רנב מלאכות המותרים והאסורים להתחיל בערב שבת כדי שיהיו נגמרים בשבת

`

רנב מלאכות המותרים והאסורים להתחיל בערב שבת כדי שיהיו נגמרים בשבת

ובו כ ' סעיפים :

מלאכות הנגמרות מאליהן בשבת

א מותר ¹⁹⁹⁵ להתחיל במלאכה בערב שבת סמוך לחשכה , אע " פ שאינו יכול לגומרה מבעוד יום והיא נגמרת מאליה בשבת , כגון לשרות דיו וסממנים במים ¹⁹⁹⁶ . וכן ליתן השעורים במים בגיגית סמוך לחשיכה והם נשרים שם כל השבת כולה ¹⁹⁹⁷ . וכן ליתן מוגמר תחת הבגדים על גבי גחלים סמוך לחשיכה והם מתגמרים והולכים כל השבת כולה ¹⁹⁹⁸ , אפילו אם המוגמר והגחלים מונחים בכלי , שאף שהמלאכה נעשית בשבת בכלי של ישראל אין בכך כלום , שאין אדם מצווה על שביתת כליו ¹⁹⁹⁹ שלא תיעשה בהן מלאכה בשבת מאליה , אפילו אם הוא בענין שהכלי בעצמו הוא העושה מלאכה בשבת מאליו ²⁰⁰⁰ , כגון לפרוס מצודות חיה ועופות ודגים מבעוד יום והם נצודים בשבת ²⁰⁰¹ , אע " פ שהמצודה היא העושה מעשה הצידה בשבת ²⁰⁰² , שהפח נקשר ותופס העוף , וכן היקוש שפושטים לחיות ללוכדן ברגליהן , כשהם נוגעים בו קופץ ומתחבר מאליו ולוכד ²⁰⁰³ :

ב וכן מותר לתת צמר לתוך היורה מבעוד יום [ ל ] צובעו , והוא מצטבע מאליו כל השבת כולה ²⁰⁰⁴ . והוא שתהא היורה עקורה מעל האש כל השבת כולה , שאם עומדת על האש אסור , משום גזרה שמא ישכח ויחתה בגחלים בשבת למהר בישול סממני הצבע . וגם שתהא היורה טוחה בטיט סביב כסויה , שאם אינה טוחה אסור , משום שמא ישכח ויגלה כסויה בשבת [ ו [ י ] גיס בה בכף ²⁰⁰⁵ , והמגיס בקדרה רותחת אפילו אינה על האש חייב משום מבשל ²⁰⁰⁶ , שההגסה גורמת למהר הבישול . ואפילו אם סממני הצבע נתבשלו כבר כל צרכן מבעוד יום ²⁰⁰⁷ , מכל מקום כשמגיס בהן בשבת חייב משום צובע ²⁰⁰⁸ , שעל ידי ההגסה נקלט הצבע בצמר ²⁰⁰⁹ . אבל כשהיא טוחה בטיט , לא יבא לטרוח כל כך לסתור הטיחוי כדי להגיס ²⁰¹⁰ .

אבל מותר לתת אונין ( פירוש מטוה ) של פשתן לתוך התנור מבעוד יום כדי שיתלבנו שם כל השבת כולה ²⁰¹¹ , אע " פ שאין פי התנור טוח בטיט סביב כיסויו . דכיון שהרוח קשה להאונין , לא יבא לגלות כיסוי התנור כדי לחתות בגחלים שבשוליו ²⁰¹² :

נכרי המוציא מבית ישראל בשבת

ג מותר למכור לנכרי ולהטעינו המקח סמוך לחשיכה ²⁰¹³ . ובלבד שיצא מפתח ביתו עם המקח מבעוד יום ²⁰¹⁴ , אפילו היא עיר המעורבת ²⁰¹⁵ , כמו שנתבאר בסי ' רמ " ו ²⁰¹⁶ .

ואפילו ( א ) אם ייחד להנכרי חדר בחצרו שיניח שם מקחו קודם השבת , ואחר כך בשבת בא הנכרי ליטלו משם להוליכו לביתו , ( ב ) לא יניחנו להוליכו עד לאחר השבת ²⁰¹⁷ .

אלא אם כן שהנכרי אלים והוא מתיירא ממנו , שאז ( ג ) יש להקל אף אם לא ייחד לו מקום למקחו קודם השבת ²⁰¹⁸ :

הנותן קבלנות לנכרי לפני השבת

ד ומותר ליתן בגדיו לכובס נכרי , ועורות לעבדן נכרי ²⁰¹⁹ , סמוך לחשכה ²⁰²⁰ בקבלנות , והנכרי עושה מעצמו אפילו בשבת .

ובלבד שהישראל לא יאמר לו שיעשה בשבת ²⁰²¹ . וכן לא יאמר לו ראה שתגמר המלאכה ביום א ' או ביום ב ', וידוע שאי אפשר לגמרה אז אלא אם כן שיעשה גם בשבת , שהרי זה כאלו אומר לו בפירוש לעשות בשבת ²⁰²² .

אבל כשלא אמר לו כלום ²⁰²³ והנכרי עושה בשבת מעצמו , אינו צריך למחות בידו ²⁰²⁴ . לפי שאין הנכרי מתכוין בעשייתו בשבת בשביל הישראל , שהרי אף אם לא היה עושה עד לאחר השבת היה מקיים ציווי הישראל , כיון שהישראל ( ד ) לא גילה לו דעתו לעשות בשבת , אלא הוא עושה בשבת לעצמו כדי להשלים קבלנותו ²⁰²⁵ , שאם לא יעשה היום יצטרך לעשות למחר , ועכשיו שעשה היום יהיה פנוי למחר :

ה במה דברים אמורים , כשהנכרי עושה בשבת בביתו ²⁰²⁶ , או בבית אחר שאינו רשות ישראל ²⁰²⁷ , שאז אין הדבר ניכר שהיא מלאכת ישראל ²⁰²⁸ . אבל אסור להניחו לעשות ברשות ישראל , לפי שכשעושה ברשות ישראל ניכר הדבר שהיא מלאכת הישראל , ( ה ) ושמא יחשדוהו שנתן לו בשבת ²⁰²⁹ , או יחשדוהו שהנכרי הוא שכיר יום אצלו ²⁰³⁰ ולא קבלן , כמו שנתבאר בסימן רמ " ד ²⁰³¹ .

ואפילו כשהמלאכה נעשית בבית נכרי , יש אומרים ²⁰³² שאין היתר ( ו ) אלא כשאין מגיע ריוח לישראל ממה שהמלאכה נעשית בשבת , שאף אם יעשנה אחר השבת יהנה ממנה הישראל כך כמו עכשיו שהיא נעשית בשבת , ואף שהוא חפץ יותר שתיעשה בשבת כדי שתגמר מקודם וי [ וכ ] ל ליהנות ממנה מקודם ²⁰³³ , ואין זה נקרא ריוח , כיון שאף אם תיעשה אחר השבת יהנה גם כן ממנה . אבל אם הוא בענין שאם תיעשה אחר השבת לא יוכל ליהנות ממנה , ואין לו בה חפץ כלל אלא אם כן תיעשה בשבת , כגון שהולך לדרך מיד במוצאי שבת וכיוצא בזה , בענין שיש ריוח לישראל ממה שהמלאכה נעשית בשבת , אסור ליתנה להנכרי קודם השבת , אלא אם כן שיוכל לגמרה בימי החול קודם השבת או אחר כך . ואף אם נתנה לו בכדי שיכול לגמרה קודם השבת , ונודע לו שהנכרי עושה בשבת , צריך למחות בידו ²⁰³⁴ , דכיון שלהישראל יש ריוח מזה שהמלאכה נעשית עכשיו בשבת , ולהנכרי אין ריוח מזה , שמצדו לא יבצר לעשותה אחר השבת , אלא שהוא עושה בשבת לפי תומו להשלים פעולתו , ואין מגיע לו ריוח מזה כמו שמגיע להישראל , לפיכך נראה הדבר כאלו בשביל זה הישראל נעשית המלאכה בשבת ²⁰³⁵ .

ויש מי שמתיר ליתנה לו סמוך לחשכה והוא יעשה מעצמו בשבת בביתו , רק שלא יגלה לו דעתו שצריך לו שתיעשה בשבת ²⁰³⁶ , ולא יאמר לו כלל שיוצא לדרך במוצאי שבת מיד ²⁰³⁷ .

ואפשר שאינן חולקים כלל . שהמתיר אפשר שלא התיר אלא כשהוא בענין , שכשלא יעשה בשבת ואחר השבת לא יהיה להישראל כלל חפץ במלאכתו , אזי לא ישלם לו הישראל בעד מלאכתו , ונמצא שבמה שהוא עושה המלאכה בשבת מגיע לו ריוח שישלם לו הישראל בעד מלאכתו . ובזה אפשר שגם האוסר מודה שהוא מותר , דכיון שגם להנכרי מגיע ריוח ממלאכת השבת , אינה נראית כאלו היא נעשית בשביל הישראל בלבד . אבל אם הוא בענין שאף אם לא יעשה בשבת יעשה אחר השבת ( ו ) יצטרך הישראל לשלם לו , כיון שלא התנה עמו בתחלה על מנת שתוגמר המלאכה במוצאי שבת מיד , ונמצא שאין מגיע ריוח להנכרי ממה שעושה בשבת , אלא להישראל בלבד , אפשר שבזה אף המתיר מודה שהוא אסור :

ו וכל זה ²⁰³⁸ כשקוצץ לו דמים בשכר מלאכתו ²⁰³⁹ , שאז הוא טורח לעצמו כדי לקבל שכרו , ואינו נראה כעושה שליחותו של הישראל ²⁰⁴⁰ .

או שעושה בטובת הנאה , דהיינו שעושה בחנם בשביל טובת הנאה ²⁰⁴¹ שקיבל כבר מהישראל , וע " ד שנתבאר בסי ' רמ " ז ²⁰⁴² שדינו כאלו קצץ לו שכר .

אבל אם אין הנכרי חפץ לעשות בחנם , אלא מצפה הוא לתשלום שכר , אבל אין דעתו סמוכה עליו בודאי , שלא קצץ לו הישראל שכר ²⁰⁴³ , ונמצא שהוא טורח בספק בשביל הישראל , ונראה כעושה שליחותו ²⁰⁴⁴ , לפיכך לא יתן לו , אלא אם כן שיכול לגומרה קודם השבת ²⁰⁴⁵ .

ודבר שקצבתו ידוע , כגון כלים לכובס בזמנינו זה , מותר ליתן לו אפילו סמוך לחשכה בסתם בלא קציצה , דאטו בכל פעם ופעם יקצוץ עמו ²⁰⁴⁶ .

ויש מתירין ²⁰⁴⁷ אפילו בדבר שאין קצבתו ידוע ליתן לו בה ' בשבת או קודם לכן , אע " פ שלא יוכל לגומרה קודם השבת . שכשנותן לו בערב שבת אם אינו יכול לגומרה מבעוד יום הרי זה נראה כאלו נותן לו על מנת שיגמור בשבת , כיון שנותן לו סמוך לשבת , והוא אינו יכול לגומרה מבעוד יום , אבל בחמישי , כיון שאינו סמוך לשבת , אין נראה כנותן לו על מנת לעשות גם בשבת ²⁰⁴⁸ , ואם הנכרי יעשה מעצמו בשבת אין בכך כלום , שלהשלים קבלנותו הוא עושה , ואינו נראה כשלוחו של הישראל אלא בשעה שמקבל הקבולת , שאז אם [ אין ] הישראל קוצץ לו דמים הרי זה נראה כשלוחו של ישראל ²⁰⁴⁹ , וכיון שנותן לו רחוק מיום השבת , אף אם הוא נראה אז כשלוחו , מכל מקום אין נראה כאלו שולחו לעשות בשבת , אלא אם כן נותן לו סמוך לשבת . וכן עיקר .

( ומה שאנו מחמירים גבי שילוח אגרת כסברא הראשונה כמו שנתבאר בסי ' רמ " ז ²⁰⁵⁰ . הטעם הוא לפי שכששולחו בדרך עם אגרת שיוליכנה למחוז חפצו , נראה כאלו אומר לו לילך בכל יום אפילו בשבת עד שיגיע למחוז חפצו , ולפיכך צריך שיהיה יכול להגיע לשם קודם השבת , אע " פ שמשלחו הרבה ימים קודם השבת ²⁰⁵¹ ):

ז ומכל מקום ( ז ) אם רואה אותו עושה מלאכתו בשבת , צריך לומר לו שלא יעשה , אע " פ שנתן לו בא ' בשבת , אע " פ שהיה יכול לגומרה כבר קודם השבת ²⁰⁵² ( לפי שכשהישראל רואהו בשבת עוסק במלאכתו ושותק לו , אזי מבין הנכרי שבשבת הוא נוח לו להישראל ומתכוין לעשות בשבילו ²⁰⁵³ , משא " כ כשאינו רואהו הוא מתכוין להשלים קבלנותו ²⁰⁵⁴ ):

ח במה דברים אמורים כשלא קצץ לו שכר , ואפילו עושה בטובת הנאה , שדינו כקצץ לו שכר לענין ליתן לו אפילו בערב שבת ²⁰⁵⁵ , מכל מקום כשרואהו עושה בשבת צריך למחות בידו ²⁰⁵⁶ ( דכיון דאין דעתו סמוכה לקבל שכר בעד מלאכתו ²⁰⁵⁷ , הרי הוא מתכוין בשביל הישראל , כשהוא מבין מדעת הישראל שעסק זה נוח לו ). אבל אם קצץ לו שכר ²⁰⁵⁸ ( הרי הוא מתכוין בעשייתו בשבת כדי לקבל שכרו , ולא בשביל הישראל , אף שרואהו ושותק לו ²⁰⁵⁹ , ולפיכך ) אין צריך למחות בידו כלל .

ומכל מקום , אם המלאכה נעשית בפרהסיא ומפורסם לרבים שהיא של ישראל , צריך למחות ²⁰⁶⁰ מפני מראית העין ²⁰⁶¹ , כמו שנתבאר בסי ' רמ " ד ²⁰⁶² .

לפיכך החלוקים שלנו במדינות אלו , שהם ניכרים שהם של ישראל , כשמכבסן הנכרי בשבת על גבי הנהר , צריך למחות ²⁰⁶³ , מפני מראית העין , שיאמרו שבשבת נתנם לו לכבסן ²⁰⁶⁴ . ומכל מקום לכתחלה מותר ליתנם לו אפילו בערב שבת , ואין חוששים שמא יכבסן בשבת בפרהסיא ²⁰⁶⁵ :

ט וכל זה כשהמלאכה נעשית בחפצים של ישראל ²⁰⁶⁶ , כגון כלים של ישראל שביד הכובס ²⁰⁶⁷ , ועורות לעבדן או לרצען ²⁰⁶⁸ לתפור מהם מנעלים ²⁰⁶⁹ , וחוטין לארוג מהם בגד ²⁰⁷⁰ . אבל אם הישראל לא נתן לו כלום , אלא הנכרי תופר מנעלים מעורות שלו ואורג בגד מחוטין שלו , בבית שלו ²⁰⁷¹ , אף על פי שרואהו עושה אותה בשבת אינו צריך לומר לו כלום , אע " פ שלא קצץ לו שכר , אם ( ח ) אינו עושה בפרהסיא , או שאין מפורסם לרבים שעושה בשביל הישראל ²⁰⁷² , לפי שעדיין לא נקרא שמו עליהם , שאם ירצה הנכרי ימכור אותם לאחר ויעשה לו אחרים .

( ואף לכתחלה מותר לצוות את הנכרי לעשותם אפילו בערב שבת סמוך לחשכה ²⁰⁷³ . רק שלא יאמרו לו שיעשה בשבת ²⁰⁷⁴ ):

נכרי המדליק מעצמו בשביל ישראל

י וכן אם הנכרי מאליו בלא אמירת ישראל עושה מלאכה בשבת משלו , אפילו בבית ישראל בשביל ישראל ²⁰⁷⁵ , כגון שמבעיר מדורה מעצים שלו בשביל שיתחמם הישראל כנגדה ²⁰⁷⁶ , או שמדליק נר שלו בשביל שישתמש ישראל לאורה , אין צריך למחות בידו , דכיון שהוא עושה מאליו בודאי הוא עושה לטובת עצמו , שיודע שלא יפסיד ובודאי יקבל טובת הנאה מהישראל כנגד זה .

אבל ²⁰⁷⁷ אם מבעיר עצים של הישראל , ומדליק נר הישראל , אע " פ שמכיון שעושה מאליו בודאי דעתו על טובת הנאה שיקבל מהישראל , מכל מקום כיון שהנכרי היה צריך ליטול רשות מתחלה מהישראל אם יבעיר עציו וידליק ( ט ) נרו בשבת , והוא עושה כן מדעת עצמו , והישראל רואהו ושותק לו , אם כן מבין הנכרי מדעת הישראל שזה נוח לו , ומתכוין הוא בעשייתו בשביל הישראל , לפיכך צריך למחות בידו , אפילו שלא בבית ישראל ²⁰⁷⁸ .

ואפילו אם מבעיר מעצים שלו ומדליק מנר שלו , שאין צריך למחות בידו , מכל מקום אסור לו ליהנות בשבת מהנר והמדורה שהבעיר בשבילו ²⁰⁷⁹ , לפי שאם יהנה גופו ממנה בשבת נמצא שעיקר המלאכה נעשית בשבילו בשבת ²⁰⁸⁰ . שאף שהנכרי מתכוין לטובת עצמו , מכל מקום עיקר עשיית מלאכתו היא שיהנה גוף הישראל ממנה בשבת , שאם לא הנאת גוף הישראל ממנה בשבת לא היה עושה אותה כלל בשבת ²⁰⁸¹ . וכיון שעיקר עשיית המלאכה היא בשבילו , יש לגזור גזרה שמא יאמר לו לעשות לו בשבת , אם יהיה מותר לו ליהנות ממנה כשנעשית בשבילו ²⁰⁸² :

נכרי שעשה כלי בשבת

יא אבל נכרי שעשה לישראל כלי בשבת בקבלנות , שקיבל מערב שבת וקצץ לו שכר , מותר לו ליהנות ממנו בשבת עצמה , כיון שהנכרי עשאה לטובת עצמו להשלים פעולתו ולקבל שכרו ²⁰⁸³ , ולא נתכוין בשביל שיהנה ממנו הישראל בשבת עצמה , שאף אם לא יהנה ממנו בשבת עצמה לא ימנע הנכרי מעשות מלאכתו בשבת ²⁰⁸⁴ . ואם כן אין לאסור לו ליהנות ממה שעשה הנכרי לטובת עצמו , לפי שאף אם יהיה מותר לו ליהנות ממנה לא יבא לומר לנכרי שיעשה לו ²⁰⁸⁵ , כיון שאין מתירים לו אלא כשמתכוין הנכרי לטובת עצמו ולא כשמתכוין בשביל ישראל ²⁰⁸⁶ .

ויש אוסרים ²⁰⁸⁷ להשתמש בכלי הנגמר בשבת ביד נכרי , וגם במוצאי שבת צריך להמתין בכדי שיעשו ²⁰⁸⁸ , דהיינו כשיעור שהות ששהה הנכרי בעסק עשיית הכלי בשבת ²⁰⁸⁹ , כדי שלא יהנה ממלאכת שבת ²⁰⁹⁰ .

וכן יש לנהוג לכתחלה , אם לא שצריך אליו הכלי בשבת , שאז יש להקל ²⁰⁹¹ .

ואם נסתפק שמא נגמר הכלי בערב שבת , יש להקל בכל ענין ²⁰⁹² , כיון שיש מתירין לגמרי .

( ואם נגמר ביום טוב א ', מותר בליל יום טוב ב ' בכדי שיעשו ²⁰⁹³ , עיין סי ' תקט " ו ²⁰⁹⁴ ).

ואם גמר הנכרי תפירת מנעלים מערב שבת , רק שתיקנם והחליקם בשבת , מותר ללבשם בו ביום לדברי הכל , שהרי אינו נהנה בלבישתו ממלאכת השבת אלא ממלאכת החול , שהרי היה יכול ללבשם בלא תיקון זה ²⁰⁹⁵ . וכן כל כיוצא בזה :

יב וכל זה בכלים שעשה לישראל . אבל נכרי העושה על המקח למכור לכל מי שיזדמן לו , אם היא עיר שרובה נכרים ²⁰⁹⁶ מותר ליקח ממנו בשבת בהקפה בלא פיסוק דמים ²⁰⁹⁷ , על דרך שיתבאר בסי ' שכ " ג ²⁰⁹⁸ . ומותר ללבשם בו ביום אף על פי שידוע שעשאן בשבת , דכיון שרוב העיר הם נכרים , מן הסתם עשאן על דעת נכרים , שכל העושה על דעת הרוב הוא עושה ²⁰⁹⁹ . וכן הדין ביום טוב ²¹⁰⁰ .

ואף שיש להחמיר בנולד ביום טוב כמו שיתבאר בסי ' תצ " ה ²¹⁰¹ , מכל מקום כאן אין בו משום נולד , הואיל והוא דבר שגמרו בידי אדם ²¹⁰² , כמו שיתבאר בסימן שכ " ה ²¹⁰³ :

יג במה דברים אמורים כששיגרן הנכרי או הביאן בעצמו לבית הישראל ²¹⁰⁴ . אבל אסור לשלוח אצלו ליטול כלים מביתו ²¹⁰⁵ ( בשבת ), אפילו על ידי נכרי ²¹⁰⁶ , אע " פ שנגמרו מערב שבת ²¹⁰⁷ .

לפי שאין מביאים כלים מבית האומן כלל , אפילו בחולו של מועד , אלא אם כן הן לצורך המועד ²¹⁰⁸ , אע " פ שנגמרו קודם המועד ²¹⁰⁹ ( י ), מפני מראית העין שיאמרו שבמועד נתן לו לתקנם ²¹¹⁰ , ולצורך המועד לא חששו למראית העין במועד שהוא קל , כמו שיתבאר בסי ' תקל " ה ²¹¹¹ . אבל כאן בשבת ( אע " פ שנגמרו מערב שבת ) או יום טוב , אפילו לצורך שבת ויום טוב ²¹¹² אסור ליטול מבית האומן לבית ישראל , אפילו מבית לבית בחצר אחת ²¹¹³ .

אלא אם כן שהנכרי אינו אומן כלל , אלא הוא חנוני הלוקח מהאומנים ומוכר לאחרים ²¹¹⁴ , שאז מותר ליקח אצלו ²¹¹⁵ אפילו בביתו או בחנותו ולהביא לבית ישראל אפילו דרך הרחוב ²¹¹⁶ , אם היא עיר המעורבת :

התחלת מלאכות סמוך לחשיכה

יד מותר לפתוח מים לגינה , דהיינו לעשות נגר קטן משפת המעין לגינה סמוך לחשכה , והמים נמשכים והולכים לגינה כל השבת כולה ומשקים את הזרעים ²¹¹⁷ , אע " פ שהמשקה בשבת חייב ²¹¹⁸ .

וכן מותר להניח קילור עבה על העין לרפואה , ואספלנית על גבי המכה , והם מתרפאים והולכים כל השבת כולה ²¹¹⁹ , אע " פ שבשבת אסור להניחם כמו שיתבאר בסי ' שכ " ח ²¹²⁰ .

וכן מותר לטעון קורות בית הבד על גבי הזיתים , ועגולי הגת על גבי הענבים , סמוך לחשכה , והם נסחטים והולכים כל השבת כולה ²¹²¹ , אע " פ שהסוחט בשבת חייב ²¹²² . ומכל מקום ( יא ) השמן והיין היוצא מהם משחשכה אסור , כדין משקין שזבו מאליהם בשבת שהם אסורים בו ביום , משום גזרה שמא יבא לסחוט בידים כמו שיתבאר בסי ' ש " כ ²¹²³ .

במה דברים אמורים , כשהטעין עליהם סמוך לחשכה ממש , אבל אם הטעין עליהם מבעוד היום גדול , בענין שנתרסקו מחמת הטעינה קודם שחשכה , מותרין השמן והיין היוצא מהם כל השבת כולה ²¹²⁴ . שכאן אין לגזור שמא יבא לסחטם בידים , לפי שאף אם יסחטם לא יעשה איסור מן התורה אלא מדברי סופרים , כיון שכבר הם מרוסקים והיה המשקה זב מהם מאליו בלא טעינת הקורה והעגולים ובלא סחיטה בידים , אלא שעל ידי הטעינה והסחיטה הוא ממהר לצאת ²¹²⁵ .

וכן ( יב ) הבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום , מותרין המשקין היוצאין מהן בשבת ²¹²⁶ :

טו מותר ליתן חטים לתוך רחיים של מים סמוך לחשכה והם נטחנות כל השבת כולה , ואע " פ שהרחיים הן של ישראל . ואין חוששין להשמעת קול הרחיים בשבת , שלא יאמרו רחיים של פלוני טוחנות בשבת ²¹²⁷ , לפי שהכל יודעים שהרחיים טוחנות מעצמן , ולא יבאו לחשדו שבשבת נתן החטים לרחיים ²¹²⁸ .

ויש חולקים על זה ²¹²⁹ ואוסרין ברחיים ובכל מקום שיש השמעת קול , כשהמלאכה נעשית מאליה בשבת , מפני שהוא זלזול שבת ²¹³⁰ , שיאמרו שבשבת התחיל המלאכה ²¹³¹ .

אלא אם כן שהמלאכה נעשית ברשות נכרי ואין שם הישראל נקרא עליה כלל , כגון ליתן חטים לתוך רחיים של נכרי מבעוד יום , או שנותן להנכרי מבעוד יום והנכרי נותנן לרחיים שלו אפילו בשבת ²¹³² , אם קצץ לו שכר כמו שנתבאר למעלה ²¹³³ . ובלבד שלא יעמוד ישראל אצלו בשבת לשמרו שלא יגנוב , מפני מראית העין שיאמרו שהוא שלוחו של ישראל העומד עליו ²¹³⁴ . אלא אם כן יש חשש הפסד מרובה , שאז אין חוששים למראית עין כזה ²¹³⁵ , כמו שנתבאר בסימן רמ " ד ²¹³⁶ . וכל שכן אם השעה צריכה לכך , כגון שהוא סמוך לפסח וצריך הישראל לשמור הרחיים שלא יבאו שם מים ²¹³⁷ .

ולענין הלכה ²¹³⁸ במקום שאין שם מנהג יש להחמיר כסברא האחרונה , אלא אם כן יש שם הפסד , ( יג ) שאז יש לסמוך על סברא הראשונה ²¹³⁹ :

טז ומכל מקום מותר להעמיד מערב שבת זוג המקשקש לשעות עשוי על ידי משקולת , אע " פ שמשמיע קול בשבת , לא יבאו לומר שהעמידו בשבת ועבר על גזרת חכמים שאסרו להשמיע קול בשבת ( בכלי המיוחד לכך ) כמו שיתבאר בסי ' של " ח ²¹⁴⁰ , לפי שהכל יודעים שדרכו להעמידו מאתמול , שכן הוא דרכו לעולם להעמידו בכל יום על יום שלאחריו ²¹⁴¹ :

היוצא סמוך לחשיכה וחפץ בידו או בגדו

יז לא יצא אדם לרשות הרבים סמוך לחשכה וחפץ בידו ²¹⁴² , גזירה שמא ישכח להסיר החפץ מידו להצניעו עד לאחר שחשכה , ואז יזכור שהחפץ בידו וישכח שהוא שבת , ויצא גם כן עם החפץ מרשות היחיד לרשות הרבים , או יעבירנו ד ' אמות ברשות הרבים , או יכניסנו מרשות הרבים לרשות היחיד . אבל אם לא היה נזכר מהחפץ משחשכה , לא היה עובר על איסור של תורה ²¹⁴³ , שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת ²¹⁴⁴ , דהיינו שהוא מחשב ומתכוין לעשיית מלאכה , ושגגתו שמביא עליה חטאת היא שאינו יודע שהיום שבת , או שאינו יודע שמלאכה זו אסורה ²¹⁴⁵ :

יח אבל מותר לצאת לרשות הרבים סמוך לחשכה במחט התחובה לו בבגדו ²¹⁴⁶ וכל כיוצא בזה , בענין שאם היה יוצא בו בשבת היה פטור מן התורה ²¹⁴⁷ כמו שיתבאר בסי ' ש " א ²¹⁴⁸ . ואף שהוא אסור בשבת מגזירת חכמים , מכל מקום סמוך לחשכה לא גזרו על זה , שאין גוזרין גזרה לגזרה ²¹⁴⁹ .

לפיכך בזמן הזה שפשט המנהג כהאומרין שעכשיו אין לנו רשות הרבים גמורה אלא כרמלית , כמו שיתבאר בסי ' שמ " ה ²¹⁵⁰ , אין איסור כלל לצאת סמוך לחשכה ²¹⁵¹ אפילו בחפץ שבידו , שהרי איסור ההוצאה בכרמלית אינו אלא גזרה מדבריהם , ואין גוזרין גזרה לגזרה :

יט ומותר לצאת אפילו ברשות הרבים גמורה בתפילין שבראשו ²¹⁵² ( ושבזרועו ²¹⁵³ ) סמוך לחשכה , ואין חוששים שמא ישכח מלהסירן עד לאחר שתחשך , ואז שמא יצטרך לפנות ויסיר התפילין מראשו ( וזרועו ) ויוליכן בידו להצניען , וישכח שהוא שבת ויעבירן ד ' אמות ברשות הרבים ²¹⁵⁴ . דכיון שאסור להסיח דעת מתפילין לנהוג קלות ראש כשהוא לבוש בהן כמו שנתבאר בסי ' כ " ח ²¹⁵⁵ , מתוך כך הוא נזכר עליהן תדיר , ויסלקן קודם שתחשך ²¹⁵⁶ :

כ מצוה ( יד ) על כל אדם שימשמש בבגדיו ערב שבת סמוך לחשכה , שלא יהיה בהם דבר שאסור לצאת בו בשבת ²¹⁵⁷ , אפילו למנהגנו כהאומרים שאין לנו עכשיו רשות הרבים גמורה ²¹⁵⁸ .

ויתיר חגורו ויקח כל התלוי בו ²¹⁵⁹ :

קונטרס אחרון

( א ) אם ייחד כו '. עיין ²¹⁶⁰ מג " א ²¹⁶¹ שכתב ועיין מ " ש סי ' רמ " ו ס " ב דבשאלה יש להקל כו '. ועל כרחך צריך לומר דמיירי בעיר המוקפת חומה כדמסיק ²¹⁶² , דאם לא כן אינו ענין כלל למ " ש בסי ' רמ " ו ס " ב ²¹⁶³ .

ואם תמצי לומר שדעתו כאן להקל בשאלה בייחד לו מקום בכל גוונא ²¹⁶⁴ . מכל מקום לא קאי הכי .

שהרי ²¹⁶⁵ כאן פירש טעם האיסור ²¹⁶⁶ דהא מכל מקום הרואה כו ', ואם כן מדינא אסור , ובס " ק ה ' פירש הטעם שלא להרגיל כו ' ²¹⁶⁷ . וגם חזר שם לכתוב דעת המתירין כפי משמעות הגהות מרדכי , דלא כמשמעות לשונו בס " ק ג ' ²¹⁶⁸ .

ועל כרחך צריך לומר שבס " ק ג ' ד ' כתב טעם ההיתר והאיסור לפום מאי דמשמע לכאורה במרדכי עיין שם ²¹⁶⁹ , ולכן אפשר שהיקל בשאלה כדעת המתירין , אבל במכירה גם המתירים מודים , דאף שנעשו חפצים של עכו " ם וליכא למיחש למראית העין דהוצאה כמ " ש המג " א ריש סי ' שכ " ה ²¹⁷⁰ , מכל מקום יש לחוש שיאמרו שבשבת מכרו לו ²¹⁷¹ .

אבל לאחר העיון בהגהות מרדכי ²¹⁷² ( עיי " ש ) חזר ²¹⁷³ וכתב ס " ק ה ' טעם האוסרין והמתירין פעם ב ', ולפי טעם ההוא אנן לא קיי " ל כהמתירין בלאו האי טעמא , אלא במכירה ²¹⁷⁴ משום דשכירות לא קניא ²¹⁷⁵ כו ', וגם בשאלה ומתנה קיי " ל לאיסור בסימן שכ " ה ²¹⁷⁶ ובסי ' שמ " ז ²¹⁷⁷ . ולכן חזר המג " א וסיים בס " ק ה ' דאין לסמוך כלל על המתירין , ורוצה לומר אף בשאלה ומתנה ²¹⁷⁸ , דומיא דסי ' שמ " ז שהביא משם דקי " ל לאיסור :

( ב ) לא יניחנו כו '. לא ²¹⁷⁹ העתקתי מ " ש הט " ז ²¹⁸⁰ להקל לצורך גדול . לפי דלפי מ " ש המג " א בסק " ה ²¹⁸¹ , דטעמיה דראבי " ה המתיר הוא משום דסבירא גבי פשט העני פטור ומותר לגמרי ²¹⁸² , אם כן יחידאה הוא לגבי התוס ' ²¹⁸³ ורא " ש ²¹⁸⁴ ור " ן ²¹⁸⁵ ומרדכי ²¹⁸⁶ בשם ר ' יואל וריב " א ושאר פוסקים שהובאו ב " י סי ' שכ " ה ²¹⁸⁷ . ולא סמכינן איחיד במקום רבים אפילו בדרבנן בשעת הדחק , אלא אם כן יש שם גם כן הפסד מרובה , כמבואר בכללי ההוראה ²¹⁸⁸ .

ובהפסד מרובה , בלאו הכי שרי לדידן דלית לן רשות הרבים אפילו לשלוח על ידי עכו " ם ²¹⁸⁹ , עיין סי ' שכ " ה ²¹⁹⁰ דהוה ליה שבות דשבות דשרי במקום הפסד מרובה , כמ " ש המג " א בסי ' ש " ז ²¹⁹¹ . ואף מי שירצה להחמיר ברשות הרבים שלנו כהאומרים שיש לו דין רשות הרבים , מכל מקום כדאי הם המקילין לסמוך עליהם בהפסד מרובה , שהמה הרבים ופשט המנהג כמותם ²¹⁹² . וכל שכן שאין לחוש למראית העין של הבריות , ובפרט שהם נוהגים כמאן דאמר דלית לן רשות הרבים . ואין חוששים שהם לא ידעו מההפסד מרובה ושעת הדחק , כמו שאין חוששים שהם לא ידעו מהדרכי שלום ומאלמות הנכרי מהדבר מצוה ומהטעם שיתבאר בסמוך ²¹⁹³ , עיין סימן שכ " ה ²¹⁹⁴ :

( ג ) יש להקל כו '. אף ²¹⁹⁵ שהמג " א ²¹⁹⁶ לא היקל אלא כשיחד לו מקום , מכל מקום אף אם אירע שלא ייחד לו יש להקל כהט " ז ²¹⁹⁷ , שבדברי סופרים הלך אחר המיקל ²¹⁹⁸ , ובפרט בשעת הדחק כזה ²¹⁹⁹ .

ועוד דבסי ' שכ " ה ס " ב ²²⁰⁰ מבואר בהדיא דבנכרי אלם מותר אפילו לשלוח לו , וכל שכן שאין לחוש למראית העין ²²⁰¹ . ולהמג " א צריך לומר דשאני התם דמיירי לדידן דלית לן רשות הרבים והוה ליה שבות דשבות , משא " כ כאן יחשדו שעובר על שבות גמור של מקח וממכר ²²⁰² .

ומיהו יש לומר דגם גזירה זו של מראית העין לא עדיפא משבות , והוה ליה גם כן שבות דשבות . וכל שכן לפי מ " ש העולת שבת בסי ' שכ " ה ²²⁰³ דאפילו ברשות הרבים גמורה לא גזרו על מראית העין במקום דרכי שלום ואפילו לשלוח לו שרי עיי " ש :

( ד ) לא גילה כו '. כן ²²⁰⁴ משמע בט " ז סימן ש " ז סק "[ ג ] ²²⁰⁵ , שכתב תחלה ואמר לו ראה שאני צריך כו ', ואחר כך כתב ואמר לו שילך לדרכו , משמע אעפ " י שלא אמר לו ראה שאני צריך , אלא מכיון שאמר לו שילך לדרכו הרי גילה דעתו שצריך אליו :

( ה ) ושמא יחשדוהו כו '. הנה ²²⁰⁶ הבית יוסף ²²⁰⁷ כתב ומשמע מדברי כולם , דהיינו רש " י ורמב " ם ורא " ש ותוס ' וסמ " ג וספר התרומה וסיעתם , דכל כהאי גוונא לא מינכר מילתא כו '. וכוונתו משום חשדא ²²⁰⁸ ( כמו שכתבתי בפנים ²²⁰⁹ ), דומיא דמחובר דבסימן רמ " ד ²²¹⁰ , שהרי הרמב " ם ²²¹¹ לא הזכיר בפירוש אלא דין המחובר , וברש " י ²²¹² מבואר כן בהדיא . אלא שפירש טעם החשד שיאמרו שבשבת נתן לו ( וכן כתבתי בפנים ²²¹³ גבי חלוקים שאין דרך לכבס על ידי שכירי יום ), והתוספות ²²¹⁴ והרא " ש ²²¹⁵ וסיעתם פירשו גבי מחובר משום שכיר יום , משום דמיתסר אף שראו אותו עוסק בבנין מערב שבת ²²¹⁶ . ולדינא תרוייהו איתנהו כל חדא היכא דשייכא ²²¹⁷ .

והוא ²²¹⁸ הדין לבתוך ביתו שגם כן הטעם משום חשדא , דומיא דמחובר . דאם יש שם טעם אחר לאסור כמ " ש לקמן ²²¹⁹ , ועל כרחך צריך לומר דאותו טעם משכחת לה גוונא דלא שייך במחובר ²²²⁰ , כגון שאין המלאכה נעשית אצל דירתו של ישראל , שאין הישראל רואהו ולא יודע ממנו כלום בשבת ( וגם לא מינכרא מילתא שהיא מלאכת ישראל , אי תמצי לומר שכן הוא כוונת הב " י , ולא משום חשדא ²²²¹ ). דאם לא כן למה לי טעמא דחשדא גבי מחובר , הלא כל מחובר הוא ברשות הישראל כמ " ש התוס ' ²²²² ורא " ש ²²²³ וסמ " ג ²²²⁴ וספר התרומה ²²²⁵ . וגם היכי שרינן בגמרא ²²²⁶ בחוץ לתחום . ואם כן ²²²⁷ היאך הוכיחו התוס ' ורא " ש וסמ " ג וספר התרומה דרבי שמעון בן אלעזר אוסר אפילו בסיתות אבנים , וכן פסק בטור ושו " ע ²²²⁸ , משום דמחובר ממש לא הוה פליגי רבנן , דהא ברשות ישראל הוא , דלמא רבי שמעון בן אלעזר מוסיף לאסור במחובר , כהאי גוונא דלא שייך טעמא דאיסורא דגבי בתוך ביתו . אלא ודאי דזה אינו ²²²⁹ .

*

וכן ²²³⁰ כתב בהדיא בט " ז ריש סי ' רמ " ד ²²³¹ . ועיין שם ²²³² שאוסר אפילו עושה בשבילן מהאי טעמא , כדעת רבינו שמחה ²²³³ החולק על ספר התרומה ²²³⁴ ( שהובא לשונו גם במרדכי ²²³⁵ ובהגהות מרדכי פ " ק ²²³⁶ ), כמבואר בהגהות מיימוניות פ " ו ²²³⁷ . ולפי זה ²²³⁸ , מ " ש הטור ושו " ע סוף סי ' רע " ו דמותר למחות כו ', משמע דאין צריך למחות ²²³⁹ , ומיירי בבית ישראל כמפורש בראש דבריהם ²²⁴⁰ . וכן כתב הט " ז סוף סי ' ²²⁴¹ , דמותר אפילו להשתמש לאורה כשמדלקת להדחת כלים ²²⁴² , וכל שכן שאין צריך למחות . וכן כתב בהדיא בהגהות מרדכי סוף פ ' ט " ז ²²⁴³ בשם הרא " ם , דנכרי העושה מדורה לעצמו בבית ישראל אין צריך למחות . צריך לומר דשאני נר ומדורה שהגוף נהנה ממלאכתו מיד בשבת עצמה , ואם כן כשעושה בשביל עצמו ומשתמש לאור נרו ומתחמם כנגד מדורתו , ניכר הדבר שעשאה בשביל עצמו , וליכא מראית העין ²²⁴⁴ . ואם ²²⁴⁵ עשאה בשביל ישראל צריך למחות בלאו הכי , כמ " ש הב " י סי ' רע " ו בשם הכלבו בשם הר " ם ²²⁴⁶ . ומסתימת לשונו שם משמע דהטור שם ושאר פוסקים שהביא ב " י שם בסמוך שכתבו ומותר למחות , דמשמע דאין צריך , מיירי כשעושה בשביל עצמו , ולא כשעושה בשלו כמ " ש המ " א ²²⁴⁷ , שהרי המרדכי ²²⁴⁸ שהביא ב " י שם מיירי בכיבוי נר ומדורה של ישראל , דהאיך יכול למחות כשמכבה שלו . ועוד דבהגהות מיימוניות פ [ י ]" ב ²²⁴⁹ מבואר בהדיא דמיירי בעבדיו המכבים נרותיו ²²⁵⁰ . ומכל מקום גם זה דוחק ²²⁵¹ בלשון המרדכי והגהות מיימוניות עיי " ש .

והאמת ²²⁵² יורה דרכו , דהמרדכי כתב כן ²²⁵³ בשם הר " ם רבו , דהיינו מהר " ם מרוטנבורג רבו של הרא " ש והגהות מיימוניות כנודע ²²⁵⁴ . ואינו הר " ם שבכלבו ²²⁵⁵ שהגיה עליו הר " פ ²²⁵⁶ . אלא מהר " ם לשיטתיה אזיל שכתבו הגהות מיימוניות בשמו בפ " ח ²²⁵⁷ , הובא ב " י סוף סי ' ש " ה ²²⁵⁸ , דכשהנכרי עושה מעצמו לא דמי למתניתין ²²⁵⁹ דאין נותנים עורות , ורוצה לומר דלא בעינן קצץ , ושלא יעשה בביתו כי התם ²²⁶⁰ . ודעתו כמ " ש תלמידו הרא " ש סוף פ ' ט " ז ²²⁶¹ דכשהנכרי עושה מאליו אדעתא דנפשיה קעביד , אע " ג דלא קצץ , כמו נכרי שבא לכבות . וכן כתב הרשב " א ²²⁶² שבב " י סי ' ש " ד ²²⁶³ . ולא סבירא ליה למהר " ם חילוקו של ר ' שמחה שבהגהות מיימוניות ²²⁶⁴ והגהות מרדכי ²²⁶⁵ בין דליקה דאין צריך ליטול רשות מישראל , ובין מבעיר מעצי ישראל , כמ " ש מג " א סק " ט ²²⁶⁶ . ולכן התיר גבי גבינות , ואף דמסתמא עושות בבית הישראל , דאין כאן מראית העין , שכל הרואה אותה עושה מאליה ²²⁶⁷ ( וכן משמע מהא דאין מביאין כלים מבית האומן אפילו על ידי גוי מפני מראית העין , וכשהאומן מביא מאליו אין כאן מראית העין ²²⁶⁸ ) יודע דאדעתא דנפשיה קעבדא , שיודעת שלא תפסיד כדפרש " י ²²⁶⁹ גבי דליקה .

( ואם ²²⁷⁰ היא שפחתו השכורה לו , צריך לומר דסבירא ליה כרא " ם שבהגהות מרדכי ²²⁷¹ , דמתיר גבי דליקה כמ " ש מג " א סי ' של " ד ²²⁷² , והוא הדין בשאר מלאכות כמ " ש בסי ' רמ " ד ²²⁷³ בשם ספר התרומה ²²⁷⁴ והמרדכי ²²⁷⁵ . וכן דעת הגהות מרדכי והגהות מיימוניות ²²⁷⁶ , עיין מג " א סי ' רע " ו ס " ק ד ²²⁷⁷ . וכן משמע בהדיא בהגהות מיימוניות ריש פ " ו ²²⁷⁸ . עיין במ " ש בסי ' ש " ז ²²⁷⁹ . ובהא אתי שפיר טפי מ " ש הגהות מיימוניות פי " ב בעבדיו המכבים נרותיו ²²⁸⁰ . אבל להמרדכי ²²⁸¹ דנקט גוי סתמא , צריך לומר כמו שכתבתי ²²⁸² . ומ " ש בהגהות מרדכי סוף פ ' ט " ז דעושה מדורה לעצמו ²²⁸³ , היינו בעבדו שגופו קנוי לו , כדמייתי מברייתא דכריתות ²²⁸⁴ עיי " ש ובסי ' ד " ש ²²⁸⁵ . ועוד יש לומר דמיירי שניכר שאינה ²²⁸⁶ כו ' כמ " ש בש " ע סי ' ד " ש ²²⁸⁷ עיי " ש בב " י ²²⁸⁸ ודו " ק ).

ואין חוששין ²²⁸⁹ למראית העין אלא כשהאמת הוא שהוא נתן לו המלאכה או אמר לו לעשותה , שאז יש לחוש שמא יתברר להם האמת ( עיין מג " א סק " ד ²²⁹⁰ ) שאמר לו , ויחשדוהו שמא אמר לו בשבת , לפירש " י בריש פ " ב דמועד קטן , או שמא הוא שכיר יום , לפירוש הרא " ש וסיעתו ²²⁹¹ . וכהאי גוונא צריך לומר לפי מ " ש המג " א ריש סי ' שכ " ה ²²⁹² דלא חיישינן אלא בחפצים של ישראל . ומנא ידעי שהם שלו ²²⁹³ , הלא מותר ליתן כלים לכובס אע " פ שמכבסן על גבי הנהר , משום שאין ידועין שהן של ישראל כמ " ש ב " י ²²⁹⁴ בשם רבינו ירוחם ²²⁹⁵ , וכן כתב הריטב " א פ " ב דמועד קטן ²²⁹⁶ , וכן כתב המאור שם ²²⁹⁷ , ופשוט הוא בשו " ע ס " ג ומג " א סק " י ²²⁹⁸ , לפי מ " ש בסי ' רמ " ד ²²⁹⁹ , עיי " ש דדוקא בספינה אסור במקום פרהסיא ²³⁰⁰ . אלא ודאי ²³⁰¹ משום שכשיתברר האמת שהם של ישראל יאמרו שבשבת מסר לו , משא " כ כשהאמת אינו כן , לא חיישינן שיאמרו כלל שהם של ישראל .

*

ומהאי טעמא ²³⁰² נמי אתי שפיר מ " ש המג " א בסי ' רע " ו ס " ק י " ד ²³⁰³ דמיירי בשל נכרי , ולא מיתסר משום מראית העין אע " ג דעושה בשביל ישראל ובביתו . וכן בס " ק ד ' ²³⁰⁴ שם ציין על רמ " א , דמיירי בבית ישראל , ואפילו הכי לא אסר אלא בשל ישראל , אף דמיירי בשביל ישראל , עיי " ש בטור וב " י ( דלא כתוספת שבת שם ²³⁰⁵ ). ומיהו מ " ש ²³⁰⁶ בשם הגהות מרדכי ואפילו בקבולת כגון ששכרו כו ', אליבא דהגהות מרדכי כתב כן ²³⁰⁷ , וליה סבירא ליה דבלאו הכי אסור בשכיר שנה כמ " ש בסי ' רמ " ג ²³⁰⁸ ובסי ' ש " ה ס " ק י " ג ²³⁰⁹ . ולא העתיק זה אלא לאשמועינן דבבית ישראל אסור לכו " ע , אבל שלא בביתו הוה שרי למאן דאמר דהוה כקבולת גמורה .

ובא ²³¹⁰ וראה כמה נתחכם ²³¹¹ המג " א בלשונו , שהעתיק ²³¹² דברי הגהות מרדכי , ולא העתיקן כהווייתן . כי המעיין היטב בתשובת רבינו שמחה זו שבהגהות מרדכי ובהגהות מיימוניות פ " ו ²³¹³ , שהשיב לאסור מה שהשפחות השכורות עושות מדורה בבית אדוניהם , יראה שמתחלה סתר היתר שלמדו ספר התרומה ²³¹⁴ וסיעתם ²³¹⁵ שהביא ב " י סי ' שכ " ה ²³¹⁶ דנכרי העושה מאליו אדעתא דנפשיה קעביד , מהא דנכרי שבא לכבות כו ' ( דמיירי אף שניכר כו ' ²³¹⁷ כמ " ש בסי ' ד " ש ²³¹⁸ ), ועל זה כתב דלא דמי לדליקה ²³¹⁹ כו '. וסיים דדמי לאומנים שעושים בבית ישראל שאסור אפילו בקבולת , ורוצה לומר דהתם נמי טעמא משום שהישראל רואה ושותק לו ואינו מגרשו מביתו ²³²⁰ , דאף דאינו יכול למחות שלא יעשה כלל בשבת כמ " ש שם בסמוך ²³²¹ , מכל מקום כשמניחו לעשות בביתו דמי ממש לעושה בשלו מאליו , דיוכל למחות , ואם כן כמו שבביתו אסור אע " פ שקצץ , הכי נמי כשרואה עושה מאליו , דקצץ עדיף כמו עושה מאליו ²³²² . וזהו שכתב ואין לחלק בין בחנם בין בשכר . ואחר כך הוסיף דבחנם גרע מבשכר , דאפילו בבית הנכרי צריך למחות כשעושה בחנם , אפילו עושה בטובת הנאה , כדגרסינן בירושלמי ²³²³ כו ' הדא אמרה בטובת הנאה אבל שכיר בעבידתיה עסיק , פירוש ולא יוכל למחות ( רוצה לומר דכיון שעל פי דין אינו יכול לכופו שלא לעשות בשבת , שהקבלן , מלאכה דידיה הוא לעשותה מתי שירצה , כדאמרינן בפ " ב דמועד קטן ²³²⁴ , אם כן אף אם ידו תקיפה עליו או שיאבה לו וישמע אליו , אין צריך למחות , דבעבידתיה עסיק ). אלמא בחנם צריך למחות עכ " ל . כוונתו , דדוקא בשכיר שלא יוכל למחות , אבל בחנם אף שעושה בטובת הנאה שקיבל כבר , או שיודע שלא יפסיד ויקבל טובת הנאה , דהיינו מעליותא דעושה מאליו כדפרש " י ²³²⁵ , מכל מקום כיון שיכול למחות חייב למחות .

והנה לפי דעתו ז " ל דדוקא משום שלא יוכל למחות , ולהכי בבית הישראל שיוכל לגרשו מביתו אסר בירושלמי ²³²⁶ אפילו בקצץ , שפיר סיים שם דאפילו בשביל נכרי צריך למחות כשיכול , דהיינו כשעושה בשל ישראל , או שעושה בבית ישראל . אבל המג " א לא העתיק אלא תחלת דבריו ²³²⁷ , לאסור כשעושה בשל ישראל ובשביל ישראל , אף שעושה מאליו , דעבד אדעתא דנפשיה שיודע שיקבל טובת הנאה בעד זה ²³²⁸ . דכהאי גוונא אוסר הירושלמי ²³²⁹ שהביאו גם כן הב " י ²³³⁰ ופסקו בשו " ע ²³³¹ . ולא קיי " ל כחילוק מהר " ם דלעיל ²³³² , אלא כשאינו רואה או שאינו עושה משל ישראל ²³³³ , דבכהאי גוונא מיירי הרא " ש הנ " ל ²³³⁴ . ולכן חלק על השו " ע בסי ' ש " ה ²³³⁵ ( דאין סברא כלל לחלק ²³³⁶ בין דעתו על טובת הנאה שקיבל כבר ובין דעתו על מה שיקבל . ועוד , דהעושה מאליו גם כן יכול להיות דעתו על מה שקיבל כבר כמ " ש רמ " א בסי ' רמ " ז סעי ' ד ' בהג " ה ²³³⁷ ).

אבל ²³³⁸ בקבולת משמע מהמג " א ²³³⁹ דשרי שלא בביתו , וכל שכן כשעושה בשביל נכרי . משום דגם בביתו אין טעם האיסור משום דרואה ושותק ²³⁴⁰ , אלא כמ " ש הב " י בסי ' זה דדעת רש " י ותוס ' ורא " ש וסמ " ג וספר התרומה , דהטעם משום חשדא , וכמ " ש לעיל ²³⁴¹ , מכלל דמשום רואה ושותק לא מיתסר בקבולת גמורה , כגון שקצץ , אע " ג דיוכל למחות ²³⁴² , משום דודאי עביד אדעתא דנפשיה , אף שרואה ושותק , וכל שכן כשעושה בשביל עצמו , דלא כהגהות מרדכי ²³⁴³ .

( וכן משמע בט " ז סוף סי ' רע " ו ²³⁴⁴ , דמסתמא מדלקת השפחה נר של בעל הבית להדחת כליו ).

וכן משמע בהדיא ממ " ש המג " א בסי ' ש " ז ס " ק כ " ט ²³⁴⁵ , דאף כשהנכרי עושה בשל ישראל , אין איסור אמירה אלא כשמגיע לו הנאה , שמרבה לו שכר בעד זה עיי " ש . וכן פסק רמ " א ביו " ד סי ' רצ " ז ס " ד בהג " ה ²³⁴⁶ . ואף החולקין שהביא הש " ך שם ²³⁴⁷ , לא אסרו אלא האמירה , אבל לא למחות כשרואהו ²³⁴⁸ .

וכן ²³⁴⁹ דעת כל האחרונים בסי ' רמ " ג גבי קבלנות דמרחץ שתלו בנוסחאות הרא " ש וטור ²³⁵⁰ . ומדברי כולם משמע דכשעבד אדעתא דנפשיה שרי , אם לא משום שהישראל מרויח , או משום מראית העין דמחובר עיי " ש היטב , ולא חששו כלל לעצי הישראל , דודאי השכיר שנה מסיק בעצי בעל הבית , וגם מלאכת ההסקה נעשית במרחץ של בעל הבית ²³⁵¹ . ואין לומר דכיון ששכרו לכך אין צריך ליטול רשות ²³⁵² . שהרי קבלן העושה בטובת הנאה בבית נכרי , דאין צריך ליטול רשות , ואפילו הכי צריך למחות ²³⁵³ . ואף דבשכירות ²³⁵⁴ אין צריך , מכל מקום החילוק ביניהם ²³⁵⁵ הוא משום דכאן יכול למחות וכאן אינו יכול , ואם כן גבי מרחץ נמי דיכול , למה אין צריך ( ולרבינו שמחה צריך לומר דגם בקבלנות צריך רשות לעשות בשבת ²³⁵⁶ , ולהכי לא דמי לדליקה ²³⁵⁷ , ואם כן הוא הדין במרחץ ²³⁵⁸ ). אלא על כרחך צריך לומר לדעת האחרונים , דהחילוק ביניהם הוא , משום דבשכירות ²³⁵⁹ , אף שרואהו ושותק , דעתו על שכרו , דהא ניחא ליה טפי מניחותא דבעל הבית ²³⁶⁰ . ואם כן כל שכן כשעושה בשביל עצמו לגמרי ²³⁶¹ . ומה שהניח המג " א בסי ' ש " ה את דברי הש " ע שם סעיף כ " א בצ " ע ²³⁶² . היינו משום דהתם מיירי שעושות בשביל אדוניהם ²³⁶³ עיי " ש בב " י ²³⁶⁴ , וגם מסתמא עושות הגבינות בבית אדוניהם ²³⁶⁵ .

ומיהו ²³⁶⁶ כל זה כשעושה בשל ישראל , אבל כשעושה בשלו , אף בשביל ישראל ובבית ישראל אין צריך למחות , כמ " ש המג " א סי ' רע " ו ²³⁶⁷ . ואף מלשון הגהות מרדכי והגהות מיימוניות שהעתיק בסי ' ש " ה סקי " ד ²³⁶⁸ משמע דאף בבית ישראל לא מיתסר אלא בשל ישראל . ואף שבהגהות מיימוניות והגהות מרדכי סיימו להחמיר אף בשלו ²³⁶⁹ , לא קיי " ל הכי , משום דספר התרומה ²³⁷⁰ ומרדכי והגהות מרדכי פרק קמא והר " ם ²³⁷¹ שבהגהות מרדכי סוף פ ' ט " ז וטור ושו " ע סוף סי ' רע " ו הנ " ל ושאר פוסקים שבב " י שם פליגי עליה , עכ " פ בעושה משלו לפי דעת המג " א ²³⁷² .

*

והוא הדין ²³⁷³ בעושה מדורה ומדליק נר בשביל עצמו בשל ישראל בבית ישראל , כמשמעות הטור ושאר פוסקים לפי דעת הב " י והט " ז סוף סי ' רע " ו וכמ " ש לעיל ²³⁷⁴ . אבל במלאכה אחרת אין להקל נגד הט " ז ריש סי ' רמ " ד ²³⁷⁵ , אע " פ שספר התרומה מתיר , וכן משמע בהגהות מיימוניות ²³⁷⁶ שאין מסכימים עם ספר התרומה בזה עיי " ש :

( ו ) אלא כשאין מגיע כו '. עיין ²³⁷⁷ במ " ש בסי ' רמ " ד ²³⁷⁸ שיש שני מיני ריוח , ריוח שרכושו מתרבה וריוח מלאכה זו גופה . הראשון נזכר לאיסור בדברי הרא " ש ²³⁷⁹ , על כל פנים לענין ליתן לו בערב שבת , ובזה ודאי לא חלק הט " ז , דבסימן רמ " ו ²³⁸⁰ קיי " ל כהרא " ש בהא .

אבל בריוח מלאכה זו גופה , שלא נזכר אלא בהשגת הראב " ד פ " ו ²³⁸¹ , דלאחר שבת יעשה עוד בלאו הכי , ויפסיד מלאכה זו לגמרי אם לא יעשה אותה היום ²³⁸² . וכן כתב מהר " י אבוהב ²³⁸³ בסי ' רמ " ג , עיי " ש בב " י ²³⁸⁴ . והב " י שם ²³⁸⁵ ובסי ' רמ " ד ²³⁸⁶ שכתב האיסור במרחץ משום מראית העין , מכלל דלא פסיקא ליה מלתא לאסור בשביל כך , כיון דקעביד אדעתא דנפשיה . וכן כתב הט " ז בסי ' רמ " ג ²³⁸⁷ . ודעתם בזה דלא כהראב " ד אלא כהרמב " ם ²³⁸⁸ . דהם לא פירשו ברמב " ם כמ " ש המג " א ²³⁸⁹ כדרך השרים כו ', דלדעתו כולי עלמא מודו במשתרשא ליה דאסור , ולא פליגי אלא אי מיקרי משתרשא ליה עיי " ש , אבל הב " י וט " ז לא פירשו כן , דוק בלשונם שם ותשכח דהכי הוא . אלא שהב " י ספוקי מספקא ליה , ולפי ספיקו דאפשר דהרמב " ם מודה בשכיר שנה , צריך לומר כפירוש המג " א . אבל הט " ז אפשר דפשיטא ליה דלא כרמ " א שם ²³⁹⁰ .

והשתא אתי שפיר ²³⁹¹ מ " ש בסי ' ש " ז סק "[ ג ] דאסור שיאמר לו שילך לדרכו במוצאי שבת מיד ²³⁹² , דמשמע כשאינו אומר לו כן שרי , אף שהאמת כן הוא שילך במוצאי שבת מיד ויטול ממנו מעותיו אם לא יקנה ²³⁹³ , או שאף אם יקנה אחר כך , לא יהיה לו חפץ במקחו לאחר זמן כשיחזור מן הדרך . דעל כרחך מיירי בכהאי גוונא , דאם לא כן היאך יבין הנכרי לקנות בשבת דוקא , הלא אינו אומר אליו כלל שצריך במוצאי שבת מיד , כמ " ש שם לעיל בסמוך ²³⁹⁴ , ואם כן משתרשא ליה מלאכה זו גופה , ואפילו הכי שרי ²³⁹⁵ . וכן משמע ממ " ש בסוף סי ' ש " ה ²³⁹⁶ בשם חמיו דבשכיר שנה שרי . עי ' שם במג " א ²³⁹⁷ שהקשה על זה מסי ' רמ " ד ס "[ ה ] בהג " ה ²³⁹⁸ , אבל לפי מה שנתבאר דהט " ז חולק על רמ " א , לא קשיא מידי .

ומיהו ²³⁹⁹ זהו דוחק גדול לומר דהט " ז יחלוק בבירור על רמ " א ולא יזכיר מחלקותו באותו פרק באותו מקום שהגיה רמ " א ²⁴⁰⁰ . ובפרט שציין באותו מקום וכתב שם מה שהיה נראה לו לחדש ²⁴⁰¹ , ולא זכר חידוש זה דלא קיי " ל כרמ " א שסתם דברו בלי שום חולק . וממ " ש בסי ' רמ " ג ²⁴⁰² אינו ראיה , דשם מפרש כוונת הב " י ²⁴⁰³ דיש לדחות דברי מהר " י אבוהב , אבל אנו נמשכין אחר רמ " א , ולא הוצרך לזכור זה שם שאין שם מקומו ²⁴⁰⁴ .

ומסי ' ש " ה ²⁴⁰⁵ אין ראיה , דאין כוונתו להתיר שלא יצטרך למחות , כדמשמע מהמג " א שם ²⁴⁰⁶ , שהרי אף מהר " ם ²⁴⁰⁷ המחמיר לקנות החלב , מתיר אפילו לומר לכתחלה , כמבואר בהדיא במרדכי סוף פרק כ " ד ²⁴⁰⁸ עיי " ש , אלא משום שאמירה זו דחויה היא ולא הותרה , שצער בעלי חיים דוחה שבות דרבנן ²⁴⁰⁹ , הילכך כל מאי דאפשר עבדינן , דהיינו שיקנה החלב כדי שיהיה טורח בשביל עצמו . שאף שהותרה אפילו האמירה , מכל מקום כיון שאפשר שיעשה בשביל עצמו למה יעשה בשביל ישראל , יעשה בשביל עצמו כדי להקל איסור האמירה , שנעשה כאומר לו עשה מלאכתך ²⁴¹⁰ . כמ " ש בהגהות מרדכי סוף פ " ד ²⁴¹¹ לענין לקצוץ לנכרי בשבת לדבר מצוה שיעשה בו ביום , דשרי לדעתו , ובלא קציצה אסור , דקעביד אדעתא דישראל עיי " ש . אבל אם באמת עושה בשביל עצמו , כגון שכיר שנה דקעביד אדעתא דנפשיה כמ " ש ספר התרומה ורא " ם ²⁴¹² . ואף להאוסרין , אין טעם האיסור משום שהוא מתכוין לטובת הישראל בלבד , דאם כן בלא ריוח הישראל נמי ליתסר כמו בקבלנות ולא קצץ ²⁴¹³ , אלא ודאי הטעם הוא משום דכיון שיש ריוח להישראל ולו אין ריוח מחזי כשלוחו , כמ " ש בסי ' רמ " ד ²⁴¹⁴ , אם כן אין לאסור כאן , שהשליחות עצמה מותרת ²⁴¹⁵ .

ובמ " ש בסי ' ש " ז ²⁴¹⁶ יש לומר ( כמ " ש בפנים ), דבההוא אפילו המג " א מודה כיון שגם להנכרי יש ריוח . ועיי " ש בסי ' רמ " ד ²⁴¹⁷ .

ואיך שיהיה כוונת הט " ז בסי ' ש " ז , אין לנו להקל נגד רמ " א סי ' רמ " ד ס "[ ה ], כיון שהט " ז לא חלק עליו שם בפירוש , ובפרט שהמג " א הסכים לאיסור ²⁴¹⁸ .

ואם משכחת גוונא דאית ביה שעת הדחק , בלאו הכי יש לסמוך על ספר התרומה וסיעתו , כמו לענין דליקה בסי ' של " ד ²⁴¹⁹ , עיי " ש במג " א ס " ק ל ' ²⁴²⁰ , ובסוף סי ' רמ " ז ²⁴²¹ .

ומיהו ממ " ש המג " א בסי ' זה ס " ק ח ' אין קפידא ²⁴²² כו ', משמע דבלאו הכי אסור אפילו להרא " ש בד ' וה ', ובסוף סי ' רמ " ז גבי שכיר שנה שרי בד ' וה ', מכלל דהכא חמיר משכיר שנה ²⁴²³ . כיון שאין המלאכה יכולה להגמר אלא אם כן תיעשה גם בשבת , משא " כ בשכיר שנה שמלאכה זו יכולה להעשות אף בחול , אלא שיפסיד מלאכה אחרת , אם כן אפשר אף שספר התרומה וסיעתו מודו הכא , וצ " ע :

( ז ) ומכל מקום אם רואה כו '. דוקא ²⁴²⁴ רואה , אבל יודע אין צריך למחות , אפילו כשלא קצץ , כשנתן לו בד ' וה ', דאם לא כן האיך מותר לשלוח אגרת בד ' וה ' ²⁴²⁵ , הא ודאי לא יעמוד בשבת באמצע הדרך ²⁴²⁶ . וכן כתבו בהדיא בעולת שבת סי ' זה ס " ג ²⁴²⁷ ובט " ז ריש סי ' רמ " ח ²⁴²⁸ ופשוט הוא .

ועוד דמשנה שלימה שנינו ²⁴²⁹ נכרי שבא לכבות אין אומרים לו אל תכבה , אע " ג דהוה ליה כעושה בטובת הנאה כמ " ש לעיל ²⁴³⁰ . דאם ²⁴³¹ אין היתר בערב שבת בטובת הנאה אלא כשאפשר שלא יעשה בשבת , אם כן מה הפרש יש בין טובת הנאה ללא קצץ , ממה נפשך אם תולין להקל שלא יעשה בשבת , אף בלא קצץ לישתרי , ואם יעשה , אף בטובת הנאה אסור . אלא ודאי דזה אינו , דכל שאינו רואהו , עביד אדעתא דנפשיה , כדמשמע בהדיא בהגהות מרדכי הנזכר לעיל ²⁴³² , ומשמע שם ( עמ " ש לעיל ²⁴³³ ) שהכל תלוי במה שהנכרי רואה מדעת הישראל שאינו מוחה בידו שעושה בלא רשותו , ולהכי בדליקה שאין צריך רשות קעביד אדעתא דנפשיה . וגבי קבולת בבית נכרי ²⁴³⁴ , צריך לומר דמכל מקום לעשות בשבת בשל ישראל צריך רשות ( כמ " ש בפנים ²⁴³⁵ ).

ואפשר ²⁴³⁶ דאף שאינו רואהו ממש , אלא שהנכרי יודע בבירור שהישראל יודע מעשייתו בשבת ויכול למחות בו בקל , כגון שעובד סמוך לביתו ואינו מוחה בו , אם כן גלי דעתיה דניחא ליה ואדעתיה קעביד . ואפשר דלא אמרינן דעביד אדעתיה אלא אם כן רואהו ממש , שאז מה שהוא עושה בשעת ראייתו אותו , הוא מתכוין שתהא לרצון לפני הישראל הרואהו , וצ " ע .

ומיהו ²⁴³⁷ כל זה כשיכולה המלאכה להעשות בחול ²⁴³⁸ , דאז אע " ג דלא קצץ , דלא עביד עיקרא דעבידתיה אדעתא דנפשיה , מכל מקום מה שעושה בשבת עביד אדעתא דנפשיה להשלים קבלנותו שכבר קיבל ונתחייב לעשות , להכי אין צריך למחות כשאינו רואהו כשנתן לו בד ' וה ' להרא " ש ²⁴³⁹ וסיעתו . אבל כשאי אפשר לה להעשות בחול בגלל הישראל ²⁴⁴⁰ , אזי מקרי עשיית השבת בשבילו , אע " ג דקצץ , וצריך למחות אף שאינו רואה , כדמשמע מלשון המג " א סי ' רמ " ד ס " ק א ' ²⁴⁴¹ , דהתם מיירי בצנעה בביתו של נכרי , ולא נזכר שם כלל שרואה אותו . ואף שנותן לו בד ' וה ', כמ " ש המג " א בסי ' זה ס " ק ח ' ²⁴⁴² לענין ליתן לכתחלה , וכל שכן לענין למחות כמבואר בס " ק ט ' ²⁴⁴³ .

ואפילו ²⁴⁴⁴ כשאפשר לה להעשות בחול , אלא דמשתרשא ליה עשייתה בשבת , להראב " ד וסיעתו צריך למחות אף שאינו רואהו , שהרי ברמב " ם ²⁴⁴⁵ לא נזכר כלל שרואהו , ואפילו הכי השיג הראב " ד . ואף אם מסר לו המלאכה בד ' וה ' אוסר הראב " ד , שהרי ברמב " ם לא נזכר כלל ערב שבת , ואפילו הכי השיג עליו . וכן משמע מסתימת האחרונים בסי ' רמ " ד ס "[ ה ] ²⁴⁴⁶ , וכן משמע ממ " ש הב " י סי ' רמ " ג ²⁴⁴⁷ בשם מהר " י אבוהב , והסכים עמו המג " א ²⁴⁴⁸ לאסור משום ריוח הישראל . והצריכו למחות כל השבתות של שנת שכירותו , ולא די בשבת הראשון אם שכרו בערב שבת ההוא . וכן משמע ממ " ש רמ " א בדרכי משה סי ' זה ²⁴⁴⁹ דהרמב " ם מיירי כשלא נתן לו כלום , ואפילו הכי אוסר הראב " ד בכל שבתות השנה , ופסק רמ " א ²⁴⁵⁰ כדבריו בשכיר שנה בסתם , ולא פירש כשנתן לו בכל ערב שבת וערב שבת .

אלא ודאי דלא דמי לאיגרת בסוף סי ' רמ " ז ²⁴⁵¹ , דכשנותן לו בד ' וה ' אע " ג דמשתרשא ליה , לא גרע מלא קצץ כלל , דשרי בד ' וה ' ²⁴⁵² כיון שאינו רואהו , משום דכיון שקיבלה להוליכה למחוז חפצו נעשה עכשיו עליה כקבלן , שעשייתו בשבת היא אדעתא דנפשיה להפטר מחיוב שקבל על עצמו להגיע האגרת למחוז חפצו , ואם ילך בשבת וישלים קבלנות זו לא יצטרך להשלים זה בחול , וכיון שמצד הישראל היתה יכולה להעשות בחול , אם כן עשיית השבת אינה בשבילו ²⁴⁵³ . משא " כ במרחץ ²⁴⁵⁴ , שאף אם יעשה בשבת לא יפטר בזה משום קבלנות , שאף שלא היה עושה בשבת לא היה מצטרך לעשות זה בחול , אם כן עשיית השבת היא בשביל הישראל שיש לו ריוח ממנה ולא להנכרי . וכן בסי ' רמ " ד ס "[ ה ] ²⁴⁵⁵ לא מיירי כלל כשנתן לו קבולת בד ' וה ' ²⁴⁵⁶ , דהא לא אצטריך לאשמעינן דשרי , דהא כתבו בפירוש בסי ' רנ " ב ²⁴⁵⁷ . וכי סלקא דעתך ²⁴⁵⁸ מפני שהוא שכיר שנה גרע מנכרי דעלמא דלא קצץ , ומהאי טעמא שרי בסוף סי ' רמ " ז גבי איגרת , משום דלא גרע מנכרי דעלמא דלא קצץ כלל . דאף דגבי שכיר משתרשא ליה , מכל מקום הוא עביד אדעתא דנפשיה , כמ " ש ספר התרומה ורא "[ ם ] ²⁴⁵⁹ . ומ " ש המג " א סי ' רמ " ג ²⁴⁶⁰ ואין לומר דעביד כו ', היינו שאין לו ריוח ולהישראל יש ריוח , ומחזי כעושה בשבילו כמ " ש בסי ' רמ " ד ²⁴⁶¹ עיי " ש . והתם ²⁴⁶² אף דמכל מקום עביד אדעתא דנפשיה , צריך למחות בכל גווני , משום שאינו משלים ופוטר מעליו חיוב קבלנות בעשייה זו שבשבת , שקבלנות שקיבל בתחלת שנתו אינה נשלמת עד סוף שנתו , וגם אינה מתחלקת לחלקים שנאמר שפטר חלק ממנה , שאף אם לא היה עושה היום לא היה עושה למחר כפליים ²⁴⁶³ .

וחילוק זה שבין משלים קבלנות לאינו משלים , הוא מוכח בהדיא מדין מוכר מנעלים בשבת בעיר שרובה ישראל , שכתב המג " א בס " ק ט " ו ²⁴⁶⁴ , או מיני מאכלים ביום טוב ²⁴⁶⁵ , שאסור אפילו על דרך היתר מכירה בשבת ²⁴⁶⁶ , ואפילו שנותן לו משכון ²⁴⁶⁷ , דודאי עבד אדעתא דנפשיה לקבל המשכון מיד והמעות למחר , ואפילו הכי אסור ²⁴⁶⁸ . ואילו בקצץ מותר גבי מנעלים ²⁴⁶⁹ , או גבי מאכלים אם דמו למנעלים כמ " ש המג " א ריש סי ' תקט " ו ²⁴⁷⁰ . ואף דבתרווייהו אדעתא דנפשיה קעביד . על כרחך צריך לומר שהחילוק ביניהם הוא , משום שזה עושה להשלים קבלנותו , וזה עושה מאליו בלא קבלנות ²⁴⁷¹ . ולא דמי כלל למ " ש מהר " ם דקבולת גרע מעושה מאליו כמ " ש לעיל ²⁴⁷² , משום דכשעושה מאליו עביד לגמרי אדעתא דנפשיה . וכן משמע בסי ' שכ " ה במג " א ס " ק ל " א ²⁴⁷³ עיי " ש ודו " ק :

( ח ) אינו עושה בפרהסיא כו '. עיין ²⁴⁷⁴ במ " ש בסי ' רמ " ד ²⁴⁷⁵ .

ואין להקשות על עיקר דינו של המג " א ²⁴⁷⁶ ממ " ש בדרכי משה ²⁴⁷⁷ , דהרמב " ם מיירי שלא נתן לו כלום , ואפילו הכי בעינן קצץ . דזה אינו , דהדרכי משה כתב כן על הסיפא ²⁴⁷⁸ בשוכר לזמן , ושם לא נזכר קצץ ²⁴⁷⁹ . וברישא ²⁴⁸⁰ ודאי מיירי כשעושה משל ישראל אף להדרכי משה :

( ט ) נרו בשבת . עיין במ " ש לעיל ²⁴⁸¹ :

( י ) מפני מראית כו '. כן ²⁴⁸² הוא בהדיא בנימוקי יוסף ²⁴⁸³ , ובב " י , ובמג " א סי ' תקל "[ ד ] ²⁴⁸⁴ . עיי " ש בדרכי משה ²⁴⁸⁵ ובר " ן סוף פ " ד דפסחים ²⁴⁸⁶ .

אלא שבב " י כאן ²⁴⁸⁷ לא כתב כן להר " ן . והעולת שבת ²⁴⁸⁸ כתב כן בשם הב " י . לכן השיג עליו המג " א ²⁴⁸⁹ . אבל באמת גם להר " ן היא מפני מראית העין , כמ " ש סוף פ " ד דפסחים .

ועיין בב " י דלפירש " י שרי גם בשבת לצורך שבת ²⁴⁹⁰ . אם כן אין לומר בענין אחר לדידן דקיי " ל לאסור ²⁴⁹¹ , אלא כמו שכתבתי ²⁴⁹² :

( יא ) ומכל מקום השמן כו ' ²⁴⁹³ . המג " א ²⁴⁹⁴ כתב כן בפירוש השו " ע ²⁴⁹⁵ , אם כן ודאי אין דעתו למ " ש הרא " ש ²⁴⁹⁶ , שהרי בב " י ²⁴⁹⁷ פסק כרי " ף ²⁴⁹⁸ ורמב " ם ²⁴⁹⁹ , וכמו שפירשו הר " ן ומגיד משנה . וגם בשו " ע לא העתיק כלשון הטור ²⁵⁰⁰ ודוקא שנידוכו כו ' גבי בוסר ומלילות . וגם ממ " ש המג " א ליכא חיוב חטאת משמע דאיסורא איכא , ולדעת הרא " ש וטור לא משכחת לה כלל , דבמחוסרין שחיקה יגמור בידים לדעתם , כמ " ש המג " א בס " ק י " ט עיי " ש :

( יב ) הבוסר כו '. עיין ²⁵⁰¹ מג " א ²⁵⁰² מ " ש גבי מלילות . צ " ע מסי ' שי " ט ס " ו בהג " ה ²⁵⁰³ דיכול להוציא הפרי מהאגוז בעודו בקליפתו הירוקה ולא חשיב מפרק , הכי נמי בנידון דידן , כיון שבלא השבלים אין בו משום מפרק מה שסוחט המוהל מהחטה , שלא חייבה תורה אלא בזיתים וענבים ²⁵⁰⁴ , אם כן אף שסוחטה בעודה בשבולת אין בה משום מפרק .

ואף אם תימצי לומר דשאני התם דמיפקד פקיד הפרי בקליפה ²⁵⁰⁵ . מכל מקום צ " ע , הא לא מיקרי משקה אלא היוצא מזיתים וענבים ואוכלא דאפרת הוא , עיין במ " ש בריש סי ' ש " ך ²⁵⁰⁶ .

ואף לפי פירש " י ²⁵⁰⁷ דזיתים וענבים היינו טעמא דמחייב עלייהו משום דאורחייהו בהכי , אבל בלאו הכי אע " ג דמפרק לא מחייב . אם כן גבי מלילות צריך לומר נמי דאורחייהו בהכי , וזה ממש כמ " ש התוס ' ²⁵⁰⁸ דקיימי לסחיטה , וכן גבי בוסר , ואפשר דהוא הדין שום ²⁵⁰⁹ . ועוד צ " ע דלא דמי כלל לזיתים וענבים שרובן לסחיטה כדפירש " י שם דף קמ " ג ²⁵¹⁰ , אבל הני דמו לתותים ורמונים . עיין מג " א סי ' ש " ך ²⁵¹¹ .

ועיקר תמיהתו ²⁵¹² לא קשיא מידי , דהא תותים ורמונים היוצא מהן אסור כמ " ש בסי ' ש " ך ²⁵¹³ . ועל כרחך צריך לומר גזירה משום זיתים וענבים , וכולה חדא גזירה היא , כדאיתא בריש פ " ק דביצה ²⁵¹⁴ . ואינך אמוראי ²⁵¹⁵ לא פליגי על רבי יצחק אלא בביצה , דלאו משקה היא , כמו שכתב הרא " ש שם ²⁵¹⁶ , וכן משמע בהדיא בגמרא ופירש " י שם ד " ה אם לאוכלין ²⁵¹⁷ . משא " כ כשריסקן מבעוד יום , אף בזיתים וענבים לא גזרו בכהאי גוונא . וכן הוא בהדיא בריא " ז סוף פ " ק ²⁵¹⁸ עיי " ש , אלא שיש שם חסרון וטעות סופר ( וצ " ע ) :

( יג ) הפסד כו '. מלשון ²⁵¹⁹ רמ " א ²⁵²⁰ שכתב כמו שנתבאר בסי ' רמ " ד , משמע שצריך הפסד מרובה כי התם ²⁵²¹ . ולכאורה העולת שבת ²⁵²² הקשה יפה , דבסי ' רמ " ד גבי מכס משמע דלא גזרו כלל למראית העין במקום הפסד מרובה , ולא משום מחלוקת הפוסקים מקילינן התם ²⁵²³ . ולדעת המג " א ²⁵²⁴ שהשיג על העולת שבת , צריך לומר דסבירא ליה , דשאני התם שלא יחשדוהו אלא על שבות דלית ביה מעשה דהיינו שעושה על ידי נכרי ²⁵²⁵ , אבל הכא יחשדוהו שעושה מלאכה בעצמו ²⁵²⁶ . ולפי זה ²⁵²⁷ יש לומר דלא בעינן הפסד מרובה , וצ " ע ²⁵²⁸ :

( יד ) מצוה על כו '. עיין ²⁵²⁹ מג " א ²⁵³⁰ , וכוונתו דמוקצה חמיר מכרמלית כמ " ש בסי ' שי " א ²⁵³¹ , וגבי מוקצה גזרינן גזרה כדאיתא בדף קכ " ב ²⁵³² ובסי ' שכ " ה סי " א ²⁵³³ .

אבל אין צריך לזה , דכאן אין גזרה כלל , אלא ספק גמור שמא יש כבר חפץ אצלו , כיון שרגיל בזה כל ימות החול , ולא אמרינן ספק דברי סופרים להקל , כיון שיכול להתברר מיד ²⁵³⁴ דמיא לחסרון ידיעה ²⁵³⁵ . ועוד , שאין עושין ספק דברי סופרים לכתחלה , כמ " ש המג " א בסי ' יו " ד ס " ק י " א ²⁵³⁶ ע " ש :

[1995] עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה :

( א ) מלאכות הנגמרות מאליהן בשבת ( ס " א - ב ).

( ב ) נכרי המוציא מבית ישראל בשבת ( ס " ג ).

( ג ) הנותן קבלנות לנכרי לפני השבת ( ס " ד - ט ).

( ד ) נכרי המדליק מעצמו בשביל ישראל ( ס " י ).

( ה ) נכרי שעשה כלי בשבת ( סי " א - ג ).

( ו ) התחלת מלאכות סמוך לחשיכה ( סי " ד - טז ).

( ז ) היוצא לחשיכה וחפץ בידו או בגדו ( סי " ז - כ ).

[1996] משנה יז , ב ( בית שמאי אומרים אין שורין דיו וסמנים וכרשינין , אלא כדי שישורו מבעוד יום , ובית הלל מתירין ), וכבית הלל . טור ושו " ע ס " א ( מותר להתחיל במלאכה בערב שבת סמוך לחשיכה , אף על פי שאינו יכול לגומרה מבעוד יום והיא נגמרה מאליה בשבת , כגון לשרות דיו וסממנים במים והם נשרים כל השבת ).

וטעם האיסור בזה הוא כדאמרינן יח , א ( נתינת מים לדיו זו היא שרייתן ), ופירש " י ( והוי לישה דידיה בהכי ומיחייב משום לש ). והוא כדעה הב ' דלקמן סי ' שכא סט " ז ( כי נתינת המים זהו גיבולו ).

ואילו לדעה הא ' דלקמן שם ( ואינו חייב בנתינת המים לתוך הקמח בלבד עד שיגבל ... בדברים שהם בני גיבול ), נתבאר טעם האיסור ברמב " ם פ " ט הי " ד ( העושה עין הצבע הרי זה תולדת צובע וחייב . כיצד כגון שנתן קנקנתום לתוך מי עפצא שנעשה הכל שחור ). ובמ " מ שם ( נראה שרבינו ז " ל מפרש מ " ש בפרק קמא ( שם י " ח ) מאן תנא נתינת מים לדיו זו היא שרייתו , להתחייב משום צובע ). הובא במ " א סי ' שכ ס " ק כה .

וכן מותר להתחיל בערב שבת בשאר המלאכות , כמבואר כאן ס " א - ב , ולקמן סי " ד - טז . אמנם לפעמים אסרו , כדלקמן סי ' רסה סוף ס " ח ( ואע " פ שכל מלאכה הנעשית בשבת מאליה אין בה איסור כלל , אף אם מתחילה נעשה בידים סמוך לחשכה , ואין חוששים שמא יבא לעשות כן משתחשך , לפי שהכל יודעים איסור עשיית מלאכה בשבת ולא יטעו בזה . אבל כאן ידמה בדעתו שאין בזה שום איסור כלל אף משתחשך ).

[1997] גמרא יח , ב ( גיגית ... שרו ), ופירש " י ( שהשכר בתוכו ... והשעורין נשורין כל השבת יותר מח ' ימים , והשבת בכלל ). טור ושו " ע ס " ה ( ולתת שעורים בגיגית לשרותן ). ב " ח ד " ה ולתת שעורים ( שהמקור לזה הוא בגמרא ופירש " י הנ " ל ).

והאיסור בזה נתבאר לקמן סי ' שלו סי " ז ( השורה חטים ושעורים וכיוצא בהם במים כדי שיצמחו , הרי זה תולדת זורע , וחייב בכל שהוא ). וכששורה השעורים במים כדי לעשות שכר , השלב הראשון שלו הוא נביטת השעורים , שנקרא מאל " ץ ( MALT ), כדלקמן סי ' תמב ס " ט ( יי " ש הנעשית מתבואה חמוצה שקורין מאל " ץ ).

[1998] ברייתא יח , א ( מניחין מוגמר תחת הכלים ( ערב שבת ) ומתגמרין והולכין כל היום כולו ), ופירש " י ( לבונה ומיני בשמים נותנין על האש , ומעשנין הבגדים שיהא ריחן נודף ). טור ושו " ע שם ( ולתת מוגמר תחת הכלים והם מתגמרים מאליהם כל השבת ).

[1999] גמרא יח , א ( ומוגמר מאי טעמא שרו ... מאן תנא שביתת כלים דאורייתא בית שמאי היא , ולא בית הלל ). שו " ע שם ( דאין אדם מצווה על שביתת כלים ).

וכן הוא לעיל רמו ס " א ( שאין אנו מצווין על שביתת הכלים שלנו ).

[2000] גמרא שם ( לבית הלל אע " ג דקעביד מעשה שרי ). טור ( ואפילו אם הכלי עושה מעשה בשבת ).

[2001] משנה שם ( בית שמאי אומרים אין פורסין מצודות חיה ועופות ודגים אלא כדי שיצודו מבעוד יום , ובית הלל מתירין ). טור ושו " ע ס " א ( ומותר לפרוס מצודות חיה ועופות ודגים והם נצודים בשבת ).

[2002] גמרא יח , א ( מצודת חיה ועוף ודגים דקא עביד מעשה מאי טעמא שרו ... לבית הלל אע " ג דקעביד מעשה שרי ).

[2003] רש " י שם ד " ה מצודות ( שהפח נקשר ותופס העוף . וכן יקוש שפושטים לחיות ללוכדן ברגלים , כשנוגעין בו קופץ ומתחבר מאליו ולוכד ).

[2004] משנה שם ( בית שמאי אומרים אין נותנין ... הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט העין ( הצבע , רש " י ), ובית הלל מתירין ), וכבית הלל . טור ושו " ע ס " א ( ולתת צמר לתוך היורה ).

[2005] שמואל שם יח , ב ( צמר ליורה ליגזור ( שמא יחתה בגחלים , רש " י ). אמר שמואל ביורה עקורה ( מעל האור , רש " י ). וניחוש שמא מגיס בה . בעקורה וטוחה ( מכוסה בכיסוי שלה וטוחה בטיט סביב , דכולי האי לא טרח , ומידכר , רש " י )). טור ושו " ע שם ( לתוך היורה שאינה על האש והיא טוחה בטיט , שאם היא על האש אסור שמא יחתה ( פירוש , יגלה ויעור הגחלים במחתה ), ואפילו אינה על האש , אם אינה טוחה בטיט אסור , שמא יגיס בה בכף ).

[2006] רש " י ( מהפך בה , ובמבושל הוי בישול ). הובא ברא " ש פ " א סי ' לד ( ופרש " י והוה ליה מבשל , אף על פי שעקורה מן האור , בעודה רותחת המגיס בה הוא מבשל ). טור ושו " ע שם ( והמגיס בקדרה , אפילו אינה על האש , חייב משום מבשל ).

[2007] מ " א סק " ב ( משמע דאם הוא מבושל כל צרכו מותר , וכמ " ש סי ' שי " ח סי " ח , אבל התוס ' והרא " ש כתבו דהכא אסור ).

[2008] תוס ' שם ד " ה דילמא מגיס ( והוי צובע ). רא " ש פ " ג סי " א ( לאו משום בישול פריך אלא משום צובע , כשהוא מגיס מכניס הסממנין בצמר ). מ " א שם ( התוס ' והרא " ש כתבו דהכא אסור מכל מקום משום צובע , דכשמגיס בה נקלט הצבע ).

ואף בפירש " י פירש כן הרש " ל בחכמת שלמה שם ( רש " י בד " ה מגיס מהפך בה וכמבשל כו '. נ " ב פירוש ואם כן הכא הוי צובע , ודו " ק בפירוש התוס '). וב " ח ד " ה ולתת צמר ( בלשון פירוש רש " י שבידינו בגמרא ( דף י " ח ב ) כתוב , מגיס מהפך בה , ובמבשל הוי בישול עכ " ל . משמע דרוצה לומר , דכיון דבדבר המתבשל הוי ליה בישול , אם כן הכא בצמר חייב משום צובע , וכמו שכתבו התוספות ( שם ד " ה דילמא ), וז " ל ודילמא מגיס בה והוי צובע עכ " ל . וכן פירש מהרש " ל ( בחכמת שלמה שם )).

וכן הוא לקמן סי ' שיח ס " ל ( האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין מעל גבי האור , אם אינן מבושלין כל צרכן לא יוציא מהם בכף , שנמצא מגיס , ויש בזה משום בישול כמ " ש למעלה . אבל אם נתבשלו כל צרכן , מותר להגיס בהן לאחר שהעבירן מעל גבי האור . אבל צמר שביורה אף על פי שקלט העין אסור להגיס בו ( משום צובע ), שכן דרך הצבעין להגיס בו תמיד כדי שלא יחרך . ויש מחמירין גם בקדרה בכל ענין , והעיקר כסברא הראשונה . והרוצה להחמיר יחמיר בהגסה ממש ).

וזהו גם המשך הדברים כאן ( והמגיס בקדרה רותחת , אפילו אינה על האש , חייב משום מבשל , שההגסה גורמת למהר הבישול [ כשלא נתבשלה כל צרכה ]. ואפילו אם סממני הצבע נתבשלו כבר כל צרכן מבעוד יום , מכל מקום כשמגיס בהן בשבת חייב משום צובע ).

[2009] ולקמן שם : " שכן דרך הצבעין להגיס בו תמיד כדי שלא יחרך ".

וראה הערות וביאורים תתיב ע ' 77.

[2010] וכן הוא לקמן סי ' רנד ס " א ( אלא אם כן טח בטיט סביב הכיסוי , שאז אין חוששים שמא יטרח כל כך לסתור הטיחוי ולא יזכור על השבת ).

[2011] משנה שם ( בית שמאי אומרים אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור , אלא כדי שיהבילו מבעוד יום ... וב " ה מתירין ), וכבית הלל . טור ושו " ע שם ( ולתת אונין של פשתן לתנור כדי שיתלבנו ).

ואונין פירש " י ( אגודות של פשתן מנופץ , ונותנין אותו בקדרה לתנור ומתלבן ). וכן נתפרש במוסגר שבשו " ע ( פירוש אגודות ). אמנם בתוס ' כז , ב ד " ה אונין ( ונראה לר " י דאונין היינו מטוה . וכן פירש בערוך ). והוא בערוך ערך אונין ( אונין בלשון מקרא תקוה , והוא חוטין , כמו את תקות חוט השני ). וכן נתפרש כאן ( פירוש מטוה ). וכנראה הכוונה , שלרש " י וסיעתו מיירי שהיו מלבנים בין ניפוץ לטויה , ולתוס ' וסיעתם היו מלבנים בין טויה לשזירה .

[2012] גמרא שם ( אונין של פשתן נמי ליגזור . התם כיון דקשי להו זיקא , לא מגלו ליה ), ופרש " י ( וליכא למגזר שמא יחתה בגחלים ). מ " א סק " א ( ולא גזרינן שמא יחתה , דכיון דהרוח קשה להם לא יגלה התנור ( גמרא )).

וכן הוא לקמן סי ' רנד ס " ב ( מותר לצלותו על הגחלים או אצל הגחלים בתוך התנור מכוסה , אף על פי שאינו טוח בטיט ... לפי שבודאי לא יגלה פי התנור כדי לחתות בגחלים , כיון שהרוח מזיק ).

[2013] משנה שם יז , ב ( בית שמאי אומרים אין מוכרין לנכרי ואין טוענין עמו ואין מגביהין עליו אלא כדי שיגיע למקום קרוב . ובית הלל מתירין ). טור ושו " ע ס " א ( ומותר למכור לגוי ולהטעינו סמוך לחשיכה ).

[2014] ברייתא יח , ב ( תנו רבנן בית שמאי אומרים לא ימכור אדם חפצו לנכרי ולא ישאילנו ולא ילונו ולא יתן לו במתנה , אלא כדי שיגיע לביתו . ובית הלל אומרים כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה . רבי עקיבא אומר כדי שיצא מפתח ביתו . אמר רבי יוסי ברבי יהודה , הן הן דברי רבי עקיבא הן הן דברי בית הלל , לא בא רבי עקיבא אלא לפרש דברי בית הלל ), וכבית הלל אליבא דרבי עקיבא . טור ושו " ע שם ( ובלבד שיצא מפתח ביתו מבעוד יום ).

*

אלא שבטעם האיסור , כשאין שהות להוציאו מפתח ביתו מבעוד יום , הובאו ( לעיל סי ' רמו ס " ד - ה ) שתי דעות :

( א ) שהרואה סבור שהישראל צוה לו להוליכו ברשות הרבים . ולפי זה אין לאסור אלא בעיר שאינה מעורבת .

( ב ) שהרואה סבור שהישראל מכר לו חפץ זה בשבת . ולפי זה יש לאסור אף בעיר מעורבת .

[2015] מ " א סק " ד ( ועי ' מ " ש סי ' רמ " ו ס " ב , דבשאלה יש להקל בעיר המוקפת חומה , אבל במכירה יש להחמיר אפילו בעיר המוקפת חומה והעכו " ם דר בעיר , דהא כשיודע שהוא מוכרו לו יאמר שמכרו לו בשבת ).

[2016] סעיף ה ( ולענין הלכה יש להקל בשאלה בעת הצורך כסברא הראשונה . אבל אם מכר לו ... צריך שיצא מפתח ביתו מבעוד יום אפילו היא עיר המעורבת ).

וכיון דהכא מיירי במכירה , לכן יש לאסור " אפילו היא עיר מעורבת ".

[2017] ראבי " ה סי ' קצח ( כשיחד לו מקום מבעוד יום ... נראה לי להתיר , כדפרישית לעיל . ויש להחמיר , שלא להרגיל הגוים בכך ). הגהות מרדכי רמז תנד ( אבל ייחד לו מקום [ שרי ] ... ויש להחמיר שלא להרגיל הנכרי בכך , ראבי " ה . ולאבא מורי ה " ר מרדכי נראה דהמדקדק לשון הספר בפ " ק דפסחים ימצא דאפילו שכירות לא קניא אלא גבי חמץ מגזירת הכתוב ). רמ " א ס " א ( ויש מתירין שיוציא הגוי בשבת , אם יחד לו הגוי מקום מבעוד יום בבית ישראל , ויש להחמיר ).

והיינו שהראבי " ה סובר שמותר מעיקר הדין , ויש להחמיר שלא להרגיל הגוים בכך . והגהות מרדכי מוסיף בשם אבא מורי ה " ר מרדכי , שגם מעיקר הדין אסור , כיון ששכירות המקום ( וייחד לו מקום ) לא קניא . וברמ " א שכתב " ויש להחמיר ", לא נתפרש אם הוא מעיקר הדין .

מ " א ס " ק ד ( ויש להחמיר , דהא מכל מקום הרואה סובר שהישראל צוהו להוציא ), וס " ק ה ( להחמיר , שלא להרגיל העכו " ם בכך . ומשמע שם בהגהות מרדכי ... ואם כן אין לסמוך להקל ). שבס " ק ד כותב שאסור משום מראית העין , ובריש ס " ק ה – שלא להרגיל העכו " ם בכך , ובסיום ס " ק ה מסיק שמעיקר הדין אסור . ונתבאר בקונטרס אחרון ס " ק א .

ואף שלענין חמץ בפסח קיי " ל דסגי בייחד לו חדר , כדלקמן סי ' תמ סי " א ( אבל אם בשעה שהפקיד אצלו ייחד לו זוית מיוחדת שיהיה חמצו מונח שם עד שיבא הנכרי ליטלו משם ... כיון שאין החמץ מסור ביד הישראל לטלטלו ולפנותו מזוית זו למקום אחר , שהרי כבר מסר אותה זוית להנכרי , אין צריך לבערו אף שקיבל עליו אחריות מגניבה ואבידה באונס ... שנאמר לא ימצא , מי שמצוי בידך , יצא זה שאינו מצוי בידך , שהרי הוא מונח בזוית המיוחדת לנכרי , והרי זה דומה למקבל עליו אחריות חמצו של נכרי המונח ברשות הנכרי שאינו עובר עליו ).

היינו דוקא בחמץ מלימוד מיוחד , משא " כ בנידון זה אסרו אפילו אם ייחד להנכרי חדר בחצרו שיניח שם מקחו , משום מראית העין .

וכן הוא לקמן סי ' שכה ס " ד ( ואפילו אם ייחד מקום להנכרי מבעוד יום בתוך רשותו , להניח שם משכונו עד למחר שיבא ויטלנו משם , אסור להניחו ליטלו בשבת , משום מראית העין ).

[2018] ט " ז סק " ג ( ואם העכו " ם אלם , ודאי יש להתיר אפילו בלא ייחד לו מקום , דבכה " ג לא גזרו ).

ואף שבמ " א ס " ק ד מסיק ( ואפשר דבעכו " ם אלם יש להקל כשיחד לו מקום ). נתבאר בקונטרס אחרון ס " ק ג , הטעם שיש לסמוך בזה על הט " ז .

וכן הוא לקמן סי ' שכה ס " ד ( אלא אם כן שהנכרי הוא אלם , שאז יש להקל אפילו לא ייחד לו מקום ).

[2019] הלכה זו כבר נתבארה לעיל סי ' רמד ס " א ( אבל אם הוא עושה בתורת קבלנות ... מותר להניחו שיעשה כל מלאכתו בשבת ), ושם נסמן ( הערה 285 ).

וכאן ( ס " ד - יג ) יתבארו שאר פרטי הלכה זו .

[2020] משנה שם יז , ב ( נותנין עורות לעבדן ... כלים לכובס נכרי ... בית הלל מתירין עם השמש ), ופרש " י ( בעוד החמה זורחת ). טור ושו " ע ס " ב ( ומותר ליתן בגדיו לכובס גוי , ועורות לעבדן , סמוך לחשיכה ).

וכן הוא לעיל שם ( ואפילו לכתחלה מותר ליתן לו אפילו בערב שבת סמוך לחשיכה , על דרך שיתבאר בסימן רנ " ב ).

[2021] פוסקים ( שאסור לומר לו כן אף בקבלנות ). רמב " ם רפ " ו ( אסור לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת , אע " פ שאינו מצווה על השבת , ואע " פ שאמר לו מקודם השבת ). ובמ " מ שם ( ומ " ש ואע " פ שאמר לו מקודם השבת , הוא מוסכם ). ס ' התרומה סי ' רכב ( וגם אסור לומר מערב שבת לתקנן בשבת אפילו קבולת ... דבית הלל מתירין עם השמש , היינו שהעכו " ם עושה המלאכה מאליו , אבל אינו מתיר לומר לו לעשותה בשבת , ושייך ביה אמירה לעכו " ם שבות אפילו אם אומר לו מערב שבת ), והיינו כדתנן יז , ב ( ובכולן בית הלל מתירין עם השמש ), שפירושו הוא שנתן לו בסתם , והוא עושה בשבת . שו " ת מהר " ם מרוטנבורג ( פראג ) סי ' רב ( יש בני אדם שסבורים שאמירה לגוי שבות היינו דוקא כשהאמירה בשבת , אבל כשהאמירה קודם שבת , אף על פי שמצוה לעשות בשבת מותר , וטועים ... ולא נחלקו עליהם בית הלל להתיר עם השמש , אלא כשנותן לו סתם , אבל כשנותן לו בהדיא ומצוה לעשות לו בשבת , אפילו בית הלל אסרו לעשות ... וגם בלא שום ראי ' לאסור , אין לנו לחלק באמירה שבות בין אומר לגוי בשבת למערב שבת ). שו " ע ס " ב ( והוא שלא יאמר לו לעשות בשבת ). טור ושו " ע סי ' רמז ס " א ( ובלבד שלא יאמר לו שילך בשבת ), וסי ' שז ס " ב ( ואפילו לומר לו קודם השבת לעשותו בשבת , אסור ).

וכדלעיל סי ' רמג ס " א ( ואע " פ שאומר לו מקודם השבת שיעשה בשבת ), ושם נסמן ( הערה 150 ).

[2022] מ " א סי ' רמז סק " ב ( ומזה נלמוד דכל שכן כשמשלחו בערב שבת , דלא יאמר ראה שתהא שם ביום א ' או ביום ב ' וכיוצא בזה , וידוע שאי אפשר לו להיות שם אלא אם כן ילך בשבת , דהוי כאלו אמר לו לך בשבת ).

וכן הוא לעיל שם ס " א ( לא יאמר לו ראה שתהא שם באחד בשבת או בשני וכיוצא בזה , אם ידוע לו שאי אפשר לו להיות אז שם אם לא שילך גם בשבת , שהרי זה כאומר לו לך בשבת ).

ט " ז סי ' שז ס " ק ג ( ונראה לי עוד , דאפילו בהנהו דמתירין בית הלל עם השמש , כגון נותנין כלי לכובס עכו " ם , יש איסור אם נותן לו הכלים סמוך לשבת ואומר לו ראה שאני צריך להם במוצאי שבת , דהוה ליה כאומר בפירוש שיכבסם בשבת . וכן לענין אם נותן לו מעות בערב שבת לקנות ואמר לו שילך לדרכו במוצאי שבת . כן נראה לענ " ד ).

וכן הוא לקמן ס " ה ( רק שלא יגלה לו דעתו שצריך לו שתיעשה בשבת , ולא יאמר לו כלל שיוצא לדרך במוצאי שבת מיד ).

וכן הוא לקמן שם ס " ט ( ובלבד שלא יאמר לו קנה בשבת , וגם לא יאמר לו שהוא הולך בדרך במוצאי שבת מיד , ויצטרך הנכרי לקנותו בשבת , שהרי זה כאומר לו בפירוש לקנות בשבת כמ " ש בסי ' רנ " ב ).

[2023] משמעות הט " ז שם , שלא אסר אלא באופן של גילוי דעת ( ואומר לו ראה שאני צריך להם במוצאי שבת ... ואמר לו שילך לדרכו במוצאי שבת ). ויתבאר בקונטרס אחרון ס " ק ד .

ובזה מותר אף אם הוא צריך אליו במוצאי שבת מיד , כדלעיל סי ' רמד ס " א ( אע " פ שיודע שהנכרי יעשה בשבת ( בכך הוא חפץ )). ונתבאר בקונטרס אחרון שם ס " ק א .

ואם הוא מקפיד שתיעשה היום , לפי שלא תוכל להיעשות כלל למחר ויפסיד מלאכה זו לגמרי , יש אוסרים אפילו לא אמר כלום לנכרי , כדלקמן ס " ה , וקונטרס אחרון ס " ק ו , ולעיל סי ' רמד בקונטרס אחרון ס " ק א .

לסיכום :

( א ) אסור לומר לקבלן לפני השבת שיעשה המלאכה בשבת ( רנב , ד ).

( ב ) אסור לגלות דעתו לקבלן שצריך לו שתיעשה בשבת ( רנב , ד - ה ).

( ג ) אסור לומר לקבלן שהוא יוצא לדרך במוצאי שבת ( רנב , ד - ה . שז , ט ).

( ד ) לא אמר לו כלום , מותר למסור לו , אפילו אם הוא חפץ שתיעשה בשבת ( רמד , א ).

( ה ) אם לא תוכל כלל להיעשות למחר ויפסיד המלאכה , יש ב ' דעות ( רנב , ה ).

[2024] אף שהישראל משער שיעשה הנכרי בשבת , כיון שלא אמר לו . וראה זכרון יוסף סי ' עז .

אבל אם רואהו עושה מלאכתו בשבת – יתבאר לקמן ס " ז - ח . ואם אינו רואה , אבל יודע שיעשה בשבת – יתבאר בקונטרס אחרון סק " ז .

[2025] מ " א ס " ק יא ( שעושה להשלים פעולתו ).

וכן הוא לעיל סי ' רמד ס " א ( הנכרי אינו עושה בשביל טובת הישראל אלא בשביל עצמו , למהר להשלים מלאכתו כדי לקבל שכרו ... הקבלן המלאכה היא שלו , שכוונתו בעבודתו היא להשלים המלאכה כדי ליטול שכרו , ואינו כשלוחו של ישראל ). לקמן סי " א ( שהנכרי עשאה לטובת עצמו להשלים פעולתו ולקבל שכרו , ולא נתכוין בשביל שיהנה ממנו הישראל בשבת עצמה , שאף אם לא יהנה ממנו בשבת עצמה לא ימנע הנכרי מעשות מלאכתו בשבת ).

והיינו שיש בזה ב ' פרטים :

( א ) כדאמרינן במו " ק יא , ב ( קיבולת כדידיה דמי ). ונסמן לעיל שם ( הערה 296 ).

( ב ) אין לחוש שמה שהוא מקדים מלאכתו לשבת הוא לצורך הישראל , " כיון שהישראל לא גילה לו דעתו לעשות בשבת , אלא הוא עושה בשבת לעצמו ... יהיה פנוי למחר ".

והיינו שעיקר ההיתר הוא ש " קיבולת כדידיה דמי ", ואינו כשלוחו של ישראל . ומה שאין חוששים שעיקר ההנאה מעשיית המלאכה בשבת היא בשביל הישראל , היינו כיון שגם הנכרי מרויח ממה שמקדים המלאכה בשבת ויהיה פנוי למחר .

ונתבאר לעיל סי ' רמד בקונטרס אחרון ס " ק א ( ומהאי טעמא נמי שרי כשאין לישראל מעשיית השבת אלא הנאה בעלמא , שצריך אליו במוצאי שבת מיד ... לפי שעכו " ם אדעתא דנפשיה קעביד , שגם לו יש הנאה מקדימת השלמת הפעולה בכל מה דאפשר ולא מחזי כעושה בשביל ישראל ), ושם ( הערה 457 ).

ואם אינו יכול להיעשות אלא בשבת ( אפילו לא אמר לו כלום ) – יתבאר לקמן ס " ה .

*

מהאמור כאן נראה לכאורה , שאם הישראל ציוה לו לעשות בשבת , מתכוין הנכרי בעשיית המלאכה בשבת בשביל הישראל ולא כדי להשלים קבלנותו , ואינו חשוב קבלן , ואיסורו מטעם שליחות לחומרא , שלכן אסור לומר לו בערב שבת לעשות בשבת , כדלעיל ס " א .

אמנם לקמן סי ' רסג בקונטרס אחרון ס " ק ח ( כשעושה בשביל עצמו אין בה משום שלוחו כמותו , אלא שהאמירה אסורה בשבת עצמה משום ממצוא חפצך ... דהיינו כל שאסור לו לעשות בעצמו אסור לדבר מעניינו ).

ואפשר שאני הכא שנותן לו שכר קצוב על עשיית המלאכה , וכשאומר לו לעשות גם בשבת , מתכוין הנכרי בעשייתו בשבת גם בשביל הישראל , ולא רק כדי להשלים קבלנותו , ולכן אינו חשוב קבלן .

[2026] ירושלמי פ " א ה " ח ( תני , אומנין עכו " ם שהיו עושין עם ישראל בתוך ביתו של ישראל אסור , ובתוך בתיהן מותר ). הובא בתוס ' ע " ז כא , ב ד " ה אריסא ( דבירושלמי דפ " ק דשבת ... אומנים עובדי כוכבים שהיו עושים עם ישראל , בתוך ביתו אסור , בתוך בתיהם מותר ). שו " ע ס " ב ( והוא ... שיעשה הגוי המלאכה בביתו ).

וכן הוא לעיל סי ' רמד ס " א ( ומכל מקום צריך ליזהר שלא יעשה בבית הישראל ), וס " ב ( במה דברים אמורים שמותר להניח לקבלן נכרי לעשות בשבת , כשעושה מלאכה בדבר התלוש מן הקרקע , שהנכרי יכול לעשותה בביתו ).

[2027] כדאמרינן נמי לענין אבל שמלאכתו ביד אחרים , במו " ק יא , ב ( היתה מלאכתו ביד אחרים , בביתו לא יעשו , בבית אחר יעשו ). טור ושו " ע יו " ד סי ' שפ סי " ח ( היתה מלאכתו ביד אחרים , בקבלנות בדבר תלוש , בביתו לא יעשו , בבית אחרים יעשו ).

וכן הוא לעיל סי ' רמד ס " ב ( או במקום אחר שאינו רשות הישראל ).

[2028] תוס ' שבת שם ( ונראה לר " י דהא דשרי בשמעתין עורות לעבדן , היינו בתלוש דלא מפרסמא מילתא , שהנכרי עושה מלאכה בביתו , ולא ידעי שהוא של ישראל ). ר " ן שבת ז , א ד " ה ובכולן ( והא דשרי קבלנות בשקצץ דוקא קבלנות דכלים , שהנכרי עושה מלאכתן בביתו ולא מינכר שהם של ישראל ). ב " י ד " ה ודע דהא ( ומשמע מדברי כולם דמאי דבעינן שיעשה [ הגוי בביתו ], אינו אלא משום דכל כה " ג לא מינכרא מילתא שהיא מלאכת ישראל ).

ואם הוא בבית הנכרי , ונתפרסם שהוא בשביל ישראל – הובא לעיל סי ' רמד בקונטרס אחרון ס " ק ב ( אם עושה בצנעא , אף שאירע שנתפרסם לרבים לא גזרו , כמ " ש הב " י סי ' רנ " ב ), והוא האמור בב " י ד " ה ודע דהא ( ואפשר דכל שעושה אותה הגוי בביתו , אף על פי שהמלאכה ידועה ומפורסמת שהיא של ישראל שרי , דכל בבית גוי לא גזרו ביה רבנן ).

[2029] רש " י מו " ק יב , א ד " ה מקבלי קבולת ( ואמרי , היום בשבת יהב ליה ).

וכן הוא לקמן ס " ח ( מפני מראית העין שיאמרו שבשבת נתנם לו ). וראה לעיל סי ' רמו ס " ה ( והערה 933 ).

[2030] תוס ' שבת יז , ב ד " ה אין נותנין ( דהרואה יאמר שכירי יום נינהו ). ע " ז כא , ב ד " ה אריסא ( הרואה אינו אומר קבלנותיה עביד אלא שכירי יום נינהו ). רא " ש ע " ז פ " א סי ' כג ( הרואה אומר שכירי יום נינהו ).

[2031] ס " ב ( שהרואה יאמר שהוא שכיר יום אצל הישראל ).

ונתבאר בקונטרס אחרון רס " ק ה ( ולדינא תרוייהו איתנהו , כל חדא היכא דשייכא ).

[2032] מ " א סי ' רמד סק " א ( והגוי עושה לעצמו , פירוש דאין קפידא לישראל בזה , דאם לא יעשהו היום יעשהו למחר . עי ' סי ' רמ " ג ). והיינו שגם מה שהתירו לקבלן לעשות מלאכה בשבת , הוא רק באופן שעושה לעצמו , שאין קפידה לישראל בזה .

ומוסיף וכותב " עי ' סי ' רמ " ג ", והיינו שלמד זאת מדין השוכר נכרי למלאכת המרחץ , שבמ " א סי ' רמג ס " ק ב ( ובמרחץ אסור מדינא לשכור לו עכו " ם לעבוד בו כל השנה ושיטול היהודי כל הריוח מכל השבתות , דהא היהודי מרויח במה שהעכו " ם עושה בשבת ). וכך גם כאן אין היתר אלא כשאין מגיע ריוח לישראל ממה שהמלאכה נעשית בשבת .

שו " ת פנים מאירות ח " א סוס " י לח ( ומזה יצא לנו חידוש דין , היכא שישראל בא סמוך לשבת ורוצה ליסע מיד במוצאי שבת , אסור ליתן לכובסת עכ " ום שתכבס חלוקו להביא לו מיד אחר שבת , כיון דאי אפשר לה לעשות מלאכה זו אלא בשבת שליחות דישראל קעביד , אפילו קצץ אסור ).

וכן הוא לעיל סי ' רמד ס " ט ( וריוח הוא כגון שהמלאכה היתה מתבטלת לגמרי אם לא היתה נעשית בשבת , שאז הוא מרויח המלאכה על ידי שנעשית בשבת , וכמ " ש בסימן רנ " ב . וכן אם יש לו ריוח אחר , שרכושו מתרווח ומתרבה על ידי שנעשית המלאכה בשבת , כמ " ש בסימן רמ " ג ).

[2033] משמעות מ " א סי ' רמז סוף ס " ק ב ( ומזה נלמוד דכל שכן כשמשלחו בערב שבת , דלא יאמר ראה שתהא שם ביום א ' או ביום ב ' וכיוצא בזה , וידוע שאי אפשר לו להיות שם אלא אם כן ילך בשבת , דהוי כאלו אמר לו לך בשבת ), משא " כ אם לא אמר לו בפירוש , מותר אף שהמלאכה צריכה לו מיד ובכך הוא חפץ .

וכן הוא לעיל סי ' רמד ס " א ( אף על פי שיודע שהנכרי יעשה בשבת ( ובכך הוא חפץ )), וס " ט ( לפי שאין לישראל ריוח במה שעושה בשבת , שאם לא יעשה בשבת יעשה אחר השבת . ואף אם המלאכה צריכה לו במוצאי שבת מיד , מכל מקום אין זה נקרא ריוח אלא הנאה בעלמא ). וסי ' רמז ס " א ( ובלבד שלא יאמר לו שילך גם בשבת , שאמירה לנכרי שבות אף שאומר לו קודם השבת . וכן לא יאמר לו ראה שתהא שם באחד בשבת או בשני וכיוצא בזה , אם ידוע לו שאי אפשר לו להיות אז שם אם לא שילך גם בשבת , שהרי זה כאומר לו לך בשבת ), משא " כ אם לא אמר לו בפירוש , מותר אף שהמלאכה צריכה לו מיד ובכך הוא חפץ .

ויתבאר כל זה בקונטרס אחרון כאן ס " ק ו , ולעיל סי ' רמד סק " א .

[2034] חובת המחאה נתבארה ונסמנה לעיל סי ' רמג ס " ג ( הערה 173 ).

וכך גם כאן , כפי שהוכיח בקונטרס אחרון ס " ק ז ד " ה ומיהו ( וצריך למחות אף שאינו רואה , כדמשמע מלשון המג " א סי ' רמ " ד ס " ק א ' ... ואף שנותן לו בד ' וה ', כמ " ש המג " א בסי ' זה ס " ק ח ' לענין ליתן לכתחלה , וכל שכן לענין למחות כמבואר בס " ק ט '), ושם נסמן . וראה גם לקמן ( הערה 2060 ).

[2035] טעם זה נתבאר לעיל סי ' רמד ס " ק א ד " ה ועוד יש לומר והוא עיקר ( בקבולת שבשעת עשיית המלאכה בשבת יש לו ריוח ממנה , ומחמת ריוח זה הוא חפץ ורוצה ומקפיד שתיעשה בשבת , והנכרי אין לו ריוח וקפידא בזה , אלא שעושה לפי תומו להשלים פעולתו , שאילו התנה עמו הישראל שלא יעשה עד לאחר השבת , לא היה לו שום מניעת ריוח בשביל זה , הלכך כיון שכל ריוח עשיית השבת הוא לישראל ולא לנכרי , מחזי כעושה בשבילו , וצריך למחות בידו , אע " פ שעיקר המלאכה עכו " ם אדעתא דנפשיה קעביד ).

והיינו שאם יש לשניהם ריוח , או לשניהם רק הנאה מקדימת השלמת הפעולה בכל מה דאפשר , מותר . אבל אם יש לנכרי רק הנאה מקדימת השלמת הפעולה , ולישראל יש ריוח , אזי מחזי כעושה בשביל ישראל .

[2036] משמעות ט " ז סי ' שז סק " ג ( ונראה לי עוד , דאפילו בהנהו דמתירין בית הלל עם השמש , כגון נותנין כלי לכובס עכו " ם , יש איסור אם נותן לו הכלים סמוך לשבת ואומר לו ראה שאני צריך להם במוצאי שבת , דהוה ליה כאומר בפירוש שיכבסם בשבת . וכן לענין אם נותן לו מעות בערב שבת לקנות ואמר לו שילך לדרכו במוצאי שבת . כן נראה לענ " ד ).

והיינו שבזה מודים כולם , שאסור לומר לו שיעשה המלאכה בשבת , ולא לגלות דעתו שצריך לו שתיעשה בשבת , ולא לומר לו שהוא יוצא לדרך במוצאי שבת .

ולאידך מודים כולם , שאם לא אמר לו כלום , מותר למסור לו , אפילו אם הוא חפץ שתיעשה בשבת .

והמחלוקת היא רק אם לא אמר לו כלום , אבל המלאכה לא תוכל כלל להיעשות למחר , שכל הריוח ממלאכת השבת הוא של הישראל , שבזה המ " א אוסר , והט " ז מתיר . וכן נתבאר לעיל ס " ד , וקונטרס אחרון ס " ק ד ( והערה 2023 ).

ואף שהמ " א למד זאת מדין השוכר נכרי למלאכת המרחץ ( כדלעיל הערה 2032 ). מכל מקום גם שם חולק הט " ז , ולא אסר אלא מטעם מראית העין , כמבואר בדבריו סי ' רמג ס " ק א ( אם הישראל נוטל כל הריוח של המלאכה , אף על פי שהעכו " ם קיבל עליו לכל השנה , רק שנותן לעכו " ם דבר קצוב , אסור , דשמא יאמרו שכיר יום הוא אצלו ). והיינו שבשתי ההלכות האלו לא חש הט " ז לריוח הישראל .

*

והנה לענין שוכר נכרי למלאכת המרחץ , נפסק כדעת המ " א לעיל סי ' רמג ס " ג ( ולא יניחנו שיתעסק בהם בשבת בשביל נכרים שירחצו ויטחנו ויאפו שם , לפי שהישראל מרויח בעבודת הנכרי בשבת שמגיע לו שכר מזה ), ונתבאר לעיל שם ( הערה 174 ).

אמנם במהדורא בתרא מסיק כדעת הט " ז , שלא לחוש לריוח הישראל ( ס " ה : דלא כהמ " א שהשיא דעתו לדעת אחרת ... לא משמע הכי כלל . וכן דעת הב " י וט " ז גבי מרחץ , שעיקר האיסור משום מראית העין ), ונתבאר שם ( הערה 2616 ).

ואם כן אפשר שגם בנידון דידן תהי ' מסקנתו כהט " ז , כמבואר בשו " ת שארית יהודה סי ' ה ( אך הנה כל זה הוא דעת המ " א במ " ש רס " י רמ " ד דאין קפידא כו ' ... הלום ראיתי להרב במהדו " ב שדקדק גם כן מלשון הרמב " ם במה שכתב והוא דלא יחשוב עמו יום יום , דדוקא לבא לחשבון אסור , אבל להקפיד שלא יבטל הנכרי ממלאכתו בשכיר שנה שרי , והוא הדין וכל שכן בקיבולת . וצריך עיון שלא הזכיר הרב כן בהדיא . ואפשר שגם דעת הרב להשיג על המ " א סי ' רמ " ד גם כן , אלא דלא אצטריכא ליה לפרושי , מאחר שהמ " א תלה טעם דינו במ " ש בסי ' רמ " ג , ושם השיג עליו , וממילא כשכשל עוזר נפל עזור ).

וכמבואר בקונטרס אחרון ס " ק ו ד " ה והשתא אתי שפיר ( לפי מה שנתבאר דהט " ז חולק על רמ " א לא קשיא מידי ), ושם ( הערה 2418 ). והיינו ששתי הלכות אלו תלויות זו בזו , וכיון שהט " ז מתיר בשכיר שנה לכן מתיר אף בקבולת .

ואף שאין להוכיח כן זאת באופן ברור , שהרי יש מקום לחלק בין שתי הלכות אלו , כמבואר בקונטרס אחרון סוף ס " ק ו ( מכלל דהכא חמיר משכיר שנה , כיון שאין המלאכה יכולה להגמר אלא אם כן תיעשה גם בשבת , משא " כ בשכיר שנה שמלאכה זו יכולה להעשות אף בחול , אלא שיפסיד מלאכה אחרת ).

מכל מקום הובא לקמן ( הערה 2422 ), שאפשר למסקנא אינו חמור משכיר שנה , וגם אפשר שהוא קיל יותר משכיר שנה .

ולפי זה יוצא שהמסקנא במהדורא בתרא היא כדעת הט " ז שנתבארה כאן .

[2037] ט " ז שם ( וכן לענין אם נותן לו מעות בערב שבת לקנות ואמר לו שילך לדרכו במוצאי שבת ).

וכן הוא לקמן סי ' שז ס " ט ( וגם לא יאמר לו שהוא הולך בדרך במוצאי שבת מיד , ויצטרך הנכרי לקנותו בשבת שהרי זה כאומר לו בפירוש לקנות בשבת כמ " ש בסי ' רנ " ב ).

ונתבאר בקונטרס אחרון ס " ק ד ( מכיון שאמר לו שילך לדרכו הרי גילה דעתו שצריך אליו ).

ומכל מקום נתבאר לקמן סי ' שז ס " ז ( נכרי שהביא אגרת חתומה או קשורה שאין הישראל יכול לפותחה ולקוראה , יכול לומר להנכרי איני יכול לקרותה כל זמן שאינה פתוחה , והנכרי פותחה מעצמו , שהרי אינו אומר לו שום ציווי אפילו ברמז , אלא שהנכרי מבין מעצמו שצריך לעשות כן ( ולדעת עצמו הוא עושה להשלים פעולתו בשליחות אגרת זו , ולכך אין צריך למחות בידו )).

ולכאורה מהו ההפרש בין " סיפור דברים " שלפנינו שאסור , לבין " סיפור דברים " דלקמן שם שמותר , הרי בשניהם מיירי שההיתר הוא מטעם קבלנות וסיפור דברים .

וראה זכרון יוסף ס " ק עז . כנישתא דבי רב ע ' רסא .

[2038] האמור לעיל ס " ד ( ומותר ליתן בגדיו לכובס נכרי ועורות לעבדן נכרי סמוך לחשכה בקבלנות , והנכרי עושה מעצמו אפילו בשבת ).

[2039] ברייתא יט , א ( אין משלחין איגרת ביד נכרי ערב שבת אלא אם כן קוצץ לו דמים ). פוסקים , תוס ' שם ( מתני ' נמי דנותנים כלים לכובס ועורות לעבדן איירי נמי בקוצץ ). והיינו שלמדים מדין משלוח אגרת שבברייתא , לדין " נותנין עורות לעבדן ... כלים לכובס נכרי ... בית הלל מתירין עם השמש ", שבמשנה יז , ב – שבשניהם צריכים קצץ . רמב " ם פ " ו הי " ב ( פוסק אדם עם הנכרי על המלאכה , וקוצץ דמים , והנכרי עושה לעצמו , ואע " פ שהוא עושה בשבת ). שו " ת מהר " ם ( פראג ) סי ' רב ( שגם בית הלל לא התירו נתינת עורות לעבדן עם השמש , אלא [ כשקצץ לו ], כי היכא דלא שרו בשליחות איגרת בגמרא אלא כשקצץ ). רא " ש פ " א סי ' לו ( דשרו בית הלל עורות לעבדן עם חשיכה , דנכרי לנפשיה קעביד , כיון דקצץ לו דמים ). טור ושו " ע ס " ב ( ומותר ליתן בגדיו לכובס גוי , ועורות לעבדן , סמוך לחשיכה , אם קצץ לו דמים ).

וכן הוא לעיל סי ' רמד ס " א ( אם הוא עושה בתורת קבלנות ... כגון שנתן לו בגד לתפור , וקצץ לו שכר ... מותר להניחו שיעשה כל מלאכתו בשבת , ואפילו לכתחלה מותר ליתן לו אפילו בערב שבת סמוך לחשיכה , על דרך שיתבאר בסי ' רנ " ב ).

*

דעת הפוסקים שלא הצריכו קצץ אלא במשלוח אגרות , הובאה במהדורא בתרא לסי ' רמג ( ס " ג : דספר התרומה הוכרח בזה לשיטתו , שפירש הטעם דבעינן קצץ באגרת משום שניכר כתב ישראל כו ', ורוצה לומר משא " כ בעורות לעבדן כו ', שלא הזכירו בגמרא קצץ . וכמ " ש באגודה בהדיא . וכן בספר התרומה וסמ " ג לא הזכירו כלל ).

ולא קיי " ל כוותייהו , אלא לצרף דעתם כשיש טעם נוסף להתיר , כדלקמן ( הערה 2051 ).

[2040] כדלעיל סי ' רמז ס " א ( שאז אינו עושה בשביל הישראל , אלא בשביל עצמו , לקבל השכר שקצץ לו , ואינו נראה כשלוחו של ישראל ), וס " ה ( דכיון שמשלחו סמוך לשבת הרי נראה כאלו אומר לו לילך בשבת ). ובקונטרס אחרון שם ס " ק א ( שמלשון הב " י ריש סי ' רנ " ב מבורר , דלכולי עלמא טעם האיסור בלא קצץ הוא משום דמחזי כשלוחו ).

[2041] מהר " י אבוהב בביאורו לטור סי ' רמז ( כשהגוי אומר לישראל שהוא רוצה להוליך לו הכתב בערב שבת בחנם למקום שהוא רוצה , נראה בזה להתיר , שהרי זה הגוי מאליו הוא עושה זה , ואין זה אלא להחזיק טובה לישראל מצד מה שקבל ממנו , והוה ליה כאילו קצץ ). הובא בב " י שם , וכאן ד " ה ובשבלי ( מסתברא דאף על פי שהוא בחנם , שייך למימר ביה בעיבידתיה ע [ סיק ]. וכבר כתבתי כיוצא בזה בסימן רמ " ז בשם מהר " י אבוהב ז " ל ).

שו " ע סי ' רמז ס " ד ( אם הגוי מוליך הכתב בחנם , אפילו נתנה לו בערב שבת , מותר , שהרי הגוי מאליו הוא עושה זה , ואינו אלא להחזיק טובה לישראל מפני מה שקיבל ממנו , והוה ליה כאילו קצץ ).

[2042] סעיף ט ( אם אינו מצפה כלל לתשלום שכר אלא עושה בחנם , מן הסתם עושה כן לשלם גמול לישראל על הטובה שקבל ממנו כבר , והרי זה כעושה בשביל שכר . ויש חולקין על זה , אם לא שהנכרי מאליו מתחיל לומר להישראל שילך לו בחנם , שאז בודאי דעתו בשביל טובת הנאה שקיבל ממנו כבר . וטוב להחמיר כדבריהם ), ושם נסמן ( הערה 1264 ).

ואפשר גם כאן תלוי בשתי דעות אלו . או אפשר שכאן קיל יותר , כדלקמן ( הערה 2051 ).

ומ " ש כאן " טובת הנאה שקיבל כבר מהישראל " ( ולא מה שיקבל אחר כך ), כן הוא גם לעיל שם ( בשביל טובת הנאה שקיבל ממנו כבר ). ונתבאר שם ( הערה 1265 ).

[2043] מ " א סק " ז ( אבל מצפה לתשלום שכר ולא התנה עמו אסור , דאדעתא דישראל קעביד כמ " ש סימן רמ " ז ).

והיינו כדלעיל סי ' רמז ס " ח ( אם לא אמר לו בפירוש שיתן לו שכרו , אלא שהנכרי מעצמו יודע שישלם לו , אין זה כלום , שאין דעת הנכרי סמוכה ).

ומקורו בשו " ת רשב " א ח " ג סי ' שסח ( אבל בסתם , לא , אעפ " י שיש בדעת העכו " ם שיתן לו המשלח או מי שנשתלח לו שכר , ויתפשר עמו , לפי שכל שלא קצץ ושלא התנה לו שכר , אין דעת העכו " ם סמוכה בכך , ובדישראל קא עסיק ). שו " ע לעיל שם ס " ב ( אבל בסתם , אף על פי שיש בדעתו שיתן לו שכר , אסור , דלא סמכא דעתיה ובדישראל קא טרח ).

[2044] מנחת כהן משמרת השבת שער א פ " ה סד " ה אחר שביארתי ( לא סמכא דעת הגוי על השכר , כיון דלא קצץ ( ואף שבדעתו שישלמו לו , אינו יודע זה בודאי , ואינו סומך על זה ), והוא מסופק אם יקבל שכר או לאו , וכל שלא נתרצה בה אסור , משום שטורח לישראל ).

וכן הוא לעיל סי ' רמז ס " ח ( שאין דעת הנכרי סמוכה בודאי על השכר ההוא , שיש ספק בלבו שמא לא יתן לו , ובשביל הישראל הוא טורח ).

[2045] שגם זה למדים מדין שילוח אגרת , דלעיל שם ס " ב ( ואם לא קצץ לו שכר ... אסור לשלחו אפילו ביום ראשון , אלא אם כן יש שהות שיוכל להגיע קודם השבת לבית הראשון הסמוך לחומה ). וכך גם כאן , שאם " לא קצץ ... לא יתן לו אלא אם כן שיכול לגומרה קודם השבת ".

וכשם שלענין שילוח אגרת יש ב ' דעות בפוסקים , אם היינו דוקא כששולח ביום ו ', או אף בשולח בתחלת השבוע , כדלעיל סי ' רמז ס " ב וס " ה ( ואם לא קצץ לו ... אסור לשלחו אפילו ביום ראשון ... ויש אומרים שאפילו לא קצץ אין איסור לשלחו אלא בערב שבת ).

כן הוא גם כאן , שתלוי בב ' דעות אלו . ובתחלה מביא דעת האוסרים בסתם , אפילו מתחלת השבוע :

רי " ף ז , א ( שמעינן השתא , היכא ... דלא קצץ לו דמים ... אין משלחין אלא עד שיגיע לבית הסמוך לחומה ). רמב " ם פ " ו ה " כ ( אסור לשלוח ביד נכרי האגרת לעולם , אלא אם כן קצץ לו דמים ). ופירש בכ " מ שם ( והרמב " ם כתב לא קצץ אסור לשלח לעולם עכ " ל . פירוש אסור לשלח לעולם – אפילו בד ' ובה ', שהרי לא חילק בין ערב שבת לד ' וה '. וזה דעת הרי " ף גם כן שגם השמיט ברייתא דשריא בד ' ובה '). שו " ע לעיל שם ס " א ( ואם לא קצץ ... אסור לשלוח אפילו מיום ראשון ).

[2046] מ " א סק " ו ( נראה לי דבזמן הזה כלים לכובס מסתמא היינו קציצה , דקצבתן ידוע , דאטו בכל פעם יקצץ עמו , ולכן המנהג פשוט ליתנם ערב שבת סמוך לחשיכה ).

וכן אם אמר להנכרי שיתן לו שכרו , כדלעיל סי ' רמז ס " ח ( אם אמר להנכרי שיתן לו שכרו , אע " פ שלא פירש כמה יתן לו , הרי זה כאלו קצץ וקצב לו , שדעת הנכרי סמוכה שבודאי יתן לו שכרו כפי מה שיתפשר עמו אחר כך , ובשביל טובת עצמו הוא טורח ).

[2047] ברייתא יט , א ( כיוצא בו אין משלחין איגרות ביד נכרי בערב שבת , בד ' ובה ' מותר ), לפירוש תוס ' יט , א ד " ה לא ישכיר ( כבית הלל היא דלית להו שביתת כלים ). ונתבאר לעיל סי ' רמז קונטרס אחרון רס " ק א ( בשיטת התוספות דברייתא קמייתא דלא ישכיר כו ' אתיא כבית הלל , ובד ' וה ' שרי , ותני בסיפא כיוצא בו כו ', משמע דאפילו בלא קצץ שרי בד ' וה ', כשיטת הרא " ש ). רא " ש פ " א סוף סי ' לו ( דדוקא בערב שבת מיחזי כאומר לו שילך למחר בשליחותו , ואמירה לנכרי שבות , ואפילו אם אמר לו מערב שבת עשה זה בשבת , אבל מופלג לפני השבת לא מיחזי כאומר לו עשה מלאכתי בשבת ). טור ורמ " א ס " ב ( ואם לא קצץ , אסור בערב שבת ). מ " א ס " ק ח ( משמע דבד ' וה ' מותר אפילו מלאכה שאין יכול לגומרה קודם השבת ).

[2048] רא " ש שם ( אבל מופלג לפני השבת לא מיחזי כאומר לו עשה מלאכתי בשבת ).

[2049] כעין זה לעיל סי ' רמז ס " ו ( וכשהולך אחר כך גם בשבת אינו נראה כשלוחו של ישראל , כיון שבשעה ששלחו לא היה ידוע שיצטרך לילך בשבת ).

[2050] סעיף ה ( ויש אומרים ... כשמשלחו בד ' וה ' או קודם לכן ... אע " פ שלא קצץ מותר לשלחו ... ויש לסמוך על דבריהם אם צריכים לכך ). הרי שבלאו הכי אנו מחמירים .

ואילו כאן כתב הרמ " א בסתם ( ואם לא קצץ , אסור בערב שבת ). וכן נתבאר כאן בדעת המתירים " וכן עיקר ".

[2051] מ " א שם ( ואף על גב דדעת רמ " א שם להחמיר שלא לצורך , היינו בשליחות אגרת , דכששולח השליח הוה ליה כאלו אמר לו לילך בכל יום ואפילו בשבת . אבל זה שמקבל כלים לביתו לעשות בקבלנות , אין קפידא לישראל מתי יעשה ). והיינו שכששולחו להוליך את האגרת , אינו רגיל להפסיק בדרך , עד שיגיע למחוז חפצו .

אמנם כתב על זה במהדורא בתרא לסי ' רמג ( ס " ג : ומ " ש המ " א שם , צ " ע מנא ליה לרמ " א לחדש חילוקים חדשים שאין להם זכר בפוסקים , וגם לא הזכירם . ולפי מ " ש אתי שפיר , דיש לסמוך אספר התרומה וסיעתו , ברביעי וחמישי עכ " פ . וכהאי גוונא כתב [ ה ] מ " א סוס " י רמ " ז ).

והיינו שעיקר טעם החילוק הוא , שכאן אנו מצרפים להיתר את דעת ס ' התרומה שמתיר כאן לגמרי ( כדלעיל הערה 2039 ), שלא הצריכו קצץ אלא באגרת בכתב ישראל שניכר שהישראל שלחו .

שכן מצינו גם לעיל סי ' רמז ס " י ( ומכל מקום בד ' וה ' יש להתיר לשלוח אפילו שלא בעת הצורך , כיון שיש מתירים ... ואף על פי שאין דבריהם עיקר , מכל מקום יש לצרף דבריהם לדברי האומרים שבד ' וה ' מותר לשלוח אגרת בכל ענין , אף על פי שלא קצץ כלל , ולסמוך על זה להקל לגמרי אף שלא בעת הצורך ).

[2052] ירושלמי פ " א ה " ט ( נתן כליו לכובס נכרי ובא ומצאו עובד בו בשבת – אסור . א " ר יודן ויימר ליה דלא יעבוד . א " ר יודן אבוי דרבי מתנייה , הוא דתימר בטובת הנייה , אבל בשכיר , בעבידתיה הוא עסיק ). שו " ע סוס " ב ( ואם ראוהו עושה מלאכתו בשבת , אם היה עושה בטובת הנאה , צריך לומר שלא יעשה בה בשבת ).

ותוכן הלכה זו :

( א ) אם לא קצץ כלל , לא יתן לו אלא אם כן יכול לגמרה קודם השבת , כדלעיל ס " ו .

( ב ) אם קצץ לו שכר , אינו צריך למחות בידו אפילו אם רואה אותו עושה מלאכתו בשבת , כדלקמן ס " ח .

( ג ) ואם עושה בטובת הנאה , יכול ליתן לו קודם השבת , אבל אם רואהו צריך למחות בו , כמבואר כאן ובס " ח .

( ד ) וכן אם לא קצץ ויכול לגמרה קודם השבת , אם רואהו צריך למחות בו , כמבואר כאן ובס " ח .

הלכה זו האחרונה מקורה ברוקח סי ' צא , לפי גירסת ופירוש הב " י ( וכתוב ברוקח בשם הירושלמי , שאם נתן כליו לכובס נכרי וראהו עושה בהם בשבת צריך למחות בידו , אלא אם כן קצץ ... אבל יש לתמוה על הרוקח שכתב אלא אם כן קצץ , דמשמע דאפילו בעושה בשכר קאמר שצריך למחות בידו . ושמא יש לומר דהכי קאמר , אלא אם כן היה עושה בשכר וקצץ ). והיינו שמפרש בירושלמי שבכל אופן צריך למחות בו , אלא אם כן היה עושה בשכר וקצץ .

וכן נראית לכאורה כוונת הרמ " א ס " ב ( ואפילו נתנם לו כמה ימים לפני שבת ). והיינו אף שנתן לו בשכר , ולא קצץ , כמה ימים לפני השבת .

ואף שמסיק במנחת כהן משמרת השבת שער א ' פ " ה סד " ה ואמנם אף ( שכל העושה בשכר אין צריך למחות ביד הגוי , אע " פ שלא קצץ . וכל שעושה בחנם , אף שהוא בטובת הנאה , צריך למחות בידו ).

קיי " ל כדברי המ " א ס " ק ט ( דהא בשכר ולא קצץ גרע מבחנם , דהא אסור ליתנם לו . ולכן נראה לי דצדקו דברי הרוקח , דדוקא בקצץ אין צריך למחות , וגם הירושלמי מיירי בקצץ , דהא בלא קצץ אסור ליתן לו כלל , ומכל שכן שצריך למחות בידו ).

ורק בקבלן שקצץ אין צריך למחות בו , כדלקמן סעיף הבא .

[2053] תשובת רבינו שמחה ב הגהות מיימוניות פ " ו אות ו , וב הגהות מרדכי רמז תנב ( ואם ראה ישראל ושתק , אדעתיה דישראל קעביד ). מ " א סק " ט ( וז " ל הגהות מרדכי ... ואם ראה ישראל ושתק אדעתיה קעביד , וצריך למחות בידו ).

ובאמת הצריך רבינו שמחה למחות אפילו אם הנכרי עושה מעצמו את המלאכה בחפצים של ישראל . שבזה יש מחלוקת הפוסקים , ויתבאר לקמן ס " י ( והערות 2077 - 2078 ).

אמנם כאן מיירי באופן שמבואר בירושלמי שם ( נתן כליו לכובס נכרי ובא ומצאו עובד בו בשבת ), שבזה לדברי הכל צריך למחות בו .

ולא הביא כאן את דברי רבינו שמחה , אלא כדי לבאר טעם הלכה זו , ש " אם ראה ישראל ושתק , אדעתיה דישראל קעביד ".

[2054] נתבאר בקונטרס אחרון ס " ק ז , שדוקא באופן זה צריך למחות בו , משא " כ אם לא ראה ישראל , אעפ " י שיודע שהנכרי עושה מלאכה בשבת , אין צריך למחות בו .

ומסיים שם ( ואפשר דאף שאינו רואהו ממש , אלא שהנכרי יודע בבירור שהישראל יודע מעשייתו בשבת ויכול למחות בו בקל , כגון שעובד סמוך לביתו ואינו מוחה בו , אם כן גלי דעתיה דניחא ליה ואדעתיה קעביד . ואפשר דלא אמרינן דעביד אדעתיה אלא אם כן רואהו ממש , שאז מה שהוא עושה בשעת ראייתו אותו , הוא מתכוין שתהא לרצון לפני הישראל הרואהו , וצ " ע ).

[2055] כדלעיל ס " ו ( או שעושה בטובת הנאה , דהיינו שעושה בחנם בשביל טובת הנאה שקבל כבר מהישראל , וע " ד שנתבאר בסי ' רמ " ז , שדינו כאלו קצץ לו שכר ).

[2056] ירושלמי פ " א ה " ט ( נתן כליו לכובס נכרי ובא ומצאו עובד בו בשבת אסור . א " ר יודן ויימר ליה דלא יעבוד . א " ר יודן אבוי דרבי מתנייה , הוא דתימר בטובת הנייה , אבל בשכיר בעבידתיה הוא עסיק ). שו " ע סוס " ב ( ואם ראוהו עושה מלאכתו בשבת , אם היה עושה בטובת הנאה , צריך לומר שלא יעשה בה בשבת ).

חובת המחאה נתבארה ונסמנה לעיל סי ' רמג ס " ג ( הערה 173 ).

[2057] כי אף שהיתר העושה בטובת הנאה , היינו " שקיבל כבר ", כמבואר לעיל ס " ו " בשביל טובת הנאה שקיבל כבר מהישראל ". וכן הוא לעיל סי ' רמז ס " ט ( דעתו בשביל טובת הנאה שקיבל ממנו כבר ), ונתבאר שם ( הערה 1265 ).

מכל מקום לא סגי בזה כשהישראל רואהו עושה מלאכתו בשבת , שאז צריך שתהי ' " דעתו סמוכה לקבל שכר בעד מלאכתו ". ולכן צריך למחות בו .

ומטעם זה אסרו אף בשכיר שנה שעושה מעצמו להשלים קבלנותו , שדינו כטובת הנאה שכבר קיבל , וכמבואר בקונטרס אחרון ס " ה ד " ה אבל המ " א ( ולכן חלק על השו " ע בסי ' ש " ה ( דאין סברא כלל לחלק בין דעתו על טובת הנאה שקיבל כבר ובין דעתו על מה שיקבל . ועוד , דהעושה מאליו גם כן יכול להיות דעתו על מה שקיבל כבר כמ " ש רמ " א בסי ' רמ " ז סעי ' ד ' בהג " ה )). ונתבאר שם ( הערות 2335 - 2337 ).

[2058] כמובא לעיל ( הערה 2052 ), שמה שאמרו בירושלמי שם " אבל בשכיר ", הכוונה בקבלן שקצץ .

[2059] בטעם החילוק בין קבלן שקצץ לבין לא קצץ , הובאו שתי דעות :

( א ) כאמור כאן במוסגר , שכיון שקצץ , הרי הוא מתכוין בשביל עצמו , לקבל שכרו , אף שהישראל רואהו ושותק . ונתבאר בקונטרס אחרון ס " ק ה ד " ה והנה לפי ( בקבולת [ שכיר שנה , לדעת הסוברים שדינו כקבלן שקצץ ] משמע מהמג " א דשרי ... דמשום רואה ושותק לא מיתסר בקבולת גמורה , כגון שקצץ , אע " ג דיוכל למחות [ שהרי שכירו הוא ], משום דודאי עביד אדעתא דנפשיה , אף שרואה ושותק ), ושם נסמן .

( ב ) כמבואר בתשובת רבינו שמחה הנ " ל ( אבל בשכר בעבידתיה עסיק , פירוש לא יוכל למחות ), ונתפרש בקונטרס אחרון שם ( רוצה לומר דכיון שעל פי דין אינו יכול לכופו שלא לעשות בשבת , שהקבלן מלאכה דידיה הוא לעשותה מתי שירצה ... אם כן אף אם ידו תקיפה עליו , או שיאבה לו וישמע אליו , אין צריך למחות , דבעבידתיה עסיק ... עושה בטובת הנאה ... כיון שיכול למחות חייב למחות ).

וכן נתפרש בדעת מהר " ם מרוטנבורג , במהדורא בתרא לסי ' רמג ( סי " ט : ולפי זה הא דמחלק בירושלמי בין טובת הנאה לעוסק בשכר , צריך לומר כפירוש רבינו שמחה , משום שלא יוכל למחות ).

והנפקא מינה בין שני אופנים אלו נתבאר בקונטרס אחרון שם ד " ה ומהאי טעמא ואילך ( והערה 2302 ).

[2060] רמב " ן בתורת האדם , ענין אבילות , במלאכה כיצד , בסופו ( והוא הדין למטלטלין כגון ספינה הידועה לישראל דמלאכת פרהסיא היא ). רבנו ירוחם נתיב יב חי " ב פב , ב ( ואם מלאכה מפורסמת וידוע לבעליה ועושה אותה במקום מפורסם אסור ). שו " ע ס " ג ( ואם היתה מלאכה מפורסמת וידוע שהיא של ישראל , ועושה אותה במקום מפורסם , טוב להחמיר ולאסור ). מ " א ס " ק י ( בדבר ששם הישראל נקרא עליה מדינא אסור ... צ " ע על הרב " י שכתב כאן יש להחמיר כו ').

וכאן מוסיף שצריך למחות , וכמבואר בקונטרס אחרון ס " ק ז ( לענין ליתן לכתחלה , וכל שכן לענין למחות ), שבכמה מקומות שנפסק שאסור לכתחלה , מכל שכן כשנודע לו שהוא עושה בשבת , צריך למחות בו ( ראה לעיל הערה 2034 ).

[2061] רמב " ן שם ( ואסר בקרקעות תוך התחום מפני חשד , והוא הדין למטלטלין כגון ספינה ).

[2062] סעיף ד ( אפילו מלאכת תלוש , אם היא מפורסמת וידועה לרבים שהיא של ישראל , והיא נעשית במקום גלוי ומפורסם , כגון בנין הספינה שדרך לבנותה על שפת הנהר שהוא מקום פרהסיא , אסור להניחו לעשות בשבת , מפני מראית העין ). ונתבאר בקונטרס אחרון שם ס " ק ב .

[2063] מ " א ס " ק י ( ואם כן הני חלוקים שידועים שהם של ישראל , והעכו " ם מכבסין על גבי הנהר , צריך למחות בידו ).

ואף שיש סוברים שלא אסרו בזה אלא בספינה , ולא בחלוקים , מכל מקום קיי " ל כדעת המ " א לאסור אף בחלוקים , כדלעיל סי ' רמד קונטרס אחרון סוף ס " ק ג ( ועיין בשו " ת תודת שלמים ... שהבין שאין נקרא דבר ששם ישראל נקרא עליו רק ספינה בלבד , שאי אפשר לה להעשות אלא בפרהסיא , ומחמת כן הכל יודעים וקורין אותה ספינה של פלוני עיי " ש . אבל מדברי המ " א שם סק " ט מבואר דדוקא מנעלים שעושה בשביל ישראל לא נקרא עליהם שמו , כיון שעדיין לא באו לרשותו , אבל בגדים לכובס נקרא שמו עליהם , אלא שאין ידוע לרבים ... ולפי זה החלוקים הניכרים שהם של ישראל נקרא שם ישראל עליהם ).

וראה מהדורא בתרא לסי ' רמג ( סכ " א ).

[2064] רש " י מו " ק יב , א ד " ה מקבלי ( בתוך התחום אסור , ליתן מלאכה לנכרי בקיבולת כי עבדי ליה בשבתא , דידעי כולי עלמא , ואמרי היום בשבת יהב ליה ).

ונתבאר בקונטרס אחרון ריש ס " ק ה ( טעם החשד שיאמרו שבשבת נתן לו ( וכן כתבתי בפנים גבי חלוקים , שאין דרך לכבס על ידי שכירי יום )).

ואף שנתבאר לעיל סי ' רמד ס " ח , שבמקום שנתפרסם שדרך לשכור בקבלנות , ולא שכיר יום , אין חשש מראית העין .

נתבאר בתהלה לדוד סי ' רמד סק " ב , דהיינו דוקא בדבר שהתחיל במלאכה בערב שבת . משא " כ כאן שהתחיל בשבת , יש לחשוד שבשבת נתנם לו לכבסן .

[2065] מ " א שם ( אבל לכתחלה רשאי ליתן לו , ולא חיישינן שיעשה בשבת ). וכן אין חוששים שיכבסם בפרהסיא .

[2066] מ " א סק " ט ( וז " ל הגהות מרדכי פ " ק , דלא שייך לומר אדעתיה דנפשיה קעביד אלא בעכו " ם שעושה מלאכה בשלו , אבל להבעיר מעצי ישראל צריך ליטול רשות מבעל העצים , ואם ראה ישראל ושתק אדעתיה קעביד , וצריך למחות בידו ).

והיא תשובת רבינו שמחה שהעתיק בהגהות מרדכי סי ' תנב . ונתבאר בקונטרס אחרון ס " ק ה ד " ה אבל המ " א ( המג " א לא העתיק אלא תחלת דבריו , לאסור כשעושה בשל ישראל ובשביל ישראל ). אבל בשאר הפרטים לא פסק כדעתם .

[2067] שבזה מיירי בירושלמי פ " א ה " ט ( נתן כליו לכובס נכרי , ובא ומצאו עובד בו בשבת , אסור ). מ " א שם ( ודוקא כהאי גוונא שנותן בגדיו לכובס ).

[2068] עיבוד עורות בעפצים או בסיד המחזקין את העור – נתבאר לעיל סי ' לב ס " י . ורצען – הוא החותך העור לרצועות לפי מדת המנעלים , שנתבאר לקמן סי ' שיד סט " ז .

[2069] שבזה מיירי במשנה יז , ב ( עורות לעבדן ... כלים לכובס ). ולעיל ס " ד ( ועורות לעבדן ).

[2070] שבזה מיירי ברמב " ם פ " ו הי " ב ( שיארוג לו בגד ).

[2071] משא " כ בבית ישראל אסור מטעם מראית העין , כדלעיל ס " ה .

וראה תהלה לדוד ס " ק ה .

[2072] שאז טוב להחמיר ולמחות , אף אם אינו שלו , כדלעיל סי ' רמד ס " ה ( דבר שאין שם הישראל נקרא עליו , רק שעושה בפרהסיא ונתפרסם לרבים שדבר זה נעשה בשבת לצורך הישראל ... אינו צריך למחות בידו מעיקר הדין . ומכל מקום טוב להחמיר ולמחות בידו , לחוש לרנון שעה , שלא ירונו אחריו לומר שנכרי עושה מלאכה בשבת בשליחותו ).

[2073] מ " א שם ( ודוקא כהאי גוונא שנותן בגדים לכובס , אבל כשצוה לעכו " ם לעשות לו מנעלים וראוהו עושה בשבת , אינו צריך למחות בעדו , דהא עדיין לא נקרא שם הישראל עליו , ואי בעי עכו " ם מזבין אותם המנעלים לאחר , ויעשה לו אחרים ).

ומפרש רבינו , דקאי הן על שלפניו , שאם אינה נעשית בחפצים של ישראל , אינו צריך למחות בו , אף שרואהו .

והן על שלפני פניו , שאם אינה נעשית בחפצים של ישראל , מותר ליתן לו בלא קצץ , אף אם אינו יוכל לגומרה קודם השבת .

וזהו שכתוב כאן ( בתחלת הסעיף ) " וכל זה כשהמלאכה נעשית בחפצים של ישראל ", דהיינו שהן האמור לעיל ס " ז ( רואה אותו עושה מלאכתו בשבת , צריך לומר לו שלא יעשה ), והן האמור לעיל ס " ו ( לא קצץ לו הישראל שכר ... לא יתן לו , אלא אם כן שיכול לגומרה קודם השבת ), שניהם מיירו דוקא " כשהמלאכה נעשית בחפצים של ישראל ".

[2074] ומה שנתבאר לקמן סי ' שז סל " ח ( נכרים העושים גבינות בשבת מחלב שלהם , והישראל רואה את החליבה והגיבון כדי שיהיה מותר לישראל לאכלן ויוכל לקנותן אחר השבת לאכילה ... הרי זה מותר ... שעדיין אין שם הישראל נקרא כלל על הגבינות עד שיקנה אותן ממנו אחר השבת ( ולפיכך מותר לומר לו שיעשה אפילו בשבת , שמותר לומר לנכרי עשה מלאכתך אף אם מגיע מזה ריוח לישראל כמו שנתבאר לעיל )).

התם מיירי שהישראל לא התחייב לקנות הגבינות , משא " כ כאן שהישראל הזמין אצלו המנעלים והבגד , אלא שאם " הנכרי " ירצה ימכור אותם לאחר ויעשה לו אחרים .

וראה קונטרס אחרון כאן סוף ס " ק ז ( מוכר מנעלים בשבת בעיר שרובה ישראל ... או מיני מאכלים ביום טוב , שאסור אפילו על דרך היתר מכירה בשבת ), ושם ( הערה 2468 )

וראה תהלה לדוד סק " ו . הערות בשו " ע אדמה " ז ע ' 56. ביאורי השולחן ע ' רכז . מעשה חושב .

[2075] כלומר , זה שנתבאר לעיל ס " ט , " הנכרי תופר מנעלים מעורות שלו ואורג בגד מחוטין שלו , בבית שלו , אף על פי שרואהו עושה אותה בשבת אינו צריך לומר לו כלום , אע " פ שלא קצץ לו שכר ". משא " כ בבית הישראל אסור משום מראית העין .

הנה אם עושה המלאכה מעצמו , היתר זה הוא אפילו אם עושה המלאכה בבית הישראל , שכיון שעושה מעצמו אין בזה חשש מראית העין .

וכדתנן קכא , א ( נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ), ובגמרא שם ( נכרי לדעתיה דנפשיה עביד ), וברש " י שם ( ואפילו יודע שנוח לו לישראל , הוא להנאת עצמו מתכוין , שיודע שלא יפסיד ). ובר"ן שם מה, רע"ב (לפי שהוא שוקל בעצמו שראוי לו לעשות כך, מפני שישתכר בו עכשיו או לאחר זמן). הרי שהעושה מעצמו דינו כקבלן , שאדעתא דנפשיה קעביד , בשביל טובת הנאה שיקבל אחר כך .

וכן הוא לקמן סי ' שלד סכ " ו ( נכרי שבא לכבות מעצמו אין צריך למחות בידו , לפי שהנכרי יש לו שקול הדעת ששוקל בדעתו שכך ראוי לו לעשות , מפני שישתכר בו עכשיו , או לאחר זמן , ולהנאת עצמו הוא מתכוין ).

ומזה למדים גם לשאר מלאכות , כמבואר בשו " ע סי ' דש סעיף א ( ומכל מקום אם היה עושה מלאכת רבו שלא מדעתו , וניכר שאינו עושה לדעתו , מותר ואין צריך להפרישו . ולישראל אחר שאינו רבו , אפילו עושה לדעת ישראל , מותר כל שאין שם אמירת ישראל ).

והוא משו " ת הרשב " א ח " א סי ' נט ( שאין גר תושב אסור במלאכת ישראל אלא בשיש שם אמירה דישראל . אבל בלא אמירה דישראל , מותר ואפילו עושה על דעת ישראל , דאף הוא אינו עושה אלא אדעתא דנפשיה , כיון שאינו כבוש תחת ידינו . והוא הדין לעבד ואמה במלאכת ישראל שאינו אדוניו , לפי שאף הם במלאכת ישראל דעלמא מדעת עצמן הן עושין ).

והיינו כדעת התוס ' שהובא ברשב " א קכב , א ( ובתוספות התירו בגוי המלקט עשבים ומאכיל לבהמתו של ישראל , שאין ישראל חייב למונעו , מדתנן נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה ).

והכי קיי " ל , כמבואר בריש המהדורא בתרא לסי ' רמג ( הדין דין אמת , גם לספר התרומה וסיעתו הנמשכים אחר התוס ', דהעושה מעצמו אדעתא דנפשיה קעביד ).

ומזה למדים גם לנכרי שבא להדליק נר , כמשמעות הטור ורמ " א סי ' רעו ס " ד ( ומותר למחות בגוי שבא להדליק נר או להוסיף שמן ), לפי דעת המ " א שם ס " ק יד ( כשנר של עכו " ם ).

וכל זה התירו אפילו בבית ישראל , שהרי בטור ורמ " א שם מיירו בבית הישראל .

וכן הוא לקמן שם ס " ד ( ואפילו בתוך בית ישראל אין חוששים למראית העין כשהמלאכה נעשית בחפצים של נכרי ).

והטעם לזה נתבאר בקונטרס אחרון ס " ק ה ד " ה והאמת ( ואין חוששין למראית העין אלא כשהאמת הוא שהוא נתן לו המלאכה או אמר לו לעשותה , שאז ... יחשדוהו שמא אמר לו בשבת ... או שמא הוא שכיר יום ... ומהאי טעמא נמי אתי שפיר מ " ש המג " א בסי ' רע " ו ס " ק י " ד דמיירי בשל נכרי , ולא מיתסר משום מראית העין , אף על גב דעושה בשביל ישראל ובביתו . וכן בס " ק ד ' שם ציין על רמ " א דמיירי בבית ישראל , ואפילו הכי לא אסר אלא בשל ישראל ).

*

וכן נתבאר במהדורא בתרא לסי ' רמג ( ס " כ : ומהאי טעמא אפילו בבית ישראל שרי ... ולא חיישינן למראית עין ).

אלא שמסקנת רבינו שם , שכן הוא אף כשעושה מלאכה בשל ישראל ( ומ " ש המ " א דמיירי בשל נכרי , זה אינו במשמע הלשון כלל ... אלא ודאי דאף בשל ישראל אין צריך למחות , כיון דעושה מעצמו , אדעתא דנפשיה קעביד לקבל טובת הנאה ).

ולא אסרו בבית ישראל אלא בקבלנות , כדאמרינן בירושלמי פ " א ה " ח ( תני אומנין עכו " ם שהיו עושין עם ישראל בתוך ביתו של ישראל אסור , ובתוך בתיהן מותר ). הובא בתוס ' ע " ז כא , ב ד " ה אריסא ( דבירושלמי דפ " ק דשבת ... אומנים עובדי כוכבים שהיו עושים עם ישראל , בתוך ביתו אסור , בתוך בתיהם מותר ). שבזה מיירי גם לעיל ס " ה ( אסור להניחו לעשות ברשות ישראל ).

ואילו כאן , ולקמן סי ' רעו ס " ד , פסק כדעת המ " א , שאף בעושה מעצמו , לא התירו בזה אלא בשל נכרי ( ויתבאר עוד בשתי ההערות הבאות ).

[2076] שגם בזה אסור לומר לנכרי להבעיר בשבת , אלא ביום שהקור גדול , כדלקמן סי ' רעו סט " ו ( וכל האיסורים שנתבארו בחימום כנגד המדורה או בית החורף , אינן אלא בארצות שאינן קרות , אבל בארצות הקרות , כמו במדינות אלו , מותר לומר לנכרי לעשות מדורה בשביל ישראל ביום שהקור גדול , וכן לומר לו לחמם את בית החורף , לפי שהכל הם כחולים אצל הקור הגדול ).

[2077] תוכן ההלכה שנתבארה בסעיף שלפנינו :

כבר נתבאר לעיל ס " ה וס " ז וס " ט , שאם הבעלים רואה את הנכרי עושה המלאכה בשבת , צריך למחות בו .

ואף שבמקור הדין בירושלמי מיירי בישראל שמסר כליו לנכרי לתקנם . משא " כ אם הנכרי עושה מעצמו את המלאכה לצורך ישראל , סובר מהר " ם מרוטנבורג וסיעתו שאין צריך למחות בו אף אם הוא בחפצים של הישראל והישראל רואהו .

מכל מקום פסק המ " א בזה כדעת רבינו שמחה , שמירושלמי זה למדים גם לדין נכרי העושה מעצמו מלאכה בשביל ישראל , שאם הוא בחפצים של הישראל , צריך למחות בו כשרואהו עושה מלאכה . וכן נפסק כאן , ובכמה מקומות ( כדלקמן הערה הבאה ). ומסיק בקונטרס אחרון ס " ק ה ד " ה אבל המ " א ( ולא קיי " ל כחילוק מהר " ם דלעיל ).

אמנם במהדורא בתרא לסי ' רמג ( ס " כ ) הוכיח , שגם הטור ורמ " א בסי ' רעו ס " ד פוסקים כדעת מהר " ם מרוטנבורג . וכן נפסק בשו " ע סי ' שה סכ " א . ולכן מסיק במהדורא בתרא ( סי " ח ), שלדינא נקטינן בזה כמהר " ם .

אלא שמכל מקום מסיק שם , שבמקום שגוף הישראל נהנה מהמלאכה יש להחמיר כדעת האוסרים . וכן הוכיח במהדורא בתרא שם ( בסופה ) מדברי כמה פוסקים . ואשר גם המ " א שפסק כאן כרבינו שמחה , מיירי בהבעיר המדורה שיתחמם ישראל , והדליק הנר שישתמש הישראל באורו .

ומה שהתירו גם בזה בטור ורמ " א סי ' רעו ס " ד ( בגוי שבא להדליק נר או להוסיף שמן ), פירש במ " א דמיירי שהדליק בעצים ונר של נכרי .

אמנם כתב במהדורא בתרא שם ( ס " כ ), שמשמעות לשון הטור ורמ " א שם , שהנכרי מוסיף שמן של הישראל בנר של הישראל . ומה שהתירו גם בזה , היינו משום דמיירו התם בנכרי שהוסיף נר או שמן על הנר הקיים כבר , שזה לא נחשב הנאת גוף הישראל ממלאכת הנכרי , ולכן אין צריך למחות בו , וגם מותר ליהנות ממנו , וכדעת הפוסקים לקמן סי ' רעו סי " ג ( הוסיף הנכרי עצים בשבילו מדעת עצמו , אין הוספה זו אוסרתו להתחמם שם , כיון שהיה יכול להתחמם שם קצת אף בלא הוספה זו ).

[2078] הגהות מרדכי פ " ק רמז תנב , והגהות מיימוניות פ " ו אות ו , בשם תשובת רבינו שמחה ( ואם ראה ישראל ושתק , אדעתיה דישראל קעביד , כיון שהעצים של ישראל ). דפסק כוותיה מ " א ס " ק ט ( וז " ל הגהות מרדכי פרק קמא , דלא שייך לומר אדעתיה דנפשיה קעביד אלא בעכו " ם שעושה מלאכה בשלו , אבל להבעיר מעצי ישראל צריך ליטול רשות מבעל העצים , ואם ראה ישראל ושתק , אדעתי ' קעביד , וצריך למחות בידו ), ובסי ' רעו ס " ק ד ( אבל מחוייב למחות בידו מכאן ולהבא , כיון שהעצים של ישראל , והוא ראה ושתק , אדעתא דישראל קעביד ), וס " ק יד ( כשהנר של ישראל צריך למחות ), וס " ק טו ( אפילו עשה העכו " ם מדעתו צריך למחות ).

וכן הוא לקמן סי ' רעו ס " ג ( אם הנר הוא של ישראל , צריך הוא למחות בידו לכתחלה שלא ידליקנו בשבילו ). שם סט " ו ( ואם עושה מדורה מעצמו מעצי ישראל צריך למחות בידו ), וסט " ז ( אם שכר הנכרי שיסיקנו לו בכל יום ויום כל ימות החורף , והסיקו גם בשבת כשאין הקור גדול , הרי זה כעושה מעצמו , ואינו צריך לצאת מביתו , אלא שלכתחלה צריך למחות בו ).

סי ' שה סל " ד ( הגבינות שעושות השפחות בשבת מחלב של ישראל ... צריך למחות בידן ... שכיון שעושות מחלב שלו והוא רואה ושותק להן , הן מבינות שהוא חפץ בכך , ולדעתו הן עושות ).

סי ' שז ס " ז ( ואפילו אם הנכרי בא מעצמו להסיר הפחם בלא רמיזת הישראל , צריך למחות בידו , אם עושה בשביל הישראל , כיון שהנר הוא של הישראל , כמו שנתבאר בסי ' רע " ו ), וסל " ז ( נכרים המביאים עגלות מלאות תבואה ... של ישראל ... אפילו אם הם מעצמם באים לפנות לתוך אוצרו , צריך למחות בידם , שכיון שהתבואה שלו , אם יראה וישתוק , לדעתו הם עושים , כמ " ש בסי ' רנ " ב ).

סי ' שכה ס " כ ( ובלבד שלא יהיו עשבים של הישראל , אלא של הנכרי או של הפקר מטעם שנתבאר שם ).

( ועי ' בקונטרס אחרון מהרב ס " ק ה ד " ה אבל המ " א , שביאר את הכרעת המ " א בזה . ועי ' במהדורא בתרא לסי ' רמג ( ס " כ ), שהשיג על המ " א בזה ), בעושה מעצמו , בשני הפרטים :

( א ) אינו צריך למחות בו , אפילו עושה בשל ישראל ( כדלעיל הערה הקודמת ).

( ב ) אינו צריך למחות בו , אפילו עושה בבית ישראל ( כדלעיל הערה שלפניה ).

*

עוד נתבאר לקמן סי ' רעו ס " ג (( ואם לא השגיח בו והדליקו מותר לו ליהנות להשתמש לאורו ובלבד שלא יערים במחאתו ). ואם מיחה בנכרי המשרתו בביתו ולא השגיח בו ( אף על פי שמותר לו להשתמש לאור הנר שמיחה בו מכל מקום ) חייב הוא לגרש מביתו את הנכרי הזה שאינו שומע לו ומדליק או מבעיר בשבילו בשבת ).

והיינו שאם הנר של ישראל וגם בביתו , ומיחה בו ולא השגיח בו , מותר להשתמש באור הנר , וחייב הוא לגרשו מביתו .

משא " כ אם אינו של ישראל , אין צריך למחות בו אפילו בבית ישראל , כדלעיל בתחלת הסעיף ( עושה מלאכה בשבת משלו , אפילו בבית ישראל בשביל ישראל , כגון שמבעיר מדורה מעצים שלו בשביל שיתחמם הישראל כנגדה , או שמדליק נר שלו בשביל שישתמש ישראל לאורה , אין צריך למחות בידו ).

[2079] משנה שבת קכב , א ( נכרי שהדליק את הנר ... אם בשביל ישראל אסור ). טור ושו " ע סי ' רעו ס " א ( נכרי שהדליק את הנר בשביל ישראל , אסור ).

וכן הוא לקמן שם ס " א ( נכרי שהדליק את הנר בשביל ישראל , אסור לכל אדם להשתמש לאורו בשבת ). סי ' שכה סי " ט ( אם אומר בפירוש שלצורך ישראל הוא עושה , או אפילו אינו אומר כן , אם מעשיו מוכיחים שלצורך ישראל הוא עושה , כגון שהדליק נר בבית שהישראל בו והלך לו הנכרי ולא נהנה ממנו כלום , אסור להשתמש לאורו ).

ומכל מקום אין צריך לצאת מהבית , כדלקמן סי ' רעו ס " ב ( ומכל מקום לא הטריחו על הישראל לצאת מביתו כשמדליק בו הנכרי נר בשבילו מדעת עצמו , אף על פי שיש לו הנאה מאור הנר , רק שלא ישתמש כלום לאורו ).

[2080] תוס ' שם ד " ה ואם ( הכא שגוף ישראל נהנה במעשה של נכרי , לא אמרינן אדעתא דנפשיה קעביד , הואיל והנכרי מתכוין להנאתו ). ספר התרומה סי ' רכב ( אפילו קצץ אסור ... כיון שגוף הישראל נהנה מגוף המלאכה מן הנר ומן האש ), וסי ' רנב ( אם הדליקו הנר , או אם עושין את האש בשביל ישראל , אסור הישראל ליהנות ממנו , כדתנן , עכו " ם שהדליק את הנר בשביל הישראל אסור להשתמש לאורו ... שנהנה גופו ממלאכת שבת הנעשית בשבילו ). רמ " א שם ס " א בהגה " ה הא ' ( דהואיל והישראל נהנה ממלאכה עצמה בשבת אסור בכל ענין ).

וכן הוא לעיל סי ' רמח ס " ו ( שהישראל נהנה בשבת עצמה מגוף המלאכה שעושה הנכרי בשבילו בשבת ). לקמן סי ' רעו ס " א ( הואיל וגוף הישראל יהא נהנה בשבת מגוף המלאכה ).

משא " כ אם מדליק הנכרי לצורך עצמו , מותר ליהנות ממנו , כדלקמן סי ' רעו ס " ו ( וכל זה כשהדליק בשביל ישראל . אבל אם הדליק בשביל עצמו , או בשביל נכרי אחר , מותר לכל ישראל להשתמש לאורו ).

[2081] שבלי הלקט סי ' קיב ( דהתם ליכא למימר כלל דנכרי אדעתיה דידיה קא עביד , דכיון דהדלקת הנר הוי מלאכה שאינה אלא לצורך שבת , ודאי לצורך ישראל היא ).

וכן לעיל שם ( שאף על פי שהנכרי מתכוין כדי שיגיע לו טובה מזה , מכל מקום כיון שעכשיו בשעת עשיית המלאכה יש לישראל הנאה ממנה , הרי היא נעשית בשבילו יותר מבשביל הנכרי , שהנכרי גם כן מתכוין בשביל הישראל , אלא שעושה כן בעד השכר שיתן לו ). לקמן שם ( הרי עיקר המלאכה נעשית בשבת בשבילו , שהרי הנכרי אינו נהנה מגוף המלאכה אלא משכרה , והוא מתכוין בעשיית גוף המלאכה בשבת בשביל שיהנה הישראל ממנה בשבת , נמצא שעשיית מלאכת השבת היא בשבילו כשיהנה ממנה בשבת ). סי ' שז סכ " ו ( אם כן הוא מתכוין בהבאתו מחוץ לתחום בשביל הנאת גופו של זה , ומטעם זה אף אם הנכרי מתכוין לטובת עצמו לקבל שכרו אסור ).

ומטעם זה אסרו גם נכרי שהביא דורון לישראל מחוץ לתחום , שיאכלנו בשבת , כדלקמן סי ' שכה סי " א ( הובא מחוץ לתחום ... לישראל , אסור באכילה בו ביום למי שהובא בשבילו , ולערב בכדי שיעשו , גזרה שמא יאמר לנכרי להביא לו מחוץ לתחום בשבת כדי לאכול ממנו בו ביום או לערב מיד ).

ואף שבודאי הביא את הדורון בשביל טובת הנאה שיקבל מהישראל , כדלעיל בתחלת הסעיף ( דכיון שהוא עושה מאליו , בודאי הוא עושה לטובת עצמו , שיודע שלא יפסיד ובודאי יקבל טובת הנאה מהישראל כנגד זה ).

מכל מקום נאסר באכילה מטעם האמור כאן ( שאף שהנכרי מתכוין לטובת עצמו מכל מקום עיקר עשיית מלאכתו היא שיהנה גוף הישראל ממנה בשבת , שאם לא הנאת גוף הישראל ממנה בשבת לא היה עושה אותה כלל בשבת . וכיון שעיקר עשיית המלאכה היא בשבילו יש לגזור גזרה שמא יאמר לו לעשות לו בשבת , אם יהיה מותר לו ליהנות ממנה כשנעשית בשבילו ).

[2082] תוס ' שם ( בנכרי העושה לצורך ישראל , אי שרית ליה אתי למימר לנכרי לעשות בשבילו ).

וכדלעיל סי ' רמג ס " ב ( אם עשה הנכרי מעצמו בשביל ישראל אסרו ליהנות בשבת ממלאכתו ... משום גזרה שמא יאמרו לו לעשות בשבת ), ושם נסמן ( הערה 166 ).

*

ויתבאר לקמן סי ' רעו סט " ו , שכל האיסור האמור כאן במבעיר עצים , מיירי במקום שמדליקים מדורה בשביל הקור , אלא שהוא בארצות שאינן קרות , או ביום שאין הקור גדול .

[2083] שבלי הלקט סי ' קיב בשם רבינו יהודה ורבינו מאיר ( ומורי הר " ר יהודה אחי שני כתב , דלא סבירא ליה האי פסקא שאם תפר הנכרי בגדיו בקיבולת שיהא אסור ללבשן בו ביום , כיון שנתנם לו לתפור מבעוד יום , דכיון דקי " ל כבית הלל דשרו עם השמש , מה ליהנות ממנו בשבת מה ליהנות ממנו אחר השבת . ולא דמיא להא דתנן נכרי שהדליק את הנר ... דכיון דהדלקת הנר הוי מלאכה שאינה אלא לצורך שבת , ודאי לצורך ישראל היא , ואינה דומה לשאר מלאכות ... וכן שמע מפי הר " ר מאיר זצ " ל דמותר ליהנות מהן בשבת ). ר " ן ז , א ד " ה ובכולן ( ומסתברא לי , דכל שקצץ , אע " פ שעשה הנכרי מלאכה בשבת , מותר לישראל ללבוש הכלים בשבת עצמה ). ושו " ע ס " ד ( כל שקצץ , אף על פי שיעשה הגוי מלאכה בשבת , מותר לישראל ללבוש הכלי בשבת עצמה , דכל שקצץ , אדעתיה דנפשיה קא עביד ).

[2084] שבלי הלקט שם ( דהדלקת הנר הוי מלאכה שאינה אלא לצורך שבת ודאי לצורך ישראל היא , ואינה דומה לשאר מלאכות ). מ " א ס " ק יא ( פירוש , שמדליקו בשבת כדי שישתמש בו הישראל עכשיו , משא " כ כאן שעושה להשלים פעולתו ).

וכדלעיל ס " ד ( שאין הנכרי מתכוין בעשייתו בשבת בשביל הישראל , שהרי אף אם לא היה עושה עד לאחר השבת היה מקיים ציווי הישראל , כיון שהישראל לא גילה לו דעתו לעשות בשבת , אלא הוא עושה בשבת לעצמו כדי להשלים קבלנותו , שאם לא יעשה היום יצטרך לעשות למחר , ועכשיו שעשה היום יהיה פנוי למחר ). סי ' רמד ס " א ( הנכרי אינו עושה בשביל טובת הישראל , אלא בשביל עצמו , למהר להשלים מלאכתו כדי ללקבל שכרו ... הקבלן המלאכה היא שלו , שכוונתו בעבודתו היא להשלים המלאכה כדי ליטול שכרו , ואינו כשלוחו של ישראל ).

ונתפרשו יותר הדברים לקמן סי ' תקטו סכ " א ( כשהישראל קצץ עם הנכרי מערב יום טוב שיעשה לו מלאכה זו , ואף אם נאסור להישראל ליהנות ממלאכה זו אעפ " כ יעשנה הנכרי להשלים קציצתו וליטול דמיו מהישראל , נמצא כשהנכרי עושה המלאכה ביום טוב אינו עושה אותה בשביל שיהנה ממנה הישראל ביום טוב עצמו , אלא בשביל עצמו הוא מזרז את עצמו למהר מלאכתו , לפיכך אפשר שזהו דומה לקצץ עם הנכרי מערב שבת שיעשה לו מנעלים והביאן לו הנכרי בשבת , שהן מותרים להישראל בו ביום כמ " ש בסי ' רנ " ב עיי " ש ).

*

במ " א שם פירש כן גם את דברי הר " ן הנ " ל ( דהתם משום דנכרי אדעתא דישראל קא עביד , אבל כל שקצץ , אדעתא דנפשיה קא עביד ).

אמנם מסיק במהדורא בתרא לסי ' רמג בתחלתו ( ומשום הכי נמי כתב הר " ן בפ " ק , דנכרי שהדליק הנר , אדעתא דישראל קעביד , אבל כל שקצץ כו ' עיי " ש . דלא כמ " א סי ' רנ " ב סק [ י ]" א שהשיאו לדרך אחרת ... ומכל מקום הדין דין אמת ... דהעושה מעצמו , אדעתא דנפשיה קעביד , ואפילו הכי אסור להשתמש לאורו , משום שגוף הישראל נהנה כו ').

והיינו שפירוש דברי הר " ן הוא , שלא חילק בין גוף הישראל נהנה או לאו ; אלא שרק במכבה דליקה התירו משום הפסד , ובשאר מלאכות לא התירו בעושה מעצמו , אלא בקצץ .

אך מכל מקום קיי " ל כפירוש המ " א בדברי הר " ן ( שהיא דעת התוס ' שנתבארה שם , ולעיל הערה 2075 ), דהעושה מעצמו בשאר מלאכות מותר , ובנר אסור , משום שגוף הישראל נהנה .

[2085] כי טעם איסור הנאה מהנר שהדליק הנכרי בשבת , נתבאר לעיל ס " י ( לפי שאם יהנה גופו ממנה בשבת נמצא שעיקר המלאכה נעשית בשבילו בשבת ... וכיון שעיקר עשיית המלאכה היא בשבילו , יש לגזור גזרה שמא יאמר לו לעשות לו בשבת , אם יהיה מותר לו ליהנות ממנה כשנעשית בשבילו ).

משא " כ כאן שאין עיקר עשיית המלאכה בשביל הישראל , שהרי " לא נתכוין בשביל שיהנה ממנו הישראל בשבת עצמה ", אין גוזרים שמא יאמר לו שיעשה את המלאכה בשבת בשביל הישראל .

וראה ביאורי השולחן ע ' רכט .

[2086] והיינו שאם באמת יאמר לנכרי שיעשה זאת בשבת , הרי תהי ' עיקר עשייתו כדי שיהנה ממנו גוף הישראל בשבת , ובזה אסרו אפילו עשה הנכרי מעצמו , כמובא לעיל מס " י .

ויתירה מזו , שאז יהי ' אסור אף מטעם קנס , כדלעיל סי ' רמג ס " ה ( אם עבר ולא מיחה בידו והניחו להתעסק בשבת , והביא הנכרי את השכר להישראל ... אסור להישראל ליהנות מן השכר שקיבל הנכרי ביום השבת , שקנסוהו חכמים ).

ויתירה מזו , שאפילו אם הוא עצמו לא עשה איסור , רק ישראל אחר שלח לו על ידי הנכרי ביום טוב יש לאסור , כיון שנעשה איסור בשבילו , כדלקמן סי ' תקטו סכ " ב ( ישראל ששיגר דורון לחבירו על ידי נכרי מערב יום טוב , והביא הנכרי את הדורון לחבירו ביום טוב מחוץ לתחום , אם ישראל השולח הוא יודע שאי אפשר שיגיע הדורון ליד חבירו אלא אם כן ילך הנכרי ביום טוב חוץ לתחום , הרי זה אסור באכילה למי שהובא בשבילו ( ולאנשי ביתו ), ולערב צריך להמתין בכדי שיעשו , כיון שנעשה איסור בשבילו ).

ונתבאר לקמן סי ' תקיז ס " ז ( ובהערות שם ).

[2087] הגהת אשרי פ " א סי ' לז ( לשון ספר העתים , ולי נראה מכאן שאסור להלביש בגדים שנתנו לאומן מערב שבת ונגמרה מלאכתן בשבת , ואף כי נקצץ שכרן . מהרי " ח ). פסקי רי " ד יט , א ד " ה ת " ר אין משלחין ( וכל זה שמתירין בית הלל להיעשות מלאכתו בשכר בשבת לא יהנה ממנה בשבת , כגון אם תפר בגדיו בשבת , שילבישם בו ביום ... ולא התירו כאן אלא שתיעשה מלאכתו בשבת , ולא שיהנה ממנה ). שבלי הלקט שם ( ואינו נראה בעיני להתיר ליהנות מהן בשבת , דיש לחוש שמא יתנה עמו לגומרה בו ביום ... וכן השיב הר " ר אביגדור כהן צדק זצ " ל לר ' משה ב " ר בנימין נר " ו , כלים שהשלימן נכרי בשבת והביאן לבית ישראל , אין משתמשין בהן בשבת ). מהרי " ל הל ' יום טוב סי ' לח ( אמר מהר " ש , מי שנתן כליו לאומן , על דרך בגדים לחייט , והביאם לו ביום טוב , וספק אם היום נתקנו או מאתמול , אסור ללובשן ביום טוב זה ). שלטי הגבורים פ " א ז , א אות א ( איכא פלוגתא אי שרי ליהנות באותה שבת עצמה מאותה מלאכה , אחרי שקצץ עם הנכרי , או לאו ). ורמ " א ס " ד ( ויש אוסרין ללובשו כל שידוע שהגוי גמרו בשבת ).

[2088] רוקח סי ' קלה ( נותן לו עורות לעבד כלים לכבס ... בכדי שיעשו ). אור זרוע הל ' ער " ש סי ' ב ( מיהו אם יעשה בשבת ויגמור כל תקונו בשבת , נראה בעיני דצריך לו להמתין עד מוצאי שבת בכדי שיעשו , כדי שלא יהנה ממלאכת שבת ). פסקי ריא " ז פ " א הלכה ה אות ז . שלטי הגבורים פ " א ז , א אות ב ( אע " פ שהתרנו שתיעשה מלאכת ישראל בשבת על ידי נכרי ... אסור לו לישראל ליהנות ממנה ... באותה שבת , ואפילו למוצאי שבת צריך להמתין בכדי שתיעשה ).

חובת ההמתנה במוצאי שבת בכדי שיעשו , נתבארה גם לעיל סי ' רמג ס " ב , ושם נסמן ( הערה 165 ).

דעות אלו הובאו גם לקמן סי ' תקטו סכ " א ( קצץ עם הנכרי מערב שבת שיעשה לו מנעלים , והביאן לו הנכרי בשבת , שהן מותרים להישראל בו ביום , כמ " ש בסי ' רנ " ב עיי " ש . וכבר נתבאר שם דיש אוסרין ללבוש המנעלים עד שימתין במוצאי שבת בכדי שיעשו ). לעיל סי ' רמח ס " ו ( קבלן המתקן כלים לישראל בשבת , שאין הישראל נהנה בשבת עצמה מגוף מלאכה זו אלא לאחר השבת כשיגמרם וישתמש בהם ).

[2089] שיעורו יתבאר לקמן סי ' שכה סי " ג , וסי ' תקטו ס " ב .

[2090] אור זרוע שם ( כדי שלא יהנה ממלאכת שבת ). דרכי משה ס " ק ו ( ואית ביה גם כן טעם לדבריו – כדי שלא יהנה ממלאכת שבת ). ב " ח ד " ה כתב הרוקח ( שלא יהנה ממלאכה שנעשה בשבת זו בשבילו ). מ " א סקי " ב ( שלא יהנה ממלאכת שבת ( ב " ח )).

הטעם משום שיש איסור הנאה ממלאכת הנכרי בשבת לצורך ישראל , מקורו ברש " י ביצה כה , ב ( ולערב אסורין בכדי שיעשו , כדי שלא יהנה ממלאכת יום טוב ). והובא לקמן סי ' תקטו ס " א ( הצריכו חכמים להמתין בכדי שיעשו , שלא יהנה כלום ממלאכת יום טוב הנעשית בשביל ישראל ).

אבל בתוס ' שם ד " ה ולערב ( והקשה הר " י לפרש " י דפירש דלכך בעינן כדי שיעשו כדי שלא יהנה ממלאכת יום טוב ... אלא ודאי אין זה הטעם , אלא הטעם שמא יאמר לנכרי לך ולקט ). וקיי " ל כדעת התוס ', כדלעיל סי ' רמג ס " ב ( אם עשה הנכרי מעצמו בשביל ישראל אסרו ליהנות בשבת ממלאכתו ... משום גזרה שמא יאמרו לו לעשות בשבת ), ושם נסמן ( הערה 166 ). לקמן סי ' תקטו ס " א בהגהה ( שבסי ' שכה ביארנו דעיקר הטעם בכל מקום שהצריכו להמתין בכדי שיעשו הוא משום גזירה שמא יאמר לנכרי לעשות ).

מכל מקום הובא טעמו של רש " י ( שמטעם זה " יש לנהוג לכתחלה " כדעה הב ' שלפנינו ).

*

וכיון שכל האיסור בזה הוא רק מטעם שלא יהנה ממלאכת שבת , היינו דוקא במלאכה שנעשית בגוף החפץ , משא " כ בחפץ שהביאוהו ממקום האסור , כדלקמן סי ' תקטו סי " ב ( שהרי אינו נהנה כלל מגוף המלאכה , דהיינו ההליכה מחוץ לתחום , אלא הוא נהנה מהדבר שנעשה בו המלאכה , אבל לא מן גוף המלאכה בעצמה ). וכמבואר במ " א שם ס " ק ג ( ואפילו להמחמירים התם , היינו במלאכה גמורה , אבל בתחומין מודה ). וראה לקמן סוף הערה הבאה .

ומזה מובן , שאם חברת משלוחים מביאה המשלוח בשבת , אין לאסרו מטעם " שלא יהנה ממלאכת שבת ", שהרי החפץ לא נעשה בשבת , רק הובא בשבת . וגם אין לאסור מטעם שמא יאמר לו להביאו בשבת , שהרי הנכרי " לא נתכוין בשביל שיהנה ממנו הישראל בשבת עצמה , שאף אם לא יהנה ממנו בשבת עצמה לא ימנע הנכרי מעשות מלאכתו בשבת ". ואם כן מותר להשתמש בו בשבת , כמבואר במכלל יופי ע ' שפה .

במה דברים אמורים , כשיודע שהחפץ הגיע לתוך העיר בכניסת השבת , משא " כ אם הי ' עדיין בכניסת השבת מחוץ לתחום , אזי אם הוא דבר מאכל , מותר לאכלו בתוך הבית , ואם הוא מלבוש , אסור להוציאו מביתו אפילו בדרך מלבוש , ואפילו ביום טוב , כדלקמן סי ' תקטו סט " ו ( רק שיזהר שלא יטלטלנו חוץ לד ' אמות , במקום שאסור לטלטל בשבת ... ואף על פי שהותר לו לאכלו בו ביום , מכל מקום לא הותר לו להוציא חוץ לד ' אמות בכרמלית ... ואפילו הובא לצורך נכרי , דכיון שיצא חוץ לתחום אין לו אלא ד ' אמות ).

וכל זה הוא כשאינו מזמין בפירוש שיביאו לו המשלוח בשבת , אבל אסור להזמין בפירוש שיביאו לו המשלוח בשבת , משום קובע מלאכתו בשבת , וכדלעיל ס " ד ( ומותר ליתן בגדיו לכובס נכרי , ועורות לעבדן נכרי , סמוך לחשכה בקבלנות , והנכרי עושה מעצמו אפילו בשבת . ובלבד שהישראל לא יאמר לו שיעשה בשבת ).

ומטעם זה יש אוסרים להזמין עתון שיבוא לביתו בשבת ( ראה אמירה לנכרי פל " ט ס " ה ).

וכיון שכך , אסור אף בדיעבד , כאמור כאן ( לא יבא לומר לנכרי שיעשה לו , כיון שאין מתירים לו אלא כשמתכוין הנכרי לטובת עצמו ולא כשמתכוין בשביל ישראל ). ונתבאר לעיל ( הערה 2086 ).

[2091] רמ " א שם .

כל האמור כאן מיירי בנכרי שעשה לישראל כלי בקבלנות . וכן הדין גם אם " ישראל שקצץ דמים לנכרי שיביא לו דגים בערב יום טוב בעד סכום דמים אלו שקצץ לו ונשתהה הנכרי והביאן ביום טוב ".

כדלקמן סי ' תקטו סכ " א ( אפשר שזהו דומה לקצץ עם הנכרי מערב שבת שיעשה לו מנעלים והביאן לו הנכרי בשבת , שהן מותרים להישראל בו ביום כמ " ש בסי ' רנ " ב עיי " ש . וכבר נתבאר שם דיש אוסרין ללבוש המנעלים עד שימתין במוצאי שבת בכדי שיעשו , ולדבריהם אף דגים אלו אסורין עד מוצאי יום טוב בכדי שיעשו ... וכבר ביארנו שם , שבשעת הדחק ( שהוא צריך למנעלים אלו בשבת ) יש לסמוך על המתירין , עיין שם כל פרטים אלו ).

אמנם מכל מקום יש הפרש בין שתי הלכות אלו בשלושה פרטים :

( א ) עיקר הדיון כאן הוא לענין השתמשות בחפץ ביום השבת . משא " כ לקמן שם , הרי ביום טוב עצמו אסור בכל אופן , שהרי הדגים שניצודו ביום טוב הם מוקצה . וכל הנפקא מינה בין שתי הדעות הוא רק לענין בכדי שיעשו במוצאי יום טוב , כמבואר שם ( אם הוא בענין שיש להסתפק שמא ניצודו ביום טוב , הרי אלו אסורין באכילה ובטלטול עד הערב כמ " ש למעלה . אבל בערב יש להסתפק אם צריך להמתין בכדי שיעשו ).

( ב ) הכא אמרינן בפשיטות שהנכרי " לא נתכוין בשביל שיהנה ממנו הישראל בשבת עצמה ", שהרי הנכרי הביא את הכלי כדי שישתמש בו הישראל למחר ולאחר זמן . משא " כ לקמן שם מיירי בפירות שהביא לו , שבזה מסתפק המ " א שם ס " ק ג ( אפשר דמיני מאכל דמי לנר . וצריך עיון , דיש לומר דוקא נר צריך להשתמש בו עכשיו , דמחר בא ואיננו , משא " כ מיני מאכל ). וכן הובא ספק זה כאן בקונטרס אחרון סוף ס " ק ז ( או גבי מאכלים אם דמו למנעלים , כמ " ש המג " א ריש סי ' תקט " ו ). וכן הובאה סברה זו לקמן סי ' שז סכ " ו ( שכיון שהנכרי יודע שישראל זה שמוליך אליו הוא יאכל בשבת פירות הללו , ולכך הוא מוליכם לו , אם כן הוא מתכוין בהבאתו מחוץ לתחום בשביל הנאת גופו של זה ). וכן נתבאר לקמן סי ' תקטו שם ( יש להסתפק ... אפשר שזהו דומה לקצץ עם הנכרי מערב שבת שיעשה לו מנעלים והביאן לו הנכרי בשבת , שהן מותרים להישראל בו ביום כמ " ש בסי ' רנ " ב ), והיינו שאין זה אלא אפשר דומה למנעלים , מחמת הספק הנ " ל של המ " א .

ויתירה מזו מוסיף לקמן שם סכ " ב ( ישראל ששיגר דורון לחבירו על ידי נכרי מערב יום טוב והביא הנכרי את הדורון לחבירו ביום טוב מחוץ לתחום ... הרי זה מותר באכילה אף למי שהובא בשבילו , שהרי אין הנכרי מביא משלו כדי שנגזור שמא יאמר לו הבא לי מחוץ לתחום אלא משל ישראל אחר הוא מביא ). והיינו שאף אם נאסור ב " ישראל שקצץ דמים לנכרי שיביא לו דגים בערב יום טוב ", מטעם " שהנכרי יודע שישראל זה שמוליך אליו הוא יאכל בשבת פירות הללו , ולכך הוא מוליכם לו ". מכל מקום אין טעם לאסור ב " ישראל ששיגר דורון לחבירו על ידי נכרי מערב יום טוב ".

ויתירה מזו נתבאר לקמן סי ' שז סכ " ו ( נכרי המביאה [ אגרת ] בשבת מחוץ לתחום ... אינו דומה לישראל ששיגר פירות לחבירו מערב שבת על ידי נכרי ונתעכב והביאם בשבת שאסורים למי שנשתלחו אליו ... שכיון שהנכרי יודע שישראל זה שמוליך אליו הוא יאכל בשבת פירות הללו ... אם כן הוא מתכוין בהבאתו מחוץ לתחום בשביל הנאת גופו של זה ... מה שאין כן באגרת ). והיינו שאף אם נאסור גם בישראל ששיגר פירות או דגים לחבירו על ידי נכרי מטעם הנ " ל , מכל מקום יש להתיר עכ " פ באגרת .

וראה גם מהדורא בתרא לסי ' רמג ( ס " ב והערה 2553 , וסכ " ג והערה 2922 ).

( ג ) כבר נתבאר לעיל , שגם דעת האוסרים לא אסרו כאן אלא מטעם שלא יהנה ממלאכת שבת . והובא לעיל ( הערה הקודמת ) ממה שנתבאר לקמן סי ' תקטו , ובמ " א שם , דהיינו דוקא במלאכה שנעשית בגוף החפץ , משא " כ בחפץ שהביאוהו מחוץ לתחום אין לאסרו מטעם הנאה ממלאכת שבת . ומכל מקום נתבאר לקמן שם סי ' תקטו ( ואם ידוע שדגים אלו ניצודו מערב יום טוב , אלא שהביאן ביום טוב מחוץ לתחום , כיון שאין כאן איסור מוקצה , אפשר שהן מותרים אף בו ביום , להמתירין גבי מנעלים ), משא " כ לדעת האוסרים במנעלים ( מטעם שלא יהנה ממלאכת שבת ), אסור גם בהביא הדגים מחוץ לתחום .

והיינו כיון שכבר נתבאר שיש טעם לאסור בדגים ופירות יותר מבכלי שעשה הנכרי . ולאידך יש טעם להקל בדגים ופירות שהביא מחוץ לתחום יותר מבכלי שעשה הנכרי . ולכן רק " אפשר " שדינו שוה לדין הכלי שעשה הנכרי .

[2092] שלטי גבורים שם אות א ( ונראה דדוקא היכא שמסר לו הכלי ערב שבת עם חשכה , דודאי עשה הנכרי בשבת , או שיודע בודאי שהנכרי עשאו בשבת , אבל בסתם שמסרו לו , והנכרי היה יכול לעשותו קודם השבת , ונעלם ממנו אם עשאו בשבת אם לאו , נראה לי דליכא לאסור הנאתו ). רמ " א שם ( ואם יש לתלות שנגמר בערב שבת , מותר בכל ענין ).

והיינו אף שנתבאר לקמן שם ס " ג ( אם אין כאן אלא ספק אחד ... צריך להמתין בכדי שיעשו ), ובסט " ז ( ביום טוב ראשון יש להחמיר אף בספק ).

מכל מקום יש להקל כאן , כיון שיש מתירין לגמרי .

[2093] מ " א ס " ק יב ( ואם כן בשני ימים טובים של גליות , אם נעשה בראשון מותר בשני בכדי שיעשה ).

[2094] סוף סכ " א ( אבל לאחר כדי שיעשו , אפשר שהן מותרים אף אם הוא יום טוב שני של גליות ).

והיינו שאף שנתבאר לקמן שם ס " א , לפי שיטת התוס ' ( שמה שהצריכו חכמים להמתין בכדי שיעשו , אין הטעם מפני שאסור ליהנות ממלאכת יום טוב , אלא שחששו חכמים אם נתיר לו ליהנות במוצאי יום טוב מיד מן המלאכה שנעשית בשבילו ביום טוב , שמא יאמר להנכרי שיביא לו ביום טוב כדי למהר אכילתו בליל מוצאי יום טוב ... ולפי סברא זו אם הביא לו ביום טוב ראשון , צריכים הוא ואנשי ביתו להמתין במוצאי יום טוב שני , בכדי שיעשו , אף אם הוא יום טוב שני של גליות ).

מכל מקום כאן , שאין לאסור משום " שמא יאמר להנכרי שיביא לו ביום טוב " ( מהטעם שנתבאר כאן ). וכל האיסור הוא רק משום " שאסור ליהנות ממלאכת יום טוב ". אם כן כבר נתבאר בזה לקמן שם ס " א , שאין לאסור ביום טוב שני של גלויות משום הנאה ממלאכת יום טוב , " ממה נפשך , אם ערב זה הוא יום טוב , הרי יום טוב ראשון שהובא בו היה חול , ואינו צריך להמתין כלל ".

[2095] מ " א ס " ק יג ( ונראה לי דאם היה המנעל מתוקן מערב שבת , רק שתקנו והחליקו בשבת , שרי , דהא היה יכול ללובשו בלאו הכי , כמ " ש סי ' רנ " ג ס " א בהגה ד ').

והיינו כדלקמן שם סכ " ה ( מותר אפילו מצטמק ויפה לו , אם היה מבושל כל צרכו , שאינו נהנה ממנו כל כך , כיון שכבר היה ראוי לאכול ).

וכן הוא לקמן סי ' רעו סי " ג ( ויש מתירין ... אף אם עשה הנכרי מדורה קטנה לצרכו בלבד , או לצורך חולה , ואחר כך בא זה להתחמם כנגדה , והוסיף הנכרי עצים בשבילו מדעת עצמו , אין הוספה זו אוסרתו להתחמם שם , כיון שהיה יכול להתחמם שם קצת אף בלא הוספה זו ).

והיינו שטעם האיסור ליהנות ממלאכת הנכרי בשבת , נתבאר לעיל ס " י ( לפי שאם יהנה גופו ממנה בשבת נמצא שעיקר המלאכה נעשית בשבילו בשבת ).

משא " כ כאן , אין הוספה זו נחשבת הנאת גוף הישראל ליאסר מטעם זה , " שהרי היה יכול ללבשם בלא תיקון זה ".

[2096] הגהות אשרי ביצה פ " ג סי ' ז ( ונכרי שעשה מנעלים ביום טוב בסתם למכור לכל מי שירצה ... ה " ר אליהו התירם ... מאור זרוע ). רמ " א סוס " ד ( שעושה מנעלים על המקח , מותר לישראל המכירו לילך וליקח ממנו בשבת ולנועלם ). כפירוש מ " א ס " ק טו ( עשאו בשבת בעיר שרובה [ עכו " ם מותר , בעיר ] שרובה ישראל אסור ) [ יש כמה שינויי נוסח במ " א , והמסקנא היא כאמור כאן ].

והוא כדתנן מכשירין פ"ב מ"ה (עיר שישראל ונכרים דרים בה, והיה בה מרחץ מרחצת בשבת, אם רוב נכרים רוחץ מיד), ומ " ו ( אם רוב עכו " ם לוקח מיד ) . שבת קכב, א (כי מחממי אדעתא דרובא מחממי). רש"י שם (ועיקר חילול השבת בשבילם). רשב"א שם ד"ה רבא (וטעמא משום דאמרינן דמסתמא עיקר כונתו ומעשיו אדעתא דרובא הוא, וכאילו לא נעשה בשביל המיעוט, דאין הולכין אלא אחר הרוב). ובעבודת הקדש שער ה סי ' ב ( ואם הביאום לצורך גוי , או אפילו סתם בעיר שרובה גויים , מותר ... כל שמביא לצורך הרוב הוא מביא ). ארחות חיים הל ' יום טוב אות כט ( וכתב הרשב " א ז " ל ... ואם הביא לצורך עכו " ם , או אפילו סתם בעיר שרובה עכו " ם , מותר ... כל המביא לצורך הרוב מביא ). שו"ע סי' תצח ס"ג (ואם הביאום לצורך הגוים, או אפילו סתם בעיר שרובה גוים, מותר, שכל המביא לצורך הרוב מביא), וסי' תקטו ס"ו (בעיר שרובה גויים, מן הסתם כל המביא לצורך הרוב מביא).

וכן הוא לקמן סי' רעו ס"ז (אם רוב המסיבה נכרים מותר להשתמש לאורו, ואם רובה ישראל אסור להשתמש לאורו, שמן הסתם מתכוין המדליק לצורך הרוב). סי ' שכה ס " ו ( אם היא עיר שרובה נכרים , שאז מן הסתם היא נאפית בשביל הנכרים ולא בשביל הישראל ), וסכ " א ( נכרי שעשה בשבת ארון או קבר לקבור בו מתו או למכור ( בעיר שרובה נכרים ), מותר לישראל ליקבר במוצאי שבת מיד ). סי' שכו סי"ג (עיר שישראל ונכרים דרים בה ויש בה מרחץ רוחצת בשבת, אם רוב נכרים ... מן הסתם הוחמה בשבת בשביל הנכרים שהם הרוב). סי' תקטו סי"ח (נכרי שהביא למכור, אם רוב העיר הן נכרים, בודאי לצורך הנכרי הביא ומותר ליקח). סי' תקיז ס"ד (אם רוב לוקחי פת שבעיר הן נכרים שבודאי בשבילם נטחן הקמח).

*

ומה שבעיר שרובה ישראל אסור , כי " העושה על המקח " גרע מ " נכרי שעשה לישראל כלי בשבת בקבלנות " ( שבסעיף הקודם ).

וטעם החילוק נתבאר בקונטרס אחרון סוף ס " ק ז ( מוכר מנעלים בשבת בעיר שרובה ישראל ... אסור . ואילו בקצץ מותר גבי מנעלים ... ואף דבתרווייהו אדעתא דנפשיה קעביד , על כרחך צריך לומר שהחילוק ביניהם הוא , משום שזה עושה להשלים קבלנותו , וזה עושה מאליו בלא קבלנות ).

והיינו שכשעושה על המקח , אינו בטוח שיקנו ממנו וישלמו לו , וכעין האמור לעיל ס " ו ( אין דעתו סמוכה עליו בודאי , שלא קצץ לו הישראל שכר , ונמצא שהוא טורח בספק בשביל הישראל , ונראה כעושה שליחותו ). ולכן לא הותר כאן אלא " אם היא עיר שרובה נכרים ".

[2097] משנה ביצה כח , ב ( לא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר ). רמ " א ס " ד ( ובלבד שלא יקצוץ עמו דמי המקח ).

[2098] סעיף א ( שאסור להזכיר שם דמים כלל ... בדבר שאין מקחו ידוע , כגון הלוקח בשר מהטבח , שאסור לומר לו תן לי בדינר בשר כמ " ש בסי ' ת " ק ).

ובסי ' תק ס " א ( אין לוקחין בשר מהטבח בפיסוק דמים , שיאמר לו תן לי בסלע או בשתים ).

[2099] כדלקמן סי ' רעו ס " ז ( ישראלים ונכרים שהסיבו יחד , ובא נכרי והדליק להם נר , אם רוב המסיבה נכרים מותר להשתמש לאורו , ואם רובה ישראל אסור להשתמש לאורו , שמן הסתם מתכוין המדליק לצורך הרוב ).

[2100] כדלקמן סי ' תקט " ו סי " ח ( נכרי שהביא למכור , אם רוב העיר הן נכרים בודאי לצורך הנכרי הביא ומותר ).

[2101] סעיף יג ( ולענין הלכה יש להחמיר בנולד ביום טוב , כיון שיש אומרים שאפילו מוקצה אסור בו , אבל בשבת יש להתיר אפילו נולד , כי כן עיקר ).

[2102] הגהות אשרי שם ( וה " ר אליהו התירם , הואיל וגמרו בידי אדם ויכול לגומרו ביום טוב , לית ביה משום מוקצה ). הובא במ " א שם .

[2103] סעיף ו ( כל דבר שגמרו בידי אדם אין בו משום מוקצה ... כגון נכרי שהתחיל לעשות כלי מערב יום טוב וגמרו ביום טוב , אין בו משום נולד , הואיל וגמרו בידי אדם כמו שנתבאר בסי ' רנ " ב ). והיינו שטעם זה של " גמרו בידי אדם " מועיל שלא יאסר משום מוקצה , ואף לא משום נולד , ושם נסמן .

[2104] קאי הן על אומן קבלן דלעיל סי " א , והן על אומן העושה על המקח דלעיל סי " ב , שבשניהם אסור לשלוח אצלו ליטול הכלים מביתו .

[2105] מרדכי פ " ק דביצה רמז תרסד ( חלוק שתפרו עכו " ם או בגד ש [ צבע ] ו עכו " ם , אסור ליטול מן העכו " ם ביום טוב , דהכי פסקינן ס " פ מקום שנהגו , דאפילו בחול המועד אין מביאין כלים מבית האומן . אבל ודאי אם שיגר לו עכו " ם כלים תפורין שנגמר מלאכתן מערב יום טוב מקבל ממנו ). והגהות אשרי פ ' אין צדין סי ' יד ( חלוק שתפרו נכרי או בגד שצבעו נכרי ביום טוב , אסור ליטלו מן הנכרי . אבל אם שיגר לו כלים תפורים שנגמרה מלאכתם מערב יום טוב מקבל הימנו ). רמ " א ס " ד ( ודוקא אם שגר לו הגוי לביתו , אבל אסור ליקח כלים מבית האומן בשבת ויום טוב ).

[2106] מ " א ס " ק יד ( ואפשר דאפילו על ידי עכו " ם אסור להביאו , כן נראה לי ).

[2107] משמעות מרדכי והגהות אשרי שם , דמיירו אף בנגמרה מלאכתם מערב יום טוב . דרכי משה סי ' תקלד סק " ז ( לעיל סימן רנ " ב כתב ב " י בשם רוקח ( סי ' שא ) הא דאין מביאים כלים מבית האומן , היינו דנגמרה מלאכתן במועד , אבל נגמרה קודם מועד מותר . והר " ן אוסר בכל ענין . וכן נראה דעת שאר הפוסקים ).

ומפרש בקונטרס אחרון ס " ק י שהכוונה לר " ן פסחים יח , סע " א ( ובחולו של מועד אין מביאין אלא לצורך המועד , משום מראית העין , דנראה כאילו תיקן במועד ). ומזה מובן שאסור אף אם נגמרה קודם מועד .

[2108] משנה מו " ק יג , א ( אין מביאין כלים מבית האומן ). ברייתא שם יג , ב ( מביאין כלים מבית האומן , כגון כד מבית הכדר וכוס מבית הזגג , אבל לא צמר מבית הצבע ולא כלים מבית האומן ). ופרש " י ( כד וכוס לצורך המועד הן , אבל צמר וכלים אין צורך המועד ). טור ושו " ע סי ' תקלד ס " ג ( מביאין מבית האומן כלים שהם לצורך המועד , כגון כרים וכסתות וצלוחיות . אבל כלים שאינם לצורך המועד , כגון מחרישה או צמר מבית הצבע אין מביאין ).

והיינו דוקא בחול המועד , אבל בערב פסח , נתבאר לקמן סי ' תסח סכ " א ( מותר להוליך כלים לבית האומן בי " ד כל היום , אף על פי שלא יתקנם עד לאחר המועד , וכן מותר להביא כלים מבית האומן אף על פי שאין בהם צורך המועד כלל . עיין סי ' תקל " ד ).

[2109] דרכי משה סי ' תקלד ס " ק ז ( כדלעיל הערה 2107 ).

[2110] ר " ן פסחים יח , סע " א ( ובחולו של מועד אין מביאין אלא לצורך המועד , משום מראית העין , דנראה כאילו תיקן במועד ). נמוקי יוסף מו " ק ו , ב ד " ה אין מביאין ( אם אינם לצורך המועד שיחשבו הרואים שהבעל הבית נתנן לתקן אותם במועד ויאמר שהאומן תיקנן במועד ). הובא בב " י סוס " י תקלד . לבוש כאן ס " ד ( ליקח כלי מבית האומן בשבת ויום טוב אסור משום מראית העין ). עולת שבת ס " ק ג ( ונראה דאינו אסור רק מפני מראית העין ... וכן כתב בלבוש דאין לאסור רק מפני מראית העין ). מ " א סי ' תקלד סק " ו ( והב " י פירש הטעם , שיסברו שנתן לתקנו במועד ויאמרו שהאומן תקנו במועד ). ונתבאר ב קונטרס אחרון ס " ק י .

[2111] בשו " ע שם ( אין מפנין מחצר לחצר ... שאינם לצורך המועד ). ובמ " א שם ס " ק א ( דרך רשות הרבים ( נ " י )). הרי שלצורך המועד מותר אף דרך רשות הרבים .

[2112] ב " י ד " ה כתב הר " ן ( דטעמא משום דאפילו לזבוני בשוקא לצורך המועד שרי , ואם כן בשבת וביום טוב דלא שייך האי טעמא אסור ). עולת שבת שם ( ומ " ש אבל אסור ליקח כלים וכו ', פירוש , אפילו שצריך להן בשבת ). מ " א ס " ק יד ( אפילו לצורך שבת אסור ( ב " י )).

[2113] ב " ח סי ' תקלה ( בדין הבאת כלים מבית האומן שלא לצורך המועד דאסור ... במרדכי הארוך ראיתי שכתב דאסור , ופירש בשם רבינו תם דהטעם הוא , שלא יאמר הרואה כי במועד צוה לתקנו ). מ " א סי ' תקלד ס " ק ו ( אפילו מבית לבית באותה חצר ... שיסברו שהבעל הבית צוה לתקנו במועד ( ב " ח סימן תקל " ה )).

[2114] מ " א סוס " ק טו ( אסור לילך וליקח ממנו , אם לא בעכו " ם חנוני שאינו אומן כלל אפשר דמותר , כן נראה לי ).

[2115] כדלקמן סי ' תקיז ס " ב .

[2116] שדוקא לענין טרחה ביום טוב מחלקינן בין חצר לרחוב , כדתנן מו " ק יג , א ( אין מפנין מבית לבית אבל מפנה הוא לחצרו ). ובשו " ע סי ' תקלה ס " א ( אין מפנין מחצר לחצר ( דרך רשות הרבים , מ " א ) ... אבל מפנה הוא מבית לבית באותה חצר ).

משא " כ כאן שאין מראית העין ולא טרחא יתירה , אין מחלקים בזה , ומותר בכל אופן .

[2117] ברייתא שבת יח , א ( ת " ר פותקין מים לגינה ( פותקין , עושין נגר קטן משפת המעין לגנה , רש " י ) ערב שבת עם חשיכה ומתמלאת והולכת כל היום כולו ). טור ושו " ע ס " ה ( ומותר לפתוח מים לגנה והם נמשכים והולכים בכל השבת ).

[2118] כדלקמן סי ' שלו ס " ט ( המשקה מים לזרעים חייב משום חורש ומשום זורע ).

[2119] ברייתא שם ( ומניחין קילור על גבי העין ואיספלנית ( רטיה , רש " י ) על גבי מכה ( ערב שבת עם חשיכה ) ומתרפאת והולכת כל היום כולו ). רא " ש פ " ג סי ' לג ( ומיירי בקילור שהוא עב , דומיא דאספלנית , הלכך דוקא מערב שבת , אבל בשבת אסור להניחו על העין משום גזירת שחיקת סממנים או גזירה שמא ימרח . אבל קילור צלול , אף בשבת מותר להניחו על גב העין , כדאמר פרק שמונה שרצים ( קח , ב ) שורין קלורין מערב שבת ומניחן על גבי העין בשבת , דכיון דהוא צלול , אינו אלא כרוחץ עיניו וליכא למיגזר משום שחיקת סממנין ). טור ושו " ע שם ( ולהניח קילור ( סם של רפואה שנותנין על העין ) עבה על העין , אף על פי שאסור להניחו בשבת ).

[2120] סעיף כז ( שורה אדם קילורין רכין וצלולין מערב שבת ונותן על גבי העין בשבת ... אבל קילור עב אסור ליתנו על גבי עין בשבת , מפני שניכר שהוא לרפואה . ואם הניחו עליה מבעוד יום , מותר , כמ " ש בסי ' רנ " ב ).

[2121] משנה יח , א ( ושוין אלו ואלו שטוענין קורת בית הבד ועגולי הגת ). ופירש " י ( שטוענין את הזיתים בקורות בית הבד , ואת הענבים בעיגולי הגת ... מבעוד יום , והמשקה הולך וזב כל השבת ). והיינו שלדעת בית הלל מותר לטעון סמוך לחשיכה , כמו בשאר ההלכות שבמשנה שם . אבל כאן שטענו מבעוד יום , מודים גם בית שמאי שמותר .

ובגמרא יט , א ( מאי שנא כולהו דגזרו בהו בית שמאי , ומאי שנא קורות בית הבד ועיגולי הגת דלא גזרו . הנך דאי עביד להו בשבת מיחייב חטאת , גזרו בהו בית שמאי ערב שבת עם חשכה . קורות בית הבד ועיגולי הגת , דאי עביד להו בשבת לא מיחייב חטאת , לא גזרו ).

והטעם שכאן הוא אסור רק מדברי סופרים , כיון שהם כבר נתרסקו מבעוד יום , כדאמרינן התם יט , ב ( הני נמי כמחוסרין דיכה דמו ), ונתפרש בבעל המאור ז , ב ( שטעינת הקורה על גב הענבים השלמים או על גב הזיתים השלמים היא כריסוק , והדיכה והשחיקה נעשית מאליהן בשבת , שלא הספיקה הקורה מבעוד יום לעשות בהן בשעה קלה אלא רסוק בלבד בלא דיכה ), ובר " ן שם ז , ב – ח , א ( הני מכיון שנתן קורה על גבי זיתים ועל גבי ענבים מבעוד יום הרי הן מרוסקין , ומכאן ואילך בלא קורה נמי משקה נפיק ממילא , אלא דלא נפיק שפיר כי השתא ... דשלש מלאכות יש בדברים הנידוכין להוציא מהן משקה , רסוק ודיכה ושחיקה , ובמתניתין איירי בשלא עשה בהן מבעוד יום אלא ריסוק , שהקורה והעגולין מבעוד יום אינן אלא מרסקות ).

והנפקא מינה לדידן ממה שנתרסקו מבעוד יום ואיסורן רק מדברי סופרים , נתבאר בתוס ' שם יט , א ד " ה רבי ישמעאל ( ולא דמי למשקין שזבו שאסורין , דגזרינן שמא יסחוט , דהכא אפילו יסחוט ליכא איסור דאורייתא ).

אבל אם אין רוצה לשתות מהן בשבת , קיי " ל כבית הלל שמותר לטעון סמוך לחשיכה , כמבואר בב " י סוד " ה וטוענין בקורות ( אם אינו רוצה לשתות בשבת ממשקין היוצאין ... לכאורה משמע דשרי אף על פי שלא נתרסקו ... דלדעת הרי " ף והרמב " ם שרי , והכי נקיטינן ).

ועל פי זה נפסק בשו " ע ס " ה ( וטוענין בקורת בית הבד והגת מבעוד יום על זיתים וענבים , והשמן והיין היוצא מהם מותר ).

מ " א ס " ק יח ( הא דחזר וכתב מבעוד יום , דמלתא דפשיטא היא , לאורויי דדוקא כשטען מבעוד היום גדול , דנתרסקו הענבים קודם שבת בטעינת הקורה , ואם כן אפילו סחיט להו בידים אחר כך ליכא חיוב חטאת , ולכן המשקין היוצאין מהן מותרים . אבל באמת מותר להטעינו סמוך לחשיכה , אך המשקים היוצאין מהן אסורין דגזרינן שמא יסחוט ).

ט " ז ס " ק ו ( פירוש אף מה שיוצא בשבת , ולא גזרינן שמא יסחוט , כמו שגזרו במשקין שזבו , דהתם יש חיוב חטאת אם יסחוט , על כן גזרו אפילו בזבו מעצמן , אבל הכא כיון שבלאו הכי זב מעצמו , כיון שכבר נדרסו על ידי הטעינה , אלא שיוצא טפי על ידי הסחיטה בידים , בזה אין איסור אלא מדרבנן , על כן בזב מעצמו בשבת שרי לגמרי ).

ונתבאר בקונטרס אחרון ס " ק יא .

וראה צמח צדק חדושים על הש " ס לו , א . לז , ב .

[2122] כדלקמן סי ' שכ ס " א ( הסוחט זתים להוציא מהם שמן או ענבים להוציא מהן יין , חייב מפני שמפרק המשקה מהפרי ).

[2123] סעיף ג ( משקין שזבו בשבת מאליהם מזיתים וענבים , אסורים עד לערב , גזרה שמא יסחוט בידים כדי לשתותן היום , אם יהיו מותרים ).

[2124] טור ושו " ע שם ( והשמן והיין היוצא מהם מותר ).

וכן הוא לקמן סי ' שכ ס " ד ( זיתים וענבים שנתרסקו מבעוד יום , משקין היוצאין מהן בשבת מותרין , מטעם שנתבאר בסימן רנ " ב ).

[2125] כמועתק לעיל מהר " ן וט " ז .

[2126] משנה עדויות פ " ב מ " ו . שבת יט , א ( השום והבוסר והמלילות שרסקן מבעוד יום , רבי ישמעאל אומר יגמור משתחשך ). לפירוש ר " י בתוס ' שם ד " ה רבי ( ונראה לר " י , דיגמור , היינו דיגמור ויאכל בשבת , ולא דמי למשקין שזבו שאסורין דגזרינן שמא יסחוט , דהכא אפילו יסחוט ליכא איסור דאורייתא ). שו " ע שם ( וכן בוסר ומלילות שריסקן מבעוד יום , מותרים המשקים היוצאים מהם ).

משא " כ אם לא ריסקן מבעוד יום , אסורים המשקין , אף שאיסור הסחיטה בהם הוא מדברי סופרים . ונתבאר בקונטרס אחרון ס " ק יב .

[2127] דתניא יח , א ( אין נותנין חטין לתוך הריחים של מים אלא בכדי שיטחנו מבעוד יום ), ובגמרא שם ( אמר רב יוסף משום שביתת כלים ... אמר רב אושעיא אמר רב אסי מאן תנא שביתת כלים דאורייתא , בית שמאי היא ולא בית הלל ). וכתב רבינו תם בתוס ' שם ד " ה והשתא ( אומר ר " ת דהלכתא כרב יוסף דמוקי ברייתא כבית שמאי , דהא רב אושעיא קאי כוותיה . ולפי זה ריחים מותרים , דלדידיה לבית הלל שרי אפילו היכא דקעביד מעשה , ולא חייש להשמעת קול ). שו " ע סוס " ה ( ומותר לתת חטים לתוך רחיים של מים סמוך לחשיכה ). רמ " א שם ( ולא חיישינן להשמעת קול , שיאמרו רחיים של פלוני טוחנות בשבת ).

[2128] תוס ' יז , ב ד " ה אין נותנים ( דידעי כו " ע שהריחים טוחנות מעצמם , וידעי נמי שהחטין הושמו שם מערב שבת ).

[2129] רבה יח , א ( אמר רבה מפני שמשמעת קול ... אמר רב יוסף משום שביתת כלים ). רבינו חננאל יח , א ( ואע " ג דקיי " ל כבית הלל , ובית הלל לית להו שביתת כלים , נתינת חטים ברחיים של מים בערב שבת להטחן בשבת אסור , דלא אמרו משום שביתת כלים אלא רב יוסף , אבל רבה אמר מפני שמשמעת את הקול . וכוותיה מסתברא ). תוס ' יח , א שם ( פסק ר " ח דטעמא דריחים משום השמעת קול ואתי כבית הלל ). רא " ש פ " א סי ' לג ( פסק ר " ח דהלכתא כרבה דאמר מפני שמשמיעות את הקול . וכן משמע לכאורה , דקי " ל רבה ורב יוסף הלכה כרבה ). טור ורמ " א שם ( ויש אוסרים ברחיים ובכל מקום שיש לחוש להשמעת קול ).

[2130] רש " י שם ד " ה שיטחנו ( מפני שמשמעת את הקול , ואוושא מילתא בשבת , ואיכא זילותא ). טור וט " ז ס " ק ז ( משום השמעת קול , ואיכא זלותא לשבת ). מ " א סק " כ ( ואיכא זילותא דשבת ).

[2131] אגור סי ' תקיט ( נשאל מורי אבי מהרר " י לנדא ... והשיב , נראה לי עיקר טעמא דאוושא מלתא , כמו שפירשו תוספות שנ " ץ וספר התרומה וסמ " ג שפירשו על אוושא מלתא , שיאמרו רחים של פלוני טוחנים בשבת , דסבירי בשבת נתן בהם חטין ). הובא בדרכי משה סק " ז . לבוש ס " ה ( דאוושא מלתא טפי , שהרחיים משמעת קול , ויאמרו רחיים של פלוני טוחנת בשבת , ואיכא זלזולא דשבת טפי ).

[2132] מ " א שם ( ואם הרחיים של עכו " ם , פשיטא דשרי ליתן לתוכה מבעוד יום . ואם הישראל נותן לעכו " ם החטים מערב שבת , אפילו העכו " ם טוחנן בשבת שרי ).

וכן בנותן לנכרי כסף לעשות מהם מטבעות , כדלעיל סי ' רמד סי " ט ( ואע " פ שמשמיע קול בפרהסיא אין בכך כלום , כיון שאין ידוע לרבים שהוא עושה בשביל ישראל , אין כאן חשש מראית העין ).

[2133] סעיף ו ( כשקוצץ לו דמים בשכר מלאכתו , שאז הוא טורח לעצמו כדי לקבל שכרו , ואינו נראה כעושה שליחותו של הישראל ).

[2134] מ " א שם ( ובלבד שלא יעמוד הישראל אצלו , דאז מיחזי כשלוחו ).

[2135] " מראית עין כזה " שלא יחשדוהו שעושה מלאכה בעצמו , אלא שעושה על ידי נכרי , בזה התירו במקום הפסד מרובה . משא " כ האמור לעיל " ויש חולקים על זה ואוסרים ברחיים ... שיאמרו שבשבת התחיל המלאכה ", בזה אסרו אף בהפסד מרובה , וכמבואר בקונטרס אחרון ס " ג יג ( דשאני התם שלא יחשדוהו אלא על שבות דלית ביה מעשה , דהיינו שעושה על ידי נכרי , אבל הכא יחשדוהו שעושה מלאכה בעצמו ).

ואילו האמור לקמן " אלא אם כן יש שם הפסד , שאז יש לסמוך על סברא הראשונה ", בזה התירו אף בהפסד סתם , כיון דאיכא פלוגתא .

[2136] סעיף יז ( ואסור להישראל או שלוחו לישב אצל הנכרי בשעת קבלת המכס או המטבע , אף על פי שכבר השכירו לו ואין להישראל שום עסק בו , מכל מקום כשהוא יושב אצלו הרי הוא נראה כעושה בשבילו ולצרכו , ואסור מפני מראית העין . ואם שכר לו את הנכרי בקבלנות ומתיירא שמא יגנוב הרבה , כיון שיש חשש הפסד מרובה , יכול להושיב אצלו ישראל או לישב בעצמו לשמרו שלא יגנוב , שבמקום הפסד מרובה אין חוששים למראית העין ).

[2137] מ " א שם ( אבל אם השעה צריכה לכך , כגון סמוך לפסח , רשאי הישראל לשמור הרחיים שלא יתחמץ ). והיינו שכשם שבהפסד מרובה אין חוששים למראית העין , כן הוא גם כשהשעה צריכה לכך , למצות לפסח . ובמ " א כתב טעם אחר . וראה מראי מקומות וציונים .

[2138] חוזר לענין רחיים של ישראל דלעיל .

[2139] דרכי משה סק " ז ( ולי נראה דמסתמא יש לנהוג איסור כדעת התוספות שדחו דברי רבינו תם ). רמ " א ס " ה ( והכי נהוג לכתחלה , מיהו במקום פסידא יש להקל , כמו שנתבאר לעיל סוף סימן רמ " ד ). והיינו כמובא לעיל ( הערה 2136 ).

מ " א ס " ק כא ( פירוש , כיון דאיכא פלוגתא מקלינן במקום פסידא ). והיינו שמטעם זה מותר אפילו בסתם פסידא ( ולא רק בהפסד מרובה ).

ונתבאר בקונטרס אחרון ס " ק יג .

[2140] סעיף ד ( זוג המקשקש לשעות עשוי על ידי משקולת , אסור לערכו בשבת , משום שמשמיע קול של שיר ... אבל מבעוד יום מותר לערכו ולהכינו כדי שילך ויקשקש כל השבת , כמ " ש בסי ' רנ " ב ).

[2141] אגור סי ' תקיט ( נשאל מורי אבי מהרר " י לנדא על זוג המקשקש לשעות עשוי על ידי משקולות , אם מותר להכינו ולהעריכו כדי שילך ויקשקש כל השבת , כי שמא יש לדמות לנותן חטים לרחים . והשיב ... טעמא זה לא שייכא כלל גבי זוג המקשקש , שהכל יודעים שרגילים לתקנן בכל יום על יום של אחריו , ובאותו היום שהוא מקשקש אין מתקנין אותו כלל . וכן יש לפסוק הלכה למעשה , וכן עמא דבר ). הובא בדרכי משה ס " ק ז . רמ " א ס " ה ( ומותר להעמיד כלי משקולת שקורין זייגע " ר מערב שבת , אף על פי שמשמיע קול להודיע השעות בשבת , כי הכל יודעים שדרכן להעמידו מאתמול ).

[2142] משנה יא , א ( לא יצא החייט במחטו סמוך לחשכה , שמא ישכח ויצא , ולא הלבלר בקולמוסו ). רמב " ם פי " ט הכ " ו ( לא יצא החייט במחטו בידו , ולא הלבלר בקולמוסו , ערב שבת סמוך לחשיכה , שמא ישכח ויוציא ). טור ושו " ע ס " ו ( לא יצא אדם ערב שבת סמוך לחשיכה במחטו בידו , ולא בקולמוסו , שמא ישכח ויוציא ).

והיינו דוקא " וחפץ בידו ", משא " כ מחט בבגדו מותר , כדלקמן סעיף הבא .

[2143] תוס ' יא , א ד " ה שמא ישכח ( אין לפרש שמא ישכח המחט , דאפילו יצא ליכא איסור דאורייתא , כדאיתא בפ " ב דב " ק ( דף כו :) הכיר בה ושכחה לענין שבת פטור , מלאכת מחשבת אסרה תורה . אלא שמא ישכח את המחט להצניעו עד שיהיה שבת , ולבסוף כשיזכור את המחט ישכח שהוא שבת ויצא ). מ " א סוס " ק כד ( חיישינן שמא ישכח להצניען עד שתחשך , ולבסוף כשיזכור שיש חפץ בידו ישכח שהיא שבת ויצא . אבל אין לפרש שישכח החפץ בידו ויצא , דבזה ליכא חיוב חטאת , אלא אם כן שכוונתו לעשות מלאכה , אלא ששכח שהוא שבת , או שלא ידע שמלאכה זו אסורה ).

[2144] ב " ק כו , ב ( אמר רבה , היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה , ועמד ונפלה ... לענין שבת , מלאכת מחשבת אסרה תורה ), ופירש " י ( מלאכת מחשבת אסרה תורה , שנתכוין לעשות מלאכה , אלא כסבור שהיום חול , או סבור שמלאכה זו מותרת , וכל הני דאמרינן הכא לא נתכוונו לעשות המלאכה , הלכך פטור ).

[2145] משנה סז , ב ( כלל גדול אמרו בשבת ... היודע עיקר שבת ועשה מלאכות ( ששכח ששבת היום , רש " י ) ... חייב ... היודע שהוא שבת ועשה מלאכות ( שלא ידע שהמלאכות הללו אסורות , רש " י ) ... חייב ). רמב " ם הל ' שגגות פ " ז ה " ב - ג ( כל היודע עיקר שבת אבל שכח שהיום שבת ודימה שהוא חול ... חייב חטאת ... וכל היודע שהיום שבת ושגג במלאכות , ולא ידע שמלאכות אלו אסורות ... חייב חטאת ).

[2146] ברייתא יא , ב ( תניא לא יצא החייט במחטו התחובה לו בבגדו ... ואם יצא פטור אבל אסור דברי רבי מאיר , ר ' יהודה אומר אומן דרך אומנתו חייב ושאר כל אדם פטור ), וכרבי מאיר , דפסקינן כוותיה לקמן סי ' שא ס " ט ( לא יצא החייט במחט התחובה לו בבגדו ... ואם יצאו פטורין , שאין זו הוצאה כדרכה , כיון ששאר כל אדם אינן מוציאין כן , ואף האומנים אין דרכם להוציא בענין זה , אלא בשעה שרוצים להכריז על עצמם שהם אומנים , ולא בשאר פעמים ).

וכיון שאינו עובר אלא מדברי סופרים , לא גזרו גזירה לגזירה , כדאמרינן ב גמרא שם ( איבעיא להו כרמלית מאי , אמר אביי היא היא , רבא אמר היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה ), לרבא , דפסקינן כוותיה לקמן סי ' שנ ס " ב ( אבל מותר לעמוד ברשות היחיד או ברשות הרבים ולשתות בכרמלית , או להפך , שלא גזרו גזרה לגזרה ).

מ " א ס " ק כג ( במחטו בידו , אבל בבגדו שרי , דאפילו בשבת ליכא חיוב חטאת ).

וכן נסמן בלוח התיקון להוצאת זיטאמיר : נ " ב , עיין שלטי הגיבורים ( ה , א אות ג : דהכא בפרקין מיירי שמחטו בידו , ולא בבגדו , כדמוכח בגמרא , והשתא ליכא אלא חדא גזירה שמא ישכח ויצא בו , דכי יצא בו והוא בידו חייב חטאת ), והגהות אשרי ( פ " א סי ' כז : כגון דנקיט ליה בידיה , אבל תחובה לו בבגדו מותר , לרבא דלא גזר גזירה לגזירה . ולרבי יהודה דאמר אומן דרך אומנתו חייב , אפילו תחובה לו בבגדו אסור ). ועי ' סוס " י זה ( ס " כ : מצוה על כל אדם שימשמש בבגדיו ערב שבת סמוך לחשכה , שלא יהיה בהם דבר שאסור לצאת בו בשבת , אפילו למנהגנו כהאומרים שאין לנו עכשיו רשות הרבים גמורה ), ובקונטרס אחרון שם ס " ק יד ( דכאן אין גזרה כלל , אלא ספק גמור שמא יש כבר חפץ אצלו , כיון שרגיל בזה כל ימות החול ), ובפרי מגדים שם ( אשל אברהם ס " ק כג : וכרבא , דאין גוזרין גזירה לגזירה , הלכך דווקא בידו , לא בבגדו כשאין דרך להוציא בבגדו ), ועי ' לקמן סי ' שג סכ " ג ( ואין זו גזירה לגזירה , שהדבר קרוב לודאי שכשירצה לצאת לרשות הרבים ישכח להסיר התכשיטין מעליו , שהרי בחול אין דרך כלל לשלוף התכשיטין כשיוצא מביתו לרשות הרבים ... ואפילו אם היה אצלו מבעוד יום צריך להסירו כשתחשך , אם לא נזכר להסירו סמוך לחשיכה , כמו שנתבאר בסי ' רנ " ב ).

[2147] משא " כ בענין שחייב , כמבואר מ " א שם ( ועי ' סי ' ש " א ס " ח וסי ' ש " ג ס " ט דלפעמים איכא חיוב חטאת ).

[2148] ס " ד ( אבל איש שיצא במחט הנקובה התחובה לו בבגדו ... חייב חטאת ), וס " ה ( יש חולקים ואומרים שאיש היוצא במחט שאינה נקובה התחובה בבגדו לצורך הלבישה הרי זה חייב ).

[2149] רבא שם . וכן הוא לקמן סי ' שג סכ " ג . סי ' שלח ס " ה . סי ' שמו ס " ג . סי ' שמח ס " ג . סי ' שנ ס " ב . סי ' שנב ס " ב . סי ' שנג ס " א .

[2150] סעיף יא ( ויש אומרים שכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום כדגלי מדבר אינו רשות הרבים אלא כרמלית . ועל פי דבריהם נתפשט המנהג במדינות אלו להקל ולומר שאין לנו עכשיו רשות הרבים גמורה ואין למחות בידם שיש להם על מי שיסמכו ( וכל ירא שמים יחמיר לעצמו )).

ואף שלא כתב שם אלא " ואין למחות בידם ... וכל ירא שמים יחמיר לעצמו ".

וגם בשאר המקומות לא הכריע כלל לומר שהמנהג כמהקילין , אלא " שיש אומרים שעכשיו אין לנו רשות הרבים גמורה " ( ראה סי ' שא סל " ח , וסי ' שג סכ " ג , וסי ' שז סכ " ז , וסי ' שכה ס " ד , וסי ' שלה ס " א , וסי ' שלח ס " ה , וסי ' שנז ס " ז , וסי ' שסג סמ " ב , וסי ' שסד ס " ד ).

מכל מקום הקיל כאן , לענין גזירה לגזירה , " שפשט המנהג כהאומרין שעכשיו אין לנו רשות הרבים גמורה ". וכעין זה בכמה מקומות ( ראה לקמן ס " כ , וסי ' רסו סי " ג , וסי ' שכה ס " ד , וסי ' שצב ס " א , וסי ' תד ס " ב ).

[2151] מ " א שם ( ומיהו האידנא ליכא רשות הרבים , ושרי סמוך לחשיכה ).

וכן הוא לקמן סי ' שנב ס " ב ( לא אמרו שבכרמלית לא גזרו גזרה , מפני שהוא גזרה לגזרה , אלא בדבר שאין בו דרך מלאכה , כגון העומד ברשות היחיד ושותה ברשות הרבים שנתבאר בסי ' ש " נ , או הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך מקום פטור שיתבאר בסי ' שנ " ג , או היוצא לרשות הרבים מבעוד יום סמוך לחשכה וחפץ בידו שנתבאר בסי ' רנ " ב . אבל דבר שהוא דומה למלאכה גזרו אף בכרמלית ).

וראה שו " ת צמח צדק או " ח הוספות יד , ב ( ובסי ' רס " ו סעיף ט " ז אפילו לכרמלית וכו ', הואיל ופשע בו שיצא עם כיסו סמוך לחשכה ). זכרון יוסף סי ' יד . קובץ יגדיל תורה נ . י . חו ' כג ע ' תרפב .

ואפשר , שאף שאין בכחינו לגזור גזירה לגזירה , מכל מקום אין לחשב זה שיצא עם כיסו סמוך לחשכה כאונס , אלא כפשע .

[2152] ברייתא יב , א ( תני דבי רבי ישמעאל יוצא אדם בתפילין בערב שבת עם חשיכה ( לא חיישינן דילמא נפיק בהו משתחשך , רש " י ), מאי טעמא כיון דאמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה ... הלכך מידכר דכיר להו ). טור ושו " ע ס " ו ( אבל מותר לצאת בתפילין סמוך לחשיכה , לפי שאינו שוכחן ). מ " א ס " ק כד ( שאינו שוכחן בראשו , שאסור להסיח דעתו מהן ).

משא " כ כשאוחזן בידו , כמבואר במ " א ס " ק כד ( אבל בידו אסור , דמסיח דעתו מהן , וחיישינן שמא ישכח להצניען עד שתחשך , ולבסוף כשיזכור שיש חפץ בידו ישכח שהיא שבת ויצא ). ט " ז ס " ק ח ( והב " י תירץ דהך דיוצא בתפילין היינו בידו ... תמוהין מאוד דברי הרב בזה , דאם כן גם טעם שאינו שוכחן לא מהני ... זה אינו שייך אלא כשהם בראשו ).

[2153] רבינו מסתפק בזה אם חוששים שיסיח דעתו מהם . וכן לקמן בסמוך "( וזרועו )". וראה תוס ' סא , א ד " ה דילמא ( תפילין של יד , דאין צריך לחלוץ כשצריך לבית הכסא , אלא של ראש ). מנחות לה , ב ד " ה אלו תפילין ( וה " ר יעקב דאורלינ " ש מסופק אם צריך לחלוץ תפילין של יד כשנכנס לבית הכסא , דשמא כיון דמחופות עור לא צריך , דלא אסרו אלא תפילין של ראש שכתוב שי " ן בעור ). רבינו ירוחם ני " ט ח " ה ( ה " ר יעקב מאורלייניש היה מסתפק אם אסור ליכנס לבית הכסא עם תפלין של יד כיון שמכוסים בעור שלהם , דשמא לא אסרו אלא בתפלין של ראש שיש בו שי " ן עד כאן . ולפיכך אסרו בין בתפלין של יד בין בתפלין של ראש ). מ " א סי ' מג ס " ק א ( הוא הדין בזרועו נמי אסור מהאי טעמא , וכן כתב רבינו ירוחם והפוסקים ).

וקיי " ל כדעת רבינו ירוחם , כדלעיל סי ' מג ס " א ( אסור ליכנס לבית הכסא קבוע להשתין בתפילין שבראשו או בזרועו ), וס " ו ( ליכנס לבית הכסא בתפילין שבראשו או בזרועו ... לדברי הכל אסור בכל ענין ).

אך מכל מקום יש הפרש בין קדושתן , כלדעיל סי ' כה סי " ד ( תפילין של ראש ... חשובה , והיא עיקר המצוה , ויש בה יותר קדושה , שיש בה ד ' בתים והשי " ן ), וסי ' מב ס " א ( של ראש קדושתו חמורה , שרובו של שם שד " י הוא בשל ראש , השי " ן בבתים והד ' בקשר , אבל בשל יד אין בו כי אם היו " ד ).

וראה חידושי צמח צדק מה , א . מראי מקומות וציונים .

[2154] ט " ז ס " ק ח ( שהמוציא תפילין בראשו אפילו ברשות הרבים פטור , מטעם שהוא דרך מלבוש ... לא יצא בהם שמא ישכח ויצא בשבת , ויסירם מראשו כשיבא להפנות , ואתא לאתויי ד ' אמות , ולא הוה אלא חדא גזירה ). מ " א ס " ק כד ( ולא גזרינן שמא יצטרך לפנות ויסירן כמ " ש סי ' ש " א ס " ז ).

והיינו כדאמרינן סא , א ( ולא בתפילין , אמר רב ספרא ... דילמא אתי לאיתויי ברשות הרבים ), ופירש " י ( דילמא שקיל להו מרישא , אם בא לפנות , וממטי להו ד ' אמות ). וכדלקמן סי ' שא ס " ג ( תפילין ... אסור לצאת בהן מדברי סופרים , גזירה שמא יצטרך ליכנס לבית הכסא ויסירן מעליו , וישכח ויביאן בידו ד ' אמות ברשות הרבים , או מרשות הרבים לרשות היחיד , כדי להצניען ).

[2155] ס " א ( אסור להסיח דעתו מהתפילין כל זמן שהן עליו , אפילו רגע אחד ), וס " ב ( חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה ושעה , דהיינו בכל פעם שנזכר בהם חייב למשמש בהם , שעל ידי כך נזכר עליהם תדיר , ולא יגיע לידי היסח הדעת גמור ).

ומוסיף כאן דהיינו דוקא " כשהוא לבוש בהן ", כמבואר בפסקי דינים צמח צדק שנה , א ( מ " ש אאזמו " ר נ " ע שחיוב המשמוש בהן כל שעה , זהו רק כשלבוש בהן . וכ " כ הט " ז סוס " י רנב ).

[2156] דרכי משה אות ט ( הואיל ואסור להסיח דעתו מהם בקלות ראש , לכן זוכרן תמיד ומסלקן בשבת ). מ " א ס " ק כה ( הואיל ואסור לנהוג בהן קלות ראש , מדכיר דכיר ומסלקו קודם שבת ( דרכי משה )).

[2157] ברייתא יב , א ( חייב אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם חשיכה ), ופירש " י ( שלא יהא כרוך בשום דבר , פן יוציאנו ). טור ( מצוה על כל אדם שימשמש בגדיו בערב שבת סמוך לחשיכה ), ושו " ע ס " ז ( מצוה למשמש אדם בכליו בערב שבת סמוך לחשיכה , שלא יהיה בהם דבר שאסור לצאת בו בשבת ). ובפרי מגדים א " א ס " ק כו ( הטור והמחבר העתיקו " מצוה " ... ולכאורה בין חייב למצוה ... הפרש יש ). לעיל סי ' רנ בקונטרס אחרון ס " ק ב ( מצוה בו יותר מבשלוחו ... ומשמע דליכא חיובא במילתא , אלא יתרון מצוה בעלמא ), ושם ( הערה 1895 ). וראה קצור הלכות ( הערה 16).

וראה לקמן סי ' שג סכ " ג , לפי אחת מהדעות ( תכשיטים שאסרו לצאת בהם לרשות הרבים , משום גזרה שמא יביאם בידו , אסור לצאת בהם אפילו בבית ... גזירה שמא יצאו בהם לרשות הרבים ... ולכן אסור להשים איזה חפץ בתוך חיקו או בשאר מקומות שבבגדיו בשבת אפילו בתוך ביתו ... ואין היתר לטלטל שום חפץ בבית אלא בידו , שבידו בודאי אין לחוש שמא ישכח ויוציאה לרשות הרבים , שהרי רואה החפץ בידו , משא " כ כשאינו בידו יש לחוש שמא ישכח שהחפץ אצלו כשיוצא לרשות הרבים . ואפילו אם היה אצלו מבעוד יום צריך להסירו כשתחשך , אם לא נזכר להסירו סמוך לחשיכה , כמו שנתבאר בסי ' רנ " ב ).

[2158] מ " א ס " ק כו ( ונראה דאפילו לדידן דליכא רשות הרבים מצוה למשמש ). ונתבאר בקונטרס אחרון ס " ק יד .

וראה לקמן סי ' שא סל " ח ( היוצא במעות התפורים בבגדו פטור , שאין דרך הוצאה בכך . אבל אסור לצאת בו מדברי סופרים , בין שתפורים בו מעות בין כסף וזהב שאינם מוקצים ... יש להחמיר לפושטו מעליו מבעוד יום , שלא יהא לבוש בו בשבת אפילו בבית , שמא ישכח ויצא בו , כמו שיתבאר בסי ' ש " ג ), ובקונטרס אחרון שם ס " ק ט .

[2159] כל בו רס " י לא ( ויתיר חגורו להתיר מה שתלוי בו ). דרכי משה אות ח . מ " א שם ( ויתיר חגורו ויקח כל התלוי בו ( דרכי משה כל בו )).

עיין בקונטרס אחרון [ מהדורא בתרא לסי ' רנב וד " ש ] ד " ה עיין רמב " ם ספ " כ פלפול ארוך ושייך גם לזה הסימן ( ראה לקמן הערה 2284 , ולעיל הערה 2075 ).

[2160] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה :

בפנים ס " ג נתבאר , שהמוכר בביתו לנכרי , ולא יצא מביתו קודם חשיכה , לא יניחנו להוליכו , אפילו בעיר מעורבת . והיינו אפילו אם ייחד לו חדר בחצרו להניח המקח .

ואם השאיל לו , נתבאר לעיל סי ' רמו ס " ה , שבעיר מעורבת מותר ובעיר שאינה מעורבת אסור . וגם בזה לא הוזכר היתר של ייחד לו חדר .

ואף שבדין זה של ייחד לו בית , כתב המ " א בס " ק ד , " דבשאלה יש להקל ", ונראה לכאורה מלשונו , דבייחד לו בית מותר אף בעיר שאינה מעורבת .

מכל מקום לא נראית כן כוונתו , אלא בא להתיר בשאלה בעיר מעורבת .

ואף אם נאמר שכוונתו להתיר בייחד לו בית אף בעיר שאינה מעורבת .

מכל מקום חזר בו בס " ק ה , ומסיק שייחד לו בית אינו מועיל בכל אופן .

ומבאר לפי פירוש זה , טעם חזרתו בס " ק ה ממ " ש לפני זה בס " ק ( ג , ובס " ק ) ד .

לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי רב ע ' רנג . מעשה חושב ע ' פג .

[2161] ס " ק ד ( ויש להחמיר , דהא מכל מקום הרואה סובר שהישראל צוהו להוציא . ועמ " ש סי ' רמ " ו ס " ב דבשאלה יש להקל ).

ולפום ריהטא הי ' אפשר לפרש הכוונה , שאף שאסרו בייחד לו מקום , מכל מקום " בשאלה יש להקל " בייחד לו לו מקום – אפילו שאינה מוקפת חומה .

והיינו אף שנתבאר לעיל סי ' רמו ס " ד - ה ( אסור להשאיל שום חפץ לנכרי בשבת ... עד שאין שהות לנכרי להוציא החפץ מפתח ביתו של הישראל לרשות הרבים מבעוד יום ... אבל בעיר המעורבת שמותר לטלטל בתוכה מותר להשאילו אפילו בשבת ).

מכל מקום אם ייחד לו בית בערב שבת , מותר אף בעיר שאינה מעורבת .

אמנם מוכיח רבינו ( בתחלת דבריו ), שלא זו היא כוונת המ " א , אלא לומר שאם היא מוקפת חומה מותר בעיר המוקפת חומה – אף אם לא ייחד לו מקום .

[2162] " בשאלה יש להקל , אבל במכירה יש להחמיר אפילו בעיר המוקפת חומה ".

[2163] דלעיל שם לא נזכרה כלל ההלכה של ייחד לו מקום .

על כן מסתבר יותר שגם כאן לא דיבר המ " א אודות ייחד לו מקום , רק בא לסכם את החילוק בין שאלה למכירה בעיר מוקפת חומה .

וכן פירשו בדבריו הפרי מגדים באשל אברהם ס " ק ד ( ובעיר מוקפת שרי ), ומחצית השקל ( היינו כשהוא לצורך וגם הוא בעיר המוקפת חומה ).

ויתירה מזו , במקור חיים הגיה כן בדברי המ " א עצמו ( דבשאלה יש להקל ( בעיר המוקפת חומה )). ועל פי זה הדפיסו כן במהדורות החדשות בנוסח המ " א .

[2164] כי לפי האופן הראשון הנ " ל , אינו מובן מדוע ביאר המ " א חילוק זה על דברי הרמ " א ( דמיירי בייחד לו מקום ), ולא על דברי המחבר ( שכתב עצם ההלכה של " ובלבד שיצא מפתח ביתו מבעוד יום ").

ולכן אולי יש מקום לפרש בדברי המ " א " שדעתו כאן להקל בשאלה בייחד לו מקום בכל גוונא ", אף בעיר שאינה מוקפת חומה .

וטעם ההיתר בזה נתבאר לקמן בסמוך , שעל ידי ייחד לו מקום " נעשו חפצים של עכו " ם , וליכא למיחש למראית העין דהוצאה ".

אמנם " מכל מקום לא קאי הכי ", כי בס " ק ה חוזר המ " א מהיתר זה , וכדלקמן .

[2165] תוכן המשך הדברים בהמשך דברי הקונטרס אחרון :

בטעם האיסור שבמשנה יז , ב ; ובברייתא יח , ב ( לא ימכור אדם חפצו לנכרי ולא ישאילנו ולא ילונו ולא יתן לו במתנה אלא ... כדי שיצא מפתח ביתו ).

ישנן ג ' שיטות בפוסקים :

( א ) שנתבארה בס ' התרומה ( סי ' רכא ), ובסמ " ג ( ל " ת סה יט , ב ), והובאה לעיל סי ' רמו ס " ד ( אסור להשאיל שום חפץ לנכרי בשבת . ואפילו בערב שבת , אם הוא סמוך לחשיכה כל כך עד שאין שהות לנכרי להוציא החפץ מפתח ביתו של הישראל לרשות הרבים מבעוד יום , אסור להשאילו מפני מראית העין . שהרואה את הנכרי יוצא מבית הישראל וחפץ ישראל בידו , יחשוד את הישראל שהוא שולח חפציו בשבת על ידי נכרי זה ). ולכן לא אסרו בזה אלא בעיר שאינה מעורבת .

( ב ) שנתבארה ברמב " ם ( פ " ו הי " ט ), והובאה לעיל שם ס " ה ( שאפילו בעיר המעורבת , ואפילו הנכרי דר גם כן במקום המעורב , אסור להשאילו בשבת , או אפילו בערב שבת כל שאינו יוצא מפתח ביתו מבעוד יום . לפי שהרואה אותו יוצא מבית ישראל בשבת וחפץ ישראל בידו , יאמר שמכר לו חפץ זה בשבת ).

( ג ) שנתבארה בראבי " ה סי ' קצח ( תנן פשט העני את ידו לפנים ונטל מתוך ידו של בעל הבית וכו ' ואוקימנא דפטור ומותר לבעל בית ... כשיחד לו מקום מבעוד יום , כדתניא בפרק קמא דפסחים גוי שנכנס לחצרו של ישראל ובצק בידו אינו זקוק לבער הפקידו אצלו זקוק לבער יחד לו בית אין זקוק לבער ... ובכמה דוכתי מוכח דהמוכר והנותן חפץ לחבירו והשכיר לו מקומו דקנה כאלו משכו חוץ מרשותו ... ישראל יכול לייחד לגוי מקום מבעוד יום והוא נוטל שלו בשבת ... ויש להחמיר , שלא להרגיל הגוים בכך ).

והיינו שאינו סובר טעם האיסור משום מראית העין , כמו שאין חוששים לזה לדעתו בפשט העני ידו בפנים ונתן לו בעל הבית , שפטור ומותר לבעל הבית . אלא טעם האיסור הוא שבתוך רשות הישראל לא קנה הנכרי במשיכה , ובשבת אסור להקנות לנכרי . וכיון שיחד לו מקום , קנה הנכרי במשיכה בערב שבת ומותר . ומכל מקום " יש להחמיר , שלא להרגיל הגוים בכך ".

דבריו אלה הובאו בהגהות מרדכי רמז תנד ( אבל ייחד לו מקום [ שרי ] ... ויש להחמיר שלא להרגיל הנכרי בכך , ראבי " ה . ולאבא מורי ה " ר מרדכי נראה דהמדקדק לשון הספר בפ " ק דפסחים ימצא דאפילו שכירות לא קניא אלא גבי חמץ מגזירת הכתוב ).

והיינו שאף לפי שיטתו אין להתיר בייחד לו בית , כי גם בזה לא קנה הנכרי בערב שבת , דשכירות ( ומכל שכן ייחד לו בית ) לא קניא . ואם כן לדעת הגהות מרדכי אסור מעיקר הדין .

*

והנה עד עתה לא נזכרה בשו " ע ונו " כ השיטה הג ' הנ " ל ( ראבי " ה והגהות מרדכי ), כי אם השיטה הא ' ( ס ' התרומה וסמ " ג ), בשו " ע סי ' רמו ס " ב . והשיטה הב ' ( הרמב " ם ), במ " א שם ס " ק ו .

וכיון שהרמ " א מביא כאן את דעת המתירים והאוסרים בייחד לו בית , מבארם המ " א ( בס " ק ג - ד ) לפי הדעות הראשונות שהאיסור הוא משום מראית העין . ולפי זה כותב " דבשאלה יש להקל " ( לפי הפירוש השני הנ " ל בדבריו , דהיינו שבייחד לו בית מותר אף בעיר שאינה מוקפת חומה ).

אחר כך מבאר המ " א ( בס " ק ה ) את שיטת הראבי " ה שבהגהות מרדכי , ומסיק שבכל אופן אסור .

ולכן " אם תמצי לומר שדעתו כאן להקל בשאלה בייחד לו מקום בכל גוונא , מכל מקום לא קאי הכי ".

ולכן לא נזכר לעיל סי ' רמו ס " ד - ה שום היתר בשאלה , בייחד לנכרי מקום בחצרו .

[2166] בתחלה מבאר את הסתירות לכאורה בדברי המ " א , ואחר כך יבאר את תוכן חזרתו בס " ק ה .

[2167] זוהי הסתירה הראשונה בדברי המ " א , בטעם האוסרים בייחד לו בית , בין תחלת ס " ק ד ( להחמיר , דהא מכל מקום הרואה סובר שהישראל צוהו להוציא ), לבין תחלת ס " ק ה ( להחמיר , שלא להרגיל העכו " ם בכך ).

[2168] זוהי הסתירה השנית בדברי המ " א , בטעם המתירין בייחד לו בית , בין ס " ק ג ( ייחד לו הגוי מקום , דאז הוי כחפצו של עכו " ם ), לבין ס " ק ה ( אם ייחד לו מקום , קנהו מערב שבת ).

[2169] רמז רנג ( פסק ריב " א ... דעד כאן לא קא שרו בית הלל אלא בערב שבת , שכבר יצא מרשות ישראל מבעוד יום , דמשנכנס שבת אינן של ישראל אלא של נכרי , אבל בשבת לא , דמיחזי כמוליך בשליחותו של ישראל . ומדבריו דקדק רבינו יואל דאסור לישראל להחזיר משכונות של נכרי בשבת אפילו ייחד לו מקום מבעוד יום ... ( הגה " ה ) וראבי " ה [ בנו ] מתיר היכא דיחד לו מקום מבעוד יום , שכבר יצא מרשות ישראל מבעוד יום לגמרי , כדתנן פ " ק דפסחים [ ו , א ] ייחד לו מקום אין זקוק לבער ).

והיינו שטעם המתירים הוא , " שכבר יצא מרשות ישראל מבעוד יום לגמרי ", וכפי שביאר בס " ק ג ( ייחד לו הגוי מקום , דאז הוי כחפצו של עכו " ם ).

וטעם האוסרים הוא " דמיחזי כמוליך בשליחותו של ישראל ", וכפי שביאר בס " ק ד ( להחמיר , דהא מכל מקום הרואה סובר שהישראל צוהו להוציא ).

[2170] ס " ק ד ( אם החפץ של עכו " ם , מותר לתת לפניו בחצר , דהרואה שמוציאו סובר שהחפץ הוא של עכו " ם , וכן משמע במרדכי דדוקא בייחד לו מקום יש מחמירים , אבל כשהוא של עכו " ם ואינו ממושכן כלל לישראל לכו " ע שרי ).

וכן הוא לקמן שם ס " ג ( אבל חפצים של נכרי מותר ליתנם לו ... הרואה אותו יוצא מרשות ישראל וחפץ בידו הוא סבור שמוציא חפץ שלו ולא של הישראל ... אין כאן חשד כלל ).

ולפי זה אולי הי ' מקום לפרש כן בדברי המ " א כאן ס " ק ד , שמטעם זה יש להתיר בייחד לו מקום , בשאלה אף בעיר שאינה מוקפת חומה . שכיון שנעשה כחפצו של עכו " ם אין כאן חשד כלל .

אבל כאן דמיירי בשו " ע במכירה ( ומותר למכור לנכרי ... ובלבד שיצא מפתח ביתו מבעוד יום ), בזה מסיק הרמ " א " ויש להחמיר " אף " אם ייחד לו הגוי מקום מבעוד יום ", כי בזה " יש לחוש שיאמרו שבשבת מכרו לו ".

[2171] ולכן סובר המ " א במכירה כהרמ " א דיש להחמיר , ואילו בשאלה מתיר .

[2172] רמז תנד ( וכל מה שאסרנו מכירה ונתינה עד כדי שיצא מפתח ביתו לבית הלל . מיהו ( הני מילי ) כשלא ייחד לו מקום , אבל ייחד לו מקום [ שרי ] ... כדתנן [ ב , א ] פשט העני ידו לפנים ונטל מתוך ידו של בעל הבית , ואוקימנא [ ג , א ] דפטור ומותר לבעל הבית . ויש להחמיר , שלא להרגיל הנכרי בכך , ראבי " ה . ולאבא מורי ה " ר מרדכי נראה דהמדקדק לשון הספר בפ " ק דפסחים ימצא דאפילו שכירות לא קניא , אלא גבי חמץ מגזירת הכתוב ).

ועל זה כתב המ " א בס " ק ה ( ומשמע שם בהגהות מרדכי הטעם משום דאכתי לא קנהו העכו " ם עד שיוציאו , ואם כן הוה ליה כמוכרו בשבת . אבל אם יחד לו מקום קנהו ממש . ומשום הוצאה ליכא למיחש , דהא קי " ל פשט העני פטור ומותר . ומסיק על זה , דרבים חולקין וסבירא להו דאפילו שכירות לא קניא ... וגם בסי ' שמ " ז קי " ל לאיסור . ואם כן אין לסמוך להקל ).

והיינו שדעת המתירים בהגהות מרדכי היא השיטה השלישית שהובאה לעיל ( הערה 2165 ), שאין חוששים למראית העין ( כמו בפשט העני , דאמרינן שהוא פטור ומותר ), אלא האיסור הוא משום ד " הוה ליה כמוכרו בשבת . אבל אם יחד לו מקום קנהו ממש ". אמנם בשניהם לא קיי " ל כן , דקיי " ל ששכירות אינה קונה ( ומכל שכן ייחד לו מקום ), וקיי " ל בפשט העני , שגם בעל הבית עובר על איסור מראית העין . ואם כן אין לסמוך כלל על ההיתר של ייחד לו בית .

[2173] כן מפרש רבינו בכללי המ " א בכ " מ , שלפעמים כתב באופן אחד , ואחר כך חזר בו וכתב באופן שני , והשאיר את דבריו הקודמים כמו שהיו בתחלה . ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל שכד .

[2174] קיי " ל לאיסור בייחד לו בית , משום דשכירות לא קניא .

[2175] דהכי קיי " ל לעיל סי ' רמו בקונטרס אחרון ס " ק ג ( אבל העיקר ודאי דשכירות לא קניא כלל , כמ " ש המ " א ... דקיי " ל דשכירות לא קניא , ולא אמרינן ליומא ממכר הוא ... ודאי דשכירות לא קניא אפילו לחומרא ).

[2176] בשו " ע שם ס " א ( אם עומד בחוץ ופשט ידו לפנים , שידוע הוא שיוציאנו , או ליתן לו שאר חפצים שדרך להוציא , אסור אפילו אם עומד בפנים , אפילו אם החפצים של גוי , שהרואה אינו יודע שהחפצים של גוי . הגה , ואפילו בייחד לו מקום מבעוד יום , יש להחמיר ). הרי שאסור משום מראית העין .

וכן הוא לקמן שם ס " ג - ד ( ומכל מקום אם הנכרי עומד בחוץ ופשט ידו לפנים אסור ליתן לפניו אפילו חפצים שלו , מפני מראית העין , שהרואה שישראל נותן לו סבור שהוא חפץ של ישראל ... ואפילו אם ייחד מקום להנכרי מבעוד יום בתוך רשותו להניח שם משכונו עד למחר שיבא ויטלנו משם , אסור להניחו ליטלו בשבת , משום מראית העין ).

[2177] בשו " ע שם ( ואפילו אם העומד בחוץ הוא גוי , אסור , מפני שהוא כנותנו על מנת להוציא ).

וכן הוא לקמן שם ס " ג ( אבל זה שניטל החפץ ממנו פטור ומותר משום איסור שבת , שהרי לא עשה כלום . אבל אסור מן התורה משום שמכשיל את חבירו ונותן לו חפץ להוציאו מרשות לרשות ... מדברי סופרים אסור ליתנו לו אפילו הוא נכרי , ואפילו בכרמלית , כמו שנתבאר בסי ' שכ " ה ).

[2178] לא רק במכירה , אלא אף בשאלה ומתנה אסור משום מראית העין , שבזה מיירי ב " סי ' שמז , שהביא משם דקיי " ל לאיסור ".

[2179] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה :

בפנים ס " ג סתם לאסור " אפילו אם ייחד להנכרי חדר בחצרו ", ולא הביא דברי הט " ז להתיר בצורך גדול .

כי בהיתר ייחד לו מקום הראבי " ה יחידאה נגד כל הפוסקים , ולא סמכינן איחיד במקום רבים , אלא בהפסד מרובה .

ובהפסד מרובה יש מקום להתיר אף בלא ייחד לו מקום .

לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי רב ע ' רנו .

[2180] ס " ק ג ( במרדכי פ " ק דשבת בשם ראבי " ה יליף לה ... ולענ " ד תמוהים ראיות של ראבי " ה ... על כן אין להתיר בזה אלא לצורך גדול והפסד ).

[2181] כדלעיל בקונטרס אחרון הקודם ( והערה 2172 ).

[2182] כדלעיל ( הערה 2165 ).

[2183] ג , א ד " ה בבא ( מיהו איסור דרבנן מיהא איכא ... דאסור ליתן להדיא על מנת להוציא ). יט , א ד " ה נותנין ( דלא שרי בית הלל אלא בערב שבת , אבל בשבת לא ).

וראה תהלה לדוד סי ' שכה ס " ק ט .

[2184] פ " א סי ' א ( אם היה עומד בחוץ ופשט ידו לפנים אסור , דנראה כנותן לו על מנת להוציא ... לא איירינן הכא אלא באיסורי שבת , וקרי ליה פטור ומותר , כיון דליכא איסורא משום שבת ).

[2185] א , א ד " ה ומקשו הכא האיך ( אם עומד בחוץ ופשט ידו בפנים משמע דאסור , דנראה כנותן לו על מנת להוציא ... דכי אמרינן בגמרא דהאי פטור פטור ומותר הוא , מצד איסור שבת קאמרינן ).

[2186] רמז רנג ( פסק ריב " א ... דעד כאן לא קא שרו בית הלל אלא בערב שבת , שכבר יצא מרשות ישראל מבעוד יום ... ומדבריו דקדק רבינו יואל דאסור לישראל להחזיר משכונות של נכרי בשבת ).

[2187] ד " ה ודוקא שהגוי וד " ה ומ " ש או אפילו .

וכן הוא לקמן שם ס " ג - ד ( ומכל מקום אם הנכרי עומד בחוץ ופשט ידו לפנים אסור ליתן לפניו אפילו חפצים שלו , מפני מראית העין , שהרואה שישראל נותן לו סבור שהוא חפץ של ישראל ... ואפילו אם ייחד מקום להנכרי מבעוד יום בתוך רשותו להניח שם משכונו עד למחר שיבא ויטלנו משם , אסור להניחו ליטלו בשבת , משום מראית העין ).

[2188] דאמרינן בנדה ט , ב ( אין שעת הדחק ראיה . מאי שעת הדחק , איכא דאמרי שני בצורת ... כדי הוא ר ' אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק ). שו " ת הרשב " א ח " א סי ' רנג ( ואפילו בשעת הדחק אין סומכין על הקטן בחכמה ובמנין , וכן במקום מחלוקת יחיד ורבים , אלא אם כן שעת הדחק שיש בו הפסד מרובה ). רמ " א חו " מ סי ' כה ס " ב ( אין סומכין על דברי קטן נגד דברי גדול ממנו בחכמה ובמנין , אפילו בשעת הדחק , אלא אם כן היה גם כן הפסד מרובה . וכן אם היה יחיד נגד רבים ). כללי ההוראה להש " ך יו " ד סי ' רמב ( ורוצה לומר דאין סומכין עליו אפילו בשעת הדחק , היכא דליכא הפסד מרובה , אלא אם כן היה גם כן הפסד מרובה , וכשיש הפסד מרובה שרי , דהיינו שעת הדחק ). ובקיצור הנהגות שם ס " ב - ג ( וכן במקום מחלוקת יחיד ורבים ... סומכים על היחיד באיסור דרבנן ושעת הדחק . ושעת הדחק היינו דוקא במקום הפסד מרובה ). וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל צט .

וכשם דלא סמכינן על שעת הדחק בלבד אלא אם כן הי ' גם הפסד מרובה , כן לא סמכינן על " צורך גדול " אלא כשהוא כמו הפסד מרובה . ואם כן אין להקל בייחד לו מקום אף בצורך גדול .

[2189] ואם כן מותר בזה אף בלא ייחד לו מקום .

[2190] בשו " ע ס " ב ( היכא דאיכא משום דרכי שלום , או בגוי אלם , מותר לתת לו או לשלוח לו על ידי גוי . והוא הדין לצורך מצוה , כגון להוציא חמץ מביתו בפסח ). ובמ " א שם ס " ק ו ( ומותר לומר לו שיוציאם , משום דהאידנא לית לן רשות הרבים ).

ולקמן שם ס " ד ( מפני שהשליחות על ידי נכרי הוא שבות , ועכשיו שיש אומרים שאין לנו רשות הרבים אלא כרמלית כמ " ש בסי ' שמ " ה , הוא שבות דשבות , והתירוהו לצורך מצוה , כמו שנתבאר בסי ' ש " ז ).

[2191] ס " ק ז ( לכן נראה לי דבמקום הפסד גדול יש להתיר שבות על ידי עכו " ם ).

וכן הוא לקמן שם סי " ב ( ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד גדול ( והוא הדין לצורך גדול , אף על פי שלא שייך שם הפסד )).

ונראה שמסתפק בזה שם , כהכלל המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו).

ואם כן ממה נפשך אין לסמוך כאן על דברי הט " ז להקל בייחד לו מקום לצורך גדול .

כי אם מתירים בשבות דשבות במקום צורך גדול , הרי יש להתיר כאן אף בלא ייחד לו מקום .

ואם אין מתירים בשבות דשבות אלא במקום הפסד מרובה , הרי אין להתיר כאן אף בייחד לו מקום .

וראה תהלה לדוד סוף סק " ב . כנישתא דבי רב הערה ב .

[2192] כדלקמן סי ' שמ " ה סי " א ( ויש אומרים שכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום כדגלי מדבר אינו רשות הרבים אלא כרמלית . ועל פי דבריהם נתפשט המנהג במדינות אלו להקל ולומר שאין לנו עכשיו רשות הרבים גמורה . ואין למחות בידם , שיש להם על מי שיסמכו ( וכל ירא שמים יחמיר לעצמו )).

[2193] קונטרס אחרון ס " ק ג ( ומיהו יש לומר דגם גזירה זו של מראית העין לא עדיפא משבות , והוה ליה גם כן שבות דשבות ).

וראה לעיל סי ' רמד סי " ד ( שבמקום הפסד גדול לא גזרו על מראית העין ).

[2194] ס " ד ( הוא שבות דשבות , והתירוהו לצורך מצוה כמו שנתבאר בסי ' ש " ז , והוא הדין מפני דרכי שלום , והוא הדין בנכרי אלם ).

[2195] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה :

בפנים ס " ג נפסק שאם הנכרי אלים יש להקל אף אם לא ייחד לו מקום למקחו קודם השבת , כדעת הט " ז . ודלא כמ " א שהתיר רק אם ייחד לו מקום . ומביא כמה הוכחות וטעמים לזה .

לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי רב ע ' רנט .

[2196] ס " ק ד ( ואפשר דבעכו " ם אלם יש להקל כשיחד לו מקום ).

[2197] ס " ק ג ( ואם העכו " ם אלם , ודאי יש להתיר אפילו בלא ייחד לו מקום , דבכה " ג לא גזרו ).

[2198] כהט " ז , נגד המ " א .

[2199] כדלעיל בקונטרס אחרון הקודם ( והערה 2188 ), שאם הוא שעת הדחק שיש בו הפסד מרובה , סומכים גם על היחיד במקום רבים . ובפרט כאן שמדובר בנכרי אלם .

[2200] בשו " ע שם ( היכא דאיכא משום דרכי שלום או בגוי אלם , מותר לתת לו או לשלוח לו על ידי גוי ).

וכן הוא לקמן שם ס " ד ( אלא אם כן שהנכרי הוא אלם שאז יש להקל אפילו לא ייחד לו מקום ... או אפילו לשלוח לו על ידי נכרי ).

[2201] כדלעיל קונטרס אחרון הקודם .

[2202] ראה זכרון יוסף סי ' רל . חבלים בנעימים ח " ב או " ח סי ' ט . רביד השלחן אות ד . כנישתא דבי רב הערה ד .

[2203] ס " ק ז ( מדסתם המחבר בכאן משמע דלכולי עלמא הדין כן , ואפשר דסבירא לי דמשום דרכי שלום מתירין אפילו ברשות הרבים גמור ).

[2204] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה :

בפנים ס " ד נתבאר שהישראל לא יגלה דעתו שצריך לו שתיעשה בשבת . אבל אם לא גילה לו אין לחוש למה שהישראל רוצה שיעשהו בשבת .

ויתירה זו נתפרש בס " ה ( שלא יגלה לו דעתו שצריך לו שתיעשה בשבת , ולא יאמר לו כלל שיוצא לדרך במוצאי שבת מיד ).

ומבאר שכל זה משמע בט " ז , וטעם האיסור הוא " מכיון שאמר לו שילך לדרכו הרי גילה דעתו שצריך אליו ".

ונתבאר לעיל ( הערה 2037 ).

לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי רב ע ' רס . קובץ הערות וביאורים חי " ג .

[2205] " ונראה לי עוד דאפילו בהנהו דמתירין בית הלל עם השמש , כגון נותנין כלי לכובס עכו " ם , יש איסור אם נותן לו הכלים סמוך לשבת ואומר לו ראה שאני צריך להם במוצאי שבת , דהוה ליה כאומר בפירוש שיכבסם בשבת . וכן לענין אם נותן לו מעות בערב שבת לקנות , ואמר לו שילך לדרכו במוצאי שבת . כן נראה לענ " ד ".

[2206] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה :

יש כמה הוכחות מהפוסקים , שאיסור מלאכת הנכרי בבית ישראל הוא משום מראית העין ולא מטעמים אחרים .

ומטעם זה אוסר הט " ז אף כשהנכרי עושה לעצמו בבית הישראל , כדעת רבינו שמחה .

אמנם בטור ורמ " א נראה שמתירים בעושה מעצמו בבית ישראל אפילו לצורך הישראל , כדעת מהר " ם מרוטנבורג .

ומ " א מחלק בין עושה מעצמו בשל ישראל , שלענין זה פוסק כרבינו שמחה , לאסור אף בבית הנכרי .

לבין עושה מעצמו בשלו , שלענין זה פוסק כמהר " ם , להתיר אף בבית ישראל .

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הערות וביאורים בקונטרס אחרון ע ' מ ואילך . ביאורי השלחן ע ' שנב ואילך . מעשה חושב ע ' פה ואילך . כנישתא דבי רב ע ' רסא ואילך . קובץ הערות וביאורים חי " ג .

[2207] ד " ה ודע דהא ( אם עושה מלאכה בביתו של ישראל אסור כמפורש בירושלמי ... וכן כתבו התוספות והרא " ש והר " ן ... וכן כתב רש " י ... וכך הם דברי הרמב " ם בפ " ו , וכן כתב שם הרב המגיד בשם הרשב " א ... וכן כתבו סמ " ג וסמ " ק והתרומה . ומשמע מדברי כולם דמאי דבעינן שיעשה [ הגוי בביתו ] אינו אלא משום דכל כהאי גוונא לא מינכרא מילתא שהיא מלאכת ישראל ).

[2208] אף שיש לפרש הכוונה באופן אחר , כדלקמן במוסגר ( לא מינכרא מילתא שהיא מלאכת ישראל , אי תמצי לומר שכן הוא כוונת הב " י , ולא משום חשדא ).

מכל מקום מסתבר יותר שהכוונה שהוא משום חשש מראית העין .

[2209] ס " ה ( ניכר הדבר שהיא מלאכה הישראל ושמא יחשדוהו ).

[2210] דלעיל שם ס " ב ( מפני מראית העין , שהרואה יאמר שהוא שכיר יום אצל הישראל ), ושם נסמן ( הערה 309 ).

[2211] פ " ו הי " ג - ד ( הפוסק עם הנכרי לבנות לו חצרו או כותלו או לקצור את שדהו ... אם היתה המלאכה במדינה או בתוך התחום אסור לו להניחן לעשות בשבת , מפני הרואים שאינם יודעים שפסק ). הרי שכתב רק טעם האיסור במחובר , " מפני הרואים שאינם יודעים שפסק ". וכיון שמזה למד הב " י גם למלאכת תלוש בבית הישראל , מובן אם כן שגם שם טעם האיסור הוא מפני הרואים .

[2212] מו " ק יב , א ד " ה מקבלי ( בתוך התחום אסור , ליתן מלאכה לנכרי בקיבולת כי עבדי ליה בשבתא , דידעי כולי עלמא ואמרי היום בשבת יהב ליה . והא דשרי בית הלל בפ " ק דשבת ליתן כלים לכובס בערב שבת עם חשיכה , ואפילו בתוך התחום , משום דכביסה בנכרי מידי דלא מינכר וליכא חשדא , אבל מידי דמינכר , בתוך התחום אסור משום חשדא ). הרי שפירש גם בתלוש דמידי דמינכר אסור מטעם חשדא .

[2213] סוף ס " ח ( החלוקים שלנו במדינות אלו שהם ניכרים שהם של ישראל , כשמכבסן הנכרי בשבת על גבי הנהר צריך למחות , מפני מראית העין שיאמרו שבשבת נתנם לו לכבסן ).

[2214] שבת יז , ב ד " ה אין נותנין ( דהרואה יאמר שכירי יום נינהו ). ע " ז כא , ב ד " ה אריסא ( הרואה אינו אומר קבלנותיה עביד , אלא שכירי יום נינהו ).

[2215] ע " ז פ " א סי ' כג ( הרואה אומר שכירי יום נינהו ).

[2216] שלא שייך בזה " החשד שיאמרו שבשבת נתן לו ". ולכן כתבו בזה החשד " משום שכיר יום ".

וראה תהלה לדוד סי ' רמד סק " ב .

[2217] ולכן נכתבו שני הטעמים כאן בפנים ( ושמא יחשדוהו שנתן לו בשבת , או יחשדוהו שהנכרי הוא שכיר יום אצלו ולא קבלן ), כדי לאסור " אף שראו אותו עוסק בבנין מערב שבת ".

וכעין זה הוא גם לעיל סי ' רמג ס " ו ( יאמרו שנכרי זה הוא שכיר יום אצל הישראל , ויחשדוהו שעובר על דברי סופרים במה שמניח את הנכרי להתעסק בשבת ( או אפשר יחשדו את הישראל שהוא שכר לו נכרי זה שיתעסק במרחצו בשבת ), ואף שגם הישראלים רחצו בתוכו לפעמים בחול , וראו שנכרי זה הוא המתעסק גם בחול ). ונסמן שם ( הערות 194 - 196 ).

[2218] עתה בא לבאר , שגם בלא דברי הב " י , מוכח מהתוס ' וסיעתם , שטעם האיסור במחובר ( חשש מראית העין ) הוא גם טעם האיסור בבית ישראל ( חשש מראית העין ).

שהרי כתבו התוס ' וסיעתם , שכל מחובר אסור מטעם שהוא בביתו של ישראל ( ומה שפסקו בירושלמי שגם מחובר אסור , היינו לאסור אף סיתות אבנים , שהוא לצורך מחובר ).

[2219] בסמוך במוסגר ( בדעת הב " י ), ובד " ה אבל בקבולת ( בדעת רבינו שמחה ), ושם ( הערה 2340 ).

[2220] שהרי טעם איסור מחובר הוא רק משום מראית העין כמובא לעיל .

[2221] וגם אם נפרש בדברי הב " י הנ " ל , הערה 2207 ( ומשמע מדברי כולם דמאי דבעינן שיעשה [ הגוי בביתו ] אינו אלא משום דכל כה " ג לא מינכרא מילתא שהיא מלאכת ישראל ), שאין כוונתו למראית העין וחשדא אלא למחזי כשלוחו , כיון שהוא בביתו ( ראה כנישתא דבי רב הערה נז ).

נצטרך לפרש , שאיסור מלאכה במחובר מיירי כשאינו אצל דירתו , דלא מחזי כשלוחו , ולכן לא נאסר אלא מטעם מראית העין .

[2222] ע " ז כא , ב ד " ה אריסא ( ועוד דבירושלמי דפ " ק דשבת ... אומנים עובדי כוכבים שהיו עושים עם ישראל בתוך ביתו אסור , בתוך בתיהם מותר . אמר ר " ש בן אלעזר ... במה דברים אמורים בתלוש אבל במחובר אסור ... ר " ש בן ביסנא בשם ר ' אחא אמר ... הלכה כר " ש בן אלעזר ... ולא מבעיא הבנין עצמו דאסור , אלא אף לפסול האבנים ולתקן הקורות ואפילו רחוק מן החומה ואפילו בביתו של עובד כוכבים אסור , כיון דלצורך מחובר הוא ... דאילו לעשות הבנין עצמו אפילו רבנן מודו דאסור , דברשות ישראל הוא ).

[2223] ע " ז פ " א סי ' כג ( ואפילו בתלוש לצורך מחובר , כגון אם סיתת העובד כוכבים האבנים בביתו בשבת אסור . וכן מוכח בירושלמי ... והיכי משכחת מחובר לקרקע בביתו של עובד כוכבים , אלא ודאי בתלוש לצורך מחובר קאמר ).

[2224] ל " ת סה יט , ג ( ולא מיבעיא הבניין עצמו דאסורה , אלא אפילו לתקן האבנים נמי אסור , אפילו רחוק מן החומה , ואפילו בביתו של גוי , כיון דצורך מחובר הוא , דבמחובר כי האי גוונא פליגי ופסיק כר ' שמעון בן אלעזר . דאילו לעשות הבנין , אפילו לרבנן מודו דאסור , דהא ברשות ישראל הוא , דאף תלוש לא שריא אלא בביתו של נכרי ).

[2225] סי ' רכב ( לעשות האבנים גזית או לפסול אותן ... נראה דאסור אפילו רחוק , כיון דצורך מחובר הוא , דמחובר כי האי פליגי , ופסיק כר " ש בן אלעזר , דאלו לעשות הבנין אפילו רבנן מודו דאסור , דהא ברשות ישראל הוא ).

[2226] מו " ק יב , רע " א ( אמר שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור , חוץ לתחום מותר ). ומפרש רש " י ( מידי דמינכר בתוך התחום אסור משום חשדא ). ירושלמי פ " א ה " ח ( ובעיר אחרת בין כך ובין כך מותר ... בין בתלוש ובין במחובר ). וכן נפסק בטור ושו " ע רס " י רמד ( הפוסק עם הגוי לבנות לו חצירו או כותלו ... אם היתה המלאכה חוץ לתחום , וגם אין עיר אחרת בתוך תחומו של מקום , שעושים בו מלאכה , מותר ).

והיינו שכל איסור מחובר הוא רק משום מראית העין , וחוץ לתחום אין בו מראית העין .

[2227] דמיירי שאין המלאכה נעשית אצל דירתו , ולכן אסור רק מטעם חשדא .

[2228] סי ' רמד ס " ב ( לפסול האבנים ולתקן הקורות , אפילו בביתו של אינו יהודי אסור , כיון דלצורך מחובר הוא ).

וכן הוא לעיל שם ס " ו ( אפילו לעשות בתלוש אם הוא לצורך מחובר כגון לפסול האבנים ולתקן הקורות כדי לשקעם בבנין צריך למחות בידו אם הוא בתוך התחום ).

[2229] אלא טעם האיסור , הן בבית ישראל והן במחובר , הוא רק משום מראית העין .

וכן הובאה הוכחה זו במהדורא בתרא לסי ' רמג ( סכ " א : וגם ממ " ש התוס ' והרא " ש להקשות גבי מחובר , דהוה לן לאסור משום דהוה ביתו של ישראל , אע " פ שאינו דר שם , מוכח דהיינו טעמא נמי דאסור בביתו משום מראית עין , ולא משום דמחזי כשלוחו וכאילו אמר לו , מאחר שאינו שם כלל כל יום השבת , ודר בריחוק מקום משם , ומנא ליה להקשות ולהוכיח מזה דין חדש איסור סיתות האבנים בבית הנכרי עיי " ש ).

[2230] עתה בא לבאר שגם הט " ז אוסר בבית הישראל מטעם מראית העין .

אלא שמטעם זה הוא אוסר אף כשהנכרי עושה בשביל עצמו בבית הישראל , כדעת רבינו שמחה .

ואילו בטור ורמ " א נראה שמתירים בעושה מעצמו בבית ישראל , אפילו לצורך הישראל , כדעת מהר " ם מרוטנבורג .

ובתחלה מחלק בין הדלקת נר לבין שאר מלאכות , אך אחר כך מסיק שהוא דוחק .

ומכל מקום , לקמן בסוף הקונטרס אחרון ( והערה 2373 ), מבאר כן את דעת הט " ז .

[2231] סוף ס " ק א ( וכתב בהגהות מיימוניות פ " ק דשבת בשם רבינו שמחה , דיש ללמוד מירושלמי דהשפחות אסורים לעשות מלאכה בבית ישראל בשבת עכ " ל , והטעם מפני הרואים שלא יאמרו מלאכה של ישראל היא עושה ).

וכן הוכיח בדעת רבינו שמחה , במהדורא בתרא לסי ' רמג ( סכ " א : וגם רבינו שמחה בהגהות מיימוניות לא אסר משום דמחזי כשלוחו , דהא מדמי לה למרחץ , וגבי מרחץ משמע בגמרא בהדיא דמשום מראית עין נגעו בה , מדפריך מרחץ נמי אמרי ביה עיי " ש ), ושם נסמן ( הערות 2907 - 2908 ).

אבל ראה לקמן ( הערה 2340 ).

[2232] " דהשפחות אסורים לעשות מלאכה בבית ישראל בשבת ... שלא יאמרו מלאכה של ישראל היא עושה ", והיינו שאוסר אף כשהיא עושה מלאכה של עצמה , כדעת רבינו שמחה שמביא , שאוסר אף בעושות מלאכה בשביל עצמן .

[2233] תשובתו נעתקה ונתבארה לקמן , והערה 2313 ( האומנים שעושין מלאכה בבית ישראל , שאסור ... ואף על פי שעושה לצורך עצמו ומעצים שלו ).

[2234] סי ' רנב ( והישראל מותר להניח עבדו לעשות מלאכתו לעצמו של עכו " ם ).

[2235] רמז רנ ( עוד פסק בספר התרומה דמותר הישראל להניח עבדו ושפחתו הנכרים לעשות מלאכת עצמן ).

[2236] רמז תנד ( אבל מותר לישראל להניח עבדו ושפחתו הנכרים לעשות מלאכת עצמן בביתו ).

[2237] אות ו ( מותר לישראל להניח לעבדו ולשפחתו לעשות מלאכה שאינה שייכא בישראל בביתו של ישראל ... ספר התרומה . אמנם רבינו שמחה כתב לאיסור ... אף על פי שעשה לצורך עצמו ומעצים שלו ).

[2238] לפי מה שנתבאר שהט " ז אוסר אף כשעושה הנכרי בבית ישראל לצורך עצמו .

נצטרך לפרש , שלא אסרו אלא בשאר מלאכות , אבל התירו כשמדליק נר לעצמו , שניכר הדבר שעשאה בשביל עצמו , וליכא מראית העין .

[2239] בטור ורמ " א שם ס " ד ( ומותר למחות בגוי שבא להדליק נר או להוסיף שמן ).

ומפרש כאן , באופן הראשון , דמיירי שהנכרי בא להדליק בשביל עצמו , ולכן אין צריך למחות בו .

אמנם לקמן בסמוך " ומכל מקום גם זה דוחק ", שדוחק לפרש דמיירי הכא שמדליק בשביל עצמו בבית ישראל .

[2240] בטור ושו " ע שם ( ואם יש נר בבית ישראל ובא גוי והדליק עוד נר ).

[2241] רעו ס " ק ה ( נראה לי , אותו נר שמדלקת השפחה כדי שתדיח כלי אכילה שאכלו , לא מקרי לצורך ישראל , כיון שאין גוף הישראל נהנה ממנו , אלא כלים שלו מודחים , והיא חייבת להדיחם , לצרכה היא מדלקת . כן נראה לענ " ד ). הרי שגם הט " ז מודה שאין צריך למחות בנכרית המדלקת נר לצורך עצמה בבית הישראל .

וכן הוא לקמן שם סי " ב ( אבל נר שמדלקת השפחה להדיח כלי אכילה לאורו ... לצרכה היא מדלקת , ואינו צריך למחות בה , ומותר להשתמש לאור נר זה ).

[2242] ואף שלא נתפרש כן בדבריו , מובן כן ממה שכתב שלצרכה היא מדלקת . וכן נפסק לקמן שם " ומותר להשתמש לאור נר זה ", ושם נסמן .

[2243] רמז תסב ( וכתב רא " ם ... ונכרי שעושה לו מדורה לעצמו בבית ישראל אין צריך למחות בידו ).

[2244] הרי שכל טעם האיסור בבית ישראל הוא משום מראית העין , וכשמדלקת נר בשביל עצמה אין בזה חשש מראית העין

[2245] עתה בא לשלול פירוש המ " א בדברי הטור ורמ " א , דמיירי שהדליק בנר ושמן של עצמו בשביל ישראל .

[2246] סי ' לא ( ל , ג ). והוא מתשב " ץ סי " ב ( שצריך למחות לעבדו ולשפחתו גוים שלא להדליק את הנר בשבת בשבילו ).

[2247] ס " ק יד ( דוקא כשהנר של עכו " ם , אבל כשהנר של ישראל צריך למחות ).

[2248] שהרי המקור למ " ש הטור " ויכול למחות בו שלא ידליק הנר ושלא יתן בו שמן ", הוא במרדכי רמז תא ( כתב הר " ם כשנכרי בא לכבות כו ' אין צריך לומר לו אל תכבה ). והוא בתשב " ץ סי ' יא . ובזה ודאי אין שייך לומר דמיירי בנרות שלו .

[2249] אות ה ( אבל נכרי הבא לכבות נר בשביל ישראל , והישראל אינו חפץ בכך , מותר למחות בידו ).

[2250] ועוד מוסיף להוכיח כן במהדורא בתרא לסי ' רמג ( ס " כ : ומ " ש המ " א דמיירי בשל נכרי , זה אינו במשמע הלשון כלל , דמיירי שהנכרי מוסיף שמן שלו בנר של ישראל , וכל כהאי גוונא הוה ליה לפרש ולא לסתום כל כך וליתן מכשול , אלא ודאי דאף בשל ישראל אין צריך למחות ).

[2251] לפרש בדבריהם שמכבה הנכרי לצורך עצמו .

[2252] עתה בא לבאר , שעל כרחך צריך לומר , שכאן פסקו הטור ורמ " א כדעת מהר " ם מרוטנבורג שהובא במרדכי ובהגהות מיימוניות , שכשהנכרי עושה מעצמו אין צריך למחות בו , אפילו עושה לצורך ישראל . ומאריך בביאור דעות הפוסקים בזה , עד לסוף הקונטרס אחרון , שם חוזר לדין העושה בבית הישראל לצורך עצמו .

[2253] שאין צריך למחות בנכרי הבא לכבות לצורך ישראל .

[2254] וכן הוא לקמן סי ' תמב בקונטרס אחרון ס " ק י ( המסדרים הגהות מיימוניות ומרדכי הם תלמידי מהר " ם ). וראה כללי הפוסקים וההוראה כללים קעד . קעו . רכט . רלד . רלז .

[2255] סי ' לא ל , ג ( ואומר הר " ם שצריך אדם למחות לעבדו או לשפחתו גויה שלא להדליק בשבילו את הנר . ואם ידליקו אסור ליהנות בו , כדאיתא פרק כל כתבי , נכרי שהדליק וכו '). והוא מהתשב " ץ סי " ב ( ואומר שצריך למחות לעבדו ולשפחתו גוים שלא להדליק את הנר בשבת בשבילו . ואם ידליקו שאסור להשתמש לאורו , כדאיתא בפרק כל כתבי ( דף קכב ) נכרי שהדליק נר בשביל עצמו מותר לישראל להשתמש לאורו , ואם בשביל הישראל אסור להשתמש לאורו ).

וכן הוא במהדורא בתרא ( ס " כ : ומ " ש הכלבו בשם הר " מ היינו משום שנהנה . וגם אינו מהר " ם ).

אבל כבר צויין לעיל ששניהם הם מתשב " ץ סי ' יא וסי ' יב ( ראה תהלה לדוד סי ' רעו סק " ד . כללי הפוסקים וההוראה כלל רסב ).

וכבר תירץ במהדורא בתרא שם " היינו משום שנהנה ", היינו שבמקום שגוף הישראל נהנה מודה גם מהר " ם מרוטנבורג שצריך למחות בו , ואם כן אין סתירה בין שתי התשובות האלה .

וכן מוכיח בסוף המהדורא בתרא שם ( לענין הנאה דוקא . והיינו טעמא , משום דגם מהר " ם שעשה מסגרת נמי סבירא ליה הכי ). והוא האמור בהגהות מיימוניות פ " ו אות ו , ובשו " ת ( פראג ) סי ' צב ( וששאלת על הגויות המחממות בית החורף בשבת ... מחיתי לשפחותי פעמים ושלש שלא להחם , והרגשתי שהיתה מתחממת בצנעה , ועשיתי לי ' מסגרת , בכל ערב שבת אני סוגרו , ואניחו סגור עד מוצאי שבת ). שמזה מוכח שגם מהר " ם מרוטנבורג סובר כן , שאפילו בשפחה העושה מעצמה , אם יש בזה הנאת הגוף לישראל , צריך למחות בה .

ולפום ריהטא נראה כן גם מדברי התוס ' קכב , א ד " ה ואם ( ולא דמי להא דאמר לעיל נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה , והכא אסור כשעושה בשביל ישראל . דכי אמרינן דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד הני מילי בכיבוי וכיוצא בו , שאין ישראל נהנה במעשה הנכרי , אבל הכא שגוף ישראל נהנה במעשה של נכרי לא אמרינן אדעתא דנפשיה קעביד , הואיל והנכרי מתכוין להנאתו . כך פירש רבינו שמשון הזקן ).

והיינו שדוקא בכיבוי אמרינן " אין אומרים לו ... אל תכבה ", משא " כ אם " גוף ישראל נהנה במעשה של נכרי ", צריך למחות בו .

וכן מסיק לקמן סי ' שה קונטרס אחרון ס " ק א ( ובהא אתי שפיר מ " ש בהגהות מיימוניות דמותר למחות בעבדים המכבים נרותיו , ומשמע דאינו צריך למחות , כמ " ש המג " א סי ' רע " ו , והיינו משום שאין גוף ישראל נהנה מכביה כמו מהדלקה ).

*

והנה לפי האמור כאן , שדעת מהר " ם מרוטנבורג , שאף במקום שגוף הישראל נהנה אין צריך למחות בו , לכן נתבאר כאן בפנים ס " י ( ואפילו אם מבעיר מעצים שלו ומדליק מנר שלו שאין צריך למחות בידו , מכל מקום אסור לו ליהנות בשבת מהנר והמדורה שהבעיר בשבילו , לפי שאם יהנה גופו ממנה בשבת נמצא שעיקר המלאכה נעשית בשבילו בשבת ). והיינו שבמקום ש " יהנה גופו ממנה בשבת ", " אסור ליהנות בשבת מהנר והמדורה ", אבל " אין צריך למחות בו ".

משא " כ לפי המסקנה במהדורה בתרא שם , הנה במקום ש " יהנה גופו ממנה בשבת ", אף " צריך למחות בו ".

[2256] וכן הוכיח במהדורא בתרא שם ( וגם אינו מהר " ם , מדהגיה עליו הר " פ ומיהו כו ' עיי " ש ).

והיינו מה שהגיה בתשב " ץ שם סי " ב , ובכל בו שם ( מיהו הירושלמי אומר ( שבת טו ) דאין מטריחין אדם לצאת מביתו , אם הדליק הגוי מדעתו בשביל הישראל ).

רבינו פרץ הי ' אמנם חברו של מהר " ם מרוטנבורג ; אלא שאחר שנלקט הספר תשב " ץ קטן ( שהם פסקי מהר " ם מרוטנבורג ), כתב עליו הר " פ הגהות ( כולל הגהה זו ).

[2257] אות ז ( ומורי אומר ... הגבינות שעושות השפחות בשבת , אין לאסור מהא דפרק קמא דשבת , דאפילו בערב שבת אין נותנין כלים לנכרי וכו ', דהתם אמירה לנכרי , אבל אם הנכרי עושה מעצמו אין איסור ).

נתבארה שיטתו גם במהדורא בתרא לסי ' רמג ( סט " ו : פירוש , דאף דבית הלל אין מתירים אלא בקצץ דוקא , כמו באגרת . דהתם אמירה לנכרי כו ', פירוש דאף שלא אמר לו לעשות בשבת , מכל מקום כיון דאמר לו לעשות , הרי מחמת אמירה זו עושה בשבת ( ונעשה כשלוחו , וכאילו אמר לו לעשות בשבת ), דכיון דלא קצץ ולא סמכא דעתיה לקבל שכר , עביד אדעתא דישראל שצוהו לעשות . אבל העושה מעצמו לא עביד אדעתא דישראל מסתמא , מאחר שלא אמר לו כלום , אלא אדעתא דנפשיה , דהיינו נכרי דעלמא שיודע שלא יפסיד ).

[2258] ד " ה וכתבו עוד . וראה שו " ע שם סכ " א . לקמן שם סל " ד .

[2259] יז , ב ( בית שמאי אומרים אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי אלא כדי שיעשו מבעוד יום , ובכולן בית הלל מתירין עם השמש ).

ואף שבית הלל מתירים שם לתת את הכלים לנכרי בערב שבת כדי לתקנן . מכל מקום קיי " ל דהיינו דוקא בקצץ , כפי שנפסק כאן בפנים ס " ו ( וכל זה כשקוצץ לו דמים בשכר מלאכתו ... אבל אם ... לא קצץ לו הישראל שכר , ונמצא שהוא טורח בספק בשביל הישראל , ונראה כעושה שליחותו , לפיכך לא יתן לו אלא אם כן שיכול לגומרה קודם ). ולמדים הלכה זו מדין אגרת , דאמרינן יט , א ( אין משלחין איגרת ביד נכרי ערב שבת אלא אם כן קוצץ לו דמים ).

ועל זה מתרץ מהר " ם , דהתם מיירי בקבלן , שהיתה אמירה לנכרי לעשות מלאכה זו ( אף שלא קבע מלאכתו לעשותה בשבת ), משא " כ הגבינות שעושות השפחות בשבת , הן עושות מעצמן , ולא היתה כלל אמירת בעל הבית שיעשו את הגבינות .

[2260] גם זה נתבאר במהדורא בתרא שם ( ס " כ : ומהאי טעמא אפילו בבית ישראל שרי למהר " ם וסיעתו ). והיינו כשעשו השפחות הגבינות בבית ישראל . כי גם זה לא אסרו אלא כשהיתה אמירה מהישראל , משא " כ אם הנכרי עושה מעצמה , בלי שום אמירה מהישראל , אין חוששים גם לזה .

[2261] סי ' יב ( אבל אם הנכרי מלקט ומאכיל בהמת ישראל , אין ישראל זקוק לומר אל תלקט , דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד ).

וראה לקמן סי ' שכה ס " כ , ובהערות שם , שרבינו מסתפק אם קיי " ל בזה כדעת הרא " ש לענין עשבים .

[2262] שו " ת ח " א סי ' נט ( ואפשר עוד , שאין גר תושב אסור במלאכת ישראל אלא בשיש שם אמירה דישראל . אבל בלא אמירה דישראל מותר , ואפילו עושה על דעת ישראל , דאף הוא אינו עושה אלא אדעתא דנפשיה ).

[2263] ד " ה וכתב הרשב " א .

[2264] פ " ו אות ו . תשובת רבינו שמחה וביאורה , תבוא לקמן ד " ה ובא וראה ( והערה 2313 ).

[2265] רמז תנב .

[2266] " וז " ל הגהות מרדכי פ " ק , דלא שייך לומר אדעתיה דנפשיה קעביד אלא בעכו " ם שעושה מלאכה בשלו , אבל להבעיר מעצי ישראל צריך ליטול רשות מבעל העצים , ואם ראה ישראל ושתק אדעתי ' קעביד וצריך למחות בידו ".

וראה לקמן ד " ה ובא וראה , שהמ " א פסק בפרט זה כדעת רבינו שמחה .

[2267] נתבאר במהדורא בתרא שם ( ס " כ : וטעמא דלא חיישינן למראית העין בבית הישראל בעושה מעצמו , משום דהרואה אותו מכבה או מדליק רואה שעושה מעצמו בלי אמירת הישראל עכשיו , ומהיכי תיתי לחשדו שאמר לו מקודם או מבעוד יום , מאחר שיכול להיות שעושה מעצמו ... ולא חיישינן לחשדא אלא כשבאמת עושה בשבת על ידי אמירת ישראל , אלא שלא אמר לו לעשות בשבת ).

[2268] כמבואר כאן בפנים סי " ג ( במה דברים אמורים כששיגרן הנכרי או הביאן בעצמו לבית הישראל , אבל אסור לשלוח אצלו ליטול כלים מביתו ( בשבת ) אפילו על ידי נכרי ... מפני מראית העין שיאמרו שבמועד נתן לו לתקנם ). ובקונטרס אחרון ס " ק י הוכיח מהפוסקים שטעם האיסור הוא משום מראית העין . ומכל מקום כשהאומן מביא מאליו אין בזה חשש מראית העין .

וכך גם כאן , כשנכרי עושה מעצמו אין בו חשש מראית העין .

[2269] קכא , א ד " ה נכרי אדעתיה דנפשיה עביד ( ואפילו יודע שנוח לו לישראל , הוא להנאת עצמו מתכוין , שיודע שלא יפסיד ). ונתבאר לעיל ( הערה 2075 ).

[2270] עתה בא לבאר , איך יתאים טעם זה " שיודעת שלא תפסיד ", בשפחות הנ " ל שעושות הגבינות , שהתיר מהר " ם מרוטנבורג , אף שלא יקבלו שכר נוסף על שכירות שנה שלהן .

[2271] רמז תסב ( נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה ... וכתב רא " ם עבד נכרי או שפחה המושכרים לשנה או פחות נמי אדעתא דנפשייהו עבידי , בשביל ריוח שלהן , ואין עליו למחות , דדמי קצת לשילוח איגרות דאמרינן בפ " ק [ יט , א ] דאם קצץ לו דמים מותר ). וכ " ה באגודה סי ' קמו בשם ראבי " ה סי ' רנז , כמובא לעיל סי ' רמד סי " א ( הערה 353 ).

*

אמנם במהדורא בתרא לסי ' רמג ( סט " ו וסט " ז וסכ " ב ) מביא כמה הוכחות , שאין לפרש בדעת מהר " ם כדעת ס ' התרומה ( ראה שם הערה 2808 ). וראה גם לקמן בסמוך ( והערה 2281 ).

ומה שהתיר בגבינות אף בשפחה השכורה , נתבאר שם ( ושפחה השכורה לשנה , להשלים קבלנותה , שקבלה עליה לעבוד כל השנה בכל המלאכות הצריכות בבית . והיינו דוקא בדליכא אמירה דישראל כלל . אבל בדאיכא אמירה דישראל , אמרינן דעביד אדעתא דישראל למהר " ם בשכיר שנה , שאינו מצפה לקבל שכר נוסף בעד מלאכה זו של שבת ... דהעיקר הוא משום דעושות מעצמן וליכא אמירה כלל , משום דסבירא ליה למהר " ם דשכיר שנה לא מקרי קצץ כלל ).

ובזה קיי " ל כוותיה , כמבואר במהדורא בתרא שם ( סי " ז - ח : ומהר " ם נמי סבירא ליה הכי ... בשפחות העושות הגבינות , דליכא אמירה כלל ... לדינא נקטינן ... כמהר " ם ).

משא " כ לפי האמור כאן , שהוא סובר כדעת ס ' התרומה ששכיר שנה לכל המלאכות מותר ; בזה לא קיי " ל כוותיה , כדלעיל סי ' רמד סוף סי " א ( ואין לסמוך על סברא זו ... כי אם לענין דליקה , משום הפסד ).

[2272] על מה שנפסק בשו " ע שם סכ " ו ( יכול לומר בפני גוי כל המכבה אינו מפסיד ), כתב המ " א ס " ק ל ( אפילו שכירו המושכר לו לזמן ( הגהות מרדכי ב " י )).

וכן הוא לקמן שם סכ " ו ( ואפילו הוא עבדו המושכר לו לזמן אין צריך למחות בו , מטעם שנתבאר בסי ' רמ " ד ).

[2273] סעיף יא ( אם שכרו לכל המלאכות שיצטרך בתוך משך זמן שכירתו , אסור להניחו שיעשה בשבת ... ויש מתירים גם בזה ... ואין לסמוך על סברא זו ( מטעם שנתבאר שם ), כי אם לענין דליקה , משום הפסד ). הרי שהמתירים התירו אף בשאר מלאכות . אלא דלא קיי " ל כוותייהו אלא לענין דליקה .

ונתבאר בקונטרס אחרון שם ס " ק א ד " ה ומיהו צ " ע ( ואף שבב " י כתב דאפשר דדוקא בדליקה התיר , מכל מקום בספר התרומה סי ' רכ " ב מבואר בהדיא דהוא הדין לכל המלאכות עיי " ש . וכן משמע למדקדק היטב בהגהות מיימוניות פ " ו ובהגהות מרדכי פרק קמא . עיין מ " א סי ' רנ " ב סוף ס " ק ט ' ובסי ' רע " ו סק " ד ודו " ק ).

[2274] סי ' רכב ( הא דתנן נכרי שהדליק את הנר אם בשביל ישראל לא ישתמש ישראל לאורו , או אם עשה האש , אפילו קצץ אסור , או עבדו ושפחתו השכורים , אלא אסור , כיון שגוף הישראל נהנה מגוף המלאכה מן הנר ומן האש . ולא דמי לאגרות שאין גוף הישראל נהנה מגוף ההוצאה וההולכה ). הרי שאף בשאר מלאכות התיר לעבדו ושפחתו השכורים במקום שאין גוף הישראל נהנה מגוף המלאכה .

[2275] רמז רנ ( עוד פסק בספר התרומה , דמותר הישראל להניח עבדו ושפחתו הנכרים ... אם נר אחר דולק בשבת , וגם הנכרי הדליק בשבת עוד הרבה נרות , או נתן שמן בנר , או הרבה לתת עצים בשבת , מותר לישראל ליהנות מהם כיון שמתחלה היה יכול ליהנות קצת מן הנר או מן האש ), הרי שבזה אינו נחשב גוף הישראל , ומותר להניח עבדו ושפחתו הנכרי להדליקם .

[2276] היא תשובת רבינו שמחה , שהובאה בהגהות מרדכי רמז תנב , ובהגהות מיימוניות פ " ו אות ו , והועתקה לקמן הערה 2313 ( על המדורות שמבערות הנכריות בבית אדוניהם בשבת , לא התירו חכמים ... צריך ליטול רשות מבעל העצים ... האומנים שעושין מלאכה בבית ישראל , שאסור אפילו בקיבולת ... ויש [ ללמוד ] שהשפחות אין רשאות לעשות מלאכות בבית ישראל ). הרי שלא אסר אלא מטעם שהוא בעצים של ישראל ובבית ישראל , משא " כ בלאו הכי , מותר להניח לשפחות השכורות לעשות מלאכות בשבת .

וכן הוכיח לעיל סי ' רמד קונטרס אחרון ס " ק א ד " ה ומיהו צ " ע ( וכן משמע למדקדק היטב בהגהות מיימוניות פ " ו ובהגהות מרדכי פרק קמא ).

והיינו שדעת רבינו שמחה וסייעתו , שגם שכיר שנה יש לו דין קבלן , מטעם שנתבאר לעיל סי ' רמג בקונטרס אחרון ס " ק א ( דכהאי גוונא מקרי קבלן משום דהתם קבל עליו כל המלאכה ... שקיבל עליו כל מלאכות הצריכות ).

*

אמנם במהדורא בתרא לסי ' רמג ( ס " ב וס " ד וסי " ד ) נתבארה דעת ס ' התרומה , שהתיר שכיר שנה מטעם קצץ . ולכן מתיר אף כשהישראל רואהו .

משא " כ רבינו שמחה לא התיר בישראל רואהו . והיינו ששכיר שנה דינו כקבלן בטובת הנאה שלא קצץ , שנתבאר בירושלמי פ " א ה " ט ( נתן כליו לכובס נכרי ובא ומצאו עובד בו בשבת אסור . א " ר יודן ויימר ליה דלא יעבוד . א " ר יודן אבוי דרבי מתנייה , הוא דתימר בטובת הנייה , אבל בשכיר בעבידתיה הוא עסיק ).

וראה גם לקמן שם ( סי " ט , והערה 2861 ).

[2277] " ואפילו בקבולת , כגון ששכרו לכל השנה אסור , דהוה ליה קבולת בביתו של ישראל , כמ " ש סי ' רנ " ב ס " ב ( הגהות מרדכי )".

וכן הוכיח לעיל שם ( עיין מ " א ... בסי ' רע " ו סק " ד ודו " ק ).

[2278] ס " ק א ( לאחר השבת מותר לומר לעבדו ולשפחתו מדוע לא עשית כך וכך בשבת , וע " פ שעל ידי כן יעשו כן לשבת הבאה )

שהוא מדברי ס ' התרומה סי ' רנב ( לאחר השבת מותר לומר לעבדו ולשפחתו מדוע לא עשית האש למה לא הדלקת הנר בשבת שעברה , אעפ " י שנראה הערמה כדי לעשות לשבת הבאה ). הרי שהתיר אף בשאר מלאכות , אם הישראל אינו אומר בפירוש לעבדו ושפחתו לעשות המלאכה בשבת .

ומיירי באופן שאין גוף הישראל נהנה מאש זו , כמבואר במהדורא בתרא לסי ' רמג ( ס " ז : ורוצה לומר שלא להשתמש לאור הנר ולהתחמם כנגד המדורה , אלא ליהנות מרחוק דשרי ... והא דסתם ספר התרומה סי ' רנ " ב ולא פירש כן בהדיא , משום דלא פסיקא ליה , דהא משכחת לה נמי דשרי גם להשתמש לאור הנר , אם היה נר אחד דלוק בבית , וכן להתחמם , אם היתה אש מועט , כמ " ש שם לפני זה בסמוך , ומשום הכי לא חש להאריך ).

*

כל זה הוא לדעת ס ' התרומה וסיעתו . אבל אנן לא קיי " ל כן אלא במקום הפסד , כדלעיל סי ' רמד סי " א ( ואין לסמוך על סברא זו ( מטעם שנתבאר שם ), כי אם לענין דליקה , משום הפסד ).

[2279] שם נראה בטור שחולק על ס ' התרומה וסיעתו , ואינו מתיר בעבדו ושפחתו השכורים . והיינו מ " ש בטור סי ' שז ( ובספר המצות התיר לומר לו אחר השבת למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה , ואף על פי שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשנו בשבת הבאה . וכן כתב בעל התרומה ).

והוא העתק מ " ש הסמ " ג ל " ת סה יט , סע " ג ( מותר לומר [ לגוי בחול ] מדוע לא עשית כך בשבת שעברה , אף על פי שעל ידי כך יעשה הגוי כך בשבת הבאה ( סימני ס ' התרומה שם )).

רואים כאן שהן הסמ " ג והן הטור העתיקו את ההלכה מס ' התרומה , אלא שהשמיטו את התיבות " עבדו ושפחתו ".

וכן הוא לקמן סי ' שז ס " ח ( מותר לומר לנכרי אחר השבת מדוע לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה , אף על פי שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשנו בשבת הבאה , אין בכך כלום ).

ונתבאר במהדורא בתרא לסי ' רמג ( סט " ו : ולא סבירא ליה התירא דספר התרומה ... לומר מדוע לא עשית בשבת שעברה כו ', אלא בנכרי דעלמא , שיודע שלא יפסיד ומצפה לקבל טובת הנאה בודאי בעד עמלו בלי שום ספק , ודעתו סומכת על זה , שאם לא כן לא היה עושה בשבת מעצמו בלא אמירת הישראל היום , מאחר שאינו אדון לו לצוות עליו ).

ועוד שם ( סט " ז : וזהו גם כן דעת הטור סי ' ש " ז , שהעתיק לשון הסמ " ג , ששינה לשון ספר התרומה וכתב נכרי סתם במקום עבדו ושפחתו שבספר התרומה ). וראה שם ( הערות 2803 . 2818 ).

[2280] אות ה ( פירוש אין צריך למחות בידו ולומר אל תכבה ... אבל נכרי הבא לכבות נר בשביל ישראל והישראל אינו חפץ בכך , מותר למחות בידו , ובני אדם הנוהגין איסור ונמנעים מלמחות בעבדים ושפחות לכבות מהאי טעמא , טועים הם ). הרי שהתיר אף בעבדים ושפחות , כדעת ס ' התרומה וסיעתו .

[2281] רמז תא ( כתב הר " ם , כשנכרי בא לכבות נר או מדורה , יש בני אדם אוסרין למחות בו ולומר אל תכבה , וטועים בזה ), והוא מתשב " ץ סי ' יא ( ואומר שאם ירצה הגוי ליקח שמן מהנר בליל שבת שמותר לישראל למחות על ידו ... אבל אם רוצה ישראל יכול לומר אל תכבה ).

וכן הוא בטור ורמ " א סי ' רעו ס " ד ( ומותר למחות בגוי שבא להדליק נר או להוסיף שמן ).

הרי שהם השמיטו את " עבדים ושפחות " שבהגהות מיימוניות . שאינם סוברים כס ' התרומה וסיעתו ( וראה לעיל הערה 2271 ).

[2282] לעיל , לפני המוסגר ( דכשהנכרי עושה מעצמו ... לא בעינן קצץ , ושלא יעשה בביתו ). דלא מיירי בעבדו ושפחתו .

[2283] רמז תנד ( אבל מותר לישראל להניח עבדו ושפחתו הנכרים לעשות מלאכת עצמן בביתו , ולא קא עבר משום למען ינוח , כי אם בעבד כנעני שישנו במצות , כדאמר פרק ד ' מחוסרי כפרה עבד ואמה עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול דברי ר ' שמעון , ופסק הלכתא כוותיה ).

והוא מס ' התרומה סי ' רכב ( מותר הישראל להניח לעשות מלאכה לעבדו ולשפחתו כשהמלאכה שלהם ולא של ישראל ... כדאמרינן פרק ארבעה מחוסרי כפרה , עבד ואמה עושין מלאכה בשבת כישראל בחול דברי רבי שמעון , ופסיק הלכה כמותו ), וסי ' רנב ( והישראל מותר להניח עבדו לעשות מלאכתו לעצמו של עכו " ם , ואין כאן איסור למען ינוח עבדך , כדאמר פרק ד ' מחוסרי כפרה , עבד ואמה עושין מלאכה לעצמן כישראל בחול , דברי רבי שמעון , ופסיק התם כוותיה ); אף שלדעת שניהם מותר בשכיר שנה אף לצורך ישראל כנ " ל .

ונתפרש יותר בראבי " ה סי ' רנז ( וכל זה שפירשתי , דוקא בגוי ערל שאינו גופו קנוי , אבל אם גופו קנוי לו , הרי הוא בכלל וינפש בן אמתך והגר , ואוקימנא בפרק החולץ בעבד גוי ערל , וצריך הישראל למחות בו . ופסקינן בפרק שני דכריתות הלכה כרבי שמעון דאמר ... עושים מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול ).

[2284] ט , א ( אחד גר תושב ואחד עבד ואמה התושבים עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול ).

ונתבארו גדריו במהדורא בתרא לסי ' רנב וסי ' דש .

[2285] סעיף א ( אם לא מל וטבל , אלא קבל עליו שבע מצות בני נח , הרי הוא כגר תושב , ומותר לעשות מלאכה בשבת לעצמו , אבל לא לרבו ).

[2286] שאף בעבד שגופו קנוי לישראל , אם עושה מלאכת רבו שלא מדעתו , וניכר שאינה לדעתו , אין צריך להפרישו . וזהו שכתב " לעצמו ".

[2287] ס " א ( אם היה עושה מלאכת רבו שלא מדעתו , וניכר שאינו עושה לדעתו , מותר , ואין צריך להפרישו ).

[2288] שהביא דין זה משו " ת הרשב " א סי ' נט ( ומכל מקום נראה לי , שאילו היה העבד או השפחה עושין מלאכת רבן שלא מדעתו , וניכר שאינן עושין לדעתו , שהוא מותר , ואינו מצווה להפרישו ).

וראה לקמן ד " ה כי המעיין ( והערה 2318 ). ובמהדורא בתרא לסי ' רמג ( ס " כ : ועיין תשובת רשב " א שבב " י סי ' ד " ש , וניכר הדבר שאינו עושה לדעתו כו ', ורוצה לומר דעביד אדעתא דנפשיה אע " פ שהישראל רואה ).

[2289] חוזר עתה לבאר דעת מהר " ם מרוטנבורג , שבעושה מעצמו בבית ישראל אין חוששים למראית העין . ומביא כמה דוגמאות , שבאופן כעין זה אין חוששים למראית העין .

[2290] " במכירה יש להחמיר אפילו בעיר המוקפת חומה והעכו " ם דר בעיר , דהא כשיודע שהוא מוכרו לו , יאמר שמכרו לו בשבת ".

וכן הוא לעיל סי ' רמו סוף ס " ה ( אם מכר לו אפילו בערב שבת ... צריך שיצא מפתח ביתו מבעוד יום , אפילו היא עיר המעורבת , לפי שיש לחוש שמא יודע להרואה אותו יוצא מבית ישראל שהישראל מכרו לו ... כיון שכן הוא האמת , ויחשדהו שעשה כן בשבת . משא " כ בשאלה , כשיודע לו האמת אין כאן חשד כלל , אף אם ידמה לו שהשאילו בשבת , שהרי מותר להשאיל בשבת ), וס " ו ( וכל זה בחפצים של ישראל , אבל חפצים של נכרי שהיו מופקדים ביד ישראל , ובא ליטלו בשבת , יכול ליתנו , ואף על פי שיוציאנו לרשות הרבים ).

[2291] כדלעיל בתחלת הקונטרס אחרון ( והערות 2212 - 2215 ).

משא " כ העושה מעצמו אין כאן מראית העין .

[2292] ס " ק ד ( אם החפץ של עכו " ם מותר לתת לפניו בחצר , דהרואה שמוציאו סובר שהחפץ הוא של עכו " ם ... כשיצא העכו " ם מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו , יראה כמו שהלוהו לעכו " ם בשבת )

וכן הוא לקמן שם ס " ג ( במה דברים אמורים בחפצים של ישראל , אבל חפצים של נכרי מותר ליתנם לו ... אם האמת הוא שהוא חפץ של ישראל אסור , שמא יודע האמת להרואים , ויחשדוהו שנתנו לו כדי להוציאו בשבילו , משא " כ בחפץ של נכרי אם יודע האמת לרואים אין כאן חשד כלל ).

וראה ערוגת הבושם חאו " ח סי ' מח . נב . הערות בשו " ע אדמוה " ז ע ' 60. באורי השלחן ע ' רלג . כנישתא דבי רב ע ' ערב הערה יד .

[2293] המשך הדברים : ומנא ידעי שהם שלו ... אלא ודאי משום שכשיתברר האמת כו '.

ובתור מאמר המוסגר מבאר מדוע , גם אם הם חפצים של נכרים אפשר לחשוב שהם של ישראל , דהלא מותר ליתן כלים כו '.

[2294] ד " ה ודע דהא .

[2295] נתיב יב חי " ב פב , ב ( ואם אין המלאכה מפורסמת וידועה לבעליה , כגון עורות לעבדן וכלים לכובס גוי שנותנין לו עם השמש , אפילו שעושה אותו במקום מפורסם , מותר ).

[2296] יא , ב ד " ה האריסין ( התם הוא במטלטלין דלא ידיע דכלים דידיה נינהו ).

ואף שהוא התיר שם אף כשניכר שהם בגדי ישראל . מכל מקום למדנו מדבריו , שבסתם אין יודעים אם הם של ישראל .

[2297] ה , ב ד " ה אמר שמואל ( וכלים לכובס , אף על פי שעושים על גבי הנהר בשבת מותר , שאין המלאכה מפורסמת ).

[2298] בשו " ע ( ואם היתה מלאכה מפורסמת , וידוע שהיא של ישראל , ועושה אותה במקום מפורסם , טוב להחמיר ולאסור ). ובמ " א ( ואם כן , הני חלוקים שידועים שהם של ישראל , והעכו " ם מכבסין על גבי הנהר , צריך למחות בידו כשרואהו בשבת ).

וכן הוא בפנים ס " ח ( החלוקים שלנו במדינות אלו , שהם ניכרים שהם של ישראל , כשמכבסן הנכרי בשבת על גבי הנהר צריך למחות מפני מראית העין , שיאמרו שבשבת נתנם לו לכבסן ).

[2299] לעיל שם ס " ד ( אפילו מלאכת תלוש אם היא מפורסמת וידועה לרבים שהיא של ישראל , והיא נעשית במקום גלוי ומפורסם , כגון בנין הספינה , שדרך לבנותה על שפת הנהר שהוא מקום פרהסיא , אסור להניחו לעשות בשבת מפני מראית העין ).

[2300] משא " כ בגדים שאינם ניכרים , מותר אף במקום פרהסיא .

[2301] ואם כן גם כאן , כשלוקח מבית הישראל חפץ של עצמו , " מנא ידעי שהם שלו "? אלא ודאי משום כו '.

[2302] מעתה ואילך בא לבאר שיטת המ " א בהלכה זו , לענין עושה מעצמו בשל ישראל , ולענין עושה מעצמו בשל עצמו , שמתיר אף בבית ישראל ובשביל ישראל .

[2303] על מ " ש הרמ " א שם ס " ד ( ומותר למחות בגוי שבא להדליק נר או להוסיף שמן ), והיינו שאין צריך למחות . כתב המ " א שם ( דוקא כשהנר של עכו " ם , אבל כשהנר של ישראל צריך למחות ).

וכן הוא לקמן שם ס " ד ( אבל אם הנר או העצים של הנכרי , אינו צריך למחות בו כשעושה מדעת עצמו ... ואפילו בתוך בית ישראל אין חוששים למראית העין כשהמלאכה נעשית בחפצים של נכרי ). ובקונטרס אחרון שם ס " ק ב ( עיין במ " ש בסי ' רנ " ב , ויתברר כל מ " ש כאן מענינים ההם ).

שגם זה " מהאי טעמא ", שכאשר הנכרי עושה מעצמו אין חוששין למראית העין בבית ישראל .

[2304] על מ " ש ברמ " א שם ס " א ( מיהו אם עשה גוי בבית ישראל , מדעתו , אין הישראל צריך לצאת ). כתב המ " א ( אבל מחוייב למחות בידו מכאן ולהבא , כיון שהעצים של ישראל והוא ראה ושתק אדעתא דישראל קעביד ). הרי שאם העצים של נכרי אין צריך למחות בו אף שהוא בבית ישראל .

וכן הוא לקמן שם ס " ג ( ומכל מקום אם הנר הוא של ישראל צריך הוא למחות בידו לכתחלה שלא ידליקנו בשבילו ). משא " כ בנר של נכרי אין צריך למחות בו , אף דמיירי התם בבית ישראל .

אלא ודאי גם זה " מהאי טעמא ", היינו שכאשר הנכרי עושה מעצמו אין חוששין למראית העין בבית ישראל .

[2305] על מ " ש הרמ " א ( מיהו אם עשה גוי בבית ישראל מדעתו ), כתב בתוספת שבת ס " ק ו ( פירוש , שלא היה יודע דניחא לו לישראל בכך ). היינו שהדליקו לצורך עצמו .

[2306] המ " א שם , סי ' רעו ס " ק ד ( ואפילו בקבולת , כגון ששכרו לכל השנה אסור , דהוה ליה קבולת בביתו של ישראל ), והיינו שגם בשכיר שנה אין צריך למחות אם אינו בבית ישראל . ובאמת קיי " ל ששכיר שנה אסור בכל אופן .

[2307] שהוא מתיר שכיר שנה לכל המלאכות , כדלעיל סי ' רמד סי " א , ושם נסמן ( הערה 353 ).

[2308] ס " ק ב . וכדלעיל שם ס " ג ( מי שיש לו מרחץ שרוחצים בה הכל ונותנים לו שכר , או שיש לו תנור שאופין בו הכל ונותנים לו שכר , או שיש לו רחיים שטוחנין בהן הכל ונותנין לו שכר , ורוצה לשכור לו נכרי לכל השנה שיתעסק בכל המלאכות הצריכות במרחץ ורחיים ותנור , ויקבל השכר מן הרוחצים והטוחנים והאופים ויביאהו להישראל , צריך הוא למחות בהנכרי ).

[2309] " כששכרו לשנה גרע טפי כמ " ש סי ' רמ " ד סס " ה . ועוד קשה , דבביתו של ישראל אפילו קצץ אסור ".

[2310] עתה בא לבאר שיטת המ " א , שלענין העושה מעצמו בשל ישראל פסק כשיטת רבינו שמחה , ואילו לענין העושה בשל עצמו בבית הישראל אינו פוסק כרבינו שמחה אלא כמהר " ם . ועל זה ממשיך ומבאר : " ובא וראה כמה נתחכם המג " א בלשונו ".

[2311] כעין זה גם לעיל סי ' רמט ס " ק א ( המ " א ... נתחכם להביא ), ושם נסמן ( הערה 1672 ).

[2312] בסי ' רעו ס " ק ד ( כדלעיל הערה 2306 ), שלא הביא מדברי הגהות מרדכי בשם רבינו אלא לענין איסור עושה מעצמו בשל ישראל ובשביל ישראל , ולא לענין עושה בבית ישראל , ולא לענין עושה בשביל עצמו .

[2313] תשובתו נעתקה בהגהות מיימוניות פ " ו אות ו , ובהגהות מרדכי סי ' תנב , ובשו " ת מהר " ם מרוטנבורג ( לבוב ) סי ' שטז ( על המדורות שמבערות הנכריות בבית אדוניהם בשבת , לא התירו חכמים ... ולענין מכבה שייך לומר נכרי אדעתא דנפשיה קעביד , אבל להבעיר מעצי ישראל , צריך ליטול רשות מבעל העצים , ואם ראה ישראל ושתק , אדעתיה דישראל קעביד , כיון שהעצים של ישראל . כמו האומנים שעושין מלאכה בבית ישראל , שאסור אפילו בקיבולת , ואין לחלק בין בחנם בין בשכר . ואפילו בבית נכרי גרסינן בירושלמי פ " ק דשבת [ הל ' ט ] הנותן כלים לכובס נכרי ובא ומצאו עובד בה בשבת אסור , אמר ר ' יוחנן , לימא ליה דלא יעבוד . א " ר יהודה , הדא אמרת בטובת הנאה , אבל בשכר בעבידתיה עסיק , פירוש , לא יוכל למחות לו . אלמא בחנם צריך למחות אפילו אם הנכרי עושה בביתו , מה לי שאר מלאכתו מה לי מבער עצים . וכל הני דכל כתבי דאמר בשביל נכרי מותר , היינו שהנכרי עושה מלאכה בשלו , אבל בשל ישראל אפילו בבית נכרי אסור . וכל שכן בבית ישראל , ואפילו הכל בשביל נכרי , ואפילו משכיר מרחץ לנכרי אמרינן בפ " ק דע " ז [ דף כא ] לא ישכיר אדם מרחץ לנכרי בשבת , שנקרא על שמו , ונכרי יעשה בה מלאכה בשבתות וימים טובים , ואף על פי שעושה לצורך עצמו ומעצים שלו , ואין לך נקראת על שמו יותר מביתו של ישראל שדר בו . ועוד משמע בירושלמי , שאין מטריחין לנכרי לומר צא מבית [ ך ] ועשה צרכיך , מכלל דנכרי העושה מלאכה בביתו של ישראל חייב לגרשו מביתו . ויש [ ללמוד ] שהשפחות אין רשאות לעשות מלאכות בבית ישראל ).

סיכום תוכן דבריו :

( א ) השפחות העושות מעצמן בבית ישראל אסור . והטעם וההוכחות לזה :

( ב ) גם נכרי העושה מעצמו בשל ישראל אסור , שאינו דומה לכיבוי דליקה שאין צריך ליטול רשות .

( ג ) ואף שאומנים העושים בשכר אין צריך למחות בהם , מכל מקום בבית ישראל צריך למחות גם בהם .

( ד ) וטעם החילוק הוא , כי כל מקום שיכול למחות , צריך למחות בו . ובבית ישראל יכול למחות אף באומנים .

( ה ) וכל שכן שצריך למחות בעושים בחנם בטובת הנאה , שגרע טפי , שהרי צריך למחות בהם אף כשעושים בביתם .

( ו ) ולכן צריך למחות אף כשעושים לצורך עצמם , שהרי יכול למחות בעושים בשל ישראל או בבית ישראל .

[2314] סי ' רמז ( אם עכו " ם ליקט עשבים בשבת ומאכיל אותם לבהמת ישראל , אין צריך הישראל לומר לעכו " ם אל תאכל , כדאיתא גבי דליקה אין צריך לומר לעכו " ם אל תכבה ). הרי שלא חילק בין כיבוי דליקה לבין ליקוט עשבים ושאר מלאכות .

[2315] שצויינו לעיל ד " ה והאמת .

[2316] ד " ה ומ " ש ואם לקט ( ואם לקט והאכיל לבהמת ישראל אין צריך למחות בידו . כן כתבו הרא " ש ( סי ' י " ב ) והמרדכי ( סי ' תו ) בפרק כל כתבי , והרב המגיד בפרק ששי ( ה " ד ) בשם התוספות ( קכב . ד " ה ואם ) וכתב שכן נראה מדברי הרמב " ם ). וראה לקמן שם ס " כ .

[2317] שלמדו כן מדין כיבוי דליקה , שמותר אף שניכר שהוא לדעת ישראל .

[2318] ס " א ( דמלאכת העבד אסורה מן התורה ... אם היה עושה מלאכת רבו שלא מדעתו , וניכר שאינו עושה לדעתו , מותר ... ולישראל אחר שאינו רבו , אפילו עושה לדעת ישראל , מותר כל שאין שם אמירת ישראל ).

והתם מיירי בגוי הקנוי לו , ולכן אסור כשעושה לדעתו , כדלעיל ד " ה ואם היא שפחתו ( בעבדו שגופו קנוי לו ... דמיירי שניכר שאינה כו ' כמ " ש בש " ע סי ' ד " ש ).

משא " כ בשפחתו השכורה , מותר אף שניכר שעושה לדעת הישראל .

[2319] בטעם החילוק בין כיבוי דליקה לשאר מלאכות , יש כמה שיטות בפוסקים :

( א ) תוס ' קכב , א ד " ה ואם ( ולא דמי להא דאמר לעיל נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה , והכא אסור כשעושה בשביל ישראל . דכי אמרינן דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד , הני מילי בכיבוי וכיוצא בו , שאין ישראל נהנה במעשה הנכרי , אבל הכא שגוף ישראל נהנה במעשה של נכרי לא אמרינן אדעתא דנפשיה קעביד , הואיל והנכרי מתכוין להנאתו ).

( ב ) סברת הרשב " א שם ( ובתוספות התירו ... מדתנן נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה . ואפשר שהוא כן , אלא שאין ראייתם מחוורת בעיני , דדלמא התם משום דבדליקה התירו ). ונתבאר במהדורא בתרא לסי ' רמג ( ס " א ), וכעין זה לעיל סי ' רמד סוף סי " א ( ואין לסמוך על סברא זו ... כי אם לענין דליקה , משום הפסד ).

( ג ) תשובת רבינו שמחה המובאת כאן ( לענין מכבה שייך לומר נכרי אדעתא דנפשיה קעביד , אבל להבעיר מעצי ישראל , צריך ליטול רשות מבעל העצים , ואם ראה ישראל ושתק , אדעתיה דישראל קעביד ). ולקמן ס " ק ז ( בדליקה שאין צריך רשות , קעביד אדעתא דנפשיה ).

וס ' התרומה דלעיל סובר כדעת התוס ' ( כמבואר במהדורא בתרא שם ), שלא אסר אלא כשגוף הישראל נהנה . ועל זה חולק רבינו שמחה , ואוסר בכל מקום ש " צריך ליטול רשות מבעל העצים ".

וראה מהדורא בתרא שם ( הערה 2537 ).

[2320] דלא כמו שנתבאר לעיל בתחלת הקונטרס אחרון הטעם בביתו משום מראית העין , שהרי רבינו שמחה למד מזה גם לענין חוץ מביתו . אבל ראה במהדורא בתרא שם ( סוף סכ " א : וגם רבינו שמחה בהגהות מיימוניות לא אסר משום דמחזי כשלוחו , דהא מדמי לה למרחץ , וגבי מרחץ משמע בגמרא בהדיא דמשום מראית עין נגעו בה , מדפריך מרחץ נמי אמרי ביה עיי " ש ).

[2321] " בשכר בעבידתיה עסיק , פירוש לא יוכל למחות לו ".

[2322] כלומר , אף אם נאמר דקצץ עדיף כמו עושה מאליו , וכמו שקצץ אסור בביתו כך גם עושה מאליו בחנם אסור בביתו .

אבל מיד ממשיך ומבאר דבחנם גרע מבשכר , ואם כן כיון שבביתו אסור אפילו קצץ , מכל שכן שאסור בעושה מאליו בחנם .

[2323] פ " א ה " ט ( נתן כליו לכובס נכרי ובא ומצאו עובד בו בשבת אסור . א " ר יודן ויימר ליה דלא יעבוד . א " ר יודן אבוי דרבי מתנייה , הוא דתימר בטובת הנייה , אבל בשכיר בעבידתיה הוא עסיק ).

[2324] יא , ב ( קיבולת כדידיה דמי ).

[2325] קכא , א ד " ה נכרי אדעתא דנפשיה עביד ( להנאת עצמו מתכוין , שיודע שלא יפסיד ). ונתבאר לעיל ( הערה 2075 ).

[2326] פ " א ה " ח ( תני , אומנין עכו " ם שהיו עושין עם ישראל בתוך ביתו של ישראל אסור , ובתוך בתיהן מותר . א " ר שמעון בן לעזר במה דברים אמורים בקיבולת , אבל בשכר יום אסור ). הרי שבביתו אסור אף בקיבולת שקצץ .

[2327] תחלת דברי הגהות מרדכי בשם רבינו שמחה , שהעושה מעצמו בשל ישראל צריך למחות בו ( שבזה פסק כרבינו שמחה ).

ולא העתיק את סוף דבריו : ( א ) שגם העושה משלו בבית ישראל צריך למחות בו . ( ב ) שגם העושה בשביל עצמו צריך למחות בו ( שבשני אלו לא פסק כרבינו שמחה ).

[2328] כמובא לעיל מרש " י .

[2329] והטעם שפסק בזה כרבינו שמחה , דכהאי גוונא אוסר בירושלמי פ " א ה " ט ( הוא דתימר בטובת הנייה אבל בשכיר בעבידתיה הוא עסיק ). הרי שאסרו כשעושה בטובת הנאה שיקבל .

[2330] ד " ה וכתוב ברוקח בשם הירושלמי .

[2331] סעיף ( ואם ראוהו עושה מלאכתו בשבת , אם היה עושה בטובת הנאה , צריך לומר שלא יעשה בה בשבת ).

וכן הוא כאן בפנים ס " ח ( ואפילו עושה בטובת הנאה , שדינו כקצץ לו שכר ... מכל מקום כשרואהו עושה בשבת צריך למחות בידו ).

[2332] שהובאו דבריו בהגהות מיימוניות פ " ח אות ז ( ומורי אומר ... הגבינות שעושות השפחות בשבת , אין לאסור מהא דפרק קמא דשבת , דאפילו בערב שבת אין נותנין כלים לנכרי וכו ', דהתם אמירה לנכרי , אבל אם הנכרי עושה מעצמו אין איסור ). ונתבארו דבריו לעיל ד " ה והאמת יורה דרכו , שמתיר בעושה מעצמו בשביל ישראל ובבית ישראל .

אמנם ראה מסקנת רבינו במהדורא בתרא לסי ' רמג ( סי " ז - ח : ומהר " ם נמי סבירא ליה הכי ... בשפחות העושות הגבינות , דליכא אמירה כלל ... לדינא נקטינן ... כמהר " ם ).

[2333] כדלקמן בסמוך ממ " א סי ' שה .

[2334] פט " ז סי " ב ( אבל אם הנכרי מלקט ומאכיל בהמת ישראל , אין ישראל זקוק לומר אל תלקט , דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד ). אבל בעושה בשל ישראל , אפשר גם הרא " ש יודה לרבינו שמחה לאסור .

ולכן לא פסק המ " א כמהר " ם אלא כשאינו בשל ישראל .

[2335] על מה שכתב בשו " ע שם סכ " א ( גבינות שעושות השפחות מעצמן מחלב של ישראל , מותר , כיון שאינו אומר להן שיעשו ), כתב המ " א ס " ק יד ( צ " ע דבהגהות מיימוניות פ " ו כתב וז " ל כל הני דאמרינן אם בשביל עכו " ם מותר , היינו כשהעכו " ם עושה מלאכה בשלו , אבל בשל ישראל אפילו בבית עכו " ם אסור , כל שכן בבית ישראל ).

הרי שאם החלב של ישראל אסר , ולא פסק כמהר " ם להתיר , כמבואר בירושלמי לאסור כשעושה בטובת הנאה .

[2336] אף שלכאורה היה מקום לחלק ולומר , שבירושלמי לא אסרו אלא כשדעתו על טובת הנאה שיקבל ( מטעם האמור כאן בפנים : דאין דעתו סמוכה לקבל שכר בעד מלאכתו ), משא " כ בגבינות שעושות השפחות השכורות , טעם ההיתר הוא , שעושה על דעת טובת הנאה שכבר קיבלו , כמבואר במהדורא בתרא לסי ' רמג ( סט " ו : העושה מעצמו ... אדעתא דנפשיה ... ושפחה השכורה לשנה להשלים קבלנותה , שקבלה עליה לעבוד כל השנה בכל המלאכות הצריכות בבית ). ואם כן אפשר יודו כולם שמותר .

מכל מקום אין סברה לחלק בזה בין דעתו על טובת הנאה שקיבל כבר , ובין דעתו על מה שיקבל , שבשניהם אסור אם רואה אותן . ולכן גם בשפחה השכורה לשנה , שעושה בשביל טובת הנאה שכבר קיבלה , גם בזה צריך למחות בידן , כיון שהוא רואה אותן עושות בשבת .

וראה כנישתא דבי רב הערה קנה .

[2337] והיינו שבמקום שהישראל שואל אצל הנכרי לעשות המלאכה בטובת הנאה , אינו מועיל אלא אם כן דעתו על טובת הנאה שקיבל כבר .

ובנכרי העושה מעצמו , סגי הן בדעתו על טובת הנאה שיקבל אחר כך , כדלקמן סי ' שלד סכ " ו ( נכרי שבא לכבות מעצמו אין צריך למחות בידו , לפי שהנכרי יש לו שקול הדעת , ששוקל בדעתו שכך ראוי לו לעשות מפני שישתכר בו עכשיו , או לאחר זמן , ולהנאת עצמו הוא מתכוין ).

אך " גם כן יכול להיות דעתו על מה שקיבל כבר , כמ " ש רמ " א בסי ' רמ " ז ס " ד ( במקום שהאינו יהודי מתחיל עם הישראל לומר שילך לו בחנם , ודאי דעתו על הטובה שקיבל ממנו ).

וכן הוא לעיל שם ס " ט ( במקום שהגוי מתחיל עם הישראל לומר שילך לו בחנם , ודאי דעתו על הטובה שקיבל ממנו ושרי ), ונתבאר שם ( הערה 1265 ).

ומזה מובן , שמה שאוסר כשהישראל רואה אותו בעשיית המלאכה בשבת , היינו אף בטובת הנאה שקיבל כבר , שמכל מקום צריך בזה שתהי ' דעתו סמוכה לקבל שכרו אחר כך , וכמבואר בפנים ס " ח ( כשרואהו עושה בשבת צריך למחות בידו ( דכיון דאין דעתו סמוכה לקבל שכר בעד מלאכתו , הרי הוא מתכוין בשביל הישראל , כשהוא מבין מדעת הישראל שעסק זה נוח לו )), ונתבאר שם ( הערה 2057 ).

[2338] עד כאן נתבארו תחלת דברי המ " א ( סי ' רעו ס " ק ד ), שבהם פסק כרבינו שמחה ( דלא כמהר " ם ), שעושה מעצמו בשל ישראל צריך למחות בו ( ראה לעיל הערה 2302 ).

עתה בא לבאר המשך דברי המ " א ( שם ), שאף שכותב את דבריו בשם הגהות מרדכי ( בשם רבינו שמחה ), מכל מקום מפרש את ההלכה שלא כדבריהם .

[2339] סי ' רעו ס " ק ד ( מחוייב למחות בידו מכאן ולהבא , כיון שהעצים של ישראל והוא ראה ושתק , אדעתא דישראל קעביד . ואם העכו " ם עושה בעל כרחו , חייב לגרש העכו " ם מביתו , ואפילו בקבולת , כגון ששכרו לכל השנה אסור , דהוה ליה קבולת בביתו של ישראל , כמ " ש סי ' רנ " ב ס " ב ( הגהות מרדכי )).

ונתפרש לעיל ד " ה ומיהו מ " ש ( אליבא דהגהות מרדכי כתב כן , וליה סבירא ליה דבלאו הכי אסור בשכיר שנה , כמ " ש בסי ' רמ " ג ובסי ' ש " ה ס " ק י " ג . ולא העתיק זה אלא לאשמועינן דבבית ישראל אסור לכו " ע , אבל שלא בביתו הוה שרי למאן דאמר דהוה כקבולת גמורה ).

הרי אף דמיירי הכא שהעצים של הישראל והוא ראה ושתק , מכל מקום לדעת המתירים שכיר שנה אין צריך למחות בו אלא כשהוא בבית ישראל .

למרות שרבינו שמחה הצריך למחות בכל מקום שיכול למחות , וגם כאן יכול למחות בנכרי השכור לכל השנה .

וכל שכן שלא הצריך המ " א למחות כשעושה הנכרי בשביל עצמו , אף שרבינו שמחה הצריך למחות גם בזה .

[2340] כמו לדעת רבינו שמחה ( ראה לעיל הערה 2231 ).

[2341] בתחלת הקונטרס אחרון .

[2342] שהרי שכירו הוא .

[2343] בשם רבינו שמחה ( בשל ישראל אפילו בבית נכרי אסור ... ואפילו הכל בשביל נכרי ).

הרי שגם כאן ( סי ' רעו ס " ק ד ) שמביא מהגהות מרדכי ( בשם רבינו שמחה ), אינו מפרש בזה כדעת רבינו שמחה .

[2344] כבר הובא לעיל ( וכן כתב הט " ז סוף סי ', דמותר אפילו להשתמש לאורה כשמדלקת להדחת כלים ... כשעושה בשביל עצמו ומשתמש לאור נרו ומתחמם כנגד מדורתו , ניכר הדבר שעשאה בשביל עצמו , וליכא מראית העין ), והועתק שם ( הערה 2241 ).

הרי שכן היא גם דעת הט " ז , דלא קיי " ל בזה כרבינו שמחה , שכל מקום שעושה מלאכה בחפצי הישראל , אפילו בשביל עצמו , צריך למחות בו . והטעם , כיון שאין בזה חשש מראית העין .

[2345] " וכ " כ הרקנ " ט בפסקיו סי ' ק " ב , והגהות מרדכי פ " ה , דבדבר שאין הישראל נהנה ממנו מותר לעכו " ם לומ ' לעשות . והא דאסור לומר לו חסום פרתי ודוש בה , אפילו הדישה של עכו " ם , דהתם נהנה בו , שמרבה לו שכר במה שחוסמו ".

[2346] בשו " ע שם סי ' רצז הב ' ס " ד ( אסור לישראל ליתן בהמתו לעובד כוכבים להרביעה ). וברמ " א שם ( וכן כל אמירה לעובד כוכבים , אפילו באיסור לאו , אסורה , אם לא שהעובד כוכבים עושה להנאת עצמו ).

[2347] ס " ק ד ( נתבאר לך מדברי התוס ' והאגודה והרא " ש והנ " י , דאפילו העובד כוכבים עשה להנאת עצמו אסור בדבר של ישראל ).

וכן נפסק לקמן סי ' שז סל " ה ( אסור לישראל לומר לו טול כלים אלו או חפץ זה ועשה בו מלאכתך בשבת ... כגון שאומר לו טול בשר זה ובשל אותו לצרכך בשבת , ואפילו אין מזונותיו עליו , שאין לו שום ריוח באמירה זו ).

ונזכרת מחלוקת זו גם לעיל סי ' רמה קונטרס אחרון ס " ק ד ( אין לישראל שום ריוח במעשה שבת ... ואין בזה איסור משום אמירה לדעת המ " א בסי ' ש " ז , ואף לדעת הש " ך ביו " ד סי ' רצ " ז ...).

[2348] וכן הוא לקמן שם ( ואפילו אם הנכרי עושה המלאכה לצרכו בכלים וחפצים של הישראל , אינו צריך למחות בו כשרואהו ).

הרי רואים בכל זה , דלא קיי " ל בזה כרבינו שמחה , שכל מקום שעושה מלאכה בחפצי הישראל , אפילו בשביל עצמו , צריך למחות בו . והטעם , כיון שאין בזה חשש מראית העין .

[2349] הוכחה נוספת , שלא בכל הפרטים פסק המ " א כרבינו שמחה .

[2350] הרא " ש כתב בפ " ק דע " ז סי ' כה ( מי שיש לו מרחץ או תנור ... שוכרן לאחד לשנה ולחדשים , הלכך מותר בהבלעה , ואין מלאכת העובד כוכבים נקראת על שם הישראל ). הובא בטור סוף סימן רמג ( הילכך מותר בקבלנות , שאין מלאכת העכו " ם נקראת על שם ישראל ). וכתב מהר " י אבוהב ( ומה שכתוב בספרים והילכך מותר בקבלנות ... אם נפרש גם כן בכאן קבלנות , שהגוי מקבל על עצמו לחמם המרחץ ולעשות כל הדברים הצריכין לו בשביל שיתן לו הישראל דבר קצוב , וכל הריוח הוא לישראל , בזה נראה שאסור ). הובא ב " י ד " ה ומ " ש בספרי ( ומה שכתוב בספרי רבינו הלכך מותר בקבלנות ... דעת הגאון מהר " י אבוהב ז " ל שאי אפשר לומר כן ... הדעת נוטה שלא לגרוס בקבלנות , כי היכי דלא נשוייה להרא " ש חולק על רוב הפוסקים שאוסרים בזה ). מ " א ס " ק ב ( ובמרחץ אסור מדינא לשכור לו עכו " ם לעבוד בו כל השנה ושיטול היהודי כל הריוח מכל השבתות ). ט " ז ס " ק א ( אם הישראל נוטל כל הריוח של המלאכה , אף על פי שהעכו " ם קיבל עליו לכל השנה , רק שנותן לעכו " ם דבר קצוב , אסור , דשמא יאמרו שכיר יום הוא אצלו ). ב " י סי ' רמד ד " ה ומכלל דברי הרמב " ם ( אסור להניחו לעשות לו מלאכה בשבת , ולא מן הדין , דמדינא ודאי שרי , דגוי בדנפשיה קא עביד , אלא מפני הרואים שיאמרו שהוא שכיר יום ).

הרי שלכל הדעות אין שום איסור במה שהנכרי עובד בקבלנות בעצי ובבית הישראל . וכל האיסור הוא או מטעם שהישראל מרויח ( מהר " י אבוהב ומ " א ), או מטעם מראית העין ( ב " י וט " ז ).

למעשה , נפסק לעיל סי ' רמג ס " ג , כדעת מהר " י אבוהב ומ " א , והמסקנא במהדורא בתרא לסי ' רמג ( ס " ה ), כדעת הב " י וט " ז .

[2351] עצם ההיתר בזה מטעם קבלנות , נתבאר לעיל סי ' רמג בקונטרס אחרון ס " ק א ( זה שקיבל לגמור המלאכות הרי זה נקרא קבלן , כמבואר בב " י לגירסא דבקבלנות ).

אמנם , לדעת המ " א שפוסק כרבינו שמחה עדיין יוקשה , מדוע לא תיאסר מלאכת הנכרי מטעם שהיא בעצי ישראל ובבית ישראל .

[2352] ואפשר בזה יודה גם רבינו שמחה .

[2353] כמבואר בירושלמי פ " א ה " ט ( נתן כליו לכובס נכרי ובא ומצאו עובד בו בשבת אסור . א " ר יודן ויימר ליה דלא יעבוד . א " ר יודן אבוי דרבי מתנייה , הוא דתימר בטובת הנייה , אבל בשכיר בעבידתיה הוא עסיק ). שו " ע סוס " ב ( ואם ראוהו עושה מלאכתו בשבת , אם היה עושה בטובת הנאה , צריך לומר שלא יעשה בה בשבת ).

וכן הוא בפנים ס " ח ( ובסי ' רמד ד " ה ומכלל דברי הרמב " ם ( ומכלל דברי הרמב " ם אתה למד שדין השדה שוה לדין בית לענין קיבולת , כלומר שהישראל השוכר את הגוי בדבר ידוע שיעשה לו מלאכת שדהו , אסור להניחו לעשות לו מלאכה בשבת , ולא מן הדין , דמדינא ודאי שרי , דגוי בדנפשיה קא עביד , אלא מפני הרואים שיאמרו שהוא שכיר יום ).

ואף שכשהנכרי עושה מלאכה זו בביתו אינו צריך ליטול רשות על כך .

[2354] כמבואר בירושלמי שם ( הוא דתימר בטובת הנייה , אבל בשכיר בעבידתיה הוא עסיק ).

וכן הוא בפנים שם ( אבל אם קצץ לו שכר ... אין צריך למחות בידו כלל ).

[2355] לדעת רבינו שמחה ( בשכר בעבידתיה עסיק , פירוש לא יוכל למחות לו ).

[2356] כשהוא בטובת הנאה , צריך רשות מהבעלים לעבוד בהם בשבת . ולכן צריך למחות בו .

[2357] שאין צריך רשות , כמבואר בדברי רבינו שמחה ( ולענין מכבה שייך לומר נכרי אדעתא דנפשיה קעביד , אבל להבעיר מעצי ישראל , צריך ליטול רשות מבעל העצים , ואם ראה ישראל ושתק , אדעתיה דישראל קעביד , כיון שהעצים של ישראל ).

[2358] שלדעת רבינו שמחה , בשכיר שנה שעובד במרחץ , צריך למחות מעיקר הדין , מטעם שהיא בעצי ישראל ובבית ישראל .

אבל לדעת המ " א , שלא אסר בסי ' רמג , אלא משום שהישראל מרויח , מדוע לא יאסר מעיקר הדין ?

[2359] שכיר שנה העובד במרחץ .

[2360] והיינו שכל האיסור בעושה בשל ישראל הוא דוקא כשעושה בשביל שהישראל ישתמש בו ( כמו אש ונר וגבינה וכיו " ב ), משא " כ כאן , שכל מלאכת המרחץ היא רק בשביל הריוח , ודעת הנכרי הוא על שכרו בלבד , אינה נאסרת במה שהיא בעצי ישראל ובבית ישראל , שהרי זה כעושה בשביל עצמו . ובזה לא פסק המ " א כרבינו שמחה .

[2361] שהמ " א מתיר בזה , ולא פסק כדעת רבינו שמחה לאסור .

[2362] על מה שכתב בשו " ע שם סכ " א ( גבינות שעושות השפחות מעצמן מחלב של ישראל , מותר , כיון שאינו אומר להן שיעשו ), כתב המ " א ס " ק יד ( צ " ע דבהגהות מיימוניות פ " ו כתב וז " ל כל הני דאמרינן אם בשביל עכו " ם מותר , היינו כשהעכו " ם עושה מלאכה בשלו , אבל בשל ישראל אפילו בבית עכו " ם אסור , כל שכן בבית ישראל ).

[2363] שאדוניהם יאכלו את הגבינות . ובזה סובר המ " א כדעת רבינו שמחה לאסור כשהוא בשל ישראל .

[2364] ד " ה וכתבו עוד בשמו ( שהגבינות שהגויות עושות בשבת ... אין נותנין עורות לעבדן ... הכא שהשפחות עושות מעצמן שרי ).

[2365] וכן הוא לקמן שם סל " ד ( צריך למחות בידן מפני מראית העין , שיאמרו שלדעתו הן עושות , כיון שעושות בביתו וכמו שנתבאר בסי ' רנ " ב . ועוד , שכיון שעושות מחלב שלו , והוא רואה ושותק להן , הן מבינות שהוא חפץ בכך ולדעתו הן עושות ).

ועיקר הטעם הוא כיון שעושות מחלב שלו ובשביל הישראל . ולא סגי במה שהוא בבית הישראל לחוד , כדלקמן בסמוך ( ולעיל הערה 2304 ).

[2366] עתה בא לבאר פרט נוסף שהמ " א לא פסק בו כרבינו שמחה , דהיינו שגם העושה מעצמו , בבית ישראל , אין צריך למחות בו .

וכבר נזכר לעיל ד " ה ומהאי טעמא .

[2367] על מ " ש הרמ " א שם ס " ד ( ומותר למחות בגוי שבא להדליק נר או להוסיף שמן ), והיינו שאין צריך למחות . כתב המ " א שם ס " ק יד ( דוקא כשהנר של עכו " ם , אבל כשהנר של ישראל צריך למחות ).

וכן הוא לקמן שם ס " ד ( אבל אם הנר או העצים של הנכרי , אינו צריך למחות בו כשעושה מדעת עצמו ... ואפילו בתוך בית ישראל אין חוששים למראית העין כשהמלאכה נעשית בחפצים של נכרי ). ובקונטרס אחרון שם ס " ק ב ( עיין במ " ש בסי ' רנ " ב , ויתברר כל מ " ש כאן מענינים ההם ).

ועל מ " ש ברמ " א שם ס " א ( מיהו אם עשה גוי בבית ישראל מדעתו , אין הישראל צריך לצאת ). כתב המ " א ( אבל מחוייב למחות בידו מכאן ולהבא , כיון שהעצים של ישראל והוא ראה ושתק אדעתא דישראל קעביד ). הרי שאם העצים של נכרי אין צריך למחות בו אף שהוא בבית ישראל .

וכן הוא לקמן שם ס " ג ( ומכל מקום אם הנר הוא של ישראל צריך הוא למחות בידו לכתחלה שלא ידליקנו בשבילו ). משא " כ בנר של נכרי אין צריך למחות בו אף דמיירי התם בבית ישראל .

[2368] " צ " ע דבהגהות מיימוניות פ " ו כתב וז " ל כל הני דאמרינן אם בשביל עכו " ם מותר , היינו כשהעכו " ם עושה מלאכה בשלו , אבל בשל ישראל , אפילו בבית עכו " ם אסור , כל שכן בבית ישראל , ואפילו הכל בשביל עכו " ם , וחייב לגרשו מביתו עכ " ל ".

[2369] כדלעיל ד " ה ובא וראה , בדעת רבינו שמחה .

[2370] וסייעתו , שהתירו בשפחתו השכורה לו , כדלעיל ד " ה ואם היא שפחתו .

[2371] בהגהות מרדכי שם : הרא " ם . וראה בנסמן לעיל סי ' רמד סי " א ( והערה 353 ).

[2372] היינו שהם מתירים אף בעושה משל ישראל . והמ " א סובר כמותם עכ " פ בעושה משלו .

[2373] עתה חוזר לבאר דעת הט " ז , שלענין העושה בשל עצמו , בשביל עצמו , בהדלקת הנר אין צריך למחות בו , ובשאר מלאכות צריך למחות בו .

[2374] ד " ה ועי ' שם ( והערה 2230 ).

[2375] ס " ק א ( וכתב בהגהות מרדכי פ " ק דשבת בשם רבינו שמחה דיש ללמוד מירושלמי דהשפחות אסורים לעשות מלאכה בבית ישראל בשבת ). הובא לעיל שם ( ועיין שם שאוסר אפילו עושה בשבילן ).

והיינו שכיון שהוא בבית ישראל נאסר משום מראית העין . משא " כ אם אינו בבית ישראל מותר אף אם הוא בשל ישראל , כדלקמן סי ' שז סל " ה ( ואפילו אם הנכרי עושה המלאכה לצרכו בכלים וחפצים של הישראל , אינו צריך למחות בו כשרואהו ).

אמנם המסקנא במהדורא בתרא לסי ' רמג ( סכ " ג ), שבשאר מלאכות ( שאינו נהנה ) אין צריך למחות אף כשעושה בשביל ישראל , ומכל שכן בשביל עצמו .

[2376] פ " ו אות ו , שאחר שהביא דעת ס ' התרומה להתיר , כותב אמנם רבינו שמחה כתב לאיסור .

[2377] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה :

בפנים ס " ה הובאה מחלוקת המ " א והט " ז , בקבלנות שהישראל צריך שהמלאכה תיעשה בשבת דוקא , אם חוששים לריוח הישראל ממלאכה זו בשבת .

והולכים לשיטתם לענין שכיר שנה ( בסי ' רמג ), אם חוששים לריוח הישראל ממלאכה זו בשבת .

אלא שהרמ " א אוסר שכיר שנה לכל המלאכות , ולא מצינו שהט " ז יחלוק עליו בפירוש .

ואם כן מסתבר יותר שבקבלנות שהישראל מקפיד , לדברי הכל אסור . וכן מסיק בפנים ס " ה , באופן השני .

ויש מקום לדון , אם יש להתיר בזה עכ " פ בשעת הדחק , כמו שמתירים בשעת הדחק בשכיר שנה .

*

אמנם במהדורא בתרא לסי ' רמג ( ס " ה ) מסיק , שגם מה שאוסרים בשכיר שנה לכל המלאכות , אינו מטעם חשש ריוח לישראל . ולפי זה אפשר , שגם כאן אין חוששים לריוח הישראל ומותר ( ראה הערה 2418 ).

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הערות וביאורים ע ' סח ואילך . ביאורי השלחן ע ' שסז ואילך . כנישתא דבי רב ע ' רפד ואילך . מעשה חושב ע ' פט ואילך . קובץ הערות וביאורים חי " ג .

[2378] קונטרס אחרון ס " ק א .

[2379] פ " א סי ' לו ( בשכירות כלים ... שיש ריוח לישראל במה שהכלים נשכרים אצל הנכרי , מיחזי מלאכה שנכרי עושה בהן בשבת כשלוחו של ישראל ).

[2380] טור ושו " ע שם ס " א ( ויש אומרים דכלים שעושין בהם מלאכה , כגון מחרישה וכיוצא בה , אסור להשכיר לגוי בערב שבת ), וברמ " א ( וכן עיקר כסברא האחרונה ).

וכן הוא לעיל שם ס " ב ( יש אומרים שהכלים שעושים בהם מלאכה ... אסור להשכירם לנכרי בערב שבת , דכיון שיש ריוח להישראל במה שהכלים נשכרים לנכרי גם ביום השבת ... הרי נראה כאלו עושה בשליחות הישראל , שצוהו לעשות בשבת כשהשכירם לו אתמול , כיון שיש ריוח לישראל במה שהוא רשאי לעשות בשבת . וכן עיקר ).

וראה ביאורי השלחן ע ' תקיא .

[2381] הלכה יב ( אותה מלאכה משתרשא ליה ).

[2382] מ " א סי ' רמד ס " ק טו , בדעת הראב " ד ( משום דסבירא ליה דהישראל מרויח במה שעושה בשבת , דשמא יצטרך גם למחר לכתוב ולא יוכל לעשות שניהם כאחד ).

[2383] סי ' רמג ד " ה ומ " ש בספרים ( הגוי מקבל על עצמו לחמם המרחץ ולעשות כל הדברים הצריכין לו , בשביל שיתן לו הישראל דבר קצוב , וכל הריוח הוא לישראל , בזה נראה שאסור ).

[2384] ד " ה ומ " ש בספרי רבינו ( דעת הגאון מהר " י אבוהב ז " ל ... במרחץ או תנור , שאם לא עשה מלאכה בשבת הפסיד ישראל ריוח אותו היום , נמצא ישראל נהנה ממלאכת שבת ואסור ).

[2385] " שאפשר לדחות טעם זה " ( של מהר " י אבוהב ).

[2386] ד " ה ומכלל דברי הרמב " ם ( ומכלל דברי הרמב " ם אתה למד שדין השדה שוה לדין בית לענין קיבולת , כלומר שהישראל השוכר את הגוי בדבר ידוע שיעשה לו מלאכת שדהו , אסור להניחו לעשות לו מלאכה בשבת , ולא מן הדין , דמדינא ודאי שרי , דגוי בדנפשיה קא עביד , אלא מפני הרואים שיאמרו שהוא שכיר יום ).

[2387] ס " ק א ( אם הישראל נוטל כל הריוח של המלאכה , אף על פי שהעכו " ם קיבל עליו לכל השנה , רק שנותן לעכו " ם דבר קצוב , אסור , דשמא יאמרו שכיר יום הוא אצלו ).

[2388] פ " ו הי " ב ( השוכר את הנכרי לימים הרבה מותר , אע " פ שהוא עושה בשבת . כיצד כגון ששכר הנכרי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו , הרי זה כותב ואורג בשבת , ומותר ).

[2389] סי ' רמד ס " ק יד ( נראה לי כונת הרמב " ם , כדרך השרים שיש להם סופר מיוחד או חייט מיוחד , שבכל עת שצריך השר לכתוב מחויב לו לכתוב ובעת שאינו צריך יושב בטל , ולכן מותר לכתוב או לארוג בשבת , שהוא עושה בכל עת שירצה , שהרי הישראל אינו אומר לו לעשות בשבת , ואם רצה עושה למחר , ואין הישראל מרויח במה שעושה בשבת ).

וראה מהדורא בתרא לסי ' רמג ( ס " ה ), שהוכיח מלשון הרמב " ם דלא כהמ " א .

[2390] סי ' רמד ס " ה ( ודוקא ששכרו למלאכה מיוחדת , כגון בגד לארוג או ספר לכתוב , אבל כששכרו לכל המלאכות שיצטרך תוך זמן השכירות , לכו " ע אסור ).

[2391] שכשם שהט " ז מתיר ריוח לישראל בשכיר שנה , כך הוא מתיר בקבלנות שהוא צריך שתיעשה המלאכה בשבת .

[2392] בט " ז שם ( ונראה לי עוד דאפילו בהנהו דמתירין בית הלל עם השמש , כגון נותנין כלי לכובס עכו " ם , יש איסור אם נותן לו הכלים סמוך לשבת ואומר לו ראה שאני צריך להם במוצאי שבת , דהוה ליה כאומר בפירוש שיכבסם בשבת . וכן לענין אם נותן לו מעות בערב שבת לקנות , ואמר לו שילך לדרכו במוצאי שבת . כן נראה לענ " ד ).

וכן הוא לקמן שם ס " ט ( ובלבד שלא יאמר לו קנה בשבת , וגם לא יאמר לו שהוא הולך בדרך במוצאי שבת מיד , ויצטרך הנכרי לקנותו בשבת שהרי זה כאומר לו בפירוש לקנות בשבת כמ " ש בסי ' רנ " ב ).

[2393] ממנו הישראל מעותיו שנתן לו קודם השבת , אם לא יקנה הנכרי עבורו בשבת .

[2394] בט " ז שם ( יש איסור אם נותן לו הכלים סמוך לשבת ואומר לו ראה שאני צריך להם במוצאי שבת , דהוה ליה כאומר בפירוש שיכבסם בשבת ).

[2395] אם אינו אומר לו בפירוש כנ " ל .

[2396] ס " ק יב ( כתב מו " ח ז " ל בסימן ש " כ דנראה לו דבשפחות מושכרים לשנה אין צריך לזה , דלהכי נשכרות מתחלה ).

והוא מ " ש הב " ח בסי ' שכ ד " ה כתב במרדכי ( ונראה דבשפחות גויות שנשכרות לשנה לכל מלאכה , אין צריך לומר לה טול החלב לעצמך , ולא לחזור ולקנותו ממנה , דכל מלאכה שעושה גוי בבית בעל הבית בין בחול בין בשבת אדעתיה דנפשיה קא עביד לקבל שכירות , דאדעתא דהכי נשכר מתחלה ).

וכן הוא לקמן סי ' שה סל " א ( וכל זה בנכרי שאינו עבדו , אבל עבדו ושפחתו השכורים לו לשנה או לשנתים , אין צריך לקנות מהם החלב , אף אם אמר להם לחלוב בשבת , מפני שהם מתכוונים במלאכתם לטובתם כדי שיקבלו כל שכרם בסוף שנתם , שכשנשכרו בתחלה , לדעת כן נשכרו שיחלבו בכל עת שצריך לחלוב ).

[2397] ס " ק יג ( וצ " ע דאדרבא כששכרו לשנה גרע טפי כמ " ש סי ' רמ " ד סוף ס " ה ).

[2398] ולעיל שם סי " א , שאין לסמוך על דעת המתירים בשכיר שנה לכל המלאכות .

[2399] עד כאן ביאור אופן הא ' בפנים בדעת הט " ז . עתה בא לבאר אופן הב ' שבפנים , שאפשר שאין חולקים .

[2400] בסי ' רמד ס " ה ( ודוקא ששכרו למלאכה מיוחדת , כגון בגד לארוג או ספר לכתוב , אבל כששכרו לכל המלאכות שיצטרך תוך זמן השכירות , לכו " ע אסור ).

[2401] ראה שם ס " ק ה ( משמע דגם הרמב " ם לא התיר בקוצץ לזמן , אלא באינו מקפיד אם יבטל איזה יום , אבל אם מקפיד עליו שלא ישב איזה יום בטל , ודאי אסור לכולי עלמא . וכן אפילו בסתם והוא שכרו לגמור ספר או בגד תוך אותו זמן הוה כמקפיד . דלא התיר הרמב " ם אלא כשאין עליו לגמור המלאכה ואינו מקפיד על ביטולו , כנלע " ד ).

וראה מחשבת חיים ע ' קמא . כללי הפוסקים וההוראה כלל שטו .

[2402] ס " ק א ( כדלעיל הערה 2387 ).

[2403] כמבואר בהמשך דברי הט " ז שם ( וזה מבואר בב " י סי ' רמ " ד ... כה " ג שהבעלים נוטלין כל הפירות מחזי להו לאינשי כשכיר יום ).

[2404] שהרמ " א הוא בסי ' רמד ס " ה , והט " ז הוא בסי ' רמג ס " א - ב .

[2405] ממ " ש הט " ז בסי ' שה ס " ק יב ( כדלעיל הערה 2396 ), אין ראיה שדעתו להתיר שכיר שנה .

[2406] ס " ק יג ( שהקשה מדין שכיר שנה שבסי ' רמד , כדלעיל הערה 2397 ).

[2407] שהרי הלכה זו של חליבת הבהמה בשבת על ידי נכרי , לדברי הכל היא קלה יותר משאר המלאכות בשבת על ידי נכרי , כמבואר בשו " ת ( פראג ) סי ' מט . תשב " ץ סי ' מא .

וכדלקמן סי ' שה סכ " ט ( מותר לומר לנכרי לחלוב הבהמה בשבת , מפני שהיא מצטערת מרוב החלב , ולא גזרו על אמירה לנכרי במקום צער בעלי חיים שהוא מן התורה . ומכל מקום צריך שיטול הנכרי את החלב לעצמו , או יחזור ויקנה החלב מהנכרי בדבר מועט , כדי שלא יהא נראה כחולב לצורך ישראל אלא לצורך עצמו ).

[2408] רמז תמח ( מותר לומר לנכרי לחלוב בשבת , משום דאנן קיימא לן צער בעלי חיים דאורייתא ).

[2409] כמבואר ברא " ש פי " ח סי ' ג ( מכאן התיר רבינו מאיר ז " ל ללמוד לנכרי שיחלוב את בהמתו בשבת , שהבהמה מצטערה מרוב החלב שבדדיה , וצער בעלי חיים דאורייתא דחי שבות דאמירה לנכרי ).

וראה לקמן חו " מ הל ' עוברי דרכים וצער בעלי חיים , בקונטרס אחרון סוף סק " ה ( ומ " ש מהר " ם דחי , אינו דחיה בהכרח ).

[2410] שנתבאר לקמן סי ' שז סל " ה ( מותר לומר לו שיעשה מלאכה לצורך עצמו ).

[2411] ( ועוד יש להתיר אמירה לנכרי במקום מצוה ... דבקצץ מותר משום דאז נכרי אדעתא דנפשיה קעביד ואינו כשלוחו של ישראל , ואחרי שאיסור אמירה מותר בקצץ , בדבר מצוה מותר לקצץ בשבת , דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר חפציך אסורין חפצי שמים מותרין ). והיינו שאם לא קצץ אסור מטעם שליחות אף במקום מצוה , משא " כ איסור האמירה בשבת בקצץ הוא מטעם ממצוא חפצך , וזה מותר במקום מצוה לדעתו .

הובא גם לקמן סי ' רסג קונטרס אחרון ס " ק ח ד " ה והענין הוא ( וכן בהגהות מרדכי סוף פ " ד לענין לקצץ לנכרי לדבר מצוה דשרי לדעתו , ובלא קציצה אסור דקעביד אדעתא דישראל , אלמא דהא חמירא מאמירה עצמה . והטעם משום דכשעושה בשביל ישראל נעשה שלוחו , ושלוחו כמותו , דיש שליחות לנכרי לחומרא ).

[2412] המצויינים לעיל סי ' רמד סי " א ( הערה 353 ).

[2413] דאסור לקמן ס " ז .

[2414] קונטרס אחרון ס " ק א .

[2415] מטעם צער בעלי חיים .

[2416] שלא אסר הט " ז שם ס " ק ג , אלא כשאומר בפירוש ( כדלעיל הערה 2392 ).

[2417] קונטרס אחרון ס " ק א ( דכיון שלהישראל יש ריוח ולו אין ריוח מחזי כעושה בשביל ישראל ... אבל אם גם לו היה ריוח , לא מתחזי כלל כעושה בשביל ישראל ). וראה ביאורי השלחן ע ' רכד .

[2418] כל זה הוא לפי פירוש המ " א , שדעת הרמ " א לאסור שכיר יום לכל המלאכות , מטעם שיש מזה ריוח לישראל ( כדלעיל הערה 2400 ).

אמנם במהדורא בתרא לסי ' רמג ( ס " ה ) הוכיח רבינו מדברי הרמב " ם , שאינו חושש לריוח הישראל בשכיר שנה . אלא שמכל מקום לא התיר אלא בשכיר שנה למלאכה מיוחדת ( אפשר דפליג הרמב " ם , ולא התיר אלא בשכיר שנה למלאכה מיוחדת , כמ " ש הב " י , מדנקט לכתוב כו '. וטעם ההפרש ביניהם , משום דלמלאכה מיוחדת יש לומר דדמי קצת לקבלן ).

ולפי זה אין חוששים כלל לריוח הישראל ממלאכת הנכרי בשבת , ומכל מקום לא חלק הט " ז על הרמ " א בהלכה זו . ואם כן אפשר שגם כאן בקבלנות קיי " ל כפשטות דברי הט " ז להתיר ( ראה גם לעיל הערה 2036 ).

[2419] סעיף כו ( נכרי שבא לכבות מעצמו אין צריך למחות בידו ... ואפילו הוא עבדו המושכר לו לזמן אין צריך למחות בו , מטעם שנתבאר בסי ' רמ " ד ).

וכן נפסק לעיל סי ' רמד סי " א ( גוונא דאית ביה שעת הדחק , בלאו הכי יש לסמוך על ספר התרומה וסיעתו , כמו לענין דליקה בסי ' של " ד ), ושם ( הערה 356 ).

[2420] על מ " ש בשו " ע שם סכ " ו ( יכול לומר בפני גוי כל המכבה אינו מפסיד ), כתב המ " א ( אפילו שכירו המושכר לו לזמן ).

[2421] במ " א שם ס " ק ט ( אבל בד ' וה ' מותר , כיון דיש אומרים דזה מיקרי קצץ , כמ " ש סי ' רמ " ד ).

וכן הוא לעיל שם ס " י ( לשלוח אגרת בחנם בערב שבת ביד עבדו השכור לו לשנה או לשתים לכל המלאכות שיצטרך בתוך משך זמן שכירותו , לדברי הכל אסור , כמו שנתבאר בסימן רמ " ד שהעיקר כהאוסרין בזה , עיין שם הטעם . ומכל מקום בד ' וה ' יש להתיר לשלוח אפילו שלא בעת הצורך , כיון שיש מתירים בשכיר שנה שעושה מלאכה בשביל ישראל כמו שנתבאר בסימן רמ " ד . ואע " פ שאין דבריהם עיקר , מכל מקום יש לצרף דבריהם לדברי האומרים שבד ' וה ' מותר לשלוח אגרת בכל ענין אע " פ שלא קצץ כלל , ולסמוך על זה להקל לגמרי אף שלא בעת הצורך ).

וכן הוא לעיל סי ' רמד סי " א ( ואין לסמוך על סברא זו ( מטעם שנתבאר שם ), כי אם לענין דליקה משום הפסד כמ " ש בסימן של " ד , ולענין שליחות איגרת כמ " ש בסימן רמ " ז , עיי " ש הטעם ).

ולפי זה אפשר שכן הדין גם כאן ( לענין קבלנות שהישראל צריך שתיעשה בשבת דוקא ), להתיר בשעת הדחק , או במקום שיש לצרף טעם נוסף להיתר .

[2422] " עי ' סי ' רמ " ז דדעת הרב " י דאסור אפילו בד ' וה ' ... אבל זה שמקבל כלים לביתו לעשות בקבלנות , אין קפידא לישראל מתי יעשה ". וכסברת המ " א הנ " ל נפסק בפנים סוף ס " ו עיי " ש .

אמנם במהדורא בתרא לסי ' רמג ( ס " ג ) מסיק דלא כסברת המ " א ( ומ " ש המ " א שם , צ " ע מנא ליה לרמ " א לחדש חילוקים חדשים שאין להם זכר בפוסקים , וגם לא הזכירם ).

גם לעיל סי ' רמד ס " ק א , נתבאר אופן נוסף , דאפשר הכא קיל יותר משכיר שנה ( ומ " ש כאן דאין קפידא כו ', יש לומר דכוונתו שאם היה לו ריוח בזה היה אסור ליתן לו בערב שבת ). אבל בד ' וה ' מותר בכל אופן .

[2423] ולפי סברת המ " א , אפשר שכאן ( לענין קבלנות שהישראל צריך שתיעשה בשבת דוקא ), נאסור אף בשעת הדחק , ואף במקום שיש לצרף טעם נוסף להיתר .

[2424] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה :

בפנים ס " ז - י הובאה ההלכה שבירושלמי פ " א ה " ט ( נתן כליו לכובס נכרי ובא ומצאו עובד בו בשבת אסור . א " ר יודן ויימר ליה דלא יעבוד ), ובשו " ע ס " ב ( ואם ראוהו עושה מלאכתו בשבת , אם היה עושה בטובת הנאה , צריך לומר שלא יעשה בה בשבת ).

והי ' מקום לפרש הטעם , כיון שרואהו הרי יודע בודאי שעושה בשבת , וזה אסור בכל אופן ( ומה שהתירו בעושה בטובת הנאה ליתן לו אפילו סמוך לחשכה , היינו כי אפשר שיעשה המלאכה אחר השבת ).

אבל בפנים נתפרשה הלכה זו כתשובת רבינו שמחה , שהובאה במ " א ס " ק ט ( ואם ראה ישראל ושתק , אדעתיה קעביד , וצריך למחות בידו ). משא " כ אם אין הוכחה שראה ישראל ושתק , לא איכפת לנו במה שיודע בבירור שיעשה בשבת .

אמנם תשובה זו לא הובאה בשאר הפוסקים , ובירושלמי ובשו " ע הי ' מקום לפרש שהוא הדין אם יודע בודאי שעושה המלאכה בשבת צריך למחות בו .

ועל זה בא להוכיח גם משאר הפוסקים , שהאיסור הוא דוקא כשהנכרי רואה שהישראל רואה ושותק , שאז אמרינן דאדעתיה קעביד .

ומכל מקום מסתפק רבינו , שאפשר כן הוא גם כשנכרי יודע שהישראל יודע ושותק , שאז אמרינן דאדעתיה קעביד . וצ " ע .

אחר כך מוסיף שאפילו אינו רואה , רק יודע שעושה בשבת , ישנם ג ' אופנים , שודאי צריך למחות בו :

( א ) כל זה הוא כשיודע ודאי שהנכרי עושה בשבת מצד עצמו . אבל אם הנכרי עושה בשבת בגלל הישראל , אז נראה הדבר שעושה בשביל הישראל . הלכה זו נתבארה בפנים ס " ה . וכאן מוכיח שאם נודע לו שעושה בשבת צריך למחות בו .

( ב ) וכן כשמשתרשא ליה המלאכה שנעשית בשבת , צריך למחות אפילו אינו רואהו , ואפילו נתן לו בד ' וה '. הלכה זו נתבארה לעיל סי ' רמג ס " ג , וסי ' רמד סי " א . וכאן מוכיח שאם נודע לו שעושה בשבת צריך למחות בו .

( ג ) גם העושה בשבת כדי למכור בעיר שרובה ישראל אסור , כיון שאינו עושה בקבלנות . הלכה זו נתבארה בפנים סי " ב .

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הערות וביאורים ע ' פב ואילך . ביאורי השלחן ע ' שעב ואילך . כנישתא דבי רב ע ' רצב . מעשה חושב ע ' צג . קובץ הערות וביאורים חי " ג .

[2425] כדלעיל סי ' רמז ס " ה ( כשמשלחו בד ' וה ' או קודם לכן , כיון שהוא מופלג לפני השבת אין נראה כאומר לו לילך בשבת , ולפיכך אף על פי שלא קצץ מותר לשלחו אפילו לדרך רחוקה מאד ).

[2426] היינו שלא מסתבר לומר שטעם ההיתר הוא כי שמא יעמוד בשבת וימשיך להוליכה רק אחר השבת ( ראה לקמן הערה 2431 ).

[2427] " שאין לחלק בשליחות אגרת בין אם ודאי הוא שילך בשבת או ספק ... ומסתמא דלישנא משמע דאפילו הדרך רחוק לכמה ימים ... אין להחמיר כלל אפילו בודאי יעשה המלאכה בשבת , דכל שקצץ והגוי אדעתיה דנפשיה קעביד אין להחמיר בכהאי גוונא , וזה ברור לענ " ד ".

[2428] " באיגרת לעיל היכא דקצץ , דלא הצריכו לפסוק עמו , אף על גב דידוע שילך בשבת ".

ואף שהעולת שבת והט " ז מיירו בקצץ , מכל מקום פירשו בהדיא , שבשילוח אגרת לדרך רחוקה ידוע בודאי שילך בשבת ו " לא יעמוד בשבת באמצע הדרך ". ומכל מקום מתירים ( לעיל שם ס " ה ) " כשמשלחו בד ' וה ' ... אפילו לדרך רחוקה מאד ".

[2429] קכא , א . ובגמרא שם ( נכרי לדעתיה דנפשיה עביד ), וברש " י שם ( להנאת עצמו מתכוין שיודע שלא יפסיד ).

[2430] קונטרס אחרון ס " ק ה ד " ה כי המעיין ( שיודע שלא יפסיד ויקבל טובת הנאה , דהיינו מעליותא דעושה מאליו כדפרש " י ).

ואם כן יוקשה מדוע אין אומרים לו אל תכבה , הרי בטובת הנאה נתפרש בירושלמי שאם מוצאו צריך למחות בו .

אלא ודאי הפירוש בירושלמי הוא כמבואר בתשובת רבינו שמחה , וכדלקמן בסמוך . ולא איכפת לנו במה שהישראל יודע שהנכרי עושה בשבת .

*

אמנם לא הסתפק רבינו בהוכחה זו בלבד , שהרי בטעם הלכה זו שאין אומרים לו אל תכבה , הובאו לעיל ( הערה 2319 ) ג ' שיטות הפוסקים .

[2431] עוד יש להוכיח דאף ביודע אין צריך למחות , מדברי הפוסקים ( שנפסק בפנים ס " ו ) שאם " לא קצץ ... לא יתן לו אלא אם כן שיכול לגומרה קודם השבת ", ואם " עושה בטובת הנאה ... מותר ליתן לו אפילו סמוך לחשכה ". הרי שמותר ליתן לו סמוך לחשכה , אף שיודע שיעשה בשבת .

ואם נאמר שטעם ההיתר הוא כיון שאפשר שלא יעשה בשבת אלא אחר השבת ; אם כן גם ב " לא קצץ " הי ' לנו להתיר מטעם זה " אפילו סמוך לחשכה ".

ואם תולין לומר , שכיון שנתן לו סמוך לחשכה אזי בודאי יעשה בשבת , אם כן הי ' לנו לאסור אף בטובת הנאה , כיון שהישראל יודע שיעשה בשבת .

" אלא ודאי דזה אינו ", דלא איכפת לנו במה שיודע שיעשה בשבת , כל זמן שאינו רואהו .

[2432] שכתב בתשובת רבינו שמחה שהועתקה בהגהות מרדכי ולעיל הערה 2313 ( ולענין מכבה שייך לומר נכרי אדעתא דנפשיה קעביד , אבל להבעיר מעצי ישראל , צריך ליטול רשות מבעל העצים , ואם ראה ישראל ושתק , אדעתיה דישראל קעביד ). משמע מדבריו , שאם לא ראה ישראל ושתק , לא איכפת לנו במה שידוע שיעשה בשבת .

[2433] בקונטרס אחרון ס " ק ה ( והערות 2310 . 2310 ) מבאר בארוכה , שבפרט זה פוסק המ " א כרבינו שמחה , אף שבשאר הפרטים לא פסק כוותיה .

[2434] קבולת בטובת הנאה בבית הנכרי , אם הישראל רואהו צריך למחות בו , כיון שהוא צריך רשות לעשות בשל ישראל , והישראל רואהו ושותק , מבין הנכרי שנוח לו להישראל , ומתכוין לעשות בשבילו .

[2435] ס " ז ( שכשהישראל רואהו בשבת עוסק במלאכתו ושותק לו , אזי מבין הנכרי שבשבת הוא נוח לו להישראל ומתכוין לעשות בשבילו ), וס " י ( כיון שהנכרי היה צריך ליטול רשות מתחלה מהישראל ... והישראל רואהו ושותק לו , אם כן מבין הנכרי מדעת הישראל שזה נוח לו , ומתכוין הוא בעשייתו בשביל הישראל , לפיכך צריך למחות בידו אפילו שלא בבית ישראל ). ויותר נתפרש לעיל ס " ק ה ד " ה וכן דעת ( ולרבינו שמחה צריך לומר דגם בקבלנות צריך רשות לעשות בשבת , ולהכי לא דמי לדליקה ).

יוצא אם כן , שלא איכפת לנו במה שהישראל יודע שעושה בשבת , ולא אסרו אלא כשהנכרי רואה שהישראל רואה ושותק , ומתכוין בעשייתו בשביל הישראל .

[2436] שאף שנתבאר לעיל דלא איכפת לנו במה שהישראל יודע , מכל מקום אפשר דהיינו דוקא כשאין הנכרי יודע מידיעת הישראל , משא " כ אם הנכרי יודע שהישראל יודע ושותק , אדעתיה קעביד , וצריך למחות בו .

[2437] עתה בא לבאר , שיש ג ' אופנים שבודאי צריך למחות בו , אפילו אינו רואה , רק יודע שעושה בשבת :

( א ) אם הנכרי עושה בשבת בגלל הישראל , אז נראה הדבר שעושה בשביל הישראל . הלכה זו נתבארה בפנים ס " ה . וכאן מוכיח שאם נודע לו שעושה בשבת צריך למחות בו .

( ב ) וכן כשמשתרשא ליה המלאכה שנעשית בשבת , צריך למחות אפילו אינו רואהו , ואפילו נתן לו בד ' וה '. הלכה זו נתבארה לעיל סי ' רמג ס " ג , וסי ' רמד סי " א . וכאן מוכיח שאם נודע לו שעושה בשבת צריך למחות בו .

( ג ) גם העושה בשבת כדי למכור בעיר שרובה ישראל אסור , כיון שאינו עושה בקבלנות .

[2438] שמצד הישראל יכולה המלאכה להעשות בחול , אחר השבת . שבזה אמרינן שלא איכפת לנו אם הישראל יודע שנעשה בשבת .

משא " כ אם הישראל מקפיד שלא תיעשה אחר השבת , בזה נתבאר בפנים ס " ה ( דכיון שלהישראל יש ריוח מזה שהמלאכה נעשית עכשיו בשבת , ולהנכרי אין ריוח מזה , שמצדו לא יבצר לעשותה אחר השבת ... לפיכך נראה הדבר כאלו בשביל זה הישראל נעשית המלאכה בשבת ).

[2439] פ " א סוף סי ' לו ( דדוקא בערב שבת מיחזי כאומר לו שילך למחר בשליחותו ... אבל מופלג לפני השבת לא מיחזי כאומר לו עשה מלאכתי בשבת ), שהיא הדעה הב ' שבפנים ס " ו ( ויש מתירין אפילו בדבר שאין קצבתו ידוע ליתן לו בה ' בשבת או קודם לכן ).

[2440] כמבואר בפנים ס " ה ( כגון שהולך לדרך מיד במוצאי שבת וכיוצא בזה , בענין שיש ריוח לישראל ממה שהמלאכה נעשית בשבת ).

[2441] " והגוי עושה לעצמו , פירוש דאין קפידא לישראל בזה , דאם לא יעשהו היום יעשהו למחר ".

ומשמע שצריך למחות בו שלא יעשה בשבת , כפי שמוכיח כאן בסמוך . ועל פי זה נכתב כן בפנים ס " ה ( ואף אם נתנה לו בכדי שיכול לגמרה קודם השבת , ונודע לו שהנכרי עושה בשבת , צריך למחות בידו ), ושם ( הערה 2034 ).

[2442] " משמע דבד ' וה ' מותר ... אין קפידא לישראל מתי יעשה ". הרי שאם יש קפידא אסור ליתן לו אפילו בד ' וה '.

[2443] " דהא בלא קצץ אסור ליתן לו כלל , ומכל שכן שצריך למחות בידו ".

[2444] עתה בא לבאר דין שכיר שנה , שאף שלא נתפרש בדברי הפוסקים , יש להוכיח מדבריהם :

( א ) כשיודע שעושה מלאכה בשבת ( אף שאינו רואהו ), צריך למחות בו .

( ב ) חיוב המחאה הוא אף אם מסר לו המלאכה בד ' וה ' או קודם .

( ג ) חיוב המחאה הוא בכל שבת ושבת , ולא די בשבת הראשון .

ועל פי זה כתב לעיל סי ' רמג ס " ג ( צריך הוא למחות בהנכרי ), וראה לעיל שם ( הערה 173 ).

ואף שנתבאר לעיל סי ' רמז ס " י ( לשלוח אגרת ... ביד עבדו השכור לו לשנה או לשתים לכל המלאכות ... בד ' וה ' יש להתיר ).

" ודאי דלא דמי " מלאכת המרחץ לשילוח אגרת , מהטעם שיתבאר בסמוך .

[2445] פ " ו הי " ב ( השוכר את הנכרי לימים הרבה , מותר אע " פ שהוא עושה בשבת . כיצד , כגון ששכר הנכרי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו , הרי זה כותב ואורג בשבת ומותר ), ובראב " ד שם ( מכל מקום אותה מלאכה משתרשא ליה ואינו דומה לקבלנות ).

וכיון שלא הזכירו שרואהו , על כרחך צריך לפרש הכוונה , שאם יודע הישראל שהשכיר שנה עושה מלאכתו בשבת , צריך למחות בו אף שאינו רואהו .

[2446] כדלעיל שם סי " א , ובהערות שם .

וכעין זה הוכיח בתוספת שבת סי ' רמז ס " ק י ( לדעת רמ " א בסי ' רמ " ד שכתב שם בפשיטות דבכה " ג גם הרמב " ם מודה דאסור , ולדידיה גם בד ' וה ' אסור בזה ).

[2447] הועתק לעיל שם ( הערה 174 ).

[2448] ס " ק ב ( ובמרחץ אסור מדינא לשכור לו עכו " ם לעבוד בו כל השנה ושיטול היהודי כל הריוח מכל השבתות , דהא היהודי מרויח במה שהעכו " ם עושה בשבת ).

הרי שהמ " א הצריך למחות ב " כל השבתות " של שנת שכירותו .

[2449] ס " ק ה ( ומדברי הרמב " ם ... אפשר דההוא מיירי בדלא נתן לו כלום ). ואם כן בודאי לא מיירי שמסר לו המלאכה בכל ערב שבת . ומכל מקום " הצריכו למחות כל השבתות של שנת שכירותו ".

[2450] בסי ' רמד ס " ה ( כששכרו לכל המלאכות שיצטרך תוך זמן השכירות , לכולי עלמא אסור ).

והיינו ש " פסק ... כדבריו בשכיר שנה בסתם " – לכל המלאכות ( משא " כ בשכיר שנה למלאכה מיוחדת , לא פסק כהראב " ד ).

[2451] מ " א ס " ק ט ( אבל בד ' וה ' מותר כיון דיש אומרים דזה מיקרי קצץ ).

וכן הוא לעיל שם ס " י ( לשלוח אגרת ... ביד עבדו השכור לו לשנה או לשתים לכל המלאכות ... בד ' וה ', יש להתיר ).

ומהו אם כן הטעם שבמרחץ צריך למחות בו אף אם שכרו בד ' וה ', או בתחלת השנה לפני כל השבתות .

ועל זה מבאר טעם החילוק בינם :

כשהנכרי " קיבלה להוליכה למחוז חפצו ... אם ילך בשבת וישלים קבלנות זו לא יצטרך להשלים זה בחול ", הרי שגם הוא מרויח מהולכתו בשבת . משא " כ במרחץ אין הנכרי מרויח מעשייתו בשבת , " שאף אם לא היה עושה היום , לא היה עושה למחר כפליים ", ורק הישראל מרויח ממלאכתו בשבת , ולכן צריך למחות בו .

וראה תהלה לדוד סי ' רמז ס " ק ב - ג . זכרון יוסף אות רכג . ביאורי השלחן ע ' ריז . כנישתא דבי רב ע ' רחצ ואילך .

[2452] כמבואר בפנים ס " ו ( ויש מתירין אפילו בדבר שאין קצבתו ידוע ליתן לו בה ' בשבת או קודם לכן ).

[2453] כמבואר בפנים ס " ה ( שאין היתר אלא ... שאף אם יעשנה אחר השבת יהנה ממנה הישראל כך כמו עכשיו שהיא נעשית בשבת , ואף שהוא חפץ יותר שתיעשה בשבת כדי שתגמר מקודם ).

[2454] דלעיל סי ' רמג ס " ג ( מי שיש לו מרחץ ... ורוצה לשכור לו נכרי לכל השנה ... צריך הוא למחות בהנכרי , ולא יניחנו שיתעסק בהם בשבת בשביל נכרים שירחצו ויטחנו ויאפו שם , לפי שהישראל מרויח בעבודת הנכרי בשבת שמגיע לו שכר מזה ).

[2455] שאסר הרמ " א בשכיר שנה לכל המלאכות .

[2456] שם לא מיירי שהטיל עליו מלאכה מיוחדת שעליו לסיים , כמו שילוח אגרת דלעיל .

[2457] ס " ב ( ואם לא קצץ אסור בערב שבת ), ובמ " א ס " ק ח ( משמע דבד ' וה ' מותר ).

[2458] בתמיה .

[2459] שצויינו לעיל סי ' רמד סי " א ( והערה 353 ), שמטעם זה מתירים כל שכיר שנה לכל המלאכות . וכך גם לדידן , עכ " פ בשילוח אגרת , עביד אדעתא דנפשיה , ולכן מותר אם מסרו לו בד ' וה '.

[2460] ס " ק ב ( דהא היהודי מרויח במה שהעכו " ם עושה בשבת , וליכא למימר דעכו " ם אדעתיה דנפשיה עביד ).

ואם כן גם כאן בשילוח אגרת מרויח הישראל ממה שהנכרי מוליכו בשבת .

[2461] קונטרס אחרון ס " ק א ד " ה וצריך לומר ( נמצא שאין לו ריוח בזה , ואם כן אסור משום ריוח הישראל . אבל אם גם לו היה ריוח , לא מתחזי כלל כעושה בשביל ישראל ).

[2462] במרחץ .

[2463] משא " כ בשילוח אגרת , שעכ " פ קבולת זו של הובלת האגרת , נפטר ממנה בהליכתו בשבת , ונחשב ריוח הנכרי דעבד אדעתא דנפשיה .

[2464] " עכו " ם שעושה על המקח , אם הביא שרי ליהנות , דהא לא עשאו אדעתא דישראל . ואם עשאו בשבת בעיר שרובה ישראל אסור ".

וכן הוא בפנים סי " ב ( נכרי העושה על המקח למכור לכל מי שיזדמן לו , אם היא עיר שרובה נכרים מותר ליקח ממנו בשבת בהקפה בלא פיסוק דמים על דרך שיתבאר בסי ' שכ " ג , ומותר ללבשם בו ביום ). משא " כ בעיר שרובה ישראל אסור .

[2465] כדלקמן סי ' תקטו סי " ח ( נכרי שהביא למכור , אם רוב העיר הן נכרים , בודאי לצורך הנכרי הביא ומותר ליקח ממנו ). משא " כ בעיר שרובה ישראל אסור .

[2466] דלקמן סי ' שכג ס " א ( מותר לומר לחבירו בשבת מלא לי כלי זה משקה פלוני והשקיני ואשלם לך אחר השבת ).

ולהיתר זה נאמרו כמה טעמים , כמבואר בהערות לקמן שם .

[2467] באופן המותר בשבת , כדלקמן סי ' שז ס " כ ( השואל מחבירו בשבת ואין הלה מאמינו , יכול להניח משכון אצלו , ויניחנו בסתם ולא יאמר לו הילך משכון שזהו כמעשה חול . במה דברים אמורים בשואל מיני מאכל ומשקה שהם צורך השבת , לכן התירו להניח משכון כשאין הלה מאמינו , אבל שלא לצורך השבת אסור להניח משכון כלל ).

[2468] אסור ללבשם ולאכלם בשבת , ובמילא אסור לקנותם בשבת .

אמנם לענין אמירה לנכרי שיעשה מלאכה זו כדי שיוכל הישראל לקנות ממנו אחר השבת , נתבאר לקמן סי ' שז סל " ח ( נכרים העושים גבינות בשבת מחלב שלהם , והישראל רואה את החליבה והגיבון כדי שיהיה מותר לישראל לאכלן ויוכל לקנותן אחר השבת לאכילה ... הרי זה מותר ... שעדיין אין שם הישראל נקרא כלל על הגבינות עד שיקנה אותן ממנו אחר השבת ( ולפיכך מותר לומר לו שיעשה אפילו בשבת , שמותר לומר לנכרי עשה מלאכתך אף אם מגיע מזה ריוח לישראל כמו שנתבאר לעיל )).

וכאן בפנים ס " ט ( אם הישראל לא נתן לו כלום , אלא הנכרי תופר מנעלים מעורות שלו ואורג בגד מחוטין שלו , בבית שלו , אף על פי שרואהו עושה אותה בשבת אינו צריך לומר לו כלום ... לפי שעדיין לא נקרא שמו עליהם , שאם ירצה הנכרי ימכור אותם לאחר ויעשה לו אחרים . ואף לכתחלה מותר לצוות את הנכרי לעשותם אפילו בערב שבת סמוך לחשכה , רק שלא יאמרו לו שיעשה בשבת ), ושם ( הערה 2074 ).

[2469] כמבואר בפנים סעיף יא ( נכרי שעשה לישראל כלי בשבת בקבלנות , שקיבל מערב שבת וקצץ לו שכר , מותר לו ליהנות ממנו בשבת עצמה , כיון שהנכרי עשאה לטובת עצמו להשלים פעולתו ולקבל שכרו ... ויש אוסרים להשתמש בכלי הנגמר בשבת ביד נכרי וגם במוצאי שבת צריך להמתין בכדי שיעשו ... וכן יש לנהוג לכתחלה , אם לא שצריך אליו הכלי בשבת שאז יש להקל ). הרי שמדינא מותר .

[2470] ס " ק ג ( אפשר דמיני מאכל דמי לנר [ שנתבאר כאן בפנים ס " י דאסור להשתמש בו ], וצ " ע דיש לומר דוקא נר צריך להשתמש בו עכשיו , דמחר בא ואיננו , משא " כ מיני מאכל [ אפשר דמו למנעלים שמדינא מותר כנ " ל ]).

וכן הוא לקמן סי ' תקטו סכ " א ( שדגים אלו ניצודו מערב יום טוב , אלא שהביאן ביום טוב מחוץ לתחום ... אפשר שהן מותרים אף בו ביום , להמתירין גבי מנעלים , וכבר ביארנו שם שבשעת הדחק ( שהוא צריך למנעלים אלו בשבת ) יש לסמוך על המתירין ). ונתבאר לעיל ( הערה 2091 ), שמה שכתב " אפשר " הוא מטעם הספק הנ " ל .

וראה כנישתא דבי רב הערה לז .

[2471] והיינו שכשעושה על המקח אינו בטוח שיקנו ממנו וישלמו לו , וכעין האמור בפנים ס " ו ( אין דעתו סמוכה עליו בודאי , שלא קצץ לו הישראל שכר , ונמצא שהוא טורח בספק בשביל הישראל ונראה כעושה שליחותו ).

[2472] קונטרס אחרון ס " ק ה ד " ה והאמת ( מהר " ם ... שכתבו הגהות מיימוניות בשמו ... לא בעינן קצץ , ושלא יעשה בביתו ... דכשהנכרי עושה מאליו , אדעתא דנפשיה קעביד אע " ג דלא קצץ , כמו נכרי שבא לכבות ).

והיינו כדתנן קכא , א ( נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ), ובגמרא שם ( נכרי לדעתיה דנפשיה עביד ), וברש " י שם ( ואפילו יודע שנוח לו לישראל הוא , להנאת עצמו מתכוין , שיודע שלא יפסיד ). הרי שהעושה מעצמו דינו כקבלן , שאדעתא דנפשיה קעביד .

[2473] על מ " ש בשו " ע שם סי " ד ( עשה גוי בשבת ארון ... בשביל ישראל , לא יקבר בו לא עולמית ... אבל אם הוא בצנעה , מותר ליקבר בו לערב בכדי שיעשו ), כתב המ " א שם ( ונראה לי שבקצץ שרי מדינא ).

ולקמן שם סכ " א ( נכרי שעשה בשבת ארון או קבר ... בשביל ישראל , צריך להמתין בכדי שיעשו ... אבל קבר העומד בפרהסיא ... אסור לקבור בו אותו ישראל ... אבל אם קבל עליו קודם השבת לעשות זה , וקצץ לו הישראל שכר , ולא קבע לו זמן אימתי יעשנו , ועשה בשבת מדעת עצמו , אין איסור מן הדין לאחר המתנה בכדי שיעשו , אף על פי שעשה בפרהסיא ).

הרי שגם שם , קיל יותר קבלנות מעושה על המקח .

[2474] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה :

( א ) אם נתפרסם שהוא בשביל ישראל , גם כשלא נקרא שם הישראל עליו , טוב להחמיר ולמחות בידו .

( ב ) בקבלנות שאינו של ישראל , מותר אפילו לא קצץ . וגם בדברי הרמב " ם יש לפרש כן .

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הערות וביאורים בקונטרס אחרון ע ' צו ואילך . כנישתא דבי רב ע ' דש . מעשה חושב ע ' צו . קובץ הערות וביאורים חי " ג .

[2475] סעיף ה , וקונטרס אחרון ס " ק ב - ג .

[2476] ס " ק ט ( ודוקא כהאי גוונא שנותן בגדים לכובס , אבל כשצוה לעכו " ם לעשות לו מנעלים וראוהו עושה בשבת , אינו צריך למחות בעדו , דהא עדיין לא נקרא שם הישראל עליו , ואי בעי עכו " ם מזבין אותם המנעלים לאחר , ויעשה לו אחרים ).

[2477] בב " י הביא דברי הרוקח סי ' קלה ( נותן לו עצים לעשות לו כלים ועשה כלי ... בתוך התחום , אם עשאן גוי אסורין לעולם ... ואם לא נתן ישראל לאינו יהודי , אלא קיצץ עמו לעשות לו כלי , שאם ירצה הנכרי יעכבנה לעצמו , אם עשאו אינו יהודי מותר ).

וכתב עליו הב " י ( ואין כן דעת הרמב " ם שהרי התיר בפ " ו לכתוב לו ספר ולארוג לו בגד ).

והיינו מ " ש הרמב " ם פ " ו הי " ב ( פוסק אדם עם הנכרי על המלאכה וקוצץ דמים והנכרי עושה לעצמו , ואע " פ שהוא עושה בשבת מותר . וכן השוכר את הנכרי לימים הרבה מותר , אע " פ שהוא עושה בשבת . כיצד כגון ששכר הנכרי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו , הרי זה כותב ואורג בשבת ומותר , כאלו קצץ עמו שיכתוב לו ספר או שיארוג לו בגד , שהוא עושה בכל עת שירצה ).

והשיב לו הדרכי משה ס " ק ה ( ומדברי הרמב " ם אין ראיה , דאפשר דההוא מיירי בדלא נתן לו כלום ). ואם כן אפשר שיודה לדברי הרוקח , שאם נתן לו עצים לעשות כלים הוי כמחובר שאסור בתוך התחום .

[2478] מ " ש הרמב " ם שם בסיפא ( וכן השוכר את הנכרי לימים הרבה , מותר אע " פ שהוא עושה בשבת , כיצד , כגון ששכר הנכרי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו , הרי זה כותב ואורג בשבת ומותר , כאלו קצץ עמו שיכתוב לו ספר או שיארוג לו בגד , שהוא עושה בכל עת שירצה ).

[2479] רק ששכיר שנה דינו כמו קצץ עמו .

[2480] מ " ש הרמב " ם שם ברישא ( פוסק אדם עם הנכרי על המלאכה וקוצץ דמים והנכרי עושה לעצמו , ואע " פ שהוא עושה בשבת מותר ), " מיירי כשעושה משל ישראל ".

ולא נתפרש אם כן , מדוע , מדברי הרמב " ם האלה , אין להוכיח שלא כדעת הרוקח שאסר בזה בתוך התחום .

[2481] קונטרס אחרון ס " ק ה ד " ה אבל המ " א ( המג " א לא העתיק אלא תחלת דבריו , לאסור כשעושה בשל ישראל ובשביל ישראל , אף שעושה מאליו , דעבד אדעתא דנפשיה שיודע שיקבל טובת הנאה בעד זה . דכהאי גוונא אוסר הירושלמי , שהביאו גם כן הב " י ופסקו בשו " ע . ולא קיי " ל כחילוק מהר " ם דלעיל אלא כשאינו רואה או שאינו עושה משל ישראל ).

[2482] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה :

בפנים סי " ג נתבאר שטעם איסור ליטול כלים בשבת מבית האומן הוא משום מראית העין , ולכן אסור אפילו לצורך השבת .

ומבאר כאן שכן הוא לדעת כל הפוסקים , שאם טעם האיסור הוא משום מראית העין , אזי אסור אפילו לצורך השבת .

ומה שחלק המ " א על העולת שבת , הוא רק לענין הבנתו בדברי הב " י .

לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי רב ע ' שה . קובץ הערות וביאורים חי " ג .

[2483] מו " ק ו , ב ד " ה אין מביאין ( אם אינם לצורך המועד , שיחשבו הרואים שהבעל הבית נתנן לתקן אותם במועד ויאמר שהאומן תיקנן במועד ). הובא בב " י סוס " י תקלד .

[2484] ס " ק ו ( והב " י פירש הטעם , שיסברו שנתן לתקנו במועד ויאמרו שהאומן תקנו במועד ).

[2485] ס " ק ז ( נגמרה קודם מועד מותר , והר " ן אוסר בכל ענין , וכן נראה דעת שאר הפוסקים ). ומפרש רבינו שהכוונה לר " ן פסחים ( שבהערה הבאה ) שאוסר משום מראית העין , ומזה מובן שאסור אף אם נגמרה קודם מועד .

[2486] יח , סע " א ( ובחולו של מועד אין מביאין אלא לצורך המועד , משום מראית העין , דנראה כאילו תיקן במועד ).

[2487] ד " ה כתב הר " ן ( כתב הר " ן בפ " ק דשבת ( ז . ד " ה ובכולן ) אמתניתין דוכולן בית הלל מתירין עם השמש , ומסתברא לי דכל שקצץ אף על פי שעשה הגוי מלאכה בשבת מותר לישראל ללבוש הכלי בשבת עצמה , דכל שקצץ אדעתא דנפשיה עביד ... ולהר " ן צריך לומר דטעמא דאין מביאין אינו אלא משום טרחא שאינה צריכה , ומשום הכי שרי לצורך המועד , והוא הדין נמי דלצורך שבת ויום טוב שרי להביא כלים מבית האומן , ולא חיישינן למראית העין ).

[2488] ס " ק ג ( ונראה דאינו אסור רק מפני מראית העין ... וכן משמע מדברי ב " י עיי " ש ).

[2489] ס " ק יד ( אפילו לצורך שבת אסור ( ב " י ) ... דלא כעולת שבת דכתב דאינו אסור אלא מפני מראית עין דליתא , עיין ב " י ).

[2490] ממה שכתב הב " י ( ולהר " ן צריך לומר דטעמא דאין מביאין אינו אלא משום טרחא שאינה צריכה , ומשום הכי שרי לצורך המועד ), נראה שמפרש , שלפי פירש " י פסחים נה , ב ד " ה לחצר אחרת ( לא יביאם לביתו שרחוק מבית האומן , מפני הטורח ), אם הוא לצורך שבת ויום טוב מותר .

[2491] אף לצורך שבת .

[2492] שטעם האיסור הוא משום מראית העין , שאסור אפילו לצורך שבת ויום טוב .

[2493] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה :

בפנים סי " ד נפסק " אם הטעין עליהם מבעוד היום גדול , בענין שנתרסקו מחמת הטעינה קודם שחשכה , מותרין השמן והיין היוצא מהם כל השבת כולה ", וכמבואר במ " א .

ואף שלכאורה הי ' אפשר לפרש במ " א דהיינו בענין שנתרסקו ונידוכו מבעוד יום , שאז לדברי הכל אין בו איסור .

מכל מקום מוכיח מהשו " ע והמ " א וסייעתם , דהיינו אף אם נתרסקו ולא נידוכו מבעוד יום .

לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי רב ע ' שז . מעשה חושב ע ' צט .

[2494] ס " ק יח ( הא דחזר וכתב מבעוד יום , דמלתא דפשיטא היא , לאורויי דדוקא כשטען מבעוד היום גדול , דנתרסקו הענבים קודם שבת בטעינת הקורה , ואם כן אפילו סחיט להו בידים אחר כך ליכא חיוב חטאת , ולכן המשקין היוצאין מהן מותרים . אבל באמת מותר להטעינו סמוך לחשיכה , אך המשקים היוצאין מהן אסורין דגזרינן שמא יסחוט ).

[2495] ס " ה ( וטוענין בקורת בית הבד והגת מבעוד יום על זיתים וענבים , והשמן והיין היוצא מהם מותר ).

[2496] פ " א סי ' לט ( צריך לומר דרבי יוסי בר חנינא אית ליה דמתניתין לא חשיב כמחוסרין דיכה ). ופירש הב " י ( וסובר רבינו שדעתו לומר דמתניתין כשנתרסקו קודם טעינה היא , דהשתא על ידי טעינה הויא לה דיכה , ואפילו בידים שרי , כרבי ישמעאל דאמר יגמור . אבל אם לא נתרסקו קודם טעינה , משקין היוצאין מהם אסורין אף על פי שיוצאין מעצמם ).

[2497] סוד " ה וטוענין בקורות ( אם אינו רוצה לשתות בשבת ממשקין היוצאין ... לכאורה משמע דשרי אף על פי שלא נתרסקו ... דלדעת הרי " ף והרמב " ם שרי , והכי נקיטינן ).

[2498] ז , ב – ח , א ( הנך דאי עביד להו בשבת לא מחייב חטאת ... בצריך דיכה כולי עלמא לא פליגי דאסיר , כי פליגי במחוסרין שחיקה ). ופירש הר " ן שם ( הכא מיירי שריסקן בידים שפיר עד שהן מרוסקין ונידוכין , ואין מחוסרין אלא שחיקה , וקתני ר ' ישמעאל אומר יגמור משתחשך , כלומר יגמור אפילו בידים . ומינה ילפינן דלר ' ישמעאל במחוסרין דיכה נמי אי סחיט להו לא מחייב בהו חטאת , דאם איתא דמחייב בהו חטאת , לא הוה לר ' ישמעאל למשרי בשאין מחוסרין אלא שחיקה , והוה ליה למגזר אטו מחוסרין דיכה ).

[2499] פ " ג ה " ב ( טוענין בקורות בית הבד ובעגולי הגת עם חשיכה , והמשקין זבין והולכין כל השבת כולה ). ובפכ " א הי " ג ( השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום , אם מחוסרין דיכה אסור לגמור דיכתן בשבת , ואם מחוסרין שחיקה ביד מותר לו לגמור שחיקתן בשבת ). ופירש המ " מ בפ " ג שם ( דע שדעת ההלכות ורבינו ז " ל הוא דיגמור דר ' ישמעאל , רוצה לומר יגמור ממש בשבת , בידים גומר שחיקתן ... מדאורייתא כל שרסקן מותר לגמור , ואתו רבנן וגזרו כל שמחוסרין דיכה ).

[2500] " ודוקא שנידוכו היטב מערב שבת ואינן מחוסרים אלא שחיקה , אבל לא נידוכו היטב אלא שנתרסקו מעט , אסורין המשקין היוצאין מהם ".

[2501] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה :

בפנים סוסי " ד הובא מה שנפסק בשו " ע שלא הותרו המשקין היוצאין מהמלילות אלא כשריסקן מבעוד יום .

והקשה המ " א , שסחיטה אינה אסורה מהתורה אלא בזיתים וענבים , ולא בשבלים .

ותירץ , שסחיטה אסורה בהם מהתורה , כמו כשמפרק אותם מהשבלים .

והקשה עליו רבינו , שהרי כשמוציאים הפרי מהאגוז בקליפתו הירוקה לא חשיב מפרק .

ותירץ רבינו , שמלילות דינם כמו תותים ורמונים שהיוצא מהן אסור , ולא התירו אלא בנתרסקו .

לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי רב ע ' שט . מעשה חושב ע ' ק .

[2502] ס " ק יט ( וצ " ע , דמכל מקום אי סחיט להו לא חייב חטאת , דדבר תורה לא חייב אלא על דריכת זתים וענבים בלבד ... ואם כן המשקין היוצאין מהן יהיו מותרין אפילו לא ריסקן , כמ " ש התוס ' בעצמן אחר כך , כל היכא דליכא חיוב חטאת המשקין מותרין ... מלילות הוא שבלים , וידוע דסחיטה היא תולדה דדש , ואם כן במלילות איכא נמי חיובא דאורייתא כשמפרק אותן משבלים , ולכן אם לא רסקן משקין היוצאין אסורין . כן נראה לי ברור ).

[2503] בשו " ע שם ( מולל בשינוי מעט בראשי אצבעותיו ), וברמ " א שם ( ואף על פי שמפרק האוכל מתוך השבלים , הואיל ואינו מפרק רק כלאחר יד כדי לאכול , שרי . ויש מחמירין . ולכן אסור לפרק האגוזים לוזים או אגוזים גדולים מתוך קליפתן הירוקה . וטוב להחמיר , מאחר דיכול לאכלן כך בלא פירוק ).

וכן הוא לקמן שם ס " ט ( ויש מחמירין שלא למלול כלל ... אפילו בראשי אצבעותיו . ולכן אסור לפרק אגוזים לוזים או אגוזים גדולים מתוך קליפתן העליונה הירוקה שעל גבי קליפה הקשה והעבה , אפילו בראשי אצבעותיו . וטוב להחמיר , מאחר שיכול לשברן ולאכלן כך בלא פירוק . אבל מותר לשבר ולקלוף מהן קליפה הדקה שעל גבי הפרי תחת הקליפה הקשה הנשברת , שאין איסור מפרק שייך אלא בקליפה העליונה ).

והיינו שבאגוז ישנן שלוש קליפות : ( א ) קליפה ירוקה חיצונית ( עליונה ). ( ב ) קליפה קשה ( אמצעית ). ( ג ) קליפה דקה ( פנימית ).

איסור מפרק הוא רק בקליפה הירוקה העליונה . ולפרקה כלאחר יד בראשי אצבעותיו , יש מתירים ויש אוסרים . אבל להוציא הפרי מתוך הקליפה הקשה או הדקה , לכל הדעות אפשר , אף בעוד האגוז בתוך הקליפה הירוקה החיצונית .

וכך גם במלילות , שאיסור מפרק מהתורה הוא רק בפירוק הדגן מתוך השבולת החיצונה . משא " כ מה שמוציא המשקין מהדגן , אינו חשוב סחיטה מהתורה אף בעוד הדגן בתוך השבולת .

וראה חידושי צמח צדק נט , א .

[2504] קמה , א ( דבר תורה אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד ). וכדלקמן סי ' שכ ס " א ( הסוחט זתים להוציא מהם שמן או ענבים להוציא מהן יין חייב ... אבל שאר פירות מותר לסחטן מן התורה להוציא מימיהם ).

[2505] זה שאינו עובר שם על מפרק , אין זה מטעם שאינו מוציאה מהקליפה החיצונית , אלא מטעם " דמיפקד פקיד הפרי בקליפה " הקשה האמצעית .

ונתבאר בחידושי צמח צדק מו, ד (נראה מדברי רבינו סי' שי"ט ס"ט, שבשבירת קליפ [ה] הקשה של האגוזים אין שייך איסור מפרק ... ולכאורה יש לומר הטעם, מפרק לא שייך רק כשהאוכל מחובר לקליפה ... משא"כ פרי האגוז אינו מיפקד פקיד רק על דרך אוכל הנתון בתיבה, שיש חלל ביניהם על פי רוב ... וכן כתב אאזמו"ר ז"ל סי' ש"ה סעיף כ"ח ומדובקים זה בזה ויפרק אחד מחבירו כו', משא"כ האגוז תוך קליפתו הקשה אינו מדובק כלל).

משא"כ כאן שהמשקין מחוברין לפרי, אפשר שכשעודה בשבולת עובר על מפרק.

[2506] " שכל מי פירות אין עליהם תורת משקה אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים בלבד , אלא תורת אוכל עליהם והרי זה כמפריד אוכל מאוכל שאין בו משום מפרק ".

[2507] קמה , סע " א ( אסרה תורה מלאכה , ודריכת זיתים וענבים הוא דהויא מלאכה , אבל שאר דריכות לאו אורחייהו בהכי ולאו מלאכה נינהו ).

[2508] יט , א ד " ה השום ( צריך לומר דשום ובוסר יותר עשוין למשקין מפגעין ועוזרדין ).

[2509] דהא תנן עדויות פ " ב מ " ו . שבת יט , א ( השום והבוסר והמלילות שרסקן מבעוד יום , רבי ישמעאל אומר יגמור משתחשך ). לפירוש ר " י בתוס ' שם ד " ה רבי ( ונראה לר " י דיגמור , היינו דיגמור ויאכל בשבת , ולא דמי למשקין שזבו שאסורין דגזרינן שמא יסחוט , דהכא אפילו יסחוט ליכא איסור דאורייתא ). משא " כ אם לא ריסקן מבעוד יום אסור .

ואילו במ " א שם ( ונראה לי דסבירא להו דמאי דאתמר בגמרא שום , היינו שאם לא ריסקן מבעוד יום אסור לגמרו בידים בשבת ... אבל משקין היוצאים ממנו מותרים אפילו לא ריסקן ).

[2510] ע " ב ד " ה מודה ( היוצא מהן אסור , דכיון דרובן לסחיטה קיימי ).

[2511] ס "' ק א ( כיון דמקצת בני אדם סוחטין אותן , והוא אחשבינהו גם כן , הוה ליה משקה ).

[2512] של המ " א שם ( דמכל מקום אי סחיט להו לא חייב חטאת , דדבר תורה לא חייב אלא על דריכת זתים וענבים בלבד ).

וראה חידושי צמח צדק לז , ב . נט , ב - ג .

[2513] סעיף א ( ותותים ורמונים אסור לסחטן . ואם יצאו מעצמן , אם עומדים לאכילה מותר , ואם עומדים למשקים אסור ).

וכן הוא לקמן שם ס " ג ( משקין שזבו מתותים ורמונים וכיוצא בהן , אם הן עומדים לאכילה , המשקין מותרים , ואין חוששים שמא ימלך עליהם למשקין , ואם הן עומדין למשקין , המשקין אסורים ).

הרי שגם בסחיטה דרבנן אסרו משקין שזבו , ורק בנתרסקו מבעוד יום התירו משקין שזבו .

[2514] ג , א ( גזרה משום משקין שזבו ( וביצה נמי דמיא להו , שזבה ויצאת ממקום שהיתה בלועה , רש " י ). אמר ליה אביי משקין שזבו טעמא מאי גזרה שמא יסחוט , היא גופה גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה . כולה חדא גזרה היא ).

וכך גם כאן , כשגזרו על משקים שזבו מזיתים וענבים , גזרו גם על משקים שזבו מתותים ורמונים ושבלים , ולא הוי גזירה לגזירה .

[2515] בביצה שם ( רב יוסף מאי טעמא לא אמר כר ' יצחק . אמר לך , ביצה אוכלא ופירות אוכלא , לאפוקי משקין דלאו אוכלא ).

והיינו שגם הם מודים שאין זו גזירה לגזירה , אלא שלא אסרו בביצה מטעם משקים שזבו , כי ביצה אינה משקה .

[2516] סי ' א ( מה שתפס הרב אלפס ז " ל שינויא דרבה עיקר , אף על גב דרבי יוחנן אית ליה נמי טעמא דמשקין שזבו . משום דנראה לו גזירה רחוקה לדמות ביצה למשקין שזבו או לפירות הנושרים , כדמפרש הש " ס , משום דביצה אוכלא ובלועה , ופירות מיגלו , ומשקין לאו אוכלא ).

[2517] בגמרא שם ( אם לאוכלין היוצא מהן מותר , ואם למשקין היוצא מהן אסור ), וברש " י ( אם לאוכלין הן מכונסין הפירות הללו , היוצא מהן מותר בו ביום , דכיון דלא ניחא ליה בהני משקין , ליכא למגזר שמא יסחוט ).

[2518] הלכה ה אות יד ( השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום , נותנן תחת המכבש מבעוד יום ונסחטין והולכין לאחר שחשיכה ... ולי נראה שאפילו לגמור סחיטתן בידים לאחר חשיכה מותר , שכל עיקר סחיטתן אינה אסורה אלא מדברי סופרים , גזירה משום סחיטת זיתים וענבים , ומרוסקין לא גזרו על סחיטתן , שאף הזיתים והענבים המרוסקין אין בסחיטתן איסור תורה אלא מדברי סופרים , ובאלו לא גזרו על המרוסקין כל עיקר ).

הובא בשלטי הגבורים ( ח , א ) אות א ( אלא שחסרים בתחלתו התיבות : השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום , נותנן תחת המכבש מבעוד יום ונסחטין והולכין לאחר שחשיכה ... ולי נראה ).

[2519] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה :

בפנים סט " ו נתבאר , שיש השמעת קול ומראית העין , יש מחלוקת הפוסקים , ובמקום הפסד יש להקל .

וברמ " א כתב שיש להתיר כמו שנתבאר בסי ' רמד , דהיינו בהפסד מרובה .

ובעולת שבת הוכיח שלדעת האוסרים כאן היינו אפילו בהפסד מרובה .

ובמ " א כתב שכאן התירו רק מטעם מחלוקת הפוסקים .

ולעיל סי ' רמד נפסק שבהפסד מרובה מותר אף בלא מחלוקת הפוסקים .

ולפי כל זה מסיק :

( א ) במקום שיחשדוהו שעושה על ידי נכרי , התירו במקום הפסד מרובה .

( ב ) במקום שיחשדוהו שעושה מלאכה בעצמו , אסרו אף במקום הפסד מרובה .

( ג ) במקום מחלוקת הפוסקים , יש להתיר אף בהפסד סתם .

לכללות קונטרס אחרון זה ראה קול מבשר ח " א סי " א . כנישתא דבי רב ע ' שיב .

[2520] סעיף ה ( והכי נהוג לכתחלה , מיהו במקום פסידא יש להקל , כמו שנתבאר לעיל סוף סימן רמ " ד ).

[2521] ברמ " א שם ס " ו ( ולא חיישינן שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה , דבמקום פסידא כי האי גוונא לא חששו ).

וכדלעיל שם סי " ד ( שבמקום הפסד גדול לא גזרו על מראית העין ). סי " ז ( שבמקום הפסד מרובה אין חוששים למראית העין ). סכ " א ( אין להתיר מחמת הפסד מרובה ... אלא אם כן הוא בענין שמפסיד הרבה מכיסו ). וכן הוא כאן בפנים סט " ו ( אלא אם כן יש חשש הפסד מרובה , שאז אין חוששים למראית עין כזה כמו שנתבאר בסימן רמ " ד ).

[2522] ס " ו ד " ה ומ " ש ומותר ( ונראה לענ " ד דיש להחמיר אפילו אי איכא הפסד מרובה , ודלא כדעת הרב בהג " ה שדעתו להקל בהפסד מרובה . וכן נראה להוכיח מדברי התוס ' שם בד " ה ולימא מר משום שביתת כלים , וז " ל ואם תאמר למאי דמסיק מאן תנא שביתת כלים דאורייתא בית שמאי , מאי פריך רב יוסף ולימא מר משום שביתת כלים , וכי אינו יותר טוב כמו שמפרש רבה שמשמעת הקול , ואתי כבית הלל . ותירצו בדוחק עיי " ש . ואי סלקא דעתך דסבירא להו דמשום השמעת קול יש להקל בהפסד מרובה , אם כן אין מקום לקושייתם ... אלא על כרחך דגם למאן דמפרש משום השמעת קול מחמיר נמי אפילו בהפסד מרובה ).

[2523] ואילו כאן נראה לדעת רבה , שגם במקום הפסד מרובה אסרו משום השמעת קול . ולכן מקשה וחולק העולת שבת על דברי הרמ " א .

[2524] ס " ק כא ( פירוש , כיון דאיכא פלוגתא מקלינן במקום פסידא . אבל לרבה בגמרא אפילו במקום פסידא אסור . והעולת שבת לא ידע הסוגיא בפוסקים ודברי התוס ' שם , דוק ותשכח ).

וכיון שגם המ " א מודה לעולת שבת , שלדעת רבה אסור מטעם מראית העין אפילו בהפסד מרובה , עדיין יוקשה איך יתאים זה עם האמור לעיל סי ' רמד .

[2525] ולכן הותר שם בהפסד מרובה .

וכן גם כאן בפנים סט " ו ( אלא אם כן יש חשש הפסד מרובה , שאז אין חוששים למראית עין כזה , כמו שנתבאר בסימן רמ " ד ). והיינו " מראית העין כזה ", שהחשש הוא שעושה על ידי נכרי .

[2526] ולכן נאסר כאן אף בהפסד מרובה , ולא הקיל הרמ " א אלא " כיון דאיכא פלוגתא ".

[2527] לפי דברי המ " א שכאן התירו במקום הפסד " כיון דאיכא פלוגתא ", יש לומר שכאן מותר אף בלא הפסד מרובה . וכן נפסק בפנים ( אלא אם כן יש שם הפסד , שאז יש לסמוך על סברא הראשונה ).

וראה זכרון יוסף ס " ק רלב .

[2528] שמא גם בפלוגתא לא התירו אלא בהפסד מרובה . אבל למעשה התיר בפנים גם בהפסד סתם .

וראה קול מבשר ח " א סי " א . כנישתא דבי רב . ביאורי הלכה הערה 109.

[2529] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה :

בפנים ס " כ נפסק שאף בכרמלית מצוה למשמש בכיסיו ערב שבת , שלא יהיה בהם דבר שאסור לצאת בו בשבת .

וכתב במ " א הטעם , דחיישינן שיש בו מוקצה ( שהוא חמור יותר מכרמלית ).

אבל אין צריך לזה , שכאן חוששים שמא יש לו כבר חפץ בכיסו , ויצא בו .

לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי רב ע ' שיד .

[2530] ס " ק כו ( ונראה דאפילו לדידן דליכא רשות הרבים , מצוה למשמש , דשמא יש אצלו דבר המוקצה ).

וראה באהלי יוסף ( פאפא , ע ' רכו ). כנישתא דבי רב הערה מו .

[2531] מ " א שם ס " ק ח ( דהוצאה דאי אפשר לתקוני שרי , אבל טלטול שאפשר לתקוני בככר מתקינים . ומיהו אם אין לו ככר או תינוק שרי להרמב " ם , ולהטור אסור , דאיסור טלטול לא התירו בלא ככר או תינוק ).

והטעם לחומרתו נתבאר לקמן סי ' תקטו ס " ד ( שעיקר איסור המוקצה בשבת הוא סייג לאיסורי תורה , שלא יעלה ויתלוש כמ " ש בסימן שכ " ב , או משום גדר להוצאה כמ " ש בסימן שח , לפיכך החמירו בספיקו אף ביום טוב שני ).

וראה לקמן סי ' שח סכ " ח ( שבמקום היזק הגוף של רבים לא גזרו על איסור מוקצה , ואפילו על איסור טלטול בכרמלית ). סי ' שיב ס " ד ( שאיסור הכרמלית גם כן אינה אלא מדברי סופרים , כמו איסור הטלטול ). סי ' שלד ס " ב ( אין להקל אלא באיסור טלטול ... אבל בכרמלית אין להקל כלל ).

[2532] ע " א ( מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים בשבת , אבל לא על גבי מוקצה בשבת ), ופירש " י ( שמא יטול בידו ויאכיל ).

[2533] " להעמידם עליהן אסור , דחיישינן שמא יטול בידו ויאכילנה , והם מוקצים ".

וכן הוא לקמן סי ' שכד ס " י ( לא יעמידנה על גבי דבר האסור בטלטול מדברי סופרים , מפני שאיסורו קל בעיני הבריות , וחוששים שמא יטול ממנו בידיו להאכילה ).

[2534] כדלקמן בשו " ת רבינו סי ' יד ד " ה ולבר ( היינו בדיעבד ודאי , כשאי אפשר לבדוק ולברר הדבר , אבל כשאפשר לברר הדבר ודאי לכו " ע צריך לבדוק ולברר כל מה דאפשר ).

[2535] כדלקמן סי ' רסא ס " א ( שכל ספק הבא מחמת חסרון ידיעה אינו כלום , שאם הוא אינו יודע אחרים יודעים ). סי ' תסז סל " ט ( וכל ספק שהוא מחמת חסרון ידיעה אינו נקרא ספק כלל , כמו שנתבאר ביורה דעה ). חיו " ד סי ' קצ ס " ק נח ( והוי ליה כספק הבא מחסרון ידיעה , דלא מקרי ספק , משום דאם זה אינו בקי ומכיר אחר יכיר כדלקמן סעיף מ " ו , והכא נמי לא מהני לעשות ספק , מאחר שיכול להתברר על ידי בקיאים המכירים ). ובשו " ת רבינו סי ' כב ד " ה והנה ( ספק דחסרון ידיעה , ולא מהני אפילו בדרבנן ).

וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל ח . ולקמן סי ' רעז קונטרס אחרון ס " ק א , אם כיו " ב נקרא ספק פסיק רישיה .

[2536] " ונראה לי דאפילו לכרמלית , דאסור לעשות ספק איסור דרבנן לכתחילה , כן נראה לי ".

וכן הוא לעיל שם סט " ז ( ולא אמרו ספק דבריהם להקל אלא כשכבר נעשה הספק איסור , אבל אסור לעשות ספק איסור דרבנן לכתחלה ). לקמן סי ' תפט סי " ב ( שלכתחלה אין להכניס עצמו לידי ספק אפילו מדברי סופרים ). חיו " ד סי ' א בקונטרס אחרון ס " ק ז ד " ה ואם ( שאין עושין ספק דברי סופרים לכתחלה , וכמ " ש באו " ח סי ' י ', עיין שם במגן אברהם ס " ק יא ).

`