שתראה אותם לחברותיה).

[89]

כל בו סי' לא כט, א (שאותן האותיות אינן חותם כלל, שלא נקרא חותם אלא אם כן חקוקות

בו אותיות או צורות כדי שיהא במה שחותמין בה חותמת בולט, וכן הטבעות שקובעין בהן

אבנים טובות הן באמת טבעות שאין עליהן חותם, ותכשיט שלה הן). שו"ע ס"י (טבעת

שקבוע בה אבן, וכן אם כתובים בה אותיות, אין עליה חותם מיקרי, שלא נקרא חותם אלא

אם כן חקוקים בה אותיות או צורות).

[90]

ב"י ד"ה כתב הכל בו (ונראה לי דחותמה בולט לאו דוקא, דהוא הדין

אם מה שחותמין בה חותמה שוקע, אלא דנקט אורחא דמילתא).

[91]

מ"א סקי"ז (עיין ביו"ד סי' קמ"א ס"ה, דבולטת אפילו בחול

אסור להניחה).

[92]

בשו"ע שם ס"ה (טבעת שיש עליה חותם שהוא צורת אדם, אם היתה הצורה בולטת,

אסור להניחה ומותר לחתום בה. ואם היתה הצורה שוקעת, מותר להניחה ואסור לחתום בה, מפני

שהנחתם תעשה בו הצורה בולטת), וס"ו (צורות בהמות, חיות ועופות ודגים, וצורות

אילנות ודשאים וכיוצא בהם, מותר לצור אותם, ואפילו היתה הצורה בולטת).

והמ"א לא עיין שם היטב .

וכן הוא באליה רבה סקכ"ב (וליתא, דהתם דווקא בצורת אדם שלם מיירי, אבל צורת

פרצוף או גוף לבד מותר, וכן צורת בהמה חיה ועופות מותר לגמרי, עיין שם (סעיף ו)).

פמ"ג א"א סקי"ז.

[93] אגודה סי' פה (ויוצאה אשה במפתח כסף

תקוע בשלשלת כסף תלוי בצוארה ... ואיש מתקנו בסוף חגורו).

[94]

ירושלמי פ"ו סוף ה"א (רבן גמליאל ברבי ירד לטייל בתוך חצירו בשבת ומפתח של זהב בידו,

וגערו בו חביריו, משום תכשיט ... הדא אמרה עשוי לכך ולכך) , לפירוש השני שבהמאור

כח, ב (ויש מפרשים אותו, שהוא עשוי לתכשיט ולתשמיש, כמו מפתח של זהב של רבן גמליאל

שהיה עשוי לתכשיט ולפתוח בו תיבתו, וזה הפירוש יותר מחוור ... שהמפתח כיון שהוא

עשוי לפתוח בו את הבית או את התיבה, הרואה אומר לצורך תשמישו הוציאה), רא"ש

פ"ו סוף ס"י (ויש מפרשים העשוי לכך ולכך, כלומר שעשוי לתכשיט ולתשמיש,

כמו מפתח שפותח בו המנעול, בזה אסור בין באיש בין באשה, דהרואה אומר לצורך תשמיש

הוא מוציאו ... שעושין מפתחות ותולות הנשים אותן בצואריהן בשלשלאות של כסף ).

דעה הא' בטור ושו"ע סי"א (דבר העשוי לתכשיט ולהשתמש בו, כגון מפתחות

נאות של כסף כמין תכשיט, אסור, שהרואה אומר שלצורך תשמיש מוציאו). ט"ז

ס"ק ו (דבירושלמי איתא הדא אמרת עשוי לכך ולכך, פירוש דאסור, ומפרשים לה דהיינו

עשוי לתכשיט ולהשתמש).

פירוש נוסף בירושלמי, הובא לעיל (הערה 86 ).

[95]

שו"ת מהר"ם מרוטבורג, פראג סי' תקלב (וששאלתם אם מותר

לקבוע ... לנוי בראש חגורתו ... היתר על ידי מפתח של כסף או של זהב

... דהוה ליה דרך תכשיט). תשב"ץ סי' מט (ואומר שמותר לעשות מפתח של כסף בסוף

החגורה ולחגור אותה בשבת. ודוקא אם הוא נוי לחגור בה). הובא בהגהות מיימוניות

פי"ט הי"ח אות ד. דעה הב' בטור ושו"ע שם (ויש מתירים אם הוא של כסף).

[96]

לבוש סי"א (דכיון דעיקרו כסף, ואין דרך לעשות מפתחות מכסף, הרי עיקרו

נעשה לתכשיט. ואף על פי שגם משתמשין בו לפתוח, עיקרו לתכשיט עשוי, ומותר לצאת בו).

וראה הערות וביאורים תשנד ע' 65.

[97]

אור זרוע הל' שבת סי' פה אות ד (ובארץ רינוס נוהגות הנשים לצאת במפתחות של

כסף לרשות הרבים בשבת, ותולות אותם על צואריהם בחוט, וסוגרות בהם התיבה, ובעבור כן

נוהגים בהם [היתר]. וגם נשי רבותי שבריינוס ראיתי נוהגות כן, ואין מוחה, אלא

שמורים להיתר). רא"ש שם (ובאשכנז נוהגין שעושין מפתחות ותולות הנשים אותן

בצואריהן בשלשלאות של כסף או בחוטי צבעונין ויוצאין בהן). אגודה סי' פה (ויוצאה

אשה במפתח כסף תקוע בשלשלת כסף תלוי בצוארה, ולא בלולאות משי, ואיש מתקנו בסוף

חגורו). אגור סי' תכז (והר"מ התירו אם עשוי מכסף ... וכן הוא מנהג באשכנז

להתיר). דרכי משה סק"ד (וכתב האגור (סי' תכז) דהמנהג באשכנז כדעת

הרא"ש).

[98]

היינו שהוא תקוע היטב בחגורה, אף שאינו ארוג או תפור בו, מטעם האמור לקמן

סכ"א ( אף אם תלוי בצוארו מותר לצאת בו, ואין חוששין שמא יפסוק ויפול

ויביאנו בידו, לפי שמן הסתם כל זוג של כסף או זהב תוקעין אותו יפה בשלשלת שלא

יפסוק), וסכ"ג (ואפילו לתלותו בצוארו, שכיון שמן הסתם תוקעין אותו יפה שלא

יפול ויפסוק מחמת שדמיו יקרים אין לגזור בו שמא לא יחברנו יפה בענין שיוכל ליפסק

וליפול. ולכן התירו לצאת במפתח של זהב או כסף התלוים בבגדו ).

וכן פסק ב"ח סוף ס"ח

(דוקא כשקבוע בסוף החגורה בדרך תכשיט). אליה זוטא ס"ק יא (דוקא קבוע

בקצהו). ואף שעיקר כוונתם לומר שאם אינו קבוע בקצהו אינו תכשיט. כלול בדבריהם גם

שצריך להיות "קבוע" בענין שאין לחוש בו שיפסק ויפול.

ובכת"י: או שמא יצטרך

להשתמש בו

וישלפנו. עי' ר"ן כו, רע"א (כיון שיש שם מפתח שהוא צריך לו, איכא

למיחש שמא יצטרך לו ויוציאנו מאצבעו ויעבירו ארבע אמות ברשות הרבים), בשם

הרמב"ן נז, א ד"ה עוד הביא (משום שמא יצטרך לפתוח בו, ויעבירנו בידו

ארבע אמות ברשות הרבים). ועי' סי' שג סי"ז (יש אוסרים להביא מפתח

אפילו בחצר הבית כי אם בידו, אבל לא בחגורתו, שמא ישכח ויוציאנה לרשות הרבים). וכן

הוא לקמן שם סכ"ג ( אסור ... לתלות מפתח או חפץ אחר בחגורתו או בשאר מקומות

שבבגדיו בענין שאסור לצאת כן לרשות הרבים, ואין היתר לטלטל שום חפץ בבית אלא בידו,

שבידו בודאי אין לחוש שמא ישכח ויוציאה לרשות הרבים, שהרי רואה החפץ בידו) .

[99] לבוש סי"א (ומיירי

שהוא קבוע בחגורה או בשלשלת שבצואר במקום שאין האשה

יכולה לשלפו ולמחוי, דאם לא כן הא הוי ליה תכשיט לאיש ולאשה, ואסור לצאת אף לאיש).

[100]

ב"י ד"ה ומ"ש רבינו וכן דבר (וכיון שהוא תכשיט דאיש ואשה

אסור אף לאיש, אבל מנהג אשכנז שהמפתח קשור בצואר ליכא למיחש להכי, דהא יכלה לאחויי

בעוד המפתח עליה, וגם אינו נקל כל כך למשלפיה, הילכך שרי אף לאשה).

[101] כדלעיל (הערה 86 ).

[102]

סעיף כג ( אין למחות עכשיו בנשים שלנו היוצאות בכל מיני תכשיטים, לפי שיש

אומרים שבזמן הזה אין לנו רשות הרבים כלל אלא כרמלית) .

ובכת"י: מיהו לפי המנהג שיתבאר

בסי' שג סי"ח (והאידנא, נשי דידן נהגו לצאת בכל תכשיטין), יש להקל בכל

ענין, עיין שם (גם אין לחוש שמא יצטרך להשתמש בו, לדעת בעל התרומה סי' רמ (לדידן

דלית לן רשות הרבים כי אם כרמלית, שרו כל הני תכשיטין), שיתבאר שם).

[103]

לקמן סכ"ב ( תכשיט שאין רגילין לחברו בבגד, אסור

לצאת בו אף על פי שארוג ותפור בבגד, שגזרו עליו גזירה משום אינו ארוג ותפור, כיון

שאין שם גנאי כלל אם יפסיקנו מהבגד, שהרי אין רגילות כלל לחברו בבגד. במה דברים

אמורים בשאר מיני מתכת אבל של כסף או זהב מותר בכל ענין ( .

וכן כאן אסור מטעם זה, כמבואר

בשו"ת מהר"ם שם (דלמא לא שרי אלא בזוג שהי' בימיהם דרך לעשותו בכל

הבגדים לנוי, לא אטרחינא למיפסקיה ולגנות הבגדים ... אין רגילות לקבוע מפתחות

בחגור עצמו, ואפילו ארוג וקבוע בו איכא למיסר כמו תלוש).

[104]

שו"ת מהר"ם שם (וששאלתם אם מותר לקבוע ברזל או שאר מיני מתכות לנוי בראש

חגורתו כדרך שעושים [לחגורים], ואחר שקבעו יחזק בו צורת מפתח ומוליכו לפתוח ולנעול

בו. [קרוב] בעיני שהוא אסור ... ואפילו משוי איכא למימר דהוי). הובא במרדכי רמז

שנ, והגהות מיימוניות פי"ט הי"ח אות ד.

ובכת"י: ( כדרך שרגילים לקבוע

ברזל ושאר מיני מתכות בראש חגורתו לנוי, וכשקובעים בו חוקקים בברזל צורת מפתח) מכל

מקום מאחר שאין רגילין לעשות צורת מפתח בכל החגורות, הוה משוי, כיון שדרך עשיית

צורת מפתח מברזל עיקרו לתשמיש לפתוח המנעול. משא"כ בשל כסף, המפתח עצמו הוא

תכשיט (מהר"ם במרדכי והגהות מיימוניות וב"י).

[105]

שו"ת מהר"ם שם (דמאן לימא לן דהמפתח בטל לגבי חגור, דלמא חגור בטל לגבי

מפתח, כמו היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב חטאת). הובא במרדכי רמז שנ,

והגהות מיימוניות פי"ט הי"ח אות ד.

והיינו שאחר שנתבאר שאין להתירו מטעם

תכשיט כיון ש"עיקרו נעשית לתשמיש", בא לבאר שאין להתירו אף מטעם חיבור

לחגור, כיון שהמפתח אינו בטל לחגור. וכן הוא בשו"ת רשב"א ח"ג סי'

רסב (מעשים באו לידי בישראלים הדרים בכפרים, שהיו עושים מפתח בסוף האזור אשר

במתניהם ומוציאין אותן וחושבין שהוא בטל לגבי האזור, ואני אסרתי להם, לפי שכל דבר

שאינו לצורך הכלי אינו תשמיש הכלי ואינו בטל לגמרי לגבי כלי, והרי הוא כאילו

מוציאו לבדו בלא הכלי. והראיה ... דאמר רב הונא היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה

בשבת, חייב חטאת. ופרקינן ציצית לגבי טלית חשיבי, ולא בטילי ... והוא הדין והוא

הטעם למפתח זה שבאזור, שלא הוקבע שם לתשמיש האזור אלא להשתמש בו בפני עצמו הוקבע

שם ואינו בטל לגבי האזור, ומי שמוציאו כן בשבת חייב חטאת). רמ"א סי"א (ואם

המפתח של נחושת וברזל, אפילו מחובר וקבוע בחגורה, אסור). ט"ז סק"ז (דכיון

שאינו צורך הכלי ואינו תשמיש הכלי, אינו בטל לגבי הכלי).

[106]

לקמן סמ"ה ( ואם אינה מצוייצת כהלכתה, הרי הן משוי אף לאיש, ולא יצא בה ואם

יצא חייב חטאת, מפני שאותן החוטין חשובין הן בעיניו ודעתו עליהם עד שישלימם ויעשם

ציצית, ולפיכך אינם בטלים לגבי הטלית אע"פ שהם קשורים בו קשר של קיימא).

וכן הוא בשאר דברים, כדלקמן סכ"ג

( במה דברים אמורים כשדבר זה שחיברו לכסות הוא חשוב קצת נגד

הכסות, אבל אם אינו חשוב כלל נגד חשיבות הכסות, כגון מטפחת שמקנחין בו את האף

(שקורין פאצילי"ש), הרי היא בטילה לגבי הכסות) .

מקור ההפרש בין "חשוב קצת נגד

הכסות" לבין "אינו חשוב כלל נגד חשיבות הכסות", יתבאר לקמן

סמ"ה, ושם נסמן (הערה 370 ).

[107] זענקיל הוא כנראה אבזם

שבקצה החגורה, המשמש לחיבור או הידוק קצוות ה חגורה .

בדברי שו"ת מהרי"ל דלקמן,

הזענקיל עשוי כתכשיט, ועליו מחברים את המפתח, שגם הוא משמש כתכשיט.

בדברי המ"א ובדברי רבינו, המפתח

משמש כחלק של הזענקיל, שהמפתח נכנס לנקב שבחגורה כדי לחבר או להדק את קצוות

החגורה.

[108]

אור זרוע ח"ב סי' פד אות ד (הא למדת דכל דבר שאינו תכשיט, שאע"פ שעשאו

לשם תכשיט אפילו הכי אסור. ויש שנוהגות שעושות במפתח כמין בת נפש וסוגרת בה מפתחי

חלוקה. מיהו גם זה אסור). הגהת רבינו פרץ לתשב"ץ סימן מט (מיהו

נהגו היתר גם בשל ברזל, רק שתהא יד המפתח סדוקה כדי שיוכל להכניס הרצועה תוך בית

יד [=היינו שיהי' קבוע בו, ולא יוכל להורידו משם בשבת]. וגם טוב שיעשנה קטנה דהוי

קצת לנוי). אגודה פ"ו סי' פה (ויש גאונים שהתירו אף של ברזל, רק שיהי' קטן

שהוא קצת נוי, ומהודקת במסמרים לחגור [היינו שיהי' קבוע בו כנ"ל]). שו"ת

מהרי"ל סי' קנז סי"ג (אפילו של ברזל נהוג עלמא להיתירא כדברי רבינו פרץ

ואגודה ... והמהדרין מחברין אותו על ידי יתד כסף. וטעמא דהמתירין, דחשיב כמו תכשיט

דחגור שקורין זענקי"ל, וכדאמרינן בארוג בכסותו דימחה מימחה, וכל שהוא ארוג לא

גזרו). ד"מ ס"ק ג (ובאור זרוע כתב דכל דבר שאסור לצאת בו

אינו מועיל שיעשה בו מחט לסגור חגורו או כדומה, שלא מהני אלא אם כן יחברו לבסוף

עכ"ל. ומשמע דבמחובר בחגורה מיהא שרי ). רמ"א סי"א (ואם המפתח של

נחושת וברזל, אפילו מחובר וקבוע בחגורה, אסור. ויש שכתבו שנוהגין בזה להתיר).

מ"א ס"ק יח (דוקא כשקובע בראש החגורה, ועשוי כמין זענק"ל לחגור בו,

אבל כשקובע באמצע חגורו אסור).

והיינו שרבינו פרץ ואגודה ומהרי"ל

התירו אם המפתח קבוע בזענקל (המסגרת בראש החגורה) לנוי, משום תכשיט, אם הוא מחובר

לחגורה.

והאור זרוע וד"מ ורמ"א

ומ"א ורבינו התירו אם המפתח קבוע בזענקל כדי לסגור בו את החגורה (כמו קרס),

שאז נעשה המפתח בית יד לחגורה, אם המפתח מחובר לחגורה.

ובכת"י: דחשוב כמו תשמיש דחגור

(שקורין זינק"ל דהיינו כעין קרס) (שם). ומיהו היינו דוקא כשקבוע בראש החגורה

בזינקל, דהיינו בקרס שעשוי לחגור בו , שבראשו השני עשוי צורת מפתח (או במקום

שתולין ברזלים לנוי בראש החגורה ובהם חקוק צורת מפתח) .

ולכאורה מתיר בנוסח כתב היד בשניהם, הן

כשהוא משמש כעין קרס, והן כשקבוע לנוי. וכאן בפנים מתיר באופן הראשון, שמשמש כעין

קרס, ומותר משום בית יד לחגורה.

[109]

לפי האמור בהגהת רבינו פרץ ואגודה ומהרי"ל, שההיתר הוא משום תכשיט ונוי, הטעם

שצריך להיות קבוע בחגורה הוא כ אמור לקמן סכ"א ( הבנים

יוצאין בזגין של זהב הארוגים או תפורים להם בכסותם לנוי, אבל אם אינם ארוגים או

תפורים, אלא תלויין על ידי קשר וכיוצא בזה, אסורים לצאת בהם ... וישכח ויביאנו

בידו ברשות הרבים), וכדלעיל בסמוך (ובלבד שיהא בענין שאין לחוש בו שמא יפסוק ויפול

לארץ וישכח ויביאנו בידו. וגם שיהא בענין שאין האשה יכולה לשלפה משם להראותה

לחברותיה), ושם נסמן (הערות 98 - 99 ).

ולפי האמור בהערה הקודמת, שכאן התיר

כשהמפתח משמש בית יד לחגורה, מצינו כעין זה לקמן סכ"ג (ומי שרוצה לישא עמו

מטפחת זו, אין לו תקנה אלא אם כן יקשרנה בראש החגורה (מערב שבת) בקשר של קיימא,

שאז נעשית כחגורה אחת ארוכה, ויחגור את עצמו בכולה כל זמן שהולך ברחוב). והיינו

שהמפתח נעשה חלק מהחגורה, ומכל מקום צריך להיות מחובר "(מערב שבת) בקשר של

קיימא", שלא יוכל להורידו ממנה במשך השבת.

והטעם לזה נתבאר לעיל ס"ד (איש

שיצא במחט הנקובה התחובה לו בבגדו לחבר קצותיו כגון מפתחי חלוקו, וכיוצא בזה מהמקומות

שבבגדו שדרך לתחוב שם מחט בחול, אע"פ שהיא לצורך הלבישה, חייב חטאת, לפי שאין

דרך לתחוב שם מחט הנקובה, אלא מחט שאינה נקובה, וזה שתחב מחט נקובה משוי הוא לו,

אע"פ שהיא צריכה לו ללבישתו).

ואף לענין מחט שאינה נקובה (סיכה),

נתבאר לעיל ס"ה (אין להתיר במחט שאינה נקובה שאין עליה תורת תכשיט כלל, אלא

בזמן שדרך האנשים לתחוב מחט שאינה נקובה בבגדיהם לצורך הלבישה, שנעשית מחט זו להם

כבית יד לבגדיהם הואיל ודרכה לשמש לצורך לבישתם. אבל בזמן שאין דרכם בכך, אם היא

תחובה בשבת במקום שדרך לתוחבה בו בחול לפעמים כשרוצה להוליכה לאיזה מקום, חייב).

וכעין זה מצינו לקמן ס"כ (אסור

לכרוך חוט או משיחה על גבי הרטייה או שאר דברים שעל המכה, לפי שהחוט או משיחה

חשובים קצת ואינם בטלים לגבי רטיה). ולא מועיל מה שהחוט והמשיחה מחזיקים את

הרטיה שלא תיפול, כיון שאינם עשויים לכך.

וכן המפתח (והמטפחת), שאין דרכם לשמש

בית יד לחגורה, לא סגי במה שסוגר בהם את החגורה, אלא צריך שיהיו קבועים בחגורה, על

כל פנים לשבת זו.

וכן הוא גם במחט הנקובה, שבאופן מסויים

מועיל בה יחוד לשמש כמו כפתור המחבר את קצוות בגדיה, וכדלקמן סי' שג סכ"ד (מחט

נקובה שניטל חודה וחורה (ויחדה אותה) מבעוד יום לשום אותה בצעיף, מותר לשום אותה

בצעיף בשבת, ולצאת בה גם כן). וראה מכון לשבתך ביאורים סי"א.

ועל פי זה יש לעיין בהיתר המפתחות שלנו

שמחברים על ידי קרסים לחגורה של משיחה באופן שהמפתח נעשה חלק מהשלשלת של החגורה,

אף שהקרס נפתח ונסגר על ידי לחיצה בלבד, ואפשר לחברו ולנתקו באמצע השבת. ולכאורה

עדיף שיהי' המפתח קשור לחגורת המשיחה בקשר של קיימא, כעין האמור לקמן סכ"ג (אין

לו תקנה אלא אם כן יקשרנה בראש החגורה (מערב שבת) בקשר של קיימא, שאז נעשית כחגורה

אחת ארוכה).

[110]

ב"ח סוד"ה ומ"ש ובספר המצות (אמנם חדשים מקרוב באו ומוציאין מפתח

של ברזל ונחשת ברצועה הקבועה בחגור, ואמרו דכיון דאסור לסלקו משם בשבת, חשוב הכל

כחגור, וטועין, דאף לדברי המיקל בברזל ונחשת, דוקא כשקבוע בסוף החגורה בדרך תכשיט

שקורין זענק"ל, הא לאו הכי אינו תכשיט כלל, ואסור לדברי הכל). ט"ז

ס"ק ז (אבל בקבוע באמצע האיזור, לא מקרי בטל לגבי האזור, דאינו שייך להאזור).

מ"א ס"ק יח (אבל כשקובע באמצע חגורו אסור).

ובכת"י: אבל אם תולה מפתח באמצע

החגורה, אע"פ שקשור ומהודק היטב ברצועה בענין שאי אפשר ליטול משם בשבת,

ואפילו תפר היטב את הרצועה בחגורתו, אינו מועיל כלום, כדלקמן סכ"ג בהג"ה

(ב"ח . מ"א).

וכמבואר ברמ"א סכ"ג (ולא מהני

הא דמחובר לכסות, רק בדבר שדרכו להיות מחובר שם, אבל אם חיבר שם דבר שאין דרכו

בכך, אסור).

וכן הוא לקמן סכ"ב ( תכשיט

שאין רגילין לחברו בבגד, אסור לצאת בו אף על פי שארוג ותפור בבגד, שגזרו עליו גזירה

משום אינו ארוג ותפור, כיון שאין שם גנאי כלל אם יפסיקנו מהבגד שהרי אין רגילות

כלל לחברו בבגד).

והיינו לפי המובא לעיל, שטעם ההיתר הוא

משום תכשיט, וכשהוא מחובר באמצע החגורה אינו תכשיט, וגם גזרו בו אטו אינו מחובר.

ולפי האמור לעיל, שטעם ההיתר הוא

שסוגרים בו את החגורה והוי כבית יד לחגורה, משא"כ כשהוא מחובר באמצע החגורה

אינו מועיל לסגור בו את החגורה, ולא הוי כבית יד לחגורה.

[111]

ט"ז שם (אם הוא של כסף, או תלוי בשלשלת של כסף, דאז מותר מחמת תכשיט). והיינו

שאז יש להתיר אף כשהוא באמצע החגורה.

[112] קאי על תחלת הסעיף (במפתחות

של כסף ... כיון שעיקרו לתכשיט עשוי לו,

אינו נחשב לו כמשוי ומותר לצאת בו).

[113]

מ"ב , הובא ב מ"א ס"ק יח הא' (ומה שכתב כגון מפתחות, הוא

הדין נדן של כסף דרגילין להתקשט בו (מ"ב). ואם יש בו סכין פשיטא דאסור).

[114]

ב"י סוד"ה ומ"ש רבינו בשם ספר המצות (ושמעתי שיש מתירין לעשות תיק

בתי עינים מכסף ולקבעו בשלשלת כסף ויוצאין בו בשבת, ואפשר שרצו ללמוד כן מדין מפתח

כסף, וכדברי המתירים. ואין הנדון דומה לראיה, דשאני התם שהבתי עינים שבתוך התיק הם

גוף בפני עצמו, והוי משוי. ואין לומר שהם בטלים לגבי התיק שהוא של כסף, דאדרבה בתי

עינים הם עיקר, דאין אומרים נעשה בתי עינים לתיק אלא נעשה תיק לבתי עינים).

רמ"א שם (ומכל מקום אסור לצאת בתיק של בתי עינים שקורין ברילי"ן, אף על

פי שהתיק הוא של כסף, דהבתי עינים בעצמם הם משוי). לבוש סי"א (ואין לומר

שהבתי עינים יהיו בטלים אגב התיק שהוא חשוב שהוא של כסף, דאדרבה הבתי עינים הם

עיקר, שאין אומרים נעשה בתי עינים לתיק אלא אומרים נעשה תיק לבתי עינים).

[115]

ברייתא יא, ב (לא יצא החייט במחטו התחובה לו בבגדו). טור ושו"ע סי"ב (לא

יצא החייט במחט התחובה לו בבגדו).

וראה לעיל ס"ד שאף מי שאינו אומן

אסור לצאת בה, לפעמים מדברי סופרים ולפעמים מהתורה.

[116]

רש"י שם ד"ה בקיסם שבאזנו (ולי נראה שכל השנויין כאן אינו אלא שנותנין

אותו בני האומנות עליהן בצאתם לשוק כדי שיכירו מאיזו אומנות הוא וישכרוהו למלאכה).

ט"ז סק"ח (כל אלו הם שנותנים בני האומנות לסימן מאיזה אומנות הם בצאתם

לשוק כדי שיכירום). מ"א שם ( שעשה להראות שהוא אומן) .

*

ומכל מקום אין להתירו משום תכשיט, כי

התכשיט נושאו לנוי, משא"כ כאן שנושאו כדי לפרסם את אומנתו.

וכעין זה הוא האמור לקמן סכ"ד ( אותן

עגולים ירוקים שגזרה מלכות שכל יהודי ישא אחד מהם בכסותו), שאינו אלא להודיע את

זהותו.

וכן האמור לקמן סי' שה ס"כ ( ואין

התרנגולים יוצאים בחוטין שקושרים ברגליהם, שלא יתחלפו באחרים), שאין זה חשוב מלבוש

או תכשיט.

ולפי זה יש מקום עיון בהיתר יציאה עם

סמל תנועה, או סרט לזיהוי תפקיד סדרן, או לזיהוי קרובי משפחה ליכנס לבתי רפואה.

וראה שמירת שבת כהלכתה פי"ח סכ"ה.

[117]

ברייתא שם (ולא נגר בקיסם שבאזנו). טור ושו"ע שם (ולא נגר בקיסם שבאזנו).

[118]

ברייתא שם (ולא סורק במשיחה שבאזנו), וגירסת התוספתא פ"א ה"ה (שבצוארו).

טור ושו"ע שם (ולא סורק במשיחה שבצוארו).

[119] ברייתא שם (ולא גרדי באירא שבאזנו, ולא

צבע בדוגמא שבצוארו, ולא שולחני בדינר שבאזנו).

[120]

ברייתא שם (ואם יצא פטור אבל אסור דברי רבי מאיר, ר' יהודה אומר אומן דרך אומנתו

חייב ושאר כל אדם פטור), וכרבי מאיר. רמב"ם פי"ט הכ"א (ואם יצא

פטור, אע"פ שיצא דרך אומנתו). טור ושו"ע שם (ואם יצא, פטור).

[121]

גמרא שם (דשמעת ליה לרבי מאיר במידי דלאו היינו אורחיה). רש"י שם ד"ה

מאי לאו (דתחובה בבגדו, שאין דרך הוצאה בכך). רמב"ם שם (מפני שלא הוציא כדרך

המוציאין).

[122]

רש"י שם ד"ה במידי דלאו היינו אורחיה (כגון כל אלו השנוין למעלה אין דרך

הוצאתו אלא ביד, אפילו לאומן, אלא בשעה שהוא רוצה להכריז לעצמו שהוא אומן). תוס'

שם ד"ה ואם (והא דתנן בפרק במה אשה (סב, א) ואם יצאה אשה במחט הנקובה חייבת

חטאת. התם לגמרי דרך הוצאה בכך). ופירש המ"א ס"ק יט (ומיירי שתחובה

בבגדו במקום שאין דרך הוצאתו לגמרי בכך, רק שעשה להראות שהוא אומן, אבל במקום שדרך

לתחוב בו בחול לפרקים חייב).

והיינו שאם דרך כל אדם להוציא כן

לפעמים, מקרי דרך הוצאה, כדלעיל ס"ד ( תחובה בהמקומות שבבגדו שדרך לתחוב בהם

מחט בחול לפעמים, כשמוליכה לאיזה מקום). אבל מה שהאומן מוציאו כן כשרוצה להכריז

על עצמו שהוא אומן, אינו נקרא כדרכו.

[123] תוכן ההלכה שתתבאר בסעיפים

שלפנינו:

(א)

דבר שאינו עשוי כמלבוש, ואינו נותנו עליו להגנת גופו אלא להגנת בגדיו, אסור לצאת

בו (ס"י-יא).

(ב)

דבר שנותנו עליו להגנת גופו, נחשב מלבוש ומותר לצאת בו (ס"י-יג וסי"ח

וסל"ד).

(ג)

דבר העשוי כמלבוש, מותר לצאת בו אף שאינו להגנת גופו (ס"י וסי"ב).

(ד)

דבר שמכסה ראשו ורובו, דינו כמלבוש גמור (סי"א וסל"ה וסל"ז

וסמ"א).

(ה)

ואם זוהי דרך לבישתו, נחשב מלבוש אף אם אינו מכסה ראשו ורובו (סל"ז).

[124]

ברייתא יא, ב (לא יצא הזב בכיסו). טור ושו"ע סי"ג (לא יצא הזב בכיס שעושה

להצילו מזיבתו שלא יטנף בה).

[125]

ברייתא יא, ב (תני חדא לא יצא הזב בכיסו, ואם יצא פטור אבל אסור, ותניא אידך לא

יצא, ואם יצא חייב חטאת), וגמרא יב, א (אביי ורבא דאמרי תרוייהו לא קשיא, הא רבי יהודה והא רבי שמעון), ופרש"י (הא רבי

יהודה, דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה ... חייב עליה ... ורבי שמעון פוטר).

רמב"ם פי"ט הכ"ב (הזב שיצא בכיס שלו חייב ... ואף על פי שאינו צריך

לגוף ההוצאה, אלא כדי שלא יתלכלכו בגדיו. שהמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה). והרמב"ם

לשיטתו שפוסק כרבי יהודה שחייב, כדלעיל סי' רעח ס"ג (יש חולקין על זה ואומרים

שאפילו מלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה מן התורה), ושם נסמן (הערה כג).

ובכת"י: ולפי שבשו"ע סי'

רע"ח לא הכריע, לכך סתם כאן (אליה רבה ס"ק כט). וראה לעיל (הערה 34 ).

[126]

ס"א (שאין איסור מן התורה אלא במלאכה הצריכה לגופה).

[127]

גדר מלאכה שאינה צריכה לגופה נתבאר לעיל סי' רעח ס"א (שהמלאכה צריכה לו בשביל

גופה, דהיינו שצריך לו גוף הדבר שגוף המלאכה נעשית בו), ושם נסמן (הערה י).

משא"כ כאן מלאכת ההוצאה אינה צריכה בשביל גוף הכיס.

ולענין הוצאה נתבאר לקמן סי' שיא

ס"ה (בדליקה ... שהוצאת המת ... שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה). והיינו כיון שאינו

צריך למת זה ברשות הרבים, ואינו מוציאו אלא מחמת הדליקה.

ואף שהמוציא חפץ לרשות הרבים כדי למנוע

על ידו היזק ברשות הרבים, נחשבת לכאורה הוצאה הצריכה לגופה, שהרי הוא צריך לחפץ זה

ברשות הרבים.

מכל

מקום נחשבת כאן מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי נתן הכיס ברשות היחיד שיצילנו

מזיבתו, ואינו צריך לגופה.

[128] היינו כדלקמן בסמוך, שהוא

תלוי "מלאחריה בלבד, אלא שקושרתו ברצועות לפניה".

[129] תוס' סד, ב ד"ה ובמוך שהתקינה

לנדתה (שיבלע בו הדם ולא יטנפו בגדיה ... אצולי טינוף הוא, ומשוי הוא). טור

ושו"ע סי"ג (אשה נדה שקושרת בגד לפניה שלא תתלכלך בדם נדותה, אסורה לצאת

בו). ב"י סי' שג ד"ה ובמוך (אבל אם מכוונת

כדי שיבלע בו הדם ולא י[נט]ף הדם על בגדיה ויטנפו, הוי אצולי טינוף ואסור).

ט"ז סי' שג ס"ק י (אם מכוונת כדי שיבלע בו הדם ולא יפול הדם על

בגדיה ויטנפם, הוה אצולי טינוף ואסור, כמ"ש סי' ש"א).

וכן הוא לקמן סי' שג סי"ח (ויוצאת

במוך שהתקינה לנדתה שיבלע בו הדם ... במה דברים אמורים כשמשימה אותו שם כדי שלא

יפול הדם על בשרה ויצערנה כשיתייבש, אבל אם משימה אותו כדי שלא יטנף הדם את בגדיה,

אסורה לצאת בו ... כמו שנתבאר בסי' ש"א).

[130]

ס' התרומה , שהובא ב הגהות מיימוניות פי"ט אות ט (אותו סינר היה

דרך מלבוש בין לפניה בין לאחריה משום צניעות כמו מכנסים, אבל אותו שאינה אלא

לאחריה, אינו מלבוש ואסור. ספר התרומה). טור ושו"ע שם (אם לא יהא סינר עשוי

כעין מלבוש). מ"א ס"ק כ (אבל אם הוא מאחריה בלבד, וקושרתו ברצועות לפניה,

אסור (הג"מ פי"ט)). וכן הוא לקמן סי' שג סי"ח (אסורה לצאת בו אף על

פי שקשור לה, כיון שאינו דרך מלבוש, כמו שנתבאר בסי' ש"א).

והיינו שאם לבושה בו כמלבוש, מותרת לצאת

בו אף אם כוונתה שלא תלכלך בגדיה (או לצורך אחר). אבל אם אינה לבושה בו כמלבוש, לא

הותר אלא אם " מתכוונת בו להציל גופה מצער ... נעשה בגד זה מלבוש גמור" ,

כדלקמן בסמוך.

[131]

משנה שם סד, ב (יוצאה אשה ... במוך שהתקינה לנדתה), לפירוש תוס' שם (שלא

יפול על בשרה ותייבש עליה, ונמצא מצערה). טור ושו"ע שם (אם קושרתו כדי שלא

יכאב לה הדם ולא תצטער, מותר לצאת בו). מ"א סקכ"ב (היינו שלא יפול על

בשרה ויתייבש עליה ונמצא מצערה (תוספות)).

וכן הוא לקמן שם ( במה דברים אמורים

כשמשימה אותו שם כדי שלא יפול הדם על בשרה ויצערנה כשיתייבש, אבל אם משימה אותו

כדי שלא יטנף הדם את בגדיה, אסורה לצאת בו אע"פ שקשור לה, כיון שאינו דרך

מלבוש, כמו שנתבאר בסי' ש"א ).

[132]

ר"ן כט, א ד"ה ובמוך (שמגין על הדם שלא יפול על בשרה [ויתייבש] ויצער

אותה, ומשום הכי חשיב דרך מלבוש).

וכן נתבאר לקמן סי"א-ג וסי"ח

וסל"ד, שכל דבר שהאדם מניח על גופו להגנת גופו, נחשב מלבוש, ומותר לצאת בו .

אבל ראה לקמן סמ"א (אבל אם לא כסה

בהם ראשו אלא כל גופו בלבד, לא נעשו מלבוש על ידי כן, ואסור להוציאם, אפילו אם

צריך להם להתכסות בהם גופו), ושם (הערה 345 ).

[133]

הגהות מרדכי פרק כל כתבי פב, סוע"ג (נשאלתי אם מותר לנשים לשאת מכסה על ראשה

בימות הגשמים לבית הכנסת שלא ירדו גשמים על צעיפיהם. ונראה לי דאסור, דאצולי טינוף

הוי). רמ"א סי"ד (אסור לאשה ליתן בגד על צעיפה מפני הגשמים, דאין זה דרך

מלבוש).

[134]

מ"א ס"ק כג (ואם כוונתה שלא יצערו אותה הגשמים, שרי בכל ענין).

וכדלעיל סוף סעיף הקודם ( אם

מתכוונת בו להציל גופה מצער ... מותרת לצאת בו אף שאינו עשוי כעין מלבוש גמור) ,

ושם נסמן.

[135]

שלטי הגבורים ל, ב אות א (אם מכוין לגשמים או לצינה, אע"פ שעל ידי כך

ניצול גם מטינוף, אין בכך כלום). מ"א סקכ"ג (ואפילו ניצלת על ידי

זה מטינוף).

[136]

ט"ז סק"י (אם מכסה גם הגוף, הוה דרך מלבוש, ונראה דשרי, כמו בבלנין

בבגד שמסתפגים הנשים).

והוא כדאמרינן קמז, ב (האוליירין (בלנין,

רש"י) מביאין בלרי נשים לבי בני (סדינים שהנשים מסתפגין בהם מותר להביאן דרך

מלבוש לבית המרחץ, רש"י)), ובלבד שיתכסה בהן ראשן ורובן), והיינו שאף שאינו

מלובש בו ממש, אלא מכסה בו ראשו ורובו, דינו כמלבוש ממש, שמותר אף אם מוציאו לצורך

אחר (שמביא מגבת בשביל הנשים שבבית המרחץ).

וכן הוא לקמן סל"ז (אם רוצה

להוציא סודר, צריך לכסות בו ראשו ורובו דרך מלבוש גמור), וסמ"א

(אפילו אינו צריך כלל להתעטף בהם, ואין מתעטף בהם אלא כדי להוציאם לרשות הרבים

לישב עליהם שם, הוא או אחר, ובלבד שיתעטף בהם ראשו ורובו).

ובכת"י: ודעת המ"א

ס"ק כג, יש לומר אפילו ראשה בלבד. אפילו היא חתיכת בגד פשתן שאינה בגד שרי

(מהרי"ל הל' שבת סי' כט. מ"א שם ( ליתן על ראשה שיהא

מונח עליה ולא מתעטפת בו, אסור)).

[137]

כדלקמן סי"ז ( אין יוצאין בתיבה או קופה או מחצלת ... שכיון שאין דרך להתלבש

בהם לעולם הרי הן משוי. אבל יוצאין בשק ויריעה וחמילה דרך מלבוש, מפני שדרך לצאת

בהן בשעת הגשמים), ו סמ"א ( לבדים הקשים הרבה, אסור להוציאם לרשות

הרבים או לכרמלית כשהוא מעוטף בהם דרך מלבוש, לפי שאינם ראוים למלבוש ונראים כמשוי.

אבל אם אינם קשים הרבה, מותר) .

[138]

ב"י שם (ועל פי זה אפשר שפשט המנהג באלו הארצות לשים האנשים כובע גדול של לבד

על גבי המצנפת מפני הגשמים), שבזה ישנם שני הטעמים להתיר: (א) שהוא דרך מלבוש על

ראשו. (ב) שהוא מפני הגשמים שלא ירדו על בשרו ויצערוהו. וראה מכון לשבתך ביאורים

סי"ג.

[139]

סעיף נ (אסור ללבוש על גבי כובע קטן שעל ראשו ולצאת בו ... שיש לחוש שמא יפריחנו

הרוח מעל ראשו וישכח ויביאנו בידו ד' אמות, אלא אם כן הוא מהודק בראשו, או שהוא

עמוק שראשו נכנס לתוכו ואין הרוח יכול להפריחו מראשו).

[140] תוכן ההלכות שיתבארו

בסעיף שלפנינו:

(א)

מנעל עץ קיי"ל שאינו מנעל, ואם הוא מחופה עור – נחשב כמנעל.

(ב)

כשנחשב מנעל מותר לצאת בו אף לצורך אחר שאינו צורך הילוכו.

(ג)

כשאינו נחשב מנעל יוצא בו רק לצורך הילוכו שכל גופו נסמך עליו, ולכן אין הקיטע

יוצא בקב שלו.

(ד)

הקיטע לא יצא בקב שלו, אף המחופה עור, שמא ישמט וישכח ויביאנו, אלא אם כן יכול

לקשרו עליו.

(ה)

אבל מנעל עץ, שהולך עליו, אינו משוי ואין חוששים שישמט. ויש נהגו להחמיר לכתחלה.

[141]

רבי יוסי במשנה סו, רע"א (הקיטע (שנקטעה רגלו, רש"י) יוצא בקב שלו, דברי

ר' מאיר, ורבי יוסי אוסר). טור ושו"ע סט"ו (אין הקיטע יוצא בקב שלו).

[142] ר"י בתוס' סה, ב ד"ה הקיטע (אומר

ר"י דמיירי שנושא בידו מקל, ועיקר הליכתו היא בסמיכת המקל) וביומא עח, ב

ד"ה הקיטע, הב' (שאין אותו קב צריך לו כל כך, שהוא נשען על מקלות שבידיו כדרך

החגרין, ואינו נשען כלל על הקב). אלא שר"י מפרש שכיון שקב זה אינו לצורך

הילוכו, גזרו בו שמא ישמט ממנו וישכח ויביאנו בידו (כדלקמן בסמוך).

ואנן קיי"ל שטעם האיסור הוא

"כיון שאינו צורך הילוכו (הרי הוא כמשוי)), כדלקמן בסמוך, וכמבואר ברבינו

ירוחם נתיב יב ח"ה עד, ב (מי שנקטעה רגלו ועושה סנדל של עץ בצורת הרגל, וחוקק

להכניס בו ראש שוקו כדי שיראה נכה רגלים ולא חסר רגל, ונקרא אותו העץ קב הקיטע,

ואינו יכול להלך בו, זולת מקלות שמשים בארכובה, או בידיו, או בשחיו כלומר תחת

אצילי זרועותיו, אינו יוצא בשבת באותו קב, כי לדבר שהוא עיקר הליכתו הוי אצלו כמו

תכשיט או כמו מנעל, וכל דבר שאינו עיקר הליכתו בו, אסור לצאת בו). וכן נתפרש בתוס'

שם בשם רש"י, לפי גרסא אחת (לשום ראש שוקו בתוכו, ואינו נסמך עליו ... והוי

משוי).

טור ושו"ע שם (דהיינו שעושה כמין

דפוס של רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו, ואינו עושה זה להלך בו, שעל כל

פנים צריך הוא למקלו, אלא כוונתו כדי שלא יראה חסר רגל, אלא נכה רגל).

[143]

לקמן סי"ג ( חיגר שאינו יכול לילך כלל בלא מקל, מותר לצאת בו) .

[144]

רש"י סו, רע "א (דלאו תכשיט הוא), ופירשו בדבריו בתוס' שם סה, ב (דלאו

תכשיט הוא, ואינו מנעל, והוי משוי), וביומא עח רע"ב ד"ה הקיטע (פרש"י

משום דלאו תכשיט הוא, ומשמע דאסר ליה משום דחשוב כמשוי, ולא הוי מנעל).

ב"י ד"ה אין הקטע (ופירש רש"י ... דלאו תכשיט הוא ואינו

מנעל, והוי משוי). לבוש סט"ו (כיון שאינו צורך הילוכו, משוי הוא). אליה זוטא

ס"ק טז (משמע דטעמו הוא משום משאוי כדפרש"י).

וכן משמע בשו"ע שם (כיון דאינו

צורך הילוכו, אסור). ונתפרש בפרמ"ג א"א ס"ק כז (ומלשון השו"ע

[כאן] סעיף ט"ו, דאינו צורך הילוכו, משמע דהוה משאוי, לא דמשלפי), ובלבושי

שרד שם (כיון דאינו צורך הילוכו לאו מנעל דידיה הוא). וכן נראה מדברי המ"א ס"ק כז

(כדלקמן הערה 145 )

וכן הוא בקונטרס אחרון ריש ס"ק ה ( עיין

ב"י שהעתיק לשון רש"י דמשוי הוא, וכן משמע בשו"ע כמו שכתב האליה

זוטא).

[145]

בכת"י: ואעפי"כ אינו חייב על זה מן התורה (רמב"ם פי"ט

הט"ו (ואין הקיטע יוצא בקב שלו. נקטמין של עץ אין יוצאין בהן בשבת, מפני

שאינן מדרכי המלבוש, ואם יצאו פטורין), לפ"ד המ"א סוף ס"ק

כז (כתב הרמב"ם אם יצא הקטע בקב או באנקטמין של עץ פטור ), מפני שלא הוציא

כדרך המוציאים . והיינו שברמב"ם הי' אפשר לפרש, שמה שסיים "ואם יצאו

פטורין" קאי רק על נקטמין (שהיא ההלכה דלקמן סט"ז ( אין

יוצאין באנקטמין ... ואם יצא בהם פטור

(שאין זו דרך הוצאה לרוב בני אדם)) . אבל במ"א פירש דקאי גם על אם יצא

הקיטע בקב, שהוא פטור, שאינה הוצאה כדרכה.

וכן הוא בקונטרס אחרון סוף סק"ה ( דיש

לומר דמקרי שלא כדרך המוציאים. ואפשר שזהו כוונת הרמב"ם לפי דעת המג"א) .

הובא גם בחידושי צמח צדק מו, א.

[146] וכן הוא בקונטרס אחרון

ס"ק ה ד"ה וצריך לומר ( דכל דבר שיש עליו שם מלבוש או תכשיט

מותר ללבשו או להתקשט בו אפילו לאצולי מטינוף דלא חשיב כלל) .

ובכת"י: אע"פ שאינו לובשו

לצורך הליכתו, אלא כדי שלא יהא נראה חסר רגל, דכל דבר שיש תורת מלבוש עליו מותר

ללבשו דרך מלבוש, אע"פ שאינו צריך אלא להצילו מטינוף, כדלעיל סי"ג

(בשו"ע סי"ג: אשה נדה שקושרת בגד לפניה שלא תתלכלך בדם נדותה אסורה לצאת

בו, אם לא יהא סינר עשוי כעין מלבוש). וכן הוא לעיל ס"י (אשה נדה המקשרת בגד

לפניה שלא תלכלך בגדיה בדם נדותה, אסורה לצאת בו. אלא אם כן הוא סינר עשוי כעין

מלבוש מלפניה ומלאחריה כמו מכנסיים שלובשים לצניעות).

וי"ד (בשו"ע

סי"ד: דבר שהוא דרך מלבוש, אפילו אם אינו לובשו אלא משום אצולי טינוף, מותר

לצאת בו בשבת). וכן הוא לעיל סי"א (ואף כשמתכוונת בו להציל מטינוף בלבד, אם ...

היא מתעטפת בו ... כדרך מלבוש ... מותרת

לצאת בו)

או לצורך חבירו כדלקמן סל"ו

(בשו"ע סל"ו: מותר לצאת בשבת בשני מלבושים זה על גבי זה, בין לצרכו בין

לצורך חבירו). וכן הוא לקמן סמ"ב (מותר לצאת לרשות הרבים בשני מלבושים השוים

זה על גבי זה, אף על פי שאינו צריך אלא לאחד מהם ואינו מוציא השני אלא לצורך חברו,

ואין השני נראה כמשוי הואיל והוא לבוש בו).

וכן הוא לקמן סמ"א (אפילו אינו

צריך כלל להתעטף בהם, ואין מתעטף בהם אלא כדי להוציאם לרשות הרבים לישב עליהם שם,

הוא או אחר).

[147]

כן הוא דעת הרי"ף, כמבואר בר"ן יומא ב, רע"ב (הלכך בכל מנעל שאינו

של עור יוצאין בו ביום הכיפורים ... הרב אלפסי ז"ל סובר דכל מנעל שאינו מעור

לא מיקרי מנעל).

ואף שבתוס' הביא מהגמרא ביומא עח, ב (אלא

אמר רבא לעולם דכו"ע מנעל הוא, ובשבת בהא פליגי, מר סבר גזרינן דילמא משתמיט

ואתי לאתויי ד' אמות ומר סבר לא גזרינן).

נתבאר על זה בקונטרס אחרון ס"ק ה (והטעם

פירש הרמב"ן שם, דכולי עלמא היינו ר' מאיר ור' יוסי, אבל רבנן פליגי דלאו

מנעל הוא), ושם נסמן (הערה 553 ).

*

והיינו שהאמור לעיל ( כיון

שאינו צורך הילוכו (הרי הוא משוי)). אין הכוונה לומר, שכיון שאינו צורך הילוכו אין

תורת מנעל עליו, ולכן הרי הוא משוי.

אלא הכוונה לומר, שכיון שהוא של עץ אין

תורת מנעל עליו, ובזה לא הותר לצאת בו אלא אם כן הוא צורך הילוכו, וכיון שכאן אינו

צורך הילוכו, הרי הוא משוי.

[148]

סעיף ב (נעילת הסנדל כיצד, אסור לנעול מנעל של עור ... ואפילו סנדל של עץ ומחופה

עור אסור). אבל מנעל של עץ, אינו נקרא מנעל.

[149]

משנה יבמות קא, א (חלצה בסנדל ... של עץ ... חליצה כשרה), ובגמרא שם קג, ב (מאן

תנא ... אבוה דשמואל אומר במחופה עור ודברי הכל).

וכבר נתבאר שבמנעל ממש מותר לצאת בו אף

שלא לצורך הילוכו.

[150]

סעיף ב (ואפילו

סנדל של עץ ומחופה עור אסור. ואפילו מי שהוא קיטע אסור לו ללבוש קב שלו (פירוש מי

שנקטעו רגליו עושה לו דפוס כמין רגל וחוקק בו בית קיבול ומניח ראש שוקו בתוכו) אם

הוא מחופה עור).

[151]

יומא עח, ב (אמר רבא לעולם דכו"ע מנעל הוא, ובשבת בהא פליגי, מר סבר גזרינן

דילמא משתמיט ואתי לאתויי ד' אמות ומר סבר לא גזרינן). ובתוס' שם ד"ה הקיטע,

הא' (אפילו מחופה עור נמי איכא למיחש דילמא מיפסיק). ובכת"י: שהרי אפשר לו

לילך בלעדו על ידי מקלו.

ואף שכבר נתבאר לעיל דקיי"ל כחכמים

שמנעל של עץ אינו חשוב מנעל ו"הרי הוא כמשוי".

מכל מקום למדים מהגמרא ביומא, שאפילו אם

הוא מחופה עור, שלדברי הכל נחשב מנעל, מכל מקום סובר רבי יוסי שאסור לצאת בו שמא

ישמט ממנו וישכח ויביאנו בידו. וקיי"ל כרבי יוסי, כמבואר בשו"ת

ריב"ש סי' ח (הלכה כרבי יוסי דאוסר, דרבי מאיר ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי).

[152]

תוס' שם בסופו (על ידי שהוא מחופה, הוא יכול לכופלו ולקושרו כדי שיעמוד

בחוזק סביב רגלו). רשב"א סה, ב ד"ה ואלא מיהו (דכיון דמחופה עור, אף הוא

מתהדק ורצועותיו נקשרות היטב ולא משתמיט). לבוש סט"ו (מיהו אם הקב הזה מחופה

עור כעין שעושין לאותם בטינ"ס, מותר לצאת בו ... עשוי באופן שאין דרכו ליפול,

וליכא למיחש ביה למידי, ומותר).

אלא שיש חילוק בזה, שלפעמים אינו מחזיק

טוב מעצמו וצריך לקשרו, כמבואר בקטע שלפנינו. ולפעמים מחזיק טוב, וסגי אף בלא

קשירה, כמבואר בקטע הבא. וכמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ה ד"ה והנה

בשו"ע ( ואין היתר במחופה עור אלא היכא דמיהדק על ידי כך, כמו שכתבו

התוס' שהעתקתי בפנים (וכן כתב הרשב"א, הביאו המג"א, והתם מיירי שהרגל

נכנסת, ולמדו מקב המחופה מבפנים, אבל בקיטע מודה הרשב"א להתוס' דצריך לקשור

מלמעלה, אם הוא רחב על רגלו שהחיפוי הוא מלמעלה) .

[153]

רבינו ירוחם נתיב יב ח"ה (סנדל של עץ ... ראיתי כל העולם נוהגים בו היתר ...

וראיתי בכל המקומות שעברתי נוהגין בו היתר) רמ"א סט"ז (מותר לצאת במנעל של

עץ).

והיינו (א) לא הוי משוי, כיון שכל גופו

נשען עליו. (ב) אין חוששים שמא ישמט, כיון שמחזיק טוב.

וכן הוא בקונטרס אחרון ס"ק ה

ד"ה וצריך לומר ( אבל מי שאינו קיטע, אף שאין עליו תורת מנעל, כיון שהרגל נכנסת

בו ומהלך בו שרי, דמלבוש שלו הוא לכף רגלו ... במנעל של עץ שמהלך בו שכל גופו נסמך

עליו בהליכתו).

ובכת"י: ומשום משוי ליכא,

אע"ג שהוא של עץ ואין עליו תורת מנעל, מכל מקום מאחר שאינו קיטע וצריך

להילוכו שמהלך בו, והוא מידי דמגין, לא גרע ממקל של חיגר שמותר לילך בו כדלקמן

סי"ז (בשו"ע: חיגר, שאינו יכול לילך בלא מקל, מותר לילך בו. וכן הוא

לקמן סי"ג: חיגר שאינו יכול לילך כלל בלא מקל מותר לצאת בו), אע"פ

שאין עליו תורת מנעל כלל, שבשביל שאי אפשר לו לילך בלי מקל לא היו מתירים איסור

משוי, אלא דעיקר הטעם, שמאחר שאי אפשר לחיגר לילך בלי מקל. הרי המקל עיקר הילוכו,

שכל גופו נסמך עליו בכל הליכתו, והרי זה דומה למנעל.

וכ"מ לשון הרא"ש פ"ג

דביצה (סי' ה) להדיא (דאינו יכול לילך כלל בלא מקל, וכמנעלים דידיה דמו).

וע' רשב"א בחידושיו לשבת

סה, ב ד"ה ואם תאמר עוד (דכל מידי דמגין ודרכן של בריות לצאת בו בחול להנאת

תשמישו, לאו משוי הוא). הובא בחידושי צמח צדק מו, א (חדושי הרשב"א סבירא ליה

... דשל עץ אינו נעל, ואעפ"כ יוצאים בו בשבת כשיש לו תוך, כיון דמגין, ולא

שייך אשתמוטי עיי"ש).

ודלא כר"ן פ"ח דיומא

ב, ב ד"ה ומיהו (דמידי דלאו מנעל הוי משוי ואסור לצאת בו, הני מילי בשבת,

דכיון דמנעל מותר בו, כל מידי דלא הוה ליה מנעל הוה ליה משוי ואסור לצאת בו. אבל

ביום הכיפורים שהמנעל אסור ודרכן של בני אדם לצאת באותן המינין, לא הוו משוי, אלא

כמנעל הוו לההוא יומא).

ואף שנתבאר כדעת הר"ן לקמן סי'

תריד ס"ד (אף על פי שבכל שבתות השנה אסור לצאת בו לרשות הרבים כיון שאינו דרך

מלבוש, מכל מקום ביום הכיפורים, כיון שאסור בנעילת הסנדל ואי אפשר לו לנעול מנעל

של עור, נקרא זה דרך מלבוש לאותו היום).

מכל מקום נפסק כאן כשאר הפוסקים

הנ"ל, להתיר לילך בשבת במנעל של עץ ובמקל, כמבואר ברמ"א סט"ז (וכן

מותר לצאת במנעל של עץ).

וכן הוא בקונטרס אחרון ס"ק ה ( ועיין

שם בר"ן דאפילו הכי מותר לצאת בהם לרשות הרבים ביום הכיפורים, ושאר שבתות אין

היתר לפי טעמו. וכאן פסק [ר]מ"א להקל).

[154]

רבינו ירוחם שם (ויש מהגדולים שכתבו דלא אסרו אלא סנדל של עץ הקשור בשוקו, שאינו

מתהדק יפה כדמוכח ביומא, אבל סנדל שלנו שאינו קשור ברגל אלא שהרגל נכנס בו, מותר).

רמ"א שם (שהרגל נכנס בו וליכא למיחש שיפול).

[155]

שו"ת הרשב"א ח"א סי' תרז (שהורגלו שם לצאת בשבת לרשות הרבים עם

אותם פטינש ברגליהם ... דכיון דמחופה עור דמיהדק ולא מישתמיט). רמ"א שם (וכן

בפנטני"ש). מ"א ס"ק כד (כיון דמחופה עור מהודק ולא מישתמיט (רשב"א)).

[156]

הגהות מיימוניות פי"ט אות ב (הסנדלים שנועלים במלכות רומ"י מותר לצאת

בהן, אלא שהחמירו על עצמן). אגור סי' תכט (מנהג אשכנז שלא לצאת בסנדלים בשבת כלל ...

אלא אם כן קשורין ברגל שלא ישתלפו). רמ"א שם (ויש מחמירים ואוסרים). מ"א

סקכ"ה (וכן כתוב בהגהות מיימוניות פי"ט דבמלכות רומא נהגו בהן איסור).

וכן הוא בנעלי בית שבזמנינו, כמבואר

בשמירת שבת כהלכתו פי"ח הערה כג.

[157]

שבלי הלקט דפו"ר סי' כז, לענין סנדל המסומר (אם שכח ויצא בהן לרשות הרבים

ונזכר, אינו צריך להסירם מרגליו ברשות הרבים, אלא מהלך בהן עד לביתו ואינו חושש). מ"א

שם (וכן כתב בשבלי הלקט, ומכל מקום אם שכח ויצא בהן לרשות הרבים אין צריך להסירן).

[158]

משנה סו, א (הקיטע ... סמוכות שלו (יש קיטע בשתי רגליו מהלך על שוקיו ועל

ארכובותיו, ועושה סמוכות של עור לשוקיו, רש"י) ... יוצאין בהן בשבת (דתכשיט

דידיה הוא, רש"י)). טור ושו"ע סט"ז (קיטע בשתי רגליו ומהלך על

שוקיו ועל ארכבותיו, ועושה סמוכות של עור לשוקיו, יוצא בהם בשבת). לבוש סט"ז

(מותר לו לצאת בהן, דתכשיט דידיה הוא). מלבושי יו"ט שם (של עור וכו', כן כתב

ברש"י. ונראה לי דהוא הדין של עץ, כדלעיל). אליה זוטא ס"ק יח (ונראה לי

דהוא הדין של עץ (מלבושי יום טוב)).

והיינו שכשם שבכל אדם נתבאר לעיל סעיף

הקודם ( מי שאינו קיטע מותר לו לצאת במנעל של עץ), כך גם הקיטע המהלך

על ארכובותיו ועל אורך שוקיו, יכול לצאת במנעל של עץ.

ומה שכתבו "שהם תכשיט שלו",

לכאורה פירוש הדברים, שכיון שהוא משמש כמנעל, שהולך על סמוכות אלו, לכן יש להם דין

תכשיט ומנעל, וכמובא לעיל (הערה 142 - 144 ),

שכל דבר שהוא צורך הילוכו "הוי אצלו כמו תכשיט או כמו מנעל", משא"כ

אם אינו צורך הילוכו " לאו תכשיט הוא, ואינו מנעל, והוי משוי).

[159]

משנה שם (כסא (יש קיטע שיבשו וכווצו גידי שוקיו, ואפילו על ארכובותיו אינו יכול

לילך, ועושין כמין כסא נמוך ויושב עליו, וכשהוא מהלך נסמך על ידיו בספסלים קטנים,

ועוקר גופו מן הארץ ונדחף לפניו, וחוזר ונח על אחוריו, והכסא קשור לו מאחריו,

רש"י) וסמוכות שלו (של אותו קיטע, עושה לה סמוכות של עור או של עץ לראשי

שוקיו או רגליו התלויין, וכשהוא נשען על ידיו ועוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת,

רש"י) ... אין יוצאין בהן בשבת (רבותינו אומרים מפני שאינם צריכין לו כל כך.

ולא נהירא לי טעמא. ואיכא למימר דאיידי דתלו ולא מנחי אארעא, זימנין דמשתלפי,

רש"י)). תוס' שם סד"ה הקיטע (ושמא כשהוא יושב פעמים הוא נסמך עליו), ויומא

עט, רע"א (ופרש"י ... שעושה לרגליו התלויין באויר, ואינן נוגעין לארץ,

ופעמים נסמך עליהם בקרקע גבוה, ולכך אין יוצאין בהן בשבת, לפי שאין צריך לו, אי

נמי זימנין דמשתלפי, לפי שאין נוגעין בארץ ואתי לאיתויינהו). טור ושו"ע סט"ז

(קיטע שאינו יכול לילך כלל על שוקיו, אלא יושב על כסא, וכשנעקר ממקומו נסמך על

ידיו ועל שוקיו ונדחף לפניו, ועושה סמוכות של עור או עץ לראשי שוקיו או רגליו

התלוים, וכשהוא נשען על ידיו ועוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת, אין יוצאים בהם

בשבת, דאיידי דתלוים ולא מנחי אארעא זמנין דמשתלפי).

ואף שלענין "כסא שמאחוריו

ובספסלים שבידיו" , נתבאר כאן במוסגר, שלא הותר אלא משום " שכל

גופו נסמך עליהם". וכן לענין חיגר שהולך במקלו, יתבאר לקמן

בסמוך, שלא הותר אלא אם כן " כל גופו נסמך עליהם בכל הליכתו ".

משא"כ כאן שאינו נסמך עליהם רק "קצת לפעמים".

מכל מקום אין אוסרים יציאתו בסמוכות

אלו, מטעם הראשון של רש"י "מפני שאינם צריכים לו כל כך", שהרי

עדיין " נשען גם על רגליו קצת לפעמים " (ראה לקמן

קונטרס אחרון ס"ק ו, והערה 593 ).

אלא עיקר איסור יציאתו בהם הוא מטעם

השני של רש"י "זימנין דמשתלפי".

[160]

תוס' שם (דאינו אוסר אלא סמוכות שלו, לפי ששוקיו תלויין באויר ודילמא נפיל ואתי

לאתויי, (אבל הכסא) והספסלים שבידו, אינו אוסר), ויומא שם עט, רע"א (שהרי

אינו יכול לילך בכסא בלא ספסלים, ויוצאין בכל אלו בשבת). שו"ע שם (אבל בכסא וספסלים

הקטנים שבידיו מותר לצאת).

והיינו " שכיון שאינו יכול

ללכת מבלעדם", אין חוששים "שמא ישמטו מעל רגליו וישכח ויביאנו בידו".

וכיון "שכל גופו נסמך עליהם" , לכן דינם כמנעליו, שאינם משוי.

[161]

כמו במקל של חיגר, שהותר רק באופן זה, כדלקמן בסמוך ( צריך זה למקל שיסמוך

עליו כל גופו וכל הליכתו ... שכל גופו נסמך עליהם בכל הליכתו) .

[162]

תוס' ביומא ובשבת שם (מכאן יש להתיר למי שכווצו גידי שוקיו ללכת במקלו בשבת).

והיינו שלמד היתר זה מההלכה דלעיל סי"ב ( אין הקיטע שנקטעו

רגליו יוצא בקב שלו, דהיינו שעושה כמין דפוס של רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו

בתוכו, ואין עושה קב זה כדי להלך בו, שהרי עכ"פ צריך הוא למקלו, ומותר לו

לצאת במקלו).

ועוד מוסיף בתוס' שם (יש להתיר מסיפא

דמתניתין דאינו אוסר אלא סמוכות שלו לפי ששוקיו תלויין באויר ודילמא נפיל ואתי

לאתויי (אבל הכסא) והספסלים שבידו אינו אוסר ואינהו הוו דומיא דמקל), והיינו מההלכה

דלעיל סעיף זה (קיטע שיבשו וכווצו גידי שוקיו וארכבותיו, ואינו יכול להלך עליהם

כלל, אלא עושה לו כמין כסא נמוך ויושב עליו ... ועושה לו סמוכות של עור או של עץ

לראשי רגליו התלוים ... לא יצא בסמוכות אלו בשבת). הרי שהתירו לצאת עם הכסא

שמאחוריו והספסלים שבידו, כיון שנשען עליהם. וכן הוא במקל של החיגר.

רבינו ירוחם שם (ורבינו

תם התיר למי שנכווצו חוטי

גידי שוקיו לצאת במקלות בשבת). רא"ש שבת פ"ו סי' יז (שחיגר יכול לילך

במקלות אף על פי שאין קשורים בו אלא שאוחזם בידו). טור ושו"ע סי"ז (חיגר,

שאינו יכול לילך בלא מקל, מותר לילך בו, אפילו אינו קשור בו).

[163]

רא"ש שם (ויראה דוקא מי שאינו יכול לילך כלל בלא מקלות מחמת חולי

שבגופו, אבל זקן ההולך בביתו בלא מקלות, וכשיוצא לחוץ נשען על מקלו מחמת תשות כחו,

לא יצא בו בשבת). מ"מ פי"ט הט"ו (שכל שאי אפשר לו לילך כלל בלתי

אותו דבר מותר לצאת בו). טור ושו"ע שם (אבל אם אפשר לו לילך זולתו, ואינו

נוטלו אלא להחזיק עצמו, אסור). מ"א סקכ"ז (כגון זקן ההולך בביתו בלא מקל,

וכשיוצא לחוץ נשען על מקלו מחמת תשות כח, אסור ... הרא"ש. וכן כתב המ"מ,

דדוקא כשאי אפשר לו לילך כלל בלא מקל מותר).

חילוק זה למדים מהאמור בברייתא וגמרא

סה, סע"א (תניא מקל של זקנים טהור מכלום (משום דלאו לסמיכה עביד שעל רגלו

מהלך, ואע"ג דמיסתמיך עליה לפרקים, רש"י). ורבא התם לתרוצי סוגיא עבידא

(לתקן פסיעותיו ולזקוף קומה מפני שרגליו ושוקיו רותתות ולא לסמיכת כל גופו,

רש"י), הכא לסמוך עילויה הוא דעבידא וסמיך עליה).

ומזה למד בספר התרומה סימן רמ (זקנים

שהולכין במקלות מחמת זקנה, אסור לצאת בהן בשבת, דלתרוצי סוגיא והלוך עבידי וטהורין,

כדתניא מקל של זקנים טהור, וקאמר טעמא דלא עבידי כי אם ללכת בו דרך ישר). הובא

בהגהות מיימוניות פי"ט הט"ו את ב, ומרדכי רמז שנט. ומזה למדו הרא"ש

והמ"מ לאסור על זקן שהולך בביתו בלא מקלות.

ונתבאר בקונטרס אחרון סק"ו.

ואף שלענין צעיף סגי בצער קל, כדלעיל

סי"א ( אבל אם מתכוונת שלא ירדו הגשמים על בשרה ויצערוה, מותרת לפרוס

בגד על ראשה).

היינו דוקא בבגד, דסגי במה שמונע מצער

הגוף. משא"כ מנעלים שתוכנם הוא שנסמוך עליו כל גופו, כדלקמן בסמוך (ואינו

דומה למנעלים, שכל גופו נסמך עליהם בכל הליכתו). וראה כנישתא דבי רב.

[164]

סמ"ק סי' רפב ע' ש (אבל זקנים שמנענעים גופם, אסור). הגהות מיימוניות

שם הט"ו אות ב (אבל זקנים שמנענעים גופן, אסורין לצאת בשבת במקלות לסמוך בהן

כדי לילך דרך ישר, כיון דלתרוצי סוגיא עבידי, לסמוך בהן פן יפול). מ"א שם (ואף

על פי שמנענע גופו, אסור, סמ"ק).

ובכת"י: ולכן אין להתיר אפילו

אם הולך במקום שיש חשש שיפול, כגון שהולך בחורף על מים הנגלד (ודברי הט"ז

צ"[ע]), שאין המקל אלא לתקן פסיעותיו ולזקוף קומה מפני שרגליו ושוקיו רותתות,

ולא לסמיכת כל גופו בכל הליכתו, והלכך אינו דומה כו' .

והוא האמור בט"ז ס"ק יב (נראה

לי דאם הולך במקום שיש חשש שיפול, כגון מחמת שירדו גשמים והמקום משופע, וכיוצא בו

שהולך בחורף על מים הנגלדים שקורין איי"ז, מותר לצאת במקל דבעית לילך שם).

אמנם מדברי כל הפוסקים הנ"ל נראה

שגם זה אסור. ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ו.

דברי הט"ז הובאו גם באליה רבה

ס"ק לו, ומסיים: "ואינו מוכרח".

[165] משא"כ כשאינו נסמך

עליו בכל הליכתו. וראה מכון לשבתך פירושים ס"ק לג.

[166]

כדלעיל סי"ב ( מי שאינו קיטע מותר לו לצאת במנעל של עץ) .

[167]

רוקח סי' רצט (חולה שעמד מחוליו, ילך במקל). כפירוש ב"י רס"י תקכב (ונראה

דהיינו דוקא בשאינו יכול להלך כלל בלא מקל, דאם לא כן אסור, דדמי לסומא דלתרוצי

סוגיא עביד). רמ"א כאן סי"ז (וחולה שעמד מחליו, דינו כחיגר).

[168]

ברייתא ביצה כה, ב (אין הסומא יוצא במקלו). ר"ן שם יד, א (דקיטע שאני, לפי

שאינו יכול להלך אלא בסמוכות, אבל סומא איפשר לו בלא מקל). רא"ש שם פ"ג

סי' ה (סומא במקל דידיה, לתרוצי סוגיא עביד). מ"א סקכ"ח (כיון שיוכל

לילך בלא מקל).

וזה אסרו אף ביום טוב, מפני שהוא דרך

חול וזלזול ליום טוב, כדלקמן בסמוך.

[169]

מ"א סקכ"ז (ואם כן פשוט מה שנהגו החשובים לילך במקל שבידם,

אסורים לצאת בהם בשבת. ואין לומר דלהוי כתכשיט. דלא מצינו שמותר לישא תכשיט בידו).

וכדלעיל ס"ג ( וכל

דבר שאוחזו בידו והוציאו, חייב עליו בכל ענין, אע"פ שהוא תכשיט או מלבוש שדרך

ללובשו או להתקשט בו באחד מאיבריו).

[170]

סעיף א (הסומא והזקן אין יוצאים במקל לא לרשות הרבים ולא לכרמלית, מפני שהוא דרך

חול וזלזול ליום טוב, כיון שאפשר לו להלך בלא מקל זה, ואינו נוטלו אלא לתקן ולישר

פסיעותיו).

ובכת"י: אבל במקום שיש עירוב,

מותר לצאת במקל אפילו איש דעלמא, שאינו נושא לכבוד (אליה רבה , דלא

כמ"א).

והוא האמור במ"א ס"ק כז (איש

בעלמא שאינו נושא לכבוד, אפילו במקום שיש עירוב אסור, דאיכא זילותא דשבת כמ"ש

סימן תקכ"ב).

ובאליה רבה ס"ק לו (אבל מב"ח

[ו]מט"ז בשם רש"ל, שהבאתים שם [סי' תקכב סק"א], מבואר דביום טוב

מותר אף באין עירוב, דליכא זילותא אלא ברשות הרבים וכרמלית).

ונתבאר בקונטרס אחרון

ס"ק ז.

[171]

כל בו סי' לא ל, א (וכתב הר' אשר ז"ל, מנהג כל ישראל שלא לצאת בשבת בלי

מנעלים ובלי טלית או גלימא, והטעם, כדי שיזכור שהוא יום שבת קדוש לאלהינו ולא יבא

לידי חלול שבת). רמ"א סוף סט"ז (ולא ילך אדם יחף בשבת במקום שאין דרך

לילך יחף, ולא יצא אדם בשבת כמו שהוא יוצא בחול בלתי דבר אחר שיזכור על ידו שהוא

שבת ולא יבא לחללו).

ובכת"י: והמ"א כתב,

אפילו דרכם לילך בחול יחף ילבוש בשבת מנעלים, כדי שיזכור שהוא שבת . והוא

במ"א ס"ק כו (אפילו דרכם לילך בחול יחף, ילבוש בשבת מנעלים, כדי שיזכור

שהוא שבת).

וכל זה בנוסף להאמור לעיל סי' רסב ס"ג

(חייב כל אדם להשתדל שיהיו לו בגדים נאים לשבת כפי יכולתו, שצריך לכבד השבת בכסות

נקיה).

ואפילו לענין ימי החול נתבאר לעיל סי' ב

מהדו"ק ס"ט (יש לאדם לכסות כל גופו, ואל ילך יחף. ועוד אמרו חכמים,

המונע מנעלים מרגליו הרי הוא כמנודה למקום).

[172]

ספר התרומה סי' רמ (ואותן נחבשין שיש להן כבלי ברזל ברגליהן, מתיר מו' רבינו לצאת

בהן ברשות הרבים, דכיון שהם בשביל שלא יברחו תקועין היטב, וליכא למגזר דילמא מפסיק

ואתי לאתויי ... והכבלים הוי כמו מלבוש). סמ"ג ל"ת סה יח, ג. סמ"ק

סי' רפא (ע' רצט). מרדכי רמז שנג. טור ושו"ע סי"ט (מי שהוא אסור וכבלים

ברגליו, מותר לצאת בהם). מ"א ס"ק כט (הוי כמו מלבוש).

אבל ראה מהדורא בתרא לסי' שא ס"ו ( ולפי

זה אין היתר לנחבשים לצאת בכבלים, דלא דמי לאגד, אלא למשיחה שעל גבי המכה דאסור, משום

דלאו אורחה אלא במקרה המכה, והכי נמי מקרה הוא) .

והיינו שלפי האמור לקמן ס"כ ( אסור

לכרוך חוט או משיחה על גבי הרטייה או שאר דברים שעל המכה, לפי שהחוט או משיחה

חשובים קצת ואינם בטלים לגבי רטיה, כמו אגוד של סמרטוט), שלא הותר אלא דבר שדרכו

לשמש בתור מלבוש, ולא דבר שאינו רגיל לשמש מלבוש אלא במקרה מיוחד – שיש לו מכה, או

שהוא נחבש.

ונפקא מינה לענין יציאה עם אזיק

אלקטרוני לרשות הרבים.

ולענין חותם שבצואר העבד, ראה לקמן

(הערה 218 ).

ולענין חובת לבישת הטלאי צהוב על בגדי

היהודים, ראה לקמן סכ"ד, ושם נסמן.

[173]

משנה סו, א (לוקטמין טהורין ואין יוצאין בהן), ובגמרא שם ע”ב (מאי לוקטמין אמר ר'

אבהו חמרא דאכפא), ופרש"י (חמור הנישא בכתפיים הליצנים עושין אותו ונראה כמי

שרוכב עליו). טור ושו"ע ס"כ (אין יוצאים באנקטמין, והוא כמין חמור

שעושים הליצנים ונראה כרוכב עליו והוא נושאו והולך ברגליו).

[174]

כדפירש רבא בר פפא שם (קשירי), ופרש"י (שמהלכין בהם במקום טיט). טור

ושו"ע שם (ולא בקשרים, והם עצים גבוהים שיש בהם מושב לכף הרגל והולכים בהם

בטיט).

[175]

כדפירש רבה בר רב הונא שם (פרמי), ופרש"י (טלמוסא הנקשרת על הפרצוף להבעית

הבנים קטנים). טור ושו"ע שם (ולא בפרמי, והם כמין צורת פרצוף שנותנים על

הפנים להפחיד התינוקות).

[176]

לבוש ס"כ (שכל אלו משוי הם ואינם תכשיטין). ומשמעות הרמב"ם

פי"ט הט"ו (אנקטמין של עץ אין יוצאין בהן בשבת, מפני שאינן מדרכי המלבוש).

[177]

רמב"ם שם (ואם יצאו פטורין). מ"א סוף סקכ"ז (כתב

הרמב"ם אם יצא הקטע בקב או באנקטמין של עץ פטור).

[178]

לתרץ קושית האליה רבה ס"ק לז (משאוי הם וכו'. ליתא, דהא כתב הרמב"[ם]

פי"ט [הט"ו] דאם יצא פטורים). והיינו שהא"ר מפרש שפטור כיון שאינו

ממש משוי, וכאן מפרש, שאף שהוא משוי, מכל מקום פטור, כי אין זו דרך הוצאה.

וראה קונטרס אחרון סוף סק"ה ( דיש

לומר דמקרי שלא כדרך המוציאים. ואפשר שזהו כוונת הרמב"ם, לפי דעת המג"א) .

[179]

ברייתא נדרים נה, ב (יוצאין בשק עבה ובסגוס עבה וביריעה ובחמילה מפני הגשמים, אבל

לא בתיבה ולא בקופה ולא במחצלת מפני הגשמים), ופרש"י (שלא יכוף תיבה על ראשו

ויצא, דמשוי הוי), ופירוש הרא"ש שם (דלאו דרך מלבוש הוא, אלא משוי). טור

ושו"ע סכ"א (אין יוצאים בתיבה וקופה ומחצלת, אבל יוצאים בשק ויריעה

וחמילה).

[180]

והיינו כדלקמן סמ"א ( לבדים הקשים הרבה אסור להוציאם לרשות

הרבים או לכרמלית כשהוא מעוטף בהם דרך מלבוש, לפי שאינם ראוים למלבוש ונראים כמשוי.

אבל אם אינם קשים הרבה, מותר ... ובלבד

שיתעטף בהם ראשו ורובו, אבל אם לא כסה בהם ראשו אלא כל גופו בלבד, לא נעשו מלבוש

על ידי כן, ואסור להוציאם אפילו אם צריך להם להתכסות בהם גופו), ושם נסמן. וכך

גם כאן מותר לצאת באופן זה, כשהוא מלובש בו, או שמתעטף בו ראשו ורובו.

[181]

רא"ש בפירושו שם (יוצאים בשקים בשבת, ואין בהם משום משוי, כי דרך לצאת

בהם מפני הגשמים, והוא הדין בלא גשמים נמי שרו). הובא ב"י ד"ה

אין יוצאין בקופה. מ"א סק"ל (מפני שדרך לצאת בו מפני הגשמים, ולכן אף

בלא גשמים נמי שרי (הרא"ש)).

והיינו אף שמוציאו שלא בשעת גשמים,

לסיבה אחרת, כדלקמן שם ( מותר אפילו אינו צריך כלל להתעטף בהם, ואין מתעטף בהם אלא כדי

להוציאם לרשות הרבים לישב עליהם שם, הוא או אחר).

[182]

ברייתא נ, א (יוצאין בפקורין (פשתן סרוק שנותנין על המכה, רש"י), ובציפא (צמר

מנופץ הניתן על המכה, רש"י)).

[183]

רש"י שם ד"ה בזמן (דלאו לרפואה נינהו, אלא שלא ישרטו מלבושיו את מכתו,

והוה ליה כמלבוש דעלמא).

והיינו שזה "שנותנים ... כדי שלא

יסרטו הבגדים את המכה", הוא טעם על:

(א) שאינו אסור משום רפואה, כדלקמן סי'

שח סנ"ו ( ואין איסור בהנחתם על גבי המכה בשבת משום רפואה, שגזרו עליה

משום שחיקת סממנים כמו שיתבאר בסי' שכ"ח, לפי שהם אינם מרפאים, ואין מניחים

אותם אלא כדי שלא יסרטו הבגדים את המכה). שכח סכ"ט ( מותר ליתן על גבי

המכה ספוג וחתיכות בגדים יבשים, אם הם חדשים, מפני שאינן לרפואה, אלא כדי שלא

יסרטו בגדיו את המכה ), וסל"א (מכה שנתרפאה מותר ליתן עליה רטייה בתחלה

בשבת, מפני שאינו אלא כמשמרה שלא יסרטוה בגדיו) .

(ב) שאינו אסור משום הוצאה, כיון

"שהם לו כמו מלבוש", וכדלעיל ס"י ( אם מתכוונת בו להציל

גופה מצער, דהיינו שלא יפול הדם על בשרה ויתייבש שם ונמצא מצערה, הרי נעשה בגד זה

מלבוש גמור כשאר מלבושים שהם עשוים להגנת הגוף, ומותרת לצאת בו אף שאינו עשוי כעין

מלבוש גמור).

[184] סעיף נו (פשתן סרוק וצמר

מנופץ שנותנים על המכה ... הניחם על מכתו דרך מקרה קודם השבת ... וירד עליהם תורת

כלי).

[185]

כל בו סי' לא כט, ג (ומצאנו כתוב בשם הראב"ד ז"ל שמותר לצאת ...

הסמרטוטין הכרוכין על היד או על האצבע כשחתכו, או יש בו מכה אחרת). שו"ע

סנ"א (מותר לצאת ... בסמרטוטין הכרוכים על היד או על האצבע שיש בו מכה).

מ"א סקס"ב (הוא הדין בכרוכים על המכה ממש).

וכן הוא לקמן סס"ג (מותר ... לכרוך

סמרטוטין על היד או על האצבע שיש בו מכה ולצאת בהם לרשות הרבים, וכל שכן אם כרוכים

על המכה ממש כמו שנתבאר למעלה (עיי"ש הטעם)), ושם נסמן (הערה 463 ).

[186]

והטעם שאין חוששים למראית העין נתבאר לקמן סי' שג סי"ט (מוך שבאזנה ושבסנדלה

מותרת לקשרו שם בתחלה בשבת ולצאת בו, מפני שניכר הדבר למה נותנת שם המוך, והכל

יודעים שהיא צריכה לו ואינה מערמת כלל). סי' שח סוף סנ"ז (בפשתן וצמר שעל גבי

המכה, הרי מכתו מוכחת עליו שהוא צריך להם, ואינו נראה כמערים).

[187]

תוספתא פ"ו ה"ג (יוצאין במוך ובספוג שעל גבי מכה). הובאה ברי"ף ל,

ב. רא"ש פ"ו סי' יח. רמב"ם פי"ט הי"ג. טור ושו"ע

סכ"ב (יוצאים במוך וספוג שעל המכה).

ומה שכתב "ואין צריך לומר",

היינו כי יש דברים שלא התירו לצאת בהם "כדי שלא יסרטו הבגדים את המכה",

אלא אם כן "הן מרפאים אותה", כדלקמן סל"ד (כל מי שיש לו ברגלו מכה

שרפואתו לקשור עליה מטבע שיש עליו צורה, מותר לצאת בו, שכיון שהוא מרפא הרי הוא לו

כתכשיט (ומלבוש), אבל אם הוא מכה שאין המטבע מרפא אותה ואינה קשורה עליה אלא להגן

עליו שלא תנגוף בקוצים ויתדות הדרכים, אסור לצאת בה, שהמטבע חשוב הוא ואינו מתבטל

מחשיבותו להקרא עליו שם מלבוש (ותכשיט) אלא אם כן יש בו צורך לרפואה).

[188]

כדלקמן סי' שכח סכ"ט (חתיכות בגדים ישנים שהן מרפאות), ושם נסמן.

[189]

טור ושו"ע שם (לפי שהם מרפאים, הלכך הוי כמו תכשיט).

והיינו שגדרו של תכשיט הוא או שנושאו

לנוי, או שמרפא את גופו. וכן הוא לקמן סכ"ה (ואינם כמשוי לאדם אלא כתכשיט,

הואיל והם לרפואה. ומטעם זה מותר לצאת בקמיע מומחה, שתכשיט הוא לחולה כאחד

ממלבושיו), וסל"ד (שכיון שהוא מרפא הרי הוא לו כתכשיט ... אלא אם כן יש בו

צורך לרפואה (שאז יש עליו שם תכשיט)).

[190]

תוספתא שם (יוצאין בקליפת השום ובקליפת הבצל שעל גבי מכה). רי"ף שם.

רמב"ם שם. רא"ש שם. טור ושו"ע שם (וכן בקליפת שום ובצל).

[191]

כדלקמן סי' שכח ס"ל (עלי גפנים שהם לרפואה, והוא הדין כל עלין שהן מרפאין),

ושם נסמן.

[192]

ס"א (לרפואה אסור, משום גזרה שמא ישחוק סממנים לרפואה).

[193]

בתוספתא שם "ואם נפל לא יחזיר, ואין צריך לומר שלא יתן בתחלה בשבת". אבל

במשנה סד, ב (ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת).

ובתוס' שם (בפרק בתרא

דעירובין מחזירין רטיה

במקדש אבל לא במדינה, ועל כרחך לא אסרינן להחזיר הרטיה אלא משום שמא ימרח, והכא לא

שייך מירוח). ובתוס' עירובין קב, ב ד"ה מחזירין (מחזירין רטיה במקדש אבל לא

במדינה, פירש בקונטרס גזירה

שמא ימרח, אבל לשחיקת סממנין ליכא למיחש כיון דמאתמול הוה עילויה). רא"ש

עירובין פ"י סי"ז (איסור חזרת רטייה, פירש רש"י שמא ימרח. אבל

לשחיקת סממנין ליכא למיחש, כיון דמאתמול הוה עלה. וכן משמע, דמדנקט רטייה דטעמא

הוי משום מירוח, דאי משום שחיקת סממנים, מאי איריא דנקט רטייה, אפילו כל מילי נמי

הוה ליה למיתני, אף על פי דליכא למיחש למירוח). מ"א סי' שכח ס"ק כו (אבל

לשחיקת סמנים ליכא למיחש, כיון דהוי מאתמול עליה).

וראה מראי מקומות וציונים לסי' שכח

ס"ל.

[194] ס"ל

(שלא אסרו כל רפואה משום גזרת שחיקת סמנים אלא כשמתחילה בשבת, אבל לא כשכבר עשאה

לו מבעוד יום ומחזירה לו בשבת).

[195] רב חסדא עירובין קב, ב (מחלוקת

שפירשה על גבי כלי, אבל פירשה על גבי קרקע, אסור). ופרש"י (כלכתחלה דמי). טור

ושו"ע סי' שכח סכ"ה (רטייה שנפלה מעל גבי המכה על גבי קרקע, לא יחזירנה.

נפלה על גבי כלי, יחזירנה).

[196] ס"ל (אבל רטייה

שהסירה מעל גבי המכה ... אסור להחזירה גזרה שמא ימרח ויחליק הגומות שבה ויתחייב

משום ממחק ... במה דברים אמורים כשנפלה על גבי כלי, אבל אם נפלה על גבי קרקע אם בא

להחזירה הרי זה כמניחה בתחלה בשבת ואסור).

[197]

סוגיא דעירובין שם מיירי לענין גזרת שחיקת סממנים. וכאן הוסיף שכן הוא גם לענין

איסור הוצאה, עפ"י הרי"ף ל, ב (תניא בתוספתא ... יוצאין באסלפנית

ובמלוגמא וברטיה שעל גבי המכה, ואם נפל לא יחזיר, ואין צריך לומר שלא יתן לכתחלה

בשבת. והאי דקתני אם נפל לא יחזיר הוינן בה בגמרא דעירובין הלכה מחזירין רטיה בשבת

במקדש, ותמן ברירנא לה). והיינו שמה שחילקו בגמרא שם בין על גבי כלי לבין הגיע

לארץ, הוא אף לענין איסור הוצאה בשבת. ונתבאר בתהלה לדוד סוף סקי"א.

[198]

תוספתא פ"ו ה"ג (יוצאין באגד שעל גבי מכה, וקושרו ומתירו בשבת).

רי"ף ל, ב. רמב"ם פי"ט הי"ג. טור ושו"ע סכ"ב (באגוד

שכורך על הרטייה שלא תפול מעליו, יכול לילך בו וקושרו ומתירו).

[199]

סכ"ב (ואין לנו לחוש שמא כשיטול בידו ישכח ויעבירנו ד' אמות, לפי שאי אפשר

לתקן חששא זו, שהרי אם ישכח שהוא שבת, מה נועיל כלום אם נאסר לו לשלפו מעליו ברשות

הרבים בשבת, הלא הוא סבור שהיום חול, ואם יהא זכור כשהוא שולפו מעליו שהיום שבת,

בודאי לא יעבירנו ד' אמות בידיו. ואין לחוש שמא ברגע ישכח שהוא שבת ויעבירנו ד' אמות).

וכן הוא לקמן סל"א ( ואין

חוששין כשמתירו בידו ברשות הרבים שמא ישכח ויביאנו בידו, מטעם שיתבאר בסי'

ש"ג).

[200] תוספתא שם ( ובלבד

שלא יכרוך עליהן חוט או משיחה). רי"ף שם. רמב"ם שם. טור

ושו"ע שם (אבל אסור לכרוך חוט או משיחה על המכה לצאת בו, דכיון שאינם מרפאים

הוו משוי). והיינו שהחוט והמשיחה הם כדי להדק את הרטיה שלא תיפול (ולא בשביל המכה

עצמה), וזה לא התירו בדבר חשוב (כדלקמן בסמוך).

[201]

מ"א ס"ק לא (משמע שאפילו על הספוג אסור לכרוך חוט. וכן משמע מלשון

הרי"ף והתוספתא). והיינו ממה שכתבו "שלא יכרוך עליהן", היינו כל

המנויים שם.

[202] רמב"ם שם (שהרי החוט

והמשיחה חשובין אצלו, ואינם מועילין למכה). מ"א ס"ק לא (וטעמא דחוט או

משיחה חשובין ואינן בטלים לספוג, כמו אגד שהוא של סמרטוטים וכשמתירו משליכו ולא

חשיב ובטיל לגבי הספוג. ועיין סנ"א).

והוא האמור בשו"ע סנ"א (מותר

לצאת במצנפת שתולים בצואר, למי שיש לו מכה בידו או בזרועו). וכן הוא לקמן

סס"ג; שאף שהמצנפת חשובה אצלו, מכל מקום מותר לצאת בה כרוכה על המכה, כיון

שהיא מועלת למכה. משא"כ כאן שאינה מועלת למכה, אלא היא מהדקת את הרטיה; כיון

שהחוט והמשיחה חשובין יותר מהרטיה עצמה, ואין רגילים ליחדם לקשור בהם את הרטיה,

אינם בטלים אצל הרטיה להיות בית יד לה.

ויתירה מזו יתבאר לקמן סל"ד (כל מי

שיש לו ברגלו מכה שרפואתו לקשור עליה מטבע שיש עליו צורה, מותר לצאת בו, שכיון

שהוא מרפא הרי הוא לו כתכשיט (ומלבוש), אבל אם הוא מכה שאין המטבע מרפא אותה,

ואינה קשורה עליה אלא להגן עליו שלא תנגוף בקוצים ויתדות הדרכים, אסור לצאת בה,

שהמטבע חשוב הוא ואינו מתבטל מחשיבותו להקרא עליו שם מלבוש (ותכשיט) אלא אם כן יש

בו צורך לרפואה).

ונתבאר לקמן שם (הערה 278 ),

שמטבע הוא חשוב מדאי מלהקרא עליו שם מלבוש, אבל יכול להחשב

כתכשיט. ולכן אם קושרים את המטבע כדי להגן על המכה, אינו נקרא לא מלבוש ולא תכשיט.

אבל אם קושרים אותו לרפאות המכה, יש עליו שם תכשיט.

וכל זה במטבע החשוב, משא"כ חוט

ומשיחה, אינם חשובים כל כך כמטבע, ונחשבים מלבוש אם קושרים אותם להגן על המכה .

אך מכל מקום " חשובים קצת ואינם בטלים לגבי רטיה", להיות נחשבים בית יד

לרטיה, כשמהדקה שלא תיפול הרטיה מהמכה. והוא כעין דין המחט שנתבאר לעיל

ס"ד-ה (והערה 68 ).

עוד נתבאר לקמן במהדורא בתרא ס"ו ( והיינו

טעמא דרמב"ם גבי משיחה שעל גבי המכה, לפי שבמקום זה אין דרכה של משיחה זו להיות

משמשת צורך לבישה, רק מחמת מקרה שאירע כאן מכה במקום זה, ולא דמי לאגד שתורת בגד עליו).

ועוד נתבאר לקמן שם ( ולפי

זה אין היתר לנחבשים לצאת בכבלים, דלא דמי לאגד, אלא למשיחה שעל גבי המכה דאסור, משום

דלאו אורחה אלא במקרה המכה, והכי נמי מקרה הוא), והיינו שאפשר לפי זה יהי'

אסור גם בהא דלעיל סט"ו.

[203] סיכום ההלכות שיתבארו

בסעיף שלפנינו:

(א)

זגים הארוגים או תפורים בכסותם, אין לחוש בהם "שמא יפסוק ויפול ויביאנו

בידו", וכן אין לחוש בהם שמא ישחקו עליו בני מלכים ויסירנו "וישכח

ויביאנו בידו ברשות הרבים". כי כל החששות האלו הם רק כאשר הם "תלויין על

ידי קשר וכיוצא בזה".

(ב)

בנים קטנים אין לחוש בהם "שמא יפסוק ויפול ויביאנו בידו", שהרי הם קטנים

עדיין. אבל אם אינם בני מלכים, אסורין לצאת בהם (בזגין של זהב), מטעם שמא ישחקו

עליו בני מלכים, ויסירם אביו של זה "וישכח ויביאנו בידו ברשות הרבים".

(ג)

גדול אסור לצאת בזגין של מתכת (שמא יפסוק ויפול ויביאנו בידו). אבל מותר בזגין של

זהב (שמן הסתם תוקעין אותו יפה בשלשלת שלא יפסוק). ואם אינו מבני מלכים, אסור אף

בשל זהב (שמא ישחקו עליו בני מלכים ויסירם וישכח ויביאם בידו ברשות הרבים).

(ד)

ואם הזוג התפור בבגד של הקטן, ויש בו עינגל המשמיע קול, אסור ליתן לו מלבוש זה,

אפילו בבית, כיון שהוא כמאכילו איסור בידים.

[204]

משנה סו, ב (הבנים יוצאין ... ובני מלכים בזוגין (של זהב לנוי, רש"י). וכל

אדם, אלא שדברו חכמים בהווה). ובגמרא שם סז, א (מאן תנא (דקתני וכל אדם ואפילו עני

שבישראל, רש"י) ... רבא אמר באריג בכסותו, ודברי הכל). והיינו שאם הם ארוגים

בכסותם מותר הן בגדולים והן בקטנים, הן בזגין של זהב והן בזגין של מתכת. ואם אינם

ארוגים לא הותר אלא לבני מלכים. טור ושו"ע סכ"ג (הבנים יוצאים בזגין הארוגים

להם בכסותם, אבל אם אינם ארוגים, לא).

ומבאר כאן שגם תפירה דומה לאריגה,

משא"כ קשירה. ויתבאר לקמן סכ"ג ( 225 ).

[205] שאין לחוש בהם שמא יפול

ויביאנו בידו, כדאמרינן בירושלמי פ"ו ה"א (כאן בגדולים וכאן

בקטנים), ופירשו בתוס' סז, א ד"ה בני מלכים (דבירושלמי מוקי לה בקטנים דאפילו

אי פסיק ומייתי לה ליכא איסור, והכי איתא בירושלמי ... כאן בגדולים כאן בקטנים, פירוש

ההוא דלא יצא בזוג שבצוארו, בגדולים דלמא מיפסיק ואתי לאתויי, והא דשרי הכא בקטנים

דליכא למיחש).

[206]

כמובא לעיל מהגמרא, שאם אינו ארוג בכסותו לא התירו אלא לבני מלכים. והטעם נתבאר

בתוס' שם (דאי לאו בני מלכים הוו, מחייכו עליה בני מלכים כל שעה, ואי אפשר שלא ישמע

אביו מעולם ויטלם אביו בידו ואתו לאתויי, אבל אי בני מלכים לא מחייכי, אם כן אפילו

אי מיפסיק ליכא למיחש דילמא מייתי להו אבוה, דלא שכיח שיהא אביו בצדו בשעה שיפסוק).

מ"א סקל"ב (דהכא הוה טעמא דלמא מחייכי עלה, דמיחזי כיוהרא, ואתי לאתויי.

ואף על גב דהכא מיירי בקטן, דאפילו מייתי ליה בידים ליכא איסור, יש לומר דגזרינן

דלמא מחייכי עליה בני מלכים כל שעה, ואי אפשר שלא ישמע אביו ויטלם, ואתי אביו

לאתויי. אבל אי בני מלכים לא מחייכי עליה, אפילו אי מפסיק ליכא למיחש דלמא מייתי

ליה אבוה, דלא שכיח שיהא אביו בצדו בשעה שיפסיק, עכ"ל התוס').

*

כאן כתב בסתם "שאין דרך לצאת בזגין

אלא בני מלכים", ולא פירש שחשש זה הוא רק בזגים של זהב. אבל נתפרש לקמן בהמשך

הסעיף ( שאר מיני מתכת ... אין לחוש בו שמא ישחקו עליו בני מלכים

וכיוצא בהם, כיון שאין זה חשוב כלל ואין בו יוהרא, שדרך כל אדם לצאת בו ),

ואם כן מותר לקטנים לצאת בהם.

[207]

פסקי ריא"ז פ"ו ה"ד אות יד. הובא בשלטי הגבורים ל, ב אות ב (ועוד

כתב ריא"ז, ונראה בעיני שהזגין הללו אין להם עינבל להשמיע קול, ואינן עשויין

אלא לנוי, אבל אם הם עשויין להשמיע קול, אסורין). רמ"א שם (והא דמותר לצאת

בזגין הארוגין, דוקא שאין בהם ענבל ואין משמיעין קול).

[208]

תוספתא פי"ד הט"ו (אין מקשקשין לא את הזוג ולא את הקרקש לתינוק בשבת). הובא

בפסקי ריא"ז ושלטי הגבורים שם, ומ"א ס"ק לה.

[209]

סעיף א (אסור להשמיע קול של שיר ... ואיזהו קול של שיר כל שמתכוין להשמיעו בנעימות

קצת כדרך שיר ... להקיש על הדלת כדי שיפתחו לו וכן כל כיוצא בזה מקול שאינו דרך

שיר מותר להשמיעו. ויש אומרים שאף על פי כן אסור להשמיעו בכלי המיוחד לכך ... ומכל

מקום אין איסור בזה אלא כשצריך לקול זה והוא מתכוין להשמיעו בכלי המיוחד לכך ...

ואפילו לילך לבוש בבגד שקבוע בו זוג המשמיע קול של שיר מותר כיון שאינו מתכוין לכך).

ומה שאסרו כאן בתינוק, נתבאר במ"א

ס"ק לה (משמע דוקא בתינוק, דקבעי ליה לקול של שיר).

וכן אסור לתלות זוג בצואר הבהמה, כדלקמן

סי' שה סי"ד ( ולא ישמיע קול של שיר כדרך הזוגין), ושם נסמן (הערה 1228 ).

[210]

סעיף ב (לקשקש באגוז לתינוק או לשחק בזוג כדי שישתוק, כל זה וכיוצא בו אסור, גזרה

שמא יתקן כלי שיר).

[211]

כדלקמן סי' שמג ס"א (קטן העובר על דברי תורה להנאתו, כגון שאוכל נבלות או

שמחלל שבת לצרכו, אין בית דין מצווין להפרישו).

ואף שנתבאר לקמן שם ס"ב (אביו כיון

שהוא מצווה מדברי סופרים לחנך את בנו או בתו אפילו במצוות עשה, משהגיעו לחינוך, כל

שכן שמחוייב מדברי סופרים לגעור בהם ולהפרישם מלעבור על לא תעשה). היינו דוקא

כשהגיע לחנוך, משא"כ כאן שאוסרים אפילו קודם שהגיע לחינוך.

[212]

מ"א סוף סקל"ה (ואף על גב דהקטן עושה זאת, מכל מקום צריך לומר דהוי

כמאכילו איסור בידים).

[213]

ס"ה (וכל זה לענין להפרישו מאיסור, אבל לספות לו איסור בידים אסור לכל אדם מן

התורה, אפילו אינו בר הבנה כלל, שנאמר לא תאכלום, ופירשו חכמים לא תאכילום לקטנים,

ואפילו דברים האסורים מדברי סופרים אסור להאכילו).

ואף שנתבאר שם ס"י (וכל זה באיסורי

מאכלות ... אבל מותר ליתן לתינוק בשבת חפצים שיכול לעשות בהם מלאכה לעצמו, ואפילו

אם ידוע שיעשה בהם). הכא שאני שנתנו למטרה זו, ובהכרח ישמיעו קול. וראה תהלה לדוד

סי' שמג סוף ס"ק ב. הערות וביאורים תתלא ע' 80.

[214]

גמרא נח, א (זוג שבכסותו נמי ליחוש דילמא מיפסיק ואתי לאיתויי. הכא במאי עסקינן

דמיחא ביה מומחא), ופרש"י (שארגו בבגד ותו לא מיפסיק).

[215] אבל אם אינו מבני מלכים,

יש לחוש "שמא ישחקו עליו בני מלכים וכיוצא בהם", ויסירם "וישכח

ויביאנו בידו ברשות הרבים".

[216]

תוס' שם ד"ה מאי שנא (אומר ר"י דמיירי בזוגין יקרים שיוצאין בהן בני

מלכים, כגון של כסף ושל זהב, דליכא למיחש בהו דילמא מיפסיק, דמסתמא תקועין הן יפה

בשלשלאות של כסף, והכא מיירי בזוג דעלמא).

[217]

גזרה זו הובאה גם לעיל סוף ס"ב (ויש דברים שאסורים אף לאיש והם כל תכשיט שהוא

רפוי עליו שאפשר לו בקל ליפול מעליו מאליו וכמו שיתבאר), וס"ח (ובלבד שיהא

בענין שאין לחוש בו שמא יפסוק ויפול לארץ וישכח ויביאנו בידו).

ונתבארו כאן שלושה אופנים שאין חוששים

לזה:

(א) שהוא תפור לבגד (כדלעיל הערה 214 ).

(ב) שהוא של כסף או זהב ותלוי בצוארו

(כדלעיל הערה הקודמת).

(ג) כשהוא קטן (כדלעיל הערה 205 ).

אמנם לא הובאה כאן הגזירה שמא ישלפנה

להראות נויה לאחרים, ואחר כך ישכח ויביאנה בידו, מטעם האמור לעיל ס"ו (ויש

אומרים שלא גזרו גזירה זו אלא בנשים, לפי שהן שחצניות ודרכן בכך להראות נוי

תכשיטיהן זו לזו, אבל איש אינו שחץ ואין דרכו בכך ... וכן עיקר).

[218]

ברייתא וגמרא נח, א (יוצא העבד בחותם שבצוארו, אבל לא בחותם שבכסותו ... דילמא

מיפסק ... ולא בזוג שבצוארו אבל יוצא הוא בזוג שבכסותו ... ליחוש דילמא מיפסיק

ואתי לאיתויי, הכא במאי עסקינן דמיחא ביה מומחא). ובתוס' שם ד"ה הכא במאי

עסקינן (ואם תאמר כי היכי דזוג איירי במחי, הכי נמי איירי חותם שבכסותו במחי, ואם

כן אמאי אסור. ויש לומר דזוג מותר לפי שדרך לאורגו בבגד, שאין שום בגד שלא יהא

ראוי לנוי ותכשיט כזה, ולא הטריחוהו לפוסקו מכל בגדים ולגנות הבגד, אבל חותם אין

דרך לעשותו בכל הבגדים, שאינו יפוי הבגד, ולכך גזרו חכמים אפילו בארוג בכסותו שיהא

צריך לפוסקו אטו היכא שאין ארוג).

הלכה זו מיירי בחותם של עבד שבכסותו,

כנפסק ברמ"א סי' דש ס"א (וכל עבד שמצווה על שביתתו אסור לצאת בחותם ...

שתלוי ... בכסותו).

ומחותם של עבד שבכסותו למדים לכל תכשיט

שאין רגילין לחברו בבגד, כמבואר בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סי' תקלב

(דלמא לא שרי אלא בזוג שהי' בימיהם דרך לעשותו בכל הבגדים לנוי, לא אטרחינא

למיפסקי' ולגנות הבגדים, תדע דאוקימנא בזוג שבכסותו במיחוי, הכי נמי בחותם שבכסותו

דמתנא בהדי', איירי במיחוי, ואמאי אסרו בי' טפי מבזוג, אלא היינו טעמא כדפירש

ר"י, דזוג הי' רגילין לעשותו בכל הבגדים, הלכך לא אטרוחי לפסקו, אם ארוג

בכסותו). הובא בהגהות מיימוניות פי"ט הי"ח אות ד, ומרדכי שם רמז שנ. רמ"א

סכ"ג (ולא מהני הא דמחובר לכסות, רק בדבר שדרכו להיות מחובר שם, אבל אם חיבר

שם דבר שאין דרכו בכך, אסור). מ"א ס"ק לג (בכל הבגדים לנוי, דלא אטרחוהו

חכמים לפסוק ולהתגנות).

וכן הוא בחותם שבבהמה, כדלקמן סי' שה

סט"ו ( לא תצא בהמה בחותם, בין שהוא בצוארה בין שהוא בכסותה, גזירה

שמא יפסק ויפול ויביאנו בידו. ואפילו הוא ארוג בכסותה, שלא חלקו חכמים), ושם נסמן

(הערה 1247 ).

[219]

כדלקמן בסמוך, שלמדים מהא דמתירין מפתח של כסף וזהב לעיל ס"ח, ונתבאר לעיל שם

(הערה 98 ).

[220]

כדלעיל סוף סעיף הקודם ( אף אם תלוי בצוארו מותר לצאת בו, ואין חוששין שמא יפסוק ויפול

ויביאנו בידו, לפי שמן הסתם כל זוג של כסף או זהב תוקעין אותו יפה בשלשלת שלא

יפסוק) .

[221]

אוצ"ל: שאר מיני מתכות לבד, כמו שנתבאר למעלה (סעיף ח).

[222]

שו"ת הרשב"א ח"ג סי' רסב (מעשים באו לידי בישראלים הדרים בכפרים,

שהיו עושים מפתח בסוף האזור אשר במתניהם ומוציאין אותן, וחושבין שהוא בטל לגבי

האזור, ואני אסרתי להם, לפי שכל דבר שאינו לצורך הכלי, אינו תשמיש הכלי, ואינו בטל

לגמרי לגבי כלי, והרי הוא כאילו מוציאו לבדו בלא הכלי). רמ"א סי"א (ואם

המפתח של נחושת וברזל, אפילו מחובר וקבוע בחגורה, אסור). ט"ז סק"ז (דכיון

שאינו צורך הכלי ואינו תשמיש הכלי, אינו בטל לגבי הכלי).

[223]

סעיף ח ( שכיון שהוא עשוי לתשמיש בפני עצמו ואינו משמש כלום לאותו מלבוש

שהוא קבוע בו, אינו בטל לגבי אותו מלבוש, והרי זה כאילו הוציאו בלבדו בלי אותו

מלבוש. ואע"פ שהמלבוש חשוב הרבה ממנו, איננו טפל למלבוש בשביל כך, כיון

שאיננו צורך המלבוש ולא תשמיש המלבוש) .

ואינו מותר אלא כשאינו חשוב כלל נגד

הבגד, כדלקמן בסמוך ( אם אינו חשוב כלל נגד חשיבות הכסות ), וסמ"ו ( כיון

שאינן חשובין כלל, הרי הן בטלין לגבי הכילה), וסמ"ז (אם אינו חשוב, הרי הוא

בטל לגבי הבגד ומותר לצאת בו).

[224] מקור ההפרש בין

"חשוב קצת נגד הכסות" לבין "אינו חשוב כלל נגד חשיבות הכסות",

יתבאר לקמן סמ"ה, ושם נסמן (הערה 370 ).

[225]

שלטי הגבורים ל, ב אות ב בשם ריא"ז (צ"ע על מה סמכו העולם לצאת בצעיף

שמנקין בו את האף שנקרא פצוליט"ו, והוא שתפרו בב' תכיפות אל הבגד מערב שבת

... ואפשר שסמכו על זה, דכיון דאין הצעיף חשוב, בטל הוא לגבי מלבוש, כל עוד שהוא

מחובר בו, וחשיבי להנהו תפירות כאילו הוא ארוג ... דומיא דכלאים דשתי תכיפות הוי

חבור כאילו ארגו יחד, הכא נמי לא שנא ... ובסמ"ג (ל"ת סה ע' קצח) משמע

בשם הירושלמי (פ"ו ה"א) דכל המחובר לכסות הרי הוא כמוהו). רמ"א

סכ"ג (מותר לצאת במטפחת שמקנחין בו האף, שקורין פצולי"ט, אם מחובר לכסות).

והיינו דוקא כשעל כל

פנים תפרו בב' תכיפות, משא"כ אם רק קשרו לכסות לא מהני, כמבואר בבאר שבע,

בקונטרס באר מים חיים שבסופו סי' ו (וראיתי קצת מלמדים שהיו קושרין המטפחת אל

החגורה מעט שני קשרים זה על זה, ועל קשר זה סמכו לצאת בו בשבת, באומרם שהוא קשר של

קיימא וחשיב כאילו היה מחובר ממש אל המלבוש. ואני אומר דקשר זה אינו הלכה למשה

מסיני, ולא הועילו כלום בתקנתן, לפי דקשר לא חשיב כאילו היה מחובר ממש אל המלבוש).

מ"א ס"ק לד (ודוקא שתפורה בב' תכיפות, אבל קשירה אינו מועיל (באר שבע)).

ואף שנתבאר לקמן

סכ"ד ( אף אם אינם תפורים בכסות, אלא מחוברים בה קצת על ידי קשירה).

נתבאר במ"א שם (וצ"ע מאי שנא מעגולים ירוקים דשרי כשמחובר קצת, וצריך

לומר דאותן בטלים טפי לבגד). והיינו שבעגולים סגי

בקשירה, ואילו במטפחת לכסות לא סגי בקשירה, וצריך תפירה, עכ"פ ב' תכיפות.

וכן הוא בזגין דלעיל סכ"א ( אבל

אם אינם ארוגים או תפורים, אלא תלויין על ידי קשר וכיוצא בזה, אסורים לצאת בהם).

[226]

משנה כלאים סופ"ט (התוכף תכיפה אחת, אינה חבור ואין בה משום כלאים, והשומטה

בשבת פטור. עשה שני ראשיה לצד אחד, חבור, ויש בה משום כלאים). טור ושו"ע

יו"ד סי' ש ס"ב (בגד צמר שחברו עם בגד פשתן בתכיפה אחת, אינו חיבור ואין

זה כלאים. קבץ שני ראשי החוט כאחד, או שתכף שתי תכיפות, הרי זה כלאים). ט"ז

שם ס"ק ג (זו דעת הרמב"ם, אף על גב דבהלכות שבת פרק י' כתב התופר שתי

תפירות חייב, והוא שיקשור ראשי החוטין מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפירה ולא תשמט,

צריכין לומר דשאני חבור דכלאים דחשיב חבור אפילו בכל דהו).

[227]

סעיף יב (התופר ב' תפירות וקשר, או ג' תפירות אעפ"י שלא קשר, חייב. אבל ב' תפירות

ולא קשר פטור).

[228]

ב"ח ד"ה בני מלכים (ונראה דאין להתיר אלא כשמחובר לכסות בתפירה, דהכסות

הוא מלבוש וחשוב והפצול"ט הוא בטל לגבי הכסות, אבל הני אינשי שנוהגים להקל

לחבר הפצול"ט בחגור בענין שאסור להסירו מן החגור בשבת איסור גמור). הובא בט"ז

סקי"ד, ובמ"א ס"ק לד.

[229]

שאפילו במחוברת למלבוש לא הותר אלא בתפירה, ולא בקשירה (כדלעיל הערה 225 ).

[230]

ט"ז שם (אין לו היתר שיעשה ממנו כעין חגורה, שזה אסור, כיון שיש לו חגורה בלאו

הכי).

[231]

לקמן סמ"ב ( שתי חגורות זו על גבי זו, אין השניה חשובה משוי הואיל והוא

חגור בה. ויש חולקין בזה ואוסרין שתי חגורות ... וכן ראוי לנהוג) ,

ושם נסמן (הערה 352 )..

[232]

ט"ז שם (מי שרוצה להיות הפצול"ט עמו ... יחבר ראש הפצול"ט בראש

החגורה בקשר שאינו של קיום, ויהיה כמו חגורה ארוכה, ויחגור עצמו כל זמן שהולך על

הרחוב, כן נראה לי), לגירסת תוספת שבת סוף ס"ק מז (מה שכתב הט"ז שיקשר

בקשר שאינו של קיימא, לא ידענו מנליה הא דמהני זה, ואפשר דט"ס הוא, וצ"ל

בקשר של קיימא).

וראה גם לקמן סמ"ד (או

שיקשרם בהם קשר של קיימא יפה).

וכן נראה לעיל ס"ח ( יש

מתירים, לפי שאז הוא משמש להחגורה ובטל אצלה, ואע"פ שאינו קבוע שם אלא בשבת

בלבד), הרי שעכ"פ צריך להיות קבוע לשבת, שלא יוכל להסירה בשבת, ושם נתבאר

(הערה 109 ).

וכיון שצריך להיות קשר של קיימא, לכן

צריך לקשרה מערב שבת, שבשבת אסור לקשור קשר של קיימא, כדלקמן סי' שיז סעי' א-ג.

[233] שלטי הגבורים שם (וכן

יציאה בקאפיל"י שעושין להם קאפיל"י מאחריהם, נראה דשפיר דמי, אם הם

תפורים, דדמו לאריג). הועתק בכנסת הגדולה הגה"ט ד"ה דף קצ"א.

מ"א סוף ס"ק לד (הדין דמותר לצאת בקפונ"י התפורה מאחריהם. אבל אסור

לצאת במטלית שקושר בפתילין של כובע לקנח בו עיניו [שלטי גבורים פ"ו. כנסת

הגדולה)).

ומפרש רבינו, שעיקר החילוק בין קאפילי

למטלית, כי רק הקאפילי בטל לגבי הכובע, משא"כ המטלית "אינה בטלה לגבי

הכובע".

[234]

אור זרוע הל' שבת סי' פד אות ג (וכשהייתי אני המחבר בצרפת היינו מוליכים אופנים על

הבגדים, כי כן גזרו על כל היהודים בעת ההיא). רמ"א סכ"ג (ואותן עגולים

ירוקים שגזרה המלכות שכל יהודי ישא אחד מהן בכסותו).

והם גזרת חובת לבישת הטלאי צהוב על בגדי

היהודים, שהתחילה בצרפת בתקופת בעלי התוספות.

כי ירוק שבספרות הרבנית הוא צבע צהוב,

כדלקמן סי' תרמח ס"ל (ירוק כעין כרכום (שקורין גע"ל)). ואילו ירוק שלנו

נקרא "ירוק ככרתי", כדלקמן יו"ד סי' קפח ס"ק ד (הירוק ככרתי

כו' שקורין (גרין בלשון אשכנז)).

[235]

בכמה דפוסים: "פרס", מחמת הצנזורה, כיון שמלכות פרס גזרה גזרות על

ישראל, כנזכר ברש"י כד, א ד"ה המפטיר. שם כט, ב ד"ה מפני. ביצה ו,

א ד"ה דאיכא חברי.

[236] אור זרוע שם ( והיינו

יוצאים בהם לרשות הרבים. ויש שהיו תפורים בבגד לגמרי ). דרכי משה ס"ק

ו (וכתב באור זרוע ... דמותרים לצאת בהן בשבת אפילו אינו תפור בכסותו). רמ"א

שם ( מותר לצאת בהן אפילו אינו תפור בכסותו, רק מחובר שם קצת).

מ"א ס"ק לד (קשירה ... עגולים ירוקים, דשרי כשמחובר קצת. וצריך לומר

דאותן בטלים טפי לבגד). והיינו שבעגולים סגי בקשירה, ואילו במטפחת לכסות לא סגי

בקשירה, וצריך תפירה, עכ"פ ב' תכיפות, כדלעיל סכ"ג (והערה 225 ).

וראה מכון לשבתך סי"ח.

וכן בכפפות שקושר לשרוול, נתבאר לקמן

סמ"ד (או שיקשרם בהם קשר של קיימא יפה), ושם נסמן (הערה 363 ).

[237]

משנה סו, ב (הבנים יוצאין בקשרים), וגמרא שם (מאי קשרים ... קשורי פואה), ופרש"י

(קושרים בקשרים ותולין בצואר לרפואה). טור ושו"ע סכ"ד (יוצאים במיני

עשבים שקושרים אותם בקשרים ותולין אותם לרפואה).

[238]

לבוש סכ"ד (שאינם משוי לאדם, הואיל והם לרפואה, אלא כתכשיט לו דמי).

[239]

לבוש רסכ"ה (ומטעם זה יוצאין גם כן בקמיע מומחה, דתכשיט הוא לחולה כאחד

ממלבושיו).

והיינו שמה שכתב הלבוש שרפואה הוא

כתכשיט (כדלעיל הערה הקודמת), נלמד ממה שכתב רש"י שקמיע הוא תכשיט לחולה

(כדלקמן הערה הבאה).

וכן הוא לעיל סי"ט ( שהן

מרפאים אותה, והרי הן לו כתכשיט), ושם (הערה 189 ).

לקמן סי' שג סי"ז (מפני שמוך זה הוא לה כמו תכשיט ומלבוש).

[240]

משנה ס, א (לא יצא ... בקמיע בזמן שאינו מן המומחה), ופרש"י (אבל בקמיע מומחה

שרי, דתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו). טור ושו"ע סכ"ה (אין יוצאין

בקמיע שאינו מומחה, ואם הוא מומחה יוצאין בו).

ומכל מקום גם קמיע שאינו מומחה אינו

מוקצה, כדלקמן סי' שח סע"א (קמיע שאינו מומחה, אף על פי שאין יוצאין בו מחשש

שמא אין מועיל כלום ואין תורת תכשיט עליו, ואם כן אין עליו תורת כלי כלל שהרי אינו

ראוי לכלום אף בחול ... אעפ"כ מותר לטלטלו, מפני שלא חששו לכך אלא לענין

איסור הוצאה, אבל לא לענין איסור טלטול), ושם נסמן (הערה תפב).

[241]

מ"א סי' שח ס"ק נז (מטלטלין אותו, משמע דלצאת בו לכרמלית אסור, דאם לא

כן למה איצטרך למימר שמטלטלין).

[242]

רב פפא סא, א (לא תימא עד דמומחה גברא ומומחה קמיע, אלא כיון דמומחה גברא אף על גב

דלא מומחה קמיע). טור ושו"ע שם (לא שנא אתמחי גברא ולא קמיעא).

[243]

תוס' שם ד"ה אע"ג, הא' (נראה דכל שכן מימחי קמיע ולא גברא, שהמחאת קמיע

עדיפא מהמחאת הרופא). טור ושו"ע שם (לא שנא איתמחי קמיעא ולא גברא).

[244] רב פפא סא, ב (תלתא קמיע

לתלתא גברי חד חד זימנא, גברא איתמחי, קמיעא לא איתמחי). טור ושו"ע שם (כגון

שכתב לחש אחד בשלש אגרות, ורפאו שלשתם שלשה בני אדם, שאיתמחי גברא).

[245]

ר"י בתוס' סא, א ד"ה עד (ודוקא לאותו לחש הוא מומחה, אבל לשאר לחשים לא).

רא"ש פ"ו סי' ח (אתמחי גברא לאותו לחש בכל פעם שיכתוב אותו, אבל לשאר

לחשים לא). טור ושו"ע שם (שאיתמחי גברא לאותו לחש בכל פעם שיכתבנו, אבל לא

לשאר לחשים).

[246]

ספר התרומה סי' רמ (אין קרוי גברא מומחה על ידי שריפא ג' בני אדם על ידי תחבושת

ומשקה, אלא אם כן הוא מומחה מקמיעא). ב"י (וכתבו עוד, שלא יקרא אדם מומחה על

ידי שריפא שלשה בני אדם על ידי תחבושת או משקה, אלא דוקא אם הוא מומחה הקמיעים.

ואף על פי שהנותנו אינו יודע כלום ברפואה. וזה פשוט).

[247]

רא"ש שם (נראה לפרש איתמחי גברא, היינו שאם כתב לחש אחד בשלשה איגרות ורפאו

שלשתן, אתמחי גברא לאותו לחש בכל פעם שיכתוב אותו ... אין הקמיע מומחה אם יכתבנו

אחר). טור ושו"ע שם (וגם אין הקמיע מומחה אם יכתבנו אחר). ט"ז ס"ק

טו (דבאשר"י וטור כתב נפקא מינה אחר, דהיינו שלא יכתבנו אחר לאותו לחש).

[248] הגהות אשרי שם (ואם יעשנו

אדם אחר אינו מומחה, אף על פי שריפא ג' פעמים מיד המומחה, איכא למימר מזל הרופא

גרם).

[249]

רא"ש שם (דאטו אם הוא בקי בשלשה מיני קמיעות, וכי בשביל זה יחשב מומחה גם לקמיעות

אחרים שאינו בקי בהן). לבוש סכ"ה (ואם כתב ג' מיני לחשים לג' מיני חלאים ...

מכל מקום האי גברא לא אתמחי ללחשים אחרים, דאטו בשביל שהוא בקי בג' מיני קמיעים

יחשב בשביל זה מומחה לקמיעים אחרים שאינו בקי בהם).

[250]

רב פפא סא, ב (חד קמיע לתלתא גברי, קמיעא איתמחי, גברא לא איתמחי). טור ושו"ע

סכ"ה (אתמחי קמיע ולא גברא, כגון שכתב לחש אחד באגרת אחת וריפא בו ג' פעמים,

שאותה אגרת מומחה לכל אדם).

[251]

מ"א ס"ק לו (אבל אם יכתוב איגרת אחרת אסורה).

[252]

בעיא דרב פפא שבת סא, ב (תלתא קמיע לחד גברא, מאי, קמיעא ודאי לא איתמחי, גברא איתמחי

או לא איתמחי, מי אמרינן הא אסי ליה, או דילמא מזלא דהאי גברא הוא דקא מקבל כתבא,

תיקו). ב"י (בעיא דרב פפא דסלקא בתיקו, ולחומרא, דגברא נמי לא אתמחי). טור

ושו"ע סכ"ה (אבל אם כתב ג' קמיעים לאדם אחד ורפאו ג' פעמים, לא איתמחי

לא גברא ולא קמיע). מ"א ס"ק לט (דאמרינן מזלא דחולה גרם).

[253]

מ"א שם (ואם כן אף הוא עצמו אסור לצאת בו). ואף שממה נפשך יכול לצאת בקמיע

זה, בין אם הוא משום מזל החולה ובין אם הוא משום מזלו של כותב הקמיע (כפי שהקשו

האחרונים על המ"א). מפרש רבינו, דהכא מיירי בקמיע אחר של איש זה).

[254]

תוס' סא, ב ד"ה חד (חד קמיע לתלת גברי, נראה לר"י דהוא הדין לחד גברא

תלת זימני. דודאי לגבי המחאת גברא הוא דמבעיא ליה בסמוך אי אתמחי בחד גברא מתלת

קמיעי, אבל לענין המחאת קמיע דעדיף, לא קא מיבעיא ליה, דפשיטא דתלינן בהמחאת קמיע,

ולא אמרינן מזליה דהאי גברא הוא דמקבל כתבא). רא"ש פ"ו סי' ח (דעדיף טפי

המחאת קמיע מהמחאת גברא לחודיה, דהא מבעיא ליה לרב פפא תלתא קמיעי לחד גברא אי

אמרינן מזלא דגברא גרים דמקבל כתבא, אבל בהמחאת קמיע דעדיף טפי לא מבעיא ליה אם

ריפא איש אחד אי תלינן במזלא דגברא ולא איתמחי קמיע, אלא ודאי איתמחי). ט"ז

ס"ק טו (החלוקה שנית באתמחי קמיע ולא גברא, דבחד קמיע ריפא ג' פעמים, אפילו

לאדם אחד, ממילא יש מעלה לאותה אגרת מצד עצמה כמות שהיתה לכל העולם, ולא אמרינן

דשמא מזלי' דהאי גברא גרם, דמקבל כתבי').

[255]

משא"כ כשכתב לחש זה ג' פעמים לאדם אחד ולא הועילו, לא איבד המחאתו, כמבואר בתהלה

לדוד סק"כ (כיון דכבר אתמחי גברא אין מוציאין אותו מחזקתו אלא בראי' ברורה,

ואמרינן דלמא מזלא דהאי גברא הוא דלא מקבל כתבים. וזה נראה כוונת הרב ז"ל

שכתב וז"ל כתב עוד ג' אגרות מלחש זה לג' בני אדם ולא הועילו).

[256]

לבוש סכ"ה (שאם יאבד האי גברא המחאתו, כגון שיכתוב זה הלחש ג' פעמים ולא

יועיל, גם אלו הקמיעות יאבדו המחאתן למפרע). מ"א ס"ק לח (שאם הפסיד

הרופא המחאתו, כגון שכתב ג' אגרות ולא הועילו, אז גם הקמיע אסורה).

[257]

תוס' שם (ואומר ר"י דנפקא מינה שאם אבדה מחאתו, שכתב ג' קמיעים ולא הועילו,

אם הומחה הקמיע מועיל אפילו אבד אדם מחאתו). ט"ז שם (ותירצו דנפקא מינה אם

אבד זה האיש מעלתו, דהיינו שכתבו ללחש זה אחר כך ג' פעמים ולא הועיל, אז אם היה

מעלה מצד הקמיע עצמה, דהיינו אם ריפא כל אחד מהם ג' פעמים, אז מותר לצאת בקמיע זו

מחמת מומחה קמיע, אף על גב דהורע מעלת הגברא). מ"א ס"ק לח (ונפקא מינה

שאם הפסיד הרופא המחאתו, כגון שכתב ג' אגרות ולא הועילו ... אף על פי שהפסיד הרופא

המחאתו, המחאת הקמיע במקומה עומדת).

[258] אוצ"ל: משלשה אגרות.

[259]

תוס' סא, ב ד"ה תלתא (קשה לרשב"א קמיע ג' היכי איתמחי, הלא מיד כשנתרפא

האדם שלישי בקמיע ג' [פעם א'], איתמחי גברא, וכיון דאתמחי גברא ודאי שאותה האיגרת

תועיל מכאן ואילך. ויש לומר כגון דשני קמיעין הללו ריפאו תלת זימני לתרי גברי,

וקמיע שלישי לחד מהנך תרי גברי תרי זימני ... וחזר וריפא קמיע שלישי אדם שלישי,

דהשתא בא בבת אחת המחאת גברא והמחאת קמיע). רמ"א סכ"ה (ודוקא שבאו ב'

המחאות ביחד, אבל אם איתמחי גברא תחלה ואחר כך עשה קמיע וריפא ג' פעמים, לא תלינן

בהמחאת הקמיע, רק בהמחאת הגברא שכבר אתחזק). מ"א ס"ק לז (כגון שכתב אגרת

וריפא לראובן ועוד אגרת לשמעון ועוד אגרת וריפא לשמעון ב' פעמים, ועדיין לא אתמחי

גברא, לפי שלא ריפא ג' אנשים, ולא קמיע, ואחר כך ריפא באותה אגרת ללוי, ונמצא באו

ב' המחאות ביחד), וס"ק לח (כשבאו שנים ביחד, או שבא המחאת קמיע תחלה, אז אף

על פי שהפסיד הרופא המחאתו המחאת הקמיע במקומה עומדת).

[260]

ברייתא סא, סוע"א (אחד קמיע של כתב ואחד קמיע של עיקרין (של שרשי סממנין נמי

קרויין קמיע, רש"י), אחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאין בו סכנה, לא שנכפה

(כלומר לא תימא דלא יצא אלא מי שבא עליו החולי כבר פעם אחת. נכפה היינו חולי שאדם נופל מחמתו לארץ ומכהו

בראשו במוחו ומפילו, רש"י), אלא שלא יכפה (שבא ממשפחת נכפין ודואג שלא יכפה, רש"י)).

טור ושו"ע סוף סכ"ה (ומותר לצאת בקמיע מומחה, לא שנא הוא של כתב או של

עיקרים, בין בחולה שיש בו סכנה בין בחולה שאין בו סכנה. ולא שנכפה כבר ותולהו

לרפואה, אלא אפילו לא אחזו החולי אלא שהוא ממשפחת נכפין ותולהו שלא יאחזנו, שרי).

[261]

פסקי ריא"ז פ"ו ה"ה אות ט. שלטי הגבורים ל, ב אות ג (שאף להגן עליו

מן החולי מותר, שהרי התירו לצאת בקמיע מומחה שלא יכפה). מרדכי רמז שמח (הלכך מותר

לצאת בשבת בקמיעא ... בשביל שלא יחלה, אם ידאג מחולי). לבוש סוף סכ"ה (אפילו

לא אחזו החולי אלא שהוא ממשפחת בעלי אותו החולה ותולהו שלא יאחזנו שרי).

[262]

גמ' סא, סוע"ב (זמנין דמיצטריך לבית הכסא ואתי לאיתויינהו ד' אמות ברשות

הרבים ... הכא במאי עסקינן בחולה שיש בו סכנה (אי שקיל ליה מיניה, דשרי למיעל בהן

לבית הכסא משום פקוח נפש, רש"י) ... הכא במאי עסקינן במחופה עור (דליכא גנותא

אי מעייל לבית הכסא ולא בעי למישקליה, רש"י)). הגהות אשרי פ"ו סי' ט (אם

הוא חולי שיש בו סכנה אם יסיר אותו ממנו מותר ליכנס בו, ואם אין בו סכנה אסור

ליכנס בו לבית הכסא ואם כן אסור לצאת בו בשבת, דכי עייל לבית הכסא שרי ליה ואתי

לאיתויי ד' אמות). מ"א סק"מ (ואם הוא מכתבי הקודש, אסור לצאת בה אלא אם

כן מחופה).

[263]

ברייתא סא, א-ב (ובלבד שלא יקשרנו בשיר (אצעדה, רש"י) ובטבעת ויצא בו ברשות

הרבים, משום מראית העין (דלא מיחזי כמאן דבעי ליה לרפואה, אלא לתכשיט, ולאו תכשיט

הוא אלא מחמת דאגת חולי, רש"י)). טור ושו"ע סוף סכ"ה (ובלבד שלא

יקשרנו בשיר או בטבעת ויצא בו לרשות הרבים, שאז יאמרו שיוצא בו לשם תכשיט, וזה

אסור, דלאו תכשיט הוא).

[264] שזה מותר, כדלעיל ריש

סכ"ה (ותולין אותם בצואר לרפואה).

[265]

כדלקמן סי' שיז ס"ב-ג.

[266]

ברייתא שם סוע"א (וקושר ומתיר אפילו ברשות הרבים). טור ושו"ע שם (וקושרו

ומתירו ברשות הרבים).

וכן הוא לעיל ס"כ ( ויכול

להתירו ברשות הרבים ולחזור ולקשרו שם, ואין חוששים כשמתירו בידו ברשות הרבים שמא

ישכח ויביאנו בידו, מטעם שיתבאר בסימן ש"ג) .

[267]

סכ"ב (ואין לנו לחוש שמא כשיטול בידו ישכח ויעבירנו ד' אמות לפי שאי אפשר

לתקן חששא זו שהרי אם ישכח שהוא שבת מה נועיל כלום אם נאסר לו לשלפו מעליו ברשות

הרבים בשבת הלא הוא סבור שהיום חול ואם יהא זכור כשהוא שולפו מעליו שהיום שבת

בודאי לא יעבירנו ד' אמות בידיו ואין לחוש שמא ברגע ישכח שהוא שבת ויעבירנו ד' אמות).

[268]

ירושלמי שבת פ"ו ה"ב (ר' אבהו בשם רבי יוחנן, נאמן הרופא לומר קמיע זה

מומחה ריפיתי בו ושניתי ושילשתי) מרדכי רמז שמח (מצאתי בירושלמי נאמן אדם לומר

קמיע זה רפאתי בו ג' בני אדם או ג' פעמים). טור ושו"ע סכ"ו (נאמן לומר

הרופא על עצמו שהוא מומחה). תוספות שבת ס"ק נג (והוא הדין שנאמן על הקמיע

לומר שהיא מומחית, דלא חשדינן ליה שיכוין להכשיל).

[269] ראה מראי מקומות וציונים.

[270]

משנה סז, א (יוצאין בביצת החרגול ובשן שועל ובמסמר מן הצלוב משום רפואה דברי רבי

מאיר, וחכמים אוסרין אף בחול משום דרכי האמורי), וכרבי מאיר. ובגמרא שם (יוצאין

בביצת החרגול, דעבדי לשיחלא (לכאב האוזן ותולין באזנו, רש"י), ובשן של שועל,

דעבדי לשינתא (יש שעשאו כדי שיישן ויש כדי שלא יישן, רש"י), דחייא (של שן

שועל חי, רש"י) למאן דניים, דמיתא למאן דלא ניים, ובמסמר מן הצלוב, דעבדי

לזירפא (נפח מכה דכל פרזלא זריף והאי מסי לזירפא, רש"י)). טור ושו"ע

סכ"ז (יוצאין בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר הצלוב, בין בחול בין בשבת,

ואין בו משום דרכי האמורי).

[271]

גמרא שם (אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי

האמורי, הא אין בו משום רפואה יש בו משום דרכי האמורי). רא"ש ספ"ו (מיירי

כשעשה מעשה ואינו ניכר שיהיה בו רפואה). ר"ן ל, ב (כיון שאנו יודעין שהוא

מרפא). טור ושו"ע שם (וכן בכל דבר שהוא משום רפואה. אבל אם עושה מעשה ואין

ניכר בו שהוא משום רפואה, אסור משום דרכי האמורי).

[272]

קדושים כ, כג. תורת כהנים אחרי מות פ"ט אות יג. ושם הובא הפסוק אחרי יח, ג (ובחוקותיהם

לא תלכו). וכן הוא לקמן סי' תרה ס"ב (שזהו כעין דרכי האמורי ... וכתיב

ובחקותיהם לא תלכו). שני הפסוקים הובאו ברמב"ם הל' ע"ז רפי"א (אין

הולכין בחקות העובדי כוכבים ... שנאמר ולא תלכו בחקות הגוים, ונאמר ובחקותיהם לא

תלכו).

[273]

תוספתא פ"ח הי"א (לוחשין על העין ועל הנחש ועל העקרב). רש"י חולין עז,

ב ד"ה יש בו משום רפואה (כגון משקה או סם, או לחש שלוחש על המכה). רשב"א

סז, א (ותניא בתוספתא פ"ח דמכילתין אלו דברים מותרין ... לוחשין על המעים ועל

הנחש ועל העקרב ולא מדרכי האמורי). רא"ש שם (דלעיל בשמעתין איכא כמה לחשים

שהיו עושים). טור ושו"ע שם (אבל כל לחש, מותר).

וראה לקמן סי' שו סי"ח (ומשום הלחש

אין איסור כמ"ש בסי' ש"ז). סי' שז סל"ב (וכן כל מיני לחשים שיש בהם

רפואה, מותר ללוחשם בשבת כמו בחול). אגרות קודש חי"ג אגרת ד'שמט.

[274]

כדלעיל ס"ל ( ודואג שלא יאחזנו חולי משפחתו ותולה בו קמיע) .

[275]

כדלקמן סי' שכח ס"נ (לוחשין על נחשים ועקרבים בשביל שלא יזיקו).

[276]

רשב"א שם (ואפשר דאפילו לחשים שאין אנו יודעין אם יש בהן משום רפואה אם לאו,

מן הספק מותרין. ולא אסרו אלא אותן שהן בדוקין ודבר ברור שאין בו משום רפואה, וכן

נראה שפירשו בתוספות). הובא בר"ן ל, ב. שו"ע שם (ולא אסרו אלא באותם

שבדקן ואינם מועילים).

[277]

רבינו יונה שערי תשובה שער ג אות קד (ובחוקותיהם לא תלכו, הוזהרנו בזה להתרחק מכל

דרכי האמורי, ומהם הלחשים והקמיעים שאינן מן המומחה לרפואה). הובא בר"ן שם (ראיתי

להר"ר יונה ז"ל שחשש בכל קמיע שאינו מן המומחה משום דרכי האמורי).

שו"ע שם (ויש מי שחשש בכל קמיע שאינו מומחה משום דרכי האמורי).

[278] תוכן האמור בסעיף

שלפנינו:

כשקושרים

איזה דבר על המכה כדי להגן עליה, הרי הוא כמלבוש. אבל כשקושרים אותו על המכה כדי

לרפאות אותה, הרי זה גם תכשיט (כאן ולעיל סי"ט וסכ"ה).

מטבע

הוא חשוב מדאי מלהקרא עליו שם מלבוש, אבל יכול להחשב כתכשיט. ולכן אם קושרים את

המטבע כדי להגן על המכה, אינו נקרא לא מלבוש ולא תכשיט. אבל אם קושרים אותו לרפאות

המכה, יש עליו שם תכשיט.

וכל

זה במטבע החשוב, אבל פשתן או צמר או סמרטוט, אינם חשובים כל כך, ונחשבים מלבוש אף

אם קושרים אותם להגן על המכה, ולכן מותר לצאת בהם (לעיל סי"ח, ולקמן

סס"ג).

וכן

מותר לצאת במטבע בתור תכשיט, אם הם של כסף וזהב, ומנוקבים כדי לתלות בצואר (לקמן

סל"ט).

[279]

משנה סה, א (יוצאה בסלע שעל הצינית), וגמרא שם (מאי צינית, בת ארעא), ופרש"י

(מכה שהיא תחת פרסת הרגל, וקושר בה סלע לרפואה). טור ושו"ע סכ"ח (מי שיש

לו מכה בפיסת רגלו וקושר עליה מטבע להגין שלא ינגף ברגלו, וגם הוא מרפא, מותר לצאת

בו).

[280]

כדלעיל סי"ט ( שעל המכה שהן מרפאים אותה, והרי הן לו כתכשיט), וסכ"ה

( שתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו) .

והיינו שמלבוש הוא מה שמגין על הגוף,

ואילו התכשיט הוא מה שמשפר את הגוף. וכיון שכאן המטבע מרפא, לכן הוא תכשיט, וכיון

שהוא גם מגן על המכה, לכן הוא גם מלבוש . וראה מראי מקומות וציונים.

[281]

גמרא שם (אילימא כל מידי דאקושא מעלי לה), ופרש"י (שהיא קשה ומגינה על המכה

מקוצים ויתדות דרכים).

[282]

מ"א סקמ"א (משמע דאם אינו מרפא, אלא שעושה כדי שלא ינגף, אסור).

[283] כיון שהוא חשוב, אינו

מתבטל להקרא עליו שם מלבוש, וכיון שאינו מרפא, לכן גם אינו תכשיט.

[284]

כי אף שהתירו לצאת בכמה דברים " כדי שלא יסרטו הבגדים את המכה, מפני שהם

לו כמו מלבוש", כדלעיל סי"ח ולקמן סס"ג. היינו דוקא בפשתן וצמר

וסמרטוט, משא"כ "המטבע חשוב הוא ואינו מתבטל מחשיבותו להקרא עליו שם

מלבוש " באופן זה.

ואף דתנן התם (פורפת על האבן ועל האגוז

ועל המטבע), וכן נפסק בטור ושו"ע סי' שג סכ"ב (פורפת ... על המטבע ... אם

פרפה עליו מערב שבת, מותר לצאת בו בשבת).

נתבאר זה במהדורא בתרא לסי' שא בב'

אופנים:

(א) בס"ד ( והשתא אתי שפיר נמי דפורפת

על המטבע ...

משום דמשמש להך לבישה כטבעת הכלים, שבלעדו היה המלבוש נופל לגמרי).

(ב) ב ס"ה ( ופורפת

על המטבע היינו טעמא, דכיון שהמטבע אינו נראה כלל וכלל, וכולו פרוף ומכוסה בבגד, מיקרי

דרך מלבוש ותכשיט).

[285] סיכום ההלכה שנתבארה בסעיף שלפנינו:

(א)

אם הגביה על כתפיו כל אורך הטלית, חייב.

(ב)

אם הגביה שני כנפי שוליה על כתפיו, יש אומרים חייב, ויש אומר פטור אבל אסור.

(ג)

אם תפס בידיו והגביה, פטור אבל אסור.

(ד)

אם מתעטף בענין ששוליה מוגבהין מן הארץ, ומכסה רוב גופו, מותר.

[286]

רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן קמז, א (היוצא בטלית מקופלת מונחת לו על כתיפו בשבת,

חייב חטאת). טור ושו"ע סכ"ט (היוצא בטלית מקופלת על כתפיו ... חייב חטאת).

ויש בזה שני פירושים:

(א) " שלאחר שנתנה על ראשו

הגביה שוליה על כתיפיו ", ובזה דן כאן.

(ב) " לקפל הטלית ולהניחה

כך מקופלת על כתפיהם סביב צוארם", ובזה דן לקמן סל"ז.

[287]

רש"י שם ד"ה בטלית מקופלת (לאחר שנתנה על ראשו הגביה שיפוליה על כתפיו).

טור ושו"ע שם (דהיינו שלאחר שנתנה על ראשו מגביה שוליה על כתפיו).

והיינו שאף אם מכסה בטליתו את ראשו

וגופו אסור להגביה שוליה על כתפיו. וכל שכן אם אינו מכסה ראשו בטליתו, אלא גופו

בלבד. ויתבאר לקמן (הערה 294 ).

[288]

עובדא דרבי שם (כי אתא רב דימי אמר פעם אחת יצא רבי לשדה והיו שני צידי טליתו (שבימינו

ובשמאלו לצד הקרקע, רש"י) מונחין על כתיפו. אמר לפניו יהושע בן זירוז בן חמיו

של רבי מאיר, בזו לא חייב ר' מאיר חטאת (בתמיה, דאין זה דרך מלבוש אלא דרך משוי,

רש"י). אמר ליה דקדק רבי מאיר עד כאן (בתמיה, לחייב חטאת בדבר הדומה להיות

מותר כזה, שאינה מקופלת ואחוריה נופלין למטה מכתפיו אלא שצידיה היו מונחין על כתפו,

רש"י), שלשל רבי טליתו (הורידה למטה שקבל דבריו, רש"י) ... כי אתא רב

שמואל בר רב יהודה אמר נשאל איתמר, ופרש"י (לא אירע מעשה זה לרבי, אלא שאלו

לפניו מהו לצאת בו, ובקש להתיר, עד שאמרו לפניו משום רבי מאיר חייב חטאת, דאיהו

סבר הואיל ואינה מקופלת שהרי אחוריה היו נופלין למטה מן כתפיו, אלא שצידיה היו

מונחים על כתפיו, הוה סבר דרך מלבוש הוא)).

ר"ן סב, א ד"ה היוצא (חייב חטאת, שאין זה דרך מלבוש.

ולא דמי לההוא עובדא שיצא רבי לשדה כדאיתא לקמן, דטלית מקופלת היינו כששני צידי

טלית שלפניה ושלאחריה מונחין על כתפו, אבל בההיא דרבי לא היו מקופלין אלא הצדדין

שלפניו בלבד, ולפיכך היה סבור שיהא מותר עד דאהדרוהו רבנן). הרי שאם שני צידי

הטלית מונחים על כתפיו חייב חטאת.

וכן הוכיח בקונטרס אחרון ס"ק ח

ד"ה אבל על כתיפו ( שלפי דעת רש"י ור"ן יש בזה חיוב סקילה ).

[289]

רמב"ם פי"ט הי"ח (המתעטף בטליתו וקיפלה מכאן ומכאן בידו או על

כתיפו, אם נתכון לקבץ כנפיו כדי שלא יקרעו או שלא יתלכלכו, אסור). טור ושו"ע

סל"א. ונראה מדבריהם שרבי קיבל את דבריו להחמיר בזה מפני שנראה כמשוי, אבל לא

לחייב חטאת.

ורק באופן הראשון, שהגביה את כל שוליה

על כתפיו, נתפרש בגמרא שם (היוצא בטלית מקופלת מונחת לו על כתיפו בשבת, חייב חטאת).

[290]

שו"ע שם, שהביא רק את דעת הרמב"ם.

[291]

ב"י סוד"ה היוצא (לפי שנראה כמשוי).

[292]

גמרא שם (בעו מיניה מהו לעשות מרזב בשבת, אמר להו הכי אמר רבי אלעי אסור לעשות

מרזב בשבת, מאי מרזב אמר ר' זירא כיסי בבלייתא). רמב"ם שם (המתעטף בטליתו וקיפלה

מכאן ומכאן בידו ... אסור). ב"י ד"ה והרמב"ם (ונראה שהוא מפרש

לישנא דגמרא דקאמר גבי מרזב אסור כפשטיה, דאיסורא איכא אבל לא חיוב חטאת). שו"ע

שם (היוצא מעוטף בטליתו וקיפלה מכאן ומכאן בידו ... אסור).

ואף ששאר הפוסקים מפרשים הלכה של מרזב

באופנים אחרים, חוששים לדעת הרמב"ם בזה. ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ח

ד"ה וגם ( והרמב"ם בלבד הוא שפירש לאסור גם על ידו ... שלפי דעת רוב

הפוסקים אין לנו לאסור כלל בעל ידו, כיון שלא נזכר בגמרא, אלא שאנו אוסרים מחמת

שפסק השו"ע כרמב"ם).

[293]

שבלי הלקט סי' קז בשם ר"ת (אבל להתעטף בטליתו, אף על פי שמתקצר קצת מלמטה

ומתכסה בו כתיפו [וגופו], מותר). שו"ע סכ"ט (אבל אם אינה מקופלת על

כתפיו, אלא משולשלת ברחבה למטה מכתפיו, שרי, שמאחר שהוא מתעטף בטליתו ומתכסה בה

כתפו וגופו, אף על פי שמתקצר קצת מלמטה, מותר).

[294] ט"ז סוף ס"ק כד

(ולענין הלכה יש להחמיר כן, ואין לישא הטלית תחת הגלימה, אלא אם כן שהוא פושטו

ומתעטף בו, אף שאינו מגיע עד למטה אלא מכסה רוב גופו סגי).

וכן הוא גם בשאר כל האופנים, לא התירו

לקפל טליתו אלא כשמכסה רוב גופו, כדלקמן סל"ו (ומכסה רוב גופו ... יהא רוב גופו

מכוסה ... מכסה רוב גופו), וסל"ז (לכסות בו ראשו ורובו).

ונתבאר בקונטרס אחרון ריש ס"ק ח ( המג"א

כאן לא פירש עד כמה מיקרי דרך לבישה, וכן בשו"ע סעיף כ"ט הדבר סתום

ושקול ... וכיון שהט"ז פירש כן בהדיא, ואין השו"ע ומג"א חולקין

עליו בפירוש, יש להחמיר כדבריו ).

*

ואף שנתבאר לקמן סמ"א (ובלבד

שיתעטף בהם ראשו ורובו, אבל אם לא כסה בהם ראשו אלא כל גופו בלבד, לא נעשו מלבוש

על ידי כן, ואסור להוציאם אפילו אם צריך להם להתכסות בהם גופו).

היינו דוקא במתעטף בסדין שאין דרכו

להתעטף בו בחול, משא"כ בטלית, שגם בחול דרכו להתעטף בו גופו בלבד, כדלעיל סי'

ח ס"ו (ואף בימיהם לא היו מתעטפין כעטיפת הישמעאלים, אלא כדרך בני אדם

שמתעטפין בכסותם ועוסקין במלאכתם, פעם בכיסוי הראש ופעם בגילוי הראש), סגי ברוב

גופו בלבד.

וכדלקמן סל"ז (במקומות שנהגו לקפל

הטלית ולהניחה כך מקופלת על כתפיהם סביב צוארם, והולכין כך אף בחצרות ובבתיהם,

מותרים לצאת כן בשבת אף לרשות הרבים, שדרך מלבוש הוא להם), והיינו שתלוי ברגילות

לילך כן גם בחול.

[295]

רוקח סי' ק (מוקי רבי שמריה לפני יב"א, כהן אחד ששכח טליתו בביתו בשבת, ושאלו

אם יכול להתעטף בביתו כמו חתן תחת המקטורן ולהביאה לעלות בו לדוכן ... אמר שמותר).

שו"ע סוף סכ"ט (ועל פי זה מותר להתעטף בטליתו תחת הגלימא להביאו לבית

הכנסת).

[296]

רב פפא שם (נקוט האי כללא בידך, כל אדעתא דלכנופי אסור, כל דלהתנאות שרי). תוס' שם

ד"ה מהו (שיכול לילך במהרה ולא יכביד עליו טליתו). רמב"ם פי"ט

הי"ח (אם נתכון לקבץ כנפיו כדי שלא יקרעו או שלא יתלכלכו, אסור. ואם קבצן

להתנאות בהן כמנהג אנשי המקום במלבושן, מותר). טור (כל שאינו להתנאות, כגון שמקבץ

ב' קצותיה על כתפו כדי שלא יעכבוהו מלילך, או שלא יעכבוהו מלעשות מלאכתו, אסור,

שאינו דרך מלבוש, וכל שהוא להתנאות, דרך מלבוש הוא ומותר). שו"ע סל"א (אם

נתכוין לקבץ כנפיו כדי שלא יקרעו או כדי שלא יתלכלכו, אסור. ואם קבצם להתנאות בה

כמנהג אנשי המקום במלבושן, מותר). לבוש שם (אם נתכוין לקבץ כנפיו כדי שלא יעכבוהו

מלילך או מלעשות מלאכתו, או שלא יקרעו, או כדי שלא יתלכלכו, אסור).

[297]

רש"י שם ד"ה מתנאה (אחר שנתעטף היה מתקנו על גופו ומיישבו, ובחול קאמר ...

והוא הדין לשבת).

[298]

כדלעיל סעיף הקודם.

[299]

ב"י ד"ה היוצא (דהא דאסר תלמודא טלית מקופלת, דוקא בטליתות שלהם שהיו

יריעה אחת מרובעת כעין טליתות של מצוה ... אבל מלבושין דידן כשהוא לבוש בהם ומוציא

ידיו מתוכם, אפילו מגביה שוליו, לעולם דרך מלבוש הוו). שו"ע סל"א (והני

מילי בטליתות שלהם שהיו יריעה אחת מרובעת, אבל מלבושים דידן כשהוא לבוש בהם ומוציא

ידיו מתוכה, מותר לתפוס קצתם בידו ולהגביה כדי שלא יתלכלכו שוליו בטיט או כדי שלא

יעכבוהו ללכת).

ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ח

ד"ה וגם ( והרמב"ם בלבד הוא שפירש לאסור גם על ידו (כנסמן לעיל הערה

292 ),

ונקט בלישניה המעוטף בטליתו כו', משמע דמיירי בחתיכה מרובעת שמתעטפין בה. ועוד

שכיון שלפי דעת רוב הפוסקים אין לנו לאסור כלל בעל ידו, כיון שלא נזכר בגמרא, אלא

שאנו אוסרים מחמת שפסק השו"ע כרמב"ם, אם כן כיון שהשו"ע עצמו מיקל

במלבושים דידן, אין לנו להחמיר כלל בדברי סופרים) .

וראה גם לקמן סי' תריג ס"ח (ההולך

לבית המדרש ... יכול לעבור במים ... ובלבד שיעשה שינוי מכל עובר במים בחול, דהיינו

שלא יוציא ידיו מתחת שפת חלוקו כדי להגביה חלוקו מעט, כמו שעושין כל עוברי במים

בחול, כדי שעל ידי השינוי יזכור שהיום אינו חול ולא יבוא לסחוט את בגדיו), הרי שלא

נאסר להגביה חלוקו מעט, אלא במקום שיש חשש שיבוא לסחיטה.

[300]

מ"א סקמ"ד (וז"ל מהרי"ל (הלכות שבת ע' ריד) הני נשי שמפשילים

ומקפלים בגדיהם תחת זרועותיהם להגביהם שלא יטנפו שוליהן אסורים, דנעשים באמצע

כמרזב, אך יכולים להגביה בידן בלי שום קיפול עכ"ל. משמע דלא סבירא ליה לחלק

בין דרך מלבוש או לא, אלא במגביה קצת, דמכל מקום הוי דרך מלבוש, אבל להגביה לגמרי

אסור).

[301]

ציון הקונטרס אחרון צריך להיות כאן, ולא כנדפס בטעות סל"ה (קונטרס השלחן

בסופו).

[302]

כדלעיל סל"ה ( חייב, שאין זה דרך מלבוש אלא משוי הוא. ויש פוטרין כשאמצעית

שוליה משולשלת למטה מכתיפיו אף על פי שכנפיה נתונים על כתיפיו) .

יוצא אם כן שלדעת הט"ז שאין חילוק

בין טליתות שלהם לבין מלבושים שלנו, יהי' גם בזה חיוב חטאת, ולכן יש לאסור, כמבואר

בקונטרס אחרון ס"ק ח ( אבל על כתיפו, פשיטא שיש לחוש לדעת

הט"ז, כיון שלפי דעת רש"י ור"ן יש בזה חיוב סקילה, לדעת הט"ז ).

ואף שבב"י התיר במלבושים שלנו אף

להניח על כתפו, מכל מקום חזר בו בשו"ע, שלא להתיר אלא להגביה בידיו, כמבואר

בקונטרס אחרון שם ( שגם השו"ע לא הזכיר כלל היתר על כתיפו, מכלל שחזר בו ממה

שכתב בב"י), ושם נסמן (הערות 668 - 669 ).

[303]

ב"י ד"ה והרמב"ם (במלבושים דידן, אם אינו לובשן כדרכן להוציא ידיו

מתוכן, אלא מתעטף בהם ומקפלן ומניחן על כתפו, דכהאי גוונא כי מקפל להו על כתפו או

עביד להו כעין מרזב הוי משוי, שאין זה דרך מלבוש). מ"א שם (משמע דאם אין

מוציא ידיו מתוכו כמו שמתעטפים הנשים או האשכנזים, אסור להגביהם).

[304] אף שלדעת הב"י יש

מקום לומר שלא אסרו אלא בתופס בשוליהם, מכל מקום חזר בו בשו"ע ואסר בכל אופן,

כמבואר בקונטרס אחרון סוף ס"ק ח ( בחתיכה מרובעת לתפוס

קצתה, שבב"י התירה, משום דלא דמי למה שכתב הרמב"ם וקפלה כו', שכשכנפיה

מקופלין על ידו אין שם כלום מלבישת הטלית מן ידו עד הארץ, ונראה כנושא משוי על ידו

כמו שכתב הב"י בעל כתפו, משא"כ כשתופס למעלה משוליה, אזי יש שם עוד

מלבישת הטלית למטה מן ידו בדרך מלבוש ... ואפילו הכי בשו"ע חשש להחמיר, שלא

רצה לסמוך על סברתו ).

[305] תוכן ההלכות שיתבארו

בסעיף שלפנינו:

כבר

נתבארו לעיל ס"י-יא, שלושה אופני מלבוש שמותר לצאת בהם:

(א)

כשהוא לבוש בו מלפניו ומלאחריו כמו מכנסים.

(ב)

אף שהוא רק מכוסה בו, אלא שהוא מכסה ראשו ורוב גופו.

(ג)

אף שמכוסה רק מקצתו, אלא שהוא להגנת הגוף מטינוף או צער.

ובסעיף

שלפנינו יתבארו שני אופנים נוספים:

(ד)

שדרכו ללובשו כך אף בבית. ולכן במקום שדרך ללבוש צעיף או טלית מקופל על כתפיו

וצוארו, מותר לצאת בהם, ובמקום שאין דרך ללבשו כן, אסור לצאת בו, ואם יצא חייב.

(ה)

שלובשו כמו אבנט על בגדיו, שבאופן זה יכול לצאת עם הטלית או הצעיף.

[306]

גמרא קמז, א (היוצא בטלית מקופלת מונחת לו על כתיפו בשבת, חייב חטאת), שיש בזה ב'

פירושים:

(א) " שלאחר שנתנה על ראשו

הגביה שוליה על כתיפיו ", שבזה דן לעיל סל"ה.

(ב) " לקפל הטלית ולהניחה

כך מקופלת על כתפיהם סביב צוארם", שבזה דן כאן.

ועוד אמרינן בגמרא שם (הרטנין יוצאין

בסודרין שעל כתיפן, ולא רטנין בלבד אמרו, אלא כל אדם, אלא שדרכן של רטנין לצאת בכך).

שו"ת הרשב"א ח"ה סי' רכד (היהודים שבעיר הזאת, שנושאין הטלית על

הגלימא, כרוך על צואריהם ברשות הרבים, היאך מותר ... כל ארץ ספרד נהגו כן לצניעות,

לצאת אפילו בחצריהם ובבתיהם, ודרך מלבוש הוא להם כך, והוו כי הא דאמר התם [הרטנים]

יוצאים בסודר שעל כתפיהם בשבת. ולא [הרטנין] בלבד אמרו, אלא אף כל אדם. אלא שדרך

הרטנים לצאת בכך). שו"ע ס"ל (מותר לצאת ברשות הרבים בטלית סביב הצואר).

מ"א ס"ק מג (שנהגו לצאת כן אפילו בבתיהם, ודרך מלבוש הוא להם (רשב"א,

וכ"כ בד"מ)).

והיינו שאם אין רגילים ללבוש הטלית בדרך

זו (כמו צעיף על הצואר), אסור לצאת בו בשבת בדרך זו. ואף שכן היא דרך לבישת הסודר

(צעיף), כדלקמן בסמוך (הואיל וכך הוא דרך לבישתו). מכל מקום אין זה מועיל לטלית,

אם אין דרכו ללבוש כך.

ולמדים זאת מדין המגבת, דאסרינן בגמרא

קמז, ב (כמועתק לקמן הערה 313 )

לקפלו כן על צוארו ולצאת בו (אלא אם כן מתכסה בו ראשו ורובו, או שעושהו כמין

אבנט), ולא מועיל מה שכן הוא דרך לבישת הצעיף על צוארו.

*

וכל זה הוא כשמקפלו כן על צוארו כדי

להביאו לביתו (כמבואר כאן), או לבית המרחץ (כמובא מהגמרא לקמן הערה 313 ),

או לצורך אחר, כדלקמן סמ"א (אין מתעטף בהם אלא כדי להוציאם לרשות הרבים לישב

עליהם שם, הוא או אחר), או כדי לשמור על בגדיו מטינוף, כדלעיל סי"א (שכיון

שמתכוונת בו להציל מטינוף אינו נחשב מלבוש).

אמנם אם מקפלו כן על צוארו בימי הקור

להגנת גופו, מותר בכל אופן, כדלעיל בהערה הקודמת, ולעיל ס"י (במה דברים

אמורים כשמתכוונת בבגד זה להציל מטינוף בלבד, שאז אינו נחשב למלבוש אלא אם כן עשוי

כעין מלבוש גמור. אבל אם מתכוונת בו להציל גופה מצער, דהיינו שלא יפול הדם על בשרה

ויתייבש שם ונמצא מצערה, הרי נעשה בגד זה מלבוש גמור כשאר מלבושים שהם עשוים להגנת

הגוף, ומותרת לצאת בו אף שאינו עשוי כעין מלבוש גמור), וסי"א (אבל אם מתכוונת

שלא ירדו הגשמים על בשרה ויצערוה, מותרת לפרוס בגד על ראשה).

אבל ראה לקמן סמ"א (אבל אם לא כסה

בהם ראשו אלא כל גופו בלבד, לא נעשו מלבוש על ידי כן, ואסור להוציאם, אפילו אם

צריך להם להתכסות בהם גופו), ושם (הערה 345 ).

[307]

סעיף לה ( היוצא בטלית המקופלת ומונחת על כתפיו ... חייב,

שאין זה דרך מלבוש אלא משוי הוא) .

וראה גם לעיל סי' יג ס"ב (יזהר שלא תהא הטלית מונחת לו על כתפו שלא כדרך

לבישתה בחול, כמ"ש סי' ש"א סעיף ל[ז] עיין שם).

[308]

כדלעיל סי' ח ס"י (יש נוהגין לשום צד ימין על כתף שמאל, כדי שיהיה מסובב

במצות).

[309]

דרכי משה סקי"א (נראה דהואיל ודרך לבישתו בכך, בכל ענין שרי, והוי כמו סודר

שנתבאר לעיל דמותר לצאת בו מקופל הואיל ודרך לבישתו בכך). רמ"א ס"ל (אף על

פי שמניח צד ימין על כתפו של שמאל, דדרך ללבשו כך, ולא הוי אלא להתנאות ושרי).

[310]

גמרא קמז, א (מעשה בהורקנוס בנו של רבי אליעזר בן הורקנוס שיצא בסודר שעל כתיפו

בשבת, אלא שנימא כרוכה לו באצבעו, וכשבא הדבר לפני חכמים אמרו, אפילו אין נימא

כרוכה לו באצבעו). וראה גם קכ, א (לובש מוציא ... וסודר שבצוארו). טור ושו"ע

סל"ד (יוצא אדם בסודר המקופל על כתפיו, אעפ"י שאין נימא כרוכה לו על

אצבעו).

[311]

שו"ת הרשב"א שם (ודרך מלבוש הוא להם כך. והוו כי הא דאמר התם [הרטנים]

יוצאים בסודר שעל כתפיהם בשבת. ולא [הרטנין] בלבד אמרו, אלא אף כל אדם. אלא שדרך

הרטנים לצאת בכך). ב"י ד"ה יוצא אדם (דיוצא אדם בסודר המקופל על כתפו,

משמע דאף על פי שאינו מעוטף שרי, ולא דמי לטלית, דשאני סודר שדרך לבישתו בכך ... בהדיא

התיר הרשב"א סודר מקופל ומונח על כתפו, וחילק בינו לטלית מקופלת כמו שחלקתי,

שזה דרך לבישתו בכך וזו אין דרך לבישתו בכך). מ"א ס"ק מז (מפני שדרך

לבישתו בכך אף בחול, ב"י).

[312] שמחמת הקור הגדול, לא היו

רגילים ללבוש הצעיף על הצואר, אלא על ראשו ורוב גופו.

[313]

רב חייא בר אבא אמר רבי יוחנן שם קמז, ב (האוליירין (בלנין, רש"י) מביאין

בלרי נשים לבי בני (סדינים שהנשים מסתפגין בהם מותר להביאן דרך מלבוש לבית המרחץ,

רש"י), ובלבד שיתכסה בהן ראשן ורובן). טור (הבלנים יכולים להביא סדינים

שמסתפגין בהן דרך רשות הרבים דרך מלבוש, שיכסו בו ראשו ורובו).

וכן הוא לעיל סי"א (אם אינו מונח

על ראשה בלבד, אלא היא מתעטפת בו גם כן רוב גופה, כדרך מלבוש), וסל"ה (ומכסה

רוב גופו הרי זה מותר), ולקמן סמ"א (ובלבד שיתעטף בהם ראשו ורובו, אבל אם לא

כסה בהם ראשו אלא כל גופו בלבד לא נעשו מלבוש על ידי כן ואסור להוציאם). וראה

תהלה לדוד ס"ק כט.

גדר כיסוי ראשו ורובו הוא כדלעיל סי' טז

ס"א (שיעור טלית שחייבת בציצית שיערו חכמים אם היא גדולה כל כך שקטן ...

מתכסה בה ראשו ורוב אורך גופו ורוב רחבו).

ומה שאנו הולכים מבית לבית הכנסת בטלית

המכסה את גופו, אף שאינו מכסה את ראשו. היינו כיון שכן הדרך להתכסות גם בבית

הכנסת, כדלעיל סי' ח ס"ו (ואף בימיהם לא היו מתעטפין כעטיפת הישמעאלים, אלא

כדרך בני אדם שמתעטפין בכסותם ועוסקין במלאכתם פעם בכיסוי הראש ופעם בגילוי הראש).

[314]

גמרא שם (סכניתא צריך לקשר ב' ראשיה למטה). רמב"ם פי"ט הי"ט (היתה

סכנית קצרה שאינה רחבה, קושר שני ראשיה למטה מכתפים, ונמצאת כמו אבנט ומותר לצאת

בה). שו"ע סל"ד (ואם אין הסודר חופה ראשו ורובו אסור לצאת בו, אלא אם כן

קשר שני ראשיו למטה מכתפיו זה עם זה).

[315]

לקמן סמ"ב ( ואפילו מיני מלבושים שאין דרך לעולם להתלבש בשנים לצורך עצמו,

כגון שתי חגורות זו על גבי זו, אין השניה חשובה משוי הואיל והוא חגור בה. ויש

חולקין בזה ואוסרין שתי חגורות ... וכן ראוי לנהוג), וראה שם (הערה 352 ).

[316]

רמב"ם שם (וכל סודר שאינו חופה ראשו ורובו אסור לצאת בו), לפירוש הב"י

ד"ה הבלנים (ונראה שהרמב"ם מפרש ובלבד שיתכסה בה ראשו ורובו, כלומר

שתהיה רחבה כדי לכסות בה ראשו ורובו ... וסבניתא פירש הרמב"ם בפרק י"ט

שהיא קצרה שאינה רחבה, ומשום הכי אסור לצאת בה אלא אם כן קשר שני ראשיה למטה

מכתפים, שנמצאת כמו אבנט ומותר לצאת בה).

ומטעם זה לא הובא ברמב"ם

ובשו"ע התנאי האמור לעיל משו"ת הרשב"א, שמותר לצאת בו רק אם כן הוא

דרך לבישתו.

[317] תוכן ההלכות שיתבארו

בשלושת הסעיפים שלפנינו:

(א)

במקום הפסד מרובה התירו הוצאה בשינוי, ובפרט כשמוציאו לכרמלית (סל"ח).

(ב)

אבל לא התירו איסור כרמלית או איסור מוקצה (סל"ט).

(ג)

במקום הפסד מועט התירו להחזיק חפצים בכיסו, ולא לחוש שישכח ויצא בו (סל"ח-ט).

(ד)

במקום שבהול על ממונו, יש מתירים אף כרמלית, ויש להקל רק במוקצה (ס"מ).

(ה)

הוצאה בכיסו וכיו"ב היא כדרכה (סל"ח).

(ו)

תפור בבגדו אינה הוצאה כדרכה (סל"ח).

(ז)

טלטול מוקצה בכיסו מותרת, שהוא טלטול בגופו (סל"ט).

[318]

ברייתא קמז, א (היוצא במעות הצרורין לו בסדינו, חייב חטאת). טור ושו"ע

סל"ב (היוצא במעות הצרורים לו בסדינו, חייב).

[319]

ברייתא שם (שדרכו של חנוני לצאת כך). לבוש סל"ב (שהרי דרך הוצאתם בכך לעוברי

דרכים). אליה רבה ס"ק נו (ובשבת דף קמ"ז משמע קצת טעם אחר, משום דדרך

חנוני לצאת בכך).

[320]

שו"ת מהר"ם (פראג) סי' צד (שאלתם על היהודים ההולכים בדרכים ומוליכים

כסף וזהב, ותופרים אותו באבנט, אם מותר להוליכו בשבת. דע לך שהוא אסור, דתנן בפרק

המצניע (צב, א) בפונדתו ובשפת חלוקו פטור, וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור).

שו"ע סל"ג (אסור לצאת בשבת במעות, או בכסף וזהב, התפורים בבגדו). מ"א

ס"ק מו (שהוא הוצאה כלאחר יד). ומיירי אף בכלי כסף וזהב שאינם מוקצים.

[321]

סוף סי"ב (דבר שמשנה בעשייתו מדרך החול ... מותר לעשותו ... במקום צער ... ויש

אומרים שהוא הדין במקום הפסד, ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד גדול), ושם נסמן. וראה

זכרון יוסף אות קסז.

[322]

כדלקמן סי' שמה סוף סי"א (ויש אומרים שכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום

כדגלי מדבר, אינו רשות הרבים אלא כרמלית), ושם נסמן.

[323]

שו"ת מהרי"ל החדשות סי' מ (להציל מן הליסטים ומן המלכין התירו רבו[תינו]

איסור דרבנן ... וכמה פעמים נשאלתי על ככה ונתברר לי לא לאיסור ולא להיתר. ודעתי

נוטה יותר להיתר מלאסור, כיון דהתיר כלאחר יד משום הכי פט[ור] לי' ... וכל שכן

לדידן דלית לן רשות הרבים). הובא באגור סי' תקכב. איסור והיתר הארוך שער נט סמ"ז

(הורה הר' אלעזר, המתאכסן בשבת בבית כנעני ומעות בידו, ולפעמים שאף גופו מסוכן

עבור המעות אם יוודעו, ויכול לתופרן בערב שבת בין כפלות בגדיו ... עתה שאין לנו

אלא כרמלית, וגם ליכא למיגזר אטו רשות הרבים, יוצא עמהן לרשות הרבים שלנו, דבמקום

סכנה לא גזרו ... ואולי בשעת הסכנה אף מהר"ם מודה). דרכי משה ס"ק י (לדידן

דלית לן רשות הרבים גמור, המקיל במקום פסידא וסומך עצמו על דברי המתירין לא הפסיד).

רמ"א סל"ג (ויש מתירים במקום פסידא, שירא שיגזלנו ממנו אם יניחם בבית

וילך מהם. וכן נוהגין להקל, אם צריך לצאת). מ"א ס"ק מו (כיון שהוא הוצאה

כלאחר יד, וגם בזמן הזה לית לן רשות הרבים דאוריתא (ב"י, אגור)).

[324]

איסור והיתר שם (אם יכול לשמוט ולמצא תואנה שאין צריך לצאת ... אורח הנכנס לעיר

שיש שם ישראלים ואין מכירם, ודאי אסור לו לצאת עמהן ... יכול לישאר בביתו).

רמ"א שם (אבל אם יוכל להיות יושב בבית ולא לצאת, לא יצא).

והטעם שבלי הפסד מרובה אסרו הוצאה כלאחר

יד בכרמלית, נתבאר לקמן סי' שנב ס"ב (דבר שהוא דומה למלאכה גזרו אף בכרמלית

... ולכן אסרו ... הוצאה כלאחר יד).

[325]

רמ"א שם (במקום שאין צריך לו, ויוכל להניחם בבית, יש להחמיר).

ואף שברמ"א לא נתפרש שטעם האיסור

הוא "שמא ישכח ויצא בו". הוכיח בקונטרס אחרון סק"ט ש"זהו

בודאי כוונת רמ"א".

וכן הוא לקמן סוף סל"ט ( ובלבד

שיש חשש הפסד אם לא ישאום אצלו, שאם לא כן אף אם אינם מעות המוקצים אלא שאר כסף

וזהב, יש להחמיר שלא לשאת אותם אצלו, שמא ישכח ויצא בהם כמו שנתבאר ).

[326]

סעיף כג ( ויש חולקין על זה ואומרים ... אסור להשים איזה חפץ בתוך חיקו

או בשאר מקומות שבבגדיו בשבת אפילו בתוך ביתו ... בענין שאסור לצאת כן לרשות הרבים,

ואין היתר לטלטל שום חפץ בבית אלא בידו, שבידו בודאי אין לחוש שמא ישכח ויוציאה

לרשות הרבים שהרי רואה החפץ בידו, משא"כ כשאינו בידו יש לחוש שמא ישכח שהחפץ

אצלו כשיוצא לרשות הרבים ... ואפילו שיש

אומרים שאין לנו רשות הרבים כלל אין להקל בדבר) . וכן הוא לקמן סי'

שי סי"ד (גזרה שמא ישכח ויצא בו לרשות הרבים, כמו שנתבאר בסי' ש"א

וש"ג).

[327]

מ"א סקמ"ו (אבל אם אינן תפורים אסור). וכדלעיל סעיף הקודם ( היוצא

במעות הצרורים לו בסדינו שהוא לבוש בו, חייב ... אבל היוצא במעות התפורים בבגדו,

פטור, שאין דרך הוצאה בכך ).

[328]

משנה צב, א (המוציא ... ובפונדתו (אזור חלול, רש"י) ופיה למטה (אין דרך הוצאה

בכך, אבל פיה למעלה דרך הוצאה, רש"י)) ... פטור שלא הוציא כדרך המוציאין).

[329]

משנה שם (המוציא ... בתוך חיקו ... חייב (חיק אורח ארעא, רש"י) ... בין

פונדתו לחלוקו ... פטור שלא הוציא כדרך המוציאין), משא"כ בין בגדיו לבשרו דרך

להוציא כן בחול לפעמים.

[330]

שהם מוקצה מחמת גופו, כדלקמן סי' שח ס"ח (ומעות ... שאין תורת כלי עליהם אסור

לטלטלם ... מוקצה מחמת גופו).

[331]

רמב"ן קנג, א (ומכאן נלמוד למי שבאו לסטים בביתו, שאינו

נוטל מעות מפניהם להטמינן ... בשביל הפסד המעות ושאר הנכסים לא נתיר הצלתן). רשב"א

שם ד"ה אין (דהכא לאו משום הפסד התירו לו לטלטלו ולהעביר פחות פחות מארבע

אמות, אלא מפני שהוא במקום שאם לא תתיר לו כן אינו מעמיד עצמו על ממונו ואתי לידי

איסורא דאורייתא ... דלא התירו לו כלל משום הפסד ממונו, אלא מפני שהוא במקום שקרוב

לבא בו לידי איסורא דאורייתא, אבל מי שמתירא מפני לסטים ... מי שרינן ליה טלטול, הלכך

לא שרינן ליה כלל, כן נראה לי). טור סי' שלד (ונראה לי שהוא אסור, שלא התירו ... אלא

כדי שלא יבא לידי איסור דאורייתא לטלטלו בהדיא), ודעה הב' בשו"ע שם ס"ב (ויש

אוסרים). מ"א שם ס"ק ג (דדוקא למי שהחשיך שרי, כדי שלא יבוא לידי איסור

דאורייתא, כמ"ש רסי' רס"ו).

וכן הוא לקמן שם ס"ב (אבל יש

אוסרים טלטול מוקצה ואפילו במקום הפסד מרובה ואי אפשר להציל בענין אחר. וכן עיקר).

ולא התירו במקום הפסד מרובה אלא

טלטול קצת, כדלעיל סי' רסו סכ"ד ( ואע"פ שאי אפשר לפריקה בנחת בלא

טלטול קצת, מכל מקום התירו לו דבר זה מפני הפסד מרובה ).

[332]

לבוש סוף סל"ג (ומטבע נקובה שאינה יוצאת בשופי במשא ובמתן).

[333]

מ"א סקמ"ה (ומ"ש סי' ש"ג סכ"ב דמותר לצאת, היינו משום שיחדו

לתשמיש ובטל לגבי הבגד, אבל נקובה בעלמא אינו מועיל, אלא אם כן נקבה לתלותו בצואר

בתו).

והיינו שאף שנתבאר בשו"ע סי' שג

סכ"ב (על המטבע אסור לפרוף בשבת, דלאו בר טלטול הוא ולא מהני בה יחוד. ואם

פרפה עליו מערב שבת, מותר לצאת בו בשבת).

מכל מקום "נקובה בעלמא אינו

מועיל".

[334]

מהרי"ל הל' שבת סי' כח (מהר"י סג"ל התיר לשאת אצלו בשבת מטבע זהובים

מנוקבין בכל שהו, בשעת הסכנה ... ויש אומרים שהתירן בכה"ג גם בשאין מנוקבין).

הובא בדרכי משה ס"ק י. רמ"א סל"ב (אבל בבית מותר אם צריך לו,

ואפילו אינן צרורים, רק שהם מנוקבים), ובמ"א שם (משמע מדבריו דלשאת אותן בידו

אסור, רק לשאת אצלו דהוי טלטול כלאחר יד).

ונתבאר בקונטרס אחרון סק"י ( עיקר

ההיתר משום טלטול כלאחר יד, וכדעת הרא"ש ( פ"ג סי' יט)

שהתיר טלטול בגופו אף לצורך המוקצה, אם כן אף בלא ניקוב כלל נמי. אלא טעמיה

דמהרי"ל הוא משום דלא רצה לסמוך על סברת הרא"ש בלבד ... לכן צירף לזה

היתר הניקוב. אבל אם אירע שאינן מנוקבים, כדאי הרא"ש לסמוך עליו בהפסד מרובה,

וכל שכן לדידן דקיי"ל לגמרי כהרא"ש כמ"ש בסימן שי"א) .

והוא כדלקמן סי' שיא סט"ו (וכל זה

בטלטול בידיו על ידי דבר אחר, אבל לטלטל המוקצה בגופו שלא בידיו, מותר אפילו

מטלטלו לצורך האיסור), ושם נסמן.

*

ואין להתיר מטעם שהמוקצה כבר עליו,

כמבואר בקונטרס אחרון סוף ס"ק י ( דפשיטא דאינו יכול להניחו עליו כל השבת

כולה ).

[335]

סעיף לח ( שלא יהא לבוש בו בשבת אפילו בבית, שמא ישכח ויצא בו כמו שיתבאר

בסי' ש"ג).

[336]

מ"א ס"ק מה (שלא בא שום אדם לגזול, ואם כן לא שייך לומר שהוא בהול, רק

שהוא שעת הסכנה). וראה לעיל סי' רסו קונטרס אחרון סק"ב.

[337]

רשב"א קנג, א (כמועתק לעיל הערה 331 ).

וגם בדעת ספר התרומה סי' רכו (ונראים הדברים כמו כן אם רואה באים מושלים ליקח בשבת

מעות שבתוך תיבתו, יכול ליטלם ולהצניעם במקום אחר, אעפ"י שמוקצים הם), מפרש

כן המ"א סי' שלד ס"ק ג (והב"ח הכריע כהמתירין, ומכל מקום נראה לי,

דדוקא מפני הלסטים או מפני הדליקה התירו, דהדבר בהול וחיישינן שיבא לידי איסור

דאורייתא).

[338]

הלכות ומנהגי רבי

שלום מנוישטט סי' נט (אמר מהר"ש ז"ל שמותר לישראל לטלטל מעות ביום השבת

אם יש פחד שעבדי המושלים יבואו ויקחו את שלו, כל מקום בעיר, ואפילו לטלטל לחוץ

ולהוציאם, כי כל המבואות שלנו אינן רשות הרבים ... אמרינן אדם בהול על ממונו, ואי

לא שרית ליה אתי למיעבד איסורא אחרינא). הובא במהרי"ל

הל' שבת סי' כח. מ"א סקמ"ה (מהרי"ל ז"ל התיר ... בשעת

הסכנה, אך לא יוציאם חוץ לעירוב ... ואם מתירא מגזילה, כגון שמחפשין עבדי המושל,

מותר להוציאן חוץ לעירוב כמ"ש סימן של"ד עכ"ל. ואם כן מה שכתב בתחלה

שלא יוציאם חוץ לעירוב, מיירי שלא בא שום אדם לגזול, ואם כן לא שייך לומר שהוא

בהול, רק שהוא שעת הסכנה).

הובא גם לקמן סי' שלד ס"ב ( לפי

שאדם בהול על ממונו ... ומטעם זה יש מתירין אפילו להוציא דרך כרמלית כמ"ש

בסי' ש"א).

[339]

לקמן שם "לידי איסור חמור". כי אף שכיבוי הדליקה היא

מלאכה שאינה צריכה לגופה, לפי מה דקיי"ל שאסורה רק מדברי סופרים, מכל מקום

הוא איסור חמור. וכן הוא לקמן סי' שיא ס"א ( שהתירו חכמים איסור

טלטול, כדי שלא יבא לידי איסור חמור לכבות את הדליקה). ונתבאר

לעיל סי' רסו בקונטרס אחרון ס"ק ב (וכן משמע בהדיא בריש סימן שי"א, דאין

צריך חשש דאורייתא דוקא, למאי דקיי"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, עיין שם,

אלא איסור חמור של מדברי סופרים). סי' ערה בקונטרס אחרון ס"ק ב (וכן משמע

בסי' שי"א, דמלאכה שאינה צריכה לגופה לא דמי לשאר איסור דרבנן). לקמן סי' שטז

סי"ט (שאינו צריך לגופו ... לא התירוה משום צער בעלמא, הואיל ועיקרה מן

התורה, דהיינו אם צריך לגופה).

משא"כ החשש " שיחפירם

ויטמינם בקרקע" הוא איסור דאורייתא.

וטעם החילוק נתבאר לעיל סי' רסו בקונטרס

אחרון ס"ק ב ( והא דהוצרכו בסימן של"ד לומר דיש חשש שיבא לאיסורא

דאורייתא. היינו משום דהתם מיירי בכהאי גוונא דליכא אלא חשש שמא כו' ... מהיכי

תיתי לומר שיעשה מלאכה דאורייתא ... ואין מקום לומר אלא שמא מחמת שהוא בהול ונחפז

מאד מהדליקה והלסטים ימהר להצילם מפניהם באיזו הצלה שתזדמן לו יותר במהירות, ושמא

תזדמן לו במהרה הצלה על ידי מלאכה ... והלכך לא חיישינן אלא לאיסורא דאורייתא

(וגבי כיבוי, למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, צריך לומר משום דהכיבוי יפה

לו יותר, וכיון שבין כך ובין כך אסור, יכבה כדרכו בחול )).

[340]

ב"ח סי' שלד ד"ה וכתב בעל התרומה (אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ואתא

לחפור בקרקע במזיד ולהטמין ממונו שם להצילו מפני הדליקה או מן האנס).

וכן הוא לקמן סי' שלד ס"ב ( או

שיחפירם ויטמינם בקרקע).

[341]

סעיף ב (לא גזרו כלל על טלטול מוקצה במקום הפסד מרובה ... אבל יש אוסרים טלטול

מוקצה, ואפילו במקום הפסד מרובה ואי אפשר להציל בענין אחר. וכן עיקר.

ואף על פי כן יש אומרים שמותר להציל מעות וכיוצא בהם מפני הדליקה או מפני הליסטים,

לפי שאדם בהול על ממונו ובודאי יצילם מהפסד, ואם לא נתיר לו להציל על ידי טלטול

מוקצה יבא לידי איסור חמור ... ומטעם זה

יש מתירין אפילו להוציא דרך כרמלית כמ"ש בסי' ש"א. אבל לפי שהרבה חולקין

על היתר זה, לפיכך אין להקל אלא באיסור טלטול, שיש אומרים שלא גזרו כלל טלטול

מוקצה במקום הפסד מרובה, אבל בכרמלית אין להקל כלל ).

והיינו שלא התירו אלא להציל בטלטול

מוקצה, במקום שאדם בהול על ממונו, שיש בו ב' דעות להיתר: (א) יש מתירים מוקצה

בהפסד מרובה. (ב) יש מתירים איסור דרבנן במקום שאדם בהול על ממונו.

[342]

גמרא קמו, ב (בי סדיא (לבדין, שקורין פלטר"ש, ועשויין לקפלן תחתיו במקום הכר

או הכסת, רש"י) רב אסר להביאו דרך מלבוש דרך רשות הרבים כשהוא מעוטף בו,

רש"י) ושמואל שרי. ברכין דכולי עלמא לא פליגי דשרי דמלבוש הן, רש"י). בקשין

דכו"ע לא פליגי דאסור, כי פליגי במיצעי, מאן דאסר מיחזי כמשוי, ומאן דשרי לא

מיחזי כמשוי. והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר ... ולא היא, דרב אכרוזי

מכריז בי סדיא שרי). הרי ש"אם אינם קשים הרבה" מודים רב ושמואל דשרי.

טור ושו"ע סל"ה (בדים הקשים, אסור להביאם ברשות הרבים או בכרמלית כשהוא מעוטף

בהם. ואם אינם קשים הרבה, מותר).

וראה גם לעיל סי"א ( ואע"פ

שהוא בגד עב וגס שאינו ראוי לה, ולא היתה מתעטפת בו בלא הגשמים, מותרת לצאת בו,

אפילו הוא שק ויריעה וחמילה), וסי"ז ( יוצאין בשק ויריעה

וחמילה, דרך מלבוש, מפני שדרך לצאת בהן בשעת הגשמים, ולכן אף שלא בשעת הגשמים שם

מלבוש עליהם).

[343]

גמרא שם (דרב איקלע לההוא אתרא דלא הוה ליה רווחא (בבית למקום מושבם של תלמידים,

רש"י), נפק יתיב בכרמלית, אייתו ליה בי סדיא (לבדין, רש"י)). שם קמז, ב

(האוליירין (בלנין, רש"י) מביאין בלרי נשים לבי בני (סדינים שהנשים מסתפגין

בהם מותר להביאן דרך מלבוש לבית המרחץ, רש"י), ובלבד שיתכסה בהן ראשן ורובן ...

אמר להו רבא לבני מחוזא כי מעבריתו מאני לבני חילא (כשתביאו בגדי העובדי כוכבים

בני החיל המוטלים עליכם לשמשן ואתם מביאים להם בשבת דרך רשות הרבים, רש"י)). רוקח

סי' מז (משמע דמותר להביא מלבוש צורך חבירו אם ילבישנו על כל מלבושיו, כמו בי סדיא

לרבא, וכן האולירין מביאין בלרי נשים לבי בני, וכדאמר רבא לבני מחוזא). וכלבו סי'

לא כט, ג (ומותר ללבוש או להתעטף מלבוש שאינו צריך לו כדי להביאו לחבירו במקום אחר,

אפילו דרך רשות הרבים). הובאו ב"י ד"ה וכתוב ברוקח.

[344] ראה לעיל סל"ה (ומכסה

רוב גופו), ושם (הערה 294 ).

[345] ראה בדי השלחן סי' קטו

ס"ק יז (ואפשר שטעות הדפוס נפל כאן, ובמקום "אפילו" אם צריך להם

להתכסות בהם גופו, צריך לומר "אלא" אם צריך להם וכו', ויהי' הפירוש דאם

צריך להם די בכיסוי גופו בלבד).

והיינו כדלעיל סוף ס"י (אם מתכוונת

בו להציל גופה מצער ... מותרת לצאת בו אף שאינו עשוי כעין מלבוש גמור), ושם נסמן

(הערה 132 ).

[346]

סעיף לז ( במקומות שאין כך דרך לבישתו, כגון במדינות אלו, אם רוצה להוציא

סודר, צריך לכסות בו ראשו ורובו דרך מלבוש גמור), ושם נסמן (הערה 313 ) .

[347] טור ושו"ע סל"ו (מותר לצאת

בשבת בשני מלבושים זה על גבי זה ), וכדלקמן סעיף הבא.

[348]

טור ושו"ע שם (בין לצרכו בין לצורך חבירו). וכנסמן לעיל (הערה 343 ).

[349]

גמרא נט, ב (תרי המייני קאמרת), לפירוש שני שהביא רש"י ([ובתלמידי] רבינו

הלוי מצאתי מותר). ב"י ד"ה שתי חגורות, מסתימת הרי"ף (כז, א)

שהשמיטו, והרמב"ם שלא הזכירו בפי"ט מהל' שבת. שו"ע שם (בין שהם שתי

חגורות זו על גבי זו, ואפילו אין מלבוש מפסיק ביניהם).

[350]

פירוש הראשון שברש"י שם (תרי המייני קאמרת, הא ודאי משאוי הוא ואסור, לשון

תלמידי רבינו יצחק נ"ע). ותוס' שם ד"ה תרי (אבל תרי המייני זה על גב זה

אסור. ולא דמי לכמה מלבושים שאדם לובש בשביל הקור, אבל תרי המייני מה הנאה יש,

ואין דרך לחגור, ומשוי הוא). רא"ש פ"ו סי' ה (תרי הימייני קאמרת, פירש

רש"י משוי הוא ואסור). טור ורמ"א סל"ו (ויש אוסרים שתי חגורות זה

על זה).

[351] מרדכי רמז שמז (ורבינו

יואל פירש תרי המייני לאיסור, ופסק דאסור להוציא דרך רשות הרבים שני מקטורין זה על

גב זה לצורך חבירו). הובא בב"י וב"ח ד"ה שתי חגורות.

[352]

רמ"א שם (ויש אוסרים שתי חגורות זה על זה ... וכן ראוי לנהוג).

וכן הוא לעיל סכ"ג ( ואף

אם רוצה לחגור שם במטפחת זו על גבי החגורה או תחתיה, אין זה מועיל כלום, שאין

יוצאין בב' חגורות זו על גבי זו כמו שיתבאר ).

ולא סמכו על דעה הראשונה אלא בדליקה,

כדלקמן סי' שלד ס"י (אפילו לובש בו בענין שאין דרך ללבוש כן בחול, כגון ב'

חגורות זו על גבי זו. ואף על פי שיש אומרים שהשני הוא כמשוי, כמו שנתבאר בסי'

ש"א, מכל מקום בדליקה הקילו).

וכן נזכרת דעה המתרת לעיל סל"ז ( ומותר

לצאת בו (אף שחגור באבנט אחר למטה, להמתירים לצאת בב' חגורות, כמו שיתבאר)).

[353]

גמרא שם (אמר ליה רבינא לרב אשי קמרא (אבנט חשוב יש שעושין אותו טס של זהב ויש

שעושין אותו רצועה משבצות זהב ואבנים קבועות בו) עילוי המיינא מאי, אמר ליה תרי

המייני קאמרת).

[354]

תוס' שם (תרי המייני מה הנאה יש, ואין דרך לחגור ומשוי הוא).

[355]

עולת שבת ס"ק נז (ומשמע עוד שם, דאם מנהג בני המקום לחגור בשתי חגורות, אין

בהם איסור). אליה זוטא סקכ"ט (אם מנהג המקום לחגור בשתי חגורות, מותר (עולת

שבת)).

וראה מנחת יצחק ח"ה סי' מא

סי"א.

[356]

ברייתא קכ, א (ואלו הם שמנה עשר כלים ... ופונדא (אזור חלול מעל למדיו, רש"י)

... וחגור (על חלוקו מבפנים, רש"י)). תוס' נט, ב ד"ה תרי (ואע"ג

דחשיב בפרק כל כתבי בי"ח כלים פונדא וחגור, ופירש התם בקונטרס, דפונדא הוא

אזור. היינו כגון שיש בגד מפסיק בינתים). רא"ש שם (ודוקא שניהם זה על גב זה,

אבל אם יש מלבוש מפסיק ביניהן מותר). מרדכי שם (ופסק ר"י דלכל הלשונות כשחגור

אחד על חלוק וחגור אחד על הקוט"א, מותר, שכן דרך בני אדם אפילו בחול). רמ"א

סל"ו (אלא אם כן מלבוש מפסיק ביניהם).

[357]

ספר התרומה סי' רמ צ, ד (ומותר ללבוש בשבת שני סרבלים מפני הצנה). טור (ובספר

המצות התיר שני סרבלים). שו"ע שם (בין שהם שני חלוקים בין שהם שני סרבלים).

[358]

אגור סי' תמ (מצאתי דמותר אדם לצאת בב' אנפליאות). רמ"א שם (וכן שני

אנפילאות).

[359]

תוס' נט, ב ד"ה תרי (לא דמי לכמה מלבושים שאדם לובש בשביל הקור).

[360]

כדלעיל סעיף הקודם.

[361]

אור זרוע הל' שבת סי' פד אות ו (שני כובעין מותר, שכן דרך כל בני אדם). רמ"א

שם (ומותר ללבוש שני כובעים זה על זה).

[362]

סעיף נ ( שיש לחוש שמא יפריחנו הרוח מעל ראשו, וישכח ויביאנו בידו ד'

אמות) .

[363]

שבלי הלקט סי' קז (לצאת בשבת בבתי ידים הנקראים גוואנטי מפני הצינה, אף על פי שיש

למצוא צד היתר, שהרי הן כעין מלבוש לידים, חוכך אני בהן להחמיר, לפי שאין אדם יכול

למשמש בידיו יפה ולעשות מה שצריך לו, ופעמים שצריך למשמש בבשרו מפני כינה שעוקצתו,

אי נמי לחכך בבשרו, וצריך להוציאם מידיו, ושמא ישכח ויוציאם ד' אמות ברשות הרבים.

אך אם תפרן מערב שבת בבתי זרועיו של מלבושו, או קשרן קשר של קיימא יפה דליכא למיחש

דלמא משתלפי, שרי). אגור תמא (יש אוסרים לצאת בשבת בבתי ידים שקוראים

גוואנט"י מפני הצנה, שמא יפלו מידיו וכו'. אך אם קשרם קשר של קיימא, דליכא

למיחש, מותר). שו"ע סל"ז (מותר לצאת בשבת בבתי ידים הנקראים

גואנטי"ש. ויש מי שמחמיר להצריך שיתפרם מערב שבת בבתי ידים של מלבושיו, או

שיקשרם בהם בקשר של קיימא יפה, וראוי לחוש לדבריו). ט"ז ס"ק כו (ובלשוננו

הענדש"ך. והטעם להתיר, שהם מלבוש על הידים. וטעם האוסרין לפי שאין יכול למשמש

בבגדיו יפה לעשות מה שצריך לו, ולפעמים צריך למשמש בבשרו מפני כינה או פרעוש,

וצריך להוציאם מידו, שמא ישכח ויביאם ד' אמות ברשות הרבים). מ"א ס"ק נ (שמא

ישכח ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים).

*

ומה שמועיל כאן תפירה או קשירה, וכאמור

כאן "שיתפרום מערב שבת בבתי ידים של מלבושיו (או שיקשרם בהם קשר

של קיימא יפה) ", הקשה הט"ז שם (תמוה לי, דכשיהיו תלויים על ידי

קשר ולא יהיו על ידו, הרי יש משוי עליו, ומה יועיל לו במה שהוא קשור. דהא ודאי לא

בטיל אגביה דבגד, דהוה דבר חשוב, ומכל שכן אם נקשר בחגורה שלו).

ואפשר דמיירי בכפפות שהם בטלים לבתי

הידים של מלבושיו, וכמו המטפחת דלעיל סכ"ג (מטפחת ... בטילה לגבי הכסות, אם

היא תפורה לו).

ואף דלעיל שם צריך דוקא תפירה, ולא סגי

בקשירה (כדלעיל שם הערה 225 ).

הנה לפעמים סגי אף בקשירה, כדלעיל סכ"ד (אף אם אינם

תפורים בכסות, אלא מחוברים בה קצת על ידי קשירה), ושם נסמן (הערה 236 ).

ובתוספת שבת ס"ק סט (דמכל מקום

מיהו הוי הוצאה כלאחר יד, ואינו אלא מדרבנן, וליכא למיגזר שמא יוציאנה, דאף אם

יעשה כך אין בו אלא איסור דרבנן). ולפי זה נראה, שאף אם תפר, לא ילך בהם כך בחוץ,

כשאינם מלובשים על ידיו, שעכ"פ אסור מדרבנן.

[364]

ט"ז שם (ונראה לי דדוקא בהענדשי"ך יש חשש זה, דכשצריך להוציא יד מאחת

מהנה, אז נושא את ההענדשי"ך שחלץ בידו השני', ויש חשש שיעביר ד' אמות. אבל

בערבי"ל שלנו, ששני הידים מתחממים בערביל אחד, ואף אם יצטרך להוציא ידו אחת,

הרי הערביל לבוש לידו השנית שעדיין בתוכה).

[365]

ב"ח ד"ה שתי חגורות, שפירש בלשון הב"י ואגור ושבלי הלקט (דבתי

הידים שקורין ארבי"ל בלשון אשכנז). הובא בט"ז שם (שמו"ח ז"ל

נקט כאן ערבי"ל).

[366]

ב"ח שם (נהגו להקל אפילו בלא קשירה כלל. אפשר כיון דאין לנו רשות הרבים אלא

כרמלית, אין כאן אלא ספק חששא דרבנן). מ"א שם (ועכשיו נהגו להקל, כיון שאין

לנו רשות הרבים, וטוב להחמיר (ב"ח)).

[367]

כדלעיל סי' יח ס"א (לילה לאו זמן ציצית הוא), ושם נסמן.

[368]

רמב"ם פי"ט ה"כ (טלית המצוייצת כהלכתה מותר לצאת בה בין ביום בין

בלילה, שאין הציצית הגמורה משאוי, אלא הרי היא מנוי הבגד ומתכסיסיו, כמו האימרא

וכיוצא בה). טור ושו"ע סל"ח (ואם היא מצוייצת כהלכתה, אף על פי שאין בה

תכלת, מותר לצאת בשבת).

וכן הוא לעיל סי' יג ס"ב (טלית

שהיא מצוייצת כהלכתה, מותר לצאת בה לרשות הרבים, אפילו בזמן הזה שאין לנו תכלת,

בין הטלית קטן בין הטלית גדול, בין ביום בין בלילה, ואף על פי שלילה לאו זמן ציצית

הוא, מפני שהציצית הכשרים הם מנוי הבגד ותכשיטיו, כמו האימרא וכיוצא בה, לפיכך אין

זה כמשאוי).

[369]

מ"א סוף סקנ"ד (נראה לי שאם יצאה בטלית המצוייצת חייבת חטאת).

וכן הוא בתפילין, כדלקמן סנ"ב ( וכל

זה באיש. אבל אשה שמצאה תפילין אפילו הן זוג אחד, תשב ותשמרן עד הלילה, ולא תכניסן

לעיר דרך מלבוש, שכיון שאין הנשים מניחות תפילין בחול, אינן מלבוש להן אלא משוי

גמור ), ושם נסמן (הערות 401 - 402 ).

[370]

רב הונא אמר רב קלט, ב (מתעטף אדם בכילה (שהוא כסדין ומתעטף בו דרך מלבוש, רש"י)

ובכסכסיה (רצועות התלויות בה ... לנטותה באהל, רש"י), ויוצא לרשות הרבים

בשבת, ואינו חושש (ולא אמרינן הך רצועות לאו לצורך עיטוף נינהו והוה משאוי ההוא

שעתא, רש"י). מאי שנא מדרב הונא, דאמר רב הונא אמר רב היוצא בטלית שאינה

מצוייצת כהלכתה בשבת חייב חטאת. ציצית לגבי טלית חשיבי ולא בטלי (משום דשל תכלת הן

ולא בטלי, והוו בה משוי), הני לא חשיבי ובטלי ).

ומשמע מדבריו שלא אסרו אלא "משום

דשל תכלת הן ולא בטלי". משא"כ בדבר שאינו שוה כל כך כמו הכסות, מותר אף

אם " הוא חשוב קצת נגד הכסות". אמנם לא קיי"ל כן, כדלעיל

ס"ח (ואע"פ שהמלבוש חשוב הרבה ממנו, איננו טפל למלבוש בשביל כך ),

וסכ"ג ( שהוא אינו בטל לגבי אותו מלבוש, אע"פ שהמלבוש חשוב הרבה

ממנו ).

אבל ברמב"ם שם ( מותר

להתעטף בטלית שיש בשפתותיה מלל, אע"פ שהן חוטין ארוכין, ואע"פ שאינן נוי

הטלית, מפני שהן בטלים לגבי הטלית, ואינו מקפיד עליהן בין היו בין לא היו. לפיכך

היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב, מפני שאותן החוטין חשובין הן אצלו ודעתו

עליהן, עד שישלים חסרונן ויעשו ציצית) .

ומשמע מדבריו שלא התירו אלא במלל

ש" אינו מקפיד עליהן בין היו בין לא היו ", משא"כ

ברצועות התלויות בה לנטותה באהל, אסור, כיון שהוא צריך להם. אמנם לא קיי"ל

כן, כדלעיל סכ"ג ( אם אינו חשוב כלל נגד חשיבות הכסות, כגון מטפחת שמקנחין בו את

האף (שקורין פאצילי"ש), הרי היא בטילה לגבי הכסות, אם היא תפורה לו ),

אף שמקפיד וצריך למטפחת כדי לקנח בה את האף. ולקמן סמ"ו ( מותר

לצאת מעוטף בכילה שתלויין בה רצועות שמושכין אותה בהן על גבי כלונס שעל גבי המטה

... כיון שאינן חשובין כלל הרי הן בטלין לגבי הכילה), אף שמקפיד וצריך להן כדי

למשוך אותה על גבי הכלונס.

אלא ודאי קיי"ל כתוס' שם

ד"ה ציצית ( ציצית חשיבי ולא בטלי, שאינם מבוטלין, לפי שחשובין הם בעיניו

שדעתו ליתן בטלית ציצית רביעית, כך פירש ר"ח הא דלא חשיבי ובטלי. על זה סמך

רבי להניח באבנטו רצועות התלויות בו, ויש שקושרים בהם בתי שוקיים, דבטלי דלא חשיבי

כולי האי ). וכן נפסק בטור ושו"ע סל"ח (היוצא בשבת בטלית

שאינה מצוייצת כהלכתה, חייב, מפני שאותם החוטים חשובים הם אצלו ודעתו עליהם עד

שישלים ויעשהו ציצית), וסל"ט (כילה שיש בה רצועות שמותחין אותה בהם, מותר

להתעטף בה ולצאת לרשות הרבים, ואין הרצועות חשובות כמשאוי שמבוטלות אגבה. הילכך

מותר לצאת ברצועות התלויות באבנט, אף על פי שאין המנעלים קשורים בהם, דלא חשיבי

ובטלי אגב האבנט).

הרי שהתירו רצועות שבכילה ושבאבנט, אף

שמקפיד וצריך להן כדי לקשור בהם, כיון שאינן חשובות כלל נגד חשיבות הכילה

והאבנט , ולא אסר אלא בציצית החשובות בעיניו כדי ליתנם בטלית. וכדעה

זו נתבאר כאן ולעיל ולקמן שם. וראה תהלה לדוד ס"ק לב.

וכן הוא לעיל סי' יג ס"א (אינה

מצוייצת כהלכתה, והיוצא בה בשבת לרשות הרבים חייב חטאת, לפי שהציצית התלוים בה אין

בהם מצוה והרי הם כמשאוי. ואף על פי שהן מחוברין לטלית, אינן בטלים לגבי הטלית,

מפני שהם חשובים בעיניו ודעתו עליהם עד שישלים כל הד' ציצית).

נמצא שאין איסור לצאת עם חולצה שעליה

כפתורים חילופיים, שאף שצריך להם, למקרה שיפול אחד מהכפתורים של החולצה וישלימו

בכפתור זה. מכל מקום אינם חשובים כלל נגד חשיבות החולצה, ובטלים אליה.

[371] כנסמן לעיל (הערה

הקודמת).

[372] רא"ש פ"כ ס"ד (ואם היו

של משי, חשיבי ולא בטלי, אלא אם כן קושר בהן בתי שוקיים). טור ושו"ע

סל"ט (אבל אם הם של משי, חשיבי ולא בטלי, ואסור אם אין המנעלים קשורים בהם).

[373]

ס' התרומה סוס"י רנד (אדם שנפסקו לולאי טליתו ברשות הרבים, מותר ללכת במקום

שירצה וטליתו לבוש סביביו ... אמנם אם הלולאות מוזהבות שנפסקו והם תלויות, חשובות

ואסור משום משאוי של לולאות התלויות שלא לצורך, דחשיבי ולא בטילי אגב טלית).

סמ"ג ל"ת סה (כה, א). טור ושו"ע סוף סל"ט (והוא הדין לכל דבר

שנפסק מן הבגד וראשו אחד מחובר, כגון לולאות, ואינו חשוב, מותר לצאת בו. ואם חשוב

הוא, אסור לצאת בו). ונתבאר לעיל סמ"ה (והערה 370 ).

[374]

ברייתא קלח, ב (האי סיאנא (כובע של לבד, רש"י) שרי.

והאיתמר סיאנא אסור. לא קשיא הא דאית ביה טפח (שהוא מתפשט להלן מראשו טפח, אסור

משום אהלא, רש"י), הא דלית ביה טפח).

והיינו כי שיעור אהל הוא טפח על טפח,

כמבואר ב רמב"ם הל' טומאת מת פי"ב ה"א (טפח על טפח מרובע

על רום טפח, מביא את הטומאה, וחוצץ בפני הטומאה דין תורה, שאין קרוי אהל אלא טפח

על טפח). וכן הוא לקמן סי' תרלא ס"ז (כשיעור גג, דהיינו טפח

על טפח).

והיינו דוקא כשמתכוין בו להגן מפני

החמה, כדפירש ר"ח שם (סיינא, כובע שמשימין בני אדם בראשיהן,

יוצא כמין פסל מן הראש כשיעור טפח הן יתר, ואנן ראינוהו פעמים רבות, ועושין אותו

להאהל על הפנים שלא יכם השמש). מ"א סקנ"א (שעיקר כונתו

לעשות אוהל להיות לצל ).

או כדי להגן מפני הזבובים, כמבואר ב ט"ז

סקכ"ז (נראה לי דמי שמצערין אותו זבובים בשבת ... דבזה יש איסור גמור).

משא"כ אם אינו מתכוין לאהל, יתבאר

לקמן בסוף הסעיף .

[375]

הוא כובע מצחיה. רמב"ם פכ"ב הל"א (ואם הוציא מן הבגד סביב לראשו,

או כנגד פניו). הובא בט"ז סקכ"ז.

[376] גמרא שם (אלא מעתה שרביב

בגלימא טפח (הניח טליתו על ראשו כדרך שהוא מתעטף והרחיקה להלן מראשו טפח,

רש"י), הכי נמי דמיחייב. לא קשיא הא דמיהדק הא דלא מיהדק), כפירוש ר"ח

שם (כשהוא מהודק ביותר ואינו נכפף כבגד, חשוב כאהל ואסור). תוס'

שם ד"ה הא (פירש ר"ח שאינו נכפף, דאז נראה כעין אהל, דלא מהדק שהוא נכפף,

ואז אין נראה כעין אהל), ובעירובין קב, ב ד"ה הא (ר " ח

מפרש דמיהדק אסור, כשהטפח היוצא מן הכובע חזק שאינו נכפף ונראה אהל) .

רא"ש פ"כ סי' ג (ר"ת ז"ל ... לא קשיא, דגלימא לא מיהדק אלא

נכפף למטה ולא הוי אהל, אבל סיאנא מיהדק, שהוא קשה ובולט חוץ לראשו טפח והוה אהל

ואסור. וכן פי' ר"ח ז"ל).

[377]

ט"ז ס"ק כז (ממילא נלמד דהעושה טלית ממין הקשה, כגון מה שקורין

בל"א גר"ב גרי"ן, שהוא אינו נכפל אלא מונח בשוה, אסור להוציא טפח

חוץ לראשו, דהוה כמו כובע לר"ת. כן נראה לענ"ד).

[378]

רמב"ם פכ"ב הל"א (והיה השפה שהוציאה קשה ביותר כמו גג, אסור, מפני

שהוא עושה אהל עראי).

ולפי זה מותר אף טלית מסחורה הקשה

הנקראת גרא"ב גרי"ן. ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ח ( דעת

הט"ז שאסר בטלית של גרא"ב גרי"ן מחמת שעומד בשוה, אע"פ שאינו

קשה ביותר ... דלא קיי"ל כרמב"ם ).

[379]

ספר התרומה סי' רנד פרק תולין (לפירוש זה נמי מותרין בני אשכנז לישא את כובעיהן

בשבת, לפי שכובע שלהן אינו בולט כעין אהל, אלא משפע ויורד למטה). הגהות מיימוניות

שם אות ת (וכתב

רבינו ברוך דאפילו לפירושו אותם כובעות שלנו שמא מותרין משום דמשופעים והולכים

כלפי מטה). מ"א סקנ"א (ובהגהות מיימוניות כתב וכובעים שלנו שרי, דמשופעים והולכים

כלפי מטה) .

אלא שהלכה זו שייכת רק לדעת הרמב"ם

הנ"ל, כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ח ( להביא תחלה לשון

הרמב"ם שהכובע הוא קשה ביותר, משום דבלאו הכי אי אפשר להתיר כלל בשיפוע ).

הלכה זו שגג נקרא דוקא כשהוא עומד בשוה,

ולא בשיפוע, מצינו גם לקמן סי' שסא ס"ו (ויש אומרים שצריך גם כן שלא יהא פי

התקרה משופע כגגין שלנו).

[380] הטעמים שלא הסתפק בטעם

המ"א, נתבארו בקונטרס אחרון ס"ק יב:

(א) כי בספר התרומה והגהות מיימוניות

נראה שמסתפק בטעם זה.

(ב) טעם זה שייך רק לדעת הרמב"ם

שלא אסרו אלא כשעשוי מחומר חזק וקשה, ומלשון האחרונים נראה דלא קיי"ל

כרמב"ם בזה.

(ג) כיון שיש לנו את טעם הט"ז

דלקמן, איננו זקוקים לטעם המ"א.

[381]

ס"א ( אסור לעשות אהל, דהיינו גג המאהיל עליו

להגן מאיזה דבר, כגון מן החמה או מן הגשמים או מאיזה דבר אחר), וס"ט ( כל

גג עראי שאינו מתכוין בו לעשיית אהל שיאהיל על מה שתחתיו, אלא כדי להשתמש בו איזה

תשמיש בגופו, כגון שמשים דף השולחן על רגליו, אע"פ שעושה בזה גג עראי, אין

בכך כלום, כיון שאינו מתכוין לעשיית אהל. ומכל מקום אם מעמיד גם מחיצות עראי תחת

גג זה, הרי זה דומה לאהל, ואסור לעשותו כדרכו ). וכאן שלכובע אין

מחיצות, לא אסרו אלא כשבא להגן מאיזה דבר, וכדלעיל (הערה 374 ).

[382] עולת שבת סוף ס"ק סא

(והיינו כשאין בו נייר קשה).

[383]

ט"ז ס"ק כז (דמצד אהל אין כאן איסור ... כאן לא נתכוין רק לכסות ראשו).

[384]

רש"י שם (אלא, טעמא לאו משום אהל הוא), ויתבאר לקמן (הערה 386 ).

מהרי"ל מנהגים הל' שבת סי' לד (דהלכתא כך, ולית בו משום איסור אהל גם אם יש

לו שפה רחב טפח). ב"ח ד"ה ומ"ש ולרבינו תם (ולענין הלכה, היכא

דנהוג היתר כרש"י נהוג). מ"א סוף סקנ"א (והב"ח כתב היכא דנהוג

היתר כרש"י נהוג). ט"ז סי' שטו ס"ק ח (לרש"י דסבירא ליה לפי המסקנא

דאין בכובע כלל משום אהל, אפילו ביוצא טפח).

[385] ט"ז ס"ק כז

(ונראה לי ללמד היתר בזה לכו"ע, דמצד אהל אין כאן איסור, דהא עכ"פ לא

הוה איסור דאורייתא, דלא הוה אוהל קבע אלא עראי ופטור אבל אסור, יש לנו לומר דלא

אסרו אלא היכא שיש היכר בעשיית אוהל עראי, דהיינו בכובע שהוא עשוי בגד שמתעטף בו

הראש, אלא שמוציא שפה רחבה במקום כלות הבגד, ונראה לכל שאותה שפה היה כדי להגן

ולעשות אוהל ... אבל בבריט"ל שלנו דכולו בשטח אחד הוא, ועיקרו לכסות בו הראש,

ואי אפשר לכסות ראשו בחלק ממנו כי אם באמצעו, וממילא נעשה אהל במה שיוצא חוץ לראשו

... לא אסרו בזה משום אהל, כיון שאין גבול לאהל זה לא מוכח דנעשה לאהל, וחלק היוצא

אינו מסויים) .

זהו הטעם שכתב בעצמו להיתר. ולענין טעמו

של רש"י כתב בסוף דבריו (והא דלרש"י לא חשוב אהל, כתבתי בסי' שט"ו

ס"ח). ושם ס"ק ח ביאר טעמו של רש"י "דסבירא ליה כמו שכתבתי,

כיון שאין בעיקר הכובע משום אהל", לכן גם "בחלק היוצא להלן מראשו"

אין בו משום אהל.

אמנם בקונטרס אחרון ס"ק ח כותב

עליו " ועיין בסי' שט"ו שכתב עוד היתר ... וזה אינו ... על

כל פנים הא לא אמרינן מדמקצתו אינו אהל לא יהיה כולו אהל ".

ולכן מפרש כאן טעם ההיתר, כמשמעות דבריו

כאן ס"ק כז "הואיל ונעשה דרך לבישה".

[386]

גמרא שם (אלא לא קשיא הא דמיהדק הא דלא מיהדק), לגירסת ולפירש"י שם (אלא, טעמא

לאו משום אהל הוא, אלא משום שלא יגביהנו הרוח מראשו ואתי לאתויי ארבע אמות, הלכך

מיהדק בראשו שפיר שרי, לא מיהדק אסור). והיינו שעתה חוזרת הגמרא ממה שפירשה בתחלה

דמיירי באיסור עשיית אהל (כי באמת אין בזה איסור עשיית אהל), אלא טעם האיסור הוא

שמא אתי לאתויי ארבע אמות. טור ושו"ע סמ"א (לצאת בשבת בכובע שבראשו

העשוי להגין מפני החמה, יש מי שאוסר משום דחיישינן שיגביהנו הרוח מראשו ואתי

לאתויי ד' אמות ברשות הרבים, אלא אם כן הוא מהודק בראשו).

וכיון שכן, הרי חזרה גם מהתירוץ הראשון

(הא דאית ביה טפח הא דלית ביה טפח), ואיסור זה הוא " אע"פ שאינו

מתפשט טפח להלן מראשו ", כמבואר בלבוש סמ"א (ואין בו טפח חוץ לראשו).

מ"א סקנ"ב (בכובע שאין בו שפה טפח).

והיינו דוקא במי שיש לו כיפה תחת הכובע,

משא"כ בלאו הכי מותר, כמבואר בב"י ד"ה ונראה לי (כובע שאדם מכסה בו

ראשו, אפילו כי לא מהדק שרי, דאע"ג דנפיל לא אתי לאתויי, שאין דרך בני אדם

לילך בגילוי ראש).

[387]

רש"י עירובין קב, ב ד"ה אלא (הלכך כי מיהדק וקשור ברצועה תחת צוארו שרי,

ואי לא אסור). תוס' שם ד"ה הא (ובלבד שיהיה קשור תחת גרונו שלא יפול ואתי

לאיתויי ד' אמות ברשות הרבים). אור זרוע הל' שבת סי' עח אות י (הלכך לפירושו כל

הכובעים מותרים על ידי רצועה כמו שאנו הולכים. ואפילו בלא רצועה, אם הוא כובע עמוק

שראשו נכנס לתוכו ואין רוח יכול להפריחו מראשו בשבת, מותר אפילו בלא רצועה). הובא

בהגהות מיימוניות פכ"ב אות ת. שו"ע שם (או שהוא עמוק שראשו נכנס לתוכו

ואין הרוח יכול להפרידו מראשו או שהוא קשור ברצועה תחת גרונו, דבהכי ליכא למיחש

למידי).

וכן הוא לעיל סמ"ג ( ובלבד

שיהא בענין שלא יוכל הרוח להפריח כובע העליון מעל ראשו כמו שיתבאר).

[388]

משאת בנימין בדינים שבסוף הספר אות ב (ומשמע דוקא על המצנפת, אבל כובע על ראשו

ממש, לא חיישינן דלמא אתי לאתויי, ואפילו לא מהודק נמי שרי, דודאי לא ילך ד' אמות

בגלוי ראש. וכן משמע מהב"י סוף הסימן. ואפילו על המצנפת נמי נראה דלא חיישינן

אלא היכא דדרך בני אדם לילך ברשות הרבים במצנפת בלי כובע, אבל במקום שאין דרך לילך

ברשות הרבים בלא כובע, לא חיישינן). מ"א סקנ"ב (ובמקום שאין דרך בני אדם

לילך ברחוב בלא כובע זה, שרי, דודאי לא ישאנו בידו (משאת בנימין)).

[389] ט"ז סוף סקכ"ז (נראה לי דמי

שיש לו כובע קטן תחת הבריט"ל כנהוג בינינו, לא יצא בבריט"ל חוץ לעירוב,

דהא בזה ודאי חיישינן דלמא נפיל ואתי לאתויי, כיון שלא יהיה בגילוי הראש, כן נראה לענ"ד).

[390]

משנה עירובין צה, סוע"א (המוצא תפילין (בשדה במקום שנאבדין, רש"י), מכניסן

זוג זוג). רמב"ם פי"ט הכ"ג (המוצא תפילין בשבת ברשות הרבים, כיצד

הוא עושה, לובשן כדרכן, מניח של יד בידו של ראש בראשו, ונכנס וחולצן בבית). טור

ושו"ע סמ"ב (מכניסן זוג זוג דרך לבישה).

[391]

ביצה טו, א (היה בא בדרך ותפלין בראשו ושקעה עליו חמה מניח ידו עליהם עד שמגיע

לביתו ... מאי איריא בראשו אפילו מחתן בארעא נמי, דהא תנן המוצא תפלין מכניסן זוג

זוג. לא קשיא הא ד[לא] מנטרא מחמת גנבי ומחמת כלבי, הא דמנטרא מחמת כלבי ולא מנטרא

מחמת גנבי (דהואיל ולא מנטרא מחמת גנבי, מאחר שהן בראשו יוליכם עד ביתו, אבל אם

מצאן שם במקום שהן נשמרין מן הכלבים, לא יזיזם ממקומן, רש"י), מהו דתימא רוב

לסטים ישראל נינהו ולא מזלזלי בהו, קמ"ל). תוס' עירובין שם ד"ה מכניסן (בספ"ק

דביצה (טו, א) מוכח דאיירי דלא מינטרי מחמת כלבי, אבל מינטרי מחמת כלבי אע"ג

דלא מינטרי מחמת גנבי, לא). טור ושו"ע שם (המוצא תפילין בשבת בבזיון, במקום

שאין משתמרין).

ודין אינם משתמרין מגנבים בלבד, שהותר

רק אם התפילין בראשו, נתבאר לעיל סי' רסו סכ"ז (מי שחשכה לו בדרך ותפילין

בראשו או שיושב בבית המדרש שבשדה וחשכה לו, מותר לילך בהם לביתו, אף על פי שאסור

לצאת בתפילין בשבת, מכל מקום משום בזיון התפילין שלא יניחן בשדה או בבית המדרש

שבשדה שאינו מקום המשתמר התירו לו לילך לבוש בהן עד ביתו שיצניען שם).

ובמקום שלא יבואו התפילין לידי בזיון,

כגון שרוב הגנבים ישראלים, אסור אף במקום מעורב, כדלקמן סי' שח סי"ט (אין

התפילין כלי שמלאכתו להיתר, הואיל והן מיוחדים ללובשן לשם מצוה, ובשבת אסור ללבשן

לשם מצוה כמו שנתבאר בסי' ל"א, לפיכך אסור לטלטלן אפילו לצורך עצמן, כגון

להצניען שלא יגנבו, אם הוא מקום שרוב הגנבים המצויים שם הם ישראלים שלא יבאו

התפילין לידי בזיון בידם).

[392]

עירובין צז, א (רבי יהודה אוסר בחדשות ומתיר בישנות ... אלו הן ישנות, כל שיש בהן

רצועות ומקושרות). טור ושו"ע שם (אם יש בהם רצועות ... והן קשורות שיכול

ללבשן).

[393]

משנה שם צה, א (מכניסן זוג זוג), ופרש"י (אחד בראש ואחד בזרוע, והיינו זוג

כדרך שלובשן בחול). טור ושו"ע שם (מכניסן זוג זוג דרך לבישה).

[394]

ראה רש"י שם ד"ה מכניסן (לעיר ולבית). שבת סב,

א ד"ה מכניסן (לעיר). ביצה טו, סוע"א ד"ה מכניסן (לעיר).

רמב"ם שם (וחולצן בבית).

[395]

כמו בהולכת פחות פחות מד' אמות, דלקמן סנ"ב ( עד שיגיעו לחצר

החיצונה של עיר שהוא מקום המשתמר הראשון), ושם נסמן (הערה 406 ).

וכן הוא לעיל סי' רסו סכ"ז ( ואם

יש בית סמוך לחומה שהן משתמרין שם, חולצן ומצניען שם, ולא ילך בהן עד ביתו ),

וסי' ל ס"ד ( ואם

יש בית קרוב לחומה שמשתמרין שם, חולצן ומניחן שם, ולא ילך בהן יותר בעיר).

ונתבאר לעיל סי' רסו בקונטרס אחרון

ס"ק ט (מכלל דמהמשתמרת ואילך אסור. וצ"ע מאי שנא מחבילה, דהתירו עד

ביתו. ואין לומר דהתם אינו עושה איסור כלל ... ושרי גם כן עד ביתו ... ובאמת

במתניתין יש לומר דלאו דוקא קתני ... וצ"ע לדינא).

[396]

רש"י סב, א ד"ה זוג זוג (וחוזר ומניח זוג אחר ומכניסן, וכן כולן). עירובין

צה, א ד"ה זוג זוג (וחוזר תמיד ומכניסן זוג אחר זוג עד שיכלו). ביצה טו,

סוע"א ד"ה זוג זוג (וחוזר והולך ולובש זוג אחר ומכניסן). טור ושו"ע

שם (עד שיכניסן כולם).

[397] כדלעיל סי' כט ס"א (ששבת

ויום טוב לאו זמן תפילין הוא). סי' לא ס"א (שבתות וימים טובים אינן זמן

תפילין).

וראה לעיל סי' לד ס"ד (שהמניח ב'

זוגות תפילין כשרות עובר בבל תוסיף אם הוא מתכוין למצוה בשניהם, ואף אם אינו

מתכוין למצוה אלא באחת מהן, אעפ"כ אסור מדברי סופרים). קובץ דברי תורה יב ע'

מו.

[398]

גמרא עירובין צה, ב (רבן גמליאל אומר שנים שנים ... קסבר שבת לאו זמן תפילין הוא),

ופרש"י (משום בל תוסיף ליכא הכא, דאין כאן מצות תפילין כלל, אלא כשאר מלבוש

בעלמא). תוס' יום טוב שם פ"י מ"א ד"ה מכניסן (ותימא דהכא פסק

הר"ב וכל הפוסקים כת"ק דזוג זוג מכניסן, ואם כן סבירא לן דשבת זמן

תפילין. ובמשנה ג' פ"ג דברכות מפרש הר"ב דשבת לאו זמן תפילי, וכן הסכמת

כל הפוסקים. ונמצאו שתי הלכות פסוקות דסתרן אהדדי). מהרש"א שם צו, ב ד"ה

לא ס"ד (אף על גב דשבת לאו זמן תפילין הוא, אפילו הכי זוג אחד אין טפי לא,

משום דדרך מלבוש וכחול שוויוהו רבנן, ובחול אינו לובש רק זוג אחד), הובאו

במ"א סקנ"ד (הקשה בתוספות יום טוב, כיון דקי"ל דשבת לאו זמן תפילין,

אם כן יכניס ב' זוגות בבת אחת, דלא עבר על בל תוסיף כיון דלאו זמניה הוא, כדאיתא בגמרא

... ורש"א כתב דאפילו למ"ד שבת לאו זמן תפילין הוא, אסור ללבוש יותר

מזוג אחד, דלא שרי ליה יותר ממלבושו בחול).

[399]

ס"ג ( אם יצא לבוש בתפילין פטור. אבל אסור מדברי סופרים, אפילו אם

הוא בענין שאין איסור בלבישתן משום בל תוסיף, כגון שאינו מתכוין לשם מצות תפילין

כמו שנתבאר בסי' כ"ט ול"א, מכל מקום אסור לצאת בהן מדברי סופרים, גזירה

שמא יצטרך ליכנס לבית הכסא ויסירן מעליו וישכח ויביאן בידו ד' אמות ברשות הרבים,

או מרשות הרבים לרשות היחיד, כדי להצניען) .

[400]

משנה עירובין צה, סוע"א (מצאן צבתים או כריכות, מחשיך עליהן ומביאן),

ופרש"י (ימתין עד שתחשך וישב שם וישמרם, ולכשתחשך יטלם יחד). גמרא צז, א (כל

שאילו מכניסן זוג זוג וכלות קודם שקיעת החמה מכניסן זוג זוג, ואי לא מחשיך עליהן

ומביאן), ופרש"י (שאינם כלות קודם שקיעת החמה, דהואיל והוא צריך לטרוח ולחזור

משתחשך, מחשיך עכשיו עליהם ויטלם יחד). טור ושו"ע סמ"ב (ואם היו רבים,

שלא יספיק ללבשן ולהכניסן זוג זוג, יחשיך עליהם עד הלילה ויביאם).

[401]

מ"א סקנ"ד (אבל אשה אסורה להכניסה. ואף על גב דקיי"ל דמותר לצאת

בשק, מפני שהרועים רגילים לצאת בהם מקרי מלבוש לכל אדם, שאני נשים שהן עם בפני

עצמן (שבת דף ס"ב)).

והוא דאמרינן בגמרא סב, א (אלמא קסבר

עולא כל מידי דחזי לאיש לא חזי לאשה, ומידי דחזי לאשה לא חזי לאיש. מתיב רב יוסף

הרועים יוצאין בשקין, ולא הרועים בלבד אמרו אלא כל אדם, אלא שדרכן של הרועים לצאת

בשקין. [אלא] אמר רב יוסף קסבר עולא נשים עם בפני עצמן הן).

וכן הוא גם בציצית, כדלעיל סמ"ה (במה

דברים אמורים באיש, אבל באשה שיצאתה בטלית המצוייצת חייבת, שמשוי הוא לה זו).

[402]

תוס' שם ד"ה וכל (פירוש דהוי משוי וליתסר). וראה מראי מקומות וציונים.

[403]

ראה רש"י עירובין צז, ב ד"ה הכי גרסינן (ובסכנת ליסטים שהוא ירא להחשיך

שם, מוליכן פחות פחות מד' אמות וכו', ולא יניחם שם, שלא יזלזלו הליסטים בהם וינהגו

בהם מנהג בזיון).

ואם חושש אף משודדי יום

שיגזלוהו, נתבאר לעיל

סי' רסו סי"ג (ואם אינו יכול להוליכה פחות פחות מד' אמות, מפני שמתיירא

מלסטים שלא יגזלוהו ממנו ... יכול לרוץ עם כיסו עד שיגיע לביתו).

[404]

עירובין צז, סוע"א (ובסכנה מוליכן פחות פחות מארבע אמות

... בסכנת ליסטים מוליכן פחות פחות מד' אמות). טור ושו"ע שם (ואם ירא להחשיך

מפני לסטים, מוליכם פחות פחות מד' אמות).

[405]

סעיף יא (ואם אין עמו שום אחד מכל אלו התירו לו לטלטל בשבת כיסו או מציאה שבאה

לידו מבעוד יום פחות פחות מד' אמות, דהיינו שלא יוליכם ד' אמות רצופים משקדש היום,

אלא ילך עמהם פחות מד' אמות ויעמוד מעט לנוח ויחזור וילך פחות מד' אמות ויעמוד מעט

לנוח, וכן יעשה עד שיגיע למקום שביתתו).

[406]

משנה עירובין צה, רע"ב (רבי שמעון אומר נותנן לחבירו וחבירו לחבירו (דכל חד

וחד לא ממטי להו ארבע אמות, רש"י), עד שמגיע לחצר החיצונה (של עיר שהוא מקום

המשתמר ראשון, רש"י)). טור ושו"ע שם (או נותנם לחבירו וחבירו לחבירו עד

שמגיע לחצר החיצונה).

וכן הוא לעיל סנ"א (בחצר

החיצונה שהוא מקום המשתמר ראשון), ושם נסמן (הערה 395 ).

[407]

נתבאר לקמן סי' שמט ס"ה (אין היתר זה שנותנו לחבירו וחבירו לחבירו מועיל, אלא

לענין טלטול חוץ לד' אמות בכרמלית או ברשות הרבים, אבל לא לענין טלטול מרשות היחיד

לרשות הרבים או לכרמלית (אפילו אם אחד עומד בפנים ואחד בחוץ וזה שבפנים מושיט החפץ

וזה שבחוץ נוטלו מידו שזה עוקר וזה מניח, אעפ"כ אסור מדברי סופרים אפילו

בכרמלית, ואפילו לדבר מצוה כמו שנתבאר בסי' של"א, אלא אם כן משום בזיון כתבי

הקודש, כמו שנתבאר בסי' ש"א)).

[408]

ואף שגם כשחבירו נוטלו ממנו כשעומד, הוי זה עוקר וזה מניח, כדלקמן סי' שמז

ס"א (העומד באחת משתי רשויות אלו ופשט ידו לרשות השנייה וחפץ בידו ונטלו ממנו

חבירו העומד שם שזה עקר מרשות זו וזה הניח ברשות השנייה שניהם פטורים).

מכל מקום עדיף שיטלן מידו בשעה שהוא

הולך. וכעין זה מצינו בזריקה כלאחר יד, כדלעיל סי' רסו סי"ב ( מיד

שיגיע לפתח ביתו קודם שיעמוד שם יזרקנו לביתו כלאחר יד ), ובהנסמן שם.

*

ולכאורה יש אופן נוסף להקל קצת האיסור,

שלא נזכר כאן, והוא כעין האמור לקמן סי' שמז ס"ז (יש להתיר במילה בשבת להוציא

התינוק מרשות היחיד לכרמלית, על ידי שיעמדו שתי נשים בפנים, ואחת מהן תושיט ידיה

לחוץ למעלה מעשרה, שהן מקום פטור לדברי הכל, והשניה תטול התינוק מבפנים ותושיטנו

לחוץ ותניחנו על ידי האשה הפשוטות לחוץ למעלה מעשרה, והרי זו הנחה במקום פטור, כיון

שהתינוק הונח על ידיה ממקום אחר ... וכשיגיעו לפני חצר בית הכנסת שהיא רשות היחיד,

תחזור אשה אחת ותעמוד בפנים ותושיט ידיה לחוץ למעלה מעשרה, והעומדת בחוץ תניחנו על

ידיה, שהן מקום פטור לדברי הכל).

[409]

סעיף יב (מיד שיגיע לפתח ביתו, קודם שיעמוד שם, יזרקנו לביתו כלאחר יד, דהיינו שלא

כדרך זריקה, כגון מכתיפיו ולאחריו, ואין בזריקה זו איסור מן התורה).

[410]

בשו"ע שם ס"ה (אין זורקין כתבי הקדש, ואפילו הלכות ואגדות).

[411]

במשנה עירובין צה, רע"ב (ובסכנה מכסן והולך לו), כדאוקמוה בגמרא שם צז,

רע"ב (במה דברים אמורים בסכנת עו"ג), וכלשון אחר ברש"י שם ד"ה

הכי גרסינן (שגזרו גזירה שלא יניחו תפילין, והאי ובסכנה מכסן והולך לו אכולה

מתניתין קאי, והכי קאמר ובסכנה שאם ימצאו בידו או ישמע למלכות יהרג, בין מעט בין

צבתים מכסן בטליתו שלא יוטלו כל כך בבזיון, ומניחם שם והולך, ולא יזיזן משם שמא

ירגישו בו ויתחייב למלכות). רמב"ם פי"ט הכ"ג (ואם היה בימי הגזרה

שמתירא לישב ולשומרן עד הערב מפני הכותים, מכסן במקומן ומניחן והולך). טור

ושו"ע סמ"ב (אם יש סכנה שגזרו שלא להניח תפילין, מכסן והולך לו).

[412]

תוספתא דעירובין פ"ח ה"י (המוצא ספר תורה בשדה, יושב ומשמרו ומחשיך עליו

ונוטלו ובא לו, ובסכנה מניחו והולך לו. ואם היו גשמים יורדין, הרי זה מתעטף בעור

וחוזר ומכסה אותו). רמב"ם פי"ט הכ"ה (המוצא ספר תורה יושב ומשמרו

ומחשיך עליו. ובסכנה מניחו והולך לו. ואם היו גשמים יורדין, מתעטף בעור וחוזר

ומכסה אותו ונכנס בו ( . שו"ע סמ"ג (המוצא ספר תורה בשדה, אם אינו שעת סכנה,

יושב ומשמרו ומחשיך עליו (לשון הרמב"ם: ובסכנה מניחו והולך לו). ואם היו

גשמים יורדים, מתעטף בעור וחוזר ומכסה אותו, ונכנס בו).

[413]

כדלעיל סי"ז (אין יוצאין בתיבה או קופה או מחצלת ואפילו מפני הגשמים, אפילו

שנתלבש בהם כמו במלבוש, שכיון שאין דרך להתלבש בהם לעולם הרי הן משוי), וסמ"א

(לבדים הקשים הרבה אסור להוציאם לרשות הרבים או לכרמלית כשהוא מעוטף בהם דרך מלבוש,

לפי שאינם ראוים למלבוש ונראים כמשוי).

[414]

לבוש סמ"ג (התירו לו משום כבוד ספר תורה להתעטף בעורו, וחוזר ומכסה אותו בבגדיו

ונכנס בו, שזהו כבודה שלא תתקלקל בגשמים).

וראה לקמן סי' שנב סוף ס"א (אבל אם

נפל כל הספר מידו, אפילו נפל לכרמלית, אסור להביאו אצלו, שלא התירו שבות גמור כזה

משום בזיון כתבי הקדש).

[415]

סעיף י.

[416]

משנה עג, א (אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ... הגוזז את הצמר (וכל שאר מלאכות שייכי בצמר

של מלאכת המשכן, רש"י), המלבנו (מכבסו בנהר, רש"י)). רמב"ם

פ"ט ה"י (המלבן את הצמר או את הפשתן או את השני, וכן כל כיוצא בהן ממה שדרכן

להתלבן, חייב).

והיינו שאף שעיקר מלאכת הליבון היא בצמר

שגדל על האילים ואינו נקי, או בפשתן שמנפץ שאינו נקי, וצריך ללבנו כדי לעשות ממנו

חוטים נקיים.

מכל מקום חייב גם על ליבון "כל

כיוצא בהן ממה שדרכן להתלבן".

ואף שהדרך ללבנם היא בעיקר על ידי מים

רותחים, כ מבואר במשנה יז, ב (נותנין אונין של פשתן לתוך התנור),

ופרש"י (אגודות של פשתן מנופץ, ונותנין אותו בקדרה בתנור ומתלבן), דלא סגי

בכיבוס במים צוננים.

מכל מקום נכלל במלאכה זו גם הכיבוס במים

צוננים, כמובא לעיל מרש"י (מכבסו בנהר).

[417] רמב"ם פ"ט הי"א

(המכבס בגדים הרי הוא תולדת מלבן, וחייב), ופכ"ב הט"ו (המכבס חייב משום

מלבן).

[418]

תוספתא פ"י הי"ג (המכבס והסוחט, מלאכה אחת). רמב"ם

פ"ט הי"א (והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו, הרי זה מכבס וחייב,

שהסחיטה מצרכי כיבוס היא), ופכ"ב הט"ו (והסוחט כסות חייב, מפני שהוא

מכבס). תוס' ביצה ל, א ד"ה זמנין (בסחיטת מים, דאסורה משום לבון).

ולא רק כשסוחט ממש, אלא אף אם מנער

המים שעל הבגד, כדלקמן בסמוך ( אבל לא ינערם מן המים ),

ושם נסמן (הערה 425 ).

*

והיינו שמלאכת הכיבוס כוללת שני

חלקים: (א) שרייתו במים. (ב) סחיטת המים ממנו, וחייבים גם על כל אחד מהם לבדו:

(א) כאמור כאן (והסוחט את הבגד ...

חייב משום מלבן).

(ב) כדלקמן סי' שב ס"כ

( בגד שיש עליו איזה ליכלוך ... אם נתן על מקום המלוכלך מים ...

חייב, אע"פ שלא שכשך כלל, לפי ששריית בגד זהו כיבוסו), ושם נסמן (הערה 878 ).

ומכל מקום יש הפרש בין מלאכת סחיטת הבגד

לבין שרייתו, ששריית בגד אינו ככיבוסו אלא כשהוא בדרך נקיון, כדלקמן סי' שב

סכ"א ( לדברי הכל אין אומרים בבגד שאין עליו לכלוך שרייתו במים זהו

כיבוסו, אלא כשהוא בדרך נקיון, אבל אם הוא בדרך לכלוך, כגון המסתפג בסדין אחר

הרחיצה, וכן המנגב ידיו במפה אחר הנטילה, אע"פ שיש רוב מים על גופו ועל ידיו

ומטפיח הסדין והמפה, אין בזה משום כיבוס, שאינו כיבוס אלא לכלוך. ומטעם זה התירו

להולך לדבר מצוה לעבור במים בבגדיו, ואין אומרים שרייתו זהו כיבוסו, לפי שזהו גם

כן דרך לכלוך כשמכניסו במים כשהוא לבוש בהם, ואינו דרך נקיון כלל ).

משא"כ בסחיטת בגד, חייב משום מלבן

בכל אופן, אף במקום שאין לאסור משום שרייתו זהו כיבוסו, כד לקמן

סי' שכ ריש סכ"א (אסור לפרוס סודר על פי חבית של מים לכסותה, שמא יתלכלך

במים, ויבא לסחטו, ויתחייב משום מלבן) . והיינו שאף שאין

לאסרו משום שרייתו זהו כיבוסו (ויתבאר הטעם לקמן שם הערה קמט), מכל מקום אם יסחטנו

"יתחייב משום מלבן".

ולכן אף במקום ששרייתו אינו ככיבוסו,

גזרו בו כמה גזירות שמא יסחוט, כדלקמן בסמוך ( שמא ישרו בגדיו במים

וישכח ויסחוט), וסנ"ט (שמא ישכח ויסחטנו). סי' שב סכ"א (משום

גזרה שמא יבא לסחטו אחר כך להוציא מימיו). וכמבואר לקמן סי' שב בקונטרס אחרון ( דאף

בדרך לכלוך חיישינן לסחיטה בריבוי מים, כמבואר מדין ההולך להקביל כו' ... דאף בדרך

לכלוך חיישינן שמא יסחוט במים מרובים), ושם נסמן (הערה 972 ).

*

ומה שנתבאר כאן "הסוחט ... חייב

משום מלבן". הנה באמת חייבים בסחיטת בגדים אף משום תולדת מפרק. אלא שלפעמים

חייבים בו רק משום מפרק (ולא משום תולדת מלבן), ולפעמים חייבים בו רק משום תולדת

מלבן (ולא משום תולדת מפרק), וכדלקמן סי' שכ סכ"א (מותר לפרוס סודר על פי

חבית של יין אדום או של שמן ... מפני שאין מלבן אלא מים ויין לבן וכיוצא בהם. ומכל

מקום בגד שנשרה אפילו במשקין שאין מלבנין אסור לסחטו, משום איסור מפרק, שהוא תולדת

הדש, כמו שסחיטת פירות אסורה משום מפרק. אלא שאינו חייב על סחיטה זו אלא אם כן

צריך למשקין הנסחטין מהבגד, אבל אם אינו צריך למשקין הנסחטין, ואינו סוחט אלא כדי

לנקות הבגד, אין זה דומה לדישה כלל, שהדש הוא צריך לתבואה שמפרק מהשבלים, לפיכך

אין בסחיטה זו איסור מן התורה אלא מדברי סופרים).

נמצא:

(א)

הסוחט בגדים ממים, אם צריך למים, חייב משום מלבן ומשום מפרק.

(ב)

אבל אם אינו צריך למים, חייב משום מלבן בלבד.

(ג)

הסוחט בגדים מיין אדום, אם צריך ליין, חייב משום מפרק בלבד.

(ד)

אבל אם אינו צריך ליין, פטור אבל אסור מדברי סופרים.

ואפילו אינו מים ולא יין אלא לכלוך,

אסור לסחטו מהבגד, כדלקמן סי' שב ס"כ (בגד שיש עליו איזה ליכלוך ... יקנח

הלכלוך בסמרטוט, ויזהר לקנח בקל ולא ידחוק, פן יסחוט לכלוך הבלוע בבגד, שיש איסור

בסחיטתו מדברי סופרים, כמו שיתבאר בסימן ש"כ ).

והיינו כדלקמן שם סכ"ג (ספוג ...

אין מקנחין בו, שכשאוחזו בידו הוא נסחט בין אצבעותיו), הרי שיש איסור בסחיטתו אף

דמיירי בקינוח, ולא במים נקיים.

ויתירה מזו, שאפילו באבק ועפר וטיט שעל

הבגד, יש בו משום מלבן מדברי סופרים, כדלקמן סי' שב ס"ג (יש מי שאומר שאסור

לנער בגד חדש ושחור מן העפר או האבק שעליו, אם מקפיד שלא ללבשו בלא ניעור, משום

שהוא ככיבוס, שהאבק מקלקל מראיתו, וניעורו ממנו הוא כיבוס), וסי"ז (טיט שעל

גבי בגדו לא ישפשפו מבחוץ (דהיינו במקום הטיט), מפני שנראה כמלבן). והיינו שאף

שאין דרך ללבן הבגד על ידי אבק וטיט וצואה, מכל מקום אחרי שיש כבר אבק וטיט וצואה

על הבגד ומנקים אותו הרי זה נראה מלבן.

[419]

גמרא קיג, ב (היה מהלך בשבת ופגע באמת המים ... ליעבר (שישים רגלו במים,

רש"י), זימנין דמיתווסן מאני מיא (ישורו במים, רש"י), ואתי לידי סחיטה).

רבינו ירוחם ני"ב חי"ד פז, ד (אין יורדים למקום שיוכל להחליק במים, שמא

יפול ויחליקו רגליו ויטנפו כליו, ויבא לידי סחיטה). רמ"א סמ"ו (אסור

לילך בשבת במקום שיוכל להחליק וליפול במים, שמא ישרו כליו ויבא לידי סחיטה).

ואף במקום שהתירו לילך במים לצורך מצוה,

הצריכו עכ"פ לעשות שינוי, כדי שיזכור ולא יבוא לסחוט, כדלקמן סי' תריג

ס"ח ( ההולך לבית המדרש ... או לצרכי שאר מצות, יכול לעבור במים עד

צוארו ... ובלבד שיעשה שינוי מכל עובר במים בחול, דהיינו שלא יוציא ידיו מתחת שפת

חלוקו כדי להגביה חלוקו מעט, כמו שעושין כל עוברי במים בחול, כדי שעל ידי השינוי

יזכור שהיום אינו חול ולא יבוא לסחוט את בגדיו) .

ומה שלא אסרו ניגוב הידים והגוף,

שמא יסחוט המים מהמגבת, הוא כדלקמן ס"ס ( שכיון שכל הרוחצין

מסתפגין, אם אתה אוסרו להסתפג אף אתה אוסרו ברחיצה ).

ומה שלא אסרו לילך בגשם, שמא יסחוט

המים מהבגד, הוא כדלקמן סס"א ( לפי שהוא דבר שאי אפשר לעמוד עליו,

שלפעמים אדם הולך ברשות הרבים ופתאום ירד הגשם עליו, לכן התירו לו בכל ענין ).

[420]

משנה קמו, ב (מי שנשרו (לשון נפילה, תוס') כליו בדרך במים (שנפלו למים בשבת,

רש"י), מהלך בהן ואינו חושש). והיינו שלפי פירוש זה, נפל האדם למים עם בגדיו.

רמב"ם פכ"ב ה"כ (מי

שנשרו כליו במים, מהלך בהן, ואין חוששין שמא יסחוט). טור ושו"ע סמ"ה (מי

שנשרו כליו במים, הולך בהם, ואינו חושש שמא יבא לידי סחיטה).

[421]

כאן ודאי פירוש "נשרו" הוא מלשון שרייה, וכפירוש רש"י סה,

רע"א (מי שנשרו כליו בדרך במי גשמים), וביצה ט, א ד"ה שוטחן (מי שנשרו

כליו בדרך במי גשמים).

[422]

שהרי במים מועטים, בכל אופן אין חוששים שמא יסחט, כדלקמן סנ"ט ( שאין

בו אלא שריה מועטת, שאין דרך להקפיד עליה לסוחטה), ושם נסמן (הערה 433 ),

ומכל שכן שאינו צריך לפושטן מיד.

[423]

נתבאר לעיל סי' רסו בקונטרס אחרון סק"ט (מתניתין סוף פרק כ"ב, הגיע לחצר

החיצונה שוטחן כו', דלאו דוקא קתני, שהרי לא העתיקו הפוסקים איסור זה, עיין סי'

ש"א סמ"ה). והיינו מה שלא העתיקו מהמשנה הנ"ל "מהלך בהן ואינו

חושש, הגיע לחצר החיצונה שוטחן", שמע מינה שיכול להמשיך ולילך בהם כל היום.

[424] וכן לא הקפידו על מה

שמטלטל המים שעל בגדיו ברשות הרבים, כדלקמן סס"א (הרוחץ בנהר, צריך לנגב גופו

יפה כשעולה מהנהר, שלא ישארו עליו מים ויטלטלנו ד' אמות בכרמלית. אבל ההולך ברשות

הרבים ומטר סוחף עליו ועל לבושו, לא הקפידו חכמים על זה, לפי שהוא דבר שאי אפשר

לעמוד עליו, שלפעמים אדם הולך ברשות הרבים ופתאום ירד הגשם עליו. לכן התירו לו בכל

ענין (אף לצאת מביתו בשעת הגשם, שאין לאסור דבר לחצאין)).

[425]

כל בו סי' לא כו, ג (אבל אינו מנערן מן המים שבלועין, שאם ינער אותן יהיה חייב

משום סוחט, שכן דרך כל בגד בלוע מים כשמנערין אותו, המים נסחטין ממנו). רמ"א

סי' שב ס"א (שאסור לנער בגד שנשר במים או שירדו עליו גשמים).

[426]

סעיף ב ( אם נפל במים, הואיל ונבלעו בו מים, אסור לנערו, מפני שדרך כל

בגד בלוע ממים, כשמנערין אותו נסחטין ממנו מים ), ושם נסמן (הערה 772 ).

[427]

ברייתא וגמרא קמו, ב (אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין

אפילו בחדרי חדרים אסור. תנן שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם. תנאי היא, דתניא שוטחן

בחמה אבל לא כנגד העם, רבי אליעזר ורבי שמעון אוסרין). רי"ף סב, א (הלכה

כמחלוקת דברייתא, דקאי רב כוותיה). תוס' ע"ז יב, א ד"ה כל (נראה

לר"י דהלכתא כרב). ר"ן ביצה ה, א (יש להם לחכמים לחוש שמא יראהו אדם ברשות

היחיד ולאסור לגמרי). טור ושו"ע שם (ולא ישטחם לנגבם, מפני מראית העין, שלא

יחשדוהו שכבסן בשבת. ואפילו בחדרי חדרים, שאין שם רואים, אסור).

ומה שכתב כאן "שלא יחשדוהו שעשה

איסור של תורה", הוא כדלקמן סי' שה סי"ד (ואף שכל דבר שאסרו חכמים מפני

מראית העין אסרו אפילו בחדרי חדרים, מכל מקום כאן שאף אם יעשה כן במקום רואים, לא

יחשדוהו באיסור של תורה, אלא באיסור מקח וממכר שהוא מדברי סופרים, לא החמירו כל כך

לאסור אף במקום שאין רואים. וכן הדין בכל כיוצא בזה), ושם נסמן (הערה 1239 ).

[428]

תשובת הרשב"א ח"ז סי' צא (לא אמרו אלא כששטחן בחמה בשבת, אבל שטחן מערב

שבת ... בהא כו"ע מודו דאינו צריך לסלקן). שו"ע סמ"ה (ולא אסרו אלא

לשטחן בשבת, אבל אם שטח מערב שבת כלים המכובסים, אינו חייב לסלקן בשבת).

[429]

תוספתא פי"ז הט"ז (לא ישטוח אדם את כליו ברשות הרבים לנגבן, אפילו מן

הזיעה). שו"ע סמ"ז (לא ישטח אדם את כליו בשבת, אפילו מן הזיעה).

ומזה למדו שגם במים מועטים אסור לשוטחן,

כמבואר במ"א ס"ק נה (ולא ישטחם, משמע דוקא כשנשרו במים, אבל אם נפלו מים

מועטים מותר לשטחן, דבמים מועטים כאלו ליכא למיחש לכיבוס ... אך בסעיף מ"ז

משמע קצת דאסור, דהא אפילו בזיעה אסור). וראה לעיל (הערה 422 ).

[430]

מרדכי ס"פ תולין רמז תלד (יש לאסור לנגב הבגדים ששרויין במים סמוך לאש בשבת

משום מלבן ... ועוד יש לאסור משום מבשל). שו"ע סמ"ו (בגדים השרוים במים,

אסור לנגבם סמוך לאש). מלבושי יום טוב (אילו הוא לבוש בהם, דאם לא כן אף לשטחן

בחמה אסור כדלעיל, כך שמעתי מרבינו מהר"ר ליווא), הוא מהר"ל מפראג.

מ"א ס"ק נז (משום מלבן או משום מבשל ... ומיהו במקום שאין היד סולדת בו

ליכא משום בישול).

וכיון דמיירי "כשהוא לבוש בו ...

אינו שוטחו", לא נזכר הטעם השני "משום מלבן", כדלעיל סנ"ו ( יכול

להלך בהן (כל היום), ואין חוששין שמא ישכח ויסחטם בהילוכו (בהם)).

וראה שבת כהלכה פ"ו הערה כג.

[431]

משנה קמז, א (הרוחץ ... ונסתפג, אפילו בעשר אלונטיאות, לא יביאם בידו),

ופרש"י (שמא ישכח ויסחט בבואו). יראים השלם סי' עדר קלו, א (ולמדנו גם מזאת

המשנה שכל דבר ששרה במים אסור לטלטל, גזירה שמא יסחטנו וחייב משום ליבון). מרדכי רמז

תמב (מסתפג אדם בעשר אלונטיות ולא יביאם בידו. רבינו אליעזר ממיץ אומר, למדנו

ממשנה זו, דכל דבר השרוי במים אסור לטלטלו גזירה שמא יסחוט). רמ"א סמ"ו

(ואסור לטלטלם שמא יבא לידי סחיטה).

וכיון שנתבאר לעיל סנ"ו (אינו צריך

לפושטן מיד, אלא יכול להלך בהן). לכן נתפרש כאן דמיירי "לאחר שפשטו

מעליו".

ואף שלענין מגבת נתבאר לקמן ס"ס ( ומותר

לו גם כן להביא המטפחת בידו מבית המרחץ לביתו, אם יש שם עירוב, ואין חוששין שמא

ישכח ויסחטנו בהליכתו).

היינו מטעם האמור לקמן שם ( לפי

שזהו דבר שאי אפשר לגזור עליו) . משא"כ כאן בבגד שנשרה במים, אסרו

לטלטלו.

[432] יראים שם (והוא שיהא אותו דבר השרוי דבר

שאדם מקפיד עליו, אבל אם הוא דבר שאינו מקפיד על שריית מימיו, כגון דבר העשוי

להיות שרוי מאליו לעולם, לא גזרינן ביה שמא יסחוט). מרדכי שם (והוא שיש אותו דבר

השרוי דבר [שאדם מקפיד] על מימיו). רמ"א שם (והוא שמקפיד על מימיו).

וכן הוא גם לקמן סי' שב סכ"א (גזרה

שמא יבא לסחטו אחר כך להוציא מימיו, אלא אם כן הוא בגד שאינו מקפיד על מימיו לסחטם

ממנו אף בחול, כמו שנתבאר בסי' ש"א), וסכ"ג (מותר לקנח הספסל וכיוצא,

בבגד שאינו מקפיד על מימיו לסחטו אחר הקינוח אף בחול). סי' שיט סי"ג (משמרת

שהיא עשויה לכך, ואינו חושש לסחטה, וגם אינו חושש לליבונה כלל). סי' שכ סכ"א

(לפרוס סודר על פי חבית של מים לכסותה ... בגד העשוי לפרוס עליה, מותר, מפני שאינו

חושש עליו לסחטו אם מתלכלך, כיון שהוא מיוחד לכך).

וכיון שאינו מקפיד, לכן:

(א) אין חוששים שיסחוט אותו.

(ב) אין אומרים בו שרייתו זה כיבוסו,

כדלקמן סי' שיט סי"ג ( משמרת שהיא עשויה לכך, ואינו חושש לסחטה,

וגם אינו חושש לליבונה כלל, ולפיכך אין ליבונה חשוב כלום לאסור שרייתה בשביל כך,

אף להאומרים ששריית הבגד זהו כיבוסו). סי' שכ סוף סכ"ד

(משום איסור ליבון אין לחוש ... מפני שהן עשויין לכך ואינו חושש לליבון כלל, כמו שנתבאר

בסי' שי"ט). סי' שב בקונטרס אחרון ד"ה ולפי זה מתורץ ( דיש

לומר דמשמרת נמי כיון דלא איכפת כלל בליבונה לשום אדם, אין ליבונה חשוב כלום).

[433] ב"י סי' שיט

ד"ה כתב הרא"ש (ושמא יש לומר, דכיון שאינו נשרה במים אלא דבר מועט מהבגד

... לא אתי לידי סחיטה). רמ"א סי' שב ס"ט (ובגד שאין

עליו לכלוך, מותר לתת עליו מים מועטים, ולא מרובים, שמא יסחוט). מ"א כאן סקנ"ה

(דבמים מועטים כאלו, ליכא למיחש לכיבוס).

וכן הוא לקמן סי' שב סכ"א

(אין אומרים בו שרייתו זהו כיבוסו, ומותר ליתן עליו מים מועטים, אבל לא מרובים,

משום גזרה שמא יבא לסחטו אחר כך להוציא מימיו), ושם נסמן (הערה 886 ).

סי' שיט סכ"ג (ואין לאסור משום ... גזרה שמא יסחוט, כיון שדבר מועט הוא הנשרה

במים ... ובדבר מועט אין לחוש, כמו שנתבאר בסי' ש"ב).

וראה גם לעיל סנ"ו (מי שנשרו בגדיו

בגשמים הרבה), ושם (הערה 422 ).

לקמן סי' שב ס"ב (אם ירדו גשמים (הרבה) על שום בגד), ושם (הערה 773 ).

וגם בשריה מועטת יש שני פרטים:

(א) כיון שהיא רק שריה מועטת, אין

חוששים שיסחוט אותו.

(ב) כיון שאינו מקפיד עליו, אין אומרים

בו שרייתו זה כיבוסו, כדלקמן סי' שב סכ"א (במעט מים, שאין אומרים שרייתו בהם

זהו כיבוסו), ושם נסמן (הערה 895 ).

[434]

ט"ז סי' שכ סקי"ב (ונראה לי לחלק, דביין לבן מכבס כמו מים,

אבל יין אדום אינו מכבס, אדרבא מאדים הבגד).

[435]

אליה זוטא סקל"ג (ודע דמשמע דדוקא במים אוסר, ולא בשאר משקים).

[436]

סעיף יג (אבל יין אדום או שכר או שאר משקין שאין מלבנין, שאין

חוששין בהם לסחיטה מטעם שנתבאר שם ) .

[437]

סעיף כא (שאין מלבן אלא מים ויין לבן וכיוצא בהם ... לא גזרו שלא לשרות

בגד במשקין שאין מלבנים, משום גזרה שמא יסחוט ויתחייב משום מפרק, כיון שאינו חייב

אלא אם כן צריך למשקין הנסחטין, וזה אין לחוש כלל שיסחוט הבגד לצורך המשקין שיסחטו

ממנו, מפני שאינן חשובים כלום, ואין דרך כלל לעשות כן).

[438]

היינו באופנים המותרים שיתבארו לקמן סי' שכו ס"א (אסרו חכמים לרחוץ כל גופו

או רובו בחמין ... אבל מותר לרחוץ בחמין פניו ידיו ורגליו ... וכל זה בחמי האור,

אבל בחמי טבריא מותר ... ואין צריך לומר בצוננים).

[439]

ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן קמז, ב (הלכה מסתפג אדם באלונטית). טור ושו"ע

סמ"ח (מסתפג אדם באלונטית ... ולא חיישינן שמא יבא לסחוט).

והיינו אפילו במקפיד עליו לסוחטו בחול

(כאמור כאן), ואפילו אם יש עליו ריבוי מים, כדלקמן סי' שב בקונטרס אחרון סק"א

(ועוד דהא אפילו ברחיצת כל גופו שיש ריבוי מים ... לא גזרו על זה כמ"ש בסוף

סי' ש"א).

משא"כ במים מועטים, או שאין מקפיד

עליו לסוחטו בחול, אין חוששים לזה בכל אופן, כדלעיל סנ"ט ( אלא

אם כן הוא בגד שאינו מקפיד על מימיו ואף בחול לא היה סוחטו. או שאין בו אלא שריה

מועטת שאין דרך להקפיד עליה לסוחטה), ושם נסמן (הערות 432 - 433 ).

[440]

ר"ן (סב, ב) סוד"ה והא (יש לומר שכיון שכל הרוחצין מסתפגין, אם אתה אוסר

עליו להסתפג, אף אתה אוסרו ברחיצה, ואי אפשר, שאין הדבר עומד, וכדאיתא בפרק כירה).

הובא במ"א סקנ"ח.

ואף ששם מיירי ברחיצת וניגוב כל הגוף.

מכל מקום כן הוא לענין רחיצת "פניו ידיו ורגליו", כדלקמן סי' שב

סכ"ג ( אבל מותר לנגב הידים אחר הנטילה, אף בבגד שמקפיד על מימיו (וכן

פניו), מפני שלא גזרו כלל על זה, כמו שנתבאר בסי' ש"א (עיין שם הטעם) ).

וכדלקמן בהמשך הסעיף ( ואף

עכשיו בזמן הזה שאפשר לעמוד בלא רחיצה בשבת ... מאחר שלא נאסר מעולם במנין חכמים).

[441] בקונטרס השלחן הגיה (ואחר כך גזרו גם על

חמי טבריא, שהיו רוחצין בחמי האור ואמרו בחמי טבריא רחצנו, ואחר כך).

[442]

ר' שמעון בן פזי משום ריב"ל משום בר קפרא מ, א (בתחלה היו רוחצין בחמין

שהוחמו מערב שבת, התחילו הבלנים להחם בשבת ואומרים מערב שבת הוחמו ... אסרו להן

חמי טבריה והתירו להן את הצונן, ראו שאין הדבר עומד להן, התירו להן חמי טבריה).

וכן הוא לקמן סי' שכו ס"א (מפני

הבלנים, שהיו מחמין בשבת ואמרו מערב שבת החמנו. ואף על פי שלא נחשדו ישראל על

השבתות לחלל בזדון, מכל מקום היו נותנים עצים תחת המים צוננים מבעוד יום סמוך

לחשכה, והם מתבערים והולכים כל השבת ומחממים את המים שעליהם, ודבר זה אסור משום גזרה

שמא ישכח ויחתה בגחלים משחשכה).

[443]

ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן קמז, ב (ומביאה בידו לתוך ביתו). טור ושו"ע שם

(ומביאה בידו, ולא חיישינן שמא יבא לסחוט).

[444]

רש"י קמז, א ד"ה אפילו (לא יביאם בידו בתוך ביתו אפילו על ידי עירוב,

שמא ישכח ויסחט בבואו). משא"כ כאן, שאין חוששים שמא יסחט, יכול להביאו לביתו

על ידי עירוב.

[445] ואף שלענין בגד שנשרה

נתבאר לעיל סעיף הקודם (בגד השרוי במים, אסור לטלטלו לאחר שפשטו מעליו, שמא ישכח

ויסחטנו).

מכל מקום התירו כאן במגבת מהטעם האמור

כאן.

[446]

מ"א סקנ"ח (ולא יביאם בידו ... וצריך לומר כמ"ש הר"ן, דשאני

רחיצה וסיפוג דאי אפשר לעמוד בלא רחיצה וסיפוג). ועל זה מבאר כאן ( שאי

אפשר לו להפקירו ולהניחו בבית המרחץ ). וראה תהלה לדוד סקמ"ה.

[447]

ברייתא שם (ולא ימסרנה לאוליירין (בלנין, רש"י) מפני שחשודים על אותו דבר

(סחיטה, רש"י)). טור ושו"ע שם (ולא ימסור לבלנים, שהם חשודים על הסחיטה).

[448]

מ"א סקנ"ח (ולכאורה משמע דבזמן הזה דאפשר בלא רחיצה אסור להסתפג. ומיהו

יש לומר, כיון דלא גזרו חכמים שרי).

[449]

שאם היה נאסר במנין חכמים, נתבאר לקמן סי' תסח ס"ב (כל דבר שנאסר במנין חכמים

על כל ישראל, אף שאחר כך נתבטל הטעם שבגללו אסרוהו, אף על פי כן לא נתבטל האיסור,

עד שנתוועדו במנין כמנין הראשון להתירו בפירוש).

[450]

מ"א שם (ומכל מקום טוב להסתפג בדבר שאין מקפיד על מימיו).

[451]

תשב"ץ סי' לד (מותר ליטול ידיו מן הנהר בשבת, לפי שהוא כמו כרמלית. רק שינגבם

באותו מעמד, שלא יוליך המים בידו ד' אמות). שו"ע סמ"ט (מותר לרחוץ ידיו

בנהר בשבת, ובלבד שלא יוציאם עם המים שעליהם חוץ לנהר ד' אמות). מ"א ס"ק

נט (שלא יוציאם, היינו בכרמלית).

[452]

רב יהודה קמא, א (מאן דסחי במיא, לינגיב נפשיה ברישא והדר

ליסליק, דילמא אתי לאתויי ד' אמות (מים שעליו, רש"י) בכרמלית). טור ושו"ע

סי' שכו ס"ז (הרוחץ בנהר, צריך שינגב גופו יפה כשעולה מהנהר, מפני שלא ישארו

המים עליו ויטלטלם ד' אמות בכרמלית).

וכן הוא לקמן שם ס"ו ( הרוחץ

בנהר, צריך שינגב גופו יפה כשעולה מהנהר, שלא ישארו המים עליו ויטלטלם ד' אמות

בכרמלית, כמו שנתבאר בסי' ש"א).

[453]

רא"ש פ"כ סי' יג (ולא דקדקו במהלך ברשות הרבים ומטר סוחף על ראשו ועל

לבושו). טור ושו"ע סי' שכו ס"ז (אבל ההולך ברשות הרבים ומטר סוחף על

ראשו ועל לבושו, לא הקפידו בו).

וכן לא חששו בזה שמא יסחט, כדלעיל

סנ"ו ( ואם הלך ונפל ונשרו בגדיו במים, וכן מי שנשרו בגדיו בגשמים

הרבה שירדו עליהם, אינו צריך לפושטן מיד, אלא יכול להלך בהן (כל היום), ואין

חוששין שמא ישכח ויסחטם בהילוכו (בהם) ).

[454]

ט"ז שם סק"ב (נראה הטעם, דבזה אי אפשר להמנע ממנו, שהאדם הולך ברשות

הרבים ופתאום בא מטר עליו, לא גזרו ביה רבנן).

והיינו כי הוצאת מים הספיקים בלבושו היא

הוצאה שאינה כדרכה, וכדלעיל ס"ב ( שהוציא חפץ לאחר ידו או ברגליו או בפיו

או בין אצילי ידיו או במנעלו, וכל כיוצא בזה שאינן דרך להוציא כן בחול, הרי זה

פטור אבל אסור) . וכאן (שאי אפשר לעמוד בו) לא גזרו חכמים.

[455]

ברייתא נ, א (יוצאין בפקורין ובציפא), לפירוש ר"ח שם, הובא בתוס' שם ד"ה

בפקורין (פר"ח כיפה שיש בה שער, ונותנין אותה בראש הקרח, ונראה שהוא שער ראשו).

רמב"ם פי"ט הי"ו (יוצאין בפקריון ובציפה שבראשי בעלי חטטין). מ"מ

שם (מ"ש רבינו שבראשי בעלי חטטין, נראה לי שהוא מפרש כפירוש רב האי, שהוא

מפרש פאה נכרית שעושה איש קרח לכסות את ראשו כמי שיש לו שיער). שו"ע ס"נ

(יוצאים בפשתן סרוק וצמר מנופץ שבראשי בעלי חטטין). מ"א ס"ק ס (ומניחין

פשתן שיהא נראה כשער).

[456]

הגהות מיימוניות שם אות ג (ותכשיט הוא על גבי הראש).

ואף שנתבאר לעיל סי"ב ( אין

הקיטע שנקטעו רגליו יוצא בקב שלו, דהיינו שעושה כמין דפוס של רגל וחוקק בו מעט

לשום ראש שוקו בתוכו ... בשביל שלא יהא נראה כחסר רגל אלא נכה רגל, לפיכך כיון

שאינו צורך הילוכו (הרי הוא משוי) ואסור לצאת בו). ואין מתירים שם מטעם

תכשיט.

נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ה ( עץ

בעלמא הוא, ואינו תכשיט כלל שאין מתקשטין בבקעת עץ). משא"כ בפשתן או

צמר שמניח בראשו, שרגילין להתקשט בהם.

[457]

גמרא שם (ואם יצא בהן שעה אחת מבעוד יום ... מותר לצאת בהן). תוס' שם ד"ה אבל

(דאפילו לטלטלם אסור לפי שאינם מוכנים). שו"ע שם (שיצא בהם שעה אחת מבעוד

יום). מ"א סקס"א (דאם לא כן אף לטלטלן אסור).

[458]

סנ"ז (פשתן סרוק וצמר מנופץ שמניחים בעלי הקרחה בראשיהם כדי שיהיו נראים

כבעלי שער, אף על פי שלא חשב עליהם שיהיו מיוחדים לכך אלא הניחם על ראשו דרך מקרה

פעם אחת בחול, מותר לטלטלם בשבת להניחם בראשו או לצורך אחר).

וכן הוא לעיל סי"ח ( יוצאין

בפשתן סרוק וצמר מנופץ ... ובלבד שהוכנו מבעוד יום בענין שאין בהם משום טלטול

מוקצה, על דרך שיתבאר בסי' ש"[ח]) .

[459] בקונ' השלחן הגיה: בידו.

וראה משנ"ב ס"ק קפא.

[460]

כל בו סי' לא כט, ג (ומצאנו כתוב בשם הראב"ד ז"ל שמותר לצאת במצנפת

שתולין בצואר, למי שיש לו מכה בידו או בזרועו, ובלבד שיצא בה שעה אחת מבעוד יום,

וכן הסמרטוטין הכרוכין על היד או על האצבע כשחתכו, או יש בו מכה אחרת). שו"ע

סנ"א (מותר לצאת במצנפת שתולים בצואר, למי שיש לו מכה בידו או בזרועו, וכן

בסמרטוטין הכרוכים על היד או על האצבע שיש בו מכה).

[461]

מ"א סקס"ב (הוא הדין בכרוכים על המכה ממש, כמ"ש סכ"ב).

[462]

סעיף יח ( מותר לכרוך סמרטוט על המכה שבידו או שבאצבעו ולצאת בו לרשות

הרבים) .

[463] בא ליישב קושיית האחרונים

על המ"א שהתיר על גבי המכה ממש, ומציין לשו"ע סכ"ב, שהיא ההלכה

דלעיל ס"כ (מותר לאגוד סמרטוט על הרטייה או על שאר דברים שעל המכה ולצאת בו

לרשות הרבים), ואילו כאן מתיר המ"א אף לכרוך על המכה עצמה (ראה לבושי שרד

ומחצית השקל על המ"א).

ועל זה מבאר, שגם על המכה עצמה מותר

מטעם האמור לעיל סי"ח (כדי שלא יסרטו הבגדים את המכה, מפני שהם לו כמו מלבוש),

ושם נסמן (הערה 183 ).

ומה שנפסק בשו"ע סכ"ב (באגוד

שכורך על הרטיה שלא תפול מעליו יכול לילך בו, שאינם משוי), פירש באליה רבה

ס"ק נא (והא דקאמר לעיל באגד שעל הרטיה, רבותא קאמר, דאף על הרטיה מותר).

ודוקא לענין מטבע נתבאר לעיל סל"ד

(אם הוא מכה שאין המטבע מרפא אותה, ואינה קשורה עליה אלא להגן עליו שלא תנגוף

בקוצים ויתדות הדרכים, אסור לצאת בה, שהמטבע חשוב הוא ואינו מתבטל מחשיבותו להקרא

עליו שם מלבוש (ותכשיט) אלא אם כן יש בו צורך לרפואה), ושם נסמן (הערות 278 - 284 ).

[464] בדפוסים הראשונים לא נדפס

הפנים שעליו קאי קונטרס אחרון זה (ושלאחריו).

ושוב הגיעה לידינו ההשלמה מהפנים,

ונדפסה בפנים – תחלת הסימן.

[465] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

הובא נפסק האור זרוע והגהות אשרי והרמ"א, שהאיסור לפסוע פסיעה גסה הוא רק

"אם אפשר לו בפחות", אבל כשאי אפשר בפחות, מותר. ונתבאר בפנים, דהיינו

שהתירו במקום שיש אמת המים או רפש וטיט.

ואף

שהי' מקום לומר, שלא התירו פסיעה גסה אלא באמת המים כיון שיש חשש דאתי לידי סחיטה,

כדאמרינן בגמרא "זימנין דמיתווסן מאני מיא ואתי לידי סחיטה, אלא בהא כיון דלא

אפשר שפיר דמי", אבל ברפש וטיט שאין חשש סחיטה לא התירו פסיעה גסה.

מכל

מקום יש להוכיח שמותר אף ברפש וטיט. כי עכ"פ יש לו צער קצת לטנף רגלו, וגם זה

נחשב "דלא אפשר".

ועכ"פ

יש להתיר בזה פסיעה גסה יותר מאמה.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי

רב ע' תשסח. ביאורי השלחן ע' רלו.

[466] עירובין פ"ד סי' ב ד"ה

ואסור (ואסור לפסוע יותר מאמה בשבת היכא דאפשר, מאו"ז), והוא באור זרוע הל'

עירובין סי' קמג (שאני

התם דאי אפשר בעבור אמת המים ... דכיון דלא אפשר שפיר דמי), וכדאמרינן קיג, ב (ופגע

באמת המים ... ליעבר, זימנין דמיתווסן מאני מיא ואתי לידי סחיטה, אלא בהא כיון דלא

אפשר שפיר דמי).

[467] בשו"ע ס"ג (היה הולך והגיע

לאמת המים, יכול לדלגו ולקפוץ עליה, אפילו אם היא רחבה שאינו יכול להניח רגלו

ראשונה קודם שיעקור שנייה. ומוטב שידלג ממה שיקיפנה, מפני שמרבה בהלוך. ואסור

לעבור בה, שלא יבא לידי סחיטה).

ובכת"י: דוקא, דהתם אי אפשר כלל בענין אחר, כדאמר רבא

בגמרא, ליקף קמרבה בהילוך, ליעבר במיא זימנין דמיתווסן מאני ואתי לידי סחיטה,

והלכך כיון דלא אפשר שפיר דמי לדלג, וכן לפסוע פסיעה גסה.

משא"כ ברפש וטיט שאין לחוש לסחיטה, לכאורה הי' אפשר לומר

שאסור לדלג עליו, או לפסוע עליו פסיעה גסה.

איסור מרבה בהילוך בשבת, ראה גם לקמן סי' שכג ס"ה (יותר

טוב להביאם בסל ובקופה בבת אחת מלהביא כל אחד ואחד בפני עצמו, מפני שמרבה בהילוך),

וסי' שלג ס"ג (מפני שמרבה בהילוך).

[468] מהלכה זו שהתירו לדלג באמת המים, יש

להוכיח שהתירו לדלג אף ברפש וטיט.

שהרי התירו בהלכה הנ"ל לדלג; לא רק כדי שלא יבוא לידי

סחיטה, אלא אף כדי שלא יצטרך להרבות בהילוך. ומזה מובן שהתירו לדלג אף כדי שלא יהא

לו צער קצת לטנף רגליו.

[469]

בכת"י: וכיון דעל כרחך מותר להרבות בהילוך, אם כן מוטב

שיפסיע פסיעה גסה.

וראה לקמן (הערה 483 ).

[470] סמ"ק סוס"י רפא ע' רפ (ונראה

לי כי בחורים המתענגים בריצתם, ובקפיצתם, מותר). טור ושו"ע ס"ב (בחורים

המתענגים בקפיצתם ומרוצתם, מותר).

[471]

בכת"י: כמו באמת המים.

[472] בכת"י: גבי אמת המים .

[473]

בכת"י: משום דרב הונא התם סבירא ליה דאם פגע באמת המים

ואינו יכול להניח רגלו הראשונה על עבר השני קודם שתיעקר השניה מעבר זה, שאסור לדלג

ולקפוץ, ועל זה מתקיף לי' רבא היכי ליעבד, ליקף, קמפשי בהילוכא, ליעבר זימנין

דמיתווסן מאני מיא ואתי לידי סחיטה.

[474] עז, ב (ההולך להקביל פני אביו או פני

רבו או פני מי שגדול ממנו, עובר עד צוארו במים ואינו חושש ... ובלבד שלא יוציא ידו

מתחת חפת חלוקו). רא"ש שם פ"ח ס"ד (והא דלא חיישינן לסחיטה ...

כיון שלא התירו לו אלא כדרך שהוא לבוש, כדאמר לקמן ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חיפת

חלוקו, מינכרא מלתא ולא אתי לידי סחיטה). טור סי' תריג (ובלבד שיעשה שינוי, שלא

יוציא ידיו משפת חלוקו, כדי שיזכור ולא יבא לידי סחיטה). ב"י שם (שהוא מפרש

שטעם השינוי כדי שלא יבוא לידי סחיטה).

וכן הוא לקמן סי' תריג ס"ח (כדי שעל ידי השינוי יזכור

שהיום אינו חול ולא יבוא לסחוט את בגדיו).

[475]

בכת"י: ונתבאר זה לקמן בפנים (ולפנינו חסר).

[476]

בכת"י: אבל אם חושש ללכלוך גופו, ודאי מניעת הצער חשוב כמו

עונג, ושרי אף בלא חשש איסור סחיטה, ולא איירי רבא בהא.

[477] והיינו שגם הסמ"ק שהתיר לקפוץ

משום ענג, מכל מקום יאסור משום מניעת צער רפש וטיט.

וראה בדי השלחן סי' קז ס"ק ה. כנישתא דבי רב.

[478] עכ"פ בפסיעה גסה

"שיש בה יותר מאמה מראש גודל רגל זו עד ראש גודל רגל השניה".

[479] כמועתק לעיל (הערה 7 ).

[480] פכ"ד ה"ד (ואסור לרוץ

ולדלג בשבת).

[481] שבת קיג, ב (לפסוע פסיעה גסה

בשבת) .

ובכת"י: וכ"מ בהגהות מיימוניות שם אות ב (בעי

מיניה מר' ישמעאל בר רבי יוסי מהו לפסוע פסיעה גסה בשבת וכו' עיי"ש). והיינו

שמ"ש הרמב"ם "ואסור לרוץ ולדלג", כן הוא מפרש את האמור בגמרא

"לפסוע פסיעה גסה".

[482] מב, ב (פסע ליה פסיעה גסה וקופץ).

[483]

בכת"י: וכן דעת התוס' ואגודה. עי' מ"א (אם כן נהי דיש

להחמיר כפירוש רש"י ( כמועתק לעיל הערה 8 ) , מכל מקום במקום צער יש להקל. ועוד

אפשר דהגהות אשרי (עירובין פ"ד ס"ב) מאור זרוע (כמועתק לעיל

שם) אזיל לטעמי', דסבירא ליה דאיסור מרבה בהילוך וחשש איסור סחיטה שוים הם,

כמ"ש רמ"א סי' תרי"ג (ס"ח: וכל מקום דמותר לעבור במים,

אפילו היה לו דרך שיכול להקיף ביבשה, מותר לעבור, דלמעט בהילוך עדיף) , אם כן

אפשר שבמקום שאין חשש איסור סחיטה, כגון רפש וטיט, אסור להרבות גם כן בהילוך וחייב

לילך באמצע רפש לקצר דרכו (ואם כן נפלה הההוכחה הראשונה הנ"ל. ראה לעיל

הערה 469 ).

משא"כ לפי משמעות אחרונים שם (כדלקמן שם סי"ג) דאיסור מרבה

בהילוך נדחה מפני חשש איסור סחיטה, אלמא איסור זה דמרבה בהילוך קל מאד, והלכך

במקום רפש וטיט עכ"פ מותר להרבות בהילוך, ואם כן מוטב שידלג גם כן

(שמבואר בגמרא שהוא קל יותר מלהרבות בהילוך).

[484] בדפוסים הראשונים לא נדפס

כאן הפנים שעליו קאי קונטרס אחרון זה (ושלפניו).

שוב הגיע לידינו ההשלמה מהפנים, ונדפסה

בפנים – תחלת הסימן.

אמנם לא הגיע לידינו אלא תחלת הסעיף

"במה דברים אמורים בהולך לדבר הרשות, אבל אם", וחסר המשך הסעיף, שיש

להשלימו על פי האמור בטור ושו"ע ס"א-ב " אלא אם כן הוא לדבר

מצוה, כגון לבית הכנסת או כיוצא בו. בחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם, מותר.

וכן לראות כל דבר שמתענגים בו". ועל דברים אלו האחרונים קאי הקונטרס אחרון

שלפנינו.

[485] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

(בחלק החסר בהשלמה

ס"ב) נתבאר, שמה שהתיר בטור ושו"ע "וכן לראות כל

דבר שמתענגים בו", פירושו שהתירו "לרוץ כדי לראות כל דבר שמתענגים

בו", וכ פירוש

הב"ח ס"ג (שהובא במ"א ס"ק ד), ואליה רבה ס"ק ו.

ומוכיח כאן שאין לפרש טעם ההלכה

כהט"ז, שהוא מטעם איסור להרהר בדברים חיצונים בשבת.

וגם אין לפרש כפירוש המ"א, שהוא

מטעם האיסור לראות דיוקנאות והכתב שתחתיהם.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי

רב ע' תשעא. ביאורי השלחן ע' רלח.

[486] סק"א (דלא נטעה לומר דהסמ"ק

שכתב היתר למרוצה וקפיצה בשביל לראות אחר כך דבר המתענג, בזה אינו מותר באמת ...

אלא הכונה להתיר ראיה לחוד, דהוה אמינא דיש איסור בראיה זו ... קמ"ל דכיון

דענג הוא לו שרי, וזה ענג שבת).

[487] שבת קנ, סוע"א (א"ר יהודה

אמר שמואל חשבונות של [מלך] ושל מה בכך מותר לחשבן בשבת).

וכן הוא לקמן סי' שז סי"ג (אם ידוע לו שאין מגיע להם כלום

ממנו, הרי זה חשבון שאינו צריך לו כלל, ומותר לחשבו בשבת).

[488]

הלכה יח (וכתב רבינו הרי הן בכלל שיחה בטלה, כלומר שאין שיחה בטלה

ראויה ליראי חטא. ופרק כ"ד יתבאר, שאסור לכל אדם להרבות בשיחה בטלה בשבת).

וכן הוא לקמן שם ס"ב (ואפילו בשיחת דברים בטלים שאין בהם

זכר עשיית מלאכה כלל, אסור להרבות בהם בשבת, שלא יהא דבור השבת כדיבור החול),

וסי"ג (ובלבד שלא ירבה בהם, שאסור להרבות בשיחה בטלה בשבת).

[489] אגרת התשובה יום ה (אסור לאדם שיהא לבו

טרוד בעסקיו בשבת, אפילו על ידי הרהור, שנאמר ועשית כל מלאכתך ואמרו רז"ל במכילתא

(יתרו, בחדש פ"ז אות ט) שתהא כל מלאכתך בעיניך כאלו היא עשויה שלא תהרהר עליהם).

וכן הוא לקמן סי' שו סכ"א (מותר להרהר בעסקיו ... ומכל

מקום אם יש לו מתוך ההרהור טרדת הלב או נדנוד דאגה, אסור), ושם נסמן (הערה 1589 ).

[490] סי' שו (משום עונג שבת, מצוה שלא יחשב

בהם כלל).

וכן הוא לקמן שם (ומשום ענג שבת, מצוה שלא להרהר כלל בעסקיו,

אלא יהא בעיניו כאלו כל מלאכתו עשויה).

[491] סעי' ט (מן הדין מותר ... אבל מצוה

להמנע).

וכן הוא לעיל סי' רנ בקונטרס אחרון סק"ב ושם (ועיין סי'

רמט דמצוה בעלמא משכחת לה אף בדבר שמותר גמור מן הדין).

[492] סק"ד (וכן לראות, פירוש אף על פי

שאסור לראות דיוקנאות, כמ"ש סי' ש"ז סט"ו, מכל מקום אם הראי' עונג

לו, מותר לראות).

והוא האמור בשו"ע שם (כותל או וילון שיש בו צורות חיות

משונות, או דיוקנאות של בני אדם של מעשים, כגון מלחמות דוד וגלית, וכותבים זו צורת

פלוני וזה דיוקן פלוני, אסור לקרות בו בשבת).

וכן הוא לקמן סי' שז סכ"ט (כותל או וילון שיש בו צורות

חיות משונות, או דיוקנאות של בני אדם ממעשים שהיו כגון מלחמת דוד וגלית, וכתוב

תחתיהם זו צורת חיה פלונית וזה דיוקן פלוני, אסור לקרות כתב זה בשבת).

[493] קדושים יט, ד. שבת קמט, א (ודיוקנא

עצמה אף בחול אסור להסתכל בה, משום שנאמר אל תפנו אל האלילים). טור ושו"ע

יו"ד סי' קמב סט"ו (אסור ... להסתכל בנוי עבודת כוכבים).

[494] כמבואר בב"י שם על

הלכה זו (כיון שנהנה בראייה, כך מוכח בפרק כל שעה (פסחים כו, א) מההיא דא"ר

שמעון בן פזי קול ומראה אין בהם מעילה, אבל איסור יש בהם). והיינו כדאמרינן שם (קול

ומראה וריח אין בהן משום מעילה, מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא).

[495] ע"פ ב"ק צד, א (אין זה מברך

אלא מנאץ).

[496] שבת שם ד"ה ודיוקני (נראה דבשויה

לשם עבודת גלולים אמר, אבל לנוי מותר).

[497] שבת פכ"ג סי' ב (נראה דבעשויה לעבודה

זרה הוא, אף על פי שלא נעבדה עדיין, אבל לנוי מותר).

הובאו בש"ך שם ס"ק לג (בנוי אלילים, פירוש באלילים

עצמם שנעבדו, אסור להסתכל בהן לראות נויין, אבל צורות שנעשו לנוי ולא לעבוד, מבואר

בתוס' והרא"ש דמותר).

[498] אשר לזה מציין המ"א שם (כדלעיל

הערה 492 ).

[499] בברייתא שם (כתב המהלך תחת הצורה ותחת

הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת), ופרש"י (שמא יקרא בשטרי הדיוטות).

[500] שם סי' א (ואסרינן משום שמא יקרא בשטרי

הדיוטות).

וכן הוא לקמן שם (גזרה שמא יקרא בשטרי הדיוטות).

[501] תוכן המשך הדברים בקטע

זה:

לכאורה

הי' מקום להתיר שטרי הדיוטות משום ענג, כמו שהתירו ריצה משום ענג, שהרי שניהם

נלמדים מאותו פסוק "אם תשיב משבת רגליך גו' ממצוא חפצך".

אמנם

אין לומר כן, שהרי יש אומרים שגם מקח וממכר למדים מפסוק זה "ממצוא

חפצך", ומכל מקום פשוט שאסור אף לצורך ענג שבת.

אלא

ודאי לא התירו משום ענג אלא איסור הליכה ודבור (אם תשיב משבת רגליך גו' ודבר דבר),

ולא איסור שטרי הדיוטות ומקח וממכר (ממצוא חפצך).

[אלא

שמכל מקום יש הפרש בין איסור שטרי הדיוטות, שהתירו במקום מצוה, כדלקמן סי' שז

סכ"ג (ולצורך מצוה אין לגזור משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות, שהרי איסור הקריאה

בשטרי הדיוטות אינו אלא משום ממצוא חפצך, ואיסור ממצוא חפצך לא שייך בדבר מצוה).

לבין מקח וממכר שאסרו אף במקום מצוה, כדלקמן סי' שו ס"ז (שבשבת עצמה לא התירו

לקנות אפילו לצורך מצוה), וסי' תמח סט"ז (שמקח וממכר גמור לא

התירו אפילו לצורך מצוה) ].

[502] "ושטרי הדיוטות דאסיר למיקרי בהו,

פירש ר"י היינו שטרי מקח וממכר ושטרי חובות ומשכונות, משום ממצוא חפצך ודבר

דבר".

וכן הוא לקמן סי' שז סכ"א (שטרי הדיוטות, דהיינו שטרי

חובות ומקח וממכר ומשכנות וחשבונות וכל כיוצא בהם מחפצים האסורים לעשות בשבת, אסור

לקרותם בשבת משום ממצוא חפצך).

ולפי זה הי' לכאורה מקום לומר שמותר משום ענג שבת, שהיא מצוה,

וכדאמרינן קיג, סע"א (ממצוא חפצך, חפציך אסורין חפצי שמים מותרין).

אבל אין לומר כן, שהרי גם מקח וממכר למדו מפסוק זה, ואסור אף

במקום מצוה.

[503] שם קיג, ב ד"ה שלא ( מקח

וממכר ... נראה לר"ת ... נפקא ממצוא חפצך) .

וכן הוא בפירוש ראשון שברש"י ביצה

לז, א ד"ה משום מקח וממכר (ומקח וממכר אסור מן המקרא, דכתיב ממצוא חפצך ודבר

דבר ).

אמנם להלכה קיי"ל כפירוש השני

ברש"י שם (אי נמי מקח וממכר אתי לידי כתיבת שטרי מכירה), כדלקמן סי' שו

ס"ד (אסור לקנות או למכור, וכן לשכור או להשכיר בשבת, גזירה שמא יכתוב).

ולכן נאסר המקח וממכר אף לצורך מצוה, כדלקמן

סי' שו סט"ז (מקח וממכר שהוא שבות גמור, ולא הותר לדבר מצוה), ושם נסמן (הערה

1571 ).

ודינו כמו שאר שבותים, דלקמן סי' שו

ס"ה (כל דבר שהוא משום שבות לא התירו לצורך מצוה), וסי"ב (כל דבר שהאסור

משום שבת גמור לא התירו לצרכי רבים, כמו שלא התירו לצורך למצוה).

ויתירה מזו, איסורו חמור יותר משאר

שבותים, שלמדים אותו מהאמור בנחמי' יג, טו-יז (בימים ההם ראיתי ביהודה ... ומוכרים

בשבת ... ואומרה להם מה הדבר הרע הזה אשר אתם עושים ומחללים את יום השבת), כמבואר

ברש"י ביצה כז, ב (אין פוסקין דמים, דמקח וממכר בשבת וביום טוב אסור, בספר

עזרא).

ולכן נתבאר לעיל סי' רסא, ס"ב ((ששבות

זה לקנות קנין הוא חמור משאר כל השבותים) (שאיסורו מפורש בדברי קבלה בנחמיה סי'

יג)), ושם נסמן (הערה לג).

וכאן בא לבאר, שאף לדעת הפוסקים שאיסורו משום ממצוא חפצך, אסור

אף לצורך ענג.

[504] ראה תוספות הרא"ש קיג, ב (מקח

וממכר וחשבונות ... לר"ת, דהני נפקא לן כבר ממצוא חפצך). וראה כנישתא דבי רב.

[505] כדלקמן סי' שו ס"ז ( שבשבת

עצמה לא התירו לקנות אפילו לצורך מצוה, אלא בדרך המותר אפילו לדבר הרשות, דהיינו

בהקפה) .

[506] "ובני אדם שסיפור שמועות ודברי

חדושים הוא עונג להם, מותר לספרם בשבת כמו בחול".

וכן הוא לקמן שם ס"ב (ובני אדם שסיפור שמועות ודברי חידושים

הוא עונג להם מותרים לספרם בשבת כמו בחול).

[507] כמבואר בשו"ע

ס"ב (בחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם, מותר).

שדוקא שני אלו התירו כשהוא ענג לו.

[508] המנויים לעיל (הערה 2 ).

[509] כמו כאן בכתב שתחת

הדיוקנא, שאסור משום שטרי הדיוטות, שאסור משום ממצוא חפצך.

[510] ראה לעיל סי' רמב ס"ט ובקונטרס

אחרון שם סק"ה. לקוטי שיחות חי"א ע' 66 בשוה"ג.

[511] שאינה חשובה מצוה כלל, כדלעיל סי' כה

סל"ה (מפני שהיא מצוה הבאה על ידי עבירה ... שאין כאן מצוה כלל).

[512] פכ"ג הי"ט (אסור לקרות בשטרי

הדיוטות בשבת שלא יהא כדרך חול ויבא למחוק).

וראה לקמן סי' שז סכ"ג (משום גזרה שמא ימחוק). לעיל (הערה

503 ).

[513] סקי"א (דהרמב"ם כתב טעם

איסור זה משום שמא ימחוק, כמבואר בפירוש בפכ"ג).

[514] סי' רפא בסופו (וכן לראות כל דבר

שמתענגים בו לראותו). כלומר, שההיתר לרוץ כדי להתענג, הוא לא רק כשהריצה עצמה היא

התענוג, אלא אף כשרץ כדי לראות משהו שמתענג בראייתו, מותר. ולדוגמה כשרץ אל הנהר,

כדי להספיק לראות ספינה יפה העוברת בו.

[515] ד"ה כתוב בספר המצות (דלישנא הכי

איתיה בסמ"ק, בחורים המתענגים בריצתן וקפיצתן מותר, וכן כל דבר שמתענגים בו

לראותו).

[516] סעיף ג (כלומר, וכן מותר להם לרוץ או

לדלג כדי לראותו, כיון שאינו רץ אלא להתענג בראייתו).

[517] ס"ק ו (וכן לראות וכו', פירוש

לרוץ לראות).

[518] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

ס"ג נפסק, שאם הולך בנעל שברגל אחת, וברגל השנית יש לו מכה, אין לחוש שישחקו

עליו, כי מכתו מוכחת עליו.

ולא

העתיק דעת הרש"ל להחמיר, כי אין להחמיר בדברי סופרים נגד רוב דעות המתירים.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי

רב ע' תשעז.

[519] בגמרא יש שתי דעות (יש ברגלו מכה, נפיק.

בהי מינייהו נפיק. אמר רב הונא באותה שיש בה מכה, אלמא קסבר סנדל לשום צער עביד.

וחייא בר רב אמר באותה שאין בה מכה, אלמא קסבר לשום תענוג עביד, וזו שיש בה מכה

מכתה מוכחת עליה)

ונפסק בטור ושו"ע ס"ז כחייא

בר רב (יצא באותו שאין בו מכה). אבל בשו"ת מהר"מ מרוטנבורג, דפוס ברלין

סי' לא (וקיי"ל כרב הונא, דרבי יוחנן קאי כותי').

ובב"ח ד"ה ולא יצא במנעל (פסק [הטור] כחייא בר רב,

דנפיק באותה שאין בה מכה, וכמ"ש הרי"ף והרמב"ם והרא"ש. אבל

בהגהות מהרש"ל (לטור ד"ה באותו) הביא תשובת מהר"ם דפסק כרב הונא,

דנפק באותה שיש בה מכה. ולכן נראה לפע"ד להחמיר בפלוגתא דרבוותא, שלא יצא

במנעל אחד לא באותה שיש לו מכה ולא באותה שאין לו מכה). הביאו הט"ז ס"ק

ד (וזהו כחייא בר רב. אבל בהגהות רש"ל מייתי תשובת מהר"מ דפסק כרב הונא

דנפק באותו שיש בו מכה. וכתב מו"ח ז"ל על כן יש להחמיר שלא לצאת כלל

במנעל אחד, בין שיש בו מכה בין באין בו).

[520] כדלקמן סי' שמה סי"א (ויש אומרים

שכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום כדגלי מדבר אינו רשות הרבים אלא כרמלית. ועל

פי דבריהם נתפשט המנהג במדינות אלו להקל ולומר שאין לנו עכשיו רשות הרבים גמורה).

[521] סעיף כג (ועל פי דבריהם אין למחות

עכשיו בנשים שלנו היוצאות בכל מיני תכשיטים, לפי שיש אומרים שבזמן הזה אין לנו

רשות הרבים כלל אלא כרמלית).

[522] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

(א)

בפנים ס"ה נתבאר, אשר לשיטת הגאונים מותר לתחוב מחט שאינה נקובה בבגד לחבר

קצוותיו, אם אין עליה תכשיט; כדעת המ"א והט"ז, ודלא כדעת המחבר, שמתיר

אף ביש עליה תכשיט, ודלא כדעת הב"ח, שאוסר אף באין עליה תכשיט. ותתבאר הלכה

זו לקמן סי' שג סי"א.

(ב)

עוד נתבאר בפנים ס"ה, שאף שלשיטת הגאונים מותר לכתחלה לתחוב מחט שאינה נקובה

בבגדו לחבר קצוותיו, מכל מקום אין להקל

בזה, כי לשיטת הרי"ף והרמב"ם חייב חטאת.

ואף

שהרי"ף והרמב"ם לא פירשו דמיירי בתחובה בבגדו לחבר קצוותיו, ובמ"א

נתבאר שהמחלוקת היא בתחובה בבגדו למשוי, ולא לחבר קצוותיו. ולפי זה יש להתיר

בתחובה בבגדו לחבר קצוותיו לדברי הכל.

מכל

מקום נראה מהסוגיא דלא מיירי בתחובה בבגדו למשוי, אלא לחבר קצוותיו. וגם המ"א

חזר בו ופירש דמיירי בתחובה בבגדו לחבר קצוותיו. ולכן נפסק בפנים ס"ה, שאין

להקל אף כשאינה נקובה ותחובה בבגדו לחבר קצוותיו.

*

אף

ששני פרטים אלו נתבארו בפנים ס"ה, מכל מקום נסמן קונטרס אחרון זה בפנים

ס"ד, שבו מתחיל ביאור הלכות המחט באיש.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי

רב ע' תשעח. ביאורי השלחן ע' רמ.

[523] ד"ה ולא תצא במחט שמחלקת (ומה

שכתב סמ"ג (ל"ת סה יח, ב) וז"ל מחט שאינה נקובה, וראשה אחד עב,

וסוגרת בה מפתחי חלוקה או הצעיף, לא תצא, ואם יצתה אינה חייבת חטאת, ואסורים משום

דילמא שלפא ומחויא ... וגם בספר התרומה (סי' רמ צ, א) כתוב דמחט שאינה נקובה וראשה

אחד עב וסוגרת מפתחי צוארה או בצעיף לא תצא, צריך לומר דהכי פירושו, מחט שאינה

נקובה שדרכה להיות סוגרת בה מפתחי חלוקה או בצעיף, לא תצא בה כשהיא תחובה לה

בבגדיה במקום שאינו סוגר ולא מעמיד הצעיף, שאם הוא במקום שסוגר או מעמיד לכתחלה

נמי שרי).

והיינו שמפרש בדברי ס' התרומה והסמ"ג, שמבארים דין התוחבת

בבגדה מחט שאינה נקובה וראשה אחד עב כתכשיט, שדרכה להיות סוגרת בה מפתחי חלוקה –

שאם תוחבת אותה כדי להיות סוגרת בה מפתחי חלוקה, מותר אף לכתחלה, אף אם יש עליה

תכשיט בראשה.

והוא כדעת רש"י ס, א ד"ה

טהורה (דכיון דלצניעותא היא לא שלפא ומחוי).

[524] דהא דתנן נז, א (לא תצא

אשה ... במחט שאינה נקובה, ואם יצאת אינה חייבת חטאת), מיירי רק כשעשויה לתכשיט,

ואינה סוגרת בה מפתחי חלוקה; משא"כ כשסוגרת בה מפתחי חלוקה, מותר לכתחלה אף

אם יש עליו תכשיט.

[525] שם יח, ג (דלא גזרינן באיש דילמא שליף

ומחוי ... ולא קשיא ממפתח של זהב שיצא בו רבן גמליאל וגערו בו חביריו ... שמא מפתח

של זהב שאני שהוא תכשיט גדול).

והוא האמור בירושלמי פ"ו סוף ה"א (רבן גמליאל ברבי

ירד לטייל בתוך חצירו בשבת ומפתח של זהב בידו, וגערו בו חביריו, משום תכשיט).

[526] סי' שג ס"ט (לא תצא במחט נקובה,

ואם יצאה חייבת. ושאינה נקובה, אם מעמדת בה קישוריה, מותר לצאת בו, ואם אינה מעמדת

בה קישוריה, אסור).

אשר ממה שכתב שאם אינה מעמדת אסור (ולא חייב), מובן דמיירי

בתכשיט, ומכל מקום כתב "אם מעמדת בה קישוריה, מותר לצאת בו", אף שהוא גם

תכשיט. והוא כאמור לעיל שהמחבר סובר בדעת הסמ"ג כרש"י, להתיר גם בזה.

[527] סק"ח (אם היא עשויה כמין תכשיט

בראשה, אפילו מעמדת בה קישוריה, אסורה, דלמא מחויא, כמ"ש ב"י בשם

הסמ"ג והתרומה, דסבירא להו כמ"ש התוס' דאע"ג דהוה לצניעות גזרינן

דלמא מחויא, עיי"ש, דלא כהרב"י).

והיינו שהב"י פירש בדברי הסמ"ג וס' התרומה כדעת

רש"י, שבמעמדת בה קישוריה מותרת אף אם הוא תכשיט. וכן פסק בשו"ע שם,

להתיר במעמדת בה קישוריה אף אם הוא תכשיט.

אבל המ"א חולק עליו, ומפרש בדברי סמ"ג וס' התרומה

כדעת התוס', שחלקו על רש"י וכתבו ס, א ד"ה ותהוי (האי מחט ... לפי שאינה

אלא כטבעת הכלים תשתרי, דאינה תכשיט), והיינו שלא התירו במעמדת בה קישוריה אלא

כשאינה תכשיט.

ומה שאסרו ס' התרומה והסמ"ג משום דלמא שלפה ומחויא, היינו

כשמעמידה בה קישוריה והיא גם תכשיט.

[528] סק"ח (קשה דעל כרחך כאן מיירי

שאינו תכשיט, דאם לא כן אף במעמדת אסור דלמא שלפה לדעת התוס' כמו שכתבתי לעיל. ואם

כן באינה מעמדת יש אפילו חיוב חטאת, דהוה ליה משוי).

והיינו שפירש בדברי השו"ע כדעת התוס' הנ"ל, ולכן

נדחק בהמשך דברי השו"ע. אבל בחנם נדחק, כי הב"י פוסק כדעת רש"י,

כמבואר במ"א, ולא כדעת התוס'.

[529] וכן נפסק לקמן סי' שג סי"ג

(לא תצא בכוליאר, והוא תכשיט שקושרת בו מפתחי חלוקה ... משום

גזרה שמא תשלפם מעליה להראותו).

[530] סי' שג ד"ה ומ"ש אבל (במחט ...

אינה נקובה ... אף על פי שמעמדת בה קשוריה, אסורה לצאת בה, שהרי אינה יכולה לצאת

בכל הדברים הצריכין לה, כיון שאינו לא מלבוש ולא תכשיט הוה ליה משוי. וכן כתבו

התוס' והרא"ש להדיא).

ועל זה כתב המ"א שם (ולא דק, שהתוס' והרא"ש כתבו כן

ארש"י עיי"ש, דמיירי שאין צריך כלל למחט הזה לצורך הלבוש ... אבל

כשמעמדת בה קישוריה, אדרבה פריך בגמרא ותשתרי).

וכן נפסק לקמן סי' שג סי"א ( דרך הנשים להעמיד

קישוריהן במחטין, כגון מפתחי חלוקה וצעיפה וכיוצא בהן, ומותרת לצאת במחט זו מן

התורה, אע"פ שאין עליה שם תכשיט ומלבוש כלל, שכיון שהיא משמשת לה לצורך לבישה

הרי היא כבית יד להמלבושים ... מחט שאינה נקובה שראשה אחד עב ועשוי כעין תכשיט,

אסורה מדברי סופרים להעמיד בה קישוריה, משום גזרה שמא תשלפנו להראותה ), ושם נסמן (הערה 1054 והערה 1057 ).

[531] כדלעיל (הערה 525 ).

[532] כמבואר בפנים ס"ו ( מיני

תכשיטים שהם תכשיט לאיש ולאשה, שגם הנשים דרכן להתקשט בתכשיטין הללו, כגון מחט

שאינה נקובה לפי סברא הראשונה שנתבאר למעלה וכל כיוצא בה, הרי הם אסורים אף לאנשים

לדברי הכל, כדי שלא לחלק באיסור מין תכשיט אחד בין אנשים לנשים ), ושם נסמן (הערה 86 ).

[533] כמבואר במ"מ

פי"ט ה"ג (דין המחטין שדינן שוה בנשים ובאנשים ... וכן פירש"י

ז"ל. וכן פירש רבינו שרירא ורבינו האי גאונים ז"ל. וכן נראה מדברי

הרמב"ן ז"ל, ולזה הסכים הרשב"א ז"ל). שהיא דעה הא' בשו"ע

ס"ח (לא יצא במחט התחובה לו בבגדו בין נקובה בין שאינה נקובה. ואם יצא,

בנקובה חייב, ובשאינה נקובה פטור).

[534] ס , א ד"ה טהורה (דכיון

דלצניעותא היא לא שלפא ומחוי); כ נזכר לעיל, שמתיר תכשיט באשה כשהוא לצניעותא.

[535] שם ד"ה ותהוי (האי מחט ... לפי

שאינה אלא כטבעת הכלים תשתרי, דאינה תכשיט), וכמובא לעיל (הערה 527 ).

[536] ראה תוספות הרא"ש שם (לפי שאינה אלא

כטבעת הכלים וטהורה היא ואינה תכשיט). וראה כנישתא דבי רב.

[537] אחרי שנתבאר שלפי דעת

הגאונים וסייעתם, שרי לגמרי לצאת במחט שאינה נקובה במפתחי חלוקו, בא לבאר מה

שנתבאר בפנים ס"ה (אין להקל, לפי שיש חולקים ואומרים שאיש היוצא במחט שאינה

נקובה התחובה בבגדו לצורך הלבישה, הרי זה חייב).

ואף

שהמ"א מפרש מחלוקותם דוקא כשאינו לצורך לבישה, אבל אם הוא לצורך לבישה מותר

לדברי הכל. מכל מקום מוכח מהסוגיא דלא מיירי בזה, כי אם כשהוא צורך לבישתו, שגם זה

חייב לדעתם.

וגם

המ"א עצמו חזר בו בסי' שג, ופירש דמיירי כשהוא צורך לבישה.

[538] על מה שנתבאר בשו"ע ס"ח (ואם

יצא בנקובה חייב, ובשאינה נקובה, פטור. ויש אומרים בהפך). כתב המ"א ס"ק

טו (והכלל הכל לפי הזמן, אם דרכן לצאת כן בחול ולא הוי תכשיט, הוי דרך הוצאתו בכך

וחייב, ואם אין דרך הוצאתו בכך בחול, פטור אבל אסור, משום דאינו תכשיט, אלא שנחלקו

באיזה מחט הוי דרך הוצאתו בזמן התלמוד).

והיינו שהמחלוקת היא כשתוחבים המחט בבגד למשוי (שלא לתכשיט

ושלא להעמיד מפתחי החלוק). אבל אם תוחבה לצורך לבישה, אף הרי"ף והרמב"ם

יודו שמותר.

[539] שהרי המשנה (נז, א) דמיירי באינה נקובה

באשה, מפרשינן בגמרא (ס, א) דמיירי בתכשיט (טס של זהב). ואם כן איך אפשר לפרש

לדעתם, שמה שאמר עולא סב, א (אמר עולא וחילופיהן באיש), דמיירי כשתוחבה שלא לצורך

לבישה וקישוט. וגם קשה קושית הגמרא (ס, א) מחט שאינה נקובה למאי חזיא (ומתרצינן

בגמ' לענין תכשיט, אבל לפירוש המ"א תישאר הקושיא).

[540] "חייבת, אפילו מעמדת בה קישוריה,

דאין דרך להעמידה בנקובה, והוי משוי".

וכן הוא לקמן שם סי"א ( מחט נקובה אין דרך

הנשים להעמיד בה קישוריהן, והרי היא משוי גמור, ולכן לא תצא בה ואם יצאת חייבת).

נמצא שגם מחלוקת הגאונים עם הרי"ף והרמב"ם מיירו

כשהוא לצורך לבישה. ולכן נתבאר כאן בפנים ס"ה ( שיש חולקים ואומרים

שאיש היוצא במחט שאינה נקובה התחובה בבגדו לצורך הלבישה, הרי זה חייב) .

וראה גם מהדורא בתרא לסי' שא (ד"ה אבל) דמשמעות

הרי"ף והרמב"ם דמיירו אפילו צורך לבישה.

[541] שגם לפי האמור כאן שמחלוקותם היא

בתוחבה לצורך לבישה, מכל מקום "לדינא הכל אמת", מה שנתבאר במ"א

ס"ק טו (והכלל הכל לפי הזמן, אם דרכן לצאת כן בחול ולא הוי תכשיט, הוי דרך

הוצאתו בכך וחייב, ואם אין דרך הוצאתו בכך בחול, פטור אבל אסור, משום דאינו תכשיט).

[542] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

סי"ב נתבאר שאין הקיטע יוצא בקב שלו משום דהוי משוי, כדעת רש"י.

ואף

שהתוס' הביאו מסקנת הגמרא ביומא דיש עליו תורת מנעל, ואסור שמא ישמט ויביאנו בידו.

מכל מקום קיי"ל כרי"ף ורמב"ן, שפסקו כדעת חכמים שאין תורת מנעל על

מנעל של עץ.

ומכל

מקום מותר לצאת בו בשבת, כיון שכל גופו נסמך עליו בהליכתו .

אבל אסור לצאת בקב הקיטע, כיון שאינו צורך הילוכו. אלא שאין איסורו מהתורה, דהוי

הוצאה שלא כדרכה.

ואף

אם קב הקיטע מחופה עור, שנחשב מנעל, קיי"ל כרבי יוסי לאסור לצאת בו, שמא ישמט

ויביאנו בידו, אלא אם כן נקשר למעלה, או מלובש טוב.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי

רב ע' תשפד. ביאורי השלחן ע' רמג.

[543] ד"ה אין הקטע (ופירש

רש"י ... דלאו תכשיט הוא ואינו מנעל והוי משוי).

[544] סו, רע "א

(דלאו תכשיט הוא), ובתוס' שם סה, ב בשמו (דלאו תכשיט הוא, ואינו מנעל והוי משוי),

וביומא עח רע"ב ד"ה הקיטע (פרש"י משום דלאו תכשיט הוא, ומשמע דאסר

ליה משום דחשוב כמשוי, ולא הוי מנעל).

[545] סעיף טו ( כיון דאינו צורך

הילוכו, אסור). ונתפרש בפרמ"ג א"א ס"ק כז (ומלשון השו"ע [כאן]

סעיף ט"ו, דאינו צורך הילוכו, משמע דהוה משאוי, לא דמשלפי), ובלבושי שרד שם

(כיון דאינו צורך הילוכו לאו מנעל דידיה הוא).

וכן נראה מדברי המ"א ס"ק כז, כדלקמן (הערה 588 ). ראה מכון לשבתך פירושים סט"ו.

כנישתא דבי רב.

[546] ס"ק טז (משמע דטעמו הוא משום

משאוי כדפרש"י) .

[547] סה, ב ד"ה הקיטע (והקשה

רבינו תם דבמסכת יומא (עח, ב) משמע דלכו"ע מנעל הוא, ואסור לנעול בו ביום

הכיפורים, ולענין שבת בהא הוא דפליגי, דרבי יוסי גזר דילמא מיפסיק ואתי לאתויי

ורבי מאיר לא גזר), וביומא עח, ב ד"ה הקיטע, הא' (ור"ת הקשה דהא מסקינן

הכא דפליגי אי חיישינן דילמא משתמיט ואתי לאתויי ארבע אמות, אבל לכולי עלמא מנעל

הוי).

[548] ל, א ד"ה הקיטע (דנהי דרבי יוסי

נמי מודה דמנעל הוא, אפילו הכי גזרו דלמא משתליף ואתי לאיתויי ארבע אמות ברשות

הרבים. הכי אסיק רבא פלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי בפרק [בתרא] דיומא (עח, ב), ולא

כן פרש"י ז"ל בכאן).

[549] עח, ב (אלא אמר רבא לעולם דכו"ע

מנעל הוא, ובשבת בהא פליגי, מר סבר גזרינן דילמא משתמיט ואתי לאתויי ד' אמות ומר

סבר לא גזרינן).

[550] כמבואר בר"ן יומא ב, סוע"א (הלכך

בכל מנעל שאינו של עור יוצאין בו ביום הכיפורים, זהו דעת הרב אלפסי ז"ל ... הרב

אלפסי ז"ל סובר דכל מנעל שאינו מעור לא מיקרי מנעל).

[551] שלא אסרו לנעול בו ביום הכיפורים אלא

במחופה עור, כדלקמן שם ס"ב (ואפילו סנדל של עץ ומחופה עור אסור).

[552] ד"ה ומ"ש ודוקא (שכל מנעל

שאינו של עור יוצאין בו ביום הכפורים. וכתב הר"ן שכן דעת הרי"ף ... ולענין

הלכה, כיון שהרי"ף והרא"ש מסכימין להתיר בכל מנעל שאינו של עור, הכי

נקטינן).

[553] במלחמות יומא שם (אלא אמר רבא לעולם

מנעל הוא, כלומר רבי יוסי כרבי מאיר סבירא ליה דאמר מנעל הוא ... לאפוקי מרבנן

דפליגי עלייהו גבי חליצה ושאר מילי ... מדתניא סנדל של סיידין טמא מדרס ואשה חולצת

בו ויוצאין בו בשבת דברי ר"ע ולא הודו לו, כדאיתא בפרק במה אשה, וברייתא היא

ששנויה במסכת עדיות, וקתני סנדל של עץ ושל סיידין טמא מדרס ואשה חולצת בו ויוצאין

בו בשבת, ולא הודו לו, אלמא רבנן פליגי עליה בין בשל עץ בין בשל סיידין, לומר שהן

פסולין לחליצה). וקיי"ל כרבנן.

[554] עתה בא לבאר הטעם שפסק

בפנים "אבל מי שאינו קיטע מותר לו לצאת במנעל של עץ", ודלא כפי שפסק לקמן

בהלכות יום הכיפורים, לאסור לצאת בהם בשבת .

כי

לקמן שם פסק כהר"ן, ואילו כאן פסק כרבינו ירוחם ורמ"א.

[555] יומא שם ד"ה ומיהו (דמידי

דלאו מנעל הוי משוי ואסור לצאת בו, הני מילי בשבת, דכיון דמנעל מותר בו, כל מידי

דלא הוה ליה מנעל, הוה ליה משוי ואסור לצאת בו. אבל ביום הכיפורים שהמנעל אסור

ודרכן של בני אדם לצאת באותן המינין, לא הוו משוי, אלא כמנעל הוו לההוא יומא) .

וכן נפסק לקמן סי' תריד ס"ד (אף על פי

שבכל שבתות השנה אסור לצאת בו לרשות הרבים, כיון שאינו דרך מלבוש, מכל מקום ביום

הכיפורים כיון שאסור בנעילת הסנדל ואי אפשר לו לנעול מנעל של עור נקרא זה דרך

מלבוש לאותו היום) .

[556]

סעיף טז (מותר לצאת במנעל של עץ).

[557] נתיב יב ח"ה עד, ב (סנדל

של עץ ... ראיתי כל העולם נוהגים בו היתר ... וראיתי בכל המקומות שעברתי נוהגין בו

היתר) .

[558] נתיב ז ח"ב נא, ג (ולעולם

לא ראיתי מי שנהג בו היתר לצאת בסנדל של עץ). הרי דעת רבינו ירוחם שסנדל של עץ יש

לו דין מנעל, ולכן אסור לצאת בו ביום הכיפורים, ומותר לצאת בו בשבת. אבל אנחנו

דקיי"ל שאינו מנעל, ומותר לצאת בו ביום הכיפורים, מה טעם התירו לצאת בו בשבת.

[559] סי' תריד וכתב רבינו ירוחם (נ"ז

ח"ב נא ע"ג) לעולם לא ראיתי מי שנהג היתר לצאת בסנדל של עץ). אליה זוטא

שם ס"ק א (ונראה לי להחמיר עכ"פ במנעל של עץ, כי רבינו ירוחם וריא"ז

אסרו).

הובא גם לקמן שם סוף ס"ב (ומי שאפשר לו טוב להחמיר בסנדל

של עץ אפילו אינו מחופה עור). וצויין במקורות שם (אליה זוטא. רבינו ירוחם).

[560] שמתירים לצאת בסנדל של עץ

ביום הכיפורים, כמבואר בשו"ע סי' תריד ס"ב (אסור לנעול סנדל או מנעל של

עור), אבל של עץ מותר, כיון שאינו מנעל; ומתירים לצאת בסנדל של עץ בשבת, כמבואר

ברמ"א כאן סט"ז (מותר לצאת במנעל של עץ), כיון שהוא מנעל.

[561] עח, ב (עמד רבי יצחק בר נחמני על רגליו

ואמר אני ראיתי את רבי יהושע בן לוי שיצא בסנדל של שעם ביום הכיפורים ... מתיב רמי

בר חמא הקיטע יוצא בקב שלו (בשבת, רש"י) דברי רבי מאיר, ור' יוסי אוסר (קסבר

לאו מנעל הוא, רש"י), ותני עלה ושוין שאסור לצאת בו ביום הכפורים). והיינו

שבתחלה מדמין שבת ליום הכיפורים (שמה שמותר בשבת (כיון שהוא מנעל) אסור ביום

הכיפורים (כיון שהוא מנעל). ומביאים ברייתא, שאפילו לדעת רבי יוסי האוסר בשבת

(כיון שאינו מנעל), מודה שאסור גם ביום הכיפורים (אף שאינו מנעל). אבל לכל הדעות

אין מקום להתיר הן בשבת (כיון שהוא מנעל) והן ביום הכיפורים (כיון שאינו מנעל).

וראה תהלה לדוד ס"ק ט. כנישתא דבי רב.

[562] עתה בא לבאר הטעם למה

שנפסק בפנים סי"ב (שכל דבר שיש עליו תורת מלבוש מותר ללבשו ולצאת בו אף שאינו

צריך ללובשו לצורך הליכתו אלא לצורך אחר ...

להתחפש בו שלא יראה חסר רגל ... קב זה אין עליו תורת מנעל כלל, הואיל והוא של עץ).

והיינו

שבאמת מותר לצאת במנעל של עץ הן בשבת, אעפ"י שאין לו דין מנעל – כיון שהוא

נסמך עליו הוי כמנעל, והן ביום הכיפורים, כיון שאין לו דין מנעל. ומה שדימו שבת

ליום הכיפורים, הוא רק לענין קב הקיטע (שאינו בא להגן על הרגל, וכיון שהוא של עץ

ואין לו דין מנעל, וגם אינו נסמך עליו, אסור לצאת בו בשבת).

וכן

נתבאר בכת"י (הועתק לעיל הערה 153 ).

[563] כמבואר בפנים סי"א (ואף

כשמתכוונת בו להציל מטינוף בלבד, אם ... היא מתעטפת בו ... כדרך מלבוש

... מותרת לצאת בו) .

[564] משא"כ בפשתן או צמר,

נתבאר בפנים סס"ב (בעלי הקרחה שמניחין על ראשיהם פשתן סרוק או צמר מנופץ,

שיהא נראה כשער בראשיהם, מותרים להניחו בראשיהן בשבת ולצאת בו לרשות הרבים, שתכשיט

שלהם הוא).

וראה כנישתא דבי רב, כמה פרטים בהלכה

זו.

[565] סי' ה (דמי שנכווצו גידי שוקיו מותר

לצאת במקל בשבת ... דאינו יכול לילך כלל בלא מקל וכמנעלים דידיה דמו).

[566] סי' ז (גרסינן ... כאן באנפליא של עור

כאן באנפליא של בגד. וגרסינן נמי בירושלמי ... מאן דאמר יוצאין בשל בגד. ומאן דאמר

אין יוצאין בשל עור). וכתב על זה הב"י סי' תריד (נראה מדבריו שכל מנעל שאינו

של עור יוצאין בו ביום הכפורים).

[567] אהא דאמרינן סו רע"ב (התם לתרוצי

סוגיא עבידא, הכא לסמוך עילויה הוא דעבידא), פרש"י (לתרוצי סוגיא, לתקן

פסיעותיו ולזקוף קומה מפני שרגליו ושוקיו רותתות, ולא לסמיכת כל גופו).

[568]

כמועתק לעיל (הערה 162 ).

וכן הוא לקמן ס"ק ו.

[569] ביצה שם (דאינו יכול לילך כלל בלא מקל,

וכמנעלים דידיה דמו).

[570] שאי אפשר לילך בלעדם, כמו

שאי אפשר לילך בלא רגלים.

[571] שכיון דאינו יכול לילך

בלא מקל, הרי כל גופו נסמך עליו, והוי המקל כמו מנעלים.

[572] סעיף טו (כיון דאינו צורך הילוכו, אסור).

[573] עתה בא לבאר מה שנתבאר

בפנים סי"ב (ואף אם קב זה מחופה עור, שאז יש תורת מנעל עליו), על פי הגמרא

ביבמות.

ומבאר

הטעם שאף שלא הובאה הלכה זו בשו"ע, מכל מקום הובאה כאן בפנים.

[574]

והובא רק בלבוש סט"ו (מיהו אם הקב הזה מחופה עור ... מותר לצאת

בו).

[575] הסוברים שמנעל של עץ

אין שמו מנעל, כנסמן לעיל (הערה 553 ).

מכל מקום מודים הם שאם מחופה עור שמו מנעל, כדתנן יבמות קא, א (חלצה בסנדל ... של

עץ ... חליצה כשרה), ובגמרא שם קג, ב (מאן תנא ... אבוה דשמואל אומר במחופה עור

ודברי הכל) .

וכן הוא לקמן סי' תריד ס"ב (ואפילו סנדל של עץ ומחופה עור

אסור. ואפילו מי שהוא קיטע אסור לו ללבוש קב שלו (פירוש מי שנקטעו רגליו עושה לו

דפוס כמין רגל וחוקק בו בית קיבול ומניח ראש שוקו בתוכו) אם הוא מחופה עור).

[576] עיקר מחלוקת רבי מאיר

ורבי יוסי היא בקב הקיטע שנחשב מנעל לדעתם, ונאסר לרבי יוסי משום דילמא מיפסק ואתי

לאתוי, כנסמן לעיל (הערה 549 ).

וכן אסר רבי יוסי במנעל של עץ שמחופה

עור, מטעם דילמא מיפסק ואתי לאתויי. וקיי"ל כרבי יוסי לאסור.

ולכן לא העתיקו בשו"ע היתר מחופה

עור, כיון שבכל אופן אסור לרבי יוסי.

[577] שם סוד"ה הקיטע, הא' (על

ידי שהוא מחופה, הוא יכול לכופלו ולקושרו כדי שיעמוד בחוזק סביב רגלו).

[578] סה, ב ד"ה ואלא

מיהו (דכיון דמחופה עור, אף הוא מתהדק ורצועותיו נקשרות היטב ולא משתמיט) , ושו"ת ח"א סי' תרז (דכיון

דמחופה עור דמיהדק ולא מישתמיט).

[579] ס"ק כד (כיון דמחופה עור

מהודק ולא מישתמיט (רשב"א)) .

[580] ומה שהתוס' הצריכו קשירה,

והרשב"א לא הצריך קשירה.

[581] כאופן הא' בתירוץ התוס' שם (במחופה עור

דקאמר היינו בפנים, שמתוך כך הוא מתקצר ומתיישב למדת רגלו).

[582] שצריך קשירה, כבאופן השני בתירוץ התוס'

שם ( יכול לכופלו ולקושרו כדי שיעמוד בחוזק סביב רגלו) .

[583] סעיף טז, בשם הרשב"א שם (מותר

לצאת במנעל של עץ שהרגל נכנס בו וליכא למיחש שיפול. וכן בפנטני"ש דמשתלפי

במהרה וממילא).

וכן הוא בפנים סוף סי"ב ( וכל שכן שמותר לצאת

במיני מנעלים המחופים עור שקורין (פאנטיני"ש), אע"פ שיכולים להשתמט מהרגלים

במהרה, שכיון שהרגל נכנסת בעור החופה, אין חוששין שישמטו לגמרי ).

[584] ס"ק יז (זה לא כתב בשו"ע.

ונראה שנכלל במ"ש בסעיף ט"ז בפנטניש, וכן מבואר בתשובת הרשב"א סימן

תר"ז).

[585] אליה זוטא ס"ק טז (משמע דטעמו הוא

משום משאוי כדפרש"י, ואם כן אסור מדאורייתא).

[586] שצויין בתחילת הקונטרס אחרון, שקב

הקיטע אינו תכשיט אלא משוי.

[587] פי"ט הט"ו

(ואין הקיטע יוצא בקב שלו. נקטמין של עץ אין יוצאין בהן בשבת, מפני שאינן מדרכי

המלבוש, ואם יצאו פטורין) .

[588] סוף ס"ק כז (כתב הרמב"ם

אם יצא הקטע בקב או באנקטמין של עץ פטור). והיינו שברמב"ם הי' אפשר לפרש, שמה

שסיים "ואם יצאו פטורין" קאי רק על נקטמין (שהיא ההלכה שבפנים סט"ז

( אין יוצאין באנקטמין ...

ואם יצא בהם פטור (שאין זו דרך הוצאה לרוב בני אדם)) . אבל במ"א פירש

דקאי גם על אם יצא הקיטע בקב, שהוא פטור, שאינה הוצאה כדרכה .

וכן הוא בכת"י, שהועתק לעיל הערה 145 (ואעפי"כ אינו חייב על זה מן התורה (רמב"ם,

לפ"ד המ"א, מפני שלא הוציא כדרך המוציאים).

[589] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

סי"ג נפסק שהחיגר והזקן מותר להם לצאת במקל, רק כשאינו יכול לילך בלעדיו וגם

בבית אינו הולך בלא מקל, אבל ההולך בבית בלא מקל אסור, אף אם גופו מתנענע ומתיירא

פן יפול.

ואף

שהט"ז התיר בזה; מוכח מהפוסקים שבאופן זה אסור.

והיינו

בין אם נפרש שמתיר אף כשנסמך עליו רק בשעה שמתיירא ליפול, ובין אם נפרש שמתיר רק

כשנסמך עליו מעט בכל הליכתו, מכל מקום נראה מהפוסקים שלא להתיר אלא כשכל גופו נסמך

עליו בכל הליכתו.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי

רב ע' תשצג. ביאורי השלחן ע' רמט.

[590] סקי"ב (נראה לי דאם הולך

במקום שיש חשש שיפול, כגון מחמת שירדו גשמים והמקום משופע, וכיוצא בו שהולך בחורף

על מים הנגלדים שקורין איי"ז, מותר לצאת במקל, דבעית לילך שם) .

[591] פי"ט הט"ו אות ב (אבל

זקנים שמנענעים גופן, אסורין לצאת בשבת במקלות לסמוך בהן כדי לילך דרך ישר, כיון

דלתרוצי סוגיא עבידי, לסמוך בהן פן יפול ).

ואף שבמהדורת פרענקל הגיהו "[ולא] לסמוך בהן פן

יפול"; הרי נתפרש בתחלת דברי הגהות מיימוניות שם (אבל זקנים שמנענעים

גופן, אסורין לצאת בשבת במקלות לסמוך בהן). ומקורו מרש"י שבהערה הבאה ( מפני

שרגליו ושוקיו רותתות, ולא לסמיכת כל גופו). וכן הוא בסמ"ק סי' רפב ע' ש (אבל

זקנים שמנענעים גופם, אסור). וכן הובא במ"א ס"ק כז (ואף על פי שמנענע גופו

אסור, סמ"ק). שכל זה מורה דמיירי שגופו מתנענע ורגליו רותתות וחושש שיפול,

ומכל מקום אסור לצאת בהם בשבת.

ואפשר שהגיהו כן בדברי הגהות מיימוניות,

על פי דברי הט"ז הנ"ל.

[592] שם מספר התרומה סימן

רמ (זקנים שהולכין במקלות מחמת זקנה, אסור לצאת בהן בשבת, דלתרוצי סוגיא והלוך

עבידי וטהורין, כדתניא מקל של זקנים טהור, וקאמר טעמא, דלא עבידי כי אם ללכת בו

דרך ישר) .

והוא האמור בברייתא וגמרא

סה, סע"א (תניא מקל של זקנים טהור מכלום (משום דלאו לסמיכה עביד, שעל רגלו

מהלך, ואע"ג דמיסתמיך עליה לפרקים, רש"י). ורבא התם לתרוצי סוגיא עבידא

(לתקן פסיעותיו ולזקוף קומה מפני שרגליו ושוקיו רותתות ולא לסמיכת כל גופו,

רש"י), הכא לסמוך עילויה הוא דעבידא וסמיך עליה).

[593] כלשונו של רש"י שם

(ואע "ג דמיסתמיך עליה לפרקים).

בענין "פעמים נסמך עליהם",

ראה לעיל (הערה 159 ).

[594] פ"ו סי' יז (ויראה דוקא מי שאינו

יכול לילך כלל בלא מקלות מחמת חולי שבגופו, אבל זקן ההולך בביתו בלא מקלות,

וכשיוצא לחוץ נשען על מקלו מחמת תשות כחו, לא יצא בו בשבת).

[595] של הט"ז שם (וכדאיתא לענין לכתף

דאמרינן פרק אין צדין שאני ילתא דבעיתא). והיינו כדאמרינן ביצה כה, ב (והא רב נחמן

שרא לה לילתא למיפק אאלונקי (שנותן זרועו על כתף חבירו וחבירו על כתפו וזה בכסאו

יושב על זרועותם דמתחזי דרך חול ופרהסיא, רש"י). שאני ילתא דבעיתא (ליפול,

רש"י)).

[596] ד"ה שאני (אם תאמר והא לא התירו

אלא כי יש בה צורך רבים כדאמרינן לעיל. ויש לומר דלמא נמי הלכה לצורך רבים).

[597] טור ושו"ע ס"ב (ואיש שהיו

רבים צריכים לו ... מוציאין אותו על הכתף אפילו באפריון).

וכן הוא לקמן שם ס"ג (ואם הוא אדם שרבים צריכים אליו ביום

טוב לשמוע חכמתו, או שהוא הולך לפקח על עסקי רבים, מותר להוציאו בכסא אפילו על

הכתף).

[598] כמבואר בב"י ד"ה ומ"ש

ואם היו רבים צריכין לו מותר (והרי"ף והרא"ש והרמב"ם לא הזכירו דין

זה גבי שבת, משום דסבירא להו דדוקא ביום טוב, דלא מיתסר הוצאה בכה"ג אלא

מדרבנן משום זילותא דיום טוב, והיכא דרבים צריכין לו לא גזרו רבנן, אבל בשבת לרשות

הרבים ודאי אסור, ואפילו לכרמלית אסור).

[599] ס"ק כז (ונראה לי דמ"ש הטור

אין יוצאין בכסא וכו' ואם רבים צריכים לו מותר, מיירי גם כן במקום שיש עירוב).

[600] ד"ה אין יוצאין בכסא (ונראה לתרץ

דכיון דתנן בפרק המצניע (צג ב, צד א) המוציא את החי במטה, פטור אף על המטה, מפני

שהמטה טפלה לו, וחי לא מחייב בהוצאתו לפי שהחי נושא את עצמו, אם כן גם בשבת ליכא

בהוצאה זו אלא איסור דרבנן, ובמקום שרבים צריכים לו לא גזרו).

[601] דינו של הט"ז להתיר

לילך במקל במקום שהמים הגלידו וחושש שיפול, וכי היאך הגיע במקל זה מביתו עד למקום

זה שהמים הגלידו בו.

[602] ואין לומר שנזדמן לו מקל המונח במקום

שהמים הגלידו, שהרי הוא מוקצה, כדלקמן סי' שח ס"ח (כל דבר שאין תורת כלי עליו

... כגון ... עצים וקנים וקורות ... אסור לטלטלם אפילו לצורך גופם ומקומם).

[603] "אין מנהיגין בהמה

במקל". ובט"ז שם ס"ק ה (אפילו אזמניה מאתמול, דלאו מוקצה הוא).

ובמ"א שם ס"ק ב (אפילו אזמניה מאתמול לכך). וכן הוא לקמן שם ס"ד (ואפילו הזמין המקל מערב יום

טוב וייחדו לכך, שאין כאן איסור לא משום הוצאה ולא משום טלטול עצים).

[604] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

סי"ג נתבאר האיסור לצאת במקל שאין כל גופו נשען עליו, וכן הסומא והאנשים

החשובים. ואף ביום טוב אסור, כמבואר בסי' תקכב.

ושם

ס"א נתבאר שהאיסור הוא רק לצאת לרשות הרבים או לכרמלית, אבל במקום שיש עירוב

יכולים לצאת. והוא כדעת האליה רבה, דלא כמ"א שאסר אף במקום שיש בו עירוב משום

עובדין דחול.

ומוכיח שיש בזה חילוק בין מקל

וכיו"ב, שאיסורו מטעם שהוא דרך חול, ולא אסרו בו אלא ברשות הרבים וכרמלית,

ולא במקום שיש עירוב. לבין קופה וכיו"ב, דמחזי כרוצה להוליך הרבה, שיש אוסרים

אף בחצר, ויש אוסרים רק ברשות הרבים וכרמלית, ויש אוסרים במבוי המעורב

שרבים מצויין בו, ולא בחצר שאין רבים מצויין בו . וכאופן האחרון נפסק

בפנים בכמה מקומות (כנסמן לקמן הערות 645 - 647 ).

לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי

רב ע' תשצז. ביאורי השלחן ע' רנא.

[605] ס"ק כז (איש בעלמא שאינו

נושא לכבוד, אפילו במקום שיש עירוב אסור, דאיכא זילותא דשבת, כמ"ש סימן

תקכ"ב).

[606] סעיף א (אין הסומא יוצא במקלו).

וכדתניא ביצה כה, ב (אין הסומא יוצא במקלו), ופרש"י (דהוי דרך חול ואיכא

זלותא דיום טוב).

וממה שנאסר אף ביום טוב משום זילותא, לומד המ"א, שכן הוא

בשבת אף במקום שיש עירוב.

[607] סק"א (וכתב הרש"ל (ביש"ש

פ"ג סי' יד) בשם הרא"ש, ומכל מקום נראה דאין אסור ביום טוב אלא ברשות

הרבים או בכרמלית הדומה לרשות הרבים).

וכן הוא לקמן שם ס"א (הסומא והזקן אין יוצאים במקל לא

לרשות הרבים ולא לכרמלית, מפני שהוא דרך חול וזלזול ליום טוב).

[608] כאן ד"ה ומ"ש ואם היו (שהרי

פירש רש"י דבבית המדרש היו מכתפים אותם עד מקומם).

[609] בגמרא ביצה כה, ב (ובלבד שלא יכתף ...

באלונקי (שנותן זרועו על כתף חבירו וחבירו על כתפו, וזה בכסאו יושב על זרועותם,

דמתחזי דרך חול ופרהסיא ולהוליך למקום רחוק, רש"י) ... אמימר ומר זוטרא מכתפי

להו (בבית המדרש עד מקומם, רש"י) בשבתא דרגלא, משום ביעתותא ואמרי לה משום

דוחקא דצבורא).

והיא ההלכה דלקמן סי' תקכב ס"ג (מותר להוציא אדם לרשות

הרבים ... אבל אסור להוציאו על הכסא, דהיינו שהוא יושב בקתדרא ובני אדם טוענין

אותה, מפני שהוא דרך חול וזלזול ליום טוב. ואם הוא אדם שרבים צריכים אליו ביום טוב

לשמוע חכמתו, או שהוא הולך לפקח על עסקי רבים, מותר להוציאו בכסא אפילו על הכתף

(פירוש שבני אדם נושאין הכסא על כתפם דרך פרהסיא) ובתוך אפריון).

ומדברי רש"י

הנ"ל למדים, שבמקום שאין ביעתותא או דוחקא דצבורא אסרו אף בבית המדרש.

ולכאורה יש ללמוד מזה אף לענין מקל, שאיסורו הוא אף במקום שיש עירוב, משום זילותא

דשבת, וכדברי המ"א הנ"ל.

[610] שם ד"ה אלונקי (דמתחזי דרך חול

ופרהסיא ולהוליך למקום רחוק), וזה אסרו אף בבית. משא"כ במקל, שאינו אלא

זילותא דשבת, לא אסרוהו אלא כשהולך בו ביום טוב בכרמלית או ברשות הרבים.

[611] משנה ביצה כט, סוע"ב (וכן המוליך

את התבן לא יפשיל את הקופה לאחריו).

[612] ביצה שם ד"ה וכן (לא יפשיל קופה

לאחריו, דגנאי יום טוב, שנראה כמתכוין למלאכה רבה או להוליך למקום רחוק כדרך חול).

וכן הוא לקמן סי' תקי סי"ח (המוליך תבן בקופה להיסק או

לבהמה, לא יפשיל את הקופה לאחוריו, לפי שהוא גנאי יום טוב, שנראה כמי שמתכוין

למלאכה רבה, או להוליך למקום רחוק כדרך חול). ומטעם זה אסרו שם אף בתוך החצר.

[613] במשנה שם (המביא כדי יין ממקום למקום,

לא יביאם בסל ובקופה, אבל מביא הוא על כתפו או לפניו. וכן המוליך את התבן לא יפשיל

את הקופה לאחוריו, אבל מביאה הוא בידו). נראה מכך שדין שניהם שוה. ולדעת הפוסקים

שאסור להביא כדי שמן בקופה (הדין הראשון) אף בחצרו, אם כן מובן שאסור להפשיל הקופה

לאחריו (הדין השני) אף בחצרו.

[614] ביצה טז, א ד"ה המביא (ואף על גב

דמסקינן בפרק מפנין (קכז, א) דאפושי במשוי עדיף מאפושי בהלוכא, שאני הכא דעביד

עובדין דחול).

והיינו שמקשה מהמשנה בביצה כט, ב (המביא כדי יין ממקום למקום

לא יביאם בסל ובקופה (לתת שלש וארבע בתוך קופה וישאם משום דנראה כמעשה דחול לשאת

משאות, רש"י) אבל מביא על כתפו (אחת או שתים, רש"י). הרי שההלכה במסכת ביצה

היא, שעדיף שיפיש בהלוכא, ולא יפיש במשוי (כמה כדים בקופה).

על המשנה שבת קכו, ב (מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל

תבואה מפני האורחים (אם צריך למקומן להושיב שם אורחים להסב בסעודה, רש"י)),

ובגמרא שם קכז, א (איבעיא להו הני ארבע וחמש קופות דקאמר, בארבע וחמש קופות אין

טפי לא, אלמא למעוטי בהילוכא עדיף, או דילמא למעוטי משוי עדיף ... דכו"ע

מעוטי בהילוכא עדיף). הרי שהמסקנא במסכת שבת היא, שעדיף לאפושי במשוי (בקופות

גדולות), ולא יפיש בהלוכא.

ועל זה תירץ הר"ן "שאני הכא דעביד עובדין דחול".

וביאר במחצית השקל על המ"א סי' שכג ס"ק ז (נראה מדבריו דאינו מחלק בין

יום טוב לשבת, אלא בנותן שלש או ארבע תוך קופה אחת דדמי לעובדין דחול גם בשבת

אסור, ועל ידי קופה עצמה ואינו נותן כלים תוך הקופה גם ביום טוב מותר).

ומזה למדנו דעת הר"ן שהאיסור לתת כדי יין בקופה הוא גם

בשבת בחצר שמותר לטלטל בו.

וכשם שאוסר בחצר כשנותן הכדים בתוך הקופה ומוליכו בחצרו משום

עובדין דחול, כן יפרש גם בסיפא דמתניתין (לא יפשיל את הקופה לאחריו), שאסור אף

בחצרו.

[615] הוכחה הנ"ל מדברי הר"ן הובאה

בב"י ד"ה המביא (ומיהו מדברי הר"ן (טז, א ד"ה המביא) נראה קצת

שסובר כדעת רבינו, דשבת ויום טוב שוין לענין זה, שכתב לא יביאם בסל ובקופה לתת שלש

וארבע בתוך קופה אחת, מפני שנראה כמעשה חול לשאת משאות).

והיינו שהתוס' מקשה בביצה כט, ב ד"ה המביא (ותימה דאמרינן

בשבת פרק מפנין (קכו, ב) מפנין ד' קופות או ה', וכל שכן שיהא מותר ביום טוב. ויש

לומר דהתם מיירי [בשבת] שאינו יכול להוציא לחוץ ואין רואין אותו, ועל כן מותר,

והכא מיירי ביום טוב שיכול להוציאו לחוץ ורואין אותו, ועל כן יהא אסור, שהרואה

אותו אומר לצורך חול מביא אותם). הרי שלדעת התוס' איסור זה הוא רק במקום שאינו

מעורב, ושייך רק ביום טוב ולא בשבת.

אמנם הטור הביא הלכה זו בהלכות שבת סי' שכג (המביא כדי יין

וכדי שמן לא יביאם בסל וקופה כדרך חול, אלא יביאם לפניו או על כתיפו וכיוצא בזה,

שישנה מדרך חול, אפילו אין בשינוי קלות במשא. ואם אי אפשר לו לשנות, מותר). הרי

שאוסר אף בשבת במקום המעורב.

ועל זה כותב הב"י שגם הר"ן סובר כהטור שאין הפרש בין

יום טוב לשבת, שאסור אף במקום המעורב.

*

ואף שהמ"א מפרש בדעת הטור שלא אסרו בחצר, אלא במבוי

המעורב, מכל מקום מביא את דעת הר"ן לאסור אף בחצר, כמבואר בדבריו סי' שכג

ס"ק ז (מ"ש הטור ולמעט במשוי עדיף, מיירי שמוליכין דרך מבוי המעורבת

דשכיחי בו רבים וכמ"ש סי' תק"י ס"ח. מיהו בר"ן משמע דכשנותן

כדים בקופה הוי כעובדא דחול).

וכן נפסק לקמן סי' שכג ס"ד-ה (המביא כדי יין לסעודה ממקום

למקום דרך מבוי המעורב, לא יביאם בסל ובקופה ... אבל המביא כדי יין מזוית לזוית או

מבית לבית באותה חצר שאין רבים מצויים שם, יותר טוב להביאם בסל ובקופה בבת אחת),

שהוא כדעת הטור לפירוש המ"א.

[616] נמצא ששלושת איסורים אלו

(כיתוף ומפשיל ונתינה לקופה), הם אף במבוי המעורב, ולדעת הר"ן אף בחצר, דמחזי

כרוצה להוליך. אבל מקל לא אסרו אלא ברשות הרבים.

[617]

ים של שלמה ביצה פ"ג סי' יד (ודוקא ברשות הרבים או בכרמלית).

והיינו שאסרו רק לצאת במקל ביום טוב למקום שאסור לצאת בו בשבת, משום עובדין דחול;

משא"כ במבוי המעורב.

[618] ד"ה ומ"ש ואם (וכתב

מהרש"ל היכא דאין רבים צריכין לו דאסור אף ביום טוב, היינו דוקא ברשות הרבים,

או בכרמלית דמיחלף ברשות הרבים, אבל מבית לחצר היכא דלא עירב שרי).

[619] סק"א (וכתב רש"ל בשם

הרא"ש, ומכל מקום נראה דאין אסור ביום טוב אלא ברשות הרבים או בכרמלית הדומה

לרשות הרבים).

וכן הוא לקמן שם ס"א (הסומא והזקן אין יוצאים במקל לא

לרשות הרבים ולא לכרמלית, מפני שהוא דרך חול וזלזול ליום טוב).

וכשם שביום טוב לא גזרו אלא על רשות הרבים וכרמלית, ולא על

מבוי (שאין צריך לערב בו ביום טוב), כן בשבת לא אסרו אלא במקום שאסור בטלטול,

משא"כ במבוי המעורב.

וכן הוכיח אליה רבה כאן ס"ק לו (כתב מג"א דאיש בעלמא

שאינו נושא מקל לכבוד, אפילו במקום שיש עירוב אסור, דאיכא זילותא דשבת כמ"ש

סימן תקכ"ב, עד כאן. אבל מב"ח [ו]מט"ז בשם רש"ל שהבאתים שם

[סי' תקכב סק"א] מבואר, דביום טוב מותר אף באין עירוב, דליכא זילותא אלא

ברשות הרבים וכרמלית).

[620] שבזה לא הוי עובדין דחול,

אלא אם כן מוציאו ביום טוב לרשות הרבים או לכרמלית.

[621] סעיף טז ( אבל שלא לצורך כלל,

אסור לטלטל שום כלי, אע"פ שמלאכתו להיתר) .

[622] שבת קמח, א (מכדי אמרו רבנן כל מילי

דיום טוב כמה דאפשר לשנויי משנינן, הני נשי דמליין חצבייהו מיא, מאי טעמא לא משנין.

משום דלא אפשר). שלפום ריהטא נראה (כדלקמן) שאסרו אף בחצר, ואף שאינו אלא שואב מים

מהבור שבחצר להביאם לביתו, ולא נראה שיוליכו רחוק.

[623] מכל מקום צריך לומר, שגם

איסור שאיבת מים בחצבא הוא רק ברשות הרבים.

[624] שם ד"ה כל כמה דאפשר לשנויי

משנינן (דאמרינן המביא כדי יין לא יביאם בסל ובקופה כו'). הרי שדין איסור שאיבת

מים מבאר למדים מדין איסור להביא כדי יין בקופה, וכשם שאיסור קופה הוא אף בחצר

כנ"ל, כן גם שאיבת מים מיירי אף בחצר. והיינו שאם הי' אפשר לשנות, היו אוסרים

לשאוב מים מבאר בלא שינוי.

[625] כדלעיל (הערות 614 - 615 ),

שלדעתו שאיסור קופה הוא אף בחצר. מכל מקום נראה שאיסור חצבא הוא רק ברשות הרבים.

[626] מצינו חילוק נוסף בינם.

[627] מאשר לאפושי במשאות, כדאמרינן בביצה ל,

א (אתקין רבא במחוזא, דדרו בדוחקא, לדרו ברגלא (משאוי שאדם יחיד נושא על כתפו בחול

בטורח אם בא לשאת אותו ביום טוב ... ישאנו ביום טוב ברגלא ... מפני שצריך לשנות,

וכשהוא משנה ישנה להקל משאו, ולא להרבות טורח ביום טוב, רש"י)). הרי שביום

עדיף להוסיף בהילוך במשא מועט, מאשר להוסיף בטורח משא כבד.

[628] גבי חצבא בשבת קמח, א (היכי לעבדי,

דמליין בחצבא רבא לימלו בחצבא זוטא, הא קא מפשו בהילוכא, דמליין בחצבא זוטא לימלו

בחצבא רבא, קא מפשו במשוי). הרי שלא העדיפו כאן אחד על השני.

[629] ואם כן אפשר לחלק בינם

גם, שאיסור קופה הוא אף בחצר, ואילו איסור חצבא הוא רק ברשות הרבים וכרמלית.

[630] קמח, א ד"ה אתקין (ובההיא

דלעיל בריש מפנין (קכז, א) לא שייכא עובדא דחול, שאינו מטלטל אלא בבית מזוית לזוית).

[631] קכז, א ד"ה של (והא

דתנן בפ' המביא (ביצה כט, ב) כדי יין לא יביאם בסל ובקופה, היינו ממקום רחוק

דמיחזי כעובדין דחול, אבל הכא בביתו).

[632] קמח, א (מכדי אמרו רבנן כל מילי דיום

טוב כמה דאפשר לשנויי משנינן, הני נשי דמליין חצבייהו מיא, מאי טעמא לא משנין,

משום דלא אפשר).

[633] עירובין סח, א (מבואה דאית ביה תרי

גברי רברבי כרבנן לא ליהוי ביה לא עירוב ולא שיתוף).

וכן הוא לקמן סי' שסו סי"ח (מצוה לחזר אחר עירובי חצירות

כדי שלא יבואו לטלטל באיסור).

[634] שבת קמח, ב (אמר ליה רבא בר רב חנן

לאביי ... הא דאמר רבא לא ליתיב איניש אפומא דלחייא דילמא מיגנדר ליה חפץ ואתי

לאיתויי, והא קא חזינן נמי דמותבי חצבי ויתבן אפומא דמבואה ולא אמרינן להו ולא

מידי). ששאלה זו שייכת רק בשבת, שיש לחשוש שיביא את החצבי מרשות הרבים לרשות

היחיד. ואם כן מדוע לא הקשה גם קושיא הראשונה הנ"ל (הני נשי דמליין חצבייהו

מיא, מאי טעמא לא משנין) בשבת.

[635] ולכן לא הקשה אלא מיום

טוב ששאבו בו המים בחצבי ברשות הרבים.

[636] שאסור לדעת הר"ן אף

בחצר (כדלעיל הערה 614 ).

[637] כדלעיל (הערות 609 - 610 ).

[638] עד כאן נתבאר שאף לדעת

הפוסקים שכדים בסל ומפשיל הקופה וכיתוף אסורים אף בחצר, מכל מקום מקל לא אסור אלא

ברשות הרבים וכרמלית.

עתה

מביא כמה פוסקים, שגם בשלשה הנ"ל לא אסרו אלא במקום שיש בו איסור הוצאה.

[639] הל' יום טוב פ"ה ה"א (אף על

פי שהותרה הוצאה ביום טוב אפילו שלא לצורך, לא ישא משאות גדולות כדרך שהוא עושה

בחול, אלא צריך לשנות).

[640] ס"ח (כלשון הרמב"ם

הנ"ל).

וכן הוא לקמן שם סט"ז (אף על פי שהותרה הוצאה ביום טוב

אפילו שלא לצורך אכילה, מכל מקום לא ישא משאות גדולות כדרך שהוא נושא בחול).

[641] היינו ברשות הרבים או בכרמלית, אבל לא

בחצר.

[642] ביצה כט, ב ד"ה המביא (דהתם מיירי

שאינו יכול להוציא לחוץ ואין רואין אותו, ועל כן מותר, והכא מיירי ביום טוב שיכול

להוציאו לחוץ ורואין אותו, ועל כן יהא אסור, שהרואה אותו אומר לצורך חול מביא אותם,

ולהכי אסור).

[643] סי' תקי ס"ח (לא יביאם בסל ובקופה

לתת לתוכו ארבעה או חמשה כדים, אלא יביאם על כתפו או לפניו אחד או שנים, דמוכח

שלצורך יום טוב הביאם). הרי שטעם האיסור הוא משום מראית העין.

וכן הוא לקמן שם סט"ז (אלא יוליכם על כתפו או לפניו אחד

אחד או שנים שנים, כדי שיהא ניכר שלצורך יום טוב הוא מוליכם).

[644] הל' יום טוב פ"ה ה"א-ג (לא

ישא משאות גדולות כדרך שהוא עושה בחול ... וכן משואות שדרכן לישא אותן במוט ... שלא

יעשה כדרך שהוא עושה בחול ... אין מנהיגין את הבהמה במקל, ואין הסומא יוצא במקלו,

ולא הרועה בתרמילו, ואין יוצאין בכסא ... שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול).

[645] ס"ו (כל דבר שמותר לשלוח ביום טוב,

לא ישלחנו בשורה ... כדרך שהוא עושה בחול משום זלזול יום טוב ... כגון בחצר או

במבוי המעורב, אם רבים מצויין שם אסור).

[646]

ס"ק ז (מ"ש הטור ולמעט במשוי עדיף, מיירי שמוליכין דרך

מבוי המעורבת דשכיחי בו רבים, וכמ"ש סי' תק"י ס"ח. מיהו בר"ן

משמע דכשנותן כדים בקופה הוי כעובדא דחול).

וכן הוא לקמן סי' שכג ס"ד-ה (המביא כדי יין לסעודה ממקום

למקום דרך מבוי המעורב לא יביאם בסל ובקופה ... אבל המביא כדי יין מזוית לזוית או

מבית לבית באותה חצר שאין רבים מצויים שם, יותר טוב להביאם בסל ובקופה בבת אחת).

[647] סי' תקי ס"ח (ודוקא כשמוליכין

ממקום למקום, אבל מזוית לזוית או מבית לבית באותו חצר, שרי בכל ענין).

וכן הוא לקמן שם סט"ז-יז (המביא כדי יין ממקום למקום לא

יוליכם בסל או בקופה, דהיינו שלא יתן ארבעה או חמישה כדים בסל או בקופה כדרך שהוא

עושה בחול, אלא יוליכם על כתפו או לפניו אחד אחד או שנים שנים כדי שיהא ניכר

שלצורך יום טוב הוא מוליכם. במה דברים אמורים כשמוליכם במקום שמצויים בו רבים,

כגון ברחובות או במבואות, אבל אם מוליכם מבית לבית בחצר אחת אין צריך לשנות כלל).

וכן לענין הנהגת בהמה במקל, כדלקמן סי' תקכב ס"ד (אין

מנהיגין את הבהמה במקל, אפילו בתוך מבוי המעורב, אם רבים מצויים שם).

והטעם שלא אסרו במקום שאין הרבים מצויים, נתבאר לקמן סי' שה

סי"ד ( ואף שכל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין אסרו אפילו בחדרי

חדרים. מכל מקום כאן שאף אם יעשה כן במקום רואים לא יחשדוהו באיסור של תורה, אלא

באיסור מקח וממכר שהוא מדברי סופרים, לא החמירו כל כך לאסור אף במקום שאין רואים.

וכן הדין בכל כיוצא בזה).

אמנם לענין הפשלת הקופה לאחוריו, נכתב בסתם לקמן סי' תקי

סי"ח (המוליך תבן בקופה להיסק או לבהמה, לא יפשיל את הקופה לאחוריו, לפי שהוא

גנאי יום טוב, שנראה כמי שמתכוין למלאכה רבה, או להוליך למקום רחוק כדרך חול). וכן

לענין קתדרה נכתב בסתם לקמן סי' תקכב ס"ג (הועתק לעיל הערה 609 ).

וראה נימוקי יום טוב בסי' תקטז בקונטרס אחרון ס"ק ג.

כנישתא דבי רב כאן.

[648] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

א)

בפנים סל"ה נתבאר שמותר להתעטף בטליתו באופן ששוליה מוגבהין קצת מן הארץ, אם

היא "מכסה רוב גופו". וכן כשמתעטף בה תחת הגלימא מותר "כל שהוא

מכסה רוב גופו". ועוד נתבאר בפנים סל"ו, שאף אם כוונתו להתנאות בקיפול

זה, לא הותר אלא כש"אמצעית שוליה משולשלת למטה מכתפיו ומכסה רוב גופו".

וגם במלבושים שלנו, לא הותר להגביה שוליו בידיו אלא בענין ש"רוב גופו

מכוסה".

ומקורו

במה שנפסק בשו"ע – להתיר רק אם "מתקצר קצת מלמטה" וכן במ"א –

להתיר רק " במגביה קצת ". ואף שלא פירשו כמה הוא קצת. מכל

מקום יש לקבל בזה את דברי הט"ז, שאם " מכסה רוב גופו, סגי ".

ב)

עוד נתבאר בסל"ה לחלק בין טלית, שאסור להגביהה בידיו, לבין מלבושים שלנו

שמותר להגביהם בידיו, וכנפסק בשו"ע.

ואף

שבמהרי"ל וט"ז לא חילקו בין טלית לבגדים שלנו, דלא כמבואר בב"י

ובשו"ע. כל דבריהם הם לפי שיטת רש"י, שהאיסור לעשות הטלית כמרזב הוא

משום תקוני מנא. ולא קיי"ל כוותייהו בזה, כי רש"י יחידאה הוא בפירוש זה.

וכל

זה הוא לענין איסור הגבהת השולים בידיו, שאיסור זה חידש הרמב"ם, ונקט בלישניה

"המעוטף בטליתו", משא"כ במלבושים שלנו. אמנם לענין איסור הגבהתו על

כתפיו, שיש אומרים שיש בזה חיוב סקילה, יש לחוש לדעת הט"ז ולאסור.

ואף

שבב"י התיר במלבושים שלנו אף על כתיפו, מכל מקום חזר בו בשו"ע, ולא התיר

אלא "אם אינה מקופלת על כתפיו".

לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי

רב ע' תתב. ביאורי השלחן ע' רנו.

[649] סקמ"ד (וז"ל מהרי"ל (הלכות

שבת סי' כג ע' ריד) הני נשי שמפשילים ומקפלים בגדיהם תחת זרועותיהם להגביהם שלא

יטנפו שוליהן אסורים, דנעשים באמצע כמרזב, אך יכולים להגביה בידן בלי שום קיפול

עכ"ל. משמע דלא סבירא ליה לחלק בין דרך מלבוש או לא, אלא במגביה קצת, דמכל

מקום הוי דרך מלבוש, אבל להגביה לגמרי אסור).

[650] "אם אינה מקופלת על

כתפיו, אלא משולשלת ברחבה למטה מכתפיו, שרי, שמאחר שהוא מתעטף בטליתו ומתכסה בה

כתפו וגופו, אף על פי שמתקצר קצת מלמטה, מותר".

[651] כמו בכל מקום שצריך להיות

מכוסה ראשו וגופו, כמבואר בפנים סי"א (אם אינו מונח על ראשה בלבד, אלא היא

מתעטפת בו גם כן רוב גופה כדרך מלבוש), וסל"ה (ומכסה רוב גופו ... מכסה רוב

גופו), וסל"ו (ומכסה רוב גופו ... יהא רוב גופו מכוסה ... מכסה רוב גופו),

וסל"ז (לכסות בו ראשו ורובו), וסמ"א (ובלבד שיתעטף בהם ראשו ורובו). וכן

הוא לעיל רס"י טז (ואם הוא מתכסה בה ראשו ורוב אורך גופו).

[652] סוף סקכ"ד (ולענין הלכה יש להחמיר

כן, ואין לישא הטלית תחת הגלימה אלא אם כן שהוא פושטו ומתעטף בו, אף שאינו מגיע עד

למטה, אלא מכסה רוב גופו סגי).

[653] עתה עובר לנושא השני, מה

שנתבאר בסל"ה לחלק בין טלית, שאסור להגביהה בידיו, לבין מלבושים שלנו שמותר

להגביהם בידיו, וכנפסק בשו"ע.

ואף שבמהרי"ל וט"ז לא חילקו

בין טלית לבגדים שלנו. לא קיי"ל כוותייהו בזה,

[654] כנעתק לעיל (הערה 649 ).

[655] בגמרא קמז, א (בעו מיניה מהו לעשות

מרזב בשבת, אמר להו הכי אמר רבי אלעי אסור לעשות מרזב בשבת, מאי מרזב אמר ר' זירא

כיסי בבלייתא), ופרש"י (אסור, משום תקוני מנא).

[656] משום איסור הוצאה, שהוא משוי ולא מלבוש.

[657] "מה שנוהגים הנשים לחגור בחגורה,

ואחר כך מגביהין קצת הבגד וחוגרין שנית למטה ... חוששני בזה דהוה כמרזב דאסרינן

לעיל ... ועל זה יש לנו לומר הנח להם, מוטב יהיו שוגגים כו', כן נראה לי".

[658] "צ"ע טובא, מנא ליה לרבינו

בעל השו"ע חילוק זה, דאין לו שום יסוד ובנין ... ותו דכל הפוסקים ראשונים

ואחרונים כתבו לדין זה, וכי לא היה בזמן כלם בגדים כמו לדידן, דהיינו עם בתי הידים".

[659] סב, א (מאי מרזב, א"ר זירא כישי

בבלייתא. יש אומרים כי מרזב זה כשמתעטף אדם בסדינו ומקפל שני קצותיה כמין דרך

קיפול ויניחנה על כתיפו השמאלי, ויחזור ויקפל שאר טלית שמשולשל בצדו הימין ויניחנה

על כתיפו הימין, ונמצא טליתו מקופלת מכאן ומכאן ומשולשלת על כתיפו וחללו כנגד

השדרה ונראה כמרזב).

[660] פכ"ב סי' יא (כדברי הרי"ף).

[661] קמז, א ד"ה מהו (והיינו כשאין

צידי טליתו מקובצין, אלא צד אחד מונחת על כתפו אצל צוארו, וצד האחר נופל על שכמו

עד הזרוע, ואין בו שום כיסוי).

[662] "כגון שמקבץ ב'

קצותיה על כתפו".

[663] כנסמן לעיל (הערה 292 ) .

[664]

ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל לח.

[665]

לבוש סל"א (והני מילי בטליתות שלהם, שלא היו אלא יריעה אחת

מרובעת, כעין טליתות של מצוה שלנו. אבל מלבושים דידן שהם עשויים שיש בהם נקבים

מצידיהן, ויכולין ללובשן ולהוציא הידים מתוכן כשהוא לבוש בהן ומוציא ידיו מתוכן, מותר

לתפוש קצתם בידו ולהגביהן). אליה רבה ס"ק נד (אבל מלבושים דידן וכו', הקשה

הט"ז ... ולא קשה מידי).

[666] רש"י קמז, א ד"ה נשאל,

ור"ן סב, א ד"ה היוצא (כמועתק לעיל הערה 288 ), שהיא דעה הא' שבסל"ה, שחייב אף

אם הגביה צידיה על כתפיו, ואמצעית שוליה משולשלת על גופו .

[667] דלא סבירא ליה לחלק בין טליתות שלהם

למלבושים שלנו, לפי זה יהי' חיוב חטאת אף במלבושים שלנו שהגביה שולי הטלית על

הכתף.

[668]

סל"א (אבל מלבושים דידן כשהוא לבוש בהם ומוציא ידיו מתוכה,

מותר לתפוס קצתם בידו ולהגביה), הרי שהתיר במלבושים דידן רק לתפוס קצתם כו'.

[669] ד"ה והרמב"ם (מלבושין דידן

כשהוא לבוש בהם ומוציא ידיו מתוכם, אפילו מגביה שוליו, לעולם דרך מלבוש הוו. ועוד

דכל כהאי גוונא אפילו בטליתות דידהו שרי, דלא אסרו אלא להניח על כתפו דוקא, לפי

שנראה כמשוי). הרי שלא אסר להניח על כתפו אלא בטליתות דידהו ולא במלבושים שלנו.

[670] שם (דכל כהאי גוונא אפילו בטליתות

דידהו שרי, דלא אסרו אלא להניח על כתפו דוקא, לפי שנראה כמשוי).

והקשה עליו בט"ז שם (ותימה הרי כתב הרמב"ם בתחלת

סעיף זה לענין קיפול דמקפלן בידו או על כתיפו, הרי דגם בידו שייך איסור זה כמו על

כתיפו, דהקיבוץ הוא עושה האיסור).

ועל זה מבאר כאן "דלא דמי למה שכתב הרמב"ם וקפלה כו'

... ואפילו הכי בשו"ע חשש להחמיר", וחזר בו ממ"ש בב"י.

[671] וכן הוא בפנים סוף

סל"ו (אסור לתפוס קצתם בידיו להגביהם שלא יתלכלך, אפילו אינו תופס בשוליהם).

[672] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

סל"ח נתבאר, שאם אין חשש להשאיר המעות בבית, יש להחמיר לפשטו גם בתוך הבית, "שמא

ישכח ויצא בו" , כנפסק ברמ"א " במקום שאין צריך לו,

ויוכל להניחם בבית, יש להחמיר".

ואף

שבלבוש נראה שמפרש דברי הרמ"א, שלא הצריך להחמיר לפשטו בתוך הבית, ולא אסר

אלא לצאת בו לחוץ, אם יכול להניחם בבית.

מכל

מקום יש להוכיח שזאת היא כוונת הרמ"א, שלא ללבשו בתוך הבית, שמא ישכח ויצא

בו:

(א)

שהרי כתב על זה רק "יש להחמיר", משא"כ בתחלה כתב "לא

יצא" שהאיסור הוא מעיקר הדין.

(ב)

שהרי מטעם זה אסר ללבוש הבגד שמעות בכיסו (ואין לחלק בין מעות שבכיסו למעות תפורים

בבגדו).

(ג)

שהרי כתב בסי' שי " אין

ללובשו בשבת, דחיישינן שמא יצא בו, כדלעיל סימן ש"א סל"ג ",

שהוא האמור כאן.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי

רב ע' תתח. ביאורי השלחן ע' רס.

[673] סוף סל"ג (אבל אם יוכל להיות יושב

בבית ולא לצאת, לא יצא. במקום שאין צריך לו ויוכל להניחם בבית, יש להחמיר). והיינו

שביכול לישב בביתו "לא יצא" מעיקר הדין, ובמקום שיוכל להניחם בבית

"יש להחמיר" לפשטו אף בבית מטעם "שמא ישכח ויצא בו".

[674] סוף סל"ג (מיהו אם אפשר לו לישב

בבית ולא לצאת לא יצא, וכן אם אפשר להניחם בבית שאינו חושש מגניבה או גזילה, יש

להחמיר). והיינו שהאיסור בשני האופנים הוא שלא לצאת בהם לחוץ, ולא הצריך לפשטו

בתוך הבית.

[675] שבמקום שיכול להניחם

בביתו, מדינא אסור לצאת בהם לחוץ, דהא ליכא בזה פסידא כדי להתיר הוצאה שלא כדרכה.

[676] עתה בא להוכיח דעת

הרמ"א להצריך לפשוט הבגד שמעות בכיסו, אף בתוך הבית, מטעם שמא ישכח ויצא בו.

ואף

דהתם מיירי שהמעות בכיסו, שאם יוצא בו חייב, והכא מיירי שהמעות תפורים בבגדו, שגם

אם יוצא בו אינו חייב. מכל מקום אין לחלק בינם בזה.

שהרי

כל מה שהחמירו לפשטו בתוך הבית מטעם שמא יצא בהם ויתחייב, השוו הפוסקים לאיסור

לבישת התכשיטין בתוך הבית, שתלוי זה בזה, אף שהיוצא בתכשיטין אינו אסור אלא מדברי

סופרים.

והיינו

שהרמב"ן והרשב"א אסרו בבית אף תכשיטין, ואילו בעל התרומה והטור התירו

בבית אף בטבעת שחייבים ביציאתו בה. ומזה למדו הב"י ומ"א, שהמחלוקת

בתכשיטים תלויה במחלוקת בדברים שחייבים עליהם.

[677] "כיס התפור בבגד ... אם שכח בו

מעות ... אין ללובשו בשבת, דחיישינן שמא יצא בו, כדלעיל סימן ש"א סל"ג".

וכן הוא לקמן שם סי"ד (אם יש מעות בתוכו, אין איסור אלא

ללבוש את הבגד, גזרה שמא ישכח ויצא בו לרשות הרבים, כמו שנתבאר בסי' ש"א

וש"ג).

[678] כיון שהוצאת המעות

התפורים בבגדו אינה כדרכה, כמבואר בפנים ריש סל"ח (היוצא במעות הצרורים לו

בסדינו שהוא לבוש בו, חייב, אף על פי שאינו אוחזם בידו, לפי שדרך להוציא כן בחול

לפעמים. אבל היוצא במעות התפורים בבגדו, פטור, שאין דרך הוצאה בכך).

ואם כן הי' מקום לומר שבמעות התפורים לא

הצריכו להחמיר לפשטו בתוך הבית, מטעם שמא יצא לחוץ, דהוי גזרה לגזרה.

[679] "ללבשו נראה שאסור,

שמא ישכח ויצא בו לרשות הרבים, וכעין שכתבו המפרשים במפתח התלוי לו בחגורו".

[680]

"יש אוסרים להביא מפתח אפילו בחצר הבית, כי אם בידו, אבל לא

בחגורתו, שמא ישכח ויוציאנה לרשות הרבים".

וכן הוא לקמן שם סכ"ג (אסור להשים איזה חפץ בתוך חיקו או

בשאר מקומות שבבגדיו בשבת, אפילו בתוך ביתו. וכן לתלות מפתח או חפץ אחר בחגורתו או

בשאר מקומות שבבגדיו, בענין שאסור לצאת כן לרשות הרבים. ואין היתר לטלטל שום חפץ

בבית אלא בידו).

[681] סוף סי' שג (מפתח אפילו בחצר הבית אסור

להביאה רק בידו, אבל לא בחגורתו, שמא ישכח ויוציאנה לרשות הרבים ... ומשמע

דלטעמייהו אזלי שאוסרים לצאת בתכשיטין שאסרו חכמים, אפילו לחצר המעורבת, ואפילו

בבית, דרך מלבוש, שמא ישכח ויצא בהם, וכמו שכתבתי לעיל).

[682] סקי"ג (היינו יש אומרים

בסי"ח דאוסרים להתקשט אפילו בביתם). והוא האמור בשו"ע שם סי"ח (ויש

אומרים דכל שאסרו לצאת בו, אפילו להתקשט בו בבית אסור). הרי שתלה איסור נשיאת

המפתח בבית באיסור להתקשט בתכשיטים בבית.

וכן הוא לקמן שם סכ"ג (ויש חולקין על זה ואומרים שאפילו

בתכשיטים שאסרו לצאת בהם לרשות הרבים משום גזרה שמא יביאם בידו, אסור לצאת בהם

אפילו בבית ... ואין צריך לומר שדבר שיש בו חיוב חטאת אם יצא בו לרשות הרבים,

שאסור להשים אותו עליו בבית). הרי שתלה זה בזה.

[683] פי"ט ה"ח (הרמב"ן

ז"ל והרשב"א הסכימו לאסור אפילו בבית דרך מלבוש ותכשיט שמא ישכח ויצא ...

וכתב הרשב"א ז"ל ולפיכך אסור לצאת אפילו בחצר מעורבת ובמבואות המשותפין

ומפתח תיבתו תלויה לו בחגורו). הרי שלמדו איסור לצאת במפתח בחצר מעורבת ובבית, מהא

שאסרו להתקשט בתכשיט בחצר מעורבת ובבית. ואם כן מובן שהמתירים להתקשט בתכשיט בחצר

מעורבת ובבית, מתירים אף לצאת במפתח בחצר מעורבת ובבית.

[684] שבת יב, א (חייב אדם למשמש בבגדו ערב

שבת עם חשיכה), ופירש"י (שלא יהא כרוך בשום דבר, פן יוציאנו).

[685] ס"כ (מצוה על כל אדם

שימשמש בבגדיו ערב שבת סמוך לחשכה, שלא יהיה בהם דבר שאסור לצאת בו בשבת, אפילו

למנהגנו כהאומרים שאין לנו עכשיו רשות הרבים גמורה).

[686] לפי האמור לעיל " דכולי

עלמא מודים במפתח וכיוצא בו דחייב, דחיישינן שמא ישכח ויצא", על כרחך צריך לומר שמה שכתב

הרשב"א בעבודת הקודש בית נתיבות ש"ג (ויש מי שאומר שכל מי שאסרו לצאת

בהן לרשות הרבים אסור לצאת בו אפילו בחצרו ואפילו בביתו דרך מלבוש, וזה יראה לי

עיקר. ולפיכך אסור לצאת בשבת אפילו בבית ומפתחותיו בחגורתו שמא ישכח ויצא). עיקר

החידוש הוא לאסור אף תכשיטין, אבל מה שסיים "ולפיכך אסור לצאת בשבת אפילו

בבית ומפתחותיו בחגורתו", זהו לדברי הכל.

ודוקא לענין תכשיטים הוצרך לכתוב הרשב"א נז, ב ד"ה

כבלא (ויש מפרשין דבתכשיטין גזרו, שאין דרך לשלפן מחצר לרשות הרבים).

[687] כט, א ד"ה אמר רב (אסור לצאת בו

לחצר, אפילו מה שאין ביציאתו לרשות הרבים חיוב חטאת, דלאו גזירה לגזירה היא, משום

דאי שרית ליה בחצר, אנן סהדי דנפיק בהו נמי לרשות הרבים, שאין דרך לפשוט תכשיטין

בחצר).

וכן הוא לקמן סי' שג סכ"ג (גזירה שמא יצאו בהם לרשות

הרבים, ואין זו גזירה לגזירה, שהדבר קרוב לודאי שכשירצה לצאת לרשות הרבים ישכח

להסיר התכשיטין מעליו, שהרי בחול אין דרך כלל לשלוף התכשיטין כשיוצא מביתו לרשות

הרבים).

[688] אין לומר "דכולי עלמא

מודים במפתח וכיוצא בו דחייב, דחיישינן שמא ישכח ויצא", שהרי בעל התרומה

(הובא בטור) סובר שגם במפתח לא אסור לצאת אלא בכרמלית, ולא בבית .

[689] סי' רמ בסימנים (עתה התרנו תכשיטי אשה

לדידן דלית לן רק כרמלית ... אבל טבעת שיש עליה חותם לאשה, ושאין עליה חותם לאיש,

שניהם אסורים אפילו לדידן, דהא תנן בהו חייב חטאת, ואם כן בכרמלית אסור אף לדידן).

והיינו שדעת בעל התרומה להתיר לצאת בתכשיטין לכרמלית, ובדבר

שחייב על יציאתו, כמו טבעת האסורה, אסור לצאת בה לכרמלית, אבל מותר ללבשה בבית,

ואין אוסרים משום שמא יצא בה.

וכן הוא בסמ"ג ל"ת סה יח, ב (אבל טבעת שיש עליה חותם

לאשה, וטבעת שאין עליה חותם לאיש, שניהן אסורין אפילו לדידן, דהא תנן (סב, א) בהן

חייב חטאת, ואם כן בכרמלית אסור אפילו לדידן).

וראה לקמן (הערה 706 ) שכן הוא גם דעת התוס'.

[690] "ובעל התרומה חילק,

כל דבר שאסור משום דילמא שלפא ומחויא ליה ואסרוה אפילו בחצר אטו רשות הרבים, לדידן

דלית לן רשות הרבים שרי. אבל דבר שהוא משוי וברשות הרבים אסור מן התורה, אסור נמי

לדידן". היינו ברחוב דידן שהוא כרמלית. אבל מותר ללבשה בבית, ואין אוסרים משום

שמא יצא בה.

[691] מה שהובא לעיל

מ"הב"י ומ"א", שהאוסרים לצאת בבית במפתח, " דלטעמייהו

אזלי" שאסרו ללבוש גם תכשיטין בבית, והמתירים בתכשיטים מתירים גם

במפתח.

ומה שהובא לעיל מחנניה שהצריך "למשמש

בבגדו ערב שבת עם חשיכה", ראה מה שביאר בתהלה לדוד סי' רנב ס"ק טז.

כנישתא דבי רב. מכון לשבתך סי' שג ביאורים סי"ז.

[692] כמועתק לעיל (הערה 677 ).

[693] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

סל"ט נתבאר:

(א)

אם המעות מונחים בכיס התפור בבגד, מותר לשאת אותם באותו חצר, כיון שהוא טלטול

כלאחר יד בגופו.

(ב)

גם ניקוב המעות אינו מועיל למוקצה, ולכן זקוקים להיתר הנ"ל של טלטול בגופו.

(ג)

גם זה לא התירו אלא במקום הפסד, דבלאו הכי יש להחמיר משום שמא ישכח ויצא בהם.

ובקונטרס

אחרון שלפנינו בא לבאר דעת מהרי"ל ורמ"א, שהתירו (א) רק במעות מנוקבים.

(ב) רק במקום הפסד. וטעמם:

(א)

לא סמכו על דעת הפוסקים להתיר טלטול בגופו, ולכן צירפו היתר הניקוב. אבל בהפסד

מרובה יסכימו להתיר אף בלא ניקוב.

(ב)

אף במנוקבים לא התירו אלא בהפסד מרובה, מטעם שמא ישכח ויצא.

(ג)

או אפשר לא חשש מהרי"ל לשמא ישכח ויצא, אלא חשש לפוסקים שלא התירו טלטול

בגופו.

ובסוף

מבאר הטעם שלא סמכו כאן (וכן לעיל בסי' רסו) על מה שהמוקצה כבר עליו:

(א)

שלא התירו אלא לטלטלו בבית כדי להצניעו, אבל לא לעמוד בהם כמה שירצה.

(ב)

לחוש לדעת החולקים על היתר זה.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי

רב ע' תתיב. ביאורי השלחן ע' רסד.

[694] סעיף לב (אבל בבית מותר אם צריך לו,

ואפילו אינן צרורים, רק שהם מנוקבים).

[695] שהרי מהרי"ל כתב

"בשעת הסכנה", והרמ"א כתב "אם צריך לו", דהיינו שירא שלא

יגזלוהו.

[696] מנהגים הל' שבת סי' כח

(מהר"י סג"ל התיר לשאת אצלו בשבת מטבע זהובים מנוקבין בכל שהו, בשעת

הסכנה ... ויש אומרים שהתירן בכה"ג גם בשאין מנוקבין). הובא בדרכי משה

ס"ק י, וב מ"א

סקמ"ה.

[697] ראה גם לעיל סי' רמד קונטרס אחרון

סק"ד. סי' רנב קונטרס אחרון סק"ב. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל צט.

רצ.

[698] רמ"א חו"מ סי' כה ס"ב (אין

סומכין על דברי קטן נגד דברי גדול ממנו בחכמה ובמנין, אפילו בשעת הדחק, אלא אם כן

היה גם כן הפסד מרובה). וראה כנישתא דבי רב.

[699] פ"ג סי' יט ( דהתם

אף טלטול אין כאן ... בקש אינו מטלטל אלא בגופו כלאחר יד, הלכך אף על גב דלקש שהוא

מוקצה הוא צריך), והיינו שטלטול מוקצה בגופו מותר אף לצורך המוקצה (וכן כאן

שמטלטלו לצורך שמירת המעות) .

[700] ההוכחה שר"ת אינו סובר כדעת

הרא"ש, נתבארה לעיל סי' רעו בקונטרס אחרון ס"ק ג.

[701] דאמרינן מג, ב (מת

המוטל בחמה, רב יהודה אמר שמואל הופכו ממטה למטה ... מר סבר טלטול מן הצד שמיה

טלטול ומר סבר לא שמיה טלטול ... דכו"ע טלטול מן הצד שמיה טלטול). וכתבו

בתוס' שם ד"ה דכו"ע (נראה לר"י דכן הלכה). והיינו שמטעם זה אסור

להפוך את המת ממטה למטה, כדלקמן סי' שיא ס"ג (מת המוטל בחמה וירא עליו פן

יסריח ... לא יטלטלנו כלל, אפילו להפכו ממטה למטה).

ומקשים התוס' (שם מד, א) מהא דתנן קמא, א (הקש שעל

גבי המטה לא ינענענו בידו אלא מנענעו בגופו), ובגמרא שם (אמרי בי רב ... שמע מינה

טלטול מן הצד לא שמיה טלטול). ותירצו התוס' (ואומר ר"י דיש לחלק, דהכא עיקר

הטלטול לצורך מת, ולא דמי לכל הנהו שעושה עיקר הטלטול לצורך כר וחבית, ולא לצורך

מעות ואבן).

נמצא לדעת התוס' יש לאסור כאן טלטול המעות בגופו, שהוא לצורך

המעות.

[702] בקונטרס אחרון סק"ג.

[703] סעיף טו ( לטלטל המוקצה בגופו

שלא בידיו, מותר אפילו מטלטלו לצורך האיסור) .

[704] כמבואר במהרי"ל

וברמ"א (כדלעיל הערות 694 - 696 ).

וכן הוא בפנים סל"ט (ובלבד שיש חשש הפסד אם לא ישאום אצלו).

והיינו אף במנוקבים – לדעת מהרי"ל

והרמ"א, ואף לדידן דקיי"ל לגמרי להתיר טלטול בגופו.

[705]

בדפוס ראשון נשאר כאן חלק שורה אחת. ולכאורה צריך להיות:

שחששו לזה הרשב"א [עבודת הקודש בית נתיבות ש"ג סי' ב.

הובא במ"מ פי"ט ה"ח] וסיעתו [הובאו ונסמנו לקמן סי' שג סכ"ג].

מיהו בימיו [של מהרי"ל] לא נתפשטו עדיין ספרי הרשב"א. ועל כן צריך לומר

כאמור לעיל, " טעמיה דמהרי"ל הוא משום דלא רצה לסמוך על סברת הרא"ש

בלבד" להתיר טלטול על ידי גופו, ואפילו במנוקבים לא התיר אלא בהפסד מרובה.

זהו לכאורה פשטות המשך הדברים כאן. אמנם

יש לעיין בדברים האלה, כי אף שחידושי הרשב"א לשבת לא נתפשטו עד לתקופה מאוחרת

יותר (כדלעיל בהערה למהדורא בתרא לסי' רנט בתחלתו). הרי עכ"פ עבודת הקודש

נדפס כבר בויניציאה שס"ב, וכבר הובאו דבריו במ"מ פי"ט ה"ח (וכתב

הרשב"א ז"ל, ולפיכך אסור לצאת אפילו בחצר מעורבת ובמבואות המשותפין

ומפתח תיבתו תלויה לו בחגורו). ובפרט הב"י והרמ"א שהביאו כמה פעמים דעת

הרשב"א לאסור בבית שמא ישכח ויצא. ואם כן מדוע לא נאמר שמהרי"ל

ורמ"א חששו לדעת הרשב"א בעבודת הקודש?

ואפשר הכוונה, שאין לומר שכוונת מהרי"ל היא לאסור משום

שמא ישכח ויצא, שהרי לא הזכיר טעם זה כלל. ואין לומר שסמך על הלומד שיבין מעצמו

שזהו טעם ידוע של האיסור, שהרי עדיין לא נתפשטו ספרי הרשב"א, ומהיכן יבין

הלומד טעם זה לאיסור.

[706]

סד, ב ד"ה רבי ענני (ונראה דהלכה כרבי ענני ... דמתיר בחצר,

היינו אפילו בחצר שאינה מעורבת, דבחצר מעורבת ליכא שום חדוש. אם כן נשים מותרות

להתקשט בבית ובחצר בטבעות ובתכשיטין ... ואומר רבינו ברוך [=בעל התרומה] ... אנו

שאין לנו רשות הרבים כלל, אין להחמיר בכרמלית כל כך). והיינו שהתוס' סוברים כבעל

התרומה להתיר תכשיטין אפילו בכרמלית.

ואף שהתוס' לא הביאו את המשך דבריו, שדברים שחייבים כשיוצא בהם

אסור לצאת בהם לכרמלית, ומותר ללכת בהם בתוך הבית.

מכל מקום נתבאר לעיל בקונטרס אחרון ס"ק ט, דהא בהא תליא,

שהמתירים לצאת בחצר בתכשיטין, מתירין גם במפתח, והאוסרין במפתח אוסרין אף

בתכשיטין. ואם כן נראה שהתוס' "לא סבירא להו חששא זו" של שמא ישכח ויצא.

והיינו שכל הסוברים כדעה השלישית לקמן סי' שג סכ"ג (יש

מקילין עוד שאפילו לחצר שאינה מעורבת מותר לצאת בכל התכשיטין שאסרו משום גזירה שמא

יביאם בידו), ושם נסמן (הערה 1121 ).

סוברים גם כדעה הראשונה דלקמן שם (בחצר המעורבת מותר לצאת אפילו

בדברים שיש בהם חיוב חטאת אם יצא בהם לרשות הרבים, ואין חוששין שמא ישכח ויצא בהם

מחצר לרשות הרבים).

[707]

סי' רמ בסימנים (כמועתק לעיל הערה 689 ), להתיר לצאת במפתח בחצר.

[708]

כנסמן לעיל (הערות 700 - 701 ).

ועתה מוסיף ומבאר, שאף דקיי"ל כדעת הרא"ש להתיר

טלטול על ידי גופו אף לצורך המוקצה, מכל מקום רבים הם האוסרים טלטול על ידי גופו

לצורך המוקצה.

[709] סי' רכו (וגדולה מזו

אמרו להוליך פחות פחות מארבע אמות למי שהחשיך לו בדרך שיש מוקצה). וכן הוא לעיל סי' רסו קונטרס אחרון

ס"ק ו (ובלאו הכי מבואר בספר התרומה ובהגהות מיימוניות ומרדכי ריש

פרק כ"ד, דאף במי שהחשיך בדרך ומטלטל פחות פחות מד' אמות איכא נמי איסור

מוקצה, עיין במ"ש בסי' ש"א) . סי' רעו קונטרס אחרון ס"ק ג (וכן הוא גם כן דעת

ספר התרומה וסיעתו, כמ"ש בסי' ש"א. וידוע שתרם תרומתו מהתוס' ).

[710]

אות ה (שהביא את דברי ספר התרומה).

[711] רמז תמז (כלשון ספר התרומה).

[712]

אף דמיירי בפשטות שמוליך כיס המעות על ידי גופו (ולא בידו), שמותר

לדעת הרא"ש כנ"ל.

[713] "יניחנה עליו וירוץ",

"יביאנה עליו וירוץ".

[714] ביצה פ"א סי' ה (ומכאן מתירין

לאדם ששכח כיסו עליו בערב שבת, והוא בביתו יכול לילך לחדרו מקום המוצנע ויתירנו שם

עם חגורו). הרי שגם האגודה אינו מתיר טלטול מוקצה על ידי גופו, רק מטעם שהם כבר

עליו.

הובא לעיל סי' רסו סי"ט ( יכול לילך עמו עד

לתוך חדר מוצנע ושם יתיר חגורו והכיס נופל. ואין בזה איסור טלטול מוקצה, דכיון

שהמוקצה ישנו עליו כבר, הרי הוא יכול לנושאו עליו לכל מקום שירצה) .

[715] "כיון שהוא בידו

יכול להניחו בכל מקום שירצה".

[716] ט"ז ס"ק כב (וכיון שאין נושא

אותם בהדיא, אלא אגב הבגד, מותר). מ"א ס"ק מה (משמע מדבריו דלשאת אותן

בידו אסור, רק לשאת אצלו, דהוי טלטול כלאחר יד).

[717]

וכיון שלדעת כל הני פוסקים אסור טלטול על ידי גופו לצורך המוקצה,

לכן לא התיר כאן מהרי"ל אלא במקום הפסד.

[718] תוכן המשך הקטע שלפנינו:

מדברי

בעל התרומה שיש איסור מוקצה במוליכו פחות פחות מד' אמות, מוכח שאינו סובר היתר

טלטול מוקצה בגופו.

ואם

כן יש לכאורה להוכיח מדבריו גם שאינו סובר ההיתר שהמוקצה ישנו כבר עליו. אמנם אין

לומר כן, שהרי היתר זה נתפרש בספר התרומה.

אלא

על כרחך צריך לומר, שבמי שהחשיך ומביאו פחות פחות מד' אמות, לא שייך היתר זה

שהמוקצה כבר עליו, שלא התירו אלא כשישנו כבר עליו והולך להצניעו, משא"כ כאן

שצריך לעמוד לפוש בכל פחות פחות מד' אמות.

[719]

כמועתק לעיל (הערה 709 ) "אמרו להוליך פחות פחות מארבע אמות

למי שהחשיך לו בדרך שיש מוקצה". הרי שלא התיר מטעם שהן כבר עליו.

[720] "כיון שמטלטלה בשעת

קריאת שם, מותר לטלטלה אחרי כן קודם שיניחה לארץ".

[721] לאוין עה כו, א (כלשון ס' התרומה).

[722] הל' יום טוב פ"ג אות ו (אם אין שם

כהן כלל יעשה ככתוב בעמוד, ומותר לטלטלה, כמבואר לנו בהלכות חלה בספר התרומה),

שהוא היתר הנ"ל מס' התרומה.

[723] וכן הוא לקמן סי' תקו ס"ט (מיד

כשקרא לה שם חלה ועדיין היא בידו קודם שהניחה, רשאי לטלטלה לכל מקום שירצה

כמ"ש בסי' רס"ו).

[724] סקמ"ה (משמע מדבריו דלשאת אותן

בידו אסור, רק לשאת אצלו, דהוי טלטול כלאחר יד), ולא התיר מטעם שהן כבר בידו.

והיינו כיון שהוא רוצה להשאיר עליו את כיס המעות כל השבת כולה.

[725]

עשין ל (גמר ... מלתקוע, אפילו ... נר בידו, אין מניחו על גבי מנורה,

אלא מניחו בארץ).

[726]

פ"ה אות ר.

[727] פ"ד ה"ז.

[728] אלא אם הוא בבגדו, שאז

ישנם שני הטעמים להיתר: (א) טלטול בגופו. (ב) כבר עליו.

[729] סוף סי"ג (ויש מי שאוסר במוקצה

גמור, וראוי לחוש לדבריו).

[730] סעיף יט (דכיון שהמוקצה ישנו עליו כבר,

הרי הוא יכול לנושאו עליו לכל מקום שירצה כמו שיתבאר בסי' ש"ח (ועוד שזהו

טלטול על ידי גופו ולא בידיו ואין בו איסור כלל כמו שיתבאר בסי' שי"א)).

[731] קונטרס אחרון סק"ג.

[732] ס"ו, וקונטרס אחרון סק"ב.

[733] סעיף ב.

[734] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

סמ"ח-ט הביא את האיסור לצאת בכובע גדול שמתפשט מראשו טפח על טפח, ועשוי כדי

להגן מהשמש וכיו"ב. ועל מה שנהגו ללבוש כובע בריטי"ל, אף שמתכוין לאהל,

מביא ב' טעמים להיתר:

(א)

כמבואר במ"א בשם ספר התרומה והגהות מיימוניות, כיון שאינו עומד בשוה אלא

בשיפוע. ומסיים וטוב להחמיר, שלא לסמוך על היתר זה.

(ב)

כמבואר בט"ז, שלא גזרו בכובע משום אהל, כיון שעיקרו לכסות הראש.

ומבאר

הטעמים שלא הסתפק בהיתר של המ"א:

(א)

בספר התרומה והגהות מיימוניות נראה שמסתפק בטעם זה.

(ב)

טעם זה שייך רק לדעת הרמב"ם שלא אסרו אלא כשעשוי מחומר חזק וקשה, ומלשון

האחרונים נראה דלא קיי"ל כרמב"ם בזה.

(ג)

אחרי שיש לנו את טעם הט"ז, איננו זקוקים לטעם המ"א.

עוד

טעם להיתר הוסיף הט"ז בסי' שטו ס"ק ח, שכיון שחלק מהכובע עשוי ללבישה

ולא לאהל, לכן אין לאסור גם החלק הבולט מהכובע שעשוי לאהל. אמנם מוכיח שלא כדבריו.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי

רב ע' תתכ. ביאורי השלחן ע' רסז.

[735] סי' רנד (לפירוש זה נמי מותרין בני

אשכנז לישא את כובעיהן בשבת, לפי שכובע שלהן אינו בולט כעין אהל, אלא משפע ויורד

למטה).

[736] פכ"ב אות ת (וכתב רבינו ברוך

דאפילו לפירושו, אותם כובעות שלנו שמא מותרין משום דמשופעים והולכים כלפי מטה).

[737]

עיקר הכוונה להגהות מיימוניות (שמא מותרין). ואילו בספר התרומה שם

(נמי מותרין).

אמנם ידוע לנו ממקומות אחרים, שהשתמש רבינו בכת"י ספר

התרומה. ראה לעיל סי' לב בקונטרס אחרון ס"ק ג (בספר התרומה ... מצאתי כתוב

הוגה שם). מהדורא בתרא לסי' רמג ס"ז (וכן מצאתי בספר התרומה כתב יד ישן

נושן), ושם (הערה קיח). ואפשר שגם כאן מצא בספר התרומה כת"י כתוב "שמא

מותרין".

[738] סקנ"א (ובהגהות מיימוניות כתב

וכובעים שלנו שרי, דמשופעים והולכים כלפי מטה).

[739] כאמור בסוף דבריו שם (ולכן

נראה לי, שאם הכובע קשה ביותר, יניחנו בשיפוע כמו שכתבתי לעיל).

[740] סקכ"ז (ונראה לי ללמד היתר

בזה לכו"ע, דמצד אהל אין כאן איסור, דהא עכ"פ לא הוה איסור דאורייתא,

דלא הוה אוהל קבע אלא עראי ופטור אבל אסור, יש לנו לומר דלא אסרו אלא היכא שיש

היכר בעשיית אוהל עראי, דהיינו בכובע שהוא עשוי בגד שמתעטף בו הראש, אלא שמוציא

שפה רחבה במקום כלות הבגד, ונראה לכל שאותה שפה היה כדי להגן ולעשות אוהל ... אבל

בבריט"ל שלנו דכולו בשטח אחד הוא, ועיקרו לכסות בו הראש, ואי אפשר לכסות ראשו

בחלק ממנו כי אם באמצעו, וממילא נעשה אהל במה שיוצא חוץ לראשו ... לא אסרו בזה

משום אהל, כיון שאין גבול לאהל זה לא מוכח דנעשה לאהל, וחלק היוצא אינו מסויים) .

וכן נתבאר בפנים סמ"ט ( שסוברים שלא גזרו כאן

משום עשיית אוהל הואיל ונעשה דרך לבישה), והיינו שכיון ש"עיקרו לכסות בו הראש

... לא אסרו בזה משום אהל ".

[741] וזהו המשך הדברים בפנים

סמ"ח-ט, בתחלה מביא את היתר המ"א "שעומד בשיפוע", וכותב על זה

"וטוב להחמיר" – שלא לסמוך על טעם זה. ואחר כך מביא את היתר הט"ז

"שלא גזרו כאן משום עשיית אוהל הואיל ונעשה דרך לבישה".

[742] כעין זה לעיל סי' רמט

ס"ק א (לכן נתחכם), ושם נסמן (הערה קח).

[743] פכ"ב הל"א (והיה

השפה שהוציאה קשה ביותר כמו גג, אסור, מפני שהוא עושה אהל עראי).

וכן הוא בפנים סמ"ח, שלפני שהביא היתר ספר התרומה, הביא

את דברי הרמב"ם האלה.

[744] והיינו שיש שלושה סוגים

בבד כובעים:

(א) רך כגלימה, דלא מהדק, שתמיד נכפף

ונשאר בשיפוע.

(ב) קשה קצת, שיכול לעמוד בשוה, ויכול

להכפף ולהיות בשיפוע.