ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות פסח – ח"ה (סי' תעב-תפו)תעג דיני כוס ראשון וסדר הפסח עד כוס שני

תעג דיני כוס ראשון וסדר הפסח עד כוס שני

ובו נ"ג סעיפים

קידוש

א מוזג ²²⁴ כוס ראשון ואומר עליו קידוש היום ²²⁵ .

ואם אפשר טוב שלא ימזוג הבעל הבית בעצמו אלא אחר ימזוג לו, שיהא לו כמשרתו, כלומר דרך חירות ²²⁶ ושררות ²²⁷ זכר ליציאת מצרים:

ב לאחר גמר הקידוש ²²⁸ , קודם שישתה הכוס מברך שהחיינו ²²⁹ .

ואם שכח לברך קודם השתיה יברך אחר כך מיד כשנזכר. ואפילו נזכר למחר ביום יברך ²³⁰ , ואפילו באמצע השוק ²³¹ .

ואם נזכר לאחר שקידש היום יום טוב שני של גליות, הרי הוא נפטר בשהחיינו שיברך על הכוס ²³² לאחר הקידוש.

ואם שכח לברך שהחיינו בקידוש ליל שני, אפילו אם בירך כבר בליל ראשון ²³³ , חייב לברך אימתי שנזכר בכל שבעת ימי החג, דהיינו עד סוף יום טוב האחרון של גליות ²³⁴ :

ג אם שכח לקדש בלילה, יש לו תשלומין למחר ²³⁵ , כמו בקידוש של שבת ²³⁶ . דהיינו שלמחר ביום יברך בורא פרי הגפן, ואחר כך יברך ברכת הקידוש אשר בחר בנו כו' ²³⁷ .

אבל מי ששכח לומר ההגדה, אין לו תשלומין ²³⁸ ביום ²³⁹ , שנאמר בעבור זה וגו', בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך ²⁴⁰ לשם חובה, דהיינו בלילה הראשון, אבל מכאן ואילך אכילת מצה היא רשות ²⁴¹ :

ד אין ליטול הידים קודם קידוש ²⁴² , אלא אם כן אין ידיו נקיות ²⁴³ .

ואף הנוהגים בכל ימים טובים ושבתות ליטול הידים לסעודה קודם קידוש, לפי שסוברין שהקידוש אינו חשוב הפסק בין נטילת ידים לסעודה הואיל והוא מצרכי הסעודה, כמו שנתבאר בסימן רע"א ²⁴⁴ . מכל מקום בליל פסח שמפסיקין הרבה אחר הקידוש ²⁴⁵ באמירת ההגדה, ובתוך כך מסיח דעתו משמירת ידיו, לפיכך אף אם יטול ידיו קודם הקידוש אין נטילה זו שוה כלום, ויצטרך לחזור וליטול ידיו לסעודה אחר ההגדה ²⁴⁶ .

ואף שנטילה זו מועלת שלא יצטרך לחזור וליטול ידיו אחר הקידוש קודם אכילת ירקות שמטבל אותם במשקה ²⁴⁷ כמו שיתבאר ²⁴⁸ , וכל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים בלא ברכה כמו שנתבאר בסי' קנ"ח ²⁴⁹ . מכל מקום יותר טוב שיטול ידיו אחר הקידוש קודם הטיבול, שאם יטול קודם הקידוש יש לחוש שמא יטעו מקצת ההמון ויברכו על נטילה זו, לפי שידמה בעיניהם נטילה זו שוה לשאר נטילות שנוטלין קודם הקידוש בכל ימים טובים ושבתות, שמברכין עליהם על נטילת ידים ²⁵⁰ :

ה אם חל בשבת נוהגין לומר ויכולו ²⁵¹ קודם הקידוש ²⁵² , כדי להוציא את בניו ואת בני ביתו ²⁵³ , שלא היו בבית הכנסת ולא שמעו כשאמרו הציבור ויכולו אחר התפלה ²⁵⁴ .

(ועיין בסי' ער"ה ²⁵⁵ שמותר לומר ההגדה לאור הנר):

הבדלה – יקנה"ז

ו אם חל במוצאי שבת צריך לומר הבדלה לאחר הקידוש ²⁵⁶ . ואם יש לו נר ²⁵⁷ יברך עליו ²⁵⁸ קודם ההבדלה לאחר הקידוש. ואחר ההבדלה יברך שהחיינו. נמצא סדר הברכות יקנה"ז.

(ואם שינה הסדר שהקדים המאוחר ואיחר המוקדם יצא ²⁵⁹ , ולא יחזור ויברך. חוץ מאם הקדים הקידוש לברכת היין, שצריך לחזור ולברך ברכת הקידוש, לפי שעשה כדברי בית שמאי כנגד דברי בית הלל, וכל העושה כדברי בית שמאי לא יצא ידי חובתו ²⁶⁰ ) (עיין סימן רח"צ ²⁶¹ ).

אבל אין מברכין על הבשמים בכל מוצאי שבת ליום טוב ²⁶² , לפי שמה שמברכין על הבשמים בכל מוצאי שבת הוא כדי להשיב את הנפש שהיא דואבת ליציאת הנפש ²⁶³ השבת מחמת נשמה היתירה שניטלה ממנו ²⁶⁴ , וביום טוב אין צריך לבשמים, שתענוג יום טוב ושמחתו משיב את הנפש ²⁶⁵ :

ז אם שכח להבדיל, ולא נזכר עד לאחר שהתחיל ההגדה, ישלים ההגדה עד לאחר גאל ישראל ²⁶⁶ , ולא ישתה הכוס מיד, אלא יאמר עליו ברכת הנר וההבדלה, ואחר כך ישתנו.

ואע"פ שאין עושין שתי מצות על כוס אחד ²⁶⁷ כמו שנתבאר בסימן רע"א ²⁶⁸ , מכל מקום כאן אי אפשר בענין אחר ²⁶⁹ , שאם יבדיל על הכוס באמצע ההגדה יצטרך לברך בורא פרי הגפן על כוס ההוא, לפי מנהג מדינות אלו שברכת כוס הראשון אינה פוטרת מלברך על הכוס השני כמו שיתבאר בסי' תע"ד ²⁷⁰ , ואם כן יהא נראה כמוסיף על מנין הכוסות שתקנו חכמים ²⁷¹ .

(והוא הדין אם נזכר קודם אמירת ההגדה, מיד לאחר ששתה כוס ראשון של קידוש, קודם שאכל הירקות של טיבול, לא ימזוג מיד כוס שני להבדיל עליו, שלא יהא מוסיף על הכוסות. ומוטב לטעום הירקות קודם ההבדלה ²⁷² , ולומר כל ההגדה עד לאחר גאל ישראל, ואחר כך יאמר ברכת הנר וההבדלה וישתה הכוס).

ואם לא נזכר עד תוך הסעודה, צריך להפסיק באמצע אכילתו מיד שנזכר ולהבדיל על הכוס, ולא יברך עליו בורא פרי הגפן. אלא אם כן שבשעה שבירך בורא פרי הגפן על כוס השני היה דעתו שלא לשתות עוד יין בתוך הסעודה ²⁷³ . עיין סי' רצ"ט ²⁷⁴ וקע"ד ²⁷⁵ .

(והוא הדין אם נזכר מיד לאחר ששתה כוס השני, צריך למזוג מיד כוס שלישי ויבדיל עליו ולא יברך עליו ²⁷⁶ . אלא אם כן שבשעה שבירך על כוס השני היה דעתו שלא לשתות עוד יין ²⁷⁷ בתוך הסעודה ²⁷⁸ ולא קודם הסעודה).

ואם לא נזכר (עד לאחר גמר הסעודה, דהיינו לאחר שאכל אפיקומן. לא יבדיל על הכוס קודם ברכת המזון, שלא יהא כמוסיף על הכוסות, שחכמים תקנו שני כוסות אחר הסעודה והוא ישתה שלשה (משא"כ באמצע שלא תקנו כלום אין כאן הוספה ²⁷⁹ ), אלא ימתין עד לאחר ברכת המזון, שאז יאמר ברכת הנר וההבדלה וישתה הכוס של ברכת המזון. ואם לא נזכר) עד לאחר ששתה כוס של ברכת המזון, ימתין עד לאחר גמר ההלל וההגדה ²⁸⁰ , ואז יבדיל על כוס הרביעי ²⁸¹ .

(ואם לא נזכר עד לאחר ששתה כוס רביעי ²⁸² , יבדיל על כוס חמישי, כיון שאי אפשר בענין אחר):

ח אף שנוהגין לעמוד בשעת הבדלה בכל מוצאי שבתות לכבוד המלך שאנו מלוין אותו ²⁸³ , מכל מקום בהבדלה שבמוצאי שבת ליום טוב, הואיל ואומרים אותה בתוך הקידוש, אומרים אותה מיושב כמו הקידוש ²⁸⁴ . עיין סי' רע"א ²⁸⁵ :

ט בהבדלה שבמוצאי שבת ליום טוב צריך לחתום המבדיל בין קודש לקודש ²⁸⁶ .

ולפי שצריך לומר מעין חתימה סמוך לחתימה, לפיכך הוסיפו לומר בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת ²⁸⁷ .

נמצא נוסח הבדלה מעיקר הדין הוא המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים ²⁸⁸ בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת ברוך אתה ה' המבדיל בין קודש לקודש. ואין צריך לומר בין יום השביעי לששת ימי המעשה, שהרי בהבדלה שבכל מוצאי שבת ויום טוב אין אומרים בין יום השביעי לששת ימי המעשה אלא כדי שיהיה מעין חתימה סמוך לחתימה ²⁸⁹ , כמו שנתבאר בסי' רצ"ו ²⁹⁰ , ובמוצאי שבת ליום טוב שחותמין בין קודש לקודש, וקבעו לומר בין קדושת שבת וכו' סמוך לחתימה, שוב אין צריך לומר בין יום השביעי כו' ²⁹¹ .

ובדורות האחרונים נהגו לומר בין יום השביעי כו' בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך ²⁹² ברוך אתה ה' המבדיל כו'.

והטעם הוא ²⁹³ , לפי שאמרו חכמים ²⁹⁴ בהבדלות שבכל מוצאי שבת ויום טוב, וממוצאי שבת ליום טוב, הפוחת לא יפחות משלש הבדלות, דהיינו בין קודש לחול אחת בין אור לחושך שתים בין ישראל לעמים שלש, חוץ מן בין יום השביעי כו' או בין קדושת שבת כו', שהן אינן ממנין השלש ההבדלות, שאין אומרים אותם אלא כדי שיהיה מעין החתימה סמוך לחתימה ²⁹⁵ . ומי שרוצה להוסיף בהבדלות יכול להוסיף עד שבעה, כנגד שבעה רקיעים ²⁹⁶ . ולפיכך במוצאי שבת ליום טוב, מחמת חובת היום ²⁹⁷ נהגו להוסיף בהבדלות, כדי לומר פעם אחת שבעה הבדלות.

דהיינו שלש שבכל מוצאי שבת ויום טוב, רביעית בין יום השביעי כו', דכיון שאינו סמוך לחתימה הוא עולה מן המנין. חמישית בין קדושת שבת כו' ואת יום השביעי מששת ימי המעשה דהיינו מחולו של מועד קדשת, והכל הבדלה אחת שהשבת מובדל מיום טוב ומחולו של מועד. הבדלת וקדשת כו' הן שתי הבדלות בין כהנים ללוים בין לוים לישראל, ושתי הבדלות אלו הן מעין חתימה שהיא בין קודש לקודש ²⁹⁸ :

לא יברך ברכה אחרונה על היין

י אחר ²⁹⁹ כוס ראשון לא יברך ברכה אחרונה ³⁰⁰ , אפילו שתה רביעית ויותר, בין שהוא יין בין שהוא שאר משקין שהם חמר מדינה ³⁰¹ .

לפי שהכוס של קידוש הוא מצרכי הסעודה ³⁰² , והרי הוא כדברים הבאים מחמת הסעודה שאינם צריכים ברכה לאחריהם ³⁰³ , לפי שהם טפלים לסעודה ונפטרים בברכת המזון שלאחר הסעודה ³⁰⁴ , כמו שנתבאר בסי' קע"ד ³⁰⁵ וקע"ז ³⁰⁶ .

ועוד שהוא נפטר בברכה אחרונה שיברך אחר כוס רביעי ³⁰⁷ . ואף על פי ששו[ה]ה ³⁰⁸ הרבה בינתים אין בכך כלום ³⁰⁹ (שהרי כל זמן שלא נתעכל במעיו יכול לברך עליו ברכה אחרונה כמו שנתבאר בסי' קפ"ד ³¹⁰ , וכל זמן שהאצטומכא פתוחה לאכול אינו מתעכל כמו שנתבאר שם ³¹¹ ):

שתיית יין בין כוס א' לב' ולג'

יא אם ³¹² רוצה לשתות כמה כוסות ³¹³ , בין מיד לאחר הקידוש בין באמצע ההגדה, קודם שהתחיל ברכת אשר גאלנו כו' ³¹⁴ , הרשות בידו מעיקר הדין. ואף על פי כן ראוי להזהר שלא לשתות יין ³¹⁵ , ולא שום משקה המשכר ³¹⁶ , קודם שסיים ההגדה ושתה כוס שני, אם לא לצורך הרבה, שלא ישתכר וימנע מקריאת ההגדה ³¹⁷ .

אבל לאחר ששתה כוס שני יכול לשתות יין, הן רב הן מעט ³¹⁸ , אפילו קודם הסעודה ³¹⁹ .

ואע"פ שנתבאר בסי' תע"א ³²⁰ שאסור לשתות יין מעט בערב פסח, מפני כשהוא שותה ממנו מעט הוא סועד את הלב ³²¹ , ולא יאכל בלילה מצה לתיאבון. מכל מקום עכשיו ששותה ב' כוסות של קידוש ושל ההגדה, אפילו כששותה עוד מעט, הרי זה נקרא הרבה עם שני כוסות הללו, וגורר את תאות המאכל ³²² . מה שאין כן כששותה מעט בערב פסח, אין אותו המעט מצטרף עם שני כוסות הללו להיות נקרא הרבה, כיון שיש שהות הרבה בינתיים ³²³ :

יב וכל זה ³²⁴ כשהוא בענין שאין צריך לברך בורא פרי הגפן על מה שרוצה לשתות ³²⁵ , כגון שבשעה שבירך על כוס הראשון או השני היה דעתו לשתות עוד יין ³²⁶ אחר כך, בתוך הסעודה או קודם הסעודה. אבל אם לא היה דעתו לשתות עוד יין, ואחר כך נמלך לשתות עוד (קודם הסעודה) ³²⁷ , כיון שהוא צריך לברך עליו בורא פרי הגפן, כדרך שהוא מברך על כל ד' כוסות ³²⁸ , לפי מנהג מדינות אלו ³²⁹ , הרי זה נראה כמוסיף על מנין הכוסות:

יג ומכל מקום מותר לשתות שאר משקין, אף שהוא בענין שצריך לברך עליהם ³³⁰ , שאינו נראה כמוסיף על הכוסות, שהרי הד' כוסות הן של יין ³³¹ .

ובמקומות ששאר משקין הם חמר מדינה (אע"פ שהוא שותה ד' כוסות של יין, אף על פי כן) אסור לו לשתות עוד, כי אם המשקה שאינו חמר מדינה, אם הוא בענין שצריך לברך על מה שרוצה לשתות עוד ³³² :

כרפס

יד אחר ששתו כוס ראשון, צריך כל אחד ואחד לאכול מעט ירקות בטיבול ³³³ , דהיינו שיטבלנו בחומץ או במי מלח ³³⁴ או בשאר מיני טיבולים ³³⁵ . ואם אין לו, יטבלנו בחרוסת ³³⁶ .

ולמה תקנו חכמים דבר זה, כדי להתמיה את התינוקות, שיראו שינוי שאוכלין ירקות בטיבול שאין דרך לאכלם קודם הסעודה בכל ימות השנה, וישאלו על שינוי זה ³³⁷ , שאמירת ההגדה מצותה לאומרה דרך תשובה על שאלות ששאלוהו, שנאמר ³³⁸ כי ישאלך בנך וגו' ואמרת לבנך עבדים היינו וגו':

טו וכיון שאכילה זו אינה אלא להתמיה את התינוקות, לפיכך אין צריך כזית ³³⁹ , כשאר אכילות שבתורה שאינה נקראת אכילה בפחות מכזית ³⁴⁰ , אלא אפילו במשהו די להתמיה התינוקות ³⁴¹ .

(ואף מי שיושב יחידי ואין לפניו תינוקות שישאלו אותו ³⁴² , אף על פי כן חייב בטיבול זה ³⁴³ , שלא חלקו חכמים):

טז ונוהגין לחזור אחר ירק הנקרא כרפס ³⁴⁴ (איפ"ך בל"א ³⁴⁵ ), לפי שהוא נוטריקון ס' פרך כלומר ס' רבוא עבדו עבודת פרך ³⁴⁶ . ואם אין לו כרפס יקח ירק אחר מאיזה מין ירק שירצה ³⁴⁷ , ובלבד שלא יהיה מהירקות שיוצאין בו ידי חובת מרור, שאם יאכל עכשיו מהן, איך יחזור ויברך בתוך הסעודה אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מרור, כיון שכבר אכל ממנו קודם לכן ³⁴⁸ :

יז וצריך שיהיה הירק ממיני ירקות שברכתן היא בורא פרי האדמה כשאוכלן חיים ³⁴⁹ , כדי שיפטור מלברך בורא פרי האדמה על המרור שיאכל בתוך הסעודה ³⁵⁰ . ואע"פ שמפסיק בינתיים בהגדה, אין בכך כלום ³⁵¹ , מטעם שיתבאר בסי' תע"ד ³⁵² .

ולפיכך לא יברך בורא נפשות רבות אחר ירק זה ³⁵³ , אפילו אכל ממנו כזית ³⁵⁴ , כדי שלא יצטרך לברך בורא פרי האדמה על המרור.

ואחר המרור גם כן אין צריך לברך בורא נפשות רבות ³⁵⁵ , אפילו אכל מהירק כזית. דכיון שהמרור נפטר בברכת בורא פרי האדמה שעל הירקות, לכן גם הירקות נפטרים בברכה אחרונה של המרור, דהיינו בברכת המזון, שהמרור הוא בא בתוך הסעודה והוא טפל לסעודה ונפטר בברכת המזון ³⁵⁶ , כמו שאר פירות הבאים בתוך הסעודה, שאין צריך לברך לאחריו שהם נפטרים בברכת המזון ³⁵⁷ .

ואם אירע שבירך בורא נפשות רבות אחר הירקות, צריך לברך בורא פרי האדמה על המרור ³⁵⁸ . וכן אם אין לו אלא ירקות שברכתן היא שהכל כשהם חיים, צריך לברך בורא פרי האדמה על המרור ³⁵⁹ .

ויש חולקים על כל זה ³⁶⁰ ואומרים, שכיון שמפסיקין הרבה בין אכילת הירקות לאכילת המרור בהגדה והלל, לפיכך אין המרור נפטר בבורא פרי האדמה שעל הירקות. ומה שאין צריך לברך בורא פרי האדמה על המרור הוא משום שהמרור הוא מצרכי הסעודה, שחייב הוא לאכול מרור אחר המצה ³⁶¹ מיד ³⁶² , והרי הם כדברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה שאינם צריכים ברכה לפניהם, שהם טפלים לפת ונפטרים בברכת המוציא כמו שנתבאר בסי' קע"ז ³⁶³ .

וכיון שהמרור אינו נפטר בברכת בורא פרי האדמה שעל הירקות, חייב הוא לברך בורא נפשות רבות אחר הירקות ³⁶⁴ אם אכל כזית:

יח ולענין הלכה יש לחוש לב' הסברות. ולכן לא יאכל מהירקות כזית שלם, שלא יצטרך לברך אחריו בורא נפשות רבות ³⁶⁵ לפי סברא האחרונה. ואם אירע שאכל כזית, לא יברך בורא נפשות רבות ³⁶⁶ , שלא יברך לבטלה ³⁶⁷ לפי סברא הראשונה. ואם אירע שבירך בורא נפשות רבות. וכן אם אין לו אלא ירקות שברכתן שהכל כשהן חיים. אף על פי כן לא יברך בורא פרי האדמה על המרור ³⁶⁸ . שלא יברך לבטלה לפי סברא הב':

יט קודם שמטבל הירק בחומץ או במי מלח וכיוצא בהם, צריך ליטול ידיו ³⁶⁹ בלא ברכה ³⁷⁰ , כמו שנתבאר בסי' קנ"ח ³⁷¹ , שכל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילה בלא ברכה ³⁷² .

(ועיין בסי' שכ"א ³⁷³ שאם חל פסח בשבת יכול לעשות המי מלח בשבת, ובלבד שלא יעשה אלא מעט ³⁷⁴ מזעיר, מה שצריך לטיבול זה בלבד ³⁷⁵ . ולפי שקשה הדבר לצמצם כל כך, לכן יעשה המי מלח מערב שבת ³⁷⁶ . ואם שכח יעשה בשבת מעט מזעיר):

הבאת המצות והמינים לאמירת ההגדה

כ אחר שאכל הירקות יביאו ³⁷⁷ לפני מי שאומר ההגדה ³⁷⁸ ג' מצות של מצוה ³⁷⁹ , כדי לומר עליהם ההגדה ³⁸⁰ . שנאמר לחם עוני, ודרשו חכמים ³⁸¹ לחם שעונין עליו דברים הרבה, דהיינו אמירת ההגדה ³⁸² .

ועוד נאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה וגו', בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך ³⁸³ . לפיכך צריך שיהא גם המרור לפניו בשעת אמירת ההגדה ³⁸⁴ .

ועוד שצריך לומר עליו מרור זה כו' ³⁸⁵ .

ותקנו ³⁸⁶ שיהיה לפניו חרוסת ³⁸⁷ בשעת אמירת ההגדה ³⁸⁸ , שהחרוסת הוא זכר לטיט שנשתעבדו בו אבותינו במצרים ³⁸⁹ , וזכר לתפוח ³⁹⁰ כמו שנתבאר ³⁹¹ , לכך צריך להיות על השולחן בשעה שמספר שעבוד מצרים ³⁹² .

ובזמן שבית המקדש קיים היה צריך להביא גם את הפסח בשעת אמירת ההגדה ³⁹³ .

ועכשיו שחרב בית המקדש תיקנו חכמים שיהיו על השולחן בשעת אמירת ההגדה שני מיני תבשילין ³⁹⁴ , אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה ³⁹⁵ . ואחד מהתבשילין (נהגו שיהיה) בשר, והשני יכול להיות אפילו המרק שנתבשל בו הבשר ³⁹⁶ .

וכבר נהגו מדורות הראשונים שהבשר יהיה מפרק הנקרא זרוע ³⁹⁷ , לזכר שגאלם הקב"ה בזרוע נטויה ³⁹⁸ , והשני יהיה ביצה ³⁹⁹ , לפי שהוא ביעא בלשון ארמי, כלומר דבעא רחמנא למפרק יתנא בדרעא מרממא ⁴⁰⁰ .

ויכול לעשותן בין צלויין בין מבושלין ⁴⁰¹ מעיקר הדין:

כא ונהגו שהבשר יהיה צלי ⁴⁰² על הגחלים ⁴⁰³ , זכר לפסח שהיה צלי אש ⁴⁰⁴ . ואף שהפסח היה נצלה בשפוד לכתחלה, מכל מקום כיון שאי אפשר לצלות הבשר בשפוד שהפסח נצלה בו, שהפסח לא היה נצלה אלא בשפוד של רימון ⁴⁰⁵ , וטורח הוא לחזור אחר שפוד של רימון ⁴⁰⁶ , לפיכך צולין על גבי גחלים, שאף הפסח שנצלה על גבי גחלים כשר ⁴⁰⁷ .

והביצה עושין בין צלויה בין מבושלת ⁴⁰⁸ , ואוכלין אותה בתוך הסעודה ⁴⁰⁹ כמו ש[י]תבאר בסי' תע"ו ⁴¹⁰ .

אבל הבשר אין נוהגין לאכלו בלילה הזה, אפילו במקום שנוהגין היתר באכילת בשר צלי בלילה, מכל מקום זה הבשר שמביאין אותו זכר לפסח, אם יאכלנו בלילה זה יהא נראה כאוכל קדשים בחוץ ⁴¹¹ .

לפיכך אם שכח לצלותן ⁴¹² מערב יום טוב, לא יצלה ביום טוב משחשכה ⁴¹³ , אלא אם כן דעתו לאכלו למחר ביום. אבל אם דעתו להניחו ללילה השני ⁴¹⁴ אסור לצלותו בלילה ראשון ⁴¹⁵ . וכן יזהר כשצולה בלילה השני, שיאכל למחר ביום ולא יניחם עד הלילה:

כב צריך ליזהר שיהיה מעט בשר כרוך על העצם הזרוע, שעצם בלא בשר אינו נקרא תבשיל ⁴¹⁶ :

כג אם חל פסח במוצאי שבת, אף שלא היתה חגיגה נאכלת בלילה זה, לפי שאי אפשר לשחטה ולהקריבה בשבת ⁴¹⁷ , וגם אי אפשר להקריבה בערב שבת שהרי אינה נאכלת אלא לשני ימים ולילה אחד שבין השני ימים ⁴¹⁸ . אף על פי כן צריך להביא שני תבשילים אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה. דכיון שאין מביאין אלא לזכר בעלמא, אין לחוש אם לא היתה חגיגה נאכלת בלילה זה. ואדרבה המדקדק בזה נראה שעושה אותן כמין קדשים ממש ⁴¹⁹ :

כד כל דברים אלו, דהיינו המצות והמרור והחרוסת ושני תבשילין, אין צריך להביא אלא לפני מי שאומר ההגדה ⁴²⁰ , דהיינו לפני בעל הבית ⁴²¹ .

אבל בני הבית שהן יוצאין בשמיעה מבעל הבית ⁴²² (שכן נכון לעשות משום ברוב עם הדרת מלך ⁴²³ , כמו שנתבאר בסי' ח' ⁴²⁴ ), אין צריך שיהיו דברים אלו לפניהם, לא בשעת שמיעת ההגדה ולא בשעת הסעודה, שבעל הבית יחלק מצה ומרור וחרוסת לכל אחד ואחד ⁴²⁵ .

שאף שביום טוב צריך לבצוע על לחם משנה ⁴²⁶ , מכל מקום כיון שהם יוצאין בברכת המוציא של בעל הבית, הם יוצאים גם כן בלחם משנה של בעל הבית ⁴²⁷ :

כה ונהגו להביא כל דברים אלו לפני בעל הבית מיד אחר קידוש, קודם אכילת הירקות ⁴²⁸ (כדי שיהיה הקידוש סמוך להתחלת הסעודה, דהיינו הבאת המצה והמרור עיין סי' רע"א ⁴²⁹ ).

ולאחר שאכלו מהירקות יכול לסלק מעל השולחן את מה שנשתייר מהירקות והחומץ או מי המלח ⁴³⁰ :

כו כשמביא לפניו הירקות עם כל דברים אלו, טוב שיסדרם לפניו בקערה בענין שלא יצטרך לעבור על המצוות ⁴³¹ . דהיינו שהירקות יהיו סמוכים לו יותר מן המצה, והמצה מן המרור וחרוסת, והמרור והחרוסת מן שני תבשילין ⁴³² .

ויש שאין מקפידין ⁴³³ על החרוסת ושני תבשילין אם יהיו סמוכים אליו, דכיון שאינן באין על השלחן אלא לזכר בעלמא ⁴³⁴ , לא שייך אצלם אין מעבירין על המצות.

וגם על המרור אין מקפידין אם יהיה סמוך לו, דכיון שאינו חביב על האדם, ואין לו דין קדימה לענין ברכת הנהנין ⁴³⁵ , לכן גם כאן אין מקפידין אם יצטרך לעבור עליו, ולברך על הירקות בתחלה ואחר כך על המצה ואחר כך על המרור ⁴³⁶ .

ועל זה סומכים הנוהגים מטעם הידוע להם ⁴³⁷ לסדר כל דברים אלו על גבי המצה. דהיינו לאחר שסדרו המצות בתוך הקערה כסדרן, כהן מלמעלה ולוי תחתיו וישראל תחתיו ⁴³⁸ , מסדרין על גבי הכהן, הזרוע של טלה ⁴³⁹ מימין, והביצה משמאל, והמרור למטה מעט כנגד אמצעם כעין סגו"ל, ואחר כך החרוסת מימין, והכרפס משמאל, והמרור של כריכה ⁴⁴⁰ למטה מעט כנגד אמצעם כעין סגו"ל שני:

המרור

כז אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובת מרור ⁴⁴¹ .

בחזרת (שקורין סאל"ט) ⁴⁴² בלשון אשכנז, ובלשון ספרד סאלאטא, ושם העצם שלו הוא לטוגא בתוגרמ"א ואיטליא ואשכנז וספרד ופורטגאל, ובספרי הרפואות נקרא לאטיגא סאלאט. ואינו מצוי בזמן הפסח אלא במדינות החמות ⁴⁴³ . ואינו ירק הנקרא זערזו"ך בלשון פולין ⁴⁴⁴ .

בעולשין (שקורין אנדיבי ⁴⁴⁵ ).

בתמכא (שקורין קרין, או מערטך, ובלע"ז מרובייא ⁴⁴⁶ ).

בחרחבינא (שקורין בערבי אלקרצינא ⁴⁴⁷ ).

ובמרור (שקורין ווערמט בלשון אשכנז ⁴⁴⁸ , והוא לענה ⁴⁴⁹ ).

לפי שנאמר בתורה מרור סתם, וקיבלו חכמים שאין שום מין ירק מר נקרא בשם מרור סתם, אלא ה' מיני ירקות אלו ⁴⁵⁰ :

כח חמשה מינים הללו מצטרפות לכזית ⁴⁵¹ .

ויוצאים בהם בין בעלין בין בקלחים ⁴⁵² . אבל לא בשרשים ⁴⁵³ , דהיינו שרשים הקטנים המתפצלים לכאן ולכאן, אבל השורש הגדול שבו גדלים העלים אף שהוא טמון בקרקע הרי זה בכלל קלח ⁴⁵⁴ . ומכל מקום טוב יותר ליטול העלים והקלח היוצא חוץ לקרקע, לפי שיש אומרים ⁴⁵⁵ שמה שהוא טמון בקרקע הוא נקרא שורש. אבל העיקר הוא כסברא הראשונה ⁴⁵⁶ :

כט העלין אין יוצאין בהן אלא אם כן הם לחין ⁴⁵⁷ , אבל לא כמושים ⁴⁵⁸ , ואין צריך לומר יבשים (עיין סי' תרמ"ח ⁴⁵⁹ ). אבל הקלחים יוצאין בהם בין לחים בין יבשים, ואין צריך לומר כמושים ⁴⁶⁰ . דכיון שהקלח הוא עב אין טעם מרירתו נפסד על ידי שמתייבש ⁴⁶¹ .

אבל אין יוצאין בקלח מבושל ⁴⁶² , לפי שנפסד טעם מרירתו על ידי הבישול ⁴⁶³ .

והכבוש הוא כמבושל ⁴⁶⁴ , דהיינו אם נשרה בציר ⁴⁶⁵ או בחומץ ⁴⁶⁶ חזק ⁴⁶⁷ ושהה שם בכדי שאם היו נותנין הציר והחומץ על גבי האור היו מתחילין להרתיח ⁴⁶⁸ , וכן אם נשרה מעת לעת אפילו במים צוננים ⁴⁶⁹ , אין יוצאין בו.

ומקצת ההמון אין נזהרין, ונהגו לשרות המרור יותר ממעת לעת בצונן כדי להפיג מרירתו קצת. ויש מי שמיישב מנהגם ⁴⁷⁰ לומר, שאף שהשרוי במים מעת לעת נקרא כבוש, והרי הוא כמבושל לענין כל איסורים שבתורה, מכל מקום לענין מרור אינו כמבושל אלא אם כן כבוש בחומץ וציר. לפי שטעם החומץ או הציר משנה ומבטל טעם מרירות המרור הנכבש בהם לגמרי, אבל המים אין מבטלין המרירות, אלא מפיגין טעמו קצת, וכל שלא נכבש בחומץ וציר עדיין יש בו מרירות קצת. ועוד שאף בכל איסורים יש אומרים ⁴⁷¹ שלא אמרו כבוש כמבושל אלא כבוש בחומץ וציר, ולא במים. ואף שאנו מחמירין בכל איסורים, מכל מקום לענין מרור אין להחמיר, שהיא חומרא הבאה לידי קולא, במקומות שאין חזרת מצוי ואוכלין התמכא למצות מרור, ומחמת חריפותו אין יכולין לאכול ממנו כזית, ולכן שורין אותו במים יום או יומים להפיג מרירתו קצת.

ומכל מקום טוב להוציא מהמים תוך מעת לעת, ויחזור וישרנו שם, שכשאינו שרוי במים כ"ד שעות רצופים אינו נקרא כבוש לדברי הכל ⁴⁷² :

ל אף על פי שכל ה' מינים אלו נקראים מרור בלשון תורה ⁴⁷³ , מכל מקום מדברי סופרים מצוה לחזור אחר חזרת ⁴⁷⁴ , אפילו לקנותו בדמים יקרים ⁴⁷⁵ , על דרך שיתבאר בסי' תר[נ]"ו ⁴⁷⁶ לענין אתרוג הדור עיי"ש.

ואף על פי שהחזרת אין בה מרירות ⁴⁷⁷ , מכל מקום כשהיא שוהה בקרקע מתקשה הקלח שלה ונעשה מר מאוד ⁴⁷⁸ , ומפני כך היא נקראת מרור, ומצוה לחזור אחריה אף כשהיא מתוקה ⁴⁷⁹ . לפי שמצות מרור היא זכר למה שמררו המצרים את חיי אבותינו ⁴⁸⁰ בעבודת פרך ⁴⁸¹ , והם נשתעבדו בהם בתחילה בפה רך ⁴⁸² , על ידי פיוסים, ונתנו להם שכר ⁴⁸³ , ולבסוף מררו חייהם בעבודה קשה, לכן יש לאכול החזרת שתחילתה מתוקה ורכה וסופה קשה ומר, דהיינו כשהקלח שלה מתקשה כעץ ונעשה מר כלענה ⁴⁸⁴ :

לא ואם אין לו חזרת, יחזיר אחר עולשין. ואם אין לו עולשין, יחזיר אחר תמכא. ואם אין לו תמכא, יחזיר אחר חרחבינא. ואם אין לו חרחבינא, אזי יקח המרור ⁴⁸⁵ , דהיינו לענה ⁴⁸⁶ .

ואם אין לו אפילו מרור, יקח איזה ירק מר שירצה ⁴⁸⁷ . לפי שיש אומרים ⁴⁸⁸ שכל ירק מר שראוי לאכילה נקרא מרור בלשון תורה. והוא שיש לו שרף (פירוש ⁴⁸⁹ כשמחתכין בו וסוחטין אותו במקום חתוכו יוצא ממנו מוהל לבן כחלב), ופניו מכסיפין ⁴⁹⁰ , דהיינו שעלה שלו אינו ירוק מאוד ⁴⁹¹ כעלי הכרישים ובצלים ושאר ירקות, אלא נוטה קצת ללובן הנוטה לשחרות שקורין (בלייכלי"ך בלשון אשכנז) ⁴⁹² . ומכל מקום לא יברך עליהם ⁴⁹³ , שהעיקר הוא כסברא הראשונה ⁴⁹⁴ .

(ואם אין לו ירק שיש לו שרף ופניו מכסיפין, טוב שיאכל איזה ירק אחר שיש בו מרירות קצת, לזכר בעלמא. ואין צריך כזית. וכן) מי שהוא חולה או איסטניס ואינו יכול לאכול מרור, טוב שילעוס מעט עד שירגיש טעם מרירות בפיו, לזכר בעלמא, בלא ברכה. וזהו כשאי אפשר לו כלל. אבל חייב אדם לדחוק את עצמו לקיים מצות חכמים לאכול כזית שלם, אף אם יכאוב עליו ⁴⁹⁵ .

ושיעור כזית יתבאר בסי' תפ"ו ⁴⁹⁶ ע"ש:

החרוסת

לב החרוסת ⁴⁹⁷ צריך להיות עב, לפי שהוא זכר לטיט, שנשתעבדו בו אבותינו ⁴⁹⁸ .

ואחר כך ⁴⁹⁹ צריך לרכך אותו במשקה ⁵⁰⁰ , זכר לדם ⁵⁰¹ . ויש לרככו במשקה אדום, כגון חומץ או יין אדומים ⁵⁰² .

ויש לעשות החרוסת מפירות שנמשלו בהם כנסת ישראל ⁵⁰³ , כגון תאנים שנאמר ⁵⁰⁴ התאנה חנטה פגיה, ואגוזים שנאמר ⁵⁰⁵ אל גינת אגוז, ותמרים שנאמר ⁵⁰⁶ אעלה בתמר, ורמונים שנאמר ⁵⁰⁷ כפלח הרמון, ותפוחים זכר לתחת התפוח עוררתיך ⁵⁰⁸ , שהיו יולדות שם בניהם בלא עצב ⁵⁰⁹ . ושקדים על שם ששקד הקב"ה על הקץ לעשות ⁵¹⁰ .

ומעיקר הדין יכול לעשותו אפילו מירקות ⁵¹¹ , ולרככו אפילו במים ושאר משקין ⁵¹² . אבל על כל פנים צריך ליתן לתוכו דבר שיש בו קיוהא ⁵¹³ , כגון תפוחים או יין ⁵¹⁴ וחומץ ⁵¹⁵ , זכר לשיעבוד שהיו משתעבדים בישראל עד שהיו שיניהם קיהות ⁵¹⁶ :

לג וצריך ליתן בתוכו תבלין ⁵¹⁷ הדומין לתבן, כגון קנמון וזנגביל ⁵¹⁸ שאינן נידוכין הדק היטב, ויש בהן לאחר הדיכה חוטין קשין וארוכין קצת כמו תבן, זכר לתבן שהיו מגבלין בתוך הטיט ⁵¹⁹ :

לד אם חל פסח בשבת צריך ליזהר לרכך ⁵²⁰ החרוסת במשקה מערב שבת ⁵²¹ .

ואם שכח לרככו מערב שבת, ירככו בשבת על ידי שינוי. דהיינו שמתחלה יתן המשקה לתוך הכלי, ואחר כך יתן לתוכו החרוסת ⁵²² . ויכול לערבו באצבעו, או אוחז בכלי ומנענע עד שיתערב ⁵²³ . עיין סימן שכ"א ⁵²⁴ :

יחץ ואמירת הא לחמא עניא

לה אחר שאכלו מהירקות בטיבול ⁵²⁵ , צריך ליקח מצה האמצעית משלש מצות המונחים לפניו בקערה, ולבצוע ⁵²⁶ מקצתה ⁵²⁷ מטעם שיתבאר ⁵²⁸ .

ונהגו כל ישראל שמקצת זה שבוצעים מהמצה עושין בו גם כן מצוה אחרת ⁵²⁹ , דהיינו שמשמרין אותו לאפיקומן ⁵³⁰ . ולפיכך נכון הדבר שיהיה מקצת הזה רוב המצה ⁵³¹ , שאפיקומן היא מצוה חשובה ⁵³² , שהוא לנו במקום הפסח ⁵³³ .

ונוהגין להצניעו תחת המפה ⁵³⁴ , זכר למשארותם צרורות בשמלותם ⁵³⁵ . ויש שכורכין אותו במטפחת ומשימין על שכמם זכר ליציאת מצרים ⁵³⁶ :

לו ומקצתה השני צריך להחזירו לקערה ⁵³⁷ , וליתן אותו בתוך שתי מצות השלמות ⁵³⁸ , כדי לומר עליו ההגדה ⁵³⁹ . לפי שצריך לומר ההגדה על מצה הראוי לצאת בה ידי חובתו, שנאמר תאכל עליו מצות לחם עוני, ודרשו חכמים ⁵⁴⁰ שעונין עליו דברים הרבה. ומתוך שנאמר לחם עני חסר וא"ו, דרשו חכמים ⁵⁴¹ לחם עני, מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה, שהמצה שיוצא בה ידי חובתו לא תהיה שלימה אלא פרוסה, ועליה יאמר ההגדה ⁵⁴² (ובסימן תע"ה ⁵⁴³ יתבאר למה משימין אותו בתוך שתי השלימות).

אחר כך נוהגין להגביה הקערה שבה המצות ואומרים הא לחמא וכו' עד מה נשתנה ⁵⁴⁴ .

ואין צריך להסיר התבשילין מהקערה קודם ההגבהה, אלא יכול להגביהה עם כל הדברים שעליה ⁵⁴⁵ :

לז יש מדקדקים לומר כהא לחמא, או הא כלחמא, לפי שאין שייך לומר הא לחמא די אכלו אבהתנא, שהרי אין זה הלחם ממש שאכלו אבותינו. ולפיכך אף שבכל הספרים הנוסח הוא הא לחמא, מכל מקום האומר כהא לחמא או הא כלחמא לא הפסיד ⁵⁴⁶ :

מה נשתנה ואמירת ההגדה

לח בימי חכמי הגמרא שהיו להם שולחנות קטנים לפני כל אחד ואחד מהמסובין ⁵⁴⁷ , הצריכו חכמים לעקור מלפני מי שאומר ההגדה את השולחן הקטן שלפניו עם המצות המונחות עליו ולהניחם בזוית אחרת ⁵⁴⁸ , כדי שיראו התינוקות וישאלו ⁵⁴⁹ למה מסירין המצות ועדיין לא אכלנו ⁵⁵⁰ , ועל ידי כן יתעוררו לשאול גם כן שאר השאלות מה נשתנה כו' ⁵⁵¹ כמו שיתבאר ⁵⁵² .

ובדורות האחרונים שכל המסובין אוכלין על שולחן אחד גדול, ויש טורח גדול בעקירתו, נהגו לעקור הקערה שבה המצות מלפני בעל הבית האומר ההגדה ולהניחו בסוף השלחן, כאלו כבר אכלו כדי שישאלו התינוקות ⁵⁵³ .

ועכשיו אין נוהגין אפילו בעקירת הקערה, לפי שהתינוקות יודעין שעיקר האכילה לא תהיה ממצות אלו שבקערה, ולפיכך לא ישאלו כלום כשיסירן מעל השולחן ⁵⁵⁴ :

לט אחר כך ⁵⁵⁵ צריך למזוג כוס שני ⁵⁵⁶ .

ואין צריך שטיפה והדחה, שהרי שטפו והדיחו קודם הקידוש ⁵⁵⁷ :

מ ואף על פי שאין צריך לאחוז הכוס בידו עד שיגיע ללפיכך כמו שיתבאר ⁵⁵⁸ , אף על פי כן צריך למזוג מיד קודם התחלת אמירת ההגדה, כדי שישאלו התינוקות למה שותין כוס שני קודם הסעודה, שאין דרך לשתות כן בכל ימות השנה ⁵⁵⁹ , ועל ידי כך יתעוררו לשאול גם כן שאר השאלות מה נשתנה וכו' ⁵⁶⁰ , לקיים לבניו מה שנאמר ⁵⁶¹ כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחוקים והמשפטים וגו' ואמרת לבנך עבדים היינו וכו'.

ואם אין דעת בבן לשאול, הרי אביו חייב ללמדו לשאול מה נשתנה כו' ⁵⁶² .

ואם אין לו בן, הרי אשתו חייבת לשאול אותו. ואם אין לו אשה הוא שואל את עצמו מה נשתנה כו'. ואפילו אם מסובין שני תלמידי חכמים הבקיאים בהלכות פסח, שואל אחד מהם את חבירו מה נשתנה כו' ⁵⁶³ .

ואחר כך מתחילין שניהם עבדים היינו, ואין השני צריך לומר מה נשתנה ⁵⁶⁴ . וכן כשהבן או האשה שואלין אותו, אין הוא צריך לומר מה נשתנה, אלא מתחיל עבדים היינו ⁵⁶⁵ :

מא צריך לומר אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת. אבל אין לומר אין אנו חייבים לטבל אפילו פעם אחת, לפי שאיך יאמר הלילה הזה שתי פעמים, שיהיה משמע שחייבים להטביל שתי פעמים, ובאמת אין מטבילין מחמת חיוב אלא פעם אחת, דהיינו המרור שמטבילין בחרוסת ⁵⁶⁶ , אבל טיבול הראשון אינו מחמת חיוב ⁵⁶⁷ , אלא כדי להתמיה התינוקות ⁵⁶⁸ :

מב ולפי דעתו של בן אביו מלמדו ⁵⁶⁹ התשובה על שאלותיו, דהיינו אמירת ההגדה ⁵⁷⁰ , שהיא מצות עשה מן התורה אפילו אם לא שאל אותו הבן כלום, שנאמר ⁵⁷¹ והגדת לבנך ביום ההוא וגו'.

ולפיכך צריך לומר ההגדה בלשון שמבינים הקטנים והנשים ⁵⁷² . או יפרש להם הענין לפי דעתם. אם הם מבינים הרבה יפרש להם הכל ⁵⁷³ :

מג ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו ⁵⁷⁴ עד הרי זה משובח. ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' ⁵⁷⁵ עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ⁵⁷⁶ . ואחר כך פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו', בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו', לפיכך כו', עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ⁵⁷⁷ .

ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים ⁵⁷⁸ :

מד בזמן שהיו מסירין השולחן, או הקערה, מלפני האומר הגדה ⁵⁷⁹ , היו צריכים להחזירן לפניו כשמתחיל עבדים היינו, לפי שצריך לומר ההגדה על מצה ⁵⁸⁰ ומרור וחרוסת ושני תבשילין כמו שנתבאר למעלה ⁵⁸¹ .

ולכן יש ליזהר שתהא המצה מגולה קצת, עד שיגיע ללפיכך ⁵⁸² , שאז נוהגין להגביה כל אחד כוסו ולאחוז בידו ⁵⁸³ עד שחותם גאל ישראל ⁵⁸⁴ , ולפיכך נכון לכסות המצות, שלא יראה הפת בושתו כשנוטלין הכוס ⁵⁸⁵ .

וכן כשאומר והיא שעמדה כו', יש נוהגין לאחוז הכוס ביד עד והקב"ה מצילנו מידם ⁵⁸⁶ , נכון גם כן שתהא המצה מכוסה ⁵⁸⁷ , עד שיעמיד הכוס על השולחן ואז יגלנה ⁵⁸⁸ :

מה כשיגיע למצה זו שאנו אוכלין כו', צריך להגביה המצה ⁵⁸⁹ להראותה להמסובין שתחבב המצוה עליהם ⁵⁹⁰ . ויש להגביה האמצעית הפרוסה, שהיא נקראת לחם עוני ⁵⁹¹ , ובה הוא יוצא ידי חובתו כמו שנתבאר למעלה ⁵⁹² .

וכן כשיגיע למרור זה, צריך להגביה המרור להראותו למסובין ⁵⁹³ .

אבל כשיאמר פסח (זה ⁵⁹⁴ ) שהיו אבותינו כו', לא יגביה התבשיל שבקערה שהוא זכר לפסח, שלא יהא נראה כאלו הקדישו לכך ⁵⁹⁵ :

מו ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה ⁵⁹⁶ , צריך לומר הנו"ן של ונאמר בסגו"ל ⁵⁹⁷ , ויהיה פירושו שכבר אמרו לפניו משה וישראל בצאתם ממצרים שירה חדשה, דהיינו שירת הים ⁵⁹⁸ . וגם יש אומרים ⁵⁹⁹ שמשה וישראל אמרו את ההלל.

אבל לא יאמר הנו"ן בחולם, יהיה פירושו על גאולה העתידה. אם כן היה צריך לומר ונאמר לפניו שיר חדש בלשון זכר, שכך אמרו במדרש ⁶⁰⁰ כל השירות נקראת שירה לשון נקבה, כי תשועתם כיולדת שהמליטה זכר ⁶⁰¹ ונפטרה מצער הלידה, ואחר כך חוזרת ויולדת בצער, כך כל הגאולות היו אחריהן גליות וצרות, אבל גאולה אחרונה לא תהיה אחריה צרה כלל, לכך נאמר ⁶⁰² שירו לה' שיר חדש, לשון זכר.

ולפיכך צריך לומר בברכת אשר גאלנו ונודה לך שיר חדש. ולא יאמר שירה חדשה ⁶⁰³ :

אמירת הלל וברכת אשר גאלנו

מז אין מברכין על ההלל שקורין בלילה זה ⁶⁰⁴ . לפי שאין קורין אותה בפעם אחד, אלא קורין מקצתו לפני הסעודה ומקצתו לאחר ברכת המזון ⁶⁰⁵ :

מח אף על פי שקריאת ההלל היא מעומד כמו שנתבאר בסי' תכ"ב ⁶⁰⁶ . מכל מקום ההלל שבלילה זה קורין אפילו מיושב, לפי שכל מעשי לילה זה הוא דרך חירות ⁶⁰⁷ , לפיכך אין מטריחין אותו לעמוד ⁶⁰⁸ .

ומכל מקום לא יקרא ההלל וההגדה כשהוא מוטה על צדו, אלא ישב באימה וביראה ⁶⁰⁹ . עיין סי' ס"ג ⁶¹⁰ :

מט בברכת אשר גאלנו צריך לומר מן הזבחים ואחר כך מן הפסחים. לפי שהזבח היא החגיגה הנאכלת בלילה זה קודם אכילת הפסח, כדי שיהיה הפסח נאכל על השובע ⁶¹¹ .

וכשחל פסח במוצאי שבת יש מדקדקין ⁶¹² לומר מן הפסחים ומן הזבחים, שהרי אין חגיגה נאכלת בלילה זה ⁶¹³ כמו שנתבאר למעלה ⁶¹⁴ . והזבחים הם החגיגה ושלמי שמחה שמקריבין למחר ביום ⁶¹⁵ .

ויש שאין מדקדקין בכך, ואומרים הכל נוסח אחד, שהרי אנו מבקשים ⁶¹⁶ שיגיענו ה' למועדים הבאים ששים בעבודתו, ושם נאכל לשנה הבאה, כשלא יהיה פסח במוצאי שבת, מן הזבחים מתחילה, דהיינו מחגיגה שנאכלת בלילה זה, ואחר כך מן הפסחים. ואפילו אם על פי חשבון הקביעות המסור בידינו יהיה פסח הבא במוצאי שבת. מכל מקום כשיבנה בית המקדש יקדשו על פי הראייה ⁶¹⁷ , ואפשר שלא יהיה במוצאי שבת ⁶¹⁸ :

שפיכות היין מהכוס

נ נוהגין לזרוק מעט מן הכוס כשמגיע לדם ואש ותמרות עשן. וכן כשמזכיר המכות בשמותן בפרט. וכן כשמזכירן בכלל דהיינו דצ"ך עד"ש באח"ב. סך הכל י"ו פעמים ⁶¹⁹ . כנגד חרבו של הקב"ה שנקראת יוה"ך. והוא מלאך הממונה על הנקמה ⁶²⁰ :

נא ונוהגין לזרוק מעט מן הכוס באצבעו ⁶²¹ הסמוך לגודל, שהוא נקרא אצבע סתם ⁶²² , רמז על מה שכתוב ⁶²³ אצבע אלהים היא.

ויש נוהגין ⁶²⁴ לזרוק באצבע הנקרא קמיצה, לפי שבאצבע זו הכה הקב"ה למצרים ⁶²⁵ .

ויש נוהגין ⁶²⁶ מטעם הידוע להם לזרוק מן הכוס עצמו, שלא על ידי אצבע:

סומא ותפוס בבית האסורים

נב סומא חייב בקריאת ההגדה או בשמיעתה ⁶²⁷ מן התורה, ולפיכך הוא מוציא הרבים ידי חובתן ⁶²⁸ , אף אם הוא סומא מעת הולדו ⁶²⁹ :

נג מעשה באחד שהיה תפוס בידי נכרים, ולא ידע באמירת ההגדה בעל פה, והיה לו חומש, ואמר כל הפרשיות של יציאת מצרים ⁶³⁰ :

הערות

224. עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) קידוש (ס"א-ה). (ב) הבדלה – יקנה"ז (ס"ו-ט). (ג) לא יברך ברכה אחרונה על היין (ס"י). (ד) שתיית יין בין כוס א' לב' ולג' (סי"א-יג). (ה) כרפס (סי"ד-יט). (ו) הבאת המצות והמינים לאמירת ההגדה (ס"כ-כו). (ז) המרור (סכ"ז-לא). (ח) החרוסת (סל"ב-לד). (ט) יחץ ואמירת הא לחמא עניא (סל"ה-לז). (י) מה נשתנה ואמירת ההגדה (סל"ח-מו). (יא) אמירת הלל וברכת אשר גאלנו (סמ"ז-מט). (יב) שפיכות היין מהכוס (ס"נ-נא). (יג) סומא ותפוס בבית האסורים (סנ"ב-נג).
225. משנה דף קיד , ע"א (מזגו לו כוס ראשון ... מברך על היום). טור ושו"ע ס"א (מוזגין לו כוס ראשון ומקדש עליו). אלא שבמשנה שם, ובטור ושו"ע שם, הלשון הוא "מוזגין לו כוס ראשון". ואילו כאן כתב רק "מוזג כוס ראשון". ויתבאר לקמן הערה הבאה, ובליקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה קדש. * ולפני מזיגה צריך הכוס שטיפה והדחה, כדלקמן סל"ט (שהרי שטפו והדיחו קודם הקידוש). וסי' תעט ס"ב (צריך שטיפה והדחה, או לקנחו יפה ... ואף מי שאינו נזהר בזה כל השנה ... מכל מקום בלילה זה צריך ליזהר). ושם ושם נסמן. וכדלעיל סי' רעא סי"ח (כוס של קידוש בין של לילה בין של יום ובין של הבדלה טעון ... שישטפנו מבחוץ וידיחנו מבפנים).
226. ברמ"א ס"א (ובעל הבית לא ימזוג בעצמו, רק אחר ימזוג לו דרך חירות). לבוש ס"א (ואם אפשר לו, לא ימזוג הבעל הבית עצמו, אלא על ידי אחר, שיהא לו כמשרתו, כלומר דרך חירות, שכל מעשה הלילה הזה יעשה דרך חירות זכר ליציאת מצרים). מהר"י ברונא , הובא בדרכי משה סי' תפו ס"ק א (וכתב מהר"י ברין מי שעושה הסדר לא ימזוג בעצמו, אלא אחר ימזוג לו דרך חירות). ח"י סק"ח (וזה גם כן כוונת המחבר במה שכתב בלשונו ומוזגין לו, על ידי אחרים). וכן הוא במשנה שם (מזגו לו כוס ראשון). ובפסקי ההגדה לא הזכיר רבנו ענין זה. ונתבאר בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה קדש (ואף שבשו"ע שלו (ריש סי' תע"ג) העתיק מ"ש ברמ"א (שם) וכתב "ואם אפשר טוב שלא ימזוג הבעל הבית בעצמו אלא אחר ימזוג לו שיהא לו כמשרתו, כלומר דרך חירות ושררות זכר ליציאת מצרים", יש לומר דכיון שאין זה אלא אם אפשר לא העתיקו בסידורו ... מנהג בית הרב: מוזגין הכוס, ואין מדקדקין שימזוג אחר). ונתבאר שם (הערה 199).
227. סדר היום, סדר ההגדה וכוונתה ד"ה וראוי לכל אדם (להראות חירות ושררה בעצמו). וכדלעיל סי' תעב ס"ז (בהסיבה דרך חירות, כדרך שהמלכים והגדולים אוכלים).
228. רשב"ם קג, א ד"ה ה"ג משל (בכל מקום זמן לבסוף, הכא נמי זמן לבסוף. וטעמו של דבר דזמן אומרו אפילו בשוק, ועיקרו אינו על הכוס, הלכך אומר לבסוף). ומטעם זה באה ברכת שהחיינו בסוף גם ביקנה"ז, כדלקמן ס"ו (ואחר ההבדלה יברך שהחיינו). שכן היא מסקנת הגמרא שם (אביי אמר יקזנ"ה, ורבא אמר יקנה"ז, והילכתא כרבא). וכן בקידוש חג הסכות באה ברכת שהחיינו בסוף, כדלקמן סי' תרמג ס"א (ואחר כך מברך שהחיינו באחרונה). שכן היא מסקנת הגמרא בסוכה נו, א (רב אמר סוכה ואחר כך זמן ... והלכתא סוכה ואחר כך זמן). אלא שבחג הסכות יש הפרש בזה בין ליל ראשון של חג לבין ליל שני של חג. ונתבאר בשיעורי הלכה למעשה ח"א ע' תנא-ג.
229. טור ושו"ע ס"א (ומברך שהחיינו). ברכת שהחיינו זו היא: (א) על קידוש היום, כדלקמן סי' תרמא ס"א (שהחיינו ... בשביל מצות קידוש היום שהיא ... מצוה הבאה מזמן לזמן). וסי' תריט ס"ז (שיום הכיפורים הוא דבר הבא מזמן לזמן, וצריך לברך שהחיינו כמו בכל הרגלים). וכדאמרינן בעירובין מ, ב (כיון דמזמן לזמן אתי אמרינן). (ב) על בדיקת חמץ, כדלעיל סי' תלב ס"ג (ולמה אין מברכין שהחיינו קודם הבדיקה, והרי היא מצוה הבאה מזמן לזמן. לפי שמצוה זו היא לצורך הרגל, לתקן הבית ולבער החמץ מתוכו לצורך המועד, לפיכך היא נפטרת בברכת שהחיינו שמברכין ברגל בקידוש לילה). (ג) ולסברה אחת – גם על מצות אכילת מצה, כמבואר בליקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה מוציא מצה (ואין מברכין שהחיינו על מצות מצה ... אי נמי כבר אמרו בקידוש).
230. עירובין דף מ , ע"ב (דאי לא מברך האידנא מברך למחר וליום אוחרא). סוכה מז, ב. מ"א סק"א (ואם לא בירך בליל ראשון מברך כל שבעה. והוא הדין בכל יום טוב).
231. רב נחמן שם ושם (אמר רב נחמן זמן אומרו אפילו בשוק). ויש שם דיון בגמרא, אם לכתחלה צריך לברך על הכוס (דאי לא מברך האידנא מברך למחר וליום אוחרא. מכל מקום בעינן כוס. לימא מסייע ליה לרב נחמן, דאמר רב נחמן זמן אומרו אפילו בשוק. הא לא קשיא דאיקלע ליה כוס. התינח עצרת וראש השנה, יום הכפורים היכי עביד, אי מברך עליה ושתי ליה, כיון דאמר זמן קבליה עליה ואסר ליה (על כרחיך סייעתא לרב נחמן היא, דעל הכוס היכי ליעביד, רש"י) ... והלכתא אומר זמן בראש השנה וביום הכפורים, והלכתא זמן אומרו אפילו בשוק). ומסיק הרי"ף י, ב (ואסיקנא והלכתא אומר זמן בר"ה וביוה"כ, והלכתא אומר זמן אפילו בשוק, ולא בעי כוס). והיינו שלמסקנת הגמרא, לדעת הרי"ף, הן ביום הכיפורים והן בשכח ונזכר למחר בשוק, מברך שהחיינו בלא כוס. וכן הוא לקמן סי' תרמג ס"ה (אם לא בירך שהחיינו בליל הראשון ונזכר למחר, אומר בשעה שנזכר, אפילו שלא על הכוס). והיינו שגם אם "איקלע ליה כוס", אומרו "אפילו שלא על כוס" (וכמו הנשים שמברכות שהחיינו בעת הדלקת הנרות, בלא כוס). ואף שלכתחלה עדיף לברכה מיד אחר קידוש היום. מכל מקום אם שכח לברכה בעת הקידוש, שוב אין צריך לברך על הכוס. ומכל מקום נתבאר לקמן סי' תריט ס"ז (ואחר כך אומר הש"ץ שהחיינו בלא כוס, לפי שיום הכיפורים הוא דבר הבא מזמן לזמן וצריך לברך שהחיינו כמו בכל הרגלים, אלא שאי אפשר לברך על הכוס). נראה מכך, שאם הי' אפשר לברך על הכוס, הי' צריך לברך על הכוס, אף דמיירי רק בברכת שהחיינו, שהרי לא תיקנו קידוש על הכוס ביום הכיפורים. והיינו שאילו הי' אפשר לברך בליל יום הכפורים על הכוס, היו מתקנים חכמים שיאמרו עליו גם קידוש היום, שנתקן על הכוס. וראה "הלכות ליל הסדר" אות ג.
232. ח"י סק"א (נראה לי פשוט, דאם שכח לומר זמן ליל ראשון ובליל שני אמר זמן, דאין צריך שוב לומר זמן מכח לילה ראשונה להשלמה, דאם יום ראשון קודש, אם כן השלים הזמן ביום שני, ואם יום שני קודש, הא אמר זמן). וכן הוא לקמן שם (ואם לא נזכר למחר, וגם בליל שני שכח ולא בירך שהחיינו, ונזכר באחד משאר ימי החג, יברך אימתי שנזכר, שברכת שהחיינו יש לה תשלומין כל שבעה כמו שנתבאר בסימן תע"ג לענין פסח). משא"כ אם בירך שהחיינו בליל שני, אינו צריך לחזור ולברך. וכאן מוסיף, שגם אם נזכר בתחלת ליל ב' של יום טוב, אינו צריך לברך מיד שהחיינו, אלא יפטר בשהחיינו שיברך על הכוס לאחר הקידוש. * ומה שמברכים שהחיינו בקידוש יום טוב של גלויות, הוא כדלקמן סי' תצ ס"א (בכל יום טוב שני של גליות ... ושהחיינו), וסי' תר ס"ה (שבכל יום טוב שני של גליות אומרים זמן בקידוש). ושם נתבארו הטעמים לזה.
233. מ"א שם (ונראה לי דאפילו בירך בראשונה ולא בירך ביום טוב שני של גליות, מברך כל שבעה). ולפי זה יהי' כן גם בחג הסכות. אבל לקמן סי' תרמג ס"ה (ואם לא נזכר למחר, וגם בליל שני שכח ולא בירך שהחיינו, ונזכר באחד משאר ימי החג, יברך אימתי שנזכר). משא"כ אם בירך כבר בליל ראשון ושכח בשני, שוב לא יברך. והוא כדעת היעב"ץ במור וקציעה כאן (כתב מ"א ס"ק א ונראה לי שאפילו ברך בראשון ולא בשני מברך כל שבעה. ולא נראה לי, דאע"ג דתקינו ליה זמן כי היכי דלא לזלזולי ביה, אבל תשלומין לא שמענו היכא דבריך אראשון (שהוא עקר מן התורה האידנא) תקנתא לתקנתא לא עבדינן, הכי מסתברא).
234. כדלקמן סי' תצ סי"ב (בשביעי ושמיני של פסח ... אין אומרים שהחיינו בקידוש של שתי לילות, כיון שכבר אמרו בשתי לילות הראשונים של פסח). הרי שאם לא בירך בקידוש בשתי לילות הראשונים של פסח, יברך בשמיני של פסח. ונתבאר בלקוטי שיחות חל"ז ע' 14 ואילך (ברכת הזמן על המועדים, דיש לבארה בשני אופנים ... אופן הא' ... החיוב של ברכה זו הוא בליל ראשון של חג, בעת הגעת החג ... אלא שאם לא בירכה אז משלימה כל שבעת ימי החג ... אופן הב' ... שכל רגע ורגע של המועד חייב בברכה זו, אלא שהברכה שבליל ראשון פוטרת כל החג כולו).
235. עולת שבת סי' תפה (כתב המחבר לעיל סי' רע"א סעיף ח, אם לא קידש וכו', ומשם יש ללמוד דהוא הדין בפסח. וכן ראיתי הלכה למעשה). ח"י כאן סק"א (ואם שכח לומר קידוש בלילה, דינו כדלעיל סימן רע"א סעיף ח'. וכן כתב העולת שבת לקמן סוף סימן תפ"ה). וראה הערות ובאורים תתקצו ע' 47.
236. כדלעיל סי' רעא סט"ז (ואם שכח או עבר ולא קידש בלילה, יש לו תשלומין למחר כל היום). ומזה למדים לענין יום טוב, כמבואר במ"א סי' רצא ס"ק ב (בליל שבת, נראה לי דהוא הדין ... בליל יום טוב ... שאומר הקידוש של לילה). אליה רבה סי' רעא ס"ק טו (כן הדין בליל יום טוב, כשלא קידש, שמקדש ביום (מג"א סימן רצ"א סק"ב)).
237. היינו שלא מספקת ברכת בורא פרי הגפן לבד, כמו בכל קידוש של סעודת היום, וכדלעיל סי' רפט ס"ב (ותקנו חכמים לקדש על היין קודם סעודת שחרית ... מכל מקום לא תקנו לברך ברכת הקידוש שבירך בלילה, אלא די בברכת בורא פרי הגפן שיברך על היין). אלא יאמר גם ברכת הקידוש, כדלעיל סי' רעא סט"ז (ואם שכח או עבר ולא קידש בלילה, יש לו תשלומין למחר כל היום, ויאמר כל הקידוש של לילה, מלבד פרשת ויכולו שאינו ענין לאמרה ביום).
238. מ"א סי' תפה סק"א (ונראה לי דמי שלא אמר הגדה בליל פסח אין לו תשלומין, דהא כתיב בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, וכתיב בערב תאכלו מצות, מכאן ואילך רשות, כן נראה לי). ח"י כאן סק"א (ואם שכח לומר ההגדה, פשיטא שאין לו תשלומין כלל, דכתיב בעבור זה, בשעה שמצה ומרור מונחים לפני. וכן כתב המ"א לקמן סימן תפ"ה). וכן הוא לענין אכילת מצה, כדלקמן סי' תעה סל"ג (ואם נאנס ולא אכל מצה בלילה זה, אין לו תשלומין בשאר לילות וימים. לפיכך כשאוכל מצה בשאר לילות וימים אינו מברך על אכילת מצה, אף שלא אכל מצה עדיין מכניסת הפסח ולא בירך עליה).
239. ולקמן סי' תעה סל"ג (ואם נאנס ולא אכל מצה בלילה זו, אין לו תשלומין בשאר לילות וימים). והוסיף שם "לילות", שהרי נאמר (בא יב, יח) "בערב תאכלו מצות", ולכן אילו הי' בזה תשלומין, הי' צריך לאכלו "בשאר לילות". * ולא חילק כאן מעיקר הדין בין קודם חצות לבין לאחר חצות. וכן לא חילק בינם לענין מצה (בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך לשם חובה, דהיינו בלילה הראשון), כי בדיעבד זמנם כל הלילה. וכן נראה משגרת הלשון דלקמן תעה סל"ג (כשאוכל מצה בשאר לילות וימים אינו מברך על אכילת מצה, אף שלא אכל מצה עדיין מכניסת הפסח ולא בירך עליה), משא"כ אם לא אכל מצה עד אחר חצות, מברך על אכילת מצה. ויתבאר לקמן סי' תעז ס"ו (והערה 28).
240. בא יג, ח. מכילתא פרשת בא פרשה יז (והגדת לבנך, שומע אני מראש חדש, תלמוד לומר ביום ההוא, אי ביום ההוא יכול מבעוד יום, תלמוד לומר בעבור זה, בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך). ובגמרא קטז, ב (בעבור זה ... בעבור מצה ומרור הוא דאתא). וכן הוא בנוסח ההגדה (יכול מראש חודש, תלמוד לומר ביום ההוא, אי ביום ההוא יכול מבעוד יום, תלמוד לומר בעבור זה, בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך). ונתבאר לקמן ס"כ (והערה 160). וראה אוצר ההלכות לסי' תעג ס"ז ע' מז.
241. ברייתא קכ, א (יכול אף לילה הראשון רשות ... תלמוד לומר בערב תאכלו מצות, הכתוב קבעו חובה). סוכה כז, א (לילה הראשון חובה, מכאן ואילך רשות ... אמר קרא בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה). טור ושו"ע סי' תעה ס"ז (אין חיוב אכילת מצה אלא בלילה הראשון בלבד). וכן הוא לקמן סי' תעה סל"ב (ואין חיוב אכילת מצה אלא בלילה הראשון בלבד, שנאמר בערב תאכלו מצות, אבל שאר כל הלילות וכל הימים, אינו מוזהר אלא שלא לאכול חמץ). והיינו אפילו לא אכל מצה בלילה הראשון, כדלקמן שם (כשאוכל מצה בשאר לילות וימים אינו מברך על אכילת מצה, אף שלא אכל מצה עדיין מכניסת הפסח ולא בירך עליה).
242. שו"ת הרא"ש כלל יד סי' ה (ואין נוטל ידיו קודם קידוש. ואחר הקידוש מביאין לפניו ירקות ונוטל ידיו). מרדכי לז, ב (מותר ליטול ידיו קודם קידוש ... אבל בפסח ... אין לו לבעל הבית ליטול ידיו קודם קידוש). רבינו ירוחם נתיב ה ח"ד (וקודם קדוש אין ליטול ב' ידיו, כמו בשבת או בשאר יום טוב). רמ"א ס"א (ואין ליטול ידיו כלל קודם קידוש).
243. מהרי"ל סדר ההגדה ע' צג (מכל מקום ידים נקיות בעי, משום טהור ידים יוסף אומץ, כדפירשתי לעיל בהלכות בדיקת חמץ ... וההיא נטילה גמורה לא יטול מקודם, רק נקיות בעלמא אם צריך). רמ"א שם (ואם אין ידיו נקיות, יטול מעט). ובאמת בבדיקת חמץ יש מדקדקים ליטול ידיהם מטעם זה בכל אופן, כדלעיל סי' תלב סי"ב (יש מהמדקדקים ליטול ידיהם קודם הבדיקה ... מצוה חשובה היא וראויה להיות בנקיות). ומקורו במהרי"ל הלכות בדיקת חמץ ע' לו (ויטהר ידיו על ידי נטילה, טרם שיברך על הבדיקה. דכל המברך צריך נקיות ידים מקודם). וגם לפני התפלה, יש בזה שתי דעות, כדלעיל סי' צב ס"ה (וכל זה כשידיו מלוכלכות, או שנגעו במקום מטונף, אבל אם אינו יודע להן שום לכלוך, אף על פי שהסיח דעתו מהם אחר נטילת שחרית, אין צריך לחזור וליטלן ולא לנקותן, שסתם ידים כשרות לתפלה, כמו שכשרות לשאר ברכות. ויש אומרים שהיסח הדעת פוסל לתפלה כמו שפוסל לאכילה, מפני שהידים עסקניות הן ושמא נגעו במקום הטינופת, וכן עיקר). מכל מקום הקידוש דינו כשאר ברכות, שנתבאר לעיל סי' א, מהדו"ב ס"ז (סתם ידים ... כשרות להזכיר השם בברכת ולדבר דברי תורה). ורק אם אין ידיו נקיות יטול ידיו קודם. וגם באין ידיו נקיות סגי בשאר ברכות ובתלמוד תורה בנקיון בעלמא, כדלעיל בסי' ד מהדו"ק ס"ג (היה ישן על מטתו ערום אסור להזכיר [שום] שם מז' שמות שאינן נמחקין או להוציא דברי תורה מפיו עד שינקה את ידיו בכל מידי דמנקי). וכן הוא במהדו"ב שם סי' ד ס"א (לתלמוד תורה ולהזכרת השם בשאר ברכות, חוץ מקריאת שמע ותפלה, אין צריך לחזר אחר מים, אלא די לנקות ידיו בכל דבר שמנקה). ובסי' צב ס"ו (לתלמוד תורה די בנקיון בעלמא בכל ענין, אפילו יש מים מזומנים לפניו). סי' צז ס"ג (די בנקיון עפר להזכרת השם או לדברי תורה). וכן הוא בפסקי הסדור, סדר הנטילה ד"ה ומצוה (לתלמוד תורה והזכרת השם בשאר ברכות די בנקיון בכל דבר שמנקה). וזהו שהובא לעיל ממהרי"ל (רק נקיות בעלמא אם צריך), ומרמ"א (ואם אין ידיו נקיות, יטול מעט). ונפקא מינה מכל הנ"ל גם לענין הקידוש בכל השנה, שאין מנהגינו ליטול ידים לפני הקידוש, ואם אין ידיו נקיות יטול מעט.
244. סכ"ג (יכול ליטול ידיו קודם הקידוש, ואין הקידוש מפסיק בין נטילת ידים לסעודה כיון שהוא לצורך הסעודה ... וכן המנהג פשוט במדינות אלו, לבד מליל פסח, כמו שיתבאר בסי' תע"ג). אמנם מנהגינו שגם כל השנה אין נוטלים ידים קודם הקידוש (ראה פסקי הסדור אות קלא), וכמבואר לעיל שם (ומכל מקום מי שרוצה להחמיר על עצמו שלא ליטול עד אחר הקידוש יפה הוא עושה).
245. מרדכי שם (מותר ליטול ידיו קודם קידוש דלא הוי היסח הדעת, אבל בפסח שיש הפסק גדול בינתים, אין לו לבעל הבית ליטול ידיו קודם קידוש).
246. מהרי"ל שם ע' צב (דשאני הכא דהא מפסיק עדיין באכילת ירקות ובסיפור ההגדה, טרם שסועדין, משא"כ התם). ט"ז ס"ק א (דאיתא בפרק ערבי פסחים נטל ידיו בטיבול ראשון יטול ידיו בטיבול שני, ומפרשים טעמא כיון דבעי למימר אגדתא והלולא אסחא אדעתא ונגע במקום מטונף). והיינו כדלקמן רס"י תעה (אף על פי שנטל ידיו לצורך טיבול הירקות, אף על פי כן צריך לחזור וליטול ידיו לסעודה ולברך על נטילת ידים אחר גמר ההגדה וההלל, לפי שבשעת אמירת ההגדה וההלל הסיח דעתו משמירת ידיו, ויש לחוש שמא נגע במקום הטינופת שהידים עסקניות הן), ושם נסמן.
247. כמבואר בשו"ת רש"ל סי' פח (כשיטול ידיו לא יברך ענט"י ... ואם כן ממילא לטיבול לא בעי נטילה). ובהגהותיו לטור (ולדידן שנוטלים כל השנה קודם קידוש ... יטול ידיו קודם קידוש ... ולא יברך, ואז לטיבול אפילו נטילה לא צריך). הובא בט"ז ס"ק א (ורש"ל כתב בסדר שלו דיש ליטול ידיו קודם, שלא לשנות משאר קידושין שבשנה ... ולא יברך על נטילת ידים ... ואם כן ממילא לטיבול לא בעי נטילה), ובמ"א ס"ק ג (ורש"ל כתב ... ויטול ידיו, ולא יטול אחר כך לטיבול).
248. סעיף יד (אחר ששתו כוס ראשון, צריך כל אחד ואחד לאכול מעט ירקות בטיבול, דהיינו שיטבלנו בחומץ או במי מלח), וסי"ט (קודם שמטבל הירק בחומץ או במי מלח וכיוצא בהם, צריך ליטול ידיו בלא ברכה).
249. ס"ג (אם אוכל דבר שטיבולו במשקה ... צריך ליטול ידיו תחלה).
250. ט"ז שם (דתקנה זו קלקלה היא, כיון שרואה אחר שזה נוטל, סובר הוא שגם כן מברך עליה כמו שאר השנה, ובאמת לא נאה לו לברך עכשיו בפסח משום הפסק כדלעיל. על כן היותר נכון כמ"ש רמ"א על פי המרדכי, והוא מנהג פשוט, שאין נוטלין אלא עד הטיבול ראשון). ח"י ס"ק ז (רבו בזה דעות האחרונים, ולענ"ד עיקר כפסק הרב, וכן הסכמת הט"ז, דהרואה שנוטל ידיו סובר שיברך גם כן על נטילת ידים כמו בשאר [ה]שנה). * ואפילו אם כבר נטל ידיו קודם קידוש, נתבאר בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה ורחץ (תוספת הוא"ו להדגיש שצריך להיות קדש ואחר כך רחץ, אף למי שאין נוהג כן בשאר ימות השנה ... או שאף שרוחץ קודם קדש ... חוזר ורוחץ).
251. טור ושו"ע ס"א (ואם חל בשבת אומר ויכולו). וכן הוא בפסקי ההגדה (כשחל יום טוב בשבת אומרים תחלה יום הששי). ובלקוטי טעמים ומנהגים שם (מתחילין יום הששי (ולא מ"ויכולו") כי יום הששי ויכולו השמים ר"ת הוי'). ושם נסמן (הערה 226-228).
252. לבוש ס"א (אומר תחלה ויכולו). וכן הוא לעיל סי' רעא סי"ט (קודם הקידוש ... ואם שכח לאמרו קודם קידוש אומרו בתוך הסעודה על הכוס).
253. תוס' קו, א ד"ה זוכרהו (דויכולו ... לא ניתקן על הכוס אלא להוציא בניו ובני ביתו). רא"ש פ"י סי' טו (ומה שאומרים אותו בשעת קידוש, אף על פי שכבר אמר בבית הכנסת, היינו כדי להוציא בניו ובני ביתו). וכ"ה לעיל סי' רעא סי"ט (אע"פ שאמר ויכולו בבית הכנסת, צריך לחזור ולאמרו על הכוס קודם קידוש, כדי להוציא בניו ובני ביתו הקטנים שלא אמרוהו עדיין).
254. ראה לעיל סי' רסח סי"ב (אחר תפלת לחש בערבית נוהגין לחזור ולומר ויכולו ... ואם שכח לאמרו בבית הכנסת, טוב שיאמר אותו שבקידוש).
255. סעיף י (ליל פסח שחל להיות בשבת מותר לקרות ההגדה בספר לאור הנר, לפי שאין עם הארץ שלא תהא שגורה בפיו קצת, ואינו צריך לעיין בספר אלא לפרקים (ואף כשקורא כולה בספר מותר, כיון שאינו צריך לזה)). ונתבארו מקורותיו בקונטרס אחרון שם ס"ק ג. ונתפרש ב"הלכות ליל הסדר" אות ג. וכן הוא בח"י כאן ס"ק ג (מותר לומר ההגדה בספר, אף שהוא ביחידות, ולא חיישינן שמא יטה).
256. רבא קג , א (ורבא אמר יקנה"ז. והילכתא כרבא). טור ושו"ע ס"א (ואם חל במוצאי שבת אומר יקנה"ז). וכן הוא בפסקי ההגדה (במוצאי שבת מקדשין יקנה"ז. יין. קידוש. נר. הבדלה. זמן). וראה גם לעיל סי' רצו סי"א (יקנה"ז). סי' רצט סי"א (יקה"ז). לקמן סי' תעז ס"ט (אומרים יקנה"ז על כוס אחד). סי' תפג ס"א (ואם חל במוצאי שבת אומר יקנה"ז). סי' תקצט (ליל שני של ראש השנה שחל להיות במוצאי שבת ... מקדשין יקנה"ז, כבשאר יום טוב שחל במוצאי שבת).
257. ראה לעיל סי' רחצ ס"א (אם אין לו אור במוצאי שבת, אין צריך לחזר אחריו כדרך שצריך לחזר אחר שאר מצות).
258. בליקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה הבדלה (מנהג בית הרב: בהבדלת מוצש"ק שחל ביום טוב אין מקרבין הנרות ואין מאחדין השלהבת שלהם, וכן אין מביטים בצפרנים. ורק, בעת ברכת בורא מאורי האש, מסתכל בנרות כמו שהם כל אחד בפני עצמו), ושם (הערה 269).
259. כדלעיל סי' מו ס"ה (ואם טעה בסדר הברכות אין בכך כלום). סי' ס ס"ג (סדר הברכות אינם מעכבות).
260. משנה קיד, א (בית שמאי אומרים מברך על היום ואחר כך מברך על היין, ובית הלל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על היום). ובגמרא שם (והילכתא כדברי בית הלל). והיינו בקידוש ליל פסח שאינו חל במוצאי שבת. משא"כ כשחל במוצאי שבת, יש דעות רבות בגמרא קב, ב – קג, א (יקנ"ה ... ינה"ק ... יהנ"ק ... קני"ה ... קינ"ה ... נקי"ה ... ניה"ק ... נהי"ק ... מאי הוי עלה אביי אמר יקזנ"ה, ורבא אמר יקנה"ז, והילכתא כרבא). וכיון שהלכתא כרבא שברכת היין היא בתחלה, הרי גם זה תלוי במחלוקת בית שמאי ובית הלל, ואם עשה כדברי בית שמאי לא יצא. וכאמור במשנה ברכות י, ב (אמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל). ובגמרא שם יא, א (עשה כדברי בית שמאי לא עשה ולא כלום). ותוס' שם ד"ה תני (אע"ג דמן הדין יצא בדיעבד, כיון דלבית הלל אין נכון, כדאיתא במתניתין כדאי היית לחוב בעצמך, אם עשה כבית שמאי, לבית הלל לא עשה ולא כלום). וכן הוא לעיל סי' סג ס"ב (נקרא עבריין שעובר על דברי חכמים ... כיון שלפי דבריהם אין מעלה כלל ... והוא מחמיר ... הרי נראה שאינו חושש לדבריהם ולפירושם בכתוב, וחייב מיתה). וראה לעיל סי' תעב סי"ג (הערה 85). תורת אהרן (קרול) עח, א. * ומה שנתבאר לעיל סי' רעא סכ"ו (קידש על הכוס, וקודם שטעם הפסיק בדבור, חוזר ומברך בורא פרי הגפן ואינו צריך לחזור ולקדש). והקשה בהוספות למנחת פתים או"ח סי' רעא ס"י, שלפי זה יוצא שברכת היין היא בסוף, כבית שמאי. נתבאר בתהלה לדוד שם סט"ו (ונראה לחלק, דבהפסיק בדבור או נשפך הכוס הא חזינן דלא עביד כבית שמאי, וגם בית הלל מודים בזה, כיון שעשה הקידוש כהוגן, רק שמברך בפה״ג כדי שיוכל לטעום). ולפי זה יש לומר שכן הוא גם אם שומע קידוש מאחר, ומברך בעצמו ברכת היין, אין זה חשוב עביד כבית שמאי, אלא שרוצה לברך בפה"ג בעצמו. ועוד כמה טעמים להתיר בזה, הובאו ב"הלכות ליל הסדר" אות ח. וראה אוצר ההלכות ס"ק פו. * הלכה זו של הקדמת ברכת היין לברכה, היא גם בשאר ברכות הטעונות כוס (הבדלה, ברכת אירוסין ונשואין, וברכת המילה. חוץ מברכת המזון, וחוץ מכוס שני ורביעי בליל הסדר). ויבואר לקמן סי' תעד ס"ב (סוף הערה 10).
261. במ"א סק"ג (כתב ב"ח דאם אמר ... לא יצא ... ויש לומר דטעמו, משום דעביד כבית שמאי).
262. משמעות הגמרא קב, ב – קג, א (דעות רבות הובאו בגמרא קב, ב – קג, א (יקנ"ה ... ינה"ק ... יהנ"ק ... קני"ה ... קינ"ה ... נקי"ה ... ניה"ק ... נהי"ק ... יקזנ"ה ... יקנה"ז). ולכל הדעות לא נזכרה ברכת הבשמים, ונתבאר ברשב"ם שם (ומה שאין נותנין האמוראין סימן לבשמים, לפי שאין מברכין על הבשמים ביום טוב), ובתוס' שם ד"ה רב אמר (ומה שאין מזכיר בשמים ... משום דשמחת יום טוב ואכילה ושתיה מועיל כמו בשמים).
263. אולי תיבה זו מיותרת.
264. כדלעיל סי' רצז ס"א (הנהיגו חכמים להריח בבשמים בכל מוצאי שבת, כדי להשיב את הנפש שהיא דואבת ליציאת השבת, בשביל הנשמה יתירה שהלכה, לפיכך מיישבים ומשמחין אותה בריח טוב). וראה גם לקמן סי' תצא סוף ס"א (ועל הבשמים גם כן אין צריך לברך אלא במוצאי שבת, כדי להשיב את הנפש שכואבת על הנשמה יתירה שהיתה בו בשבת והלכה ממנו במוצאי שבת). סי' תרכד ס"ג (כדי להשיב את הנפש יתירה שהלכה לה). לתוכנה של נפש יתירה זו, ראה לקוטי שיחות חל"א ע' 191 ואילך. שלחן המלך ח"ב ע' קכז ואילך.
265. תוס' קב, ב ד"ה רב אמר (והכא אין מזכיר בשמים, משום דשמחת יום טוב ואכילה ושתיה מועיל כמו בשמים). רא"ש פ"י סי' ט (היינו טעמא דמחמת שמחת יום טוב ותענוג אין אדם מרגיש בחסרון נשמה). אור זרוע ח"ב סי' צב (ופירש ר' יצחק בר שמואל ... תענוג יום טוב ושמחתו משיבה נפש שאבדה). ט"ז (ביום טוב שחל במוצאי שבת אין מברכין, לפי שיש מאכלים טובים מישבים דעתו כמו בשמים), ומ"א סי' תצא (והא דאין מברכין על הבשמים במוצאי שבת ליום טוב מפני ששמחת יום טוב משיב הנפש).
266. ספר האורה סוס"י צ (ואם שכח מלעשות הבדלה במוצאי שבת בלילי יום טוב הראשון של פסח, עד שאכלו ירקות והתחילו ההגדה, וקודם שגמר ההגדה נזכר, אינו צריך לחזור ולהבדיל עד שהשלים ההגדה עד גאל ישראל, שאכילת הירקות לא חשיבא אכילה ולאו כלום הוא). ארחות חיים סדר ליל פסח סי' יב (פעם אחת שכח רבי לעשות הבדלה במוצאי שבת ליום טוב של פסח, עד שאכל ירקות, והתחיל ההגדה, וקודם שגמר ההגדה נזכר, ולא רצה לחזור ולהבדיל עד שהשלים ההגדה עד גאל ישראל, דאכילת ירקות לאו כלום הוא). שו"ע ס"א (ואם שכח להבדיל ולא נזכר עד שהתחיל ההגדה, ישלים ההגדה עד גאל ישראל ואחר כך יבדיל). והיינו שהמעשה הי' שנזכר אחר שאכל הירקות והתחיל ההגדה; אמנם גם אם הי' נזכר קודם אכילת הירקות, לא יבדיל עד אחר ההגדה, שאכילת הירקות לאו כלום הוא שתיאסר קודם ההבדלה. והיא ההלכה דלקמן בסמוך (והערה 49).
267. מ"א ס"ק ב (דאין אומרים ב' קדושות על כוס אחד). וכדאמרינן בגמרא קב, ב (אמר רב הונא אמר רב ששת אין אומרים שתי קדושות על כוס אחד. מאי טעמא, אמר רב נחמן בר יצחק לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות ) .
268. סעיף יב (לפי שברכת המזון היא קדושה בפני עצמה והקידוש הוא מצוה בפני עצמו, ואין אומרים ב' קדושות על כוס אחת, שאין עושין מצות חבילות חבילות).
269. מ"א ס"ק ב (אומר הלל והבדלה על כוס אחד, דהא אי אפשר בענין אחר, כמ"ש סי' רצ"ו ס"ג). והיינו כדלעיל סי' רצו סי"ג (ואם אין לו אלא כוס אחד ... מברך ברכת המזון על כוס זה, ואחר גמר ברכת המזון מברך עליו בורא פרי הגפן וברכת הבשמים והנר וההבדלה, ואחר כך שותהו ... להאומרים שברכת המזון טעונה כוס כמו קידוש והבדלה). אלא שהמ"א כותב זאת לענין נזכר אחרי ברכת המזון, ורבינו – לענין נזכר אחר שהתחיל ההגדה. * ואף שעדיין אפשר, שאחר ברכת גאל ישראל יברך בפה"ג על הכוס, ויברך ברכת הנר וההבדלה על כוס שני, וישתה משניהם, כמו שאנו נוהגים בכוס ברכת המזון וכוס שבע ברכות, כמבואר בשו"ע וברמ"א אהע"ז סי' ס"ב ס"ט (יש אומרים שאין לומר ז' ברכות על כוס ברכת המזון, אלא מביא כוס אחר ואומר עליו ז' ברכות, וחוזר ולוקח כוס של ברכת המזון ואומר עליו בורא פרי הגפן. ויש אומרים שאין צריך, אלא על כוס של ברכת המזון מברך ז' ברכות, וכן פשט המנהג (במדינות אלו נוהגין כסברא הראשונה)). וכן הוא לכמה דעות בברכת המזון והבדלה, כדלעיל סי' רצט ס"ז (יבדיל על כוס יין אחר, אם יש לו, לפי שברכת המזון היא קדושה בפני עצמה והבדלה היא קדושה בפני עצמה, ואין אומרים ב' קדושות על כוס יין אחד כשאפשר לאמרן על ב' כוסות, לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות). וכיון שאין מברכים בורא פרי הגפן רק פעם אחת, לא יהי' כמוסיף על מנין הכוסות. וכן אפשר שיברך כוס שני על ההגדה, וישתה אותו, ויכוין לשתות עוד כוס על ההבדלה, שלא יצטרך לברך עליו, ולא יהי' כמוסיף על הכוסות. ויש לבאר זאת בכמה אופנים. וראה מראי מקומות וציונים. "הלכות ליל הסדר" אותיות ד-ו.
270. סעיף ב (ובמדינות אלו נוהגין לברך ... על כל אחד ואחד בפני עצמו). וכיון שבשעה שבירך בפה"ג, לא הי' בדעתו לפטור את הכוס השני, וגם לא הי' בדעתו לשתות יין אחר בין כוס ראשון לשני, לכן אם ירצה לשתות עוד (בין כוס ראשון לשני), "יצטרך לברך בורא פני הגפן על כוס ההוא".
271. ח"י סק"ה (נראה לי הטעם פשוט, כי הבדלה צריכה כוס ... ואין לומר שיברך על הכוס וימזוג לו כוס אחר לאמירת הגדה, משום דזה נראה כמוסיף על הכוס[ות]). והיינו שאף במקום שזה גורם לברך שתי ברכות על כוס אחד, מקפידים שלא להוסיף על הכוסות. וכן הוא לקמן בהמשך הסעיף (לא יבדיל על הכוס קודם ברכת המזון, שלא יהא כמוסיף על הכוסות ... אלא ימתין עד לאחר ברכת המזון, שאז יאמר ברכת הנר וההבדלה וישתה הכוס של ברכת המזון). וכן לקמן סי' תעז ס"ח (שלא יהא כמוסיף על מנין הכוסות שתקנו חכמים (וטוב שימזוג כוס קודם ברכת המזון, ולא ישתנו מיד אחר ברכת המזון, אלא יגמור עליו ההלל וההגדה ואחר כך ישתנו)). סיכום פרטי הלכה זו של "נראה כמוסיף על הכוסות" – לקמן סי"ב (הערה 101).
272. האורה שם (שאכילת הירקות לא חשיבא אכילה ולאו כלום הוא), וארחות חיים שם (דאכילת ירקות לאו כלום הוא). ואף שבתחלת דבריו שם כתב (פעם אחת שכח רבי לעשות הבדלה במוצאי שבת ליום טוב של פסח, עד שאכל ירקות, והתחיל ההגדה, וקודם שגמר ההגדה נזכר). הנה כך הי' מעשה; אבל להלכה מסיק "דאכילת ירקות לאו כלום הוא". ואף שנתבאר לעיל סי' רצט ס"א (אסרו חכמים לאכול שום דבר או לשתות שום משקה חוץ ממים במוצאי שבת עד שיבדיל על הכוס). מכל מקום קל דינם יותר מאשר שתיה קודם הקידוש, שנתבאר לעיל סי' רעא ס"ט (אסרו חכמים לטעום כלום אפילו מים, משהגיע זמן הקידוש עד שיקדש). ולכן כאן בלית ברירה, "מוטב לטעום הירקות קודם ההבדלה". ואף שאפשר לפרש דברי ספר האורה וארחות חיים שם באופנים אחרים, דעת רבינו נוטה לפרשה כאמור. ומכל מקום הכניסו בין חצאי עיגול, כהכלל המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו).
273. מ"א סק"ב (ואם נזכר באמצע סעודתו שלא הבדיל, מבדיל באמצע סעודתו על הכוס, ואם היה דעתו לשתות יין תוך הסעודה אינו מברך בפה"ג ... ואם לא היה דעתו צריך לברך. ולא ימתין עד אחר הסעודה). והיינו כיון שבאמצע הסעודה אינו נראה כמוסיף על הכוסות, אף אם מברך בורא פרי הגפן, כדלקמן בסמוך (משא"כ באמצע, שלא תקנו כלום, אין כאן הוספה).
274. סעיף ד (המפסיק להבדיל על הכוס ... אין צריך לברך בורא פרי הגפן על כוס של הבדלה ... ולפי שיש חולקים על כל זה, לכן טוב ליזהר לכתחלה שלא להבדיל קודם ברכת המזון ... ואם הוא רוצה להבדיל ... לא יברך על כוס של הבדלה כדיעה א' שהיא עיקר). יוצא אם כן שגם כאן לא יצטרך לברך בורא פרי הגפן על כוס ההבדלה.
275. סעיף ה (ויש אומרים שיין הבדלה הואיל ואינו בא לשתיה אלא למצוה אינו פוטר היין שבסעודה, אלא אם כן הבדיל על שלחנו ממש ... ויש לחוש לדבריהם לכתחלה, שכשמבדיל קודם שקובע עצמו לסעודה יכוין שלא לפטור בברכה זו היין שבתוך הסעודה, ובדיעבד שלא כיון לכך אין צריך לברך על היין שבתוך הסעודה, שספק ברכות של דברי סופרים להקל). וכן הוא בנידון דידן, שאף שכוס שני בא למצוה, ויש אומרים שאינו פוטר היין שבסעודה, מכל מקום כאן שהוא על שלחנו ממש, לדברי הכל פוטר את היין שבסעודה. ולכן אף בסתם אמרינן שהי' דעתו לשתות יין בסעודה. אלא אם כן היה דעתו בפירוש שלא לשתות עוד יין בתוך הסעודה, שאז צריך לברך בורא פרי הגפן על ההבדלה, כדלעיל שם (אין צריך לברך על היין שבתוך הסעודה, שנפטר בברכת היין שלפני הסעודה, אלא אם כן לא היה בדעתו תחלה לשתות יין בתוך הסעודה ואחר כך נמלך, אבל בסתם אינו נקרא נמלך, כי רגילות הוא לשתות יין בסעודה). וכן הוא לעיל סי' תעב סט"ו (והערה 102), ולקמן סי"ז (והערה 127).
276. עיין סי' רצט ס"ב [אוצ"ל ס"ג]. והוא לעיל שם ס"ד (ראה לעיל הערה 51).
277. שאז יבדיל מיד ויברך בורא פרי הגפן על היין, כמו בדין הראשון דלעיל, בנזכר תוך הסעודה, שבאמצע הסעודה אין חוששים להוסיף על מנין הכוסות. וכך גם כאן בנזכר קודם הסעודה. כן נראית הכוונה מריהטא דלישנא, שדין נזכר קודם הסעודה, מיד לאחר ששתה כוס שני, שוה לדין נזכר באמצע הסעודה. * אמנם נתבאר לקמן סי"ב (בשעה שבירך על כוס הראשון או השני ... אם לא היה דעתו לשתות עוד יין, ואחר כך נמלך לשתות עוד (קודם הסעודה), כיון שהוא צריך לברך עליו בורא פרי הגפן כדרך שהוא מברך על כל ד' כוסות, לפי מנהג מדינות אלו, הרי זה נראה כמוסיף על מנין הכוסות). הרי שגם בין כוס שני לשלישי, אם הוא רוצה לשתות כוס נוסף "קודם הסעודה", הרי זה נראה כמוסיף על מנין הכוסות ואסור. והטעם הוא כאמור לקמן בסמוך (שחכמים תקנו שני כוסות אחר הסעודה והוא ישתה שלשה), וכך גם כאן "שחכמים תקנו שני כוסות [קודם] הסעודה והוא ישתה שלשה". ולמעשה תיבות אלו "קודם הסעודה" הם לקמן בין חצאי עיגול, ואולי הכוונה בזה היא כהכלל המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו). גם נתבאר לעיל סי' תעב סט"ו (וכן לענין כוס שני, אם שתה בלא הסיבה יחזור וישתה בהסיבה. ואין צריך לחזור ולברך בורא פרי הגפן ... אבל אם שתה כוס ראשון או שלישי או רביעי בלא הסיבה, אין לו לחזור ולשתותו בהסיבה ... הרי זה נמלך וצריך לחזור ולברך, ויהא נראה כמוסיף על מנין הכוסות שתקנו חכמים). נראה משיגרא דלישנא, שאם הי' צריך לחזור ולברך בורא פרי הגפן אחר כוס שני, הי' נראה כמוסיף על מנין הכוסות. ואולי נסתפק בכל זה רבינו, ולכן לא פירש הלכה זו, או השאירה בין חצאי עיגול. * ולפי כל זה עדיין לא נתפרש מה יעשה זה, אם מיד אחר כוס שני נזכר שלא עשה הבדלה, אם "בשעה שבירך על כוס השני היה דעתו שלא לשתות עוד יין בתוך הסעודה ולא קודם הסעודה". שהרי אינו יכול להבדיל מיד, שלא להוסיף על מנין הכוסות. וגם אינו יכול לאכול כל הסעודה ולהשאיר ההבדלה עד אחרי ברכת המזון, שהרי אסור לאכול קודם ההבדלה. ואף שנתבאר לעיל בתחלת הסעיף "ומוטב לטעום הירקות קודם ההבדלה", היינו רק טעימת הירקות (כדלעיל הערה 49). משא"כ כאן שצריך ליטול ידים ולאכול מצה ומרור וסעדות יום טוב. ואפשר שגם זה התירו, כדלעיל סי' רצו סי"ג (ואם אין לו אלא כוס אחד, והוא רוצה לסעוד, ואם יבדיל על כוס זה וישתה ממנו רוב רביעית לא יהיה לו כוס לברכת המזון ... הרי זה סועד קודם הבדלה, ומברך ברכת המזון על כוס זה, ואחר גמר ברכת המזון מברך עליו בורא פרי הגפן וברכת הבשמים והנר וההבדלה, ואחר כך שותהו, שמוטב שידחה איסור האכילה קודם הבדלה משיברך ברכת המזון בלא כוס אחר הבדלה ... להאומרים שברכת המזון טעונה כוס כמו קידוש והבדלה) ואולי יצטרך לעשות כעין המבואר לעיל סי' רצט ס"ב (ואם נזכר לאחר שבירך המוציא, קודם שטעם פרוסת המוציא, יטעמנה מיד ואחר כך יבדיל). וראה "הלכות ליל הסדר" פיסקה 5 אות א.
278. כי גם מה שהי' בדעתו לשתות בתוך הסעודה, סגי לפטור את מה ששותה קודם הסעודה, כדלעיל סי' קעד ס"ג (ישב קודם נטילה במקום סעודתו ויברך על מעט מים או שאר משקין על דעת לשתות כל צרכו בתוך סעודתו (ואפילו אם נמלך לשתות עוד לפני הסעודה, אין צריך לברך, שאין זה קרוי נמלך, כיון שהיה בדעתו לשתות אחר כך בסעודה על סמך ברכתו זו)).
279. "משמעות המ"א" (כן צוין לקמן סי"ב) סק"ב (ואם נזכר באמצע סעודתו שלא הבדיל, מבדיל באמצע סעודתו על הכוס. ואם היה דעתו לשתות יין תוך הסעודה אינו מברך בפה"ג ... ואם לא היה דעתו צריך לברך, ולא ימתין עד אחר הסעודה). הרי שדוקא באמצע סעודתו "צריך לברך ולא ימתין" שאין זה כמוסיף על מנין הכוסות. משא"כ אם נזכר אחר אכילת האפיקומן.
280. שהוא הלל הגדול ונשמת. ראה לעיל סי' תעב סט"ז (והערה 112).
281. מ"א סוף סק"ב (ואם שכח להבדיל עד אחר ברכת המזון, אומר הלל והבדלה על כוס אחד).
282. ראה לקמן סי' תפא ס"א (אחר ד' כוסות נהגו כל ישראל מדורות הראשונים שלא לשתות יין).
283. כדלעיל סי' רצו סט"ו (נוהגים במדינות אלו להבדיל מעומד לכבוד המלך שאנו מלוין אותו, ודרך לויה מעומד).
284. מטה משה סי' תריח (מוצאי שבת שחל בו יום טוב יש לעשותן כולן מיושב). ח"י סק"ד (וכתב ב[מטה משה] שאומרין ההבדלה מיושב כמו הקידוש).
285. סעיף יט (וטוב לעמוד בשעת אמירת ויכולו ... אבל בשעת ברכת הקידוש יותר טוב לישב). וכן הוא לקמן סי' תרמג ס"ב (ונוהגים שאין מדקדקים לעמוד בשעת הקידוש, אלא מקדשין אפילו מיושב). אבל בליקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה קדש (ואנו נוהגין לקדש מעומד הן בשבת ויום טוב הן בפסח), ושם נסמן (הערות 188-192).
286. משנה חולין דף כו , ע"ב (יום טוב שחל להיות ... במוצאי שבת מבדילין ... המבדיל בין קודש לקודש), וגמרא שם (היכא אמר לה, א"ר יהודה בחתימתה, וכן אמר רב נחמן בחתימתה). פסחים קד, א (יום טוב שחל להיות אחר השבת דחתמינן בין קודש לקודש). רמב"ם הל' שבת פכ"ט הכ"ב (ואחר כך מבדיל וחותם בהבדלה המבדיל בין קדש לקדש). טור ולבוש ס"א (נוסח ההבדלה ... ברוך אתה ה' המבדיל בין קודש לקודש).
287. שמואל פסחים שם (אמר רב יהודה אמר שמואל המבדיל צריך שיאמר מעין חתימה סמוך לחתימתו ... בעי למימר בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת). וכן הוא בכל הברכות, כגירסת הרי"ף שם כא, א (אמר רב תחליפא בר אבדימי אמר שמואל כל הברכות כולן צריך שיאמר מעין חתימתן סמוך לחתימתן ... וקי"ל כשמואל, הלכך יום טוב שחל להיות אחר השבת בעי למימר סמוך לחתימתה בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת). וכן בתפלה, כדלעיל סי' נט ס"ו (שצריך לומר מעין פתיחה וחתימה סמוך לחתימה). לקמן סי' תפז ס"א (שיזכור ענין קדושת היום בתחלת הברכה ובסופה סמוך לחתימה, כדי שיהי' מעין חתימה סמוך לחתימה), וס"ג (בשבת ... סמוך לחתימה צריך לומר שבת ומועדי כו'). ומטעם זה אומרי בהבדלה שבכל מוצאי שבת "בין יום השביעי לששת ימי המעשה", כדלקמן בסמוך (בהבדלה שבכל מוצאי שבת ויום טוב אין אומרים בין יום השביעי לששת ימי המעשה אלא כדי שיהיה מעין חתימה סמוך לחתימה). ומטעם זה אומרים בקידוש של יום טוב (בחול) "ומועדי קדשך בשמחה ובששון הנחלתנו", כמבואר בליקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה ומועדי קדשך (מעין החתימה סמוך לחתימה). ומטעם זה אומרים בברכות שלאחר הפטרה "מלך נאמן ורחמן אתה, בא"י האל הנאמן בכל בדבריו ... תושיע ותשמח במהרה בימינו, בא"י משמח ציון בבניה", כמבואר בפסקי הסדור (כן צריך לומר, מטעם שצריך שיאמר מעין חתימה סמוך לחתימה). ומטעם זה אומרים בתפלת ובקידוש ראש השנה "ודברך מלכנו אמר וקים לעד, בא"י מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון", כמבואר בשער הכולל פמ"ב סי"א (שיהי' מעין החתימה סמוך לחתימה). וראה גם לעיל סי' קיד ס"ח (כל שחתם כהוגן (ואמר קודם החתימה איזו בקשה כענין ברכה זו ואמרה בלשון משונה מתיקון חכמים) אינו נקרא משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות). ולענין בדיעבד, ראה לקמן סי' תפז ס"א, ובהערות שם.
288. גמרא קג, ב (המבדיל בין קודש לחול בין אור לחשך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה). שהוא נוסח ההבדלה בכל מוצאי שבת ויום טוב.
289. גמרא קד, א (בין יום השביעי לששת ימי המעשה מעין חתימה היא), ורש"י שם (ולא ממנינא הוא). אמנם לפעמים היא מן המנין, כדלקמן בסוף הסעיף (ושתי הבדלות אלו הן מעין חתימה שהיא בין קודש לקודש), שהן הבדלות ו-ז.
290. וכן הוא לקמן סי' תצא ס"ב (בהבדלה שבמוצאי יום טוב שהוא חל בחול גם כן צריך לומר בין יום השביעי לששת ימי המעשה, כמו שנתבאר בסימן רצ"ו). ולא נזכר בשוע"ר שם.
291. ר"ן (כא, א) ד"ה בין (יום טוב שחל להיות אחר השבת, דבעינן למימר סמוך לחתימה בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, משמע דלא בעי למימר בין יום השביעי לששת ימי המעשה, דהא לאו מעין חתימה הוא).
292. תוס' קד, א ד"ה בעי (שאל ר' אפרים את ר"ת למה נהגו העולם להוסיף ולומר ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך). רא"ש פ"י סי' יא (שנהגו העם להוסיף ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך). טור ולבוש ס"א (נוסח הבדלה, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך). ומ"ש "ובדורות האחרונים" היינו בתקופה שאחרי התלמוד (כמובא לעיל מר"ת) ואילך. וכעין זה הוא גם לעיל סי' תכט ס"ט (בדורות האחרונים), שהכוונה למס' סופרים, שכתב עליה הרא"ש בהל' ס"ת (כי מסכתא סופרים נתחבר בדורות אחרונים), כמצויין שם (הערה סד). סי' תלד סי"ג (ועכשיו בדורות אחרונים שנהגו), שהכוונה לתשובת רש"י שהובאה ברא"ש, כמצויין שם (הערה סו). סי' תנא סמ"ג (ועכשיו בדורות האחרונים נהגו), שהכוונה למ"ש הרי"ף פ"ב ט, א (והאידנא נהוג עלמא).
293. ר"ת בספר הישר תשובות סי' סח אות ד (משום חבת היום תקנו שבע ולאפוקי מפלוגתא, כדאמרינן והמוסיף לא יוסיף על שבע). הובא בתוס' שם (והשיב לו ר"ת משום חיבת היום האריכו כדי לומר פעם אחת מעין ז' הבדלות). רא"ש שם (והשיב לו ר"ת משום דאמר המוסיף אל יוסיף על שבע, רצו לפעמים להזכיר שבע הבדלות).
294. רבי אושעיא קג, סע"ב (דאמר ר"א אמר רבי אושעיא הפוחת לא יפחות מג' והמוסיף לא יוסיף על ז').
295. גמרא קד, א (בין יום השביעי לששת ימי המעשה מעין חתימה היא), ורש"י שם (ולא ממנינא הוא).
296. מנחות לט, א (כנגד שבעה רקיעים). תוס' קד, א ד"ה ומר (כדאמר בהתכלת לא יפחות מז' כנגד ז' רקיעים).
297. אוצ"ל "חיבת היום", כמובא לעיל מהתוס'. וגם בלבוש שם נדפס "חובת היום".
298. תוס' שם (בין קודש לחול אחד. בין אור לחשך ב'. בין ישראל לעמים ג'. בין יום השביעי לששת ימי המעשה ד'. בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, פירוש שביום טוב שרי מידי דאוכל נפש, ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת היינו חולו של מועד, דשרי דבר האבוד ובשבת אסור, זה חלוק שבת מיום טוב והיא הבדלה אחת הרי ה'. הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך, שתי הבדלות, בין כהנים לוים וישראלים ז'. והוי מעין חתימה דבין קדש לקדש). וכן אומרים שבע הבדלות אלו בתפלה (ותודיענו כו').
299. סיכום הטעמים שאין צריך לברך ברכה אחרונה על הכוס הראשון והשני של קידוש, שנתבארו כאן, ולקמן סי' תעד ס"ג. לעיל סי' קעד ס"ו-ח. סי' קעז ס"א. סי' קפד ס"א. סי' ערב סי"ג. סדר ברכת הנהנין פ"א סי"ז, ופ"ד ס"ח-יב: (א) יין ששתו בתוך הסעודה, אפילו שלא מחמת סעודה, נפטר בברכת המזון (קעז, א. תעג, י. סדר ברה"נ פ"ד ס"ח). (ב) יין ששתו קודם הסעודה, שלא לצורך הסעודה, נפטר בדיעבד בברכת המזון, אבל לא לכתחלה (קעד, ו. סדר ברכת הנהנין פ"א סי"ז, ופ"ד סי"ב). (ג) יין שלפני הסעודה, אם הוא פוטר יין שבתוך הסעודה, נפטר גם הוא בברכת המזון (קעד, ו). (ד) יין ששתו קודם הסעודה להמשיך הלב לאכילה, טפל לסעודה, ונפטר בברכת המזון שלאחר הסעודה (קעד, ו. סדר ברה"נ פ"ד סי"א). (ה) כוס של קידוש הוא מצרכי הסעודה, ונפטר בברכת המזון שלאחר הסעודה (קעד, ח. ערב, יג. תעג, י. סדר ברה"נ פ"ד סי"ב). (ו) יין ששתו קודם הסעודה שלא לצורך הסעודה, נפטר בברכה אחרונה שעל היין שלאחר הסעודה (קעד, ז. קפד, א. ערב, יג. תעג, י. תעד, ג. סדר ברה"נ פ"ד סי"ב). * מכל האמור לעיל יוצא: כוס ראשון של קידוש, נפטר לכתחלה בברכת המזון – מטעם (ה) הנ"ל, ובברכה אחרונה שאחר כוס רביעי – מטעם (ו) הנ"ל [אבל לא מטעם (א) הנ"ל – שהרי שתו אותו קודם הסעודה. ולא מטעם (ב) הנ"ל – שהרי זה מועיל רק בדיעבד. ולא מטעם (ג) הנ"ל – שהרי עדיין יברך עוד פעם בפה"ג על כוס שני לפני הסעודה. ולא מטעם (ד) הנ"ל – שהרי כוס קידוש הוא למצוה, ולא כדי להמשיך הלב לאכילה]. כוס שני, נפטר בברכה אחרונה שאחר כוס רביעי – מטעם (ו) הנ"ל [אבל לא מטעם (א) הנ"ל – שהרי שתו אותו קודם הסעודה. ולא מטעם (ב) הנ"ל – שהרי זה מועיל רק בדיעבד. ולא מטעם (ג) הנ"ל – שהרי אפשר שלא ישתה יין בתוך הסעודה. ולא מטעם (ד) הנ"ל – שהרי כוס זה הוא למצוה, ולא כדי להמשיך הלב לאכילה. ולא מטעם (ה) הנ"ל – שהרי אין זה כוס קידוש ואינו מצרכי הסעודה].
300. רא"ש פ"י סי' כד (אין צריך לברך על הגפן, כי אם אחר כוס רביעי), וכן כתב בהל' פסח בקצרה (קלה, ב), ובתשובה כלל יד אות ה. טור ושו"ע ס"ב (ואינו מברך אחריו), וסי' תעד (ואין מברכין על הגפן כי אם אחר כוס רביעי).
301. כדלעיל סי' תעב סכ"ח (יכול ליקוח לד' כוסות שאר משקים שהם חמר מדינה באותו העיר). ויתבאר לקמן, שטעמים הנ"ל לפטור מברכה האחרונה, הם גם בחמר מדינה.
302. טור סי' [ר]עב (לעולם כוס של קידוש צרכי הסעודה ונפטר בברכת המזון, ואין צריך לברך עליו ברכה אחרונה ... דיין שלפני המזון נפטר בברכת המזון ... דכיון שבא להמשיך האדם לתאות המאכל חשיב כדברים הבאים מחמת הסעודה, וכל שכן בכוס של קידוש, שהוא צורך סעודה טפי, דקי"ל אין קידוש אלא במקום סעודה). שו"ע שם ס"י (ברכת יין של קידוש ... אינו טעון ברכה לאחריו, דברכת המזון פוטרתו) מ"א סי' רצט סקי"א (דקידוש צורך סעודה, דאין הקידוש אלא במקום סעודה).
303. היינו כמו יין ששותים כדי להמשיך הלב לאכילה, שנפטר בברכת המזו שלאחר הסעודה. "וכל שכן בכוס של קידוש, שהוא צורך סעודה טפי", כמובא לעיל מהטור. וכן הובאה הלכה זו לעיל סי' קעד ס"ו (השותה יין לפני הסעודה בחול אין צריך לברך אחריו, אפילו אין בדעתו כלל לשתות יין בתוך הסעודה, לפי שיין שלפני הסעודה בא לפתוח בני מעיים להמשיך אדם לתאוות אכילה, ומכלל הסעודה הוא, לכן נפטר בברכת המזון כשאר דברים הבאים מחמת הסעודה). ובסדר ברכת הנהנין פ"ד סי"א (חוץ מן היין, לפי שבא לפתוח בני מעיים להמשיך האדם לתאות האכילה, ומכלל הסעודה הוא, ונפטר בברכת המזון. לפיכך אין צריך לברך אחריו קודם הסעודה, אפילו אין בדעתו כלל לשתות יין בתוך הסעודה).
304. רא"ש פ"י סי' כד (דיין ששתה בתוך המזון אין טעון ברכה לאחריו, דהוי דברים הבאים מחמת סעודה בתוך הסעודה ... דברים הבאים לפני הסעודה, כגון פרפראות ויין שבא לגרר ולהמשיך לסעודה, בכלל הסעודה הן, ונפטרין בברכת המזון).
305. סעיף ח (בשבת ויום טוב שמקדש על הכוס אין צריך לברך אחריו לדברי הכל, אפילו הוא של שאר משקין, לפי שהוא שייך לסעודה, שאין קידוש אלא במקום סעודה, ולכן נפטר בברכת המזון). וכן הוא בסי' ערב סי"ג (אין צריך לברך ברכה אחרונה על כוס של קידוש, בין של לילה בין של יום (בין שהוא יין בין שאר משקה), לפי שהקידוש הוא מצרכי הסעודה, והרי כוס זה טפל לסעודה ונפטר בברכת המזון שלאחר הסעודה כאלו שתהו בתוך הסעודה (עיין סי' קע"ד)). וכן הוא בסדר ברכת הנהנין פ"ד סי"ב (מי שמקדש על היין הואיל ואין קידוש אלא במקום סעודה מכלל הסעודה הוא ואין צריך לברך אחריו).
306. סעיף א (דברים הבאים שלא מחמת סעודה ... אין טעונים ברכה לאחריהם (אפילו אוכלם באמצע הסעודה לא לעכל ולא לקנוח אלא לתענוג בלבד), שכיון שבאו בתוך הסעודה קודם שמשכו ידיהם מן הפת, ברכת המזון פוטרתם). וכן הוא בסדר ברכת הנהנין פ"ד ה"ח (יין אף על פי שבא לשתותו בתוך הסעודה, מברך עליו ... אבל אינו מברך לאחריו, שנפטר בברכת המזון).
307. שו"ת הגאונים שערי תשובה סי' קא (רבני שרירא ז״ל ורבנו האיי ז״ל כתבו, ארבע כוסות הללו ... מברך ברכה אחרונה ודיו). הובא ברי"ף כד, א (על הגפן ועל פרי הגפן איכא מאן דאמר לא מברכינן אלא בסוף), ובטור סי' תעד (ורב שרירא ורב האי כתבו ... שאין לברך אלא אחר אחרון). רמב"[ן] במלחמות כד, ב (על הגפן שבסוף פוטרת הכל ... מברך ברכה אחרונה ודיו אלו דברי הגאונים ז"ל ... אם לא בירך עד שחזר ונמלך לשתות אינו צריך אלא ברכה אחת לבסוף). ר"ן שם ד"ה הא' (שאין צריך לברך על הגפן ועל פרי הגפן אלא בתר כולהו כסי, דאע"ג דברכת המזון מפסיק, אין לנו הפסק שיהא קובע ברכה לאחריו, שאין לנו הפסק גדול מנמלך, שהוא קובע ברכה לפניו ואין קובע ברכה לאחריו. וכן דעת רבינו האי גאון ז"ל, שאינו מברך על הגפן ועל פרי הגפן אלא לבתר כולהו כסי). ט"ז סק"ב (כי סומך על מה שיברך בסוף ברכת המזון). שהוא הטעם הראשון הנזכר לעיל – שנפטר בברכת המזון. ואולי שייך ציון זה לעיל שם. מ"א סי' קעד סקי"ד (ואם יש לו כוס לברכת המזון, אין צריך לברך ברכה אחרונה על משקין שלפני הסעודה, דהא מברך ברכה אחרונה על כוס ברכת המזון, שאין לנו הפסק שיהא קובע ברכה לאחריו. כ"כ ר"ן והרמב"ן במלחמות). וכן הוא לעיל שם ס"ז (אם דעתו לברך ברכת המזון על הכוס, אין צריך לברך כלל ברכה אחרונה על המשקין שלפני הסעודה, אפילו לכתחלה, לפי שנפטרים בברכה אחרונה שיברך אחר הכוס של ברכת המזון). וכן הוא לעיל סי' ערב סי"ג (אלא אם כן יברך ברכה אחרונה אחר כוס ברכת המזון). סדר ברה"נ פ"ד סי"ב (אם דעתו לברך ברכת המזון על הכוס, אין צריך לברך אחריו לפני הסעודה, שנפטר בברכה אחרונה שמברך על הכוס של ברכת המזון). וכן הובאו מקורות אלו לקמן סי' תעד ס"ג (והערה 14). לעיל סי' קעד בקונטרס אחרון ס"ק ז ד"ה וגם ביין (והרמב"ן ור"ן שם). ומה שאין רבינו מסתפק בטעם הראשון, ראה משנה שלמה סי' יג ס"ק יז. אוצר ההלכות ע' פו. הערות ובאורים רלה ע' כד. רלו ע' יג. רלז ע' כ.
308. כן הגיה בקונטרס השלחן.
309. כמו בכוס השני שנתבאר לקמן סי' תעד ס"ג (ואפילו ברכת המזון שהוא גמר וסילוק על הסעודה, וחשוב כהפסק והיסח הדעת לענין ברכה ראשונה, מכל מקום לענין ברכה אחרונה ... יכול להמתין עד שיהא נמלך לחזור ולאכול או לשתות, ויברך אחר אותה האכילה או שתיה, ויפטור גם את זו). ושם נסמן (הערה 17). אלא שכאן לא סגי בטעם זה, שהרי כאן "שוהה הרבה בינתיים" באמירת ההגדה שבין הכוס הראשון והשני, ואם כן אפשר שלא תועיל כאן הברכה אחרונה שבסוף על כוס הקידוש שבתחלה. על זה ממשיך ומבאר (כאן במוסגר) הטעם, שמכל מקום מועלת ברכה האחרונה שבסוף.
310. סעיף א (יכול לאכול עוד כמה פעמים ולפטור כולן בברכה שיברך לבסוף כולן, כל שלא יתעכל המזון בין אכילה לאכילה), וס"ג (וכמה שיעורו כל שאינו רעב מאותה אכילה ... וכן לענין שתיה ... אם אינו צמא). אלא שגם טעם זה אינו מספיק כאן, שהרי לא שתה בכוס קידוש אלא רביעית אחת, ומיד אחר כך שהה הרבה באמירת ההגדה, ומדוע אם כן לא נאמר שיין זה כבר נתעכל במעיו, ושוב לא תועיל ברכה אחרונה שבסוף, על רביעית היין שבתחלה. על זה ממשיך ומבאר הטעם, שגם כאן לא נתעכלה הרביעית יין במעיו, במשך כל זמן אמירת ההגדה. ולכן עדיין מועלת הברכה האחרונה.
311. סי' קפד ס"ג (מי שאוכל לחם ואינו רעב, כשאוכל מעט, מעוררת לו אכילה זו תאות המאכל, מפני שפותחת בני מעיו ומרחבת אותם ויקבל המאכל אחר כך לתיאבון ... אין האכילה מעוררת לו תאות המאכל אלא תיכף ומיד אחר שפתחו בני מעיו, אבל אם שהה אחר אכילתו נסתמה אצטומכא ושוב אינו חפץ לאכול כל כך, אפילו כמו שהיה חפץ קודם שאכל, ואם אחר כך חוזר ותאב מעט כמו קודם שאכל, ודאי בכך נתעכלה אכילה). משא"כ כאן, כיון ששתיית כוס הקידוש פותחת את האצטומכא לאכילת הסעודה, והרי יושב אצל השלחן עד שיגיע לאכילת הסעודה, לכן נשארת האצטומכא פתוחה עד הסעודה. וכתב על זה בשו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' א אות יח (השמיענו הגרש"ז בזה הסבר הגיוני, שכל זמן שהאצטומכא פתוחה לאכול אינו מתעכל, ולכן גם בשתיה מכיון שהאצטומכא פתוחה עדיין לשתות, זאת אומרת שפתוחה עדיין בהיות ומחשבתו לכך, אין השתיה מתעכלת במעיו אפילו בשוהה יותר משיעור עיכול. וזהו דבר מחודש שהאצטומכא משועבדת למחשבתו של האדם, ושיעור העיכול שנאמר בזה הוא כל עוד שמחשבת האדם איננה אחרת בזה, אבל כשמחשבת האדם להמשיך בסעודתו זאת ובהשתיה שבה זמן ממושך, אזי כל עוד ומחשבתו לכך, אפילו אם לוקח בין אכילה לאכילה או בין שתיה לשתיה יותר מכדי שיעור עיכול, בכל זאת בגוונא דא האצטומכא לא מעכלת בהיות והנה פתוחה לאכול עדנה כפי מחשבתו. ויש להאריך בזה). וראה אוצר ההלכות ע' פז. * ולכאורה נצטרך לומר טעם זה אף לענין ברכת פרי האדמה על הכרפס, שמוציא בברכתו את המרור, אף שעובר ביניהם זמן רב, ואין חוששים לומר שעבר ביניהם שיעור עיכול. וראה "הלכות ליל הסדר" אות י. וסי"ח אות ז.
312. תוכן האמור בסעיף זה ושלאחריו, שבשתיית יין בין כוס ראשון לשני, או מיד אחר כוס שני קודם הסעודה, יש ג' חששות: (א) שמא ישתכר וימנע מקריאת ההגדה. אבל מעיקר הדין אין חוששים לזה, כי יין שקודם הסעודה אינו משכר. (ב) שמא מעט היין יסעד הלב ולא יאכל את המצה בתיאבון. אבל כשמצרפו עם כוס ראשון ושני מגרר את תאות המאכל, ואינו סועדו. (ג) אם לא הי' דעתו לשתות עוד, ולמנהגינו שמברכים בפה"ג על כל כוס, יצטרך לברך על הכוס הנוסף ששותה, ונראה כמוסיף על מנין הכוסות. אבל כשהי' דעתו בתחלה לשתות עוד, אינו צריך לברך, ולא נראה כמוסיף. כל זה הוא בין כוס ראשון ושני, או מיד אחר כוס שני קודם הסעודה; משא"כ בתוך הסעודה אין לחשוש לכל זה, שהרי (א) יין שבתוך המזון אינו משכר, (ב) והרי כבר אכל המצה בתיאבון, (ג) ואפילו אם צריך לברך על היין, אין חשש מוסיף על הכוסות באמצע הסעודה.
313. משנה קיז , ב (בין הכוסות הללו אם רוצה לשתות ישתה). טור ושו"ע ס"ג (אם ירצה לשתות כמה כוסות, הרשות בידו).
314. תוס' קג, ב ד"ה רב אשי (ואע"ג דבין ראשון לשני אם רצה לשתות ישתה, מכיון דהתחיל אשר גאלנו אסור לשתות). רז"ה כד, א (אם רצה לשתות בתוך ההגדה הרשות בידו, כדתנן בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה, ואין הפרש בין שותה לפני ההגדה לשותה בתוך ההגדה). פר"ח ס"ג (וזה ברור דאף בין ראשון לשני ישתה ... התוספות בדף ק"ג כתבו מכיון שהתחיל אשר גאלנו אסור לשתות, משמע דמקמי הכי מצי לשתות). וכן הוא לקמן סי' תעד ס"א (וגם בשעת אמירת ההגדה לא הסיח דעתו משתיה, שהרי אם היה רוצה היה יכול לשתות באמצע ההגדה מעיקר הדין). * מלשון זה "באמצע ההגדה, קודם שהתחיל ברכת אשר גאלנו", נראה לכאורה שרבינו מסתפק אם מותר להפסיק אחר שסיים ההגדה והתחיל לומר ההלל. וכן נראה לקמן סי' תעז ס"ט (אם נזכר לאחר שהתחיל לגמור ההלל, יגמור ההלל). נראה שחושש לדעת הפוסקים שבאמצע ההלל אסור להפסיק. וראה הנסמן לקמן שם (הערה 44).
315. כלבו סי' נ (ואפשר לומר שאף בין ראשון לשני לא ישתה, כדי שלא ישתכר וימנע מעשות הסדר ומקריאת ההגדה ... ראוי להזהר שלא לשתות אם לא לצורך גדול בין ראשון לשני). שו"ע שם (ומכל מקום ראוי ליזהר שלא לשתות בין ראשון לשני, אם לא לצורך גדול, כדי שלא ישתכר וימנע מלעשות הסדר וקריאת ההגדה).
316. ח"י סקי"א, ממשמעות ה שו"ע שם (ולפי זה משמע דשאר משקין שאינם משכרין מותר לשתות).
317. וכמו שאסרו מטעם זה לשתות יין בין כוס שלישי לרביעי, כדלקמן סי' תעט ס"ג (אחר ששתה כוס זה אסור לשתות יין או שאר משקה המשכר, עד כוס הרביעי, שמא ישתכר וישן וימנע מקריאת גמר ההלל). אלא שהתם אחר הסעודה אסרינן מדינא, משא"כ כאן לפני הסעודה, כמבואר ברשב"ם קיז, ב ד"ה בין ג' (מצאתי בגמרת ירושלמי ... יין שבתוך המזון אינו משכר, שלאחר המזון משכר. והוא הדין נמי דיין שלפני המזון אינו משכר). ומכל מקום חוששים לזה קצת. וכן הוא לעיל סי' צט ס"ב (יין שבתוך הסעודה אינו משכר, ויש אומרים גם יין שלפני המזון, כמו שיתבאר בסימן תע"ג).
318. כדתנן קיז, ב (בין הכוסות הללו אם רוצה לשתות ישתה). ובזה אין חשש שישתכר, כדאמרינן בירושלמי פ"י ה"ו (מה בין יין שבתוך המזון, מה בין יין של אחר המזון. יין של אחר המזון משכר, שבתוך המזון אינו משכר). הובא ברי"ף כו, א (ירושלמי ... מה בין יין שבתוך המזון ליין שלאחר המזון, יין שלאחר המזון משכר, יין שבתוך המזון לא משכר).
319. שאף שיש לחשוש שישתכר קודם הסעודה; מכל מקום אין חשש שישאר בשכרותו עד אחר הסעודה, ולא יאמר ההלל שלאחר הסעודה.
320. סעיף ב (יכול לשתות כל המשקין, חוץ מיין, שלא ישתה ממנו מעט, מפני שהוא סועד את הלב כמו פת. אבל הרבה יין יכול לשתות, מפני שכשהוא שותה הרבה ממנו הוא גורר תאות המאכל).
321. כדאמרינן ברכות לה, ב (יין ... טובא גריר פורתא סעיד). וראה לעיל סי' רעג ס"ח (שהיין סועד הלב). סדר ברכת הנהנין פ"א סי"ז (התמרים והיין ... שהם סועדים הלב). "הלכות ליל הסדר" אות ו.
322. מרדכי לז, רע"ד (אם רצה לשתות ישתה, דהיינו טובא, דהא שתה כבר כוס ראשון, ומה ששתה בינתים, וכוס שני שישתה אחרי כן, ואם כן הוי טובא). ב"ח סי' תעא (כתב המרדכי בפרק ערבי פסחים בהא דקאמר בין הכוסות הללו אם רצה לשתות שותה, דהיינו טובא, דהא שתה כבר כוס ראשון ומה ששתה בנתיים וכוס שני שישתה אחר כך, ואם כן הוי טובא). ט"ז סי' תעא סק"ב (כל מה שיוסיף על הכוסות אין בו הפסד לתאוה, אלא הוא גורר טפי במה שיוסיף).
323. ב"ח שם (מדברי התוספות והמרדכי בפרק כיצד מברכין מבואר, דלא שייך צירוף אלא בין הכוסות, אבל במה ששותה מן המנחה ולמעלה דאיכא הפסק גדול בנתיים אינו מצטרף אל הכוסות, ולפיכך אסור לשתות מעט מן המנחה ולמעלה). ט"ז שם (לא מצרפי השתי' של הכוסות, למי ששותה ממנחה ולמעלה). וראה גם לעיל סי' רמט קו"א סק"ג.
324. סיכום ההלכה של מוסיף על מנין הכוסות שתקנו חכמים, שנתבארה בסעיף שלפנינו, ולעיל ס"ז, וסי' תעב סט"ו וס"כ, ולקמן סי' תעז ס"ח-ט, וסי' תעט ס"ה: (א) בין כוס ראשון לשני, אם הי' דעתו לשתות עוד יין, ואינו צריך לחזור ולברך, אינו נקרא מוסיף על הכוסות, ואם לא הי' דעתו לשתות עוד יין, וצריך לחזור ולברך, נקרא מוסיף על הכוסות ואסור (תעב, טו. תעב, כ. תעג, ז. תעג, יב). (ב) בין כוס שלישי ורביעי, או אחר כוס רביעי, שמדינא אסור לשתות, אם יש סיבה שצריך לשתות, צריך לחזור ולברך, ונקרא מוסיף על הכוסות ואסור (תעב, טו. תעב, כ. תעג, ז. תעז, ח-ט. תעט, ה). (ג) באמצע הסעודה, שהוא בין כוס שני לשלישי, אף אם לא הי' דעתו לשתות עוד יין, וצריך לחזור ולברך, אינו נקרא מוסיף על הכוסות ומותר (תעג, ז). (ד) אבל אחר סיום הסעודה, לפני ברכת המזון, אם צריך לחזור ולברך, אף בין כוס שני לשלישי נקרא מוסיף על הכוסות ואסור (תעג, ז). (ה) וכן קודם הסעודה, אם צריך לחזור ולברך, אף בין כוס שני לשלישי, דעת רבינו נוטה שנקרא מוסיף על הכוסות ואסור (תעב, טו. תעג, ז. תעג, יב, והערה 54). (ו) אף במקום שזה גורם לברך שתי ברכות על כוס אחד, מקפידים שלא להוסיף על הכוסות (תעג, ז. תעז, ח). (ז) אף במקום שזה גורם לברך ברכת המזון בלא כוס, מקפידים שלא להוסיף על הכוסות (תעז, ח-ט). (ח) אבל במקום שאי אפשר בענין אחר, שותים כוס נוסף, אף שמוסיף על הכוסות (תעג, ז).
325. ראבי"ה סי' תקכה (ואם חפצו שותה ... רק שיתכוין לבו, ולא יצטרך לברך שנית). מהר"מ מרוטנבורג בתשב"ץ סי' צט (אינו נראה כמוסיף על הכוסות כי אם כשמברך בורא פרי הגפן, כמו שבירך על הראשונה). הובאו בטור (וכתב אבי העזרי רק שיכוין לבו שלא יצטרך לברך פעם שנית, שלא יהא כמוסיף על הכוסות. וכן כתב ה"ר מאיר מרוטנבורק ... שאינו נראה כמוסיף רק אם יברך בפה"ג, כמו שבירך על הכוסות. והן הולכין לשיטתן שמצריכין לברך בפה"ג על כל כוס וכוס, הלכך מסתבר להו למימר שאם יברך יותר שנראה כמוסיף). ח"י סק"י (דוקא אם היה דעתו עליו, בענין שאין צריך לברך עליו בורא פרי הגפן, דאם לא כן הוי כמוסיף על הכוסות, כמ"ש הטור בשם הר"מ מרוטנבר"ג). וראה לעיל (הערות 43. 49), שגם מדברי ס' האורה וארחות חיים נראה שחששו שלא להוסיף על מנין ד' כוסות.
326. היינו כשהי' דעתו בכוס שני, כדלעיל סעיף הקודם (לאחר ששתה כוס שני יכול לשתות יין). ואפילו בסתם הרי זה כאילו הי' בדעתו לשתות בתוך הסעודה, כדלעיל ס"ז (ולא יברך עליו בורא פרי הגפן, אלא אם כן שבשעה שבירך בורא פרי הגפן על כוס השני היה דעתו שלא לשתות עוד יין בתוך הסעודה). וכדלעיל סי' קעד ס"ה (אין צריך לברך על היין שבתוך הסעודה, שנפטר בברכת היין שלפני הסעודה, אלא אם כן לא היה בדעתו תחלה לשתות יין בתוך הסעודה ואחר כך נמלך, אבל בסתם אינו נקרא נמלך, כי רגילות הוא לשתות יין בסעודה). או אפילו בכוס ראשון, אם הי' דעתו בפירוש לשתות עוד יין, כדלעיל סעיף הקודם (אם רוצה לשתות כמה כוסות ... הרשות בידו מעיקר הדין). או כדלעיל סי' תעב סט"ו (לכתחלה טוב שיהיה בדעתו בתחלת הסיבה, קודם שמברך על כוס ראשון, שיחזור וישתה בין כוס ראשון לשני על סמך ברכה זו). וראה מראי מקומות וציונים. אוצר ההלכות ס"ג ס"ק לא-ב. "הלכות ליל הסדר" אות ג.
327. משמעות המ"א סק"ב (ואם נזכר באמצע סעודתו שלא הבדיל, מבדיל באמצע סעודתו על הכוס. ואם היה דעתו לשתות יין תוך הסעודה אינו מברך בפה"ג ... ואם לא היה דעתו צריך לברך, ולא ימתין עד אחר הסעודה). הרי שדוקא באמצע סעודתו "צריך לברך ולא ימתין" שאין זה כמוסיף על מנין הכוסות (כדלעיל ס"ז: "משא"כ באמצע שלא תקנו כלום אין כאן הוספה"), אבל "קודם הסעודה", אף בין כוס שני לשלישי, אם צריך לברך, הרי זה כמוסיף על מנין הכוסות. ונתבאר לעיל (הערה 54).
328. טור בדעת ראבי"ה ומהר"מ שם.
329. כדלקמן סי' תעד ס"ב (ובמדינות אלו נוהגין לברך ... על כל אחד ואחד בפני עצמו).
330. והיינו שבשעה שבירך על כוס הראשון או השני של יין, לא הי' דעתו לשתות עוד יין או שאר משקים, וכדלעיל סי' קעד ס"ד (בירך על יין אין צריך לברך על שאר משקין לדברי הכל, שיין פוטר כל מיני משקים ... והוא שהיו המשקין לפניו בשעה שבירך על היין (או שהיה דעתו עליהם)).
331. ח"י סקי"א (לא מצינו בשום פוסק חשש איסור בזה, רק ביין הוצרך להתירו שלא יהא כמוסיף על הכוסות).
332. פר"ח סי' תפא ס"א (כדי שלא יהא מוסיף על ד' כוסות ... ולפי טעם זה, כל משקה דלא הוי חמר מדינה מותר לשתותו). וכן הוא בבגדי ישע (וינר) סי' תעג ס"ג (קאפע ... אם צריך לברך עליו נראה כמוסיף על הכוסות, מאחר שהוא גם כן חמר מדינה יש לחוש לזה). וראה גם לקמן סי' תעט ס"ה (אפילו אינו יין, אלא שאר משקה שהוא חמר מדינה, מפני שנראה כמוסיף על הכוסות שתקנו חכמים, כמו שנתבאר בסי' תע"ג).
333. משנה קיד , א (מזגו לו כוס ראשון ... הביאו לפניו, מטבל). וברשב"ם שם (הביאו לפניו הירקות אחר שבירך על היין, מטבל). רמב"ם פ"ח ה"ב (ולוקח ירק ומטבל אותו). טור (ולוקח ירקות ... שטובלין). אלא שהרמב"ם הוסיף וכתב (בחרוסת, ואוכל כזית). ואילו אנן קיי"ל שמספיק "לאכול מעט" פחות מכזית (כדלקמן סט"ו וסי"ח), ושעיקר הטיבול אינו בחרוסת, אלא בחומץ או במי מלח. ומ"ש "צריך כל אחד ואחד", כן הוא ברמב"ם שם (והוא וכל המסובין עמו כל אחד ואחד אינו אוכל פחות מכזית". והיינו לשיטתו שצריך לאכול כזית. וגם לפי הא דקיי"ל שאין צריך כזית, נתבאר ברוקח סי' רפג (ואוכל ונותן לכולם כדי שישאלו התינוקות למה אוכלים ירקות קודם אכילה).
334. תוס' קיד, א ד"ה מטבל (אין צריך לטבול בחרוסת אלא או בחומץ או במים ומלח). שו"ע ס"ו (ומטבלו בחומץ). רמ"א ס"ד (וחומץ או מי מלח).
335. רשב"ם שם ד"ה מטבל (והאי טיבול לאו בחרוסת הוא). הרי שלא הצריך דוקא חומץ או מי מלח.
336. פר"ח ס"ו ד"ה ומ"ש ומטבילו (חרוסת שהיא מצוה מדברי סופרים מצי למיכל מיניה בטיבול ראשון ... אי לית ליה חומץ וכיוצא יטבל בחרוסת). אבל בפסקי ההגדה (במי מלח או חומץ), שמזה נראה ב' פרטים: (א) מי מלח עדיף מחומץ. וביאר בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה במי מלח, דהיינו כסידור השל"ה והיעב"ץ שכתבו: "ויטבול במי מלח או בחומץ". (ב) לא בחרוסת. וביאר שם, דהיינו כדעת הרא"ש פ"י סכ"ה, שכתב: "וכן היה נוהג ר"ת שלא היה מטבל טיבול ראשון בחרוסת, דהא קי"ל כר' אלעזר בר צדוק דאמר חרוסת מצוה ... לאחר שמלא כריסו ממנו יביאנו למצוה". סיכום פרטי הלכה זו, לקמן סי' תעה סי"א (והערה 80).
337. רש"י קיד, א ד"ה עד שמגיע (וטיבול ראשון כדי שיכיר תינוק וישאל, לפי שאין רגילין בני אדם לאכול ירק קודם סעודה). וגמרא שם ע"ב (כי היכי דליהוי היכירא לתינוקות), ופרש"י (משום תינוקות שישאלו, ועבדינן היכירא טובא). ויש כאן שני פרטים: (א) "שינוי שאוכלין ירקות ... קודם הסעודה". (ב) "שינוי שאוכלין ירקות בטיבול ... קודם הסעודה". והן שתי דעות בפוסקים: (א) שהובא לעיל מרש"י "שאין רגילין בני אדם לאכול ירק קודם סעודה". וכן הוא בכמה פוסקים. (ב) טור "ומטבל כדי לעשות שינוי בשביל התינוקות שישאלו, כי זה הוא שינוי שטובלין קודם סעודה". וכן הוא בכמה פוסקים (ראה אוצר ההלכות ס"ו ע' כד). * זהו אחד מארבעת השינויים שעושים בלילה זה כדי להתמיה התינוקות: (א) לעיל סי' תעב סל"א (מצוה לחלק לתינוקות קליות ואגוזים בליל פסח קודם עשיית הסדר, כדי שיראו שינוי וישאלו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות). (ב) האמור כאן, ולקמן סמ"א (טיבול הראשון אינו מחמת חיוב, אלא כדי להתמיה התינוקות). וסי' תעה סכ"ב (אינה אלא כדי להתמיה התינוקות). (ג) לקמן סל"ח (לעקור מלפני מי שאומר ההגדה את השולחן הקטן שלפניו עם המצות המונחות עליו, ולהניחם בזוית אחרת, כדי שיראו התינוקות וישאלו למה מסירין המצות ועדיין לא אכלנו, ועל ידי כן יתעוררו לשאול גם כן שאר השאלות מה נשתנה כו'). (ד) לקמן ס"מ (צריך למזוג מיד קודם התחלת אמירת ההגדה, כדי שישאלו התינוקות למה שותין כוס שני קודם הסעודה שאין דרך לשתות כן בכל ימות השנה, ועל ידי כך יתעוררו לשאול גם כן שאר השאלות מה נשתנה וכו'). ועוד שני דברים עושים כדי שלא ישנו התינוקות: (ה) לעיל סי' תעב ס"א (שמצוה למהר להתחיל הסדר בשביל התינוקות שלא ישנו). וסי' תנח ס"ד (שצריך למהר האכילה בליל פסח מיד בכניסת הלילה כדי שלא ישנו התינוקות). (ו) לעיל סי' תעב סכ"ג (אם אי אפשר לו לעשות הסדר בתחלת הלילה מיד, והתינוקות רוצים לאכול ... ימהר לסלק המאכל מלפניהם, ולא יניחם לאכול הרבה, שלא ישנו בשעת אמירת ההגדה).
338. ואתחנן ו, כ-כא. לבוש ס"ז (לקיים כי ישאלך בנך מחר וגו'). ב"ח סי' תפד (דהמצוה של סיפור יציאת מצרים תלויה בתקנת חכמים זו, דכיון דעבדינן היכירא לתינוקות כדי שישאלו ויבואו לקיים מצות סיפור יציאת מצרים, וכמ"ש [בא יג, יד] והיה כי ישאלך [וגו']). וכן הוא לעיל לקמן ס"מ (לקיים לבניו מה שנאמר כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחוקים והמשפטים וגו' ואמרת לבנך עבדים היינו וכו'). [והיינו שהן כאן, והן לקמן ס"מ, הביא את הפסוק ואתחנן ו, כ-כא – שהיא התשובה לשאלת ה"בן חכם"; ולא הפסוק בא יג, יד – שהובא לעיל בדברי הב"ח, שהיא התשובה לשאלת ה"בן תם"]. ואף שיתבאר לקמן סמ"ב (אמירת ההגדה, שהיא מצות עשה מן התורה אפילו אם לא שאל אותו הבן כלום, שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא וגו'). זאת היא ההגדה אל ה"שאינו יודע לשאול", כדאמרינן בהגדה (ושאינו יודע לשאול את פתח לו, שנאמר והגדת לבנך). אבל מה שאמרה תורה "כי ישאלך בנך וגו' ואמרת לבנך עבדים היינו וגו'", שהיא התשובה לשאלה ה"בן חכם", היינו לומר שעיקר המצוה היא "דרך תשובה על שאלות ששאלוהו". וראה מראי מקומות וציונים. אוצר ההלכות ס"ו ע' כז, וס"ז ע' ח. * סיכום הלכות מצות ההגדה, כפי שנתבאר בהמשך הסימן: (א) כל האמור כאן הוא מעיקר המצוה (שאמירת ההגדה מצותה לאומרה דרך תשובה על שאלות ששאלוהו). (ב) אמנם גם אם הבן אינו שואל, חלה על האב מצות ההגדה, כדלקמן סמ"ב (אמירת ההגדה, שהיא מצות עשה מן התורה אפילו אם לא שאל אותו הבן כלום, שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא וגו'). (ג) ואפילו אם אין לו בן, חלה עליו מצות ההגדה, כדלקמן ס"מ (ואם אין לו בן, הרי אשתו חייבת לשאול אותו. ואם אין לו אשה הוא שואל את עצמו מה נשתנה כו'). (ד) ואף כשמספר לעצמו מקיים מצות התורה, כדלעיל במנין המצות שלפני סי' תכט (יש בכללן ... מצות עשה ... לספר ביציאת מצרים באותו הלילה). אבל יש סוברים, שמצות סיפור יציאת מצרים מהתורה היא דוקא לבנו או לאחר, כמובא בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים (יש מפרשים שבפסח נוסף שצריך להיות בדרך תשובה לבן או לאחר ... אבל ברי"ף, רשב"א, רמב"ם, שו"ע רבינו ועוד לא משמע כן), ושם נסמן (הערות 456-462). (ה) כל האמור כאן, אודות סיפור יציאת מצרים אל בנו, היא מצות ההגדה שחלה על האב. אמנם אם הבן כבר הגיע לחנוך, חלה מצות ההגדה גם על הבן עצמו, עכ"פ באופן של שמיעה מהאב, ושומע כעונה, כדלעיל סי' תעב סכ"ה (אם כבר הגיעו לחינוך ... יש בהן דעת להבין מה שמספרים להם מיציאת מצרים באמירת ההגדה, ולכן ראוי לחנכם לשמוע ההגדה), ושם נתבאר (הערה 169).
339. ולקמן סי"ח יתבאר, שלא זו בלבד שאין צריך כזית, אלא "לא יאכל מהירקות כזית שלם".
340. ברכות מט, ב (ואכילה בכזית). פסחים לב, ב (ואכילה בכזית). וכדלקמן סי' תעה ס"ה (שעל פחות מכזית אינו יכול לברך, שאינו יוצא ידי חובתו בפחות מכזית), ושם (הערה 37).
341. רא"ש פ"י סכ"ה (בירקות הראשונות שמברך עליהן בורא פרי האדמה בעלמא, ואין מזכירין עליהם אכילה, אין צריך מהם כזית). רשב"א בתשובה (המיוחסות להרמב"ן) סי' רב (טבול ירק זה, אין צריך שיעור, אלא אוכל כזית, או אפילו פחות מכזית. לפי שאינו אלא כדי שישאלו תינוקות). הגהות מיימוניות פ"ח אות ד (בשלמא מרור דאכילה כתיב ביה ואין אכילה פחות מכזית, אלא טיבול זה הראשון אינו אלא להתמיה התינוקות שישאלו ... ובכל דהו סגי). טור ושו"ע ס"ו (ויקח מהכרפס פחות מכזית). לבוש ס"ו (ואוכל מהם פחות מכזית, דכיון שאין טיבול זה אלא להתמיה התינוקות בכל דהו סגי). וכן הוא בפסקי ההגדה (נוטל פחות מכזית כרפס).
342. משמעות הברייתא [ק ] ט " ז , א (ת"ר חכם בנו שואלו, ואם אינו חכם אשתו שואלתו, ואם לאו הוא שואל לעצמו). והיינו ששואל עצמו גם קושית מטבילין, שהוא עצמו מקיים טיבול זה, שלא חילקו חכמים.
343. ראה לקמן סי' תפד ס"ב (שגם ברכת בורא פרי האדמה זו אינה כשאר ברכת הנהנין שהן רשות, אלא היא כמו חובה, מחמת תקנת חכמים שתקנו לאכול ירק קודם ההגדה, ואי אפשר לאכלו בלא ברכה).
344. רוקח סי' רפג (ולוקח כרפס, הוא אפיא, או ירק אחר). העיטור הלכות מצה ומרור (כרפס שאנו מטבילין ואוכלין אחר קידוש). וכן הוא בסימני הסדר (כרפס יחץ). וראה לקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה סימן סדר של פסח (ויש אומרים כי אחד מבעלי התוספות ר' שמואל מפלייזא ... חבר הסימן קדש ורחץ כו').
345. רש"י בסוכה לט, ב ד"ה והכרפס (ויש אומרים כרפס אפי"א). והוא המין שנקרא סלרי, או פטרוזיליא. כאמור בירושלמי שביעית פ"ט ה"א (מהו כרפס שבנהרות, רבי יוסי ב"ר אמר פיטרוסלינן). וראה אוצר ההלכות ע' לב, שהם שני סוגים. ולענין מנהגינו, יתבאר לקמן (הערה 126).
346. אבודרהם, סדר ההגדה ופירושה (כרפס זכר לששים רבוא שנשתעבדו בעבודת פרך, כי כשתהפוך כרפ תמצא בו פרך, והס' סימן לששים רבוא). מהרי"ל הל' סדר ההגדה ע' צו (אמר מהר"י סג"ל עושין אותו מן ירק כרפס שקורין איפך. והטעם משום דכרפס למפרע ס' פרך, רוצה לומר ששים רבוא עבדו בפרך במצרים). שו"ע ס"ד (וכרפס או ירק), וס"ו (ויקח מהכרפס ... ומטבלו). לבוש ס"ו (נהגו לחזור אחר כרפס, שהוא איפך, כי הוא ודאי אינו מרור, ועוד בשמו יש בו רמז גם כן שהוא אותיות ס' פרך, רמז על ס' רבוא שעבדו במצרים עבודת פרך, ויצאו לחירות בלילה זו). מ"א סק"ד (כתב מהרי"ל נוהגין ליקח כרפס, שהוא נוטריקון ס' פרך, כלומר ס' ריבוא עבדו עבודת פרך).
347. ראה גמרא קטו, א (רב אחא בריה דרבא מהדר אשאר ירקות). רמב"ם פ"ח ה"ב (ולוקח ירק). טור (ושאר ירקות מאיזה מין שירצה). מהרי"ל שם (כשאין לו כרפס ... דמצוה לחזור אשאר ירקות). מ"א שם (הוה לן ליקח ירק אחר). והיינו דוקא ירקות, להבדילם מפרי הארץ (ראה לעיל סי' רג וסי' רה), ומקטניות (ראה לעיל סי' תנג ס"ג), ומזרעים (ראה לעיל סי' תנג ס"ו). ובירקות גופא, שלא יהיו מחמשת מיני מרור, כדלקמן בסמוך. ולענין תפוחי אדמה, ראה לקמן (הערה 126). ולענין מיני ירקות ולפת, ראה לקמן סי' תעה סכ"ד (ועיין ביו"ד סי' רצ"ו מה הם המיני ירקות), ושם (הערה 172).
348. גמרא שם (מתקיף לה רב חסדא, לאחר שמילא כריסו הימנו חוזר ומברך עליה). מהרי"ל שם ע' צז (ואם נטלו בטבול ראשון, לאחר שמילא כריסו ממנו היאך יטול אותו לטיבול שני, הלכך אין ליטול אותו בטיבול ראשון). עולת שבת סק"ג (ולא יקח מחמשת מיני מרור, כי אחר שמלא כריסו ממרור איך יברך אחר כך על אכילת מרור). ואם אין לו שום ירקות, כי אם אלו שיוצאים בהם ידי חובת מרור, יתבאר דינו לקמן סי' תעה סעי' כב-כד.
349. מהרי"ל שם (והעיד על אביו מה"ר מוסל כשאין לו כרפס נוטל כרתי, שקורין לאטיך, לטיבול ראשון, דמצוה לחזור אשאר ירקות ... דכרתי טוב חי ממבושל כדאמר תלמודא, תומי וכרתי חיין בורא פרי האדמה מבושלין שהכל. ובפעטרזיליא היה מסופק). והיינו שמטעם זה נהג אביו של מהרי"ל ליקח כרתי, ולא כרפס, כי על הכרפס חי (שהוא פעטרזיליא) הי' מסופק אם מברכים בורא פרי האדמה, כיון שהכרפס טוב מבושל מחי. מ"א שם (ואביו הי' מסופק אם מותר ליקח פעטרזל"ן, מפני שהוא טוב יותר מבושל מחי, ואם כן אין מברכין עליו בורא פרי האדמה, כמ"ש סי' ר"ה ע"כ. ואני תמה למה נהיגי במדינתינו ליקח פעטערזיל"ן ... ולפי מה שכתבתי שם בשם תלמידי רבינו יונה, דוקא כשאין נאכלין כלל חיין מברך שהכל, אבל כשנאכלין חיין, אע"פ שטובים יותר מבושלים, מכל מקום מברך כשהן חיין בורא פרי האדמה, אם כן אתי שפיר). וכן קיי"ל לעיל סי' רה ס"א (ואפילו מיני ירקות וקטניות שטובים מבושלים יותר מחיין, אם דרך רוב בני אדם לאכלם גם כן כשהם חיין מברך בורא פרי האדמה גם כשהם חיין). אלא שמכל מקום נשתנה המנהג, כמבואר בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה הכרפס (ואנו נוהגין ליקח בצל (או תפוח אדמה). ועיין מ"א סי' תע"ג ס"ד ובאחרונים). והיינו מה שמסיים במ"א שם (ומכל מקום דעתי חוכך בזה, למה בחרו בדבר שיש בו פלוגתא, הוי להו ליקח ירק אחר). ואפשר שגם הכרפס הי' קשה להשיגו לפני הפסח במדינות הקרות (כמו החזרת, שנתבאר לקמן סכ"ז "ואינו מצוי בזמן הפסח אלא במדינות החמות"). וכמבואר בחיי אדם כלל קל ס"ק ה (ומה שלוקחין לטיבול בצל, כיון שאין להם ירק, נוהגין כן). * ואף שגם בצל (בלתי מבושל) יש חלוקי דינים וחלוקי דעות בברכתו, כמבואר לעיל סי' רה ס"א-ב (על הירקות מברך בורא פרי האדמה בין חיין בין מבושלים ... (ואפילו מיני ירקות שאין דרך רוב בני אדם לאכלם חיין אלא על ידי פת או דבר אחר, כגון בצלים וכיוצא בהם ובא לאכלם בפני עצמן). ומכל מקום שום ובצל שהזקינו ואינם ראוים לאכלם חיין בלא פת, מפני שהם שורפים במאוד, מברך עליהם שהכל ... וכשהם מבושלים מברך עליהם בורא פרי האדמה). מכל מקום אנו לוקחים את הבצל הרגיל שלנו, שאפשר לאכלו כמו שהוא חי, ואינו שורף במאד. ואף שגם הבצל שלנו "אין דרך רוב בני אדם לאכלם חיין אלא על ידי פת או דבר אחר", הרי נפסק לעיל שם, שגם אם בא לאכלם בפני עצמם ברכתו בורא פרי האדמה. ואף שהוספה זו היא במוסגר, וכהכלל המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו). מכל מקום פסק כן בפשיטות בסדר ברכת הנהנין פ"ו הי"ב (ואפילו מיני ירקות שאין דרך רוב בני אדם לאכלם חיין אלא עם פת או דבר אחר, כגון בצלים וכיוצא בהם, מברך עליהם בורא פרי האדמה כשהן חיין). ולכן אנו נוהגים לקחת בצל חי לכרפס. אלא שהיינו דוקא בצל שאינו שורף מדאי, כדלעיל סי' רה ס"א (ומכל מקום שום ובצל שהזקינו ואינם ראוים לאכלם חיין בלא פת מפני שהם שורפים במאוד, מברך עליהם שהכל). וראה לקמן (הערה 136). * ובכל אופן לא נתבאר כאן מדוע לא יהי' ממיני ירקות שברכתן בורא פרי האדמה רק אחר בישול, ויבשלוהו קודם. וראה מה שהאריך בזה ב"הלכות ליל הסדר" הערה 2. אבל בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה הכרפס (ואנו נוהגין ליקח בצל (או תפוח אדמה)). ונתבאר ברשימות היומן ע' שעד (לכרפס [היו לוקחים] בצל. ורק אחר כך כשנחלשו הדורות, לקחו תפוחי אדמה, אבל [אדמו"ר מוהר"ש] לא הי' שבע רצון מזה). וכן הובא בערוך השלחן ס"ק י (ועל כרפס אנו נוהגין ליקח בצלים או צנון או מין ירק שברכתו האדמה, או תפוחי אדמה). הרי שבמקום שאי אפשר ב"מיני ירקות שברכתן היא בורא פרי האדמה כשאוכלן חיים", אפשר ליקח ירקות (או מיני לפת) מבושלים (ראה לקמן סי' תעה סכ"ד, והערה 172).
350. רש"י ו רשב"ם קיד, ב ד"ה פשיטא (כיון דיש לו שאר ירקות הכי שפיר טפי, שיברך בורא פרי האדמה על הירקות תחלה, דהיינו ברכה הראויה להם, ויפטור את המרור הבא אחריו מברכת בורא פרי האדמה, ואחר כך יברך על החזרת על אכילת מרור). שו"ת רשב"א סי' עב (ומרור אינו בא ללפת, ואדרבה צריך הוא לאכלו בפני עצמו, וכן אינו בא להשביע בפת, ואם כן מי פטרו לזה מברכת הנהנין. אלא שאני אומר שנפטר בברכת שאר ירקות). והוא מטעם שנתבאר לעיל סי' קעז ס"א-ב (דברים הבאים בתוך הסעודה ... אם הם דברים הבאים שלא מחמת סעודה, דהיינו שאין דרך לקבוע סעודה עליהם לא ללפת ולא להשביע, כגון כל מיני פירות וכיוצא בהם ... אם אוכל אותם בלא פת טעונים ברכה לפניהם). וכך גם המרור, לדעה זו (משא"כ לדעה השנית דלקמן, והערה 137), כיון שאוכלים אותו למצוה (ולא כדי ללפת בו את הפת), טעון ברכה לפניהם. ולכן צריך לפטור אותה בבורא פרי האדמה שעל הכרפס. * ואף שנתבאר לעיל סי' קעד ס"ה (ויש אומרים שיין הבדלה הואיל ואינו בא לשתיה אלא למצוה אינו פוטר היין שבסעודה, אלא אם כן הבדיל על שלחנו ממש ... ויש לחוש לדבריהם לכתחלה). וכך גם בכרפס שאינו בא לאכילה אלא למצוה, לא יפטור את המרור שבתוך הסעודה. מכל מקום הכא מברך על הכרפס אצל שלחנו ממש, ולכן פוטר גם את המרור שבתוך הסעודה. ובפרט לפי מה שיתבאר לקמן סכ"ה (ונהגו להביא כל דברים אלו לפני בעל הבית מיד אחר קידוש, קודם אכילת הירקות). הרי שבעת הברכה על הכרפס כבר מונח המרור על שלחנו. והרי מטעם זה פוטרת ברכת בפה"ג שעל כוס שני את היין שבתוך הסעודה, אף שגם כוס שני הוא למצוה, וכדלעיל סי' תעב סט"ו (והערה 102), וסי' תעג ס"ז (והערה 52). * ונתפרש בפסקי ההגדה (יכוין להוציא גם המרור בברכה זו). והיינו דלא סגי בסתם. ואף שידע שיאכל מרור בשעת הסעודה, והרי לגבי ברכת היין שעל כוס שני אמרינן, שגם בסתם מועיל לפטור היין שבתוך הסעודה, כדלעיל סי"ב (שאין צריך לברך בורא פרי הגפן על מה שרוצה לשתות, כגון שבשעה שבירך על כוס הראשון או השני היה דעתו לשתות עוד יין אחר כך, בתוך הסעודה או קודם הסעודה), ושם נסמן (הערה 103). וכמבואר בסדר ברכת הנהנין פ"ט ס"ה (והוא שכשבירך היתה דעתו גם על השני לאכול, אפילו לא היה בדעתו בפירוש לפוטרו בברכה זו). והרי כאן דעתו לאכול אחר כך המרור. ולכן גם כאן לא נתפרש שצריך לכוין להוציא גם המרור בברכה זו. מכל מקום בפסקי ההגדה הצריך לכוין על זה. ויתבאר לקמן שם (הערה 812). * ואף שיש פוסקים שאם מתכוין לפטור, אזי גם ברכת שהכל יכולה לפטור את פרי האדמה, וכן ברכת בורא פרי האדמה יכולה לפטור את פרי העץ, כמבואר בסדר ברכת הנהנין פ"א ס"ו (אם נתכוין לפטור בברכתו גם פרי העץ יצא, ואפילו לא היה פרי העץ עדיין לפניו כשבירך, אלא שאחר כך הביאו לפניו). אשר לכן כתב הפרי מגדים במשב"ז סי' תפו (אם יש לו ירק שמברך שהכל יקח אותו, והוה דיעבד, ויכוין על מרור גם כן, אם אמר שהכל יצא). מכל מקום נתבאר שם (ויש חולקין על זה ואומרים שאפילו נתכוין לפטור בברכת בורא פרי האדמה את פרי העץ המונח לפניו לא יצא, וצריך לחזור ולברך בורא פרי העץ ... לפיכך למעשה צריך ליזהר שלא להתכוין לעולם לפטור פרי העץ בברכת בורא פרי האדמה כדי לברך לדברי הכל). ולכן הצריכו כאן שיהי' הכרפס דוקא מין ירק שמברכים עליו בורא פרי האדמה, שאז בודאי תועיל הכוונה להוציא בברכתו גם את המרור.
351. רא"ש פ"י סי' כו (כיון שבירך בורא פרי האדמה על הירקות, וחזרת לפניו, ודעתו לאכול ממנו, לאו נמלך הוא ... אף על פי שקורא ההגדה לא הוי היסח הדעת), ובהלכות פסחים בקצרה (קלה, ג). הובא בט"ז סק"ח (שפירש הרא"ש ... שאין צריך לברך בורא פרי האדמה על המרור, מטעם דנפטר בברכה זו שעשה בטיבול הראשון). ואף שמחמת אריכות ההגדה וההלל אפשר שיתעכל טעם הכרפס במעיו, ושוב לא תועיל הברכה הראשונה, וכדלעיל סי' קפד ס"ג (עד אימתי יכול לברך ברכת המזון עד שיתעכל המזון שבמעיו, וכמה שיעורו כל שאינו רעב מאותה אכילה ... כל שוודאי נתעכל המזון שבירך עליו נסתלקה ברכה הראשונה). מכל מקום הכא שבירך על הכרפס על שלחנו, נתבאר לעיל ס"י (כל זמן שהאצטומכא פתוחה לאכול אינו מתעכל), ושם נסמן (הערה 88).
352. סעיף א (ואף על פי שהפסיק הרבה בינתיים באמירת ההגדה והלל, כיון שאין כאן היסח הדעת ... אין צריך לחזור ולברך). אלא שהתם קיי"ל כסברה זו לענין הכוס הראשון של קידוש, שמעיקר הדין פוטר בברכתו את הכוס השני שעל ההגדה וההלל (אלא שנהגו לברך גם על כוס שני מטעם נוסף, שנתבאר לקמן שם ס"ב). ומזה למדים גם לענינינו בברכת בורא פרי האדמה על הכרפס, שפוטר את המרור, לפי דעה ראשונה שלפנינו. אלא שכאן הובאה גם הדעה השנית, שיש לחשוש לה. ויתבאר לקמן (הערה 137).
353. רא"ש הל' פסח בקצרה קלה, ג (ואין צריך לברך בורא נפשות רבות על הירקות). טור (ולרשב"ם אין צריך לברך אחריו, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל). והיינו מה שהובא לעיל (הערה 127) מרש"י ורשב"ם, שבברכת בורא פרי האדמה של הכרפס נפטר גם המרור, ואם כן מובן שלדעתו אין לברך בורא נפשות אחר הכרפס. ושו"ע ס"ו (ואינו מברך אחריו).
354. דרכי משה ס"ק יד (ואפילו אם אכל כזית בטיבול ראשון, יש שסוברים דאין לו לברך בטיבול ראשון ברכה אחרונה, וכמ"ש למטה בשם הרשב"[ם], וכן כתב המגיד משנה בשם הרשב"א, והכי נקטינן). מ"א סקי"ח (לכן אם אירע שאכל כזית לא יברך ברכה אחרונה). ח"י סקכ"ט (אע"פ שאכל כזית). והיינו מה שהובא לעיל מהטור בשם הרשב"ם, ומ"ש בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' רא, ובשו"ת רשב"א ח"א סי' עב (אני אומר שמברך אחר אכילת מרור בורא נפשות, כדי לפטור את שאר הירקות ואת המרור בברכה שלאחריהם), ובסי' רמא (אינו ראוי לברך אחריו מיד עד שיאכל מרור). הובא במ"מ פ"ח ה"ב (ומברך בורא פרי האדמה ולוקח ירק ... ואינו מברך לאחריו, וכן כתב הרשב"א ז"ל). ב"י ד"ה ומ"ש ולר"י (והה"מ כתב בשם הרשב"א שאינו מברך אחר טיבול זה, והכי נקטינן). אלא שלדעת הרשב"א צריך לברך בורא נפשות אחרי אכילת המרור, ואנן קיי"ל שגם אחר המרור אין לברך בורא נפשות, כדלקמן בסמוך.
355. על הכרפס שאכל קודם הסעודה.
356. טור בדעת הרשב"ם (ולרשב"ם אין צריך לברך אחריו), לפירוש הב"ח ד"ה ולר"י מברך (ולרשב"ם אין צריך לברך, דמאחר דאגדתא והלילא לא הוי הפסק כל עיקר, שהרי ברכת בורא פרי האדמה שבירך על הירקות בטיבול ראשון פוטר גם כן טיבול שני מברכת בורא פרי האדמה, אם כן ממילא נמי ודאי ברכת המזון שלאחר הסעודה שפוטר טיבול שני מברכה שלאחריו, פוטר גם כן טיבול ראשון מברכה שלאחריו). וכן הוא בטור סי' תעה (ופירש רשב"ם לפי שנפטר בברכת בורא פרי האדמה שבירך על הירקות בטיבול ראשון, ולכך אומר שאין לברך אחר טיבול ראשון בורא נפשות רבות). ט"ז סק"ח (כמו שאין צריך לברך בורא פרי האדמה על המרור, מטעם דנפטר בברכה זו שעשה בטיבול הראשון, הכי נמי לענין ברכה אחרונה של הטיבול הא' פטור ממנו, דשייך להסעודה, וכאלו אכלו בתוך הסעודה).
357. כדלעיל סי' קעז ס"ב (אין טעונים ברכה לאחריהם (אפילו אוכלם באמצע הסעודה לא לעכל ולא לקנוח אלא לתענוג בלבד), שכיון שבאו בתוך הסעודה קודם שמשכו ידיהם מן הפת, ברכת המזון פוטרתם).
358. לפי דעה זו, שהמרור אינו נפטר בברכת המוציא, כמבואר בב"ח שם (אם נתכוין בטיבול ראשון שלא לפטור בברכה זו, כי אם אלו הירקות שבטיבול זה, ממילא צריך לחזור ולברך בורא פרי האדמה בטיבול שני).
359. מ"א סק"ד (ובטור וגמרא איתא שגם על מרור מברך בורא פרי האדמה. וצריך לומר דמרור שלהם הי' ראוי לאכול חי כמו לטי"ך), שהיא חזרת, חסה. משא"כ אם אוכל תמכא למרור, שהוא חריין, נתבאר במ"א סי' תעה ס"ק י (נראה לי שהאוכל קרי"ן אין מברך עליו כלל, שאין דרך לאוכלו כמות שהוא, כמ"ש סי' ר"ב גבי פלפלין. לכן נראה לי דאם אין לו שאר ירקות אומר מתחלה ברכת על אכילת מרור לבד, כן נראה לי). וכן הוא לקמן שם סכ"ג (וכשאוכל מהמרור קודם אמירת ההגדה, יברך עליו בורא פרי האדמה קודם ברכת על אכילת מרור, אם הוא ראוי לאכילה כשהוא חי, כגון חזרת וכיוצא בה. אבל אם אינו ראוי לאכילה כלל כשהוא חי, כגון התמכא (שקורין קרין) וכיוצא בו, אינו מברך עליו, כי אם ברכת על אכילת מרור). וראה לעיל סי' רה ס"א (ומכל מקום שום ובצל שהזקינו ואינם ראוים לאכלם חיין בלא פת מפני שהם שורפים במאוד מברך עליהם שהכל). ולעיל (סוף הערה 126).
360. תוס' קטו, א ד"ה והדר (נראה דאין צריך לברך בורא פרי האדמה, אע"ג דהגדה הוי הפסק כדפרישית לעיל, ולא מיפטר בברכה של טיבול ראשון, מכל מקום ברכת המוציא פוטרתן, דהוה להו דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה, שהרי ירקות גוררין הלב, וקרי ליה נמי למרור פרפרת הפת). רא"ש פ"י סי' כו, בדעת ר"י (דהא אסח דעתא באגדתא והלילא ... ומה שאין מברכין בורא פרי האדמה על המרור, היינו משום דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו, וחובה הוא להביא מרור אחר מצה, הלכך הוה כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה שאין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם). הובא בטור כאן (ולר"י מברך אחר הטיבול בורא נפשות), ובסי' תעה (ור"י אומר צריך לברך אחריו בורא נפשות רבות. ומה שאין צריך לברך על המרור בפורא פרי האדמה, לפי שחשוב כדברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה). פר"ח סי' תעה ס"ב ד"ה הנה (שבתוספות דפסחים דף קט"ו ... כתבו וז"ל, ונראה דאין צריך לברך בורא פרי האדמה אף על גב דהגדה הוי הפסק, מכל מקום ברכת המוציא פוטרתן, דהוה להו דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה, שהרי ירקות גוררין הלב וקרי ליה נמי למרור פרפרת הפת, ע"כ. בכאן גילו דעתם הפך דעת הרשב"א, דלעולם טיבול שני לא בעי לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה ... בטיבול שני העיקר כסברת שאר המפרשים דבכל גוונא לא בעי לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה). וכאן נתבאר הטעם שברא"ש הנ"ל (שהמרור הוא מצרכי הסעודה, שחייב הוא לאכול מרור אחר המצה). וראה חידושי צמח צדק (יג, ג). ועוד יתבאר לקמן סי' תפג ס"ב (והערה 13). * דעה זו שאמירת ההגדה וההלל היא הפסק, הובאה גם לקמן סי' תעד ס"ג (להאומרים שההלל וההגדה חשובים הפסק לענין ברכה ראשונה). שהיא גם דעת רב שרירא ורב האי גאון, והרי"ף, ושם נסמן (הערה 13). אבל בס"א שם נתבאר שהעיקר כדעה הראשונה, שההגדה וההלל אינם הפסק. וגם אם חוששים לדעה השנית, עדיין אי אפשר לברך מטעם זה על כוס שני, שהרי ספק ברכות להקל. לכן הביא שם (ס"ב) טעם אחר לברכת בפה"ג על כוס שני (לפי שד' כוסות אלו תקנו חכמים לשתותם דרך חירות, וכל אחד ואחד הוא חירות ומצוה בפני עצמה, ולפיכך ... צריך לברך על כל אחד ואחד בפני עצמו). משא"כ כאן הביא דעה שנית זאת, מב' טעמים: (א) כדלקמן סי"ח (יש לחוש לב' הסברות. ולכן לא יאכל מהירקות כזית שלם, שלא יצטרך לברך אחריו בורא נפשות רבות לפי סברא האחרונה). (ב) אפילו לדעה הראשונה שההגדה וההלל אינם הפסק, מכל מקום סוברת הדעה השנית שהמרור טפל למצה, אשר לפי זה צריך לברך ברכה אחרונה על הכרפס. וכדי לחשוש לסברה זו, לכן "לא יאכל מהירקות כזית שלם". * ומטעם זה יש מחלוקת גם בענין פורס מפה ומקדש, אם הקידוש הוא הפסק שיהי' צריך לחזור ולברך על הפת, כדלעיל סי' רעא סי"א (צריך לברך המוציא על פת שיאכל אחר הקידוש, הואיל ובשעת אמירת הקידוש אי אפשר לו לטעום כלום, שאי אפשר לו לאכול ולדבר כאחד. ואינו דומה למתפלל באמצע סעודתו שאין תפלתו חשובה הפסק להטעינו לחזור ולברך המוציא על פת שיאכל אחר כך, לפי שעדיין לא נגמרה סעודתו, כיון שלא היה אסור באכילה בשעה שהתפלל ... ולפיכך אין תפלתו חשובה הפסק בסעודה ... ויש חולקין על זה ואומרים שמה שנאסר עליו האכילה משהגיע זמן הקידוש אין זה נחשב גמר הסעודה, כיון שבדעתו לאכול אחר כך, וגם עכשיו היה אוכל מדעתו, אלא שחיוב הקידוש מונע אותו, וכשיסור המונע, דהיינו אחר שיקדש, יחזור לאכילתו. לפיכך אין אמירת הקידוש מפסקת כמו שאין התפלה מפסקת, ואין צריך לחזור ולברך המוציא). * אמנם לכל הדעות חשובה אמירת ההגדה היסח הדעת לענין נטילת ידים, כדלקמן סי' תעה ס"א (לפי שבשעת אמירת ההגדה וההלל הסיח דעתו משמירת ידיו, ויש לחוש שמא נגע במקום הטינופת, שהידים עסקניות הן). וכדלעיל סי' קעח ס"ז (ואפילו לא הסיח דעתו מלאכול, אם הפליג הרבה בדברים צריך לחזור וליטול ידיו, אף על פי שאין צריך לברך המוציא, מפני שמן הסתם הסיח דעתו משמירתן).
361. רא"ש שם. ולכן הוא טפל לפת, שכל חיוב אכילת המרור "היינו משום דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו". והיינו שאפילו לדעת חכמים החולקים על הלל וסוברים שאין צריך לאכול המרור יחד עם המצה, כדלקמן סי' תעה סי"ח. מכל מקום מלמדנו פסוק זה, שעכ"פ צריך לאכול את המרור מיד אחד המצה, ולכן הוא טפל לפת בברכתו. וראה הערות ובאורים (ירות"ו) ח"ב ע' 244 וע' 271.
362. וכן הוא לקמן סי' תעה סי"א (אחר שאכל הכזית של אכילת מצה יקח מיד כזית מרור). ויתבאר לקמן שם (הערה 76).
363. ס"א (דברים הבאים בתוך הסעודה, אם הם דברים הבאים מחמת הסעודה, דהיינו דברים שדרך לקבוע סעודה עליהם ... אין צריכים ברכה לפניהם, אפילו אוכלם בלא פת, שברכת המוציא פוטרתם).
364. טור כאן (ולר"י מברך אחר הטיבול בורא נפשות), ובסי' תעה (ור"י אומר צריך לברך אחריו בורא נפשות רבות).
365. שו"ת מהרי"ל סי' כה (בורא נפשות רבות איכא פלוגתא [דרבוותא] אי צריך לאומרו אחר טיבול ראשון, על כן אני אוכל פחות מכזית, לאפוקי נפשאי מפלוגתא), וסי' נח אות ב (ועל כן איני אוכל כזית בטיבול ראשון). שו"ע ס"ו (ויקח מהכרפס פחות מכזית ... ואינו מברך אחריו).
366. מ"א סקי"ח (לכן אם אירע שאכל כזית לא יברך ברכה אחרונה). ח"י ס"ק כט (ואינו מברך אחריו, אע"ג שאכל כזית).
367. בב"י ד"ה ומ"ש ולר"י (דאם כן נמצא שהוא מברך ברכה שאינה צריכה ואסור). והיינו מה שיברך ברכה אחרונה על הכרפס, ובורא פרי האדמה על המרור. וכדלעיל סי' רטו ס"ד (אסור לגרום ברכה שאינה צריכה, כגון כל שני דברים שיכול לפוטרם בברכה אחת אסור לגרום שיצטרך לחזור ולברך, כגון שיפסיק בנתים בשיחה או בדבר אחר הגורם שיצטרך לחזור ולברך). וראה "הלכות ליל הסדר" אות ג.
368. פר"ח סי' תעה ס"ב ד"ה ומיהו (בטיבול שני העיקר כסברת שאר המפרשים, דבכל גוונא לא בעי לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה).
369. רב אושעיא קטו, סוע"א (אמר רבי אלעזר אמר רב אושעיא כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים. אמר רב פפא שמע מינה האי חסא צריך לשקועיה בחרוסת). טור ושו"ע ס"ו (נוטל ידיו לצורך טיבול ראשון).
370. מהר"ם מרוטנבורג בתשב"ץ סי' צט (מהר"ם ז"ל כשנוטל ידיו קודם בורא פרי האדמה, אינו מברך על נטילת ידים ... וסוף דבר אין מברכין בשום נטילה בלילי פסח חוץ מאותה שנוטל קודם ברכת המוציא). הגהות מיימוניות פ"ח אות א (ואומר הר"ם ז"ל ... אין לברך על נטילה זו, וכן היה רגיל לעשותן בלא ברכה). שו"ע ס"ו (ולא יברך על הנטילה).
371. סעיף ג (אם אוכל דבר שטיבולו במשקה ... צריך ליטול ידיו תחלה ... ובמדינות אלו לא נהגו רוב המון עם ליטול ידיהם לכל דבר שטיבולם במשקה ... ואין למחות בידם מאחר שיש להם על מי שיסמוכו, אבל העיקר כסברא הראשונה. ומכל מקום לא יברך על נטילת ידים שספק ברכות להקל). וגם דעת המקילים שם, מצריכים כאן ליטול ידיו, כמבואר בח"י ס"ק כח (דהעולם נוהגים שלא ליטול ... והא דנוטלין בליל זה הוא כאחד מן שאר שינוים שעושין בליל זו כדי שישאלו). הובא בליקוטי טעמים ומנהגים ד"ה ורחץ ונוטל ידיו (ואף מי שאינו נזהר בזה כל השנה – נוטל ידיו, והוא כאחד משאר שנויים שעושין בליל זה כדי שישאלו). אמנם כיון שמסיק לעיל שם, שהעיקר כסברא הראשונה שצריך ליטול ידיו לטיבולו במשקה, לכן מסיק גם כאן בפשיטות שצריך ליטול ידיו, ולא הביא דברי הח"י הנ"ל. וראה הערות ובאורים א'קו ע' 67.
372. והיינו אף ביותר מכביצה, שצריך לברך על נטילת ידים לפת, כדלעיל סי' קנח ס"ב (אפילו פת גמורה אם אינו אוכל אלא פחות מכביצה בלא קליפתה יש להסתפק אם צריך נטילת ידים ... לפיכך יטול ידיו ולא יברך ... אבל אם אוכל כביצה ... יברך על נטילת ידים). מכל מקום לא יברך בטיבולו במשקה. ומכל שכן כאן, שאוכלים הכרפס פחות מכזית, אשר בכל אופן אין צריך לברך על נטילת ידים. וראה הערות לשו"ע אדמו"ר הזקן.
373. ראה שם ס"ג (ואפילו לעשות מי מלח, או שאר משקין עם מלח, שלא לתת לתוך הכבשים, אלא לטבול בהם את פתו, ולתת לתוך התבשיל, אסור לעשות מהם הרבה ביחד, דהיינו לעשות בבת אחת לצורך טיבול ב' סעודות, אלא מעט לצורך סעודה אחת בלבד). אך אינו מזכיר כלל פסח שחל בשבת.
374. ט"ז סק"ג (ואם לא עשה קודם שבת ואין לו חומץ יש לעשות מי מלח מעט).
375. מ"א ס"ק ה (בסי' שכ"א ס"ב איתא דכל מה שצריך לאותו סעודה מותר לעשותו בשבת). ואפשר שבמ"א מתיר גם מה שרוצה לטבול במי מלח אלו במשך הסעודה. משא"כ כאן נתבאר "שלא יעשה אלא מעט מזעיר מה שצריך לטיבול זה בלבד". וראה "הלכות ליל הסדר" אות ב.
376. הגהות מנהגים הלכות ליל הסדר אות צב ([ובשבת בחומץ או במורייס], אם לא עשה מי מלח קודם שבת). מ"א שם (כתוב בהגהות מנהגים, דאם חל בשבת יעשה המי מלח מערב שבת). ט"ז שם (ואם חל בשבת יכין המי מלח קודם שבת, ולא יעשה בשבת). ח"י סקי"ג (ואם חל בשבת יעשה המי מלח מערב שבת, ואם לא עשה מערב שבת ואין לו חומץ, יעשה מי מלח מעט).
377. משנה קיד, א (מזגו לו כוס ראשון ... הביאו לפניו, מטבל ... הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין). הרי שאחרי טיבול הירקות (כרפס) הביאו את המצות והמינים. רשב"ם שם (הביאו לפניו הירקות אחר שבירך על היין, מטבל ... הביאו לפניו אחר אותו טיבול, מצה וחזרת וב' תבשילין). הרא"ש בתשובה כלל יד סי' ה (ואחר הקידוש מביאין לפניו ירקות ... ומטבל ... ואחר כך יביאו לפניו מצה וחזרת [וחרוסת] ושני תבשילין). והטעם הוא, כי אכילת הכרפס אינה קשורה לאמירת ההגדה, "שאכילה זו אינה אלא להתמיה את התינוקות". ואחר אכילת הירקות מביאים את המצות וחמשת המינים, שהם צריכים להיות על השלחן בעת אמירת ההגדה, כמבואר בהמשך הסעיף. כך הוא המנהג לפי מה שפירשו הרשב"ם והרא"ש במשנה. * אחר כך הנהיגו להביא גם את המצות עם ששת המינים (כולל הכרפס), מיד אחר קידוש, כדלקמן סי' כה (ונהגו להביא כל דברים אלו לפני בעל הבית מיד אחר קידוש, קודם אכילת הירקות). והטעם שתיקנו להקדים את הבאתם מיד אחר קידוש, יתבאר לקמן שם (כדי שיהיה הקידוש סמוך להתחלת הסעודה, דהיינו הבאת המצה והמרור), ושם נסמן (הערות 205-206). ומכל מקום, גם לפי מנהג זה יש הפרש בין המצות וחמשת המינים – שצריכים להיות על השלחן בעת אמירת ההגדה, לבין הכרפס – שאוכלים מיד, כדלקמן שם (ולאחר שאכלו מהירקות יכול לסלק מעל השולחן את מה שנשתייר מהירקות והחומץ או מי המלח). והיינו כנ"ל, כיון שהכרפס אינו קשור להגדה. * שוב הנהיגו שיביאו את המצות עם ששת המינים, קודם הקידוש, כמבואר בפסקי ההגדה (יסדר על שולחנו קערה בג' מצות ... קידוש...). ונתבאר בליקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה יסדר על שולחנו קערה. וכן אנו נוהגים. ומובן שגם לפי מנהגינו זה, יש הפרש בין המצות וחמשת המינים – שצריכים להיות על השלחן בעת אמירת ההגדה, לבין הכרפס – שאוכלים מיד, כמבואר בליקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה יכוין להוציא (לאחר כרפס לא ראיתי מחזירין הנשאר מהכרפס על הקערה. ובמילא מכאן ולהלן אין על הקערה אלא ה' דברים). והיינו כנ"ל, כיון שהכרפס אינו קשור להגדה. סיכום פרטי הלכה זו – לעיל רס"י תעב (והערה 2).
378. רב הונא קטו, ב (אמר רב שימי בר אשי מצה לפני כל אחד ואחד, מרור לפני כל אחד ואחד, וחרוסת לפני כל אחד ואחד, ואין עוקרין את השלחן אלא לפני מי שאומר הגדה. רב הונא אומר כולהו נמי לפני מי שאומר הגדה. והלכתא כרב הונא). וכדלקמן סכ"ד (אין צריך להביא אלא לפני מי שאומר ההגדה, דהיינו לפני בעל הבית, אבל בני הבית שהן יוצאין בשמיעה מבעל הבית ... אין צריך שיהיו דברים אלו לפניהם).
379. טור ושו"ע ס"ד (מביאין לפני בעל הבית קערה שיש בה שלש מצות). כמה טעמים נאמרו למנהגינו זה להביא שלש מצות: (א) כמובא בלקוטי טעמים ומנהגים (נשאלו אנשי קירואן למר רב שרירא גאון למה לוקחין ג' מצות בלילי פסחים לא פחות ולא יותר, והשיב להם רמז מן התורה הוא לג' סאין שאמר אברהם לשרה לעשות מהם עגות כו', וגמירי אותו זמן פסח הי', ויש אומרים זכר לג' הררי עולם אברהם יצחק ויעקב (מעשה רוקח טז, נח)). [והוא במעשה רוקח לרבי אליעזר ממגנצא, הוצאת סאניק תער"ב, ע' טז סנ"ח]. וכן הוא בארחות חיים סכ"ד (ויש נותנין טעם לג׳ מצות, זכר לג' אבות). (ב) "רמז" הנ"ל הוא בנוסף לטעם הפשוט על פי ההלכה, שנתבאר לקמן סל"ו (נאמר תאכל עליו מצות לחם עוני, ודרשו חכמים שעונין עליו דברים הרבה. ומתוך שנאמר לחם עני חסר וא"ו, דרשו חכמים לחם עני, מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה, שהמצה שיוצא בה ידי חובתו לא תהיה שלימה אלא פרוסה, ועליה יאמר ההגדה). ולקמן סי' תעה ס"ג (אעפ"י שבכל יום טוב חייב האדם לבצוע על לחם משנה ... מכל מקום בליל פסח יש אומרים שאין צריך כי אם אחת ומחצה, לפי שמה שדרשו חכמים ממה שכתוב לחם עני חסר וא"ו, שתהא המצה פרוסה, כדרכו של עני, לא דרשו אלא לגרוע מלחם משנה, שאחת מהם לא תהיה שלימה. ויש אומרים שלא דרשו אלא להוסיף על לחם משנה, שמלבד ב' מצות שלימות שצריך לבצוע עליהן כמו בשאר יום טוב, צריך להיות עוד פרוסה אחת משום לחם עני. וכן המנהג פשוט). ומה שלוקחים בתחלה ג' מצות שלימות, ואין מסתפקים עם לקיחת ב' ומחצה מצות, נתבאר לעיל סי' תנח סי"ב (לכתחלה הידור מצוה הוא שכל הג' מצות יהיו שלימות בשעה שמביאין אותן על השולחן). והיינו שבתחלה מביאים ג' מצות שלימות. ולפני אמירת "הא לחמא עניא", דהיינו לפני תחלת אמירת ההגדה על "לחם עני", פורסין מאחת מהן חצי מצה לאפיקומן, ונשאר על הקערה לחם עוני. (ג) עוד טעם נתבאר לקמן סי' תפב ס"ד (ולכתחלה יש לעשות בכל מצה מצוה אחת). וכדלעיל סי' תנח ס"ז (שבהראשונה עושין בה מצוה הראשונה, דהיינו ברכת המוציא, שברכה זו היא המצוה הראשונה שעושין במצות הללו, ובשניה עושין המצוה השנייה, דהיינו ברכת על אכילת מצה, ובשלישית עושין מצוה השלישית, דהיינו הכריכה עם המרור). אבל זה אינו טעם על מה שאנו לוקחים ג' מצות; אלא שאחרי שתיקנו שאנו לוקחים ג' מצות, מהטעמים המבוארים לעיל, שוב תיקנו, ש"יש לעשות בכל מצה מצוה אחת". וכמבואר במקור הדין ברא"ש פ"י סי' ל (דכיון דתיקון שלוש, מכל חדא נעביד בה מצוה). (ד) עוד טעם נתבאר לקמן סכ"ו (המצות בתוך הקערה כסדרן כהן מלמעלה ולוי תחתיו וישראל תחתיו). והיינו ששלושת המצות הן כנגד כהן ולוי וישראל. ואפשר שאין כאן טעם נוסף על זה שאנו לוקחים ג' מצות (וכי מדוע ישתדלו לרמז לכהנים לויים וישראלים בליל פסח). אלא עיקר הכוונה היא לבאר, שאחר שאנו לוקחים ג' מצות מהטעמים המובאים לעיל; הנה המצה העליונה היא הקדושה יותר, ונקראת כהן. והמצה שתחתיה נקראת לוי, והמצה שתחתיה נקראת ישראל. וכעין המבואר לעיל סי' תנח ס"ז (ונוהגין לעשות בהן סימן, איזו מהן ראשונה ואיזו מהן שניה ואיזו מהן שלישית, שבהראשונה עושין בה מצוה הראשונה, דהיינו ברכת המוציא, שברכה זו היא המצוה הראשונה שעושין במצות הללו. ובשניה עושין המצוה השנייה, דהיינו ברכת על אכילת מצה. ובשלישית עושין מצוה השלישית, דהיינו הכריכה עם המרור. לפיכך כשמניחין אותן על הקערה יניח אותן גם כן על סדר הזה, השלישית למטה, והשניה על גבה, והראשונה על גבי השניה, כדי שלא יצטרך להעביר על המצות). ויתבאר לקמן (הערה 215).
380. תוס' קיד, א ד"ה הביאו לפניו מצה (ומיד כשעוקרין מחזירין לפניו, והמצה והמרור עליו, שהרי צריך לומר בהגדה מצה זו מרור זה, וכדאמר לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה). טור (ומחזיר הקערה שבה המצות, כדי שתהא לפניו כשאומר ההגדה, כדאמרינן (לו, א) לחם עוני שעונין עליו דברים, וגם שתהא לפניו כשיאמר מצה זו מרור זה). בתחלה מביא רבינו את הטעם של "לחם שעונין עליו דברים הרבה" (המובא בתוס' וטור). ואחר כך יביא את הטעם השני של "בעבור זה". ואחר כך הטעם השלישי (המובא בתוס' וטור) "שצריך לומר עליו מרור זה כו'".
381. ראה טז, ג. פסחים לו, א (לחם עוני לחם שעונין עליו דברים הרבה). קטו, סוע"ב. תוס' שם. טור. וכן הוא לקמן סל"ו (להחזירו לקערה ... כדי לומר עליו ההגדה. לפי שצריך לומר ההגדה על מצה הראוי לצאת בה ידי חובתו, שנאמר תאכל עליו מצות לחם עוני, ודרשו חכמים שעונין עליו דברים הרבה). ועוד למדים מפסוק זה (א) שתהי' המצה פרוסה, כדלקמן סי' תעה ס"ג (והערה 17), (ב) שלא תהי' מצה עשירה, כדלעיל סי' תנד ס"ד, וסי' תסב ס"ו.
382. רש"י לו, א ד"ה שעונין (שגומרים עליו את ההלל ואומרים עליו הגדה). ר"ח שם (שעונין אחריו דברים והן ההגדה), ובדף קטו, ב (שעונין עליו דברים. פירוש אומר עליו הגדה).
383. בא יג, ח. מכילתא פרשת בא פרשה יז (והגדת לבנך, שומע אני מראש חדש, תלמוד לומר ביום ההוא, אי ביום ההוא יכול מבעוד יום, תלמוד לומר בעבור זה, בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך על שולחנך). ובגמרא קטז, ב (בעבור זה ... בעבור מצה ומרור הוא דאתא). וכן הוא בנוסח ההגדה (יכול מראש חודש, תלמוד לומר ביום ההוא, אי ביום ההוא יכול מבעוד יום, תלמוד לומר בעבור זה, בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך). ובפירוש רש"י על הפסוק (בעבור זה, בעבור שאקיים מצותיו, כגון פסח מצה ומרור הללו). לימוד זה הובא גם לעיל ס"ג. סי' תעא ס"י. לקמן סי' תפג ס"ב. ומזה למדנו שהמצות והמרור צריכים להיות על השלחן בעת אמירת ההגדה, כמבואר במאמר החמץ לרשב"ץ לג, ד (ותקנו חכמים ז״ל שתהיה ההגדה הזאת בשעה שיש מצה ומרור מונחים לשולחן, כמו שאמרו בהגדה בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך). וכן הוא בלקט יושר ע' צ (צריך שיהיו לפניו מצה בשעת ההגדה ... דהא דרשו חכמים בעבור זה לא אמרתי, אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, משמע שצריכים להיות לפניו, שיודה עליהם בעבור זה). וכן נתבאר כאן (בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך ... לכך צריך להיות על השולחן בשעה שמספר שעבוד מצרים). וראה ליקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה לפניך (במכילתא ובמדרש שכל טוב יש גירסא לפניך על שולחנך, וכ"מ במאמר החמץ להרשב"ץ. וי"ל דלפי גירסא זו יודעים אנו מיתור הלשון דשני תנאים לחייב בספור יציאת מצרים: בשעה שמחוייב במרור או מצה, כשיש אצלו מרור או מצה). * והטעם שהוצרכנו לטעם זה, כי לימוד הראשון הוא רק על המצה, ולימוד השני שלפנינו הוא גם על המרור והחרוסת והתבשילין, כדלקמן בהמשך הסעיף. וראה אוצר ההלכות ס"ז ע' מה. הערות ובאורים תתקצו ע' 62.
384. משנה קיד , א (הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין).
385. טעם זה הובא בתוס' שם (ומיד כשעוקרין מחזירין לפניו, והמצה והמרור עליו, שהרי צריך לומר בהגדה מצה זו מרור זה). ובטור (וגם שתהא לפניו כשיאמר מצה זו מרור זה). ורבינו הביא טעם זה על המרור בלבד (ולא על המצה). וראה אוצר ההלכות ס"ד ע' קא. * אמנם מטעם זה בלבד, הי' אפשר להביאם לפניו בסוף ההגדה, לפני אמירת מצה זו מרור זה, וכמבואר בב"ח ד"ה ומ"ש ומחזיר (וברמב"ם מבואר שאין מחזירין אלא כשאומר מצה זו. ומדברי רבינו עצמו יראה שלא נסמך על ראיה זו לגמרי, שהרי כתב וגם שתהא לפניו כשיאמר מצה זו וכו', כלומר מאחר שעכ"פ צריך שתהיה לפניו כשיאמר מצה זו וכו', ושמא ישכח מלהביאו לפניו באמצע קריאת ההגדה לכך טוב שיחזיר הקערה לפניו קודם שיתחיל ההגדה וכך הוא המנהג). ואנן קיי"ל שמחזירין מיד לפני אמירת ההגדה, כדלקמן סמ"ד (להחזירן לפניו כשמתחיל עבדים היינו, לפי שצריך לומר ההגדה על מצה ומרור וחרוסת ושני תבשילין כמו שנתבאר למעלה). * ובעצם הלכה זו, לפום ריהטא הי' נראה לכאורה, שגם חובת אמירת שלשה דברים אלו למדים מהפסוק בעבור זה, כמפורש בקרא "והגדת לבנך ... בעבור זה ... מצה ומרור". וכמבואר בשבלי הלקט סי' ריח (רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו פסח מצה ומרורים ... ועל אלו שלשה דברים מצות ההגדה מיוסדת, לומר בעבור זה בזמן שמונחים לפניך). אמנם הובא בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקא כל שלא אמר (שלא פירש טעמן (רשב"ם). לא יצא ידי חובתו – כראוי, אבל יצא מן התורה).
386. בהלכה זו של מצות החרוסת ישנם כמה פרטים, שנתבארו כאן, ולקמן סל"ב, וסי' תעה סי"א-ב וסי"ט, ולעיל סי' תעא סי"ב, ובלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה החרוסת, ופיסקה ויטבול בחרוסת, ופיסקה ברכה זו, וכדי להקל על המעיין בכל המקורות האלה, ננסה לסכם אותם כאן: (א) חכמים תיקנו שבעת אמירת ההגדה וסיפור שעבוד מצרים יהיו על השלחן המרור והחרוסת (תעג, כ). (ב) הטעם שהוסיפו למרור את החרוסת זכר לטיט, כי אין דבר יותר קשה מן מלאכת הטיט (פיסקה ברכה זו). (ג) בחרוסת זו הצריכו חכמים ליתן תפוחים, זכר לתחת התפוח עוררתיו, שהיו יולדות שם (תעג, לב). (ד) עוד אמרו בגמרא שנתינת התפוחים היא לקיוהא, זכר לשעבוד הקשה, עד שהיו שיניהם קהות (תעג, לב. פיסקה החרוסת). (ה) בנוסף להבאתה על השלחן, תיקנו חכמים להטביל את המרור בחרוסת (תעה, יא). (ו) לפני הטיבול הצריכו חכמים לרכך אותה ביין, זכר לדם מכה הראשונה (תעג, לב. פיסקה החרוסת ופיסקה ויטבול בחרוסת). (ז) הטיבול בחרוסת הוא גם כדי להמית תולעת הקפא שבמרור, ועתה אינו מצוי בינינו (תעה, יא. פיסקה ויטבול בחרוסת). (ח) אף שגם עתה מצוי הקפא שהוא ארס שבמרור (תעא, יב). (ט) בכל אופן אין לחוש לקפא במרור שאוכלים בכריכה עם המצה (תעה, יט). (י) כיון שעיקר הטעם הוא זכר לטיט, ולא משום קפא, לכן אין צריך לשקע כולו (תעה, יא. פיסקה ויטבול בחרוסת). (יא) גם המעט שמטבילין בו מנערים ממנו, שלא לבטל טעם המרירות (תעה, יב). (יב אף שהטיבול משום מצוה, אין לברך עליו, כיון שמצותו בטלה למרור, שבירכו עליו (פיסקה ברכה זו). תקנת המינים שמערבים בחרוסת נתבארה לקמן סל"ב. סיכום הנושא – לקמן שם (הערה 274). בעיקר טעם טיבול המרור בחרוסת, יש מחלוקת התנאים, עם כמה נפק"מ להלכה למעשה, ויתבארו לקמן סי' תעה סי"א (והערה 80).
387. משנה קיד, א (הביאו לפניו ... וחרוסת). טור ושו"ע ס"ד (מביאין לפני בעל הבית ... וחרוסת).
388. נתבאר בלקו"ש חל"ב ע' 45 (ומשמע מדבריו שיש שני דינים נפרדים בחרוסת: א) הבאתה על השולחן שתהי' לפניו בשעת אמירת ההגדה, ומלבד זה ב) מצות הטיבול בחרוסת. שהדין הא', הבאתה לשולחן והיותה על השולחן בעת אמירת ההגדה, אינו שייך להטיבול בה, ולכן לא הזכיר אדמו"ר הזקן בדין ההבאה שהוא בשביל הטיבול). והאריך בזה שם.
389. רבי יוחנן קטז, א (מאי מצוה ... ר' יוחנן אומר זכר לטיט). רמב"ם פ"ז הי"א (החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט שהיו עובדין בו במצרים). טור (והחרוסת הוא זכר לטיט שהיו אבותינו משתעבדין בו). וכן הוא לקמן סכ"ו (החרוסת ... שאינן באין על השלחן אלא לזכר בעלמא), וסל"ב (החרוסת צריך להיות עב, לפי שהוא זכר לטיט). ויש בזה מחלוקת, אם הבאת החרוסת הוא זכר לטיט, או משום קפא. ונתבארה המסקנא לקמן סי' תעה סי"א (ושם הערה 81).
390. רבי לוי בגמרא שם (מאי מצוה, רבי לוי אומר זכר לתפוח). רא"ש הל' פסח בקצרה קלה, ב (כי החרוסת היא מצוה זכר לתפוח, או זכר לטיט). והיינו שבגמרא שם אמרינן שני טעמים לעירוב התפוח בחרוסת: (א) "זכר לתפוח". (ב) "אמר אביי הלכך צריך לקוהייה". ופרש"י "להטיל בו תפוחים ויין ומילתא דאית בי קיוהא". ושני פרטים אלו נתבארו לקמן סל"ב (זכר לתחת התפוח עוררתיך, שהיו יולדות שם בניהם בלא עצב ... ליתן לתוכו דבר שיש בו קיוהא כגון תפוחים), ושם (הערה 291).
391. אוצ"ל: כמו שיתבאר, לקמן סל"ב (החרוסת צריך להיות עב, לפי שהוא זכר לטיט, שנשתעבדו בו אבותינו ... ויש לעשות החרוסת מפירות ... ותפוחים זכר לתחת התפוח עוררתיך, שהיו יולדות שם בניהם בלא עצב ... ליתן לתוכו דבר שיש בו קיוהא כגון תפוחים).
392. והיינו שדוקא החרוסת העב, שהוא זכר לטיט ולתפוח, שהם מתקופת השעבוד, צריך להיות על השלחן בשעה שמספר שעבוד מצרים. משא"כ ריכוך החרוסת ביין אדום, שהוא זכר לגאולה שעל ידי מכת דם (כדלקמן הערה 278), זה עושים אחר אמירת ההגדה (כדלקמן הערה 276).
393. משנה קיד, א (ובמקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח). רמב"ם פ"ח ה"א (ומביאין שלחן ערוך ועליו מרור וירק אחר ומצה וחרוסת וגופו של כבש הפסח). ואף שהלימוד של בעבור זה גו' המובא לעיל (הערה 160), מהמכילתא והגמרא ומנוסח ההגדה, נזכרו רק המצה ומרור. הנה בפירוש רש"י על הפסוק (בעבור זה, בעבור שאקיים מצותיו, כגון פסח מצה ומרור הללו). וכמבואר בשבלי הלקט סי' ריח (בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. ובזמן הפסח היו אומרים בזמן שפסח ומצה ומרור מונחים לפניך ... רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, פסח מצה ומרורים ... ועל אלו שלשה דברים מצות ההגדה מיוסדת לומר בעבור זה, בזמן שמונחים לפניך). וכתב על זה בליקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה מצה ומרור מונחים (בזמן הפסח היו אומרים: שפסח מצה ומרור מונחים לפניך (שבלי הלקט. ועיין פרש"י עה"ת). אבל על כרחך צריך לומר שגם אחד מהם די לחייבו בספור יציאת מצרים, שהרי הגדה בזמן הזה דאורייתא אף שאינו לפסח, ומרור הוא רק דרבנן (פסחים קכ, א. ועיי"ש קטז, ב)).
394. משנה קיד, א (הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין). רמב"ם שם (ובזמן הזה מביאין על השלחן שני מיני בשר). טור ושו"ע ס"ד (מביאין לפני בעל הבית ... ושני תבשילין). והיינו בירושלים עצמה, שבזמן שבית המקדש קיים היו מביאין את הפסח, "ובזמן הזה", "ועכשיו שחרב בית המקדש", תיקנו חכמים שיביאו שני מיני תבשילין. משא"כ בגבולין, גם בזמן בית המקדש היו מביאים שני תבשילין, כמבואר בלקוטי טעמים ומנהגים (דמוכח במשנה ובירושלמי, דגם בזמן בית המקדש היו לוקחים שני תבשילין). ונתבאר באגרות קודש ח"ב אגרת רצה (המשנה בבבלי במקומו (פסחים קיד, א): הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין ... ובמקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח. וז"ל הירושלמי במקומו (פסחים פ"י סוף ה"ג): ובגבולין צריכין ב' תבשילין אחד זכר כו').
395. גמרא קיד, ב (שני מיני בשר, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה). רמב"ם שם (שני מיני בשר, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה). שו"ע שם (ושני תבשילין, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה).
396. רבינא שם (רבינא אמר אפילו גרמא ובישולא). ומה שאמר גרמא, שפירושו עצם, פירש"י (חתיכת בשר). ר"ן כה, רע"א (גרמא לחודיה ודאי לא מהני, אלא בדסביך ביה בשרא פורתא, דהאי נמי גרמא מיקרי, ובשולא מרק שנתבשל עמו ולרבינא מיהא בישרא בעינן). פר"ח ס"ד ד"ה דעת (ומיהו בעינן אחד משני התבשילים בשר וכרבינא דהוא בתרא דקאמר [שם] אפילו גרמא ובישולא, וכתב הר"ן ז"ל [שם כד, ב סוף ד"ה מאי] גרמא לחודיה ודאי לא מהני אלא בדסביך ביה בשרא פורתא דהאי נמי גרמא מיקרי). והיינו דקיי"ל כרבינא, שעכ"פ אחד מהתבשילין צריך להיות בשר. אלא דסגי בעצם שיש עליו קצת בשר. וכדלקמן סכ"ב (צריך ליזהר שיהיה מעט בשר כרוך על העצם הזרוע, שעצם בלא בשר אינו נקרא תבשיל). וכן הוא מנהגינו לקחת צואר העוף, שהוא עצם שיש עליו קצת בשר, כדלקמן הערה הבאה.
397. ירושלמי הובא בכלבו סי' נ (ואמרינן בירושלמי שהמנהג לקחת זרוע וביצה). טור ושו"ע ס"ד (והבשר נהגו שיהיה זרוע). והכוונה היא לזרוע של טלה, שממנו היו מקריבין את הקרבן פסח, כדלקמן סכ"ו (הזרוע של טלה מימין), ושם נסמן (הערה 216). אמנם אחר כך הונהג שלא לקחת את הזרוע, אלא את הצואר, ולא של הטלה, אלא של התרנגול, כמבואר בלקוטי טעמים ומנהגים (נוהגין לקחת חלק מצואר עוף ... הרחקה שלא יהא כל דמיון לקרבן פסח). ויתבאר שם (הערה 139).
398. וארא ו, ו (וגאלתי אתכם בזרוע נטויה). ואתחנן ד, לד (ביד חזקה ובזרוע נטויה). ה, טו (ויוציאך ה' אלקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה). תבוא כו, ח (ויוציאנו ה' אלקינו ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה). כל בו בשם ירושלמי שם (למפרק יתנא בדרעא מרממא). טור (רמז לובזרוע נטויה). ט"ז סק"ד (על שם זרוע נטויה).
399. טור ושו"ע ס"ד (ונהגו בבשר וביצה). לקיחת הביצה לתבשיל השני נרמזת בגמרא קיד, ב (חזקיה אמר אפילו דג וביצה שעליו). אלא דקיי"ל כרבינא (אפילו גרמא ובישולא), ונתבאר לעיל (הערה 173), דהיינו שאחד מהתבשילין יהי' עצם עם מעט בשר, והשני יהי' מרק שיש בו טעם בשר. וביאר הב"ח (גרמא ובישולא, דהרוטב יש לו דין בשר ... וביצה ממש לא גרע מרוטב שנתבשל עם העצם. והלכה ודאי כרבינא דבתרא הוא).
400. כל בו שם בשם הירושלמי (ואמרינן בירושלמי שהמנהג לקחת זרוע וביצה, כלומר בעא רחמנא למפרק יתנא בדרעא מרממא). אבודרהם סדר ההגדה ופירושה (ואמרינן בירושלמי שלכך לוקחין ביעא ודרעא, כלומר בעא רחמנא למפרק יתנא בדרעא מרממא). והוא טופס ירושלמי עם הוספות שהיה בידי חכמי אשכנז, כמובא בכמה מקומות. ט"ז שם (וביצה הוא לשון ביעא בלשון ארמי, כלומר בעי רחמנא לפרקינן). ויתבאר לקמן סי' תעו ס"ו (והערה 255), ובלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה הזרוע (והערה 138), ופיסקה שלחן עורך (והערה 876), שהנחת הביצה על הקערה היא זכר לחגיגה, ומטעם בעא רחמנא למפרק יתנא. ואילו אכילתה בתחלת הסעודה היא זכר לאבלות.
401. תוס' קיד, ב ד"ה שני (לכך נראה דתרוייהו מבושלין, וכן משמע לשון תבשילין), לגירסת הב"י ד"ה ומ"ש מאיזה (לכן יש ליקח שני מיני בשר, אפילו שניהם צלויים או שניהם מבושלים). ולפירוש מהרש"א שם (ואפשר דאין לחוש לצלותן, כיון דאינן באין חובה אלא לזכר בעלמא, ולשון תבשילין הכי משמע להו, דלא בעי לצלותן). הגהות מיימוניות פ"ח אות ב (לכן לא יקח רק שני מיני בשר אפילו שניהם צלויין או מבושלין).
402. ר"ח פסחים שם (אחד זכר לצלי). הובא ברשב"ם שם (צלי כנגד הפסח ... כך פירש רבינו חננאל מרומי), ובתוס' שם (פירוש ר"ח צלי זכר לפסח).
403. כלבו סי' נ (ואין צולין אותו בשפוד, רק על הגחלים. והטעם לפי שהוא זכר לפסח, ופסח לא היה נצלה אלא בשפוד של רמון ... שאם נחזר אחר שפוד של רימון יהיה טורח גדול). שו"ע ס"ד (צלי על הגחלים).
404. בא יב, ח.
405. משנה עד, א (כיצד צולין את הפסח, מביאין שפוד של רמון ותוחבו לתוך פיו עד בית נקובתו). רמב"ם הל' קרבן פסח פ"ח ה"י (כיצד צולין אותו, תוחבו מתוך פיו עד בית נקובתו בשפוד של עץ ... ושפוד של רמון היו בוררין לצלייתו).
406. כלבו שם. מ"א ס"ק ח (דהפסח לא היה נצלה אלא בשפוד של רימון, ויש טורח לחזור אחריו).
407. ברייתא עה, א (חתכו ונתנו על גבי גחלים רבי אומר אומר אני שזה צלי אש). רמב"ם שם (חתכו ותלהו על גבי גחלים הרי זה צלי אש). * ולפי זה לכאורה אין לצלותו על גבי שפוד של ברזל, כמבואר ברמב"ם הל' קרבן פסח פ"ח ה"ט (ואין צולין אותו בשפוד של מתכת, שהרי השפוד כולו חם וצולה מקומו). מכל מקום נהוג לצלותו על גבי שפוד של ברזל. וראה אוצר ההלכות ס"ד ע' קטז.
408. רמ"א ס"ד (והביצה תהיה מבושלת. הגה, והוא הדין צלויה). ובליקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה הביצה (מבושלת עד שתתקשה).
409. ט"ז סק"ד (וכתב רש"ל ... וראוי לחלק לכל אחד ויהיו מבושלים ... הביצה יש בה עוד טעם משום אבילות בית המקדש ... ואם כן אוכלים הביצה כדרך האבלים בר מינן ... ועל כן תהי' הביצה מבושלת דוקא, לפי שאין אוכלין צלי בלילי פסח). ח"י סקי"ז (ואוכלין אותו מטעם שהוא זכר לאבילות). ואף שהט"ז הביא כאן מהרש"ל, להתיר כאן רק מבושלת, כנ"ל. מכל מקום חולק עליו בסי' תעו ס"ק ג (דלהמסקנא מותר בבצים ובדג, אלא דוקא מין שחיטה, אלא שמתחילה סוברת אפילו בביצה ודג אוסרת בצלי ... ולא נשאר כן במסקנא. על כן נראה דאין איסור צלי בביצה ולא מנהג). וכן פסק בח"י כאן (והוא הדין צלויה, ואוכלין אותו ... וכמבואר לקמן סי' תע"ו). והיינו כדלקמן סי' תעו ס"ג (אבל דבר שאינו טעון שחיטה, כגון דגים וביצים, מותר לאכלם צלויים. לפי שאינן דומין כלל לבשר, ולא יטעו בהם), ושם נסמן (הערה 241). וכן התיר רבינו כאן אף בצלוי. וראה שלחן המלך ח"ב ע' צד הערה 4.
410. סעיף ו (נוהגין בקצת מקומות לאכול ביצים בסעודה זכר לאבילות חורבן בית המקדש). ובליקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה שלחן עורך (מתחילין – בשני הלילות – באכילת הביצה (שעל הקערה) וטובלה במי המלח – והוא זכר לאבלות חורבן בית המקדש, שכשהי' קיים היו מקריבין ואוכלין פסח (שו"ע רבינו סו"ס תע"ו)). וראה לעיל (הערה 177).
411. שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (ונהגו לצלות הזרוע. משום הכי נראה לי שאסור לאכול בין בלילה הראשון בין בלילה השני, כיון שהוא זכר לפסח. ואפילו במקום שנהגו לאכול צלי). ט"ז ס"ק ד (שנראה כאוכל קדשים בחוץ ... שהבשר יהיה צלי, ממילא אין אוכלין). מ"א ס"ק ח (ואסור לאוכלה דאין אוכלין צלי בלילי פסחים). ח"י סקי"ז (והבשר צלי אין אוכלין, וכן המנהג אפילו במקום שנהגו לאכול שאר צלי, לפי שהוא זכר לפסח), וסי' תעו ס"ק א (דהבשר צלוי שמביאין על השלחן זכר לפסח, שאותו צלי אין אוכלין, אף במקום שנהגו לאכול צלי). אבל למעשה נהגו שלא לאכול כל צלי בליל פסח, כדלקמן סי' תעו ס"א (ובמדינות אלו נהגו שלא לאכול). ומנהג חב"ד שלא לאכלו כלל, כמבואר בליקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה הזרוע (מדקדקין שלא לאכול הזרוע אחר כך – כל זה הרחקה שלא יהא כל דמיון לקרבן פסח). ונתבאר שם (הערה 139-140).
412. אולי צ"ל: לצלותו (שהרי את הביצה אוכלים בלילה הזה).
413. מהר"י ווייל סי' קצג (ויצלם מבעוד יום, כיון דלא נהגו לאוכלם בלילה הראשון אם כן הוי שלא לצורך יום טוב). דרכי משה ס"ק י (כתב מהר"י ווייל בדרשותיו שצריך לצלות הזרוע והביצה מבעוד יום, דהואיל שאינו אוכלו ביום טוב אסור לצלותו ביום טוב). מ"א סק"ח (ולכן אסור לצלותו ביום טוב, דאין יום טוב מכין לחבירו).
414. היינו שישאירו להשתמש בו לקערה גם בליל הסדר השני, ויאכלנו ביום השני.
415. דרכי משה שם (ונראה דאם רוצה לאכלו ביום טוב ראשון, ולעשות אחרות לליל יום טוב שני, הרשות בידו, ואז יוכל לצלות אף ביום טוב, הואיל שאוכלו באותו יום. ולא כתב מהר"י ווייל אלא לפי המנהג שנוהגים להשהותו עד ליל שני). מ"א שם (ונראה לי דאם שכח לצלותו עד הלילה יצלנו בלילה ויאכלנו בשחרית ביום טוב הראשון).
416. רבינא קיד, א (אפילו גרמא ובישולא). ר"ן כה, רע"א (גרמא לחודיה ודאי לא מהני, אלא בדסביך ביה בשרא פורתא, דהאי נמי גרמא מיקרי). דרכי משה ס"ק ח (וכתב הר"ן ... דעצם בלא בשר לא מיקרי תבשיל, לכן צריך שיהא מעט בשר סרוך עליו). וכדלעיל ס"כ (והערה 173), דקיי"ל בזה כרבינא. ובליקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה הזרוע (כבוד קדושת מו"ח אדמו"ר מסיר כמעט כל הבשר מעל עצמות ה"זרוע").
417. משנה סט , ב (אימתי מביא חגיגה עמו, בזמן שהוא בא בחול ... ובזמן שהוא בא בשבת ... אין מביאין עמו חגיגה). רמב"ם הל' קרבן פסח פ"י הי"ב (אימתי מביאין עמו חגיגה זו, בזמן שהוא בא בחול ... אבל אם חל יום ארבעה עשר להיות בשבת ... אין מביאין עמו חגיגה, ואין מקריבין אלא הפסחים בלבד). רא"ש פ"י סי' כה (דאין חגיגה בא עם הפסח, דאינה דוחה את השבת, דלא כתיב בה במועדו).
418. משנה סט, ב (חגיגה היתה ... נאכלת לשני ימים ולילה אחד). רמב"ם הל' קרבן פסח פ"י הי"ג (חגיגת ארבעה עשר ... נאכלת לשני ימים ולילה אחד, ככל זבחי שלמים). רא"ש שם (ואם יביאנה בערב שבת תיפסל בלינה במוצאי שבת).
419. תוס' קיד, ב ד"ה אחד (מיהו אומר ר"י דמכל מקום אין לחלק, דדמי לחובה אם היינו מניחים מלעשות שני תבשילין ... ואין שום חשש אם אנו עושין אע"ג דלא צריך). העיטור קלג, ג (ואל ישנה אדם, דאם כן אפילו כשבא בחול אין באין בטהרה, ואין מביאין עמו חגיגה). רבנו פרץ בהגהות סמ"ק סי' קמד אות ה (אמנם מורי הרב רבי יחיאל אומר כי אין לחוש לזה, כיון שאינו כי אם זכר. ואותם המדקדקים בזה נראה שעושים אותו כמו קדשים ממש. ונכון לעשות ב' תבשילין בכל ענין גם כשחל י"ד להיות בשבת). הובאו ב טור (וה"ר פרץ כתב שאין לחוש, כיון שאינו אלא לזכר בעלמא, ואדרבה המדקדק בזה נראה שעושה אותו כמין קדשים ממש, וכ"כ בעל העיטור שאל ישנה אדם). ב"ח (כל האחרונים הסכימו לסברת ה"ר פרץ, וכן קיבל מהרי"ל מרבותיו, וכן נראה מסקנת רבינו, שהזכיר תחלה סברת הרא"ש בשם יש אומרים ואח"כ כתב שה"ר פרץ חולק על סברא זו ושכ"כ בעל העיטור, לאורויי לן דהכי עיקר, וכך נהגו). ח"י ס"ק יד (אפילו חל ערב פסח בשבת גם כן מסיק הטור דיקח שני תבשילין).
420. רב הונא קטו , ב (אמר רב שימי בר אשי מצה לפני כל אחד ואחד, מרור לפני כל אחד ואחד, וחרוסת לפני כל אחד ואחד, ואין עוקרין את השלחן אלא לפני מי שאומר הגדה. רב הונא אומר כולהו נמי לפני מי שאומר הגדה. והלכתא כרב הונא). ובנידון דידן יודה גם רב שימי בר אשי, כמבואר ברשב"ם שם ד"ה מצה לפני כל אחד ואחד (מנהג שלהן היה להסב על המטות, והיה שלחן לפני כל אחד ואחד, הלכך צריך מצה ומרור לפני כל אחד ואחד על שולחנו, אבל לדידן אין צריך כי אם לפני מי שעושה הסדר). וכן הוא בפר"ח ס"ד (וזה בזמן התלמוד שהיה שולחן קטן לפני כל אחד ואחד, כל שכן האידנא שכולם אוכלים בשולחן אחד). וכן הוא לעיל ס"כ (יביאו לפני מי שאומר ההגדה).
421. טור (ואין צריכין להביא מכל אלו לפני כל אחד ואחד אלא לפני בעל הבית). ושו"ע ס"ד (מביאין לפני בעל הבית).
422. כמובא לעיל מהגמרא (ואין עוקרין את השלחן אלא לפני מי שאומר הגדה). ובר"ן כה, ב (שדרכן היה שאחד אומר הגדה ואחרים שומעין). רמ"א ס"ו (יאמרו בלשון שמבינים הנשים והקטנים). [וכן הוא לקמן סמ"ב: ולפיכך צריך לומר ההגדה בלשון שמבינים הקטנים והנשים]. ופירש בעולת שבת ס"ה (ומ"ש כדי שיבינו וכו', משמע דבשמיע[ה] סגי, ואין צריך דוקא לספר בפיו. וכ"כ הרא"ם ז"ל בתשובה ח"א סי' מ"א ע"ש). והוא מ"ש בשו"ת הרא"ם סי' מא (כל המצות (הם) הקוליות, כתבו כל הגדולים עליהם, מצות עשה לקרוא קריאת שמע, מצות עשה לספר ביציאת מצרים. ואף על פי שהשומעים קריאת שמע ולא קראו, והשומעים ספור יציאת מצרים ולא ספרו אותם, יוצאים בשמיעתן כאלו קראו וספרו). והיינו שאף שאין זו ברכה שעונים עליה אמן, מכל מקום כל השומע כעונה, ויוצא בזה חובת סיפור יציאת מצרים, כמו בקריאת שמע, דלעיל סי' סא סכ"ה (אינו יוצא בשמיעה אלא כשט' שומעין מאחד). [והטעם שצריך ט' שומעין, הוא כמו בברכות קריאת שמע שנתבאר לעיל סי' נט ס"ד (אינו מוציא אלא ש"ץ את הצבור, דהיינו כשיש שם ט' השומעים ועונין אמן, אבל כשאין ט' שומעין יחיד הוא, ואין יחיד מוציא את היחיד ... שהן ברכות שבח והודאה ונתקנו לאמרם בפיו, או שישמע אותן ברוב עם שהיא הדרת מלך, כשט' שומעין מאחד)]. וכן הוא לענין אמירת ההלל שבליל הסדר, כדלקמן סי' תפד ס"ג (ואחר כך אומר לפניהם מה נשתנה וכל ההגדה ... ואחר כך הלל). וכן הוא לענין אמירת ההלל בכל המועדים שתיקנו בהם חכמים לומר בהם, שהמנהג הי' בדורות הראשונים שהחזן הי' אומר את כל ההלל בקול, והקהל הי' יוצא בשמיעתו (ורק שהשומעים היו עונים "הללויה" על כל פרק, ובאמירת הודו גו' יאמר גו' יאמרו גו' – הקהל עונה "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", כדתנן סוכה לח, א. וברייתא סוטה ל, ב). [אלא שבדורות הבאים נהגו שכל אחר אומר כל ההלל בעצמו, מלבד פסוקי הודו גו' יאמר גו' יאמרו גו' – שבהם עונה הקהל אחרי הש"ץ "הודו גו' חסדו", כמבואר לקמן סי' תעט ס"ז (אבל יכול ליתן רשות לאשתו לומר הודו ויאמר נא ויאמרו נא, והוא יענה אחריה הודו, ויצא ידי חובתו במה ששומע ממנה יאמר נא ויאמרו נא וגו'). ואנו נוהגים, שמלבד מה שכל אחד עונה אחרי הש"ץ הודו גו', אומר כל אחד גם את הפסוקים בעצמו, כמבואר בלקוטי טעמים ומנהגים (והערה 965)]. וכן הוא לענין ספירת העומר (לדעת המתירים לצאת בשמיעת הספירה מהש"ץ), כדלקמן סי' תפט ס"א (אם הוא בעצמו שמע הספירה מפי חבירו ... יצא ידי חובתו מן התורה שהשומע הוא כאומר), אף שגם בספירת העומר אין שייך עניית אמן, ויוצא בשמיעה בלבד. וכן הוא לענין קריאת המגילה, שהבעל-קורא (עולה על הבימה ומברך הברכות בקול, והקהל עונה אמן ויוצא בשמיעת הברכות. ואחר כך) קורא את המגילה, וכל הקהל יוצא בשמיעת המגילה מפי הבעל קורא, וכמבואר בשו"ע סי' תרפט ס"א-ב (הכל חייבים בקריאתה ... אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא ידי חובתו), אף שגם בקריאת המגילה אין שייך עניית אמן, ויוצא בשמיעה בלבד. וכן הוא לענין תקיעת שופר, שהבעל תוקע (עולה לבימה, מברך הברכות בקול, והקהל עונה אמן ויוצא בשמיעת הברכות. ואחר כך) תוקע בשופר, וכל הקהל יוצא בשמיעת התקיעות מהבעל תוקע, אף שגם בתקיעת שופר אין שייך עניית אמן, ויוצא בשמיעה בלבד. [ומכל מקום יש הפרש בינם, כי מצות תקיעת שופר היא רק שמיעת התקיעות, וכאמור בנוסח הברכה "לשמוע קול שופר", ולכן יוצא הקהל בשמיעת התקיעות, משא"כ במצות המגילה, עיקר המצוה היא בקריאת המגילה, וכאמור בנוסח הברכה "על מקרא מגילה". ובמצות מגילה עצמה יש הפרש בין חובת האנשים לחובת הנשים, שעיקר מצות הנשים היא שמיעת המגילה, ולכן כשהנשים מברכות על שמיעת המגילה נוסח הברכה הוא "לשמוע מגילה", כמבואר ברמ"א סי' תרפט ס"ב (ויש אומרים אם האשה קוראה לעצמה מברכת לשמוע מגילה, שאינה חייבת בקריאה). משא"כ האנשים, שעיקר המצוה אצלכם היא "קריאת המגילה"]. וכן הוא לענין מצות לימוד התורה, כדלקמן בהל' תלמוד תורה פ"ב הי"ב (וכל אדם צריך ליזהר להוציא בשפתיו ולהשמיע לאזניו כל מה שלומד ... וכמו בכל המצות התלויות בדבור שאינו יוצא בהן ידי חובתו בהרהור, אלא אם כן שומע מפי המדבר שהשומע כעונה בפיו), אף שגם בתלמוד תורה אין שייך עניית אמן, ויוצא בשמיעה בלבד.
423. משלי יד, כח.
424. סי"א (אם רצו האחד מברך והאחרים שומעין). והטעם שבנידון דידן "כן נכון לעשות, משום ברוב עם הדרת מלך" נתבאר לעיל סי' ריג ס"ו (בברכת המצות אם כל אחד עושה מצוה בפני עצמו, אף שכולן מצוה אחת, כגון שכל אחד מתעטף בציצית או לובש תפילין הרשות בידם אם רצו אחד מברך לכולם כדי לקיים ברב עם הדרת מלך, ואם רצו כל אחד מברך לעצמו ... כשכולם מקיימים המצוה ביחד כגון שמיעת קול שופר או מגילה, מצוה שאחד מברך לכולם). וכן הוא לעיל סי' רחצ ס"ח (היו יושבים בבית הכנסת במוצאי שבת והביאו להם אור, לא יברכו עליו כל אחד ואחד בפני עצמו, אלא אחד מברך וכולם שומעים ויוצאים ידי חובתן ... יש הידור יותר כי ברוב עם הדרת מלך). וכן הוא בענינינו, כדלעיל סי' תעב סכ"ב (בני הבית שהן שומעין הקידוש וההגדה מבעל הבית). אלא שמכל מקום נהוג שכל אחד קורא ההגדה לעצמו, וכמבואר לעיל סי' ריג ס"ו (אבל אם רצו לקיים כל אחד המצוה בפני עצמו ולברך לעצמן הרשות בידם, כגון שיקרא כל אחד המגילה לעצמו אם אין שם עשרה או שיתקע לעצמו. ומכל מקום טוב שיקרא אחד לכולם לקיים ברב עם הדרת מלך, אע"פ שאין חיוב בדבר, שאין לחייב אדם שיקיים המצוה המוטלת עליו על ידי שליח כשיכול לקיימה בעצמו). וראה לקמן סי' תריט ס"ח (ומן הדין היה נכון שכל הקהל יצאו ידי חובתן בברכת השליח ציבור, ולא יברך כל אחד ואחד בפני עצמו, לפי שברוב עם הדרת מלך כמ"ש בסימן רצ"ח. אלא שעכשיו על הרוב אין השליח ציבור מכוין כלל להוציא אחרים, לכן יברך כל אחד ואחד לעצמו).
425. רשב"ם קטו, ב ד"ה מצה לפני (לפני מי שעושה הסדר, והוא יחלק לכל אחד מצה ומרור). טור (ואין צריכין להביא מכל אלו לפני כל אחד ואחד, אלא לפני בעל הבית, והוא יחלק לכולם). לבוש ס"ה (ואין צריך להביא מכל אלו לפני כל אחד ואחד, אלא לפני בעל הבית לבדו, והוא יחלק לכולם). והיינו שמטעם זה גם הם יוצאים ידי חובת "בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך" (שנתבאר לעיל ס"כ), כי גם הם יאכלו מ"מצה ומרור וחרוסת" שבקערה זו. ואם יש בני רבים שאין המצות שבקערת בעל הבית מספיק לכולם, עדיף שבעל הבית יתן חתיכה קטנה מהמצה ומרור שבקערה "לכל אחד ואחד". ובפרט המצה, שכדי לצאת ידי חובת לחם משנה, צריכים לאכול ממנו מעט, כדלעיל סי' עדר ס"ד (והם יוצאים ידי חובתם ... אוכלים מאותו לחם משנה). ומקורו בתוס' קו, סע"א (כגון שאין להם לחם משנה, דאז צריכין לאכול מבציעתו).
426. כדלקמן סי' תעה ס"ג (שבכל יום טוב חייב האדם לבצוע על לחם משנה), ושם נסמן (הערה 14).
427. יוצא אם כן שעי"ז שבני הבית שומעים ההגדה מבעל הבית, ושומעין את ברכת המוציא מבעל הבית: (א) מקיימים בזה ברוב עם הדרת מלך. (ב) יוצאים ידי חובת אמירת ההגדה, במצה ומרור וחרוסת שיש לפני בעל הבית. (ג) יוצאים בלחם משנה שיש לפני בעל הבית. ומכל מקום נהגו רבים שגם האשה ובני הבית אומרים את ההגדה בעצמם, וגם בזה סגי לצאת ידי חובת אמירת ההגדה, במצה ומרור וחרוסת שיש לפני בעל הבית, ואינם חייבים לסדר קערה לעצמם. ראה ויגד משה סי' ב ס"ק ג. אוצר ההלכות ס"ד ע' קד. וכן נהגו לברך בעצמם המוציא ועל אכילת מצה; אף שבשעה שהם מברכים על הפרוסה, אין זו לחם משנה. וכן בכל שבת, שאחרי שבעל הבית מברך ובוצע מלחם משנה ומחלק פרוסות לבני הבית, מברכים הם בעצמם; אף שנתבאר לעיל סי' עדר ס"ד (והם יוצאים ידי חובתם במה ששומעים ממנו ברכת המוציא שמברך על לחם משנה). והטעם לזה הוא כדלעיל סי' קסז סי"ח (נהגו עכשיו לברך כל אחד לעצמו משום שההמון לא היו נזהרים מלהשיח בין שמיעת הברכה להטעימה לכן הנהיגו לברך כל אחד לעצמו וכיון שנהגו כן הרי זה כאילו היתה דעתם בפירוש בקביעותם יחד שקובעים על דעת שלא להצטרף ופטורין מהידור זה). אמנם עדיין יש להבין הטעם שמכל מקום יוצאים ידי חובת לחם משנה. וכבר נשאל בזה הרבי, והשיב על כך באגרות קודש חי"ד אגרת ד'תשעט (במה שכותב שראה מנהג אנ"ש דכשיש לחם משנה רק לאחד ומוציא את האחרים, נוהגים שאר בני הבית לברך ברכת המוציא כל אחד לעצמו, ומקשה על זה ממה שכתוב בשו"ע רבנו הזקן סי' רע"ד סעיף ד' ובאחרונים שם – אשר המסובים יוצאים גם בברכת המוציא. והנה אף כי כן הוא, שיכולים גם לצאת בברכת המוציא, וכידוע שאפילו בברכת הנהנין מוציא את אחרים ידי חובתם אם גם הוא נהנה, בכל זה נכון מנהג הנ"ל – כיון שבכדי לצאת בברכה זו צריך לכוון המוציא והיוצא, אסור להפסיק בין שמיעת הברכה להאכילה וכו', ובה בשעה שבברכת קידוש והבדלה וכיו"ב כבר הורגלו השומעים שיוצאים ידי חובתם, ולכן אפילו בסתם ה"ז כן ונגרר אחרי הרוב שמכוון לצאת בשמיעתו, שונה הוא בהנוגע לברכת המוציא. ובפרט כשהעם רב ... ולכן יש להנהיג דוקא מנהג ההוא, ז. א. שכל אחד ואחד יברך לעצמו ברכת הנהנין. ומ"ש אשר נראה באחרונים שאם עושים כן, ברכה כ"א לעצמו, לא יצא ידי החיוב של לחם משנה. לא ידעתי מקור על זה. ואדרבה בפירוש כתוב באשל אברהם להגה"צ מבוטשאטש לסימן הנ"ל - שיוצא ידי חובתו של לחם משנה אף שמברך ברכת המוציא לעצמו). וכן נתבאר בשיחת שמחת תורה תשי"ז (תורת מנחם חי"ח ע' 96). והיינו שמפרש מה שנתבאר לעיל סי' עדר ס"ד (והם יוצאים ידי חובתם במה ששומעים ממנו ברכת המוציא שמברך על לחם משנה), דסגי במה ששומע מבעל הבית ברכת המוציא, אף שאינו יוצע ממנו ברכת המוציא ומברך לעצמו. ויש לעיין איך יוסברו לפי זה הדברים האמורים כאן (כיון שהם יוצאין בברכת המוציא של בעל הבית). וראה בדי השלחן סי' לו ס"ק ט, וסי' פב ס"ק ו. קובץ מגדל אור ח ע' רעט. "הלכות ליל הסדר" אותיות ה-ז.
428. משנה קיד, א (הביאו לפניו, מטבל). כפירוש ר"ח שם (פירוש, הביאו לפניו השלחן, מטבל). הובא בתוס' שם ד"ה הביאו לפניו (ונראה כפירוש ר"ח הביאו לפניו שלחן, שהרי אין מביאין השלחן עד אחר קידוש). והיינו בימי חכמי הגמרא שהיו מביאים את השלחן למקום הסעודה אחר קידוש, כדלעיל סי' רעא סי"ז (אין מביאים אותו [את השלחן] למקום הסעודה עד אחר הקידוש ... במה דברים אמורים בימיהם שהיו להם שלחנות קטנים כל אחד שלחנו לפניו ... אבל עכשיו ששלחנות שלנו גדולים ... נוהגין להביאו לכתחלה קודם קידוש). והיינו שבשבת מביאים הלחם משנה קודם קידוש. משא"כ בליל פסח, גם עתה "נהגו להביא כל דברים אלו לפני בעל הבית מיד אחר קידוש, קודם אכילת הירקות". כמבואר ברמב"ם פ"ח ה"א (סדור עשיית מצוות אלו בליל חמשה עשר כך הוא, בתחלה מוזגין כוס לכל אחד ואחד, ומברך בורא פרי הגפן ואומר עליו קדוש היום וזמן ושותה ... ומביאין שלחן ערוך ועליו מרור וירק אחר ומצה וחרוסת ... שני מיני בשר). טור ושו"ע ס"א-ד (מוזגין לו כוס ראשון ומקדש עליו ... מביאין לפני בעל הבית קערה שיש בה שלשה מצות ומרור וחרוסת וכרפס ... ושני תבשילין). וטור סי' תפו (סדר בדרך קצרה ... ויקדש ... ויביאו לפניו קערה שיש בה ג' מצות סדורות זו על זו ומרור ושאר ירקות וב' תבשילין). ונתבאר בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה יסדר על שלחנו (בטור ושו"ע (סי' תע"ג ס"ד) מבואר שגם עתה מביאין הקערה רק אחר שתית כוס ראשון). כל האמור כאן היא שיטת ר"ח וסיעתו. * עוד שיטה נתבארה לעיל ס"כ (אחר שאכל הירקות יביאו ... מצות ... מרור ... חרוסת ... תבשילין), ושם (הערה 154). ועל זה נתבאר כאן "ונהגו", דהיינו שגם לשיטה זו, הנה בדורות שאחר הרא"ש נתקבל המנהג להביא כל הדברים מיד אחר קידוש. * שוב הנהיגו שיביאו את המצות עם ששת המינים, קודם הקידוש, כמבואר בהגדת רבינו (יסדר על שולחנו קערה בג' מצות ... קידוש...). ובליקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה יסדר על שולחנו קערה (וכן אנו נוהגין לסדר הקערה בלילה וקודם קידוש). סיכום פרטי הלכה זו – בשוע"ר שם (והערה 2).
429. סעיף ב (ואחר הקידוש צריך לאכול גם כן מיד, כדי שיהיה הקידוש במקום סעודה) וסי"ז (אע"פ שהשלחן צריך להיות ערוך ומסודר מבעוד יום ... מכל מקום אין מביאים אותו למקום הסעודה עד אחר הקידוש, כדי שיהא ניכר שבא לכבוד שבת). וראה הערות ובאורים תתטו ע' 39. ואף שנתבאר לעיל סי' רעג ס"ה (צריך לאכול במקום הקידוש לאלתר אחר הקידוש, אבל אם לא אכל עד לאחר זמן לא יצא ידי חובתו). מכל מקום כאן אי אפשר לאכול עד אחר אמירת ההגדה, ומה שהקידוש הוא סמוך להתחלת הסעודה, היינו "הבאת המצה והמרור". וביאר בבדי השלחן סי' פא ס"ק י (בליל פסח מפסיקין בין קידוש לסעודה באמירת ההגדה, שאין לזה זמן מוגבל, ולפעמים שוהה איזה שעות. ועל כרחך כיון דצורך סעודה הוא לא חשיב הפסק). ומטעם זה הנהיגו להביא את המצות והמרור מיד אחר קידוש – קודם אכילת הכרפס (ראה לעיל הערה הקודמת). וראה "הלכות ליל הסדר" אות ה.
430. מ"א סוף סק"ה (ונראה לי דלאחר שאכל הירק מותר לסלק הירק ומי המלח מהקערה). וכן הוא בלקוטי טעמים ומנהגים (לאחר כרפס לא ראיתי מחזירין הנשאר מהכרפס על הקערה, ובמילא מכאן ולהלן אין על הקערה אלא ה' דברים). והיינו כיון שרק המצות והמרור ושאר המינים צריכים להיות על השלחן בעת אמירת ההגדה, מהטעם שנתבאר לעיל ס"כ. משא"כ הכרפס אינה קשורה לאמירת ההגדה. ונתבאר לעיל (הערה 154). * כל זה הוא לענין שארית הכרפס. אמנם המי מלח, מנהגינו להשאירו על השלחן עד אחר טיבול הביצה, כמבואר בלקוטי טעמים ומנהגים (מתחילין – בשני הלילות – באכילת הביצה (שעל הקערה) וטובלה במי המלח). והיינו כדלקמן סי' תעו ס"ו (נוהגין בקצת מקומות לאכול ביצים בסעודה). ומנהגינו להטביל אותם תחלה במי המלח. וראה לקמן שם (הערה 37).
431. שמטעם זה מסדרים את המצות, שהפרוסה היא בין שתי השלימות, כדלקמן סי' תעה ס"ד (ולא יניח הפרוסה מלמעלה, לפי שבתחלה צריך לברך המוציא ואחר כך על אכילת מצה, וברכת המוציא היא על השלימה, וברכת על אכילת מצה היא על הפרוסה, שהיא לחם עני, ואם הפרוסה תהיה מלמעלה, יצטרך לעבור על המצות כשיברך המוציא בתחלה), וס"ט (ולפיכך צריך להניח הפרוסה תחת השלימה קודם הבציעה, שלא יצטרך לעבור על המצות. וכן הוא לעיל סי' תנח ס"ז (לפיכך כשמניחין אותן על הקערה יניח אותן גם כן על סדר הזה השלישית למטה והשניה על גבה והראשונה על גבי השניה כדי שלא יצטרך להעביר על המצות). וסי' עדר ס"ב (וצריך לבצוע מן העליונה, שאין מעבירין על המצות).
432. מהרי"ל סדר ההגדה (אמר מהר"י סג"ל שנראה בעיניו נכון להניח ירק האיפך בקערה שיהא סמוך אליו יותר מן המצות, דאי המצות סמוכין לו טרם שהיה מעביר על המצוה, היה צריך לבצוע אפיקומן בראשונה). רמ"א ס"ד (ויסדר הקערה לפניו בענין שאינו צריך לעבור על המצוה, דהיינו הכרפס יהא למעלה מן הכל (פירוש, סמוך לו – מ"א), והחומץ סמוך לו יותר מן המצה, והמצות מן המרור והחרוסת, והם יהיו יותר קרובים אליו מן הבשר והביצה).
433. חק יעקב סקט"ז (במהרי"ל לא מצאתי כן ... חרוסת ובשר וביצה לא הוזכר כלום, כיון דאין מברכין עליהם, רק לזכר בעלמא מביאין אותם על השלחן, לא שייך גבייהו כלל אין מעבירין על המצות).
434. כמסקנת ההלכה שנתבארה לקמן סי' תעה סי"א (והערה 81), שבזמנינו הוא משום זכר לטיט בלבד. וראה לקוטי שיחות חל"ב ע' 45.
435. שנתבאר לעיל סי' קסח ס"א-ו, וסדר ברכת הנהנין פ"י ס"א-טו.
436. ח"י שם (ואפילו המרור לא הוזכר כלל במהרי"ל לרחק או לקרב, אע"ג שמברכין עליה וצונו. ואפשר דכיון שאינו חביב על אדם, ואין לו דין קדימה בברכה, לכן לא הקפיד מהרי"ל על המרור). יוצא אם כן, שאיננו חוששים רק שלא להעביר על מצות המצות, וכיון שאנו מסדרים את הירקות על גבי המצות, ואיננו מעבירין על המצות בעת אכילת הכרפס, שוב איננו חוששים לסדר שעל פי הקבלה דלקמן.
437. האר"י בפרי עץ חיים שער חג המצות פ"ו (סדר סידור הקערה ליל פסח, תקח הג' מצות מצה שמורה ותניח הכהן למעלה והלוי למטה ממנו והישראל למטה ממנו ... אחר כך תקח מרור וכרפס וזרוע וביצה ותניח על הג' מצות, והזרוע הרומז לחסד מצד ימין שלך, והביצה בצד שמאל שלך, ומרור הרומז לתפארת מבריח מן הקצה אל הקצה באמצע ... והחרוסת בצד ימין תחת הזרוע ... והכרפס הרומז להוד תניח תחת הביצה מצד שמאל בקו שמאל, וחזרת תניח למטה מן המרור בקו אמצעי לעשות בו אחר כך כורך ... והקערה בעצמו הכולל כולם נגד המלכות ... ואל ישנה מזה הסדר). הובא בבאר היטב סק"ח. ונתפרש יותר בסידור האריז"ל של ר' שבתי מרשקוב (יסדר אותן ישראל סוד הדעת על הקערה ... ועליו לוי ... ועליו כהן ... ועל הכהן תניח לימינך זרוע בחי' חסד, וכנגדו לשמאל ביצה בחי' גבורה, ותחתיהן באמצע מרור בחי' תפארת, וחרוסת ... תחת הזרוע בחי' נצח, וכנגדו תחת ביצה כרפס בחי' הוד, והחזרת שעושין עמו כורך תחת המרור ... והזהר שיהיו מסודרים באופן שלא תצטרך לעבור על המצות, ותפגע בכרפס תחילה וכו'). הרי שלא הקפיד אלא כדברי מהרי"ל הנ"ל, שלא להעביר על המצות, אלא יפגע בכרפס תחלה, לפני המצות. וכן הוא בפסקי ההגדה (יסדר על שולחנו קערה בג' מצות מונחים זה על זה, הישראל ועליו הלוי ועליו הכהן. ועליו לימין הזרוע, וכנגדו לשמאל הביצה, תחתיהם באמצע המרור, ותחת הזרוע החרוסת, וכנגדו תחת הביצה הכרפס, ותחת המרור החזרת שעושין כורך). והביאור בזה ראה לקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה יסדר על שולחנו כו' (ושם הערה 131).
438. לכאורה עיקר הכוונה בזה היא לבאר, שהמצה העליונה היא הראשונה והקדושה יותר, ונקראת כהן. והמצה שתחתיה נקראת לוי, והמצה שתחתיה נקראת ישראל. וכעין המבואר לעיל סי' תנח ס"ז (ונוהגין לעשות בהן סימן, איזו מהן ראשונה ואיזו מהן שניה ואיזו מהן שלישית, שבהראשונה עושין בה מצוה הראשונה, דהיינו ברכת המוציא, שברכה זו היא המצוה הראשונה שעושין במצות הללו. ובשניה עושין המצוה השנייה, דהיינו ברכת על אכילת מצה. ובשלישית עושין מצוה השלישית, דהיינו הכריכה עם המרור. לפיכך כשמניחין אותן על הקערה יניח אותן גם כן על סדר הזה, השלישית למטה, והשניה על גבה, והראשונה על גבי השניה, כדי שלא יצטרך להעביר על המצות). ונתבאר לעיל (הערה 156). * ולענין סדר שלושת המצות האלה, הנה על פי הקבלה הובא בלקוטי טעמים ומנהגים ( יסדר כו' הישראל ועליו כו'. "אצלנו הסדר ישראל לוי כהן, יל"ך – ורומז גם כן שהוא כבר מהלך בעבודתו – ולא כל"י ... בסידור האריז"ל הסדר – יל"ך. בפרי עץ חיים שער חג המצות פ"ו – כל"י). ולמעשה בפועל, מקדימים את ברכת המצה העליונה (שהיא הכהן), כמבואר לעיל סי' תנח ס"ז (שבהראשונה עושין בה מצוה הראשונה, דהיינו ברכת המוציא, שברכה זו היא המצוה הראשונה שעושין במצות הללו). ולקמן סי' תעה ס"ד (לפי שבתחלה צריך לברך המוציא ואחר כך על אכילת מצה). ונתבאר לקמן שם (הערה 27). ובזמנים שהיו אופין כל מצה לחוד, היו מקדימים גם באפיית המצה העליונה, כמבואר לעיל סי' תנח ס"ט (ויזהר לאפות הראשונה קודם השניה, והשניה קודם השלישית, דהיינו שיכניסם לתנור זה אחר זה, שאם יאפה אותן בבת אחת לא הועיל כלום בסימנים שנתן בהם, דכיון שגמר עשייתם הוא בבת אחת, אין לאחת קדימה ומעלה על חבירתה). ואילו בעת סידור הקערה, מקדימים את הנחת המצה התחתונה (שהיא הישראל), כמבואר לעיל סי' תנח ס"ז (כשמניחין אותן על הקערה יניח אותן גם כן על סדר הזה, השלישית למטה והשניה על גבה והראשונה על גבי השניה). וכן נתפרש לקמן בפסקי ההגדה (יסדר על שולחנו קערה בג' מצות מונחים זה על זה, הישראל ועליו הלוי ועליו הכהן).
439. טור סי' תפו (וב' תבשילין זרוע של טלה וביצה). הובא בט"ז סי' תעו ס"ק ב. ונתבאר בפירוש המשניות להרמב"ם חולין רפ"י (זרוע היא היד הימין). אבל ראה לקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה עבדים היינו גו' (וזרוע היינו יד שמאל (ברכות ו', א נזיר ג, ב)). ושם נסמן (הערות 402-403). וראה אוצר ההלכות ס"ד ע' קטו. אבל לעיל סי' תעג ס"כ (וכבר נהגו מדורות הראשונים שהבשר יהיה מפרק הנקרא זרוע), ולא נזכר טלה (ראה שם הערה 174). וכן בפסקי ההגדה (לימין הזרוע), ולא נזכר טלה. ונתבאר בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה הזרוע (נוהגין לקחת חלק מצואר עוף ... הרחקה שלא יהא כל דמיון לקרבן פסח), ושם נסמן (הערה 139).
440. ובסידור: ותחת המרור החזרת שעושין כורך. ונתבאר בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה ותחת המרור.
441. משנה לט , א (ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, בחזרת, בתמכא, ובחרחבינא, ובעולשין, ובמרור). טור ושו"ע ס"ה (אלו ירקות שיוצאים בהם ידי חובתו, חזרת, עולשין, תמכא, חרחבינא, מרור).
442. אולי סיום חצע"ג זה צ"ל לקמן אחר תיבת פולין.
443. שו"ת חכם צבי סי' קיט (ראיתי כי טוב להודיע שהחזרת השנוי במשנתינו ובלשון חכמים חסא, שמצוה לחזור עליו, כי הוא הראש וראשון השנוי במשנתינו, הוא הירק הנקרא בלשון אשכנז סאלא"ט, ובלשון ספרד סאלאט"א, ושם העצם שלו הוא לטוגא בכל הלשונות ששמעתי בתורגמא ואיטליא ואשכנז וספרד ופורטוגאל, ובספרי הרפואות והטבע וקורין אותו לאטוגא סאלאט, ואין בו שום ספק ופקפוק בעולם, ויש לו הסימנים האמורים בגמרא שרף, ופניו מכסיפין, ותחלתו רך וסופו קשה, ותחלתו מתוק וסופו מר כלענה. ומפני שבארצות אשכנז ופולוניא שהן קרות אינו מצוי בזמן הפסח, לא הורגלו לקחתו לחובת מצות מרור). הובא בבאר היטב סקי"א. והיינו האמור בגמרא שם (ר' יהודה אומר כל שיש לו שרף. ר' יוחנן בן ברוקה אומר כל שפניו מכסיפין ... ואמר רבא מאי חזרת חסא ... שתחילתו רך וסופו קשה). וברש"י (ליטוגא). והוא הנקרא בעברית: חסה. ובאנגלית: Romaine lettuce.
444. אליה זוטא ס"ק ה (ומצאתי כתוב הוא הנקרא בל"א לאטיך, ובלשון רומי לקטוקה. ובספר הרפואה ימצא ממנה ז' מינים. ואין לאחד מהן שום ענין ויחס עם העשב הנקרא בפולין זערזוך, כפי מה שפירש בו מה"ר מרדכי יפה, במחילה מכבודו ע"כ). ח"י סקי"ח (ובלבוש כתב שהוא מה שאנו קורין במדינו אלו זערזיך. וגיסי הרב בספרו אליהו זוטא כתב בשם מצאתי כתוב, שהשיג על הלבוש בזה, רק שהוא הנקרא בלשון אשכנז לאטו"ך), דלא כלבוש ס"ה (ושמעתי דחסא הוא מה שאנו קורין זערזיך בלשון פולין).
445. גמרא שם (עולשין הינדבי). הגהות מיימוניות פ"ז אות כ (עולשין ... הונדב"י בלשון ספרד). הובא במ"א ס"ק י. חכם צבי שם (והירק שקורין בהמבורג אינדבין, ובאמשטרדם אנדייבי, הוא עולשין השנוי במשנתינו).
446. רש"י שם ד"ה תמכתא (מרוביי"א). מ"א ס"ק יא (קרי"ן, ובל"א מערטי"ך ... ובלע"ז מרובי"א). ח"י ס"ק יח (וכן נתפשט המנהג במדינות אלו ליקח הקרי"ן למרור). והוא הנקרא באידיש חריין. בעברית: חזרת. ובאנגלית: horseradish.
447. רע"ב בפירוש המשניות פ"ב מ"ו (אלקרצעינ"א בערבי). רי"ף יא, ב (ויש שפירשו אל קוצעינא). רמב"ם בפירוש המשניות שם (פירש רבינו יצחק אלקרצינ"ה).
448. רש"י שם (אמירפויי"ל והיא פופרץ). אגודה סי' לה (ובמרור אמורפי"ל בלעז, ובאשכנז וורמוט"א). מהרי"ל סדר ההגדה ע' קיב (וורמוטא דהיינו מרור דמתני').
449. אגור סי' תתג (פסק מהר"י מולין מי שאין לו חזרת יקח מרור, שהוא לענה). מ"א סקט"ו (ומ"ש האגור שיקח לענה, נראה שהוא מפרש דמרור הוא לענה). ח"י סוף סקי"ח (פירש רש"י אמירפוייל פפורץ. ובאגודה שהוא וועמוטא, דהיינו לענה). וכן הוא לקמן סל"א (המרור, דהיינו לענה).
450. אגודה . ח"י סקכ"ד (אין לברך רק על אלו המינים דקחשיב במתניתין, כיון דקתני אלו ירקות. וכן משמעות כל הפוסקים דדוקא אלו. וכן הסכמת הש"ך והמ"א). ש"ך הובא ב מ"א שם (כתב הש"ך וז"ל, בגמרא מוכח דאינו יוצא רק באלו השנוים במשנה).
451. משנה לט , א (ומצטרפין לכזית). טור ושו"ע ס"ה (וכולם מצטרפים לכזית, שהוא שיעור שלהם).
452. משנה שם (ויוצאין בקלח שלהן). טור ושו"ע שם (ויוצאין בעלים שלהן ובקלחן).
453. הגהות מיימוניות פ"ז אות ל (רבינו תם היה מדקדק דוקא בקלח אבל לא בשורש). שו"ע שם (אבל לא בשורש).
454. מהר"י ווייל סי' קצג (פרש"י קלחים שרשים. מטעם זה נראה, הא דכתב ר"ת ולא שרשים, היינו השרשים הקטנים המתפצלים לכאן ולכאן, אבל השורש הגדול שבו עומד הירק הוי בכלל קלח). הובא ב מ"א סקי"ב, וב ט"ז סק"ה. והוסיף (וכן כתב בהגהות מנהגים ז"ל, שמעתי שקרוי קלח עד למטה מזנבו, ושבלים קטנים יוצאין מהם עכ"ל. וכן נראה לי עיקר). והוא מ"ש בהגהות מנהגים ליל הסדר אות קז (צ"ע על הקרי"ן, ושמעתי שקרוי קלח עד למטה מזנבו ושבולין קטנים יוצאין להן).
455. מהר"י ווייל, בהמשך דבריו שם (ואם יקח מירעטיך יקח מה שהוא למעלה מן הקרקע, כגון העלין וסמוך לו, אבל לא יקח מה שהוא למטה מן הקרקע, דהוי שורש, ור"ת כתב דווקא קלח ולא שרשים). משאת בנימין חידושי דינים ס"ג (ואני שמעתי בשם מורי מהר"ש השני, שקבל מרבותיו, דכל מה שעומד בקרקע קרוי שרשים, ומה שלמעלה מן הקרקע קרוי קלח, וכן אני נוהג ליקח העלין וקצת מן הקרין עצמו, כעובי אצבע, ששיעור זה הוא ודאי למעלה מן הקרקע). של"ה מסכת פסחים (קמג, א) ד"ה מרור (וכן ראוי לנהוג בזה, כי שמעתי אומר בשם הגאון מהר"ר שכנא שהורה כן, דכל מה שהוא תחת הקרקע נקרא שורש, ולא נקרא קלח אלא מה שיוצא למעלה מהקרקע סמוך לעלין, על כן כשיקח כזית מקרי"ן יקח העלין עם הראש הקרי"ן שהעלין נתחבו בו). הובאו במ"א שם.
456. מ"א שם, שאחר שהביא ב' הדעות, סיים על סברא הראשונה הנ"ל: "וכן נראה לי עיקר".
457. משנה שם לט, א (יוצאין בהן בין לחין בין יבשין ... ויוצאין בקלח שלהן). גמרא לט, ב (א"ר חסדא לא שנו אלא בקלח, אבל בעלין לחין אין, יבשין לא. והא מדקתני סיפא בקלח שלהן, מכלל דרישא עלין. פרושי קא מפרש, כי קתני בין לחין בין יבשין אקלח). טור ושו"ע ס"ה (שבעלין אין יוצאין אלא אם כן הם לחים, ובקלחים יוצאים בין לחים בין יבשים).
458. גמרא לט, ב (ושוין שיוצאין בהן כמושין ... תרגומא אקלח). ירושלמי פ"ב ה"ה (אית תניי תני אבל לא כמושין. אמר רב חסדא מאן דאמר כמושין בקלח, מאן דאמר אבל לא כמושין בעלין). פסקי ריא"ז פ"ב ה"ה ס"ג (ולי נראה שהעלים צריכין שיהיו לחים ולא כמושין, ובקלחים אפילו יבשין, כמבואר בקונטרס הראיות, וכן הוא בתלמוד ארץ ישראל). הובא בשלטי הגבורים יא, ב אות ד. מ"א סקי"ג (משמע דאין יוצאין בכמושים). ח"י ס"ק יט (וקאי אעלים).
459. סעיף א (הכמוש כשר אבל היבש פסול שאין זה הדור). וכן הוא לקמן סי' תרמו ס"ח (יבשו עליו פסול לפי שאין זה הדור, אבל אם לא הגיעו לכלל היבשות, אע"פ שכבר כמשו, כשר). הרי שכמוש אין לו דין יבש לענין ד' מינים. אך מכל מקום אסרו כאן (בעלים של מרור) אף כמושים.
460. ח"י שם (ובקלחים כיון דקיימא לן דיוצאין ביבשים, וכל שכן בכמושין שיוצאין לדברי הכל).
461. רש"י שם ד"ה לא שנו (דמתוך שהוא עב אינו מתייבש שיפסיד טעמו). לבוש ס"ה (שאף על פי שהן יבשין נשאר טעם מרירותן בהם).
462. משנה לט, א (אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין). טור ושו"ע שם (אבל לא כבושים ולא שלוקים ולא מבושלים).
463. ברכות דף לח , סוע"ב (דבעינן טעם מרור וליכא). ובברייתא פסחים לט, ב (ולא מבושלין. כללו של דבר כל שיש בו טעם מרור יוצאין בו, וכל שאין בו טעם מרור אין יוצאין בו).
464. משנה פסחים שם (אבל לא כבושין). גמרא עו, א (כבוש הרי הוא כמבושל). טור ושו"ע שם (אבל לא כבושין).
465. רא"ש חולין פ"ח סוס"י מט (שנכבש בציר ואמרינן כבוש הרי הוא כמבושל).
466. רש"י פסחים לט, ב ד"ה כבושין (בחומץ). ודף עו, א ד"ה כבוש (בחומץ). שו"ת הרשב"א ח"א סי' תקיד (חומץ וכיוצא באלו, וכדאמר שמואל ... כבוש הרי הוא כמבושל).
467. מ"א סי' תמז סקכ"ח (ואף על גב דבסי' ק"ד כתב דגם בחומץ בעינן מעת לעת. נראה לי דמיירי בחומץ שאינו חזק כל כך ... דמיירי בחומץ שכר עיי"ש, והוא הדין בחומץ יין שאינו חזק כל כך לא מקרי דבר חריף). והוא מה שמבואר בשו"ע יו"ד סי' קד ס"א (אם נפל לשכר או לחומץ בצונן והסירו שלם, אם לא שהה בתוכו מעת לעת מותר). הרי שגם החומץ אינו חשוב חריף, אם אינו חזק כל כך. וכן הוא לקמן סי' תקכז סי"ב (שנכבש בחומץ חזק, או בציר, אפילו לא שהה בתוכה אלא בכדי שאם היו נותנים החומץ והציר עם התבשיל שבתוכה על גבי האור היה התבשיל מתחיל להרתיח). וכן הוא לקמן סי' תרמח סכ"ה (ואם כבשו בחומץ חזק, שהוא חריף מאד, אפילו לא שהה בתוכו אלא שעה מועטת כדי שיתן החומץ על האור וירתיח הרי זה כמבושל). ראה פסקי אדמו"ר הזקן סי' קה ס"א אות ה. ועדיין לא נתבאר שיעורו של חוזק חומץ זה. ואולי יש ללמדו ממה שמצינו לעיל סי' רד ס"ב (נעשה חומץ גמור, דהיינו שהוא חזק כל כך שכשמשליכים אותו על הארץ הוא מבעבע ומעלה רתיחות). ולקמן סי' תריב סי"ד (חומץ חי (פירוש שאינו מזוג במים) שהוא חזק כל כך שאם ישליכו אותו על הארץ יבעבע).
468. רא"ש שם (ושיעור כבישה הוי כאילו נתנו על האור, כדי שירתיח ויתחיל לבשל, אם נכבש בתוך הציר כשיעור זה נאסר כל מה שבתוך הציר). והיינו שלומד זאת מגמרא זו גופא, שכבוש הוא כמבושל, כלומר כשיעור בישול. שו"ע יו"ד סט סי"ח (בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב ושהה בו כשיעור שיתנו מים על האש ויתחילו להרתיח). וסי' קה ס"א (איסור שנשרה עם היתר ... בתוך ציר או בתוך חומץ, אם שהה כדי שיתננו על האור וירתיח ויתחיל להתבשל, הרי הוא כמבושל). וכדלעיל סי' תמז סכ"ט (כשיעור בישול, דהיינו בכדי שאם היה נותן הכלי עם הציר שבתוכו על גבי האור היה הציר מתחיל להרתיח), ושם נתבאר (הערה רמג). וראה יגדיל תורה (נ.י.) לה ע' רמד.
469. אחרונים . מ"א סקי"ד (אנן קיי"ל דדבר השרוי במים מעת לעת הוי כבוש והוי כמבושל, אם כן אם שרה המרור במים מעת לעת אין יוצאין בו, דנתבטל מרירתו). הובא בח"י סק"כ. ומקורו בגמרא מד, ב (בשר בחלב ... חידוש הוא ... דאי תרו ליה כולי יומא בחלבא שרי בשיל ליה בשולי אסור). וביאר ברא"ש ע"ז פ"ה סי"א (שמעתי בשם ריצב"א, דאם שהה בתוכו יום שלם מעת לעת נקרא כבוש ובולע ופולט כמבושל. וראי' מדאמר בחולין בשר בחלב דחדוש הוא דאי תרו ליה כולא יומא בחלב שרי אי בשיל ליה אסור, ומה חדוש הוא כל איסורין שבתורה נמי דינו כך דצונן בצונן לא מיתסר ולא בלע, אלא ודאי זהו חדושו, דכל איסור שבתורה אע"ג דצונן לא בלע, אם שראו יום שלם נאסרו מטעם כבוש, ובבשר בחלב חדוש הוא דאינו נאסר אלא דרך בישול). וכן נפסק בשו"ע יו"ד רס"י קה (איסור שנשרה עם היתר מעת לעת בצונן, מקרי כבוש, והרי הוא כמבושל ונאסר כולו. אבל פחות מכאן, בהדחה סגי. ואם הוא כבוש בתוך ציר או בתוך חומץ, אם שהה כדי שיתננו על האור וירתיח ויתחיל להתבשל, הרי הוא כמבושל). וכן הוא לעיל סי' תמז סכ"ז (אם היו שרוים במים ... מעת לעת ... אסור), ושם נתבאר (הערה רלה).
470. ח"י ס"ק כ (ולענ"ד נראה דמנהג של ישראל תורה היא (ששורין אותו ...), ויש להם על מה שיסמכו, דאף להפוסקים לענין איסור דהוי כבוש במים מעת לעת לענין בליעה ופליטה, ומכל מקום כאן מודו, דדוקא בחומץ נעשו כבוש ... וכל שלא נכבש בחומץ עדיין יש בו טעם מרור. וכן הדבר נראה בעין ובחוש ... ובר מן כל דין כתבתי בספרי מנחת יעקב דעת כמה פוסקים דאין דין כבישה במים מעת לעת. אע"ג דלענין איסור קיימא לן להחמיר, מכל מקום במרור ... אין להחמיר, כן נראה לי).
471. מנחת יעקב כלל ג ס"ק ד (דלדעת רש״י לא אמרינן כלל כבוש במים, דאין כבוש אלא בחומץ וציר ... דעת הרמב"ם דבכל האיסורים כבוש מותר, אלא דוקא דבר חריף ... ולכן לא הביא כלל דין זה דכבוש בהלכותיו, רק בדברים החריפים). וכדלעיל (הערה 243), שרש"י מפרש בכל מקום – כבוש בחומץ.
472. כדלעיל סי' תנא ס"ס (כל הכלים שנשרה וכבש בהן חמץ כ"ד שעות רצופים). ומקורו במעיל צדקה סי' לה ד"ה ומעתה (וכמדומה שנוהגים להתיר אם נלקחת תוך מעת לעת זמן מועט, אפילו נחזרו לאותן המים עצמן, כל שלא נשרו מעת לעת בפעת אחת). ובמנחת יעקב כלל כד ס"ק ב (בכבוש במים מעת לעת דאסרינן, היינו בכבוש כל מעת לעת, אבל אם עירה ממנו תוך מעת לעת המים, ושפך עליה מיד מים אחרים, ראיתי ממ"ו חמי זקיני הגאון המפורסם מוהר"ר שמעון זצ"ל [שפירא] הלכה למעשה, שהתיר בכהאי גוונא, כל שלא שהה באותן המים מעת לעת בלי הפסק כלל). וכן הוא בפרי מגדים א"א ס"ק יד (ועיין יורה דעה ק"ה [משבצות זהב ס"ק א ד"ה כמה] אם שרה כ"ג שעות, וסלקוהו ממים, ואחר כך שרי עוד כ"ג, לא הוה כמבושל, יע"ש, וצריך כ"ד שעות רצופין. הוא הדין כאן יש תקנה זו).
473. כדלעיל סוף סכ"ז (וקיבלו חכמים שאין שום מין ירק מר נקרא בשם מרור סתם, אלא ה' מיני ירקות אלו).
474. רב אושעיא שם לט, א (א"ר אושעיא מצוה בחזרת). טור ושו"ע ס"ה (ועיקר המצוה בחזרת). ולענין מנהגינו נתבאר בלקוטי טעמים ומנהגים (ואנו נוהגין ליקח חזרת (סאלאט) ותמכא (חריין) שניהם – הן למרור והן לכורך). והטעם לזה שהנהיגו להוסיף גם התמכא (חריין), נתבאר לעיל סכ"ז (אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובת מרור, בחזרת (שקורין סאל"ט) ... ואינו מצוי בזמן הפסח אלא במדינות החמות). ולכן הנהיגו במדינות הקרות בתמכא, שגודל גם במדינות אלו. וגם עכשיו ובמקומותינו שאפשר להשיג בקלות גם סלט, עדיין נשאר המנהג שנהגו במשך הדורות בחריין, ואפשר שמטעם זה נוהגים כעת בשניהם.
475. הגהת סמ"ק סי' רכ (טוב לחזר אחרי חסא, מטעם שאמרנו, אפילו לקנות בדמים יקרים). הובא ב"י ד"ה ומ"ש ועיקר. ובלבוש ס"ה (ונוהגין לחזור אחר חסא, אפילו לקנותו בדמים יקרים). ח"י סקכ"ב (וכתב הב"י בשם הסמ"ק אפילו לקנות בדמים יקרים).
476. בשו"ע שם ס"א (מצוה להוסיף עד שליש מלגיו בדמי הראשון, כדי להחליפו ביותר נאה).
477. ב"י ד"ה ואלו ירקות (אף על פי שהיא מתוקה ואין בה מרירות). פר"ח ס"ה (ועיקר המצוה בחזרת. פירוש, אף על פי שהיא מתוקה ביותר ואין בה שום מרירות).
478. מבאר כאן שני פרטים: (א) מתקשה הקלח שלה. כמבואר בגמרא לט, א (מאי דעתיך דמרירין טפי, והא חזרת תנן ... למה נמשלו מצריים כמרור לומר לך מה מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה (הקלח שלו מתקשה כעץ, רש"י), אף מצריים תחילתן רכה (בתחילה נשתעבדו להן על ידי שכר, שהיו שוכרין אותן) וסופן קשה). (ב) ונעשה מר מאד. כמבואר בירושלמי פ"ב ה"ה (התיבון, הרי חזרת מתוק, הרי אינו קרוי חזרת אלא מתוק. ר' חיי' בשם ר' הושעי' כל עצמן אין הדבר תלוי אלא בחזרת, מה חזרת תחילתה מתוק וסופה מר, כך עשו המצריים לאבותינו במצרים, בתחילה [ויגש מז ו] במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך, ואחר כך [שמות א יד] וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים).
479. פר"ח ס"ה (דבכלל מרור נכנס חזרת, ועל שם סופה, שהקלח שלה מתקשה כעץ, ולפיכך אף כשהיא מתוקה יוצאין בה).
480. משנה קטז, ב (מרור על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים). ובנוסח ההגדה. וראה גם לקמן סי' תעה סכ"ה (שהתורה הקפידה למרר פיו של אוכל, זכר לוימררו את חייהם).
481. שמות א, יג-יד (ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, וימררו את חייהם ... בפרך). שהפסוק הראשון מיירי בפה רך. והפסוק השני מיירי בעבודת פרך (ראה לקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה ויעבידו גו' וימררו גו').
482. רבי יונתן לט, א (א"ר יונתן למה נמשלו מצריים כמרור, לומר לך מה מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה, אף מצריים תחילתן רכה וסופן קשה). רבי אלעזר סוטה יא, רע"ב (פרך רבי אלעזר אמר בפה רך).
483. רש"י שם ד"ה תחלה (תחילה רכה, בתחילה נשתעבדו להן על ידי שכר שהיו שוכרין אותן). ובסוטה שם ד"ה בפרך בפה רך (משכום בדברים ובשכר עד שהרגילום לעבודה).
484. שו"ת חכם צבי סי' קיט (טוב להודיע שהחזרת השנוי במשנתינו ... ויש לו הסימנים האמורים בגמרא ... ותחלתו רך וסופו קשה, ותחלתו מתוק וסופו מר כלענה).
485. הגהות מיימוניות פ"ז אות כ (ואי לית חזרת מחזר אחר עולשין, וכל המוקדם במשנה מוקדם לאכילה). טור ושו"ע ס"ה (ואם אין לו חזרת, יחזור אחר ראשון ראשון, כפי הסדר שהם שנויים). והיינו כפי שהם שנויים בשו"ע שם (אלו ירקות שיוצאים בהם ידי חובתו, חזרת, עולשין, תמכא, חרחבינא, מרור). ואף שהנוסח בגמרא שלנו היא "בתמכא ובחרחבינא ובעולשין", מכל מקום הנוסח בגמרא עצמה, ובמשנה שבירושלמי וברי"ף היא "ובעולשין בתמכא ובחרחבינא". ובדקדוקי סופרים, שכן הוא גם בכתבי יד.
486. כדלעיל סכ"ז.
487. רמ"א ס"ה (ואם אין לו אחד מאלו הירקות, יקח ... שאר ירק מר).
488. ברייתא לט, א (ר' יהודה אומר כל שיש לו שרף, ר' יוחנן בן ברוקה אומר כל שפניו מכסיפין, אחרים אומרים [כל] ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין). רב הונא שם (אמר רב הונא הלכה כאחרים). רש"י עה"ת בא יב, ח (כל עשב מר נקרא מרור). מנהגים (קלויזנר) הל' פסח סי' קיד הגהה ב (ומהר"ם אומר במקום שאין לטיך בפסח לוקחין ... שאר דבר שהוא מר).
489. רש"י שם ד"ה שרף (כשסוחטין אותו במקום חיתוכו יוצא ממנו שרף לבן כחלב).
490. גמרא שם.
491. רש"י שם ד"ה מכסיפין (אינו ירק מאד ככרתי, אלא פלדש).
492. ח"י סי' תנט סקט"ז (והוא קו אמצעי בין השחרות והלובן, שהוא התחלת השחרות, שהוא כמו ירוק, שקורין בלשון אשכנז בלעכלי"ך). לעיל שם סי"ג (פירוש מראה לובן הנוטה לשחרות, שקורין בלייכלי"ך בל"א).
493. מ"א שם סוף סקט"ו (לכן אין לברך על שאר ירקות). ח"י סקכ"ד (ומכל מקום אף שאי אפשר בענין אחר, עכ"פ אין לברך רק על אלו המינים דקחשיב במתניתין).
494. רי"ף יא, ב (ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח). רמב"ם פ"ז הי"ג (כל אחד מחמשת מיני ירק אלו נקרא מרור, ואם אכל מאחד מהן או מחמשתן כזית יצא). רא"ש פ"ב סי' יט (אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח). טור ושו"ע שם (אלו ירקות שיוצאים בהם ידי חובתו). ח"י שם (וכן משמעות כל הפוסקים דדוקא אלו).
495. ח"י סקכ"א (ומי שהוא חולה או איסטניס, מותר ליקח לו מאיזה מין מרור שערב עליו ביותר. ואם אי אפשר לו כלל, עכ"פ יאכל מעט או ילעוס בפיו לזכר טעם מרירות בלא ברכה. וראוי לדחוק עצמו בכל יכולתו, אף אם יכאב עליו). ומזה למד רבינו אף לענין אין לו ירק שיש לו שרף ופניו מכסיפין. וראה שו"ת בית אב חיי אברהם סי' עה ס"ק ב (יש לתמוה על הרש"ז ז"ל שכתב דאם אין לו מהירקות שיש לו ופניו מכסיפין, דטוב שיאכל איזה ירק אחר מר שיש בו מרירות קצת לזכר בעלמא. דהא בסוכה (דף לא:) איתא בברייתא לא מצא אתרוג לא יביא לא רמון ולא פריש, ובגמרא פשיטא, מהו דתימא כי היכא דלא תשתכח מצות אתרוג, קמ"ל זימנין דנפיק מיניה חורבא דאתי למסרך ... ואולם לדעתי נראה דחששא דחורבא הוא רק במצוה דאורייתא כאתרוג ... אבל במלתא דרבנן כמרור בזמן הזה, שפיר יש לומר כהוראת הח"י והרש"ז ז"ל, דלא חיישינן בדרבנן לחורבא לשנה הבאה).
496. סעיף א (במרור שהוא מדברי סופרים, וכן כל דבר שהוא מדברי סופרים ששיעורו בכזית, יש לסמוך על האומרים שהוא פחות מעט משליש ביצה).
497. כללות תוכן האמור לפנינו סל"ב-ג (ובהערות): (א) החרוסת נזכר במשנה (קיד, א), ולא נתפרש מהו. (ב) בגמרא (קטז, א) נתפרש שהוא כמו טיט, והיינו ירקות או פירות טחונים שעירבו בהם משקה. (ג) עוד נתפרש בגמרא (שם) שיש לערב בו תפוח, זכר לתפוח שבשעת גזירות פרעה ילדו תחתיו, וגם כיון שיש בו קצת חריפות. (ד) הגאונים כתבו (תוס' שם) שיש לערב בו פירות שנמשלו בהם כנסת ישראל, כגון אגוזים. (ה) הרח"ו הביא מנהג האשכנזים לעשותו מתפוחים ואגוזים ואגסים. וכן מנהגינו. (ו) עוד נתבאר בגמרא (שם) שיש לערב בו תבלין הנידוכים, זכר לתבן שהיו מגבלין בתוך הטיט. (ז) בפוסקים הראשונים נתבאר שהכוונה לקידה וקנמון. (ח) בדורות האחרונים אין מוסיפים קידה וקנמון, שהיו מי שמפזרים עליהם קמח. (ט) בירושלמי (פ"י ה"ג) שאחר כך מרככים את החרוסת ביין זכר לדם. (י) ונתפרש בתוס' (שם) דהיינו דהיינו קודם הטיבול, שאז מרככים אותו ביין או חומץ. (יא) ונתבאר ברמ"א (תעג, ה) שמטעם זה יהי' היין אדום, כמו דם. מתוך כל אלו נוהגים אנו לעשות החרוסת מאגוזים תפוחים ואגסים, ולפני הטיבול בו מרככים אותו ביין שבתחתית הכוס של קידוש. סיכום כללי במצות החרוסת – ראה גם לעיל ס"כ (והערה 163). בעיקר טעם טיבול המרור בחרוסת, יש מחלוקת התנאים, עם כמה נפק"מ להלכה למעשה, ויתבארו לקמן סי' תעה סי"א (והערה 80).
498. אביי קטז , א (אמר אביי הלכך צריך ... לסמוכיה, זכר לטיט). רש"י שם (כדי שיהיה עב). טור (והחרוסת הוא זכר לטיט שהיו אבותינו משתעבדין בו, לכך צריך לעשותו עב, זכר לטיט). רמ"א ס"ה (וחרוסת יעשה עב, זכר לטיט). וכדלקמן סי' תעה סי"א (והערה 81), שבזמנינו הוא משום זכר לטיט.
499. היינו שבעת אמירת ההגדה הוא עב, זכר לטיט, כדלעיל ס"כ (ותקנו שיהיה לפניו חרוסת בשעת אמירת ההגדה, שהחרוסת הוא זכר לטיט שנשתעבדו בו אבותינו במצרים ... לכך צריך להיות על השולחן בשעה שמספר שעבוד מצרים). ואחרי סיום ההגדה, לפני שטובלים בו את המרור, מרככים אותו ביין. ראה ויגד משה סי' ד ס"ט. אוצר ההלכות ס"ה ע' קפח. וכמבואר בתוס' קטז, א ד"ה צריך (וכן עמא דבר, לסמוכי, ובשעת אכילה מקלשין אותו ביין). הגהת סמ"ק סי' קמד אות יז (פירוש לעשותו עב כמו טיט. ובירושלמי קאמר אית דעבדי ליה רכה זכר לדם. ואומר מורי רבי יחיאל דהא והא איתא, דבתחלה בשעת עשייתו עושה אותה עב, ואחר כך בשעת טיבול מקלשין אותו ביין ועושין אותו רך). טור בשם ה"ר יחיאל (ופירש ה"ר יחיאל דהא והא איתא, מתחלה עושין אותה עבה, ואחר כך מרככין אותה בחומץ). רמ"א שם (וחרוסת יעשה עב, זכר לטיט, ואחר כך נותנין בו מעט חומץ או יין אדום, זכר לדם). ח"י ס"ק כו (לשון אגודה (פסחים סי' צז) ועל השלחן מקלשין אותו). וכן נתבאר בליקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה ויטבול בחרוסת (וקודם הטבילה מרכך החרוסת ביין שבתוך כלי (שו"ע רבינו סי' תע"ג סל"ב-ד)). והיינו האמור כאן, ולקמן סל"ד (אם חל פסח בשבת צריך ליזהר לרכך החרוסת במשקה מערב שבת). משא"כ בשאר השנים מרככים אתו בעת הסדר קודם הטבילה. והיינו כאמור לעיל, שדוקא החרוסת העב, שהוא זכר לטיט ולתפוח, שהם מתקופת השעבוד, צריך להיות על השלחן בשעה שמספר על שעבוד מצרים. משא"כ ריכוך החרוסת ביין אדום, שהוא זכר לגאולה שעל ידי מכת דם (כדלקמן בסמוך), זה עושים אחר סיום אמירת ההגדה, "קודם הטבילה". וכדלעיל (הערה 164), מהמבואר בלקוטי שיחות חל"ב ע' 45 (שיש שני דינים נפרדים בחרוסת: א) הבאתה על השולחן שתהי' לפניו בשעת אמירת ההגדה, ומלבד זה ב) מצות הטיבול בחרוסת). וראה הערות התמימים ואנ"ש ירושלים כה ע' יח.
500. משמעות הגמרא קטו רע"ב (צריך לשקועיה בחרוסת משום קפא, דאי סלקא דעתך לא צריך לשקועיה נטילת ידים למה לי). הרי שמרככים את החרוסת במשקה, עד שצריך נטילת ידים מטעם טיבולו במשקה, וכדלעיל סי"ט (שכל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילה בלא ברכה). ואף שלמעשה אין לנו נפקא מינה מזה, שהרי אנו מטבילין הכרפס במי מלח, ולכך נוטלין ידים, כדלעיל שם. ואילו טיבול המרור בחרוסת הוא אחרי נטילת ידים לסעודה. מכל מקום למדנו ממשמעות גמרא הנ"ל, שמרככים את החרוסת במשקה, שעושה אותו שיהי' "טיבולו במשקה".
501. ירושלמי פ"י ה"ג (זכר לדם). תוס' שם (ובירושלמי אמר אית דעבדי זכר לדם). טור (ואיתא בירושלמי ... זכר לדם). ופירוש הדברים נתבאר בקרבן העדה (שהיו שוקעין בטיט על הילדים הקטנים), ובפני משה (זכר לדם מכה הראשונה שבאה עליהם במידה כנגד מידה). ובלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה החרוסת, כתב בפשיטות בשם הירושלמי כפירוש הפני משה (ואחר כך מרככין אותה במשקה אדום, זכר לדם מכה הראשונה (ירושלמי פסחים פ"י סוף ה"ג)). ונסמן שם (הערה 149). ואף שנתבאר לעיל סי' תעב סכ"ו (יין אדום … שיש בו זכר לדם, שהיה פרעה שוחט את בני ישראל). ושם נסמן (הערה 192). מכל מקום נתבאר לעיל (הערה 276), שדוקא החרוסת העב הוא זכר לטיט, שהם מתקופת השעבוד (ולכן צריך להיות על השלחן בשעה שמספר שעבוד מצרים). משא"כ ריכוך החרוסת ביין אדום, הוא היין של זכר לגאולה שעל ידי מכת דם (ולכן אינו צריך להיות על השלחן בשעה שמספר שעבוד מצרים, אלא בשעה שטובלים בו המרור). ואף שנתבאר לקמן בהמשך הסעיף (צריך ליתן לתוכו דבר שיש בו קיוהא, כגון תפוחים או יין וחומץ, זכר לשיעבוד שהיו משתעבדים בישראל עד שהיו שיניהם קיהות). היינו התפוחים או יין שנותנים לתוך החרוסת בתחלה, שהוא זכר לקושי השעבוד. ואנו נותנים לתוכו בתחלה רק תפוחים לקיוהא, כדאמרינן בגמרא קטז, א (צריך לקהוייה ... זכר לתפוח). משא"כ הריכוך ביין שלאחרי סיום אמירת ההגדה, הוא זכר לדם מכה הראשונה, שהוא תחלת הגאולה.
502. רמ"א שם (יין אדום זכר לדם). וכעין זה הוא גם לעיל סי' תעב סכ"ו (מצוה לחזור אחר יין אדום ... לפי שיש בו זכר לדם).
503. תשובת ה גאונים , הובאה ב תוס' שם (ובתשובת הגאונים מפרש לעשות חרוסת בפירות שנדמה לכנסת ישראל). רמ"א ס"ה (ועושין החרוסת מפירות שנמשלו בהם ישראל).
504. שה"ש ב, יג. תוס' שם (תאנה חנטה). טור (ותאנה דכתיב התאנה חנטה פגיה). רמ"א שם (תאנים).
505. שה"ש ו, יא. תוס' שם (אגוז אל גנת אגוז). טור (ואגוזים דכתיב אל גנת אגוז ירדתי). רמ"א שם (אגוזים).
506. שה"ש ז, ט. תוס' שם (אמרתי אעלה בתמר). פר"ח ס"ה (וההגה לא הזכיר תמרים שנמשלו ישראל בהם, אמרתי אעלה בתמר, והתוספות הזכירום).
507. שה"ש ו, ז. תוס' שם (כפלח הרמון). רמ"א שם (רמונים).
508. שה"ש ח, ה. גמרא קטז, א (לוי אמר זכר לתפוח). תוס' שם (תחת התפוח עוררתיך). טור (תפוח זכר לתחת התפוח עוררתיך). רמ"א שם (תפוחים). והוא בנוסף למה שיתבאר בסמוך (דבר שיש בו קיוהא כגון תפוחים).
509. רש"י שם ד"ה זכר לתפוח (שהיו יולדות בניהן שם בלא עצב, שלא יכירו בהן מצריים, דכתיב תחת התפוח עוררתיך). וכדאמרינן בסוטה יא, ב (וכיון שמגיע זמן מולדיהן, הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח, שנאמר תחת התפוח עוררתיך וגו').
510. תוס' שם (ושקדים על שם ששקד הקב"ה על הקץ). והוא על פי נוסח ההגדה, פיסקה ברוך שומר (שהקב"ה חישב את הקץ לעשות). שהוא על פי ירמי' א, יב (כי שוקד אני על דברי לעשותו). רמ"א שם (שקדים).
511. רשב"ם שם ד"ה לסמוכיה (לכתוש בו ירקות הרבה כדי שיהא עבה). מחזור ויטרי סי' נ (וחרוסת שאמרו הן מיני ירקות הרבה הכתושין ביחד, ושמם חרוסת בלשון ארמי). שבלי הלקט סי' ריח (חרוסת אייגרוס בלע"ז שהיא עשויה ממיני ירקות כתושין ופרחי אילן ותבלין).
512. ראה לעיל (הערה 277).
513. אביי שם (אמר אביי הלכך צריך לקהוייה ... זכר לתפוח). טור (ומדברים חמוצים זכר למרור).
514. רש"י שם ד"ה לסמוכיה (וצריך לקהוייה, להטיל בו תפוחים ויין, ומילתא דאית בו קיוהא). וראה לעיל (הערה 278), שזה בנוסף למה שצריך לרכך את החרוסת ביין אחר כך. ולעיל (הערה 285), שזה בנוסף למה שצריך ליתן בו תפוחים זכר לתחת התפוח עוררתיך.
515. רמב"ם פ"ז הי"א (ונותנין לתוכן חומץ). ב"ח ד"ה והחרוסת (ונותנין לתוכן חומץ).
516. ב"ח שם (דטעמא דלקהוייה הוי משום זכר למרור, שהיו שיניהם קיהות מעבודה קשה שבחומר ובלבנים). פר"ח שם ד"ה ומ"ש וחרוסת (רמז לשיעבוד שהיו משתעבדין בישראל עד שהיו שיניהם קהות). * ומתוך כל המינים האמורים, אנו נוהגים לתת בתוכו: (א) אגוזים (שנמשלו בהם כנסת ישראל ... שנאמר אל גינת אגוז). (ב) תפוחים (זכר לתחת התפוח עוררתיך, שהיו יולדות שם בניהם בלא עצב ... דבר שיש בו קיוהא, כגון תפוחים ... זכר לשיעבוד שהיו משתעבדים בישראל עד שהיו שיניהם קיהות). (ג) אגסים, כמבואר בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה החרוסת (סי' אל החרוסת: חרושת אבן חרושת עץ בלשון אשכנז: איפ"ל בארי"ן ניס"ן אינגב"ר צימרנ"ד, ובלשון הקודש: תפוחים אגסים קידה אגוזים וקנמון (פרי עץ חיים שער חג המצות פ"ו)). ונתבאר שם (הערה 151), שהיא הגהת הרח"ו בשם מנהג האשכנזים, בספר מעגלי צדק. ובקשר לקדה וקנמון, יתבאר בסעיף הבא.
517. ברייתא שם (תבלין זכר לתבן, חרוסת זכר לטיט). טור (ונותנין בה תבלין). רמ"א שם (ונותנין עליו תבלין).
518. רוקח סי' רפד (וזנגביל וכמון). הובא במרדכי לד, ב. רא"ש פ"י סי' ל (פירשו כמו קינמון וסונבל שדומין לתבן). טור (כגון קינמון וזנגביל הדומים לתבן, זכר לתבן שהיו מגבלין בו הטיט). רמ"א שם (כגון קנמון וזנגויל הדומים לתבן, שהיו מגבלין בו הטיט). וראה גם הערה הבאה. והם קדה (הנקרא גם: אינגבר; זנגביל; ג'ינג'ר). וקנמון (הנקרא גם: צימרינג; סינעמען). * ובלקוטי טעמים ומנהגים (אבל זה מכמה שנים אשר מנהגנו לא לקחת קידה וקנמון מחשש תערובת חמץ). וטעמי החששות בזה הובאו באוצר מנהגי חב"ד ע' קלב-ג. אוצר ההלכות ס"ה ע' קצב. ואף שכיום אפשר לקנות בשוק קידה וקנמון חיים, ועם הכשר שאין בו חשש חמץ. מכל מקום נשאר מנהגינו שלא לאכלו בפסח ושלא לקחת אותו לחרוסת.
519. מרדכי שם בשם ה רוקח (בספר רוקח כתב, לכך משימין בחרוסת קנה וקנמון וזנגביל, לפי שאי אפשר לדוכן היטב שלא יהא בהן חוטין קשין, וזהו זכר לטיט שהיה תבן מעורב עם הטיט). הובא בב"י ד"ה ומ"ש ונותנין. ובמהרש"א שם ד"ה זכר לטיט (וזכר לתבן שהוסיפו בעבודתם, ותבן לא ינתן לכם ויפץ העם וגו' לקושש קש לתבן).
520. והיינו שלענין עצם דיכת הפירות, נתבאר לקמן סי' תקד ס"ב (נוהגין להחמיר לשנות קצת בדיכתן, כדי שמתוך כך יהיו זכורין שאסור לדוך יותר ממה שצריך ליום טוב). ומכל מקום לא הוצרך לזה כאן, שהרי כבר נתבאר לעיל סל"ב (והערה 276), שדיכת הפירות נעשה בתחלה (קודם החג). לכן כל הדיון כאן הוא אודות הריכוך ביין שעושין בעת הסדר, שנתבאר לעיל שם שהוא נעשה בדרך כלל אחרי סיום ההגדה (לפני הטיבול בו). ועל זה כותב כאן, שאם חל בשבת צריך לעשות גם את הריכוך מערב שבת.
521. אגודה פ"י סי' צז (ופסח שחל להיות בשבת, צריך ליתן בו משקה מערב שבת). וכן הוא בס' התרומה סי' ריט-כ (ובחרוסת בשבת שחל בליל ראשון של פסח, צריך ליתן המשקה בעוד יום). והיינו כיון שאנו חוששים לדעה האוסרת ללוש בשבת דברים שאינם בני גיבול, אפילו בשינוי, כדלעיל סי' שכא סט"ז (הלש הוא מאבות מלאכות ... ואין המגבל חייב אלא בדברים שהם בני גיבול כגון קמח או עפר לטיט של בנין, אבל אפר וחול הגס ומורסן וקמח קלי וכיוצא בהם לאו בני גיבול הן, והמגבלן פטור. אבל אסור מדברי סופרים לגבל קמח קלי הרבה, שמא יבא לגבל קמח שאינו קלי ויתחייב, אבל מותר לגבל את הקלי מעט מעט שזהו שינוי מדרך החול ... ויש חולקין על כל זה ואומרים שאין חילוק בין דברים שהם בני גיבול לדברים שאינן בני גיבול, ובכולן חייב ... אלא אם כן נתן המשקה כבר מבעוד יום, אזי מותר לגבל בשבת (מעט מעט) בין בקלי בין בשתיתא). סיום הסימן חסר לעיל שם, ולא נתבאר שם איך קיי"ל להלכה למעשה. אמנם נפסק לעיל סי' שכד ס"ג (כבר נתבאר בסי' שכ"א שהמורסן הוא מדברים שאינן בני גיבול, ואם גבלו בשבת יש אומרים שהוא פטור מן התורה, אבל אסור מדברי סופרים לגבול מורסן לבהמה או לתרנגולים כדרכו בחול, אלא על ידי שינוי, כגון לגבלו מעט מעט ... ולדברי האומרים שהמגבל המורסן חייב מן התורה ... אסור ליתן מים למורסן בשבת אפילו על ידי שינוי, אלא אם נתן בו המים מערב שבת ... וכבר נתבאר שם שיש להחמיר כסברא זו וכן נוהגין). וכן נפסק לעיל סי' שכו ס"ט (שיש להחמיר שלא לגבל [המורסן] על ידי שינוי בשבת, אלא אם כן נתן המים מערב שבת). ומזה יוצא שכן הדין גם לענין החרוסת, שיש להחמיר כדעה האוסרת. והיינו שאף שגם החרוסת אינה בת גיבול (שאינה נעשית עיסה), אשר לדעה הראשונה הנ"ל מותר לגבלה בשבת מעט מעט (דהיינו לצורך הטיבול בלבד). מכל מקום יש להחמיר כדעה השנית הנ"ל, שגם במידי דלאו בר גיבול אסור הגיבול מן התורה, ואפילו בשינוי אסור. ולכן "צריך ליזהר לרכך החרוסת במשקה מערב שבת". * ואף שנתבאר לעיל ריש סל"ב (החרוסת צריך להיות עב, לפי שהוא זכר לטיט, שנשתעבדו בו אבותינו. ואחר כך צריך לרכך אותו ... יין אדומים). יתקיים עכ"פ מה שבשעת העשיה הי' עב, כמבואר במשנה ברורה סי' שכא שער הציון ס"ק פו (והוא דוחק, דהא מצותה בעבה כדאיתא בגמרא. ואפשר דכיון דבעת העשיה היתה עבה שוב אין להקפיד בזה).
522. מ"א ס"ק טז (עסי' שכ"א סעיף י"ו, דעל ידי שינוי מותר לתת המשקה בשבת, דהיינו שיתן המשקה תחלה ואחר כך יניח לתוכו החרוסת). והיינו שפוסק כדעת המתירים לגבל דברים שאינם בני גיבול (כמו החרוסת שאינה נעשית עיסה), על ידי שינוי. והיא דעה הראשונה דלעיל שם, שמתיר לגבל דברים שאינם בני גיבול על ידי שינוי. ואף שנתבאר בהערה הקודמת שאנו חוששים לדעה האוסרת לגבל אפילו בשינוי. פירש הפרי מגדים א"א ס"ק טז (בסימן שכ"א סעיף י"ו ומ"א [ס"ק] כ"ד, דווקא ברכה). והיינו מה שנתבאר לעיל שם סי' שכא סט"ז (אבל ... שתיתא, מותר לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו אפילו הרבה בבת אחת. והוא שיהיה הגיבול רך ... ואפילו ברך צריך לשנות מעט אם עושה הרבה בבת אחת, כיצד נותן את השתיתא ואחר כך נותן את החומץ, אם הוא מקום שרגילין בו בחול ליתן החומץ תחלה, ובמקום שרגילין בחול ליתן השתיתא תחלה, יתנו בשבת החומץ תחלה). והיינו שבגיבול רך, מודים גם האוסרים, שמותר לגבל על ידי שינוי. ואף שלכתחלה "צריך ליזהר לרכך החרוסת במשקה בערב שבת" מכל מקום "אם שכח לרככו מערב שבת ירככו בשבת על ידי שינוי", באופן שהחרוסת נעשית על ידי זה רכה. והיינו שאופן הריכוך הוא על ידי נתינת החרוסת לתוך הכלי שבו יין, שאז: א) החרוסת מתרככת ונעשית בלילה רכה, שבזה כולם מודים שאינה לישה מהתורה. ב) כיון שנותן המשקה תחלה בכלי ואחר כך נותן לתוכו החרוסת, וגם אינו מערב בידים אלא "באצבעו", או "אוחז בכלי ומנענע עד שיתערב", אם כן הוי שינוי, שמותר לדברי הכל בחרוסת רכה. ואע"פ שלא נזכר כאן שצריך שתהי' החרוסת רכה דוקא. הרי כבר נתבאר לעיל ריש סל"ב, שכל עירוב החרוסת ביין הוא כי "אחר כך צריך לרכך אותו במשקה", הרי נתפרש דהכא מיירי ב"רכה". ועוד פירש בקצות השלחן, בדי השלחן סי' קל ס"ק ט (ומה שלא הזכיר אדמו"ר שם לעשות בלילה רכה, לפי שסמך על מה שכתב שם לעיין בסי' שכ"א).
523. שבת קנו, א (היכי משני אמר רב יימר בר שלמיא משמיה דאביי שתי וערב (פעם אחת מוליך המקל שתי ופעם אחת ערב, רש"י). והא לא מערב שפיר. אמר רב יהודה מנערו לכלי (והוא מתערב מאליו, רש"י)). והיינו שהשינוי הוא בשנים: (א) שנותן החרוסת לתוך המשקה. (ב) שמערב באצבע או על ידי נענוע הכלי.
524. כל האמור עד כאן הוא: א) בליל פסח שחל בשבת. ב) כששכחו לרכך החרוסת ביין לפני השבת. אמנם מנהגינו לנהוג כן בכל השנים גם לכתחלה, כמבואר בלקוטי טעמים ומנהגים (ויטבול בחרוסת. וקודם הטבילה מרכך החרוסת ביין שבתוך כלי (שו"ע רבינו סי' תע"ג סל"ב-ד)), והיינו שלפני הטיבול מכניס קצת מהחרוסת לתחתית של כוס הקידוש, שיש בה קצת שיורי היין של כוס ראשון ושני, שאז מעט החרוסת היא רכה, והגיבול הוא בשינוי. ואף שביום טוב שחל בחול מותר ללוש, כמבואר לקמן סי' תצה ס"ה (אבל מותר ללוש ... כדרכו בחול). מכל מקום אנו נוהגים להחמיר, שבכל יום טוב מרככים את החרוסת בשינוי דוקא, ביין שבתוך כלי. ואף שבלקוטי טעמים ומנהגים מציין לשו"ע רבינו כאן. וכאן בשוע"ר לא נתפרש שיש לעשות כן בכל יום טוב. הנה ציון זה הוא על עצם ההלכה, שמרככים את החרוסת בעת הסדר, קודם טבילה (ולא על הוספה זו, שבכל יום טוב אנו נוהגים לרככו "ביין שבתוך כלי"). וכן אמנם נהג כ"ק אדמו"ר זי"ע, שבכל יום טוב פסח, לפני הטבלת המרור בחרוסת הי' נותן את החרוסת (שעל גבי הקערה) לתוך היין שבתחתית כוס הקידוש, ודוחקו קצת באצבעו, כדי לערב החרוסת ביין שבתחתית. ואחר כך הי' טובל בו את החרוסת. ואולי הטעם למנהג זה הוא, על פי מה שנתבאר לקמן סי' תצה ס"ה (מדברי סופרים, כל מלאכה שהיה אפשר לו לעשותה מערב יום טוב, ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון טעם אם היתה נעשית מבעוד יום ... אסור לעשותה ביום טוב, אלא אם כן משנה קצת בעשייתה מדרך החול). ומה שהתירו ללוש ביום טוב, נתבאר הטעם לקמן שם (לפי שאם עשה אחד מאלו מערב יום טוב יש בכך הפסד או חסרון טעם שאין לחם שנילוש ונאפה היום כלחם שנילוש ונאפה מאתמול). משא"כ כאן בחרוסת, שאינו עשוי אלא כדי להטביל בו את המרור, ואין בו הפסד וחסרון טעם אם נתרכך מבעוד יום. אולי מטעם זה אנו נוהגים לרכך החרוסת בשינוי, בכל השנים.
525. כבר נתבאר לעיל ס"כ המנהג המקורי (אחר שאכל הירקות יביאו לפני מי שאומר ההגדה ג' מצות של מצוה, כדי לומר עליהם ההגדה). ומובן אם כן, שכאשר מביאים את שלש המצות, בוצעים מיד את האמצעית לשנים. אמנם אחר כך הובא לעיל סכ"ה, המנהג שנתקבל, להביא המצות מיד אחר קידוש (ונהגו להביא כל דברים אלו לפני בעל הבית מיד אחר קידוש, קודם אכילת הירקות). ועוד הובא לעיל שם (הערה 205) מנהגנו להביא את שלש המצות לפני הקידוש. ועל זה בא לבאר כאן, שמכל מקום אין בוצעים את המצה (יחץ), עד אחר אכילת הירקות (כרפס), לפני אמירת הא לחמא עניא (מגיד). והטעם לקביעות זמן זה יתבאר לקמן סעיף הבא (והערה 316).
526. רא"ש פ"י סי' ל (ומאותן שלש מצות יבצע השניה לשנים). טור ושו"ע ס"ו (ויקח מצה האמצעית ויבצענה לשתים). וכן הוא בפסקי ההגדה (ויקח מצה האמצעית ופורסה לשנים). ובשער הכולל (פמ"ח סט"ו) מציין לזח"ב קנח, ב (מצה דאתפליג, חציה תחת המפה לאפיקומן בתר סעודה, וחציה למצוה קדם סעודה).
527. היינו שמטעם זה לבד, שהמצה תהי' פרוסה בעת אמירת ההגדה, הי' סגי שיבצע מקצתה. והטעם "שיהיה מקצת הזה רוב המצה", יתבאר בסמוך.
528. סעיף לו (לפי שצריך לומר ההגדה על מצה הראוי לצאת בה ידי חובתו ... שהמצה שיוצא בה ידי חובתו לא תהיה שלימה אלא פרוסה).
529. ברכות לט, ב (אמרי הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא נעביד ביה מצוה אחריתי). שבת קיז, סע"ב. וכן הוא לענין ציצית, כלעיל סי' כא ס"א (ויש בעלי הנפש שמחמירין לגונזן או להניחן תוך ספר אחד לסימן, הואיל ונעשה בהם מצוה אחת יעשו בהן מצוה אחרת). וכן הוא בהדסים, כלעיל סי' רצז ס"ו (יש אומרים שמצוה לברך במוצאי שבת על הדס של מצוה, שהואיל שנעשה בו מצוה אחת יש לעשות בו מצוה אחרת). וכן הוא בעירובי חצרות, כדעיל סי' שצג ס"ג (ויש לבצוע עליו בשבת ... דהואיל ונעשית בו מצוה אחת יש לעשות בו גם כן מצוה אחרת). וכן הוא בהושענות, כדלעיל סי' תמה סי"ב (יש נוהגין לשרוף את החמץ בערבה שחבטו אותה בהושענא רבה, לפי שכל דבר שנעשה בו מצוה אחת נכון לעשות בה מצוה אחרת). וכן הוא בעירוב תבשילין, כדלקמן סי' תקכז סכ"ה (מצוה מן המובחר להמתין מלאכול הפת של עירוב תבשילין עד אחד משלש סעודות השבת, כדי לבצוע עליו, אם הוא ככר שלם, שכל דבר שנעשה בו מצוה אחת ראוי לעשות בו מצוה אחרת). וראה מראי מקומות וציונים.
530. רא"ש שם (וישמור החציה לאפיקומן). טור ושו"ע ס"ו (ויתן חציה לאחד מהמסובין לשומרה לאפיקומן).
531. מהרי"ל סדר ההגדה ע' קג (ואת החלק הגדול שיעלה בבציעת המצה בידו יניח לאפיקומן). ב"ח ד"ה ומ"ש וחציה (כתב במהרי"ל דחלק הגדול יקח לאפיקומן, ולא פחות מחציה, דהיינו חלק הקטן. וכ"כ מהרש"ל). והוא בשו"ת מהרש"ל סי' פח (וחלק הגדול יטמין ... וכן פסק מהרי"ל). הובא בט"ז סק"ט, ובמ"א סקכ"א. וכ"ה בפסקי הסדור (חלק [ה]גדול יניח לאפיקומן).
532. ט"ז שם (ויש לתת טעם לזה, לפי שאותו החציה של אפיקומן הוא עיקר המצוה, שיאכל באחרונה).
533. רא"ש פ"י סל"ד (אוכלין אותה זכר לפסח שהיה נאכל על השובע באחרונה), וטור ושו"ע סי' תעז ס"א (זכר לפסח הנאכל על השובע). שהיא דעה העקרית דלקמן סי' תעז ס"ג (ועכשיו שאין לנו פסח, צריך כל אחד לאכול כזית [מצה] זכר לפסח). ואף שמצות אכילת מצה היא מן התורה, ואילו אפיקומן הוא רק זכר לקרבן, מכל מקום, כיון שהוא לנו במקום הפסח היא מצוה חשובה. והיינו לדעה העקרית שהוא לנו במקום הפסח. משא"כ לדעת רש"י ורשב"ם קיט, ב ד"ה אין מפטירין (שצריך לאכול מצה בגמר הסעודה, זכר למצה הנאכלת עם הפסח), אין צורך "שיהיה מקצת הזה רוב המצה". שתי הדעות יתבארו בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה צפון (והערה 890).
534. רוקח סי' רפג (וישים חציה תחת המפה, על שם משארותם צרורות בשמלותם על שכמם). טור ושו"ע שם (ונותנין אותה תחת המפה). זח"ב קנח, ב (מצה דאתפליג, חציה תחת המפה לאפיקומן). טור שם (ונותנין אותה תחת המפה זכר למשארותם צרורות בשמלותם), ובשו"ע ס"ו (ונותנים אותה תחת המפה). ובסי' תעז ס"א (אוכלים ממצה השמורה תחת המפה). וכן הוא לקמן סי' תעז ס"ה (מוציאין אותו מתחת המפה שהציעוהו שם ואוכלין אותו).
535. בא יב, לד.
536. שו"ת רש"ל סי' פח (שראוי לכורכה בתוך מטפחת הידים ... אחר האכילה יוציא מטמון, דהיינו אפיקומן, כמו שהוא כרוך במפה, וישלשל לאחוריו וילך בבית כמו ד' אמות, ויאמר כך היו אבותינו הולכין עם משארותם צרורות בשמלותיהם). מ"א סקכ"ב (ויש שנותנין אותה על כתפיהן זכר ליציאת מצרים). וכעין זה לקמן סי' תעז ס"ה (יש נוהגין ליטול האפיקומן כרוך במטפחת ומשלשלין אותו לאחוריהם על כתפיהם והולכין בבית כד' אמות, ואומרים כך היו אבותינו הולכין משארותם צרורות בשמלותם על שכמם, ואחר כך אוכלין אותו. ובמדינות אלו אין נוהגין כן). ואין מנהגינו כשני המנהגים המבוארים כאן (ולקמן שם), אלא כמבואר בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה חלק הגדול יניח לאפיקומן (ונוהגין לכרכו במפה, זכר למשארותם צרורות בשמלותם, ולהניחו בין הכרים, שלא יבא לאכלו בתוך הסעודה). ושם נסמן (הערות 309-315).
537. היינו שהשבירה היא מחוץ לקערה, ואחר שבירתה מחזירין הפרוסה לקערה. אבל בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה יחץ ויקח כו' (ופורסין המצה כשהיא בתוך המפה, מכוסה). והוא מחשש שרויה, כדי שפירורי המצה לא יפלו לכוס יין שעל השלחן. אשר לפי זה אין צריך "להחזירה לקערה".
538. רא"ש פ"י ס"ל (ויניח חציה בין שתי השלימות). טור ושו"ע ס"ו (וחציה השני ישים בין שתי השלימות). וכ"ה בפסקי ההגדה (והקטן מניח בין ב' המצות). והטעם שנותן אותה בתוך שתי מצות השלימות, יתבאר לקמן סי' תעה ס"ד (ולא יניח הפרוסה מלמעלה, לפי שבתחלה צריך לברך המוציא ואחר כך על אכילת מצה, וברכת המוציא היא על השלימה, וברכת על אכילת מצה היא על הפרוסה, שהיא לחם עני, ואם הפרוסה תהיה מלמעלה, יצטרך לעבור על המצות כשיברך המוציא בתחלה), ושם (הערה 22).
539. כבר הובא לעיל ס"כ (אחר שאכל הירקות יביאו ... מצות של מצוה, כדי לומר עליהם ההגדה. שנאמר לחם עוני, ודרשו חכמים לחם שעונין עליו דברים הרבה, דהיינו אמירת ההגדה). אלא שלעיל שם לא נתבאר אלא המנהג המקורי, להביא המצות אחרי אכילת הכרפס, וקודם אמירת ההגדה. ואחר שנתבאר לעיל סכ"ה המנהג שנתקבל להביא המצות מיד אחר קידוש, ומנהגנו להביא המצות לפני הקידוש (ראה לעיל הערה 302), חוזר ומבאר כאן, הטעם למה שנהגו, שעכ"פ "יחץ" יהי' אחרי אכילת הכרפס, וקודם אמירת ההגדה, כי המצה הפרוסה צריכה להיות לפניו בעת אמירת ההגדה. מקור מנהג זה הוא בר"ן כה, ב ד"ה ומיהו כתב רבינו האי גאון (עכשיו נהגו הכל לברך על הפרוסה, אלא שמקדים לפורסה קודם הגדה). ומקור טעם זה הוא בכלבו סי' נ (והמנהג לחלקה קודם שיקרא ההגדה כדי שיאמר עליהן הא לחמא עניא, מה לעני בפרוסה אף כאן בפרוסה). מהרי"ל, סדר ההגדה ע' קג (אמר מהר"י סג"ל דראה הטעם מפני מה פורסין אפיקומן סמוך להתחלת הא לחמא עניא, לפי אותו פירוש, דרכו של עני בפרוסה). והי' אפשר לפרש הטעם, כדי שבעת אמירת "לחמא עניא", תהי' לפניו פרוסה. אמנם מפרש רבינו הכוונה, שעיקר הטעם הוא כדי שבעת אמירת ההגדה תהי' לפניו מצה פרוסה (שהיא לחמא עניא). ומה שאין מביאים לכתחלה שתי שלימות ואחת פרוסה, נתבאר לעיל סי' תנח סי"ב (לכתחלה הידור מצוה הוא שכל הג' מצות יהיו שלימות בשעה שמביאין אותן על השולחן). ומקורו בשו"ת מהרש"ל סי' פח (ואחר כך יקח האמצעי שלימה, רוצה לומר שאף היא תהא שלימה, ואף שהיא לפרוסה עומדת, ויש לחם משנה זולתה, מכל מקום להידור מצוה תהא שלימה, וישברה). הובא בח"י סי' תעה ס"ק כח. וראה "הלכות ליל הסדר" אות ט.
540. ראה טז, ג. שמואל לו, א (לחם עוני לחם שעונין עליו דברים הרבה). קטו, ב. וכדלעיל ס"כ.
541. ברייתא קטו, סע"ב (לחם עוני לחם שעונין עליו דברים הרבה. דבר אחר לחם עוני, עני כתיב, מה עני שדרכו בפרוסה אף כאן בפרוסה). מ"א ס"ק כ (ויבצענה לשתים, דבעינן לחם עוני דדרכו של עני בפרוסה). וראה גם לקמן סי' תעה ס"ג (שדרשו חכמים ממה שכתוב לחם עני חסר וא"ו, שתהא המצה פרוסה כדרכו של עני ... פרוסה אחת משום לחם עני). * גם למדים מפסוק זה, שלא תהי' המצה עשירה, כדלעיל סי' תסב ס"א (עיסה שנילושה במי פירות ... אינו יוצא בה ידי חובתו ... מפני שהיא מצה עשירה, והתורה אמרה לחם עוני). וכן הוא לעיל סי' תמד ס"ב. סי' תנד ס"ד. סי' תסא ס"ז. סי' תעא ס"ט. ושם לא נזכר "עני כתיב". ונתבאר ב"הלכות ליל הסדר" סי' תעה ס"ג הערה 5.
542. כל זה כשיש לו ג' מצות, משא"כ אם אין לו אלא ב' מצות שלימות, לא יבצע המצה עד אחר ברכת המוציא, כדלקמן סי' תפב ס"ד (ולא יבצע פרוסה לאפיקומן ... עד לאחר ברכת המוציא, קודם ברכת על אכילת מצה, כדי שיברך המוציא על לחם משנה שלימות, ועל אכילת מצה יברך על הפרוסה, שהפרוסה היא לחם עוני ובה הוא יוצא ידי חובת מצה).
543. ס"ד (והפרוסה תהיה בין שתי השלימות. ולא יניח הפרוסה מלמעלה, לפי שבתחלה צריך לברך המוציא ואחר כך על אכילת מצה, וברכת המוציא היא על השלימה, וברכת על אכילת מצה היא על הפרוסה, שהיא לחם עני, ואם הפרוסה תהיה מלמעלה, יצטרך לעבור על המצות כשיברך המוציא בתחלה). אלא שלקמן שם מבאר הטעם שבעת ברכת המוציא ועל אכילת מצה תהי' בין השלימות, וכאן מבאר שמיד בעת פריסת המצות צריך ליתן אותו בתוך שתי מצות השלימות.
544. שו"ת ה רא"ש כלל יד סי' ו (ויגביה הקערה ויאמר הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא וכו', עד מה נשתנה). טור ושו"ע ס"ו (ויגביה הקערה שיש בה המצות ויאמר הא לחמא עניא, עד מה נשתנה). וכ"ה בפסקי ההגדה (ומגביה הקערה שיש בה ה מצות ויאמר הא לחמא כו'). אבל בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה ומגבי' הקערה (בבית הרב אין מגביהין הקערה, ורק מגלין מקצת המצות). ואולי הטעם, כיון שאנו נוהגים שהמינים מונחים על המצות דוקא (כמובא לעיל סכ"ו), וצריך זהירות יתירה שלא יפלו בעת הגבהת הקערה, לכן רק מגלים מקצת המצות. וראה לקמן (הערה 359). שלחן המלך ח"ב ע' צו הערה 4.
545. היינו אף שנתבאר לקמן סמ"ה (כשיאמר פסח (זה) שהיו אבותינו כו', לא יגביה התבשיל שבקערה שהוא זכר לפסח, שלא יהא נראה כאלו הקדישו לכך). מכל מקום כאן אין חשש זה. רשב"ם קטו, ב ד"ה ואין (ויש שנוהגין להגביה את הקערה על הכף, ומוציאין הבשר מן הקערה. ולאו מלתא היא, דהא דאמר לקמן בשר אין צריך להגביה, הני מילי בשעה שאומר הגדה פסח שהיו אבותינו כו', וכיון דלא מצי למימר פסח זה אם היה מגביהו לתבשיל שהיה בידו נראה כמקדיש בהמתו מחיים. אבל כשמגביה הקערה כדי שיכיר תינוק וישאל, היאך נראה כמקדיש קדשים לפיכך אין צריך להוציא ממנה התבשיל). תוס' שם ד"ה למה (מה שנוהגין לסלק שני תבשילין בשעת הגבהה כדי שלא יהא נראה כמקדיש קדשים בחוץ, וכן יסד ה"ר יוסף בסדרו מושך מהקערה שני תבשילין ומגביה קערה ולימא הא לחמא עניא כו', ולא יתכן, דהא דאמר בשר אינו צריך להגביה היינו בשעה שאומר פסח זה, דאז ודאי נראה כאוכל קדשים). טור (ויש מדקדקין להוציא ממנו התבשיל כשמגביהין אותה... ואין צריך, דדוקא כשאומר פסח שהיו אבותינו אוכלין, בהא קאמר שלא להגביה, שלא יהא נראה כאילו הקדיש בהמתו מחיים לכך, אבל במה שמגביה הקערה אינו נראה בזה כאילו הקדיש בהמתו). מ"א סקכ"ג (ואין צריך להסיר התבשילין (טור)).
546. מ"א ס"ק כד (דיש שאין רוצין לומר הא לחמא, משום דאין זה אותו הלחם ממש שאכלו ישראל ... לכן האומר הא כלחמא או כהא לחמא לא הפסיד). אבל בהגדה של רבינו הנוסח הוא "הא לחמא", ונתבאר בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה הא לחמא. וראה לקוטי שיחות ח"ז ע' 260.
547. ובאותה תקופה היו מביאים לפניהם את השלחנות הקטנים אחר קידוש, כדלעיל סי' רעא סי"ז (אין מביאים אותו [את השלחן] למקום הסעודה עד אחר הקידוש ... במה דברים אמורים בימיהם שהיו להם שלחנות קטנים כל אחד שלחנו לפניו ... אבל עכשיו ששלחנות שלנו גדולים ... נוהגין להביאו לכתחלה קודם קידוש). אמנם כל זה הובא (לעיל שם) רק לענין שבת. משא"כ לענין פסח, נתבאר לעיל ס"כ (אחר שאכל הירקות יביאו ... ג' מצות של מצוה, כדי לומר עליהם ההגדה), וסכ"ה (ונהגו להביא כל דברים אלו לפני בעל הבית מיד אחר קידוש), ושם נסמן (הערות 154; 205). הרי שלענין פסח אין חילוק בזה בין ימי חכמי הגמרא לבין דורות הבאים, ומביאים את הקערה אחרי קידוש, או אחר אכילת הירקות (כרפס). ולא הובא חילוק זה כאן, אלא לענין עקירת השלחן מלפני אומר ההגדה, שזה הי' רק בימי חכמי הגמרא, משא"כ בדורות האחרונים. ומכל מקום הובא חילוק זה, גם לענין פסח – לפי מנהגינו, שגם בפסח מביאים את הקערה קודם קידוש, כמבואר בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה יסדר על שולחנו (אנו נוהגין לסדר הקערה בלילה וקודם קידוש ... דוקא בימי חכמי הש"ס שהיו להם שלחנות קטנים לפני כל אחד ואחד, ולא היו מביאין השלחן עד אחר קדוש, משא"כ בדורות האחרונים), ושם (הערה 117). ומקורו בתוס' ק, ב ד"ה שאין (והא דאמר בכל כתבי (שבת דף קיט:) מצא שלחן ערוך מלאך טוב אומר כו', לא קשה, דערוך הוא במקום אחר, אך אין מביאין אותו למקום סעודה עד אחר קידוש. ועכשיו שלחנות שלנו שהם גדולים יותר מדאי, וקשה להביאם אחר קידוש, שלא להפסיק כל כך בין קידוש לסעודה, אנו רגילין לפרוס מפה ולקדש). מנהג זה שהיו להם שולחנות קטנים לפני כל אחד, נזכר גם לעיל סי' קעז ס"ו (השלחנות הקטנים שלפני כל אחד ואחד). סי' קפ ס"ד (בימי חכמי התלמוד שהיו מסלקים את השלחנות הקטנות שלפני כל אחד ואחד קודם מים אחרונים). סי' ריג ס"א (בימיהם ... כל אחד שלחן קטן לפניו).
548. רב שימי קטו, ב (אמר רב שימי בר אשי ... אין עוקרין את השלחן אלא לפני מי שאומר הגדה). רשב"ם שם ד"ה ואין (והני מילי לדידהו, דהוי להו שלחן קטן לפני מי שאומר הגדה לבדו, וכן לכל אחד). תוס' שם ד"ה למה (דוקא שלהן, שהן קטנים).
549. דבי רבי ינאי שם (למה עוקרין את השולחן. אמרי דבי ר' ינאי כדי שיכירו תינוקות וישאלו).
550. גמרא שם (אביי הוה יתיב קמיה דרבה חזא דקא מדלי תכא מקמיה, אמר להו עדיין לא קא אכלינן אתו קא מעקרי תכא מיקמן, אמר ליה רבה פטרתן מלומר מה נשתנה). טור ולבוש ס"ו (כדי שיראו התינוקות וישאלו למה מסירין הפת ועדיין לא אכלנו). וכדלעיל סי"ד (שאמירת ההגדה מצותה לאומרה דרך תשובה על שאלות ששאלוהו), ושם נתבאר (הערה 114).
551. תוס' שם ד"ה כדי שיכיר התינוק וישאל (כלומר ומתוך כך יבא לישאל בשאר דברים, אבל במה ששאל למה אנו עוקרין השלחן לא יפטר ממה נשתנה. וההיא דאביי, לא פירשה הגמרא אלא תחלת שאילתו).
552. ס"מ (כדי שישאלו התינוקות ... ועל ידי כך יתעוררו לשאול גם כן שאר השאלות מה נשתנה וכו').
553. רשב"ם שם ד"ה ואין (והני מילי לדידהו, דהוי להו שלחן קטן לפני מי שאומר הגדה לבדו, וכן לכל אחד. אבל אנו מסלקין את הקערה שבה מצה ומרור ושני תבשילין לסוף השלחן, ודי לנו בכך ... ויניחנה בקרן זוית כאילו כבר אכלו, כדי שיכיר התינוק וישאל, דדמי לעקירת שלחן). תוס' שם ד"ה למה (דוקא שלהן, שהן קטנים, אבל שלנו שהן גדולים איכא טורח גדול בעקירתו, נהגו לסלק הקערה לצד אחד, דליהוי כעקירת שלחן). טור ושו"ע ס"ו (ויצוה להסירם מעל השלחן, ולהניחם בסוף השלחן, כאלו כבר אכלו, כדי שיראו התינוקות וישאלו).
554. מ"א סקכ"ה (ועכשיו לא נהגו להסירם, משום דאין היכר לתנוקות בזה, דיודעים שאלו הדברים לא ניתנו על השלחן לצורך אכילה). הובא ב ח"י סקל"ג. והקשה באליה רבה ס"ק ל "ולא ידעתי למה, הא בוצעין ואוכלין ממצות". ועל זה מבאר כאן "שהתינוקות יודעין שעיקר האכילה לא תהיה ממצות אלו שבקערה". אבל בפסקי ההגדה (מסלקין הקערה עם המצות לצד אחר).
555. אחר הא לחמא ועקירת השלחן.
556. משנה קטז , א (מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל). רש"י ורשב"ם שם (כאן במזיגת כוס שני הבן שואל). הרי שמזיגת הכוס היא מיד לפני מה נשתנה. אחרי הא לחמא, ואחרי עקירת השלחן. רא"ש הל' פסח בקצרה קלה, ב (ויקח הקערה שבה המצות של מצוה להסירה מעל השולחן ... וגם מוזגין כוס שני) וטור ושו"ע ס"ו-ז (יצוה להסירם מעל השלחן ... מוזגין לו מיד כוס שני). וכ"ה בפסקי ההגדה (מסלקין הקערה ... ומוזגין לו כוס ב').
557. דרכי משה סי' תפו ס"ק ב (וכתב מהר"י ברין דבכוס ראשון פשיטא שצריך גם כן הדחה, אבל בשני אין צריך). שו"ת מהרש"ל סי' פח (ואחר כך ימזוג הכוסות ולא ישטפם. וזהו שאומר שנית למזוג, כלומר שנית למזיגה ולא לשטיפה). ב"ח ד"ה ומוזגין (וכתב מהרש"ל דלא ישטפנה). ח"י סקל"ד (וכתב מהרש"ל בתשובה סי' פ"ח ואין צריך שטיפה והדחה, וכן נוהגין). והיינו שאף שנתבאר לעיל סי' קפג ס"א (עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה טעון הדחה ושטיפה). וכן לענין כוס קידוש והבדלה נתבאר לעיל סי' רעא סי"ח (כוס של קידוש בין של לילה בין של יום ובין של הבדלה טעון ... שישטפנו מבחוץ וידיחנו מבפנים). מכל מקום כאן בכוס השני אין צריך הדחה ושטיפה, "שהרי שטפו והדיחו קודם הקידוש", ועדיין לא אכל כלום בינתיים, שיהי' צריך עוד שטיפה והדחה. משא"כ כוס שלישי, כיון שבינתיים הי' שלחן עורך, צריך שוב שטיפה והדחה, כדלקמן סי' תעט ס"ב (כוס זה צריך לדקדק בו ... שאם אינו נקי צריך שטיפה והדחה), ושם נסמן (הערה 10).
558. סעיף מד (עד שיגיע ללפיכך, שאז נוהגין להגביה כל אחד כוסו). ואף שכוס שני אומרים עליו את ההגדה, כדלעיל סי' תעב סכ"ה (ההגדה שאומרים על כוס שני). היינו רק לומר שבין כוס ראשון לשני צריך לומר את ההגדה, כדלעיל סי' תעב סט"ז (שבין כוס ראשון לשני ... יפסיק באמירת ההגדה). אבל עדיין הי' אפשר לחכות במילוי הכוס עד אחרי סיום אמירת ההגדה, כשיגיע ללפיכך.
559. רש"י ורשב"ם קטז, א ד"ה וכאן (מה נשתנה עכשיו שמוזגין כוס שני קודם אכילה). טור ושו"ע ס"ז (כדי שישאלו התינוקות למה שותים כוס שני קודם סעודה).
560. כדלעיל סל"ח, ושם (הערה 328).
561. ואתחנן ו, כ-כא. סיכום הלכה זו של להתמיה התינוקות – ראה לעיל סי"ד (והערה 114).
562. משנה שם (ואם אין דעת בבן, אביו מלמדו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות). טור ושו"ע שם (ואם אין חכמה בבן, אביו מלמדו).
563. ברייתא שם (תנו רבנן חכם בנו שואלו, ואם אינו חכם אשתו שואלתו, ואם לאו הוא שואל לעצמו, ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח שואלין זה לזה). רמב"ם פ"ז ה"ג (אין לו בן אשתו שואלתו. אין לו אשה שואלין זה את זה מה נשתנה הלילה הזה). טור ושו"ע ס"ז (אם אין לו בן אשתו שואלתו. ואם לאו הוא שואל את עצמו. ואפילו תלמידי חכמים שואלים זה לזה מה נשתנה וכו'). וראה לקוטי שיחות חי"ב ע' 43 (כי מכיון שהחיוב בליל הפסח הוא לספר יציאת מצרים לאחר, לכן (כשאין מי שישאל אותו) צריך הוא לשאול את עצמו, כי על ידי שהוא שואל את עצמו נעשה ״אחר״ לגבי עצמו, ועל ידי שמשיב על שאלתו ומספר לה״אחר״ שבעצמו, הוא מקיים בזה מצות ״והגדת גו׳״). סיכום הלכה זו של מצות ההגדה, לעיל סי"ד (הערה 115).
564. כמו בבן ואשה השואלין, דלקמן בסמוך. והיינו שמ"ש בברייתא "שואלין זה לזה", אין פירושו ששניהם שואלין, אלא שאחד מהם שואל לחבירו. וכן הוא במאמר חמץ לרשב"ץ ח"ג ד"ה ואחר (וכן שני תלמידים המסובין אחד שואל לחבירו).
565. מהרי"ל סדר ההגדה ע' קה (ואם שואל אין צריך לומר מה נשתנה, ויתחיל עבדים). רמ"א ס"ז (וכשהבן או האשה שואלת, אין צריך לומר מה נשתנה, אלא מתחיל עבדים). וראה לקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה הבן שואל (לאחר אמירת מה נשתנה כנ"ל על ידי הקטן שבמסובים – נהג כ"ק מו"ח אדמו"ר לחזור ולאמור – בלחש – מה נשתנה כו' (עם הקדמה הנ"ל) והעתקתה). תורת מנחם התוועדויות תשמ"ג ח"ג ע' 1226.
566. כדלקמן סי' תעה סי"א.
567. רב ספרא קטז, א (שבכל הלילות אין אנו חייבין לטבל אפילו פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים. מתקיף לה רב ספרא חיובא לדרדקי (בתמיה הא משום הכירא דתינוקות כדי שישאלו קעבדינן, רשב"ם). אלא אמר רב ספרא הכי קתני אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים). טור ולבוש ס"ז. מ"א סקכ"ז. ט"ז ס"ק ט. וכן הוא בנוסח ההגדה.
568. רשב"ם ד"ה חיובא (הא משום הכירא דתינוקות כדי שישאלו קעבדינן). ב"י ד"ה שבכל (דטיבול ראשון אינו חובה, ואין עושין אותו אלא כדי שישאלו התינוקות). מ"א שם (דאינו אלא היכר מפני התינוקות). וכדלעיל סי"ד (כדי להתמיה את התינוקות, שיראו שינוי שאוכלין ירקות בטיבול שאין דרך לאכלם קודם הסעודה בכל ימות השנה, וישאלו על שינוי זה). סיכום הלכה זו של להתמיה התינוקות – ראה לעיל סי"ד (והערה 114). וראה לעיל סט"ו, ולקמן סי' תפד ס"ב, שאחר שתיקנו כן חכמים חייבים בכך.
569. משנה קטז, א (ולפי דעתו של בן אביו מלמדו). רמב"ם פ"ז ה"ב (לפי דעתו של בן אביו מלמדו).
570. משמעות הגמרא שם . והיינו שאין הפירוש שצריך להשיב לתוכן ארבע שאלותיו; אלא מתחיל מיד באמירת עבדים היינו, וכדאמרינן בגמרא קטז, סע"א (אמר ליה פטרתן מלומר מה נשתנה, פתח ואמר עבדים היינו). ועל זה ממשיך ומבאר את הטעם שאין צריך להשיב לתוכן ארבע שאלותיו, אלא להתחיל מיד באמירת עבדים היינו, כי עיקר מצות והגדת היא אמירת עבדים היינו, אפילו אם לא שאל אותו הבן כלום. ולכן גם המענה לשאלותיו היא באמירת עבדים היינו.
571. בא יג, ח. מכילתא דרבי ישמעאל פ' בא פי"ח. ובסדר ההגדה (ושאינו יודע לשאול את פתח לו, שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא וגו'). רמב"ם פ"ז ה"ב (מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו, שנאמר והגדת לבנך), ובספר המצות מ"ע קנז (ולשון מכילתא מכלל שנאמר כי ישאלך בנך יכול אם ישאלך אתה מגיד לו ואם לאו אין אתה מגיד לו, תלמוד לומר והגדת לבנך, אף על פי שאינו שואלך). סיכום הלכה זו של מצות ההגדה, לעיל סי"ד (הערה 115).
572. כלבו סי' נ יג, א (ויש לועזים הא לחמא ומה נשתנה כדי שיבינו הנשים והטף, ויש לועזים אף עבדים, ומנהג יפה הוא אחר השאלה שילעזו אף התשובה, כי מה תועיל הבנת השאלה אם לא ידעו התשובה). דרכי משה ס"ק יז (כתב מהר"י ברונא דיש לומר הא לחמא בלשון שמבינים הקטנים והנשים, וכן עשה ר"י מלונדרי"ש, תיקן כל ההגדה בלשון לע"ז כדי שיבינו הקטנים והנשים עכ"ל. והכל בו כתב דמנהג יפה הוא). רמ"א ס"ו (ויאמרו בלשון שמבינים הנשים והקטנים, או יפרש להם הענין, וכן עשה ר"י מלונדרי"ש כל ההגדה בלשון לע"ז, כדי שיבינו הנשים והקטנים). ומכל מקום מנהגינו שאין לועזים כי אם מה נשתנה, ולא עבדים היינו. ונתבאר בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה הא לחמא. * וממה שכתב "והנשים" נראה שגם הנשים חייבות במצות הגדה, דהיינו שיוצאות בשמיעת ההגדה מהבעל, כמבואר לעיל סכ"ד (שאומר ההגדה ... בני הבית שהן יוצאין בשמיעה מבעל הבית). וראה מה שדן בזה בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה מצוה עלינו לספר (והערות 423-433).
573. רשב"ם שם ד"ה ולפי (אם מבין הרבה יפרש הכל).
574. משנה קטז, א (מתחיל בגנות ומסיים בשבח), לפירוש שמואל שם (מאי בגנות ... שמואל אמר עבדים היינו). רי"ף כה, ב (מאי גנות ... ושמואל אמר עבדים, והאידנא עבדינא כתרוייהו). רמב"ם פ"ז ה"ד (וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, כיצד ... מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים, וכל הרעה שגמלנו, ומסיים בנסים ונפלאות שנעשו לנו ובחירותנו). רא"ש פ"י ס"ל (מאי גנות ... ושמואל אמר עבדים היינו, והשתא עבדינן כתרוייהו).
575. רב שם (מאי בגנות רב אמר מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו). רי"ף כה, ב (מאי גנות אמר רב מתחלה עובדי עבודה זרה ... והאידנא עבדינא כתרוייהו). רמב"ם פ"ז ה"ד (וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, כיצד מתחיל ומספר שבתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר עבודה זרה, ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מן התועים וקרבנו ליחודו). רא"ש פ"י ס"ל (מאי גנות רב אמר מתחילה עובדי עבודה זרה ... והשתא עבדינן כתרוייהו). והטעם שאנו מקדימים עבדים, לפני מתחלה עובדי עבודה זרה, נתבאר בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה עבדים.
576. תבוא כו, ה-ח. משנה שם (ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה). רמב"ם שם (שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה).
577. משנה שם (רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור, פסח על שום ... מצה על שום ... מרור על שום... בכל דור ודור ... לפיכך אנחנו חייבים ... גאל ישראל). רמב"ם פ"ז ה"ה-ו (כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בליל חמשה עשר לא יצא ידי חובתו ואלו הן, פסח מצה ומרור, פסח על שם ... מרורים על שם ... מצה על שם שנגאלו. ודברים האלו כולן הן הנקראין הגדה. בכל דור ודור...).
578. רמב"ם שם (ודברים האלו כולן הן הנקראין הגדה). ובכותרת לנוסח ההגדה (נוסח ההגדה שנהגו בה ישראל בזמן הגלות כך היא). ובלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה סדר הגדה (ראה במשנה פסחים פ"י, מכילתא פ' בא, תלמוד בבלי וירושלמי שם וכו'. סדר הגדה בצורה קבועה נמצא כבר בסידור ר' עמרם גאון, סידור ר' סעדי' גאון, ברמב"ם, מחזור ויטרי ועוד, הביאור על דרך הסוד בפרי עץ חיים וסידור האריז"ל). והיינו שעיקר נוסח ההגדה, בפרטים שנזכרו כאן, הוא מהמשנה והגמרא. הקטעים כנגד ארבעה בנים כו' הם על פי המכילתא פרשת בא פי"ח, והירושלמי פסחים פ"י ה"ד. ושאר נוסח ההגדה בצורה קבועה, נקבע בתקופת הגאונים. והובא שם (הערות 98; 384), שמתוך תשובת רב נטרונאי גאון נראה, שבדורו נתקן הנוסח שלנו באופן סופי. ורב עמרם גאון, שהי' ממלא מקומו, העתיק את כל הנוסח לתוך סידורו.
579. כדלעיל סל"ח (הצריכו חכמים לעקור מלפני מי שאומר ההגדה את השולחן הקטן שלפניו עם המצות ... נהגו לעקור הקערה שבה המצות מלפני בעל הבית האומר ההגדה ולהניחו בסוף השלחן, כאלו כבר אכלו כדי שישאלו התינוקות).
580. משנה קיד, א (הביאו לפניו מצה). תוספ ות שם (לפי שעקרו השלחן לפני מי שאומר הגדה ועושה הסדר, קתני הביאו לפניו מצה). הגהת סמ"ק סי' קמד אות ג (וכשמתחיל עבדים היינו, מחזיר אותה לפניו) טור (ומחזיר הקערה שבה המצות כדי שתהא לפניו כשאומר ההגדה, כדאמרינן לחם עוני שעונין עליו דברים), ושו"ע ס"ז (וכשמתחיל עבדים היינו לפרעה, מחזיר הקערה שבה המצות לפניו). וכן הוא בפסקי ההגדה (ומחזירין הקערה ... ואומרים עבדים וכו').
581. ס"כ (כדי לומר עליהם ההגדה, שנאמר לחם עוני, ודרשו חכמים לחם שעונין עליו דברים הרבה, דהיינו אמירת ההגדה. ועוד נאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה וגו', בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. לפיכך צריך שיהא גם המרור לפניו בשעת אמירת ההגדה ... ותקנו שיהיה לפניו חרוסת בשעת אמירת ההגדה), ושם נסמן.
582. שו"ת מהרי"ל סי' נח (ולכך תהא המצה מגולה קצת בשעת הגדה, דאי מכוסה הוו כמאן דליתא ... אך כשלוקחין היין בלפיכך נכון לכסותו משום הטעם שלא יראה הפת בושתו). רמ"א סוף ס"ז (ויהיה הפת מגולה בשעה שאומר ההגדה עד לפיכך, שאוחז הכוס בידו. ואז יכסה הפת). וכן הוא בסידור (ומחזירין הקערה ומגלין מקצת הפת). ובאמת מנהגינו, שמגלים מקצת הפת לפני אמירת הא לחמא עניא, כמבואר בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה ומגבי' הקערה (בבית הרב אין מגביהין הקערה, ורק מגלין מקצת המצות). אלא שלפני אמירת מה נשתנה מסלקים הקערה, כדלעיל סל"ח (נהגו לעקור הקערה שבה המצות מלפני בעל הבית האומר ההגדה). ומכסים אז את המצות (ראה אוצר מנהגי חב"ד פסח ע' קנט אות צ. הגש"פ עם מנהגים והנהגות (היכל מנחם) ע' מח). ולפני אמירת עבדים היינו, מחזירין את הקערה, ושוב מגלים את מקצת המצות.
583. ראבי"ה סי' תקכה (ונהגו כל אחד ואחד להגביה כוסו בידו, משום חיבוב מצוה). טור בשם מדרש שוחר טוב (ונוהגין באשכנז כשמגיעין עד לפיכך מגביה כל אחד כוסו ואוחזו בידו עד סיום ברכת אשר גאלנו, והכי איתא במדרש שוחר טוב). ושו"ע ס"ז (וכשיגיע ללפיכך מגביה כל אחד כוסו). רמ"א שם (שאוחז הכוס בידו).
584. טור (ואוחזו בידו עד סיום ברכת אשר גאלנו). ולענין מנהגינו, נתבאר בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקא יכסה את הפת (מנהג בית הרב ... להגבי' הכוס ואוחזו עד שמסיים ונאמר לפניו הללוי' ... ומעמידו על השולחן, וחוזר ומגבי' לברכת אשר גאלנו). ונסמן שם (הערה 719).
585. שו"ת מהרי"ל סי' נח (ולכך תהא המצה מגולה קצת בשעת הגדה, דאי מכוסה הוו כמאן דליתא ... אך כשלוקחין היין בלפיכך נכון לכסותו, משום הטעם שלא יראה הפת בושתו). אגור סי' תשצח (כשנוטל הכוס בידו כשמגיע ללפיכך נכון לכסותו, מהאי טעמא שלא יראה הפת בושתו). רמ"א שם (ואז יכסה הפת). מ"א סק"ל (שלא יראה בושתו). וכ"ה לעיל סי' רצט סי"ד גבי הבדלה. וכן הוא בפסקי ההגדה (יכסה את הפת ויגביה את הכוס). ונתבאר בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה ולכסות הפת.
586. של"ה מסכת פסחים קמב, ב (וכשאומר הפיסקא והיא שעמדה לאבותינו כו' יאחז הכוס בידו עד שמסיים הפיסקא הקב"ה מצילנו מידם. זה הוא על דרך הקבלה רוק"ח. ואז יהי' הפת מכוסה. אחר כך יעמיד הכוס על השלחן ויגלה הפת). הובא במ"א ס"ק כז. ח"י סקל"ד. אבל בפסקי ההגדה (צריך להגביה הכוס ולכסות הפת. כן כתב האר"י ז"ל). ובלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה צריך להגבי' (כ"כ בסידור השל"ה ויעבץ – וכן נוהגים – אף כי במשנת חסידים, סידור האריז"ל ושו"ע רבינו סי' תע"ג סמ"ד כתבו: יקח (יאחוז) הכוס בידו). והיינו מ"ש במשנת חסידים, סדר ליל פסח פ"י מ"ב (ויאחז הכוס בידו באמרו והי"א שעמד"ה, ועד מצילנ"ו מיד"ם). ובסדור האריז"ל של הר"ש מרשקוב (כתב הרוקח שיקח כאן הכוס בידו). ובסדור קול יעקב (יאחז הכוס בידו). ובסדור זאלקווא תקמ"א (כשאומר והיא, יאחז הכוס בימינו). אבל בסדור השל"ה (צריך להגביה הכוס ולכסות הפת, כן כתב האר"י ז"ל). ובסדור יעב"ץ (מגביהין את הכוס, כן כתב האר"י, ומכסין את הפת). וכן הוא בסדור האריז"ל לבוב תקמ"ח (כשאומר והיא יאחז הכוס בימינו (וצריך להגביה). וראה שלחן המלך ח"ב ע' צח הערה 2.
587. וכן הוא בפסקי ההגדה (צריך להגביה הכוס ולכסות הפת). ובלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה צריך להגבי' (מנהג בית הרב: מכסין את הפת ורק אחר כך מגביהין את הכוס ... דכיוון דכיסוי הפת הוא כדי שלא יראה בושתו כדלקמן, נכון שלא יראה גם הגבהת הכוס). ושם פיסקה ולכסות הפת (אף שהטור בסי' רע"א פירש ענין בושת הפת, כשמקדש על היין, מפני שהפת מוקדם לברכה לגבי יין, וכאן הרי אין מקום ברכה – מכל מקום גם כאן הוי בושת לפת כשאומר חלק זה מההגדה על היין בה בשעה כשכללות ההגדה צריכה להיות נאמרת על המצה דוקא, שלכן נקראת לחם עוני, ולא על היין).
588. וכ"ה בפסקי ההגדה (יעמיד הכוס ויגלה הפת).
589. רבא קטז, ב (אמר רבא מצה צריך להגביה). רש"י שם (כשהוא אומר מצה זו שאנו אוכלין). רשב"ם שם (כשאומר מצה זו שאנו אוכלין ... וכן בתשובת הגאונים דהא דאמר צריך להגביה היינו במצה זו דאגדתא). טור ושו"ע ס"ז (וכשיגיע למצה זו צריך להגביה).
590. רשב"ם שם (כדי להראותן למסובים ותחבב מצוה בעיניהן). טור ושו"ע שם (להראותה למסובין שתחבב המצוה עליהם).
591. מהר"י ווייל סי' קצג (ולכשיגיע למצה זו יגביה המצה פרוסה משום לחם עוני). רמ"א ס"ז (ויש להגביה מצה הפרוסה שהיא כלחם עוני). וכן הוא בפסקי ההגדה (נוטל הפרוסה בידו). אבל בהלכות ומנהגי מהר"ש סי' רפז ס"ו (וכשהיה אומר מצה זו לקח השלימה). וכן הוא במהרי"ל סדר ההגדה ע' קו (וכשאמר מהר"ש ... מצה זו הגביה המצה, והיה נוהג להראות השלימה, וכן דרך מהר"י סג"ל נמי להגביה העליונה). ובלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה נוטל (ומנהג בית הרב לאחוז המצות השניה והשלישית (על ידי המפה שעליהם) ... עד על שום השני). והיינו שבנוסף למ"ש כאן "האמצעי הפרוסה ... בה הוא יוצא ידי חובתו", כך גם המצה השלישית, שבה מקיימים מצות כורך. וכן הוא לקמן במרור, ש"מנהג בית הרב ... להניח ידיו על המרור והכורך".
592. סעיף לו (שצריך לומר ההגדה על מצה הראוי לצאת בה ידי חובתו ... שהמצה שיוצא בה ידי חובתו לא תהיה שלימה אלא פרוסה).
593. רבא שם (אמר רבא ... ומרור צריך להגביה). רשב"ם שם (כשאומר ... מרור זה שאנו אוכלין, כדי להראותן למסובים). טור ושו"ע שם (וכן כשיגיע למרור זה). וכן הוא בפסקי ההגדה (נוטל המרור בידו). ובלקוטי טעמים ומנהגים שם (ומנהג בית הרב ... להניח ידיו על המרור והכורך – עד על שום השני).
594. בקונטרס השלחן "תיבת "זה" מיותר". וראה רש"י ורשב"ם שם (דהא לא מצי למימר פסח זה). וכן הוא ברמב"ם פ"ח ה"ד (ואומר פסח זה שאנו אוכלין ... ובזמן הזה אומר פסח שהיו אבותינו אוכלין בזמן שבית המקדש קיים). אבל בתוס' קטו, ב ד"ה למה (שאומר פסח זה). והנוסח שלנו הוא "פסח שהיו אבותינו כו'". וראה לעיל סי' תסט ס"א (אסור לאדם שיאמר ... אפילו על שום מין בהמה חיה ועוף בין חיים בין שחוטים לא יאמר בשר זה לפסח).
595. רבא שם (בשר אין צריך להגביה. ולא עוד אלא שנראה כאוכל קדשים בחוץ). רש"י ורשב"ם שם (אין צריך להגביה כשהן אומרים פסח שהיו אבותינו אוכלין ... דהא לא מצי למימר פסח זה. ולא עוד אלא אם היה מגביהו נראה כמי שמקדיש בהמתו מחיים לפסח). טור (כשאומר פסח שהיו אבותינו אוכלין לא יגביה התבשיל, שנראה כאילו הקדישו לכך). מ"א סקכ"ז (כשיאמר פסח לא יגביה הבשר).
596. בנוסח המשנה (קטז, ב) בדפוסים שלנו: "ונאמר לפניו הללויה". וכן הוא נוסח ההגדה בסדור של רבינו. ובלקוטי טעמים ומנהגים (כ"ה במשנה. רי"ף. רמב"ם. שבלי הלקט. אבודרהם – דעת עצמו. מהר"ל. סידור יעבץ). אמנם גירסת התוס' במשנה קטז, ב (הכי גרסינן ונאמר לפני שירה חדשה). וכן הוא במרדכי לח, ב (ונאמר לפניו שירה חדשה, הכי גרסינן). ובאבודרהם (ונאמר לפניו הללויה. והרא"ש גורס ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה). וכן הוא בשו"ת רש"ל סי' פח (ואחר האגדה קודם שיתחיל הלל יאמר ונאמר לפניו שירה חדשה הללוי', כאשר פסק המרדכי, והוא מגירסת התוס'), ובהגהותיו לטור (נראה בעיני לומר ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה, וכן משמע במרדכי, וכן הי' נוהג א"א ז"ל, וכן ראוי לעשות). בנוסח זה השני מיירי כאן. ובדפוס ראשון נוספה כאן הגהה (ובסידור נמחקו תיבות שירה חדשה).
597. אחרונים . של"ה מסכת פסחים קמג, א (ולפי זה צריך לקרות ונֶאמר ולא ונֹאמר, וכן מצאתי מנוקד בספר המרדכי של מהר"ר יצחק [ב]צלאל ז"ל בסגול תחת הנו"ן, ולא בחולם, כי אם הוא בחולם אז הוא משתמש כלשון עתיד, מה שאין כן כשהוא בסגול שאז הוא לשון עבר, רוצה לומר שכבר נאמר לפניו שירה חדשה, וזהו שירת הים). ט"ז סוף סק"ט (ובנוסח שבסידורים שלנו כתוב ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה. גם זה אינו נכון, כיון שאומר ונאמר, ממילא קאי על הגאולה העתידה. ובקצת ספרים לא כתב כלל הך שירה חדשה, וכן נכון. דבאמת קאי על הגאולה שעברה שהרי קורין הלל המצרי. ובמרדכי של זקני מהר"י בר בצלאל ז"ל היה נקוד ונאמר בסגול, וזה נכון טפי, ושייך לומר שירה חדשה, כי נאמר בסגול הוא לשון עבר). מ"א ס"ק כז (צריך לומר ונֶאמר לפניו שירה חדשה הללויה, דקאי על גאולת מצרים שעברה). ח"י ס"ק לה (וכשיאמר ונאמר לפני שירה חדשה, יאמר ונֶאמר בניקוד זה, שהוא לשון עבר ... הסכמת אחרונים). אליה רבה ס"ק לד (ודעת רש"ל ושל"ה ואחרונים לומר ונאמר בסגו"ל). והמקור לכל אלו הוא כנראה בלקט יושר (לתלמיד תרומת הדשן) ח"א או"ח ע' צא (דלמרדכי היינו צריכין לגרוס ונאמר לפניו, שהוא לשון שעבר).
598. כמובא בנוסח ברכת קריאת שמע, אמת ויציב בסופו (שירה חדשה שבחו גאולים לשמך הגדול על שפת הים).
599. רבי יוסי בברייתא קיז, א (תנו רבנן הלל זה מי אמרו, ר"א אומר משה וישראל אמרוהו בשעה שעמדו על הים). מ"א ס"ק כז (וגם יש אומרים דהלל אמרו משה וישראל, כדאיתא פרק ערבי פסחים).
600. מכילתא טו, א (כל השירות שעברו קרואות בלשון נקבה, כשם שהנקבה יולדת, כך התשועות שעברו היה אחריהם שעבוד, אבל התשועה העתידה להיות אין אחריה שעבוד, לכך קרואה בלשון זכר). הובא בתוס' שם (דהכי תניא במכילתא כל השירות לשון נקבה חוץ משירה דלעתיד דלשון זכר, כלומר שהנקבה יש לה צער לידה, אף כל הנסים יש אחריהם צער, חוץ מלעתיד שאין אחריה צער. וכן יסד הפייט בזולת אי פתרוס, שירות אלה לשון נקבה מיוסדים, כי תשועתם כיולדה וגו', תוקף שיר אחרון כזכרים לא יולדים, שירו לה' שיר חדש כו'). והוא נוסח זולת לאחרון של פסח המתחיל אי פתרוס.
601. לבוש שם (בגאולות הראשונות שנגאלו וחזרו ונצטערו בגלות אחר, והיו כנקבות שמולידות והמליטה זכר וחוזרת ומולדת).
602. תהלים צח, א.
603. תוס' שם (נודה לך שיר חדש על גאולתנו, דהכי תניא במכילתא כל השירות לשון נקבה חוץ משירה דלעתיד ... תוקף שיר אחרון כזכרים לא יולדים שירו לה' שיר חדש כו'). טור סוף הסימן (ונודה לך שיר חדש. ואין לומר שירה חדשה, שהוא אומר על גאולה של עתיד, והיא נאמרה בלשון זכר, כדאיתא במדרש). לבוש שם (ונודה לך שיר חדש. ואין לומר שירה חדשה, שזה כוונתו על גאולה של עתיד, והיא נאמרה בלשון זכר, לומר שתהיה כזכר שאין צער וגלות אחריה).
604. שערי שמחה להרי"ץ גיאת ח"ב ע' ק (ואמר מר רב צמח, ולגמור ההלל בלילי פסחים אין מברכין, ולמה, מפני שחולקין אותו באמצע). ראבי"ה סי' תקכה (ומה שאין מברכין לא בקריאתו של הלל, ולא בהתחלת לא לנו ... מפני שנחלק לשנים, ושני פעמים לא יתכן לברך על שני חצאי מצוה). רא"ש הל' פסח בקצרה קלה, ב, ובתשובה כלל יד סי' ה (ואין מברך על קריאת ההלל, לפי שאין קורא אלא מקצתו, וחותם בגאולה, ושותה כוס שני). הובאו בטור. וכן בגמר ההלל שאחר הסעודה אין מברכים אליו, כדלקמן סי' תפ ס"א (ומתחיל מלא לנו, בלא ברכה, עד סוף ההלל).
605. שערי שמחה ו ראבי"ה שם. אור זרוע ח"א רס"י מג (ועל קריאת הלל שבלילי פסח פירשו הגאונים שאין מברכין עליו בתחלתו, לפי שמפסיקין בו ואוכל סעודתו, ואינו אלא כקורא בעלמא, רב צמח גאון זצ"ל פירש לפי שמפסיקין בו בסעודה, ורב האי גאון זצ"ל פירש שאינו אלא כקורא בתורה). הובא גם לקמן לקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה הללוי' (ושם הערה 738). ומטעם זה אין מברכים גם על הד' כוסות, כמובא בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה ד' כוסות (ושם הערה 217). ומטעם זה אין מברכים אף על ההגדה, כמובא בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה מצוה עלינו (ושם הערה 434). וצריך לחלק בין זה לבין האמור לעיל סי' תלב ס"א (קודם שיתחיל לבדוק צריך לברך ... על ביעור חמץ ... שלאחר הבדיקה מיד הוא מבטל ומפקיר כל החמץ שנשאר ... והמותר מבערו מן העולם, וביעור זה שביום י"ד וביטול זה שבליל י"ד ... נפטרין בברכה שבירך על הבדיקה שהיא תחילת הביעור). ושם קונטרס אחרון ס"ק א (האיך יברך ברכה אחת ב' פעמים במצוה אחת).
606. בשו"ע שם ס"ז (מצות קריאת הלל מעומד).
607. כדלעיל סי' תעב ס"ז (דרך חירות ... לפיכך צריך לעשות כל מעשה לילה זה דרך חירות), ושם נסמן.
608. שבלי לקט סי' קעג (והורה מורי הר"ר מאיר נר"ו דמצות הלל קריאתו מעומד, והטעם כתב אחי ר' בנימין נר"ו על שם הכתוב הללו עבדי ה' שעומדים בבית ה' כלומר הללו את השם בעמידה ... ומה שקורין אותו בלילי פסחים בישיבה ... ומורי הר"ר מאיר נר"ו הורה, לפי שדרך לילי פסחים דרך הסיבה וחירות אין מטריחין אותו לעמוד). הובא ב ב"י סי' תכב בסופו. ט"ז שם סק"ד. פר"ח שם ס"ז.
609. של"ה מסכת פסחים קמב, ב סוד"ה מסירין (על כן, אע"פ שיושב, יושב באימה וביראה, ולא מוטה, ויאמר הלל בכוונה וביראה). ח"י סקל"ה (ובשל"ה כתב דאין לומר ההגדה בהיסבה רק באימה ויראה).
610. ס"א (ומכל מקום פרקדן ... אפילו אם הוא בענין שאין איסור בשכיבה זו ... כגון שמוטה על צדו מעט, אסור לקרות קריאת שמע, עד שיתהפך על צדו לגמרי, מפני שמקבל מלכות שמים דרך שררה וגאוה).
611. ברייתא פסחים ע, א (חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחילה, כדי שיהא פסח נאכל על השבע). תוס' קטז, ב סוד"ה ונאמר (וגרסינן שם מן הזבחים ומן הפסחים שחגיגת ארבעה עשר נאכלת קודם לפסח, לפי שהפסח נאכל על השובע). מרדכי לח, ב (ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים, ה"ג זבחים קודם פסחים, משום דחגיגה היתה באה קודם הפסח, כדמפרש טעמא בפסח שני (ע, א) כדי שיהא נאכל על השובע) טור סוף הסי' (וצריך לומר ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים, שצריך להקדים זבח דהיינו חגיגה קודם הפסח, שהוא נאכל על השובע). ט"ז סק"ט (כתב המרדכי דצריך לומר ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים, דהא אוכלין תחילה מן החגיגה והיינו הזבח, אבל הפסח נאכל על השובע). וכדלקמן סי' תעז ס"א (בזמן שבית המקדש היה קיים היו אוכלין הפסח בסוף כל הסעודה, כדי שיהיה נאכל על השובע, דהיינו שהפסח יהא גמר כל השביעה).
612. מהר"י ווייל סי' קצג (כשיבא פסח במוצאי שבת אז יאמר מן הפסחים ומן הזבחים, דאין חגיגה קריבה בשבת). הובא בב"ח סוף הסי'. מ"א סק"ל. ט"ז שם. וכן הוא בפסקי ההגדה (במוצאי שבת מן הפסחים ומן הזבחים).
613. משנה סט, ב (אימתי מביא חגיגה עמו, בזמן שהוא בא בחול ... ובזמן שהוא בא בשבת ... אין מביאין עמו חגיגה ) .
614. סעיף כג (אם חל פסח במוצאי שבת ... שלא היתה חגיגה נאכלת בלילה זה, לפי שאי אפשר לשחטה ולהקריבה בשבת, וגם אי אפשר להקריבה בערב שבת שהרי אינה נאכלת אלא לשני ימים ולילה אחד שבין השני ימים).
615. היינו שמה שאומרים בקביעות זו "הזבחים", אין הכוונה לחגיגת י"ד, כי אם לקרבן חגיגת הרגל, שבחגיגה ו, ב (שלש מצות נצטוו ישראל בעלותם לרגל ראייה וחגיגה ושמחה), ונתבארו דיניו ברמב"ם הלכות חגיגה פ"א ה"א (שלש מצות עשה נצטוו ישראל בכל רגל משלש רגלים ואלו הן הראייה ... והחגיגה ... והשמחה ... החגיגה האמורה בתורה היא שיקריב שלמים ביום טוב הראשון של חג בבואו להראות). וכדאמרינן בביצה יט, א (לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על ... שלמים שהן של יום טוב (כגון חגיגה ושלמי שמחה, רש"י) שקריבין ביום טוב).
616. בנוסח ברכת אשר גאלנו.
617. ראה רמב"ם הל' קדוש החדש פ"ה ה"א (ועיבור השנה ... אין עושין אותו אלא סנהדרין שבארץ ישראל).
618. כנסת יחזקאל סוף חאו"[ח] (פסח תפ"ז היה במוצאי שבת, ודרשתי ברבים ... אנו מתפללין שנזכה לאכול פסחים שיבנה המקדש, ואז יבנה המקדש, ופן לא יהי' במוצאי שבת, כי יקדשו על פי הראיה). וכן מסיק בכנסת הגדולה הגה"ט (ומנהג אבותינו ואנחנו אחריהם שלא לשנות). וכן כתב בשיירי כנסת הגדולה הגה"ט אות ו (וכבר כתבתי במקום אחר שאין משנין). ובפסח מעובין סי' רסח (ויש אומרים דבין חל י"ד בשבת בין חל בחול לעולם יש לומר מן הזבחים ומן הפסחים ... וכן הוא מנהגינו). הובא בח"י ס"ק מ.
619. מהרי"ל סדר ההגדה ע' קו (אמר מהר"י סג"ל כשאומר בהגדה דם ואש ותמרות עשן, יטיף באצבעו מכוסו לחוץ באומרו כל תיבה פעם אחת. וכן כשאמר דצ"ך עד"ש באח"ב, בין בפרט בין בכלל, ס"ה י"ו פעמים, נגד י"ו פנים, רוקח). רמ"א ס"ז (ונוהגין לזרוק מעט מן הכוס באצבעו כשמגיע לדם ואש ותמרות עשן, וכן כשמזכיר המכות דצ"ך עד"ש באח"ב, בכלל ובפרט, הכל ט"ז פעמים). וראה לקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה המשמח ופיסקה דצ"ך.
620. דרכי משה ס"ק יח (ונראה שרומזים כאן שחרבו של הקדוש ברוך הוא נקרא יוה"ך, והוא מלאך הממונה על הנקמה כידוע למקובלים). מ"א סקכ"ט (כנגד חרבו של הקדוש ברוך הוא שנקרא יוה"ך). מחצית השקל שם (דהיינו י"ו הך והכה). וכמובא במדרש שוחר טוב לא, ו (חרבו של הקב"ה יש לה שש עשרה פיות). ובמעבר יבק מאמר ג פ"ט (והוא סוד י"ו פיות שיש לחרבו של הקב"ה, ובהם הוא מכה, וזהו יוה"ך י"ו ה"ך).
621. הגהות מנהגים אות צח (כשמונה י' מכות, אז יכניס אצבעו לכוס ויזרוק חוץ, על כל מכה ומכה (ראבי"ה)). הלכות ומנהגי מהר"ש סי' שצח אות ז (כשאמר דם צפרדע כנים, היה משים אצבעו בכוס שלפניו בכל פעם, ואמר לי שכן כתב אבי העזרי, וכשיטיף עם אצבעו בכל פעם מעט לחוץ ... זורק לחוץ באצבע). מהרי"ל סדר ההגדה ע' קו (אמר מהר"י סג"ל כשאומר בהגדה דם ואש ותמרות עשן, יטיף באצבעו מכוסו לחוץ, באומרו כל תיבה פעם אחת). דרכי משה שם (ונוהגים לזרוק מן הכוס באצבע, לרמוז על מה שנאמר אצבע אלהים היא). הובא במ"א סקכ"ח.
622. כתובות ה, ב (זו אצבע, זה גודל). וראה לעיל סי' לב סעיף סג (שלענין שיעורים הכוונה לגודל).
623. וארא ח, טו. דרכי משה שם.
624. מ"א שם (ובילקוט פרשת וארא מביא פרקי רבי אליעזר שבקמיצה הכה הקדוש ברוך הוא למצרים, ועל זה נאמר אצבע אלהים היא. ואם כן יש לזרוק בקמיצה).
625. פרקי דרבי אליעזר פמ"ח (אצבע שניה לקטנה, בה הכה את המצרים, שנאמר אצבע אלהים היא).
626. האר"י . פרי עץ חיים שער חג המצות פ"ו, הגהת צמח (שמעתי מחכם אחד בשם הרח"ו ז"ל, שבהגיע לכל אחד מי' מכות הי' שופך מעט מן הכוס עצמו, ולא כיש נוהגין לטבול אצבעו בכוס). משנת חסידים סדר ליל פסח פי"א מ"א (ולא על ידי האצבע, אלא מהכוס עצמו, שהוא סוד המלכות). סידור האריז"ל של הר"ש מרשקוב (מנהג הרב ז"ל לשפוך עם הכוס בעצמו). ובסדור קול יעקב (אין להזות באצבעו מן הכוס כמו שנהגו העולם, רק ישפוך בכל פעם מעט מן הכוס). ובסדור האריז"ל זאלקווא תקמ"א; לבוב תקמ"ח (אין ליטול באצבע לשפוך, כי אם בכוס עצמו). שבח פסח, מגיד אות ד (אך יש נוהגים לעשותם בכוס עצמו, ולא באצבע, וכן כתוב משם האר"י על פי הסוד). וכן הוא בפסקי ההגדה (ואין ליטול באצבע לשפוך, כי אם בכוס עצמו).
627. כדלעיל סכ"ד (בני הבית שהן יוצאין בשמיעה מבעל הבית (שכן נכון לעשות משום ברוב עם הדרת מלך ...)).
628. ב"י סוף הסי' (דלא פטרו מכל המצות אלא רבי יהודה בפרק החובל (ב"ק פז, ב), ולית הלכתא כוותיה). פר"ח סוף הסי' (סומא חייב בכל מצות האמורות בתורה, וכרבנן דפליגי ארבי יהודה, דסתם לן תנא בהחובל כותייהו). וכן נפסק לעיל סי' נג סי"ח (סומא ... חייב בכל המצות, ויכול להוציא את הרבים ידי חובתן). לקמן סי' תקפח ס"ח (שהעיקר אצלינו דסומא חייב בכל המצות האמורות בתורה). ח"י ס"ק לט (וכן מסקנת הש"ס דפסחים דף קט"ז דחייב בקריאת ההגדה, ומוציא רבים ידי חובתן). והיינו דאיתמר קטז, ב מר רב אחא בר יעקב סומא פטור מלומר הגדה, כתיב הכא בעבור זה וכתיב התם בננו זה, מה להלן פרט לסומא אף כאן פרט לסומין). ומסקינן התם (הכי השתא בשלמא התם, מדהוה ליה למיכתב בננו הוא, וכתיב בננו זה, שמע מינה פרט לסומין הוא דאתא, אבל הכא, אי לאו בעבור זה מאי לכתוב, אלא בעבור מצה ומרור הוא דאתא), הרי דלא קיי"ל בזה כרב אחא בר יעקב, אלא גם הסומא חייב בקריאת ההגדה.
629. פר"ח שם (והשתא אף סומא מעיקרא מוציא אחרים ידי חובה, לפי שהוא חייב בכל מצוות האמורות בתורה, וכן עיקר).
630. מנהגי מוהר"א קלויזנר סי' צט אות א (ומעשה באדם אחד שתפסו בתפיסה ... ולא ידע בגירסת האגדה, והיה לו חומש, ואמר כל הפרשיות שיש בהן יציאת מצרים). הובא בהגהת מה רש"ל לטור. ב"ח סי' תס ד"ה והרב מהרש"ל. ח"י סקל"ט.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. מוצגים 40 מתוך 115 עמודים.