ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח – ח"ד (סי' תנג-תסז)תעא בערב פסח אחר שעה עשירית אסור לאכול פת

תעא בערב פסח אחר שעה עשירית אסור לאכול פת

ובו י"ד סעיפים

אכילת פת, פירות וירקות

א כל ²⁰⁰⁹ אדם, אף שאינו איסטניס ²⁰¹⁰ , אסור לו לאכול פת ²⁰¹¹ , דהיינו מצה עשירה (כמו שיתבאר ²⁰¹² ), מתחלת שעה עשירית בערב פסח עד הלילה ²⁰¹³ , כדי שיאכל מצה בלילה לתיאבון ²⁰¹⁴ .

ובין שהיום ארוך ובין שהיום קצר, לעולם אסור לו לאכול מתחלת רביע יום האחרון ²⁰¹⁵ עד הלילה ²⁰¹⁶ .

ואפילו להתחיל קודם שעה עשירית אסור, אם יודע שתמשוך סעודתו עד תוך שעה עשירית ²⁰¹⁷ :

ב אבל מותר לאכול מעט פירות ²⁰¹⁸ , או מעט ירקות ²⁰¹⁹ , בין חיין בין מבושלין ²⁰²⁰ , או מעט תבשיל העשוי מחמשת המינים ²⁰²¹ , שנתבשלו במי פירות, להנוהגין היתר במי פירות ²⁰²² , או מעט בשר ²⁰²³ ודגים ²⁰²⁴ וגבינה וביצים ²⁰²⁵ וכן שאר כל המינין, שלא אסרו אלא פת בלבד ²⁰²⁶ שסועדת את הלב, שנאמר ²⁰²⁷ ולחם לבב אנוש יסעד.

ומכל מקום לא התירו משאר המינים אלא מעט, אבל לא ימלא כריסו מהן ²⁰²⁸ .

וכן יכול לשתות כל המשקין, חוץ מיין, שלא ישתה ממנו מעט, מפני שהוא סועד את הלב כמו פת. אבל הרבה יין יכול לשתות, מפני שכשהוא שותה הרבה ממנו הוא גורר תאות המאכל ²⁰²⁹ .

ומכל מקום לא ישתה הרבה כל כך עד שיהא שבע, כי בודאי הוא מקלקל תאות המאכל ²⁰³⁰ :

ג מי שהוא אסטניס, שאף כשהוא אוכל מעט ביום משעה עשירית ואילך לא יוכל לאכול בלילה לתיאבון, אסור לו לאכול אפילו מעט משאר כל המינים ²⁰³¹ :

מצה עשירה ותבשיל מצה טחונה

ד קודם שעה עשירית מותר לאכול פת ²⁰³² , על דרך שנתבאר בסי' רמ"ט ²⁰³³ .

ומה היא הפת שיאכל ²⁰³⁴ , שהרי חמץ אינו יכול לאכול משעה חמישית ואילך ²⁰³⁵ , ומצה אינו יכול לאכול כל היום מעמוד השחר ואילך ²⁰³⁶ , שאמרו חכמים ²⁰³⁷ כל האוכל מצה בערב פסח כאלו בועל ארוסתו בבית חמיו קודם שיכניסנה לחופה לברך עליה שבע ברכות ²⁰³⁸ , ומכין אותו מכת מרדות ²⁰³⁹ . הא אינו יכול לאכול אלא מצה עשירה ²⁰⁴⁰ , דהיינו שעירב בה מי פירות ²⁰⁴¹ , שלא אסרו חכמים לאכול בערב פסח אלא מצה שאדם יכול לצאת בה ידי חובתו בלילה ²⁰⁴² , אבל מצה עשירה אין יוצאין בה, כמו שנתבאר בסי' תס"ב ²⁰⁴³ עיין שם כל פרטי דין זה:

ה אינה נקראת מצה עשירה אלא אם כן טעם המי פירות נרגש במצה, אבל אם עירב בה מעט מי פירות ואין טעמן נרגש בה, אינה נקראת מצה עשירה ²⁰⁴⁴ , ואסור לאכלה בערב פסח:

ו וכל זה במקומות שנוהגין לעשות מצה עשירה. אבל כבר נתבאר בסימן תס"ב ²⁰⁴⁵ , שבמדינות אלו אין נוהגין כלל לעשות מצה עשירה, עיין שם הטעם:

ז מצה כפולה או נפוחה ²⁰⁴⁶ , שנתבאר בסי' תס"א ²⁰⁴⁷ שאוסרין אותה באכילה בפסח מספק שמא נתחמצה, אף על פי כן אסור לאוכלה בערב פסח אפילו קודם שעה חמישית ²⁰⁴⁸ , שיש לחוש שמא לא נתחמצה, ומצה גמורה היא, ואסור לאכול מצה בערב פסח:

ח מצה שנאפית כתקונה, ואחר כך נתפררה בין במים בין בשאר משקים ומי פירות ונתבשלה, אע"פ שהפרוסות קיימות בענין שמברכין עליהם המוציא וברכת המזון ²⁰⁴⁹ , אף על פי כן מותר לאכלה בערב פסח קודם שעה עשירית, שהרי אין אדם יכול לצאת בה ידי חובתו בלילה כמו שנתבאר בסי' תס"א ²⁰⁵⁰ .

ואם אין הפרוסות קיימות, דהיינו שאין מהם כזית, בענין שמברכין עליהם בורא מיני מזונות ומעין שלש, מותר לאוכלן אף משעה עשירית ולמעלה, כיון שאין עליהם תורת פת כלל לענין ברכה ²⁰⁵¹ .

מצה ²⁰⁵² שנאפית כתקונה, ואחר כך נתפררה אפילו לפירורין דקין מאוד, אסור לאכול הפירורין בערב פסח, ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ²⁰⁵³ , שעדיין תורת לחם עליהם לכל דבר כמו שנתבאר בסי' קס"ח ²⁰⁵⁴ :

ט ואם חזר ולש את הפירורין הללו ביין ושמן ושאר משקין ומי פירות ולא בשלן ולא טגנן אחר כך, יש להסתפק ²⁰⁵⁵ אם היא נקראת מצה עשירה, כי יש לומר כיון שכבר נאפית בעוני, אף שאחר כך נתעשרה, אף על פי כן אני קורא לה לחם עוני, שבשעה שנעשית לחם דהיינו בשעת אפייה היתה בעוני ²⁰⁵⁶ . או יש לומר כיון שנתפררה ואחר כך חזר ולש אותה במי פירות, הרי נשתנית ממה שהיתה, ונפקע ממנה שמה הראשון ונעשית מצה עשירה. לפיכך יש להחמיר שלא לצאת בה ידי חובתו בפסח, כי שמא היא מצה עשירה, וגם שלא לאוכלה בערב פסח ²⁰⁵⁷ , כי שמא אינה מצה עשירה:

קטנים

י קטן ²⁰⁵⁸ או קטנה ²⁰⁵⁹ שאינן יודעין מה שמספרים להן ביציאת מצרים, מותר להאכילם מצה בערב פסח כל היום, ואפילו בלילה קודם קידוש ²⁰⁶⁰ , מטעם שנתבאר בסימן שמ"ג ²⁰⁶¹ .

ואע"פ שאסור להאכיל הקטן בידים דברים האסורין ²⁰⁶² , אפילו אינן אסורין אלא מדברי סופרים ²⁰⁶³ . מכל מקום דברים שאינן אסורים מחמת עצמן אלא שהוא זמן איסור, כגון מצה בערב פסח, או לאכול קודם קידוש, מותר להאכילם בידים אם הם צריכין לכך, כמו שמותר להאכילם בידים ביום הכיפורים, ואין מענין אותם אפילו יכולין לסבול התענית ²⁰⁶⁴ .

אבל קטן וקטנה שיש בהם דעת להבין מה שמספרים להם ביציאת מצרים בלילה, כמו שיתבאר בסי' תע"[ב] ²⁰⁶⁵ , אסור להאכילם בערב פסח ²⁰⁶⁶ , שהרי נאמר ²⁰⁶⁷ והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה וכו', בעבור זה היינו מצה ומרור המונחים לפניך ²⁰⁶⁸ , ואם התינוק מלא כריסו ממצה האיך שייך לומר לו בעבור זה ²⁰⁶⁹ :

מרור וחרוסת

יא יש נוהגין שלא לאכול מרור בערב פסח, כדי שיאכלנו בלילה לתיאבון ²⁰⁷⁰ . וכן שלא לאכול ביום ראשון של פסח, כדי לאכלו בליל שני לתיאבון ²⁰⁷¹ .

וכן נוהגין קצת בני אדם למעט באכילת מצה ביום ראשון, כדי לאכלו בליל שני לתיאבון ²⁰⁷² :

יב אבל יש נוהגין להחמיר עוד, שלא לאכול פירות בערב פסח, או ביום ראשון של פסח, כדי לאכול חרוסת בלילה לתיאבון. ואין לחוש למנהג ההוא ²⁰⁷³ , כי החרוסת, אין מצוה לאכלו אלא כדי לבטל הארס שבמרור שלא יזיקנו ²⁰⁷⁴ . ואדרבה אסור לאכול הרבה ממנו עם המרור, וצריך לנפצו מעל המרור שלא יבטל טעם המרור ²⁰⁷⁵ . ואם כן למה לא יאכל פירות בו ביום ²⁰⁷⁶ :

יג יש נוהגין להחמיר שלא לשבר או לפרר המצות בערב פסח, שמא ישכח ויאכל מהן ²⁰⁷⁷ . וגם למנהג זה אין לחוש ²⁰⁷⁸ , דכיון שאינו רגיל במצה כל השנה אין חוששין שמא ישכח ויאכל, ועוד דכיון שאיסור אכילת מצה בערב פסח אינו אלא מדברי סופרים, אין מחמירין בו כל כך ²⁰⁷⁹ :

התחיל בהיתר

יד אם התחיל לאכול מצה עשירה קודם שעה עשירית, אין צריך להפסיק כשתגיע שעה עשירית ²⁰⁸⁰ , אלא יכול למשוך סעודתו עד הלילה, דהיינו עד בין השמשות ²⁰⁸¹ , שהוא ספק חשיכה, שאז צריך להפסיק סעודתו.

ואין צריך לברך ברכת המזון מיד ²⁰⁸² , אלא ימתין עד שיהיה ודאי חשיכה מטעם שיתבאר בסי' תע"ב ²⁰⁸³ , ואז יפרוס מפה על השולחן לכסות הפת עד לאחר קידוש מטעם שנתבאר בסימן רע"א ²⁰⁸⁴ .

ויאמר קידוש היום על כוס ראשון, ולא יברך עליו ²⁰⁸⁵ , כיון שהוא עומד באמצע הסעודה, ואחר כך יאמר ההגדה על כוס שני וגם כן לא יברך עליו (ולפי מנהג מדינות אלו שיתבאר בסי' תע"ד ²⁰⁸⁶ , צריך לברך בין על כוס ראשון בין על כוס שני מטעם שיתבאר שם).

ואחר כך יברך על אכילת מצה על לחם עוני, ואין צריך לברך המוציא ²⁰⁸⁷ כיון שהוא באמצע הסעודה ולא הסיח דעתו כלל מהאכילה, כמו שנתבאר כל זה בסי' רע"א ²⁰⁸⁸ :

הערות

2009. עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) אכילת פת, פירות וירקות (ס"א-ג). (ב) מצה עשירה ותבשיל מצה טחונה (ס"ד-ט). (ג) קטנים (ס"י). (ד) מרור וחרוסת (סי"א-יג). (ה) התחיל בהיתר (סי"ד).
2010. טור (כל אדם אסור לאכול). ב"י (ומה שכתב רבינו כל אדם, היינו משום דבסימן הקודם כתב שהבכורות מתענים, וכן האיסטניס מתענה, קאמר השתא דכל אדם, ואף על פי שאינו בכור ולא איסטניס). לבוש ס"א (כל אדם, אף על פי שאינו בכור או אסטניס, אסור לאכול).
2011. טור ושו"ע ס"א (אסור לאכול פת), משא"כ שאר המינים, כדלקמן ס"ב. והיינו שפת אסור – אפילו בלא קביעות סעודה. וגם שאר המינים לא ימלא כריסו מהן, כדלקמן ס"ב. משא"כ בשאר ערב שבת, נתבאר לעיל סי' רמט ס"ט (סעודה שרגיל בה בימות החול, דהיינו סעודה קטנה ... מן הדין מותר לאכלה בכל היום, אפילו סמוך לחשכה. אבל מצוה להמנע מלקובעה מתחלת שעה עשירית ואילך, כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול ויאכל סעודת שבת לתיאבון. אבל לאכול ולשתות בלי קביעות סעודה, אינו נמנע בערב שבת ובערב יום טוב עד שחשיכה ... חוץ מערב פסח כמו שיתבאר בסי' תע"א).
2012. סעיף ד.
2013. משנה צט , ב (ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך), וגמרא קז, ב (סמוך למנחה קטנה תנן). רא"ש פ"י סי' ב (פירוש סמוך למנחה מתשע שעות ולמעלה, דמנחה גופה מט' שעות ומחצה ולמעלה, וסמוך לה ט' שעות). טור ושו"ע שם (אסור לאכול פת משעה עשירית ולמעלה). ט"ז ס"ק א (דבמתניתין איתא סמוך למנחה, פירוש מנחה קטנה היא מט' שעות ומחצה, וסמוך לה היינו חצי שעה קודם לה). והיינו כדאמרינן בברכות כו, ב (ואיזו היא מנחה קטנה, מתשע שעות ומחצה ולמעלה). וסמוך למנחה היינו מתשע שעות, דהיינו מתחלת שעה עשירית
2014. גמרא קז, ב (ומשום מצה, דילמא אתי למיכלה למצה אכילה גסה), ופרש"י (שיכנס לה כשהוא תאוה). ופרש"י במשנה שם (כדי שיאכל מצה של מצוה לתיאבון משום הידור מצוה). ותוס' במשנה שם ד"ה דילמא (דפסח נאכל על השובע, היינו שמתאוה לאכול). טור ושו"ע שם (כדי שיאכל מצה לתיאבון). וכן הוא לעיל סי' תע ס"ט (לקיים מצות בערב תאכלו מצות לתיאבון).
2015. פירוש המשניות להרמב"ם פ"י מ"א (סמוך למנחה, כשנשאר מן היום יותר על שעתים ומחצה זמניות). מ"א סק"א (משעה עשירית, היינו רביעית היום). פר"ח ס"א (ושעות הללו הם שעות זמניות, וכמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה). והיינו שכל יום יש בו יב שעות זמניות, ותחלת שעה עשירית עד סוף היום הן שלש שעות זמניות, שהוא רביע יום האחרון. וכדלעיל סי' תמג ס"ד (שעות הללו משערין אותן לפי ענין היום כגון בשנת העיבור שהיום ארוך נחשב כל שעה משעות הללו שעה ורביע משעות בינונית שהן כ"ד למעת לעת לפי שהיום דהיינו מנץ החמה עד שקיעת החמה הוא נחשב לעולם לי"ב שעות בין שהוא ארוך בין שהוא קצר). ונתבאר בהערות שם (הערה כג), מה שבכמה מקומות נתבאר בשוע"ר, שהשעות זמניות הן י"ב שעות מעלות השחר עד צאת הכוכבים. ובפסקי הסדור נתבאר שהן י"ב שעות שמנץ החמה עד שקיעת החמה.
2016. כדלקמן סי' תעב ס"ב (לא ימהר להתחיל הקידוש קודם שיהיה ודאי חשיכה). יוצא אם כן שאיסור האכילה הוא רביע היום האחרון (שמנץ החמה עד שקיעת החמה), ועוד זמן בין השמשות – משקיעה החמה עד צאת הכוכבים.
2017. גמרא דף קז ע"ב (אפילו אגריפס המלך שהוא רגיל לאכול בתשע שעות, אותו היום לא יאכל עד שתחשך ... מאי רבותיה דאגריפס הא מטיא ליה זמן איסורא), ופרש"י (דאע"ג דעדיין לא אכל, וזמן איסוריה אכתי לא מטא בשעה תשיעית, עד לאחר תשע, אפילו הכי לא יאכל משום דמשיך ליה עד זמן איסורא), ורשב"ם (מטא ליה עידן איסוריה, קודם שיגמור סעודתו. דאפילו רבי יוסי דפליג בהפסקת ערב הפסח בריש פירקא, ואמר שלא להפסיק מאחר שהתחיל לאכול בהיתר, הכא מודי דאסור, דמעיקרא לדעת כן היה אוכל בתשע שעות, שגמר סעודתו בתוך זמן איסוריה, וכמתחיל לאכול אחר זמן איסורו דמי ואסיר). הגהות מרדכי לו, ג (דאפילו רבי יוסי דפליג לעיל בהפסקה דערב פסח, דאית ליה דאין מפסיקין כיון שהתחיל לאכול בהיתר, מכל מקום הכא מודה דאסור, דהיינו דוקא לעיל משום דמעיקרא לדעת כן היה אוכל בט' שעות, דאולי יגמור סעודתו בהיתר, אבל הכא גבי אגריפס שהיה יודע שאי אפשר לגמור סעודתו בתוך ט' שעות, ודאי הוי כמו מתחיל לאכול לאחר זמן איסור, ואפילו רבי יוסי מודה). תרומת הדשן סוס"י ד (דבפרק ערבי פסחים, גבי ההיא דאגריפס, פריך סוף סוף מאי רבותא, דהא מטא זמן איסור. פירשב"ם, דהיכא דידוע שאינו יכול לגמור בהיתר, הוי כהתחיל באיסור). והיינו דאף דתניא צט, ב (רבי יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך), ודף ק, א (רבי יוסי אומר אין מפסיקין ... לא זזו משם עד שקבעו הלכה כרבי יוסי). ובתוס' שם ד"ה אין (בהתחילו בהיתר איירי). וכן נפסק לקמן סי"ד (אם התחיל לאכול מצה עשירה קודם שעה עשירית אין צריך להפסיק כשתגיע שעה עשירית). מכל מקום "אסור להתחיל אם יודע שתמשוך סעודתו עד תוך שעה עשירית". מ"א שם (ואם יודע שימשוך סעודתו עד אחר ט' שעות לא יתחיל אפילו קודם ט' (רש"י ורשב"ם ד' ק"ז. והגהות מרדכי, וב"י סי' רס"ג בשם תרומת הדשן)).
2018. ברייתא וגמרא דף ק[ז] , ב (אמר רבי [א]סי אבל מטביל הוא במיני תרגימא), לפרש"י שם (מיני תרגימא, פירות. והאי דנקט מטביל לפי שמאכלם על ידי טיבול). רשב"ם שם (תרגימא, פירות ובשר בלא לחם). רי"ף שם כג, א (כגון פירות וקטניות וכיוצא בהן). רמב"ם פ"ו הי"ב (אבל אוכל הוא מעט פירות). טור ושו"ע ס"א (אבל אוכל מעט פירות).
2019. גמרא שם (ר' יצחק מטביל בירקי), לפרש"י ורשב"ם שם (היה אוכל ירק מן המנחה ולמעלה, לפי שאין משביע). רמב"ם וטור ושו"ע שם (או ירקות).
2020. ח"י סק"ג (ירק לבד מותר לאכול בין חי בין מבושל, כמשמעות סתימת לשון הפוסקים).
2021. רב אסי שם (מיני תרגימא), לפירוש ה רא"ש פ"י סי' יט (פירש רשב"ם מיני תרגימא כגון פירות ובשר, ולא נהירא, דהא אמרינן בתוספתא דברכות (פרק כיצד מברכין) מברכין על מיני תרגימא בורא מיני מזונות ... אלמא דמיני תרגימא לאו פירות נינהו), ובשו"ת כלל יד סי' ה (אבל מיני תרגימא, דהיינו מיני תבשיל העשוי מחמשת המינין, או פירות וירקות, מותר לאכול, לפי שאין משביעין). וכן הדין אף במצה שנתפררה לפחות מכזית ונתבשלה, כדלקמן ס"ח (מצה שנאפית כתקונה, ואחר כך נתפררה בין במים בין בשאר משקים ומי פירות ונתבשלה ... אם אין הפרוסות קיימות, דהיינו שאין מהם כזית, בענין שמברכין עליהם בורא מיני מזונות ומעין שלש, מותר לאוכלן אף משעה עשירית ולמעלה, כיון שאין עליהם תורת פת כלל לענין ברכה), ונתבאר בהערות שם (הערה 43).
2022. ח"י סוף סק"ב (צריך לומר דהיינו עם מי פירות. ואנו נוהגין איסור בכל זה, כמבואר לעיל סי' תמ"ד). והיינו כמבואר ברמ"א שם ס"א (ובמדינות אלו שאין נוהגין לאכול מצה עשירה). וכן הוא לעיל שם ס"ג (ובמדינות אלו שאין נוהגין כלל לאכול מצה עשירה בערב פסח משעה ה' ואילך, מטעם שיתבאר בסי' תס"ב). והיינו כדלעיל סי' תסב ס"ז (כבר נהגו במדינות אלו להחמיר שלא ללוש אפילו במי פירות בלבד, לפי שחוששין שמא נתערב בהם מים כל שהוא. ואם עבר ולש, אפילו אפאה מיד, אין אוכלין אותה בפסח). ומ"ש הרא"ש שגם תבשיל אפשר לאכול מתחלת שעה עשירית, היינו "להנוהגין היתר במי פירות".
2023. ברייתא שם (השמש מטביל בבני מעיין ונותנן לפני האורחים), ופרשב"ם (כלומר בבני מעים של בהמות הנשחטות לסעודת יום טוב, וגם נותן מהם לפני האורחין המנויין יחד על הפסח). וגם האמור שם מיני תרגימא, פרשב"ם שם (פירות ובשר).
2024. מ"א ס"ק ב (נראה לי דבשר ודגים נמי שרי, דהא אמרינן בגמרא השמש מטבל בבני מעיים).
2025. כלבו סי' מט (מיני תרגימה, כגון פירות וירקות וקטנית ובשר וגבינה וביצים וכיוצא בהן). הובא בח"י ס"ק ב.
2026. ח"י סק"ב (דמותר לאכול כל מילי, לבד מפת).
2027. תהלים קד, טו.
2028. רמב"ם פ"ו הי"ב (אוכל הוא מעט פירות או ירקות, ולא ימלא כריסו מהן). טור ושו"ע שם.
2029. פסחים קז, ב (רבא הוה שתי חמרא כולי מעלי יומא דפיסחא כי היכי דניגרריה לליביה דניכול מצה טפי לאורתא). ברכות לה, ב (וחמרא מי סעיד, והא רבא הוה שתי חמרי כל מעלי יומא דפסחא כי היכי דנגרריה ללביה וניכול מצה טפי, טובא גריר פורתא סעיד), תוס' שם ד"ה אלא (מכאן משמע שאסור לשתות יין בערב פסח מן המנחה ולמעלה. ואם רוצה לשתות צריך לשתות הרבה, דטובא מגריר גריר). מרדכי שם רמז קיב (מכאן משמע שאסור לשתות יין בערבי פסחים מן המנחה ולמעלה, ואם רוצה לשתות צריך לשתות הרבה, דטובא גריר). שו"ע ס"א (ויין מעט לא ישתה משום דמיסעד סעיד, אבל אם רצה לשתות יין הרבה שותה, מפני שכשהוא שותה הרבה גורר תאות המאכל). ונתבאר לקמן סי' תעג סי"א (לאחר ששתה כוס שני, יכול לשתות יין הן רב הן מעט, אפילו קודם הסעודה. ואע"פ שנתבאר בסי' תע"א שאסור לשתות יין מעט בערב פסח, מפני כשהוא שותה ממנו מעט הוא סועד את הלב ולא יאכל בלילה מצה לתיאבון. מכל מקום עכשיו ששותה ב' כוסות של קידוש ושל ההגדה, אפילו כששותה עוד מעט, הרי זה נקרא הרבה עם שני כוסות הללו, וגורר את תאות המאכל. מה שאין כן כששותה מעט בערב פסח, אין אותו המעט מצטרף עם שני כוסות הללו להיות נקרא הרבה, כיון שיש שהות הרבה בינתיים). וראה סדר ברה"נ פ"א הי"ז (היין שנפטרים בדיעבד בברכת הזן שבברכת המזון, לפי שהם סועדים הלב גם כן).
2030. ט"ז סוף סק"ב (ופשוט הוא שאין בכלל זה שישתה כל כך הרבה עד שיהא שבע, כי הוא ודאי מקלקל תאות המאכל, והחוש יעיד על זה). ח"י סק"ד (ועכ"פ לא ישתה יותר מדאי ועל ידי זה תקוץ האכילה, וכן כתב הט"ז).
2031. רבנו ירוחם נ"ה ח"א לט, ד (מט' שעות ולמעלה ... יכול לאכול פירות וכיוצא בהן. והכל לפי האדם, כי יש אנשים שבשביל מעט שיאכלו ביום לא יוכלו לאכל בלילה). רמ"א ס"א ([משעה עשירית... אוכל מעט פירות] ואם הוא איסטניס שאפילו אוכל מעט מזיק באכילתו הכל אסור). ואם הוא איסטניס כזה שאפילו אם יאכל בבוקר לא יוכל לאכול בתיאבון בלילה, נתבאר לעיל סי' תע ס"ט (מי שהוא איסטניס כל כך, שאם יאכל ביום לא יוכל לאכול בלילה מצה לתיאבון, יש לו להתענות בערב פסח, כדי שיאכל מצה לתיאבון בלילה).
2032. טור ולבוש ס"ב (וקודם שעה עשירית מותר לאכול פת).
2033. סעיף ז (משעה עשירית ואילך מצוה להמנע מלקבוע אפילו סעודה קטנה שרגיל בה בחול), וס"ט (סעודה קטנה ... מצוה להמנע מלקובעה מתחלת שעה עשירית ואילך, כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול ויאכל סעודת שבת לתיאבון). הרי שקודם שעה עשירית מותר לקבוע סעודה קטנה.
2034. רא"ש פ"י סי' א (הא דקתני סמוך למנחה לא יאכל, הא מקמי [הכי] אכיל, ומי מצי אכיל, חמץ מו' שעות ולמעלה הא אסור מדאורייתא, מצה נמי לא אכיל דאמר בירושלמי האוכל מצה בערב הפסח כאלו בא על ארוסתו בבית חמיו, ואי מיני תרגימא הא אמרינן לקמן דשרי. וצריך לומר מצה עשירה דמצי אכיל). טור (ומהו הפת שיאכל, חמץ אסור מתחלת שעה חמישית ולמעלה, מצה נמי לא דאיתא בירושלמי האוכל מצה בערב פסח כבועל ארוסתו בבית חמיו, הלכך לא משכחת פת שיוכל לאכול אלא מצה עשירה). לבוש ס"ב (ומהו הפת שיאכל, חמץ אסור מתחלת שעה חמישית ולמעלה, כמו שאמרנו למעלה. מצה נמי לא, שהיא אסורה אפילו כל היום של ערב פסח, שכבר אמרו חז"ל האוכל מצה בערב פסח כבועל ארוסתו בבית חמיו ... הילכך לא משכחת פת שיוכל לאכול אלא מצה עשירה).
2035. כדלעיל סי' תמג ס"א (אסרוהו חכמים ב' שעות קודם חצות היום, דהיינו חמישית וששית), ושם נסמן.
2036. מגיד משנה פ"ו הי"ב בדעת הרמב"ם (ויש מי שכתב דדוקא לאחר איסור חמץ דהיינו אירוסין דמצה, ומדברי רבינו נראה כל היום). רמב"ן במלחמות טו, ב (שפירושו אסור כל היום, דכן הוא ודאי, מדלא קאמר בהדיא משש שעות ולמעלה). רמ"א ס"ב (מצה שיוצאין בה בלילה, אסורה לאכול כל יום ארבעה עשר). ואף שכתב במ"א ס"ק ו (ומשמע דביום י"ג מותרין לאכול מצה). השיב עליו באליה זוטא סק"ג (משמע לי מפוסקים דליל ערב פסח מותר). וכן כתב ח"י סק"ז (אבל בליל ארבעה עשר מותר ... וכן כתב גיסי הרב בספרו אליהו זוטא). ומפרש רבינו דהיינו מעלות השחר (ולא מנץ החמה). ומנהגינו שלא לאכול מצה כל שלשים יום, כמובא באגרות קודש ח"ח אגרת ב'תקעב (יש להזהר מאכילת מצה ל' יום לפני הפסח). אוצר מנהגי חב"ד ע' לג.
2037. ירושלמי פ"י ה"א (א"ר לוי האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו). הובא ברי"ף פ"ג טז, א. רא"ש פ"ג סי' ז.
2038. שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (דקודם שהותר לו מצה בעי ז' ברכות, וכן ארוסתו בעיא ז' ברכות). לבוש ס"ב (כלומר דכמו שהבועל ארוסתו בעודה בבית חמיו לוקה עליה מכת מרדות מדרבנן על שמראה גודל תאותו, ושהוא להוט ושטוף בזימה, ולא יוכל להתאפק עד שמכניסה לחופה שמברכין עליה ז' ברכות, כן הוא האוכל מצה בערב פסח מראה תאותו ורעבתנותו, שאינו יכול להתאפק להמתין עד הלילה שיברך ז' ברכות קודם שיאכל המצה, כגון ברכות יין, קידוש, (נר) זמן, נטילת ידים, בורא פרי האדמה דירקות, וברכת המוציא, וברכת על אכילת מצה, לכן לוקין אותו עליו גם כן מכת מרדות מדרבנן אם אוכל ביום קודם ברכו כל הברכות הללו). הובא בפרישה סק"ג. ובח"י סק"ו. והיינו כדאמרינן בריש מסכת כלה (כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה). אמנם גם בשבע ברכות לבדם לא סגי, עד "שיכניסה לחופה לברך עליה שבע ברכות", כמבואר בשו"ע אהע"ז סי' נה ס"ב (המארס את האשה וברך ברכת חתנים, ולא נתייחד עמה בביתו, עדיין ארוסה היא, שאין ברכת חתנים עושה הנשואין, אלא כניסה לחופה). וראה מראי מקומות וציונים.
2039. ירושלמי שם (והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה). רמב"ם הל' אישות פ"י ה"א (והבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכת מרדות). רא"ש פ"ג סי' ז (והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה). טור ושו"ע אהע"ז סי' נה ס"א (והבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכת מרדות). לבוש ס"ב (לוקה עליה מכת מרדות מדרבנן).
2040. רא"ש פ"י סי' א (וצריך לומר מצה עשירה דמצי אכיל). טור (הלכך לא משכחת פת שיוכל לאכול אלא מצה עשירה), ושו"ע ס"ב (וקודם שעה עשירית מותר לאכול מצה עשירה).
2041. בטור ובלבוש ס"ב (אלא מצה עשירה שנילושה במי פירות). ופירש הב"ח (אבל כל שאר מצה עשירה, שיש בה גם כן מים שבא לידי חימוץ, כיון דמצה היא יוצא ידי חובתו דיעבד, והילכך אסור לאכלו נמי בערב פסח מחצות ולמעלה). אבל במ"א ס"ק ה (ובגמרא ... משמע דאם יש שמן הרבה, אף על פי שמעורב עם המים, הוי לה מצה עשירה, ואפילו בשעת הדחק אין יוצאין בה ... דמי פירות לבד אין מחמיצים, ואם כן למה לי ללחם עוני, פשיטא דאין יוצאין בהם כמ"ש סי' תנ"ג, אלא ודאי אפילו עם מים אין יוצאין משום מצה עשירה). והיינו כדלעיל סי' תסב ס"א (עיסה שנילושה במי פירות ... אינו יוצא בה ידי חובתו ... מפני שהיא מצה עשירה והתורה אמרה לחם עוני, ועוד שאין יוצאין אלא במצה שהיתה יכולה לבא לידי חימוץ אם לא היה משמרה מחימוץ). וכיון שכאן כתבו הרא"ש והטור שאפשר לאכול מצה עשירה (ולא כתבו מצה שאינה לידי חימוץ), בודאי כוונתו על מצה "שעירב בה מי פירות", כדלעיל שם ס"ו (עיסה שנילושה במים עם מי פירות, אף על פי שהיא יכולה לבוא לידי חימוץ, אין יוצאין בה ידי חובה ... מפני שהיא מצה עשירה), ושם נסמן (הערה 47). וכן פירש בח"י סק"ה (ואם נילושה במי פירות עם מים, גם כן הוי מצה עשירה ואין יוצאין בה, וכן העלה המ"א). וזהו שממשיך רבינו ומבאר לקמן ס"ה, שכל זמן שמי הפירות נרגש במצה, נקראת מצה עשירה, ומותר לאכלה בערב פסח. ומכל שכן שיכול לאכול מצה שנילושה במי פירות לבד, כמובא גם לעיל סי' תמד ס"א-ב (י"ד בניסן שחל להיות בשבת ... סעודה שלישית כיון שזמנה הוא אחר חצות היום, אי אפשר לאכלה רק מצה עשירה, דהיינו מצה שנילושה ביין או שמן או דבש או חלב או שאר משקין ומי פירות, שכל אלו אינן נקראין לחם עוני, ואין אדם יוצא בהן ידי חובת אכילת מצה בפסח, ולפיכך מותר לאכלו בערב פסח). וראה לקוטי שיחות חט"ז ע' 122 הערה 5. שלחן המלך ח"ב ע' סו-סח. יגדיל תורה (נ.י.) ה ע' צ. סיכום דינים אלו לעיל סי' תסא (הערה 57).
2042. רא"ש פ"י סי' א (דהא דאמרינן דאסור לאכול מצה בערב פסח, היינו במצה שראויה לצאת בה ידי חובתו בלילה). טור (דבירושלמי לא אסר אלא מצה שיוצאין בה בלילה, אבל מצה שאין יוצאין בה בלילה מותר לאוכלה עד תחלת שעה י'). וכן הוא לעיל סי' תמד ס"ב (אינן נקראין לחם עוני, ואין אדם יוצא בהן ידי חובת אכילת מצה בפסח, ולפיכך מותר לאכלו בערב פסח).
2043. סעיף א (עיסה שנילושה במי פירות), וס"ו (עיסה שנילושה במים עם מי פירות).
2044. ח"י סי' תסב סק"ב (ולענ"ד נראה דכל שנתבטל בששים בענין שאין מרגישין בה טעם מי פירות מקרי לחם עוני, כיון שנתבטל טעמו. ובתודה שהיה בה פחות מששים, לפי שכך מצותה, והוא הדין ביותר). כי מה שבקרבן תודה מתחלק השמן (רביעית) בקמח (קרוב לשבע עשרונות), הוא בטל במאתים (ולא רק בששים). והיינו לפי שכך מצותה. אבל באמת כל זמן שהשמן מתבטל בששים בקמח, אינה חשובה מצה עשירה. וכן נפסק לעיל סי' תסב ס"ו (אבל אם אין בה טעם מי פירות, דהיינו שיש בה ס' כנגד המי פירות שעירב בה, מותר לצאת בה ידי חובתו), ונתבאר בהערות שם (הערות 48-49).
2045. סעיף ז (כבר נהגו במדינות אלו להחמיר שלא ללוש אפילו במי פירות בלבד, לפי שחוששין שמא נתערב בהם מים כל שהוא. ואם עבר ולש אפילו אפאה מיד אין אוכלין אותה בפסח). וכן הוא לעיל סי' תמד ס"ג (ובמדינות אלו שאין נוהגין כלל לאכול מצה עשירה בערב פסח משעה ה' ואילך). ובסי' רצא ס"ז (במדינות אלו שאין נוהגין במצה עשירה).
2046. מ"א סק"ו (נראה לי דמצה כפולה ונפוחה אין לאכלה בערב פסח כל היום, דשמא מצה היא).
2047. סט"ז (מצה שנתכפלה בתנור ונתדבקה שם במקום הכפל ... שיש בו חשש חימוץ, כי שמא לא היה חום האש יכול לשלוט בכח בין הדבקים להתחיל לאפות שם מיד ונתחמץ שם קודם שהתחיל לאפות שם) וסכ"ג (נוהגין במדינות אלו להחמיר [ולאסור] מצה שהיא נפוחה באמצעיתה ... כדרך החמץ שמתחמץ ומתנשא למעלה באמצעיתה).
2048. שזה פשוט שאסור לאוכלה אחר שעה חמישית, שהרי יש לחוש שמא נתחמצה. אלא אפילו קודם שעה חמישית, שמותר לאכול חמץ. מכל מקום יש לחוש שמא היא כשרה למצת מצוה, ואם כן אסור לאוכלה בערב פסח, מעלות השחר ואילך, כדלעיל ס"ד (ומצה אינו יכול לאכול כל היום מעמוד השחר ואילך).
2049. כדלעיל סי' קסח סי"ח (לחם גמור שנתבשל, לא נתבטל מתורת לחם על ידי בישול ... ומברכים עליה המוציא וברכת המזון, אפילו בלא קביעות סעודה, ואפילו אם נימוח בבישול ולא נשאר מכל פרוסה אלא כזית).
2050. סעיף יד (אין יוצאין במצה המבושלת לאחר אפייתה, אפילו בדיעבד ... לפי שהבישול מבטל את טעם המצה).
2051. מהרי"ל הל' ערב פסח ע' נח (לעשות מצה מפוררת מבושלת, דהוי מעשה קדירה ונימוח וברכתה מיני מזונות). מ"א ס"ק ח (מפוררת ונתבשלה מותר לאכול, ומברך [בורא מיני מזונות], דהוי מעשה קדירה ונימוח (מהרי"ל)). וכדלעיל סי' קסח סי"ח (לחם גמור שנתבשל ... פרוסה פחותה מכזית ... יצאה מתורת לחם על ידי בישול לענין ברכה ... ומברך בורא מיני מזונות ומעין ג', אפילו אם אוכל שיעור קביעות סעודה מפירורים פחותים מכזית). וכיון שאף קביעות סעודה אינו מועיל בה, ומברך עליה בורא מיני מזונות ומעין ג', לכן אין עליו תורת פת כלל, כדלעיל סי' תסא סי"ב (אם ישרה פרוסות פחותות מכזית, אינו יוצא בהן ידי חובתו, אם נשרו כל כך עד שנתלבנו המים מחמתן, שכבר נתבטלו מתורת לחם), ונתבאר בהערות שם (הערה 65). ולכן מותר לאכלו בערב פסח, אף משעה עשירית ולמעלה, כיון שאין עליהם תורת פת כלל. ומטעם זה מותר לאכול גם תבשיל מחמשת המינים בערב פסח, כדלעיל ס"ב (מותר לאכול ... מעט תבשיל העשוי מחמשת המינים שנתבשלו במי פירות). והיינו כיון שגם בזה אין קביעות סעודה מועלת, וברכתם בורא מיני מזונות ומעין ג', כדלעיל סי' קסח סי"ז (מיני עיסה שנתבשלו בקדרה ... אין עליהם תאר לחם כלל, ואין להחמיר בהם כלל שלא לאכלם בלא המוציא וברכת המזון, אפילו בקביעות סעודה, ואפילו הן חתיכות גדולות שיש בכל אחת כזית ויותר). וכן הוא בסדר ברכת הנהנין פ"ב סי"ב (עיסה שנתבשלה בקדירה, אין עליה תורת לחם כלל ... ומברכין עליה בורא מיני מזונות ומעין ג' לעולם, אפילו בקביעות סעודה, ואפילו הן חתיכות גדולות). ונתבאר בדובר שלום ע' רי. * וכל זה בתבשיל מחמשת המינים, ולחם שנתפרר ונתבשל או נשרה, שאף בקביעות סעודה ברכתם תמיד בורא מיני מזונות ומעין ג'. משא"כ מצה שעירב בה מי פירות, שלפעמים ברכתה המוציא אפילו בלא קביעות סעודה (כשהרוב הם מים), ולפעמים ברכתה המוציא רק בקביעות סעודה (כשהרוב הם מי פירות), ואפילו נילושה במי פירות בלבד מועלת בה קביעות סעודה, כדלעיל סי' קסח סי"א (פת שנילושה ... במי פירות ... ואפילו עירב בה מעט מים, אם הרוב הוא משאר משקין מברכין עליו בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין ג' ... אין דרך בני אדם לקבוע סעודה אלא על פת שנלושה במים, לפיכך אין בה חשיבות לחם גמור לברך המוציא וברכת המזון, אלא אם כן אוכל שיעור שרוב בני אדם קובעים עליו). ולכן נקראת לחם. ולכן נתבאר לעיל ס"א וס"ד, שאסור לאכלם מתחלת שעה עשירית ואילך, שהרי מכל מקום תורת פת עליו, אלא שאינו יוצא בו, כיון שהיא מצה עשירה. ואם אינה מצה עשירה יוצאים בה ידי חובתו בליל הסדר, כמו בטרוקנין, שנתבאר לעיל סי' תסא ס"ז (אם נאפה בקרקע, כגון טרוקנין, והוא שעושין גומא בקרקע הכירה ונותנין שם קמח ומים מעורבין ונאפה שם, אע"פ שבלילתה רכה מאוד ואין עליו צורת פת, ולכך אין מברכין עליו המוציא אלא אם כן קבע עליו סעודתו כמ"ש בסי' קס"ח, אף על פי כן אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח אפילו לכתחלה, לפי שזהו לחם עוני, שאין לעני תנור ואופה לחמו בקרקע). סיכום דינים אלו לעיל סי' תסא (הערה 57).
2052. בלוח התיקון זיטאמיר תר"ח הגיה שכאן מתחיל ס"ט, וכן תיקן בקונטרס השלחן.
2053. ח"י סק"ט (נתפררה ... אכלה כך, יוצא ידי חובתו אם אוכל ממנה כזית, וכדאיתא בש"ס דברכות לף ל"ז ע"ב עיי"ש). והיינו כדאמרינן התם (לקט מכולן (פתיתי המנחות, רש"י) כזית ואכלן אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח).
2054. סעיף יט (פירורי לחם שאינן מחוברין יחד, אף על פי שאין עליהם תאר לחם מפני שהן דקין ביותר, מברכין עליהם המוציא וברכת המזון אפילו בלא קביעות סעודה, אפילו על פירור אחד דק כקמח מברך המוציא, שכיון שהוא פת בפני עצמו בלי תערובת שום משקה בתוכו המחברו ומדבקו, אינו יוצא מתורת פת לעולם). וכן הוא בסדר ברכת הנהנין פ"ב הי"ד (ופירורי לחם העומדים בעינם, אפילו הוא פירור דק כקמח שאין נראה בו תואר לחם לעין, אף על פי כן מראהו עמד בו, ולא נתבטל מתורת לחם, ומברכין עליו המוציא).
2055. מהרי"ל הל' ערב פסח ע' נח (מצה אפויה ומפוררת ונילושה בעושר, דלמא לא חשיב עשירה אחר אפיה). הובא בח"י ס"ק י. ויש בזה ג' אופנים וספקות: (א) הספק אם מי הפירות מפיגים את טעם המצה, ופוסלים אותה. והוא כאמור לעיל סי' תסא סי"ב (ולא ישרה ... בשאר משקין ומי פירות, ולא במרק, לפי שהן מפיגין את טעם המצה, שנותנין בה טעם שלהם). ולא רק כאשר שורה המצה במי פירות, אלא אף כשמקטף המצה במי פירות, כדלעיל סי' תסב ס"ח (ויש נוהגין שלא לקטף בשני ימים הראשונים אפילו לאחר אפייתן, גזירה שמא יקח אותה למצות מצוה, והן פסולות, לפי שהמצה שאדם יוצא בה ידי חובתו צריך שלא יהיה בה תערובת שום טעם אחר, אלא טעם מצה בלבד, שאם יש בה תערובת טעם אחר, אותו טעם הוא מפיג את טעם המצה. עיין סי' תס"א סעיף י"ב). ודעת המתירים הובאה לעיל סי' תסא סי"ג (ומכל מקום אם הזקן או החולה אי אפשר לו לאכול מצה השרוייה במים, שורין לו ביין או בשאר משקין כדי שלא יתבטל ממצות מצה, כי יש אומרים שאף היין ושאר משקין אינן מפיגין טעם המצה, כיון שלא נתבשלה בהן אלא שנשרית בהן). והיא דעת הרוקח סי' רפג ד"ה מצה (חולה או זקן שאינו יכול לאכול מצה כזית, ישרה אותה ביין). ואף שהעיקר כדעת הפוסלים, כמבואר לעיל שם (העיקר כסברא הראשונה), וכנפסק בסתם בסי' תסב ס"ח (והן פסולות, לפי שהמצה שאדם יוצא בה ידי חובתו צריך שלא יהיה בה תערובת שום טעם אחר, אלא טעם מצה בלבד, שאם יש בה תערובת טעם אחר, אותו טעם הוא מפיג את טעם המצה). מכל מקום נשאר בזה ספק, ו"לפיכך יש להחמיר ... שלא לאוכלה בערב פסח". (ב) הספק האמור כאן (יש להסתפק אם היא נקראת מצה עשירה). וכמובא לעיל ממהרי"ל (דלמא לא חשיב עשירה אחר אפיה). ודעת המתירים מביא מהרי"ל מרוקח הנ"ל (וראיה ... מן הרוקח שהתיר לחולה וזקן שרויה ביין ... אלמא דלאחר אפיה לא נעשית עשירה). (ג) דהכא מיירי, לא רק ששרה או קטף המצה במי פירות, כי אם כאמור כאן (חזר ולש את הפירורין הללו ביין ושמן ... הרי נשתנית ממה שהיתה, ונפקע ממנה שמה הראשון). וכמובא לעיל ממהרי"ל (מצה אפויה ומפוררת ונילושה בעושר). ועל זה מצויין כאן: שו"ת מה רש"ך ח"א סי' קסג (הסופגנין העשויין בפסח ממצה בעיסה מעורבת בבצים עשויה כעין עיסה ... דין אחר יש לו, דפנים חדשות באו לכאן, וכיון דליכא תוריתא דנהמא ... אינו מברך כי אם בורא מיני מזונות ומעין ג' ... דאע"ג דמעיקרא כשהיא כתושה לא נפק מתורת לחם, מכל מקום כשנשתנה על ידי חיבור המים והבצים נשתנה דינו, שנשתנה תכף על ידי חבור המים והבצים, וכל שכן אחר הטיגון). הובא ב כנסת הגדולה סי' קסח הגה"ט. ובמ"א שם ס"ק כח. ועל פיהם נפסק בסדר ברה"נ פ"ב הט"ו (מה שנוהגים בפסח לכתוש המצות לפירורין דקין מאוד, וחוזרין וגובלין אותו במים חמין ובשומן ומי ביצים, ועל ידי זה נמוחו קצת ונעשו כעיסה כשלשין ועושין אותן כעיגולים (שקורין קניידליך או חרעמזליך), ואין עליהם תאר לחם אפוי, מברך עליהם בורא מיני מזונות ומעין ג' לעולם). ועד"ז לעיל סי' קסח סי"ט (וכן פירורי לחם שמחברים ומדבקים אותם בקערה בדבש או חלב או מרק, אם אין עליהם תאר לחם מחמת זה ... אין מברכים עליהם המוציא וברכת המזון אפילו בקביעות סעודה). ויש אומרים שטעם זה שייך אפילו אם חזר ולש את הפירורין במים בלבד, כמבואר בחידושי צמח צדק קצז, ד (נראה לי דלאו דוקא שומן ומי ביצים, דאפילו במים בלבד הכי דינא ... ומה שכתבו הפוסקים מרק או חלב, לפי שדברו בהוה, שכן עושים, לפי שאין טבע המים לדבק כל כך כמו אלו). אבל כאן הביא דעה זו, רק לענין "חזר ולש אותה במי פירות, הרי נשתנית ממה שהיתה, ונפקע ממנה שמה הראשון ונעשית מצה עשירה". ומסתבר דמיירי כאן שלא נתבטל מהם תואר לחם, ולכן לא נפסלו לאכילת מצה, אלא מטעם מצה עשירה. וטעם המתירין הובא לעיל ממהרי"ל (ועל ידי מצה אפויה ומפוררת ונילושה בעושר, דלמא לא חשיב עשירה אחר אפיה). וכן פסק מהר"י ברונא, כמובא בדרכי משה ס"ק ה (וכתב מהרי"ב דלאחר שאפאה, אף אם טחן אותה דק דק ועירבה בשמן או דבש, אסור לאכלה [=בערב פסח], דלאחר אפייה לא מהני לעשותה מצה עשירה). רמ"א סוף ס"ב (מצה שנאפה כתקנה, ואחר כך נתפררה ונילושה ביין ושמן, אינה נקראת מצה עשירה, ואסורה לאכלה בערב פסח). וכל שלשת הספקות הנזכרים לעיל, נכללים בהאמור כאן "יש להסתפק אם היא נקראת מצה עשירה". סיכום דינים אלו לעיל סי' תסא (הערה 57).
2056. תניא בתוספתא פ"ב הי"ג (יוצאין במצה מתובלת). ופירש ה ראב"ד בהל' חמץ ומצה פ"ו ה"ה (אע"ג דתניא בתוספתא יוצאין במצה מתובלת ... ההיא שתבלה משנאפית). וחלק עליו ה מ"מ שם (ונראה לומר שהתוספתא אינה סוברת לחם עוני פרט למצה שנילושה ביין ושמן ... ואין הלכה כמותו ... ודוחק הוא לפרשה משתבלה כדברי הר"א ז"ל). והיינו שהתוספתא מיירי שהיא מתובלת בשעת לישה, וסוברת שגם מצה עשירה כשרה, ולא קיי"ל כן. וכן פירש דבריהם ב ב" י סי' תנה בסופו (וכתב הראב"ד דכשתבלה משנאפית מיירי, כלומר דאם לא כן הוה ליה מצה עשירה ואין יוצאין בה ידי חובת מצה. וכתב הרב המגיד שדוחק הוא לומר כן, ויותר נראה לי דההוא תנא אינו סובר דלחם עוני אתי למעוטי מצה עשירה ... ולא קיימא לן כוותיה). וכן פירש דבריהם בפר"ח ס"ו (דעת הראב"ד בהשגות ... דמיירו בתר שנאפית, אבל ללוש בתבלין אסור ... המגיד משנה כתב שטעם הראב"ד שכתב שמיירי משנאפית, הוי משום דאם לא כן הוה ליה מצה עשירה, ואין יוצאין בה ידי חובת מצה). והיינו שהן הראב"ד והן המ"מ והן הב"י מסכימים להלכה, שאם תיבלה בלישה בקצח ובשושממין, אינו יוצא בה משום מצה עשירה, ואם תיבלה אחר שאפאה, אינה נקראת בזה מצה עשירה. ועפי"ז נתבאר כאן (בסברא הראשונה) שאם עירב אחר אפייתה אינה מצה עשירה, ולעיל סי' תנה סל"ג (דעה הראשונה) שאם עירב בלישתה קצח ושושמשין הרי זו מצה עשירה. וגם שם ציין על הגליון: "ראב"ד מגיד משנה", ושם נסמן (הערה 177).
2057. רמ"א שם (ואסורה לאכלה בערב פסח).
2058. תרומת הדשן סי' קכה (יראה דאם לא הגיע הקטן לכלל דעת כל כך, שיודע ומבין מה שמספרים לו מניסים ונפלאות ביציאת מצרים, שרי להאכילו). רמ"א ס"ב (וקטן שאינו יודע מה שמספרין בלילה מיציאת מצרים, מותר להאכילו).
2059. מ"א סוף סק"ז (ואין חילוק בין קטן לקטנה).
2060. כדלקמן סי' תעב סכ"ג (אם אי אפשר לו לעשות הסדר בתחלת הלילה מיד, והתינוקות רוצים לאכול ... שמותר ליתן להם לאכול קודם שישמעו הקידוש וההגדה).
2061. ס"ג (ושיעור החינוך במצוות עשה הוא בכל תינוק לפי חריפותו וידיעתו בכל דבר לפי עניניו). וכן כאן איסור אכילת מצה לפני הסדר הוא מטעם סיפור יציאת מצרים, כמבואר לקמן בהמשך הסעיף. וכיון שאינן יודעין מה שמספרים להן ביציאת מצרים, הרי עדיין לא הגיע לחנוך איסור אכילה שלפני הסדר.
2062. יבמות קיד, א (לא תאכלום כי שקץ הם, לא תאכילום, להזהיר הגדולים על הקטנים ... דלא ליספו ליה בידים). והיינו אפילו לא הגיע לחנוך, כדלעיל סי' שמג ס"ה (לספות לו איסור בידים אסור לכל אדם מן התורה, אפילו אינו בר הבנה כלל, שנאמר לא תאכלום ופירשו חכמים לא תאכילום לקטנים). והיא קושיית תרומת הדשן שם (ואף על פי דאסרו חכמים לגדול אכילת מצה בערב פסח ... וקי"ל דלא ספינן בידים איסור לקטן). ולא קיי"ל כתירוץ שכתב שם. על כן מביא כאן תירוץ אחר.
2063. רמב"ם הל' מאכלות אסורות פי"ז הכ"ז (אבל להאכילו בידים אסור, ואפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים). שו"ע סי' שמג ס"א (ולהאכילו בידים אסור, אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים). וכן הוא לעיל סי' שמג ס"ה (ואפילו דברים האסורים מדברי סופרים אסור להאכילו ... כמו שאסור בגדול).
2064. מ"א סי' רסט סק"א (דהא אפילו ביום הכיפורים מצוה להאכילו ... ויש חילוק בין אכילת איסור, לאכילת היתר בזמן האסור, וכמ"ש התוס' בפסחים דף ק"ו ע"ב). והיינו כמבואר בתוס' שם ד"ה אשתלי (דהכא שהמאכל מותר, אלא שהשעה אסורה, אין שייך). וכן הוא לעיל סי' רסט ס"ג (שלא אסרו להאכילו איסור בידים, אלא כשהמאכל אסור מצד עצמו, כגון טרפה וכיוצא בה. אבל כשהמאכל מותר מחמת עצמו, אלא שהוא זמן האסור באכילה, מותר להאכיל לקטן, שהרי מאכילים הקטנים ביום הכיפורים אפילו קטן שאין בו חשש סכנה אם יתענה). * עוד דעה הובאה לעיל סי' שמג ס"ו-ז (ויש אומרים שכל שהוא לצרכו של תינוק, כגון אכילה ושתיה, לא גזרו בו חכמים כלל, ומותר להאכילו בידים כל דבר שאין איסורו אלא מדברי סופרים, אם צריך לכך, אע"פ שהגיע לחינוך ... ויש לסמוך על דבריהם להקל בדברי סופרים אם הוא צריך לכך ... ואף אם אין התינוק צריך לכך, אלא שהגדול צריך לכך שיעשה לו תינוק איזה דבר האסור מדברי סופרים, אין איסור לפי סברא זו ... לפיכך מותר להטעים לתינוק שהגיע לחינוך מכוס של קידוש שמקדשין בבית הכנסת ... כיון שאיסור הטעימה קודם הקידוש הוא מדברי סופרים ויש לנו צורך בטעימה זו ... ולכן מותר להאכילו קודם קידוש, אם הוא רוצה לאכול, וכן לשתות, ואסור לענותו). והיא דעת שו"ת הרשב"א ח"א סי' צב (שמותר להאכיל את הקטן איסור דרבנן ... ובכדי לא ספינן ליה איסורין דרבנן, אבל כל שיש בו צורך לתינוק מאכילין אותו. ואפילו כל שיש בו צרכנו ולא לתינוק). ולפום ריהטא הי' נראה שהן שתי דעות החולקות זו על זו. אלא שאם כן יוקשה לדעה הא' הטעם שהתירו להטעים התינוק מהקידוש, אף שהגיע לחנוך. וגם יוקשה לדעה הב' הטעם שהתירו להאכיל הקטן ביום הכיפורים, אף שהוא איסור דאורייתא. אלא ודאי זקוקים אנו לב' הטעמים. וכן מוכח לכאורה גם במקור הדעה הב' המתרת הנ"ל, שהוא הרשב"א בשו"ת ח"א סי' צב, שאף שבתחלת דבריו מבואר שההיתר הוא רק באיסורים דרבנן (כמובא לעיל), הרי בהמשך דבריו ביאר בזה דין יום הכיפורים (ותדע לך דהא גבי זמן דיום הכפורים אמרו כן בעירובין ... ואילו לצורך התינוק מאכילין אותו). ועל כל זאת קשה לכאורה, שהרי שתיית הכוס ואכילה ביוהכ"פ הוא אסור מן התורה, ואם כן איך מביא מזה ראיה למה שכתב בתחלת דבריו שבאיסורי דרבנן אין איסור להאכילו אם הוא לצרכו, או לצרכנו. אלא ודאי גם הרשב"א יסבור חילוק זה, שכל זמן שהאיסור אינו מצד עצמו, רק זמן האסור, גם אם הוא איסור מן התורה אינו חמור מאיסור דרבנן, ובשניהם מותר אם הוא לצורך הקטן או לצרכנו. וכן נראה לכאורה גם מדברי המ"א בסי' רסט ס"ק א (ששם מקור הסברא הזו לחלק בין איסור מצד עצמו לזמן האסור), ושם נראה שכותב זאת גם לדעת הרשב"א (אף על גב דאסור להאכיל לקטן איסור בידים כמ"ש סי' שמ"ג, היינו בדבר שיש בו לאו ... ולפמ"ש הרב"י בסי' שמ"ג בשם הרשב"א והר"ן, דבכל מידי דהוא רביתא דתינוק, כגון אכילה ושתיה מותר להאכילו בידים, דלא גזרו בו חכמים, דהא אפילו ביום הכיפורים מצוה להאכילו ... ויש חילוק בין אכילת איסור לאכילת היתר בזמן האסור). ומכל זה מוכח לכאורה, שגם דעה הב' סבירא לי' האי חילוק בין איסור מצד עצמו מן התורה, לבין זמן האסור מן התורה. וכל המחלוקת בין ב' הדעות היא רק במאכל האסור באכילה מדרבנן, אם מותר להאכילו כשהוא לצורך הקטן. ועל זה מסיים בסי' שמג ס"ו (ויש לסמוך על דבריהם להקל בדברי סופרים, אם הוא צריך לכך). וזהו שנתבאר לעיל סי' קו ס"ג (קטנים שהגיעו לחינוך חייבים לחנכם להתפלל י"ח ערב ובוקר. ומכל מקום רשאי ליתן להם לאכול קודם תפלת שחרית ואסור לענותם, כמו שיתבאר בסי' רס"ט ושמ"ג לענין להאכילם קודם קידוש). היינו שבזה אנו זקוקים לשני הטעמים שנתבארו בסי' רסט (שאין בזה איסור להאכילו בידים, כיון שהוא איסור זמן) ובסי' שמג (שאף שהגיע לחנוך יכול האב להאכילו, כיון שהוא צריך לכך), דקיי"ל כשני הטעמים האלה. * לפי כל האמור לעיל הי' נראה לכאורה, שגם כאן יהי' מותר להאכילם "מצה בערב פסח, או לאכול קודם קידוש", אפילו הגיעו לחנוך, כמובא לעיל מסי' שמג ס"ו (לפיכך מותר להטעים לתינוק שהגיע לחינוך מכוס של קידוש שמקדשין בבית הכנסת), ומסי' קו ס"ג (קטנים שהגיעו לחינוך ... רשאי ליתן להם לאכול קודם תפלת שחרית ... להאכילם קודם קידוש). אמנם כאן מחלק בינם לענין זה (קטן או קטנה שאינן יודעין מה שמספרים להן ביציאת מצרים, מותר להאכילם מצה בערב פסח כל היום, ואפילו בלילה קודם קידוש ... אבל קטן וקטנה שיש בהם דעת להבין מה שמספרים להם ביציאת מצרים בלילה ... אסור להאכילם בערב פסח). והיינו שלפני הגעתם לחנוך, התיר הן אכילת מצה בערב פסח והן האכילה קודם קידוש, ואילו אחר שהגיע לחנוך, מותר להאכילם קודם קידוש, מלבד מצה, שאסרו אף בערב פסח. ונתפרש יותר לקמן סי' תעב סכ"ג (אף על פי שמותר ליתן להם לאכול קודם שישמעו הקידוש וההגדה ... אפשר שמצת לחם עוני אסור להאכילם אפילו מעט קודם אמירת ההגדה, מטעם שנתבאר בסי' תע"א ע"ש)). וכן הוא לענין אכילה ביום הכיפורים, כדלקמן סי' תרטז ס"א-ד (כל הדברים האסורים ביום הכיפורים משום מצות עינוי בלבד לא גזרו על הקטנים ... אבל אם הגיע לחינוך, אסור להאכילו ולהשקותו ולסוכו ולרחצו בידים ... דהרי זה כאלו מאכילתו בידים). הרי שבהגיע לחנוך, גזרו חכמים שלא להאכילו בידים. וכן הוא לענין אכילה חוץ לסוכה, כדלקמן סי' תרמ ס"ג-ד (אע"פ שהקטנים פטורים מן הסוכה מן התורה עד שיהיו בני י"ג שנים, מכל מקום מדברי סופרים כל קטן שאינו צריך לאמו ... חייב בסוכה כדי לחנכו במצות ... אמו אינה חייבת לחנכו במצות, והרי היא אצלו כשאר כל אדם ומותר לה ליתן לפניו לאכול חוץ לסוכה ... כיון שאינה אומרת לו שיאכל חוץ לסוכה). הרי שאסור לה להאכילו בידים חוץ לסוכה, אחר שהגיע לחינוך. והיינו שאף שאיסור זמן אין בו איסור מהתורה להאכילו בידים, וגם מדברי סופרים "לא גזרו על הקטנים", וגם בהגיע לחנוך התירו להאכילו ולהשקותו קודם קידוש, לצרכו או לצרכינו. מכל מקום גזרו חכמים בכמה מקומות שלא להאכילו בידים אם הגיע לחנוך, אף באיסור זמן, כמו אכילת מצה בערב פסח, אכילה ביום הכיפורים ואכילה מחוץ לסוכה. ואין זה מטעם מצות חנוך המוטלת על האב, אלא מטעם איסור להאכילו בידים, שגזרו חכמים במקומות אלו, כמבואר לקמן סי' תרטז ס"ד (אם הגיע לחינוך אסור להאכילו ולהשקותו ולסוכו ולרחצו בידים ... ואם הוא מעצמו עושה אחד מדברים אלו אין צריך למחות בידו, חוץ מאביו שצריך למחות בידו ולחנך את בנו במצות, אבל אמו אינה מצווה על כך, אבל מכל מקום אסור לה ליתן לפניו לאכול, דהרי זה כאלו מאכילתו בידים). ויתירה מזו, שאפילו לפני שהגיע לחינוך, אסרו מדברי סופרים אותם הדברים שאין הקטן זקוק להם כל כך, כדלקמן סי' תרטז ס"א-ג (אסור לגדול לנעול את הסנדל לקטן, לפי שאין זה עינוי להקטן שאינו חושש כל כך אם לא ינעול ... ועכשיו שאין נוהגין לרחוץ ולסוך את הקטן בכל יום ... אין לרחצו ולסוכו ביום הכיפורים). והמקור לזה הוא ביומא עח, ב (ת"ר תינוקות מותר בכולן חוץ מנעילת הסנדל (התורה הזהירה גדולים על הקטנים שלא יעשו להם בידים דבר האסור, כדאמרינן במסכת יבמות לא תאכלום לא תאכילום, רש"י) ... הנך דלאו רביתייהו גזרו בהו רבנן, הנך דרביתייהו הוא לא גזרו בהו רבנן). וגם זה אינו מטעם מצות חנוך, כמובן, כי אם שבזה גזרו חכמים שלא לנעלו או לרחצו ולסוכו בידים ביום הכיפורים. וראה מה שהארכתי בכל זה בדובר שלום ע' קכב ואילך, ובשיעורי הלכה למעשה ח"א ע' תכא ואילך. יוצא אם כן מכל זה: (א) לעיל סי' רסט ס"ג, נתבאר הטעם, שבאיסור של זמן לא נאסר מהתורה להאכילו בידים. (ב) לעיל סי' שמג ס"ה-ו, הובאו ב' דעות באיסור אכילה מצד עצמו, שאסור מדברי סופרים, אם מותר להאכילו כשהוא צריך לכך. (ג) לעיל סי' שמג ס"ו-ז, נתבאר הטעם, שגם אחר שהגיע הקטן לחנוך, יכול האב להטעימו קודם קידוש, אם הקטן, או אנו, צריכים לטעימתו. (ד) כאן, ולקמן סי' תעב סכ"ג, וסי' תרטז ס"ד, וסי' תרמ ס"ג-ד, נתבאר, שבכמה מקומות גזרו חכמים, שאחר שהגיע לחנוך אסור להאכילו בידים, אף שהוא איסור זמן. (ה) לקמן סי' תרטז ס"ב-ג, נתבאר, שבכמה מקומות גזרו חכמים, שאף קודם שהגיע לחנוך אסור לנעלו בידים, אף שהוא איסור זמן.
2065. סעיף כה (ואף הקטנים חייב אביהם לחנכם במצות להשקותם כוסות על הסדר שיתבאר, אם כבר הגיעו לחינוך (דהיינו שהגיעו לזמן שראוי לחנכם לשמוע הדברים שאומרים על הכוסות, כגון שהן יודעין מענין קדושת יום טוב, ולכן ראוי לחנכם לשמוע הקידוש שאומרים על כוס ראשון (עיין סי' רס"ט). וגם יש בהן דעת להבין מה שמספרים להם מיציאת מצרים באמירת ההגדה, ולכן ראוי לחנכם לשמוע ההגדה שאומרים על כוס שני. וכן חייב לחנכם לשמוע ברכת המזון שאומרים על כוס שלישי, וגמר ההלל והלל הגדול ונשמת שאומרים על כוס רביעי)).
2066. מצה. אבל שאר הדברים מותר להאכילם אף לפני קידוש, כמובא לעיל מסי' תעב סכ"ג.
2067. בא יג, ח.
2068. מכילתא פ' בא פי"ז ד"ה והגדת (והגדת לבנך, שומע אני מראש חדש, תלמוד לומר ביום ההוא, אי ביום ההוא יכול מבעוד יום, תלמוד לומר בעבור זה, בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך על שולחנך). רמב"ם פ"ז ה"א (ומנין שבליל חמשה עשר, תלמוד לומר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה, בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך).
2069. תרומת הדשן סי' קכה (אם הגיע הקטן שיוכל להבין כדלעיל, נראה דאין להאכילו מצה דדרשינן והגדת לבנך כו', ובעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, ואם ימלא הבן כבר כריסו מן המצות, היאך שייך לומר בעבור זה כיון דאין המצה חידוש לו לקטן). מ"א סק"ז (קטן היודע אסור להאכילו, דלא שייך לומר בעבור זה, מאחר שכבר מילא כריסו ממנו). וראה גם לקמן סי' תעב סכ"ג (ואפשר שמצת לחם עוני אסור להאכילם אפילו מעט קודם אמירת ההגדה, מטעם שנתבאר בסי' תע"א ע"ש). וסי' תפג ס"ב (שהרי במצות ההגדה נאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה, ודרשו חכמים בעבור זה בעבור מצה ומרור המונחים לפניך, ואם כבר אכל מהם, האיך שייך לומר בעבור זה).
2070. רבנו ירוחם נ"ה ח"ד מד, ב (יש שנהגו שלא לאכול חזרת קודם פסח, וכן היה נוהג הרשב"א, לא שהיה אסור, אלא שלא לשנות מנהג הקדמונים). רמ"א ס"ב (ויש נוהגין שלא לאכול חזרת בערב פסח, כדי לאכול מרור לתיאבון).
2071. דרכי משה ס"ק ה (ואני ראיתי רבים שחוששים למנהג זה, שלא לאכול חזרת ביום טוב ראשון של פסח מהאי טעמא). רמ"א שם (וכן ביום ראשון של פסח, כדי לאכל בליל שני לתיאבון).
2072. כלבו סי' מט יא, א (וכתב ה"ר אשר ז"ל יש אנשים שנהגו למעט אכילתן ביום ראשון של פסח כדי שיאכלו מצה לתאבון בליל שני). רמ"א שם (וכן נוהגין קצת למעט באכילת מצה ביום ראשון מהאי טעמא).
2073. דרכי משה ס"ק ה (ויש נוהגים שלא לאכול אפילו פירות שעושין מהם חרוסת. וזהו שיבוש, כי אין החרוסת באה לאכילה שנאמר שנצרך לאכלה לתיאבון). רמ"א שם (ויש מחמירין עוד שלא לאכול פירות, כדי לאכול החרוסת לתיאבון, ואין לחוש למנהג ההוא).
2074. בעיקר טעם טיבול המרור בחרוסת, יש מחלוקת התנאים (משנה קיד, א) אם הוא משום קפא, או משום מצוה (גמרא קטז, א), או שניהם, והכי קיי"ל. ויש מחלוקת הפוסקים אם משום קפא פירושו כדי להמית את התולעת שבמרור, שאינה מצויה בזמנינו, או כדי לבטל הארס שבמרור, ששייך אף בזמנינו. ויתבאר כל זה לקמן סי' תעה סי"א (והערה פ).
2075. כדלקמן שם סי"ב (וכשהוא מטבלו בחרוסת יזהר להוציאו מיד ולא ישהנו בתוכו, שמא יתבטל טעם מרירתו על ידי הקיוהא שבחרוסת. ומטעם זה צריך לנער החרוסת מעליו מיד לאחר הטיבול), ושם נסמן.
2076. לבוש ס"ב (ואין זה מנהג, שהחרוסת אינו מצוה לאוכלו אלא כדי לבטל הארס שבמרור כמו שיתבאר, ואדרבה בלילה אסור לאכול הרבה ממנו, וצריכין לנפצו מעל המרור שלא יבטל טעם המרור, ואם כן למה לא יאכל פירות ביום). אבל בליקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה שולחן עורך (התחל מבקר ערב פסח עד אחרי כורך של סדר השני אין אוכלין מכל המינים הנכנסים בחרוסת ומרור). ובזה תלוי גם אם אפשר לטבול את הכרפס בחרוסת, ונתבאר לקמן סי' תעג סי"ד, ובהערות שם (הערה קיג).
2077. מהר"י ווייל סי' קצג (מצאתי בספר פרנ"ס, כשיבא ערב פסח בערב שבת, נוהגים מקצת בני אדם שלא לתקן ורומזי"ל תוך החמין, וכן אין לפרר מצה ברייב"א אייז"ן, אומר שאסור לשבר המצה קודם הסדר. ונראה לי הטעם דחיישינן דילמא אתי למיכל מיניה, כיון שמתעסק בו, כדחייש רבי יהודה בפ"ק דפסחים שלא יבדוק לאחר זמן איסורו דילמא אתי למיכל מיניה). ואף דקיי"ל שמי ששכח לבדוק בזמנו חייב לבדוק אחר זמן איסורו. היינו מטעם דאמרינן בגמרא יא, א (הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל קאכיל מיניה). וכן הוא לעיל סי' תלה ס"ב (אבל בשעה שהוא מחפש אחריו, אף אם ימצאנו לא ישכח ויאכלנו, שהרי כל עצמו אינו מחזר אחריו אלא כדי לבערו מן העולם, ואיך ישכח איסורו ויאכלנו). משא"כ בלאו הכי, נתבאר לעיל סי' תמד סי"ג (ליגע בו בידיו אסור אפילו חל ערב פסח בימות החול אלא בשעה שמתעסק בו לבערו מן העולם), וסי' תמו ס"ז (לא יטלטלנו בידיו להחזירו לגגו של נכרי ... ולא ישכח על איסור חמץ, ולא יבא לאכול ממנו עכשיו בשעה שמחזירו לגגו של נכרי. ומטעם זה אסור ליגע בחמץ של נכרי כל ימי הפסח). ולכן גם כאן יש מקום לחוש "שמא ישכח ויאכל". רמ"א ס"ב (ויש מחמירין שלא לפרר או לשבור המצות בערב פסח, שלא לבא לאכול מהם).
2078. רמ"א שם (ואין לחוש גם לזה).
2079. ח"י סק"ח (דלא דמי לחדש וחמץ דחיישינן לאיסור דאורייתא, משא"כ אכילת מצה בערב פסח הוא רק איסור דרבנן ... גם לא רגיל בהו כל השנה, לא חיישינן שיבא לאכול ממנו, וק"ל). ולענין יום הכיפורים, נתבאר לקמן סי' תריא ס"ט (ליגע באוכלין מותר כל היום. ואינו דומה לחמץ שאסור ליגע בו בפסח, לפי שבפסח הוא אוכל שאר דברים, חוששין שמא ישכח איסור חמץ בפסח ויאכל גם את זה שנוגע, כיון שבימים אלו איננו פרוש ומובדל כלל מאכילה. משא"כ ביום הכיפורים שהוא פרוש ומובדל מאכילה לגמרי, אין חוששין שמא ישכח ויאכל).
2080. ברייתא צט, ב (לא יאכל אדם בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה, כדי שיכנס לשבת כשהוא תאוה, דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך), ודף ק, א (תניא מפסיקין לשבתות דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר אין מפסיקין ... לא זזו משם עד שקבעו הלכה כרבי יוסי). תוס' ק, א ד"ה אין (בהתחילו בהיתר איירי). אלא דהתם מיירי בערב שבת, והתחיל לאכול מבעוד יום, כדלעיל סי' רעא ס"ט (אם התחיל לאכול ולשתות מבעוד יום). והכא מיירי בערב פסח, שמותר לאכול רק עד תחלת שעה עשירית, והתחיל לאכול בהיתר "קודם שעה עשירית".
2081. הלכה זו היא בין לענין ערב שבת, כדלעיל שם (צריך להפסיק כשיגיע בין השמשות), ובין לענין ערב פסח, כמבואר כאן. ועל זה מובאים המקורות לערב שבת, שמהם למדים לערב פסח. מקורות אלו ועוד, נתבארו לעיל סי' רעא קונטרס אחרון ס"ק ג, ומסיים שם (ואיך שיהיה כיון שדברי ר"ח והרי"ף והגאונים ורמב"ן ור"ן וסמ"ג מפורשים לאסור בבין השמשות ... וכן דעת מהרי"ק כמ"ש הב"י סי' רצ"ט ... בודאי שאין ... להקל נגדם). רי"ף כא, ב (מספק חשיכה לספק אינה חשיכה קבעה שבת עצמה לקידוש ... הואיל וספק חשיכה ספק אינה חשיכה פריסו מפה וקדישו ותיהדור לסעודתייכו), ורמב"ן במלחמות שם (משמע שמשעה שקידש היום שהוא משקיעת החמה קובעת למעשר). רמב"ם הל' שבת פכ"ט הי"ב (מי שהיה אוכל בערב שבת וקדש עליו היום, והוא בתוך הסעודה, פורס מפה על השולחן ומקדש, וגומר סעודתו, ואחר כך מברך ברכת המזון. היה אוכל בשבת ויצא השבת והוא בתוך סעודתו גומר סעודתו ונוטל ידיו ומברך ברכת המזון). ובקונטרס אחרון שם (עיין פרק כ"ט מהל' שבת. אלא ודאי דזה אינו מוכרח לגירסת הרי"ף, ומסתמא הרמב"ם בשיטת הרי"ף קאי. וגם המגיד משנה לא הזכיר מחלוקת זו שביניהם ... והרמב"ם ושאר פוסקים שכתבו סתם וקדש עליהם היום, מסתמא נתכוונו גם כן ללשון הגמרא שממנה העתיקו דבריהם). ב"י סי' רצט ד"ה אבל (כתב סמ"ג במצות עשה סימן [כ]"ט, שהרי"ף מפרש שמועה זו בספק חשכה ... מהר"י קולון בשורש צ"ו (ענף ב) פסק כדברי הרי"ף וסמ"ג). ובקונטרס אחרון שם (וכן דעת מהרי"ק, כמ"ש הב"י סי' רצ"ט).
2082. כמו לענין ערב שבת, שנתבאר לעיל סי' רעא ס"ט (ומכל מקום אין לו להפסיק סעודתו לגמרי ולברך ברכת המזון, מטעם שיתבאר, אלא יקדש מיד, ויגמור סעודתו). ושם סי"ב (יותר טוב שיקדש מיד ... ממה שיברך ברכת המזון מיד ויקדש אחר כך, מפני שאם יעשה כן יכנס במחלוקות רבות). וקיי"ל שכן הוא גם בערב פסח. רא"ש פ"י סי' ב (מדלא הביא רב אלפס דברי רבי יוחנן ורבי יוסי בר חנינא ... מכלל דאיהו לא מפליג בהפסקה בין פסח ובין שבתות וימים טובים, ובכולהו פסיק כשמואל דפורס מפה ומקדש). טור (ואם התחיל לאכול קודם שעה י' ומשכה סעודתו עד הלילה ... רב אלפס פסק דאף בפסח אין צריך להפסיק בעקירת שולחן וברכת המזון, אלא פורס מפה ומקדש ... וכ"כ בה"ג. ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל), ושו"ע ס"ג (אם התחיל לאכול קודם שעה עשירית ומשכה סעודתו עד הלילה, דינו כמו בשבתות ושאר ימים טובים שנתבאר סימן רע"א סעיף ו'). ח"י ס"ק יא (דהיינו שפורס מפה ומקדש).
2083. סעיף ב (לא ימהר להתחיל הקידוש קודם שיהיה ודאי חשיכה. אף על פי שבשאר ימים טובים יכול האדם להוסיף מחול על הקודש לקדש ולאכול מבעוד יום, מכל מקום בפסח אינו יכול לעשות כן, לפי שאכילת מצה הוקשה לאכילת פסח, שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו, ובפסח נאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה, בלילה ממש. וכיון שאכילת מצה שהיא מן התורה אינו אלא בלילה, לכן גם כל הארבע כוסות שתקנו חכמים אינו אלא בלילה, בזמן הראוי לאכילת מצה, שכל מה שתקנו חכמים כעין של תורה תקנו. וכוס של קידוש הוא אחד מן הארבע כוסות, לפיכך צריך בלילה ממש, ולא במה שהוסיף מחול על הקודש).
2084. ס"י (וצריך לפרוס מפה על השלחן לכסות הפת קודם שיקדש, ואחר כך יסירנה, כדי שתתראה הפת כאלו הובאה עתה על השלחן לכבוד שבת שהזכיר בקידוש).
2085. רא"ש שם (בורא פרי הגפן שהוא קודם הקידוש בשביל איסור השתיה לא הוי הפסק). טור (ואין מברכין עליו בורא פרי הגפן), ושו"ע ס"ג (דינו כמו בשבתות ושאר ימים טובים שנתבאר סימן רע"א). וכדלעיל סי' רעא סי"א (ואין צריך לברך בורא פרי הגפן על כוס של קידוש זה, אם כבר בירך על היין בסעודה זו, שגם יין זה של קידוש נפטר באותה ברכה).
2086. סעיף ב (ובמדינות אלו נוהגין לברך גם על כוס שני ורביעי. לפי שד' כוסות אלו תקנו חכמים לשתותם דרך חירות, וכל אחד ואחד הוא חירות ומצוה בפני עצמה, ולפיכך אינן מצטרפין זה עם זה להפטר בברכה אחת, אלא צריך לברך על כל אחד ואחד בפני עצמו). והיינו שמה שהובא לעיל מהרא"ש והטור ושו"ע, שאינו מברך על היין, היינו לשיטתם, שגם בליל סדר אין מברכים על כל כוס, וכדלקמן שם ס"א (יש נוהגין שלא לברך בורא פרי הגפן על כוס שני, לפי שנפטר בבורא פרי הגפן שבירך על כוס ראשון. וכן לא יברך על כוס רביעי, לפי שנפטר במה שבירך על כוס שלישי), ונסמן שם שהיא דעת הרא"ש פ"י סי' כד (נראה שאין לברך כי אם על כוס ראשון ושלישי), וטור (אין צריך לברך בורא פרי הגפן אלא על כוס ראשון שהוא של קידוש ועל השלישי שהוא של ברכת המזון, אבל על השני ועל הרביעי אין צריך לברך), ושו"ע ס"א (שותה כוס שני ואין מברך עליו ... שאין מברכין בורא פרי הגפן כי אם על כוס של קידוש ועל כוס של ברכת המזון). משא"כ למנהגינו שנתבאר לקמן שם ס"ב, גם כאן יברך בין על כוס ראשון ובין על כוס שני.
2087. ח"י סקי"א (ולא יברך ברכת ... המוציא, כמסקנת הט"ז לעיל סימן רע"א ס"ק ד). ט"ז סי' רעא סק"ד (בברכת המוציא מביא כאן הפלוגתא ... וכיון דספק ברכות להקל ודאי לא יברך גם המוציא).
2088. סעיף יא (אם קידש על הכוס, צריך לברך המוציא על פת שיאכל אחר הקידוש ... ויש חולקין על זה ... וספק ברכות להקל). וטעם שתי הדעות נתבארו לעיל שם בארוכה.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 9 עמודים.