מהדורא בתרא לסימן שא

מהדורא בתרא לסימן שא

[א] מחט

שראשה אחד עב מקרי תכשיט

מה ¹⁸⁷¹ שכתבו ספר התרומה ¹⁸⁷² וסמ"ג ¹⁸⁷³ וסיעתם דמחט שראשה אחד עב מקרי תכשיט, לכאורה הוא נגד מסקנת הגמרא ¹⁸⁷⁴ דטס של זהב יש בראשה

כו'. ואמאי השמיטו אוקימתא זו. וגם אמאי השמיטו ההיא דאוגרת בה שערה ¹⁸⁷⁵ , ללמוד ממנה למחט שמעמדת

קישוריה, כמו שכתב הרא"ש ¹⁸⁷⁶ .

אך

באמת לא קשה מידי, דאדרבה הא ודאי על כרחך הא דאוגרת בה שערה אין בה טס וכהאי גוונא,

ואפילו הכי היא שנויה בכלל תכשיטים דמשנתנו ¹⁸⁷⁷ לרב יוסף ¹⁸⁷⁸ . וגם אביי ¹⁸⁷⁹ לא פריך עליה אלא דתהוי

כמו בירית ¹⁸⁸⁰ , דלא מיקרי תכשיט בכל ענין אף אם היא של כסף או זהב, דומיא דאצעדה

שבזרוע שהיו רגילין גם בשל זהב כדכתיב בקרא ¹⁸⁸¹ , אלא משום שהיא עשויה

לבתי שוקיים הוה ליה כטבעות הכלים ¹⁸⁸² , ואם כן הוא הדין לאוגרת בה שערה שעושים לשבכה כמו שכתבו התוס' ¹⁸⁸³ (א), אבל בלאו הכי הוה מודה לרב יוסף, והיינו טעמא משום דראשה

אחד עב ועגול כתכשיט. והיינו בכל מחטין דעלמא שראשן אחד עגול, ואפילו הן של ברזל, וכמשמעות

הגמרא ופירוש רש"י דף נ"ב ¹⁸⁸⁴ . וגם ספר התרומה וסיעתו

קרו לה אישפיגל"א¹⁸⁸⁵,

דלא כמג"א ¹⁸⁸⁶ . מדתניא סתמא דלענין

טומאה דא ודא אחת היא¹⁸⁸⁷,

אלמא דלא משכחת לה כלל מחט שאינה נקובה שאינה מקבלת טומאה, אלא בגלמי¹⁸⁸⁸.

וכמו שכתבו התוספות ¹⁸⁸⁹ במסקנא. ורוצים לומר

שם, דלמסקנא מחט שאוגרת שערה אינה במציאות כלל, כמו שכתב מהרש"א שם¹⁸⁹⁰.

ומשום הכי נמי לא כתב ספר התרומה וסיעתו דין זה כלל, מאחר שנדחה ממציאות למסקנא.

[ב] מחט

שבשבכה ובירית אינם נחשבים תכשיט

וגם ¹⁸⁹¹ אין ללמוד ממנו למחט שבצעיף ¹⁸⁹² , לפי דעת ספר התרומה

וסמ"ג וסיעתם דסבירא להו לאסור משום תכשיט¹⁸⁹³

לדינא דגמרא ¹⁸⁹⁴ (ומה שכתב במג"א ¹⁸⁹⁵ להיתר, היינו לדידן שנהגו

היתר בתכשיטין¹⁸⁹⁶

כמו שכתב הב"ח ¹⁸⁹⁷ , ומבואר הוא בהדיא בספר

התרומה ¹⁸⁹⁸ ). והיינו טעמא¹⁸⁹⁹,

משום דסבירא להו דדוקא בעשויה לבתי שוקים¹⁹⁰⁰

לא מקרי תכשיט, (ב) וכן לשבכה¹⁹⁰¹,

משום שהבתי שוקים עצמן, וכן השבכה, עשויין רק לצניעות ולא לנוי כלל, כי הן במקום צנוע,

ואין דרכן להיות בגלוי אלא לכסות עליהן למעלה בבגדיה¹⁹⁰²,

והצעיף על השבכה¹⁹⁰³,

ומשום הכי נמי גם הבירית שהיא טבעת הכלי ומשמשת לבתי שוקים לא חשיבה תכשיט, וכן מחט

לשבכה לאביי, משום דבטילי לגבייהו, משא"כ כבלים ¹⁹⁰⁴ שאין משמשין לבתי שוקים (אבל הצעיף ומפתחי

חלוק ¹⁹⁰⁵ שהן בגלוי עשויין גם

לנוי).

ומיהו¹⁹⁰⁶

כל כהאי גוונא הוי ליה לספר התרומה גבי בירית ¹⁹⁰⁷ לפרש. אלא משמעות לשונו שם דמשום הכי לחוד לא חשיבא תכשיט ונוי¹⁹⁰⁸,

אף שהיא של זהב וכסף, משום שהיא טבעת הכלים, דהיינו לבתי שוקים שלא יפלו דוקא, כמ"ש

שם בספר התרומה ובסימנים ¹⁹⁰⁹ , וכן הוא בסמ"ג ¹⁹¹⁰ פן ישתלשלו כו', דלא כגירסא שלנו בסמ"ק ¹⁹¹¹ וטור ¹⁹¹² , וכן בשבכה שלא יפלו שערותיה לחוץ¹⁹¹³,

שנמצא עיקר פעולת ותועלת השבכה לאגור השערות בל יראו השערות הוא על ידי המחט, משום

הכי נמי הוה ליה כטבעת הכלים¹⁹¹⁴.

משא"כ במחט שסוגר בה מפתחי החלוק בצוארו שלא יפול החלוק כלל בלי המחט, ואף אם

יתגלה קצת מצוארו, מכל מקום אין זה כדאי למקרי טבעת הכלים, אלא היא משמשי אדם¹⁹¹⁵

ומקבלת טומאה ודאי, כדתניא סתמא ¹⁹¹⁶ דלענין טומאה דא ודא

אחת היא¹⁹¹⁷.

וכן

צעיפי הנשים¹⁹¹⁸

(ג) (ותדע, מדאסר ¹⁹¹⁹ לאשה בצעיפה מדינא דגמרא

משום תכשיט, מכלל דלא דמי לטבעת הכלים) היו צנופים היטב סביב הראש, וקצה אחד כורכת

סביב הצואר ותוחבת הקצה ממש תחת הכרך, ואין הצעיף נופל מהראש בלי שום מחט, אלא שהוא

רפוי על הראש¹⁹²⁰.

אי נמי שכורכת מטפחת על הצעיף סביב הראש כנהוג במדינות אלו¹⁹²¹

(ותדע¹⁹²²,

דאם אי אפשר כלל להיות הצעיף על הראש בלי מחטים, אם כן לדינא דגמרא אי אפשר לה להתכסות

בצעיף כלל בשבת¹⁹²³,

ואם כן הוי ליה לספר התרומה וסיעתו לאשמועינן חידוש דין זה בפירוש, דמדינא דגמרא אסור

לילך בצעיף לרשות הרבים, והאידנא שרי ¹⁹²⁴ ).

[ג] המחט

שבצעיף וחלוק לא נהגו בו בימיהם

והא

דלא מוקמינן ¹⁹²⁵ מתניתין במחט שבצעיף

וחלוק, יש לומר שבימיהם לא נהגו הנשים בצעיף שלנו על השבכה, כדמשמע בברייתא רפ"ו ¹⁹²⁶ , וכן משמע בכלים פרק

כ"ד ¹⁹²⁷ , אלא רדיד, דהיינו כעין

סודר, כשיוצאת לרשות הרבים, כמ"ש רמב"ם פרק כ"ד מהל' אישות ¹⁹²⁸ , ור"ש פרק כ"ד

דכלים משנה י"ו¹⁹²⁹

בשם הערוך ¹⁹³⁰ . ומפתחי חלוקה גם כן לא היו מחוברים במחט,

אלא בקשירה, כדתנן פרק אלו קשרים ¹⁹³¹ . משום הכי פריך ¹⁹³² למאי חזיא לאשה עכ"פ.

וגם באיש יש לומר שלא היו משתמשים בימיהם באינה נקובה לצורך לבישה כלל. וטומאתה¹⁹³³

היא משום כלי מעשה, שהיו משתמשים בה לצורך רקימה וכהאי גוונא, עיין רמב"ם פירוש

המשנה פרק י"ג דכלים ¹⁹³⁴ , ובחבורו פרק י"א

הל' ט"ו שם ¹⁹³⁵ . וכן משמע מלשון דא ודא

אחת היא, דטומאתן שוה ממש ¹⁹³⁶ משום כלי מעשה. וספר

התרומה וסיעתו למדו דין מחט שאינה נקובה¹⁹³⁷,

מאוגרת בה שערה לרב יוסף ¹⁹³⁸ , ואביי מודה ליה בצעיף

ומפתחי חלוק.

[ד] שיטת

בעל התרומה שהמחט אינו נחשב מלבוש

והשתא¹⁹³⁹

אתי שפיר¹⁹⁴⁰

מ"ש בספר התרומה פרק י"ז ¹⁹⁴¹ דאיסור מחט נקובה הוא

משום דלאו תכשיט היא, כאינה נקובה, ומשוי הוא¹⁹⁴².

ומאי שנא מרצועות ומשיחות של בתי שוקים דשרי ¹⁹⁴³ כמו בירית. ואין לומר

משום דמיוחדות ואורחא לכך, משא"כ במחט דלאו אורחא, כמו שכתב ב"י סי' ש"ג ¹⁹⁴⁴ . דזה אינו במשמע לשון ספר התרומה כלל, אלא דבעי תכשיט דוקא¹⁹⁴⁵,

עיין שם גבי נושק"א ובסימנים ¹⁹⁴⁶ . ולפי מ"ש אתי שפיר, דהוה ליה¹⁹⁴⁷

כטבעת הכלים דמשמשים לצורך לבישה שלא יפלו הבתי שוקים לגמרי, משא"כ במחט¹⁹⁴⁸.

ואין

חילוק כלל בין אשה לאיש, כמ"ש בסמ"ג דף י"ח ע"ד ול[כ]רוך רצועה

ולמתוח ¹⁹⁴⁹ כו'. והא דנקטו אשה ¹⁹⁵⁰ , היינו משום שבאיש קבועים

ותלויים משיחות באבנט דמכנסים להגביה הבתי שוקים, עיין ספר התרומה ¹⁹⁵¹ .

גם

אין לומר (ד) דמשיחה היא דרך מלבוש, כמו שכתב ספר התרומה ריש פ"ו ¹⁹⁵² גבי חוטי צמר, מה שאין

כן במחט¹⁹⁵³.

דהא (ה) כבלים נמי מיקרי דרך מלבוש בספר התרומה ¹⁹⁵⁴ .

והשתא¹⁹⁵⁵

אתי שפיר נמי דפורפת על המטבע ¹⁹⁵⁶ , אף שאינו מיוחד לכך ועומד להסירו משם¹⁹⁵⁷,

וכמו מחט נקובה. אלא דאפילו הכי שרי אם פרפה מבעוד יום ¹⁹⁵⁸ , משום דמשמש להך לבישה

כטבעת הכלים, שבלעדו (ו) היה המלבוש נופל לגמרי¹⁹⁵⁹.

והא

דנקט ספר התרומה ¹⁹⁶⁰ לשון איסורא לחוד גבי מחט נקובה, ולא חיובא

כדתנן במתניתין ¹⁹⁶¹ , וגם בפ"ו ¹⁹⁶² לא הזכירו ספר התרומה

בכלל חיובי חטאת, שצריך ליזהר בהם גם האידנא עיין שם. יש לומר דסבירא ליה כירושלמי ¹⁹⁶³ דמוקים למתניתין באשה

גדלת דוקא, לרבנן דפליגי אדרבי מאיר באומן דרך אומנתו, אבל בשאר נשים ואנשים הוצאה

שלא כדרכה היא. ולפי זה מיירי מתניתין בתחובה בבגדה באיזה מקום שיהיה¹⁹⁶⁴,

וכמו שנתבאר לעיל דבימיהם לא היו הנשים מתכסים בצעיפים על ידי מחטים ולא במפתחי החלוק.

ואיסור¹⁹⁶⁵

זה בצעיף ומפתח החלוק נלמד מאוגרת בה שערה לרב יוסף, דדוקא באינה נקובה פטורה אבל בנקובה

חייבת (והיינו לר' מאיר בכל הנשים, ולרבנן בגדלת כדאיתא בירושלמי ¹⁹⁶⁶ , משום שדרך הוצאה היא להן ותחוב בבגדיהן,

ואם כן הוא הדין אם תחובה בשבכה לאגור השער לא גרע, ומקרי דרך הוצאה). והיינו טעמא

דחייבת בנקובה, משום דלאו תכשיט הוא כמו אינה נקובה, לרב יוסף דסבירא ליה שהיא תכשיט

אף שאוגרת בה שערה¹⁹⁶⁷

(ומה שנתבאר לעיל דאוגרת דמי לפורפת על האבן ולבירית¹⁹⁶⁸,

היינו לאביי).

והנה ¹⁹⁶⁹ לפי זה נסתר גם כן הטעם שכתב בב"י

סי' ש"ג ¹⁹⁷⁰ גבי מחט נקובה משום דלאו אורחא כו', דאם כן הוה ליה שלא כדרכה.

ואין לומר דלפעמים יוצאה כן כדאיתא בגמרא ¹⁹⁷¹ גבי טבעות פעמים כו',

דהתם דוקא דרך הוצאת משוי היא כמשמעות רמב"ם ¹⁹⁷² . ולהב"י צריך לומר

דהכא נמי הכי הוא לפעמים נושאתה תחובה בבגדה ¹⁹⁷³ , כאומן דרך אומנתו, לר'

מאיר, וכמו שכתבו התוס' דף י"א ¹⁹⁷⁴ דר' מאיר מודה לרבי יהודה

גבי אשה, וכמו שכתב הרע"ב ¹⁹⁷⁵ .

[ה] שיטת

הפוסקים שהמחט נחשב מלבוש

והנה¹⁹⁷⁶

לפי זה במחט שניטל חורה לא מהני יחוד, דמכל מקום לאו תכשיט היא ¹⁹⁷⁷ . וכן משמע גם כן בסימני

ספר התרומה פ' י"ז ¹⁹⁷⁸ (ז). ומה שכתב המרדכי ¹⁹⁷⁹ בשם ר"י, אינו ר"י

הזקן רבו של ספר התרומה ¹⁹⁸⁰ , אלא ר"י הבחור¹⁹⁸¹

או ר"י אחר.

והנה

המרדכי לפי שיטתו שהביא תשובת ר"י זו להלכה בפ"ד¹⁹⁸²,

משום הכי לא העתיק כלל דעת ספר התרומה וסמ"ג בפרק ו' ובפרק י"ז לאסור מחט

נקובה לנשים¹⁹⁸³,

אלא שהעתיק כל דבריהם בדין התכשיטין, וכהאי גוונא בפרק ז' ¹⁹⁸⁴ . משום דסבירא ליה לתשובה

זו ¹⁹⁸⁵ , דמתניתין איירי בתחובה

בבגדה, ובגדלת, או מפני שהיא כאומן דרך אומנתו לר' מאיר, וגם רב יוסף סבירא ליה הכי,

ולא קאי סיפא ארישא ¹⁹⁸⁶ , כמו דלא קאי הכי למסקנא

דרבא ¹⁹⁸⁷ . ולפי זה פסקי השלחן

ערוך ¹⁹⁸⁸ סותרים זה את זה (ח).

אך

אפשר דמ"ש בגליון המרדכי פרק י"ז¹⁹⁸⁹

העתקת לשון ספר התרומה בסימנים לאסור מחט נקובה, הוא נשמט מגוף המרדכי¹⁹⁹⁰.

וסבירא ליה¹⁹⁹¹

דגם לתשובת ר"י שבפ"ד יש מקום לאסור נקובה אפילו לצורך לבישה, כמו אוגרת

לרב יוסף, ואפשר אפילו לאביי ¹⁹⁹² . והיינו טעמא ¹⁹⁹³ , משום דלאו אורחה לייחודי

לכך ועומדת למלאכתה¹⁹⁹⁴,

משא"כ כשניטל חורה או עוקצה, דמיא למשיחה דבתי שוקים ולבירית ולכבלים¹⁹⁹⁵.

ולפי זה אין צריך לחלק בין שלא יפול לגמרי כו' ¹⁹⁹⁶ . ופורפת על המטבע ¹⁹⁹⁷ היינו טעמא, דכיון שהמטבע אינו נראה כלל וכלל, וכולו פרוף ומכוסה

בבגד, מיקרי דרך מלבוש ותכשיט, ולא דמי למחט כלל (ט).

[ו] מחט

נקובה ואינה נקובה באיש

ושיטה

זו ¹⁹⁹⁸ מוכרחת לפי דעת רמב"ן ורשב"א ¹⁹⁹⁹ בשם הגאונים, דאיש חייב

במחט נקובה כאשה, ודרך אומנתו פטור ²⁰⁰⁰ , ועל כרחך צריך לומר

דצורך לבישה גרע טפי ²⁰⁰¹ , דאורחא הכי לפעמים (י),

ומקרי דרך הוצאת משוי, משום שאין אדם רשאי להוציא כל מה שצריך לו אלא מה שהוא דרך מלבוש,

ומחט נקובה לא מקרי דרך מלבוש ותכשיט, משום דלאו אורחא לייחודי להכי כבירית²⁰⁰²

וכבלים²⁰⁰³.

ומשום הכי תנן סתמא ²⁰⁰⁴ חייבת, אף אם הוא בענין

שיפול הבגד לגמרי בלי המחט ²⁰⁰⁵ , וכן באיש ²⁰⁰⁶ . ולא דמי לפורפת ²⁰⁰⁷ , דהמטבע מכוסה ואין נראה

רק בגד דהוא דרך תכשיט ²⁰⁰⁸ , כדפירש רש"י ריש

פרק ו'²⁰⁰⁹.

והמשיחה ²⁰¹⁰ אורחא לייחודי להכי,

ומשום הכי גם אם משיחה זו לא יחדה לכך, מכל מקום לאו משוי הוא, כיון שדרכה לייחדה.

מה שאין כן מחט²⁰¹¹,

מאחר שאין דרכה לייחדה לכך, מיקרי משוי (יא), כי לא מקרי דרך מלבוש אלא מה שדרכו כך

תמיד כמו כל המלבושים. ואפילו הכי אין צריך ליזהר שלא לכרוך בתי שוקיים במטפחת ²⁰¹² , מאחר שהוא מלבוש גמור,

ולא דמי כלל למחט ובירית ומטבע. והיינו טעמא דרמב"ם ²⁰¹³ גבי משיחה שעל גבי המכה,

לפי שבמקום זה אין דרכה של משיחה זו להיות משמשת צורך לבישה, רק מחמת מקרה שאירע כאן

מכה במקום זה, ולא דמי לאגד שתורת בגד עליו. אבל אין לומר דרמב"ן ורשב"א

סבירא להו כרש"י ²⁰¹⁴ ורמב"ם ²⁰¹⁵ דבירית הוא תכשיט, דהא הרשב"א דף ס ²⁰¹⁶ כתב בהדיא כפירוש התוס' ²⁰¹⁷ .

אבל²⁰¹⁸

בשיטת רי"ף ²⁰¹⁹ ורמב"ם ²⁰²⁰ יש לומר, דהיינו טעמא

דאיש חייב באינה נקובה²⁰²¹,

משום שהיא תכשיט דאשה²⁰²²,

ודמיא לטבעת שאין עליה חותם דפעמים שהאשה נותנת לבעלה כו' ²⁰²³ , וכן משמע ברמב"ם ²⁰²⁴ . ובחיובא דנקובה ²⁰²⁵ יש לומר דלא רצו לשנות

לשון המשנה ²⁰²⁶ להוסיף ביאור, אלא מיירי

בתחובה בבגדה שלא לצורך לבישה, ומשום שהנשים דרכן בכך, כמ"ש בירושלמי ²⁰²⁷ אליבא דרבי מאיר, דקיי"ל

כוותיה לרמב"ם ²⁰²⁸ , אבל בצורך לבישה לא

מיירי כן לא באשה ולא באיש (יב). אלא שזהו דוחק גדול, והוה ליה לפרש בין באיש בין באשה

שתחובה בבגדו, כמו שכתב שם גבי אומן (הלכה כ"א²⁰²⁹).

אבל לא יצא סתם, משמע אפילו לצורך לבישה. ועל כרחך סבירא להו נמי כשטה זו ²⁰³⁰ . דלא דמי לפורפת ²⁰³¹ שהמטבע מכוסה ²⁰³² . ובירית היא תכשיט לרמב"ם ²⁰³³ ככבלים²⁰³⁴,

ואפשר דמיירי בשל כסף, וחוטי צמר ופשתן שבראשי הבנות דרכן לייחדן לכך ²⁰³⁵ .

ולפי

זה אין היתר לנחבשים לצאת בכבלים ²⁰³⁶ , דלא דמי לאגד, אלא למשיחה

שעל גבי המכה דאסור ²⁰³⁷ , משום דלאו אורחה אלא

במקרה המכה, והכי נמי מקרה הוא. ולא דמי לכבלים דבתולות ²⁰³⁸ , שהוא דבר קבוע כמה שנים

עד הנישואין בכל בתולה שחוששת לזה, ולאו מקרה הוא כלל וכלל.

[ז] תפירה

בתחיבת סיכה בבגד לחיבור

מה

שנתבאר לעיל ²⁰³⁹ הא דבגמרא לא מוקמינן

מתניתין דאינה נקובה בצעיפים וכהאי גוונא, יש לתרץ בפשיטות לפי דעת ריב"א במרדכי

פ"ד ²⁰⁴⁰ , דתפירה שאינה של קיימא

חייב, אם כן במחט כשעושה ב' ראשיה לצד אחד מיקרי ב' תפירות, ואפשר דלא בעיא קשירה משום

שמתקיים כך ²⁰⁴¹ . ועיין ערוך דנקיט בסיכי

(במנחות מ"[א] ²⁰⁴² ) תפירה גמורה היא. ואוגרת

בה שערה לפירוש רש"י ²⁰⁴³ , שתוחבת בשבכה ²⁰⁴⁴ , וגם להתוספות ²⁰⁴⁵ יש לומר בכהאי גוונא²⁰⁴⁶:

הגהות

הרב למהדורא בתרא

[א]

ועיין²⁰⁴⁷

שם בתוס' ²⁰⁴⁸ דאפילו יש לה טס של זהב

אינה חשובה תכשיט כשאוגרת בה שערה כל שאינה כנגד פדחתה.

ואפילו

בכנגד פדחתה היינו טעמא, משום דיש לה ב' ראשים והטס בראשה בענין שהוא כנגד פדחתה קובע

מקום לעצמו להיות תכשיט, אבל מן הצדדים לא חשיב כל כך ובטיל לגבי ראש הב'.

ומיהו

יש לומר דפדחתה לאו דוקא, אלא לאפוקי שבכה שתחת הצעיף. וכן בירית בבתי שוקים שתחת מלבושיה ²⁰⁴⁹ , משום הכי לא הוו תכשיט,

משא"כ במחט שבצעיף ובמפתחי חלוקה בצוארה מקרי תכשיט.

והשתא

אתי שפיר שאין צריך לידחק כמ"ש לקמן ²⁰⁵⁰ לחלק בין יפלו לגמרי

כו'. ומיהו צ"ע מכבלים ²⁰⁵¹ . וגם לשון ספר התרומה

גבי בירית לא משמע כן, רק כמ"ש לקמן²⁰⁵².

ואתי שפיר נמי איסור מחט נקובה ²⁰⁵³ .

[ב]

זה אינו מוכרח²⁰⁵⁴,

דשבכה מוזהבת אין עליה צעיף, כדמשמע מלשון הקבועים בה ²⁰⁵⁵ ולא התלויים בה. וכן

כתב רבינו ירוחם ²⁰⁵⁶ שהיא כובע של נשים:

[ג]

אין צריך לידחק בכך²⁰⁵⁷,

אלא במדינתם היו מתכסות בצעיף על הראש, כדכתיב ברבקה ²⁰⁵⁸ ותמר ²⁰⁵⁹ , בענין שלא היה נופל מעל הראש גם בלי מחט זו, רק המחט היא לסגרו

על צוארה מלפניה או מלאחריה על העורף.

ותדע

ממ"ש בספר התרומה סי' ר"מ ²⁰⁶⁰ ובמרדכי ²⁰⁶¹ גבי עיר של זהב דלא תגלה

הצעיף. ואם כן למה אסרו במחט שאינה נקובה מדינא דגמרא אפילו בצעיף עיין שם²⁰⁶²,

אלא ודאי משום שלא יפול מעליה בהסרת המחט²⁰⁶³.

והאי

טעמא מהני נמי דלא דמי לטבעת הכלים ומקרי תכשיט²⁰⁶⁴.

והיינו טעמא נמי דאצעדה ²⁰⁶⁵ , מאחר דלא דמי לטבעת

הכלים לא בטילי לגבי החלוק. ומקרי משוי אם אינו תכשיט ²⁰⁶⁶ . (וכן משמע בהדיא בספר

התרומה) גבי נושקא, דהיתר מחט שסוגרת החלוק כאפיק"א הוא משום תכשיט דוקא, עיין

שם בסימנים ²⁰⁶⁷ . והמרדכי פ"ד ²⁰⁶⁸ יש לומר דמיירי בכהאי

גוונא שהמחט מעמדת הצעיף ²⁰⁶⁹ .

אבל²⁰⁷⁰

מה שכתב הב"י סי' ש"ג משום דלאו אורחה במחט נקובה, אם כן הוי ליה הוצאה שלא

כדרכה. ואם לפעמים דרכה כך, לישתרי²⁰⁷¹.

ולא דמי לטבעת שיש עליה חותם ²⁰⁷² , שדרכה לפעמים להוציאה

באצבעה דרך הוצאת משוי ולא להתקשט כלל ²⁰⁷³ , דאם לא כן לא מיקרי

דרך הוצאה אם היתה מתכוונת אז לתכשיט, אבל כל שלפעמים דרכה לצאת באיזה אופן, אי מהני

רגילות זו למהוי הוצאה כדרכה, אמאי לא מהניא למהוי דרך לבישה בכהאי גוונא, אי סלקא

דעתך דלא בעינן תכשיט²⁰⁷⁴.

ואף

אם תמצי לומר דלדרך לבישה בעינן רגילות טובא²⁰⁷⁵.

מכל מקום מדמחייבת משום דלפעמים דרכה לצאת בנקובה, מכלל דאותו פעם נמי מיקרי דרך הוצאת

משוי כאומן דרך אומנתו ולא דרך לבישה כלל. ועל כרחך צריך לומר דלא דמי למשיחה וכמ"ש

בפנים לספר התרומה²⁰⁷⁶.

ותדע²⁰⁷⁷

עוד מפורפת על האבן כו', דמותר לכל אדם אף שהמנהג אינו אלא במדי, ושרי אף לאנשים ²⁰⁷⁸ , כמ"ש בספר התרומה ²⁰⁷⁹ וסמ"ג ²⁰⁸⁰ . ואם כן גבי מחט נקובה

צריך לומר משום דאינה תכשיט ומלבוש כלל מאחר שאינה מכוסה בבגד ²⁰⁸¹ . ולהב"י²⁰⁸²

מאי פריך בגמרא ²⁰⁸³ איש מאי איכא כו'. וכן

לא קשה מידי מ"ש הרא"ש ²⁰⁸⁴ על הרי"ף. אלא ודאי

כוונת הב"י דלאו אורחא לעולם לצורך לבישה, רק לפעמים אורחא דרך אומנתו. ועיין

רש"י ²⁰⁸⁵ גבי גזברית דלא מקרי

תכשיט רק מה שדרך נשים להתקשט. והשתא לא פליג ב"י על ספר התרומה²⁰⁸⁶

(ע"כ הג"ה):

[ד]

זה אינו²⁰⁸⁷,

דמחט שאוגרת בה תוכיח ²⁰⁸⁸ , אלא ודאי משום דמשמשי

כלים לא מקרי רק בכהאי גוונא דווקא ²⁰⁸⁹ (ע"כ הג"ה):

[ה]

אין צריך לזה ²⁰⁹⁰ , ואדרבא משום הכי הן

מלבוש משום דגופו מינטר בהו²⁰⁹¹,

וכמו בבהמה ²⁰⁹² , אבל מחט, אם אינה תכשיט,

לא דמי למשיחה דשם מלבוש עליה, כמו סמרטוט דפרק ר' אליעזר דמילה ²⁰⁹³ (זה אינו, דמחט שאוגרת

בה תוכיח ²⁰⁹⁴ ) (ע"כ הג"ה):

[ו]

זה אינו²⁰⁹⁵,

דהא בספר התרומה ²⁰⁹⁶ וסמ"ג ²⁰⁹⁷ נקטו נמי סרבלו סתמא,

אף אם יש לו בתי זרועות²⁰⁹⁸,

וגם בטלית אפשר שלא תפול בלי פריפה זו, אלא ודאי משום שמכוסה בבגד מקרי תכשיט ודרך

מלבוש (ע"כ הג"ה):

[ז]

זה אינו מוכרח שם²⁰⁹⁹,

דלא הוזכר שם יחוד, ולהתוס' ²¹⁰⁰ לא מהני יחוד.

[ח]

לא קשה מידי²¹⁰¹,

דמיירי כשהמחט מעמדת הצעיף שלא יפול לגמרי, כמו שנתבאר לעיל ²¹⁰² :

[ט] אי נמי יש לומר (כן עיקר)²¹⁰³,

דגם ר"י זה סבירא ליה לחלק בין שלא יפול לגמרי כו'. וצ"ע.

[י] זה אינו מוכרח

כלל²¹⁰⁴,

דלא איירי בנקובה בדרך לבישה בהדיא, אלא הניחו המשנה כסתמא ולא פירשו כלום. ואם כן

יש לומר דסבירא להו כפירוש הירושלמי ²¹⁰⁵ וכרבנן דר' מאיר דאומן

כו'. ומה שכתב המגיד משנה ²¹⁰⁶ דנחלקו על הרי"ף

ורמב"ם ²¹⁰⁷ , היינו באינה נקובה בדרך

לבישה, ובנקובה שלא לצורך לבישה נחלקו על הרמב"ם עכ"פ ²¹⁰⁸ :

[יא]

זה אינו ²¹⁰⁹ , דמחט שאינה נקובה דרכה

לכך, ולמה ליה לספר התרומה לפרש הטעם משום שהיא תכשיט. ואין לומר דאיש לאו אורחיה,

דאם כן אינה תכשיט לו כמו שנתבאר לעיל:

[יב]

זה אינו, דדומיא ²¹¹⁰ שאינה נקובה באשה תכשיט,

עיין שם:

[1871]

במהדורא בתרא שלפנינו יתבאר דין מחט הנקובה ושאינה נקובה, דלעיל סי'

שא ס"ד-ה וס"ט, וקונטרס אחרון שם ס"ק ד, וסי' שג סי"א

וסכ"ד, לשיטת בעל התרומה וסייעתו, לשיטת הב"י, לשיטת הגאונים וסייעתם

ולשיטת הרי"ף וסייעתו.

תוכן המשך הדברים במהדורא בתרא:

(א)

נתבאר בסי' שא ס"ה וסי' שג סי"א, שמחט שאינה נקובה וראשה אחד עב מקרי

תכשיט, ומקורו בספר התרומה. ועל זה מבאר שהלכה זו למדו מהא דתנן נז, א (לא תצא אשה

... במחט שאינה נקובה), ופרש"י (וגזור ביה רבנן דילמא שלפא ומחויא לחברתה

חשיבותו, ודילמא אתי לאיתויי ד' אמות), לפי פירושו של רב יוסף ס, א (הואיל ואשה

אוגרת בה שערה), היינו שאוגרת שערה במחט שראשה עב שנושאת בתור תכשיט. אלא שאביי

חולק עליו, שכיון שתוחבת את המחט בשבכה ואוגרת בה שערה, דינה כבירית שאין לה דין

תכשיט, אלא דין בית יד למלבוש, ומותר לצאת בה. אמנם למדנו מכך, שמחט שאינה נקובה

שתוחבת להעמיד קשרי הבגדים, וראשה עב, מודה אביי לרב יוסף שיש לה דין תכשיט – אף

בלא " טס של זהב יש בראשה" (ס"א).

ומה שמחט שאוגרת שערה אין לה דין תכשיט,

יש לבאר בשני אופנים: (א) הבירית והשבכה הן במקום צנוע, ואינם לנוי. משא"כ

המחט שעל "הצעיף ומפתחי החלוק, שהן בגלוי, עשויין גם לנוי" . (ב) הבירית והמחט שבשבכה עשויות שלא

יפלו הבגדים לגמרי, ולכן אין להם דין תכשיט (אלא בית יד למלבוש). משא"כ המחט

של הצעיף ומפתחי החלוק, שגם בלעדיהם לא יפלו הבגדים לגמרי, יש להם דין תכשיט

(ס"ב).

ומה

שלא העמידו את המשנה הנ"ל (לא תצא אשה ... במחט שאינה נקובה) במחט שתוחבת

להעמיד קשרי בגדיה וראשה עב, היינו לפי שבימיהם לא נהגו לסגור בגדיהם במחט

(ס"ג). או מטעם שיש אומרים שהעמדת הקשרים במחט נחשבת תפירה, ואסורה בשבת

(ס"ז).

(ב) נתבאר בסי' שא ס"ד-ה, ובקונטרס

אחרון שם ס"ק ד, ובסי' שג סי"א, שמחט שאינה נקובה שתוחבת בבגדיה כדי

להעמיד קישוריהם, הרי היא כבית יד לבגדים, ומקורו ברא"ש (ריש ס"א).

אמנם דעת בעל התרומה והסמ"ג, שגם

מחט שאינה נקובה אינה נחשבת בית יד לבגדים, אלא תכשיט. ומבאר שיטתם בזה, דלא מקרי

בית יד לבגדים אלא כשעשויות שלא יפלו הבגדים לגמרי (ס"ד).

ונפקא מינה מזה למחט שניטל חורה, שאינה

תכשיט, ומכל מקום נפסק במרדכי בשם הר"י, שמועיל בה יחוד להחשב בית יד לבגדים

ומותר לצאת בה, וכן נפסק לעיל סי' שג סכ"ד. והוא דלא כשיטת בעל התרומה, שלא

הותר לצאת במחט אלא כשהוא תכשיט (ס"ה).

בהגהות ח-ט מבאר, שאפשר גם הר"י

מודה לבעל התרומה, ולא התיר אלא כשבלי המחט יפול לגמרי הצעיף, שבזה מודה גם בעל

התרומה שמותר לצאת בו משום בית יד למלבוש.

(ג) לפי האמור לעיל נמצא הפרש בטעם חיוב

חטאת כשיוצאת במחט נקובה התחובה בבגדיה לצורך הלבוש.

לשיטת

בעל התרומה, מחט בצעיף ומפתח החלוק אינה בית יד למלבוש, אלא תכשיט. ואילו במחט

נקובה לא הוי תכשיט אלא משוי. "ומקרי דרך הוצאה", כיון שדרכה לתחוב שם

מחט שאינה נקובה (ס"ד).

משא"כ

הב"י סובר שמחט לצורך הלבישה הוי בית יד למלבוש, אבל מחט נקובה חייבת " משום

דלאו אורחא". ואף שאם כן "הוה ליה שלא כדרכה ". הנה " להב"י

צריך לומר דהכא נמי הכי הוא לפעמים נושאתה תחובה בבגדה ", ולכן מקרי

הוצאה כדרכה (סוף ס"ד), וכעין זה נתבאר לעיל סי' שא ס"ד.

וכ"שיטה

זו" של הב"י יש לפרש גם בדעת המרדכי ותשובת הר"י (ס"ה), ובדעת

הגאונים וסייעתם (ס"ו).

ואילו

בשיטת הרי"ף והרמב"ם "יש לומר" שיפרשו כשיטת בעל התרומה וסייעתו ;

"אלא שזהו דוחק ... ועל כרחך סבירא להו נמי כשטה זו " (ס"ו).

להקל על המעיין, חולקה המהדורא בתרא לז' סעיפים, ונוספו כותרות

משנה.

לכללות מהדורא בתרא זו ראה ביאורי השלחן ע' שפו ואילך.

[1872] סי' רלט (ולא במחט

שאינה נקובה, היא כעין איישפילגא בלעז, כמין ראש עב יש לה), וסי' רמ (ולא במחט

שאינה נקובה, היינו איישפלגא בלעז ... דלמא שלפא ומחויא), וסי' רנד (במחט שיש לה

ראש מצד אחד כמו אישפילגייא בלעז, היא נקראת תכשיט).

[1873] ל"ת סה יח, ב-ג (אישפיג"ל

בלע"ז, דהיינו מחט שאינה נקובה שראשה אחד עב ... אסורין דלמא שלפא ומחויא). שם כ, ד (במחט שאינה נקובה ... שיש לה

ראש מצד אחד, כעין אישפיגלא בלעז, [ו]הוא נקרא תכשיט).

[אישפיגלא היא סיכה (שפילקע), שראשה אחד עב, כעין תכשיט].

וכן הוא לעיל סי' שא ס"ה ( מחט שאינה נקובה

התחובה בבגדו ... מדברי סופרים אסור לצאת בה, מפני שראשה העב שאינו נקוב יש עליו

תורת תכשיט, ויש לחוש שמא ישלפנו מבגדו להראות נויה לאחרים, וישכח ויביאנו בידו),

ו סי' שג סי"א ( ואף

מחט שאינה נקובה שראשה אחד עב ועשוי כעין תכשיט, אסורה מדברי סופרים ... משום גזרה

שמא תשלפנו להראותה

... ראשה העב עשוי כעין תכשיט).

[1874] ס, א (טס של זהב יש לה על ראשה),

ופרש"י (האחד, והשני עוקץ הוי). והיינו שדוקא בטס של זהב אוסרת המשנה

הנ"ל משום תכשיט, משא"כ מחט שאינה נקובה שראשה אחד רק עב, אינה תכשיט.

[1875]

בגמרא שם (אמר רב יוסף הואיל ואשה אוגרת בה שערה. אמר ליה אביי

ותהוי כבירית טהורה, ותשתרי).

[1876] פ"ו סי' ז (מחט שאשה מעמדת בה

קשוריה, שרי לצאת בה בשבת, דהוי כמחט שאוגרת בה שערה) .

ומדוע השמיטו בעל התרומה והסמ"ג את ההלכה שאם אוגרת בה

שערה מותר לצאת בה, כדי ללמוד ממנה שמחט שמעמדת קישוריה יש לה דין בית יד לבגד.

ועל זה מבאר שני פרטים:

(א) בסוף הסעיף שלפנינו יתבאר, שמוכח מהגמרא " דלמסקנא

מחט שאוגרת שערה אינה במציאות כלל, כמו שכתב מהרש"א שם, ומשום הכי נמי לא כתב

ספר התרומה וסיעתו דין זה כלל".

(ב) לקמן ס"ד יתבאר, שלדעת בעל התרומה וסיעתו, המחט

שמעמדת קישוריה אינה נחשבת בית יד לבגד, ולא הותר לצאת בה אלא מטעם שהיא תכשיט.

[1877] נז, א (לא תצא אשה ...במחט שאינה

נקובה).

[1878] ס, א (אמר רב יוסף הואיל ואשה אוגרת בה

שערה).

[1879] שם (אמר ליה אביי ותהוי כבירית טהורה

ותשתרי), הרי שאם היא אוגרת בה שערה לא גזרו עליה, אבל אם אינה אוגרת בה שערה, אלא

סוגרת בה מפתחי חלוקה, מודה אביי לרב יוסף, דמיקרי תכשיט ואסור.

[1880] שבמשנה סג, א (בירית טהורה ויוצאין בה).

ובגמרא סג, ב (בירית תחת אצעדה עומדת). ופרש"י (תחת אצעדה שבזרוע, עומדת בשוק,

להחזיק בתי שוקיה שלא יפלו ויראו שוקיה, הלכך טהורה, דלאו לנוי היא, וכלי תשמיש לא

הוי, אלא כלי המשמש כלי דומיא דטבעות הכלים).

[1881] מטות לא, נ (כלי זהב אצעדה וצמיד).

[1882] דתנן כלים פי"ב מ"א, הובא בשבת

נב סע"א (טבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות טהורות). וכך גם הבירית היא כטבעת

לבתי שוקיים (גרביים), להחזיקם שלא יפלו.

[1883] ס, א ד"ה הואיל (נראה לר"י

שתוחבת המחט בתוך הסבכה ודוחקת את הסבכה כדי שלא יפלו שערותיה חוץ לקישוריה, והשתא

אתי שפיר דהויא כעין בירית שאוחזת בתי שוקיה שלא יפלו).

[1884] ע"ב ד"ה בגלמי (מחט שנגמרה מלאכתה,

כגון אינשפינגל"א שאינה עומדת לינקב, דא ודא אחת היא לטומאה), והיינו שבכל אופן,

בין של זהב ובין של ברזל, נחשבת הטבעת והמחט כתכשיט ומקבלת טומאה.

[1885] כמועתק לעיל (הערות 1872 - 1873 ), שהיא תרגום של סיכה, שראשה אחד עב, שאסר בעל התרומה בכל אופן,

אפילו של ברזל.

[1886] סי' שג סק"ח (דוקא כשיש טס של זהב

בראשה ומניחתה כנגד פדחתה ... משום דלמא שלפא ומחויא ... ואפשר דמחטין שלנו לא

שייך זה).

[1887] הא דאמרינן שגם אישפיגלא

שראשה עב נחשב תכשיט, למדו מהא דתניא "לענין טומאה דא ודא אחת היא",

ופרש"י (כל טבעות דין אחד להן), דהיינו שכל מחט מקבלת טומאה.

[1888] כדאמרינן התם (תרגמא אביי

אליבא דרבא בגלמי), ופרש"י (שהוא גולם שנקצצה מן החוט ועומדת לינקב, התם הוא

דכל זמן שלא נקבה אינה מקבלת טומאה, דהא לא נגמרת מלאכתה). משא"כ כל המחטין

שנגמרה מלאכתן מקבלות טומאה כתכשיט.

[1889] ס, א סד"ה ותיהוי (וצריך לומר דאטומאה

נמי פריך, ותהוי טהורה כבירית שהיא טהורה). והיינו שהמחט שאוגרת בה שערה אינה

מקבלת טומאה.

ואם כן איך "תניא סתמא דלענין טומאה דא ודא אחת היא",

שכל מחט מקבלת טומאה.

[1890] על תוס' הנ"ל (ולפי

האמת דקאמר הואיל ואשה חולקת כו', צריך לומר דלא עבידא שום מחט לכך דאוגרת בה שערה,

דאם לא כן אכתי תקשה, דעל כרחך טהורה היא כבירית, ואמאי קתני דלענין טומאה דא ודא

אחת היא).

*

נמצא מכל זה, שגם מחט שאינה נקובה וראשה

עב נחשבת תכשיט; אלא שאם אוגרת בה שערה אינה נחשבת תכשיט ואינה מקבלת טומאה

(מהטעמים שיתבארו לקמן ס"ב). והא דתניא בסתם שכל מחט מקבלת טומאה, היינו כי

לפועל לא מצוי מחט לאגירת שער.

[1891] תוכן הסעיף שלפנינו:

הובא לעיל שמדין המחט שאוגרת בה שערה,

שיש לה דין תכשיט לרב יוסף, למדו בעל התרומה והסמ"ג שגם המחט שבצעיף וראשה עב

יש לה דין תכשיט.

ואף שהשיב אביי לרב יוסף שהמחט שאוגרת

בה שערה אין לה דין תכשיט, אלא בית יד למלבוש. היינו דוקא במחט שאוגרת שערה,

משא"כ המחט שבצעיף היא תכשיט. ומבאר את טעם החילוק בינם בשני אופנים:

(א) הבירית והשבכה הן במקום צנוע, ואינם

לנוי. משא"כ המחט שעל "הצעיף ומפתחי החלוק, שהן בגלוי, עשויין גם

לנוי" .

(ב) הבירית והמחט שבשבכה עשויות שלא

יפלו הבגדים לגמרי, ולכן אין להם דין תכשיט (אלא בית יד למלבוש). משא"כ המחט

שבצעיף ומפתחי החלוק, שגם בלעדיהם לא יפלו הבגדים לגמרי, יש להם דין תכשיט.

[1892] שלא יהי' לה דין תכשיט, כמו בירית וכמו

מחט שבשבכה.

[1893] כמועתק לעיל (הערות 1872 - 1873 ).

[1894] שלמדוהו מדרב יוסף,

כמבואר לעיל (ס"א).

[1895] סי' שג סק"ח (ואפשר דבמחטין שלנו לא

שייך זה, ולכן נהגו להקל).

וכן הוא לעיל סי' שג סי"א ( ועכשיו נהגו להקל

במחט שאינה נקובה שראשה אחד עב, מפני שאינו עשוי כעין תכשיט), ושם נסמן (הערה 1960 ).

[1896] שגם המ"א לא התיר בזה אלא לדידן שנהגו היתר בתכשיטין,

כדלעיל סי' שג סכ"ג ( ויש מקילין עוד לפי זה לצאת בהם אף

לכרמלית ... ועל פי דבריהם אין למחות עכשיו בנשים שלנו היוצאות בכל מיני תכשיטים,

לפי שיש אומרים שבזמן הזה אין לנו רשות הרבים כלל אלא כרמלית ).

אלא שהמ"א התיר מטעם זה רק במחט

שאינה נקובה שראשה עב, שאין זה נחשב כל כך תכשיט לאסרה בזמן הזה שאין לנו רשות

הרבים. אבל בלאו הכי מודה לבעל התרומה שנחשב תכשיט.

[1897] שם ד"ה ומ"ש ולא תצא במחט נקובה

(והא דכתב אחר כך דמותר במחט שאינה נקובה לסגור בה מפתחי חלוקה, לא כתב כן אלא

לדידן דלית לן רשות הרבים רק כרמלית, דשרי ... וכך מפורש בספר התרומה סימן ר"מ,

דמשם למד הסמ"ג להורות כך).

[1898] סי' רמ (דשרי לתכשיטין בחצר, ואינן

אסורין רק ברשות הרבים, ואם כן לדידן דלית לן רשות הרבים, כי אם כרמלית, שרו כל

הני תכשיטין, וכן מנהג). הובא בשמו גם בתוס' סד, ב ד"ה רבי ענני.

[1899] הטעם שהמחט שאוגרת בה

שערה אינה תכשיט, והמחט שבצעיף הוי תכשיט.

[1900] היא הבירית שהובא לעיל

(הערה 1880 )

מפרש"י (תחת

אצעדה שבזרוע, עומדת בשוק, להחזיק בתי שוקיה שלא יפלו ויראו שוקיה, הלכך טהורה דלאו

לנוי היא).

[1901] היא המחט שאוגרת בה שערה,

שהובא לעיל (הערה 1883 )

מהתוס' ( שתוחבת

המחט בתוך הסבכה ודוחקת את הסבכה כדי שלא יפלו שערותיה חוץ לקישוריה, והשתא אתי

שפיר דהויא כעין בירית שאוחזת בתי שוקיה שלא יפלו).

[1902] היינו שהבירית מהדקת את

בתי שוקיה (גרביים), ועליהם לובשת את בגדיה.

[1903] היינו שהמחט מהדקת את

השבכה, ועליהם לובשת את הצעיף.

[1904] במשנה סג, א (כבלים טמאים

ואין יוצאין בהן בשבת), ובגמרא שם ע"ב (עשו להן כבלים והטילו שלשלת ביניהן

שלא יהיו פסיעותיהן גסות ולא היו בתולותיהן נושרות), ופירשו התוס' שם ד"ה

בירית (דאפשר ליטלן בלא גילוי שוקים, ומשום הכי כבלים אין יוצאין בהן, דילמא שלפא

ומחויא, דתכשיט לנוי הם).

ולפי הנ"ל לא הי' צריך לגזור בהם,

כיון שגם הם עשוים לכסות עליהן למעלה בבגדיה. וכן הקשה בהגהה א (ומיהו צ"ע

מכבלים).

ועל זה מתרץ, שכיון שאין הכבלים

"משמשין לבתי שוקים" (שאינו אלא כדי "שלא יהיו פסיעותין

גסות"), לכן נחשבות תכשיט וגזרו בהן.

[1905]

דאסרי בהו ס' התרומה וסמ"ג שם משום תכשיט.

[1906] דוחק לפרש חילוק זה בספר

התרומה.

[1907]

סי' רמ (בירית נמי בשתים ויוצאין בהן, דאינן תכשיט אלא טבעת הכלים

הן לבתי שוקים, ולכך טהורין ... אם כן מותר לאשה לקשור רצועות או דבר אחר סביב בתי

שוקים פן יפלו למטה), ולא כתב כיון שהיא במקום צנוע ומכוסה בבגדיה.

[1908] אף אם לא היו במקום צנוע,

אלא במקום גלוי.

[1909] סי' רמ (ומותר לאשה לקשור

רצועה סביב בתי שוקים שלה פן יפלו ... כמו בירית).

[1910] שם יח, ג (שמותר לאשה לקשור סביב בתי שוקים

שלה רצועה או משיחה פן ישתלשלו למטה ... כמו בירית).

[1911] סי' רפא ע' רצט (ואין לחוש פן ישתלשלו למטה,

אע"פ שאין הרצועות קשורות בהם כמו בירית).

[1912] ושו"ע סי' שג סט"ו (ובבתי

שוקיים שקושרים במשיחה סביב שוקיה, אף על פי שאין המשיחה קשורה בהם, ולא חיישינן

שמא ישתלשלו למטה),

וכן הוא לעיל שם ס"כ ( יוצאת בבתי שוקים

שקושרתם במשיחה סביב שוקיה, אע"פ שאין המשיחה קשורה בהם (אלא עליהם) אין

חוששין שמא ישתלשלו למטה (עם המשיחה שעליהם) ויפלו ותביאם בידה).

וב ביאור מהר"י אבוהב שם ד"ה ולא

חיישינן, גורס גם בטור כמו בסמ"ג (נראה שיש טעות בספרים, דהוה ליה למימר לא

חיישינן שמא יטול המשיחה, לפי שהבתי שוקיים ישתלשלו למטה).

[1913] כמועתק לעיל ( הערה 1883 )

מהתוס' ( שתוחבת

המחט בתוך הסבכה ודוחקת את הסבכה כדי שלא יפלו שערותיה חוץ לקישוריה ... דהויא

כעין בירית שאוחזת בתי שוקיה שלא יפלו).

[1914] כדלעיל (הערה 1882 ).

[1915] כיון שהיא תכשיט לאדם.

[1916] נב, ב.

[1917] והיינו שכל מחט מקבלת טומאה.

[1918] שלא יפול הצעיף כלל בלי המחט .

ולכן היא משמשי אדם (תכשיט) ומקבלת טומאה.

[1919] מדאסר ספר התרומה סי' רמ (לא תצא ... במחט

שאינה נקובה, היינו איישפיגלא בלעז שראשה אחד חד וסוגרין בה מפתחי חלוק סביב צואר,

או הצעיף).

[1920] שלזה מועלת המחט להדקה על

הראש.

[1921] ראה לעיל סי' שא

סל"ז (יוצא אדם בסודר המקופל ומונח על כתפו, הואיל וכך הוא דרך לבישתו ... אבל במקומות שאין כך דרך לבישתו, כגון

במדינות אלו, אם רוצה להוציא סודר, צריך לכסות בו ראשו ורובו דרך מלבוש גמור).

והיינו שבמדינות הקרות היו לובשים המטפחת באופן שיכסה את הראש והכתפים.

[1922] שגם בלי המחט לא יפול

הצעיף.

[1923] שהרי אסור לצאת עם

המחטים, שהם תכשיט, ובלי המחטים יפול הצעיף, ואם כן איך תלך בצעיף לרשות הרבים.

[1924]

כמו שכתב בסי' רמ לענין תכשיטין (דשרי לתכשיטין בחצר, ואינן אסורין

רק ברשות הרבים, ואם כן לדידן דלית לן רשות הרבים, כי אם כרמלית, שרו כל הני

תכשיטין, וכן מנהג).

[1925] כיון שפירש בספר התרומה את המשנה (לא

תצא ... במחט שאינה נקובה), דמיירי במחט שבמפתחי חלוקה ובצעיף, אם כן יוקשה מדוע

לא פירשו כן בגמרא, אלא פירשו במסקנא דמיירי במחט שיש בראשה טס של זהב. ומתרץ בשני

אופנים:

(א) בסעיף שלפנינו, כי בימיהם לא נהגו כן הנשים.

(ב) לקמן ס"ז, עכ"פ יש לתרץ לדעת יש אומרים

שחיבור הבגד במחט נחשבת תפירה, ואסורה בשבת.

[1926] נז, ב (יוצאה אשה בסבכה המוזהבת (דאי

שלפא ליה מיגליא ראשה, רש"י), ובטוטפת ובסרביטין הקבועין בה), שהם תכשיטין

שקבועים בשבכה.

ויתבאר לקמן הג"ה ב ( דשבכה מזוהבת אין עליה

צעיף, כדמשמע מלשון הקבועים בה, ולא התלויים בה) .

[1927] משנה טז (שלש סבכות הן, של ילדה טמאה

טומאת מדרס, של זקנה טמאה טמא מת, ושל יוצאת לחוץ טהורה מכלום).

[1928] הלכה יב (ואלו הן הדברים שאם עשתה אחת

מהן עברה על דת יהודית, יוצאה לשוק או למבוי מפולש וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל

הנשים, אע"פ ששערה מכוסה במטפחת).

[1929] "ושל יוצאת החוץ ...

בערוך פירש דהיינו סודר שמשימות הנשים כשיוצאות לשוק".

[1930] ערך סבכא (סודר שמשימות

הנשים כשיוצאות לשוק), שאינן לובשות אותו על הראש, אלא מכסות בו את הראש.

והיינו שאת הצעיף לובשת על השבכה, באופן

שנתבאר לעיל ס"ב ( צעיפי הנשים ... היו צנופים

היטב סביב הראש, וקצה אחד כורכת סביב הצואר ותוחבת הקצה ממש תחת הכרך, ואין הצעיף נופל

מהראש בלי שום מחט, אלא שהוא רפוי על הראש), ותוחבת בו מחט כדי להדקו על הראש.

משא"כ הרדיד, שהוא הסודר, אינה

לובשת על הראש, אלא מכסה בו את הראש, באופן שנתבאר ברמב"ם הל' אישות

פי"ג הי"א (שלא תצא אשה לשוק בכפה שעל ראשה בלבד, עד שיהיה עליה רדיד

החופה את כל גופה, כמו טלית), וכדלעיל סי' שא סל"ז ( במדינות אלו, אם רוצה

להוציא סודר, צריך לכסות בו ראשו ורובו ), וכ מבואר בהגהה ג ( היו

מתכסות בצעיף על הראש, כדכתיב ברבקה ותמר, בענין שלא היה נופל מעל הראש גם בלי מחט ),

והוא כדכתיב ברבקה ב חיי

שרה כד, סה (ותקח הצעיף ותתכס), ובתמר בוישב לח, יד (ותתכס בצעיף).

וכיון שנתפרש בברייתא שתוקעים תכשיטים

בשבכה ויוצאים בהם לחוץ, מובן שלא נהגו הנשים ללבוש צעיף על השבכה (שהי' מכסה על

התכשיטים שבראש השבכה), אלא משימות רדיד על השבכה (שאינו מכסה על התכשיטים שבראש

השבכה).

[1931] שבת קיא, ב (קושרת אשה מפתח חלוקה).

[1932] ס, א (ולא במחט שאינה נקובה, למאי חזיא).

[1933] נב, ב (לענין טומאה דא

ודא אחת היא ... מחט בין נקובה בין אינה נקובה).

[1934] משנה ה (ויש לרוקמי הבגדים בשעת אריגתן

מחט שלופפין עליה חוטי המשי, כדרך שלופף האורג חוט הפשתן על הקנים הדקין, כדי שיהא

קל להם להכניס אותן המחטים בין חוטי האריג בשעת הרקימה, וזה דבר מפורסם ואינו צריך

ביאור).

[1935] הלכות כלים שם (מחט שלופפין עליה השני

או הזהב וכיוצא בהן, כדרך שעושין הרוקמין).

[1936]

כמו מחט הנקובה שטומאתה כיון שתופרין בה והיא כלי מעשה.

[1937] שאם היא משמשת למפתחי

חלוקה אזי חשובה תכשיט (אף שבימיהם לא השתמשו במחט למפתחי חלוקה).

[1938] שמפרש (ס, א) המשנה במחט שאוגרת בה

שערה, שאסורה משום תכשיט, כדלעיל בתחלת המהדורא בתרא.

[1939] תוכן הסעיף שלפנינו

ושלאחריו:

נתבאר בסי' שא ס"ד-ה, ובקונטרס

אחרון שם ס"ק ד, ובסי' שג סי"א, שמחט שאינה נקובה שתוחבת בבגדיה כדי

להעמיד קישוריהם, הרי היא כבית יד לבגדים, ומקורו ברא"ש (ריש ס"א).

אמנם דעת בעל התרומה והסמ"ג, שגם

מחט שאינה נקובה אינה נחשבת בית יד לבגדים, אלא תכשיט. ומבאר שיטתם, דלא מקרי בית

יד לבגדים אלא כשעשויות שלא יפלו הבגדים לגמרי (ס"ד).

ונפקא מינה למחט שניטל חורה, שאינו

תכשיט, ומכל מקום נפסק במרדכי בשם הר"י, שמועיל בה יחוד להחשב בית יד לבגדים

ומותר לצאת בה, וכן נפסק לעיל סי' שג סכ"ד. והוא דלא כשיטת בעל התרומה, שלא

הותר לצאת במחט אלא כשהוא תכשיט (ס"ה).

בהגהות ח-ט מבאר, שאפשר גם הר"י

מודה לבעל התרומה, ולא התיר אלא כשבלי המחט יפול לגמרי הצעיף, שבזה מודה גם בעל

התרומה שמותר לצאת בו משום בית יד למלבוש.

[1940] לפי מה שנתבארה שיטת בעל התרומה באיסור תכשיט במחט (באופן השני

דלעיל ס"ב), שאם בלי המחט יפלו הבגדים לגמרי, לא הוי תכשיט, ואם גם בלעדם לא

יפלו הבגדים לגמרי, הוי תכשיט.

לפי זה תובן גם שיטתו בענין היתר בית יד

למלבוש, שאם בלי המחט יפלו הבגדים לגמרי, הוי בית יד למלבוש, ואם גם בלעדם לא יפלו

הבגדים, לא הוי בית יד למלבוש.

[1941] סי' רנד, שהוא ביאור מסכת שבת פי"ז

(מחט נקובה ... אסור לצאת ברשות הרבים כשסגר מפתח חלוקו של צוארו, דאינה תכשיט).

והיינו שמחט שאינה נקובה שתוחב לשמש כמפתחי חלוקה, הותרה מטעם תכשיט (ולא מטעם בית

יד לבגד). וכיון שמחט נקובה אינה תכשיט, לכן אסור לצאת בה.

ונתבארו הדברים יותר בהגהה ג.

[1942] היינו שמחט נקובה אינה

דומה לאינה נקובה, כי אינה נקובה היא תכשיט, משא"כ נקובה לאו תכשיט היא, אלא

משוי.

[1943] בספר התרומה סי' רמ (בירית טהורה

ויוצאין בהן בשבת ... דאינן תכשיט, אלא טבעת הכלים הן לבתי שוקים, ולכך טהורין ...

אם כן מותר לאשה לקשור רצועות או דבר אחר סביב בתי שוקים, פן יפלו למטה). ובסמ"ג

ל"ת סה יח, ג (שמותר לאשה לקשור סביב בתי שוקים שלה רצועה או משיחה, פן

ישתלשלו למטה ... כמו בירית).

הרי שבירית דינה כטבעת הכלים, ומדוע גם במחט העשויה למפתחי

חלוקה, לא נאמר שתהי' בית יד לבגד.

[1944] ד"ה ולא תצא במחט נקובה (ומשמע דבכל

גוונא שיצתה בה חייבת אפילו אם מעמדת בה קישוריה, דכיון דאין דרך להעמידם במחט נקובה

לא הוי תכשיט, והויא לה משוי). והיינו לומר שמחט נקובה לאו אורחא, לכן אינם נחשבת

לא תכשיט ולא בית יד לבגד, אבל מחט שאינה נקובה אורחא, ולכן נחשבת תכשיט וגם בית

יד לבגד.

וכן הוא לעיל סי' שא ס"ד ( לפי שאין דרך לתחוב

שם מחט הנקובה אלא מחט שאינה נקובה, וזה שתחב מחט נקובה משוי הוא לו, אע"פ

שהיא צריכה לו ללבישתו, שאין אדם רשאי לצאת עם כל חפצים הצריכים לו כשאינן לא

תכשיט ולא דרך מלבוש) .

סי' שג סי"א ( אין דרך הנשים להעמיד בה קישוריהן, והרי היא משוי גמור, ולכן

לא תצא בה ואם יצאת חייבת) .

סברת הב"י הובאה גם לקמן ד"ה והנה לפי זה (והערה 1970 ), ומבאר שם הקושי בזה. וכאן מבאר

שעכ"פ אין לפרש כן בדברי ס' התרומה.

[1945] גם מחט שאינה נקובה לא

הותרה משום בית יד לבגד, אלא משום תכשיט.

[1946] סי' רמ (אם יש שיכולין לסגור מפתחי

החלוק, כמו אפיקיי"ט בלעז, והוה תכשיט), ובסימנים שם (אם יש מחט באותה נושקא

שסוגרת בה מפתח מלבושה סביב צוארה, מותר, והוי כמו אפיקא בלעז, שהוא תכשיט).

הרי שגם מחט שאינה נקובה לא הותרה אלא מטעם תכשיט, ולא מטעם בית יד למלבוש.

[1947] "רצועות ומשיחות של

בתי שוקים" הוה ליה כטבעת הכלים.

[1948] גם בלי המחט לא יפלו

הבגדים לגמרי, ולכן אינם חשובים בית יד לבגד.

[1949]

"מותר ליתן אגוז לכתחלה בשבת בראש בתי שוקים, ולכרוך שם רצועה

כדי למתוח הבתי שוקים", ולא הזכיר נשים (ראה גם הג"ה ג).

[1950]

בס' התרומה ובסמ"ג שם (אם כן מותר לאשה לקשור רצועות או דבר אחר

סביב בתי שוקים פן יפלו למטה).

[1951] סי' רמ (מותר לכתחלה ... לכרוך שם

רצועה כדי למתוח הבתי שוקים, ולקשור ראשי הרצועה באבנט של מכנסים), ובסוס"י רנד

(ואותם רצועות שקושרין באבנט של מכנסים, והם תלויות לניירייש בלעז, וקושר ראשן

באנפלייאות של בגד או של עור למתוח האנפלייאות למעלה).

וכן הוא לעיל סי' שא סמ"ו ( מותר לצאת ברצועות

התלויות באבנט ... המנעלים או הבתי שוקים קשורין בהם, שאז הן משמשות ללבישתו ואינן

משוי) .

[1952] סי' רלט, והוא ביאור מסכת שבת פ"ו

(לא תצא אשה בחוטי צמר ... וכל הדברים האלה הוו כמו מלבוש).

[1953] כיון שהמחט היא מתכת,

אינה חשובה מלבוש.

[1954] סי' רמ (וכבלים קרי כשיש שלשלת מזו לזו

... והכבלים הוו כמו מלבוש), הרי שאף שהכבלים הם של מתכת, הם כמו מלבוש, כיון שהם כדי

שלא יפלו הבתי שוקיים.

אלא ודאי הטעם שהמחט אינה כמלבוש הוא כיון שגם בלעדם לא יפלו

הבגדים לגמרי.

[1955] שנתבאר שעיקר החילוק הוא

אם בלעדיו יפלו הבגדים לגמרי או לאו.

[1956] דתנן סה, א (יוצאות ... פרופות (שמעטפות

בטלית ותולה הרצועה בשפתה האחת כנגד צוארה, ובשפתה השנית כורכת אבן או אגוז,

וקושרת הרצועה בכרך, ואין הטלית נופל מעליה, רש"י) ... פורפת על ... המטבע).

[1957] להסיר את המטבע מהטלית.

[1958] במשנה שם (ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת).

ובגמרא שם סה, ב (אתאן למטבע), ופרש"י (דלאו בר טלטול הוא).

[1959] כל הביאור הזה הוא לפי

שיטת בעל התרומה וסיעתו, לחלק אם הבגד יפול לגמרי בלעדו או לאו.

משא"כ לשאר הדעות שאינם מחלקים

בזה, יתבאר דין פורפת באופן אחר, לקמן ס"ו ( ופורפת על המטבע היינו

טעמא, דכיון שהמטבע אינו נראה כלל וכלל וכולו פרוף ומכוסה בבגד, מיקרי דרך מלבוש ותכשיט,

ולא דמי למחט כלל) .

[1960] סי' רנד (ומחט נקובה ... אסור

לצאת ברשות הרבים כשסגר מפתחי חלוקו של צוארו, דאינה תכשיט).

[1961] סב, א (לא תצא אשה במחט הנקובה ... ואם

יצאה חייבת חטאת).

[1962] סי' רלט, והוא ביאור מסכת שבת פ"ו

(הא דתנן לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים ... אסור לדידן לשתות, דליכא

אלא חדא גזירה דילמא יביא אליו הכלי שהוא שותה בו. אבל בתכשיטיה שהיא מלובשת בהן

איכא גזירות טובא, דילמא שלפא ומחויא ואחרי כן דילמא מייתי ארבע אמות, ולכך שרי

לדידן דלית לן רשות הרבים). ולא הזכיר שבמחט נקובה אסור לצאת אף האידנא דלית לן

רשות הרבים.

[1963] שבת פ"ו ה"ג (הא במחט הנקובה

חייב .... אמר רבי אבין תיפטר באשה גודלת). ופירש בקרבן העדה (באשה המגדלת שער במחט,

והוה כאומן דרך אומנתו).

והיינו שמשנה זו סוברת כדעת חכמים בירושלמי שם, שהוא רבי יהודה

שבברייתא שבבבלי יא, ב (לא יצא החייט במחטו שבכליו ... ואם יצאו הרי אלו פטורין דברי

רבי מאיר, וחכמים אומרים אומן באומנתו חייב). וגם האשה הגודלת היא אומנת באומנתה

שחייבת. משא"כ סתם אשה אינה חייבת, " דבימיהם לא היו הנשים

מתכסים בצעיפים על ידי מחטים" , והוי שלא כדרכה.

[1964] כי דוקא בימינו ש"הנשים

מתכסים בצעיפים על ידי מחטים" יש מקום לחלק ולומר שדוקא כשתוחבת

בצעיף וכיו"ב הוי כדרכה; משא"כ "בימיהם לא היו הנשים מתכסים בצעיפים

על ידי מחטים ", ואינה חייבת אלא הגודלת, בזה הדין שוה "בתחובה

בבגדה באיזה מקום שיהיה".

[1965] תוכן הקטע שלפנינו:

אחר

שנתבאר לימוד איסור היציאה במחט התחובה מהירושלמי, דמיירי המשנה באשה גודלת,

שמוציאה את המחט למשוי, ולא בשביל צורך הלבישה. אם כן אינו מובן איך למדו מכאן

איסור היציאה במחט הנקובה – אף אם היא תחובה בצעיף ומפתח החלוק, כדי להיות בית יד

למלבוש.

על

זה מבאר, שפרט זה " נלמד מאוגרת בה שערה לרב יוסף " (שכשם שנתבאר

לעיל ס"א, שדין מחט שאינה נקובה למדו מאוגרת בה שערה לרב יוסף, כן גם דין מחט

נקובה למדו מאוגרת בה שערה לרב יוסף). שהרי הוא מפרש את שתי המשניות דמיירו באוגרת

בה שערה, שבאינה נקובה הוי תכשיט, ובנקובה שאינה תכשיט ואינה בית יד למלבוש, הוי

משוי. וכשם שבאוגרת בה שערה נתפרש במשנה שחייבת, כן גם בתחובה בצעיף ומפתח החלוק

חייבת.

[1966] שם (תני לא יצא החייט

במחטו ... ואם יצאו הרי אלו פטורין דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים אומן באומנתו

חייב ... תנינן תמן ואם יצאת חייב חטאת דברי רבי מאיר ... דרך הוצאה בנשים, ברם

הכא טפילין יוצאין בכך ... תנינן תמן וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון,

הא במחט הנקובה חייב, ודא היא אומן באומנותו חייב. אמר רבי אבין תיפתר באשה גודלת).

והיינו שלמסקנא, דעת רבי מאיר, שסתם

נשים שיצאו במחט הנקובה חייבות, כי "זוהי דרך הוצאה בנשים", משא"כ

אומן אינו נחשב כדרכו, כי לא כל החייטים יוצאים במחט. ודעת חכמים, שרק אומן

באומנתו חייב, שדרכו לצאת כן, וכן באשה גודלת, משא"כ סתם נשים פטורות, שאין

דרכן לצאת כאן.

וכמו שלרב יוסף "מקרי דרך

הוצאה" מה שסתם נשים יוצאות במחט בשבכה לאגור השער, כן גם בזמנינו שרגילות

הנשים לצאת במחט התחובה בצעיף ומפתח החלוק, "מקרי דרך הוצאה" וחייבת.

[1967] כי לדעת רב יוסף המחט

שאינה נקובה שאוגרת בה שערה הוי תכשיט (ולא בית יד למלבוש). ובנקובה לא הוי תכשיט,

רק משוי.

[1968] דהיינו שהוא לבוש, ולא

תכשיט.

[1969] תוכן הקטע שלפנינו,

ובהמשך המהדורא בתרא (ובהגהה ג):

כל

מה שנתבאר עד כאן הוא לפי שיטת בעל התרומה, שתחיבת מחט בצעיף ומפתח החלוק אינו בית

יד למלבוש, אלא תכשיט. ובמחט נקובה לא הוי תכשיט אלא משוי. "ומקרי דרך

הוצאה", כיון שדרכה לתחוב שם מחט שאינה נקובה.

אמנם

הב"י סובר שגם תחיבת מחט לצורך המלבוש הוי בית יד למלבוש (כדעת הרא"ש

דלעיל ס"א והערה 1876 ),

ומחט נקובה אסורה " משום דלאו אורחא". ואם כן יוקשה מדוע חייבת, הא "הוה

ליה שלא כדרכה ".

ועל

זה מבאר ש" להב"י צריך לומר דהכא נמי הכי הוא לפעמים נושאתה תחובה בבגדה ",

והיינו בתורת משוי (ולא לצורך לבישה), ולכן מקרי כדרכה. ויתבאר יותר בהגהה ג

ד"ה אבל מה.

לקמן

ס"ה יתבאר כן, לדעת המרדכי ותשובת הר"י ( והיינו טעמא, משום דלאו

אורחה לייחודי לכך ועומדת למלאכתה).

ובטעם הדבר דמחשיב הוצאה כדרכה לפי שיטה

זו, יתבאר לקמן ס"ו " ועל כרחך צריך לומר דצורך לבישה גרע טפי,

דאורחא הכי לפעמים, ומקרי דרך הוצאת משוי".

ובהגהה ג מבאר הטעם דחשיב כדרכה לפי

ביאור הב"י " כל שלפעמים דרכה לצאת באיזה אופן, אי מהני רגילות זו למהוי הוצאה

כדרכה, אמאי לא מהניא למהוי דרך לבישה בכהאי גוונא ... אלא ודאי כוונת הב"י דלאו

אורחא לעולם לצורך לבישה, רק לפעמים אורחא דרך אומנתו".

ונתבארה

הלכה זו, לענין איש, לעיל סי' שא ס"ד (שאין דרך לתחוב שם מחט הנקובה ... משוי

הוא לו, אע"פ שהיא צריכה לו ללבישתו ... ואין זו נקראת הוצאה שלא כדרכה, לפי

שלפעמים בחול כשרוצה להוליך מחט הנקובה לאיזה מקום תוחבה לפעמים בבגדו, בהמקומות

שתוחבין מחט שאינה נקובה, ומוליכה כך ברשות הרבים עד המקום שהוא חפץ).

וכן

לענין אשה, לעיל סי' שג סי"א (אין דרך הנשים להעמיד בה קישוריהן, והרי היא

משוי גמור, ולכן לא תצא בה ואם יצאת חייבת ... אין זו הוצאה שלא כדרכה, מטעם

שנתבאר בסי' ש"א).

[1970] ד"ה ולא תצא במחט נקובה (ומשמע דבכל

גוונא שיצתה בה חייבת, אפילו אם מעמדת בה קישוריה, דכיון דאין דרך להעמידם במחט נקובה

לא הוי תכשיט והויא לה משוי).

ונתבאר לעיל (והערה 1944 ), שאין לפרש כן בדברי ספר התרומה. ועתה

מבאר שגם עצם הדין קשה לפי סברה זו, דאם כן אמאי חייבת, הא הוה לי שלא כדרכה.

[1971] סב, א (פעמים שהאשה נותנת

לבעלה טבעת שאין עליה חותם להוליכה אצל אומן לתקן ומניחה בידו עד שמגיע אצל אומן) .

וכן הוא לעיל סי' שא ס"ו ( ואין זו הוצאה שלא

כדרכה, לפי שלפעמים נותנת אשה לבעלה טבעתה שאין עליה חותם שיוליכנה לאומן לתקנה,

והוא משים אותה באצבעו עד שמגיע אצל אומן, נמצא שדרך הוצאה היא אף לאיש לפעמים

להוציא טבעת שאין עליה חותם באצבעו ).

[1972] פי"ט ה"ג (ומפני

מה הן חייבין, והרי הוציאו אותן שלא כדרך המוציאין, שאין דרך האיש להוציא באצבעו

אלא טבעת הראויה לו ... מפני שפעמים ... האשה נותנת טבעתה לבעלה לתקנה אצל האומן,

ומניח אותה באצבעו בעת הולכה עד חנות האומן, ונמצאו שהוציאו אותן כדרך שדרכן

להוציאן, ולפיכך חייבין).

משא"כ כאן, שאין דרך להוציא מחט נקובה תחובה בבגדו.

[1973] והיינו דלא סגי במה שיוצאת בה למפתחי

חלוקה, שהרי זו הוצאה דרך מלבוש ולא דרך משוי, שהרי לאו אורחה להוציא כן מחט נקוב.

אלא דמכל מקום מקרי כדרכה, מהטעם ד" לפעמים נושאתה תחובה בבגדה" .

[1974] ד"ה ואם יצא פטור אבל אסור דברי

ר"מ (והא דתנן בפרק במה אשה ואם יצאה אשה במחט הנקובה חייבת חטאת, התם לגמרי דרך

הוצאה בכך).

והיינו שדוקא באומן באומנתו סובר רבי מאיר דהוי שלא כדרכה,

משא"כ בסתם נשים שלפעמים מוליכה המחט הנקובה תחובה בבגדה, מודה רבי מאיר

דמקרי כדרכה. ולכן חייבת.

וראה מכון לשבתך ביאורים ס"ח.

[1975] פ"ו מ"ג (וחייבת חטאת אע"פ

שמוציאה אותה במלבושיה ולא בידה, שאומן שהוציא דרך אומנתו חייב חטאת). והיינו

שבאשה, מודה גם רבי מאיר דהוי כדרכה.

[1976] תוכן הסעיף שלפנינו:

לעיל סעיף הקודם נתבארה שיטת בעל התרומה

והסמ"ג, שגם מחט שאינה נקובה שתחבה בבגדיה להעמיד קשריה, אינה חשובה בית יד

לבגדים, וההיתר לצאת בה הוא רק כיון שהיא נוי ותכשיט, ומקרי בית יד לבגדים רק

כשמועלת שלא יפלו הבגדים לגמרי. ולפי זה יוצא, שכל דבר שאינו תכשיט אסור לתחבו

לצעיף ומפתח חלוקה.

אמנם פסק המרדכי, שמחט שניטל חורה מועיל

בה יחוד שיקרא בית יד לבגדים, אף שאינה תכשיט (וכן נפסק לעיל סי' שג סכ"ד).

ויש לבאר בשני אופנים:

(א) אזיל לשיטתו שלא הביא כלל איסור

היציאה במחט נקובה התחובה בבגדיה למפתחי חלוקה, כי גם היא בית יד לכלי, אף שגם בלי

המחט לא יפלו הבגדים לגמרי (וכסברה הראשונה של המ"א, דלעיל

סי' שא בקונטרס אחרון ס"ק ד, והערה 538 ).

(ב)

אך אפשר שגם המרדכי מודה לאסור היציאה במחט נקובה התחובה בצעיף ומפתח החלוק ,

מטעם דאין דרך להעמיד קישוריה במחט הנקובה (כדלעיל סעיף הקודם, והערה 1969 ,

בשם הב"י). משא"כ במחט שניטל חורה, שדרכה לייחדה להעמיד קישוריה, הוי

בית יד למלבוש ומותר לצאת בה.

ועוד

אופן שלישי נתבאר בהגהות ג, ח, ט – שגם הר"י ומרדכי סבורים כדעת בעל התרומה

שנתבארה עד כאן, וגם כאן מיירו הר"י והמרדכי במחט שניטל חורה, " כשהמחט

מעמדת הצעיף שלא יפול לגמרי".

[1977] דתנן כלים פי"ג מ"ה, והובא בשבת

קכג, א (מחט שניטל חררה או עוקצה טהורה). ובתוס' שם ד"ה מדלענין (לאו מנא אפילו

על ידי ייחוד, דכיון דניטל חררה או עוקצה לא מהני ביה ייחוד). ובדף מט, ב ד"ה

לא אמרו (לאו מנא הוא אפילו על ידי יחוד, דניטל חורה או עוקצה טהורה ולא מהני בה

יחוד). ולפי האמור לעיל בדעת בעל התרומה, צריך לומר שאף לשום בצעיף ומפתחי החלוק לא

מהני (כמו במחט הנקוב), דמכל מקום לאו תכשיט היא, ולאו בית יד למלבוש הוא, כי גם

בלעדי המחט לא יפלו הבגדים לגמרי.

[1978] סי' רנד בסימנים (ואם נטלה חודדה, חוד

שלה, או עוקצה, אסור לטלטלה באבן, אבל לסגור חלוקו סביב צוארו, או אשה לקשור צעיפה,

אפילו נקובה אסור לצאת בה ברשות הרבים, כי אם אותה שראש עב כעין אוישפיגלא שהיא

תכשיט). הרי שכיון שאינה תכשיט לא מהני מה שסוגר בה חלוקו להיות בית יד למלבוש.

[1979] רמז שכו (פירש ר"י דצריך להזהיר

לנשים כשיוצאות בצעיפיהם שלא יצאו במחט שניטל חורה ועוקצה, דלא מהני בה ייחוד

לענין טומאה, אמנם אם ניטל חורה ועוקצה [ויחדה] מערב שבת לשם כך, ודאי כה"ג

מהני יחוד).

וכן נפסק לעיל סי' שג סכ"ד (מחט שאינה נקובה שניטל עוקצה ...

וגם ניטל חוד שלה, אין עליה תורת כלי כלל ואסור לטלטלה בשבת. וצריך להזהיר לנשים

שלא יטלטלוה לשום בצעיפים, אלא אם כן ניטל חודה ועוקצה מערב שבת (ויחדה אותה) לשם

כך (מבעוד יום) ... נעשית כלי לענין זה. וכן מחט נקובה שניטל חודה וחורה (ויחדה

אותה) מבעוד יום לשום אותה בצעיף, מותר לשום אותה בצעיף בשבת, ולצאת בה גם כן).

הרי דסגי מה שיחדה להיות בית יד לבגד. ואילו לפי דעת בעל

התרומה אינו מועיל כלום.

[1980] שהרי בודאי לא יחלוק ס' התרומה על דעת רבו

הר"י. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רכג וכלל רלה.

אמנם בהגהות ח-ט מבאר, שאפשר גם הר"י סובר כבעל התרומה, ומיירי

הכא שבלי המחט שניטל חורה הי' הבגד נופל לגמרי.

[1981] ה וא רבינו יצחק בן אברהם משאנץ, תלמידו של

ר"י הזקן, ומכונה גם ריצב"א.

[1982] הוא רמז שכו הנ"ל.

[1983] שלא העתיק דברי ס' התרומה

סי' רלט (פ"ו) וסי' רנד (פי"ז), שמחט נקובה אסורה אף כשתוחבת אותה לצורך

הלבישה, כיון שאינו תכשיט (שלפי זה לא יועיל יחוד המחט שניטל חודה).

[1984] אוצ"ל: בפ"ו.

[1985] שמותר לצאת במחט נקובה התחובה בבגדה

לצורך לבישה. והאמור במתניתין סב, א (לא תצא אשה במחט הנקובה ... ואם יצתה חייבת

חטאת), לא איירי כשתחובה בבגדה לצורך לבישה, אלא לשום משוי. והטעם שנחשבת הוצאה

כדרכה, הוא כאחד משני הפירושים דלעיל סעיף הקודם (בגדלת או מפני כו').

[1986] מ"ש ברישא (נז, א) "ולא תצא במחט

שאינה נקובה" מיירי לר' יוסף בתחובה בשבכה ואוגרת שערה, ומ"ש בסיפא (סב,

א) "לא תצא אשה במחט הנקובה כו' חייבת" מיירי בתחובה בבגדה. ודלא כמבואר

בסעיף הקודם.

[1987] ס, א (גבי מחט שאינה נקובה שברישא) "טס

זהב יש לה על ראשה ... בשבת מניחתה כנגד פדחתה", משא"כ סיפא במחט נקובה,

לא מיירי בטס של זהב על ראשה.

[1988] גבי מחט נקובה נפסק שחייבת אף כשתוחבת

אותה לצורך לבישה (סי' שג ס"ט, ומ"א ס"ק ז, ולעיל שם סי"א), וגבי

מחט שניטל חודה או עוקצה ויחדה התירו (שם סי"ט, ולעיל שם סכ"ד).

[1989] גם המרדכי סובר שמחט

הנקובה התחובה להעמיד קשרי בגדיה חייבת. ומה שהשמיט הלכה זו כנ"ל, כבר הושלמה

ברמז תיב (שהוא ביאור פי"ז שבמסכת שבת), בשלטי הגבורים שם רמז תיב אות ב (אבל

לסגור חלוקו סביב צוארו, או אשה לסגור צעיפה, אפילו נקובה אסור לצאת בה לרשות

הרבים).

וכן הובא בהגהות מרדכי פא, ד (מיהו אסור

לצאת ברשות הרבים כשסוגר בה מפתחי חלוקו, דאינו תכשיט, ולא האשה בצעיפה. אבל במחט

שאינה נקובה ... נקראת תכשיט).

[1990] היינו שגם לשון ספר

התרומה בסימנים (סי' רנד) הובא במרדכי, אבל נשמט מאיזו סיבה, והשלימה בשלטי

הגבורים.

[1991] ומה שבמחט שניטל חורה

התיר ליחדה לבית יד למלבוש, היינו כיון שאיסור יציאה עם מחט נקובה הוא כמובא לעיל

מהב"י משום דלאו אורחה לייחודי לכך, משא"כ בניטל חורה דאורחה לייחודי

לכך.

[1992]

כדלעיל סעיף הקודם.

[1993]

שאוסר במחט נקובה.

[1994] כדברי הב"י שהובאו

לעיל סעיף הקודם, וככל הדברים שנתבארו לעיל (הערה 1969 ).

[1995] שלדברי הכל מותר לצאת

בהם, כדלעיל (הערה 1907 - 1912 ).

[1996]

שנתבאר בסעיף הקודם.

[1997] שהועתק דינו בסעיף הקודם (והערה 1956 ), ונתבארה שם הלכה זו לפי שיטת בעל

התרומה וסיעתו ( משום דמשמש להך לבישה כטבעת הכלים, שבלעדו היה המלבוש נופל לגמרי) .

הנה לפי האמור כאן ש" אין צריך לחלק בין שלא

יפול לגמרי כו' ",

אם כן צריך לומר שטעם ההיתר הוא " כיון שהמטבע אינו נראה כלל ".

משא"כ כשאינו מכוסה, נתבאר לעיל סי' שא סל"ד ( שהמטבע

חשוב הוא ואינו מתבטל מחשיבותו להקרא עליו שם מלבוש ).

וכן יתבאר טעם זה לקמן סעיף הבא, לפי שיטת הגאונים וסייעתם ( דהמטבע

מכוסה ואין נראה רק בגד דהוא דרך תכשיט), וכן לפי שיטת הרי"ף וסיעתו (דלא דמי

לפורפת שהמטבע מכוסה).

[1998] שהובאה לעיל ס"ד

מהב"י, וככל הדברים שנתבארו לעיל (הערה 1969 ) . מוכרח לפרש כן גם לשיטת הגאונים

וסייעתם, אשר איש דומה לאשה בדין המחטים (והכי קיי"ל לעיל סי' שא

ס"ד-ה) .

ולא נתפרש כאן הטעם ששיטה זו מוכרחת לפי דעתם .

[1999] כמועתק לעיל סי' שא ס"ד (הערה 67 ).

[2000]

דקיי"ל כרבי מאיר בברייתא יא, ב. כדלעיל סי' שא ס"ט

(והערות 120 - 122 ).

אשר לענין אשה שחייבת במחט הנקובה ואומן דרך אומנתו פטור, הקשה

כן בירושלמי, ותירץ בשני אופנים, כדלעיל ס"ד (והערה 1966 ).

משא"כ לשיטת הגאונים וסייעתם, שכן הוא גם באיש, אין לתרץ

כמבואר בירושלמי, וצריך לתרץ כאמור כאן, והיינו מטעם המבואר לעיל מהב"י.

[2001]

שיוצא במחט הנקובה על הצעיף ומפתח החלוק חייב, ואןמן דרך אומנתו

פטור.

[2002] ס, א (ותהוי כבירית טהורה

ותשתרי), הרי שמותר לצאת בבירית כיון ד"אורחא לייחודי להכי".

[2003] דתנן סג, א (כבלים ...

אין יוצאין בהן בשבת), ונתבאר בתוס' סג, ב ד"ה בירית (כבלים אין יוצאין בהן,

דילמא שלפא ומחויא דתכשיט לנוי הם). והיינו שמעיקר הדין מותר לצאת בהם כיון

ד"אורחא לייחודי להכי".

[2004] סב, א (לא תצא אשה במחט הנקובה ... ואם

יצאה חייבת חטאת).

[2005]

שהרי לפי שיטה זו איננו מחלקים בחילוק זה (המבואר לעיל ס"ד).

[2006]

דהמשנה מיירי באשה, ורמב"ן ורשב"א פירשו בשם הגאונים שכן הוא

גם באיש.

[2007]

כמועתק לעיל (הערה 1956 ).

[2008]

כפי שנתבאר בסוף סעיף הקודם (והערה 1997 ), בדעת המרדכי.

[2009] נז, א במשנה (דכולהו

תכשיטין נינהו, ורבנן הוא דגזור בהו דילמא שלפא ומחויא).

[2010] שמתירין לקשור סביב שוקיה שלא יפלו,

כמועתק לעיל (הערה 1951 ).

[2011] הנקובה.

[2012]

אף שאין דרכה לייחדה להכי.

[2013] פי"ט הי"ג (יוצא אדם ...

במוך ובספוג שעל גבי המכה, ובלבד שלא יכרוך עליהן חוט או משיחה, שהרי החוט והמשיחה

חשובין אצלו ואינם מועילין למכה. ויוצא ... באגד שעל גבי מכה).

וכן הוא לעיל סי' שא ס"כ (מותר לאגוד סמרטוט על הרטייה או

על שאר דברים שעל המכה, ולצאת בו לרשות הרבים ... אבל אסור לכרוך חוט או משיחה על

גבי הרטייה או שאר דברים שעל המכה, לפי שהחוט או משיחה חשובים קצת, ואינם בטלים

לגבי רטיה כמו אגוד של סמרטוט שאינו חשוב כלל).

[2014] ס, א ד"ה טהורה (יוצאין, דכיון

דלצניעותא היא לא שלפא ומחוי). והיינו שאף שהיא תכשיט, לא חששו דילמא שלפא ומחוי.

ונתבאר בתוס' שם ד"ה ותהוי, שלפירש"י הוי תכשיט.

[2015] פי"ט ה"ה (וכל דבר שהוא

תכשיט ואינו נופל ואין דרכה להראותו, הרי זה מותר לצאת בו. לפיכך אצעדה שמניחין

אותה בזרוע או בשוק יוצאין בה בשבת). וכדאמרינן סג, ב (בירית תחת אצעדה עומדת).

והיינו שהם תכשיטים שאינם נופלים, ולכן לא גזרו עליהם.

[2016] ד"ה ותיהוי כבירית (ובתוספות

פירשו דהכי קאמר, ותהוי כבירית שהיא טהורה, משום שאינה תכשיט אלא טבעת הכלים, ולכן

מותר לצאת בה בשבת, דליכא למיחש למישלף ואחוויי).

[2017] שם ד"ה ותיהוי כבירית (ונראה

לר"י דהכי פירושו, ותהוי כבירית שיוצאין בה, לפי שהיא טהורה, משום שאינה

תכשיט).

[2018] תוכן הקטע שלפנינו:

עד

כאן נתבאר לדעת הרמב"ן והרשב"א בשם הגאונים, שמוכרח לפרש בדעתם כמובא

לעיל מהב"י, וככל הדברים שנתבארו לעיל (הערה 1969 ) .

אמנם

בשיטת הרי"ף והרמב"ם יש לפרש גם כאמור לעיל שם בדעת בעל התרומה וסייעתו,

והיינו " דאיש חייב באינה נקובה, משום שהיא תכשיט דאשה", ואשה

חייבת בנקובה רק כשהיא "תחובה בבגדה שלא לצורך לבישה";

"אלא

שזהו דוחק גדול ... לא יצא, סתם משמע, אפילו לצורך לבישה. ועל כרחך סבירא להו נמי כשטה

זו" , היינו כביאור הנ"ל בדברי הב"י.

[2019] כח, סע"א (אמר

עולא וחילופיהן באיש, כלומר אם יצא האיש במחט שאינה נקובה ... חייב חטאת ואם יצא ...

במחט נקובה, פטור אבל אסור) .

[2020] פי"ט ה"ה (אשה

שיצאה במחט נקובה חייבת, והאיש פטור. ואיש שיצא במחט שאינה נקובה חייב) .

הובאה דעה זו לעיל סי' שא ס"ה ( שיש חולקים ואומרים,

שאיש היוצא במחט שאינה נקובה התחובה בבגדו לצורך הלבישה, הרי זה חייב ), ושם נסמן (הערה 73 ).

[2021] אף דלאו אורחא הוא, שהרי

אין דרך האיש לתחוב מחט שאינה נקובה במפתחי חלוקו.

[2022] שמטעם זה נחשבת הוצאה

כדרכה.

[2023] גמרא סב, א (פעמים שהאשה נותנת

לבעלה טבעת שאין עליה חותם להוליכה אצל אומן לתקן, ומניחה בידו עד שמגיע אצל אומן).

וכן הוא לעיל סי' שא ס"ו ( ואין זו הוצאה שלא

כדרכה, לפי שלפעמים נותנת אשה לבעלה טבעתה שאין עליה חותם שיוליכנה לאומן לתקנה,

והוא משים אותה באצבעו עד שמגיע אצל אומן, נמצא שדרך הוצאה היא אף לאיש לפעמים

להוציא טבעת שאין עליה חותם באצבעו, וכיון שאינה תכשיט לו, חייב עליה) .

[2024] שכתב שם לענין מחט (זה הכלל, כל היוצא

בדבר שאינו מתכשיטיו, ואינו דרך מלבוש, והוציאו כדרך שמוציאין אותו דבר חייב), משמע

שגם בזה אמרינן דפעמים שהאשה נותנת לבעלה כו'.

[2025] באשה היוצאת במחט נקובה, שנחשב כדרכה

וחייבת, יש לומר שהם (הרי"ף והרמב"ם) בכלל לא אסרו לאשה לצאת במחט נקובה

לצורך הלבוש, אלא כפירוש הפשוט של המשנה, שהוציאו את המחט התחובה בבגד שלא לצורך

הלבוש.

שלפי זה אפשר לומר שדעתם כבעל התרומה, ואין לנו הוכחה בדבריהם

לסברת הב"י הנ"ל.

[2026] סב, א (לא תצא אשה במחט הנקובה ... ואם

יצתה חייבת חטאת), שלא נתפרש במשנה דמיירי בתחובה בבגדה לצורך לבישה, וכך יפרשו גם

הרי"ף והרמב"ם (וכסברה הראשונה שהובאה לעיל ס"ה בדעת המרדכי

והר"י).

[2027] פ"ו ה"ג ( ואם

יצאת חייב חטאת דברי רבי מאיר ... דרך הוצאה בנשים) .

[2028] פי"ט הכ"א (ואם יצא פטור

אע"פ שיצא דרך אומנתו מפני שלא הוציא כדרך המוציאין).

[2029] " לא יצא החייט בשבת במחט התחובה לו בבגדו".

[2030]

היינו כביאור הנ"ל בדברי הב"י.

[2031]

כמועתק לעיל (הערה 1956 ).

[2032]

כפי שנתבאר בסוף סעיף הקודם (והערה 1997 ), בדעת המרדכי, ובסעיף הזה בשיטת

הגאונים וסייעתם ( ולא דמי לפורפת, דהמטבע מכוסה ואין נראה רק בגד דהוא דרך תכשיט) .

[2033] כמועתק לעיל (הערה 2015 ).

[2034] כמועתק לעיל (הערה 1904 ).

[2035] כדתנן נז, א (לא תצא אשה לא בחוטי צמר

ולא בחוטי פשתן ... ואם יצאת אינה חייבת חטאת), וברמב"ם פי"ט ה"ו (לא

תצא אשה בחוטי צמר או בחוטי פשתן או ברצועות הקשורות לה על ראשה שמא תחלוץ אותה

בשעת טבילה ותעבירה ברשות הרבים), הרי שלא נחשב משוי ומותר מעיקר הדין, ואינו אסור

משום חשש שמא תחלוץ.

[2036] לפי כל האמור לעיל, הן לדעת הגאונים

וסייעתם ( לאו משוי הוא, כיון שדרכה לייחדה ), והן לדעת הרמב"ם ( וחוטי

צמר ופשתן שבראשי הבנות דרכן לייחדן לכך ). משא"כ הנחבשים בכבלים, ודלא כנפסק לעיל סי' שא

סט"ו (מי שאסור וכבלים ברגליו, מותר לצאת בהם, מפני שהם לו כמו מלבוש, ואין

חוששים שמא יפלו מעל רגליו ויביאם בידו, לפי שמן הסתם הם תקועים היטב שלא יברח).

[2037] כנפסק לעיל סי' שא ס"כ (אסור

לכרוך חוט או משיחה על גבי הרטייה או שאר דברים שעל המכה, לפי שהחוט או משיחה

חשובים קצת, ואינם בטלים לגבי רטיה כמו אגוד של סמרטוט).

[2038] ברמב"ם פי"ט ה"ו (לא

תצא אשה ... בכבלים שיוצאין בהן הבנות ברגליהן כדי שלא יפסיעו פסיעה גסה שלא

יפסידו בתוליהן. כל אלו אסורין לצאת בהן בשבת שמא יפלו ותביאן בידה), הרי שמותר

מעיקר הדין, ולא אסור אלא משום חשש שמא יפלו.

[2039] ס"ה ( והא דלא מוקמינן מתניתין

במחט שבצעיף וחלוק) .

והיינו הא דתנן נז, א (ולא במחט שאינה נקובה), ואמרינן בגמרא ס, א (למאי חזיא ... אמר

רבא טס של זהב יש לה על ראשה, בחול חולקת בה שערה, בשבת מניחתה כנגד פדחתה).

ולפי מה שהובא לעיל ס"ב מס' התרומה והסמ"ג, שגם

מחט שבצעיף שתוחבת כדי לחבר קצותיו, אסור משום תכשיט , ואם כן מדוע לא מוקמינן מתניתין דאינה

נקובה בצעיפים וכהאי גוונא .

ועל זה ביאר לעיל שם, שהטעם הוא כיון " שבימיהם

לא נהגו הנשים בצעיף שלנו על השבכה".

וכאן מבאר טעם נוסף, עכ"פ לדעת האומרים שחיבור

הבגד במחט נחשבת תפירה, ואסורה בשבת.

[2040] הגהות מרדכי רמז תנז (ריב"א פירש ...

שלא מצינו חילוק בין תפירה של קיימא לתפירה שאינה של קיימא). הובא בשוע"ר סי'

שיז ס"ז (שאין חילוק בתפירה בין של קיימא לאינה של קיימא ... ויש מתירין

בתפירה שאינה של קיימא לנתק או לחתוך, וכן עיקר).

[2041] כי אף שהתופר ב' תפירות ולא קשר פטור,

מפני שאינו מתקיים, כדלקמן סי' שמ סי"ב (התופר ב' תפירות וקשר, או ג' תפירות

אעפ"י שלא קשר, חייב, אבל ב' תפירות ולא קשר, פטור, מפני שאינו מתקיים).

היינו דוקא בחוט, משא"כ במחט שמתקיים כך, אפשר שחייב גם

בב' תפירות שב' ראשיה לצד אחד.

[2042]

ע"א (טלית כפולה חייבת בציצית, ורבי שמעון פוטר, ושוין שאם

כפלה ותפרה שחייבת, תפרה פשיטא, לא צריכא דנקטה בסיכי), ופירש בערוך ערך סך הט'

(פירוש תפס ביתדות). הרי שאם חיברה בסיכה הוי חיבור.

ולפי זה יש אוסרים להשתמש בשבת בסיכת בטחון. וראה בדי השלחן סי'

קמו סקכ"ב ( מצוה עלינו ליישב מנהגן של ישראל שנהגו משנים קדמוניות, ולא

מיחו בידם. והנה לשיטת רבינו יואל שהתיר לקרוע תפירת בית הצואר שעשה הכובד משום

דלאו לקיימא עביד ... ונראה דסברי דתחיבת מחט אינה תפירה כלל, שאין תפירה אלא

בחוטים ... ואע"פ שמוכח מהערוך הנ"ל דחבור ביתדות קרי לה הגמרא תפירה,

התם לענין חיבור טלית לציצית דינו כתפירה, כיון דסוף סוף הוי מחובר, אבל בשבת

דבעינן מלאכת מחשבת ).

אגרות קודש ח"ח ע' צב-ג. חי"א ע' תז-ח ( מובן

שנבהלתי מהקס"ד בסיום התשובה שלו, שלא רק אסור אלא שחושש גם לאיסור דאורייתא

ח"ו ... מצוה לקיים מנהג זקנות מישראל מכמה דורות מבלי מוחה בידם ... א) במתכת

ובחוט של מתכת אין תפירה ... ואף שהי' גם חוט של זהב בהאריג, אבל

פשיטא שלא תפרו בחוטים אלו ... ב) כבר ידוע דעת רבנו יואל אשר נפסקה הלכה כמותו

(שו"ע או"ח סי' שי"ז ס"ג) אשר צריכה להיות תפירה של קיימא ...

ובמחט בטחון ביחוד הנה רואים במוחש בכל ענינים שמשתמשים בהם לשם חיבור שאי אפשר

שישארו כך לעולם ... ומאסף לכל הדיעות בזה בספר קצות השולחן להרב אברהם חיים נאה

חלק שמיני סי' קמ"ו סעיף י"ב עיי"ש בארוכה בכל הנ"ל).

חי"ב ע' תו-ז.

ומה שכתב "שהי' גם חוט של זהב

בהאריג, אבל פשיטא שלא תפרו בחוטים אלו", הוא כמבואר ברמב"ם הלכות כלי

המקדש פ"ט ה"ה (הזהב שבאריגת האפוד והחושן האמור בתורה ככה הוא מעשהו,

לוקח חוט אחד זהב טהור ונותנו עם ששה חוטין של תכלת וכופל השבעה

חוטין כאחת) .

ומכל מקום ביאר כאן, אשר עכ"פ לפי דעה האוסרת, יש ליישב

בפשטות מה שלא רצו לפרש בגמרא שהמשנה מיירי במחט התחובה בבגדיה לחבר קצותיהם.

[2043] שבת ס, א ד"ה אוגרת בה שערה (היוצא

חוץ לקישוריה כורכתו סביב המחט ותוחבת המחט בשבכה מתחתיה שלא יראה שערה).

[2044] מה שלא אסרו משום תפירה, כי אינה מחברת

שני קצוות השבכה (ראה בדי השלחן שם).

[2045] שם ד"ה הואיל (נראה לר"י

שתוחבת המחט בתוך הסבכה, ודוחקת את הסבכה, כדי שלא יפלו שערותיה חוץ לקישוריה).

[2046] שאינה מחברת את ב' קצוות השבכה .

[2047] בפנים ס"א-ב נתבאר,

שמדברי רב יוסף נלמד, שמחט שאינה נקובה שראשה אחד עב ועגול נחשבת כתכשיט, אם

תוחבין אותה בצעיף ובמפתחי חלוקה.

ומה שבאוגרת בה שערה אינה נחשבת כתכשיט,

מבאר בב' אופנים:

(א) כיון שהשבכה (שתוחבין בה המחט לאגור

שערה) מכוסה בצעיף.

(ב) כיון שבלעדי המחט יפלו שערותיה.

ועל זה מקשה כאן ממשמעות התוס', שהטעם

שאינה כתכשיט הוא כיון שאינה כנגד פדחתה (ולא משני טעמים הנ"ל), ומחט התחובה

בבגדיה לצורך לבישה לא נחשב תכשיט.

ומיישב בב' אופנים:

(א) עיקר הטעם שאינה תכשיט הוא מטעמים

המובאים לעיל, אבל כשהטס כנגד פדחתה הוא קובע מקום לעצמו להיות תכשיט.

(ב) אפשר דפדחתה לאו דוקא, אלא לאפוקי

שבכה שתחת הצעיף.

[2048] ס, א ד"ה ותיהוי (ואם תאמר אמאי

לא משני השתא כמין טס של זהב יש לה בראשה, כדמשני לאידך שינויא דבסמוך. ויש לומר

דאם היתה אוגרת בה שערה לא היתה מניחתה לעולם כנגד פדחתה, ואינה חשובה תכשיט, אלא

טס).

ופירש במהרש"א שם (ורוצים לומר, דאינה חשובה תכשיט אלא

במניח הטס שם כנגד פדחתה, אם היתה אוגרת בה שערה, דהיינו שתוחבת בתוך השבכה, לעולם

לא היה בא צד השני של הטס כנגד פדחתה). ובמהר"ם שם (רוצים לומר, דדוקא כדמשני

שהיא חולקת בה שערה שייך לומר כמין טס וכו', ואחר שחלקה בה שערה מניחתו כנגד פדחתה

והוי לה נוי ותכשיט, אבל לשינויא קמא שאמר שאוגרת בה שערה, ותמיד הוא תחוב בשבכה

לאגור בה שלא יצא שערה, אם כן אי אפשר לה לעולם להניח הקצה שבו הטס על פדחתה, אם

כן לא הוי תכשיט אלא טס וק"ל). הובאו בחידושי צמח צדק מב, ג (מהרש"א

ומהרמ"ל פירשו, דאף להתוספות שרי, דאינה חשובה תכשיט כיון שאין הטס כנגד

פדחתיה. וכן כתב אאזמו"ר נ"ע).

[2049]

כאופן הראשון שנתבאר בפנים ס"ב ( בעשויה לבתי שוקים לא

מקרי תכשיט, וכן לשבכה ... כי הן במקום צנוע, ואין דרכן להיות בגלוי, אלא לכסות עליהן

למעלה בבגדיה, והצעיף על השכבה ).

[2050] כאופן השני שנתבאר בפנים ס"ב.

[2051] צ"ע זה, והיישוב עליו, נתבארו

לעיל (הערה 1904 ).

[2052] כאופן השני שבפנים

ס"ב, ונתבארה שם ההוכחה מספר התרומה (כמועתק שם הערות 1907 - 1909 ).

[2053]

כפי שיתבאר בפנים ס"ד.

[2054] גם בהגהה זו בא לבאר,

שאינו מוכרח לפרש כאופן הראשון שבפנים ס"ב (שהשבכה מכוסה בצעיף, והמחט התחובה

בה אינה תכשיט), אלא נראה יותר לפרש כאופן השני שבפנים ס"ב. שהרי השבכה והמחט

שבה אינן מכוסות בצעיף, ומכל מקום התירו (ותשתרי).

[2055] נז, ב (יוצאה אשה בסבכה המוזהבת ובטוטפת

ובסרביטין הקבועין בה).

וכן הוכיח בפנים ס"ג ( שבימיהם לא נהגו הנשים

בצעיף שלנו על השבכה, כדמשמע בברייתא רפ"ו) .

[2056] נתיב יב חי"א פא, ב (ויוצאה אשה בשבכה

מוזהבת, שהוא כובע שעל ראשה).

[2057] בפנים ס"ב נתבארה דעת

בעל התרומה שמחט שבצעיף לא מקרי בית יד למלבוש, כיון שגם בלי המחט לא הי' הצעיף

נופל לגמרי, כי "צעיפי הנשים היו צנופים היטב סביב הראש, וקצה אחד כורכת

סביב הצואר ותוחבת הקצה ממש תחת הכרך, ואין הצעיף נופל מהראש בלי שום מחט, אלא שהוא

רפוי על הראש".

ועל זה מבאר כאן, שאפשר טעם נוסף שלא

היו זקוקים למחט.

[2058] חיי שרה כד, סה (ותקח הצעיף ותתכס).

[2059] וישב לח, יד (ותתכס בצעיף).

והיינו שלא היו מלובשות בו אלא מכוסות בו.

[2060]

"ולא בעיר של זהב, היא ירושלים דדהבא, והוא חשוק של כסף או זהב

סביב ראשה ... ואם הם תחת הצעיף, מותר, משום דלא מגלה ראשה".

[2061] רמז שמו (ואם היא תחת הצעיף, מותר, דלא

מגלה את ראשה).

[2062] בס' התרומה שם (לא תצא ... במחט שאינה נקובה, היינו איישפיגלא

בלעז שראשה אחד חד וסוגרין בה מפתחי חלוק סביב צואר, או הצעיף).

[2063] דהיינו שחוששים רק שתסיר

את המחט מהצעיף, ולא תגלה את ראשה תחת הצעיף, " שלא יפול מעליה בהסרת

המחט ".

[2064] וכן הוא בפנים ס"ג ( מדאסר

לאשה בצעיפה מדינא דגמרא משום תכשיט, מכלל דלא דמי לטבעת הכלים) ,

שכיון שהם תכשיט, לכן מקבלות טומאה, דלא כטבעת הכלים שאינן תכשיט וטהורות, דתנן כלים פי"ב מ"א, הובא בשבת

נב סע"א (טבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות טהורות).

[2065]

בגמרא סג, ב (אצעדה טמאה), שהוא הצמיד שעל הזרוע.

[2066]

נתבאר בפנים ס"ד ( והשתא אתי שפיר מ"ש

בספר התרומה פרק י"ז דאיסור מחט נקובה הוא משום דלאו תכשיט היא כאינה נקובה, ומשוי

הוא), ו היינו שמחט אינה נקובה היא תכשיט, משא"כ נקובה לאו תכשיט

היא, אלא משוי הוא.

[2067] כמועתק לעיל (הערה 1946 ).

[2068] רמז שכו (פירש ר"י דצריך להזהיר

לנשים כשיוצאות בצעיפיהם שלא יצאו במחט שניטל חורה ועוקצה, דלא מהני בה ייחוד

לענין טומאה, אמנם אם ניטל חורה ועוקצה [ויחדה] מערב שבת לשם כך, ודאי כה"ג מהני

יחוד). הרי שגם במחט שאינו תכשיט, כגון מחט שניטל חורה ועוקצה שאינה תכשיט, מכל

מקום אם מייחדו למפתחי החלוק, מותר לצאת בו. ונתבאר בפנים ס"ה.

[2069] נתבאר לקמן הגהה ח ( דמיירי

כשהמחט מעמדת הצעיף שלא יפול לגמרי), והגהה ט (דגם ר"י זה סבירא ליה לחלק בין

שלא יפול לגמרי ),

שבאופן זה הוי בית יד לכלי, ומותר לצאת בו אף אם אינו תכשיט.

[2070] בקטע הקודם נתבאר דין

המחט שאינה נקובה שתוחבת בצעיף.

ובקטע שלפנינו מבאר דין מחט נקובה לפי

ביאור הב"י, שנתבאר לעיל סוף ס"ד (והערה 1970 )

הטעם שנחשבת הוצאה כדרכה וחייבת, מחמת שדרכה לפעמים לתוחבה בבגד לצורך הלבישה, או

מטעם שלפעמים תוחבת אותה בבגד למשוי.

ולעיל סי' שא ס"ד נתבאר הטעם באיש

(ואין זו נקראת הוצאה שלא כדרכה, לפי שלפעמים בחול כשרוצה להוליך מחט הנקובה לאיזה

מקום תוחבה לפעמים בבגדו, בהמקומות שתוחבין מחט שאינה נקובה, ומוליכה כך ברשות

הרבים עד המקום שהוא חפץ), שיש בזה שני פרטים:

(א) כיון שלפעמים בחול מוציאה כך

להוליכה תחובה .

(ב) כיון שהוא במקומות שתוחבין מחט

שאינה נקובה בבגדו.

[2071] כמו מחט שאינה נקובה

שמותר לצאת בה כיון שדרכה בכך (למפתחי חלוקה).

[2072] דאמרינן סב, א (פעמים שהאשה נותנת

לבעלה טבעת שאין עליה חותם להוליכה אצל אומן לתקן ומניחה בידו עד שמגיע אצל אומן) .

[2073]

משא"כ כאן שדרכה לפעמים לצאת בתור בית יד למלבוש, ולמה תתחייב

משום הוצאה כדרכה.

[2074] אלא נאמר שטעם ההיתר הוא

דהוי בית יד למלבוש.

[2075] וכאן אינה רגילה לצאת

במחט נקובה בתור בית יד למלבוש אלא לפעמים.

[2076] על כרחך צריך לומר

כהביאור שנתבאר בפנים ס"ד בדעת בעל התרומה, ודלא כמובא כאן מהב"י.

[2077] מה שרק לפעמים יוצאים כך,

סגי שיהי' לו דין בית יד למלבוש ויהי' מותר לצאת בו.

[2078] משנה סה, א (יוצאות ... מדיות פרופות,

וכל אדם, אלא שדברו חכמים בהוה. פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע).

[2079] סי' רמ (פורפת על האבן ... אם כרך

ופירף מערב שבת שרי אף על המטבע), ולא הזכיר נשים מדיות.

[2080] יח, ד (מותר ליתן אגוז לכתחלה בשבת

בראש בתי שוקים, ולכרוך שם רצועה כדי למתוח הבתי שוקים), ולא הזכיר נשים מדיות.

[2081]

כפי שנתבאר בפנים ס"ד לפי דעת בעל התרומה.

[2082] אם נרצה לתרץ לדבריו,

דמקרי כדרכו כיון שהאשה דרכה לתחוב מחט שאינה נקובה בבגדיה לצורך לבישה, אם כן

יוקשה מאי פריך כו'.

[2083] סב, א (תרצת אשה, איש מאי איכא למימר.

אלא אמר רבא פעמים שאדם נותן לאשתו טבעת שיש עליה חותם להוליכה לקופסא ומניחתה

בידה עד שמגעת לקופסא, ופעמים שהאשה נותנת לבעלה טבעת שאין עליה חותם להוליכה אצל

אומן לתקן ומניחה בידו עד שמגיע אצל אומן).

[2084] פ"ו סי' י (ותמיהני על רב אלפס ז"ל

(כח רע"ב), היאך יתחייב האיש חטאת במחט שאינה נקובה, הוצאה כלאחר יד הוא).

[2085] סב, א ד"ה גזברית (הלכך רגילה היא

להניחה באצבעה, ומיהו תכשיט לא הוי לדידה, דאין דרך נשים בכך, ומיהו דרך הוצאתה של

זו בכך).

[2086] ולא נתפרש כאן באיזה פרט

פליגי ובאיזה פרט לא פליגי.

[2087] נתבאר בפנים ס"ד,

שלכאורה הי' אפשר לומר שאינו נחשב מלבוש אלא כשהוא של בד, ולא כשהוא של מתכת.

[2088] דאמר אביי ס, א (ותהוי כבירית טהורה

ותשתרי), אף שהיא של מתכת.

[2089]

שמשמש שלא יפלו לגמרי, וכמבואר בפנים.

[2090]

בפנים ס"ד מוכיח שגם מתכת יכול להחשב דרך מלבוש, מהא דכבלים

נחשבים מלבוש, אף שהן של מתכת, כדאמרינן סג, ב (עשו להן כבלים

והטילו שלשלת ביניהן, שלא יהיו פסיעותיהן גסות, ולא היו בתולותיהן נושרות) .

[2091] והיינו שאינם נחשבים

מלבוש כיון שהם בית יד למלבוש, אלא כיון דגופו מינטר בה, שהרי עשויות כדי שלא

ינשרו בתולותיהן.

[2092]

רש"י נא, ב ד"ה במה (ומידי דמינטרא ביה בהמה הוי תכשיט ואורחא ולא הוי

משוי).

וכן הוא לעיל סי' שה ס"א (ומותר

שתצא בהם לרשות הרבים בשבת ... כל דבר

שהבהמה משתמרת על ידו שלא תברח כשהולכת ברשות הרבים).

[2093] קלג סוע"א (כורך עליה סמרטוט. אם

לא התקין מערב שבת, כורך על אצבעו ומביא, ואפילו מחצר אחרת), ופרש"י (דרך

מלבוש, לשנותו מדרך הוצאה בחול). ובשוע"ר סי' שלא ס"ט (שיכרכנו על אצבעו

ויביאנו כדי לעשות בשינוי).

[2094]

כדלעיל הג"ה ד (ואולי נדפס בכפילות מהגהה הקודמת).

[2095] בפנים ס"ד נתבארה

שיטת בעל התרומה, שאין להתיר מחט תחובה בבגד אלא כשבלעדי המחט יפול הבגד לגמרי.

וגם דין פורפת על המטבע מיירי באופן זה.

ואילו לדעת שאר הפוסקים, טעם היתר פורפת

על המטבע נתבאר בפנים ס"ו כיון שהמטבע פרוף ומכוסה.

ועל זה מבאר כאן, שגם לשיטת בעל התרומה

צריך לפרש באופן הנ"ל, כיון שהמטבע מכוסה בבגד, אף אם הבגד לא יפול בלעדי

המטבע.

[2096] סי' רמ (לכתחלה יתן אבן בסרבלו משני צדדין

צריך לכרוך שם הלולאות).

[2097] יח, ד (מותר לכתחלה ליתן אגוז בטליתו או

בסרבלו).

[2098] שהרי סרבל הוא בגד רחב

שמלובש עליו, ולא יפול לגמרי בלי המטבע הפרופה.

[2099] בפנים ס"ה הוכיח

מדברי ספר התרומה, שגם מחט שניטל חורה לא מהני יחוד, כיון שלא הותר אלא תכשיט.

ועל זה מבאר כאן, שאפשר גם לבעל התרומה

מהני יחוד למחט שניטל חורה, ובספר התרומה מיירי שלא ייחד.

[2100]

מט, ב ד"ה לא אמרו (לענין טומאה לאו מנא הוא אפילו על ידי יחוד,

דניטל חורה או עוקצה טהורה ולא מהני בה יחוד). וכן הוא בדף קכג, א ד"ה מדלענין.

[2101] בפנים ס"ה נתבאר

שלפום ריהטא יש סתירה בפסקי השו"ע, שבמחט נקובה חייבת אפילו תחובה בבגדה

לצורך לבישה (כי גם בלי המחט לא יפול הבגד), ובמחט שניטל חורה התירו.

ועל זה מבאר כאן, שאפשר לפרש שגם במחט

שניטל חורה לא התירו אלא כשבלי המחט יפול הבגד לגמרי.

[2102]

כן יישב לעיל הגהה ג ולקמן הגהה ט.

[2103] בפנים ס"ה נתבאר

שהר"י שבמרדכי אינו סובר כבעל התרומה, לחלק בין אם הבגד יפול בלי המחט או

לאו.

ועל זה כותב כאן, שיש לומר שגם

הר"י סובר חילוק זה כמו בעל התרומה. וכדלעיל הערה הקודמת, דמיירי כשמחט מעמדת

הצעיף שלא יפול לגמרי.

[2104] בפנים ס"ו נתבאר

שמפשטות דברי הרמב"ן והרשב"א בשם הגאונים נראה דסבירא כביאור הב"י,

ולא כביאור ספר התרומה וסייעתו. ועל זה כותב כאן, ש"זה אינו מוכרח כלל".

[2105] שבת פ"ו ה"ג (תני לא יצא

החייט במחטו שבכליו ... ואם יצאו, הרי אלו פטורין, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים

אומן באומנתו חייב ... אמר רבי אבין תיפתר באשה גודלת), ופירש בקרבן העדה (באשה המגדלת

שער במחט, והוה כאומן דרך אומנתו). והיינו שמוציאה את המחט (שלא לצורך לבישה, אלא)

לצורך אומנותה, וחייבת כדעת רבנן בברייתא.

[2106] פי"ט ה"ג (זה דרך ההלכות

ורבינו בדברים אלו ... אלא שנחלקו בדין המחטין, שדינן שוה בנשים ובאנשים ... וכן

פירש רבינו שרירא ורבינו האי גאונים ז"ל. וכן נראה מדברי הרמב"ן

ז"ל. ולזה הסכים הרשב"א ז"ל).

[2107]

שתי הדעות הובאו לעיל סי' שא ס"ד-ה (והערות 67 ; 73 ).

[2108]

גם בדעת הרי"ף והרמב"ם נתבאר בפנים ס"ו שמסתבר יותר

לומר, שמחייבים אף בנקובה צורך לבישה ( לא יצא סתם, משמע אפילו

לצורך לבישה. ועל כרחך סבירא להו נמי כשטה זו).

ולא נתפרש כאן במה מחלק בין שיטת הרי"ף להרמב"ם,

ושהגאונים וסייעתם נחלקו רק על הרמב"ם ולא על הרי"ף.

[2109]

לא נתפרש אהיכא קאי. נראה מהדברים שמוכיח שלשיטת בעל התרומה מחט

שאינה נקובה דרכה בכך. אבל כאן בפנים מבאר שיטת הגאונים וסייעתם דלא סבירא להו

כדעת בעל התרומה.

[2110]

גם כאן לא נתפרש אהיכא קאי.שבפנים דן לדעת הרי"ף והרמב"ם,

האם אשה חייבת במחט הנקובה בדרך לבישה או שלא בדרך לבישה.