שכח דין חולה בשבת

שכח דין חולה בשבת

ובו

נ"ה סעיפים

איסור

רפואה בשבת

א מי ⁵³³ שיש לו מיחוש בעלמא שאין בו חשש סכנה כלל, והוא מתחזק והולך

כבריא, אסור לעשות לו שום רפואה בשבת ⁵³⁴ , אפילו על ידי נכרי ⁵³⁵ , אלא על דרך שיתבאר ⁵³⁶ .

ואפילו דבר שאין בו משום סרך מלאכה

אפילו מדברי סופרים, ואין בו שום איסור כלל לבריא ⁵³⁷ , מכל מקום כיון שעושה לרפואה, וניכר

הדבר שמתכוין לרפואה ⁵³⁸ , אסור, משום גזרה שמא ישחוק סממנים

לרפואה, כשיהיה מותר לעסוק ברפואות בשבת, ויתחייב משום טוחן ⁵³⁹ :

חולי

שיש בו סכנה

ב מי שיש לו חולי של סכנה, מצוה לחלל

עליו את השבת ⁵⁴⁰ , והזריז הרי זה משובח ⁵⁴¹ , והשואל הרי זה שופך דמים, והנשאל הרי זה מגונה ⁵⁴² , שהיה לו לדרוש ברבים שמותר ⁵⁴³ .

ואפילו ספק נפשות דוחה את השבת ⁵⁴⁴ , שנאמר אשר יעשה האדם וחי בהם, מה תלמוד לומר וחי בהם, כלומר

ראה שיהא חי ודאי בעשיית המצות, ולא שיבא על ידי כך לידי ספק סכנה ⁵⁴⁵ .

ומכל מקום אפילו בודאי סכנה אין מחללין

אלא ברפואה שהיא ידועה לכל, או על פי מומחה ⁵⁴⁶ . וכשהיא רפואה ידועה, אף שאין ידוע אם

זה יתרפא בה אם לאו, מחללין מספק ⁵⁴⁷ :

ג כל מכה של חלל, דהיינו באיברים

הפנימיים ⁵⁴⁸ , מהשינים ולפנים, ושינים עצמן בכלל ⁵⁴⁹ , מחללין עליה את השבת.

והוא שנתקלקלו השינים או אחד משאר

איברים הפנימיים מחמת מכה או שיש בהם בועא וכיוצא בזה. אבל מיחושים בעלמא, אינן

נקראים מכה, ואין מחללין עליהם ⁵⁵⁰ , אפילו אם כואב לו מאד ⁵⁵¹ .

ואם מצטער כל כך עד שחלה ממנו כל גופו,

אזי מותר לחלל על ידי נכרי אפילו במלאכה גמורה (ואם אינו מצטער כל כך, מותר לעשות

על ידי נכרי כל דבר האסור משום שבות), כמו שיתבאר ⁵⁵² .

ולכן מי שחושש בשינו ומצטער ⁵⁵³ כל כך עד שחלה ממנו כל גופו ⁵⁵⁴ (אזי מותר לחלל על ידי נכרי), אומר

לנכרי להוציאו.

ואף שהישראל ממציא לו שינו ומסייע קצת

בהוצאתו, אין בכך כלום, שמסייע אין בו ממש, לפי שאף אם לא היה הישראל מסייעו סיוע

זה, אלא שלא היה מעכב על ידו, היה הנכרי יכול לעשות דבר זה בלבדו ⁵⁵⁵ .

(ולהאומרים ⁵⁵⁶ מלאכה שאינה צריכה לגופה אינה אסורה

אלא מדברי סופרים, מותר להוציאו על ידי נכרי אף אם לא חלה ממנו כל גופו, כמו

שיתבאר ⁵⁵⁷ ):

ד מכה של חלל אינה צריכה אומד, אלא אפילו

בסתם, שאין שם בקיאין שמכירין בה שצריך חילול, וגם החולה אינו אומר כלום, עושין לו

כל מה שרגילין לעשות לו בחול ממאכלים ורפואות שהם יפים לחולה ⁵⁵⁸ , אע"פ שאין סכנה כלל במניעת הדבר

ההוא, כיון שמכל מקום החולי יש בו סכנה ⁵⁵⁹ . אבל כשיודעים ומכירים באותו חולי שהוא

ממתין ואין צריך חילול, אסור לחלל עליו, אע"פ שהיא מכה של חלל, וכל שכן אם

החולה או הבקי אומר שאין צריך ⁵⁶⁰ .

ויש אומרים ⁵⁶¹ שאפילו במקום שצריך חילול, אין מחללין

על ידי ישראל אלא בדבר שיש לחוש בו שאם לא יעשהו לו יסתכן, אבל כל שאין במניעת

אותו דבר סכנה, אע"פ שמכל מקום צריך הוא לו ורגילין לעשותו לו בחול, אין

עושין אותו בשבת אלא על ידי נכרים, כדין צרכי חולה שאין בו סכנה ⁵⁶² .

(וכן יש לנהוג במדינות אלו, שנוהגים

להחמיר אפילו בדבר שיש סכנה במניעתו, שלא לעשותו על ידי ישראל, כל שאפשר לעשותו על

ידי נכרי בלא דיחוי ועיכוב כלל כמו שיתבאר ⁵⁶³ , אם כן בדבר שאין במניעתו שום סכנה כלל

יש לעשותו על ידי נכרי, אף אם יש לחוש שיתעצל קצת. אבל אם אין שם נכרי כלל, יש

לסמוך על סברא הראשונה. ומכל מקום כל בעל נפש יחוש לעצמו באיסור של תורה ⁵⁶⁴ ):

ה מכה שאינה של חלל, נשאלין בבקי ובחולה,

אם יאמר אחד מהם שצריך לחילול ⁵⁶⁵ , או שיאמר שאם לא יחללו אפשר שיכביד

עליו חליו, והוא בענין שיש לחוש שאם יכביד עליו חליו אפשר שמסתכן ⁵⁶⁶ , מחללין, ואם לאו, אין מחללין:

ו מכה שעל גב היד או על גב הרגל ⁵⁶⁷ , אפילו עלתה שם מאליה שלא מחמת הכאת

ברזל ⁵⁶⁸ , וכן מי שבלע עלוקה ⁵⁶⁹ , והיא תולעת קטנה ומצויה במים וכשבאה

לבשר אדם מוצצת הדם עד שהיא כמו חבית קטנה, וכשאדם בולעה בתוך המים היא מוצצת ליחה

שבמעיו ונמצא כריסו צבה ⁵⁷⁰ , וכן מי שנשכו כלב שוטה ⁵⁷¹ , או אחד מזוחלי עפר הממיתים, אפילו ספק

אם ממית אם לאו ⁵⁷² , הרי הם כמכה של חלל:

ז וכן מחללין על כל מכה שנעשית מחמת ברזל,

אפילו על הבשר מבחוץ שלא על גב היד והרגל ⁵⁷³ . וכן מחללין על שחין הבא בפי הטבעת ⁵⁷⁴ , ועל סימטא (והוא הנקרא פלונקר"ו

בלע"ז) ⁵⁷⁵ , ועל מי שיש בו קדחת חם ביותר ⁵⁷⁶ , או אפילו אינו חם ביותר אלא שהוא עם

סימור, דהיינו עם קרירות (שקורין שוידרי"ן בל"א), והוא שבפעם אחת בא

עליו החמימות והקרירות, אבל קדחת המצוי שתחלתו קר וסופו חם, אין בו סכנה ⁵⁷⁷ :

ח מי שאחזו דם (והוא בענין שיש בו חשש

סכנה), מקיזין אותו ⁵⁷⁸ . ואפילו הולך על רגליו, ואפילו הוא יום

הראשון שאחזו הדם ⁵⁷⁹ (ואם אין בו חשש סכנה מותר לו להצטנן

במים, מפני שנראה כמיקר ולא כמתכוין לרפואה ⁵⁸⁰ ):

ט החושש בעיניו, או בעינו אחת, ויש בה

ציר, או ששותת ממנה דמעות מחמת הכאב, או ששותת דם, או שיש בה ריר ⁵⁸¹ שמגליד תמיד ⁵⁸² , או שהכאב נועץ בה כמו מחט ⁵⁸³ , או שהוא שורף וקודח ⁵⁸⁴ , מחללין בתחלת החולי של כל אלו ⁵⁸⁵ , מפני שאז יש סכנה שאם תפקע העין ימות,

שמאור העין תלוי בלב. אבל בסוף החולי של כל אלו, דהיינו שכבר הוא קרוב להתרפאות

ולא נשאר בה אלא מקצת חולי שקודחת מעט, אין עושין אפילו על ידי נכרי אלא דבר שהוא

משום שבות, כגון לכחול בסמנים השחוקים מאתמול ⁵⁸⁶ כמו שיתבאר ⁵⁸⁷ :

י כל חולי שהרופאים אומרים שהוא סכנה, אף

על פי שהוא על הבשר מבחוץ, מחללין עליו את השבת ⁵⁸⁸ .

ואם רופא אחד אומר צריך חילול ורופא אחד

אומר אין צריך חילול, מחללין ⁵⁸⁹ , שכל ספק נפשות להקל ⁵⁹⁰ . ואפילו אין שם רופא מומחה, אלא שאחד

אומר שהוא מכיר בחולי זה ונראה לו שהוא צריך חילול, מחללין על פיו, כי כל בני אדם

חשובין מומחין קצת, וספק נפשות להקל ⁵⁹¹ (ואפילו אם אומר שיש להסתפק שמא הוא

צריך לחילול, מחללין ⁵⁹² , והוא שאומר שהוא מכיר חולי זה ⁵⁹³ ). ומכל מקום אינו נאמן להכחיש את

המומחה האומר שאין צריך חילול, אפילו אם זה אומר שבודאי צריך חילול ⁵⁹⁴ .

וכל זה בישראל, אבל סתם נכרים שאינן

רופאים, אין מחזיקים אותם כבקיאים לחלל שבת על פיהם ⁵⁹⁵ כשאין שם ישראל המכיר חולי זה ⁵⁹⁶ :

יא אם לא רצה החול[ה] לקבל התרופה, שאינו

רוצה שיחללו עליו שבת, כופין אותו, שהיא חסידות של שטות ⁵⁹⁷ :

יב חולה אומר צריך אני לתרופה פלונית,

ורופא אומר אין צריך, שומעין לחולה, כי לב יודע מרת נפשו ⁵⁹⁸ . ואם הרופא אומר שאותה התרופה מזיק לו,

שומעין לרופא ⁵⁹⁹ :

יג חולה שיש בו סכנה שאמדוהו ביום שבת

שצריך לעשות לו רפואה ידועה, שיש בה מלאכת חילול שבת, ח' ימים, אין אומרים נמתין

עד הלילה ונמצא שלא נחלל עליו אלא שבת אחת, אלא יעשו מיד אע"פ שמחללין עליו

ב' שבתות ⁶⁰⁰ , שאף שבודאי לא ימות היום שהרי אמדוהו

שיתקיים ח' ימים, מכל מקום יש לחוש שמא ימות לאחר הח' ימים אם לא יתחילו לעשות לו

הרפואה מיד ⁶⁰¹ .

אבל במקום שאפשר לעשות לו הרפואה מיד

בלי חילול שבת, אלא שיצטרכו לשהות שעה מועטת, לא יחללו כדי לעשותה תיכף ומיד בלי שום

שהוי כלל, אם הוא בענין שאין חשש סכנה כלל בשהוי מועט זה ⁶⁰² , לפי שהשבת דחויה היא אצל פיקוח נפש

ולא הותרה לגמרי ⁶⁰³ , וכל שאפשר להצילו בלא חילול שבת אינה

נדחית בשבילו.

ומכל מקום אף אם יש לפנינו נכרים או

קטנים שאינן בני מצות, אין אומרים הרי אפשר לעשות על ידי אלו ולא יתחלל שבת על ידי

ישראלים בני מצות, לפי שמכיון שאין דרך להצילו אלא בעשיית מלאכה האסורה בשבת, הרי

נדחה השבת בשבילו לגבי ישראלים המחוייבים בהצלתו, ואין כאן חילול כלל ⁶⁰⁴ . ולא עוד ⁶⁰⁵ אלא אפילו אם בא הישראל להחמיר על עצמו

לעשות על ידי נכרי או קטן ⁶⁰⁶ , או מחמת שאינו רוצה לטרוח בעצמו, יש

איסור בדבר מדברי סופרים, שמא יאמרו הרואים בקושי התירו פיקוח נפש, ואין מתירים

אותו לכתחלה על ידי המחוייבים במצות, ושמא יבא הדבר שכשלא ימצאו נכרים או קטנים לא

ירצו לחלל על ידי גדולי ישראל ⁶⁰⁷ . ואפילו בנשים שהן מחוייבות במצות ואין בהן חשש זה,

אעפ"כ אין מוסרין להן לבדן העסק והפיקוח הזה שיעשה על ידן ⁶⁰⁸ , כי שמא יתעצלו או יפשעו בו. אבל

מצטרפין עם ישראל, ומוסרין הדבר לישראל והאשה מתעסקת על ידי הישראל, שכיון שהישראל

עוסק בו אף היא מזדרזת על ידו ⁶⁰⁹ . ומכל מקום מצוה מן המובחר להשתדל

לעשות הכל על ידי ישראלים גדולים בחכמה ⁶¹⁰ , ולא על ידי הדיוטות ונשים, כדי שלא

תהא שבת קלה בעיניהם ויבאו להקל שלא במקום פיקוח נפש ⁶¹¹ . וגם כדי להורות הלכה למעשה ברבים ⁶¹² .

ויש אומרים ⁶¹³ שכיון שהשבת דחויה היא ולא הותרה כלל,

מה שאפשר לעשות שלא יהא חילול מן התורה צריך לעשות שלא יהא חילול במלאכה מן התורה.

ולכן אם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור על ידי שינוי, עושה על ידי שינוי ⁶¹⁴ , שאז אין איסור מן התורה. ואם אפשר לעשות על ידי נכרי בלא

איחור כלל, צריך לעשות על ידי נכרי ⁶¹⁵ מן התורה ⁶¹⁶ . ולא אסרו לעשות על ידי נכרי אלא במקום

שיש לחוש שמא יתעצל הנכרי ויבא לידי דיחוי ועכוב ⁶¹⁷ , אבל לא כשישראל עומד עליו ומזרזו

בענין שאין לחוש לכלום ⁶¹⁸ .

והעיקר כסברא הראשונה ⁶¹⁹ . ואעפ"כ המנהג במדינות אלו כסברא

האחרונה ⁶²⁰ . אבל טוב שלא לנהוג כן, כי יש חשש שמא

יראו עכשיו שאין עושין רק על ידי נכרי יסברו שיש איסור בזה לעולם על ידי ישראל,

ולפעמים לא יהיה נכרי מצוי ועל ידי זה יסתכן החולה במה שימתינו על הנכרי ⁶²¹ . ועכ"פ הרוצה לעשות על ידי נכרי,

יגלה לרבים באותו פעם שיש היתר לישראל עצמו, אלא שהנכרי הוא מזומן כאן ⁶²² :

יד כל הזריז לחלל שבת בדבר שיש בו סכנה,

הרי זה משובח, אפילו אם מתקן עמו דבר אחר, כגון שפירש מצודה להעלות תינוק שנפל

לנהר וצד עמו דגים, וכן כל כיוצא בזה ⁶²³ :

טו ננעלה דלת בפני תינוק, שובר הדלת

ומוציאו, שמא יבעת התינוק וימות ⁶²⁴ :

טז היה חולה שיש בו סכנה צריך בשר, שוחטין

לו, ואין אומרים נאכילנו נבלה שהיא איסור לאו ואל נחלל עליו שבת שהיא איסור סקילה ⁶²⁵ , כי השבת ניתנה לדחות כבר בהבערה ובבישול ⁶²⁶ . ועוד שבנבלה עובר על כל כזית וכזית ⁶²⁷ , ואפילו כשאוכל פחות מכזית יש איסור מן

התורה בכל אכילה ואכילה, משא"כ בשחיטה אינו עושה אלא איסור אחד אע"פ

שהוא חמור ⁶²⁸ . ועוד שמא יהיה החולה קץ באכילת איסור

ויפרוש ויסתכן ⁶²⁹ . ומכל מקום אם החולה צריך לאכילה לאלתר

והנבלה מוכנת מיד והשחוטה מתאחרת לו, מאכילין אותו הנבלה ⁶³⁰ .

אבל אם הוא צריך להרתיח לו יין, ימלא

ישראל ויחם נכרי ⁶³¹ , לפי המנהג שנתבאר למעלה ⁶³² , וישגיח עליו (עיין ביו"ד סי'

קנ"ג ⁶³³ וקנ"ה) שלא יגע בו קודם שירתיח.

ואף אם יגע בו אין בכך כלום, כי אעפ"כ לא יהיה בו אלא איסור מדברי סופרים ⁶³⁴ , משא"כ כשיחם הישראל יעשה איסור

של תורה ⁶³⁵ . ואין לחוש כלל שיקוץ החולה בו, לפי

שאין איסורו חמור כל כך ⁶³⁶ :

יז אמדוהו הרופאים שצריך גרוגרת אחת ורצו

עשרה והביאו לו כל אחד גרוגרת, כולן פטורין ⁶³⁷ , ויש להם שכר מאת ה', אפילו הבריא

בראשונה ⁶³⁸ :

יח אמדוהו לב' גרוגרות, ולא מצאו אלא ב'

גרוגרות מחוברות כל אחת בעוקץ אחד בפני עצמו, ועוד ג' גרוגרות מחוברות שלשתן בעוקץ

אחד, כורת העוקץ שיש בו ג', שאף שמרבה בגרוגרות מכל מקום ממעט בתלישה ⁶³⁹ שהיא עיקר המלאכה ⁶⁴⁰ . אבל אם היו ב' בעוקץ אחד וג' בעוקץ

אחד, לא יכרתו אלא העוקץ שיש בו ב', שאסור להרבות בשיעור הדבר שהמלאכה נעשית בו,

אע"פ שאינו מרבה בטורח המלאכה שהכל נעשית בבת אחת ⁶⁴¹ . ומכל מקום אם הדבר בהול אין מדקדקים

בכך, שלא יבא לידי דיחוי ועיכוב ⁶⁴² :

חולי

שאין בו סכנה

יט ⁶⁴³ חולה ⁶⁴⁴ שנפל מחמת חוליו למשכב ⁶⁴⁵ ואין בו סכנה, או שיש לו מיחוש שמצטער כל כך עד שנחלש ממנו כל

גופו, שאז אע"פ שהולך, כנפל למשכב הוא דומה ⁶⁴⁶ , הרי צרכיו נעשין על ידי נכרי אפילו במלאכות גמורות של תורה,

כגון לאפות לו או לבשל לו ⁶⁴⁷ , אם צריך לכך ⁶⁴⁸ .

ואע"פ שכל מאכלות האסורות אפילו

מדברי סופרים לא התירו אותן לחולה שאין בו סכנה, אעפ"כ התירו לו איסור בישולי

נכרים בשבת ⁶⁴⁹ , שאי אפשר בענין אחר, כיון שהוא מותר

מחמת עצמו אלא שמעשה הנכרי גורם לו האיסור ⁶⁵⁰ .

אבל אין מחללין עליו שבת על ידי ישראל

באיסור של תורה, אפילו יש בו סכנת אבר ⁶⁵¹ , כל שאין בו סכנת נפש. ולחלל עליו

ישראל באיסורי דברי סופרים בידים ⁶⁵² , כגון לעשות לו כל רפואה שהיא אסורה

משום גזרת שחיקת סמנים ⁶⁵³ אע"פ שאין בה בעצמה שום סרך מלאכה

בעשייתה אפילו מדברי סופרים, או אפילו יש גם בה בעצמה איסור מדברי סופרים בעשייתה ⁶⁵⁴ , מותר לעשותה לו בלא שום שינוי מדרך

החול, אם יש בו סכנת אבר ⁶⁵⁵ , אע"פ שלא נפל למשכב וגם לא חלה

ממנו כל גופו ⁶⁵⁶ .

אבל אם אין בו סכנת אבר, אלא שנפל למשכב ⁶⁵⁷ , או שמצטער כל כך עד שחלה ממנו כל גופו ⁶⁵⁸ , אין עושין לו דבר האסור מדברי סופרים

על ידי ישראל, אלא בשינוי מדרך החול, ועל ידי שינוי מותר לעשות אפילו מלאכה גמורה ⁶⁵⁹ , כגון הגונח [שמותר לינק] בפיו, כמו שיתבאר ⁶⁶⁰ , שכיון שמשנה בעשייתה אינה אסורה אלא מדברי סופרים.

ואם צריך לו לאכול מאכלים הניכרים שהם

לרפואה, אע"פ שיש בזה איסור מדברי סופרים משום גזרת שחיקת סמנים ⁶⁶¹ , כמו שיתבאר ⁶⁶² , מכל מקום כיון שהוא (דבר שאי אפשר

לעולם לעשותו על ידי נכרי ⁶⁶³ , והוא) חולה בכל גופו, התירו לו ⁶⁶⁴ . ויש אוסרין ⁶⁶⁵ . ולענין הלכה, בדברי סופרים הלך אחר

המיקל:

כ ואם לא נפל למשכב, וגם אינו מצטער כל

כך עד שנחלש כל גופו (אבל על כל פנים יש לו צער גדול ⁶⁶⁶ ), מותר לעשות לו על ידי ישראל כל שבות

הנעשה בשינוי, אפילו הוא מלאכה ⁶⁶⁷ .

אבל אסור לו לאכול מאכלים הניכרים שהם

לרפואה ⁶⁶⁸ , וכל שכן שאר שבותים שלא בשינוי,

אע"פ שאין בהם סרך מלאכה, וכן לעשות מלאכה גמורה על ידי נכרי, שזהו שבות גמור

שלא בשינוי ⁶⁶⁹ .

ואם אין לו צער גדול, ולא חולי הכולל כל

הגוף, אלא מקצת חולי, אזי מותר לו לעשות כל שבות מדברי סופרים על ידי נכרי, אפילו

שלא בשינוי ⁶⁷⁰ , כמו שנתבאר בסי' ש"ז ⁶⁷¹ . אבל לא על ידי ישראל אפילו בשינוי ⁶⁷² . ולכן מותר לעשות לו רפואה מבחוץ על

ידי נכרי שיניחנה שם עליו ⁶⁷³ , כיון שהוא אינו עושה מעשה בזה. ואף

שמסייע לו קצת אין בכך כלום ⁶⁷⁴ כמו שנתבאר למעלה ⁶⁷⁵ (אבל אסור לאכול מאכלים הניכרים שהם

לרפואה על דרך שיתבאר ⁶⁷⁶ ).

אבל אם אין לו אפילו מקצת חולי אלא

מיחוש בעלמא, אסור לעשות לו אפילו על ידי נכרי שום דבר הניכר שהוא לרפואה ⁶⁷⁷ , כמו שנתבאר למעלה ⁶⁷⁸ :

כא כל שאסור לעשות על ידי ישראל, אסור

אפילו על ידי החולה בעצמו. אבל כשעושה לו הנכרי מותר לחולה לסייעו קצת, כגון נכרי

הכוחל ⁶⁷⁹ לעין ישראל בסוף החולי שהיא קודחת מעט,

מותר לו לפתוח ולסגור העין שיכנס בה הכחול יפה, שמסייע אין בו ממש ⁶⁸⁰ , כל שהיה יכול הנכרי לעשותו בלבדו בלא

סיוע הישראל, אלא שלא היה הישראל מעכב על ידו ⁶⁸¹ , כמו שנתבאר למעלה ⁶⁸² . ואפילו כשהנכרי עושה לו מלאכה גמורה

במקום שמותר, מותר לחולה לסייעו בענין זה שנתבאר ⁶⁸³ .

(ואע"פ שהמסייע למלאכה גמורה הוא

שבות גמור מדברי סופרים, כמ"ש בסי' שמ"ו ⁶⁸⁴ , ואף כשמסייע לשבות עכ"פ הוא שבות

דשבות. מכל מקום כאן כיון שהתירו שבות אמירה לנכרי לצורך החולה, הוא הדין שיש

להתיר שבות הסיוע, כיון שיש בו גם כן צורך החולה, שעל ידי כך נעשית הרפואה יותר

בטוב ממה שהיתה נעשית על ידי הנכרי לבדו ⁶⁸⁵ , כגון סגירת העין שיכנס בו הכחול יפה,

וכן פתיחת העין להכניס בו הכחול, או לפתיחת הפה להוציא השן ⁶⁸⁶ , אף שהיה הנכרי יכול לעשותה בלבדו, מכל

מקום לא הצריכו חכמים לכך, להטיל זה על הנכרי ושלא יעשהו מי שהדבר שייך לו לעשותו,

דהיינו החולה בעצמו. אבל כשהנכרי עושה שאר דבר האסור אפילו מדברי סופרים אין

לישראל (אחר) לסייעו בעשייתו, כיון שאין צורך כלל בסיועו, שהרי הנכרי יכול לעשותו

בלבדו. אבל אם יש איזה צורך בסיועו, שעל ידי כך נעשית הרפואה יותר בטוב ממה שהיה

עושה הנכרי בלבדו, מותר אף לישראל אחר לסייעו קצת ⁶⁸⁷ ).

ואם אי אפשר להעשות כלל בלתי סיוע

הישראל, אסור אף לחולה עצמו לסייעו ⁶⁸⁸ :

כב מותר לומר לנכרי לעשות תבשיל לקטן שאין

לו מה לאכול, שסתם צרכי קטן דינם כצרכי חולה שאין בו סכנה ⁶⁸⁹ . ומותר להאכילו מוקצה אפילו בידים אם

אי אפשר בענין אחר ⁶⁹⁰ :

כג לא התירו אמירה לנכרי בשביל חולה אלא

כשצריך לה בשבת, אבל לא לצורך מוצאי שבת ⁶⁹¹ :

כד הקיז דם ונצטנן ⁶⁹² , סכנה היא ⁶⁹³ , ועושין לו מדורה בשבת אפילו בתקופת

תמוז. אבל לחולה אחר, אע"פ שיש בו סכנה, מכל מקום אין בצינה סכנה לו, שאפשר

לחממו בבגדים ⁶⁹⁴ . לכן אין עושין לו מדורה אלא על ידי נכרים ⁶⁹⁵ , אלא אם כן אין שם בגדים לחממו בהם.

ולהאומרים ⁶⁹⁶ שכל חולה שיש בו סכנה עושין לו על ידי ישראל

כל מה שרגילין לעשות לו בחול, אע"פ שאין במניעת הדבר ההוא סכנה, (מכל מקום)

מותר לעשות לו גם כן מדורה על ידי ישראל כדרכו בחול (וכבר נתבאר למעלה ⁶⁹⁷ היאך יש לנהוג במדינות אלו):

כה אין נותנין יין לתוך העין, מפני שניכר

הדבר שמתכוין לרפואה. אבל מותר ליתנו על גבי העין, מפני שאינו נראה אלא כרוחץ, ולא

כמתכוין לרפואה. והוא שאינו פותח וסוגר העין ⁶⁹⁸ , אבל אם פותחה וסוגרה שיכנס בה היין, ניכר

הדבר שמתכוין לרפואה ואסור ⁶⁹⁹ . ועכשיו שאין דרך לרחוץ ביין, אסור בכל

ענין ⁷⁰⁰ , כשמתכוין לרפואה ⁷⁰¹ :

כו רוק תפל, דהיינו כל שלא טעם כלום

משניעור משינתו, והוא חזק ומרפא, אסור ליתנו אפילו על גבי העין, שאינו נראה כרוחץ,

שאין דרך לרחוץ ברוק מפני מאיסותו ⁷⁰² . אבל אם רוחץ פיו במים ואחר כך מעבירם

על עיניו, אע"פ שרוק תפל מעורב בהם, מותר, מפני שאינן מאוסין לרחוץ בהם ⁷⁰³ . ואם אינו יכול לפתוח עיניו, מותר

ללחלחם אפילו ברוק תפל לבדו, שלא אסרו אלא במתכוין לרפואה, אבל זו אינה רפואה ⁷⁰⁴ :

כז שורה אדם קילורין ⁷⁰⁵ רכין וצלולין ⁷⁰⁶ מערב שבת ונותן על גבי העין בשבת

לרפואה, ואין גוזרים משום שחיקת סמנים, שכיון שהצריכוהו לשרותן מערב שבת יש לו

היכר בזה, שאסור לעסוק ברפואות בשבת. ואין לחוש למראית העין, מפני שאינו נראה אלא

כרוחץ, שכיון שהוא רך וצלול סבור הרואה שהוא יין ⁷⁰⁷ . ובלבד שלא יפתח ויסגור העין, שאז מוכח

שמתכוין לרפואה ⁷⁰⁸ . אבל קילור עב אסור ליתנו על גבי עין

בשבת, מפני שניכר שהוא לרפואה, ואם הניחו עליה מבעוד יום מותר ⁷⁰⁹ כמ"ש בסי' רנ"ב ⁷¹⁰ :

כח מעבירין גלדי מכה וסכין בשמן ⁷¹¹ , במקומות שדרכן לסוך אף שלא לרפואה

כמ"ש בסי' שכ"ז ⁷¹² .

אבל לא יסוך בחֵלֶב, מפני שנימוח ⁷¹³ , ואסור מטעם שנתבאר בסי' שכ"ו ⁷¹⁴ .

ואפילו בגמר מכה, דהיינו שכבר נתרפאה

ואין לו צער ממנה, מותר להעביר גלדיה ולסוכה לתענוג בעלמא ⁷¹⁵ .

אבל אין נותנין שמן וחמין מעורבים יחד

על גבי מכה ⁷¹⁶ , ולא על גבי מוך ליתנו עליה ⁷¹⁷ , מפני שניכר שמתכוין לרפואה ⁷¹⁸ . אבל נותנן על בשרו חוץ למכה, שאז אינו

מוכח שמתכוין לרפואה, והם שותתים ויורדים למכה ⁷¹⁹ . אבל מותר לתת עליה שמן לבדו במקומות

שדרכן לסוך שלא לרפואה ⁷²⁰ . וכן מותר לתת עליה חמין לבדן ⁷²¹ , אם הוחמו מערב שבת ⁷²² .

וכן (מותר ליתן שמן לבדו) על גבי מוך

ליתנו עליה (אבל לא חמין אפילו לבדן ⁷²³ (אם אין המוך (עיין סי' ש"א ⁷²⁴ ) מיוחד לכך), משום גזרה שמא יסחוט. אבל

בשמן אין גוזרים שמא יסחוט ⁷²⁵ , כמ"ש בסי' ש"כ ⁷²⁶ ):

כט מותר ליתן על גבי המכה ספוג וחתיכות

בגדים יבשים, אם הם חדשים, מפני שאינן לרפואה, אלא כדי שלא יסרטו בגדיו את המכה ⁷²⁷ . אבל לא חתיכות בגדים ישנים שהן מרפאות ⁷²⁸ .

במה דברים אמורים כשלא היו מעולם על

המכה, אבל אם היו כבר על המכה, שוב אינן מרפאות אע"פ שהן ישנות, ומותר ליתנו

על גבי מכה בשבת ⁷²⁹ :

ל נותנין עלה על גבי המכה בשבת, שאינו

אלא כמשמרה, חוץ מעלי גפנים שהם לרפואה ⁷³⁰ , והוא הדין כל עלין שהן מרפאין ⁷³¹ .

ואם נתנם עליה מבעוד יום והסירם מעליה

משחשכה, אפילו במזיד, מותר להחזירה, מפני שלא אסרו כל רפואה משום גזרת שחיקת סמנים

אלא כשמתחילה בשבת, אבל לא כשכבר עשאה לו מבעוד יום ומחזירה לו בשבת ⁷³² .

אבל רטייה שהסירה מעל גבי המכה במזיד ⁷³³ , אפילו עודה בידו אסור להחזירה, גזרה

שמא ימרח ויחליק הגומות שבה, ויתחייב משום ממחק ⁷³⁴ כמ"ש בסי' שי"ד ⁷³⁵ . אבל אם הוחלקה מעל גבי המכה מאליה

משחשכה, לא גזרו בזה, ומותר להחזירה ⁷³⁶ , ואפילו אם נפלה ממנו לגמרי דינה

כהוחלקה ⁷³⁷ .

במה דברים אמורים כשנפלה על גבי כלי,

אבל אם נפלה על גבי קרקע, אם בא להחזירה הרי זה כמניחה בתחלה בשבת, ואסור ⁷³⁸ , גזרה שמא ימרח, ומשום גזרת שחיקת

סמנים ⁷³⁹ .

ועל ידי נכרי מותר להניחה על המכה אפילו

בתחלה ⁷⁴⁰ אם יש לו ממנה צער ומקצת חולי ⁷⁴¹ כמ"ש למעלה ⁷⁴² . אבל אסור לומר לנכרי לעשות הרטייה

בשבת, שמירוח הרטיה הוא מלאכה גמורה, ועל ידי נכרי הוא שבות גמור, ולא התירוהו אלא

אם כן חלה כל גופו או שיש סכנת אבר ⁷⁴³ כמ"ש למעלה ⁷⁴⁴ .

מגלה אדם קצת רטייה ומקנח פי המכה

ומחזירה עליה, וחוזר ומגלה קצתה השני ומקנח פי המכה ומחזירה עליה, שכיון שאינו

מסירה כולה בבת אחת מותר להחזירה. אבל לא יקנח את הרטייה, מפני שהוא ממרח ⁷⁴⁵ :

לא מכה שנתרפאה, מותר ליתן עליה רטייה

בתחלה בשבת, מפני שאינו אלא כמשמרה ⁷⁴⁶ שלא יסרטוה בגדיו, ואין לחוש שמא ימרח

או ישחוק סמנים, שכיון שכבר נתרפאה אינו בהול עליה כל כך שיבא לידי מירוח ושחיקת

סמנים ⁷⁴⁷ :

לב המפיס מורסא בשבת, אם כדי לעשות לה פה ⁷⁴⁸ בשביל שיכנס בה האויר לרפואה, הרי זה

חייב משום מכה בפטיש, מפני שהוא מתקן לה פתח ⁷⁴⁹ , וכל המתקן פתח לשום דבר תלוש חייב

משום תיקון כלי, שהוא תולדת מכה בפטיש, כמו שנתבאר בסי' שי"[ד] ⁷⁵⁰ , ומה לי תיקון כלי ומה לי תיקון מכה ⁷⁵¹ , לכן גם בתיקון פתח למכה יש בו משום

מכה בפטיש. ואע"פ שאין חייבין אלא על פתח העשוי להכניס ולהוציא, כמו שנתבאר שם ⁷⁵² , הרי אף פתח זה עשוי להכניס אויר

ולהוציא ליחה ⁷⁵³ תמיד ⁷⁵⁴ .

ואם הפיסה כדי להוציא ממנה הליחה ⁷⁵⁵ המצערתו ⁷⁵⁶ בלבד, ולא כדי להכניס בו אויר לרפואה,

מותר ⁷⁵⁷ . ואע"פ שממילא נעשה פתח הראוי

להכניס ולהוציא ⁷⁵⁸ , מכל מקום כיון שאינו צריך לכך ⁷⁵⁹ הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה ⁷⁶⁰ . ואף להאומרים שמלאכה שאינה צריכה

לגופה חייב עליה ⁷⁶¹ , מכל מקום כאן כיון שחיובו הוא משום

תיקון המכה, אם כן כשאינו צריך לתיקון זה ואינו מתכוין לו, אף שנעשה מאליו, אין זה

חשוב תיקון כלל, והרי זה כאילו לא עשה ולא כלום ⁷⁶² . אלא שיש לגזור שמא יתכוין לפתח ⁷⁶³ , ומשום צערו לא גזרו ⁷⁶⁴ .

ויש מי שאומר ⁷⁶⁵ שלא התירו אלא כשמפיסה לצורך הליחה של

עכשיו בלבד, ואינו חושש אם תחזור ותסתום, אבל אם חפץ שתשאר כך פתוחה להוציא ליחה

תמיד, אע"פ שאינו מתכוין להכניס לה אויר, אסור. וטוב לחוש לדבריו לעשות על

ידי נכרי ⁷⁶⁶ :

לג אבל אסור לחוך שחין שמוציא דם ⁷⁶⁷ , ויש בו משום חובל ⁷⁶⁸ . ואינו דומה להוצאת ליחה, שהליחה אינה

מחוברת ומובלעת בבשר, אלא כמופקדת ⁷⁶⁹ ונתונה בתוך כלי ⁷⁷⁰ , וכשמפיס השחין להוציאה אינו אלא כפותח

כלי להוציא מה שבתוכו ⁷⁷¹ , מה שאין כן בדם שהוא מחובר ומובלע

בבשר ⁷⁷² :

לד נקב שבמכה שכבר נפתח ובא להרחיבו בשבת ⁷⁷³ , אפילו כל שהוא ⁷⁷⁴ , אסור.

אבל אם חזר ונסתם, יש להסתפק אם מותר

לחזור ולפתחו בשבת כבתחלה, כמו שמותר לפתוח נקב שנסתם בכלי, כמ"ש בסי'

שי"ד ⁷⁷⁵ . וכן אותם שיש להם נקב בזרוע שקורין

אפטור"א ⁷⁷⁶ , ונסתם הנקב קצת, יש להסתפק אם מותר

ליתן בתוכו קטנית שיפתח ⁷⁷⁷ .

ורטייה מותר ליתן על האפטור"א ⁷⁷⁸ , שהרי היא כמכה שנתרפאה, שמותר ליתן

עליה רטייה כמ"ש (בסי' זה ⁷⁷⁹ ). ויש מי שאוסר ⁷⁸⁰ ליתן על האפטור"א (ויש לחוש לדבריו). ואם יודע שמוציא דם

כשמקנחה, לא יקנחה בשבת, דפסיק רישיה הוא. אבל מותר להחליף בגד אחר, שאם לא יחליף

יסריח, וגדול כבוד הבריות, וגם יש לו צער מזה ⁷⁸¹ . במה דברים אמורים במכה זו שיש בה נקב,

אבל במכה שאין בה נקב, אסור להחליף הבגד או הנייר, (לפי) שמושך ליחה מהמכה ⁷⁸² (בנטילתו אותם מעליה), ואסור משום מפרק

כמו שיתבאר ⁷⁸³ . וכל שכן שלא יניח צוק"ר זל"ב על המכה שאין בה נקב ⁷⁸⁴ :

לה מי שנגפה ידו או רגלו ⁷⁸⁵ שלא מחמת ברזל ⁷⁸⁶ , צומתה ביין כדי להעמיד הדם, אבל לא

בחומץ, מפני שהוא חזק ויש בו משום רפואה ⁷⁸⁷ . ואם הוא מעונג, אף היין מועיל לו כמו

החומץ ⁷⁸⁸ , ואסור כשאין המכה על גב היד או על גב

הרגל, שאז מותר לחלל עליה אפילו במלאכה גמורה ⁷⁸⁹ . וכן אם היא מחמת הכאת ברזל, כמ"ש

למעלה ⁷⁹⁰ :

לו מי שנשמט פרק ידו או רגלו, דהיינו שיצא

העצם ממקומו, לא ישפשפנו הרבה בצונן, שזהו רפואתו, אלא רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא ⁷⁹¹ :

לז צפורן שפירשה, וציצין שהם כמין רצועות

דקות שפירשו מעור האצבע סביב הצפורן, אם פירשו רובן, כיון שהם קרובים להנתק, אין

בהם משום גוזז מן התורה, אפילו כשחותכן בכלי, אלא שאסור מדברי סופרים. אבל להסיר

ביד, שאין זו דרך גזיזה, מותר אפילו לכתחלה ⁷⁹² אם הן מצערות אותו. והוא שפירשו כלפי

מעלה ⁷⁹³ , דהיינו שהתחילו לפרוש [ל]צד הצפורן ⁷⁹⁴ . ויש אומרים ⁷⁹⁵ שכלפי מעלה הוא כלפי הגוף ולא כלפי

הצפורן. וצריך לחוש לשני הפירושים ⁷⁹⁶ .

ואם לא פירשו רובן ונטלן ביד, פטור אבל

אסור. חתכן בכלי, חייב ⁷⁹⁷ משום גוזז ⁷⁹⁸ . ואף להאומרים שמלאכה שאינה צריכה

לגופה פטור ⁷⁹⁹ , ויש ⁸⁰⁰ אומרים ⁸⁰¹ שבגוזז חייב לדברי הכל, מטעם שיתבאר

בסי' ש"מ ⁸⁰² :

לח החושש בשיניו, לא יגמע בהן חומץ ויפלוט,

שניכר הוא שהוא לרפואה. אבל מגמע ובולע, או מטבל בו פתו ויאכלנו כדרכו בחול ⁸⁰³ .

ואפילו על ידי נכרי אסור לעשות לו שום

דבר, אף על פי שאין באותו דבר שום סרך מלאכה אפילו מדברי סופרים, אלא שניכר שהיא

לרפואה ⁸⁰⁴ .

במה דברים אמורים במיחוש בעלמא, אבל אם

יש לו צער כל כך עד שנחלש כל גופו ממנו ⁸⁰⁵ , מותר לעשות על ידי נכרי ⁸⁰⁶ כל דבר שאין איסורו אלא מדברי סופרים

כמו שנתבאר למעלה ⁸⁰⁷ :

לט החושש בגרונו לא יערענו בשמן ⁸⁰⁸ , דהיינו להשהות שמן בפיו טרם שיבלענו,

שניכר שמכוין לרפואה ⁸⁰⁹ . אבל בולע הוא שמן ואם נתרפא נתרפא ⁸¹⁰ .

ויש אוסרים ⁸¹¹ אפילו לבלוע, מפני שהשמן הוא מזיק לגוף,

ואין דרך לשתותו אלא לרפואה ⁸¹² . והכל לפי המקום והזמן, שאם אין דרך

בריאים לבלוע, אסור ⁸¹³ . אבל מותר ליתן שמן הרבה לתוך אניגרון

ולבלוע ⁸¹⁴ , שאז אינו מזיק לגוף, ואינו ניכר

שמתכוין לרפואה אלא לשתיה. ובלבד שיבלענו מיד, ולא ישהנו בפיו ⁸¹⁵ , ואין צריך לומר שלא יפלטנו, שאז ניכר

שמתכוין לרפואה ⁸¹⁶ :

מ הגונח מכאב לב, שרפואתו לינק בפיו מן

הבהמה, מותר לינק בשבת ⁸¹⁷ . מפני שמפרק כלאחד יד הוא, שאין דרך לינק בפיו אלא לחלוב לתוך

כלי ולשתות ממנו, לפיכך אין ביניקה איסור מן התורה אלא מדברי סופרים ⁸¹⁸ , ומשום צערו לא גזרו ⁸¹⁹ .

במה דברים אמורים בצער של הגונח, אבל אם

אין לו אלא צער של רעב, אסור לינק מהבהמה בשבת, אבל ביום טוב מותר לינק ⁸²⁰ (אם אי אפשר לו לחלוב על ידי נכרי ⁸²¹ וגם אין לו מאכל לחלוב לתוכו ⁸²² ):

מא לא תקיל אשה חלב מדדיה לתוך הכוס או

לתוך הקדרה להניק את בנה ⁸²³ , מפני שהחולב לתוך כלי מפרק גמור הוא

וחייב משום דש ⁸²⁴ , ולא התירו מלאכה גמורה אלא במקום סכנה ⁸²⁵ .

אבל מותר לאשה לקלח מהחלב בכדי שיאחוז

התינוק את הדד וינוק ⁸²⁶ , שכיון שהחלב הזה הולך לאיבוד אין בו

משום מפרק מן התורה אלא מדברי סופרים ⁸²⁷ , כמ"ש בסי' ש"כ ⁸²⁸ , ולצורך התינוק לא גזרו ⁸²⁹ .

אבל אסור להתיז מחלבה על מי שנשף בו רוח

רעה, מפני שאין בו סכנה וגם לא צער גדול ⁸³⁰ , כדי שנתיר לו איסור מדברי סופרים על

ידי ישראל, כמו שהתירו בגונח ⁸³¹ ודומיו. עיין סוף סי' ש"ל ⁸³² :

מב אין לועסין מין שרף הנקרא מצטכי ⁸³³ , ולא שפין את השינים בסם. אימתי בזמן

שמתכוין לרפואה, אבל אם אינו מתכוין אלא משום ריח הפה מותר ⁸³⁴ :

מג כל אוכלין ומשקין שהם מאכל בריאים מותר

לאכלן ולשתותן לרפואה ⁸³⁵ , אע"פ שהם קשים לקצת דברים וניכר

קצת שמתכוין לרפואה ⁸³⁶ , כגון טחול שקשה לבני מעיים אלא שיפה

ומועיל לשינים, או כרשינין שקשין לשינים אלא שיפין ומרפאין לבני מעים ⁸³⁷ , אעפ"כ כיון שדרך הבריאים לאכלן

לפעמים גם שלא לרפואה מותר לאכלן גם לרפואה ⁸³⁸ .

וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים, אסור

לאכלו ולשתותו לרפואה ⁸³⁹ , גזרה משום שחיקת סמנים ⁸⁴⁰ . והוא שיש לו מיחוש בעלמא ומתחזק והולך

כבריא, אע"פ שכואב לו מאד ⁸⁴¹ .

אבל אם חלה ממנו כל גופו, אע"פ

שמתחזק והולך, ואין צריך לומר אם נפל למשכב ⁸⁴² , כבר נתבאר למעלה ⁸⁴³ שיש מתירין.

אבל אם אין לו מיחוש כלל, ואינו מתכוין

כלל לרפואה ⁸⁴⁴ אלא לצורך אחר, כגון האוכל שרפים

מתוקים וגומע ביצה חיה כדי להנעים הקול, מותר ⁸⁴⁵ . אבל כשמתכוין לרפואה אסור אע"פ

שהוא בריא גמור ואין לו שום מיחוש ⁸⁴⁶ :

מד אין עושים אפיקטוזין, דהיינו גרמת קיא

שלא לצורך רפואה ⁸⁴⁷ , אפילו בחול, משום הפסד אוכלין שבמעיו,

שמתוך כך הוא רעב וחוזר ואוכל ⁸⁴⁸ . ואם מצטער מרוב המאכל, בחול מותר

אפילו בסם ⁸⁴⁹ . ובשבת אסור בסם, מפני שדומה לרפואה,

אבל מותר להכניס ידו לתוך גרונו עד שיקיא ⁸⁵⁰ :

מה החושש במעיו, מותר לכפות עליהם כוס

שעירו ממנו חמין, אע"פ שעדיין יש בו הבל ⁸⁵¹ . וכן מותר להעלות אזנים, דהיינו גידי

האוזן שיורדין לפעמים ומתפרקין הלחיים, מעלין אותם ⁸⁵² בין ביד בין בכלי ⁸⁵³ , וכן להעלות אונקלי, דהיינו תנוך שכנגד

הלב שנכפף לצד פנים ⁸⁵⁴ , מפני שכל אחד מאלו אין עושין אותו

בסממנים כדי שנחוש לשחיקה, ויש לו צער מהם ⁸⁵⁵ :

מו וכן מי שנשתכר, שרפואתו לסוך כפות ידיו

ורגליו בשמן ומלח, מותר לסוכם בשבת ⁸⁵⁶ מטעם זה ⁸⁵⁷ . ואין ללמוד מזה היתר לאותם שנוהגים

בקצת מדינות להשים תוך החוטם אפר מעשב כתוש להפיג השכרות, כי אותו אפר פעולתו

כרפואה לשאר דברים גם כן, ושייך בו גזרת שחיקת סמנים ⁸⁵⁸ :

מז אסור לשפשף על הגוף בכח, אפילו לתענוג

בעלמא ⁸⁵⁹ , כמ"ש בסי' שכ"ז ⁸⁶⁰ . ואין צריך לומר כדי שייגע ויזיע, וכן אסור לייגע עצמו בשאר

דבר כדי שיזיע לרפואה ⁸⁶¹ , גזרה שמא ישחק וישתה סמנים המביאים

זיעה ⁸⁶² . ואסור לדחוק כריסו של תינוק כדי

להוציא הרעי, שמא יבא להשקותו סמנים המשלשלים ⁸⁶³ :

מח רוחצין לרפואה במי גרר, ובמי חמתן,

ובמי טבריא, ובמים היפים שבים הגדול, אע"פ שהם מלוחים, לפי שכן דרך לרחוץ בהם

אף שלא לרפואה, ואינו ניכר שמכוון לרפואה. אבל לא במים הרעים שבים הגדול, ולא במי

משרה, שהם מאוסים ואין דרך לרחוץ בהם שלא לרפואה ⁸⁶⁴ .

במה דברים אמורים כששוהה בהם, אבל אם

אינו שוהה מותר, שאינו נראה אלא כמיקר ⁸⁶⁵ . ובמקום שאין דרך לרחוץ בחמי טבריא אלא לרפואה, אסור לרחוץ

בהם בשבת לרפואה, אפילו אינו שוהה בהם ⁸⁶⁶ :

מט אין רוחצין במים המשלשלים, ולא בטיט

שטובעין בו ⁸⁶⁷ , ואין שותין משקה המשלשל ⁸⁶⁸ , אפילו הוא מאכל בריאים ואינו שותהו

לרפואה כלל ⁸⁶⁹ , מפני שכל אלו צער הם, וכתוב וקראת

לשבת עונג ⁸⁷⁰ :

נ לוחשין על נחשים ועקרבים בשביל שלא

יזיקו, אע"פ שאינן רצין אחריו, ואין בכך משום צידה ⁸⁷¹ , אפילו להמחייבים במלאכה שאינה צריכה

לגופה ⁸⁷² :

נא נותנין כלי על גבי העין להקר, והוא

שיהא כלי המותר בטלטול. והוא הדין מה שעושין לאדם שחש בעיניו שמקיפין אותו בטבעת

כדי שלא יתפשט הנפח ⁸⁷³ :

נב עצם שיצא ממקומו, אסור להחזירו, מפני

שדומה לבונה ⁸⁷⁴ (ועוד שכל רפואה אסורה ⁸⁷⁵ ). ואפילו לשפשפו הרבה בצונן אסור,

כמ"ש למעלה ⁸⁷⁶ . אבל עצם שנשבר, מחזירים אותו למקומו ⁸⁷⁷ , שאם לא יחזירוהו בשבת יש בזה סכנה

לאותו אבר, ובמקום סכנת אבר לא גזרו ⁸⁷⁸ :

נג אסור להניח בגד על מכה שיוצא ממנה דם,

מפני שהדם יצבע אותו ⁸⁷⁹ . ואף על פי שמקלקל הוא, מכל מקום אסור

מדברי סופרים ⁸⁸⁰ . וכל שכן בבגד אדום שמתקנו ⁸⁸¹ .

ואי אפשר לו להוציא תחלה את הדם מהמכה,

משום חובל ⁸⁸² , כמ"ש למעלה ⁸⁸³ . אלא כיצד יעשה, כורך עליה קורי עכביש

ומכסה בהם כל הדם וכל החבורה, ואחר כך כורך עליה סמרטוט ⁸⁸⁴ . ויש מפקפקים לאסור כריכת קורי עכביש

מפני שמרפאים ⁸⁸⁵ , אלא ירחוץ במים או ביין תחלה להעביר

הדם שבמכה, ואחר כך יכרוך עליה הסמרטוט ⁸⁸⁶ . וטוב לחוש לדבריהם ⁸⁸⁷ . אבל העיקר כסברא הראשונה ⁸⁸⁸ :

נד אסור למצוץ בפיו דם מהמכה משום חובל ⁸⁸⁹ , ובמילה לא התירו אלא מפני הסכנה ⁸⁹⁰ . ולכן אסור למצוץ דם שבין השנים ⁸⁹¹ (ואע"פ שהוא מפרק כלאחר יד, מכל

מקום אסור מדברי סופרים ⁸⁹² ). ואסור להניח על המכה דבר המושך דם

וליחה משום מפרק ⁸⁹³ . ואף על פי שמושך מעצמו, מכל מקום כיון

שהוא מניחו שם כדי למשוך הרי זה כחובל ומפרק בידיו:

נה אסור לשום פתילה בפי הטבעת, כדרך

שנוהגים לעשות למי שהוא עצור, אלא אם כן ישים אותה בשינוי, שיאחזנה בשתי אצבעותיו

ויניחנה בנחת, משום השרת נימין ⁸⁹⁴ , כמו שנתבאר בסי' שי"ב ⁸⁹⁵ .

אבל אסור לעשות קריסטי"ר ⁸⁹⁶ , אפילו על ידי שינוי, אפילו הכינה

מאתמול (משום גזרת שחיקת סמנים), אם לא בחולה. וגם בחולה צריך ליזהר שלא יבא לידי

מלאכה גמורה של תורה ⁸⁹⁷ . (וכן) אם אפשר לעשות על ידי נכרי יעשה

על ידי נכרי ⁸⁹⁸ :

[533] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן

זה:

(א)

איסור רפואה בשבת (ס"א).

(ב)

חולי שיש בו סכנה (ס"ב-יח).

(ג)

חולי שאין בו סכנה (סי"ט-נה).

*

בסימן

זה נתבארו שבע דרגות בחולי, ודיניהם לענין שבת:

(א)

" חולי של סכנה , מצוה לחלל עליו את השבת ... ואפילו

ספק נפשות דוחה את השבת " (ס"ב-יח).

(ב)

" סכנת אבר ", מחללין עליו השבת "באיסורי דברי סופרים"

(סי"ט; ל).

(ג)

" נפל מחמת חליו למשכב ", "צרכיו נעשין על ידי

נכרי, אפילו במלאכות גמורות של תורה" (ס"ג; יט; ל).

(ד)

" יש לו צער גדול ,

מותר לעשות לו על ידי ישראל כל שבות הנעשה בשינוי אפילו הוא מלאכה" (ס"כ

וס"מ).

(ה)

" מקצת חולי",

"מותר לו לעשות כל שבות מדברי סופרים על ידי נכרי" ( ס"כ;

ל).

(ו)

" מיחוש בעלמא , אסור לעשות לו אפילו על ידי נכרי

שום דבר הניכר שהוא לרפואה " (ס"א; כ; לח; מג).

(ז)

" בריא גמור ואין לו שום מיחוש ",

"כשמתכוין לרפואה אסור" (סמ"ג).

לכללות סימן זה ראה "רפואה

בשבת, מתוך שו"ע אדמו"ר הזקן", בירור הלכות רפואה בשבת בהיבט המעשי

בזמנינו, לפי שיטת רבינו, ולאור פסיקת גדולי הפוסקים בדורות האחרונים.

הבא לפנינו – עיקרו ביאור דברי

רבינו, ומקורותיו.

[534] משנה

ק[י]א , א (החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ ... החושש במתניו לא יסוך יין

וחומץ). גמרא ע"ז כח, א (חושש הוא דלא). רמב"ן תורת האדם שער המיחוש (אבל

מיחוש שאין בו חולי, ואין אדם חולה ממנו, אלא מתחזק והולך כבריא בשוק, בזה לא

התירו ... וזהו החושש בשניו לא יגמע בהן את החומץ). שו"ת הרשב"א ח"ג

סי' ערב (וחשש חולי בעלמא, שאינו נופל למשכב, אסור ... וכדאמרינן בפרק אין מעמידין,

החושש בשיניו, לא יגמע בהם את החומץ. ואמרינן חושש שאני). ר"ן (לט, ב) סוד"ה

ומהא (אבל במיחוש, שאדם מתחזק בו והולך כבריא, לא ... וזו היא ששנינו החושש בשיניו

לא יגמע בהן את החומץ). מ"מ פ"ב ה"י (אבל חושש והוא מתחזק והולך

כבריא אין מתירין לו). שו"ע ס"א (מי שיש לו מיחוש בעלמא, והוא מתחזק

והולך כבריא, אסור לעשות לו שום רפואה).

[535] גמרא

קכט, א (כל צרכי חולה נעשין על ידי ארמאי בשבת), רמב"ן תורת האדם שער המיחוש

(אבל מיחוש ... לא התירו שבות כלל, ואפילו על ידי גוי). שו"ת הרשב"א שם

(וחשש חולי בעלמא שאינו נופל למשכב, אסור לעשות מלאכה אפילו על ידי עכו"ם,

דצרכי חולה אמרו, ולא צרכי החושש). ר"ן שם (ומסתברא דכי שרינן להו

לומר על ידי נכרי, הני מילי בחולה שהוא נופל מחמת חליו למשכב, אבל במיחוש שאדם

מתחזק בו והולך כבריא, לא). מ"מ שם (חולה שאין בו סכנה עושין לו כל

צרכיו על ידי נכרי ... דוקא בדבר שיש בו ממנו חולי ... אבל חושש והוא מתחזק והולך

כבריא, אין מתירין לו אפילו שבות דדבריהם ואפילו על ידי נכרי ... עד כאן כתב

הרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל, ודברים ברורים הם). שו"ע שם

(ואפילו על ידי גוי). מ"א סוף סקי"ב (ומיחוש בעלמא, אפילו על ידי

עכו"ם אסור, וכמ"ש ס"א).

והיינו ש"נופל למשכב"

מותר לעשות על ידי נכרי אפילו מלאכה גמורה. "מיחוש בעלמא", אסור לעשות

על ידי נכרי אפילו שבות. משא"כ "מקצת חולי" מותר לעשות שבות על ידי

נכרי.

[536] סוף

ס"כ (אבל אם אין לו אפילו מקצת חולי אלא מיחוש בעלמא, אסור לעשות לו אפילו על

ידי נכרי שום דבר הניכר שהוא לרפואה, כמו שנתבאר למעלה), וסל"ח (ואפילו על

ידי נכרי אסור לעשות לו שום דבר, אף על פי שאין באותו דבר שום סרך מלאכה אפילו

מדברי סופרים, אלא שניכר שהיא לרפואה ... במיחוש בעלמא), וסמ"ג (וכל שאינו

מאכל ומשקה בריאים, אסור לאכלו ולשתותו לרפואה, גזרה משום שחיקת סמנים. והוא שיש

לו מיחוש בעלמא, ומתחזק והולך כבריא).

וראה בהנסמן לעיל (הערה 533 ). לקמן (הערה 841 ).

[537] כדלקמן סמ"ג ( אם

אין לו מיחוש כלל ואינו מתכוין כלל לרפואה אלא לצורך אחר ... מותר).

[538]

משנה קיא, א (החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ ... החושש

במתניו לא יסוך יין וחומץ), ופרש"י (דאין אדם סך אותו אלא לרפואה), ודף קח,

א ד"ה כיוצא (דהיכא דמוכחא מילתא דלרפואה עביד אסור). ובברכות לו, א ד"ה

לא (מוכחא מילתא דלרפואה הוא, וחכמים גזרו על כל רפואות הניכרות משום שחיקת

סמנים). ר"ן שם (ולא עוד אלא אפילו דברים שהם מותרין לבריאים אסורין לו, כל

היכא שמעשיו מוכיחין שלרפואה הוא מתכוין). רמב"ן שם (ולא עוד אלא

דברים שאין בהם משום מלאכה ולא כלום בעולם, גזרו משום שחיקת סממנים). הובא במ"מ

שם.

וכן הוא לעיל סי' שכז ס"א (וכל

שהדבר ניכר שמתכוין לרפואה, אסור, מטעם שיתבאר בסי' שכ"ח). לקמן סי"ט

(מאכלים הניכרים שהם לרפואה), וס"כ (מאכלים הניכרים שהם לרפואה), וסכ"ה

(שניכר הדבר שמתכוין לרפואה), וסכ"ז (מפני שניכר שהוא לרפואה), וסכ"ח

(מפני שניכר שמתכוין לרפואה), וסל"ח (שניכר שהיא לרפואה), וסל"ט (שניכר

שמכוין לרפואה), וסמ"ג ( כל אוכלין ומשקין שהם מאכל בריאים,

מותר לאכלן ולשתותן לרפואה, אע"פ שהם קשים לקצת דברים, וניכר קצת שמתכוין

לרפואה ...

וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים, אסור לאכלו ולשתותו לרפואה ),

וסמ"ח (ניכר שמכוון לרפואה).

*

והיינו דוקא בדבר שרגילים לעשותו

בסממנים, כדלקמן סמ"ה (החושש במעיו מותר לכפות עליהם כוס שעירו ממנו חמין ...

מפני שכל אחד מאלו אין עושין אותו בסממנים, כדי שנחוש לשחיקה, ויש לו צער מהם).

ומכל מקום אסור לייגע עצמו עד שיזיע

לרפואה, מהטעם האמור לקמן סמ"ז (גזרה שמא ישחק וישתה סמנים המביאים זיעה).

וראה ספר רפואה בשבת.

[539] גמרא נ[ג] ,

ב (גזירה משום שחיקת סממנין), ופרש"י (דאי שרית שום רפואה, אתי למישרי שחיקת

סממנים, והוא איסורא דאורייתא דהוי טוחן). רמב"ם פכ"א ה"כ (אסור

לבריא להתרפאות בשבת, גזרה שמא ישחוק הסממנין), ופ"ח הט"ו (וכל השוחק

תבלין וסמנין במכתשת, הרי זה טוחן וחייב). טור ושו"ע ס"א (גזירה משום

שחיקת סמנים).

[540] משנה

יומא פג , א (כל ספק נפשות דוחה את השבת). טור ושו"ע ס"ב (מי שיש לו

חולי של סכנה, מצוה לחלל עליו את השבת).

[541] ברייתא

שם פד , ב (מפקחין פקוח נפש בשבת, והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות

מבית דין). טור ושו"ע ס"ב (והזריז הרי זה משובח) וסי"ג (כל הזריז

לחלל שבת בדבר שיש בו סכנה הרי זה משובח).

וכן הוא לקמן סי"ד (כל הזריז

לחלל שבת בדבר שיש בו סכנה הרי זה משובח). סי' שכט ס"א (כל פיקוח נפש דוחה את

השבת, והזריז הרי זה משובח).

[542] ירושלמי

יומא פ"ח ה"ה (תני, הזריז משובח, והנשאל מגונה, והשואל הרי זה שופך דמים).

טור (דגרסינן בירושלמי הנשאל הרי זה מגונה, והשואל הרי זה שופך דמים), ושו"ע ס"ב

(והשואל הרי זה שופך דמים). מ"א ס"ק א (והנשאל הרי זה מגונה).

[543] תרומת

הדשן ח"א סי' נח (לפי שהיה לו להודיע כבר לרבים), וח"ב סי' קנו (כלומר

שלא הודיע כבר). מ"א שם (שהי' לו לדרוש ברבים שמותר). ט"ז ס"ק ה (מטעם

שהנשאל היה לו כבר ללמד דבר זה עם רבים, שפקוח נפש דוחה שבת, כמ"ש ב"י

בשם תרומת הדשן).

[544] שם

במשנה פג, א (כל ספק נפשות דוחה את השבת). רמב"ם פ"ב ה"א (שספק

נפשות דוחה את השבת).

וכן הוא לעיל סי' רעח רס"א (שפקוח

נפש דוחה שבת אפילו בחשש ספק סכנה, כמו שיתבאר בסי' שכ"ח). סי' שטז סכ"ב

(וכל ספק נפשות דוחה את השבת, אפילו במלאכה גמורה של תורה). לקמן סי' שכט ס"ב

(וספק נפשות להקל).

[545] אחרי

יח, ה. שמואל בגמרא שם פה , ב (וחי בהם, ולא שימות בהם. אמר רבא

לכולהו אית להו פירכא ... אשכחן ודאי, ספק מנא לן, ודשמואל ודאי לית ליה פירכא).

ופירש רש"י (דשמואל לית ליה פירכא, אשר יעשה האדם המצות, שיחיה בהם

ודאי, ולא שיבא בעשייתה לידי ספק מיתה, אלמא מחללין על הספק).

וכן הוא לקמן סי' שכט סוף ס"ג

(שהרי אמרה תורה וחי בהם, שלא יוכל לבא בשום ענין לידי מיתת ישראל על ידי שמירת

המצות) וס"ח (הרי נאמר וחי בהם, ולא שיבא לידי ספק מיתה).

טעם נוסף נאמר בגמרא שם (ר' שמעון

בן מנסיא אומר ושמרו בני ישראל את השבת, אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור

שבתות הרבה). וכן הוא לעיל סי' שו סכ"ט (ומוטב לחלל עליה שבת אחת משתחלל היא

שבתות הרבה. שמטעם זה גם כן מחללין שבת בשביל פיקוח נפש, שאמרה תורה חלל עליו שבת

אחת כדי שישמור שבתות הרבה), ובקו"א שם ס"ק א (בגמרא פרק בתרא דיומא

דדוקא מוחי בהם מוכח דמחללין מספיקא, אבל משום שאמרה תורה חלל עליו כו', לא ידעינן

בספיקא, עיין שם).

וראה תניא סופכ"ד (שפיקוח נפש

דוחה שאר עבירות, וגם יעבור ואל יהרג, היינו כפירוש חז"ל אמרה תורה חלל עליו

שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה). לקוטי שיחות חכ"ז ע' 133 ואילך.

[546] תשובת

מהר"ם, בהגהות מיימוניות הל' מאכלות אסורות פי"ד אות ב (שאלו לרבי על

נכפה אחד ... והשיב כי נכפה חולי גדול ... מותר אם הרפואה ידועה, ואם אין הרפואה

ידועה אין להתיר). רמ"א יו"ד סוס"י קנה (וכל חולה שמאכילין לו

איסור, צריכים שתהא הרפואה ידועה או על פי מומחה). מ"א כאן סק"א (ועביו"ד

סוס"י קנ"ה דבעינן שתהא הרפואה ידועה או על פי מומחה).

עיין במ"ש לעיל

בסי' שו בקונטרס אחרון סק"א (דבעינן שתהא ידועה או על פי מומחה,

כמ"ש רמ"א ביו"ד סוף סי' קנ"ה, ומג"א ריש סי' שכ"ח,

וכדמשמע במתניתין דיומא (פ"ג), עיי"ש בפירוש רש"י ורמב"ם), והיינו

במשנה שם פג, א (מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו), ופרש"י (ואע"פ

שנוהגין הרופאים ברפואה זו, אינה רפואה גמורה להתיר לו איסור בהמה טמאה על כך),

ובפירוש המשניות להרמב"ם שם (להאכיל את האדם ביום צום כפור יותרת כבד של כלב

שוטה אם נשך, מפני שאינו מועיל אלא בדרך סגולה).

וראה גם לעיל סי' שא סכ"ה (אין

יוצאין בקמיע שאינו מומחה). שו"ת צמח צדק או"ח סי' לח (בענין רפואות על

ידי סגולות).

[547] ר"ן

פי"ד (מ, א) ד"ה תנן (ואין אומרים נמתין לו, שלא ניחם לו חמין

בשבת עד שיאמרו הרופאים בודאי שאם ניחם לו חמין יתרפא, אבל אם היה ספק להם אם

יתרפא אם לאו, שלא נחלל עליו את השבת. קא משמע לן דלא אמרינן הכי, והיינו נמי

דקתני וספקו דוחה את השבת). ט"ז סק"ה (אם רואה סכנה בבירור, ויש

אפילו ספק הצלה, הזריז הרי זה משובח).

וראה קונטרס אחרון שם (רפואה שהיא

ודאי מרפאת בשאר פעמים, אלא שעכשיו בחולה זה אינו ידוע אם תועיל לו, דמחללין,

כמבואר בר"ן פי"ד גבי מחמין להברותו. ואפשר שלזה נתכוין הט"ז בסימן

שכ"ח סק"[ה] שכתב לחלל ברפואה אפילו בספק, כי היכי דלא ליפלוג על

רמ"א ביו"ד).

[548] ע"[ז]

כח , א (כל מכה של חלל (בחלל הגוף, רש"י) ... מחללין עליה את השבת). רמב"ם

פ"ב ה"ה (אם יש מכה בחלל גופו ... מחללין עליו את השבת). טור ושו"ע

ס"ג (כל מכה של חלל ... מחללין עליה את השבת).

[549] ע"ז

שם (היכן מכה של חלל, פירש רבי אמי מן השפה (שפתיים, רש"י) ולפנים, בעי רבי

אליעזר ככי ושיני מאי, כיון דאקושי נינהו (קשין הן, רש"י) כמכה דבראי דמו, או

דלמא כיון דגואי קיימי כמכה של חלל דמו). רא"ש ע"ז פ"ב סוס"י ח

(ולא איפשיטא, וספק נפשות להקל, ומחללין עליה את השבת). קיצור פסקי הרא"ש פי"ד

אות ה (כל מכה של חלל, והיא מהשיניים ולפנים, מחללין עליה השבת). טור ושו"ע שם

(דהיינו מהשינים ולפנים, ושינים עצמם בכלל). שכיון דקיי"ל שגם השיניים הם

כלפנים, מובן שמה שאמרו "מן השפה ולפנים", פירושו "מן השיניים ולפנים,

ושיניים עצמם בכלל".

[550] מ"מ

פ"ב ה"ה (בחדושי הרשב"א ז"ל פירש, מכה של חלל, שנתקלקל אחד מן

האברים הפנימים מחמת מכה שיש בו, או מחמת בועה שנעשית בו, אבל מיחושים אינן נקראין

מכה, ואין מחללין עליהם את השבת, אלא אם כן הוא מיחוש שיש בו מכה. מורי הרב

נר"ו). ר"ן סוף פי"ד מ, א ד"ה מכה (וכתב הרשב"א

ז"ל בשם ה"ר יונה ז"ל, דהא דאמרינן דבמכה של חלל מחללין את השבת,

דוקא בשנתקלקל אחד מן האיברים הפנימים מחמת מכה או בועא וכיוצא בזה, אבל מיחושין

אין נקראין מכה ואין מחללין עליהם את השבת). שו"ע שם (ודוקא שנתקלקל אחד מהאברים

הפנימים מחמת מכה או בועה וכיוצא בזה).

[551] ע"ז

כח, א (החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ. חושש הוא דלא, הא כאיב ליה טובא, שפיר

דמי. דלמא תנא היכא דכאיב ליה טובא, חושש נמי קרי ליה). רמב"ן תורת האדם שער המיחוש

(ואמרו בפרק אין מעמידין, תנא היכא דכיבי לי' טובא נמי חושש קרי ליה, כלומר כיון

שאין אדם חולה מזה ואין בו סכנה כלל), ור"ן (לט, ב) סוד"ה ומהא (וזו היא

ששנינו החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ, ואמרינן נמי בפרק אין מעמידין דאפילו

היכא דכייבי ליה טובא חושש קא קרי ליה, לפי שדבר זה אינו חולי אלא מיחוש בעלמא).

והיינו שלפי מסקנת הגמרא, גם כאיב

טובא קרי ליה חושש, ואינו נחשב סכנת נפשות, ומה שאמרו מהשיניים ולפנים היינו כשיש

שם מכה או בועה.

*

שיטה נוספת היא שיטת הב"ח סד"ה

ומ"ש הלכך (אבל לפסק הלכה, היכא דככי ושיני כייבין ליה טובא, מודה הר"ן

דמחללין עליהן השבת, דכיון דבעיין לא איפשיטא, ספק נפשות להקל).

וכן מסיק לקמן יו"ד סי' קפז, בקונטרס

אחרון ס"ק יא ד"ה מה שכתב החכם צבי (ועיין ב"ח או"ח סי'

שכ"ח, בפירוש לשון הר"ן שבב"י שם, ובפירוש לשון ר"ת שבהגהות

מרדכי, דסבירא ליה נמי הכי, דכאב גדול מקרי מכה ממש. ומ"ש שם הר"ן בשם

הרשב"א דדוקא בועה וחבורה כו', לא פליג ודאי אתלמוד ערוך, ועל כרחך מיירי

בדלא כאיב טובא, רק חושש בעלמא, כמבואר שם בלשונו, אבל כאיב טובא בודאי יש איזו

בועא או חבורה), וראה בהערות שם, שקונטרס אחרון זה הוא ממהדורא בתרא, וחוזר בה

מכמה פרטים האמורים כאן ובהלכות נדה שם.

וכדי לתווך בין ב' השיטות, ביאר באמרי

יושר ח"ב סי' מג (ומ"ש הרב בסי' שכ"ח דאף כאב גדול לא חשיב כמכה של

חלל, היינו בנודע בבירור דאין שם מכה, אבל בספק יש להתיר, כמפורש בקונטרס אחרון

הנ"ל). וראה בדי השלחן סי' קלו סק"ה-ו.

[552] סי"ט

( יש לו מיחוש שמצטער כל כך עד שנחלש ממנו כל גופו, שאז

אע"פ שהולך, כנפל למשכב הוא דומה, הרי צרכיו נעשין על ידי נכרי אפילו במלאכות

גמורות של תורה ), וס"כ ( ואם ... אינו מצטער כל כך עד

שנחלש כל גופו (אבל על כל פנים יש לו צער גדול) ... מותר לו לעשות כל שבות מדברי

סופרים על ידי נכרי ... כמ"ש בסי' ש"ז) .

[553] ארחות

חיים הל' שבת סי' שלד (כתב הר' יהודה בר אבא מארי ז"ל בחדושיו, החושש

בשיניו ומצטער עליו להוציאה, אומר לעכו"ם להוציאה). הובא ב"י ד"ה

כתוב בא"ח. איסור והיתר הארוך שער נט סכ"ד (וכן התיר מהר"ז

ז"ל לתלוש שן על ידי עכו"ם בשבת, והיינו מטעמא דלעיל, דחולי שאין בו

סכנה אומר לכנעני ועושה). הובא בד"מ אות ב. רמ"א ס"ג (מי

שחושש בשיניו, ומצטער עליו להוציאו, אומר לגוי להוציאו).

[554] מ"א

סק"ג (צריך לומר שחלה ממנו כל גופו, כמ"ש סי"ז), משא"כ אם יש

לו צער ולא חלה כל גופו, " מותר לעשות על ידי נכרי כל דבר

האסור משום שבות".

[555] ביצה

כב, א (אמימר שרי למכחל עינא מנכרי בשבתא, איכא דאמרי אמימר גופיה כחל עינא מנכרי

בשבתא, אמר ליה רב אשי לאמימר ... מר קא מסייע בהדיה, דקא עמיץ ופתח, אמר ליה ...

מסייע אין בו ממש), ופרש"י (מי שאינו עושה מלאכה ממש, אלא מסייע מעט כי האי,

ובלאו הוא מתעבדא, אין בו ממש). ב"ח סוד"ה החושש (ואף על פי דהישראל

מסייעו, קיימא לן מסייע אין בו ממש, כדאסיקנא בפרק המצניע (צג א)). והיינו

כדאמרינן התם (זה יכול וזה אינו יכול, דברי הכל חייב ... זה שיכול, דאי זה שאינו

יכול ... מסייע אין בו ממש). מ"א סקט"ז (היינו שבלאו הכי נמי מתעבדא,

אלא שמסייע מעט).

וכן הוא לקמן ס"כ (ואף שמסייע

לו קצת, אין בכך כלום, כמו שנתבאר למעלה), וסכ"א ( מותר לו

לפתוח ולסגור העין שיכנס בה הכחול יפה, שמסייע אין בו ממש, כל שהיה יכול הנכרי

לעשותו בלבדו בלא סיוע הישראל, אלא שלא היה הישראל מעכב על ידו).

סי' שמ ס"ב ( ואף שהיא מטה אצבעותיה אליה ומסייעה עמה קצת, אין בכך

כלום שמסייע אין בו ממש ), ושם (והערות 1710 - 1712 ) נתבאר טעם ההיתר מן התורה ומדברי

סופרים. לקמן סי' תסח ס"ד (מותר להסתפר על ידי נכרי אף על פי שהישראל מטה

ראשו אליו, והרי הוא כמסייע קצת, אין בכך כלום, שמסייע אין בו ממש, לענין זה).

והיינו שלא כל ההלכות שוות לענין מסייע אין בו ממש, אלא "שמסייע אין בו ממש,

לענין זה". ונתבאר שם (הערה כו).

[556] לעיל

סי' רעח ס"א (שאין איסור מן התורה אלא במלאכה הצריכה לגופה), וס"ג (יש

חולקין על זה ואומרים שאפילו מלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה מן התורה ... והחילוקים

שבין ב' הסברות אלו להלכה ולמעשה יתבארו כל אחד ואחד על מקומו).

בדפוס זיטאמיר תר"ז ואילך,

נוספה כאן הערה: עיין מ"א סק"ג, וסי' שיו סוף סקט"ו, דמשמע דהוי

מלאכה שצריכה לגופה. מיהו לפי דעת הרז"ה סופי"ג, אפשר לומר דהוי מלאכה

שאינה צריכה לגופה, ודו"ק.

[וכתב בבדי השלחן סי' קלב סק"א

אות יב (וזו היא הגה ממוהרי"ל ז"ל, דבדפוס קאפסט תקע"ו אין זה כלל,

ואחר כך הוסיפו זה בדפוסים האחרים, ומוכח שזו היא הוספת מהרי"ל). ובאמת נפטר מהרי"ל

בשנת תקפ"ו (יותר מעשרים שנה לפני הוצאת זיטאמיר תר"ז)].

והיינו מ"ש במ"א ס"ק

ג (והוצאת שן, מלאכה דאורייתא, דהא חובל לרפואה), ובסי' שטז סוף ס"ק טו

(ונראה לי דחובל לרפואה חייב לכו"ע, עסי' שכ"ח).

מיהו בבעל המאור לח, רע"א (כל

מלאכה שהיא צריכה לדחות נזק מן העושה אותה, מלאכה שאינה צריכה לגופה היא). וראה

מראי מקומות וציונים.

[557] סעיף

כ ( ואם ... אינו מצטער כל כך עד שנחלש כל גופו (אבל על כל פנים יש

לו צער גדול) ... מותר לו לעשות כל שבות מדברי סופרים על ידי נכרי) .

[558] רבי

יוחנן ע"ז כח, א – לגירסת הרי"ף שם ח, ב ושבת מ, א (כל מכה שצריכה אומד,

אין מתרפאין מהן. מכה של חלל, אינה צריכה אומד). רמב"ם פ"ב ה"ה (הרי

זה חולה שיש בו סכנה ואינו צריך אומד שחוליו כבד הוא, לפיכך מחללין עליו את השבת

מיד בלא אמידה). רמב"ן בספר תורת האדם שער הסכנה ד"ה בפרק אין מעמידין

(מכה של חלל דאמרינן אינה צריכה אומד, לומר שאפילו אין שם בקיאין, וחולה נמי אינו

אומר כלום, עושים לו כל שרגילים לעשות לו בחול ממאכלים ורפואות שהן יפין לחולה,

ומחללין שבת ואין נשאלים כלל). טור ושו"ע ס"ד (מכה של חלל אינה צריכה

אומד, שאפילו אין שם בקיאים, וחולה אינו אומר כלום, עושים לו כל שרגילים לעשות לו

בחול).

[559] מ"מ

פ"ב הי"ד (שאם הוא שיש בו סכנה, הא משמע דלכל צרכיו מחללין, ואע"פ

שאין במניעת דבר שעושין לו סכנה). הובא ב"י ד"ה ומ"ש רבינו וכן,

וסי' של ד"ה ועושין מדורה. מ"א סק"ד (משמע אף על פי שאין בו

סכנה במניעת הדבר ההוא (מ"מ ב"י)), וס"ק יז (אם יש בו סכנה שרי, אף

על גב שאין בצינה סכנה, שאפשר לחממו בבגדים (מ"מ)).

[560] רמב"ן

שם (אבל כשיודעים ומכירים באותו חולי שהוא ממתין ואין צריך חילול, ודאי אסור לעשות

לו. וכל שכן בחולה או רופא אומרין אינו צריך דאין מחללין לעולם, אף על פי שהוא מכה

של חלל). טור ושו"ע שם (אבל כשיודעים ומכירים באותו חולי שממתין ואין צריך

חילול, אסור לחלל עליו אף על פי שהיא מכה של חלל). לבוש ס"ד (אבל כשיודעין

ומכירין באותו חולי שהוא ממתין ואינו צריך חילול, ודאי אסור לעשות לו, וכל שכן אם

חולה או רופא אומר שאינו צריך, שאין מחללין אף על פי שהיא מכה של חלל).

וראה תהלה לדוד סק"ה, וסי' של

ס"ק ה.

[561] רש"י

קכט, א ד"ה דבר שאין בו סכנה (חולה שאם לא יעשו לו רפואה זו אין מסוכן למות,

ומכל מקום צריך הוא לה). הובא ב"י שם (דמשמע מדברי רש"י, דכל שאין

במניעת אותו דבר סכנה אין מחללין עליו את השבת. ואפשר שהרמב"ם סבור כן). ובמ"א

סקי"ז (ב"י כתב בשם רש"י, שאם אין במניעת דבר ההוא סכנה אין עושין).

הובא גם לקמן סכ"ד (אף על פי

שיש בו סכנה, מכל מקום אין בצינה סכנה לו, שאפשר לחממו בבגדים, לכן אין עושין לו

מדורה אלא על ידי נכרים, אלא אם כן אין שם בגדים לחממו בהם. ולהאומרים שכל חולה

שיש בו סכנה עושין לו על ידי ישראל כל מה שרגילין לעשות לו בחול אף על פי שאין

במניעת הדבר ההוא סכנה, (מכל מקום) מותר לעשות לו גם כן מדורה על ידי ישראל כדרכו

בחול (וכבר נתבאר למעלה היאך יש לנהוג במדינות אלו)). ושם נסמנו ב' דעות אלו (הערה

694 ).

וראה שו"ת צמח צדק או"ח סי'

לח (שהמ"א סקי"ז נראה דסבירא ליה כרש"י. וכן דעת רבינו ז"ל

להחמיר לבעל נפש).

[562] כדלקמן

סי"ט ( חולה שנפל מחמת חוליו למשכב ואין בו סכנה ... הרי צרכיו נעשין

על ידי נכרי אפילו במלאכות גמורות של תורה) .

[563] סוף

סי"ג ( ויש אומרים שכיון שהשבת דחויה היא ולא הותרה כלל, מה שאפשר

לעשות שלא יהא חילול מן התורה צריך לעשות שלא יהא חילול במלאכה מן התורה ... ואם אפשר לעשות על ידי נכרי בלא איחור כלל, צריך לעשות על

ידי נכרי מן התורה ...

והעיקר כסברא הראשונה. ואעפ"כ המנהג במדינות אלו כסברא האחרונה ).

[564] אף אם אין שם נכרי, כיון

שאין במניעתו שום סכנה. וראה שו"ת צמח צדק שם ( דעת רבינו

ז"ל להחמיר לבעל נפש) .

[565] רמב"ן

שם (הא במכה שאינה של חלל, נשאלים בבקי או בחולה, ואין מחללין עליו עד שיאמר אחד

מהן צריך הוא לחלול זה, או שיעשה אצל אחד מהן ספק נפשות). טור ושו"ע ס"ה

(מכה שאינה של חלל, נשאלין בבקי ובחולה, ואין מחללין עליו שבת עד שיאמר אחד מהם

שהוא צריך לחילול, או שיעשה אצל אחד מהם סכנת נפשות).

וכן הוא לקמן סי' תריח ס"א (חולה

שהוא אומר צריך אני לאכול ... וכיוצא בלשונות אלו שנראה מהם כוונתו שאע"פ

שהוא יודע שהיום הוא יום הכיפורים אעפ"כ רצונו לאכול, מאכילין אותו מיד עד

שיאמר די, לפי שאין אנו מחזיקים אותו לרשע, ומן הסתם הוא מרגיש בעצמו שהוא צריך

לכך, שהלב יודע מרת נפשו), וס"ב (ואפילו אם החולה אומר איני צריך לאכול, ויש

שם רופא, אפילו הוא נכרי, ואומר שהוא צריך לאכול, מאכילין אותו על פיו, והוא שיהא

בקי).

[566] רא"ש

יומא פ"ח סי"ג (דאין לך רופא שיאמר אם לא יאכל שמא ימות, אלא הרופא דרכו

לומר אם לא יאכל אפשר שיכביד חליו ויסתכן). עיין שו"ע סי' תריח

ס"א (שאומר אם לא יאכילו אותו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן, מאכילין אותו על

פיו, ואין צריך לומר שמא ימות). ב"ח שם (ונראה בעיני אף על פי שאינו אומר רק

אפשר שיכבד עליו החולי, ואינו אומר ויסתכן, אפילו הכי מאכילין אותו, דכל שאפשר

שיכבד עליו החולי אנו חוששין שמא יסתכן, דכבר אפשר נמי שיסתכן. וכן מצאתי בדרשות

מהר"ש (סי' ריג אות ב) שכתב וזה לשונו רק שאומר שחליו מתגבר עליו אם אין

נותנין לו, נותנין לו). מ"א שם ס"ק ב (אפילו אינו אומר שיסתכן, רק שאומר

שאפשר שיכבד עליו החולי, נותנין לו, שאנו חוששין שמא יסתכן (ב"ח מהר"ש

לבוש ומהרי"ל)).

וכן הוא לקמן שם (ואף על פי שאין

הרופא אומר שאם לא יאכל יסתכן, רק שאומר שאפשר שיכביד עליו חליו, מאכילין אותו,

לפי שאנו חוששין שמא יכביד עליו חליו ויסתכן).

[567] רב

ע"ז כח, א (גב היד וגב הרגל, הרי הן כמכה של חלל ומחללין עליהן את השבת).

טור ושו"ע ס"ו (מכה שעל גב היד וגב הרגל ... הרי הם כמכה של חלל).

ובזמנינו אין חוששים בזה למכה של

חלל. וראה שמירת שבת כהלכתה פל"ב הערה מג.

[568] תוס'

שם ד"ה מכה שעל גבי היד (פירוש, היינו חולי שעלה שם מאליו). הגהות מיימוניות פ"ב

אות ד (פירש ר"י כגון שלא בא מחמת ברזל).

[569] רבי

חנינא ע"ז יב , ב (הבולע נימא (היא עלוקה, רש"י) של מים, מותר

להחם לו חמין בשבת. ומעשה באחד שבלע נימא של מים והתיר רבי נחמיה להחם לו חמין

בשבת). טור ושו"ע שם (וכן מי שבלע עלוקה).

[570] תוס'

שם ד"ה הבולע (בערוך גרס ערקא, פירוש תולעת קטנה ומצויה במים, וכשנופלת על

הבשר נתלית בו ומוצצת הדם, וכל זמן שמוצצת היא נתמלאת מן הליחה שמוצצת ומתנפחת עד

שיהא כמו חבית קטנה, וכשאדם בולע בתוך המים, מוצצת ליחה שבמעיו ומתגדלת במעיו

ונמצא כריסו צבה). הובא באליה זוטא סק"ג.

[571] משנה

יומא פג , א (מי שנשכו כלב שוטה, אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו (ואע"פ

שנוהגין הרופאים ברפואה זו, אינה רפואה גמורה, רש"י), ור' מתיא בן חרש מתיר (קסבר

רפואה גמורה היא, רש"י)). גמרא שם פד, רע"א (דנכית ליה (שהכלב נושכו,

רש"י) מיית). טור ושו"ע שם (וכן מי שנשכו כלב שוטה).

וכן הוא לעיל סי' שטז סכ"ב

(נושכין וממיתין ודאי, כגון נחשים השרפים וכלב שוטה).

[572] ברייתא

שם ע"ב (מי שנשכו נחש, קורין לו רופא (בשבת, רש"י) ממקום למקום, ומקרעין

לו את התרנגולת (לתת על המכה שזו היא רפואתו, רש"י), וגוזזין לו (מן המחובר,

רש"י) את הכרישין ומאכילין אותו). רמב"ם פ"ב ה"ו (או אחד

מזוחלי העפר שממיתין, אפילו היו ספק ממיתין ספק אין ממיתין). טור ושו"ע שם (או

אחד מזוחלי עפר הממיתים, אפילו ספק אם ממית אם לאו).

וראה לעיל סי' שטז סכ"ב, שיש

הפרש בין ודאי ממיתין לספק ממיתין.

[573] שמואל

ע"ז כח, א (האי פדעתא (פצע מכת חרב, רש"י), סכנתא היא ומחללין עליה את

השבת). תוס' ד"ה מכה שעל גבי היד (מכת חרב אמרינן בכל מקום דמחללין עליה את

השבת, כדאמר שמואל בסמוך, האי פדעתא מחללין עליה שבת דסכנה היא, ומפרשים פדעתא מכת

חרב). הגהות מיימוניות פ"ב אות ד בשם ר"י. טור ושו"ע ס"ז (מחללין

שבת על כל מכה שנעשית מחמת ברזל).

וראה בדי השלחן סי' קלו ס"ק ב.

[574] רב

ספרא שם (האי עינבתא, פרוונקא דמלאכא דמותא היא), ופרש"י (כלומר מסוכן הוא

להמית). ופירש הר"ן שבת מ, א (שחין הבא בפי הטבעת). שו"ע שם (ועל שחין

הבא בפי הטבעת). והיא מחלת הטחורים.

[575] רבא

ע"ז כח , ב (האי סימטא (קלו"ג בלע"ז נפח העומד באדם,

רש"י) פרוונקא דאשתא היא). ר"ן שם (פלורונק"א בלע"ז). טור ושו"ע

שם (ועל סימטא והוא הנקרא פלונקר"ו בלע"ז). שלחן עצי שיטים סי' א

סי"א בשוה"ג (פלונקרו, נראה לי שצריך להיות פרונקל"ו, דהיינו

טשערי"ק בלשון פולין). הובא בתהלה לדוד סק"ט.

[576] רבי

יוחנן ע"ז כח, א (והאי אישתא צמירתא, כמכה של חלל דמי ומחללין עליה את השבת),

ופ רש"י (חולי חמה בלע"ז מלווי"ד. צמירתא לשון שריפה וחמימות).

ב"י ד"ה ואישתא (ואם כן יהיה פירוש אישתא צמירתא קדחת חם ביותר). שו"ע

שם (ועל מי שיש בו קדחת חם ביותר).

ולענין דרגת החום שנחשב סכנה, ראה

מה שמלקט בספר רפואה בשבת.

[577] רמב"ם

שם ה"ה (והחום שמסמר את הבשר, כמכה של חלל דמי ומחללין עליו את השבת). רבינו

ירוחם ני"ב ח"ט עח, ב (פירוש קדחת עם קרירות, מלשון (איוב ד, טו)

תסמר שערת בשרי). ב"י שם (ולפי זה יהיה כמו בסמ"ך, מלשון תסמר שערת בשרי.

וכן כתב רבינו ירוחם). שו"ע שם (או עם סימור). ט"ז סק"ב (ונראה

שהוא מה שאומרים בלשון אשכנז שודר"ן, והוא עכ"פ אין זה בקדחת המצוי

ל"ע שידוע שאין זה סכנת נפשות, ותחלתו קר וסופו חם, אלא זה מיירי שבשעה אחת

בא עליו החמימות והקרירות, כן נראה לי).

[578] בה"ג

כא, סע"ג (מי שאחזו דם, מקיזין לו דם בשבת מפני הסכנה). רי"ף מ, א (ומי

שאחזו דם, מקיזין לו דם בשבת מפני הסכנה), וראה הגהות הב"ח שם. ארחות חיים

הל' שבת סי' שמב. שו"ע ס"ח (מי שאחזו דם, מקיזין אותו). וראה יומא פד,

סע"א.

[579] ב"י ד"ה כתוב בארחות

חיים (וכן פסק ה"ר שם טוב אפילו הולך על רגליו, ואפילו ביום הראשון). שו"ע

שם ( אפילו הולך על רגליו, ואפילו ביום הראשון) .

[580] גמרא

נג , ב (אדם שאחזו דם, מעמידין אותו במים בשביל שיצטנן ... נראה כמיקר).

ולענין בהמה נתבאר לקמן סי' שלב

ס"ג ( אם אחזה דם, יכול להעמידה במים כדי שתצטנן).

[581] ע"ז

שם כח, סוע"ב (ההיא אמתא דהואי בי מר שמואל דקדחא לה עינא בשבתא (לשון

כקדוח אש (ישעיהו סד), חמימות), צווחא, וליכא דאשגח בה, פקעא עינא (גירסת

הרי"ף שבת לט, ב: פקע עירא ומתה), למחר נפק מר שמואל ודרש, עין שמרדה מותר

לכוחלה בשבת, מאי טעמא דשורייני דעינא באובנתא דליבא תלו, כגון מאי (על איזה חולי

העין מחללין שבת, רש"י), אמר רב יהודה כגון רירא (נוטפת עינו רירא, רש"י),

דיצא (לשון נעיצה ותחיבה, רש"י), דמא, דימעתא וקידחא (חמימות, רש"י),

ותחלת אוכלא (בתחלת החולי, רש"י), לאפוקי סוף אוכלא (שכבר נתרפא, ועדיין

קודחת מעט, רש"י), ופצוחי עינא (שבא לכוחלה כדי להאיר מראית עינו, רש"י),

דלא). ביצה כב, א. רמב"ם פ"ב ה"ד (החושש בעיניו, והוא שיהיה

בשתיהם או באחת מהם ציר, או שהיו דמעות שותתות מהן מרוב הכאב, או שהיה דם שותת מהן,

או שהיה בהן קדחת וכיוצא בחלאים אלו, הרי זה בכלל חולים שיש בהן סכנה ומחללין עליו

את השבת ועושין לו כל צרכי רפואה). טור ושו"ע ס"ט (החושש בעיניו, או

בעינו, ויש בו ציר, או שהיו שותתות ממנו דמעות מחמת הכאב, או שהיה שותת דם, או

שהיה בו רירא, ותחלת אוכלא (פירוש תחלת חולי, ט"ז ס"ק ג), מחללין עליו

את השבת).

[582] רש"י

ביצה שם ד"ה רירא (שהוא עושה ריר שמגליד תמיד).

[583] רש"י

שם ד"ה דיצא (פירוש שנוקב כמו מחט).

[584] רש"י

שם ד"ה קדחתא (לשון קדחה באפי (דברים לב) שורפת).

[585] רש"י

ביצה שם (תחלת החולי של כל אלו).

[586] ביצה שם

(סוף אוכלא ופצוחי עינא ... אמימר שרי למכחל עינא מנכרי בשבתא. איכא דאמרי, אמימר

גופיה כחל עינא מנכרי בשבתא. אמר ליה רב אשי לאמימר מאי דעתיך דאמר עולא בריה דרב

עילאי כל צרכי חולה עושין על ידי נכרי בשבת, ואמר רב המנונא כל דבר שאין בו סכנה

אומר לנכרי ועושה).

[587] סכ"א

(כשעושה לו הנכרי מותר לחולה לסייעו קצת ... כיון שהתירו שבות

אמירה לנכרי לצורך החולה, הוא הדין שיש להתיר שבות הסיוע) .

[588] רמב"ם

פ"ב סוף הלכה ה (כל חולי שהרופאים אומרין שזה יש בו סכנה, אע"פ שהוא

בעור הבשר מבחוץ, מחללין עליו את השבת על פיהם). טור ושו"ע ס"י (כל חולי

שהרופאים אומרים שהוא סכנה, אף על פי שהוא על הבשר מבחוץ, מחללין עליו את השבת).

והיינו אף ברופא שאינו שומר תורה

ומצוות ואף ברופא גוי. ראה אגרות קודש הי"א אגרת ג'תקיב. שיחות קודש

תשל"ז, שיחת כ' כסלו סמ"ב.

[589] טור

ושו"ע שם (ואם רופא אחד אומר צריך ורופא אחד אומר אינו צריך, מחללין).

וכן הוא לקמן סי' תריח ס"ג (רופא

אחד אומר שהוא צריך לאכול ורופא אחד אומר שאינו צריך לאכול ... מאכילין אותו, שספק

נפשות להקל).

דיני רופא אחד אומר כו', לענין יום

הכיפורים, נתבארו לקמן סי' תריח ס"א-ט.

[590] יומא

פג , א (ספק נפשות הוא, וספק נפשות להקל). לבוש ס"י (דספק נפשות להקל).

וברופא אחד נגד שנים, נתבאר לקמן

סי' תריח ס"ד-ה. וראה רפואה בשבת.

[591] ר"י,

הובא בהגהות מיימוניות פ"ב אות ב (והשיב ר"י שכל בני אדם חשובים

בקיאין במקצת, וספק נפשות להקל). הגהות מרדכי רמז תסד. טור ושו"ע

שם (ויש מי שאומר שאין צריך מומחה, דכל בני אדם חשובים מומחין קצת, וספק נפשות

להקל). דרכי משה סי' תריח אות ג (עיין לעיל סימן שכ"ח דנתבאר דלא

בעינן רופא מומחה, דכל בני אדם חשובים מומחה קצת, וספק נפשות להקל).

[592] ירושלמי

יומא פ"ח ה"ד (חולה אומר יכול אני, ורופא אומר איני יודע, ר' אבהו בשם

ר' יוחנן נעשה כספק נפשות, וכל ספק נפשות דוחה את השבת). עיין טור ושו"ע

סי' תריח ס"ה (אם החולה אומר אינו צריך, והרופא מסופק, מאכילין אותו).

ונתבאר לקמן שם ס"ז (לפי שאם

היה הרופא אומר שידוע לו שיש חשש ספק בדבר שמא יכביד עליו חליו, היו מאכילים אותו,

לכן גם עכשיו שהוא מסופק בזה מאכילין אותו, שכל ספק נפשות הולכין להקל אפילו בכמה

וכמה ספיקות).

[593] מ"א

ס"ק ז (ועכ"פ צריך שיאמר שמכיר באותו חולי כמ"ש סי' תרי"ח). ט"ז

סי' תריח סק"ז (פירוש שמכיר החולי, אלא שמסופק אם יסתכן עוד).

וכן הוא לקמן סי' תריח ס"ט (ואם

הרופא אומר שאינו מכיר את חליו, הרי הוא כשאר כל אדם, ואין דבריו מעלין כשאומר

צריך, או שאומר איני יודע, שיאכל על פיו, וכן כשאומר אינו צריך, אין דבריו מורידין

כלל).

[594] מ"א

שם (ועכ"פ אינו נאמן להכחיש המומחה אפילו להקל).

[595] איסור

והיתר הארוך שער נט ס"ז (והיינו דוקא סתם ישראל, ולא סתם כנעני). רמ"א

ס"י (ויש אומרים דוקא ישראלים, אבל סתם גויים שאינן רופאין, לא מחזקינן אותם

כבקיאים).

ואם הנכרי הוא רופא, נתבאר לקמן סי'

תריח ס"ו (אם הרופא הוא אשה או נכרי, הרי הוא ככשר שבישראל לענין זה, בין

להקל בין להחמיר, ונאמן להכחיש רופא הכשר שבישראל).

[596] היינו אף שאין ישראל

המכיר חולי זה, אין סומכים על הנכרי. וראה רפואה בשבת.

[597] שו"ת

רדב"ז ח"ד סי' סז (שאלת ממני אודיעך במי שאמדוהו שצריך לחלל עליו

את השבת, והוא אינו רוצה שיתחלל שבת בשבילו מפני חסידות, היש בזה חסידות ושומעין

לו, או אין שומעין לו. תשובה, הרי זה חסיד שוטה והאלהי"ם את דמו מידו יבקש,

והתורה אמרה וחי בהם ולא שימות בהם ... כללא דמלתא איני רואה במעשה הזה שום חסידות

אלא איבוד נשמה, הילכך מלעיטין אותו בעל כרחו, או כופין אותו לעשות מה שאמדוהו, והשואל

הרי זה שופך דמים, ופשוט הוא). כנסת הגדולה הגה"ט. מ"א סק"ו

(אם לא רצה החולה לקבל התרופה כופין אותו).

וכן הוא לקמן סי' תריח סי"א (אם

החולה יודע בעצמו שצריך לאכול ומחמיר על עצמו ואינו אוכל, עליו הכתוב אומר ואך את

דמכם לנפשותיכם אדרוש וגו'), וסי"ב (כל מקום שמותר לאכול ואינו רוצה לאכול,

מאכילין אותו בעל כרחו).

[598] משלי

יד, י. יומא פג, א (לדידיה שמעינן שנאמר לב יודע מרת נפשו). לקמן סי' תריח ס"א

(מן הסתם הוא מרגיש בעצמו שהוא צריך לכך, שהלב יודע מרת נפשו).

[599] שו"ת

רדב"ז ח"ד סי' סו (חולה שאמר צריך אני לתרופה פלונית שיש בה חלול שבת

ורופא אומר אינו צריך, והוא חולה שיש בו סכנה, אלא שתרופה זו שאומר עליה, אומר

הרופא שאינו צריך לה, ודמית לאותה שאמרו ביום הכפורים חולה אומר צריכני לאכול,

אפילו ק' רופאים אומרים אינו צריך מאכילין אותו, והכא נמי לא שנא, דלב יודע מרת

נפשו ... הכלל העולה מדברי אלה, דטעמא דלב יודע מרת נפשו שייך בין באכילה בין

בתרופה, אלא שיש חילוק, שאם אמר צריך אני לאכול, אפילו שאמר הרופא שהמאכל יזיקהו

שומעין לחולה, דלב יודע מרת נפשו. אבל אם אמר צריך אני לרפואה פלונית ורופא אמר

שאותה תרופה יזיקהו, שומעין לרופא משום סכנת חולה, ואפילו בחול. אבל אם אמר חולה

צריך אני לרפואה פלונית, ורופא אומר אינו צריך לה אבל לא יזיקהו, שומעין לחולה,

דלב יודע מרת נפשו). כנסת הגדולה שם. מ"א שם (חולה אומר צריך אני

לתרופה פלונית, ורופא אומר אינו צריך, שומעין לחולה. ואם הרופא אומר שאותו תרופה

יזיקהו, שומעין לרופא (רדב"ז ח"א ס"ו. כנסת הגדולה)).

ולענין אכילה ביום הכיפורים נתבאר לקמן

סי' תריח סוף ס"א (אפילו מאה רופאים אומרים שאינו צריך לאכול, ואפילו הם

אומרים שהמאכל מזיק לו, שומעין לחולה, שבודאי הוא צריך לכך, כיון שהוא יודע שהיום

יום הכיפורים ואעפ"כ הוא מבקש לאכול).

[600] רב

יומא פד , ב (לא ספק שבת זו בלבד אמרו (לא שיהא ספק הנפשות לשבת זו,

רש"י), אלא אפילו ספק שבת אחרת. היכי דמי, כגון דאמדוה (רופאים, רש"י)

לתמניא יומי (לעשות לו הרפואה שמנה ימים, רש"י) ויומא קמא שבתא, מהו דתימא

ליעכב עד לאורתא כי היכי דלא ניחול עליה תרי שבתא, קא משמע לן). טור ושו"ע סי"א

(חולה שיש בו סכנה, שאמדוהו ביום שבת שצריך לעשות לו רפואה ידועה שיש בה מלאכת

חילול שבת, שמונה ימים, אין אומרים נמתין עד הלילה ונמצא שלא לחלל עליו אלא שבת

אחת, אלא יעשו מיד אף על פי שמחללין עליו שתי שבתות).

[601] רש"י

שם ד"ה לא ספק (דפשיטא לן דהיום לא ימות, אלא ספק שאם לא יעשו לו היום שמא

ימות לשבת הבא). ר"ן שם (ד, ב) ד"ה לאתויי (אפילו אין הספק לשבת

זו, דפשיטא לן דהיום לא ימות, אלא ספק שאם לא יעשו לו היום שמא ימות לשבת אחרת

הבאה).

[602] רשב"א

בתשובה ח"ג סי' ריד (דחויין הן אצלן. וכיון שכן, כל [ש]אפשר להביא לו מן

ההיתר, אין נותנין לו מן האיסור ... שאינו צריך שימתין אלא כחצי שעה, ויעשה לו מן

המותר לו). הובא ב"י יו"ד סו ס"י קלד . רמ"א שם סוס"י

קנה (ואין מתירין שום דבר איסור לחולה אם יוכל לעשות הרפואה בהיתר כמו באיסור, אף

על פי שצריך לשהות קצת קודם שימצא ההיתר, מאחר שאין סכנה בדבר).

[603] משנה

יומא פג, א (כל ספק נפשות דוחה את השבת). רמב"ם פ"ב

מהל' שבת ה"א (דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות). רשב"א שם, ובח"א

סי' תרפט (שמעתי מאחד מגדולי הרבנים שהעיד משם הרב רבי מאיר מרוטנבורק. שהורה

להתיר לשחוט אפילו במקום שיש שם נבלה להאכילו ... ולי נראה שהכל תלוי במחלוקת אם

נאמר שבת דחויה או נאמר שבת הותרה אצל חולה, אם נאמר שבת הותרה אצל חולה שוחטין לו,

שלא אסרה תורה מלאכת שבת אצל חולה ... אבל למ"ד דחויה היא, מאכילין לו הנבילה

שהוא צריך לאכול, ואין אנו עוברין לשחוט לו, שבמקום שיש לו בשר לאכול לא נעבור אנו

ולא נדחה את השבת. וכמדומה שהלכה כמאן דאמר שבת דחויה היא, ולא הותרה), ובח"ז

סי' שמג (כל שיש לה דברים הבריאים ושאינה צריכה למאכלים אחרים, אין מחללין עליה את

השבת, שהשבת דחויה היא אצל החולים, משום שנאמר וחי בהם ולא שימות בהם, אבל לא

הותרה אצלם ... החולה שאמדוהו הרופאים שצריך לשתי גרוגרות (מנחות סד, א) ולא מצאו

להביא לו מן התלוש והוצרך להביא מן המחובר, ויש שתי גרוגרות בעוקץ אחד ושתי

גרוגרות אחרות כל אחת ואחת בעוקץ אחד בפני עצמו, אסור לתלוש שני עוקצין כדי להביא

שתי גרוגרות, אלא תולשין העוקץ האחד שיש בו שתי גרוגרות, כדי שנמעיט בקצירה, ואין

אומרין כל שעושין לחולה שיש בו סכנה מותר, שלא התירה תורה אלא כדי להחיותו משום

שנאמר וחי בהם).

והיינו שמוכיח כן מההלכה דלקמן

סי"ח (אמדוהו לב' גרוגרות ... ממעט בתלישה). וכותב שבזה תלויה ההלכה דלקמן

סט"ז ( היה חולה שיש בו סכנה צריך בשר, שוחטין לו, ואין אומרים

נאכילנו נבלה שהיא איסור לאו ואל נחלל עליו שבת שהיא איסור סקילה).

אבל אנן קיי"ל ששבת דחויה, ולא

הותרה, ומה שהתירו השחיטה, אף כשיש בשר נבלה, נתבארו כמה טעמים לקמן שם (והערות 625 - 626 ).

ר"ן ביצה (ט, ב) ד"ה ומיהא

(שהשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה). הובאו ב ב"י , וב דרכי משה סי'

של ס"ק א, עיי"ש .

*

ראה שו"ת צמח צדק סי' לח (ויש

ליתן קצת טעם אם נאמר שזה תלוי במחלוקת אם שבת דחוי', כדעת הרשב"א בתשובה סי'

תרפ"ט והר"ן, שהובאו ב"י סי' שכ"ח, או כדעת הר"מ

והרא"ש פ"ח דיומא דשבת הותרה ... וגם אפשר לצרף דעת האומרים הותרה כו',

כי הגם שהרב"י נראה דסבירא לי' דחוי', אבל המ"א סק"ט נראה דמספקא

לי' עכ"פ, ואפשר נוטה יותר להאומרים הותרה).

אגרות קודש ח"ב אגרת קעו (הא דדעת

הרמב"ם הוא, דשבת דחוי ' אצל פקוח נפש – וכפשטות לשונו ברפ"ב דהל' שבת – כן

כתבו בפירוש : הב"י (בב"י סי' שכח ובכס"מ), הב"ח,

הרמ"א (בד"מ ס' של), קרבן נתנאל (סוף יומא), רבינו הזקן (שו"ע או"ח

ס' שכח סי"ג), מחצית השקל, מנחת חינוך (סוף מצוה לב) ועוד. (ויעוג"כ ביאורי

הגר"א שו"ע יו"ד ס"ס רסו). בעל ערוך השולחן (יו"ד ס"ס

רס"ו) רוצה לומר דלא דק הרמב"ם בלשונו וסבירא ליה דשבת הותרה, אבל גם הוא

חזר בו (באו"ח סי' שכח ס"ג) וכתב ש"אין הכרח להוציא דברי הרמב"ם

מפשוטן"). לקוטי שיחות חכ"ז ע' 134-135.

[604] שו"ת

רשב"א ח"א סוס"י תרפט (וכמדומה שהלכה כמאן דאמר שבת דחויה

היא ולא הותרה. מכל מקום ... שנינו בברייתא אין עושין דברים הללו לא על ידי גוים

ולא על ידי קטנים אלא על ידי גדולי ישראל).

ולכאורה טעם החילוק בינם הוא, שאף

שהיא דחויה, וכל מקום שאין צורך לחלל שבת במלאכה זו אין מחללים (כדוגמאות שהובאו

לעיל), מכל מקום כאן שהותרה מלאכה זו עצמה, אין מצריכים לעשותה על ידי גוים או

קטנים או על ידי שינוי.

ודעה הב' דלקמן סוברת, " שכיון

שהשבת דחויה היא ולא הותרה כלל, מה שאפשר לעשות שלא יהא חילול מן התורה צריך לעשות

שלא יהא חילול במלאכה מן התורה, ולכן אם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור על ידי

שינוי, עושה על ידי שינוי, שאז אין איסור מן התורה. ואם אפשר לעשות על ידי נכרי

בלא איחור כלל, צריך לעשות על ידי נכרי".

וראה אגרות קודש ח"ב אגרת רעח

(ויעויין ב' גדרים בדחוי', שו"ע רבנו ס' שכח סי"ג).

[605] שאפילו אם נאמר כדעה הב'

דלקמן, שגם כשהותרה מלאכה זו עצמה, מצריכים לעשותה באופן שאין עוברים עליה מהתורה.

מכל מקום יש כמה טעמים לעשותה דוקא על

ידי גדולי ישראל.

[606] ברייתא

יומא שם פד, ב – כגירסת הרי"ף יומא ד, ב (ואין עושין דברים הללו לא על

ידי נכרים ולא על ידי קטנים, אלא על ידי גדולי ישראל). ורמב"ם פ"ב ה"ג

(כשעושים דברים האלו, אין עושין אותן לא על ידי נכרים ולא על ידי קטנים ... אלא על

ידי גדולי ישראל וחכמיהם). שו"ע סי"ב (כשמחללין שבת על חולה שיש בו

סכנה, משתדלין שלא לעשות על ידי גוים וקטנים ... אלא על ידי ישראלים גדולים ובני

דעת).

[607] רמב"ן

בתורת האדם ענין הסכנה (שמא יאמרו הרואים, בקושי עושין פקוח נפש ואין מתירין אותו

לכתחלה על ידי המחוייבין במצות, ויבא הדבר לידי פשיעה בחולה). רא"ש יומא

פ"ח סי"ד (חיישינן זימנין דליתנייהו ואתי לאהדורי בתרייהו). ר"ן שם,

ובשבת מ, א ד"ה ואין (שמא יאמרו הרואים, בקושי התירו פקוח נפש, ואין מתירין

אותו לכתחלה על ידי המחויבין במצות, ושמא יבוא הדבר שלא ימצאו נכרים וקטנים ולא

ירצו לחלל את השבת על ידי ישראל [גדול]). לבוש סי"ב (שלא יבואו לומר בפעם

אחרת כי לא יהיו שם גוים, לא ניתן שבת לחלל על החולה שיש בו סכנה, שיאמרו שהרי כבר

לא הותר אלא על ידי גוים, וזה הטעם שייך גם כן בקטנים, שיאמרו בפעם אחרת שלא יהיו

שם קטנים, הרי כבר לא הותר לנו אלא על ידי קטנים שאינם בני עונשין, ובגדולים אסור

לעשות). ט"ז ס"ק ה (שמא אתה מכשילם לעתיד, באם יראו עכשיו שאין עושין רק

על ידי עכו"ם, יסברו שיש איסור על ידי ישראל, ולפעמים לא יהי' עכו"ם

מצוי ועל ידי זה יסתכן החולה במה שימתינו על עכו"ם).

[608] שם

בברייתא (ואין אומרין יעשו דברים הללו לא על ידי נשים ולא על ידי כותיים). טור

ושו"ע שם (שלא לעשות על ידי גוים וקטנים ונשים).

[609] ברייתא

שם (אבל מצטרפין לדעת אחרת). רמב"ן שם (שאין מוסרין להם לבדם העסק והפקוח הזה

ליעשות על ידם, שמא יתעצלו או יפשעו בו, אבל מצטרפין עמהן ישראל ומוסרין הדבר

לישראל, והכותי מתעסק על ידי הישראל בפקוח הנפש, דכיון דישראל עוסק בו, אף הוא

מזדרז על ידו). ר"ן שם ושם (והכי פירושא אין מוסרין להם לנשים ולכותים

[לבדם] העסק והפקוח הזה שיעשה על ידם, שמא על ידם יתעצלו או יפשעו בו, אבל מצטרפין

עם ישראל, ומוסרין הדבר לישראל והאשה והכותי מתעסקין על ידי ישראל, דכיון דישראל

עוסק בו אף הן מזדרזים על ידו).

[610] ברייתא

שם (על ידי גדולי ישראל ... לא על ידי נשים). רמב"ם פ"ב

ה"ג (אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם). ט"ז סק"ה (דתחלה אמר

שיש איסור לעשות על ידי עכו"ם, שלא יאמרו שיש איסור לעשות על ידי ישראל, ואחר

כך אמר מצוה לעשות על ידי גדולי ישראל, ואין אומרים לעשות על ידי נשים וכותים,

דהיינו אפילו אם הם מזומנים לפנינו והם שומרי שבת, אם כן אין שייך מכשול הנזכר כאן,

אפילו הכי יעשו דוקא גדולי ישראל ... מדברי הרמב"ם שכתב גדולי ישראל וחכמיהם).

[611] ריא"ז

בשלטי הגבורים יומא (ד, ב) אות ב (אם אין שם לא עכו"ם ולא קטנים אלא גדולי

ישראל, אין מחללין את השבת על ידי נשים או על ידי הדיוטות, שמא ... עולה בדעתן

לחלל אפילו במקום שאין ראוי לחלל). וכן דעת הרמב"ם שם, ובפירוש המשניות

סופי"ח (ואין מוסרין חלול שבת בשבילו לא לגוים ולא לקטנים ולא לעמי הארץ, כדי

שלא יורגלו בחלול שבת ותהא קלה בעיניהם, והם אינם יודעים שלא הותר זה אלא לדוחק,

אלא אין עושין את זה אלא גדולי ישראל).

[612] ט"ז

שם (יעשו דוקא גדולי ישראל, כדי להורות הלכה למעשה לרבים).

[613] ריא"ז

שבת פי"ח ה"ג אות ב, הובא בשלטי הגבורים שם, ובשבת מ, א אות א (הואיל

ואפשר לעשות הדבר בהיתר, אין לנו לעשות באיסור, כמו שביאר מז"ה).

[614] רמב"ן

בתורת האדם שער הסכנה (דכל צרכי חולה, אף על פי שיש בו סכנה, היכא דאפשר למעבד לה

למלאכה בשינוי שלא יתחלל בה שבת, משנין ואין מחללין. והוא שלא יתאחר צרכו של חולה

בשינוי זה כלל). הובא במ"מ שם הי"א. אור זרוע ח"ב סי' לח (דבמקום

שיכול לעשות ישראל עצמו על ידי שינוי ואין לו דיחוי בזה השינוי, מוטב ודאי שיעשה

בהיתר ואל יעשה באיסור, כגון התם דמיירי באם היתה צריכה לשמן, חבירתה מביאה לה

בכלי דרך שערה, דהואיל ואין שום דיחוי בההוא שינוי למה לא יעשה בהיתרא).

והיינו שמוכיח כן מההלכה דלקמן סי'

של ס"א ( החמירו חכמים לשנות בכל מה שאפשר לשנות בו, כגון אם צריכים

להביא לה כלי דרך רשות הרבים, תביאנו לה חברתה תלוי בשערה, שהיא הוצאה שלא כדרכה

ואין בה איסור מן התורה ).

ולדעה הראשונה דלעיל, שבמקום שהותרה

מלאכה זו אין מצריכים לעשותה בשינוי. מה שהצריכו להביא ליולדת הכלי תלוי בשערה

בשינוי, נתבאר הטעם לקמן שם ( ומכל מקום הואיל וכאב היולדת דברים

טבעים הם ואין אחת מאלף מתה מחמת לידה, לפיכך החמירו

חכמים לשנות).

רמ"א סי"ב (ויש אומרים

דאם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור על ידי שינוי, עושה על ידי שינוי).

[615] ריא"ז

שם, הובא בשלטי הגבורים שם (ואם היו הנמצאים שם נכרים או קטנים, עושין על ידן ואין

מחללין על ידי גדולי ישראל). ראבי"ה סי' תקלא (אבל אם אפשר כך במהרה

לגוים כמו בישראל, יעשה על ידי גוים). הובא בהגהות מרדכי ריש רמז תסז (כתב

רבינו אבי העזרי אם היה חולה וצריך לחמם יין, ימלא ישראל ויחם הנכרי). רמ"א שם

(ואם אפשר לעשות על ידי גוי בלא איחור כלל, עושין על ידי גוי).

[616] משמעות

ריא"ז שם (ונראה בעיני, שאם היו צריכים לשחוט תרנגולת לחולה בשבת, והיו

נכרים נמצאים שם, מוטב לנבלה על ידי נכרי, ויאכל החולה נבלה, ואל ישחוט ישראל שיש

בו איסור סקילה, שיש לנו לילך אחר האיסור הקל).

[617] תוס'

שם (אפילו היכא דאפשר בנכרי מצוה בישראל, שמא יתעצל הנכרי ולא יעשה ויבא לידי סכנה).

רמ"א שם (אבל במקום דיש לחוש שיתעצל הגוי, אין לעשות על ידי גוי).

[618] שזה מועיל בנכרי, משא"כ

בקטן. וראה רפואה בשבת.

[619] ט"ז

שם (דיעה זו איתא בשלטי הגבורים בשם ריא"ז, ולי נראה דבר זה תימה ... ואף

שכתב רמ"א וכן נוהגין, אין מזה ראיה, דלאו מנהג ותיקון הוא).

וראה בדי השלחן סי' קלה סק"י

(אם קאי גם על ההלכה הראשונה "עושה על ידי שינוי").

[620] רמ"א

שם (וכן נוהגים).

[621] כנסמן לעיל (הערה 607 ).

[622] ט"ז

שם (והבא לעשות על ידי עכו"ם המזומן, לכל הפחות יגלה לרבים באותו פעם, שיש

היתר לישראל עצמו, אלא שהעכו"ם הוא מזומן כאן).

[623] ברייתא

יומא שם פד, ב. (מפקחין פקוח נפש בשבת, והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול

רשות מבית דין. הא כיצד, ראה תינוק שנפל לים, פורש מצודה ומעלהו, והזריז הרי זה

משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין, ואע"ג דקא צייד כוורי). טור ושו"ע

סי"ג (כל הזריז לחלל שבת בדבר שיש בו סכנה, הרי זה משובח, אפילו אם מתקן עמו

דבר אחר, כגון שפירש מצודה להעלות תינוק שנפל לנהר וצד עמו דגים, וכן כל כיוצא בזה).

פרט זה שהזריז הרי זה משובח, הובא

גם לעיל ס"ב ( מי שיש לו חולי של סכנה, מצוה לחלל עליו את השבת, והזריז הרי

זה משובח), ושם נסמן (הערה 541 ).

[624] ברייתא

שם (ראה שננעלה דלת בפני תינוק, שוברה ומוציאו, והזריז הרי זה משובח, ואין

צריך ליטול רשות מבית דין, ואע"ג דקא מיכוין למיתבר בשיפי). רמב"ם פ"ב

הי"ז (ננעל דלת בפני תינוק, שובר הדלת ומוציאו, ואע"פ שהוא מפצל אותה

כמין עצים שראויין למלאכה, שמא יבעת התינוק וימות). הובא במ"א סק"ח.

אמנם כאן לא הובאה ההלכה של "ואע"פ

שהוא מפצל אותה כמין עצים שראויין למלאכה". וכן לא הובאה ההלכה הנוספת

בברייתא שם (ראה תינוק שנפל לבור, עוקר חוליא ומעלהו, והזריז הרי זה משובח, ואין

צריך ליטול רשות מבית דין, אע"ג דמתקן דרגא). וראה רפואה בשבת.

[625] אף שלפי המבואר לעיל

סי"ג "שהשבת דחויה היא אצל פיקוח נפש, ולא הותרה לגמרי", צריך

להאכילו נבלה, ולא לשחוט בשבת, וכמבואר בשו"ת הרשב"א סי' תרפט (ולי נראה

שהכל תלוי במחלוקת אם נאמר שבת דחויה או נאמר שבת הותרה אצל חולה, אם נאמר שבת

הותרה אצל חולה, שוחטין לו, שלא אסרה תורה מלאכת שבת אצל חולה, ושוחטין לחולה בשבת

כדרך ששוחטין אנו לעצמנו ... אבל למאן דאמר דחויה היא, מאכילין לו הנבילה שהוא

צריך לאכול, ואין אנו עוברין לשחוט לו, שבמקום שיש לו בשר לאכול לא נעבור אנו ולא

נדחה את השבת. וכמדומה שהלכה כמאן דאמר שבת דחויה היא ולא הותרה).

[626] תשובת

ראב"ד , ברא"ש יומא פ"ח סי' יד (שאלו את הראב"ד

ז"ל חולה שיש בו סכנה אם לא יאכל בשר, אם יש לפניו נבילה ואין שחוט, אם לא

שנשחט בשבת, כי יש אומרים מוטב שיעבור הוא על לאו דנבילה משיעברו אחרים על איסור

סקילה. והשיב, דברי יש אומרים מכוונים הם, אבל יש לומר כי איסור שבת כבר ניתן

לדחות בהבערה ובבישול ובמחמין לו חמין ... ורבינו מאיר השיב בתשובה על זה ... כיון

שהתירה תורה פיקוח נפש, הוי כל מלאכה שעושה בשבת בשביל חולה שיש בו סכנה כאילו

עשאה בחול). הובא ב ב"י ד"ה היה החולה.

והיינו שמהר"ם מרוטנבורג התיר

השחיטה מטעם שהותרה אצל פקוח נפש, ואילו הראב"ד סובר שדחויה היא, ומכל מקום

התיר השחיטה, מטעם שבכל אופן צריך לעשות מלאכת הבישול וההבערה בשבת. ועוד כמה

טעמים יתבארו בסמוך.

טור ושו"ע סי"ד (היה חולה

שיש בו סכנה וצריך בשר, שוחטים לו ואין אומרים נאכילנו נבילה).

[627] ר"ן

יומא ד, ב (דנהי דנבילה איסור לאו ושבת איסור סקילה, איכא חומרא אחרינא בנבילה,

לפי שהאוכלה עובר בלאו על כל זית וזית שבה ... אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת

שחיטה, וחד לאו הוא דאיכא ... ומשום הכי לאוין הרבה דנבילה לא מיקרי איסור קל לגבי

חד לאו דשבת, ואף על גב דהוי איסור סקילה). הובא בב"י שם, ובמ"א

ס"ק ט. ט"ז סק"ו (כי בנבילה יעשה עבירה בכל כזית וכזית).

וראה גם תניא אגה"ת פ"ז צז,

ב (ואף מי שלא עבר על עון כרת וגם לא על עון מיתה בידי שמים ... הרי בריבוי החטאים

יכול להיות פגם כמו בלאו אחד שיש בו כרת או מיתה, ואפילו בכפילת חטא אחד פעמים

רבות מאד). אגרות קודש ח"ב אגרת רכא (דוגמא להנ"ל בנגלה , ולא עוד

אלא גם בהלכה למעשה : איתא

בשו"ע או"ח (סי' שכ"ח סעיף י"ד): הי' חולה שיש בו סכנה צריך

בשר שוחטים לו ואין אומרים נאכילנו נבלה. – ואף שאם יאכל נבלה פחות מכזית אין בזה

אלא איסור בעלמא, ושחיטה בשבת הוא איסור סקילה, מכל מקום שוחטים, ואחד הטעמים הוא,

כי באופן כזה עובר על איסור סקילה אבל רק פעם אחת, ובאכילת נבילה יעבור על כל

אכילה ואכילה אף שהוא רק איסור בעלמא (ר"ן ומג"א הובא בשו"ע רבנו

שם סט"ז). ויש אומרים (ב"ח, ט"ז) דאפילו באיסור דרבנן ואפילו אם

איסורו קל מאד הדין כן). לקוטי שיחות חי"א עי' 67 ( אבל מזה לבד אין

להכריח דסבירא ליה לאדמו"ר הזקן שכמות עדיפא (גם בששניהם הם מסוג אחד) שהרי

הוסיף שם עוד ב' טעמים לדין זה. אמנם בתניא (אגה"ת פ"ז) כתב בפשיטות:

ואף מי שלא עבר על עון כרת אלא שאר עבירות קלות אעפ"כ מאחר שהן פוגמים ...

הרי בריבוי החטאים יכול להיות פגם כמו בלאו אחד שיש בו כרת או מיתה ... עד"מ

... מחיצות קלות וקלושות לרוב מאד הן מאפילות כמו מחיצה אחת ויותר ). מחנה יוסף שבת סי' מב ס"ו.

[628] מ"א

סק"ט (ובפחות מכזית איכא נמי איסור דאורייתא, אף על פי שאין בו מלקות, והוי

הרבה לאוין וחמירי מלאו אחד דשבת). וכדלקמן סי' תמב סכ"ח (שבכל איסורי מאכלות,

אפילו פחות מכזית אסור מן התורה שנאמר כל חלב וגו' כל לרבות חצי שיעור). סי' תריב סט"ז

(אפילו אכל כל שהוא ושתה כל שהוא הרי עשה איסור מן התורה. וכן הדין בכל איסורין שבתורה

שנאמר בהם שיעורים, שאפילו במשהו מהן יש איסור מן התורה).

[629] רא"ש

שם (ואני שמעתי משום דחיישינן שמא יהא החולה קץ באכילת איסור ויפרוש ויסתכן). ד"מ

אות טו. ט"ז שם (ועוד שמא יהי' קץ באכילת נבילה). וראה חידושי צמח צדק לה, ד.

[630] ראב"ד

שם (אבל אם היה החולה צריך לאכילה לאלתר והנבילה מוכנת לו מיד והשחוט מתאחר לו,

ודאי מאכילין אותו הנבילה ואין ממתינין לשחיטה והפשט ובישול). שו"ע שם (אבל

אם הי' החולה צריך לאכילה לאלתר, והנבילה מוכנת מיד והשחיטה מתאחרת לו, מאכילין

אותו הנבילה).

[631] ראבי"ה

סי' תקלא (אם אפשר כך במהרה לגוים כמו בישראל, יעשה על ידי גוים. ואם היתה צריכה

ליין לחמם לה בשבת ולהניח על גבי גחלים לוחשות וליחתות, קרוב הדבר בעיני שמוטב

שימלא ישראל הפך יין והגויה תניחנו על האש). הגהות מרדכי רמז תסז (כתב

רבינו אבי העזרי, אם היה חולה וצריך לחמם יין, ימלא ישראל ויחם הנכרי, ומוטב

שיתנסך היין משיתחלל שבת). ב"י סוף הסי' ד"ה כתב בהגהות. הובא בט"ז

שם. מ"א שם (וכתב הגהות מרדכי, אם צריכים לחמם לו יין, ימלא ישראל ויחם

העכו"ם, ומוטב שיתנסך היין משיתחלל שבת).

[632] והיינו

שפסק זה הוא לפי דעה הב' דלעיל סי"ג ( ואם אפשר לעשות על ידי נכרי בלא איחור

כלל, צריך לעשות על ידי נכרי) , וכדלעיל שם ( המנהג

במדינות אלו כסברא האחרונה) . וראה גם דרכי משה אות טו.

[633] כנראה

צ"ל: סי' קכג, בשו"ע שם ס"ג (יין מבושל שלנו שנגע בו העובד כוכבים,

מותר. ומאימתי נקרא מבושל, משהרתיח על גבי האש).

[634] מה שהחולה שותה היין שנגע

בו הנכרי.

[635] ראבי"ה שם (ואפילו אם

תהיה מנסכתו, יין נסך דרבנן וחילול שבת דאורייתא).

[636] רמ"א

בדרכי משה שם (שיקוץ החולה באכילתו, מה שאין כן לגבי יין נסך), הובא ב מ"א

ס"ק ט.

[637] רבה

מנחות [ס]ד , א (חולה שאמדוהו לגרוגרת אחת, ורצו עשרה בני אדם והביאו עשרה

גרוגרות בבת אחת, פטורין, אפילו בזה אחר זה). טור ושו"ע סט"ו (אמדוהו הרופאים

שצריך גרוגרת אחת, ורצו עשרה והביאו לו כל אחד גרוגרת, כולם פטורים).

[638] גמרא

שם (אפילו קדם והבריא בראשונה). שו"ע שם (ויש להם שכר טוב מאת ה', אפילו

הבריא בראשונה).

[639] בעיא

דרבא שם במנחות סד, סוע"א (בעי רבא, חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות, ויש

שתי גרוגרות בשתי עוקצין ושלש בעוקץ אחת, הי מינייהו מייתינן, שתים מייתינן דחזו

ליה, או דלמא שלש מייתינן דקא ממעטא קצירה. פשיטא שלש מייתינן), ופרש"י (דכי

ממעט בהנאת האוכל, מפיש בקצירה, דתליש שתי עוקצין). רמב"ם פ"ב ה"ח

(כדי שלא ירבו בבצירה, אלא יכרתו עוקץ אחד ולא יכרתו שנים. וכן כל כיוצא בזה). טור

ושו"ע סט"ז (אמדוהו לשתי גרוגרות, ולא מצאו אלא שתי גרוגרות בשני עוקצין

וג' בעוקץ אחד, כורתים העוקץ שיש בו ג'). לבוש סט"ז (כדי שלא להרבות בבצירה

לכרות שתי עוקצין).

[640] והיינו

שאף ששניהם אסורים מהתורה, מכל מקום יש למעט בעיקר המלאכה, מאשר בתוספתו, וכמבואר

בר"ן ביצה ט, ב (ואסיקנא דשלש מייתינן שתים לא מייתינן, משום דמעוטי בבצירה

עדיף ... כל שהעיקר מלאכה אסור, אף תוספתו כמוהו, ומיתסר מדאורייתא).

[641] רשב"א

חולין טו, ב ד"ה המבשל (מכלל דפשיטא לן שאם יש ב' בעוקץ וג' בעוקץ זה, שאסור

להביא את הג'). רא"ש בתשובה כלל כו סי' ג (משמע דהא פשיטא, דאם יש שנים בעוקץ

אחד וג' בעוקץ אחד, דשנים מייתינן ולא שלשה. אלמא, דאסור להרבות אפילו במקום שאינו

מרבה במלאכה). ר"ן שם (משמע דפשיטא לן, דשנים בעוקץ אחד ושלשה בעוקץ אח[ר],

דשתים מייתינן שלש לא מייתינן, דלרבויי בשיעורא אסור). שו"ע שם (ואם היו ב'

בעוקץ אחד וג' בעוקץ אחד, לא יכרתו אלא העוקץ שיש בו שנים).

וראה לעיל סי' רמז קו"א ס"ק

ב (ועיין בב"י סי' שי"ח וסי' של"א, דלהוסיף במלאכה יש אומרים שאינו

אלא מדברי סופרים, והיינו כשמוסיף בשר קודם שיתן הקדרה על האש, ויש אומרים שאסור

מן התורה).

[642] הגהות

מרדכי פי"ח רמז תסג (והא דמנחות [דמחלק] בין שני תאנים בין שני

עוקצים, מיירי בחולה שאין זמנו בהול, אבל כאן זמנו בהול). רמ"א סט"ז (ואם

הדבר בהול, אין מדקדקין בכך, שלא יבא לידי דיחוי ועיכוב).

[643]

תוכן המשך הדברים בשני הסעיפים שלפנינו:

נתבאר

לעיל (הערה 536 ), שבסימן זה נתבארו שבע דרגות

בחולי, ודיניהם לענין שבת.

(א)

לעיל ס"ב ואילך נתבארו ההלכות של הדרגה הראשונה ("חולי שיש בו

סכנה").

(ב)

כאן בסי"ט מתבארות ההלכות של דרגות ב-ג ("סכנת אבר", ו"נפל

מחמת חליו למשכב").

(ג)

לקמן ס"כ מתבארות ההלכות של דרגות ד-ו ("יש לו צער גדול",

"מקצת חולי", ו"מיחוש בעלמא".

(ד)

לקמן סמ"ג יתבארו ההלכות של דרגה ז ("בריא גמור" שרוצה לאכול מאכלי

רפואה).

[644] רב עולא קכט , א

(כל צרכי חולה נעשין על ידי ארמאי בשבת, וכדרב המנונא, דאמר רב המנונא דבר שאין בו

סכנה (חולה שאם לא יעשו לו רפואה זו אין מסוכן למות, ומכל מקום צריך הוא לה,

רש"י) אומר לנכרי ועושה). טור ושו"ע סי"ז (חולה ... ואין בו סכנה,

אומרים לגוי לעשות לו רפואה).

וכן הוא לעיל סוס"י רנט (לאחר שהוסק,

אסור אפילו על ידי נכרי, כי אם לצורך חולה). סי' רעו ס"ו (נכרי ... הדליק

לצורך חולה, אפילו שאין בו סכנה ... דבר מותר הוא אפילו לכתחלה), וסי"ג (נכרי

... חימם את בית החורף ... לצורך חולה). לקמן סי' של ס"ה (חולה שאין בו סכנה,

שכל צרכיו נעשים על ידי נכרי).

[645] רמב"ן

בתורת האדם שער המיחוש ד"ה והכין פירוקא (מיחוש שאדם חולה ממנו ונופל למשכב,

ואין בו סכנה, התירו בו שבות שאין בו מעשה, דהיינו אמירה לגוי). רשב"א

קכט, א (והוי יודע שלא התירו דברים הללו כלל, אלא בדבר שיש ממנו חולי לכל גופו של

אדם ... שהוא נופל למשכב). הובאו במ"מ פ"ב ה"י. שו"ע סי"ז

(חולה שנפל מחמת חליו למשכב).

[646] מ"מ

שם (או מצטער וחולה ממנו). דרכי משה ס"ק י (מצטער וחולה ממנו כל גופו, כנפל

למשכב דמי). רמ"א סי"ז (או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו, שאז

אף על פי שהולך כנפל למשכב דמי). ט"ז סקכ"ד (אם יש לו צער גדול

מחמת הכאב, ובשביל זה נחלש בשאר הגוף).

והיינו שלא נפל למשכב, אלא רק יש לו

כאב גדול. מכל מקום, כיון שמצטער כל כך עד שנחלש ממנו כל גופו, יש לו דין חולה

שנפל למשכב.

משא"כ כשיש לו צער גדול ולא

חלה ממנו כל גופו, יתבאר דינו לקמן סעיף הבא ( ואם לא נפל

למשכב, וגם אינו מצטער כל כך עד שנחלש כל גופו (אבל על כל פנים יש לו צער גדול) ...

אסור לו ... לעשות מלאכה גמורה על ידי נכרי ... מותר לו לעשות

כל שבות מדברי סופרים על ידי נכרי ).

וכן הוא לעיל ס"ג ( ואם

מצטער כל כך עד שחלה ממנו כל גופו, אזי מותר לחלל על ידי נכרי אפילו במלאכה גמורה

(ואם אינו מצטער כל כך, מותר לעשות על ידי נכרי כל דבר האסור משום שבות)) .

לקמן בהמשך הסעיף (או שמצטער כל כך עד שחלה ממנו כל גופו), וסל"ח (אם יש לו

צער כל כך עד שנחלש כל גופו ממנו), וסמ"ג (אבל אם חלה ממנו כל גופו, אף על פי

שמתחזק והולך, ואין צריך לומר אם נפל למשכב, כבר נתבאר למעלה שיש מתירין). סי' תצו

ס"ה (שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו).

[647] רמב"ם

פ"ב ה"י (כיצד, אומרין לנכרי לעשות לו והוא עושה, לבשל לו ולאפות ולהביא

רפואה מרשות לרשות וכיוצא באלו). לבוש סי"ז (ואפילו לעשות בו מלאכה גמורה,

כגון לבשל ולאפות). ומזה למדנו שהתירו לו איסור בישולי נכרי, כדלקמן בסמוך.

[648] משא"כ

אם אינו צריך לכך; אף שנפל למשכב.

ויתירה מזו נתבאר לקמן סכ"ג

(לא התירו אמירה לנכרי בשביל חולה, אלא כשצריך לה בשבת, אבל לא לצורך מוצאי שבת).

והיינו שאם יוכל לעשותה במוצאי שבת, לא יעשנה על ידי נכרי בשבת, ושם נסמן (הערה 691 ).

[649] רשב"א

במשמרת הבית בית ג שער ז (בישולי עו"ג, מדבריהם ומשום חתנות ... בשבת עצמה

התירו, ולצורך החולה לא העמידו דבריהם). הובא ב רבינו ירוחם ני"ב ח"ט

עט, ב (הרמב"ם מתיר גם בישולי גוים לחולה שאין בו סכנה. והרשב"א עשה לו

סמוכות והעלה בידו דאיסור בישולי גוים שהוא איסור קל משום שמא יבא לאכול עמו, הותר

בחולה שאין בו סכנה בשבת עכ"ל). שו"ע סי"ט (חולה שאין בו סכנה מותר

בבישולי גויים).

[650] ר"ן

פ"ב דע"ז ט, א (ועכשיו נהגו לבשל לחולה שאין בו סכנה על ידי עובד

כוכבים בשבת, ואף על פי שהתבשיל עצמו אסור משום בשולי עובדי כוכבים. ואף על פי

שאין בדבר ראיה מכרעת, דאי מדאמרינן התם בפרק מפנין (קכט, א) צרכי חולה נעשין על

ידי עובד כוכבים בשבת, ההיא אפשר לאוקומי בדברים שאין בהם משום בשולי עובדי כוכבים.

אלא דכיון דסתמא איתמר, הראשונים שהנהיגו כן לא ראו לחלק. ואף על פי כן אין להביא

ראיה משם להתיר לחולה שאין בו סכנה לדבר שאיסורו מצד עצמו, כגון גבינה של עובדי

כוכבים וסתם יינן, דהתם כיון שהדבר מותר בעצמו, לא רצו להחמיר בו יותר מפני שהוא

בשולי עובד כוכבים, ממעשה שבת).

והוא הדין אסורי הנאה מדברי סופרים,

כדלקמן סי' תקז בקונטרס אחרון סוף סק"ד (מאכלות אסורות שאסורים לחולה שאין בו

סכנה, אפילו אין איסורן אלא מדברי סופרים, כדמוכח בר"ן שהביא הב"י סוף

סי' שכ"ח גבי בישולי נכרים. והוא הדין לאיסורי הנאה מדברי סופרים, כמ"ש

ביו"ד סי' קכ"ג, לענין סתם יינן עיי"ש). והיינו כנפסק בשו"ע

שם ס"ב (אסור לעשות מרחץ מסתם יינם לחולה שאין בו סכנה).

*

וכל זה לחולה עצמו. משא"כ

לבריא אסור לאכלו, כדלעיל סי' שיח ס"ה ( שאם אפה נכרי או בישל

בשבת לצורך חולה, אסור לבריא אף במוצאי שבת, משום בשולי נכרים, כמ"ש

ביו"ד סימן קי"ג ).

ולענין החולה עצמו, שרוצה לאכלו

במוצאי שבת, ראה לקמן שם (הערה מח).

[651] רא"ש

ע"ז פ"ב סי' י (שמעינן מהכא, דמה שהוא סכנת אבר, אין מחללין עליו את

השבת באיסור דאורייתא, אבל באיסור דרבנן מחללין), ו ר"ן (לט, ב) ד"ה

ומהא (ומהא שמעינן, דמשום סכנת אבר אחד אין מחללין את השבת, אלא אם כן יש בדבר

סכנת מיתה ... ושמעינן נמי מהא, דכל היכא דאיכא סכנת אבר, אף על פי שאין מתירין בו

מלאכות של תורה, מלאכות של דברי סופרים מתירין בו, אפילו על ידי ישראל), מגמרא ע"ז

כח , ב (עין שמרדה (שרוצה לצאת כאדם המורד ויוצא, רש"י) מותר לכוחלה בשבת.

סבור מיניה הני מילי הוא דשחקי סמנין מאתמול, אבל משחק בשבת ואתויי דרך רשות הרבים

לא (דלאו סכנת נפשות אלא סכנת עוורון, רש"י), אמר ליה ההוא מרבנן ורבי יעקב

שמיה לדידי מיפרשא מיניה דרב יהודה, אפילו מישחק בשבת ואתויי דרך רשות הרבים מותר),

ופרש"י (כדאמרינן לקמן שורייני דעינא בליבא תלו מאור העין מעורין ואחוזין

בטרפשי הלב, רש"י). וברא"ש ובר"ן שם (ואיתא סכנת נפש). ב"י

ד"ה ומ"ש אפילו (הרי בהדיא דאי לאו משום דשורייני דעינא בליבא תלו, לא

הוה שרי למישחק ואתויי, אף על גב דאיכא סכנת עיורון). טור ושו"ע סי"ז (אין

מחללין עליו את השבת באיסור דאורייתא, אפילו יש בו סכנת אבר. ולחלל עליו ישראל

באיסור דרבנן בידים ... אם יש בו סכנת אבר עושין).

*

ונתבאר בספרים (ראה הנלקט בס' רפואה

בשבת), שבסכנת אבר אין הכוונה לקטיעת האבר וכיו"ב, שהרי בקטיעת האבר יש חשש

סכנת נפשות, אלא הכוונה היא, שאם לא יטפלו בו כראוי, אפשר שהאבר ינזק באופן שלא

יוכל לפעול כראוי, כאמור לעיל מרש"י "סכנת עוורון", וכדלקמן

ממ"מ "יש בו סכנת בטול אותו אבר".

[652] רא"ש

שם. ר"ן שם. טור ושו"ע שם.

[653] ב"י

ומ"ש אפילו (וכי הוה סלקא דעתך דליכא בעין שמרדה סכנת נפשות, הוה שרי לכוחלה

כי שחיקי סממנין מיהא, ואף על גב דרבנן אסרו לעשות שום רפואה משום שחיקת סממנין).

[654] ר"ן

שם (מלאכות של דברי סופרים מתירין בו אפילו על ידי ישראל, שהרי אפילו היכא דשחיק

סממנין מאתמול, שבות של דבריהם יש בו, גזירה משום שחיקת סממנין, ואפילו הכי שרי

ליה על ידי ישראל ... איסורו של כוחל אינו אלא מדרבנן ... לא שריא אלא על ידי

[נכרי], היכא דליכא אפילו סכנת אבר). הרי שבסכנת אבר שרי הן רפואה שאסורה משום

שחיקת סמנים, והן מלאכה שאסורה מדברי סופרים. מ"א ס"ק יג (כגון כוחל

שהוא ככותב, או לעשות רפואה בסם דאיכא למיחש לשחיקת סמנים).

וראה לעיל סי' שכ סוף סכ"ז

(לכחול את

העינים, שאסרו בין לאיש בין לאשה, משום צובע), ובהערות שם.

[655] רמב"ן

תורת האדם שער המיחוש (לא התירו בו שבות כדרכו משום חולי שאין בו סכנה, אבל חולי

שיש בו סכנת אבר אחד, אף על פי שאין הנשמה תלויה בו, התירו בו כל שבות שבעולם). רשב"א

קכט, א ד"ה אמר (אבל בחולי שיש בו סכנת אבר אחד, עושין כדרכן מלאכות של

דבריהם). הובא במ"מ פ"ב ה"י (הרמב"ן ז"ל חלוק בדין

הראשון ואומר, שלא התירו כל שבות בחולי שאין בו סכנה, אלא דוקא שבות שיש בו שנוי

ונעשה כלאחר יד ... אבל אם יש בו סכנת בטול אותו אבר שנשבר, מותר, עד כאן דבריו

... ודעת הרשב"א ז"ל כדעת הרמב"ן ז"ל). טור ושו"ע

שם (ויש אומרים שאם ... יש בו סכנת אבר עושין בלא שינוי).

וכן התירו עשיית איסור מדברי סופרים

בחשש היזק הגוף, כלעיל סי' שטז סי"ז (מותר לצוד כל מיני רמשים שדרכן להזיק

... שכיון שאינו צדן אלא בשביל להנצל מהיזקן הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואף

שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור אבל אסור מדברי סופרים, כאן התירו חכמים לגמרי

מפני חשש היזק הגוף). לקמן סי' שלד סכ"ט (גחלת של מתכת לא שייך בה כיבוי מן

התורה, הואיל ואינה בוערת, אבל אסור לכבותה מדברי סופרים, ואם היא מונחת במקום

שרבים ניזוקים בה מותר לכבותה, שבמקום היזק הגוף של רבים לא גזרו ... להאומרים

שמלאכה שאינה צריכה לגופה אינה אסורה אלא מדברי סופרים, מותר לכבות אפילו גחלת של

עץ המונחת במקום שרבים ניזוקים בה, שבמקום היזק הגוף לא גזרו).

[656] מ"א

סקי"ב (משמע דכל שכן כשיש בו סכנת אבר, דמותר אפילו אינו חולה שכולל כל הגוף).

[657] רמב"ן

שם (איסור של דבריהם, איסור לכתחלה לא התירו בו שבות כדרכו משום חולי שאין בו סכנה).

מ"מ שם (הרמב"ן ז"ל ... אבל שבות הנעשה על ידי ישראל, והוא נעשה

כדרכו, לא התיר). ר"ן

שם בסופו (איסורו של כוחל אינו אלא מדרבנן כדאיתא בפרק המצניע (צד, ב), ואפילו הכי

לא שריא אלא על ידי [נכרי], היכא דליכא אפילו סכנת אבר, אלמא דחולה שאין בו סכנת

אבר, אין צרכיו נעשין אלא על ידי נכרי, אבל לא על ידי ישראל כלל).

וראה גם לעיל סי' רעח ס"א (בשביל

חולה שאין בו סכנה אסור לכבות מדברי סופרים). סי' שט סעי' א-ב (כגון שיש לבנו

געגועין עליו שאם לא יטלנו יחלה ... ולטלטול גמור חששו, וגזרו אפילו במקום סכנת

חולי, כיון שאין שם סכנת נפש אם לא יטלנו). לקמן סכ"א (כל שאסור לעשות על ידי

ישראל אסור אפילו על ידי החולה בעצמו). סי' תקז קו"א סק"ד (דאיסורו הוא

כמו מאכלות אסורות, שאסורים לחולה שאין בו סכנה, אפילו אין איסורן אלא מדברי

סופרים, כדמוכח בר"ן שהביא הב"י סוף סי' שכ"ח גבי בישולי נכרים).

[658] ט"ז

סק"ט (ומ"ש ואם אין בו סכנת אבר, פירוש והוא חולי כל הגוף, רק שאין בו

סכנה, דאז עושין דוקא על ידי עכו"ם).

וכדלעיל בתחילת הסעיף (או שיש לו

מיחוש שמצטער כל כך עד שנחלש ממנו כל גופו, שאז אע"פ שהולך, כנפל למשכב הוא

דומה), הרי שדינו כנפל למשכב, ושם נסמן (הערה 646 ).

[659]

רמב"ן שם ( וכן גונח, יונק

חלב, דמפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזור רבנן ... והכין פירוקא דמלתא, מיחוש

שאדם חולה ממנו ונופל למשכב, ואין בו סכנה, התירו בו שבות שאין בו מעשה, דהיינו

אמירה לגוי, וכן התירו בו שבות דמלאכה הנעשית בשנוי). ר"ן פרק חבית

סא, א (גונח שיש לו חולי בריאה, והחלב טוב לו סמוך לחליבתו ... הרמב"ן

ז"ל כתב בספר תורת האדם, דמשום הכי שרינן, מפני שהוא שבות הנעשה בשינוי, שלא

כדרך המלאכות). הובא בטור ושו"ע שם (ויש אומרים שאם אין בו סכנת אבר עושין

בשינוי).

וראה בדי השלחן סי' קלד ס"ק ו.

וכן הוא לקמן סי' שלא ס"א ( יולדת

היא כחולה שיש בו סכנה ... ומכל מקום הואיל וכאב היולדת דברים טבעים הם, ואין אחת

מאלף מתה מחמת לידה, לפיכך החמירו חכמים לשנות בכל מה שאפשר לשנות) .

*

אלא שבשינוי מתירין בכאב גדול אף אם

לא נפל למשכב, ולא נחלש כל גופו, כדלקמן סעיף הבא ( ואם לא נפל

למשכב וגם אינו מצטער כל כך עד שנחלש כל גופו (אבל על כל פנים יש לו צער גדול)

מותר לעשות לו על ידי ישראל כל שבות הנעשה בשינוי אפילו הוא מלאכה).

ומכל שכן שהתירו בנפל למשכב או חלה ממנו כל גופו.

[660] ס"מ

( הגונח מכאב לב, שרפואתו לינק בפיו מן הבהמה, מותר לינק בשבת.

מפני שמפרק כלאחד יד הוא, שאין דרך לינק בפיו אלא לחלוב לתוך כלי ולשתות ממנו,

לפיכך אין ביניקה איסור מן התורה אלא מדברי סופרים, ומשום צערו לא גזרו), ושם נסמן

(הערות 817 - 819 ) .

ולפי האמור לקמן ביו"ד סי'

קפז, בקונטרס אחרון ס"ק יא ד"ה ומה שכתב החכם צבי (ולעיל ס"ג סוף

הערה 551 ), מיירי הכא דוקא שידוע בבירור

שאין לו מכה או בועה בחלל גופו, משא"כ בספק, הוי ספק מכה של חלל הגוף,

שמחללין עליה את השבת.

[661] גמרא נג, ב (גזירה משום

שחיקת סממנין), ופרש"י (דאי שרית שום רפואה, אתי למישרי שחיקת סממנים, והוא

איסורא דאורייתא דהוי טוחן). רמב"ם פכ"א ה"כ (אסור לבריא להתרפאות

בשבת, גזרה שמא ישחוק הסממנין). טור ושו"ע ס"א (גזירה משום שחיקת סמנים).

[662] סמ"ג ( וכל

שאינו מאכל ומשקה בריאים אסור לאכלו ולשתותו לרפואה, גזרה משום שחיקת סמנים), ושם

נסמן (הערה 841 ).

וכן הוא לעיל ס"א (ואפילו דבר

שאין בו משום סרך מלאכה אפילו מדברי סופרים, ואין בו שום איסור כלל לבריא, מכל

מקום כיון שעושה לרפואה וניכר הדבר שמתכוין לרפואה, אסור משום גזרה שמא ישחוק

סממנים לרפואה כשיהיה מותר לעסוק ברפואות בשבת, ויתחייב משום טוחן).

[663] כן נתבאר לענין גונח,

בר"ן סא, א (ואי קשיא היכי שרינן הכא למעבד איהו גופיה, אף על גב דליכא סכנה,

אמאי לא אמרינן שיעשה על ידי נכרי, דקיימא לן בכל דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי

ועושה. יש לומר הכא אי אפשר על ידי נכרי).

ונתבאר בבדי השלחן סי' קלד ס"ק

ז סוף אות 1 (מתבאר דרפואה חיצונית, שאפשר על ידי נכרי, אסור על ידי ישראל ...

ומכל מקום אם אין נכרי מותר לעשות על ידי ישראל). ושם אות 2 דן אם יש להקל יותר

בזמנינו, ששחיקת סממנים לרפואה אינה רגילה כל כך.

וראה אבני נזר

או"ח סי' שצד ס"ק ג. סי' שצה ס"ק ח.

[664] מ"מ

פכ"א ה"כ בסופו (אין אוכלין אזוביון בשבת לפי שאינו מאכל בריאים ...

ופירוש כל הדינים האלו הן בבריא שאינו נופל למשכב, ולא חולה). ב"י ד"ה

כל אוכלין (שכל הדינים האלו באדם שחושש, ואינו נופל למשכב, ולא חולה, אלא שחושש

והוא מתחזק והולך כבריא. אבל אם היה חולה שאין בו סכנה, הרי אמרו שצרכיו נעשים על

ידי גוי, ומשמע דאוכל הוא אוכלין המרפאים אותו, ולא חיישינן שמא ישחוק סממנין,

כיון שלא התירו לעשות מעשה הרפואה על ידי ישראל, ואפילו על ידי החולה עצמו). רמ"א

סוף סל"ז (אם נפל למשכב שרי). וכן משמע בר"ן פי"ד סוד"ה

ומהא (ואמרינן נמי בפרק אין מעמידין (כח, א) דאפילו היכא דכייבי ליה טובא, חושש קא

קרי ליה, לפי שדבר זה אינו חולי, אלא מיחוש בעלמא), הרי שבחולי התירו לו. מ"א

סקמ"ד (אם נפל למשכב שרי, לאכול ולשתות ... ועובדא דאמימר הוי חולי קצת ולא

נפל במשכב). אליה זוטא סקכ"א (הב"ח חולק על ב"י ורמ"א

ולבוש דאסור אף בנפל למשכב, וכן הסכים בעולת תמיד. ולא נהירא, כי יש לדחות דבריהם,

כמ"ש עולת תמיד גופיה. גם אשתמטתיה שהרב המגיד פכ"א כתב בפירוש, וכן

עיקר).

ו כל זה דוקא

בנפל למשכב או חלה כל גופו, משא"כ במקצת חולי, או מיחוש בעלמא, ואף אם יש לו

צער גדול, קיי"ל שאסור, כבסעיף הבא (יש לו צער גדול ... אסור לו לאכול מאכלים

הניכרים שהם לרפואה ... מקצת חולי ... אבל אסור לאכול מאכלים הניכרים שהם לרפואה),

ולעיל ס"א ( מי שיש לו מיחוש בעלמא שאין בו חשש סכנה כלל, והוא

מתחזק והולך כבריא ... כיון שעושה לרפואה, וניכר הדבר שמתכוין לרפואה, אסור).

וכן הוא לקמן סמ"ג ( והוא

שיש לו מיחוש בעלמא ומתחזק והולך כבריא אע"פ שכואב לו מאד .

אבל אם חלה ממנו כל גופו, אע"פ שמתחזק והולך, ואין צריך לומר אם נפל למשכב,

כבר נתבאר למעלה שיש מתירין).

[665] ב"ח

ד"ה כל אוכלין (בית יוסף כתב דאם הוא חולה שאין בו סכנה, מותר לאכלן

ולשתותן על ידי גוי המאכילו והמשקהו. ותימה הוא, מה מועיל שהגוי מאכילו ומשקהו,

כיון דהישראל הוא האוכל והשותה, הרי עובר על גזירת חכמים שאסור לאדם לאכול לרפואה

דברים שאין הבריאים אוכלין אותם). ט"ז סקכ"ה (הג"ה זו תמוה ...

דעד כאן לא שרי בעל ידי עכו"ם אלא כשאין הישראל עושה שום מעשה, ואפילו מסייע

אסור אם לא בסיוע קל כמ"ש בסי"ז, משא"כ שהעכו"ם מכין המאכל

וישראל אוכלו, זה לאו מסייע מקרי, אלא הוא עושה עיקר המעשה בלי צירוף העכו"ם,

ופשיטא דאסור. וכך פירש מו"ח ז"ל דאסור בחולה שאין בו סכנה וכן עיקר).

עולת שבת סוף סקמ"ב (לדינא נראה לי דברי הב"ח לאסור בחולה שאין בו

סכנה).

[666] עיין

ב"י סוד"ה גונח בשם שבלי הלקט סי' קכג (מה שנוהגות להתיז מהחלב על

נשיפת רוח רעה, אסור, שאין בו סכנה, וצערא יתירה נמי ליכא). ומ"ש מ"א

ס"ק מא (וצערא יתירא נמי ליכא שם, הא לאו הכי שרי, דמלאכה שאינה צריכה

לגופה).

וראה גם לקמן סל"ב (אלא שיש

לגזור שמא יתכוין לפתח ומשום צערו לא גזרו), וסמ"א (אסור להתיז מחלבה על מי

שנשף בו רוח רעה מפני שאין בו סכנה, וגם לא צער גדול, כדי שנתיר לו איסור מדברי

סופרים על ידי ישראל, כמו שהתירו בגונח ודומיו. עיין סוף סי' ש"ל). ובסי' של

ס"ט (יכולה להוציא בידה החלב המצער אותה, שכיון שהחלב הזה הולך לאיבוד, אין

בו משום מפרק אלא מדברי סופרים, ומשום צערה לא גזרו).

והיינו שכאן נתבאר שבמקום צער התירו

מלאכה בשינוי, ובב"י ומ"א רואים שכמו כן התירו במפרק שהולך לאיבוד

וכיו"ב.

[667] מ"א

סי' שז ריש סק"ז (ושבות שלא כדרכה, אפילו במצטער שרי, כמ"ש שם סל"ג).

והיא ההלכה דלקמן ס"מ (הגונח מכאב לב שרפואתו לינק בפיו מן הבהמה, מותר לינק

בשבת, מפני שמפרק כלאחר יד הוא, שאין דרך לינק בפיו אלא לחלוב לתוך כלי ולשתות

ממנו, לפיכך אין ביניקה איסור מן התורה אלא מדברי סופרים, ומשום צערו לא גזרו),

ושם נסמן (הערות 817 - 819 ).

וכן הוא לעיל סי' שז סוף סי"ב (וכל

זה בדבר שעושה אותו הנכרי בשבת כדרך שהוא עושה בחול, אבל דבר שמשנה בעשייתו מדרך

החול, אף על פי שהוא שבות גמור, מותר לעשותו אפילו על ידי ישראל במקום צער,

כמ"ש בסימן שכ"ח).

ונתבאר בסעיף הקודם (והערות 659 - 660 ), שמכל שכן בנפל למשכב או חלה כל

גופו, התירו מלאכה גמורה על ידי שינוי.

וראה בדי השלחן סי' קלד ס"ק ה.

מראי מקומות וציונים.

[668] אף

שיש לו צער גדול, וכדלקמן סמ"ג (אסור לאכלו ולשתותו לרפואה ... אע"פ

שכואב לו מאד), ושם נסמן (הערה 841 ).

[669] כמבואר

בסעיף הקודם, שזה לא התירו אלא בנפל למשכב, או חלה כל גופו, ושם נסמן (הערות 645 - 646 ). וכמבואר בר"ן (סא, א) ד"ה

ובמקום (שאני הכי שהוא שבות כלאחר יד ... ו[קיל] טפי משבות דשבת הנעשה כדרכו,

דהיינו על ידי נכרי). הובא בד"מ אות ט (ובהר"ן פרק חבית ... משמע דיותר

קיל שבות הנעשה על ידי ישראל בשינוי וכלאחר יד, מאמירה לגוי).

וראה בדי השלחן סי' קלד ס"ק ו.

[670] רבה

עירובין סז, ב (ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה, אמר להו רבה נייתו ליה חמימי מגו ביתאי

(מביתיה דרבה, והתינוק היה בבית אחר באותה חצר, רש"י), אמר ליה אביי והא לא

ערבינן, אמר ליה ... נימרו ליה לנכרי ליתי ליה ... שבות דלית ביה מעשה, דהא מר לא

אמר לנכרי זיל אחים). רמב"ם פ"ו ה"ט (דבר שאינו מלאכה ואין אסור

לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת. והוא שיהיה שם

מקצת חולי). מ"מ שם (והנראה לי מלשון רבינו שהוא מפרש מעשה דפ' הדר, שלא ביום

מילה, אלא קודם לה או אחריה הרבה. ואעפ"כ התירו משום צער התינוק שהחמין יפין

לו ... כונתו בכאן שאין כאן חולי כולל כל הגוף ... וזהו שכתב מקצת חולי או מצטער,

ועוד שזה מה שעושה בו הוא כדרכו). ביצה כב, א (אמימר שרי למכחל עינא מנכרי בשבתא).

טור ושו"ע סי' שז ס"ה (דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום

שבות, מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת. והוא שיהיה שם מקצת חולי). מ"א כאן

ס"ק יב (ואם אין בו סכנת אבר, מותר על ידי עכו"ם, והיינו עובדא דאמימר,

וכמ"ש סימן ש"ז ס"ה שבות דשבות שרי במקצת חולי).

[671] סעיף

יב ( דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר

לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת. והוא שיהיה שם מקצת חולי) .

[672] משמעות

השו"ע סי"ז (חולה שנפל מחמת חליו למשכב ואין בו סכנה (הגה, או שיש

לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו שאז אף על פי שהולך כנפל למשכב דמי) ... שאם

אין בו סכנת אבר עושין בשינוי), הרי שלא התיר בישראל בשינוי אלא בנפל למשכב).

[673] מהא

דאמימר ביצה כב, א (שרי למכחל עינא מנכרי בשבתא). מ"א סקי"ב (ואם אין בו

סכנת אבר, מותר על ידי עכו"ם, והיינו עובדא דאמימר, וכמ"ש סימן ש"ז

ס"ה שבות דשבות שרי במקצת חולי), וסקכ"ח (ועל ידי גוי, דוקא במקצת חולי),

וסקמ"ד (ועובדא דאמימר הוי חולי קצת ולא נפל במשכב כמו שכתבתי לעיל).

[674] אמימר

שם (אמר ליה רב אשי לאמימר ... מר קא מסייע בהדיה, דקא עמיץ ופתח, אמר ליה ...

מסייע אין בו ממש)

[675] סעיף

ג ( ואף שהישראל ממציא לו שינו ומסייע קצת בהוצאתו, אין בכך כלום,

שמסייע אין בו ממש), ושם נסמן (הערה 555 ) .

[676] סעיף

מג ( אבל אם חלה ממנו כל גופו, אע"פ שמתחזק והולך, ואין צריך

לומר אם נפל למשכב, כבר נתבאר למעלה שיש מתירין) .

משא"כ במקצת חולי, דינו כמי שיש לו צער, שנתבאר לקמן שם (אסור לאכלו ולשתותו

לרפואה ... אע"פ שכואב לו מאד), ושם נסמן (הערה 841 ).

[677] מ"א

סוף סקי"ב (ומיחוש בעלמא, אפילו על ידי עכו"ם אסור, וכמ"ש ס"א).

[678] ס"א

( מי שיש לו מיחוש בעלמא שאין בו חשש סכנה כלל, והוא מתחזק והולך

כבריא, אסור לעשות לו שום רפואה בשבת, אפילו על ידי נכרי), ושם נסמן (הערות 534 - 535 ) .

[679] נתבאר ברש"י מכות ז, א

(מכחול הוא קיסם דק שבו נוטלין הצבע מתוך הקנה), וע"ז כ, ב (מכחול הוא קיסם

שמכניסין בשפופרת, קנה שהמכחול בתוכה, והקיסם קרוי מכחול על שם שכוחלין בו). וכאן

מיירי ברפואה שנותן במכחול זה על העין.

[680] ב"י

ד"ה ומ"ש רבינו והרמב"ן (ודע דהא דאמרינן דצרכי חולה שאין בו סכנה

אסור בשבות הנעשה על ידי ישראל, אפילו החולה עצמו אסור לשים בידיו הרפואה, או

לעשות לרפואתו דבר שהוא משום שבות. אבל אם הגוי עושה לו רפואה, רשאי הישראל לסייעו

סיוע קל. והכי איתא בפרק ב' דיום טוב).

והוא כדאמרינן ביצה כב , א (מהו

לכחול את העין ביום טוב ... תחלת אוכלא (תחלת החולי, רש"י) לא מבעיא לי, דאפילו

בשבת שרי, כי קמבעיא לי סוף אוכלא ופצוחי עינא (שקרוב להתרפאות הוא, ואינו כוחל

אלא להגיה מאורו, רש"י), מאי, אמר ליה אסור). ע"ז כח, ב (תחלת אוכלא

(בתחלת החולי, רש"י), לאפוקי סוף אוכלא (שכבר נתרפא, ועדיין קודחת מעט,

רש"י) ופצוחי עינא (שבא לכוחלה כדי להאיר מראית עינו, רש"י) דלא).

ועוד בביצה שם (אמימר שרי למכחל

עינא מנכרי בשבתא, איכא דאמרי אמימר גופיה כחל עינא מנכרי בשבתא. אמר ליה רב אשי

לאמימר ... מר קא מסייע בהדיה, דקא עמיץ ופתח, אמר ליה ... מסייע אין בו ממש),

ופרש"י (מי שאינו עושה מלאכה ממש, אלא מסייע מעט כי האי, ובלאו הוא מתעבדא,

אין בו ממש). רמ"א סי"ז (וכל שאסור לעשות על ידי ישראל, אפילו על ידי

החולה בעצמו אסור. אבל כשעושה לו הגוי, מותר לחולה לסייעו קצת, דמסייע אין בו ממש).

וכן הוא לעיל ס"ג ( ואף

שהישראל ממציא לו שינו ומסייע קצת בהוצאתו, אין בכך כלום, שמסייע אין בו ממש). לקמן

שמ ס"ב ( ואף שהיא מטה אצבעותיה אליה ומסייעה עמה קצת, אין בכך

כלום שמסייע אין בו ממש ). סי' תסח ס"ד (מותר להסתפר על ידי נכרי, אף על

פי שהישראל מטה ראשו אליו והרי הוא כמסייע קצת, אין בכך כלום, שמסייע אין בו ממש,

לענין זה). והיינו שלא כל ההלכות שוות לענין מסייע אין בו ממש, אלא "שמסייע

אין בו ממש, לענין זה". ונתבאר שם (הערה כו).

[681] רש"י

ביצה שם (ובלאו הוא מתעבדא). מ"א סקט"ז (היינו שבלאו הכי נמי

מתעבדא, אלא שמסייע מעט, כגון עכו"ם שכוחל העין וישראל סוגר ופותח העין שיכנס

בו הכחול). שבת צג , א (זה יכול וזה אינו יכול, דברי הכל חייב ... זה שיכול,

דאי זה שאינו יכול ... מסייע אין בו ממש).

[682] סעיף

ג (לפי שאף אם לא היה הישראל מסייעו סיוע זה, אלא שלא היה מעכב

על ידו, היה הנכרי יכול לעשות דבר זה בלבדו) .

[683] מ"א

שם (ומשמע שם דאפילו במלאכה דאורייתא מסייע אין בו ממש).

וכדלעיל ס"ג (ואם מצטער כל כך

עד שחלה ממנו כל גופו, אזי מותר לחלל על ידי נכרי אפילו במלאכה גמורה ... ולכן מי

שחושש בשינו ומצטער כל כך עד שחלה ממנו כל גופו (אזי מותר לחלל על ידי נכרי), אומר

לנכרי להוציאו. ואף שהישראל ממציא לו שינו ומסייע קצת בהוצאתו, אין בכך כלום,

שמסייע אין בו ממש).

[684] אוצ"ל:

שמז ס"ג (ואם החפץ היה מונח בענין שאף אם לא היה נותנו לו היה יכול ליטלו

בעצמו, אינו עובר על לפני עור מן התורה, אבל מדברי סופרים אסור ליתנו לו, אפילו

הוא נכרי).

ויותר מסתבר שצ"ל: שמ ס"ב

(שמסייע אין בו ממש (ומותר גמור מן התורה ... אלא שהחכמים גזרו עליו גזרה שמא יבא

לעשות בעצמו), ושם נסמן (הערות 1710 - 1711 ).

[685] וכעין

זה לקמן סי' שמ ס"ב ( ואף מדברי סופרים אין איסור לסייע

אלא לעושה מלאכה גמורה, או לדבר האסור משום שבות שלא במקום מצוה, אבל במקום מצוה

לא גזרו על הסיוע, כמו שלא גזרו על האמירה לנכרי, לפי שהוא אינו עושה כלום, ואף

בסיוע אינו עושה מאומה, שמסייע אין בו ממש באמת, אלא שהחכמים גזרו עליו ).

וראה שו"ת חכם צבי סי' פב (ואמימר

משוי להו מסייע אין בו ממש, כיון דעיקרן אינו אלא משום שבות דגזרת שחיקת סממנין,

במקום צערא אין בו ממש ולא גזרו עליו).

[686] כדלעיל

ס"ג (מי שחושש בשינו ... ואף שהישראל ממציא לו שינו ומסייע קצת בהוצאתו, אין

בכך כלום, שמסייע אין בו ממש).

[687] ט"ז

סקי"ג (ונראה דגם כאן לאו דוקא קאמר לחולה, אלא הוא הדין באחר).

[688] מ"א

סקט"ז (היינו שבלאו הכי נמי מתעבדא, אלא שמסייע מעט). וכנסמן לעיל (הערה 681 ).

[689] ס' התרומה סי' רנב (אם עשה

העכו"ם האש, או בשביל תינוק לחממו, או לעשות לתינוק מאכלו). הובא בסמ"ג

ל"ת סה כ, ג. ובמרדכי פ"ק דשבת סי' רנ, וב הגהות

מיימוניות פ"ו אות ה, וב ב"י סו ס"י רעו .

רמ"א סי"ז (מותר לומר לגוי לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול, דסתם

צרכי קטן כחולה שאין בו סכנה דמי).

וכן הוא לעיל סוס"י רנט ד"ה אבל (כי אם

לצורך חולה או קטן שאין לו מה לאכול). סי' רעו ס"ו (או לצורך קטנים, שדינם כחולה שאין בו סכנה

לכל דבר), וסט"ו (אם אין לו קטנים שמצטערים הרבה). לקמן סי' שמג ס"ה

(ואם התינוק צריך לכך, כגון שהוא קצת חולה, מותר לומר לנכרי להאכילו, שצרכי קטן

דינם כחולה שאין בו סכנה שהתירו בו אמירה לנכרי).

והיינו שדינם כמו חולה שנפל למשכב, או חלה כל גופו, שהתירו

לומר לנכרי לעשות מלאכה דאורייתא.

וכל זה דוקא כשהקטן מצטער הרבה,

כדלעיל סי' רעו סט"ו (קטנים שמצטערים הרבה), ושם נסמן (הערה לח).

[690] איסור

והיתר שער נט דין כט (ואם אין התינוק רוצה לאכול כי אם על ידי אמו, השיב השר

מקוצי, שמותר לאם להאכילו אפילו בתבשיל חלב שחלבו ובשלו עכו"ם בשבת, דהוי

חולי שיש בו סכנה בשבת, שאינו רוצה לאכול על ידי אחר עכ"ל. ונראה מאחר שאין

במאכילו אלא משום מוקצה, הוא הדין אפילו לחולי שאין בו סכנה, ולרוחא דמילתא נקט

לה). מ"א סקט"ו (ומותר להאכילו מוקצה בידים, אם אי אפשר בענין

אחר (אסור והיתר הארוך).

והיינו שאף

שדינו כחולה שנפל למשכב ואין בו סכנה, שדינו נתבאר לעיל סי"ט ( אם

אין בו סכנת אבר, אלא שנפל למשכב, או שמצטער כל כך עד שחלה ממנו כל גופו, אין

עושין לו דבר האסור מדברי סופרים על ידי ישראל).

מכל מקום

התירו כאן, כמו בסכנת אבר, שנתבאר לעיל שם ( אפילו יש

גם בה בעצמה איסור מדברי סופרים בעשייתה, מותר לעשותה לו בלא שום שינוי מדרך החול,

אם יש בו סכנת אבר ).

וראה באריכות

בבדי השלחן סי' קלד סקי"ח.

[691] שו"ת

רד"ך בית כב חדר ו, ובדפוסים האחרונים בית יח (נראה דמדקאמרינן סתם כל

צורכי חולה ... ולא פירש לומר שצריך הוא לה בשבת, אלמא כל היכא דאינו מסוכן אין

הפרש בין היכא שצריך הוא לה בשבת עצמו, לבין היכא דלא צריך, כך הוא לעשותו בשבת או

במוצאי שבת ... אפס מלשון של הרמב"ם ז"ל נראה דדוקא שהוא צריך לרפואת

שבת הוא דמתירין, שכתב לפיכך מעלין את אזנים וכו', וכל הני דמייתי התם, כלהו החולה

צריך בהם בשבת עצמו, ורפואה הוא לו בשבת, ואם כן אין לסמוך על זה להתיר). כנסת הגדולה

הגה"ט (והיינו דוקא היכא שהרפואה צריך לה בשבת עצמו, הרד"ך ז"ל

בבית כ"ב חדר ו). מ"א סקי"א (דוקא שצריך לה בשבת עצמו.

רד"ך בח"ב ח"[ו]). והיינו שאם יוכל לעשותה במוצאי שבת לא יעשנה על

ידי נכרי בשבת.

ואפילו בחולה שיש בו סכנה נתבאר

לעיל סי"ג ( במקום שאפשר לעשות לו הרפואה מיד בלי חילול שבת, אלא

שיצטרכו לשהות שעה מועטת, לא יחללו כדי לעשותה תיכף ומיד בלי שום שהוי כלל, אם הוא

בענין שאין חשש סכנה כלל בשהוי מועט זה. לפי שהשבת דחויה היא אצל פיקוח נפש, ולא

הותרה לגמרי, וכל שאפשר להצילו בלא חילול שבת אינה נדחית בשבילו).

ולענין שבות דשבות במקום מצוה שלאחר

השבת, ראה לעיל סי' שז סי"ב (ובהערות שם). לקמן סי' תנה סי"ב (והערה

סט).

[692] שמואל

קכט , א (הקיז דם ונצטנן, עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז). טור סי' של. שו"ע

סי"ח (הקיז דם ונצטנן, עושים לו מדורה אפילו בתקופת תמוז).

וכן לענין חיה יתבאר לקמן סי' של

סוף ס"ה ( הרי היא עד ל' יום כחולה שאין בו סכנה, שכל צרכיו נעשים על ידי

נכרי. חוץ מלענין מדורה, שאם היא צריכה לכך עושים לה על ידי ישראל, מפני שהצינה

סכנה היא לה כל ל' יום, ואפילו בתקופת תמוז).

[693] לבוש

סי"ח (הקיז דם ונצטנן, סכנה היא). וראה גם ר"ן נב, א ד"ה סוד"ה

ואסיקנא (כי הצנה אחר הקזת דם חולי הוא).

[694] בגמרא

שם (אמר רב יהודה אמר שמואל עושין מדורה לחיה בשבת. סבור מינה, לחיה אין לחולה לא,

בימות הגשמים אין בימות החמה לא (ולא היא, לא שנא חיה ולא שנא חולה, לא שנא בימות

הגשמים ולא שנא בימות החמה, מדאתמר) אמר רב חייא בר אבין אמר שמואל הקיז דם ונצטנן

עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז). וכן פסק הרי"ף נב, א (ואסיקנא לא שנא חיה

ולא שנא חולה לא שנא בימות החמה לא שנא בימות הגשמים, מדאמר רב חייא בר אבין אמר

רב ששת הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפילו בשבת ואפילו בתקופת תמוז).

אמנם ברמב"ם פ"ד

הי"ד (עושין מדורה לחיה ואפילו בימות החמה, מפני שהצנה קשה לחיה הרבה במקומות

הקרים. אבל אין עושין מדורה לחולה להתחמם בה. הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפילו

בתקופת תמוז). ופירש במ"מ שם (וסובר רבינו דהא דאייתי שמואל דהקיז דם, לא בא

אלא לדחות מה שאמרו בימות החמה לא, מפני שהחיה הרי היא כהקיז דם, דודאי שפעה דם

הרבה, ומחמת כן הצינה קשה לה הרבה. אבל מה שאמרו לחולה לא, כדקאי קאי). ונפסק כאן

כדעת הרמב"ם.

ואף דמיירי הכא בחולה שיש בו סכנה, עיין

במ"ש לעיל ס"ד ( עושין לו כל מה שרגילין לעשות לו בחול ...

אע"פ שאין סכנה כלל במניעת הדבר ההוא, כיון שמכל מקום החולי יש בו סכנה ... ויש אומרים שאפילו במקום שצריך חילול אין מחללין על ידי

ישראל אלא בדבר שיש לחוש בו שאם לא יעשהו לו יסתכן, אבל כל שאין במניעת אותו דבר

סכנה, אע"פ שמכל מקום צריך הוא לו ורגילין לעשותו לו בחול, אין עושין אותו בשבת ).

וכאן נתבאר כדעה הב' דלעיל שם, שכל שאין במנית אותו דבר סכנה ... אין עושין אותו

בשבת (ואחר כך תתבאר כאן דעה הא' דלעיל שם).

והמקור לדעה זו ב"י סי' של ד"ה

ועושין (דמשמע מדברי רש"י, דכל שאין במניעת אותו דבר סכנה אין מחללין עליו את

השבת. ואפשר שהרמב"ם סבור כן, ומיירי בחולה שיש בו סכנה, וכמו שהיה סבור הרב

המגיד), לפי דעת רש"י קכט, א ד"ה דבר שאין בו סכנה (חולה שאם לא

יעשו לו רפואה זו אין מסוכן למות), והמ"מ בפירושו הראשון שם (הייתי

סבור לפרש ... חולה לדעת רבינו, אפילו יש בחולי סכנה, אין בצנה סכנה, ואפשר בבגדים).

מ"א ס"ק יז ( ב"י כתב בשם רש"י, שאם אין במניעת דבר ההוא סכנה אין

עושין).

וראה מחנה יוסף ש בת סי' מב ס"ח.

[695] כדין

צרכי חולה שאיו בו סכנה, כדלעיל סי"ט ( חולה שנפל מחמת חוליו

למשכב ואין בו סכנה ... הרי צרכיו נעשין על ידי נכרי אפילו במלאכות גמורות של תורה).

[696] דעה

ראשונה לעיל ס"ד (כמועתק לעיל הערה 694 ). והיא דעת השגות הראב"ד

בדברי הרמב"ם שם (ובפרק יום הכיפורים (יומא פד, ב) תניא בהדיא מחמין חמין

לחולה בשבת בין להשקותו בין להברותו כו'. ואפשר דבחולה שיש בו סכנה היא). והיינו

שמפרש מה שכתב הרמב"ם (אין עושין מדורה לחולה להתחמם בה), דמיירי בחולה שאין

בו סכנה. וכדבריו מסיק במ"מ שם (אני מבטל דעתי מפני דעתו [של הראב"ד],

לפי שאם הוא שיש בו סכנה, הא משמע דלכל צרכיו מחללין, ואע"פ שאין במניעת דבר

שעושין לו סכנה). ב"י שם (שמדברי הראב"ד (שם) נראה שהוא מפרשם בשאין בו

סכנה ... וכתב [המ"מ] שהוא מבטל דעתו מפני דעת הראב"ד, לפי שאם יש בו

סכנה משמע דלכל צרכיו מחללין עליו את השבת, ואף על פי שאין במניעת הדבר שעושין לו

סכנה). מ"א סקי "ז (אם יש בו סכנה שרי, אף על גב שאין בצינה סכנה שאפשר

לחממו בבגדים (מ"מ)) .

[697] סוף ס"ד ( וכן

יש לנהוג במדינות אלו, שנוהגים להחמיר אפילו בדבר שיש סכנה במניעתו, שלא לעשותו על

ידי ישראל, כל שאפשר לעשותו על ידי נכרי בלא דיחוי ועיכוב כלל כמו שיתבאר). והיינו

כמבואר לעיל סוף סי"ג ( ויש אומרים שכיון שהשבת דחויה היא ולא

הותרה כלל, מה שאפשר לעשות שלא יהא חילול מן התורה צריך לעשות שלא יהא חילול

במלאכה מן התורה ...

ואם אפשר לעשות על ידי נכרי בלא איחור כלל, צריך לעשות על ידי נכרי מן התורה ... והעיקר כסברא הראשונה. ואעפ"כ המנהג במדינות אלו

כסברא האחרונה )

[698] אבוה

דשמואל או לוי קח , ב (יין בתוך העין אסור (דמוכחא מילתא, רש"י).

על גב העין מותר (דאמרי לרחיצה בעלמא עבדי, רש"י)). טור ושו"ע ס"כ

(אין נותנין יין לתוך העין. וליתנו על גביו, אם פותח וסוגר העין אסור, ואם אינו

פותח וסוגר, מותר). מ"א סקי"ח (דאמרינן לרחיצה בעלמא הוא דעביד (רש"י)).

ו כדלעיל סי' רצו

ס"ה (נוהגין לשפוך על השלחן מן יין הנשאר בכוס אחר שתיית המבדיל ... ונוהגין

לרחוץ עיניהם מיין של שפיכה זו משום חבוב מצוה).

[699]

גמרא שם גבי קילורין (חזייה דהוה מייץ ופתח, אמר ליה, כולי האי ודאי לא שרא),

ופרש"י (דמוכחא מילתא). טור (אם פותח וסוגר העין כדי שירד לתוכו,

דמוכחא מלתא דלרפואה עביד). ט"ז ס"ק טו (דאז מוכחא מלתא דלרפואה עושה).

[700] מ"א

שם (והאידנא שאין דרך לרחוץ ביין אסור).

וכעין זה לעיל סי' שכז סוף ס"א

( ובמקומות אלו שאין נוהגין לסוך בשמן כי אם לרפואה, אסור לסוך

בשום שמן לרפואה, מפני שהדבר ניכר שמתכוין לרפואה) .

[701] כדלקמן

סוף סכ"ו ( שלא אסרו אלא במתכוין לרפואה) .

[702] לוי

או אבוה דשמואל שם (רוק תפל (שלא טעם כלום משניעור משנתו, רש"י) [אפילו]

על גב העין אסור (דמוכחא מילתא דלרפואה, דאילו לרחיצה מאיס, להכי נקט רוק תפל לפי

שהוא חזק ומרפא, רש"י)). טור ושו"ע ס"כ (ורוק תפל, אפילו על גביו

אסור, דמוכחא מלתא דלרפואה עביד). מ"א ס"ק יט (ורוק תפל, כל שלא טעם

כלום משניעור (רש"י ומ"מ)), וס"ק כ (דמאיס לרחוץ בו). ט"ז

ס"ק טו (ורוק תפל שהוא חזק, מוכחא מלתא דלרפואה מיכוין, דאי לרחיצה, הא מאוס

הוא).

[703] ב"ח

ד"ה ורוק (ולפי זה נראה, דאם משים אדם מים בתוך פיו ורוחץ שם בכל צדדין ואחר

כך רוחץ באותם מים את עיניו, שגם הם לרפואה כיון שמעורב בו רוק תפל, שרי, דלא

מוכחא דלרפואה קעביד, כיון דלא מאיס כרוק תפל בעיניה). מ"א שם (ואם רוחץ פיו

במים ואחר כך מעבירו על עיניו, שרי, דאמרינן לרחיצה עביד).

[704] רש"ל

בביאורו לטור, הביאו הב"ח שם (וכתב מהרש"ל (בביאורו לטור) ונראה דמי שלא

יכול לפתוח העינים, יכול ללחלחן ברוק תפל, ואין זה חשיב רפואה, אלא לפתוח עינים

קעביד עכ"ל). הובא במ"א שם (ואם לא יכול לפתוח עיניו, יכול ללחלחן ברוק

תפל, דאין זה רפואה (רש"ל וב"ח)). ט"ז (וכתב רש"ל דמי שלא

יכול לפתוח העינים, יכול ללחלחן ברוק תפל, ואין זה חשיב רפואה, אלא לפתוח עינים

מכוין).

[705] שמואל

שם קח, ב (שורה אדם קילורין מערב שבת ונותן על גב עיניו בשבת ואינו חושש) טור ושו"ע

סכ"א (שורה אדם קילורין בערב שבת ונותן על גב

העין).

[706] רא"ש

פ"א סי' לג (קילור צלול, אף בשבת מותר להניחו על גב העין ... דכיון דהוא צלול

אינו אלא כרוחץ עיניו וליכא למיגזר משום שחיקת סממנין). ר"ן ו, רע"ב (קילור

רך וצלול, אפילו בשבת מותר להניחו על גבי העין ... דכיון שהוא צלול אינו אלא כרוחץ

עיניו במים, וליכא למגזר משום שחיקת סמנים). ב"י ד"ה שורה.

[707] רש"י

שם ד"ה ונותן על גב עיניו (דלדידיה כיון דאצרכוה לשרותה מערב שבת, איכא היכרא

וליכא למיגזר. ומאן דחזינהו סבר דרחיצה בעלמא היא, דכסבר שהוא יין). טור ושו"ע

שם (שאינו נראה אלא כרוחץ ... ולא חיישינן משום שחיקת סמנים, דכיון שלא התירו לו

לשרותן אלא מערב שבת, איכא היכרא). מ"א סקכ"ב (ומאן דחזי סבר שהוא יין

(רש"י)).

וראה בדי השלחן סי' קלח סק"ג.

[708] מר

עוקבא שם (בר ליואי הוי קאי קמיה דמר עוקבא, חזייה דהוה מייץ ופתח, אמר ליה,

כולי האי ודאי לא שרא מר שמואל), ופירש"י (דמוכחא מילתא). טור ושו"ע שם

(והוא דלא עמיץ ופתח).

[709] רא"ש

שם (ומניחין קלור על גבי העין ... ומתרפאת והולכת כל השבת כולה. ומיירי בקילור

שהוא עב ... הלכך דוקא מערב שבת, אבל בשבת אסור להניחו על העין, משום גזירת שחיקת

סממנים או גזירה שמא ימרח). ר"ן שם (והאי קילור דאמרינן הכא דמניחין אותו על גבי

העין מערב שבת, מכלל דבשבת אסור, היינו דוקא בקילור שהוא עב ... הלכך להניחו בשבת

איכא למיחש שמא ימרח, אי נמי משום שחיקת סמנין). ב"י שם. מ"א סקכ"א

(ודוקא ברכה, אבל בעבה אסור).

וראה בדי השלחן סי' קלח סק"ד.

[710] סי"ד

(מותר להניח קילור עבה על העין לרפואה, ואספלנית על גבי המכה, והם מתרפאים והולכים

כל השבת כולה, אף על פי שבשבת אסור להניחם, כמו שיתבאר בסי' שכ"ח).

[711] ברייתא

נג , ב (סכין (שמן, רש"י) ומפרכסין (גלדי מכה, רש"י) לאדם). טור ושו"ע

סכ"ב (מעבירין גלדי המכה וסכין אותה בשמן).

[712] סעיף

א (החושש במתניו ... סך הוא בשמן ... ובמקומות אלו שאין נוהגין לסוך בשמן כי אם

לרפואה, אסור לסוך בשום שמן לרפואה, מפני שהדבר ניכר שמתכוין לרפואה).

[713] ספר

התרומה סי' רלח (אבל מחלב ומשומן אסור בשבת, לפי שנמחה על ידו ונעשה צלול, והוי

נולד, כדתניא פרק במה טומנין (נא, א) אין מרזקין השלג והברד). סמ"ג ל"ת

סה כא, ב (אומר רבינו יצחק דווקא שמן שכבר הוא נמחה סכין, אבל חלב ושומן לא, לפי

שנמחה בידו והוה ליה נולד, כמו אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד). מרדכי רמז

שלח (אבל בחלב ושמן אסור לסוך בשבת, משום שנמחה והוה ליה נולד ואסור). טור ושו"ע

שם (אבל לא בחלב, מפני שהוא נימוח).

[714] סעיף

י (אסור לרחוץ ידיו במלח, וכל שכן בבורית או שאר חלב, מפני שנימוח על ידו, והרי זה

כמוליד בשבת ודומה למלאכה, כמו שנתבאר בסי' ש"כ, שאסור לרסק שלג או ברד מטעם

זה). ובסי' שכ סט"ז (השלג והברד וכל כיוצא בהם אסור לרסק אותם בידים, דהיינו

לשברם לחתיכות דקות כדי שיזובו מימיהן, משום שדומה למלאכה, שבורא מים הללו).

ואף שיש מתירין בבורית וחלב, מכל

מקום יש להחמיר, כדלעיל סי' שכו שם (ולדברי האומרים שטעם איסור לרסק שלג וברד הוא

משום גזרת סחיטת פירות העומדים למשקין, שאף השלג והברד למימיהם הם עומדים כמו

שנתבאר שם, אם כן בורית ושאר חלב שאינן עומדים למשקין, מותר לרסק לכתחלה. אבל יש

להחמיר כסברא הראשונה).

[715] גמרא

שם (דגמר מכה ומשום תענוג), ופרש"י (שנתרפאה המכה וסיכה ופירכוס משום

תענוג). טור ושו"ע שם (ואפילו בגמר מכה דליכא אלא צערא, שרי). ב"ח ד"ה

מעבירין (ובמקצת ספרי רבינו כתוב ואפילו בגמר מכה דליכא אלא צערא שרי וכן כתוב

בשלחן ערוך (סכ"ב) והוא טעות סופר, וצריך להגיה דליכא צערא אלא תענוג, שרי). ט"ז

סקט"ז (בגמר מכה, דליכא צערא, כצ"ל, פירוש אלא לתענוג. כן הגיה

מו"ח ז"ל). מ"א סקכ"ג (דליכא צערא, אלא תענוג, שרי. כצ"ל

(ב"ח)).

[716] ברייתא

ו שמואל שם קלד , ב (אין נותנין חמין ושמן על גבי מכה בשבת). תוס'

שם ד"ה ואין (פירש ה"ר יוסף פורת בשם רבינו שמואל דבמעורבת יחד איירי). טור

ושו"ע שם (אין נותנין עליה שמן וחמין מעורבים יחד).

וכן הוא לענין שמן וחומץ, כדלעיל

סי' שכז ס"א ( החושש במתניו, לא יסוך שמן וחומץ (מעורבים), מפני שאין דרך

לסוך בהם אלא לרפואה, וכל שהדבר ניכר שמתכוין לרפואה אסור מטעם שיתבאר בסי'

שכ"ח. אבל סך הוא בשמן (לבדו) ).

וכן הוא לענין שמן ויין, כדלקמן סי'

שלא ס"א ( חולים ...

לערב להם יין ושמן ... אם אין בהם סכנה אסור לערב להם בשבת (שאסור לעשות להם רפואה

בלא שינוי כמ"ש בסי' שכ"ח)).

[717] ברייתא

שם (אין נותנין שמן וחמין על גבי מוך ליתן

על גבי מכה בשבת). שו"ע שם (ולא על גבי מוך ליתנו עליה).

[718] לבוש סכ"ב (דמוכחא

מילתא דלרפואה עביד).

[719] ברייתא

ושמואל שם (אבל נותנין חוץ למכה ושותת ויורד למכה), ופ רש"י (דלא מוכחא

מילתא דלרפואה ) . טור ושו"ע שם (אבל נותן הוא חוץ למכה, ושותת

ויורד לתוכה).

[720] תוס'

שם (מתניתין היא בפרק שמנה שרצים (קיא, א) אבל סך הוא את השמן, והיינו אפילו על

גבי מכה, מדקתני בני מלכים סכין על גבי מכותיהן שמן וורד, מכלל דבשאר שמן מותר

לאחר אפילו על גבי מכה). ב"י ד"ה ומ"ש ולא על גבי מוך.

[721] תוס'

שם (דאי כל חד באפי נפשיה ... מותר). ב"י שם.

[722] גמרא

שם (הרחצת מילה מי גרע מחמין על גבי מכה, דאמר רב אין מונעין חמין ושמן מעל

גבי מכה בשבת. מתקיף לה רב יוסף ולא שני לך בין חמין שהוחמו בשבת לחמין שהוחמו מערב

שבת (הכא גבי מילה בהוחמו בשבת עסקינן, רש"י) ... מפני שסכנה הוא לו). הרי

שמים שהוחמו בשבת אסור ליתנו על המילה, שהוא אבר אחד; ולא הותר אלא מפני שסכנה הוא

לו. וכדלעיל סי' שכו ס"ג ( הוחמו בשבת, שאסור אפילו לרחוץ בהם פניו

ידיו ורגליו, ואפילו אבר אחד בלבד) .

[723] גמרא

שם (אין נותנין שמן וחמין על גבי מוך ליתן על גבי מכה בשבת, התם משום סחיטה).

ב"ח ד"ה ומ"ש ולא על גבי המוך שעליה (ונראה דאף על גב דהך אוקימתא

אליבא דרב היא, אבל לשמואל משמע דלא חיישינן לסחיטה בהא מילתא, ולא אסרה ברייתא

אלא משום רפואה, ואם כן אינו אסור לדעת התוספות אלא בשמן וחמין מעורבין יחד. אפילו

הכי יש לאסור בחמין או בשמן בלחוד, דשמא לשמואל נמי חיישינן לסחיטה בהא). מ"א

סקכ"ד (על גבי מוך, אפילו חמין לחוד אסור משום סחיטה (גמרא)).

[724] סנ"ט

(שמא ישכח ויסחטנו, אלא אם כן הוא בגד שאינו מקפיד על מימיו, ואף בחול לא היה

סוחטו), ושם נסמן.

וראה בדי השלחן סי' קלו סוף סקכ"א.

[725] מ"א

שם (אבל שמן לחוד לא גזרינן).

[726] סעיף

כא (לא גזרו שלא לשרות בגד במשקין שאין מלבנים משום גזרה שמא יסחוט ויתחייב משום

מפרק, כיון שאינו חייב אלא אם כן צריך למשקין הנסחטין, וזה אין לחוש כלל שיסחוט

הבגד לצורך המשקין שיסחטו ממנו, מפני שאינן חשובים כלום ואין דרך כלל לעשות כן),

ושם נסמן (הערה קנח).

[727] ברייתא

שם קלד, סוע"ב (נותנין על גבי המכה מוך יבש וספוג יבש). ופרש"י (דלאו

לרפואה היא, אלא שלא ישרטו בגדיו הקשים מכתו). טור ושו"ע סכ"ג (נותנין

ספוג וחתיכות בגדים יבשים וחדשים, שאינן לרפואה, אלא כדי שלא יסרטו הבגדים את המכה).

וכן הוא לקמן סל"א ( מכה

שנתרפאה מותר ליתן עליה רטייה בתחלה בשבת, מפני שאינו אלא כמשמרה שלא יסרטוה בגדיו).

לעיל סי' שא סי"ח ( יוצאין בפשתן סרוק

וצמר מנופץ שנותנין על גבי המכה בשבת כדי שלא יסרטו הבגדים את המכה, מפני שהם לו

כמו מלבוש) . סי' שח סנ"ו ( ואין איסור בהנחתם על גבי המכה בשבת

משום רפואה, שגזרו עליה משום שחיקת סממנים כמו שיתבאר בסי' שכ"ח, לפי שהם

אינם מרפאים, ואין מניחים אותם אלא כדי שלא יסרטו הבגדים את המכה).

[728] גמרא

שם (אבל לא גמי יבש ולא כתיתין יבשין (חתיכות בגדים דקות, משום דמסו, וגזרו משום

שחיקת סמנין, רש"י). קשיא כתיתין אכתיתין (רישא שרי מוך יבש, דהיינו כתיתין,

וסיפא אסר כתיתין, רש"י). לא קשיא, הא בחדתי הא בעתיקי, אמר אביי שמע מינה

הני כתיתין מסו), לפירוש הרי"ף נג, ב (לא קשיא, הא דקתני נותנין מוך

יבש בחדתי, והא דקתני אבל לא כתיתין יבישין בעתיקי). טור ושו"ע שם (אבל לא

ישנים, שהם מרפאים).

ובשיעור מה נקרא ישנים, ראה בדי השלחן

סי' קלו סקי"ד.

[729] רש"י

שם ד"ה חדתי (חדשים שלא היו על גבי מכה מעולם, מסו, עתיקי, לא מסו, לפירוש ה רא"ש

פי"ט ס"ג (ורש"י פירש חדשים שלא היו על גבי מכה מעולם. ואפשר שגם

הוא מודה דעתיקי מעלי לרפואה טפי, אלא דמצריך דאותן עתיקי לא נתנו על גבי מכה פעם

אחרת). ב"י ד"ה ונותנין (ורבינו כתב סתם כדברי הרא"ש אליבא

דרש"י). טור ושו"ע שם (והני מילי ישנים, שלא נתנו מעולם על המכה, אבל אם

היו כבר על המכה, אפילו ישנים שרי, דשוב אינם מרפאים).

[730] ירושלמי

פ"ו ה"ב (נותנין [עלה] על גבי מכה בשבת, שאינו אלא כמשמרה. אמר רבי תנחומא

חוץ מעלי גפנים, שהן לרפואה), סמ"ג ל"ת סה יט, ב. שלטי הגבורים עירובין לה,

רע"ב בשם ריא"ז. תוס' קט, א ד"ה עלין אין בהם משום רפואה (איירי

להשים על העין). שו"ע סכ"ד (נותנים עלה על גב מכה בשבת, שאינו אלא

כמשמרה, חוץ מעלי גפנים שהם לרפואה).

[731] מ"א

סקכ"ה (והוא הדין כל עלים שהם מרפאים).

וכן הוא לעיל סי' שא סי"ט ( ועלי

גפנים ושאר עלים המרפאים).

[732] תוס'

עירובין קב, ב ד"ה מחזירין (מחזירין רטיה במקדש אבל לא

במדינה, פירש בקונטרס גזירה

שמא ימרח, אבל לשחיקת סממנין ליכא למיחש, כיון דמאתמול הוה עילויה). רא"ש

עירובין פ"י סי"ז (איסור חזרת רטייה, פירש רש"י שמא ימרח. אבל

לשחיקת סממנין ליכא למיחש, כיון דמאתמול הוה עלה ). מ"א

ס"ק כו (אבל לשחיקת סמנים ליכא למיחש, כיון דהוי מאתמול עליה).

וכן הוא לעיל סי' שא סי"ט ( ובלבד

שלא יתנם על גבי המכה בתחלה בשבת ... לפי שגזרו חכמים על כל דבר המרפא שלא ליתנו

בתחלה בשבת, משום שלא יבא לשחוק סמנים בשבת, כמו שיתבאר בסימן שכ"ח) .

[733] משנה

עירובין קב, ב (מחזירין רטיה במקדש, אבל לא במדינה). הרב רבינו יהונתן שם

לה, א ד"ה מחזירין (במתניתין אבל לא במדינה מיירי שנטלה משם בכוונה). רש"י

שם ד"ה רטיה שפרשה (שנפלה, ובמדינה קא מיירי, ולהכי נקט פרשה, שהרי לא נטלה

מדעת ) . שבלי הלקט

סי' קיז (ובעל הדברות כתב, כי פליגי כשפירשה שלא מדעת, אבל אם פירשה מאתמול, או אם

הזיד וסילק זה בשבת, דברי הכל לא יחזיר). והוא בעיטור ח"ב הל' יום טוב קמה, ב

(וברייתא במדינה קמיירי, וכי פליגי כגון שפירשה שלא מדעת, אבל פירשה מאתמול, ואי

נמי הזיד והחליף בשבת, דברי הכל לא יחזור, כסתם מתניתין מחזירין רטי' במקדש אבל לא

במדינה). מ"א סקכ"ז (אבל הסירה במזיד אסור להחזירה). דלא כב"י

ד"ה כתוב בשבלי הלקט (ואיני יודע מנין לו לחלק בין הזיד ללא הזיד).

[734] רש"י

שם ד"ה אבל לא במדינה (גזירה שמא ימרח הרטיה, ומירוח היינו מוחק האמור באבות

מלאכות של שבת), וד"ה שהוא ממרח (מחליק גומות שברטיה, מירוח חייב משום ממחק).

ט"ז ס"ק יח (גזירה שמא ימרח, פירוש להשות אותה). מ"א ס"ק כו (דגזרינן

שמא ימרח).

[735] סעיף

כא ( הממרח רטייה, דהיינו שמחליק ומשווה הגומות שבה ... הרי זה

תולדת ממחק את העור) .

[736] ברייתא

שם כת"ק (רטיה שפרשה מעל גבי מכה, מחזירין בשבת (דמילתא דלא שכיחא הוא

ולא גזור בה רבנן, רש"י). ר' יהודה אומר הוחלקה למטה דוחקה למעלה, למעלה

דוחקה למטה).

[737] מ"א

סקכ"ז (יחזירנה, דכהוחלקה דמיא).

[738] רב

חסדא שם (מחלוקת שפירשה על גבי כלי, אבל פירשה על גבי קרקע, אסור).

ופרש"י (כלכתחלה דמי). טור ושו"ע שם (רטייה שנפלה מעל גבי המכה על גבי

קרקע, לא יחזירנה. נפלה על גבי כלי, יחזירנה).

וכן הוא לעיל סי' שא סוף סי"ט

( וכן רטיה וכיוצא בה שנפלה ממכתה ולא הגיע לארץ, אלא נפלה על

גבי כלי, שמותר להחזירן על גבי מכתו כמו שיתבאר שם ).

ושם נתבאר שמותר אף ברשות הרבים,

ושם נסמן.

[739] וכדלעיל,

שאם מניחה בתחלה בשבת אסור אף משום גזרת שחיקת סממנים. וראה בדי השלחן סי' קלו סקי"ז.

[740] איסור

והיתר הארוך סי' נט דין כב (אם חתך באצבעו, או נפל חבורה בראשו או במקום אחר בשבת

והוא מוציא דם, מותר לומר לכנעני לסוכו ולקשור עלי' רטייה מן אניצי פשתן ולובן

ביצה או שאר משיחות של חבורות). ב"י ד"ה ומ"ש רבינו ומגלה (ומיהו

על ידי גוי מותר להניח לכתחלה, דכל דבר שאין בו סכנה אומר לגוי ועושהו).

[741] מ"א

סקכ"ח (דוקא במקצת חולי).

[742] סעיף

כ ( ואם אין לו צער גדול, ולא חולי הכולל כל הגוף, אלא מקצת חולי,

אזי מותר לו לעשות כל שבות מדברי סופרים על ידי נכרי ... ולכן מותר לעשות לו רפואה

מבחוץ על ידי נכרי שיניחנה שם עליו) .

[743] רמ"א

סכ"ה (ומותר לומר לגוי לעשות רטייה על מכה או חבורה). מ"א סקכ"ט

(לעשות רטייה, דוקא כשחלה כל גופו או שיש סכנת אבר, דהא מירוח רטיה מלאכה דאורייתא

היא דחייב משום ממחק, ואסור).

[744] סעיף

יט ( חולה שנפל מחמת חוליו למשכב ואין בו סכנה, או שיש לו מיחוש

שמצטער כל כך עד שנחלש ממנו כל גופו, שאז אע"פ שהולך, כנפל למשכב הוא דומה,

הרי צרכיו נעשין על ידי נכרי אפילו במלאכות גמורות של תורה ... יש בו סכנת אבר, כל

שאין בו סכנת נפש) .

[745] שם

בברייתא (ומגלה מקצת הרטיה ומקנח פי המכה, וחוזר ומגלה מקצת רטיה ומקנח פי

המכה). טור ושו"ע סכ"ו (מגלה קצת רטייה ומקנח פי המכה, וחוזר ומגלה קצתה

השניה ומקנחה. ורטייה עצמה לא יקנח מפני שהוא ממרח).

[746] תוספתא

[ירושלמי פ"ו ה"ב] (ר' יוסי בי רבי בון בשם רבי יוסי, מכה שנתרפאת נותנין

עליה רטייה, שאינה אלא כמשמרה). הובא בסמ"ג ל"ת סה (יט, ב) והגהות מיימוניות

פכ"א הכ"ז אות ג. שו"ע סכ"ז (מכה שנתרפאה, נותנין עליה רטייה,

שאינה אלא כמשמרה).

[747] ב"י

ד"ה כתב בסמ"ג (כשנתרפאה, תו ליכא למיחש שימרח, כיון דאין לו צורך בכך,

שאינו אלא כמשמרה שלא יסרטו בגדיו את המכה). לבוש סכ"ז (וליכא למיחש שמא

ימרח, שאין דרך למרח אלא כדי שתתפשט הרפואה בכל המכה, וכשנתרפאה, תו ליכא למיחש

למירוח, שאינו מניחה אלא כדי לשמרה שלא יסרטו בגדיו את המכה). מ"א סקל"א

(ואינו בהול כל כך שיבא לידי שחיקת סממנים ולמירוח).

אבל אם מתכוין לרפואה, יתבאר לקמן

סמ"ג ( כשמתכוין לרפואה אסור אע"פ שהוא בריא גמור ואין לו שום

מיחוש).

[748] משנה

פ"ב דעדיות מ"ה (המפיס מורסא בשבת, אם לעשות לה פה, חייב). טור ושו"ע

סכ"ח (המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה ... הרי זה חייב).

[749] רש"י

קז, א ד"ה אם לעשות (בתוספתא תני הכי, אם לקולפה ולעשות לה פה כדרך שרופאים

של עכשיו עושין, דמתקן לה פתח), בשם תוספתא עדיות פ"א מ"ח.

רש"י שם ד"ה חייב (משום מתקן כלי). רמב"ם פ"י הי"ז (כדי

להרחיב פי המכה כדרך שהרופאין עושין, שהן מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה, הרי זה

חייב משום מכה בפטיש, שזו היא מלאכת הרופא). שו"ע שם.

[750] סעיף

ב (שנקב זה הוא פתח גמור, וחייבים על עשייתו משום תיקון כלי, שהיא תולדת מכה בפטיש).

[751] רש"י

שם ד"ה חייב (מה לי לתקן מכה מה לי לתקן כלי).

[752] סי' שיד ס"ב (העושה

נקב בדבר תלוש, אינו חייב אלא אם כן הנקב עשוי להכניס ולהוציא בו).

[753] תוס'

ג, א ד"ה ומפיס (ואם תאמר היכי מתחייב אפתיחת פה דמורסא, הא אמרינן לקמן בפ'

חבית (קמו, א) כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח. ותירץ ר"ת דהאי

נמי עשוי להכניס אויר ולהוציא ליחה). תוס' כתובות ו, ב ד"ה אם לעשות (אם לעשות

לה פה חייב, דפתח זה עשויה להכניס ולהוציא, להכניס אויר ולהוציא ליחה).

[754] תוס'

צד, א ד"ה רבי שמעון (להכניס אויר ולהוציא ליחה תמיד). וראה לקמן בסוף הסעיף.

[755] משנה

עדיות שם (ואם להוציא ממנו לחה, פטור). טור ושו"ע שם (ואם הפיסה כדי להוציא

ממנה הליחה שבה, הרי זה מותר).

[756] רש"י

קז, א ד"ה ליטול (לחה דמצער ליה). תוס' צד, א ד"ה רבי שמעון (ומפיס

מורסא להוציא ליחה המזיקתו). שמטעם זה התירו כאן, כדלקמן (הערה 764 ).

[757] שמואל

קז, א (אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור, לבר מהני תלת דפטור ומותר, חדא הא ...

ואידך המפיס מורסא בשבת, אם לעשות לה פה חייב, אם להוציא ממנה לחה פטור). טור ושו"ע

שם (הרי זה מותר).

[758] תוס'

שם (אע"פ שנעשה פתח גמור, שהרי ראוי (הוא) להכניס ולהוציא אם היה צריך).

[759] רש"י

קז, ב ד"ה להוציא ממנה לחה (מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, שהפתח היא המלאכה

וזה אין צריך להיות כאן פתח מעכשיו).

[760]

גמרא קז, ב (איכא דמתני לה אהא, המפיס מורסא בשבת, אם לעשות לה פה חייב, אם להוציא

ממנה לחה פטור. מאן תנא, אמר רב יהודה אמר רב, רבי שמעון היא דאמר מלאכה שאין

צריכה לגופה פטור עליה). מ"א סקל"ג (דמלאכה שאינה צריכה לגופה הוי דרבנן).

[761] כדלעיל

סי' רעח ס"ג (יש חולקין על זה ואומרים שאפילו מלאכה שאין צריכה לגופה חייב

עליה מן התורה), ושם נסמן (הערה כג).

[762] רש"י

קז, א ד"ה פטור (דאין כאן תיקון). ר"ן לח, ב ד"ה ואם להוציא

(דאין כאן תיקון). לבוש סכ"ח (שאין כאן תיקון).

עיין מ"מ פי"ב

ה"ב (מדברי רבינו שכתב שהכל תלוי בכונתו, נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי

לומר בו פסיק רישיה ולא ימות הוא וליחייב, מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה,

וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל, שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי). ומ"א סי'

שיח סעיף יב סקל"ו (וכתב המ"מ וז"ל נראה שכל שאינו מתכוין אין

ראוי לומר פסיק רישיה ... דומה לקטימת קיסם, שכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שיניו פטור,

שכל שהוא מפני תיקון כלי, מי שאינו מתקנו פטור). ומ"א כאן ס"ק לג (הוי

דבר שאינו מתכוין (מ"מ)).

וכן הוא לעיל סי' רפ סוף ס"ג (וכשאינו

צריך לפתח זה, אין זה תיקון כלל ולא עשה כלום). לקמן סי' שיד ס"א (ובלבד שלא

יתכוין לנקבה נקב יפה שיהא לה לפתח נאה, שאם כן הרי הוא מתקן כלי וחייב משום מכה

בפטיש כמו שיתבאר, אבל כשאינו מתכוין לכך מותר), ושם נסמן (הערה ט).

*

ולטעם זה זקוקים גם להאומרים מלאכה

שאינה צריכה לגופה פטור עליה, שבלאו הכי לא היינו מתירים במקום צער, כדלעיל סי'

שטז סי"ט (שאינו צריך לגופו, ויש אומרים שפטור עליה, מכל מקום אסורה מדברי

סופרים, ולא התירוה משום צער בעלמא הואיל ועיקרה מן התורה, דהיינו אם צריך לגופה),

ושם נסמן (הערה קי).

וראה תהלה לדוד ס"ק מט. חקרי הלכות

ח"ד נ, ב.

[763] כדלעיל

סי' שיד ס"ג (וגזרו חכמים על כל נקב, אפילו עשוי להוציא בלבד או להכניס בלבד,

שמא יבא לעשות נקב שחייבים עליו).

[764] רש"י

שם ד"ה פטור (ורבנן נמי לא גזור בה שבות משום צערא). תוס' שם ד"ה וממאי

(שרי הכא משום צערא דגופא). לבוש שם (ורבנן נמי לא גזרו בה שבות משום צערא). מ"א

ס"ק לג (ובמקום צער לא גזרו). ט"ז ס"ק כא (ומכל מקום בזה מותר

לכתחלה משום צערא).

[765] רש"י

קז, א ד"ה אם להוציא לחה (של עכשיו, ואינו חושש אם תחזור ותסתום מיד), ודף קז,

ב ד"ה להוציא ממנה לחה (מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, שהפתח היא המלאכה, וזה

אין צריך להיות כאן פתח מעכשיו). אגודה סי' קכא (אם להוציא ממנה ליחה מותר, פירשו

בתוספות שאינו חושש אם יסתם הפה מיד). עיין מגיני שלמה סוף פרק המצניע צד, א

(נראה מדבריו דסבירא ליה, דכל דבר שהוא עושה כדי לסלק הדבר המזיקו, ומיד שנסתלק

המזיק לא איכפת ליה אם יחזור לקדמותו, מקרי אין צריכה לגופה, אבל עם נסתלק המזיק

והמלאכה ניחא ליה עדיין, אע"פ דברצונו לא באה לו מתחילה, מכל מקום כיון דעתה

אין כאן דבר המזיקו, ואפילו הכי ניחא ליה, מלאכה זו מקרי צריכה לגופה). מ"א

ס"ק לב (להוציא ממנה הליחה, ואינו חושש אם תחזור ותסתם מיד [רש"י)). ומ"א

ריש סי' רעח (ראה מראי מקומות וציונים).

גדר מלאכה

שאינה צריכה לגמרי נתבאר לעיל סי' רעח ס"א.

[766] אגודה

שם (ולפי זה טוב לעשות על ידי כותי במורסא שאין בה סכנה). מ"א סקל"ב

(ולכן טוב לעשות על ידי עכו"ם (אגודה סי' קכ"א))..

[767] מ"א

סוף סקל"ג (ונראה לי דאסור לחוך שחין שמוציא דם, ולא דמי לליחה, דהוא מפקיד

פקיד).

[768] רש"י

עירובין קג, ב ד"ה כאן וכאן (דהוה ליה חובל ואב מלאכה). מ"א סקנ"ג

(רש"י פירש סוף עירובין דהוה ליה חובל והוי אב מלאכה).

וכן הוא לקמן סי' שח סל"ה

(יוציא דם בודאי על ידי נטילתו, שיש בזה משום חובל).

איסור חובל הוא משום נטילת נשמה, כדלעיל

סי' שטז סי"ד (המוציא דם מאחד מאברי החי, חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום,

כי הדם הוא הנפש).

ואם אינו מושך אלא ליחה (מוגלה)

אסור משום מפרק, כדלקמן סל"ד ( שמושך ליחה מהמכה ... ואסור משום מפרק ), ושם נסמן (הערה 783 ).

[769] כתובות

ז, רע"א (ואם להוציא ממנה ליחה פטור, התם פקיד (כנוס ביחד, רש"י) ועקיר

(כולו מן הבשר ועומד לצאת, רש"י)).

ואף שהגמרא מחלקת שם בין ליחה

(מוגלה) שבמכה לבין דם בתולים. מכל מקום קיי"ל שכן הוא גם בדם בתולים, כדלעיל

סי' רפ ס"ג (מותר לבעול בתולה לכתחלה בשבת ואין בזה איסור ... משום חובל במה

שמוציא דם, לפי שדם הבתולים אינו מובלע בכותלי בית הרחם, אלא כנוס הוא שם כמופקד

ומוצנע בתוך הכלי, וזה אינו אלא כפותח הכלי שיצא הדם).

[770] ראה

רש"י קלג, ב ד"ה מהו דתימא (מופקד ועומד שם כנתון בכלי).

[771] ראה

רש"י כתובות ה, ב ד"ה מיפקד (שהפתח נעול בפניו ופותחין לו ויוצא).

[772] גמרא

קלג, ב (מהו דתימא האי דם מיפקד פקיד, קמ"ל חבורי מיחבר).

[773] רמב"ם

פ"י הי"ז (המפיס ... כדי להרחיב פי המכה ... חייב). שו"ע

סכ"ח (כלשון הרמב"ם). מ"א סקל"ג (ומלשון השו"ע

משמע דאפילו יש בו נקב ובא להרחיבו אסור).

[774] כדלעיל

סי' שיד ס"ד (ואף המוסיף כל שהוא בנקב זה במתכוין חייב).

[775] סעיף

ו (חבית שהיה בה נקב ונסתם, אפילו סתמו בידים בעץ או בדבר אחר, מותר לפותחו בשבת).

[776] הנקרא גם פונטאנילה

(כדלקמן הערה 780 ),

והוא נקב שעושים הרופאים בזרוע כדי שתצא דרכו המוגלה שבגוף

(ראה פיקוח נפש בהלכה ע' 13).

[777] מ"א

שם (ואותן שיש להן נקב בזרוע שקורין אפטורא, אם נסתם הנקב, קצת צ"ע אם מותר

ליתן בתוכו קטנית שיפתח, דהכא ודאי כוונתו שישאר פתוח. או דלמא כיון שהי' פתוח כבר,

שרי, וכמ"ש סי' שי"ד ס"ג, והוא הדין נקב שבמכה שכבר נפתח צ"ע

כה"ג).

[778] מ"א

שם (ורטיה מותר ליתן על האפטורא, כמ"ש סכ"ז).

[779] לעיל

סל"א.

[780] מ"א

שם (ובספר ראב"ן משמע דאסור ליתן עליה רטיה); ואוצ"ל "ובספר

הזכרונות משמע", או "ובספר כנה"ג משמע" (ואילו הראב"ן

קאי על ההלכה דלקמן, כמועתק בהערה הבאה). וראה ראב"ן מהדורת הר"ש

דבליצקי שם הערה קפג.

ספר

הזכרונות זכרון ט מלאכת טוחן (ואם כן מכל הני נראה שיש להזהיר למי שיש לו

פוטאניל"א וכיוצא לרפותה, מערב שבת יוסיף עליה בגדים אם ירצה, כי ביום שבת

וימים טובים אין מניחין תפילין ... וכזה ראיתי נוהגין להרבה בני אדם, ושומר נפשו

ינהג כיוצא בהם). הובא בכנסת הגדולה הגב"י (ומכאן למי שיש לו פונטאנילה,

שאסור להחליף את הבגד או הנייר בשבת ... וכן כתב בספר הזכרונות). הובא במ"א

שם (ובכנסת הגדולה כתב בשם ספר הזכרונות דף נ"ב, דאסור להחליף הבגד או הנייר

שמושך ליחה ... וצריך לומר דהכא שאני כיון שנקב בתוכה). והיינו שבכנסת הגדולה וספר

הזכרונות אוסרים, והמ"א עצמו מתיר.

[781] ראב"ן

עירובין קנט, א ד"ה אדם (ואם יודע בכוייתו שמוציאה דם כשמקנחה, לא יקנחנה, אף

על פי שאין מתכוין להוציא דם, דמודי רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. אבל להחליף

בבגד אחר מותר, דגדול כבוד הבריות שדוחה וכו' ואם לא יחליף יסריח, ועוד דאית ליה

צער בעלי חיים). מ"א שם (אם יודע שמוציא דם כשמקנחה לא יקנחנה, דפסיק רישיה

הוא. אבל מותר להחליף בגד אחר, דאם לא יחליף יסריח, דגדול כבוד הבריות כו' ...

ועוד דאית להו צערא).

[782] ספר

הזכרונות שם (גם הרבה פעמים שמוציא הדם ממילא על ידי דחיקה). כנסת הגדולה שם (ומה

גם שלפעמים מוציא הדם ממילא על ידי דחיקה, וצובע את הבגד, וכן כתב בספר הזכרונות).

הובא במ"א שם (ובכנסת הגדולה כתב בשם ספר הזכרונות דף נ"ב ... יש לחוש

שיצא הדם ויצבע הבגד).

[783] סוף

סנ"ד ( ואסור להניח על המכה דבר המושך דם וליחה משום מפרק, ואף על פי

שמושך מעצמו, מכל מקום כיון שהוא מניחו שם כדי למשוך הרי זה כחובל ומפרק בידיו) .

והיינו שבדם הוא כחובל, ובליחה הוא מפרק. וכאן שאינו אלא "מושך ליחה מהמכה

... אסור משום מפרק".

[784] מ"א

שם (כל שכן שלא יניח צו"ק זאל"ב על המכה שאין בה נקב). והיא משחת סוכר,

שמוצצת את המוגלה מהמכה.

ומיירי שאינה מרפאת, שהרי אז אסור

אף משום גזרת שחיקת סממנים.

ומיירי שרק מניח את המשחה על המכה,

ואינו ממרח אותה, שהרי אסור למרח אף משום ממחק, כדלעיל סי' שיד סכ"א (הממרח

רטייה ... הרי זה תולדת ממחק).

[785] מר

עוקבא קט , א (מי שנגפה (נכשלה ולקתה, רש"י) ידו או רגלו, צומתה ביין (לשכך

הדם, רש"י) ואינו חושש). טור ושו"ע סכ"ט (מי שנגפה ידו או רגלו,

צומתה ביין כדי להעמיד הדם).

[786] תוס'

ע"ז כח, א ד"ה מכה שעל גב היד (אבל מכת חרב, אמרינן בכל מקום דמחללין

עליה את השבת). הובא ב הגהות מיימוניות פ"ב אות ד (פירוש ר"י כגון

שלא בא מחמת ברזל, אבל אם בא מחמת ברזל, אפילו שלא על גב היד וגב הרגל מחללין עליו

את השבת). ב"י ד"ה מי שנגפה. ט"ז סקכ"ב (פר"י כגון שלא

באה מחמת ברזל, דאלו בא מחמת ברזל, אפילו שלא על גבי היד או רגל מחללין עליה שבת,

כדלעיל ס"ז (ב"י בשם התוס')).

וראה גם בסוף הסעיף (והערה 790 ).

[787] רב

הלל שם (חלא לא). טור ושו"ע שם (אבל לא בחומץ, מפני שהוא חזק ויש בו משום

רפואה).

ולכן מותר להניח עליה אבקה העוצרת

הדימום, אבל לא אבקה המרפאת. וראה רפואה בשבת.

[788] רבא

שם . (והני בני מחוזא, כיון דמפנקי, אפילו חמרא נמי מסי להו), ופרש"י (מעונגין

הן, וכל דבר שהוא חזק, קצת קשה לבשרן וצומתה). טור ושו"ע שם (ואם הוא מעונג,

אף היין לו כמו החומץ ואסור).

[789] גמרא

שם (גב היד וגב הרגל שאני). מ"א

סקל"ד ( ועל גב ידו ורגלו מותר ).

[790] בתחלת

הסעיף (שלא מחמת ברזל), ולעיל סעיפים ו-ז ( מכה שעל גב היד או על גב הרגל ... הרי הם כמכה של חלל ... וכן מחללין על כל מכה שנעשית מחמת

ברזל, אפילו על הבשר מבחוץ שלא על גב היד והרגל) .

[791] משנה

קמז , א (מי שנפרקה ידו ורגלו (שיצא העצם מפרק שלו, רש"י), לא

יטרפם בצונן. אבל רוחץ הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא). טור ושו"ע ס"ל (מי

שנשמט פרק ידו או רגלו ממקומו, לא ישפשפנה הרבה בצונן, שזהו רפואתו, אלא רוחץ

כדרכו ואם נתרפא נתרפא).

וראה גם לקמן סנ"ב ( עצם

שיצא ממקומו אסור להחזירו ... ואפילו לשפשפו הרבה בצונן אסור כמ"ש למעלה).

[792] ברייתא

וגמרא צד , ב

( תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, צפורן שפירש רובה,

וציצין (כמין רצועות דקות הפורשות מעור האצבע סביב הצפורן, רש"י) שפרשו רובן

(קרובין להנתק, רש"י), ביד מותר (שאין דרך גזיזה בכך בחול, רש"י), בכלי

חייב חטאת. מי איכא מידי דבכלי חייב חטאת וביד מותר לכתחלה, הכי קאמר, פירשו רובן,

ביד מותר, בכלי פטור אבל אסור. לא פירשו רובן, ביד פטור אבל אסור בכלי חייב חטאת.

אמר רב יהודה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר) . טור ושו "ע סל"א

(צפורן שפרשה, וציצין, שהן כמין רצועות דקות שפרשו מעור האצבע סביב הצפורן ...

להסירן ביד, מותר, בכלי, פטור אבל אסור. לא פרשו רובן, ביד, פטור אבל אסור; בכלי, חייב

חטאת).

ושיעור הרוב, בצפורן הוא רוב רוחב

הצפורן, ובציצין, ראה רפואה בשבת.

[793] ר'

יוחנן שם (והוא שפרשו כלפי מעלה, ומצערות אותו). רמב"ם פ"ט ה"ט

(ואם אינן מצערות אותו, אפילו ביד אסור. ואם לא פירשו רובן, אפילו מצערות אותו,

אסור לנטלן בידו). טור ושו"ע שם (אם פרשו רובן כלפי מעלה, ומצערות אותו).

ט"ז ס"ק כג (סיים הרמב"ם ואם אין מצערות אותו, אסור, פירוש אף על

פי שהם כלפי מעלה).

וכשצריך לחותכן לצורך טבילת מצוה,

ראה טהרה כהלכה פי"ט סע"ט.

[794] רש"י

שם ד"ה כלפי (לצד הצפורן התחילו לפרוש, דקא מצערו ליה טפי). טור ושו"ע שם

(ופירש"י כלפי מעלה, כלפי ראשי אצבעותיו).

[795] ר"ת

שם ד"ה והוא (ור"ת מפרש שכלפי גוף קרי כלפי מעלה). טור ושו"ע שם (ור"ת

פירש דהיינו כלפי הגוף).

ומובן שמחלוקת זו היא רק לגבי

הציצין (ולא לגבי הצפורן), כנראה מדברי רש"י (לצד הצפורן התחילו לפרוש). בדי

השלחן סי' קמג ס"ק ג (ומה דאיתא שם דבעינן פירשו מלפי מעלה, ונחלקו בפירושו,

זה קאי על ציצין, אבל בצפורן לא שייך זה, על כן כתבנו בפנים להתיר בצפורן).

ופירש בפרישה ס"ק יא (ופשוט

דרצונו לומר דלפירוש רש"י הציצין הן מופרשין מצד מעלה אצל הציפורן סביבו,

באיזה מקום שיהיה, ומחוברים לצד מטה באצבע תחת הציפורן. ולהתוספות הוא בהיפך,

שמנותקין ומופרשין ממטה למעלה, ומחוברין למעלה בצד האצבע).

והיינו שלרש"י מיירי כשאצבעות

היד פשוטות כלפי מעלה, ולצד הצפורן הוא "כלפי מעלה". ולר"ת מיירי

כשאצבעות היד פשוטות כלפי מטה, ולצד כף היד הוא "כלפי מעלה".

ולענין שיעור רובן של הציצין

שפירשו, ראה פרמ"ג משב"ז ס"ק כג.

[796] שו"ע

שם (וצריך לחוש לשני הפרושים).

[797] גמרא

שם ( לא

פירשו רובן, ביד פטור אבל אסור, בכלי חייב חטאת) . טור ושו"ע

שם (לא פרשו רובן, ביד פטור אבל אסור, בכלי חייב חטאת).

וכן הוא לקמן סי' שמ ס"א

(הנוטל שערו וצפרניו בידיו או בשיניו, פטור, אבל אסור מדברי סופרים ליטול ביד ...

אבל אם חתכן בכלי חייב), ושם נתבאר (הערות 1692 ).

[798] רמב"ן

קו, א (הנוטל צפרניו בכלי, וכן שפמו, שהוא חייב משום תולדה דגוזז). מ"א סקל"ה

(משום גוזז).

וכן הוא לקמן סי' שמ ס"א-ב

(הגוזז ... חייב והוא מאבות מלאכות ... הגוזז והחותך צפרנים בכלי חייב).

[799] כדלעיל סי' רעח ס"א (שאין איסור מן

התורה אלא במלאכה הצריכה לגופה), וס"ג (להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה

פטור עליה, ואינה אסורה אלא מדברי סופרים), ושם נסמן (הערה ט).

[800] בקונטרס

השלחן הגיה: יש.

[801] רמב"ן

שם (ואף על פי שאינו צריך לגוף הצפרנים והשיער, מלאכה הצריכה לגופה נקראת). שו"ת

ה ריב"ש סי' שצד (הנוטל צפרניו בכלי, אף על פי שאינו צריך לצפרניו, אלא

אזלי לאבוד, חייב אפילו לרבי שמעון דפטר במלאכה שאינה צריכה לגופה ... דרך נטילה

בכך ... גזיזה היתה במשכן, שלא לצורך הצמר והשער, רק לצורך העור, כגון בעורות

תחשים. ועל כן, חייב כל שהוא לצורך גופו, אף על פי שאינו צריך לשער, ומלאכה הצריכה

לגופה היא). הובא ב מ"א סוס"י שג סקכ"ב.

[802] סעיף

ב (יש אומרים שאף אם אינו צריך לצמר ושער וצפרנים חייב), ושם נסמן (הערה 1705 ).

[803] משנה

קיא , א (החושש בשיניו, לא יגמע בהן את החומץ. אבל מטבל הוא כדרכו (מאכלו

ופתו בחומץ, רש"י), ואם נתרפא נתרפא). ברייתא שם (לא יגמע ופולט (דמוכח

דלרפואה היא, רש"י), אבל מגמע ובולע). אביי שם (כי תנן נמי מתניתין,

מגמע ופולט תנן). טור ושו"ע סל"ב (החושש בשיניו, לא יגמע בהם חומץ

ויפלוט, אבל מגמע ובולע, או מטבל בו כדרכו). לבוש סל"ב (דמוכחא מילתא דלרפואה

עביד, אבל מגמע ובולע, או מטבל בו כדרכו).

ולענין להשהות החומץ בפיו טרם

שיבלענו, שאסר לקמן בשמן, לא נתפרש כאן לאיסור. וראה רפואה בשבת.

[804] מ"א

סקל"ו (וכל שכן שאסור לומר לעכו"ם לעשות לו דבר (ר"ן)).

וכן הוא לעיל ס"א ( מי

שיש לו מיחוש בעלמא שאין בו חשש סכנה כלל, והוא מתחזק והולך כבריא, אסור לעשות לו

שום רפואה בשבת, אפילו על ידי נכרי), ושם נסמן (הערה 535 ) ,

וסוף ס"כ ( אבל אם אין לו אפילו מקצת חולי אלא מיחוש בעלמא, אסור לעשות לו

אפילו על ידי נכרי שום דבר הניכר שהוא לרפואה כמו שנתבאר למעלה).

[805] ט"ז

סקכ"ד (פשוט שלא מיירי כאן אלא במיחוש בעלמא, אבל אם יש לו צער גדול מחמת

הכאב ובשביל זה נחלש בשאר הגוף, שרי לעשות כל הרפואות).

[806] ראה בדי השלחן סי' קלח סק"ט,

שכנראה נשמטה שורה שלימה מכתב היד (מפני הדומות), וצ"ל: אפילו מלאכה

גמורה, ואם לא נחלש כל גופו מותר לעשות על ידי נכרי .

והיינו כדלעיל ס"ג

( ואם מצטער כל כך עד שחלה ממנו כל גופו, אזי מותר לחלל על ידי

נכרי אפילו במלאכה גמורה (ואם אינו מצטער כל כך מותר לעשות על ידי נכרי כל דבר

האסור משום שבות)). סי"ט ( חולה שנפל מחמת חוליו למשכב

ואין בו סכנה ... הרי צרכיו נעשין על ידי נכרי אפילו במלאכות גמורות של תורה ),

וס"כ ( ואם אין לו ... אלא מקצת חולי, אזי מותר לו לעשות כל

שבות מדברי סופרים על ידי נכרי ... כמ"ש בסי' ש"ז).

[807] ס"ג

וסי"ט (בנחלש כל גופו), ס"א וס"כ (בלא נחלש כל גופו).

[808] ברייתא

ברכות לו , א (החושש בגרונו לא יערענו בשמן תחלה בשבת, אבל נותן שמן הרבה לתוך

אניגרון ובולע). טור ושו"ע סל"ב (החושש בגרונו, לא יערענו בשמן).

[809] רש"י

שם ד"ה לא (דמשהי ליה בתוך גרונו ואינו בולעו, וכיון דלא בלע ליה מוכחא מילתא

דלרפואה הוא, וחכמים גזרו על כל רפואות הניכרות משום שחיקת סמנים שהיא מלאכה). לבוש

סל"ב (דהיינו דמשהי ליה תוך גרונו ואינו בולעו, וזה אסור, משום דכיון דלא בלע

ליה, מוכחא מילתא דלרפואה עביד). מ"א סקל"ז (פירוש שישהא השמן בפיו,

דמוכחא מלתא דלרפואה עביד).

והיינו כדלעיל סי' רב ס"י (שהשמן

מרכך את הגרון ומרפאו).

[810] רמב"ם

פכ"א הכ"ד (אבל בולע הוא שמן הרבה ואם נתרפא נתרפא). שו"ע שם (אבל

בולע הוא שמן, ואם נתרפא נתרפא). לבוש סל"ב. וביאר ב"ח סוד"ה ומ"ש

נותן שמן (סבירא ליה דלאו דוקא לתוך אניגרון, אלא אורחא דמילתא נקט).

ולפי שיטה זו אין הפרש בין שמן לבין

אניגרון, שבשניהם אסור להשהות ומותר לבלוע.

[811] תוס'

שם ד"ה לא (פירש הר"י, לא יערענו אפילו בבליעה בלא שהייה, שכל שתייה

שאינה אלא לרפואה קרי ליה ערעור, ואפילו כשבולעו, והיינו טעמא דמתסר משום דקא

מוכחא מילתא דלרפואה קא מכוין). ב"ח שם ממשמעות הפוסקים (הוא

כנגד כל הפוסקים, ולא שרינן אלא דוקא לתוך אניגרון). הובא במ"א סקל"ח (וב"ח

אוסר בזה).

[812] גמרא

שם לה, סוע"ב (אילימא דקא שתי ליה (משתה), אוזוקי מזיק ליה). תוס' שם (מוכחא

מילתא דלרפואה קא מכוין).

וכן הוא לעיל סי' רב ס"י (והשמן

אין מברכין עליו בורא פרי העץ כששותהו לבדו כמות שהוא, שהרי הוא מזיק לגופו ואינו

נהנה כלל בשתייתו).

[813] מ"א

שם (ונראה לי דהכל לפי המקום והזמן, דאם אין דרך בריאים לבלוע אסור).

[814] שם

בברייתא (אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע).

אניגרון נתפרש בגמרא לה, סע"ב

(אניגרון, מיא דסלקא), ופרש"י (מים ששלקו בהן תרדין).

[815] הרב

רבינו יונה שם כה, א ד"ה אבל (אבל נותן הוא שמן הרבה בתוך אניגרון,

ובולע אותו במהרה בלא שום עיכוב, דבכי האי גונא לא מיחזי כמאן דעביד לרפואה כלל,

כיון שערבו עם דברים אחרים ואינו מעכב אותו, כך פירשו רבני צרפת). מ"א

סקל"ז (ואפילו על ידי אניגרון אסור). אליה זוטא סקט"ז (נראה לי

מסתימות שו"ע ולבוש ורמב"ם, דאף על ידי אניגרון אין היתר אלא כשבולע מיד).

[816] דרכי

משה ס"ק יד (שכשחוזר ופולטו נראה שעושה משום רפואה).

[817] כתובות

ס , א (תניא רבי מרינוס אומר גונח (המיילל מכאב לבו, רש"י), יונק חלב בשבת

(משום רפואה, ורפואתו חלב עז, רש"י) ... אמר רב יוסף הלכה כרבי מרינוס).

ר"ן סא, א (דרפואת החלב היא כשהוא רותח, כדאמרינן במרובה מעשה בחסיד שהיה

גונח מלבו, ושאלו הרופאין, ואמרו אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח). והוא בב"ק

פ, א (מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו (צועק מפני כאב הלב, לא היה יכול להשיב רוחו,

רש"י), ושאלו לרופאים, ואמרו אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית,

והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה, והיה יונק ממנה משחרית לשחרית).

טור (גונח מכאב לב, שרפואתו לינק

חלב מן הבהמה, מותר לינק בשבת ממנה), ושו"ע סל"ג (גונח, מותר לינק חלב

מהבהמה). מ"א ס"ק מ (בגונח רפואתו דוקא לינק בעצמו (ר"ן)).

[818] כתובות

שם (מאי טעמא, יונק מפרק כלאחר יד), ופירש רש"י (שאין דרך בני אדם

לינק, אלא לחלוב ביד).

וכן הוא ביבמות קיד, א (נוהגין

היינו שיונקים מבהמה טהורה ביום טוב ... מפרק כלאחר יד הוא), ופרש"י (חולב

בידיו חייב משום מפרק דבר מגידולו, והיונק הוי מפרק על ידי שינוי, והיינו כלאחר יד).

וכן הוא במוצץ דם, כדלקמן סנ"ד

( אסור למצוץ בפיו דם מהמכה ... (ואע"פ שהוא מפרק כלאחר יד,

מכל מקום אסור מדברי סופרים) ).

ויש אומרים שכן הוא גם במוצץ פרי

בפיו, כדלעיל סי' שכ ס"ב (למצוץ בפיו המשקה מן הפירות, יש מתירין ... ויש

אומרים שאף על פי כן אסור מדברי סופרים, כמו שאסרו לינק בפיו מן הבהמה אף על פי

שמפרק כלאחר יד הוא, כמו שיתבאר בסי' שכ"ח).

[819] כתובות שם ( ובמקום

צערא לא גזרו רבנן ). טור ושו"ע שם ( דבמקום

צערא לא גזרו רבנן).

וכן הוא לעיל סוף סי"ט ( ועל

ידי שינוי מותר לעשות אפילו מלאכה גמורה, כגון הגונח [שמותר לינק] בפיו כמו

שיתבאר, שכיון שמשנה בעשייתה, אינה אסורה אלא מדברי סופרים) , ו ס"כ

( ואם לא נפל למשכב, וגם אינו מצטער כל כך עד שנחלש כל גופו (אבל

על כל פנים יש לו צער גדול), מותר לעשות לו על ידי ישראל כל שבות הנעשה בשינוי,

אפילו הוא מלאכה). סי' שז סי"ב ( דבר שמשנה בעשייתו מדרך החול, אף על

פי שהוא שבות גמור, מותר לעשותו אפילו על ידי ישראל במקום צער ).

ואף שהחלב שנחלב בשבת הוא מוקצה,

כדלעיל סי' שה סל"ג (שגזרו חכמים על משקים שזבו מהפירות בשבת ... ובכלל גזרה

זו הוא גם כן החלב שנחלב בשבת שהוא גם כן משקה הנולד בשבת, וכיון שאסור באכילה

אסור גם כן בטלטול, שמוקצה הוא כיון שאינו ראוי לבו ביום). מכל מקום אפשר שכאן

שיונק ממנה, אינו נחשב כמשקין שזבו.

אלא שגם החולב בשבת לתוך האוכלין

הוי מוקצה, כדלעיל שם ( אם לא נחלב מיד בכניסת השבת אלא לאחר זמן, בענין שאפשר שרוב

החלב שבדד הוא נולד שם בשבת, שאותו החלב שניתוסף בה בשבת הוא מוקצה, מפני שהוא

מעשה חדש שנולד בשבת ). וראה בדי השלחן סי' קלד סוף ס"ק ז.

[820] יבמות

קיד, א (נוהגין היינו שיונקים מבהמה טהורה ביום טוב. היכי דמי, אי דאיכא סכנה,

אפילו בשבת נמי, ואי דליכא סכנה, אפילו ביום טוב אסור. לא צריכא דאיכא צערא, וקסבר

מפרק כלאחר יד הוא, שבת דאיסור סקילה, גזרו רבנן, יום טוב דאיסור לאו, לא גזרו ביה

רבנן), כפירוש ר"ת בתוס' שם (קשה דאמרינן בפרק אע"פ (כתובות ס, א) גונח

יונק חלב בשבת, קסבר מפרק כלאחר יד הוא ומשום צערא לא גזור רבנן, והכא אסר ליה

בשבת ... ואמר ר"ת דהתם מחמת חולי, והכא מחמת רעב, קרי שפיר צער). סמ"ג

ל"ת סה יב, ד (אומר רבינו יעקב, דמשמע הלשון דבבריאים קאמר, ובמקום צערא צמא

לא גזרו ביום טוב, אבל בשבת אסור, וגונח אף בשבת מותר). ר"ת בתוס' כתובות

שם ד"ה גונח (וקשה לר"ת ... ותירץ, דהתם מיירי בצער של רעב, והכא בצער

של חולי, שהוא קרוב לסכנה, ובשבת לא גזרו). רא"ש פכ"ב סי' ד (ויש

מפרשים דההיא דאבא שאול בצער של רעב הוא). טור ושו"ע שם (ויש אומרים שאם אין

לו אלא צער של רעב, אסור לינק מהבהמה בשבת). מ"א ס"ק מ (אבל ביום

טוב מותר), וסי' תקה סוף ס"ק ג (מצטער מחמת רעבון מותר לינק מן הבהמה בפיו ביום

טוב, דמפרק כלאחר יד הוא ובמקום צער לא גזרו).

וכן הוא לקמן שם ס"ח (מי שהוא

מצטער מחמת רעבון, מותר לינק מהבהמה ביום טוב, אף על פי שאסור בשבת, לפי שמפרק

כלאחר יד הוא, ובמקום צער לא גזרו ביום טוב, שאיסור מפרק בו אינו אלא מדברי סופרים).

והיינו כמבואר לקמן סי' תצה

ס"ט (אסרו חכמים הקצירה והדישה ... וסחיטת פירות שהיא תולדת דישה ... לפי שכל

מלאכות הללו דרכן להעשות הרבה ביחד ביום אחד לצורך אכילת ימים הרבה).

וראה בדי השלחן סי' קלד ע' כא-כב.

[821] ר"ן

סא, א (ואי קשיא היכי שרינן הכא למעבד איהו גופיה, אף על גב דליכא סכנה, אמאי לא

אמרינן שיעשה על ידי נכרי, דקיימא לן בכל דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה. יש

לומר, הכא אי אפשר על ידי נכרי, כדקי"ל דרפואת החלב היא כשהוא רותח). מ"א

ס"ק מ (וצריך לומר דגם כן ליכא עכו"ם. ובגונח רפואתו דוקא לינק בעצמו

(ר"ן)). והיינו שבגונח התירו בשבת כיון שרפואתו היא דוקא כשהוא עצמו יונק

מהבהמה, וביום טוב שהתירו אף בצער של רעב, מיירי דליכא עכו"ם.

וכן הוא לקמן סי' תקה ס"ח (אם

יש נכרי, יחלוב לו הנכרי).

וראה בדי השלחן שם ע' כג.

[822] תוס'

יבמות קיד, א סוד"ה שבת (למה היו יונקים והלא היו יכולין לחלוב לתוך הקדירה ...

לא קשה דמסתמא כיון שהיו רעבים, לא היה להם שום מאכל בקדירה). מ"א סק"מ

(מיהו אם יש לו מאכל לחלוב בו, אסור לינק בפיו ביום טוב, אלא יחלוב לתוך המאכל,

כמ"ש סי' תק"ה (תוס' יבמות דף קי"ד)).

וכן הוא לקמן סי' תקה ס"ח (ואם

יש לו מאכל אסור לינק בפיו, אלא יחלוב לתוך המאכל).

[823] תוספתא

פ"י הי"ד (לא תקל אשה מדדיה ותחלוב לתוך הכוס או לתוך הקערה ותניק את

בנה). הובא בשבלי הלקט סי' קכג, ובמרדכי רמז שעא. שו"ע סל"ד (לא תקל אשה

חלב מדדיה לתוך הכוס או לתוך הקדירה ותניק את בנה).

והיינו אף אם רוצה להקל החלב מדדיה כדי

שלא יצער אותה או כדי להניק את בנה, אסור. וראה רפואה בשבת.

[824] מרדכי

שם (בכלי אסור דהוי מפרק והוי תולדה דדש). הובא ב"י סוס"י של ד"ה

וה"מ.

[825] כדלעיל

ס"ב (מי שיש לו חולי של סכנה מצוה לחלל עליו את השבת).

*

ולכאורה כן הוא גם בתינוק היונק

מאמו כדרכו, שהיא מלאכה גמורה, שלא התירו בה "אלא במקום סכנה".

ולכאורה היה אפשר לומר שהוא מטעם

האמור ביבמות קיד, א (סתם תינוק מסוכן אצל חלב).

אמנם אם כן מהו טעם החילוק בין הנקה

בפה ש"לא התירו מלאכה גמורה אלא במקום סכנה", לבין חליבת אם לתוך כלי,

שהתירו בסתם.

ומתירים ההנקה גם במקום שאין חוששים

לסכנת התינוק, כדלקמן סי' של ס"ט ( אפילו בן ח' ודאי, שאסור בטלטול לדברי

הכל, הרי אמו שוחה עליו ומניקתו, מפני צער החלב שמצערה).

וגם טעם זה אינו שייך כל כך בזמנינו,

שרגילים להאכיל את התינוקות בתחליפי חלב (איזומיל, סימולק, מטרנה וכיו"ב) על

ידי בקבוק, ואין כל כך סכנה כשאין התינוק יונק מהאם עצמה. ומהו אם כן ההיתר להנקת

התינוק מהאם בשבת?

ולכאורה היה אפשר לומר שטעם החילוק

הוא, שכשהאם חולבת לתוך כלי, היא עצמה עושה את המלאכה, משא"כ כשהתינוק יונק,

התינוק עושה את המלאכה, ולא האם, וכדלקמן סי' שמג ס"א-ג (קטן העובר על דברי

תורה להנאתו ... אין בית דין מצווין להפרישו ... תינוק שאינו בר הבנה כלל אין אביו

מצווה למנעו בעל כרחו ... מלחלל שבת).

אמנם נתבאר לקמן סי' שמג ס"ה (וכל

זה לענין להפרישו מאיסור, אבל לספות לו איסור בידים אסור לכל אדם מן התורה, אפילו

אינו בר הבנה כלל, שנאמר לא תאכלום, ופירשו חכמים לא תאכילום לקטנים ... וכן אסור

להרגילו בחילול שבת ומועד).

ולכאורה היה אפשר לומר שהוא מטעם

שנתבאר לעיל סי' רסט ס"ג (שלא אסרו להאכילו איסור בידים, אלא כשהמאכל אסור

מצד עצמו, כגון טרפה וכיוצא בה, אבל כשהמאכל מותר מחמת עצמו אלא שהוא זמן האסור

באכילה, מותר להאכיל לקטן, שהרי מאכילים הקטנים ביום הכיפורים אפילו קטן שאין בו

חשש סכנה אם יתענה), ושם (הערה כד).

אמנם היתר זה הוא רק באיסור של זמן

האכילה, משא"כ כאן שעל ידי האכילה נעשית מלאכת שבת, וכדלקמן סי' שמג ס"י

(מותר ליתן לתינוק ... עוגה שכתובים עליה אותיות, שאסור לאכלה בשבת כמ"ש בסי'

ש"מ ... רק שלא יתן גדול לתוך פיו של תינוק), ושם (הערה 1895 ).

וכן הוא לעיל סי' שא סכ"א

(הבנים יוצאין בזגין ... הארוגים או תפורים להם בכסותם ... אבל אם יש בהם עינבל

העשוי להשמיע קול, אסורים ללבשם בשבת ... ואף על פי שכאן עושה זאת הקטן, ואין אנו

מצווים להפריש הקטן מחלול שבת, מכל מקום אסור ליתן לו מלבוש זה שהזוג ארוג בו,

שהרי זה כמאכילו איסור בידים עיין סי' שמ"ג).

וטעם האיסור הוא כדלקמן סי' תרטז

ס"א (מותר לגדול להאכיל את הקטן ולהשקותו ולסוכו ולרחצו בצונן, אבל לא

ירחיצנו בחמין כל גופו ... שהרחיצה בחמין אינה אסורה משום מצות עינוי בלבד, שהרי

בכל שבתות השנה אסור לרחוץ בחמין ... ולפיכך אסור לעשותה לקטן בידים, כמו שאסור

להאכילו בידים כל האיסורין של דבריהם כמ"ש בסי' שמ"ג).

ואפשר שעיקר טעם ההיתר הוא כדלעיל

סי' שכ ס"ב (יש צד להקל במציצת פירות ולומר שדרך אכילתן כך הוא, וכל שהוא דרך

אכילה אינו מעין מלאכה כלל, ואף חכמים לא גזרו בו).

ואף שלא קיי"ל כדעה זו שם (אלא

לצרפה להתירים אחרים). וגם לדעה זו, שאני התם שהפרי הוא מאכל, ולכן מותר לאכלו אף

על ידי מציצה, משא"כ ביניקה, שאין האם נקראת מאכל, ואין התינוק אוכל את האם,

אלא יונק ממנה.

מכל מקום, כיון "שדרך אכילתו

כך הוא" (ולא רק כמו מציצת פירות), הכל מודים ש"כל שהוא דרך אכילה אינו

מעין מלאכה כלל".

[826] שבלי

הלקט שם (כתב ר' בנימין אחי נר"ו, שזה שנוהגת פעמים רבות שמקלחות מן החלב

בפי התינוק כדי שיהא אוחז את הדד ויינק, אין בו איסור). שו"ע סל"ה (מותר

לאשה לקלח מהחלב כדי שיאחוז התינוק הדד ויינק).

ואף שבשבלי הלקט התיר אף "שמקלחות

מן החלב בפי התינוק". מכל מקום פירש כאן דהיינו כדי שהתינוק יריח ריח החלב

ויאחז הדד וינוק, אבל מיירי "שהחלב הזה הולך לאיבוד".

[827] אור

זרוע ח"ב סי' נח (ונראה דשרי להקל על גבי קרקע, כיון דלא מבעיא לה לחלב גופה,

אין זה מפרק, ובמקום צערא לא גזור רבנן).

[828] סעיף

כא (אם אינו צריך למשקין הנסחטין ... אין זה דומה לדישה כלל, שהדש הוא צריך לתבואה

שמפרק מהשבלים , לפיכך אין בסחיטה זו איסור מן התורה אלא מדברי סופרים), ושם נסמן

(הערה קנז).

[829] ואפילו לצורך צער עצמה לא

גזרו, כדלקמן סי' של ס"ט ( יכולה להוציא בידה

החלב המצער אותה, שכיון שהחלב הזה הולך לאיבוד אין בו משום מפרק אלא מדברי סופרים,

ומשום צערה לא גזרו ).

[830] שבלי

הלקט שם בשם ה"ר בנימין (אבל מה שנוהגת להתיז מן החלב על נשיפת רוח רעה אסור,

שהרי אין בו סכנה, וצערא יתירא נמי ליכא, הלכך אסור). רמ"א סל"ה (אבל

אסור להתיז מחלבה על מי שנשף בו רוח רעה, דלית בו סכנה). מ"א ס"ק מא (וצערא

יתירא נמי ליכא שם).

[831] כלומר,

כשם שלעיל ס"מ, לא התירו לגונח לינק בפיו מהבהמה, שהוא מפרק כלאחר יד, אלא

" בצער של הגונח, אבל אם אין לו אלא צער של רעב, אסור לינק

מהבהמה בשבת".

כך גם כאן, לא התירו כשהחלב הולך

לאיבוד, אלא לצורך התינוק, אבל לא לצורך רוח רעה " שאין בו

סכנה וגם לא צער גדול".

[832] סעיף

ט (יכולה להוציא בידה החלב המצער אותה, שכיון שהחלב הזה הולך לאיבוד, אין בו משום

מפרק אלא מדברי סופרים, ומשום צערה לא גזרו).

[833] ראה

רש"י ביצה לג, ב ד"ה במוסתקי (בשרף של עץ, שקורין שף, שעושין הימנו זפת).

ר"ן שבת מ, סוע"ב (מצטכי. מי שרף). מ"א סי' רטז סק"ח (והמצטיכי,

שרף שעושין ממנו זפת (רש"י ב"ח)). סדר ברכת הנהנין פי"א ה"ו

(ריח שרף הנוטף מהעצים, כגון חלבונה והמיצטכ"י). וממנו היו מייצרים את מסטיק

הלעיסה.

[834] תוספתא

פי"ג ה"ז (אין לועסין מוסתכין בשבת. אימתי בזמן שמתכוין לרפואה, אם מפני

ריח הפה, הרי זה מותר. לא ישוף אדם סם יבש בשניו. אימתי בזמן שמתכוין לרפואה, אם

מפני ריח הפה, הרי זה מותר). טור ושו"ע סל"ו (אין לועסין מצטיכי, ולא

שפין בו השינים לרפואה. ואם משום ריח הפה, מותר).

[835] משנה

קיא , א (אבל מטבל הוא כדרכו, ואם נתרפא נתרפא) וקט , ב (אבל אוכל הוא

את יועזר (שהרבה אוכלין אותו כשהן בריאין, רש"י)). טור ושו"ע סל"ז

(כל אוכלים ומשקים שהם מאכל בריאים מותר לאכלן ולשתותן).

[836] רש"י

קי, א ד"ה כרשינין (סלקא דעתך אמינא, כיון שקשים לאדם, לאו אורחיה למיכלינהו

אי לאו לרפואה שיש בהם, ומוכחא מילתא וניתסר, קא משמע לן). טור ושו"ע שם (אף

על פי שהם קשים לקצת דברים, ומוכחא מלתא דלרפואה עביד, אפילו הכי שרי), כגירסת

הלבוש והב"ח ומ"א סקמ"ב.

וראה בדי השלחן סי' קלד סק"ב.

[837] גמרא

קי, א (לאיתויי טחול לשינים (אע"פ שקשה לבני מעיים, רש"י), וכרשינין

לבני מעיים (אע"פ שקשה לשינים, רש"י)).

[838] טור

ולבוש שם (אפילו הכי שרי כיון שדרך בריאים לאוכלן ולשתותן).

[839] משנה

קט, ב (אין אוכלין איזביון בשבת, לפי שאינו מאכל בריאים), ופרש"י (ומוכחא

מלתא דלרפואה אכיל ליה). טור ושו"ע שם (וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים, אסור

לאכלו ולשתותו לרפואה).

[840] גמרא

נג, ב (גזירה משום שחיקת סממנין), ופרש"י (דאי שרית שום רפואה, אתי למישרי

שחיקת סממנים, והוא איסורא דאורייתא דהוי טוחן). רמב"ם פכ"א ה"כ (אסור

לבריא להתרפאות בשבת, גזרה שמא ישחוק הסממנין), ופ"ח הט"ו (וכל השוחק

תבלין וסמנין במכתשת, הרי זה טוחן וחייב). טור ושו"ע ס"א (גזירה משום

שחיקת סמנים).

[841] ע"ז

כח, א (החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ. חושש הוא דלא, הא כאיב ליה טובא, שפיר

דמי. דלמא תנא היכא דכאיב ליה טובא, חושש נמי קרי ליה). רמב"ן תורת האדם שער המיחוש

(ואמרו בפרק אין מעמידין, תנא היכא דכיבי לי' טובא נמי חושש קרי ליה, כלומר כיון

שאין אדם חולה מזה ואין בו סכנה כלל), ו ר"ן (לט, ב) סוד"ה ומהא (וזו

היא ששנינו החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ, ואמרינן נמי בפרק אין מעמידין

דאפילו היכא דכייבי ליה טובא חושש קא קרי ליה, לפי שדבר זה אינו חולי אלא מיחוש

בעלמא). וראה לעיל (הערה 551 ).

*

תוכן

המשך הדברים בקטעים שלפנינו:

נתבאר

לעיל (הערה 533 ), שבסימן זה נתבארו שבע דרגות

בחולי, ודיניהם לענין שבת.

כאן

דן בדרגות ד-ו המבוארות שם, "מיחוש בעלמא", "מקצת חולי",

"יש לו צער גדול", שבשלשת דרגות אלו אסור לו לאכול מאכלי רפואה, כדלעיל

ס"כ.

ועל

זה מסיק ומסיים "אבל אם חלה ממנו כל גופו" (דרגה ג דלעיל שם); "אבל

אם אין לו מיחוש כלל" (דרגה ז דלעיל שם).

[842] ב"י

ד"ה כל אוכלין (שכל הדינים האלו באדם שחושש, ואינו נופל למשכב, ולא חולה, אלא

שחושש והוא מתחזק והולך כבריא. אבל אם היה חולה שאין בו סכנה, הרי אמרו שצרכיו

נעשים על ידי גוי, ומשמע דאוכל הוא אוכלין המרפאים אותו, ולא חיישינן שמא ישחוק

סממנין, כיון שלא התירו לעשות מעשה הרפואה על ידי ישראל, ואפילו על ידי החולה עצמו).

רמ"א סוף סל"ז (אם נפל למשכב שרי).

[843] סוף

סי"ט (שנפל למשכב, או שמצטער כל כך עד שחלה ממנו כל גופו ... אם צריך לו

לאכול מאכלים הניכרים שהם לרפואה ... כיון שהוא ... חולה בכל גופו התירו לו. ויש

אוסרין).

[844] טור

ושו"ע שם (ודוקא מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא, אבל אם אין

לו שום מיחוש, מותר).

[845] מרדכי

רמז שפד (פסק רבינו שמחה משפירא, מכאן דמותר לאכול שרשים מתוקין, ולגמוע ביצה חיה

בשבת כדי להנעים הקול, הואיל ואינו אלא להבסים קלא, ואין בו רפואה). שו"ע סל"ח

(מותר לאכול שרפים מתוקים, ולגמוע ביצה חיה כדי להנעים הקול).

וראה בדי השלחן סי' קלד סקי"ד,

שאוצ"ל: שרשים מתוקים.

[846] מ"א

סקמ"ג (בטור כתוב ושותה אותו לרעבו לצמאו מותר, משמע דאם עושה לרפואה אסור,

אף על פי שהוא בריא), ומביא כמה הוכחות לזה.

ואף שאם הוא בריא גמור, איך שייך

שיתכוין לרפואה.

יש שפירשו הכוונה (ראה מה שמלקט בס'

רפואה בשבת), לדברים המחזקים את הגוף כמו ויטמינים.

ואף שנתבאר לעיל סל"א (מכה

שנתרפאה מותר ליתן עליה רטייה בתחלה בשבת, מפני שאינו אלא כמשמרה שלא יסרטוה בגדיו,

ואין לחוש שמא ימרח או ישחוק סמנים שכיון שכבר נתרפאה אינו בהול עליה כל כך שיבא

לידי מירוח ושחיקת סמנים).

מכל מקום חששו הכא שיבוא לשחיקת

סממנים.

[847] משנה

קמז , א (ואין עושין אפיקטויזין), ופרש"י (להקיא). טור ושו"ע סל"ט

(אין עושין אפיקטוזין, דהיינו גרמת קיא).

[848] ברייתא

שם קמז, סוע"ב (אף בחול אסור, מפני הפסד אוכלין), ופרש"י (שבמעיו,

ומתוך כך הוא רעב וחוזר ואוכל). טור ושו"ע שם (אפילו בחול, משום הפסד אוכלים).

[849] רי"ף

סג, א (ומסתברא דהני מילי היכא דליכא צער, אבל היכא דאית ליה צער, וכשמקיא אוכלין

שבבטנו מתרפא, מותר. וכן אמר בעל הלכות משמי' דרב צמח בר פלטוי גאון), בשם בה"ג .

טור ושו"ע שם (ואם מצטער מרוב מאכל, בחול מותר אפילו בסם).

[850] רבי

יוחנן שם (לא שנו אלא בסם (דדמי לרפואה וגזירה משום שחיקת סמנין, רש"י ).

אבל ביד (להכניס יד לתוך גרונו עד שיקיא, רש"י), מותר). טור ושו"ע שם (ובשבת,

אסור בסם ומותר ביד).

וראה גם לקמן סי' של סי"א

( אם

נפלה ערלת הגרון של הולד, מותר לשום אצבע לתוך פיו ולסלק הערלה למקומה, אע"פ

שלפעמים יקיא על ידי זה).

[851] רב

חמא בר גוריא סו , ב (סחופי כסא אטיבורי בשבתא שפיר דמי), ופרש"י שם

ד"ה סחופי (כוס שיש בו הבל, כגון שעירו ממנו מים חמין, וכופהו על הטיבור למי

שחש במעיו). טור ושו"ע ס"מ (החושש במעיו, מותר ליתן עליהם כוס שעירו

ממנו חמין, אף על פי שעדיין יש בו הבל), וסמ"ג (מותר לכפות כוס חם על הטבור

ולהעלותו).

כדלעיל סי' שכו ס"ה (מותר להחם

בגד וליתנו על גבי בטנו ואפילו בשבת).

אבל כלי שיש בו מים חמים, נתבאר

לעיל שם ( מי שחש במעיו אסור ליתן על גבי בטנו כלי שיש בו מים חמין, שמא

ישפכו על רוב גופו, ונמצא כרוחץ רוב גופו בחמין).

וראה בדי השלחן סי' קלח ע' ק ואילך.

[852] ע"ז

כח , ב (מעלין אזנים בשבת), ופרש"י (גידי אזנים, פעמים שיורדין למטה

ומתפרקין הלחיים, וצריך להעלותן, ויש סכנה בדבר). טור ושו"ע סמ"ג (ולהעלות

אזנים).

[853] ברייתא

שם (תני רב שמואל בר יהודה, ביד אבל לא בסם. איכא דאמרי בסם אבל לא ביד), ל גירסת

הרמב"ם פכ"א הל"א (להעלות אזנים בין ביד בין בכלי), כפי שנתבאר

בב"י ד"ה ומ"ש ולהעלות (נראה לי שהרמב"ם גורס בכלי במקום בסם,

והכי גרסינן, תני רב שמואל בר יהודה בין ביד בין בכלי, איכא דאמרי ביד אבל לא בכלי,

מאי טעמא, מיזרף זריף. ופסק כלישנא קמא, וסובר שאין דרך להעלותם בסם, ומשום הכי

ליכא למיגזר ביה משום שחיקת סממנין). טור ושו"ע שם (בין ביד בין בכלי).

[854] ריב"ל

שם כט , א (מעלין אונקלי בשבת. מאי אונקלי, אמר רבי אבא איסתומכא דליבא),

ופרש"י בלישנא אחרינא (תנוך שכנגד הלב שקורין ניבלא, ופעמים שנכפף לצד פנים

ומעכב את הנשימה). טור ושו"ע שם (ולהעלות אונקלי, דהיינו תנוך שכנגד הלב

שנכפף לצד פנים).

[855] רמב"ם

שם (שכל אלו וכיוצא בהן אין עושין אותן בסמנין, כדי לחוש לשחיקה, ויש לו צער מהן).

טור ושו"ע שם (שכל אחד מאלו אין עושים בסמנים, כדי שנחוש לשחיקה, ויש לו צער

מהם).

עיין שם בגמרא (מאי

אסותא, מייתי כמונא כרוייא וניניא ואגדנא וציתרי ואבדתא), וצ"ע .

[856] רב

חמא סו , ב (מותר לסוך (בכפות ידיו ורגליו, רש"י) שמן ומלח בשבת ...

כי הוו מיבסמי (שכורין, שהיו משקין את התלמידים, ואלו מפני שחשובין הן היו עושין

להן דבר להפג את יינן, רש"י), מייתי משחא ומילחא ושייפי להו לגוייתא דידייהו

(תוכי ידיהם דהיינו כף, רש"י) וגוייתא דכרעייהו). טור ושו"ע סמ"א (מי

שנשתכר, שרפואתו לסוך כפות ידיו ורגליו בשמן (ומלח), מותר לסוכם בשבת). אליה זוטא סקכ"ג

(בש"ס ... משמע שהיו מערבים שמן ומלח עד שנתרסק ונימוח המלח בשמן).

[857] מ"א

סקמ"ה (נראה לי הטעם כמ"ש סמ"ג שדברים אלו אין עושין בסממנים). והיינו

כאמור בסעיף הקודם ( מפני שכל אחד מאלו אין עושין אותו בסממנים כדי שנחוש לשחיקה,

ויש לו צער מהם) .

[858] ט"ז

סקכ"ז (ואין ללמוד מזה היתר לאותם שנוהגים בקצת מדינות להשים תוך החוטם אפר

מעשב כתוש להפיק השכרות, כי אותו אפר פעולתו ברפואה לשאר דברים גם כן, אעפ"י

שאינו שכור, ושייך בו גזירת שחיקת סמנים, כן נראה לי).

וראה בדי השלחן סי' קלח סקכ"ז.

[859] משנה קמז, א (אבל לא

מתעמלין), ופרש"י (לשפשף בכח ... דהוי עובדא דחול). טור סי' שכז (ולא ימשמש

אלא ברפיון ידים, אבל לא בכח). שלטי הגבורים סב, ב אות ב (לפירוש רש"י והטור

או"ח סי' שכז, דוקא לשפשף ברפיון ידים בנחת להנאה הוא דשרי, אבל לא בכח). הובא

במ"א ס"ק מו.

[860] ס"ב

(ולא ימשמש בכח אלא ברפיון ידים).

וראה מ"א סי' שא סק"ה (וצ"ע

דהא מתענג בכך. וצריך לומר דמיירי שעושה לרפואה, כמ"ש סי' שכ"ח

סמ"ב). לעיל סי' שא בקונטרס אחרון ס"ק א (שהתירו לקפוץ לבחורים המתענגים).

[861] רמב"ם

פכ"א מהל' שבת הכ"ח (ואין מתעמלין בשבת. אי זה הוא מתעמל, זה שדורסים על

גופו בכח עד שייגע ויזיע, או שיהלך עד שייגע ויזיע, שאסור ליגע את עצמו כדי שיזיע

בשבת, מפני שהיא רפואה). טור ושו"ע סמ"ב (אין מתעמלין, היינו שדורס על

הגוף בכח כדי שייגע ויזיע).

והיינו שבאמת קיי"ל כדעת

רש"י, לאסור עיסוי "הגוף בכח, אפילו לתענוג בעלמא" (כאמור בתחלת

הסעיף), "ואין צריך לומר" כשעושה את עיסוי "הגוף בכח ... כדי שיזיע

לרפואה", שבזה מודה גם הרמב"ם לאיסור.

וראה תהלה לדוד ס"ק ע.

[862] ט"ז

סקכ"ח (וקשה לי, כיון שאין כאן שייכות שחיקת סמנים היה לנו להתיר לחולה שאין

בו סכנה, ומאי שנא מהא דסעיף שאחר זה שמותרים מטעם זה. ונראה לי, דכיון שלפעמים

מביאים הזיעה על החולה גם כן על ידי סמנים, חיישינן שיעשה רפואה האחרת. משא"כ

בסעיף שאחר זה שאין שייכות רפואה לאותן הדברים על ידי שחיקת סמנים כלל, לא גזרינן).

והיינו שאף שנתבאר לעיל סמ"ה (שכל

אחד מאלו אין עושין אותו בסממנים, כדי שנחוש לשחיקה, ויש לו צער מהם). מכל מקום

כאן יש לחוש לשחיקת סממנים.

[863] רמב"ם

שם הל"א (ואסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא הרעי שלו, שמא יבא להשקותו

סמנין המשלשלין). טור ושו"ע שם (ואסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא הרעי).

מ"א סקמ"ז (שמא יבא להשקותו סמנים המשלשלים).

וראה בדי השלחן סי' קלח סק"כ.

[864] ברייתא

קט, ע"א (רוחצים במי גרר (ואע"פ שהן מלוחין קצת, דרך לרחוץ בהן

בחול, ולא מוכחא מילתא דלרפואה היא, רש"י), במי חמתן, במי עסיא [שמות מקומות

שיש בהם מעיינות רפואה], ובמי טבריא, אבל לא בים הגדול, ולא במי משרה (ששורין בו

פשתן, ואין דרך רחיצה בהן אלא לרפואה דמסו, וכן בימה של סדום דמליח טובא, ואין

רוחצין בה אלא לרפואה ומוכחא מילתא, רש"י), ולא בימה של סדום. ורמינהו רוחצים

במי טבריא ובים הגדול, אבל לא במי משרה ולא בימה של סדום, קשיא ים הגדול אים הגדול

... ים הגדול אים הגדול לא קשיא, הא ביפין שבו הא ברעים שבו). שלטי הגבורים מ,

רע"ב (רוב המפרשים כתבו דהטעם הוא משום איסור רפואה. ומיהו כתבו דאם לא נשתהה

בהם דשרי לרחוץ ביד, דנראה כמיקר בעלמא). טור ושו"ע סמ"ד (רוחצין במי

גרר, ובמי חמתן, ובמי טבריא, ובמים היפים שבים הגדול אף על פי שהם מלוחים, שכן דרך

לרחוץ בהם וליכא הוכחה דלרפואה קא עביד. אבל לא במים הרעים שבים הגדול, ובמי משרה,

שהם מאוסין ואין דרך לרחוץ בהם אלא לרפואה).

[865] גמרא

שם ע"ב (תניא רוחצין במי טבריא ובמי משרה ובימה של סדום ואף על פי שיש לו

חטטים בראשו. במה דברים אמורים שלא נשתהא, אבל נשתהא אסור ... מי משרה אמי משרה

נמי לא קשיא, הא דאישתהי (בגוייהו אסור, דמוכחא מלתא דלרפואה קא מכוין,

רש"י), הא דלא אישתהי (אלא רחץ ויצא מותר, רש"י)). טור ושו"ע שם (ודוקא

ששוהה בהם, אבל אם אינו שוהה בהם, מותר, שאינו נראה אלא כמיקר).

כעין זה הוא כשטובל בהם בשבת,

כדלעיל סי' שכו ס"ז ( מפני שאינו נראה כמתקן אלא כיורד להקר).

ובזמנינו שנהגו שלא לרחוץ אף למיקר,

כדלעיל סי' שכו ס"ו (נתפשט המנהג במדינות אלו שלא לרחוץ כלל בשבת אפילו בצונן,

אף על פי שאין איסור בדבר מן הדין), ובפרט במים חמים – ראה רפואה בשבת, ולעיל שם

ס"ז (והערה 476 ).

[866] מ"א

סקמ"ט (ונראה לי דמקום שאין דרך לרחוץ בחמי טבריא אלא לרפואה, אסור בשבת).

וראה מראי מקומות וציונים. בדי השלחן

סי' קלח סוף סקכ"ב.

[867] משנה

קמז, א (אין יורדין לקורדימא), ופרש"י (שם הנהר). גמרא שם ע"ב (מאי טעמא,

משום פיקא), ופרש"י (טיט של אותו נהר מחליק). רי"ף סג, א (ואם ירד אדם

שם חוששין שמא יטבע באותו הטיט וידבק שם, ואינו יכול לעלות עד שמתקבצין בני אדם

ומעלין אותו משם. ויש מי שאומר הרוחץ באותה בקעה מצטנן, ואותן המים משלשלין את בני

המעים). רמב"ם פכ"א הכ"ט (אין

רוחצין במים שמשלשלין, ולא בטיט שטובעין בו ... מפני שכל אלו צער הן, וכתוב וקראת

לשבת עונג). מ"מ שם (ושני הפירושים האלו כתב רבינו במלות קצרות כמנהגו הטוב).

מ"א סקמ"ט (אין רוחצין במים שמשלשלים, ולא בטיט שטובעין בו וכו', מפני

שכל אלו צער הם וכתיב וקראת לשבת עונג עכ"ל רמב"ם פכ"א).

וראה גם לעיל סי' רמח ס"א (אין

מפליגים בספינה בימים המלוחים פחות מג' ימים מעת לעת קודם השבת ... לפי שכל

המפליגים בימים המלוחים יש להם בכל ג' ימים הראשונים צער ובלבול ושינוי וסת וגופם

משתבר מנענוע הספינה, ואין רוחם חוזרת עד לאחר שלשה ימים מעת לעת, ואם יפליג פחות

מג' ימים קודם השבת לא יהיה לו עונג בשבת).

[868] מ"א

שם (ואם כן אסור לשתות משקה המשלשל, דאין לך צער גדול מזה).

[869] שזה

לא נאסר מטעם רפואה, כדלעיל סמ"ג ( כיון שדרך הבריאים לאכלן לפעמים גם שלא

לרפואה, מותר לאכלן גם לרפואה ... אם אין לו מיחוש כלל, ואינו מתכוין כלל לרפואה

אלא לצורך אחר, כגון האוכל שרפים מתוקים וגומע ביצה חיה כדי להנעים הקול, מותר) .

[870] ישעיה

נח, יג.

[871] ברייתא

סנהדרין קא , א (לוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת), ופרש"י (בשביל שלא

יזיקו, ואין בכך משום צידה). טור ושו"ע סמ"ה (לוחשים על נחשים ועקרבים

בשביל שלא יזיקו, ואין בכך משום צידה).

*

פירוש נוסף יש בברייתא זו, דמיירי שכבר

נשכו , ולוחשים עליהם לרפואה, וכדלעיל סי' שז סל"ב

( וכן כל מיני לחשים שיש בהם רפואה, מותר ללוחשם בשבת כמו בחול,

ואין בהם משום ודבר דבר) , ושם נסמן.

[872] עיין

לעיל סי' שיו סי"ז ( נחשים ועקרבים וכיוצא בהם, אפילו

במקומות שאינן ממיתין בנשיכתן, ואפילו אין רצין עתה אחריו כלל, אלא שחושש על העתיד

שמא ירוצו אחריו או אחר אדם אחר וינשכוהו, או שמא לא ישמור עצמו מהם וינשכוהו, או

שמא יזיקו לאחרים שלא ידעו להשמר מהם, שכיון שאינו צדן אלא בשביל להנצל מהיזקן הרי

זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואף שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור אבל אסור מדברי

סופרים, כאן התירו חכמים לגמרי מפני חשש היזק הגוף. ואף להאומרים שמלאכה שאינה

צריכה לגופה חייב עליה, ואין מחללין שבת במלאכה גמורה של תורה בשביל היזק הגוף אלא

בשביל סכנת נפשות, מכל מקום כאן כיון שאינו צדן כדרכו אלא מתעסק בהם שלא יוכלו

להזיק, שכופה עליהן כלי או מקיף עליהן או קושרן כדי שלא יזיקו, לפיכך התירו לעשות

כן אפילו ברמשים שאינן ממיתין כלל אלא שמזיקין בלבד).

וכך גם כאן, שאף אם הלחש הי' פועל

בהם שיעמדו במקומם כניצודין, מכל מקום אין בו משום צידה.

[873] שם

בברייתא (מעבירין כלי על גב העין בשבת (שכן דרך ליתן כלי מתכות על העין כדי לקרר

העין. אי נמי כגון שעושין לאדם שחש בעינו מקיפים עינו בטבעת, רש"י ). אמר

רשב"ג במה דברים אמורים בכלי הניטל (כגון מפתח סכין וטבעת, רש"י), אבל

בכלי שאינו ניטל אסור). מרדכי רמז

שפה (פירוש, כלי מתכות כדי לצננו. ופירש רש"י עוד [לשון] אחר, שמס[בב]ין את

העין [בטבעת] בשבת כדי שלא יתפשט הנפח שלו). טור ושו"ע סמ"ו (נותנין כלי

על גבי העין להקר. והוא שיהא כלי הניטל בשבת). מ"א ס"ק נ (והוא הדין מה

שעושין לאדם שחש בעיניו, שמקיפין אותו בטבעת כדי שלא יתפשט הנפח (מרדכי רש"י)).

ולכאורה נראה דהיינו אף בכלי

שמלאכתו לאיסור, שמותר לטלטלו לצורך גופו. וראה בדי השלחן סי' קלח סק"ו.

[874] גמרא

קמח, א (רב אויא הוה יתיב קמיה דרב יוסף, שניא ליה ידיה (נשתנית ידו ממקומה,

רש"י), אמר ליה הכי מאי, אסור, והכי מאי, אמר ליה אסור (היה עושה בענינים

הרבה ושואל, רש"י). אדהכי איתפח ידיה [נתרפאה ידו]. אמר ליה מאי תיבעי לך, הא

תנן מי שנפרקה ידו או רגלו לא יטרפם בצונן, אבל רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא. אמר

ליה ולא תנן אין מחזירין את השבר, ואמר רב חנא בגדתאה אמר שמואל הלכה מחזירין את

השבר. אמר ליה כולהו בחדא מחיתא מחיתנהו, היכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא

איתמר). והיינו שאף שמותר להחזיר את השבר (כדלקמן בסמוך), מכל מקום אסור להחזיר את

העצם שיצא ממקומו, כמו שאסור לשפשפו בצונן (כדלעיל סל"ו).

מ"א סקנ"א

(דבגמרא לא התירו אלא להחזיר השבר, דהיינו עצם הנשבר, וכמ"ש הרי"ף

והרא"ש ורי"ו וברמזים, אבל עצם שיצא ממקומו אסור, דהא אפילו לשפשפו אסור

וכמ"ש ס"ל. וכ"מ בגמרא בעובדא דרב אויא עיי"ש, וכ"מ מסי'

ש"ל ס"ט, דאסור ליישר איברי הולד דהוי כבונה).

והיינו כדלקמן סי' של ס"י ( מיישרים

אברי הולד של קיימא שנתפרקו מחמת צער הלידה. במה דברים אמורים ביום הלידה, אבל אחר

כך אסור, מפני שנראה כבונה).

וראה מחנה יוסף שבת רס"י

מז.

[875] שדוקא

בדברים שלא נעשים בסממנים, נתבאר לעיל סמ"ה ( שכל אחד מאלו אין

עושין אותו בסממנים כדי שנחוש לשחיקה)

משא"כ בעצם שיצא ממקומו,

שיתבאר לקמן בסמוך שרגילים "לשפשפו הרבה בצונן". שכעין זה נתבאר לעיל

סמ"ז ( ואסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא הרעי, שמא יבא להשקותו

סמנים המשלשלים).

[876] סעיף

לו ( מי שנשמט פרק ידו או רגלו, דהיינו שיצא העצם ממקומו, לא

ישפשפנו הרבה בצונן, שזהו רפואתו) .

והיינו שאם חזר העצם למקומו, אלא

שמעט מהרצועות המחברות נקרעו, תקנתו לשפשפו בצונן. ואם לא חזר העצם למקומו, תקנתו

בהחזרתו למקומו.

[877] שמואל

קמח , רע"א (הלכה מחזירין את השבר). רמב"ם פ"ב סוף ה"י (ומחזירין

את השבר).

[878] ר"ן

פי"ד לט, ב ד"ה ומהא (דכל היכא דאיכא סכנת אבר, אף על פי שאין

מתירין בו מלאכות של תורה, מלאכות של דברי סופרים מתירין בו אפילו על ידי ישראל ...

והיינו נמי דאמרינן לקמן בסוף חבית (קמח, א) הלכה מחזירין את השבר בשבת).

וגם בעצם שיצא ממקומו אם יצא הרבה

עד שיש חשש סכנת אבר או כאבים גדולים, דעת פוסקי זמנינו להתיר (ראה המלוקט ברפואה

בשבת).

[879] רא"ם

ביראים השלם סי' עדר קלח, ב (אדם שחתך אצבעו, יזהר שלא יתן עליו שום דבר מפני

שצובע). הובא ב שבלי הלקט סי' קיז. שו"ע סמ"ח (אסור להניח בגד על

מכה שיוצא ממנו דם, מפני שהדם יצבע אותו). רוקח סי' ע (אם חתך אצבעו או יצא דם

מחוטמו, לא יקנח בבגדו).

[880] יראים

שם (שאע"פ שהוא מקלקל וכל המקלקלין פטורין, איסורא דרבנן איכא). הובא על ידי ר"ם

ראקאנטי סי' קכג. מ"א סקנ"ב (ואף על גב דמקלקל פטור, מכל מקום אסור

(רקנ"ט סי' קכ"ג)).

וכן הוא לעיל סי' שכ סכ"ז (ואע"פ

שמקלקל הוא, וכל המקלקלין פטורים, מכל מקום אסור מדברי סופרים).

ואף שיש מתירים, משום שהוא דרך

לכלוך, מכל מקום יש להחמיר, כדלעיל סי' שכ סכ"ז ( ויש מקילין, משום

שאינו אלא דרך לכלוך, ואין בו משום צובע כלל. ויש להחמיר).

ודעת האוסרים נתבארה לעיל סי' שב

בקונטרס אחרון ס"ק א ( והא דאסור ליגע בידיו צבועות במפה,

היינו משום שהמפה דרכה בצביעה, ואילו היה עושה כן שלא בדרך לכלוך היתה מלאכה גמורה

והיה מתקן, ועכשיו הוא גם כן עושה המלאכה עצמה באותה מפה עצמה, אלא שהוא מקלקל,

ומכל מקום מעין מלאכה הוא עושה, לכן אסור מדברי סופרים ... ותדע, דאם לא כן אסור

לאשה שפירסה נדה בשבת ליתן שום מוך שהתקינה לנידתה משום צובע, כמו שאסור ליתן בגד

על המכה ... ועל כרחך משום דתנן במוך שהתקינה לנדתה, דהיינו שהוא מיוחד לכך ).

והיינו שכל האיסור הוא רק בבגדים אלו שהדרך לפעמים לצבוע אותם, משא"כ בבגדים

שאין דרך לצבוע אותם.

ובזמנינו שאין הדרך לצבוע בגדים אלא

בצביעה מקצועית, ראה מה שמלוקט ברפואה בשבת.

[881] מ"א

שם (ונראה לי דבבגד אדום פשיטא דאסור). וראה גם לעיל סי' שכ שם (שאינו מתקלקל כלל).

[882] משנה

עירובין קג , ב (אם להוציא דם, כאן וכאן אסור), ופרש"י (דהוה ליה חובל ואב

מלאכה). הובא ביראים ובשבלי הלקט שם. שו"ע שם (ואסור להוציא דם מהמכה).

מ"א ס"ק נג (רש"י פירש סוף עירובין דהוה ליה חובל, והוי אב מלאכה).

[883] סעיף

לג ( שמוציא דם ויש בו משום חובל) .

[884] ב"י

בשם רוקח סי' ע. כל בו סי' לא כט, ג (כיצד יעשה, כורך עליו מקורי

עכביש, שקורין טיל"ה ריינ"ה, ומכסה בה כל הדם וכל החבורה, ואחר כך כורך

עליו הסמרטוט). שו"ע שם (ויש אומרים שכורך קורי עכביש על המכה ומכסה בהם כל

הדם וכל החבורה, ואחר כך כורך עליו סמרטוט).

[885] ב"י

שם (ואני חוכך בהנחת קורי עכביש, משום דמסי). מ"א סקנ"ד (ויש מפקפקין

לאסור, משום שמרפא).

[886] שבלי

הלקט סי' קח (הלכך יש לרחוץ את המכה או במים או ביין תחלה, כדי שלא יהיה דם על פי

המכה שיצבע את הבגד). שו"ע שם (לכך יש לרחוץ המכה במים או ביין תחלה, להעביר

דם שבמכה).

וראה שו"ת אבני נזר סי' קעה

אות א-ד. בדי השלחן סי' קלו ס"ק יא .

[887] משמעות השו"ע שם, שדעה הראשונה

הביא בסתם, "יש לרחוץ המכה".

[888] מלבושי

יום טוב (ואין לחוש למרפא). אליה זוטא סק"ל (ואין לחוש למרפא

(מלבושי יו"ט)).

[889] מ"א

סקנ"ג (והמוצץ דם בפיו אסור דהוי חבורה (רש"י פי"ט) ... ואפשר דהוי

אב מלאכה), מרש"י קלג, א ד"ה ומוצצין (את הדם, ואף על גב דהיא עשיית

חבורה, שאין הדם ניתק מחיבורו אלא על ידי המציצה).

*

איסור חובל הוא משום נטילת נשמה, כדלעיל

סי' שטז סי"ד (המוציא דם מאחד מאברי החי, חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום,

כי הדם הוא הנפש).

ויש בו גם משום מפרק, כמבואר ברמב"ם

פ"ח ה"ז (החובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק). וכמו בחולב דלעיל סי'

שה סכ"ח (החולב את הבהמה שמפרק החלב מהדד הרי זה תולדת הדש).

ואם אינו מוצץ דם, אלא מושך ליחה

(מוגלה), אין בו משום נטילת נשמה, אלא משום מפרק, כדלעיל סל"ד ( שמושך

ליחה מהמכה ...

ואסור משום מפרק ).

וכאן בהמשך הסעיף מיירי הן בדם והן

בליחה, ומסיים "הרי זה כחובל ומפרק". וגם בתחלת הסעיף דמיירי רק במוצץ

דם, כותב "שהוא מפרק כלאחר יד".

וראה תהלה לדוד ס"ק עח. מראי

מקומות וציונים. קובץ יגדיל תורה (נ.י.) חכ"ב ע' תרעב. חכ"ד ע' תשמז. חכ"ו

ע' סב. קובץ דברי תורה (צפת) ח"ה ע' 1. משולחן הארי לסי' שטז סי"ד.

[890] גמרא

קלג , ב (האי אומנא דלא מייץ סכנה הוא).

וכן הוא לקמן סי' שלא ס"א

(והמציצה גם כן דוחה את השבת, מפני הסכנה).

[891] מ"א

שם (ואם כן אסור למצוץ דם שבין השינים).

[892] כדלעיל

ס"מ לענין ( שאין דרך לינק בפיו אלא לחלוב לתוך כלי ולשתות ממנו, לפיכך אין

ביניקה איסור מן התורה אלא מדברי סופרים) , ושם נסמן (הערה 818 ).

[893] הגהות

מיימוניות פכ"א הכ"ו אות ב (וכן לא יתן על המכה דבר המושך דם ולחה,

דהוא מפרק). הובא ב"י סוף הסימן.

וכן הוא לעיל סל"ד ( אסור

להחליף הבגד או הנייר, (לפי) שמושך ליחה מהמכה (בנטילתו אותם מעליה), ואסור משום

מפרק).

[894] ב"י

סוף הסימן (מהא דאמרינן בסוף פרק המוציא יין (פא, א) אסור למשמש בצרור בשבת כדרך

שממשמש בחול משום השרת נימין, ונתבאר בסימן שי"ב, נראה שאסור לשים פתילה בפי

הטבעת בשבת אלא כלאחר יד, דהיינו שאוחזה בשתי אצבעותיו ומניחה בנחת). ובד"מ

ס"ק יז (והוא כדברי תשובת מוהר"מ בענין משמוש הברזא, שכתב הטור בסימן

שי"ב). והוא בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (לבוב) סי' קמז, הובא בטור

סוס"י שיב (ששאלת על משמוש הברזא בפי הטבעת אם מותר בשבת, אמרינן התם אמר רבא

אסור למשמש בצרור בשבת כדרך שעושה בחול, מתקיף לה מר זוטרא ליסתכן, ומשני כלאחר יד,

אלמא על ידי שינוי שרי, כגון שאוחז הצרור או הברזא בשתי אצבעותיו וממשמש, אבל בכל

היד לא). שו"ע סמ"ט (אסור לשום פתילה בפי הטבעת כדרך שנוהגים לעשות למי

שהוא עצור, אלא אם כן ישים אותה בשינוי, שיאחזנה בשתי אצבעותיו ויניחנה בנחת).

[895] סעיף

יב (היה צריך לנקביו ואינו יכול לפנות, שרפואתו למשמש בפי הטבעת בצרור וכיוצא בו,

לא ימשמש בשבת כדרך שהוא ממשמש בחול, דהיינו שאוחז הצרור בכל היד וממשמש, לפי

שבמשמוש הזה יש בו משום השרת נימין. ואף שאינו מתכוין לכך, מכל מקום פסיק רישיה

ולא ימות הוא, שבוודאי משיר נימין במשמוש זה ... הצריכו לעשות על ידי שינוי כלאחר

יד, דהיינו שאוחז הצרור בב' אצבעותיו וממשמש בנחת), וסי"ג (למשמש בברזא בפי

הטבעת, דינה כצרור, שלא יאחזנה אלא בשתי אצבעותיו), ושם נסמן (הערה מו).

ואף שהצרור והברזא הם קשים, גם כאן

אפשר דמיירי בפתילה קשה. משא"כ בפתילה רכה, אין פסיק רישיה של השרת נימין.

ומכל מקום אסור משום רפואה. וראה בהמלוקט ברפואה בשבת.

[896] חוקן, שמחדירים דרכו

נוזלים כטיפול לעצירות.

[897] של השרת נימין.

[898] מ"א

סקנ"ה (וכל שכן דאסור לעשות קרוסטי"ר, אפילו הוכנה מאתמול, ואפילו על ידי

שינוי, אם לא בחולה כמ"ש סי"ז. ויזהר שלא יבא לידי מלאכה דאורייתא. ואם

אפשר על ידי עכו"ם יעשה על ידי עכו"ם).