ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות פסח – ח"ד (סי' תנג-תסז)תסח שלא לעשות מלאכה בערב פסח אחר חצות

תסח שלא לעשות מלאכה בערב פסח אחר חצות

ובו כ"ג סעיפים

אחר חצות – בזמן הבית ואחר החורבן

א בזמן ¹⁸¹⁷ שבית המקדש היה קיים אסרו חכמים לכל אדם מישראל לעשות מלאכה בערב פסח מחצות היום ולמעלה, לפי שמחצות ואילך הוא זמן הקרבת הפסח ¹⁸¹⁸ , וכל אדם שמקריב קרבן בכל ימות השנה אותו היום הוא יום טוב שלו ¹⁸¹⁹ מדבריהם ¹⁸²⁰ , ואסור לו לעשות מלאכה באותו היום כעין יום טוב ¹⁸²¹ , לפיכך בערב פסח מחצות ואילך, שהוא זמן הקרבת הפסח לכל ישראל, הרי הוא יום טוב שלהם.

ואסור בעשיית מלאכה אף למי שפטור מהקרבת הפסח, כגון שדר בחוץ לארץ ¹⁸²² , כיון שהוא יום טוב לרוב ישראל המקריבים בו פסח ¹⁸²³ :

ב ואף לאחר שחרב בית המקדש ובטל קרבן פסח, אף על פי כן לא נתבטל איסור עשיית מלאכה ¹⁸²⁴ , כיון שנאסר במנין חכמים על כל ישראל ¹⁸²⁵ , וכל דבר שנאסר במנין חכמים ¹⁸²⁶ על כל ישראל ¹⁸²⁷ , אף שאחר כך נתבטל הטעם שבגללו אסרוהו, אף על פי כן לא נתבטל האיסור, עד שנתוועדו במנין כמנין הראשון ¹⁸²⁸ להתירו בפירוש ¹⁸²⁹ :

ג ולפיכך העושה מלאכה בזמן הזה מחצות ואילך משמתין אותו ¹⁸³⁰ , כדין העובר על דברי חכמים ¹⁸³¹ . וגם אינו רואה סימן ברכה ¹⁸³² מאותה מלאכה לעולם, שמה שהוא משתכר במלאכה זו יהיה לו הפסד כנגדה במקום אחר ¹⁸³³ :

אופנים שהותרו

ד ואף אם אינו עושה כדי להשתכר, אלא עושה בחנם ¹⁸³⁴ , בין לעצמו בין לאחרים ¹⁸³⁵ , אפילו לצורך יום טוב ¹⁸³⁶ , הרי זה אסור.

לפיכך אסור לספר לישראל מחצות ואילך ¹⁸³⁷ , אף על פי שעושה בחנם ¹⁸³⁸ ומתכוין לכבוד יום טוב. ואפילו לספר את עצמו אסור.

אבל מותר להסתפר על ידי נכרי ¹⁸³⁹ , אף על פי שהישראל מטה ראשו אליו והרי הוא כמסייע קצת ¹⁸⁴⁰ , אין בכך כלום, שמסייע אין בו ממש ¹⁸⁴¹ לענין זה ¹⁸⁴² :

ה וכן שאר כל המלאכות נוהגין להתיר לעשות על ידי נכרי, אפילו שלא לצורך המועד. שלא אמרו אמירה לנכרי שבות אלא בשבת ויום טוב וחולו של מועד, אבל ערב פסח אחר חצות אין בו קדושת יום טוב כלל, וקל הוא יותר מחולו של מועד ¹⁸⁴³ .

לפיכך כל מה שמותר לעשות בחולו של מועד ¹⁸⁴⁴ , כגון דבר האבד ¹⁸⁴⁵ , או שעושה מעשה הדיוט ולא מעשה אומן ¹⁸⁴⁶ , ויש בו צורך המועד ¹⁸⁴⁷ , וכיוצא בהם משאר דברים המותרים בחולו של מועד, כל שכן שמותרים בערב פסח אחר חצות.

וכן כל אותן שהתירו לספר ¹⁸⁴⁸ ולכבס בחולו של מועד, כגון הבא ממדינת הים והיוצא מבית האסורים ¹⁸⁴⁹ , מותרין גם כן בערב פסח אחר חצות:

ו יש אוסרין ¹⁸⁵⁰ ליטול הצפרנים מחצות ואילך. ויש מקילין ¹⁸⁵¹ , הואיל ויש מתירין אפילו בחולו של מועד כמו שיתבאר בסי' תקל"ב ¹⁸⁵² , וכדאי הם לסמוך עליהם על כל פנים בערב פסח שהוא קל יותר מחולו של מועד.

ומכל מקום לכתחלה יש לחוש לסברא הראשונה, ויטלם קודם חצות. אבל אם שכח ולא נטלם קודם חצות, יש לסמוך על סברא האחרונה ויכול ליטלם אחר חצות ¹⁸⁵³ :

ז לא אסרו בערב פסח אלא מלאכה גמורה, כגון לעשות כלים חדשים או לתפור בגדים חדשים. אבל רשאי הוא לתקן כלי ישן שנתקלקל קצת, אם יש בו צורך המועד, וכן בגדים שנקרעו קצת רשאי לתופרם ולתקנן לצורך המועד, אפילו מעשה אומן, בין לעצמו בין לאחרים בחנם. אבל בשכר אסור אפילו לצורך המועד אפילו מעשה הדיוט ¹⁸⁵⁴ :

ח לכתוב ספרים לאחרים אפילו בחנם אסור, שהכתיבה היא מלאכה גמורה, ולא התירוה אפילו לצורך מצוה ¹⁸⁵⁵ . אלא אם כן בדרך שמותר בחולו של מועד ¹⁸⁵⁶ .

אבל מותר לכתוב ספרים לעצמו דרך לימודו ¹⁸⁵⁷ , דכיון שדרך לימודו ולעצמו הוא כותב אינו נראית כמלאכה ¹⁸⁵⁸ גמורה, שבודאי אינו מתכוין לכתיבה גמורה והגונה, והרי דינו כתיקון בעלמא ¹⁸⁵⁹ שהתירו לצורך המועד. והוא הדין צורך מצות כתיבת דברי תורה שיהיו לו לזכרון ¹⁸⁶⁰ :

מקום שנהגו – קודם חצות

ט בערב פסח קודם חצות תלוי במנהג ¹⁸⁶¹ , מקום שנהגו לעשות עושין כל המלאכות אפילו שלא לצורך המועד, ובמקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ¹⁸⁶² .

ואף בניהם אחריהם ¹⁸⁶³ עד סוף כל הדורות הדרים בעיר הזאת ¹⁸⁶⁴ אינן רשאין לשנות ממנהג אבותיהן, משום שנאמר ¹⁸⁶⁵ ואל תטוש תורת אמך.

ואף מי שיצא ממקום שנהגו לעשות ובא לגור במקום שנהגו שלא לעשות, אם אין דעתו להחזיר דירתו לעולם ¹⁸⁶⁶ למקום שיצא משם, אלא דעתו להשתקע שם במקום שהלך לשם, הרי הוא נעשה מיד כאנשי אותו מקום, וחלו עליו כל החומרות שמחמירין באותו מקום ¹⁸⁶⁷ . ואסור לו להקל אפילו בצנעה, ואפילו חוץ לתחומה של אותה העיר ¹⁸⁶⁸ :

י ומכל מקום כשעדיין לא הגיע לתוך תחומה של אותה העיר, לא חלו עליו עדיין חומרי אותה העיר ¹⁸⁶⁹ .

אבל משהגיע לתוך תחומה של אותה העיר שדעתו להשתקע שם, אף שאחר כך הלך משם למקום אחר, ודעתו לחזור לאותה העיר, לא נפקעו ממנו חומרותיה ¹⁸⁷⁰ .

ואם אין דעתו להשתקע לעולם באותה העיר, אלא דעתו לחזור למקום שיצא משם ¹⁸⁷¹ , או למקום אחר שנוהגין בו היתר, אפילו דעתו שלא לחזור עד לאחר זמן מרובה ¹⁸⁷² , מכל מקום כיון שאין דעתו להשתקע באותה העיר לעולם לא חלו עליו חומרי אותו מקום.

ומותר לו לעשות מלאכה בשדה חוץ לתחומה של עיר. אבל בתוך התחום אסור לשנות מנהגם מפני המחלוקת ¹⁸⁷³ . ואפילו רוצה לעשות בצנעה אסור, שאי אפשר למלאכה להיות כל כך בצנעה שלא יודע הדבר לשום אדם ¹⁸⁷⁴ :

יא אבל שאר כל חומרות, שאינן באיסור מלאכה, שמחמירין באותו מקום שהלך לשם, אם אין דעתו להשתקע שם, רשאי להקל בהן אפילו בתוך העיר, רק שיהיה בצנעה, שלא יודע הדבר להמון עם ויבואו לידי מחלוקת ¹⁸⁷⁵ .

אבל אם יודע הדבר לתלמיד חכם אין בכך כלום, שהתלמיד חכם יודע שהדבר תלוי במנהג, ולא יבואו לידי מחלוקת. ומכל מקום לכתחלה אין לו להקל בפני התלמיד חכם, אלא שאם נהגו להקל בצנעה בתוך ביתו, ובאמצע בא התלמיד חכם לביתו, אין צריך להפסיק מפניו, אלא יכול לגמור הדבר שנוהג בו להקל בפני התלמיד חכם, דכיון שהתחיל לעשות בצנעה לא יבא התלמיד חכם עמו לידי מחלוקת, שהתלמיד חכם יודע שמותר לו להקל בצנעה. אבל אם אדם אחר שאינו תלמיד חכם בא לתוך ביתו, צריך להפסיק מפניו, שלא יודע לו הדבר ויבא לידי מחלוקת ¹⁸⁷⁶ :

יב ההולך ממקום שנוהגים בו איסור ובא למקום שנוהגין בו היתר, ודעתו להשתקע שם לעולם ¹⁸⁷⁷ , כיון שהגיע לתוך תחומה של אותה העיר ¹⁸⁷⁸ שדעתו להשתקע בה, נפקעו ממנו חומרי המקום שיצא משם, ומותר לו לעשות מלאכה אפילו בפרהסיא:

יג ואם אין דעתו להשתקע שם לעולם, אלא דעתו לחזור למקומו, או למקום אחר שנוהגין בו איסור, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, ואסור לו לעשות מלאכה בין בצנעה בין בפרהסיא ¹⁸⁷⁹ .

ואף על פי כן לא יתראה בפני אנשי אותו מקום שהוא בטל ממלאכה מחמת איסור כמנהג מקומו, שלא יבא לידי מחלוקת, אלא יהא נדמה בעיניהם שהוא בטל מחמת שאין לו מלאכה לעשות ¹⁸⁸⁰ :

יד וכן בשאר כל חומרות שמחמירין במקום שיצא ממנו, ומקילין בהם במקום שהלך לשם, שאף שדעתו לחזור למקומו ולא נפקעו ממנו חומרי המקום שיצא משם, אף על פי כן לא יתראה בפניהם שהוא מחמיר במה שהם מקילין, שלא יבואו לידי מחלוקת, אלא יחמיר בצנעה שלא יודע הדבר להמון עם ¹⁸⁸¹ .

ואם הוא בענין שאי אפשר לו להחמיר אלא אם כן יודע הדבר להמון עם, לא יחמיר כלל אלא ינהג היתר כמותם, שגדול השלום, ויש לו לעבור על מנהג מקומו מפני השלום, כיון שאינו עובר על איסור של תורה ¹⁸⁸² (ולא על דברי סופרים ¹⁸⁸³ ) אלא על מנהג בלבד:

טו וכל זה כשבא לעיר שיש בה מנהג קבוע להקל. אבל אם אין בה מנהג קבוע להקל, אף שאין בה גם כן מנהג קבוע להחמיר, אף אם דעתו להשתקע בה לעולם, לא נפקעו ממנו חומרי המקום שיצא משם, עד שיהא נקבע בעיר מנהג קבוע להקל ¹⁸⁸⁴ :

מנהג שאינו חשוב

טז אפילו במקום שנהגו שלא לעשות, לא נהגו מן הסתם ¹⁸⁸⁵ אלא מהנץ החמה ואילך, אבל קודם לכן מותר ¹⁸⁸⁶ .

ואם יש מקום שיש בו מנהג קבוע בבירור לאסור אף קודם הנץ החמה, אין זה מנהג חשוב כלל. וכל מי שבא לשם ממקום אחר, אף שדעתו להשתקע שם, לא חלה עליו חומרא זו, וכיוצא בה מחומרות שאין להם מנהג הגון, ולא נקבעו בעיר על פי תלמיד חכם, אלא העם החמירו כן מעצמם. ומכל מקום צריך ליזהר שלא להקל בפני המון עם ¹⁸⁸⁷ , שלא ילמדו ממנו לזלזל באיסורין, ויבואו על ידי כן לזלזל בשאר איסורין שהן אסורין מן הדין ¹⁸⁸⁸ . אבל בפני תלמיד חכם רשאי להקל.

אבל התלמיד חכם עצמו, כיון שהוא מאנשי אותה העיר, אסור לו להקל אפילו בינו לבין עצמו. דכיון שבני העיר יודעים שדבר זה מותר הוא מן הדין, ואף על פי כן נהגו להחמיר, הרי חומרא זו כנדר על כל אנשי העיר, ואינה ניתרת אלא בשאלה וחרטה, כמו שנתבאר ביורה דעה סי' רי"ד ¹⁸⁸⁹ :

יז במה דברים אמורים באותו הדור עצמו שנהגו חומרא זו ¹⁸⁹⁰ , וכן בניהם אחריהם שנהגו חומרא זו שלש פעמים, בחיי אבותיהם או לאחר מיתתם, או אפילו לא נהגו אלא פעם אחת אלא שהיה בדעתם אז לנהוג כן לעולם, הרי נעשית חומרא זו עליהם כנדר ¹⁸⁹¹ . אבל אם לא היה בדעתם כן, ולא נהגו כן שלש פעמים, אף על פי שאבותיהם קבלוה עליהם בנדר ונהגו בה כל ימיהם ¹⁸⁹² , אין בניהם חייבים לקיים מנהג אבותיהם, כיון שהוא מנהג גרוע שלא נעשה על פי תלמיד חכם, אלא שנהגו כן ההמון מעצמם, ואין טעם נכון למנהגם.

אפילו במקום שנהגו שלא לעשות ¹⁸⁹³ , לא נהגו מן הסתם ¹⁸⁹⁴ אלא שלא להתחיל מלאכה בי"ד שחרית. אבל כל מלאכה שהתחיל בה קודם י"ד, יכול לגומרה בי"ד ¹⁸⁹⁵ עד חצות, אם היא לצורך המועד ¹⁸⁹⁶ .

חוץ משלש אומניות שהן החייטין והספרין והכובסין, שהן יכולים אפילו להתחיל בתחלה בי"ד שחרית ¹⁸⁹⁷ , אם יכולים לגמור עד חצות ¹⁸⁹⁸ , כדי שיוכל ליהנות ממלאכתו במועד.

ולמה הקילו בשלש אומניות אלו, לפי שמצינו שהקילו בהן בחולו של מועד, שמלאכת התפירה התירו להדיוט שאינו אומן, שמותר לו לתפור בגדים בחולו של מועד. והגילוח והכיבוס התירו למי שבא ממדינת הים וליוצא מבית האסורים בחולו של מועד ¹⁸⁹⁹ . ויום זה הוא קל יותר מחולו של מועד ¹⁹⁰⁰ , לפיכך יש להתיר התפירה אפילו לאומן ¹⁹⁰¹ , והגילוח והכיבוס אפילו למי שאינו בא ממדינת הים ¹⁹⁰² .

ועוד ששלש אומניות אלו הן צריכות אל העם צורך גדול לכבוד יום טוב, לפיכך הקילו בהן יותר מבשאר מלאכות שאינן צריכין כל כך לכבוד יום טוב ¹⁹⁰³ :

יח וכל זה במקום שנהגו שלא לעשות. אבל במקום שנהגו לעשות, מותר להתחיל כל המלאכות עד חצות, אע"פ שאין בהן צורך המועד כלל ¹⁹⁰⁴ :

מלאכות שהתירו

יט מושיבין שובכין ליונים ¹⁹⁰⁵ כל היום, וכן לתקן מקום שיעמדו שם התרנגולים והתרנגולות ¹⁹⁰⁶ מותר כל היום, אפילו לאחר חצות.

אבל אסור להושיב התרנגולת על הביצים בתחלה בי"ד ¹⁹⁰⁷ אחר חצות, כדי לגדל אפרוחים, או קודם חצות במקום שנהגו שלא לעשות ¹⁹⁰⁸ .

אבל אם ישבה כבר על הביצים שלשה ימים או יותר ומתה, מותר להושיב אחרת תחתיה בי"ד ¹⁹⁰⁹ אפילו אחר חצות ¹⁹¹⁰ , לפי שהוא דבר האבד, שאם לא יושיב תרנגולת על הביצים שוב אינן ראויים לכלום, שכבר נפסלו מאכילת אדם כשנתחממו תחת התרנגולת שלשה ימים. עיין סימן תקל"ו ¹⁹¹¹ :

כ גורפין זבל מתחת רגלי הבהמה בי"ד כל היום, ומשליכין אותו חוץ לרפת ¹⁹¹² . אפילו הרפת גדולה והזבל מעט ויכול לסלק לצדדין בתוך הרפת, אף על פי כן רשאי להוציאה חוץ לרפת, מפני שהרפת ניולה קשה, אפילו אין שם אלא מעט זבל ¹⁹¹³ .

אבל הזבל שבחצר לא יוציאנה לחוץ אם אין שם אלא מעט זבל, שיכול לסלקו לצדדים, שהחצר אין ניולה קשה כל כך כשאין בה אלא מעט זבל מסולק לצדדיה. אבל אם נתרבה הזבל בחצר ¹⁹¹⁴ (כל כך עד שנעשית החצר כרפת ¹⁹¹⁵ ), מותר לו להוציא הזבל לאשפה לחוץ לרשות הרבים:

כא מותר להוליך כלים לבית האומן בי"ד כל היום, אע"פ שלא יתקנם עד לאחר המועד. וכן מותר להביא כלים מבית האומן, אע"פ שאין בהם צורך המועד כלל ¹⁹¹⁶ . עיין סי' תקל"ד ¹⁹¹⁷ :

הקזת דם

כב נהגו כל ישראל שלא להקיז דם בשום ערב יום טוב, ואין לשנות, לפי שביום שבועות קודם מתן תורה יצא רוח ששמו טבוח, שאם לא יקבלו ישראל את התורה היה טובח לדמם ובשרם, לפיכך יש סכנה לדורות להקיז דם באותו יום, דהיינו בערב שבועות, וגזרו חכמים על כל ערב יום טוב משום ערב שבועות ¹⁹¹⁸ .

ומכל מקום בערב יום טוב האחרון של פסח מותר להקיז ¹⁹¹⁹ , שהכל רגל אחד הוא ואינו ערב יום טוב אלא אמצע ימים טובים ¹⁹²⁰ .

אבל בערב יום טוב האחרון של חג דהיינו בהושענא רבה אסור להקיז, שהוא ערב יום טוב ממש ¹⁹²¹ , ששמיני עצרת רגל בפני עצמו לענין כמה דברים ¹⁹²² .

ובליל ערב יום טוב מותר להקיז. חוץ מליל הושענא רבה ¹⁹²³ שהוא ליל דין ¹⁹²⁴ :

כג הקזה שקורין קע"פ זעצי"ן, כיון שאינו דומה להקזת דם ממש, יש להתיר בערב פסח ובערב סוכות ¹⁹²⁵ , שאין איסורן אלא משום גזרה בעלמא. אבל בערב שבועות שאיסורו משום סכנה יש ליזהר ¹⁹²⁶ . וכן בהושענא רבה שהוא יום דין ¹⁹²⁷ :

הערות

1817. עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) אחר חצות – בזמן הבית ואחר החורבן (ס"א-ג). (ב) אופנים שהותרו (ס"ד-ח). (ג) קודם חצות – מקום שנהגו (ס"ט-טו). (ד) מנהג שאינו חשוב (סט"ז-יח). (ה) מלאכות שהתירו (סי"ט-כא). (ה) הקזת דם (סכ"ב-ג).
1818. ירושלמי פסחים פ"ד ה"א (אינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב, אבל אסרו מלעשות מלאכה ... הרי פסח הרי קרבנן של כל ישראל הוא, ותלו אותו מנהג. אמר רבי אבהו שנייא הוא, שאין הפסח קרב אלא משש שעות ולמעלן. ר' אבהו בעי, אמר הרי עלי עולה משש שעות ולמעלן, מותר לעשות מלאכה משש שעות ולמטן. א"ר יוסה פסח שהקריבו בשחרית אינו פסח, עולה שהקריבוה בשחרית עולה הוא). הובא בתוס' נ, א ד"ה מקום (אור"י בשם ריב"א דמפרש בירושלמי, מאי שנא ערבי פסחים משאר יום טוב. משום דזמן הפסח מחצות ואילך. ואף יחיד קאמר התם, בשאר ימות השנה ביום שמביא קרבן אסור במלאכה, ופריך אם כן יהא כל היום אסור כמו יחיד שמביא קרבן. ומפרש התם משום דראוי להקריב משחרית, אבל פסח אינו יכול להקריבו אלא אחר חצות, כדנפקא לן מבין הערבים). הובא גם ברא"ש פ"ד סי' א. ובר"ן שם (טז, ב) ד"ה מקום. לבוש ס"א (אמרו רז"ל בזמן שהיה בית המקדש קיים היו נוהגין אבותינו בכל יום שיחיד מביא קרבן, הרי הוא לו ליום טוב, כיון שנתכפר בו, ואסור לו לעשות מלאכה כמו ביום טוב, ובערב פסח כיון שכל אחד מישראל חייב להקריב קרבן פסח הרי הוא כיום טוב לכל ישראל, מכל מקום כיון שאין זמן שחיטת הפסח אלא מחצות היום ואילך ... לפיכך לא נהגו איסור מלאכה גם כן אלא מחצות היום ואילך). מ"א ס"ק א (מחצות ולמעלה, שהוא זמן שחיטת הפסח). ח"י ס"ק א. וכן הוא לעיל סי' תכט ס"ט (וערב פסח הוא יום טוב לכל ישראל, שהיו מקריבין הפסח). וכעין זה לקמן סי' תצד סי"ט (במוצאי חג השבועות אסור להתענות מעיקר הדין, לפי שהיה יום טבוח בזמן שבית המקדש קיים, דהיינו שבו ביום היו מקריבין עולות ראיה, שלא היו יכולין להקריב ביום טוב עצמו ... ונעשה להם יום זה שהוא מוצאי יום טוב כמו יום טוב עצמו, להאסר בו בהספד ותענית).
1819. עירובין מא, א (אמר רבי אלעזר ברבי צדוק, אני מבני סנאב בן בנימין (שנפל להן גורל לקרבן עצים בעשרה באב בימי עזרא, ויום טוב היה להם לעולם, רש"י). פעם אחת חל תשעה באב להיות בשבת, ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו, מפני שיום טוב שלנו היה). ירושלמי שם (אינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב). רמב"ם הל' כלי המקדש פ"ו ה"ט (ומהו קרבן העצים, זמן קבוע היה למשפחות משפחות לצאת ליערים להביא עצים למערכה, ויום שיגיע לבני משפחה זו להביא העצים היו מקריבין עולות נדבה, וזהו קרבן העצים, והיה להם כמו יום טוב).
1820. אף שכתבו בתוס' שם (ומשמע התם דמדאורייתא אסורה). מכל מקום כתב בר"ן פסחים שם (וכתבו בתוס' דמהך שקלא וטריא משמע דמדאורייתא אסור. ואפשר דמדרבנן היא, ואסמכינן ליה אקראי). וכן נראה בעירובין שם (מפני שיום טוב שלנו היה ... יום טוב של דבריהם). וכן מסיק בפר"ח ס"א (ואני אומר דלפום גמרין משמע ודאי דלא אסיר אלא מדרבנן, מדגרסינן בריש פסחים [ב, ב] מאימתי י"ד אסור בעשיית מלאכה ... וכי היכן מצינו יום שמקצתו אסור בעשיית מלאכה ... מלאכה דרבנן ... מזאת הסוגיא מוכח בהדיא דאיסור מלאכה בערב פסח אינה אלא מדרבנן). וראה חקרי הלכות ח"ד פג, ב.
1821. רמב"ם שם (והיה להם כמו יום טוב). וכדלקמן ס"ה (ערב פסח אחר חצות אין בו קדושת יום טוב כלל, וקל הוא יותר מחולו של מועד).
1822. תוס' ג, ב ד"ה מאליה (ורבי יהודה בן בתירא שלא עלה לרגל יש לומר ... נציבין חוץ לארץ היא). וכן בשאר קרבנות הרגל נתבאר לעיל סי' תכט ס"א (שכל אחד ואחד הדר בארץ ישראל חייב להביא ברגל ג' קרבנות עולת ראייה ושלמי חגיגה ושלמי שמחה), ושם נסמן (הערה ט). וראה אהלי שם ח"ז ע' כב. * וראה לקוטי טעמים ומנהגים פיסקה הזרוע כו' (דמוכח במשנה ובירושלמי דגם בזמן בית המקדש היו לוקחים שני תבשילין). ונתבאר באגרות קודש ח"ב אגרת רצה (המשנה בבבלי במקומו (פסחים קיד, א): הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין ... ובמקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח. וז"ל הירושלמי במקומו (פסחים פ"י סוף ה"ג): ובגבולין צריכין ב' תבשילין אחד זכר כו'). הרי שגם בזמן בית המקדש, היו מביאים בגבולין שני תבשילין, ורק במקדש היו מביאים פסח וחגיגה. ועוד האריך בזה שם אגרת שח.
1823. וכיון שאסרו חכמים את עשיית המלאכה אף לדרי חוץ לארץ, לכן גם עתה לא נתבטל איסור עשיית מלאכה (אף בחוץ לארץ), כדלקמן ס"ב (כיון שנאסר במנין חכמים על כל ישראל), ושם נסמן (הערות 9-11). וראה כעין זה לקמן סי' תצד סי"ט (במוצאי חג השבועות אסור להתענות ... כיון שבדבר זה ... הרבה מישראל נהגו כמותם להקריבן אחר יום טוב, ונעשה להם יום זה, שהוא מוצאי יום טוב, כמו יום טוב עצמו להאסר בו בהספד ותענית, אם כן אף עתה משחרב בית המקדש, לא הותרה ההספד והתענית בו ביום).
1824. תוס' נ, א ד"ה מקום (ונראה דאף בזמן הזה דליכא הקרבה, כיון שנאסר אז אסור לעולם). ואף שכתב בעל המאור טז, ב (ומכאן אנו למדים שבזמן הזה שאין קרבן דינו כשאר ערבי שבתות ושאר ערבי ימים טובים). השיג עליו בהשגות הראב"ד טז, א (אבל הרי"ף ז"ל לא אמר כך, וכדבריו אנו עושים ... כל שהיה אסור להם עכשו הוא אסור לנו ... ודברים שנאסרו במנין מי עמד והתירם). רמב"ן במלחמות שם (משנאסר הדבר נאסר לעולם בכל מקום, שאפילו נמי בטל דבר לא בטלה גזירה, עד שיעמוד בית דין ויתיר, שכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו). ר"ן שם (וכתב הר"ז הלוי ז"ל דכיון דמשום פסח הוא דאסור האידנא דליכא פסח לא שני לן בין ערבי פסחים לשאר ערב ימים טובים. והשיבו עליו, דכיון שנאסר אף על פי שבטל טעם איסורא לא בטיל, עד שיעמוד בית דין ויתיר, שכל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו). סמ"ג ל"ת עה (ועכשיו בזמן הזה נמי אסור כמו כן ביום הקרבן). רא"ש פ"ד סי' א (והשתא נמי אף על פי שאין הפסח קרב, כיון דבזמן הפסח היה אסור השתא נמי אסור). לבוש ס"א (הלכך בזמן הזה אף על פי שבטל קריבת הפסח שחרב בית המקדש, מכל מקום איסור עשיית מלאכה לא בטל, ואסור לעשות מלאכה בערבי פסחים מחצות היום ואילך).
1825. רא"ם על הסמ"ג ל"ת עה (דמכיון שהגזירה אז לא היתה לפי המקומות, אלא בכללות, שהרי כל ישראל עסוקין בפסחיהן, אע"פ שעכשיו בטל הדבר שבעבורו היתה הגזירה, הוי דבר שבמנין וצריך מנין אחר להתירו). מ"א סק"א (ואף על גב דהשתא ליכא פסח, מכל מקום הוי דבר שבמנין, שהי' אסור בכל מקומות, וצריך מנין אחר להתירו ... הרא"ם הלכות חמץ). וכדלעיל ס"א (ואסור בעשיית מלאכה [מדבריהם] אף למי ... שדר בחוץ לארץ).
1826. עדויות פ"א מ"ה (שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו, עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין). ביצה ה, א (כל דבר שבמנין, צריך מנין אחר להתירו). סנהדרין נט, ב (כל דבר שבמנין, צריך מנין אחר להתירו). רמב"ם הל' ממרים פ"ב ה"ב (בית דין שגזרו גזרה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג, ופשט הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר ובקש לבטל דברים הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג, אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין). וראה גם לעיל סי' קכד ס"ד (ואפילו אם בטלה הגזירה לגמרי, לא בטלה התקנה שנתקנה במנין חכמים, עד שימנו מנין אחר להתירה, אף על פי שבטל הטעם שבגללו תיקנו). סי' שח סוף סט"ז (עדיין לא נמנו עליו חכמים להתירו, ונשאר עומד באיסורו שנאסר בגזרת חכמים). לקמן סי' תר ס"ד (אף שאין טעם זה שייך לזמן שקובעין חדשים על פי החשבון ... מכל מקום אין לזלזל ביום שני ולהקל בו, מה שלא היו מקילין בו אבותינו).
1827. ע"ז לו, א (הואיל ופשט איסורו ברוב ישראל). רמב"ם שם (ופשט הדבר בכל ישראל). ומה שכתב הרמב"ם "בכל ישראל", ביאר בכסף משנה שם (וכתב רבינו בכל ישראל על סמך מאי דקי"ל רובו ככולו). ובשו"ת אבני נזר יו"ד סי' תסב סי"א (ונראה שהרמב"ם וראב"ד וריא"ז הי' להם הגירסה בכל). וכן הביא בדקדוקי סופרים, מכתבי יד שבהם "כל ישראל". וכן הוא בכמה מספרי הראשונים. וכן גם כאן "על כל ישראל". וראה לעיל סי' פח ס"א (ולא פשטה תקנה זו ברוב ישראל, ואחר כך בטלה אותה תקנה לגמרי). והאריך בכל זה ב"סיני" גליון פה ע' קס-קסג.
1828. ראה רמב"ם שם (עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין ... והיאך יהיו גדולים מהם במנין כו').
1829. רש"י ביצה שם ד"ה מנא (ואפילו אירע דבר שאתה יכול להורות בו היתר, ולומר אין תקנת מנין הראשון עומדת, כי הכא, אפילו הכי אסור עד שיתירוהו בפירוש בקבוץ חכמים).
1830. גמרא ריש פ"ד דף נ ע"ב (הכא שמותי נמי משמתינן ליה). טור ושו"ע ס"א (העושה מלאכה בערב פסח מחצות ולמעלה, היו משמתין אותו).
1831. כמבואר בשו"ע יו"ד סי' שלד ס"ד (נידוהו משום עובר על דברי חכמים), וסמ"ג (על כ"ד דברים מנדין את האדם, ואלו הן ... המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים). ש"ך שם סק"ע. וכן הוא לקמן סי' תצו ס"א (וכל המחלל יום טוב שני במזיד ... מנדין אותו). ומה שלפעמים מכין אותו מכת מרדות, נתבאר לקמן שם ס"ב-ג.
1832. גמרא שם (העושה מלאכה בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם ... הכא שמותי נמי משמתינן ליה). טור וט"ז סק"א (בטור מביא הגמרא אינו רואה סימן ברכה לעולם). מ"א סק"ב (וגם אינו רואה מאותה מלאכה סימן ברכה). וכן הוא לעיל סי' רנא ס"א (אסרו חכמים לעשות מלאכה בערב שבת וערב יום טוב מן המנחה ולמעלה, וכל העושה אינו רואה סימן ברכה לעולם).
1833. רא"ם על הסמ"ג ל"ת עה (פירושו אינו רואה סימן ברכה, בכל מקום הוא, שלא יהנה מאותה מלאכה). הגהת רש"ל לטור (פירוש באותה מלאכה אינו מרויח ואינה באה לו תועלת. ואף אם באה איזו תועלת, מפסיד הוא כנגדה ממקום אחר). הובא בב"ח ד"ה ומ"ש אינו. ט"ז שם (ופירשו רש"ל והמזרחי, דהיינו באותו דבר דוקא. ופירוש לעולם, היינו אף אם יש לו איזה ריוח מזו, יהיה לו כנגדו הפסד ממקום אחר). וכן הוא לעיל סי' רנא ס"א (אינו רואה סימן ברכה לעולם מאותה מלאכה, שמה שמרויח בה מפסיד כנגד זה ממקום אחר). לקמן סי' תקפה סי"א (ואם נטל אינו רואה סימן ברכה מאותו שכר לעולם).
1834. מרדכי רמז תרז (ואפילו בחנם אין לישראל לספר לחבירו מחצות ואילך, דאין לחלק בין בחנם ובין בשכר, כיון שהם מלאכות). ( טור ו ) שו"ע ס"א (ואפילו לעשות בחנם אסור).
1835. ח"י ס"ק ד (דדוקא לתקן כליו מה שהוא תיקון בעלמא שרי, משא"כ מלאכה גמורה). והיינו כדלקמן ס"ז (בגדים שנקרעו קצת רשאי לתופרם ולתקנן לצורך המועד). משא"כ להסתפר לעצמו, לא התירו לקמן בסמוך – אלא על ידי נכרי.
1836. מרדכי שם (אין לישראל לספר לחבירו), והיינו לצורך יום טוב, כדלעיל סי' רנא ס"ד (התספורת ניכרת שנעשית עכשיו בשביל השבת). ב"י ד"ה כתב המרדכי (אפילו לצורך שבת ויום טוב). אליה זוטא ס"ק ג (כן פירש הב"י דברי הטור, דבמלאכה גמורה אף לצורך יום טוב אסור, אף בחנם, כדפסק במרדכי).
1837. משנה דף נה , א (ג' אומניות עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות, ואלו הן ... והספרים). מרדכי שם (אין לישראל לספר לחבירו מחצות ואילך).
1838. מרדכי שם. ב"ח סוד"ה וכתב (להסתפר אחר חצות ... אפילו בחנם אסור). הובא במ"א סקי"ג.
1839. רש"ל בביאוריו לסמ"ג ל"ת עה (והמנהג הוא להסתפר אחר חצות על ידי גוי, אבל לא על ידי ישראל, וכן קיבלתי). ב"ח שם (מהר"ש לוריא בביאוריו לסמ"ג כתב וז"ל ... ומנהג הוא להסתפר אחר חצות על ידי גוי, אבל לא על ידי ישראל, וכן קיבלתי עכ"ל מהר"ש לוריא. ואף על פי דבדרשות מהר"י ווייל ... משמע דאוסר אחר חצות אפילו על ידי גוי, מכל מקום נראה לי דהמיקל בזה על ידי גוי לא הפסיד). ט"ז סק"ב (זה לשון רש"ל, ומנהג הוא להסתפר אחר חצות על ידי גוי). ח"י סק"ד (וכתב מהרש"ל ומסתפרין אחר חצות על ידי עכו"ם). אליה זוטא סק"א (ונהגו להסתפר על ידי עכו"ם אחר חצות). והיינו דקיי"ל כדעת הרוקח וסיעתו, דלקמן ס"ה (והערה 27), להתיר כל המלאכות על ידי נכרי, וגם התספורת.
1840. שמטעם זה יש אוסרים להסתפר על ידי נכרי, כמבואר במ"א ס"ק יג (אפילו על ידי עכו"ם אסור להתגלח אחר חצות (מטה משה). ונראה לי הטעם משום שמטה ראשו ומסייע קצת). ובפר"ח ס"א (ומיהו להסתפר על ידי גוי משמע ודאי דאסיר, דכיון דסתמא דמילתא מטה עצמו אליו ומסייעו, הוה ליה כאילו הישראל עושה מלאכה בעצמו).
1841. ח"י שם (ואין בזה טעם כלל, שמה בכך שמסייע ... מכל מקום בזה שמטה ראשו ומסייע קצת זה ודאי אינה מלאכה גמורה, ומסייע אין בו ממש ומותר אליבא דכולי עלמא).
1842. שלא כל ההלכות שוות לענין מסייע אין בו ממש: (א) לעיל סי' שמ ס"ב (אשה ששכחה מערב שבת ליטול הצפרנים ובשבת הוא ליל טבילתה יש מי שמתיר לה לומר לנכרית לחתכן לה ... יש אומרים ... תאמר לה ליטלן ביד או בשינים שזהו שבות דשבות). היינו שכשאומרת לנכרית ליטול צפרניה באופן שאינו אסור אלא מד"ס, אין בזה אלא שבות דשבות, שהתירו במקום מצוה של טבילת מצוה. ועל זה ממשיך ומבאר לעיל שם (ואף שהיא מטה אצבעותיה אליה ומסייעה עמה קצת, אין בכך כלום שמסייע אין בו ממש). והיינו כמבואר בשבת צג, א-ב (אמר מר זה יכול וזה אינו יכול דברי הכל חייב ... זה שיכול, דאי זה אינו יכול מאי קא עביד ... מסייע אין בו ממש ... אמר רבינא אף אנן נמי תנינא קיבל בימין ושמאל מסייעתו עבודתו כשרה ואמאי הא קא מסייע בהדי הדדי, לאו משום דאמרינן מסייע אין בו ממש שמע מינה). (ב) למרות זאת קיי"ל שגם הניקף חייב, כדאמרינן במכות כ, ב (תני תנא קמיה דרב חסדא אחד המקיף ואחד הניקף לוקה ... מני רבי יהודה היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ... רב אשי אומר במסייע ודברי הכל). וכן נפסק בשו"ע יו"ד סי' קפא ס"ד (גם הניקף חייב אם סייע בדבר שמטה עצמו אליו להקיפו). ולכן גם בנידון נטילת הצפרנים על ידי נכרית, פסק הט"ז ביו"ד סי' קצח ס"ק כא (שאע"פ שהעובדת כוכבים חותכת מכל מקום אותה ישראלית מסייעת לה על ידי שמטה לה את ידיה, וכאילו היא עושה מלאכה זו). ולדידן דקיי"ל שבנטילת הצפרנים מסייע אין בו ממש, נתבאר טעם החילוק ביניהם בנקודת הכסף שם (דדוקא בהקפה, דאחד המקיף ואחד הניקף במשמע, וכדפירש"י באלו הן הלוקין דף כ ע"ב דשמעינן לקרא הכי לא תקיפו, לא תניח להקיף, אי נמי מדאפקיה בלשון רבים, משמע דאתרי אזהר רחמנה ניקף ומקיף עכ"ל, אלא דבאינו מסייע פטור משום דהוי לאו שאין בו מעשה ובמסייע חייב, וכדאיתא בש"ס התם, אבל בשאר אזהרות לא שייך לומר דחייב משום מסייע, דמסייע אין בו ממש). ובאמת מבואר חילוק זה בריטב"א שם, הובא בחידושי צמח צדק מח, רע"א (והיינו דאמר רב אשי במסייע ודברי הכל, דכיון דמסייע הא עביד מעשה, אבל לענין לאו בלא מלקות, אפילו בלא מסייע נמי עובר בלאו). וראה אשכבתא דרבי ע' 37 בשוה"ג. (ג) ומכל מקום מסיים רבינו לעיל שם (אלא שהחכמים גזרו עליו גזרה שמא יבא לעשות בעצמו). ומבוארים הדברים יותר, לענין העומד ברשות היחיד וחפץ בידו, ופשט העני ידו לפנים ולקח מתוך ידו, שמבואר לעיל סי' שמז ס"ג (אבל זה שניטל החפץ ממנו פטור ומותר משום איסור שבת, שהרי לא עשה כלום, אבל אסור מן התורה משום שמכשיל את חבירו ונותן לו חפץ להוציאו מרשות לרשות ועובר על לפני עור לא תתן מכשול, ואם החפץ היה מונח בענין שאף אם לא היה נותנו לו היה יכול ליטלו בעצמו אינו עובר על לפני עור מן התורה, אבל מדברי סופרים אסור ליתנו לו ... מפני שמסייע לעוברי עבירה, ולכן אסור להושיט למומרין דבר איסור אפילו יכול המומר ליטלו בעצמו). והיא משנה בגיטין סא, א (שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה). וברייתא בע"ז נה, ב (שאסור לסייע ידי עוברי עבירה). והנה כל זה הוא במסייע לישראל שרוצה לעשות איסור, משא"כ כאן כשהיא מצוה לנכרית ליטול צפרניה לפני טבילה, באופן המותר, הרי אין שייך טעם איסור זה במסייעת. ועל כן כתב רבינו כאן טעם האיסור "שהחכמים גזרו עליו גזרה שמא יבא לעשות בעצמו". ואין להקשות מדוע כתב רבינו בסי' שמז טעם האיסור "מפני שמסייע לעוברי עבירה", כי באמת יש שם ב' הטעמים לאיסור, ולכן כתב טעם העיקרי ש"מסייע לעוברי עבירה". משא"כ כאן בצפרנים ליכא אלא טעם אחד לאיסור, ולכן כתב טעם האיסור "שמא יבא לעשות בעצמו". ומקור איסור זה מד"ס מוכיח בארוכה בשו"ת חכם צבי (סי' פב), ומסיים: "לכן נראה לי דודאי מסייע אין בו ממש מדאורייתא, הא מדרבנן מיהא אסירא". ולפי זה יוקשה מדוע התירו לה לסייע לנכרית ליטול צפרניה, הרי מדרבנן עכ"פ אסור. ומבאר רבינו לעיל שם (ואף מדברי סופרים אין איסור לסייע אלא לעושה מלאכה גמורה, או לדבר האסור משום שבות שלא במקום מצוה, אבל במקום מצוה לא גזרו על הסיוע, כמו שלא גזרו על האמירה לנכרי, לפי שהוא אינו עושה כלום, ואף בסיוע אינו עושה מאומה שמסייע אין בו ממש באמת, אלא שהחכמים גזרו עליו גזרה שמא יבא לעשות בעצמו). והמקור לזה הוא ביצה כב, א (אמימר שרי למכחל עינא מנכרי בשבתא, איכא דאמרי אמימר גופיה כחל עינא מנכרי בשבתא. אמר ליה רב אשי לאמימר מאי דעתיך דאמר עולא בריה דרב עילאי כל צרכי חולה עושין על ידי נכרי בשבת, ואמר רב המנונא כל דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה, הני מילי היכא דלא מסייע בהדיה אבל מר קא מסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח. אמר ליה איכא רב זביד דקאי כותך, ושניי ליה (ופרקתי לו, רש"י) מסייע אין בו ממש). והיינו, שאף שכבר למדנו שמסייע אין בו ממש, מכל מקום מדברי סופרים הי' לנו לאסור כאן מסייע. ותירץ לו, שגם כאן מסייע אין בו ממש, שכמו שהתירו כאן לומר לנכרי לעשות, כמו התירו לו לסייע. וכן מבאר רבינו הלכה זו, לעיל סי' שכח סכ"א (כשעושה לו הנכרי מותר לחולה לסייעו קצת ... שמסייע אין בו ממש כל שהיה יכול הנכרי לעשותו בלבדו בלא סיוע הישראל ... ואע"פ שהמסייע למלאכה גמורה הוא שבות גמור מדברי סופרים כמ"ש בסי' שמ"ו, ואף כשמסייע לשבות עכ"פ הוא שבות דשבות, מכל מקום כאן כיון שהתירו שבות אמירה לנכרי לצורך החולה הוא הדין שיש להתיר שבות הסיוע, כיון שיש בו גם כן צורך החולה). ועל פי כל זה מסיק רבינו כאן "שמסייע אין בו ממש לענין זה", שהרי גם כאן התירו להסתפר על ידי נכרי, וכמו שהתירו כאן האמירה לנכרי, כך התירו כאן גם הסיוע. (ד) אמנם מצינו במקום אחד שהגמרא מסתפקת אם מסייע יש בו ממש, ומחמירה מספק, כמבואר בברכות נא, א (ונותנו לימין. א"ר חייא בר אבא אמר ר' יוחנן ראשונים שאלו שמאל מהו שתסייע לימין, אמר רב אשי הואיל וראשונים איבעיא להו ולא איפשט להו אנן נעבד לחומרא). ולכאורה דבר זה טעון ביאור, מדוע "איבעיא להו ולא איפשט"? הרי כבר הובא לעיל שבעיא זו איפשטא במסכת שבת צג, ב (אמר רבינא אף אנן נמי תנינא קיבל בימין ושמאל מסייעתו עבודתו כשרה ואמאי הא קא מסייע בהדי הדדי, לאו משום דאמרינן מסייע אין בו ממש שמע מינה). ומהו אם כן החילוק בין שמאל מסייע לימין בקבלת הדם מהקרבן, דאיפשטא "דאמרינן מסייע אין בו ממש שמע מינה", לבין שמאל מסייע לימין בכוס של ברכה, אשר "שאלו שמאל מהו שתסייע לימין ... איבעיא להו ולא איפשט להו, אנן נעבד לחומרא". ובאמת הובאו בזה ב' דעות לעיל סי' קפג ס"ז (כשיתחיל לברך נוטלו בימינו לבדו ... ולא יסייע כלל בשמאל, אפילו לסמוך בה ימינו, שאין השמאל נוגעת בכוס כלל. ויש מתירים לתמוך הימין בשמאל. ויש להחמיר, אם לא לצורך כגון שהכוס גדול). והיינו שלפי דעה הב' המתרת, לא אסרו אלא כשיד שמאל נוגעת בכוס להחזיקה, ולכן גרע יותר משמאל מסייעת בימין לקבל הדם מהקרבן. משא"כ כשיד שמאל אינה נוגעת בכוס, אלא מסייעת ביד ימין, מותר גם כאן. אמנם לדעה הא', שאוסרת גם כשיד שמאל מסייעת ליד ימין להחזיק הכוס, באמת בזה צריך ביאור, מהו טעם החילוק בין כוס של ברכה לבין קבלת דם הקרבן. והנה דעה הב' הוא הרמ"א סי' קפג ס"ד (והיינו דוקא שלא תגע השמאל בכוס, אבל אם נותן השמאל תחת הימין לסייעה מותר). ובמ"א (שם ס"ק ו) מביא הוכחה הנ"ל מהגמרא בשבת, אבל מסיים: "ובטור כתוב שמאל מהו שתסייע לימין, פירוש לסומכה בשמאלו ... ואם כן גם זה אסור, ולכן יש להחמיר אם לא לצורך". ולפי דעה זו יש לעיין מהו טעם ההפרש בין כוס של ברכה לבין קבלת דם הקרבן. ואולי הטעם שחומרה זו היא מדרבנן, ואין שבות במקדש. וכאן יש פרט מעניין, שמי שאסר בגמרא כאן (ברכות נא, א) לסייע בשמאל, הוא רב אשי. ומי שאסר בגמרא ביצה (כב, א) לסייע לנכרי לכחול העין בחולי קצת, הוא גם רב אשי. ומי שאמר בגמרא מכות (כ, ב) שניקף חייב מטעם מסייע, הוא גם רב אשי. ומי שהוכיח בגמרא שבת (צג, ב) שמסייע אין בו ממש, הוא גם רב אשי; לומר לך שאין כל סתירה בין כל ההלכות האלו, וכפי שנתבאר, שכל אחת מהן היא הלכה מיוחדת שיש בה טעם לאסור או להתיר. (ה) שוב מצינו, שגם במקום ששלושת הטעמים האלו אינם שייכים, לפעמים מסייע יש בו ממש לכאורה. והוא לעיל סי' יא ס"ד, לענין טוויית ושזירת הציצית על ידי ישראל דוקא (טוון נכרי או ששזר אפילו ישראל עומד על גביו ואומר לו שיעשה לשם ציצית פסולין, דנכרי אדעתיה דנפשיה קעביד ואינו חושש לדברי הישראל, אלא אם כן מסייע הישראל מעט). הרי שמסייע מועיל שיקרא כאילו הישראל עצמו טווה או שזר אותן. וכן מצינו לענין עיבוד הקלף לתפלין לעיל סי' לב סי"ב (אם עיבדו נכרי יש פוסלין ... ויש מכשירין כשישראל עומד על גביו ואומר לו שיעבדנו לשמו ... ומכל מקום לכתחילה צריך לסייעו קצת בעיבודה וכן נוהגים במדינות אלו). הרי גם בזה מועיל כשהישראל מסייע. אמנם מצינו הלכה גם לענין מצות, ושם נתפרש שאין הטעם בזה, שמה שהישראל מסייע הרי כאילו הוא עצמו עשאו, אלא שבזה משערים אנו שהנכרי עושה על דעת הישראל, כדלעיל סי' תס ס"א (אם באחד מהעסקים הללו נתעסק נכרי ... אין אדם יוצא בה לפי שהנכרי אינו שומע בקול ישראל המזהירו והוא עושה על דעת עצמו ואינו מתכוין לשם הפסח ... ויש חולקין על זה ... והעיקר כסברא הראשונה ומכל מקום בשעת הדחק ... וגם הוא יסייע קצת בלישתה, שאז עושה הנכרי על דעת הישראל המסייעו ולא על דעת עצמו), ושם נסמן (הערה 16). (ו) מכל מקום מבואר בקונטרס אחרון (סי' רסג סק"ג ד"ה ולא דמי): "אע"פ שמסייע אין בו ממש, עיין סי' שכ"ח ס"ג, אפשר דלענין ברכה מהני אפילו סיוע בעלמא". ובאגרות-קודש (חכ"ט אגרת יא'סה) לומד זאת הרבי מדין ניקף, לענין מי שאחר מניח לו תפלין אם צריך לברך (ולפענ"ד מברך בקל וחומר מניקף, דכיון שמזמין השערות מחויב מלקות מן התורה (מכות כ, ב), ופשיטא דבנדון דידן מברך ואין חשש שם שמים לבטלה).
1843. רוקח סי' שי (על ידי גוים מותר אפילו בביתו. וכן בי"ד בניסן. דאין שייך לומר אמירה לכותים שבות, כי אם גבי יום טוב ושבת וחולו של מועד). דעה הב' בשו"ע ס"א (יש מי שאוסר אפילו על ידי גוי, ויש מי שמתיר). רמ"א ס"א (וכן הוא המנהג). לבוש ס"א (ואף על גב דיש אוסרים על ידי גוי, משום דמדמינן מלאכת ערב פסח מחצות ואילך למלאכה דחול המועד, וכמו שאסור בחול המועד אפילו על ידי גוי, כמו שיתבאר לקמן סימן תקמ"ג סעיף א', כן הוא בערב פסח מחצות ואילך. אפילו הכי מותר על ידי גוי בערב פסח, משום דלא שייך אמירה לגוי שבות כי אם גבי שבת ויום טוב וחול המועד, אבל לא בערבי שבתות וימים טובים). והיינו כדלעיל סי' רמג סוף ס"א (ועיקר האיסור אמירה לנכרי בין בשבת בין ביו"ט אינו אלא מדבריהם כדי שלא תהא שבת קלה בעיני העם ויבאו לעשות בעצמן וכן ביום טוב ואפילו בחולו של מועד וכן בשאר כל איסורין שבתורה כמו שיתבארו במקומן). משא"כ ערב פסח אחר חצות שהוא קל יותר, וכמבואר ברמב"ם הל' יום טוב פ"ח הי"ח (לפיכך יום ארבעה עשר בניסן אסור בעשיית מלאכה מדברי סופרים כמו חולו של מועד, והוא קל מחולו של מועד). וטעם החילוק בינם נתבאר בפר"ח ס"א (דהעיקר כמאן דאמר דמלאכת חולו של מועד אסירא מן התורה, מה שאין כן באיסור מלאכה בערב פסח, שכבר ביררתי לעיל דלא הויא אלא מדרבנן, ואם כן נראה ברור להתיר על ידי גוי, וכסברת הרוקח, דהוה ליה גזירה לגזירה). ולא קיי"ל כחילוק זה, אלא שאף בחול המועד איסור המלאכה הוא רק מדברי סופרים, כדלעיל סי' לא ס"ב (חול המועד שמותר במלאכה מן התורה). ואף במלאכה דרבנן אסרינן אמירה לנכרי, כדלעיל סי' שז סל"ז (וכל דבר שאסור לישראל לעשות בשבת, אפילו מדברי סופרים, אסור לומר לנכרי לעשות בשבילו). וכן הוא לעיל סי' רמג ס"ג. סי' רמד סי"ב. סי' רנג סכ"א. סי' שו ס"ד. סי' שלג ס"ה. אך מכל מקום קיי"ל שערב פסח קל יותר מחולו של מועד (כדלקמן בהמשך הסעיף), והתירו לעשות בו מלאכות על ידי נכרי.
1844. מ"א סק"ג (וכל מה דשרי בחול המועד, כל שכן דשרי בערב פסח, כן משמע בגמרא ובפוסקים). והיינו כדתנן נה, ב (גורפין מתחת רגלי בהמה בי"ד, ובמועד מסלקין לצדדין). ופרש"י (ובמועד שחמור יותר אין משליכין לחוץ, אלא מסלקין לצדדים). ובגמרא שם (כאן בי"ד, כאן בחולו של מועד). והן ההלכות דלקמן סי"ט-כא. ח"י סוף סק"ד (וכתבו האחרונים, דכל מה דשרי בחול המועד כל שכן דשרי בערב פסח). ומכל שכן דאמרינן כן לענין מלאכה בערב שבת ויום טוב מן המנחה ולמעלה, כדלעיל סי' רנא ס"ה (שהרי אפילו בחול המועד מותר לו לעשות כל המלאכות על דרך זה, כמו שיתבאר בסי' תקמ"ב, וכל שכן בערב שבת מן המנחה ולמעלה, שהוא קל מחולו של מועד, לפיכך כל מה שמותר בחולו של מועד כל שכן שמותר בערב שבת).
1845. מו"ק יב, ב (תניא כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל משום ר' יוסי דבר התלוש מן הקרקע אפילו מקצתו אבוד מותר, והמחובר לקרקע אפילו כולו אבוד אסור ... רב חצדו ליה חצדא בחולא דמועדא, שמע שמואל איקפד, לימא שמואל כיחידאה סבירא ליה, לא חצדא דחיטי הוה דלא הוה פסיד). והכי קיי"ל שדבר האבד מותר אפילו במחובר לקרקע. טור ושו"ע סי' תקלז ס"א (דבר האבד, מותר לעשותו בחול המועד בלא שינוי. לפיכך בית השלחין (פירוש הארץ הצמאה) שהתחיל להשקותה קודם המועד, מותר להשקותה, שכיון שהתחיל להשקותה קודם לכן אם לא ישקנה עכשיו תפסד). ואפילו ספק דבר האבד מותר, כדלעיל סי' רמח קונטרס אחרון ס"ק ו (ובחול המועד ודאי שרי משום ספק פסידא, אפילו לעשות מלאכה גמורה שלא לצורך המועד, משום דהוה ליה ספק דבר האבד).
1846. משנה מו"ק יא, א (עושין ... מעשה הדיוט, אבל לא מעשה אומן). טור ושו"ע סי' תקמא ס"א (מותר לעשות ... מעשה הדיוט, אבל לא ... מעשה אומן).
1847. טור סי' תקמא (מסרגין המטות ... בצריך לה במועד), וב"י שם סוד"ה מסרגין (ולי נראה כי מעשה הדיוט הוא מותר, ובלבד שיהיה לצורך המועד). מ"א שם סק"א (ודוקא לצורך המועד כמ"ש סי' תק"מ ס"ה). והיינו מ"ש המ"א בסי' תקמ ס"ק ז (אף על פי שהוא לצורך המועד אסור מעשה אומן). הרי שלצורך המועד התירו מעשה הדיוט.
1848. אליה זוטא סוף סק"ד (ונראה לי דכל הני דמותרין לגלח בחול המועד, שיתבארו בסי' תקל"א, הוא הדין דמותרין אחר חצות בערב פסח).
1849. משנה מו"ק יג, ב (ואלו מגלחין במועד, הבא ממדינת הים ומבית השביה והיוצא מבית האסורין). טור ושו"ע סי' תקלא ס"ד (ואלו מגלחין במועד, מי שיצא מבית השביה ולא היה לו פנאי לגלח קודם המועד, ומי שיצא מבית האסורים).
1850. מהרי"ל הל' יום טוב סי' א (ערב פסח יש לו דין אחר, שאסור לספר, וגם לא ליטול צפורנים, מחצי יום ואילך, ודינו ככל דין חול המועד). שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (יגלח כל אדם קודם ערב פסח ... וכן נטילת צפורנים). מ"א סקי"ג (וכתבו מהרי"ל ומהרי"ו דאסור ליטול הצפרנים. עסי' תקל"ב).
1851. אליה זוטא סק"ד (ולי נראה להקל כששכח לחתוך קודם חצות, דגם בחול המועד גופיה רוב מתירין, אך אנחנו נוהגין לאיסור כדלקמן סימן תקל"ב. ועוד הא בהרבה דברים קיל ערב פסח מחול המועד).
1852. טור ושו"ע שם ס"א (מותר ליטול צפרנים בין דיד בין דרגל, אפילו במספרים. הגה, אבל יש מחמירין ואוסרים, וכן הוא המנהג).
1853. אליה זוטא שם (ולי נראה להקל כששכח לחתוך קודם חצות). ח"י סק"ד (וגיסי הרב בספרו אליהו זוטא מתיר בנטילת צפרנים, אם שכח ליטול קודם חצות).
1854. ראבי"ה סי' תצה (ונראה לי דהני מילי כגון שהוא עושה מלאכה להשתכר, אבל מתקן בגדיו לכבוד שבת ויום טוב). הובא ברא"ש פ"ד סי' א, ובטור. ב"י ד"ה כתב המרדכי (דמתקן כליו לשבת ויום טוב לאו תופר קאמר, אלא תיקון בעלמא קאמר, דלאו מלאכה גמורה היא ... אבל עושה מלאכה גמורה, כגון תופר בגדיו, אפילו לצורך שבת ויום טוב). שו"ע ורמ"א ס"ב (במה דברים אמורים כשעושה מלאכה להשתכר, (או בחנם והוא מלאכה גמורה לתפור בגדים ממש), אבל מתקן הוא כליו ליום טוב). לבוש ס"ב (כגון לתפור בגדים חדשים ממש). אליה זוטא סק"ג (כן פירש הב"י דברי הטור, דבמלאכה גמורה אף לצורך יום טוב אסור, אף בחנם ... דאפשר דלשון כשעושה מלאכה מיירי בתיקון, וקמ"ל דאף בתיקון אסור להשתכר ... כלל העולה לדינא במלאכה גמורה אף בחנם ולצורך יום טוב אסור. אבל תיקון, אף לחבירו מותר, בחנם לצורך יום טוב. אבל בשכר אסור אף תיקון. וכן שלא לצורך יום טוב, אף תיקון ובחנם אסור). והיינו בערב פסח, משא"כ בחול המועד, נתבאר בשו"ע סי' תקמא ס"ד (אסור לתקן מלבושיו ומנעליו הקרועים). ולא נתבאר שם חילוק בין תפירת בגד חדש לבין תיקון בגד שנקרע. ואילו בערב שבת, נתבאר לעיל סי' רנא ס"ג (לקבוע עצמו למלאכה גמורה אין איסור, אלא כשאינה לצורך השבת, או אפילו לצורך השבת אלא שעושה בשכר, אבל לעשות לצורך השבת בחנם, כגון לתפור בגדים לצורך השבת, בין לו בין לחבירו בחנם, מותר כל היום). היינו שבזה מותר אפילו תפירת בגד חדש, לצורך השבת ובחנם.
1855. ב"י שם (כותב ספרים לאחרים, אפילו בחנם אסור). לבוש שם (מי שכותב ספרים ...לאחרים, אפילו בחנם אסור). פר"ח ס"ב (ומיהו לכתוב לאחרים, אף בחנם לכולי עלמא אסיר). אליה זוטא ס"ק ד (דהוי כמלאכה גמורה דאסור אף לצורך מצוה). והיינו בערב פסח. ואילו בערב שבת, נתבאר לעיל סי' רנא ס"ג (וכן מותר להעתיק ספרים ללמוד בהם, בין שכותב לעצמו בין שכותב לחבירו בחנם, דכיון שהוא דבר מצוה הרי זה כלצורך שבת).
1856. באופנים שנתבארו בשו"ע ורמ"א סי' תקמה סעי' א ואילך.
1857. רא"ש פ"ד סי' א (וכן מי שכותב לעצמו ספרים דרך לימודו מותר כל היום). טור ושו"ע ס"ב (וכן מי שכותב ספרים לעצמו דרך לימודו, מותר). * מהלשון "אבל מותר" (ולא "וכן מותר") נראה לכאורה, שבזה יש הפרש בין חול המועד לבין ערב פסח. אמנם ההלכות שנתבארו לפנינו כאן, הותרו אף בחול המועד, כמבואר בשו"ע סי' תקמה ס"ד (ואם שמע דבר חידוש, מותר לכתבו כדי שלא ישכח. וכן אם ראה ספר מחודש, מותר להעתיקו אם לא ימצא להעתיקו לאחר המועד).
1858. ב"י שם (אף על גב דמלאכה היא, כיון דלעצמו ודרך לימודו הוא כותבם, לא מיחזי כמלאכה). לבוש שם (דכיון דדרך לימודו ולעצמו הוא, לא מחזי כמלאכה).
1859. אליה זוטא סק"ג (דכיון שכותב לעצמו דרך למודו אינו מכוין לכתיבה גמורה והגונה, ולא הוי מלאכה גמורה רק כתיקון, כדמשמע בלבוש). וכעין זה, לענין כתיבת אגרות שלום, כמבואר ברמב"ם הל' יום טוב פ"ז הי"ד (ומותר לכתוב אגרות של שאלת שלום במועד, וכותב חשבונותיו ומחשב יציאותיו, שכתיבות אלו אין אדם נזהר בתקונן מאד ונמצאו כמעשה הדיוט במלאכות).
1860. הגהת סמ"ק סי' קעה אות ד (מצאתי כתוב דמותר לכתוב חדושין בחולו של מועד ... דברים שהם חדשים אצלו וירא שמא ישכחם). שו"ע סי' תקמה ס"ט (ואם שמע דבר חידוש, מותר לכתבו כדי שלא ישכח. וכן אם ראה ספר מחודש, מותר להעתיקו אם לא ימצא להעתיקו לאחר המועד). הגהת הלבוש שם ס"ט (דכשכותב חידוש ששמע אין אדם נזהר מאד בתיקון כתיבתו, שאין כוונתו אלא שלא תשכח מפיו). ט"ז שם סקי"ג (משמע דלא שנא שמע החידוש מאחר, ולא שנא חידשו הוא עצמו, אם הוא בר הכי שיוכל לחדש כראוי. וגם הטעם שמא ישכח שייך גם בזה, דהרבה זמנין שאדם שוכח מה שחידש הוא כבר, ואינו יכול לחדשו אחר כך). ולענין ערב שבת נתבאר לעיל סי' רנא ס"ג (להעתיק ספרים ללמוד בהם ... כיון שהוא דבר מצוה הרי זה כלצורך שבת).
1861. בנושא זה של מקום שנהגו, נתבארו בשוע"ר כמה הלכות: (א) הפלגה בערב שבת – נתבארה לעיל סי' רמח ס"ב. (ב) עשיית מלאכה בערב פסח קודם חצות – נתבארה כאן. (ג) אכילת צלי בליל פסח – נתבארה לקמן סי' תעו. (ד) יום טוב שני של גלויות בחוץ לארץ – נתבארה לקמן סי' תצו ס"ז ואילך. (ה) הדלקת הנרות לכבוד יום הכיפורים – נתבארה לקמן סי' תרי ס"א. כל ההלכות האלו נתבארו בפרק מקום שנהגו (נ, א – נה, ב). * בסעיפים שלפנינו נתבאר דין היוצא ממקום שנהגו במנהג אחד למקום לנהגו במנהג אחר: (א) מתי חל עליו מנהג המקום שבא לשם, ומתי חל עליו מנהג המקום שיצא משם. (ב) גם כשאינו חייב במנהג המקום שבא לשם, לפעמים צריך לנהוג כן, כדי שלא יבוא לידי מחלוקת. (ג) גם כשאין בו דין מנהג, יש בו לפעמים דין נדר כל אנשי העיר, ויתבאר לקמן סט"ז-יז. (ד) גם כשאין בזה חשש מחלוקת, יש בו לפעמים חשש אגודות אגודות, ויתבאר לקמן סי' תצג ס"ז.
1862. משנה ריש פרק ד דף נ , סוע"א (מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין). טור ושו"ע ס"ג (קודם חצות, מקום שנהגו לעשות מלאכה, עושין. מקום שנהגו שלא לעשות, אין עושין).
1863. גמרא שם נ, סוע"ב (אמר להו כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך). רש"י חולין צג, רע"ב (אל תטוש תורת אמך, מנהג מקומך, שאתה מבבל ושם נוהגין בו איסורא). שו"ע יו"ד סי' ריד ס"ב (קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם, ואפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה, אלא שנוהגין כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה). מ"א כאן ס"ק ד (דמנהג שנהגו מחמת גדר, כגון הכא, בניהם אין רשאין לשנות מנהגם). ח"י ס"ק ו (חלה עליהם ועל זרעם והבאים לדום שם). וכן הוא לעיל סי' רמט קונטרס אחרון ס"ק א (שאין אנו חייבים אלא שלא לבטל מנהג אבותינו משום שנאמר ואל תטוש תורת אמך). סי' תסא סכ"ז (שאין לנו להקל בדבר שאבותינו נהגו בו איסור, משום שנאמר ואל תטוש תורת אמך). לקמן סי' תעו ס"א (ואף בניהם אחריהם אינן רשאין לשנות מנהג אבותיהם). יו"ד סי' ב ס"ק ב (מכל מקום אינה אלא מדרבנן, משום ואל תטוש תורת אמך, שלא לשנות מנהג אבותינו).
1864. משא"כ אם עברו לגור בעיר אחרת שנוהגים בו היתר, כדלקמן סעיף יב.
1865. משלי א, ח. גמרא שם.
1866. פר"ח ס"ד ד"ה וראיתי (משמעות כל הפוסקים שאין לחלק בין דעתו לחזור מיד, לדעתו לחזור לאחר זמן, והכי נקטינן), ויתבאר לקמן ס"י (והערה 56).
1867. רב אשי נא, א (הני מילי היכא דאין דעתו לחזור). חולין יח, ב (ר' זירא אין דעתו לחזור הוה). רא"ש פ"ד סי' ד (וקי"ל כרב אשי דהוא בתראה, ויש לאדם לילך אחר מנהג המקום שדעתו להשתקע שם, בין לקולא בין לחומרא). ר"ן שם (יז, ב) ד"ה ורבה (אם נוהגין איסור בדבר אחד, הרי הן כאילו קבלו עליהם לנהוג אותו איסור עליהם ועל כל הנלוים עליהם, וכל הנכנס באותו מקום, אם אין דעתו לחזור חייב לנהוג איסורא באותו דבר מן הדין), וד"ה נמצינו (כל הנכנס מעיר אחרת לתוכה, ואין דעתו לחזור לעירו, הרי הוא כבני העיר). טור ולבוש ס"ד (ואם דעתו להשתקע נוהג כמותם ואסור). טור ושו"ע יו"ד סי' ריד ס"ב (וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם, הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתן). ש"ך יו"ד סי' ריד סק"ח (ולענין דינא נראה כסברת הרא"ש וסיעתו, דלעולם יש לו לעשות כמנהג המקום שדעתו להשתקע שם, בין לקולא בין לחומרא). ח"י סק"ט (מבואר דסברי, דעיקר המנהג חל על האדם, מקום שדעתו להיות שם חל המנהג מדינא, כי כל עיר ועיר מקבלין על עצמן מנהגם ועל הנלווים להם ... אם אין דעתו לחזור צריך לקיים המנהג שהלך לשם). וכן הוא לקמן סי' תעו ס"א (ואף מי שבא לדור שם ממקום שנהגו לאכול, אסור לו לאכול, עיין סי' תס"ח). סי' תצו ס"ט (אם אין דעתם לחזור למקומן ... נעשו כבני חוץ לארץ מיד).
1868. ר"ן שם ד"ה ורבה (כל שאין דעתו לחזור נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם מדינא ואפילו בצנעא). לבוש ס"ד (ואם דעתו להשתקע נוהג כמותם ואסור אפילו בצנעה). כלבו סי' מח (וכתב תורת המנהגות ... הגיע לישוב ואין דעתו לחזור, נעשה כמותן, ואוסר בין במדבר בין בישוב). ח"י ס"ק ט (אם אין דעתו לחזור צריך לקיים המנהג שהלך לשם, אפילו בצנעא לא יעשה, אפילו במדבר, כיון שחל עליו המנהג שהוא עכשיו שם מדינא).
1869. חולין קי, א (אמר ליה ולית לך נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם, אמר ליה חוץ לתחום אכלתינהו). כלבו סימן מח (וכתב תורת המנהגות ... וכל זמן שלא הגיע לישוב, אפילו אין דעתו לחזור מותר, לפי שעדין לא הוקבע להיות כמותן). ר"ן שם בסופו (אפילו אין דעתו לחזור נמי שרי, דחוץ לתחום אכלתינהו). מ"א סק"ח (ואם הוא עדיין חוץ לתחום העיר, אפילו אין דעתו לחזור שרי (הר"ן)). ח"י שם (אכן אם לא הגיע עדיין לתחומו של עיר פעם אחת, אינו מחויב לעשות כמנהגם. וכן כתב הכלבו בהלכות פסח סשם תורת המנהגים). וכן הוא לקמן סי' תצו ס"ט (אבל כל זמן שלא הגיעו לתוך התחום של עיר מעיירות של חוץ לארץ, עדיין לא הוקבעו להיות כבני חוץ לארץ, ומותרים לעשות מלאכה ביום טוב שני, והרי הם עדיין כבני ארץ ישראל לכל דבר), ושם נסמן.
1870. וכדין ההולך ממקום שנוהגים בו איסור ובא למקום שנוהגין בו היתר, ואין דעתו להשתקע שם, שנתבאר לקמן סי"ג (נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, ואסור לו לעשות מלאכה בין בצנעה בין בפרהסיא). וכן הוא לקמן סי' תצו ס"ט (אם הגיעו תוך תחום לעיר מעיירות שבחוץ לארץ ... נעשו כבני חוץ לארץ מיד, ואסורין לעשות מלאכה ביום טוב שני, בין תוך התחום בין חוץ לתחום), ושם נסמן.
1871. רב אשי נא, א (הני מילי היכא דאין דעתו לחזור, ורבה בר בר חנה דעתו לחזור הוה). רא"ש פ"ד סי' ד (משום שהיה דעתו לחזור לארץ ישראל, ולהכי לא נהג חומרי המקום שהלך לשם). ר"ן שם ד"ה ונמצינו (הנכנס מעיר אחרת לתוכה ודעתו לחזור, בכי האי גוונא לא חיילי עליה חומרי מקום מדינה). טור (ואם דעתו לחזור למקומו ינהג כמנהג אנשי מקומו).
1872. פר"ח ס"ד ד"ה ובתוספות (משמעות כל הפוסקים שאין לחלק בין דעתו לחזור מיד לדעתו לחזור לאחר זמן, והכי נקטינן). * בדין זה של דעתו לחזור, ישנה מחלוקת בין הרדב"ז לפר"ח: הרדב"ז ביאר הלכה זו בשו"ת שלו ח"ד סי' עג (ומה נקרא מיד, ומה נקרא לאחר זמן, כל מי שבא למכור סחורה משם, או לקנות סחורה בכאן, או העולים לירושלים לזיארה [=נסיעה למקומות הקדושים], נקראו דעתו לחזור מיד. אבל הבאים לישא וליתן ולהרויח, או לעשות מלאכתו, או ללמוד תורה, אעפ"י שלא עקרו דירתם משם נקרא דעתו לחזור לאחר זמן. ואם עקר דירתו משם ואשתו ובניו, אעפ"י שדעתו לחזור להתיישב בארץ ישראל, לא נקרא דעתו לחזור, כיון שנתיישב במצרים). וחלק עליו בפר"ח ס"ד (וראיתי להרדב"ז ... שלעולם אינו נוהג אותם אם אין דעתו לחזור מיד, ואעפ"י שדעתו לחזור לאחר זמן ... ואני אומר שמאחר שאחד מהפוסקים המפורסמים ז"ל לא ביארו זה שאין לסמוך עליו ... אלא ודאי לא סבירא לן לחלק בין דעתו לחזור מיד לדעתו לחזור אחר זמן ... אף בדעתו לחזור לאחר זמן מרובה הדין כך ... משמעות כל הפוסקים שאין לחלק בין דעתו לחזור מיד לדעתו לחזור לאחר זמן, והכי נקטינן. ומיהו מודינא ודאי במי שעוקר דירתו ואשתו ובניו לילך לאיזה מקום לישא וליתן ולהרויח, אף שדעתו לחזור ולהתיישב למקומו הראשון, לא מקרי דעתו לחזור, דסתמא דמילתא כיון דעקרינהו לאינשי ביתיה, כל שמוצא פרנסתו מרווחת באותו מקום שהלך לשם אינו זז משם. זולתי אם עקרן להוליכן לזיהרא של ארץ ישראל, או להבריחן ממגפה בר מינן, או מחמת סבה אחרת כיוצא בה, שאז הדבר ברור דבכל גוונא דעתו לחזור מיקרי וכדכתיבנא). ולפום ריהטא הי' נראה לומר שחולק עליו בשנים: (א) הרדב"ז סובר שאם אין דעתו לחזור עד לאחר זמן מרובה, חלו עליו חומרי אותו מקום. והפר"ח סובר שדוקא אם דעתו להשתקע שם לעולם, חלו עליו חומרי אותו מקום. ורבינו פסק כהפר"ח, כאן ולעיל ס"ט (כדלעיל הערה 50). (ב) הרדב"ז סובר שאם נסע יחד עם אשתו, חלו עליו חומרי אותו מקום בכל אופן. והפר"ח מודה לדבריו דוקא אם נוסעים כדי לשהות שם במשך תקופה לעניני פרנסה, משא"כ אם נוסעים לשם כדי להיות במקומות הקדושים, ולחזור מיד למקומם, לא מועיל מה שנוסע עם אשתו. דין הנוסע עם אשתו נתבאר לקמן סי' תצו ס"י (העוקר דירתו עם אשתו מארץ ישראל לחוץ לארץ, אף על פי שדעתו לחזור דינו כמי שאין דעתו לחזור). והוא כדברי הרדב"ז. וכן פסק במ"א סי' תצו ס"ק ז (והעוקר דירתו עם אשתו מארץ ישראל לחוץ לארץ, אף על פי שדעתו לחזור, דינו כמי שאין דעתו לחזור (רדב"ז)). אמנם הפר"ח מודה לדבריו רק כשעוקר לשם לתקופת זמן (ומיהו מודינא ודאי במי שעוקר דירתו ואשתו ובניו ... זולתי אם עקרן להוליכן לזיהרא של ארץ ישראל, או להבריחן ממגפה בר מינן, או מחמת סבה אחרת כיוצא בה, שאז הדבר ברור דבכל גוונא דעתו לחזור מיקרי וכדכתיבנא). ואפשר, שגם הרדב"ז וסיעתו, לא מיירי אלא כאמור בלשונו (ואם עקר דירתו משם ואשתו ובניו). וכך דייקו גם המ"א ורבינו לקמן שם (העוקר דירתו עם אשתו); כי עצם עקירת הדירה עם אשתו למקום אחר, נותנת האפשרות שיחליטו להשתקע שם. משא"כ אם נוסעים יחד למקומות הקדושים, בפרט בימינו שנוסעים בכרטיס הלוך וחזור, וכל הבית ותכולתו נשארים במקום שיצאו משם, גם הרדב"ז וסייעתו יודו שלא חל עליהם דין המקום שבאו לשם. ולפי זה יוצא, שאין מחלוקת בינם כלל, לענין הנוסע עם אשתו ובניו. ואם כן קיי"ל לגמרי כדעת הפר"ח: (א) אם דעתו להשתקע לעולם, דינו כמקום שבא לשם. (ב) אם דעתו לחזור, אפילו אחר זמן מרובה, דינו כמקום שיצא משם. (ג) אם עוקר דירתו עם אשתו, אף שדעתו לחזור אחר כך, דינו כמו שבא לשם. (ד) אם נוסע עם אשתו למקומות הקדושים וכיו"ב, ודעתו לחזור, דינו כמקום שיצא משם. * לפי כל האמור לעיל יש לבאר את משמעות דברי רבותינו בהלכה זו: (א) בשו"ת תורת שלום לכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע סי' כג, כותב בשנת תער"ב, אודות המשפיע והתלמידים שנשלחו על ידו לפתוח את ישיבת תורת אמת בחברון (בדבר הנהגת יום טוב הבע"ל, לפי דעתי הבחורים יחיו באשר דעתם לחזור אי"ה, יתנהגו בכל דבר כבני חוץ לארץ. ואתה באשר אתה עם בני ביתך יחיו, תתנהג כבני ארץ ישראל). והיינו אף שהנסיעה היתה למשך שנת הלימודים תער"ב, מכל מקום לענין התלמידים נחשב זה דעתו לחזור, כדעת הפר"ח, ואילו לענין המשפיע שנסע עם אשתו, כיון שעקרו דירתם לשם, נחשבים אין דעתו לחזור. (ב) באגרות קודש חי"ז אגרת ו'קצג (בן ארץ ישראל שנסע עם בני ביתו לחוץ לארץ, איך ינהג בהנוגע ליום טוב שני שני של גליות. מנהגנו בפועל וגם בפשיטות שינהג כמנהג המקום שבא לשם, ובפרט שבא עם בני ביתו. והוא הדין להיפך, בן חוץ לארץ שנסע עם בני ביתו לאה"ק ת"ו נוהג כמנהג ארץ ישראל. ומובן שהנ"ל הוא אפילו באם קס"ד לחזור לאחר זמן למקום שבא משם (כי באם נסע על מנת להשתקע, הנה מאי קמ"ל)). נתפרש כאן דמיירי שאינו ברור עדיין שיחזרו, אלא שיש להם "קס"ד לחזור לאחר זמן למקום שבא משם", ובזה אפשר שגם הפר"ח יודה שדינו כמנהג המקום שבא לשם, אפילו אם נוסע לבדו, "ובפרט שבא עם בני ביתו". גם אפשר לפרש דמיירי שבודאי דעתם לחזור, אלא שלענין יום טוב של גלויות נוספה כאן דעת הראב"ן, דלקמן סי' תצו סי"א (בני חוץ לארץ שבאו לארץ ישראל אף על פי שדעתן לחזור אין עושין אלא יום אחד כבני ארץ ישראל ויש חולקין). והאריכו לדון בזה בכמה מקומות (ראה נתיבים בשדה השליחות ח"א ע' קלח ואילך).
1873. רב ספרא פסחים נב, רע"א (ביישוב לא עבידנא מפני שינוי המחלוקת ... במדבר מותר). רמב"ן במלחמות יז, א (והיינו דאמר רב ספרא ביישוב לא קא עבידנא מפני המחלוקת, וחוץ לתחום אין בו משום מחלוקת). מ"א סי' תצו סק"ז (דחוץ לתחום מקרי (מדבר) כמ"ש במלחמות). וכן הוא לקמן סי' תצו ס"ז (בני ארץ ישראל שבאו לחוץ לארץ, אסורים לעשות מלאכה ביום טוב שני בישוב ישראל, אפילו בצנעא, ואפילו במדבר אם הוא תוך התחום לעיר שישראל דרין בה, ואפילו דעתם לחזור למקומם, מטעם שנתבאר בסי' תס"ח).
1874. תוס' שם ד"ה ביישוב (ביישוב לא עבדינן, אפילו בצינעא, ואפילו דעתו לחזור, דלא אפשר למלאכה בצינעא כמו שאר דברים). ר"ן יז, ב (יש לומר דלא דמי מלאכה לאכילה, דמלאכה קלא אית ליה, וכל ביישוב מפרסמא מילתא). מ"א סק"ז (דמלאכה אי אפשר לעשות בצנעה, כמו שאר דברים דשרי כשדעתו לחזור (תוס' ור"ן)), וסקי"ב (דכללא הוא לכל מידי דאכילה ושאר דברים מותרין בצנעה, חוץ ממלאכה דאי אפשר לעשות בצנעה, לכן לא שרי אלא במדבר כמו שכתבתי). ח"י ס"ק ט (רק במלאכה, דהוי דבר מפורסם, אסור לעשות בצינעא).
1875. בעל המאור שם (טז, ב) ד"ה אבל (שאם הם כותאי, או בני מדינה, אין להתירם בפניהם מפני המחלוקת, והוא נוהג היתר לעצמו ביחיד, אם דעתו לחזור). מ"א סקי"ב (דכללא הוא לכל מידי דאכילה ושאר דברים מותרין בצנעה), ובסי' תצו סק"ד (דשאר דברים, כל שדעתו לחזור שרי לעשות בצנעה (כמש"ל סימן תס"ח)).
1876. גמרא נא, א (כי אתא רבה בר בר חנה אכל דאייתרא (ואותו חלב שבמקום היתר, אוכלין בני ארץ ישראל ובני בבל נוהגין בו איסור, רש"י). עול לגביה רב עוירא סבא ורבה בריה דרב הונא, כיון דחזינהו כסייה מינייהו. אתו ואמרו ליה לאביי, אמר להו שווינכו ככותאי (דאמרינן לעיל דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהן, ואוקמה רב חסדא בכותאי, רש"י)). ר"ן יז, ב ד"ה ורבה (כיון דבצנעא הוה אכיל ליה, דאיהו לא ידע דליעיילי גביה, אפילו מצאוהו אוכל ויושב לא היה נופל מחלוקת בכך בין תלמידי חכמים, שכבר היו יודעין שבדין היה עושה). פר"ח שם ד"ה והרשב"א בתשובה (הר"ן, דאף בפני תלמיד חכם צריך לכסות מפני המחלוקת, ושאני התם דכיון דבצינעא הוה אכיל ליה, דאיהו לא הוה ידע דליעיילו גביה, מעתה אפילו מצאוהו אוכל ויושב לא היה נופל מחלוקת בכך בין התלמידי חכמים, לפי שכבר היו יודעים שכדין היה עושה). והיינו שמי שהוא תלמיד חכם, כיון שהתחיל בצנעה, אין צריך לכסותו מפניו. אבל מי שאינו תלמיד חכם צריך לכסות מפניו, שלא יביא הדבר למחלוקת. * ואף שיתבאר לקמן סט"ז (צריך ליזהר שלא להקל בפני המון עם, שלא ילמדו ממנו לזלזל באיסורין, ויבואו על ידי כן לזלזל בשאר איסורין שהן אסורין מן הדין), ולא רק מחשש שיבא לידי מחלוקת (ראה מראי מקומות וציונים). התם מיירי במנהג שאינו חשוב כלל, עד ש"אף שדעתו להשתקע שם, לא חלה עליו חומרא זו". ולכן אם מקיל בפני המון עם, "ילמדו ממנו לזלזל באיסורין". משא"כ הכא שהוא מנהג חשוב, ומה שהוא אינו נוהג בו, היינו כיון שדעתו לחזור למקום שאין נוהגים בו. זה בודאי לא יביא לזלזול באיסורין, רק לידי מחלוקת. משא"כ התלמיד חכם "יודע שהדבר תלוי במנהג", ולכן גם אם ינהג בפניו, לא יביא הדבר לזלזול במצוות, ולא לידי מחלוקת.
1877. חולין יח, ב (כי סליק רבי זירא אכל מוגרמת דרב ושמואל ... ור' זירא לית ליה נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם ... הני מילי היכא דדעתו לחזור, ר' זירא אין דעתו לחזור הוה). רא"ש פ"ד סי' ד (ויש לאדם לילך אחר מנהג המקום שדעתו להשתקע שם בין לקולא בין לחומרא). ר"ן שם ד"ה ונמצינו (עד שיעקור דירתו משם ויקבענה בעיר אחרת, דבכי האי גוונא פקעו מיניה חומרי מקום שיצא משם). טור (אם דעתו להשתקע למקום שבא שם יעשה כמנהגם בין לחומרא בין לקולא). שו"ע יו"ד ריד סוף ס"ב (ואף בדברים שהיו אסורים בהם בעירם מפני מנהגם, ואין מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור, הותרו בהם, אם אין דעתם לחזור). מ"א סק"ט (אין דעתו לחזור, נוהג אפילו כקולי מקום שהלך לשם, כדאי' פ"ק דחולין. וכ"כ הר"ן. וכ"ה בסוס"י רי"ד ביו"ד).
1878. כמו בהולך ממקום שנהגו למקום שלא נהגו, שנתבאר לעיל ס"י (ומכל מקום כשעדיין לא הגיע לתוך תחומה של אותה העיר, לא חלו עליו עדיין חומרי אותה העיר).
1879. גמרא חולין שם (נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם ... הני מילי היכא דדעתו לחזור). ר"ן טז, ב (מתניתין בשדעתו לחזור מתוקמא, וראיה מדאמרינן פ"ק דחולין ... ור' זירא לית ליה נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, ואסיקנא הני מילי בשדעתו לחזור, ור' זירא אין דעתו לחזור הוה, ופשטא דמתניתין נמי הכי מוכח, ומשום הכי קתני ההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין, כיון שדעתו לחזור נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם מדינא), ודף יז, ב ד"ה ונמצינו (וכל היוצא מתוכה, ודעתו לחזור, חייב גם כן בו, ואפילו בצנעא). טור (אם דעתו לחזור למקומו ינהג כמנהג אנשי מקומו). לבוש ס"ד (ואם דעתו לחזור נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם, ואסור לו לעשות מלאכה מדינא). פר"ח ס"ד ד"ה והר"ן (פירוש מתניתין כשדעתו לחזור מתוקמא, וראיה מדאמרינן פרק קמא דחולין כי סליק רבי זירא כו', ומשום הכי קתני בהולך ממקום שאין עושין למקום שעושין, כיון שדעתו לחזור נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם מדינא).
1880. משנה נ, א (ההולך ... ממקום שאין עושין למקום שעושין, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ... ואל ישנה אדם מפני המחלוקת). כפירוש רבא שם נא, ב (והכי קאמר אין בזו מפני שינוי המחלוקת, מאי קא אמרת הרואה אומר מלאכה אסורה, מימר אמרי כמה בטלני הוי בשוקא). רמב"ם הל' יום טוב פ"ח ה"כ (ואף על פי כן לא יתראה בפניהם שהוא בטל מפני האסור, לעולם אל ישנה אדם מפני המחלקות). מגיד משנה שם (ומכאן למד רבינו שלא יתראה בפניהם שהוא בטל מפני האיסור). שו"ע ס"ד (ואעפ"כ לא יתראה בפניהם שהוא בטל מפני איסור, לעולם אל ישנה אדם מפני המחלוקת). לבוש ס"ד (אלא יראה עצמו כאילו אין לו מה לעשות). * ויתירה מזו, שאף אם הוא דר בעיר הזאת שנוהגים היתר, והוא מחמיר על עצמו, אם הוא מתראה לפניהם, יש בזה אף משום לא תתגודדו (אף במקום שאין לחשוש משום מחלוקת), כדלקמן סי' תצג ס"ז (עושה כן מחמת חומרא בעלמא, שמחמיר על עצמו לחוש לדברי המחמירין ... הוא מתראה שעושה כן לפי שכן ראוי לעשות לכל אדם, מפני שהעיקר הוא כהמחמירין, שאז נראה הדבר כשתי תורות, שהוא מחמיר ואנשי המקום מקילין ... יש בזה איסור לא תתגודדו, כלומר לא תעשו אגודות אגודות. אפילו אם הוא בענין שאין לחוש למחלוקת, כגון שאין הוא יחידי בעיר, אלא הרבה מאנשי המקום נוהגין כך והרבה מהן נוהגין כך ואין מקפידין זה על זה כלל). משא"כ אם אינו מתראה לפניהם, אין בזה משום לא תתגודדו, כדאמרינן ביבמות יג, ב (אקרי כאן לא תתגודדו, לא תעשו אגודות אגודות ... אמר ליה התם הרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה). ופירש"י (לא דמי לשתי תורות, דהרואה את זה שאין עושה מלאכה אומר דאין לו מה לעשות). וכן הוא לעיל סי' קסא ס"ח (ואם נוטל ידיו בפני רבים, במקום שנוהגים ליטול עד מקום חיבור האצבעות לבד, אין לו להחמיר בפניהם, שלא יהא נראה כב' תורות ח"ו בעיניהם). * ומה שלא הוזכר כאן איסור לא תתגודדו (רק איסור מחלוקת), היינו כדאמרינן ביבמות שם (עד כאן לא שנית מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין. אמר ליה אמינא לך אנא איסורא ... ואת אמרת לי מנהגא). ופרש"י (דהתם לכו"ע שרי. ומיהו באתרא דאחמור לא ישנה את דרכו מפני המחלוקת). ועל פי זה מסיק במ"א סי' תצג ס"ק ו (ואם כן למדנו מזה, דדבר שאינו אלא מנהג לא אמרינן בי' לא תתגודדו. ובדבר שהוא אסור, אף שהוא מצד מנהג, שייך לא תתגודדו). וכן הוא בשו"ת צמח צדק או"ח סי' פה (כי מבואר במ"א סי' תצ"ג ס"ק [ו], שבמנהג אין בו משום לא תתגודדו, זולת מנהג שיש בו איסור). וכל זה הוא לענין לא תתגודדו, משא"כ לענין מחלוקת, חוששים לו אף במנהג גרידא. ויתירה מזו, שבמקום מחלוקת נדחה לגמרי המנהג, כלקמן סי"ד (ואם הוא בענין שאי אפשר לו להחמיר אלא אם כן יודע הדבר להמון עם, לא יחמיר כלל אלא ינהג היתר כמותם, שגדול השלום, ויש לו לעבור על מנהג מקומו מפני השלום).
1881. רמב"ם שם (וכן מי שדעתו לחזור למקומו נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר. והוא שלא יתראה בפני אנשי המקום שהוא בו מפני המחלוקת). שו"ע שם. ומפרש רבינו את תוכן ההוספה הזאת, שכן הוא לא רק במלאכה (כמבואר בסעיף הקודם), אלא אף בכל שאר החומרות שנהגו במקום שיצא ממנו, לא יתראה בפני אנשי אותו מקום (ראה משנ"ב ס"ק כב).
1882. תוס' נב, א ד"ה ממקום (אסור לשנות מפני המחלוקת אפילו לקולא ... ומיהו יש לומר, אי מדאורייתא חייב לבער, משום מחלוקת לא יעבור על דברי תורה). רא"ש פ"ד סי' ד (אפילו ההולך ממקום שמחמירין למקום שמקילין, ואפילו דעתו לחזור, יש לנהוג כקולי המקום שהלך לשם, ואל יחמיר כמנהג מקומו מפני המחלוקת בדבר שניכר בו שינוי מנהג, כדמוכח לקמן ... ואין בזה משום מחלוקת דמימר אמרינן מלאכה הוא דלית ליה פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא, משמע הא לא אפשר בלא מחלוקת, היה לו לעשות מלאכה עמהם, דגדול השלום, ויש לו לעבור על מנהג מקומו, כיון דלית ביה איסורא דאורייתא, אלא שנהגו בו איסור להחמיר עליהן). טור (אבל בפניהם, אם יש לחוש למחלוקת אם ישנה ממנהגם, יניח מנהג אנשי מקומו וינהוג כמנהגם, אפילו נהגו להקל). ב"ח ד"ה אבל (פירוש דוקא בדבר שניכר בו שינוי מנהג אם לא יעשה אותה מלאכה כמותם, יש לו לעשות אותה מלאכה עמהם, דגדול השלום, ויש לו לעבור על מנהג מקומו, כיון דלית ביה איסורא דאורייתא, אלא שנהגו בו איסור להחמיר עליהם).
1883. כבר הובא בהערה הקודמת, מהתוס' (אי מדאורייתא ... לא יעבור), ומהרא"ש והב"ח (ויש לו לעבור על מנהג מקומו, כיון דלית ביה איסורא דאורייתא, אלא שנהגו בו איסור להחמיר עליהן). אמנם נתבאר בפר"ח סי' תצו מנהגי איסור סט"ז (ומכל מקום מילתא דפשיטא, דהיינו דוקא להקל ממנהג מקומו בדבר שנהגו איסור, אבל במילתא דמעיקר הדין אסירא, אף שאיסורו אינו אלא מדברי סופרים, הדבר ברור דבהאי מילתא לא שייך גדול השלום, והתקוטט עמהם אלף פעמים ולא יעבור על דברי סופרים, שהעובר עליהם חייב מיתה. ואל תטעה בלשון הרא"ש והתוספות, דמאי שכתב הרא"ש כיון דלית ביה איסורא דאורייתא, לא דייק הרב ז"ל בלישניה, וסמך אמה שכתב אחר כך אלא שנהגו בו איסור להחמיר עליהם, דמשמע דאי לא הוי היתר שנהגו בו איסור, אלא דאסור וקאי, אף שיהי' איסורו מדרבנן, לא יקל משום מחלוקת. וכן מ"ש בתוספות אי מדאורייתא חייב לבער כו' כוונתם ... ואין הכי נמי דבמידי דאסירא מדרבנן פשיטא דלכו"ע לא יעבור על דת מפני השלום). ובאמת גם לענין מנהג נתבאר לקמן סט"ז (כנדר על כל אנשי העיר, ואינה ניתרת אלא בשאלה וחרטה). וכדאמרינן בנדרים טו, א (בל יחל מדרבנן ... דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור, אי אתה רשאי להתירן בפניהם (לבטל מנהגם, רש"י), שנאמר לא יחל דברו). ופרש"י (דעובר משום בל יחל, ומן התורה אינו בבל יחל אלא מדרבנן). הרי שגם מנהג יש לו דין בל יחל דרבנן, ומכל מקום אמרינן דיש לו לעבור על מנהג מקומו מפני השלום (ראה הערות ובאורים תרכז ע' 26. כללי הפוסקים וההוראה כלל נד וכלל קסו). ולכאורה יש לחלק בזה, שאין אומרים שהוא כנדר אלא ב"דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור", וכדלקמן סט"ז (דכיון שבני העיר יודעים שדבר זה מותר הוא מן הדין, ואף על פי כן נהגו להחמיר, הרי חומרא זו כנדר על כל אנשי העיר). משא"כ ב"מנהג חשוב", שנהגו שלא לעשות מלאכה בערב פסח, אין לו דין איסור בל יחל דרבנן, אלא דין אל תטוש תורת אמך, כדלעיל ס"ט (ואף בניהם אחריהם עד סוף כל הדורות הדרים בעיר הזאת אינן רשאין לשנות ממנהג אבותיהן, משום שנאמר ואל תטוש תורת אמך), ושם נסמן (הערה 47). וכדלעיל סי' רמט בקונטרס אחרון ס"ק א (שאין אנו חייבים אלא שלא לבטל מנהג אבותינו, משום שנאמר ואל תטוש תורת אמך). וכעין זה נתבאר בשו"ת מהרשד"ם יו"ד סי' מ (יש לנו לומר דעד כאן לא פליגי אלא בדברים המותרים לגמרי ונהגו בהם איסור, דהוי כאיסור חדש, ועל כן הוי כמו נדר, ויש לו התרה כשאר נדרים שהם לאסור את המותר. אבל בדבר שיש בו מחלוקת בין החכמים, ובמקום אחד נהגו כדברי האוסרים, לא קבלו עליהם איסור חדש לשיהא נראה כמו נדר, שהרי איסור זה אסור ועומד היה לדעת אותו חכם). וכן הוא בשו"ת משיב דבר ח"ד סי' ד (לא יחל דברו ... אינו אלא בנוהג עצמו בדבר מצוה, בזה נעשה כנדר, ולא בנוהג מצד מנהג דרבים). ולפי זה צריכים אנו לומר, שמה שקיבלו בני העיר על עצמם שלא לעשות מלאכה קודם נץ החמה, אסור מדין נדר, וחמור עליהם יותר ממקום שנהגו שלא לעשות מנץ החמה ואילך, שהוא רק מנהג (ורק לענין אחרים שבאו להשתקע שם, ולענין בניהם אחריהם, אין תוקף למנהג זה, "כיון שהוא מנהג גרוע", כדלקמן סט"ז-יז). אמנם ראה לקמן סי' תע ס"ח (במדינות אלו כבר נהגו להחמיר. לפיכך מי שרוצה לאכול על סעודת מצוה צריך להתיר לו על ידי שאלה וחרטה. דכיון שהתענה פעם אחת בערב פסח, והיה אז בדעתו לנהוג כן לעולם ... מן הסתם התענה על דעת המנהג ... אם כן נעשה זה המנהג עליו כנדר, כיון שהיה אז בדעתו לנהוג כן לעולם). הרי שגם מנהג, יש בו משום נדר, שאסור משום בל יחל דרבנן. ובפרי מגדים משב"ז סי' תצו ס"ק א (ועיין יורה דעה [סי'] רי"ד סעיף א' משמע מנהג הוה כנדר, וצ"ע, והדברים ארוכים). ויתירה מזו, שאפילו אם נאמר שמנהג אין בו בל יחל, רק משום אל תטוש תורת אמך, הרי גם זה אסור מדרבנן, כדלקמן יו"ד סי' ב בקונטרס אחרון ס"ק ב (מכל מקום אינה אלא מדרבנן, משום ואל תטוש תורת אמך, שלא לשנות מנהג אבותינו); אלא שאיסורו קל יותר משאר איסורי דרבנן, כיון שאינו עובר בו משום בל יחל מדרבנן. ואפשר שמטעם כל זה הכניס זאת רבינו בין חצאי עיגול, וכפי שביאר בשמו אחיו הרה"ק מהרי"ל מיאנאוויטש, בשארית יהודה חאו"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות, דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו).
1884. כנסת הגדולה בשם מהרי"ט (וכתב מורי הרב ז"ל בתשובה כתיבת יד, דלא פקע מיניה חומרי מקום שיצא משם עד שיוקבע בעיר שנוהגין בה היתר, אבל לא בעיר שאין בה מנהג קבוע). פר"ח ס"ד (כתב בספר כנסת הגדולה בשם רבו מהרי"ט ז"ל, דלא פקעי מיניה חומרי מקום שיצא משם, עד שיוקבע בעיר שנוהגין בה היתר, אבל לא בעיר שאין בה מנהג קבוע).
1885. וכן הוא לקמן סי"ז (אפילו במקום שנהגו שלא לעשות, לא נהגו מן הסתם אלא שלא להתחיל). והיינו דמיירי הכא בעיר חדשה, שקיבלו עליהם בסתם, כמבואר בפר"ח ס"ה (ובעיר חדשה שקבלו עליהם סתם שלא לעשות מלאכה בכל ערב פסח, כדין מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה). ובזה בא ליישב את קושיית התוס' ב, ב ד"ה מאימתי (ניחזי היכי נהוג). וראה מראי מקומות וציונים.
1886. משנה נה, א (הלילה, בית שמאי אוסרים, ובית הלל מתירין עד הנץ החמה), וכבית הלל. ברייתא ב, ב (מאימתי ארבעה עשר אסור בעשיית מלאכה, ר' אליעזר בן יעקב אומר משעת האור, רבי יהודה אומר משעת הנץ החמה), וכרבי יהודה. מ"א סק"ה (ובלילה מותר עד הנץ החמה).
1887. גמרא נ, סע"ב (דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור, אי אתה רשאי להתירן בפניהם ... בכותאי ... הנך אינשי (דלא גמירי, רש"י) נמי). וכפי שפירשו תוס' נא, א ד"ה אי (דהאי דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור, היינו שיודעים שהן מותרים והם רוצים להחמיר על עצמן ... בבני המדינה או בכותאי אינו רשאי להתיר, אבל בפני חכמים, או שלא בפניהם מותר ... שנהגו בני המדינה מעצמם... במנהג שאינו חשוב). רא"ש פ"ד סי' ג בסופו (דברים שידוע להן שהן מותרין ונוהגין בהן איסור, לפי שרוצים להחמיר על עצמן, אי אתה רשאי להתירן בפניהם ... בכותאי או בני מדינה אי אתה רשאי להתירן בפניהם, אבל שלא בפניהם, או בפני תלמידי חכמים, אתה רשאי לנהוג בו היתר ... מנהג גרוע של בני המדינה שנהגו מעצמם דבר אחד, מותר להתירן שלא בפניהם). ש"ך יו"ד סי' ריד סק"ז (במנהג גרוע אינו חייב לעשות כתקנתן שלא בפניהן, או בפני תלמיד חכם, רק בפני עם הארץ חייב לנהוג כן, כדי שלא יזלזל. כן כתבו התוספות והרא"ש). והיינו שגם כאן מיירי שדעתו להשתקע שם, ומכל מקום לא חל עליו מנהג גרוע זה, ורק יזהר שלא להקל בפני המון עם.
1888. גמרא שם (מאי טעמא משום דמסרכי מילתא), ופרש"י (דסרכי מילתא של קולא, ומזלזלין יותר). ר"ן שם (יז, א) ד"ה תניא (ובכהאי גוונא אמרינן שאין אדם רשאי להתיר לפני מי שאינן בני תורה, דמסרכן ומדמו מילתא למלתא). ב"י יו"ד סי' ריד (משום דמסרכי ומדמו מילתא למילתא, ואתו למישרי איסורא דאורייתא).
1889. טור ושו"ע שם ס"א (דברים המותרים, והיודעים בהם שהם מותרים נהגו בהם איסור, הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם להם). והיינו שבתוס' שם (ור"י מסתפק במנהג שאינו חשוב דיכולין להתיר בפני תלמידי חכמים, אם יכול להתיר להם ... או דילמא יכול להתיר לעצמו בפניהם, אבל להם אינו יכול להתיר). אבל ברא"ש שם (והכי איתא בהדיא בירושלמי [פ"ד ה"א] ר' יוסי ב"ר בון אמר כל דבר ... שידוע בו שהוא מותר ונוהג בו איסור, נשאל ואין מתירין לו, כלומר אם בא לחכם לישאל אם יכול לזלזל במנהג ... לא התיר לו החכם המנהג ההוא ממילא, דהוי כמו נדר ... אבל החכם יכול להתיר להם בחרטה, כמו שאר דברים). וכן פסקו פר"ח ס"ד ד"ה הכלל העולה (מלשון הרא"ש שכתבתי לעיל יש לדקדק דסבירא ליה, דדוקא לנהוג היתר בפניהם שרי, אבל לא לומר להם מותרים אתם). ב"ח ביו"ד סי' ריד (אבל לומר להם מותרים אתם אסור אפילו לבני תורה). ש"ך שם (וכתבו התוס' דר"י מסתפק במנהג שאינו חשוב דיכולים להתיר בפני תלמידי חכמים, אם יכול להתיר להם עצמן, והב"ח כתב דדעת הטור להחמיר). ואיסורו מדרבנן, כדאמרינן בנדרים טו, א (בל יחל מדרבנן ... דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם (לבטל מנהגם, רש"י) שנאמר לא יחל דברו). ופרש"י (דעובר משום בל יחל, ומן התורה אינו בבל יחל אלא מדרבנן). ונתבאר לעיל סי"ד (והערה 67). וראה גם לעיל סי' שה סל"ח (ובמקום שנהגו להחמיר ... אם נהגו כן כדי לעשות סייג וגדר אין להתיר להם, ואם נהגו כן מחמת טעות, שהיו סבורים שיש איסור בדבר, מתירים בפניהם ומודיעים להם שהוא מותר גמור).
1890. מ"א סוף סק"ד (דמנהג שנהגו מחמת גדר כגון הכא, בניהם אין רשאין לשנות מנהגם, אבל אם נהגו בשאר ימות השנה שלא לעשות מלאכה, רשאים בניהם לעשות מנהגם).
1891. כדאמרינן בהתרת נדרים (שנדרתי וגמרתי בלבי ... או איזו הנהגה טובה שנהגתי שלשה פעמים, ולא התניתי שיהא בלי נדר), וכדלעיל סי' רמט סי"ג (שבשעה שהשלים בפעם הראשון היה בדעתו לנהוג כן לעולם, או שהשלים ג' פעמים ... ולא התנה שיהא בלי נדר). וכמבואר בשו"ע יו"ד סי' ריד ס"א (ומי שרגיל ... אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם, ונהג כן אפילו פעם אחת, צריך התרה, ויפתח בחרטה). דהיינו שני אופנים: (א) "מי שרגיל" (ג' פעמים). (ב) "נהג כן אפילו פעם אחת", אלא ש"היה דעתו לנהוג כן לעולם". ונתבאר בשער הכולל פמ"א אות ג. וכן הוא לקמן סי' תע ס"ה (אם התענית כבר פעם אחת בעד בנה, והיה אז בדעתה לנהוג כן לעולם עד שיגדל, הרי תענית זה עליה כנדר, וצריך להתירה על ידי שאלה וחרטה).
1892. היינו שבעל כרחינו צריכים לפרש את דברי המ"א, דמיירי שהבנים לא נהגו במנהג זה, מיד משהגיעו למצוות, אף שאביהם עדיין נהג כן.
1893. רא"ש פ"ד סי' ח (ויראה דהך דשרי ר' מאיר לגמור [במשנה, כדלקמן הערה 79], במקום שלא נהגו, היינו עד חצות דוקא). ר"ן (יח, א) ד"ה מתני' רשב"ג (כלומר עד חצות, אפילו במקום שנהגו שלא לעשות). טור ורמ"א ס"ה (ואם התחיל מבעוד יום בשאר אומנות, והיא לצורך המועד, עושין עד חצות, והכי נהוג).
1894. פר"ח ס"ה (ובעיר חדשה שקבלו עליהם סתם שלא לעשות מלאכה בכל ערב פסח, כדין מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה, קמשמע לן מתניתין דמסתמא שאר מלאכות מותר לגומרן, ושלש אומניות אף להתחיל בהם). וכן הוא לעיל סט"ז (אפילו במקום שנהגו שלא לעשות, לא נהגו מן הסתם אלא מהנץ החמה). ובזה בא ליישב את קושיית התוס' ב, ב ד"ה מאימתי (ניחזי היכי נהוג).
1895. משנה דף נה ע"א (רבי מאיר אומר כל מלאכה שהתחיל בה קודם ארבעה עשר גומרה בארבעה עשר).
1896. ברייתא שם ע"ב (ר' מאיר אומר כל מלאכה שהיא לצורך המועד גומרה בארבעה עשר, ושאינה לצורך המועד אסור).
1897. משנה שם ע"א (וחכמים אומרים ג' אומניות עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות, ואלו הן החייטין והספרים והכובסין). ראב"ד הל' יום טוב פ"ח הי"ט (ואתו רבנן למימר דהנך שלש אומניות אתחולי נמי מתחלינן, אפילו במקום שנהגו שלא לעשות). טור ורמ"א שם (ויש מקילין לומר ששלשה אומניות הנזכרים מתחילין ועושין עד חצות, אפילו במקום שנהגו שלא לעשות).
1898. לבוש ס"ה (אם יכולין לגומרה קודם חצות).
1899. ברייתא שם ע"ב (תנא החייטין, שכן הדיוט תופר כדרכו בחולו של מועד, הספרין והכובסין, שכן הבא ממדינת הים והיוצא מבית האסורין מספרין ומכבסין בחולו של מועד). וכמבואר בטור ושו"ע סי' תקלא ס"ד (ואלו מגלחין במועד, מי שיצא מבית השביה ולא היה לו פנאי לגלח קודם המועד, ומי שיצא מבית האסורים ... וכן הבא ממדינת הים בחול המועד), וסי' תקלד ס"א (ואלו שמכבסין, הבא ממדינת הים, והיוצא מבית השביה ומבית האסורין), וסי' תקמא ס"ה (מי שצריך לו בגד במועד, אם היה הדיוט ואינו מהיר באותה מלאכה, הרי זה עושה אותו כדרכו).
1900. כדלעיל ס"ה (ערב פסח אחר חצות אין בו קדושת יום טוב כלל, וקל הוא יותר מחולו של מועד). ולעיל שם מיירי אחר חצות. אמנם מה שהקילו כאן בשלש אומניות אלו, אפילו לאומן, ואפילו למי שאינו בא ממדינת הים, היינו דוקא "אם יכולים לגמור עד חצות".
1901. רש"י שם ד"ה שכן ההדיוט (הלכך בארבעה עשר דקיל מחולו של מועד, אפילו אומן נמי שרי).
1902. רש"י שם ד"ה שכן הבא (הלכך בארבעה עשר דקיל, שרי לכולי עלמא).
1903. רב אשי ב מו"ק דף יג , ע"א (ארבעה עשר משום צורך יום טוב הוא, מידי דצורך יום טוב שרו רבנן, מידי דלאו צורך יום טוב לא שרו רבנן). רמב"ם הל' יום טוב פ"ח הי"ט (שאין העם צריכין לשאר אומניות צורך הרבה). לבוש סוף ס"ה (כיון שהם מיוחדים וצריכין הרבה לרוב העם לצורך המועד).
1904. ר"ן (יח, א) ד"ה גמרא עושין (אבל מקום שנהגו לעשות, מותר עד חצות, ואפילו להתחיל). כל בו סוס"י מח (אבל במקום שנהגו לעשות, מותרין הכל לעשות עד חצות). ח"י סק"י (ולפי דעה זו מקום שנהגו לעשות מותר להתחיל ולגמור ביום ארבעה עשר עד חצות בכל ענין. וכ"כ ב"י בשם הר"ן. וכן כתב הכל בו).
1905. משנה שם נה, ע"ב (מושיבין שובכין לתרנגולים בי"ד), לגירסה השנית ברש"י שם ד"ה שברחה (לישנא אחרינא הכי כתיב בסדר משנה, מושיבים שובכין ותרנגולת, כלומר שובכין ליונים, ותרנגולת היו מושיבין להתחמם לגדל אפרוחים. והכי מסתברא, דשובך לא שייך אלא ביונים).
1906. רמב"ם הל' יום טוב פ"ח הכ"א (ומושיבין שובכין לתרנגולים), לפירוש המגיד משנה שם (ורבינו חלוק בזה ... שאין מטילין ביצים לכתחלה לתרנגולת בי"ד ... והוא מפרש מושיבין שובכין מלשון שובך, ורוצה לומר מקום שיעמדו התרנגולין והתרנגולת). שו"ע ס"ו (מושיבין שובכים לתרנגולים בארבעה עשר, דהיינו לתקן מקום שיעמדו התרנגולים והתרנגולת). כי אף שהובא לעיל מפרש"י, דהיינו "להושיבה על הביצים לגדל אפרוחין". מכל מקום יתבאר לקמן בסמוך, דקיי"ל כדעת הרמב"ם והשו"ע, שאסור להושיב התרנגולת על הביצים בתחלה בי"ד. ומ"ש "מושיבין שובכין" פירושו לתקן מקום לעמידת התרנגולים, כמבואר בתוספות יום טוב פ"ד מ"ז (נראה יותר כדברי המגיד בסוף הלכות יום טוב, כדס"ד בדעת הרמב"ם, דמושיבין שובכין מלשון שובך, ורוצה לומר מקום שיעמדו התרנגולין והתרנגולת). ומהלשון "מושיבין" נראה, דלא מיירי כאן בבניית מקום לתרנגולים, אלא בהעמדת השובכין, שיעמדו שם התרנגולים (ראה פרי מגדים משב"ז סוף ס"ק ה).
1907. ט"ז סק"ה (ולפי זה אין מושיבין אותם על בצים לגדל אפרוחים בי"ד כל היום, אלא אם כן בענין הנזכר בסעיף שאחר זה). מ"א סקי"ד (משמע דלהושיב בתחלה אסור). ח"י ס"ק יב (משמע אבל להושיב בתחלה על הביצים אסור, כן כתבו הט"ז והמ"א, אלא אם כן שהוא בענין שנזכר בסעיף שאחר זה. וכן כתב המגיד משנה סוף הלכות יום טוב לחד פירושו לדעת הרמב"ם). ואף שביאר ב"י סוף ס"י תקלו (אף על פי שהתיר בי"ד להושיב שובכין בתחלה, אסר להושיב אחרת תחתיה כשמתה, משום דהוי טרחא יתירא, אלא כשהוא אחר שלשה ימים לישיבתה). וכן הוא בכסף משנה הל' יום טוב פ"ח הכ"א. מכל מקום, ממה שמסיק כאן בשו"ע ס"ו "דהיינו לתקן מקום שיעמדו התרנגולים והתרנגולת", נראה שבמסקנתו הסכים לפירוש המגיד משנה שם בדברי הרמב"ם (ורבינו חלוק בזה ... שאין מטילין ביצים לכתחלה לתרנגולת בי"ד ... והוא מפרש מושיבין שובכין מלשון שובך, ורוצה לומר מקום שיעמדו התרנגולין והתרנגולת), וכדלעיל הערה הקודמת.
1908. שדין אחד להם עם אחר חצות. וכן הוא בט"ז שם (בארבעה עשר כל היום), ובח"י שם (אחר חצות, וכן אפילו במקום שנהגו שלא לעשות כל היום).
1909. משנה שם (אם מתה מושיבין אחרת תחתיה). גמרא נה, ב (אמר רב הונא לא שנו אלא ... אחר שלשה לישיבתה, דפסדא לה ביעי לגמרי), ופרש"י (שכבר ישבה עליהן שלשה ימים קודם שעמדה מעליהן וכבר נשתנו הביצים ואם לא תחזור הרי הן אובדין דאין ראויין לאכילה). רמב"ם הל' יום טוב פ"ח הכ"א (תרנגולת שישבה על הביצים שלשה ימים או יתר ומתה, מושיבין אחרת תחתיה בארבעה עשר, כדי שלא יפסדו הביצים). שו"ע ס"ז. ואף שבגמרא הנ"ל אמרינן הכי לענין מחזירין תרנגולת שברחה בחול המועד, מכל מקום מפרש הרמב"ם, דקאי אף לענין מתה בערב פסח, כמבואר בב"י שם, בפירוש השני (ועוד יש לומר שהרמב"ם דנקט שלשה ימים ... גם להיכא דמתה ובא להושיב אחרת תחתיה בי"ד נמי קאי, דדוקא אחר שלשה ימים לישיבתה מושיב אחרת תחתיה, אבל תוך שלשה ימים לישיבתה לא ... מה שכתב גבי מתה תוך שלשה ימים, וכן מה שכתב כדי שלא יפסדו הביצים, אפשר ... דלי"ד נמי איצטריך כדברי הפירוש השני). וכן הוא בכסף משנה שם. ולמד זאת הרמב"ם מדברי הירושלמי פ"ד ה"ח (ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה. והוא שישבה על ביצה שלשה ימים מעת לעת).
1910. טור (להושיבה על ביצים לגדל אפרוחין בי"ד כל היום) לבוש ס"ו (מושיבין אותם על ביצים לגדל אפרוחים בי"ד כל היום). ח"י ס"ק יב (דכל הני דשרי, שרי כל היום, אפילו אחר חצות, וכן אפילו במקום שנהגו שלא לעשות כל היום, מותר להתחיל במלאכות אלו בארבעה עשר).
1911. בשו"ע ורמ"א שם ס"ד (אין מושיבין תרנגולת על הביצים לגדל אפרוחים ... (אבל אסור להושיב אחרת אפילו מתה הראשונה). והיינו בחול המועד, אבל בערב פסח "אם ישבה כבר על הביצים שלשה ימים או יותר ומתה, מותר להושיב אחרת תחתיה".
1912. משנה שם נה, ב (גורפין מתחת רגלי בהמה בי"ד, ובמועד מסלקין לצדדין), ופרש"י (גורפין, ומשליכין לחוץ. ובמועד שחמור יותר, אין משליכין לחוץ, אלא מסלקין לצדדים). רמב"ם הל' יום טוב פ"ח הכ"א (גורפין זבל מתחת רגלי בהמה, ומוציאים אותו לאשפה). טור ושו"ע ס"ח (גורפין זבל מתחת רגלי בהמה). ח"י ס"ק יג (לשון הרמב"ם ומשליכין לחוץ לאשפה, וכן הוא פשוט שם במתניתין פרק מקום שנהגו, ובמועד מסלקו לצדדים, יעו"ש).
1913. ירושלמי פ"ד ה"ח (הרפת בין גדולה בין קטנה מוציאו לאשפה. אמר רבי בא מפני שניוולה קשה). פר"ח ס"ח (מתוך הירושלמי דגרסינן התם הרפת בין גדולה בין קטנה מוציאו לאשפה מפני שניוולה קשה ... אין לחלק בין מעט למרובה מפני שניוולו קשה).
1914. ברייתא וגמרא שם (ת"ר הזבל שבחצר מסלקין אותו לצדדין, שברפת ושבחצר מוציאין אותו לאשפה ... והכי קאמר אם נעשה חצר כרפת מוציאין אותו לאשפה). טור ושו"ע ס"ט (הזבל שבחצר, לא יוציאנו, אלא יסלקנו לצדדים. ואם נתרבה בחצר, יוציאנו לאשפה).
1915. גמרא שם (אם נעשה חצר כרפת מוציאין אותו לאשפה). טור ושו"ע סי' תקלה ס"ג (הזבל שבחצר אסור להוציא, אלא יסלקנו לצדדים. ואם נתרבה עד שנעשה חצר כרפת, מוציאין אותו לאשפה). ואף ששם הוא לענין חול המועד, ואילו כאן לענין ערב פסח, לא נזכר בטור ושו"ע אלא "ואם נתרבה בחצר". מכל מקום דינם שוה בזה, כמ"ש הב"ח ד"ה גורפין (משמע שמפרשים דרבא דקאמר הא והא בחולו של מועד, לאו דוקא בחולו של מועד, דודאי איכא לאוקמי נמי דהא והא בי"ד, והכי קאמר אם נעשה חצר כרפת מוציאין אותו לאשפה). פר"ח ס"ט (והוא הדין בי"ד לענין חצר עצמו, שאין מוציאין אותו לאשפה כל שלא נעשה כרפת, לפי שאין ניוולו קשה, כל שהוא מסלקו לצד אחד סגי בהכי). דלא כחק יעקב סקי"ד (לקמן סימן תקל"ה כתב אם נתרבה עד שנעשה חצר כרפת מוציאין אותו לאשפה. וכאן כתב אם נתרבה, מכלל דסבירא ליה דבארבעה עשה קיל מחול המועד ... כל שנתרבה קצת מוציאין. מכל מקום נתרבה קצת בעינן מצד הסברא, דאין לו להוציאה בחנם).
1916. משנה שם מו"ק יג, א (אין מביאין כלים מבית האומן). ובגמרא שם (ורמינהו מוליכין ומביאין כלים מבית האומן, ואע"פ שאינן לצורך המועד, ושנינן ליה כאן בארבעה עשר כאן בחולו של מועד). טור ושו"ע ס"י (מוליכים ומביאים כלים מבית האומן כל היום, אעפ"י שאינם לצורך המועד).
1917. טור ושו"ע שם ס"ג (מביאין מבית האומן כלים שהם לצורך המועד, כגון כרים וכסתות וצלוחיות. אבל כלים שאינם לצורך המועד, כגון מחרישה או צמר מבית הצבע אין מביאין). והיינו שבערב פסח מביאין אף שלא לצורך המועד, ובחול המועד מביאין דוקא אם הוא לצורך המועד, ובשבת ויום טוב אסור אף לצורך שבת ויום טוב, כדלעיל סי' רנב סי"ג (אסור לשלוח אצלו ליטול כלים מביתו (בשבת), אפילו על ידי נכרי, אף על פי שנגמרו מערב שבת. לפי שאין מביאים כלים מבית האומן כלל, אפילו בחולו של מועד, אלא אם כן הן לצורך המועד, אף על פי שנגמרו קודם המועד, מפני מראית העין שיאמרו שבמועד נתן לו לתקנם, ולצורך המועד לא חששו למראית העין במועד שהוא קל ... אבל כאן בשבת (אף על פי שנגמרו מערב שבת), או יום טוב אפילו לצורך שבת ויום טוב, אסור ליטול מבית האומן לבית ישראל).
1918. שבת דף קכט , ב (ואמר שמואל פורסא דדמא (זמן הקזה, רש"י) ... מעלי יומא טבא חולשא, מעלי יומא דעצרתא סכנתא, וגזרו רבנן אכולהו מעלי יומא טבא משום יומא טבא דעצרת, דנפיק ביה זיקא ושמיה טבוח דאי לא קבלו ישראל תורה הוה טבח להו לבשרייהו). תשב"ץ קטן סי' תקנד (אין מקיזין דם ... בשום ערב יום טוב לפי שגזרינן כל ערב יום טוב אטו ערב שבועות). אבל בהגהת רבינו פרץ שם (מיהו כיון שהורגלו בו רבים שומר פתאים ה'). כלבו סי' נח (כתב הר"מ נ"ע (פסקים מהד' כהנא ח"א סי' תסז) אין מקיזין דם בערבי ימים טובים, לפי שגזרינן כל ערבי יום טוב אטו ערב שבועות, וכן נמי אין מקיזין דם ביום הושענא רבה לפי שיום רבה הוא. והגיה עליו הר"ף ז"ל (בהגה על תשב"ץ סי' תקנד) מיהו כיון שהורגלו בהן רבים שומר פתאים ה'). שו"ת מהר"י ווייל דינין והלכות סי' יט (דאסור להקיז שקורין שרעפפן בערב יום טוב). דרכי משה ס"ק ג (כתב הכל בו ... וה"ר פרץ כתב ... ומהר"י ווייל כתב דאין להקיז, וכן המנהג). רמ"א ס"י (ונהגו שלא להקיז בשום ערב יום טוב, ואין לשנות). ט"ז סק"ז (גזירה משום ערב שבועות, ששם יש סכנה משום זיקא ששמו טבוח). מ"א סקט"ו. * מ"ש כאן "שביום שבועות קודם מתן תורה יצא רוח ששמו טבוח, שאם לא יקבלו ישראל את התורה היה טובח לדמם ובשרם". אינו קשור ל"יום טבוח", שנתבאר לקמן סי' תצד סי"ט (במוצאי חג השבועות ... שהיה יום טבוח). אלא להא דאמרינן בע"ז ב, ב (אמר רב דימי בר חמא מלמד שכפה הקב"ה הר כגיגית על ישראל ואמר להם, אם אתם מקבלין את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם).
1919. בתשב"ץ שם כתב (אין מקיזין דם בהושענא רבה לפי שהוא יום דינא). וכן הובא בכל בו (שם). ונתבאר במטה משה סי' תתקסה (ובהושענא רבה יש רוצים לומר אסור שהוא יום דין. מזה משמע קצת דבערב יום טוב האחרון של פסח [היינו ערב שביעי של פסח] פשיטא דמותר להקיז, הואיל ותלוי בזה דהוי יומא דדינא). וכן הוא בט"ז שם (ומשמע בכל בו דבערב יום טוב אחרון של פסח אין חשש). אבל במ"א שם (ובערב יום טוב האחרון של פסח הכל שרי, דאינו רגל בפני עצמו (מטה משה). ובלילה שלפני יום טוב נראה לי דמותר להקיז דם חוץ מליל הושענא רבא). והיינו שמביא מדברי המטה משה לדינא, אבל בטעם הדבר חולק עליו וסובר, שבערב יום טוב האחרון של חג מותר מטעם "דאינו רגל בפני עצמו" ובהושענא רבא אסור מטעם שהוא רגל בפני עצמו, והטעם של דינא רבה הוא כדי שלא להקיז גם בליל הושענא רבה.
1920. סוכה מז, א (אין אומרים זמן בשביעי של פסח). רמב"ם הל' שבת פכ"ט הכ"ג (ובשביעי של פסח אין מברכין שהחיינו מפני שאינו רגל בפני עצמו, וכבר בירך על הזמן בתחלת הפסח). וכן הוא לקמן סי' תצ סי"ב (ואין אומרים שהחיינו בקידוש של שתי לילות, כיון שכבר אמרו בשתי לילות הראשונים של פסח). ושם ס"ו (לא תקנו חכמים לקרות ההלל אלא בשני ימים טובים הראשונים של פסח, אבל לא בחולו של מועד וימים טובים האחרונים ... כולן טפלים ליום טוב הראשון, ואין שום אחד מהן כמועד בפני עצמו ... ובהתחלת המועד הוא שתקנו לקרותו).
1921. ואף בשאר ימי חול המועד סוכות, נתבאר לקמן סי' תרמ ס"ח (לכתחלה אין להקיז דם בתוך החג, אם אפשר לו להקיז קודם החג, או להתאחר עד אחר החג, שאין לאדם להביא את עצמו לידי צער בחג בענין שיפטור מן הסוכה).
1922. ר"ה ד, ב (שמיני רגל בפני עצמו ... לענין פז"ר קש"ב).
1923. מ"א שם (ובלילה שלפני יום טוב נראה לי דמותר להקיז דם, חוץ מליל הושענא רבא).
1924. תשב"ץ שם (אין מקיזין דם בהושענא רבה לפי שהוא יום דינא).
1925. הגהות מנהגים סוכות אות רטז (מהר"ר דוד לנצהוט ור' יוסף העידו על מהרי"ל שהתיר להקיז דם בריבדא דכוסילתא בערב יום טוב דלית ביה סכנתא. ובהושענא רבה יש רוצים לומר דאסור, כיון שהוא יום דין). מ"א שם (שרעפפי"ן מהר"י ווייל אוסר, ומהרי"ל מתיר, מלבד בהושענא רבה, מפני שהוא יום דין). ח"י ס"ק טו (והוא הדין שרעפי"ן, שאנו קורין קעפ זעצין, מהר"י ווייל. ומהרי"ל מתיר, מלבד בהושענא רבה, מפני שהוא יום הדין, עכ"ל מ"א). והם כוסות רוח, כמבואר בפרי מגדים א"א ס"ק טו (מה שקורין באנקי"ס). ולענין בדיקת דם, ראה הערות ובאורים א'כ ע' 128. א'כא ע' 81.
1926. ח"י שם (ונראה לי דעכ"פ בערב שבועות יש להחמיר, דחמירא סכנתא ... משא"כ בשאר ערב יום טוב, דהוא רק גזירה בעלמא משום ערב שבועות).
1927. הגהות מנהגים שם, ומ"א שם, וח"י שם, בשם מהרי"ל.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. מוצגים 40 מתוך 128 עמודים.