ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות ברכות השחר וקריאת שמעהלכות קריאת שמעפה באיזה מקומות אסור לקרות קריאת שמע

פה באיזה מקומות אסור לקרות קריאת שמע

במקור חיפוש חדש

ובו ד' סעיפים

א לא ילך אדם במבואות המטונפות ²²⁰³ ויניח ידיו על פיו ויקרא קריאת שמע ²²⁰⁴ , ואפילו אם היה קורא ובא צריך להפסיק כשיגיע למבואות המטונפות²²⁰⁵, ואם לא פסק, עליו הכתוב אומר²²⁰⁶ כי דבר ה' בזה וגו' הכרת תכרת וגו'²²⁰⁷. וכשיוצא משם חוזר למקום שפסק אם לא שהה כדי לגמור את כולה²²⁰⁸, כמ"ש בסי' ס"ה²²⁰⁹.

ולא קריאת שמע בלבד, אלא כל ענין שהוא מדברי הקודש אסור לאמרה במקום הטינופת, דהיינו במקום שיש בו צואה או מי רגלים, או בבית הכסא או בבית המרחץ²²¹⁰, ואפילו לאמרו בלשון חול²²¹¹. ולא לאמרו בלבד, אלא אפילו להרהר בלבו אסור ²²¹² , אפילו בדברי תורה שחייב להגות בה יומם ולילה²²¹³. ולכן כשנכנס לבית הכסא טוב לחשוב חשבונותיו, שלא יבא לידי הרהור תורה²²¹⁴. ובשבת שאסור לחשבם, יפנה לבו להרהר בציורים ובנינים נאים וכיוצא בדמיונים אלו²²¹⁵ המושכים ומפנים לבו מלבא לידי הרהור דבר שבקדושה²²¹⁶. ואפילו הלכות בית הכסא אסור ללמוד בבית הכסא, וכן הלכות בית המרחץ בבית המרחץ ²²¹⁷ :

ב אבל דברים של חול מותר לאומרם שם בלשון הקודש²²¹⁸, אלא שמדת חסידות הוא להחמיר²²¹⁹.

וכן הכינויים, כגון רחום וחנון ונאמן וכיוצא בהם, מותר לאמרם שם מן הדין²²²⁰, לפי שגם בני אדם מכונים בהם לפעמים ²²²¹ כמו שנאמר²²²² חנון ורחום וצדיק:

ג שמות המיוחדין להקב"ה, והן ז' שמות שאינן נמחקין ²²²³ , אסור להזכירן שם²²²⁴ אפילו (א) בלשון חול ²²²⁵ , דהיינו שם שהקב"ה נקרא בפי כל עם ולשון שיהיה (כגון גא"ט בל"א או בוג"א בלשון פולין ורוסיא). שאף ששם זה אין בו קדושה באותיות כתיבתו ומותר למחקן ²²²⁶ . מכל מקום יש בו משום בזיון בהזכרתו במקום טינופת כמו בהזכרת שלום, שמותר גם כן למחקו²²²⁷, ואעפ"כ כיון שהקב"ה נקרא בו, אף על פי שאינו מיוחד לו, אסור להזכירו כשמתכוין על ענין השלום, כמו שנתבאר סימן פ"ד ²²²⁸ . כל שכן (ב) שמות המיוחדים לו²²²⁹ בלשונות הנכרים, שלכמה דברים דינם כשמות שבלשון הקודש, כגון (ג) לענין שבועה²²³⁰, ולענין הזכרת שם שמים לבטלה²²³¹, ולענין קללת חבירו בשם (עיין חו"מ סי' כ"ז²²³²), (ולענין ברכת השם עיין ביו"ד סי' ש"מ סל"[ז] ²²³³ ):

ד אם נזדמן לו להפריש מדבר איסור במרחץ או בבית הכסא, מפריש אפילו בלשון הקודש ובענין קודש ²²³⁴ , דהיינו לומר לו אפילו בלשון הוראה שאסור לעשות כך, ואין צריך לדקדק ולומר אל תעשה כך, בלי לשון איסור ²²³⁵ . והוא הדין אם נכנסה אשה בלבו, מותר להרהר בדברי תורה, מפני שהוא כמו להפריש מדבר איסור, שהתורה מצלת מהרהורים רעים²²³⁶. ואפילו שלא להפריש מאיסור מותר לומר לחבירו עשה לי כך וכך, אפילו אם הוא בענין שממילא הוא הוראה שבזה מורה לו שהוא מותר לו לעשות כך, כיון שאינו אומרו בלשון הוראה²²³⁷:

קונטרס אחרון

(א) אפי' בלשון חול. ב"ח ²²³⁸ , עולת תמיד, עטרת זקנים²²³⁹. וגם הש"ך סי' קע"ט²²⁴⁰ מודה הכא ²²⁴¹ , משום דשלום יוכיח ²²⁴² . שאם כן ²²⁴³ יש תפלה בבית הכסא שנאמרת בכל לשון, ואין קדושה בתיבות ²²⁴⁴ . ועיין פרש"י סנהדרין [נ]"ו²²⁴⁵ דכינוי דגבי ברכת השם הוא שאינן נמחקין, דלא כרמב"ם בפירוש המשנה פ"ד דשבועות²²⁴⁶. וגבי קריעה הזכירו כינוי שם, ואפילו הכי קורע על שמות הנכרים, כמ"ש ביו"ד סי' ש"מ סל"[ז] ²²⁴⁷ :

(ב) כל שכן שמות המיוחדים כו'. וכן משמע מברכת המזון, שנאמר בה²²⁴⁸ וברכת את ה', וכל ברכה שאין בה ה' כו'²²⁴⁹, ואפילו הכי נאמרת בכל לשון²²⁵⁰:

(ג) כגון לענין שבועה כו'. עיין ש"ך סי' רל"ז²²⁵¹. ואף אם תמצי לומר שהם ככינויים, וכתרוצא דאביי בשבועות דף ל"[ה]²²⁵². מכל מקום אף בכינויים היינו טעמא דשרי משום דצדיק נקרא כן ²²⁵³ (וצ"ע מגמרא שבועות שם ²²⁵⁴ ), (משא"כ בשמות אלו):

הערות

2203. דין העומד במקום שיש שם צואה, כבר נתבאר לעיל סי' עט. וכאן יתבאר דין ההולך במבואות שבהם צואה או מי רגלים הנראים לעין.
2204. רב חסדא כד , ב (אמר רב הונא א"ר יוחנן, היה מהלך במבואות המטונפות, מניח ידו על פיו וקורא קריאת שמע. אמר ליה רב חסדא, האלהים, אם אמרה לי ר' יוחנן בפומיה לא צייתנא ליה). והמחלוקת היא במהלך בהם ואינו עומד, כדאמרינן התם (ומי אמר ר' הונא הכי, והאמר רב הונא, תלמיד חכם אסור לו לעמוד במקום הטנופת, לפי שאי אפשר לו לעמוד בלי הרהור תורה. לא קשיא, כאן בעומד כאן במהלך ... רבי אבהו הוה קא אזיל בתריה דרבי יוחנן, והוה קא קרי קריאת שמע, כי מטא במבואות המטונפות אשתיק ... תניא כותיה דרב הונא, המהלך במבואות המטונפות, מניח ידו על פיו ויקרא קריאת שמע. תניא כותיה דרב חסדא, היה מהלך במבואות המטונפות לא יקרא קריאת שמע). וכתב הב"י (מחלוקת ברייתות ואמוראים בסוף פרק מי שמתו, ופסקו כל הפוסקים כדברי האוסר). טור ושו"ע ס"א (לא ילך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא קריאת שמע). וכן הדין כשהאדם עומד במקומו והצואה עוברת אצלו, כדלעיל סי' עו ס"ג (צואה, אפילו היא עוברת, כגון שצפה על פני המים, או שאחד נושא גרף של רעי ומעבירו לפני הקורא או המתפלל, צריך להפסיק עד שתעבור מכנגד פניו), ושם נסמן (הערה יד ). וכל זה בקריאת שמע ודברי תורה (בדבור או בהרהור), שדין העובר במבואות המטונפות כדין בית הכסא וחדר הפנימי שבמרחץ. אבל לענין תפילין שעל ראשו, דין העובר במבואות המטונפות קל יותר, כדלעיל סי' מג ס"ז ( מותר לילך בתפילין שעל ראשו במבואות המטונפות אע"פ שהצואה נראה לעין, ואין צריך לכסות התפילין של ראש מן הדין. ואעפ"כ טוב לכסות בכובע), ושם נסמן.
2205. ברייתא שם (ולא עוד אלא שאם היה קורא ובא, פוסק). טור ושו"ע שם (ואפילו אם היה קורא ובא, צריך להפסיק כשיגיע למבוי המטונף).
2206. ר' אדא בר אהבה שם (לא פסק מאי. אמר ר' מיאשה בר בריה דרבי יהושע בן לוי, עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו [בהם]. ר' אסי אמר, הוי מושכי העון בחבלי השוא. רב אדא בר אהבה אמר מהכא (שלח טו, לא) כי דבר ה' בזה).
2207. עיין הרב רבינו יונה טו, סע"ב (רב אדא בר אהבה אמר כי דבר ה' בזה וכו'. ואם תאמר, ר' יהושע בן לוי למה לא היה סובר כרב אדא, והלא אמרו בפרק חלק [כנראה גורס כן בסנהדרין צט, ב] כל האומר דבר תורה במבואות המטונפות עליו הכתוב אומר כי דבר ה' בזה וגו', והתם הוא לדברי הכל. ויש לומר, דרבי יהושע סבירא ליה, דודאי כשמתחיל לקרוא במבואות המטונפות עונשו גדול כל כך, אבל הכא שהתחיל מתחילה במקום שלא היה שם טינוף, אלא שאינו רוצה לפסוק, היה סובר שאין העונש חמור כל כך). ודף יג, ב (אמרינן כי דבר ה' בזה וגו' זה הקורא דברי תורה במבואות המטונפות, והחמירו בזה יותר משאר כריתות, דבכל שאר כריתות, הכרת מכפר, ובזה אינה מכפר, אלא אף על פי שנכרת, עונה בה). הובא בב"י סי' פח.
2208. ר' יוחנן שם (אם שהית כדי לגמור את כולה, חזור לראש). רמ"א ס"א (שהה כדי לגמור את כולה ... יש אומרים שחוזר לראש, וכן עיקר).
2209. ס"א (ויש אומרים שאין חילוק בין קריאת שמע לתפלה, ובכל מקום אם שהה מחמת אונס, שאף אם היה רוצה שלא לשהות לא היה יכול, צריך לחזור לראש אם שהה כדי לגמור את כולה ... וכן יש לנהוג הלכה למעשה, כי כן עיקר).
2210. רמב"ם פ"ג ה"ד (ולא קריאת שמע בלבד, אלא כל ענין שהוא מדברי הקדש אסור לאומרו בבית המרחץ ובבית הכסא). הובא ב ב"י .
2211. אביי שבת מ , ב (דברים של חול מותר לאומרן בלשון קודש, של קודש אסור לאומרן בלשון חול). רמב"ם שם (ואפילו אמרו בלשון חול).
2212. ר' יוחנן שם (בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא). רמב"ם שם (ולא לאמרו בלבד, אלא אפילו להרהר בלבו בדברי תורה בבית הכסא ובבית המרחץ ובמקום הטנופת, והוא המקום שיש בו צואה ומי רגלים, אסור). שו"ע ס"ב. וכן הוא לעיל רס"י פג (צריך ליזהר שלא לקרות או להתפלל או להרהר בדברי תורה בחצר כנגד בית הכסא), ורס"י פד (והבית הפנימי ... ולא להרהר בשום דבר שבקדושה). ועוד בגמרא שם (אמר רב הונא, תלמיד חכם אסור לו לעמוד במקום הטנופת, לפי שאי אפשר לו לעמוד בלי הרהור תורה), וכן הוא לקמן הל' תלמוד תורה פ"ג ה"ח (אסור לתלמיד חכם לעמוד במקום הטינופת, לפי שאי אפשר לו בלא הרהורי תורה). סיכום פרטי ההלכה של "הרהור" אם הוא כדיבור – לעיל סי' סב ס"ג (הערה יד ).
2213. כדלקמן סי' קנו ס"א (חייב לקיים והגית בו יומם ולילה כמשמעו).
2214. ספר חסידים סי' תקמו (כשתלך בבית הכסא או בבית המרחץ אז תחשוב בם, כדי שלא תהרהר בדברי תורה). מ"א ס"ק א (ולכן יחשוב שם חשבונותיו, שלא יבא לידי הרהור (ס"ח)).
2215. באר היטב ס"ק א, בשם של"ה שער האותיות ערך קדושה פא, א (ובשבת, נראה לי, שיחשוב בבנינים נאים מצוירים, ובממשלת מלכים וכיוצא בזה, יכול להרהר, כן נראה לי. אף שהרהור מותר, מכל מקום מצוה שלא להרהר, כדאיתא בטור), והוא כדלקמן סי' שו סכ"א (מותר להרהר בעסקיו אפילו היאך לעשות מלאכות גמורות אחר השבת, שלא אסרו אלא דבור לבד, שנאמר ודבר דבר, דיבור אסור הרהור מותר. ומכל מקום אם יש לו מתוך ההרהור טרדת הלב או נדנוד דאגה אסור. ומשום ענג שבת, מצוה שלא להרהר כלל בעסקיו, אלא יהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה). וראה תהלה לדוד.
2216. ספר היראה (ובמקום מטונף בבית הכסא יחשוב חשבונות, וזה הדבר יסיר מלבו מחשבת טהרה במקום טנופות).
2217. ארחות חיים הל' ק"ש אות לא (ואם נזדמן לו להפריש מן דבר אסור בבית המרחץ ובבית הכסא מפריש, ואפילו בלשון קדש ובעניני קדש, פירוש אם רואה אדם עובר על דברי תורה בבית המרחץ ובבית הכסא, מותר להפרישו מן האיסור אפילו בעניני קדש ובלשון קדש). הובא ב ב"י (כתוב בארחות חיים, גרסינן בירושלמי (שבת פ"ג ה"ג) שואלין הלכות בית המרחץ בבית המרחץ והלכות בית הכסא בבית הכסא, כהדא רשב"י על מסחי עם רבי מאיר, אמר ליה מהו שנדיח, אמר ליה אסור. מהו שנקנח, אמר ליה אסור. והרמב"ן כתב, מסתברא דגמרא דילן לא שריא אלא לאפרושי מאיסורא, ומעשה דרבי מאיר לאו הכי הוה כדמייתי בירושלמי, אלא כדאמרינן בגמרא דילן פרק כירה (מ, ב), בקש להדיח לו קרקע, אמר ליה אין מדיחין וכו'). והוא ברמב"ן שבת מ, ב (ובירושלמי התירו אפילו לשאול ... ומסתמא דגמרא דילן לא שריא אלא לאפרושי מאיסורא, ומעשה דרבי מאיר נמי לאו הכי הוה כדמייתי לה בירושלמי, אלא כדאמרינן הכא, ביקש להדיח וכו'). הובא גם ב ר"ן שבת יט, א (וכתב הרמב"ן ז"ל דמסתברא דגמרא דילן לא שרי אלא לאפרושי מאיסורא, ומעשה דרבי מאיר נמי לאו הכי הוא כדמייתינן ליה בירושלמי, אלא כדאמרינן הכא, בקש להדיח לו קרקע וכו'), וב דרכי משה . כאן נתבאר איסור הלכות בית הכסא כשאינו לאפרושי מאיסורא. והיתר כשהוא לאפרושי מאיסורא יתבאר לקמן ס"ד, ושם נסמן (הערות לב - לג ). [קטע זה מארחות חיים לא נמצא בדפוסים שלנו, והוא מההוספות שבמהדורא בתרא שהיתה לפני הב"י והעתיק ממנה כמה פעמים. ראה בכל זאת ב"מבית הגנזים" ע' רכד].
2218. אביי שם (דברים של חול מותר לאומרן בלשון קודש, של קודש אסור לאומרן בלשון חול). שו"ע ס"ב (דברים של חול, מותר לאמרם שם בלשון הקדש).
2219. ספר חסידים סי' תתקצד (אמרו לזקן במה הארכת ימים, אמר, כי היו אורחים בביתי ולא היו מבינים בלשוני והיו מדברים עמי בלשון עברית (בבית המרחץ), ואני לא דברתי מעולם בבית המרחץ ובבית הכסא, ואפילו דברים של חול, אף על פי שמותר. והואיל ועשיתי גדר ותוספת, הוסיפו לי אף שנותי). מ"א ס"ק ב (ומדת חסידות הוא להחמיר (ס"ח סי' תתקנ"ד)).
2220. רמב"ם הלכות ק"ש פ"ג ה"ה (וכן הכנויים, כגון רחום וחנון ונאמן וכיוצא בהן, מותר לאמרן בבית הכסא). שו"ע שם.
2221. שבת י , ב (אלא מעתה הימנותא (להזכיר אמונה, רש"י) נמי אסור למימר בבית הכסא, דכתיב (ואתחנן ז, ט) האל הנאמן. וכי תימא הכי נמי, והאמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, שרי למימר הימנותא בבית הכסא. התם שם גופיה לא איקרי הכי, דמתרגמינן אלהא מהימנא). הרב רבינו יונה יז, ב (ונראין דברי רבינו משה ז"ל למורי הרב נר"ו, דהא כתיב זרח בחשך אור לישרים חנון ורחום וצדיק, וזה נאמר על הצדיק). הובא ב כסף משנה שם. ט"ז סי' פד ס"ק ג. ומשמע דהיינו אפילו כוונתו להשי"ת. וראה ארץ צבי סי' נא. חקרי הלכות ח"ו מד, ב.
2222. תהלים קיב, ד.
2223. המנוים ברמב"ם הל' יסוה"ת פ"ו ה"ב (ושבעה שמות הם, השם הנכתב יו"ד ה"א וא"ו ה"א, והוא השם המפורש, או הנכתב אדני, ואל, אלוה, ואלהים, ואלהי, ושדי, וצבאות, כל המוחק אפילו אות אחת משבעה אלו לוקה).
2224. רמב"ם פ"ג ה"ה (אבל השמות המיוחדים, והן השמות שאינן נמחקין, אסור להזכירן בבית הכסא ובבית המרחץ). שו"ע ס"ב (אבל השמות שאינם נמחקין, אסור להזכירם שם).
2225. לבוש ס"ב (ואפילו בלשון חול אסור לאומרם). ב"ח סי' פד (דשמות המיוחדים, והם שמות שאינן נמחקין, אסור להזכירם בבית הכסא ובבית המרחץ אפילו בלשון לעז). הובא ב עולת תמיד ס"ק ו. עטרת זקנים סי' פד ס"ק ג (שמות שאינם נמחקין אסור להזכירם בבית הכסא ובבית המרחץ אפלו בלשון אשכנז או בלע"ז). עיין בקונטרס אחרון , כמה הוכחות שאסור להזכירם שם.
2226. ש"ך יו"ד סי' קעט ס"ק יא (בלשון חול אינו שם כלל. והגע עצמך, דהא מותר למחות שם שנכתב בלשון חול, כגון גאט בלשון אשכנז או בו"ג בלשון פולי"ן ורוסי"א וכיוצא בזה). ובקונטרס אחרון תובא דעת רש"י שאסור למוחקן.
2227. תוס' סוטה י, א (פ"ק דשבת (י, ב) אמר רב המנונא משמיה דעולא, אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ, משום דשם גופיה איקרי שלום, כדכתיב ויקרא לו ה' שלום, ולא קא חשיב ליה במסכת סופרים (פ"ד) בהדי שמות שאין נמחקין). שו"ת הרא"ש כלל ג סט"ו (ולא מצינו מי שאוסר למחוק שלום, ובכל אגרות כתובים שלום וזורקין ונמחקין). רמ"א יו"ד סי' רעו סי"ג (ויש נזהרין אפילו במלת שלום). ש"ך שם ס"ק טז (ורוב העולם אין נזהרים בזה, כך כתוב בתשובת הרא"ש כלל ג' סי' ט"ו דמותר).
2228. "אפילו שאילת שלום אסור, כי שלום הוא שמו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר ויקרא לו ה' שלום".
2229. עיין בקונטרס אחרון.
2230. עיין בקונטרס אחרון , שלענין שבועה נחשב כשמות שבלשון הקודש.
2231. הגהת יש נוחלין פט"ז הגהה נ (הנה פשוט בכמה מקומות, שאין חילוק בזה בין הזכרת השי"ת בלשון הקודש ובין שום אחד משאר הלשונות שבעולם, וזכרון אחד עולה לכאן ולכאן, ותועבת ה' גם שניהם). וכן הוא בסדר ברכת הנהנין פי"ג ה"ד (הזכרת שם שמים לבטלה, בין שמזכיר בלשון הקודש בין בשאר לשונות).
2232. ס"א (המקלל אחד מישראל בשם או בכינוי או באחד מהשמות שקורים הגוים להקב"ה, אם היה בעדים והתראה, לוקה).
2233. "השומע ברכת השם ... אפילו אמרו בלשון לעז ... חייב לקרוע".
2234. שבת מ , ב (א"ר יצחק בר אבדימי, פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי, ואמר לי טול בכלי שני ותן, שמע מינה ... הפשרו זהו בשולו ... היכי עביד הכי, והאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן, בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא. וכי תימא בלשון חול אמר ליה, והאמר אביי, דברים של חול מותר לאומרן בלשון קודש של קודש אסור לאומרן בלשון חול. אפרושי מאיסורא שאני. תדע, דאמר רב יהודה אמר שמואל, מעשה בתלמידו של ר' מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ ובקש להדיח קרקע, ואמר לו אין מדיחין. לסוך לו קרקע, אמר לו אין סכין. אלמא אפרושי מאיסורא שאני, הכא נמי לאפרושי מאיסורא שאני). ופרטי דין זה נסמנו לעיל (הערה טו ). רמב"ם פ"ג ה"ה (ואם נזדמן לו להפריש מן דבר האסור בבית המרחץ או בבית הכסא, מפריש, ואפילו בלשון קודש ובעניני קודש). שו"ע ס"ב.
2235. כסף משנה שם (הרי מעשה דרבי מאיר עדיף מדרבי, דרבי אמר ליטול בכלי שני, ולא אמר ליה שאסור לעשות באופן אחר, ורבי מאיר אמר ליה בפירוש אין סכין. וכבר היה אפשר לומר לו אל תסוך או איני רוצה שתסוך, אלא משמע דשרי בכל ענין. וזהו שכתב רבינו ואפילו בלשון קודש ובעניני הקדש, כלומר שיאמר הדין כמו שעשה רבי מאיר). מ"א ס"ק ה (כתב הכ"מ, כההוא דאמר ליה רבי מאיר, אין סכין בשבת, והיה די שיאמר לו אל תסוך או איני רוצה שתסוך, ואעפ"כ אמר ליה בלשון הוראה).
2236. ספר חסידים סי' כח (ואם אדם במרחץ או במקום הטנופת ואהבת אשה נכנסת בלבו או עוברת לפניו, יהרהר בדברי תורה, כי דברי תורה יפים לטהר הלב מיצר הרע. ואף על פי שבכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא. להפריש אדם מן העבירה מותר). מ"א ס"ק ד (והוא הדין אם נכנס בלבו אשה, מותר להרהר שם בדברי תורה, דהוי לאפרושי מאיסורא (ס"ח)).
2237. ר"ן שבת יט, א (דאפילו בלא אפרושי מאיסורא שרי למימר בבית המרחץ ובית הכסא עביד לי הכי והכי, אף על גב דממילא הויא הוראה, דהא אמר ליה טול בכלי שני ותן, וגמרינן מיניה דהפשרו לא זהו בשולו). מ"א ס"ק ה (כתב הר"ן, אפילו בלא אפרושי מאיסורא שרי לומר לחבירו עשה לי כך וכך, אף על גב דממילא הוה הוראה, דהא אמר ליה טול בכלי שני ותן, אף על גב דילפינן מינה דהפשירו לא זהו בישולו).
2238. בשלשת הקונטרס אחרון שלפנינו מביא כמה הוכחות למה שנפסק בפנים ס"ג, שבבית הכסא אסור להזכיר שמות המיוחדין אפילו בלשון חול: (א) כן פסקו הב"ח ועולת תמיד ועטרת זקנים. (ב) דינם כמו שלום, שמותר למחקו ואסור להזכירו בבית הכסא. (ג) אילו הי' מותר להזכירן, הרי יש תפלה בבית הכסא בלשון חול, וקיי"ל שאסור להתפלל בבית הכסא. (ד) נתבאר ברש"י שאסור למחוק שמות המיוחדים בלשון חול, ואם כן הוא חמור יותר משלום. (ה) נפסק בשו"ע יו"ד שהשומע ברכת השם בלשון חול צריך לקרוע, ואם כן הוא חמור יותר משלום. (ו) הרי גם הנאמר וברכת את ה', נאמרת ברכת המזון בכל לשון. (ז) הרי לענין שבועה נחשב שם המיוחד בלשון חול, כשמות שבלשון הקודש.
2239. נסמנו לעיל (הערה כג ).
2240. שמתיר למחוק שם המיוחד בלשון של חול (כנסמן לעיל הערה כד ).
2241. שמותר למחקו ואסור להזכירו שם.
2242. שמותר למחקו ואסור להזכירו שם, כמבואר בפנים בהמשך הסעיף.
2243. שאילו הי' מותר להזכיר בבית הכסא שם המיוחד בלשון חול, אם כן יש תפלה בבית הכסא, וקיי"ל לעיל סי' פג ס"א (צריך ליזהר שלא לקרות או להתפלל ... כנגד בית הכסא כמלא עיניו), וסי' פד ס"א (ומרחץ ... יש שם שאילת שלום, אבל לא קריאת שמע ותפלה).
2244. והאיסור זה הוא אע"פ ש"אין קדושה בתיבות" ומותר למחקן.
2245. בברייתא שם ע"א (איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו, מה תלמוד לומר, והלא כבר נאמר ונוקב שם ה' מות יומת. לפי שנאמר ונוקב שם מות יומת, יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד, מניין לרבות כל הכינויין, תלמוד לומר איש כי יקלל אלהיו, מכל מקום), ופירש"י (ואתא איש איש, להשוות עובדי כוכבים וישראל בכל הני כנויים, כגון אלהים שדי צבאות). הרי שאסור למחוק שם המיוחד בלשון של חול, שהוא נקרא כינוי.
2246. משנה יג (ומחלוקת ר' מאיר וחכמים היא בכנויין בלבד, והם חנון ורחום ומה שנזכר אחריהם, אבל אלף דלת ויוד הא ושדי אין מחלוקת שהם שמות מיוחדין, וכן אלהים).
2247. שצריך לקרוע כששומעים ברכת השם בלשון לעז, כנסמן לעיל (הערה לא ), הרי שהוא חמור יותר משלום.
2248. עקב ח, י.
2249. אינה ברכה, כדלקמן רס"י ריד (כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה).
2250. כדלקמן רס"י קפה (ברכת המזון נאמרת בכל לשון). הרי שגם שם בלשון לעז נחשב וברכת את ה', ואסור להזכירן בבית הכסא.
2251. יו"ד סי' רלז ס"ק ב (כתוב בתשובת מהר"מ דפוס פראג סי' ו' בשם ריב"א, דאם הזכיר השם בלשון לעז, כגון דיא"ו (או גאט), אפילו לא הזכיר בתחלת דבריו לשם שבועה, מועיל מטעם יד ועיי"ש בארוכה). ובשו"ת מהר"ם שם (מעשה באחד שהתנה עם חבירו לעשות כך וכך ... יעזור לי דיאו"ן והתורה הזאת שאקיים אלו התנאים, ושאלו לרבינו יצחק ב"ר אברהם ז"ל, והשיב, כך נראה בעיני ... שבתחלת דבריו אמר אדם זה כך, יעזור לי דיאון ... שבועה בשם יש כאן ... אף על פי שלא הזכיר את השם אלא בכינוי ולא בלשון הקדש, שבועה בכל לשון שבועה היא ... דלכל הפחות לא גרע מיד, אפילו שבותא שבוקא מועיל, כל שכן שבועה שמועיל מטעם יד, והוא הדין מארי כולא, הרי הוא בלשון לעז, דיאון, כיון דשבועה ונדר מועילים בלשון לע"ז דידהו, מועיל גם עתה).
2252. דתנן התם לה, א (משביעני עליכם, מצוה אני עליכם, אוסרכם אני, הרי אלו חייבין. בשמים ובארץ הרי אלו פטורין. באלף דלת, ביוד הי, בשדי, בצבאות, בחנון ורחום, בארך אפים, ברב חסד ובכל הכנויין הרי אלו חייבין), ובגמרא שם (ורמינהי יש שמות שנמחקין ויש שמות שאין נמחקין, אלו הן שמות שאין נמחקין, כגון אל, אלהיך, אלהים, אלהיכם, אהיה אשר אהיה, אלף דלת ויוד הי, שדי, צבאות הרי אלו אין נמחקין, אבל הגדול הגבור הנורא, האדיר והחזק והאמיץ, העזוז, חנון ורחום, ארך אפים ורב חסד הרי אלו נמחקין. אמר אביי, מתניתין במי שהוא חנון במי שהוא רחום קאמר). הרי שגם בכינויים חלה השבועה, ואם כן יש לומר לכאורה, שגם שם המיוחד בלשון חול דינו ככינויים, שמותר להזכירם בבית הכסא, כדלעיל סי' פה ס"ב (הכינויים, כגון רחום וחנון ונאמן וכיוצא בהם, מותר לאמרם שם מן הדין).
2253. כדלעיל שם (לפי שגם בני אדם מכונים בהם לפעמים כמו שנאמר חנון ורחום וצדיק), ושם נסמן (הערה יט ), "משא"כ בשמות אלו", דליכא מידי אחרינא שנקרא בו, אסור להזכירו שם.
2254. "דליכא מידי אחרינא דאיקרי רחום וחנון", והוא לכאורה דלא כמובא לעיל שם .

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 24 עמודים.