שכא דיני תולש בשבת ודין טוחן ודין תקוני מאכל או מעבד ולש

שכא דיני תולש ²¹⁹⁴ בשבת ודין טוחן ודין תקוני מאכל

או מעבד ולש

ובו ט"ז סעיפים:

קטימת

ומלילת מאכל בהמה

א חבילי ²¹⁹⁵ פיאה איזוב וקורנית, הכניסן לייבשן

לעצים, אין מסתפקין מהן בשבת ²¹⁹⁶ . הכניסן למאכל בהמה,

או אפילו הכניסן בסתם, הרי סתמן גם כן למאכל בהמה ²¹⁹⁷ , ומותר להסתפק מהן.

וקוטם ואוכל ביד ²¹⁹⁸ , אבל לא בכלי כדרך

חול ²¹⁹⁹ .

ומולל השרביטין בראשי

אצבעותיו, לאכול הזרע שבתוכן, אבל לא בכל היד, כדרך שהוא עושה בחול ²²⁰⁰ :

עיבוד

ומליחה באוכלים

ב המעבד את העור הוא

מאבות מלאכות ²²⁰¹ , שכן במשכן היו

מעבדין עורות תחשים ²²⁰² ואילים ²²⁰³ . והמולח את העור

חייב משום מעבד, שהמליחה היא מצרכי העיבוד ²²⁰⁴ .

אבל המולח בשר חי,

אפילו מולחו הרבה כדי שיתקיים זמן מרובה ולא יסריח, פטור, שאין עיבוד באוכלין ²²⁰⁵ מן התורה. אבל מדברי סופרים יש עיבוד באוכלין ²²⁰⁶ .

ולכן ²²⁰⁷ אסור למלוח בשר חי,

אפילו כדי לאכלו חי בשבת ²²⁰⁸ (אם עדיין לא נמלח

להכשירו מדמו), לפי שהמלח מועיל לבשר חי (שלא נמלח עדיין) לרככו ולתקנו ולהכשירו

לאכילה, ודומה לעיבוד ²²⁰⁹ .

ואין צריך לומר שאסור

למלחו כדי שיתקיים ולא יסריח ²²¹⁰ , אפילו במקום הפסד ²²¹¹ מרובה, ואפילו נמלח

והוכשר כבר מדמו. וכן שאר דברים אסור למלוח בשבת כדי שיתקיימו ²²¹² , אפילו במקום הפסד מרובה:

ג וכן אסור לעשות מי

מלח מרובים ²²¹³ , או שאר משקין עם

מלח מרובים ²²¹⁴ , לתת לתוך הכבשים ²²¹⁵ , דהיינו מיני ירקות

או שאר דברים שכובשים להתקיים (אפילו יאכל מהם גם לאלתר, שאינו טורח בשביל החול

לבד ²²¹⁶ , מכל מקום), כיון

שכובש אותם להתקיים, דומה לעיבוד, שהמלח מקיימן ²²¹⁷ . ויש אומרים ²²¹⁸ שהכובש אסור מפני שהוא כמבשל מדברי סופרים.

ואפילו לעשות מי מלח

או שאר משקין עם מלח שלא לתת לתוך הכבשים, אלא לטבול בהם את פתו ולתת לתוך התבשיל,

אסור לעשות מהם הרבה ביחד ²²¹⁹ , דהיינו לעשות בבת

אחת לצורך טבול ב' סעודות, אלא מעט לצורך סעודה אחת בלבד ²²²⁰ (מפני שכשהוא עושה מהם הרבה נראה כאלו עושה אותם לכבישה ²²²¹ ).

ואפילו לצורך סעודה

אחת אינו רשאי לעשות אלא סמוך לסעודה, אבל לא מסעודה לסעודה ²²²² , מפני שאסור למלוח

שום דבר להניחו שלא לאכלו לאלתר, כמו שיתבאר ²²²³ .

ואפילו אם נותן בהם

שמן ²²²⁴ בין נתינת המים לנתינת המלח, והשמן מעכב שאין המלח מתערב יפה

עם המים ומתיש את כחו מהיות מי מלח עזין ²²²⁵ , אעפ"כ אסור.

ואם נותן ב' שלישי

מלח ושליש מים ²²²⁶ , או שאר משקים, אסור

לעשות אפילו מעט לצורך טבול סעודה זו ²²²⁷ , מפני שנראה כעושה

מורייס לכבוש בו דגים ²²²⁸ , שדרכו של מורייס

לעשותו כך ²²²⁹ , ואסור לכבוש בשבת

משום עיבוד, או משום בישול, כמו שנתבאר:

ד כל דבר שהמלח מועיל

לו לשנות את טבעו ²²³⁰ , לרככו ²²³¹ או להקשותו ²²³² או להפיג מרירותו ²²³³ וכיוצא בענין זה,

כגון צנון ²²³⁴ ובצל ושום ²²³⁵ וכיוצא בהם ²²³⁶ מדברים החריפים ²²³⁷ , שכשהם שוהים במלח

הם מזיעים ויוצא מרירותם ²²³⁸ ונעשים קשים ²²³⁹ , וכן פולין ועדשים

שנתבשלו בקליפתן ²²⁴⁰ , שהמלח מרכך הקושי

שיש בהם מצד קליפתן ²²⁴¹ , וכן מיני קשואים

(שקורין אוגערקע"ס) חיין, שהמלח מועיל להם ²²⁴² .

וכן ²²⁴³ כל דבר שרגילים לעשות ממנו כבשים ²²⁴⁴ , אסור למלוח מהם

יותר מחתיכה לבדה ²²⁴⁵ כדי לאכלה לאלתר ²²⁴⁶ , שכשהוא מולח ב'

חתיכות יחד, וכל שכן יותר ²²⁴⁷ , הרי זה נראה ככובש

כבשים ²²⁴⁸ .

ואפילו חתיכה אחת של

צנון וכיוצא בו, אסור לטבלה במלח להשהותה הרבה במלחה ²²⁴⁹ כדי שיצא מרירותה

אחר שתזיע, כי זהו דומה לעיבוד ²²⁵⁰ . אבל מותר להטביל

אפילו כמה חתיכות כל אחת ואחת לבדה ולהניחה לפניו כדי לאכלם לאלתר זו אחר זו בלי

שיהוי כל כך ²²⁵¹ , ואף אם הן משתהין

שעה מועטת ומזיעין קצת, אין בכך כלום ²²⁵² . ובלבד שלא ישהה

אותם זמן ארוך אפילו באותה סעודה עצמה, כגון מתחלת הסעודה עד סופה ²²⁵³ , כדי שיזיעו הרבה,

שזהו דומה לעיבוד, ואסור אפילו בחתיכה אחת לבדה ²²⁵⁴ .

ויש אוסרים ²²⁵⁵ להשהות כלל במלח

אפילו שעה מועטת, אפילו חתיכה אחת לבדה. ולכן אסור לטבול ב' חתיכות אחת אחת לבדה

ולהניחן לפניו לאכלן מיד זו אחר זו, כי עד שיאכל הראשונה תשהה השניה במלחה, ואינו

מותר אלא לטבול חתיכה ולאכלה תיכף ומיד ²²⁵⁶ . וכן נוהגין. וכן

הדין בכל דבר שהמלח מועיל לו ²²⁵⁷ .

ולפי סברא האחרונה, אין הטעם במה שאסרו למלוח

כמה חתיכות ביחד מפני שנראה ככובש כבשים, אלא משום שעד שיאכל הראשונה תשהה השניה

במלחה, וכיון שהמלח מועיל לה הרי זה דומה לעיבוד ²²⁵⁸ .

לפיכך מה שנהגו לחתוך

צנון דק דק ²²⁵⁹ ונותנין אותו בקערה

ומולחין אותו ושופכין עליו חומץ, אין איסור בדבר, אע"פ שזהו דומה למולח הרבה

חתיכות ביחד, שאסור אפילו כדי לאכול לאלתר. מכל מקום כיון שאין משהין אותן כלל

במלח לבדו, אלא שופכים עליהם מיד חומץ ומינים אחרים, אינו דומה לעיבוד ²²⁶⁰ . וכל שכן אם שופכים

שם שמן ²²⁶¹ , שהשמן מתיש את כח המלח ²²⁶² .

ומכל מקום צריך ליזהר

לשפוך את השמן או את החומץ תיכף ומיד אחר המליחה. אבל מה שנוהגין קצת שעושין ירק

(שקורין שלאטי"ן), שמולחין הירק תחלה בפני עצמו ומשהין אותו כך, ומסננים המים

שיוצאים ממנו, ואחר כך מערבים אותו עם שמן וחומץ, זהו איסור גמור, ודומה יותר

לעיבוד, כיון שהוא ממתין עד שיקבל היטב המלח ²²⁶³ :

ה כל דבר שאין המלח

מועיל לו לשנות טבעו, אלא שהוא נותן בו טעם בלבד ²²⁶⁴ , כגון ביצה ²²⁶⁵ ובשר ²²⁶⁶ , [מותר למלחן. ומכל

מקום ²²⁶⁷ ] אסור למלוח כדי

להניח לסעודה אחרת ²²⁶⁸ . ויש מי שאומר ²²⁶⁹ שאם יש איזה צד שטוב

לו שימליחנו עכשיו ממה שימליחנו אחר כך סמוך לאכילה, כגון שעכשיו הוא חם קצת ²²⁷⁰ ויקבל המלח בטוב

יותר, אין איסור בדבר (ויש לסמוך על דבריהם להקל בדברי סופרים, אם צריך לכך):

ו מותר להשקות ירקות

תלושים כדי שלא יכמשו, שכיון שירקות הללו ראויים לאכילה ביומן, מותר להשקותן כדרך

שמותר לטלטלם ²²⁷¹ . אבל אם אינן ראויים

לאכילה היום, שאסורים בטלטול, אסור להשקותן ²²⁷² .

ולכן אסור להדיח בשר

שלא נמלח שחל יום שלישי להיות בשבת כדי שלא יאסר לבישול, לפי שהוא אסור בטלטול ²²⁷³ , אם הוא בשר קשה

שאינו ראוי לכוס אותו כמו שנתבאר בסי' ש"ח ²²⁷⁴ .

ואפילו אם הוא רך

שראוי לכוס ²²⁷⁵ , אין להקל. שכיון

שאינו רוצה לאכלו היום, יש איסור בהדחתו משום שטורח משבת לחול. ואינו דומה לירקות

שראויים היום לאכילת כל אדם, ואינו ניכר כלל שטורח משבת לחול, כי שמא יאכלם היום,

משא"כ בשר חי שאינו ראוי לכוס אלא למי שדעתו יפה, וגם אין דרכו כלל לכוססו חי

אלא לבשלו, וניכר הדבר שטורח משבת לחול ²²⁷⁶ .

ואפילו על ידי נכרי

אין להקל, שאף שהתירו במקום הפסד מרובה לעשות על ידי נכרי כל דבר שאינו אלא משום

שבות, כמ"ש בסי' ש"ז ²²⁷⁷ , מכל מקום כאן אין

הפסד כל כך אם לא ידיחנו, שיוכל לאכלו צלי ²²⁷⁸ :

טחינה,

דיכה וחתיכה דק דק

ז הצריך ²²⁷⁹ לדוך פלפלין וכיוצא

בהם ליתן לתוך המאכל בשבת ²²⁸⁰ , מותר לכתוש אותו בשינוי ²²⁸¹ גדול ²²⁸² מדרך החול, כגון ביד

של סכין וכיוצא בו, אפילו הרבה ביחד ²²⁸³ , אבל לא במדוך, אפילו אינו של אבן כדרכו בחול, אלא של עץ

וכיוצא בו.

ויש אומרים ²²⁸⁴ שצריך גם כן שידוך גם כן בתוך הקערה וכיוצא בה, אבל לא במכתשת,

אע"פ שכותש ביד של סכין וכיוצא בו.

ואין לשום הפלפלין

תוך בגד ויכתוש בסכין עליו, מפני שמוליד ריח בבגד, אע"פ שאינו מתכוין לכך ²²⁸⁵ , כמ"ש בסי'

תקי"א ²²⁸⁶ .

ויש מתירין ²²⁸⁷ לכתוש במכתש[ת]

(וטוב להחמיר במקום שאפשר ²²⁸⁸ ).

אבל אסור לחתכם בסכין ²²⁸⁹ , אפילו כדי לאכול מיד ²²⁹⁰ , והוא הדין לכל התבלין, שאין דרך לאכלם אלא על ידי תערובת ²²⁹¹ :

ח אבל כל דבר הראוי

לאכילה כמות שהוא, ואינו גדולי קרקע, שאין במינו טחינה כלל, כגון בשר מבושל או צלי ²²⁹² או גבינה ²²⁹³ וכיוצא בהם, מותר

לחתוך דק דק (אפילו שלא לאכול מיד ²²⁹⁴ ), מפני שאין טחינה

באוכלין ²²⁹⁵ .

ואפילו היא גבינה קשה

מאד מותר, שהרי אפשר ללעסה בקושי ²²⁹⁶ , ושם אוכל עליה,

ומותר לחתכה (אפילו מי שאינו יכול ללעוס ²²⁹⁷ ), בין בסכין בין

בקרדום או מגירה ²²⁹⁸ . שאף שהם כלים

שמלאכתם לאיסור, מותר לטלטלם לצורך גופם כמו שנתבאר בסי' ש"ח ²²⁹⁹ .

אבל אסור לגוררה דק

דק במורג חרוץ בעל פיפיות ²³⁰⁰ (שקורין רי"ב אייזי"ן בל"א), אפילו כדי לאכול

מיד ²³⁰¹ , דכיון שהכלי מיוחד לכך, הרי זה דרך חול, כמו שחיקת תבלין

במדוך ובמכתשת ²³⁰² , והוא הדין בכלי אחר

המיוחד לכך:

ט אבל בשר חי, הואיל

ואינו ראוי אלא למי שדעתו יפה לכוס אותו שלא כדרכו, אין שם אוכל עליו לענין זה,

ושייך בו טחינה. ולכן אסור לחתכו דק דק לפני העופות. ואע"פ שהוא ראוי לכלבים,

אין שם אוכל עליו בשביל כך, הואיל ואינו עומד לכלבים, אלא לאדם או לעופות מחמת

חשיבותו, ולהם אינו ראוי בלא חתיכה זו ²³⁰³ :

י וכל זה בדבר שאינו

גידולי קרקע. אבל כל דבר שהוא מגידולי קרקע, אפילו הוא אוכל גמור יש בו משום טוחן ²³⁰⁴ , הואיל ויש במינו טחינה, דהיינו בתבואה וקטנית ²³⁰⁵ . ולפיכך אסור לחתוך

הירק דק דק ²³⁰⁶ כדי לאכלו, וכן

גרוגרות וחרובים לפני זקנים ²³⁰⁷ . ואם חתך דק דק חייב

משום טוחן.

אבל מותר לפרר הלחם

דק דק לפני התרנגולים, ואין בזה משום טוחן, הואיל וכבר נטחנה התבואה שממנה נעשה

הלחם, ואין טחינה אחר טחינה ²³⁰⁸ .

וכל זה בחותך ומניח,

ואינו אוכל לאלתר אלא לאחר שעה. אבל מותר לחתוך דק דק כדי לאכול לאלתר ²³⁰⁹ , או בשביל אחרים שיאכלו לאלתר ²³¹⁰ , או בשביל תרנגולים

שיאכלו לאלתר ²³¹¹ , מפני שלא אסרו על

האדם לאכול מאכלו בחתיכות גדולות או קטנות, אם כן דרך אכילתו כך הוא לאכול גם בחתיכות

קטנות, וכל שהוא דרך אכילה אין בו משום מלאכה, כמ"ש בסי' שי"ט ²³¹² לענין בורר אוכל

מתוך הפסולת כדי לאכלו לאלתר, שאין בו משום מלאכה, הואיל ודרך אכילה כך הוא, ומותר

אפילו לכתחלה.

ויש מפקפקים על היתר

זה ²³¹³ . ונכון לחוש לדבריהם

ליזהר לחתוך את הירק (שקורין שלאטי"ן) לחתיכות גדולות קצת, שאז אין בו משום

טוחן לדברי הכל ²³¹⁴ .

אבל במדינתנו נהגו

לחתוך הצנון דק דק מאד, וכן בצלים, ויש להם על מי שיסמכו ²³¹⁵ . ועל כל פנים צריכים ליזהר שלא יתחילו עד אחר יציאה מבית

הכנסת שצריך שיהא סמוך לסעודה ממש ²³¹⁶ , כמו שנתבאר בסי'

שי"ט ²³¹⁷ לענין בורר:

יא וכל זה לחתוך דק דק

בסכין. אבל לדוך במדוך, אפילו של עץ, אסור, אפילו כדי לאכול מיד ²³¹⁸ , ואפילו באוכל גמור כמו גרוגרות וחרובים לפני זקנים ²³¹⁹ . וכן שום ושחליים וכיוצא בהם מאוכלים הנידוכין ²³²⁰ , אסור לדוך אותם,

אפילו לאכול מיד. אבל מותר לרסקן בשינוי גדול, כגון בעץ הפרור ²³²¹ , או ביד של סכין

וכיוצא בו, כמו שנתבאר בפלפלין ²³²² :

יב אין כותתין מלח

במדוך אפילו של עץ ²³²³ אלא צריך שינוי גדול ²³²⁴ כגון לרסקו בידו של

סכין או בעץ פרור, אבל אסור לחתכו בסכין דק דק ²³²⁵ (שכיון שאינו ראוי לאכילה אלא על ידי תערובת, דינו כתבלין,

ולא כבשר וגבינה ²³²⁶ , אף על פי שהוא גם

כן אינו מגדולי קרקע כמותם).

במה דברים אמורים

במלח הגס בתחלתו. אבל מלח שהיה דק מתחלה ונתבשל ונעשה פתיתין, מותר לחתכו בסכין דק

דק, כמו שמותר בפת ²³²⁷ , משום שאין טוחן אחר

טוחן, כמו שנתבאר ²³²⁸ :

יג דבר שאינו חפץ לאכלו

(ולא להאכילו לתינוק) לאלתר אסור ללעסו בשיניו משום טחינה ²³²⁹ :

ריסוק

ורדיית חלות דבש

יד חלות דבש שנתרסקו

מהכוורת ²³³⁰ מבעוד יום, אסור

לרסקן להוציא מהן הדבש ²³³¹ , מפני שהוא מפריד

אוכל מפסולת, דהיינו הדבש הראוי לאכילה מהשעוה שאינה ראויה לו, ויש בזה משום מפרק ²³³² . וגם משום בורר אוכל

מפסולת. ואף על פי שמרסק כדי לאכול לאלתר, כמו שנתבאר בסימן ש"כ ²³³³ .

ואפילו יצא הדבש

מעצמו אסור עד לערב, גזרה שמא ירסק בידים כדי לאכלו היום ²³³⁴ . אלא אם כן נתרסקו

החלות מבעוד יום, שאז מותר הדבש היוצא ממנו בשבת, כדין זיתים וענבים שנתרסקו מבעוד

יום ²³³⁵ כמ"ש שם ²³³⁶ ובסי' רנ"ב ²³³⁷ .

אבל מותר לאכול הדבש

הדבוק על גבי חלות סביב, אף על פי שלא נתרסקו מבעוד יום ²³³⁸ :

טו אסור לרדות דבש

מהכוורת בשבת מדברי סופרים, מפני שדומה לתולש ²³³⁹ . במה דברים אמורים

כשהחלות הן דבוקות בכוורת, שנראה כעוקר דבר מגידולו, אבל אם נתלשו מהכוורת מבעוד

יום ומונחים כך בתוכה, מותר להוציאן ²³⁴⁰ ולאכול הדבש הדבוק

על גבן סביב ²³⁴¹ .

ואפילו הן דבוקים

בכוורת אלא שנתרסקו בתוכה מבעוד יום והדבש צף בכוורת, מותר להוציאו ולאכלו ²³⁴² :

מלאכת

לש בבני גיבול ובאינם בני גיבול

טז הלש הוא מאבות

מלאכות ²³⁴³ .

ואינו חייב בנתינת

המים לתוך הקמח בלבד אלא עד שיגבל ²³⁴⁴ , כדרכו בחול.

ואין המגבל חייב אלא

בדברים שהם בני גיבול, כגון קמח ²³⁴⁵ , או עפר ²³⁴⁶ לטיט של בנין ²³⁴⁷ . אבל אפר ²³⁴⁸ וחול הגס ²³⁴⁹ ומורסן ²³⁵⁰ וקמח קלי ²³⁵¹ וכיוצא בהם ²³⁵² לאו בני גיבול הן,

והמגבלן פטור ²³⁵³ . אבל אסור מדברי

סופרים לגבל קמח קלי הרבה, שמא יבא לגבל קמח שאינו קלי ויתחייב ²³⁵⁴ . אבל מותר לגבל את

הקלי מעט מעט, שזהו שינוי מדרך החול ²³⁵⁵ (ואפילו אם הגיבול הוא עב וקשה ונראה כלש, מותר, כיון שמגבל

בשינוי ²³⁵⁶ ).

אבל תבואה שלא הביאה

שליש, שקלו אותה ואחר כך טחנו אותה גסה, והרי היא כחול ²³⁵⁷ , והיא הנקראת שתיתא,

מותר לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו אפילו הרבה בבת אחת ²³⁵⁸ . והוא שיהיה הגיבול

רך, אבל קשה אסור, מפני שנראה כלש ²³⁵⁹ (אלא אם כן מגבל מעט

מעט, כמו שנתבאר בקלי ²³⁶⁰ ). ואפילו ברך צריך

לשנות מעט, אם עושה הרבה בבת אחת. כיצד נותן את השתיתא ואחר כך נותן את החומץ ²³⁶¹ , אם הוא מקום

שרגילין בו בחול ליתן החומץ תחלה ²³⁶² . ובמקום שרגילין

בחול ליתן השתיתא תחלה, יתנו בשבת החומץ תחלה ²³⁶³ .

ויש חולקין על כל זה ²³⁶⁴ , ואומרים שאין חילוק

בין דברים שהם בני גיבול לדברים שאינן בני גיבול ²³⁶⁵ , ובכולן חייב בנתינת

מים לבד ²³⁶⁶ , או אחד משאר משקין

ומי פירות ²³⁶⁷ , אע"פ שלא גיבל

כלל, כי נתינת המים זהו גיבולו.

אלא אם כן הגיבול הוא

רך, שאז אין כאן לישה כלל, ואין איסורו אלא מדברי סופרים, והתירוהו לצורך השבת על

ידי שינוי שיתבאר ²³⁶⁸ , בין בדברים שהם בני

גיבול בין בדברים שאינן בני גיבול. ולפיכך בין קלי בין שתיתא אסור ליתן בהם המשקה

בשבת אפילו בשינוי מדרך החול, אלא אם כן הוא גיבול רך, שאז מותר ליתן בשינוי,

דהיינו ליתן השתיתא תחלה ואחר כך החומץ ²³⁶⁹ , במקום שזהו שינוי,

או להפך במקום שההפך הוא שינוי ²³⁷⁰ . וכשנותן בשינוי

מותר לגבל אפילו הרבה בבת אחת, כיון שהוא גיבול רך ²³⁷¹ . אבל גיבול עב אסור

בכל ענין משום לש ²³⁷² .

אלא אם כן נתן המשקה

כבר מבעוד יום, אזי מותר לגבל בשבת ²³⁷³ (מעט מעט ²³⁷⁴ ) בין בקלי בין

בשתיתא.

ולפי סברא הראשונה,

חרדל שלשו מערב שבת יכול לערבו במשקה למחר בין ביד בין בכף, וליתן לתוכו דבש ²³⁷⁵ , ובלבד שלא יטרוף

בכח אלא מערבו מעט מעט ²³⁷⁶ :

(חסר ²³⁷⁷ ).

[2194] עיקרי דיני קוצר יתבארו

לקמן סי' שלו. והתולש ביד היא תולדת הקוצר בכלי, כדלקמן סי' תצה ס"ט (והתלישה

מהמחובר, שהיא תולדת הקצירה), וסי' תקי בקונטרס אחרון ס"ק א (שהתולש ביד הוא

תולדת הקוצר בכלי).

וכאן בסימן שלפנינו סי"ד יתבאר

איסור רדיית דבש מהכוורת "מפני שדומה לתולש".

[2195] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן

זה:

(א)

קטימת ומלילת מאכל בהמה (ס"א).

(ב)

עיבוד ומליחה באוכלים (ס"ב-ו).

(ג)

טחינה, דיכה וחתיכה דק דק (ס"ז-יג).

(ד)

ריסוק ורדיית חלות דבש (יד-טו).

(ה)

מלאכת לש בבני גיבול ובאינם בני גיבול (סט"ז).

לתוכנה ראה שבת כהלכה פרקים כ-כב.

[2196]

ברייתא קכח , א (חבילי [פ]יאה אזוב וקורנית הכניסן לעצים (ליבשן,

רש"י), אין מסתפק מהן בשבת, למאכל בהמה מסתפק מהן בשבת). טור ושו"ע

ס"א (חבילי פיאה אזוב וקורנית, הכניסן לעצים, אין מסתפקין מהם. הכניסן למאכל

בהמה קוטם ואוכל).

[2197] תוס'

שם ד"ה הכניסן (איכא למימר דהכי קאמר, הא סתמא נעשה כמי שהכניסן למאכל בהמה,

כי היכי דלא תקשה רישא לסיפא).

והיינו שמטעם זה מחלק בברייתא שם

בין חבילי קש לבין חבילי פיאה (חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים, אם התקינן

למאכל בהמה מטלטלין אותן, ואם לאו אין מטלטלין אותן ... חבילי פיאה אזוב וקורנית,

הכניסן לעצים אין מסתפק מהן בשבת, למאכל בהמה מסתפק מהן בשבת), כי סתם חבילי פיאה

וכו' למאכל בהמה, ואילו סתם חבילי קש וכו' סתמן להסקה, וכדלעיל סי' שח סס"ג

(חבילי קש ... סתמן להסקה הן עומדים ואסור לטלטלם), ושם נסמן (הערה 452 ).

מ"א סק"א

(וסתמא הוי כהכניסן למאכל בהמה (תוס')).

[2198] ברייתא שם (וקוטם

ביד ואוכל). טור ושו"ע שם ( קוטם ואוכל ביד).

וראה גם לקמן סי' שלו סי"ד ( יחור

של אילן שנפשח מערב שבת מן האילן ובו פירות, מותר לתלוש ממנו הפירות בשבת).

[2199]

ברייתא שם (ובלבד שלא יקטום בכלי). רש"י שם (כדרך חול). טור

ושו"ע שם (אבל לא בכלי). לבוש ס"א (דהוי עובדא דחול).

ואפשר דמיירי בכלי המיוחד לזה,

כדלקמן ס"ח (דכיון שהכלי מיוחד לכך הרי זה דרך חול). וראה רביד השלחן.

[2200]

ברייתא שם (וחכמים אומרים מולל (כגון אם בא לאכול הזרע, מולל

השרביטין שהזרע בתוכם, רש"י) בראשי אצבעותיו ואוכל, ובלבד שלא ימלול בידו

הרבה, כדרך שהוא עושה בחול). רש"י שם (דרבנן מחמרי, דבכולי ידא אסור,

אלא בראשי אצבעותיו). טור ושו"ע שם (ומולל בראשי אצבעותיו). מ"א

ס"ק ב (ומולל, מפרך השרביטין לאכול הזרע שבתוכן (רש"י)).

עיין לעיל סי'

שיט ס"ט (אין מוללין מלילות כדרכן בחול, דהיינו לשפשף שבלים בכפות ידיו

כדי שיפול הזרע מהן, אלא מולל בשינוי מעט בראשי אצבעותיו ... ויש מחמירין שלא

למלול כלל שבלים של תבואה ... אפילו בראשי אצבעותיו).

והיינו שלפי הדעה הראשונה לעיל שם,

כן הדין גם בכל המלילות. ואילו לפי הדעה השנית לעיל שם, לא התירו בראשי אצבעותיו –

אלא בפיאה איזוב וקורנית, ולא בתבואה, וכמבואר בבעל המאור שבת נא, א (וזה שהתירו

חכמים למלול בשבת, לא התירו אלא בחבילי תלתן כגון סיאה איזוב וקורנית ואמינתא

ופיגם, אבל בחבילי תבואה וקטנית לא התירו כלל).

ובטעם החילוק בינם, כתב המאירי ביצה

יב, א (שיש מיני קטניות פחותים שעקרן למאכל בהמה, אלא שלפעמים אוכלין מהם בני אדם,

ונאמר עליהם שמולל בראשי אצבעותיו ואוכל ... ומכל מקום מיני קטניות המיוחדים למאכל

אדם, וכל שכן מיני התבואות, מלילתן אסורה בשבת). אגלי טל מלאכת דש אות כח ס"ק

ג (ונראה לי לפרש הדברים, דלכאורה כיון דהוי מפרק אוכל מאוכל למה לי שינוי, אך

הדבר נכון, דכיון שמולל לאכילת אדם, ולאדם אינו ראוי רק הזרע, ולא הקליפות ...

משום מחשבתו באת לחייבו, והא כלאחר יד לא הוי מחשבת ... המעשה עצמה הוא מפרק אוכל

מאוכל, שהרי הכל הוא מאכל בהמה).

וראה נימוקי יום טוב סי' תקי ע'

רכה. קובץ הערות וביאורים תשמה ע' 67.

[2201] משנה

עג , א (אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ... והמעבד את עורו).

[2202]

רש"י שם ד"ה הצד (כל מלאכת עורו נוהגת בתחשים למשכן בעורותיהן).

[2203] תרומה כה, ה (ועורות אילים מאדמים,

ועורות תחשים).

[2204] במשנה

שם (המולחו והמעבד את עורו). גמרא עה , ב (היינו מולח והיינו מעבד). ופרש"י

(אטו מליחה לאו צורך עיבוד הוא). רמב"ם פי"א ה"ה (ואחד המולח ואחד

המעבד, שהמליחה מין עיבוד).

והיינו שיש כמה חלקים בעיבוד

העורות, שמהם יוצאים כמה הלכות:

(א) מליחת העור, כאמור כאן, וכדלקמן

סי' תצט ס"ד ( ואין מולחין על גבי העור ... ונמצא

מעבד את העור), וס"ה (למלוח ... כדי שלא יפסד העור).

(ב) עיבוד העורות בסיד וכיו"ב,

כדלעיל סי' לב ס"י (הקלף צריך להיות מעור המעובד בעפצים או בסיד וכיוצא בו

מדברים המכווצים את העור ומחזיקין אותו ... עד שיפול השער מעליו מאליו).

(ג) סיכה בשמן, כדלקמן סי' שכז ס"ד

(לא יסוך רגלו בשמן כשהיא בתוך המנעל או הסנדל החדשים, מפני שעורן מתרכך על ידי

לכלוך השמן, ודומה לעיבוד).

(ד) דריסת העור, כדלקמן סי' שכז ס"ה

(הדורס על העור עד שיתקשה, או המרככו בידיו ומושכו ומשוה אותו כדרך שהאומנים עושים,

חייב משום מעבד). סי' תצט ס"ג (ליתנה במקום דריסת הרגלים שלא יפסד העור).

[2205] רבא

שם (אמר רבה בר רב הונא האי מאן דמלח בישרא חייב משום מעבד. רבא אמר אין עיבוד

באוכלין. אמר רב אשי ואפילו רבה בר רב הונא לא אמר אלא דקא בעי ליה לאורחא), ופרש"י

שם (שמולחה הרבה). וקיי"ל כרבא, שגם כשמולחה הרבה כדי שיתקיים אין עיבוד

באוכלין מן התורה.

וכמו שהוא לענין מלאכת צביעה,

כדלעיל סי' שכ סכ"ו (שאין צביעה באוכלים), ושם (הערה 2179 ).

וכל זה הוא דוקא באוכל גמור,

משא"כ בחלבים, נתבאר לקמן סי' תצט ס"ט (אע"פ שאין עיבוד באוכלין

כמ"ש בסי' שכ"א, מכל מקום דבר שאינו אוכל גמור, כגון חלבים, המולחן חייב

משום מעבד).

[2206] ברייתא

קח, ב (אין מולחין ... בשבת). תוס' עה, ב ד"ה אין (אין להתיר מכאן מליחת

אוכלין, דאסור מדרבנן מליחה). סמ"ג ל"ת סה טו, ב (ומכל מקום מצינו איסור

מליחת אוכלין מדרבנן).

[2207] פרטי גזירת איסור מליחת

אוכלים, שיתבארו בסעיפים ב-ה שלפנינו:

(א)

אסור למלוח בשר חי, " שהמלח מועיל ... לרככו ולתקנו ...

ודומה לעיבוד" (ס"ב).

(ב)

וכן אסור למלוח אף בשר שהוכשר, או שאר דברים, כדי שיתקיימו ולא יסריחו (ס"ב).

(ג)

אסור לכבוש כבשים, ש "דומה לעיבוד ... ויש אומרים ... שהוא כמבשל"

(ס"ג).

(ד)

אסור להכין מי מלח מרובים לב' סעודות, מפני שנראה ככובש כבשים (ס"ג).

(ה)

גם מעט לסעודה אחת, אסור לצורך סעודה אחרת, ואפילו נותן בהם שמן תחלה (ס"ג).

(ו)

ב' שלישי מלח, אסור אפילו מעט לצורך סעודה זו, שדרך לכבוש בהם מורייס (ס"ג).

(ז)

אסור למלוח צנון ובצל ושום, לרככו או להקשותו או להפיג מרירותו

(ס"ד).

(ח)

יש אוסרים מליחת ב' חתיכות אף לאוכלן לאלתר "שנראה ככובש

כבשים" (ס"ד).

(ט)

יש אוסרים מליחת חתיכה אחת מתחלת סעודה לסופה, משום ש"דומה לעיבוד"

(ס"ד).

(י)

יש אוסרים אף חתיכה אחת בשהיה מועטת, אלא אם כן שופך בו מיד חומץ או שמן

(ס"ד).

(יא)

כשהמלח נותן טעם ואינו משנה טבעו, מותר לאותה סעודה, ולא לסעודה

אחרת (ס"ה).

[2208]

תוס' חולין יד, א ד"ה ונסבין (שרי באכילה אפילו בו ביום. ואם תאמר והא אין

יכול למולחה בשבת. ויש לומר ... בלא מליחה נמי שריא באומצא). רא"ש שם

פ"א סוס"י יט (שרי באכילה אפילו בו ביום. ואם תאמר והא אין יכול למולחה

בשבת. ויש לומר שיאכלנו באומצא בלא מלח). מ"א סק"ז (והתוס' והרא"ש

בחולין דף י"ד כתבו דאפילו רוצה לאוכלו כך חי אסור למלחו, ואף על גב דאין

עיבוד באוכלין ... מכל מקום אסור).

[2209] ר"ן

פ"ק דחולין ד, א (בשבת אסור למלוח ... לפי שהמלח מכשיר האוכל ומתקנו). מ"א

שם (דמיחזי כעיבוד. וכ"כ הר"ן בחולין לפי שהמלח מכשיר האוכל ומתקנו ...

דמתקן הבשר שיתרכך).

משא"כ אם נמלח כבר להכשירו

מדמו, נתרכך כבר והוכשר לאכילה, ושוב אין איסור למלחו בשבת.

וראה גם לקמן ס"ד ( כל

דבר שהמלח מועיל לו לשנות את טבעו לרככו), ושם נסמן (הערה 2231 ).

*

ואף שיובאו לקמן ס"ד (והערה 2243 ) ב' דעות בטעם איסור מליחת צנון ובצל ושום, אם הוא משום

שדומה לעיבוד, או משום שנראה ככובש כבשים.

מכל מקום לא נאסרה מליחת בשר אלא

משום שדומה לעיבוד, כמבואר בט"ז ס"ק ה (למלוח בשר ... לרמב"ם שתלוי

במה שדרכו לכבוש, איני יודע למה יש איסור באלו שאין דרכו לכבוש, על כן נראה לי,

דמרי דדין זה לא סבירא להו כרמב"ם).

[2210] כדאמרינן עה, ב (אמר

רבה בר רב הונא האי מאן דמלח בישרא חייב משום מעבד. רבא אמר אין עיבוד באוכלין.

אמר רב אשי ואפילו רבה בר רב הונא לא אמר אלא דקא בעי ליה לאורחא) .

וקיי"ל כרבא, שגם בזה אינו אסור אלא מדברי סופרים, שדומה לעיבוד (כדלעיל הערה

2205 ).

*

וכיון שמולחו כדי שיתקיים אחר השבת

ולא יסריח, אסור אף מטעם "טורח משבת לחול", כדלקמן ס"ז ( שכיון

שאינו רוצה לאכלו היום, יש איסור בהדחתו משום שטורח משבת לחול ... בשר חי שאינו

ראוי לכוס אלא למי שדעתו יפה, וגם אין דרכו כלל לכוססו חי אלא לבשלו ),

ושם יתבאר (הערה 2276 ).

[2211] שבלי

הלקט סי' פח (ובשר חי או דג חי אסור למולחו כדי שלא יסריח). הובא ב"י

ד"ה כתוב, ו מ"א סק"ז (בשר או דג חי אסור למלחו בשבת כדי שלא

יסריח. עי' סוס"י ת"ק, דמשמע אפילו במקום הפסד אסור (ב"י בשם שבלי

הלקט עיי"ש).

והוא האמור לקמן סי' תק סי"ג (מותר

למלוח הבשר ביום טוב ... אם חושש שמא יסריח, מותר למלחו ביחד עם הבשר שרוצה לאכול,

כיון שטורח אחד הוא טורח לכל הבשר ... ואפילו הבשר שאינו רוצה לאכלו ביום טוב, אם

חושש שמא יסריח מותר למלחו ביחד עם הבשר שרוצה לאכול ... כיון שאיסור מליחת בשר

בשבת ויום טוב אינו אלא מדברי סופרים, דמן התורה אין עיבוד באוכלין כמ"ש בסי'

שכ"א, לפיכך הקילו בו).

הרי שלא התירו בחשש הפסד שמא יסריח

אלא כשמולחו ביחד עם הבשר שרוצה לאכול.

[2212] שבלי

הלקט שם (מותר למלוח בשר מבושל או ביצה מבושלת לאוכלה לאלתר, אבל למלחה ולהניחה

אסור ... ובשר חי או דג חי אסור למולחו כדי שלא יסריח). שו"ע ס"ה (אסור

למלוח בשר מבושל או ביצה מבושלת, להניחה).

ובאמת אסרו מליחת ביצה מבושלת

להניחה אפילו מסעודה לסעודה, כדלקמן ס"ה ( כל דבר שאין המלח

מועיל לו לשנות טבעו, אלא שהוא נותן בו טעם בלבד, כגון ביצה ובשר, [מותר למלחן.

ומכל מקום] אסור למלוח כדי להניח לסעודה אחרת).

ומכל שכן " שאסור

למלחו כדי שיתקיים ולא יסריח".

[2213] משנה

קח , סוע"א (אין עושין הילמי בשבת, אבל עושה הוא את מי המלח, וטובל בהן

פתו ונותן לתוך התבשיל), ובגמרא שם ע"ב (הכי קאמר, אין עושין מי מלח מרובין,

אבל עושה הוא מי מלח מועטין). טור ושו"ע ס"ב (אין עושין מי מלח הרבה

ביחד).

[2214]

הגהות סמ"ק סי' רפא אות יז (בכל משקה נמי אסור מי מלח). מ"א

סק"ג (והוא הדין בכל המשקין (הגהות סמ"ק)).

[2215] ברייתא

שם (אין עושין מי מלח מרובין לתת לתוך הכבשין). טור ושו"ע שם (לתת לתוך

הכבשים).

[2216] נתבאר לקמן ס"ז (והערה

2276 ).

[2217] רש"י

שם ד"ה והלא (מפני שהוא כמעבד, מתקן את האוכל הנתון לתוכו כדי שיתקיים),

וד"ה ואלו (שנותן מים ומלח יחד הוא נראה כמעבד), וד"ה כבשין (ירק שכובש

להתקיים). ר"ן לח, סוע"ב (מפני שהוא כמעבד ומתקן את האוכל הניתן

לתוכו כדי שיתקיים ... שנותן מים ומלח יחד נראה כמעבד ... ירק שכובש להתקיים). טור

(שכיון שעושהו כדי להתקיים דמי לעיבוד, שהמלח מקיימו), ושו"ע ס"ב (משום

דדמי לעיבוד). עיין תוס' יום טוב פי"ד מ"ב (שאין לאסור משום מעבד

אלא כשעושה כן בדבר העומד להתקיים, כמו הכבשים, דהשתא דמי לעיבוד ... כך למדתי

מדברי הטור סי' שכ"א).

[2218] רמב"ם

פכ"ב ה"י (למלוח ... צנון וכיוצא בו אסור, מפני שנראה ככובש כבשים בשבת,

והכובש אסור מפני שהוא כמבשל). עיין תוס' יום טוב שם (טעמא דהרמב"ם

שאינו מפרש משום מעבד, משום דאיהו פוסק בפרק י"א מה' שבת כרבא בפרק כלל גדול

דאמר אין עיבוד באוכלין).

והיינו שהמחלוקת היא בשתים:

(א) איסור מליחת צנון. לדעה הא' הוא

משום שדומה לעיבוד, ולדעה הב' משום שנראה ככובש.

(ב) איסור עשיית מי מלח מרובים לתת

לתוך הכבשים. לדעה הא' הוא משום שהכובש דומה לעיבוד, ולדעה הב' משום שהוא כמבשל.

והנפקא מינה להלכה בין שני טעמים

אלו יתבאר לקמן ס"ד (ויש אוסרים ... אין הטעם במה שאסרו ... מפני שנראה ככובש

כבשים, אלא משום ... שהמלח מועיל לה הרי זה דומה לעיבוד), ושם (הערות 2243 . 2258 ).

ואף איסור מליחת הבשר לא הובא לעיל

סעיף הקודם אלא לשיטת הסוברים שטעם האיסור הוא ש"דומה לעיבוד" (כדלעיל

שם הערה 2209 ).

[2219] אחרונים

בסי' ת[ע]ג.

בשו"ע שם ס"ד (מביאין ... מי מלח). ט"ז שם

סק"ג (ואם חל בשבת, יכין המי מלח קודם שבת, ולא יעשה בשבת, כמ"ש סי'

שכ"א ס"א. ואם לא עשה קודם שבת ... יש לעשות מי מלח מעט, וכמ"ש סי'

שכ"א). מ"א שם ס"ק ה (כתוב בהגהות מנהגים, דאם חל בשבת יעשה המי

מלח מערב שבת). ח"י שם סקי"ג (ואם חל בשבת יעשה המי מלח מערב שבת, ואם

לא עשה מערב שבת ... יעשה מי מלח מעט).

וכן הוא לקמן שם סי"ט (ועיין

בסי' שכ"א שאם חל פסח בשבת יכול לעשות המי מלח בשבת, ובלבד שלא יעשה אלא מעט

מזעיר, מה שצריך לטיבול זה בלבד. ולפי שקשה הדבר לצמצם כל כך, לכן יעשה המי מלח

מערב שבת. ואם שכח יעשה בשבת מעט מזעיר). והיינו אף שבליל הסדר מכינים את מי המלח

לשם טיבול הכרפס, ולא כדי לתת בתוך הכבשים.

וכן הוא בעולת שבת כאן ס"ק א

(וממה שכתב בסיפא אבל יכול לעשות וכו', יש לדייק ... דמרובה אפילו ליתן לתוך

התבשיל אסור ... דלא פלוגו רבנן במלתייהו).

[2220] ר"ן

לט, רע"א ד"ה הלכך (נקטינן דמי מלח מרובין אסורין, אבל מי מלח מועטין

לצורך טיבול אותה סעודה שרי). עולת שבת סק"א (כתב הר"ן בפרק

שמונה שרצים, דנקטינן דמי מלח מרובין אסורין, אבל מי מלח מועטין לצורך בשביל אותה

סעודה מותר עכ"ל. משמע דאפילו ליתן למאכל לצורך סעודה אחרת אסור ... דלא

פלוגו במלתייהו, אלא בין מרובה ובין מועט, דמרובה אסור בכל ענין).

והיינו שמה שכתב העולת שבת

"דאפילו ליתן למאכל לצורך סעודה אחרת אסור", הכוונה היא " דהיינו

לעשות בבת אחת לצורך טבול ב' סעודות" (דלא כמ"א דלקמן בהערות הבאות),

שהרי לא אסרו אלא "לעשות מהם הרבה ביחד".

[2221] עיין

מ"א סי' שכא סקכ"ה (דהילמי אסור מפני שהוא ככובש כבשים). ו עיין

רש"י בדברי רבי יוסי סוד"ה והלא (ובגמרא מפרש דלחומרא אמר רבי יוסי

דכולן לאיסור, מפני שהוא כמעבד, מתקן את האוכל הנתון לתוכו כדי שיתקיים),

וד"ה אלא (דבשעה שנותן מים ומלח יחד הוא נראה כמעבד), ודו"ק . ו עיין

ב"י סוד"ה ואם (וכתב הרמב"ם בפרק כ"ב (ה"י) שאסור

מפני שנראה כעושה מורייס, ונראה דסתם מורייס עבדי ליה לזמן מרובה לכבוש בו דגים,

ומשום דמיחזי ככובש כבשין אסור).

והיינו שאף שעושה אותם כדי לטבול

בהם, מכל מקום אסור, מטעם שנראה כאלו עושה אותם לכבישה. וכן הוא במחצית השקל

ס"ק ד (אפילו דעתו ליתן לתוך התבשיל, כיון שמרובים דרכן ליתן לתוך כבשים,

אסור, מפני שנראה ככובש כבשים).

[2222] מ"א

סק"ד (מעט לצורך טיבול אותה סעודה (ר"ן), משמע דלצורך סעודה אחרת אפילו

מעט אסור).

ואפילו לאותה סעודה, נתבאר לקמן סי'

תעג סי"ט (שלא יעשה אלא מעט מזעיר, מה שצריך לטיבול זה בלבד). והיינו שאסרו

אפילו כל מה שצריך לסעודה הזאת, ולא התירו אלא "מה שצריך לטיבול זה בלבד".

ועל זה הקשה במ"א שם ( אבל בסי' שכ"א ס"ב איתא דכל מה שצריך לאותו סעודה

מותר לעשותו בשבת).

[2223]

סעיף ה ( כל דבר שאין המלח מועיל לו לשנות טבעו, אלא שהוא נותן בו טעם

בלבד, כגון ביצה ובשר, [מותר למלחן. ומכל מקום] אסור למלוח כדי להניח לסעודה אחרת) .

והיינו שאף שכשמולח את הביצה כדי

ליתן בה טעם, אין לאסור משום עיבוד אוכלים, ולא משום שנראה ככובש, מכל מקום אסור

למלוח כדי להניח לסעודה אחרת.

וכך גם כאן במעט מי מלח, שאף שאין

לאסרו משום שנראה ככובש, מכל מקום אסור להכינו מסעודה לסעודה.

וכן הוא במ"א שם (וכן משמע

סעיף ה). ופירש במחצית השקל (ועל זה מייתי ראיה מסעיף ה', דאוסר למלוח ביצה מבושלת

להניחה, אף על גב דבביצה ליכא משום כובש כבשים וגם לא הוי כמעבד, כמו שכתב

מ"א בס"ק ה', ולכן מותר לאותה סעודה, אפילו הכי לצורך סעודה אחרת אסור).

[2224]

מ"א שם (דלצורך סעודה אחרת אפילו ... נותן שמן אסור, כן נראה לי).

ואף דתנן שם (אמר רבי יוסי והלא הוא

הילמי בין מרובה ובין מועט, ואלו הן מי מלח המותרין, נותן שמן לכתחלה לתוך המים,

או לתוך המלח).

היינו דוקא במעט לאותה סעודה; שאף

שרבי יוסי אוסר אף במעט, מכל מקום מודה בשמן שמותר. משא"כ "לצורך סעודה

אחרת", אסור אף בנותן שמן תחלה.

ואף שגם לענין מליחת הרבה חתיכות נתבאר

לקמן ס"ד ( מה שנהגו לחתוך צנון דק דק, ונותנין אותו בקערה ומולחין

אותו ושופכין עליו חומץ, אין איסור בדבר, אע"פ שזהו דומה למולח הרבה חתיכות

ביחד, שאסור אפילו כדי לאכול לאלתר. מכל מקום כיון שאין משהין אותן כלל במלח לבדו,

אלא שופכים עליהם מיד חומץ ומינים אחרים, אינו דומה לעיבוד. וכל שכן אם שופכים שם

שמן, שהשמן מתיש את כח המלח).

היינו דוקא כשמולח לצורך אותה

סעודה, משא"כ כשמולח מסעודה לסעודה, גם זה אסור.

וזהו שהוסיף במ"א שם (וכן משמע

סעיף ה). ופירש במחצית השקל (ועל זה מייתי ראיה מסעיף ה', דאוסר למלוח ביצה מבושלת

להניחה ... לצורך סעודה אחרת ... אם כן הוא הדין בנותן שמן תחלה, אף על גב דעל ידי

זה שוב אינו נראה ככובש כבשים או כמעבד, מכל מקום מסעודה לסעודה אסור). וראה לקמן

שם (הערה 2261 ).

[2225]

רש"י במשנה שם ד"ה ואלו (דהשמן מעכב שאין המלח מתערב יפה עם המים, ומתיש

את כחו מהיות מי מלח עזין).

[2226] אביי

שם (תני רבי יהודה בר חביבא אין עושין מי מלח עזין ... וכמה, אמר אביי תרי

תילתי מילחא ותילתא מיא). טור ושו"ע ס"ב (ואם נתן לתוכו שני שלישי מלח,

אסור לעשות ממנו).

[2227]

ר"ן שם ד"ה הלכך (לצורך טיבול אותה סעודה שרי. ומיהו אפילו מועטין, כל

היכא דאיכא [תרי] תלתי מלחא, אסור). טור ושו"ע שם (אפילו מעט).

[2228] גמרא

שם (למאי עבדי לה א''ר אבהו למורייסא). ופרש"י (של דגים).

רמב"ם שם (מפני שנראה כעושה מורייס).

לבוש ס"ב (מפני שנראה כעושה מורייס לכבוש בו דגים).

[2229] ב"י

ד"ה ואם (ונראה דסתם מורייס עבדי ליה לזמן מרובה לכבוש בו דגים). לבוש שם (שכן

דרך לעשות מורייס).

[2230] ט"ז

סק"ה (המלח משנה את טבעה).

[2231]

ט"ז סק"ו (המלח מרכך הקושי שיש בהם ... ודומה לעיבוד). מ"א

ס"ק ז (דמתקן הבשר שיתרכך). וכן הוא לעיל ס"ב ( שהמלח

מועיל לבשר חי (שלא נמלח עדיין) לרככו ולתקנו ולהכשירו לאכילה, ודומה לעיבוד).

[2232]

רש"י קח, ב ד"ה אין מולחין (שהמלח מעבדן ונעשין קשין והוי תיקון). הובא

בט"ז ס"ק ג.

[2233]

ט"ז סק"א (מטעם שהוא שוהא הרבה כדי שיצא מרירותו).

[2234] ברייתא

שם (אין מולחין צנון). טור ושו"ע ס"ג (אסור למלוח חתיכות צנון).

[2235] ט"ז

סק"ב (לאו דוקא צנון, דהוא הדין כל דבר שצריך מליחה, כגון בצלים ושומים).

[2236]

רמב"ם פכ"ב ה"י (צנון וכיוצא בו). ט"ז שם (ובהדיא כתב

הרמב"ם צנון וכיוצא בו). מ"א ס"ק ז (ונראה לי דהוא

הדין דאסור למלוח אוגרק"ס חיין, דהא רגילים לעשות מהם כבשים, ועוד דהמליחה

מועלת להן, והוי כצנון, והוא הדין לכל כיוצא בזה).

[2237]

ט"ז סק"ה (הצנון ושאר דבר שהוא חריף או מר).

[2238]

ט"ז סק"א (מטעם שהוא שוהא הרבה כדי שיצא מרירותו אחר שיזיע כדרכו).

[2239] רש"י

שם (שהמלח מעבדן ונעשין קשין והוי תיקון).

וראה בדי השלחן סי' קכח סק"ב,

אי סגי באחד מהם.

[2240] סמ"ג

ל"ת ס"ה (וכתב רבינו שמשון שיש ליזהר שלא למלוח בשבת פולין ועדשים

שנתבשלו [עם קליפתן] הרבה יחד). טור ושו"ע ס"ו (אין למלוח ביחד

הרבה פולים ועדשים שנתבשלו בקליפתן).

[2241] ט"ז

סק"ו (פירוש המלח מרכך הקושי שיש בהם מצד קליפתן ודומה לעיבוד).

[2242]

מ"א סק"ז (ונראה לי דהוא הדין דאסור למלוח אוגרק"ס חיין ...

דהמליחה מועלת להן, והוי כצנון).

[2243] עד כאן נתבארו ההלכות שאפשר כולם מודים

בהם. עתה יתבארו ההלכות שנאסרו רק מטעם שנראה ככובש כבשים, או רק מטעם שדומה

לעיבוד.

סיכום

הדברים:

אסרו

חכמים למלוח צנון וכיוצא בזה. ובטעם האיסור יש ב' דעות (שכבר הובאו לעיל הערה 2218 ): (א) משום שנראה ככובש כבשים. (ב) משום שדומה לעיבוד.

ומבאר כאן הנפקא מינה להלכה:

לדעת

הסוברים שהוא משום שנראה ככובש כבשים, כבר נתבאר לעיל ס"ג שחשש זה הוא דוקא

במי מלח מרובים, וכן הוא בעניננו: (א) דוקא כשמולח ב' חתיכות ביחד. (ב) אף כשמולחן

כדי לאכלן לאלתר.

ואילו

לדעת הסוברים שהוא משום שדומה לעיבוד: (א) חשש זה הוא אפילו במולח חתיכה אחת. (ב)

דוקא כשמולחה כדי להשהותה במלחה הרבה, מתחלת הסעודה לסופה. ויש

אוסרים אף כדי להשהותה שעה מועטת.

וקיי"ל

לאסור בשניהם: (א) מליחת ב' חתיכות ביחד, אף לאכלן לאלתר. (ב) להשהותה, אף חתיכה אחת.

[2244] רמב"ם

פכ"ב ה"י (צנון וכיוצא בו אסור, מפני שנראה ככובש כבשים בשבת). ט"ז

סק"ה (לרמב"ם שתלוי במה שדרכו לכבוש). מ"א סק"ז (דהא רגילים

לעשות מהם כבשים).

[2245] רש"י

שם ד"ה מימלח (לא מלחנא, שתים יחד). ר"ן שם (לט, א) ד"ה מימלח

(לא מלחנא, שתים יחד).

ואף שרש"י ור"ן שיטה אחרת

להם, כדלקמן בסמוך. וכאן מבוארת שיטת הרמב"ם כנ"ל. מכל מקום, דוקא

ברש"י ור"ן נתפרש איסור למלוח "שתים ביחד".

[2246]

ט"ז סק"א (דתרי תנאי יש באיסור מליחה בזה במה שדומה לעיבוד, האחד מטעם

שהוא שוהא הרבה כדי שיצא מרירותו אחר שיזיע כדרכו, דבזה אפילו כי מטבל חדא חדא

ומניח לקצת זמן אסור כנ"ל. שנית מטעם שמולח הרבה ביחד, ואז אפילו אינו שוהא

אסור, דגם בזה דומה לעיבוד, ובזה טיבול חדא חדא מותר).

[2247] שבזה אסור לדברי הכל,

כמבואר ברש"י ור"ן שם (ג' וד' חתיכות יחד שהמלח מעבדן).

[2248] רמב"ם

שם (מפני שנראה ככובש כבשים בשבת). שו"ע ס"ג (מפני שנראה ככובש

כבשים).

שאיסור זה הוא דוקא כשמולח ב'

חתיכות יחד, כמבואר בב"ח (דלפי טעם זה איכא למימר, דאינו נראה ככובש כבשים

אלא כשמולחן ביחד ונוגעין זו בזו), ומ"א ס"ק ו (והב"ח כתב

דלפמ"ש בס"ג הטעם שנראה ככובש כבשים, אז בשכל חתיכה מונחת לבדה אין בזה

משום כובש כבשים).

[2249] תרומת

הדשן ח"א סי' נה (הא דקאמר רש"י אבל מטבילין בשעת אכילה, דמשמע דלא

שרי להטבילו אלא דוקא בשעת שבא לאכול החתיכה, יש לומר דרוצה לומר בשעת אכילה,

לאפוקי אם היה רוצה לשהות זמן ארוך, כגון מתחילת הסעודה לאחר גמר הסעודה), ממשמעות

רש"י שם ד"ה טבולי (בשעת אכילה מטבילנא ואכילנא).

[2250] ט"ז

שם (שהוא שוהא הרבה כדי שיצא מרירותו אחר שיזיע כדרכו, דבזה אפילו כי מטבל חדא חדא

ומניח לקצת זמן אסור ... דומה לעיבוד).

[2251] תרומת

הדשן שם (לטבול כמה חתיכות צנון במלח בשבת, ולהניח לפניו כדי לאכול זו אחר זו

בלי שיהוי כל כך ... יראה דשרי ... דעיקר קפידא שנמלח שתים או שלשה ביחד ... אבל

כדי לאכלו מיד זו אחר זו אין קפידא). שו"ע ס"ד (יש מי שכתב שמותר לטבול

כמה חתיכות צנון אחת לאחת לבדה, ולהניחם יחד לפניו כדי לאכלם מיד זו אחר זו).

[2252] ט"ז

שם (ולאו דוקא תכף ממש, אלא שעה מועטת שיזיע קצת).

[2253] תרומת

הדשן שם (לאפוקי אם היה רוצה לשהות זמן ארוך, כגון מתחילת הסעודה לאחר גמר

הסעודה).

[2254]

ט"ז שם (שוהא הרבה כדי שיצא מרירותו אחר שיזיע כדרכו, דבזה אפילו כי מטבל חדא

חדא ומניח לקצת זמן אסור).

[2255] רב

נחמן שם (ממלח לא מלחנא (שתים יחד, רש"י), טבולי (בשעת אכילה, רש"י) ודאי

מטבילנא). לפירוש ראב"ן סי' שנב (למלוח צנון בשבת אסור, בין חתיכות

הרבה יחד בין חתיכה אחת לבדה נראה לי דאסור, אלא יטבול הצנון במלח ויאכל). אור

זרוע ח"ב סי' עג (והכי הלכתא דאסור למלוח צנון בשבת, אלא מטבל במלח ואוכל,

וכן מותר לתחוב הצנון בתוך המלח ולהניחו שעה קטנה). ב"ח ד"ה אסור

(דפשיטא היא דהאור זרוע ... בא לפרש הא דמיטבל טבילנא דקאמר רב נחמן, אין פירושו

שמיד שמטבל החתיכה במלח צריך לאכלו מיד בלי שום שיהוי כלל, על זה אמר דזהו חומרא

יתירא, אלא מותר לטבול חתיכת הצנון להניח שעה קטנה לפניו כשיעור שהמלח נימוח ונמס

כמים, ואוכלו מיד לאחר שמוכשר לאכלו ... והכי נהוג עלמא שלא למלחן כלל אלא כל אחת

מטביל במלח כשרוצה לאוכלה). מ"א סק"ו (והב"ח כתב ... והכי

נהוג עלמא שלא למלחן כלל, אלא מטביל כל אחת במלח ואוכל). אליה זוטא סק"ו (הב"ח

האריך, ומסיק, דנהגו עלמא שלא למלחן כלל, אלא כל אחת מטבל במלח כשרוצה לאכלה עד

כאן ... וכן מצאתי בראב"ן סימן שנ"ב).

[2256] ב"ח שם (דמשמע ליה

לרש"י דדוקא טבולי בשעת אכילה הוא דשרי, אבל למלוח אפילו רק שתים ביחד ולאכלן

זו אחר זו הוא דאסור, כיון דהשנייה לא נמלחה בשעה שאוכלה אלא קודם שאכל הראשונה

נמלחה).

[2257] כדלעיל בריש הסעיף ( כגון

צנון ובצל ושום וכיוצא בהם מדברים החריפים, שכשהם שוהים במלח הם מזיעים ויוצא

מרירותם), ושם נסמן (הערות 2234 - 2236 ).

[2258] עיין

ב"ח שם (אין מולחין צנון וביצה בשבת, ופירש רש"י ג' או ד' חתיכות

יחד ... אמר רב נחמן מימלח לא מלחנא טבולי ודאי מטבילנא ואכילנא, ופירש רש"י

מימלח לא מלחנא, שתים יחד, טבולי, בשעת אכילה מטבילנא ואכילנא ... דסבירא ליה

לרש"י דמדינא ודאי אין לאסור אלא ג' ביחד, וכל שכן ד' או יותר, ורב נחמן דאמר

מיטבל טבילנא בשעת אכילה אבל שתים ביחד אסור, מחמיר על נפשו היה ... היה אפשר

להתיר כמה חתיכות כשמולח כל אחת בלבדה לדברי הרמב"ם (פכ"ב ה"י),

שכתב וזה לשונו, אבל צנון וכיוצא בו אסור למלוח מפני שנראה ככובש כבשים בשבת,

והכובש אסור מפני שהוא כמבשל. ומותר לטבל צנון וכיוצא בו במלח ואוכל עכ"ל.

דלפי טעם זה איכא למימר דאינו נראה ככובש כבשים אלא כשמולחן ביחד ונוגעין זו בזו

... אבל כשכל חתיכה וחתיכה מונחת לבדה אין בזה משום כובש כבשים. אבל מי יקל ראשו

כנגד כל הגאונים דתופסים פירוש רש"י, דהטעם הוא דהמלח מעבדן [ונעשין קשין]

והוי תיקון, דלפי זה אסור למלוח יותר משתים ... הילכך נקטינן דלא שרי אלא שתים

בפעם אחת, אבל לא [ג'] אפילו כל אחת ואחת לבדה), ומ"א שם (והב"ח

כתב דלפמ"ש בס"ג הטעם שנראה ככובש כבשים, אז בשכל חתיכה מונחת לבדה אין

בזה משום כובש כבשים. אבל כל הפוסקים סוברין כרש"י, דהטעם משום שהמלח מעבדן

והוי תיקון. אם כן אסור למלוח יותר מב', ואף בב' יש להחמיר).

אבל לפי דעת הט"ז ס"ק

א (והנלע"ד לפרש דברי רש"י שיהיו מוסכמים עם דברי הסמ"ג וסמ"ק

שמביא תרומת הדשן, ויפה פסק לדינא דיש היתר בנדון שכתב הוא, אף שדעת האור זרוע

נראה שאינו כן ), צ"ע .

[2259] מנהג

זה של חתיכת צנון דק דק, ומולחים אותו ושופכין עליו חומץ, שיש מקום לחשוש בו גם

משום מלאכת לישה וטוחן, מובא גם בט"ז ס"ק יב (במה שנוהגים לעשות בשבת

צנון דק דק עם קשואין שקורין אוגרק"ס דק דק, ושופכין אחר זה חומץ לתוכו, ואין

עושין שום שינוי), ולקמן סוף ס"י ( במדינתנו נהגו לחתוך הצנון

דק דק מאד, וכן בצלים, ויש להם על מי שיסמכו) .

[2260] ט"ז

סוף סק"א (ועדיין צ"ע במנהגינו, שחותכין בשבת צנון דק דק, ונותנין

אותו בקערה, ומולחין אותו, ושופכין עליו חומץ, ואוכלים אותו, הא דמיא זה להרבה

חתיכות דאסור אפילו אם אוכל מיד, ואין היתר אלא דרך טיבול כל אחד בפני עצמו. ונראה

דהטעם, דכיון דאין מניחין אותו כלל להזיע, אלא שופכין שם החומץ וגם מינים אחרים, לא

דמי לעיבוד).

וזהו שכותב כאן "לפיכך מה

שנהגו ... אינו דומה לעיבוד". והיינו שעיקר לימוד הזכות למה שנהגו כן, הוא

לדעת הפוסקים שהאיסור הוא משום שדומה לעיבוד, משא"כ לדעת הרמב"ם שאוסר

בהרבה חתיכות "מפני שנראה ככובש כבשים".

ועל זה הקשה בבדי השלחן סי' קכח

סק"ג (מיהו קשה לומר דהמנהג שלנו הוא נגד דעת הרמב"ם, כיון שבשו"ע

המחבר מפורש גם כן דאיסור מליחת צנון מפני שנראה ככובש כבשים, והרמ"א גם כן

אינו חולק על זה). וראה רביד השלחן אות יג.

[2261]

שלטי הגבורים שם לט, רע"א (מותר לעשות המלוח מירקות בשבת, שנותנין המלח על

הירקות, ואחר כך השמן ואחר כך החומץ, וכן כל כיוצא בזה). מ"א ס"ק

ו (עיין בשלטי גבורים שמותר ליתן מלח על השלאטין, ואחר כך שמן וחומץ), וסק"ז

(ומיהו כשנותן שמן תיכף שרי).

[2262]

רש"י קח, ב ד"ה ואלו (דהשמן ... מתיש את כחו מהיות מי מלח עזין).

ואף שנתבאר ברש"י שם (אבל לא

יתן מים ומלח תחילה, אפילו נותן שמן לבסוף, דבשעה שנותן מים ומלח יחד הוא נראה

כמעבד), והרי גם כאן מיירי שמולחין אותו תחלה, ואחר כך שופכין עליו חומץ ושמן.

מכל מקום כיון ש"שופכים עליהם

מיד ... אינו דומה לעיבוד" (ואילו רש"י מיירי שלא שפכו עליו השמן מיד).

ואף שלענין עשיית מי מלח נתבאר לעיל

ס"ג ( ואפילו אם נותן בהם שמן בין נתינת המים לנתינת המלח, והשמן

מעכב שאין המלח מתערב יפה עם המים ומתיש את כחו מהיות מי מלח עזין, אעפ"כ

אסור).

היינו דוקא כשמולח "מסעודה

לסעודה". משא"כ כאן שמולח לאותה סעודה. וראה לעיל

שם (הערה 2224 ).

[2263] ט"ז

שם (אלא שראיתי לקצת שעושין ירק שקורין שלאטי"ן ומולחים הירק בפני עצמו תחלה,

ומשהין אותו כך, ומסננין המים שיוצאין ממנו, ואחר כך מערבין אותו עם שמן זית וחומץ,

וזה איסור גמור, ודמיא טפי לעיבוד, כיון שהוא ממתין עד שיקבל היטב המלח, כן נראה

לי).

[2264] ט"ז

סק"ה (כי אין המלח משנה את טבעה של אלו, כמו שהוא משנה את הצנון ושאר דבר

שהוא חריף או מר, אבל באלו אינו אלא ליתן טעם בהם, על כן אין איסור אלא כשמניחה).

וראה גם מ"א סק"ה (ולי נראה הטעם שאין המלח מועיל להם כל כך ... דהיכא

דהמלח אין מועיל לו שרי).

[2265]

חזקיה משמיה ד אביי שם (צנון אסור, וביצה מותרת). טור ושו"ע סוף

ס"ג (אבל ביצים, מותר למולחן).

[2266] שבלי

הלקט סי' פח (ומותר למלוח בשר מבושל או ביצה מבושלת לאוכלה לאלתר).

[2267]

הושלם עפ"י לוח התיקון זיטאמיר תר"ז. וראה קונטרס השלחן.

[2268] שבלי הלקט שם (אבל למלחה

ולהניחה אסור). שו"ע ס"ה (אסור למלוח בשר מבושל או ביצה מבושלת, להניחה).

מ"א ס"ק ז (משמע להניחה מסעודה לסעודה).

והיינו שבחתיכה אחת של צנון נתבאר

לעיל ס"ד (ואפילו חתיכה אחת של צנון וכיוצא בו, אסור לטבלה במלח להשהותה הרבה

במלחה ...

אפילו באותה סעודה עצמה, כגון מתחלת הסעודה עד סופה ... ויש

אוסרים להשהות כלל במלח אפילו שעה מועטת, אפילו חתיכה אחת לבדה).

משא"כ בביצה ובשר, לא נאסר

להניחה שעה מועטת, או מתחלת הסעודה עד סופה. אבל מכל מקום אין להניחה "לסעודה

אחרת".

וכן לענין מי מלח מועטים נתבאר לעיל

ס"ג ( ואפילו לצורך סעודה אחת אינו רשאי לעשות אלא סמוך לסעודה, אבל

לא מסעודה לסעודה, מפני שאסור למלוח שום דבר להניחו שלא לאכלו לאלתר, כמו שיתבאר),

ושם נסמן (הערות 2223 - 2224 ).

[2269] ט"ז

שם ( דאין איסור ברור בזה אפילו מדבריהם, אלא מצד שאין צריך לזה,

ולמה יטריח עצמו בחנם בשבת, דהלא יוכל למלוח בסעודה אחרת שיאכל בו ביום ... נמצא

לפי זה שאם יש איזה צד שטוב לו שימלח עכשיו ממה שימלח אחר כך, כגון שהוא עכשיו קצת

חם ויקבל טפי המלח, אין איסור בדבר, כן נראה לענ"ד).

וכן הוא בהכנת הסלטים לסעודה, עדיף

למלחם סמוך לסעודה, אלא אם כן יש סיבה למלחם קודם.

[2270] ופירש

בדי השלחן סי' קכח סק"ז (שאם הי' חם שהיד סולדת בו ... אולי יתבשל המלח

מלחלוחית הרוטב שעל הבשר, דיש אומרים שמלח מתבשל גם בכלי שני), וכדלעיל סי' שיח

סי"ז.

[2271] רשב"א

בתשובה ח"ד סי' עג (להשקות את התלוש בשבת כדי שלא יכמוש ... ירקות

הראויות להאכילה ביומן, נראה לי שמותר להשקותן, כדרך שמותר לטלטלן). שו"ע

סי"א (מותר להשקות את התלוש כדי שלא יכמוש). מ"א סקי"ג (כיון

דירקות הללו ראוים לאכילה ביומן מותר להשקותן, כדרך שמותר לטלטלן).

ואף שלענין ענפי אילנות נתבאר לקמן

סי' שלו סי"ח ( ענפי אילנות שהוכנו לתשמיש מבעוד יום, בענין שיש תורת

כלי עליהם ומותרים בטלטול כמ"ש בסי' ש"ח, מותר להעמידם במים בשבת ...

וצריך ליזהר שלא ליתן מים אל כלי כדי להעמידם שם, אלא יעמידם במים שהיו בכלי מכבר ).

נתבאר הטעם לקמן שם ( מפני

שטורח לתקן כלי), משא"כ כאן דמיירי במאכל.

[2272]

מ"א שם (משא"כ בדבר שאינו ראוי לאכילה).

וכדלעיל סי' שח ס"ח (ובכלל

מוקצה זה הוא כל מאכלות האסורות ... שאין איסורן אלא בשבת ... אסור לטלטלן אפילו

לצורך גופן ומקומן), וסי' שי ס"ב (אם אינן ראוין לגמרי, שהרי הן גרועין מכל

מוקצה, שהרי הן כאבנים ועפר), וס"ט (אם הזמין לאכילה גרוגרות וצמוקים שאינן

ראויין כלל, אין הזמנתו מועלת כלום, שהרי זה כמזמין את האבן לאכילה).

[2273] מ"א

סוף סק"ז (ונראה דאסור להדיח בשר שחל יום ג' להיות בשבת, כדי שלא יאסר

לבישול ... לפי מ"ש סי' ש"ח סל"א דבשר אסור לטלטלה, אם כן הוא הדין

דאסור ליתן מים עליו).

[2274]

סעיף סח (בשר קשה שאינו ראוי לכוס אותו, אסור לטלטלו).

[2275] שאינו מוקצה, כדלעיל שם (בשר חי, אפילו

תפל שאינו מלוח כלל, מותר לטלטלו, מפני שראוי לאכילת אדם, שיש בני אדם שדעתם יפה

וכוססין בשר חי).

[2276]

מ"א שם (דאפילו הכנה בעלמא אסור לצורך חול ... ולא דמי לירקות, דאפשר דאכיל

מינייהו ביומיה, משא"כ בבשר דמוכח מילתא דלצורך חול הוא, לכן אין להקל).

ורוצה לומר, שמה שנתבאר לעיל בתחלת

הסעיף " מותר להשקות ירקות תלושים כדי שלא יכמשו ",

היינו כיון " שראויים היום לאכילת כל אדם, ואינו ניכר כלל שטורח משבת לחול,

כי שמא יאכלם היום, משא"כ בשר חי ... ניכר הדבר שטורח משבת לחול" .

*

ואף שגם במקום שאינו ניכר שהוא

בשביל החול, אסרו הכנה משבת לחול, כ דלעיל סי' רנד ס"י (אסור להכין

משבת לחול אפילו בענין שאין בו שום סרך מלאכה אלא טלטול בעלמא, כגון להביא יין

מהמרתף לבית בשבת לצורך הבדלה במוצאי שבת) .

הנה לעיל שם מיירי באיסור

"הכנה" משבת לחול, שהרי אין תועלת מזה ליין עצמו (שהרי היין

ישמר גם במרתף, ולא יתקלקל ולא יגנב משם), אלא "לצורך הבדלה במוצאי

שבת". משא"כ כאן שמדיח את הבשר והירקות כדי שלא יתקלקלו, אין בזה איסור

"הכנה" משבת לחול ( ראה מה שדן בזה בתהלה לדוד כאן

ס"ק ו, ולעיל שם ס"ק ז) ,

וכד לעיל סי'

שח סט"ז (כלי שמלאכתו להיתר ... מותר לטלטלו אפילו שלא לצורך גופו ומקומו,

אלא לצורך הכלי עצמו, שחושש עליו שלא ישבר או שלא יגנב משם, ומטלטלו משם להצניעו,

או שמטלטלו מחמה לצל שחושש שלא יתבקע בחמה), הרי שמותר אף אם מטרת הבאתו לבית אינה

"לצורך גופו", להשתמש בו בשבת, אלא "לצורך הכלי עצמו", לשמור

על החפץ שלא יגנב ולא יתבקע בחמה, ויוכל להשתמש בו אחר השבת.

וכן מחזירים למקרר מאכלים שנשארו

אחרי סעודת שבת, ואין זו "הכנה משבת לחול" כי אם "טלטול מאכלים

לצורך עצמם" (ראה שמירת שבת כהלכתה פכ"ח ספ"א, שהתיר כשאינו אומר

במפורש שהוא לימות החול) .

ומה שאסרו כאן, היינו כיון שאסור

"לטרוח" משבת לחול, אף כדי שהמאכל לא יתקלקל, אם "ניכר הדבר שטורח

משבת לחול", " ואינו דומה לירקות שראויים היום לאכילת כל אדם, ואינו ניכר כלל

שטורח משבת לחול, כי שמא יאכלם היום".

*

חילוק זה בין טורח לאינו טורח,

נתבאר גם לקמן סי' תק ס"כ (בשר מנוקר ששהה בלא מליחה שני ימים קודם יום טוב,

ויום השלישי חל להיות ביום טוב, ואם לא ישרנו במים בו ביום יהא אסור לאכלו כי אם

צלי כמ"ש ביו"ד סימן ס"ט, מותר לשרותו במים, אף שכבר אכל סעודתו

ואינו צריך כלל לבשר זה ביום טוב ... ואע"פ שאסור לעשות שום מעשה לצורך חול

אף שאין בו מלאכה, כגון להדיח הכלים ולשפשפן כמ"ש בסי' תק"ג ותק"ט,

מכל מקום כיון שאינו מדיח הבשר בידיו, רק ששורה אותו במים, אינו דומה להדחת כלים

שעושה מעשה בידים שמדיחן).

וסי' שלח ס"ח (מי שיש לו פירות

בראש הגג ורואה מטר שבא אסור לשלשלם בשבת דרך ארובה שבגג, מפני שטורח בדבר שאינו

לצורך שבת ומעשה חול הוא וזלזול לשבת ... אבל מותר לכסותן מפני המטר). והיינו

ש"לכסותן מפני המטר" דומה ל"טלטול לצורך עצמו", שלא יתקלקלו

הפירות על ידי המטר. משא"כ שלשול הפירות דרך הארובה, "שטורח בדבר שאינו

לצורך שבת", אסרו אף כשהוא כדי שלא יתקלקלו הפירות.

לעיל סי' שיט סי"ח (והוא ששומן

זה צריך לאכלו בו ביום. אבל אם אינו צריך לה, אסור לטרוח משבת לחול), אף שטורח בזה

כדי שלא יתקלקל השומן. ושם נתבאר (הערה 1946 ).

וסי' רנד ס"י ( אם

אין דעתו לאכול ממנה, אסור להוציאה [הפת שנתנו לתנור קודם השבת], אפילו על ידי

שינוי ), אף שטורח להוציאה מהתנור כדי שלא תיחרך ותתקלקל הפת, ויתבאר

בהערות שם.

*

וכשיש בזה טרחה יתירה, אסרו אף אם

הוא לצורך השבת עצמו, כדלקמן סי' שלג ס"א (אוצר של תבואה או של כדי יין,

אע"פ שמותר להסתפק ממנו ואין בו משום מוקצה, אסור לפנותו לדבר הרשות, מפני

הטורח. אבל לדבר מצוה, כגון להכניס שם אורחים, או שאר סעודת מצוה, או לקבוע שם בית

המדרש, מותר לפנותו אפילו בענין שיש בו טורח יתר).

ואף בהכנת מאכלים לבהמות שבביתו,

כדלקמן סי' שכד ס"ד-ה (קשים של שבלים ... אסור לשפשף בהם בידים כדרך שעושים

באוכלי בהמה כדי שיהו נוחים לאכלם, מפני שכל דבר שהוא אוכל, דהיינו שהוא ראוי

לאכילה בלא תיקון, אסור לטרוח בו להכשירו ולתקנו יותר לתענוג בעלמא ... וכן אין חותכים

שחת וחרובים לפני בהמה בין גסה בין דקה, מפני שהם ראויים להם בלא חתיכה, וכן כל

כיוצא בזה).

[2277]

סעיף יב (יש אומרים שהוא הדין במקום הפסד לא גזרו על שבות ... ויש לסמוך על דבריהם

במקום הפסד גדול).

[2278]

מ"א שם (ואפילו על ידי עכו"ם אין להקל, דליכא פסידא כל כך, דיכול לאוכלו

צלי. עי' סי' ש"ז ס"ה).

[2279] בסעיפים שלפנינו יתבארו דיני

מלאכת טוחן:

(א)

דיכת וכתישת פלפלין מותרת רק בשינוי גדול (ס"ז).

(ב)

ראוי לאכילה ואינו גדולי קרקע, אין בו טחינה (ס"ח).

(ג)

בכלי המיוחד לכך הוי דרך חול, ואסור בכל אופן (ס"ח).

(ד)

אינו גדולי קרקע ואינו ראוי לאכילה, יש בו טחינה (ס"ט).

(ה)

גדולי קרקע וראוי לאכילה, יש בו טחינה (ס"י).

(ו)

אין טחינה אחר טחינה בלחם (ס"י).

(ז)

מותר לחתוך דק דק כדי לאכול לאלתר (ס"י).

(ח)

דיכת אוכל במדוך כדי לאכול מיד, צריך שינוי גדול (סי"א).

(ט)

חתיכת מלח דק דק ליתנו לתוך המאכל מיד, צריך שינוי גדול (סי"ב).

(י)

אסור לטחון בלעיסה, אלא כדי לאכלו לאלתר (סי"ג).

– כמה

מהלכות טוחן נתבארו גם בסימנים אחרים:

(יא)

חותך דק דק היא תולדת טוחן, אף שאינה דומה ממש (שא, א).

(יב)

המשפשף טיט יבש מהבגד, הוא מלאכת טוחן שאינה צריכה לגופה (שב, יז).

(יג)

החלקת אבן קינוח, אסור משום איסור כתישה (שיב, יא).

(יד)

המבקע עצים דקים מקורה, הוא תולדת טוחן (שיד, טז. תצה, ד. תקא, ב).

(טו)

טעם איסורו ביום טוב (תצה, ט).

(טז)

לא יכתוש גוש עפר לכסות בו דם שחיטה (תצח, לד).

(יז)

דיכת ושחיקת תבלין ביום טוב (תקד, א-ח).

(חי)

מטעם איסור שחיקה אסרו כל רפואה בשבת (שכח, א).

[2280] רמב"ם

פכ"א ה"כ (הצריך לדוק פלפלים וכיוצא בהן, ליתן לתוך המאכל בשבת, הרי זה

כותש ביד הסכין ובקערה, אבל לא במכתשת, מפני שהוא טוחן). ושם הי"ח (המחתך את

הירק דק דק כדי לבשלו, הרי זה תולדת טוחן וחייב ... אין טחינה בפירות).

וכבר רבו הפוסקים לדון בהבנת שיטת

הרמב"ם (ראה שו"ת הרשב"א ח"ד סי' עה. מ"מ וכ"מ

פכ"א הי"ח. ט"ז סי' שכד ס"ק ה. פרי מגדים סי' שכא משב"ז

ס"ק י. אגלי טל טוחן ס"ק יז אות ג).

וכאן מפרש רבינו בדבריו, שאף שלדעתו

"אין טחינה בפירות" כדי לאכלן, מפני שהיא דרך אכילה ואינה מלאכה. מכל

מקום יש טחינה בפלפלים "ליתן לתוך המאכל", ובירק "כדי לבשלו",

מפני "שאין דרך לאכלם אלא על ידי תערובת ".

וכמבואר בב"י (ולדברי הרמב"ם כל היכא שאינו מחתך כדי לבשל פטור).

ואף דאנן קיי"ל לקמן ריש

ס"י ( אפילו הוא אוכל גמור יש בו משום טוחן).

מכל מקום נפקא מינה לנו מזה, לפי מה

דקיי"ל לקמן שם ( מותר לחתוך דק דק כדי לאכול לאלתר ...

כל שהוא דרך אכילה אין בו משום מלאכה), ושם (הערה 2309 ).

והיינו שאם טוחן את התבלין ליתן

לתוך המאכל בשבת, אסור אפילו כדי לאכלו לאלתר, כדלקמן בסוף הסעיף (אסור לחתכם

בסכין [את הפלפלין ליתן לתוך המאכל], אפילו כדי לאכול מיד), ומציין שם (הערה 2290 ) "וכן משמע ברמב"ם".

*

ובאמת קיי"ל שאסור לכתוש במדוך

אפילו אוכל גמור לאכלו לאלתר, וכדלקמן סי"א ( לדוך במדוך

... ואפילו באוכל גמור כמו גרוגרות וחרובים לפני זקנים ... אסור לדוך

אותם, אפילו לאכול מיד). ויתבאר הטעם לקמן שם (הערה 2318 ), שכיון שטוחן בכלי מיוחד לכך, אין זה נחשב "דרך

אכילה".

מכל מקום נתבאר כאן האיסור של טחינת

התבלין במדוך באופן של "ליתן לתוך המאכל", כדי לסיים שזה אסור אפילו

בסכין, שאינו כלי המיוחד לכתישה, וכדלקמן בסוף הסעיף (אבל אסור לחתכם בסכין, אפילו

כדי לאכול מיד. והוא הדין לכל התבלין, שאין דרך לאכלם אלא על ידי תערובת).

יוצא אם כן, שדיכת תבלין על ידי

מדוך אסור משני טעמים:

(א) תבלין אינו דרך אכילה, ואסור אף

על ידי סכין, ומכל שכן במדוך.

(ב) מדוך הוא כלי המיוחד לדיכה,

ואסור אפילו באוכל גמור, ומכל שכן בתבלין.

[2281] גמרא קמא, א (הני

פלפלי, מידק ... בקתא דסכינא שרי ). טור

ושו"ע ס"ז (מותר לדוך פלפלין ... בקתא של סכין).

[2282]

שבלי הלקט סי' צב (ואי איכא דקשיא ליה, כיון דבדרכו חייב משום טוחן, על ידי שינוי

פטור אבל אסור ליהוי. [תשובה] קתא דסכינא שינוי גמור הוא, דבין מדוך של אבן למדוך

של עץ הוי שינוי, כדתנן בפרק קמא דביצה, וקתא דסכינא הוי שינוי גמור, הלכך מותר

לכתחלה). הובא בב"י ד"ה כתב האגור.

וזהו שנתבאר כאן ( ביד

של סכין וכיוצא בו ... אבל לא במדוך, אפילו אינו של אבן כדרכו בחול, אלא של עץ

וכיוצא בו). וכן הוא לקמן סי"א (לדוך במדוך, אפילו של עץ,

אסור ... אבל מותר לרסקן בשינוי גדול, כגון בעץ הפרור, או ביד של סכין וכיוצא בו, כמו

שנתבאר בפלפלין).

וראה גם הגהת הלבוש ס"ח. אגלי

טל מלאכת טוחן סי"ב וס"ק ל אות ג.

ומה שמדוך של עץ הוי שינוי, הוא

כדתנן ביצה יד, א (המלח במדוך של עץ), ופרש"י (שינוי בעי, אבל סגי בהאי שינוי

זוטא).

ומכל מקום לא סגי הכי בשינוי זוטא,

אלא צריך שינוי גדול, וכדתניא בתוספתא פט"ו הי"ג (אין כותשין את המלח

במדוך של עץ, אבל מרסק הוא ביד של סכין, ובעץ הפרור).

[2283] רבא

קמא , א (הני פלפלי, מידק חדא חדא, בקתא דסכינא שרי, תרתי אסיר. רבא אמר

כיון דמשני (שלא ברחים ושלא במדוכה, רש"י), אפילו טובא נמי). טור ושו"ע שם

(מותר לדוך פלפלין, אפילו הרבה יחד, והוא שידוכם בקתא של סכין).

והיינו שאף שגם לדעת רבא לא סגי

בשינוי רגיל, אלא צריך שינוי גדול (ויש אומרים שצריך שני שינויים), כדלקמן בסמוך.

מכל מקום מותר "אפילו הרבה

ביחד", ואין צריך שינוי נוסף – שידוך כל פלפל בפני עצמו (חדא חדא).

ואזיל לשיטתו לענין מלילות, כדלעיל

סי' שיט ס"ט (מולל בשינוי מעט בראשי אצבעותיו), דקיי"ל כרבא ביצה יג, ב

(כיצד מולל ... רבא אמר כיון דמשני, אפילו חדא אכולהו נמי), דהיינו דסגי בשינוי של

ראשי אצבעותיו, אפילו חדא [גודל] אכולהו [על גבי שאר כל אצבעותיו], ואין צריך

שינוי נוסף (חדא אחדא).

[2284] רמב"ם

שם (הרי זה כותש ביד הסכין ובקערה), לפירוש הב"י סוד"ה מותר (והא דשרי

למידק פלפלי בקתא דסכינא, דוקא בקערה, אבל לא במכתשת, כן כתב הרמב"ם).

שו"ע שם (בקתא של סכין ובקערה). ט"ז סק"ז (פירוש, אבל לא במכתשת,

דהוה דומיא דחול).

והיינו דלא סגי בשינוי גדול

כנ"ל, אלא צריך שינוי נוסף שידוך בקערה, שאינה עשויה לכתוש בה.

[2285] ט"ז

שם (ונראה לי דאין לשום הפלפלין תוך בגד ולכתוש בסכין עליו, דהוא מוליד ריחא, דומיא

למ"ש בסי' תקי"א דאסור לסחוף כוס מבושם על הבגדים, ואף על גב דלא מיכוון

לזה). עיין ט"ז סי' תקיא סק"ח (ובמהרי"ל כתוב אסור

להניח אתרוג על סרבל ביום טוב ראשון משום דמוליד ריחא, דומיא דכסא על שיראים

בפ"ב דביצה. וכתב רש"ל על זה ותימה לי הא לא אסר להניח הכוס אלא כדי

למגמר ... אבל היכא דאין מכוין למגמר, נראה דשרי, דלא שייך כאן לומר פסיק רישא אלא

במלאכה ממש ... עכ"ל. ודבריו נכונים), וצ"ע . והיינו שמסקנתו שם

סותרת את מסקנתו כאן.

[2286]

ס"ז (אם הוא מתכוין לכך), ובקונטרס אחרון שם סק"א (אף שהוא פסיק רישיה,

הרי דעת האחרונים להתיר פסיק רישיה בריח ... וכן עיקר).

הרי שפסק שם כדעת הט"ז שם

להתיר באינו מתכוין; דלא כט"ז כאן שאסר אף באינו מתכוין. וראה קובץ כינוס

תורה חי"ח ע' מד.

[2287] שבולי

הלקט סי' צב (וכתב אחי ר' בנימין נר"ו, נראה לי שמותר לדוך מלח בשבת בקתא

דסכינא או בשולי הקערה או לפררה בידיו, והוא הדין לפלפלין). אגור סי' תפח (ויש

מי שמתיר לדוך מלח בשבת בקתא דסכינא, או בשולי הקערה, והוא הדין לפלפלין. וכן

מצאתי להר"ר ישעיה, משבלי הלקט). הובא ב"י ד"ה כתב האגור. מ"א

סק"ט (פירוש או בקערה, שידוכם בשולי הקערה, דהוי שינוי גמור. כן נראה לי

פירוש הרמב"ם. דאם לומר דבעינן תרי שינוים, קשה, דהא בגמרא לא הזכיר אלא חד

שינוי, דהיינו בסכין. וכן הוא בתוספתא. עיין ב"י בשם האגור). הרי שחולק

המ"א על הב"י (דלעיל הערה 2284 ), ומפרש גם ברמב"ם דסגי בשינוי אחד מהם.

[2288] משמעות

הריב"ש בתשובה סי' קפד (בין שיגרוד לתוך הקדרה או לתוך הקערה, מכל

מקום טוחן הוא). עיין מ"א ס"ק יב (ונראה לי דהוא הדין

בכלי קטן מאד העשוי כזה אסור, דעכ"פ כלי הוא).

ובאליה רבה ס"ק יא הביא את

דברי המ"א הנ"ל, וכתב עליו (דברי רמב"ם לא משמע הכי, אלא תרתי בעי,

שידוך ביד הסכין ובתוך הקערה).

[2289]

כל בו סי' לא לב, ד (מלח של שלינ"ש שנעשה דק מתחילתו ואחר כך עושין ממנו

פתיתין גדולים, מותר לחתוך ממנו בסכין, מדי דהוה אפת). רמ"א ס"ח (מלח

שהיה דק מתחלה ונתבשל ונעשה פתיתין, מותר לחתכו בסכין כמו שחותך הפת). היינו שלא

התירו בסכין אלא במלח דק, ולא במלח גס. ומזה למד מ"א סוף סק"ט (ומשמע

דלחותכה בסכין אסור, והוא הדין לכל תבלין). אליה רבה ס"ק יב (מזה ראיה

למ"ש מג"א דאסור לחתוך בסכין פלפלין וכל תבלין, דהא דוקא במלח שהוא דק

מותר). והיינו שאף שמותר לכתוש תבלין בשינוי גדול. מכל מקום אסור לחתכם בסכין דק דק,

שאינו שינוי גדול.

וכן הוא לקמן סי"ב ( אין

כותתין מלח במדוך אפילו של עץ, אלא צריך שינוי גדול, כגון לרסקו בידו של סכין או

בעץ פרור, אבל אסור לחתכו בסכין דק דק ), ושם (הערה 2325 ).

[2290] עיין

מ"א סקי"ב (ואם כן אפילו לאכול מיד אסור).

והיינו שאף שנתבאר ברמ"א

סי"ב (וכל זה לא מיירי אלא בחותך ומניח, אבל אם לאכלו מיד, הכל שרי).

מכל מקום אין להתיר מטעם זה

בפלפלין, מטעם שנתבאר בפרי מגדים משב"ז ס"ק י (לחתוך בסכין במלח ופלפלין,

יש לומר כי שרינן מיד, היינו דבר אוכל, הא כל שאין אוכל כי אם למתק אוכלא כמו

פלפלין, יש לומר חייב משום טוחן אף ליתן מיד בתבשיל).

והיינו שכל טעם ההיתר כשאוכלו לאלתר

הוא כדלקמן ס"י (דרך אכילתו כך הוא, לאכול גם בחתיכות קטנות, וכל שהוא דרך

אכילה אין בו משום מלאכה). משא"כ בתבלין "שאין דרך לאכלם אלא על ידי

תערובת" , אינו נחשב דרך אכילתו כך. וראה קצות השלחן בדי השלחן סי' קכט

סקי"ב.

וכן משמע ברמב"ם

פכ"א הי"ח (המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו הרי זה תולדת טוחן וחייב ...

אין טחינה בפירות), וה"כ (הצריך לדוק פלפלים וכיוצא בהן, ליתן לתוך המאכל

בשבת, הרי זה כותש ביד הסכין ובקערה, אבל לא במכתשת, מפני שהוא טוחן). ונתבאר לעיל

(הערה 2280 ).

[2291] עיין

לעיל סוף סי' רב סכ"ב (פלפלין יבשים ... וכל כיוצא באלו, שאין נאכלים

ביובש אלא על ידי תערובת). וראה גם לקמן סי' תריב סי"א (אכל פלפלין יבשים ...

פטור, לפי שאינן ראוים לאכילה).

[2292] תרומת

הדשן סי' נו (מי שאינו יכול ללעוס יפה בשיניו, ויש לפניו בשר שאינו רך, כגון

צלי שהוא קשה ללעוס, שרי ליה לחתוך הבשר בשבת דק דק בסכין ולאוכלו אחר כך, או לאו.

תשובה, יראה דשרי כה"ג, ואין לאסור מפני שהוא טוחן ... דיש לומר גבי אוכלין

לא שייך טחינה, אלא מידי דאורחיה לטחון, כגון טחינת חיטין או שעורין וכה"ג,

אבל שאר אוכלין לא. וכן כתבו התוס' ... אבל בשאר אוכלין שרי. ואשירי כתב ... דתמיהה

היא, דדבר שהוא אוכל ומפרר אותו דק דק, שיהא שייך בו טחינה. והרמב"ם כתב דאין

טחינה בפירות, ונוכל לומר כל שכן שאר אוכלין. אמנם בהגה"ה שם כתב בשם

רא"ם, דאסור לפרר פירות לפירורים דקים. וכתב עוד שם במרדכי דמותר לפרר לחם

משום דנטחן כבר, ולא מצינו טוחן אחר טוחן. משמע אי לאו האי טעמא, הוי שייך טחינה

בלחם, ואף על גב דאוכל הוא. ובאור זרוע כתב נמי דיש טחינה בפירות ואין לפררם. מכל

מקום נראה ואיכא למימר דבבשר מבושל או צלי דבנדון דידן כו"ע מודו דשרי. ולא

דמי לעצים ופירות ולחם, דאינהו כולי גידולן מן הארץ, ויש במינן טחינה, כגון תבואה

וקטנית, דעיקר טחינה שייך בהו, אבל בשר דאין גידולו מן הארץ יש לומר דבאוכל כזה לכו"ע

לא שייך בהו טחינה ... אמנם אין נראה להתיר מהאי טעמא, לחתוך בשר חי דק דק לצורך

עופות להאכילן, דהואיל ואין הבשר כך ראוי לאכילה ... איכא למימר דהא דהתירו התוס'

לטחון אוכלין, היינו משום דאין צריך טחינה, דאי בעי אכול ליה כמו שהוא שלם והיה

לועסו בין שיניו, אבל אי לא האי טעמא לא).

והיינו שאף דקיי"ל כדעת

הפוסקים שיש טחינה באוכלין (ויתבאר לקמן ס"י), וגם קיי"ל שיש טחינה אף

בדבר שאינו גדולי קרקע (ויתבאר לקמן ס"ט), מכל מקום יש לומר, שאם הוא אוכל

הראוי לאכילה, וגם אינו גדולי קרקע, כולם מודים בזה שאין טחינה באוכלין, כיון שאין

במינו טחינה.

שו"ע ס"ט (מותר לחתוך בשר

מבושל או צלי, דק דק בסכין). ט"ז ס"ק ח (דזה אין גדולי קרקע, ואין במינו

טחינה). מ"א סק"י (דהרי התוס' והרא"ש כתבו דאין טחינה באוכלין. ואף

שקצת סבירא להו דיש טחינה ... דוקא בגדולי קרקע, אבל בשר דאין גדולו מן הארץ לא

שייך בו טחינה. ודוקא צלי דאי בעי אכיל ליה שלם ... אבל בשר חי הואיל ואין ראוי ...

אסור לחתכו דק דק לפני העופות).

והא דקיי"ל הכא, שהבשר והגבינה

אינם חשובים גדולי קרקע, ראה תהלה לדוד ס"ק יא.

[2293] כדלקמן

בסמוך (והנסמן בהערה 2300 ), שדוקא במורג חרוץ אסור לגרור הגבינה, משא"כ בלאו

הכי מותר.

[2294] עיין

ב"י (נמצינו למדין דמותר לחתוך בשבת קיבוץ ירקות שקורין אינשלאד"ה,

והוא שיאכל לאלתר לדברי הרשב"א ... ובלאו הכי לדברי התוספות פשיטא דכל שאר

ירקי בר מסילקא שרו, ולפירוש רבינו חננאל והרא"ש אפילו סילקא נמי שרי, ולדברי

הרמב"ם כל היכא שאינו מחתך כדי לבשל פטור, ואפשר דמישרי נמי שרי לכתחלה).

וכיון שבאינו גדולי קרקע סומכים אנו

על דעת התוס' וסיעתו שאין טחינה באוכלין, אם כן מובן שבזה התירו אפילו שלא לאכול

מיד.

[2295]

תוס' עד, ב ד"ה האי (דוקא בסילקא שייך טחינה, אבל שאר אוכלין שרי). רא"ש

פ"ז סי' ה (דבר שהוא אוכל ומחתך אותו דק דק אין שייך ביה טחינה). רמב"ם

פכ"א הי"ח (שאין טחינה בפירות). ופירש בתרומת הדשן שם (ונוכל לומר כל

שכן שאר אוכלין).

ואף דלא קיי"ל הכי, וכדלקמן

ס"י (אפילו הוא אוכל גמור יש בו משום טוחן), ושם נסמן (הערה 2304 ).

מכל מקום קיי"ל כן עכ"פ

בדברים שאינם גדולי קרקע (כנסמן לעיל הערה 2292 ).

[2296] מ"א

סקי"ב (נראה לי דאפילו הוא קשה מאד שרי, כיון דאי בעי לועסו בקושי).

[2297] תרומת

הדשן שם (ואם תאמר אם כן מי שאינו יכול ללעוס אפילו בבשר מבושל או צלי יהא

אסור, הא ליתא, דאזלינן בתר רובא דעלמא דחזי להו ללעוס). מ"א ס"ק י (אפילו

מי שאינו יכול ללעוס שרי לחותכו, דאזלינן בתר רובא דעלמא).

[2298] משנה

קכב , ב (נוטל אדם ... מגירה (כעין סכין ויש בו פגימות הרבה, רש"י) לגור

בה את הגבינה). מ"א שם (והוא הדין דמותר לחתכו בקורדם או במגירה, אף על פי

שקשה קצת, כדאיתא פי"ז במשנה).

[2299]

סעיף יב (כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו ... לצורך גופו, כגון קורדום לחתוך בו

דבילה, וקורנס לפצוע בו אגוזים).

[2300] שו"ת

ריב"ש סי' קפד (לגרוד את הגבינה בשבת בכלי שהוא מורג חרוץ בעל פיפיות

... דעתי נוטה לאסור ... משום טוחן). שו"ע ס"י (אסור לגרור הגבינה בשבת

במורג חרוץ בעל פיפיות). מ"א ס"ק יב (בלשון אשכנז רי"ב אייזן).

ולענין גרירה במורג חרוץ ביום טוב –

ראה לקמן סי' תקד ס"ד-ה.

[2301]

ריב"ש שם (ואף אם נאמר, דהיינו לצורך מחר, או לבו ביום, אבל לאלתר שרי, כדעת

הרשב"א ז"ל, ונאמר שהתיר אפילו בכלי לאלתר. היינו בכלי כגון סכין, שאינו

מיוחד לטחינה. אבל המורג חרוץ, שמיוחד לטחינה זו, הרי היא כנפה וכברה לבוררו,

מכתשת לשחיקת תבלין ... דהוי כעובדין דחול). מ"א שם (דכיון שהכלי

מיוחד לכך, הוי כשחיקת תבלין במכתשת, דאסור (ריב"ש), ואם כן אפילו לאכול מיד

אסור).

והיינו שאף שיש כאן ב' טעמים להתיר

איסור טחינה מעיקר הדין:

(א) שאין טחינה בדבר הראוי לאכילה

ואינו גדולי קרקע.

(ב) שהטחינה מותרת כדי

לאכלו לאלתר, כדלקמן ס"י "שאין בו משום מלאכה, הואיל ודרך אכילה כך הוא,

ומותר אפילו לכתחלה ).

מכל מקום אסור במורג חרוץ, כיון

שהוא מיוחד לכך והרי זה דרך חול, ודומה לשחיקת תבלין במדוך ומכתשת.

וכן אסור לדוך אוכל במדוך אפילו כדי

לאכול מיד, שהמדוך הוא כלי המיוחד לדיכה, וכדלקמן סי"א ( לדוך

במדוך, אפילו של עץ, אסור, אפילו כדי לאכול מיד, ואפילו באוכל גמור כמו גרוגרות

וחרובים לפני זקנים. וכן שום ושחליים וכיוצא בהם מאוכלים הנידוכין, אסור לדוך

אותם, אפילו לאכול מיד), ושם נסמן (הערה 2318 ).

[2302] היינו ששחיקת תבלין במדוך ומכתשת אסורה

מעיקר הדין "אפילו כדי לאכול מיד" (כדלעיל הערה 2289 ). וכיון שחתיכת בשר וגבינה בכלי המיוחד לו, דומה

לשחיקת תבלין במדוך ומכתשת , לכן אסור, משום שהוא "דרך

חול".

[2303] תרומת

הדשן סי' נו (אמנם אין נראה להתיר מהאי טעמא, לחתוך בשר חי דק דק לצורך עופות

להאכילן, דהואיל ואין הבשר כך ראוי לאכילה, אלא לכוס אותו דלאו כאורחיה ... ואף על

גב דחזי לכלבים ולשאר חיות, לאו להכי קיימי, רק לעופות משום חשיבותו, ולכך אין

להתיר). הובא במ"א סק"י.

*

ואף שכתב בתרומת הדשן שם (בשר דאין

גידולו מן הארץ יש לומר דבאוכל כזה לכו"ע לא שייך בהו טחינה).

מכל מקום קיי"ל שיש איסור

טחינה בכל דבר, כדלעיל סי' שב סי"ז (שטיט היבש מתפרר לפירורים דקים על ידי

שפשוף או גרידה והרי זה כעין תולדת הטוחן שמחלק גוף אחד לגופים דקים הרבה), וכנפסק

ברמב"ם פ"ח הט"ו (השף לשון של מתכת חייב).

ואסור אף בתבלין שאינו גדולי קרקע,

כדלקמן סי"ב ( מלח ... אסור לחתכו בסכין דק דק (שכיון שאינו ראוי

לאכילה אלא על ידי תערובת, דינו כתבלין, ולא כבשר וגבינה, אף על פי שהוא גם כן

אינו מגדולי קרקע כמותם)).

ולא התירו אלא באינם גידולי קרקע

שראוי לאכילה, כדלעיל (הערה 2292 ).

ולענין טחינת עפר יבש, ראה לעיל סי'

שיב ס"ז (והערה 899 ).

[2304]

רא"ם ביראים השלם סי' עדר קלג, ב (הלכך יזהר אדם שלא י[פרר] פירות לפירורין

דקין) הובא בהגהות מיימוניות פכ"א אות ע (ורא"ם כתב דאסור לפרר פירות

לפירורין דקין). אור זרוע ח"ב סי' ס (דיש טחינה בפירות ... וכן כתב

הרא"מ זצ"ל יזהר אדם שלא יפרר פירות לפירורין דקין).

וכן מוכח מהפוסקים דלקמן בסמוך,

שהתירו לפרר הלחם, משום שאין טחינה אחר טחינה, וכתב על זה בתרומת הדשן סי' נו (משמע

אי לאו האי טעמא, הוי שייך טחינה בלחם, ואף על גב דאוכל הוא). מ"א סק"י (שקצת

סבירא להו דיש טחינה).

ואף שכמה פוסקים שאין טחינה באוכל,

כדלעיל ס"ח (והערה 2295 ).

מכל מקום לא קיי"ל הכי, אלא

לענין מה שאינו גידולי קרקע, כדלעיל שם (והערה 2292 ).

[2305] תרומת

הדשן סי' נו (ולא דמי לעצים ופירות ולחם, דאינהו כולי גידולן מן הארץ, ויש

במינן טחינה). ט"ז ס"ק ח (דזה אין גדולי קרקע, ואין במינו טחינה).

[2306] רב

פפא עד , ב (האי מאן דפרים (מחתכו הדק, רש"י) סילקא חייב משום טוחן), ודלא

כתוס' שם (דוקא בסילקא שייך טחינה אבל שאר אוכלין שרי). טור ושו"ע סי"ב

(המחתך הירק דק דק, חייב משום טוחן).

[2307] תוספתא

פט"ו הי"ג (אין מרסקין דבילה וגרוגרת וחרובין לפני זקנים בשבת).

רמ"א שם (והוא הדין דאסור לחתוך גרוגרות וחרובים לפני זקנים). מ"א

סקי"ד (נראה לי דמרסק היינו כותש ... ומכל מקום נראה לי שהדין אמת, דאסור

לחתוך גרוגרת, כיון שהוא גידולי קרקע).

[2308] רשב"ם ,

הובא בסמ"ג ל"ת סה יג, ב (וכתב רבי יוסף בשם רבינו שמואל שמותר לפרר לחם

שמאחר שנטחן כבר לא מצינו טוחן אחר טוחן), ובהגהות מיימוניות שם אות ע, ובמרדכי

רמז שסה, ובר"ן לב, א (לפרר פתיתי לחם לתרנגולים ... בספר המצות התירו, לפי

שאין טחינה אחר טחינה). רמ"א סי"ב (מותר לפרר לחם לפני התרנגולים,

דהואיל וכבר נטחן אין לחוש, דאין טוחן אחר טוחן).

וכן הוא לקמן סי' תקד ס"ו (כיון

שהחטים כבר נטחנו פעם אחת, שוב אין איסור טחינה שייך בהם, שאין טחינה אחר טחינה,

כמ"ש בסי' שכ"א).

וכן הוא במלח דק שנעשה פתיתין,

כדלקמן סי"ב (מלח שהיה דק מתחלה ונתבשל ונעשה פתיתין מותר לחתכו בסכין דק דק

כמו שמותר בפת משום שאין טוחן אחר טוחן).

[2309] שו"ת

רשב"א ח"ד סי' עה (מסתברא דהא דפריס סילקא, דוקא במחתך דק דק כדי

לאוכלו למחר, או אפילו לבו ביום ולאחר שעה ... אבל לאוכלו מיד, מותר, שלא אסרו על

אדם לאכ[ול] מאכלו חתיכות גדולות או קטנות. דכענין שאמרו לענין בורר ... כל שאוכל

לאלתר, כדרך שדרכן של בני אדם לאכול). הובא בר"ן שם (וכתב הרשב"א

ז"ל בתשובה דדוקא במחתכן כדי לאכלן למחר, או לבו ביום לאחר שעה, הא לאו הכי

שרי, כדשרי אביי לברור ולאכול לאלתר). רמ"א שם (וכל זה לא מיירי אלא בחותך

ומניח, אבל אם לאכלו מיד, הכל שרי, מידי דהוי אבורר לאכול מיד, דשרי). מ"א

ס"ק טו (שלא אסרו על האדם לאכול מאכלו בחתיכות גדולות או קטנות, אם כן הוי

דרך אכילתו בכך).

[2310] ב"י

ד"ה אסור לחתוך (והוא שיאכל לאלתר לדברי הרשב"א, ואפילו אם אחד מחתך

לצורך כל בני הסעודה שרי).

[2311]

רשב"א שם (והילכך אף לפרר לפני התרנגולין, שמזונתם עליך, להאכילם, מותר לאלתר,

דשווי אוכלא משווינן). ר"ן שם (ולפיכך התיר לפרר פתיתי לחם לתרנגולים

לתת לפניהם לאלתר, וכדקיימא לן בשלהי מכילתין דשוויי אוכלא משוין). מ"א שם (לאכול

מיד, או שהתרנגולים יאכלו מיד שרי לחתוך).

[2312]

ס"א (ואם בורר האוכל בידו כדי לאכול לאלתר, מותר, מפני שנטילת האוכל מתוך

הפסולת כדי לאכלו מיד אין זה מעין מלאכה כלל, שדרך אכילה כך הוא). וראה גם סי' שכ

סוף ס"ב (שדרך אכילתן כך הוא, וכל שהוא דרך אכילה אינו מעין מלאכה כלל, ואף

חכמים לא גזרו בו, כמ"ש בסי' שי"ט בבורר אוכל מתוך הפסולת), וס"ח (שלא

התירו לברור אוכל מפסולת בידו כדי לאכול לאלתר, אלא מפני שדרך אכילה כך הוא, ליטול

האוכל בידו מן הפסולת ולאכול, ואינו מעין מלאכה).

[2313] שלטי

הגבורים שם (לב, א) אות ג (ותמיהני עליו, דכיון דהאיסור הוא משום טוחן, מה לי

טוחן לבו ביום או לאלתר או למחר, וכי כל המלאכות כולן שרי לעשותן בדצריך לאותה

מלאכה לאלתר, ואל תשיבני מברירה שהתירו לברור כשרוצה לאכול לאלתר, דהתם טעמא

דבכהאי גוונא שהתירו לא הוי ברירה). וב"י שם בסופו לדעת רשב"ם

ורא"ם (ולדברי רשב"ם ורא"ם דלא חילקו בכך, איכא למימר דלא

מיתסר אלא במחתך כדי לאכול אחר שעה, אבל מחתך כדי לאכול מיד שרי). הובא במ"א

סקט"ו.

[2314] ב"י

שם (ומכל מקום נכון הדבר להזהיר שיחתכום לחתיכות גדולות קצת, ושיאכלו לאלתר, וכל

כהאי גוונא נראה דלית ביה בית מיחוש לדברי הכל). מ"א שם (הרב"י כתב

ליזהר לחתוך לחתיכות גדולות קצת עיי"ש).

[2315] והיינו שאף אם חותכים "את הירק

(שקורין שלאטי"ן) לחתיכות גדולות קצת", עדיין אינו רגיל לאכול חתיכות

גדולות של בצל וצנון החריפים בתוך הסלט, אלא חותכים אותם "דק דק מאד".

ונהגו לסמוך בזה על דעת הרשב"א,

להתיר כשחותך אותם "כדי לאכול לאלתר".

*

ולכאורה נראה דהיינו דוקא בצנון

ובצלים החריפים קצת, שעכ"פ דרך אכילתן היא כחלק מהסלט.

משא"כ "שום",

שחותכים אותו דק דק להכניסו לסלט כתבלין, ליתן טעם בסלט, שהוא אסור בכל אופן,

כדלעיל ס"ז ( אסור לחתכם בסכין, אפילו כדי לאכול מיד, והוא הדין לכל

התבלין, שאין דרך לאכלם אלא על ידי תערובת), ושם נסמן (הערה 2290 ).

ומה שנתבאר לקמן בסמוך (וכל זה לחתוך

דק דק בסכין, אבל לדוך במדוך ... וכן שום ... אסור לדוך אותם, אפילו לאכול מיד).

הרי שאסרו בו "לדוך במדוך", והתירו "לחתוך דק דק בסכין".

היינו כשדך אותם כדי לאכול (עם פת),

כאמור לקמן "לאכול מיד", ולא כדי ליתן בסלט בתור תבלין.

אמנם אפשר שגם זה מותר, כיון שיש

אוכלים שומים בתור מאכל (עם פת), לא בתור תבלין.

וראה לעיל סי' שיח ס"י (שום

ובצל הרי הם כתבלין), ושם נסמן (הערה 1673 ).

[2316] מ"א

שם (אבל במדינתנו נהגו לחתוך הצנון דק דק מאד, ויש להם על מי שיסמוכו.

ועכ"פ אסור לעשות עד יציאת בית הכנסת, דבעינן סמוך לסעודה ממש).

[2317]

סוף ס"ד (וצריך ליזהר שלא לברור עד לאחר יציאת בית הכנסת, שיהא סמוך לסעודה

ממש).

[2318]

שו"ת הריב"ש סי' קפד (ואף אם נאמר, דהיינו לצורך מחר, או לבו ביום, אבל

לאלתר שרי, כדעת הרשב"א ז"ל, ונאמר שהתיר אפילו בכלי לאלתר. היינו בכלי

כגון סכין, שאינו מיוחד לטחינה. אבל המורג חרוץ, שמיוחד לטחינה זו, הרי היא כנפה

וכברה לבוררו).

והיינו שכמו במלאכת בורר נתבאר לעיל

סי' שיט ס"א (שנטילת האוכל מתוך הפסולת כדי לאכלו מיד אין זה מעין מלאכה כלל,

שדרך אכילה כך הוא, שהרי אי אפשר לאכול הכל האוכל עם הפסולת. ולא אסרתו תורה אלא

לעשותו בכלי המיוחד לכך, דהיינו נפה וכברה).

כך גם כאן בטוחן אין להתיר במכתשת

אף כדי לאכול מיד, כיון שהוא מיוחד לדיכה, ואינו נחשב דרך אכילה.

ויתירה מזו, שאיסור טחינה בכלי

המיוחד לו הוא אף בבשר וגבינה שאין בהם איסור טחינה, כדלעיל ס"ח (כל דבר

הראוי לאכילה כמות שהוא, ואינו גדולי קרקע, שאין במינו טחינה כלל, כגון

בשר מבושל או צלי או גבינה וכיוצא בהם ... אסור

לגוררה דק דק במורג חרוץ בעל פיפיות (שקורין רי"ב אייזי"ן בל"א),

אפילו כדי לאכול מיד, דכיון שהכלי מיוחד לכך, הרי זה דרך חול, כמו שחיקת תבלין

במדוך ובמכתשת, והוא הדין בכלי אחר המיוחד לכך), ושם נתבאר (הערה 2301 ).

[2319]

תוספתא פט"ו הי"ג (אין מרסקין דבילה וגרוגרת וחרובין לפני זקנים בשבת,

אבל מרסק הוא ביד של סכין, ובעץ הפרוד, ואינו חושש). הובא ב"י סוד"ה כתב

האגור, ובמ"מ פכ"א ה"כ.

[2320] גמרא קמ, א (שחליים ששחקן

מערב שבת ... שום שריסקו מערב שבת).

ונתבאר לעיל (הערה 2315 ).

[2321] נתפרש ב פירוש

המשניות להרמב"ם ביצה פ"א מ"ז (עץ הפרור

הוא העץ שמגיסין בו את הקדרות). ו אם

כותשין בו, נחשב שינוי גדול.

[2322]

סעיף ז.

[2323] תוספתא

פט"ו הי"ג (אין כותשין את המלח במדוך של עץ, אבל מרסק הוא ביד של סכין, ובעץ

הפרוד, ואינו חושש). שו"ע ס"ח (אין כותתין מלח במדוך של עץ, אבל מרסק

הוא ביד של סכין ובעץ הפרור ואינו חושש).

[2324]

הגהת הלבוש ס"ח (ואף על גב דכדרכו דהיינו במדוך חייב משום טוחן, ואם כן על

ידי שינוי בקתא של סכין ליהוי פטור אבל אסור, אפילו הכי שרי לכתחלה דקתא דסכינא

שינוי גמור הוא, כנתבאר בסמוך סעיף ז').

[2325] כל

בו ורמ"א (דלקמן בסמוך), שלא התירו בסכין אלא במלח שהיה דק מתחלה, ולא

במלח גס. ומזה למד מ"א סק"ט (ומשמע דלחותכה בסכין אסור, והוא הדין לכל

תבלין). אליה רבה ס"ק יב (מזה ראיה למ"ש מג"א דאסור לחתוך בסכין

פלפלין וכל תבלין, דהא דוקא במלח שהוא דק מותר). והיינו שאף שמותר לכתוש מלח הגס

בשינוי גדול. מכל מקום אסור לחתכם בסכין דק דק, שאינו שינוי גדול.

וכדלעיל ס"ז ( אבל

אסור לחתכם בסכין, אפילו כדי לאכול מיד. והוא הדין לכל התבלין שאין דרך לאכלם אלא

על ידי תערובת ), ושם (הערה 2289 ).

[2326] דלעיל ס"ח (אבל כל דבר

הראוי לאכילה כמות שהוא, ואינו גדולי קרקע, שאין במינו טחינה כלל, כגון בשר מבושל

או צלי או גבינה וכיוצא בהם, מותר לחתוך דק דק). משא"כ מלח שאף שאינו גדולי

קרקע, מכל מקום, כיון שאינו נאכל בפני עצמו, אסור משום טוחן.

ונראה שאחרי שנאסר משום טוחן, שוב

אסור לטוחנו אף כדי לאכלו מיד, כדלעיל ס"ז ( אסור לחתכם

בסכין, אפילו כדי לאכול מיד. והוא הדין לכל התבלין שאין דרך לאכלם אלא על ידי

תערובת ) , ושם נסמן (הערה 2290 ). והיינו אף בתבלין "שאינו גדולי קרקע"

[2327] כל

בו סי' לא לב, ד (מלח של שלינ"ש שנעשה דק מתחילתו ואחר כך עושין ממנו

פתיתין גדולים, מותר לחתוך ממנו בסכין, מדי דהוה אפת). רמ"א ס"ח (מלח

שהיה דק מתחלה ונתבשל ונעשה פתיתין, מותר לחתכו בסכין כמו שחותך הפת).

וראה גם תוס' ביצה יד, א סוד"ה

בית הלל (מלח של ים צריך שינוי לדוך אותו ... אבל שלינייונ"י אין צריך שנוי).

[2328]

סעיף י ( מותר לפרר הלחם דק דק לפני התרנגולים, ואין בזה משום טוחן,

הואיל וכבר נטחנה התבואה שממנה נעשה הלחם, ואין טחינה אחר טחינה) .

[2329] מ"א

סוף סקי"ב (דבר שאינו חפץ לאוכלו, אסור ללועסו בשיניו משום טחינה. כן משמע דף

קל"ג ברש"י. ועיין סי' של"א ס"ז).

והוא ברש"י קלג, סוע"א

ד"ה לועס (לועס בשיניו, כמה דאפשר לשנויי משנינן), ופירש במחצית השקל (משמע

דסבירא ליה דגם על ידי לעיסה יש בו משום טוחן, אלא שהוא על ידי שינוי, דאם לא כן

למה הוצרך לומר הטעם משום כמה דאפשר לשנויי).

וראה גם לקמן סי' שלא ס"א (ואם

לא הכין מערב שבת, מותר לעשות בשבת על ידי שינוי, כגון בימיהם שהיו נותנים על

המילה כמון שחוק ויין ושמן מעורבים, אם לא שחק מערב שבת לועס בשיניו ונותן).

[2330] היינו שנפרדו מהכוורת, ועדיין הן חלות

שלמות, שאינן מרוסקות.

[2331] משמעות

המשנה וגמרא קמג , ב (חלות דבש שריסקן מערב שבת, ויצאו מעצמן, אסורין, ורבי

אליעזר מתיר), ופרש"י (מאחר שמרוסקין, הדבש זב מאליו מתוך השעוה, ואין דרך

לסוחטו, הלכך רבי אליעזר מתיר. וחכמים אוסרין גזירה אטו שאינן מרוסקין, דילמא מרסק

להו), הרי שאם אינם מרוסקים אסור לרסקן לדברי הכל. וברייתא קמה , ב (זיתים

וענבים שריסקן מערב שבת, ויצאו מעצמן, אסורין, ורבי אליעזר ורבי שמעון מתירין).

וכמו בזתים וענבים, אם לא נתרסקו

מערב שבת וסוחטן בשבת חייב משום מפרק, כך גם חלות דבש שלא נתרסקו מערב שבת, אסור

לרסקן בשבת משום מפרק.

[2332] מ"א

ס"ק טז (בגמרא ר"פ כ"ב איתא דבעי ריסוק, כמ"ש סי' ש"כ

ס"ב בזתים וענבים ... כיון דהשעוה אינו ראוי לאכילה הוה ליה כבורר אוכל

מפסולת, כמ"ש סי' ש"כ ס"ה). והיינו כדלעיל שם ס"ח (אינו מפריד

אוכל מאוכל, אלא אוכל מפסולת, ויש בזה משום מפרק).

[2333]

סעיף ח (פירות שאינן ראוים לאכילה אסור לסחטן לדברי הכל ... משום מפרק כמ"ש

בסי' ש"ה. וגם משום בורר אוכל מתוך הפסולת, אפילו רוצה לאכול לאלתר. שלא

התירו לברור אוכל מפסולת בידו כדי לאכול לאלתר אלא מפני שדרך אכילה כך הוא ליטול

האוכל בידו מן הפסולת ולאכול, ואינו מעין מלאכה. אבל לסחוט ולאכול אינו דרך אכילה

אלא דרך מלאכה).

[2334] כדלקמן

בסמוך, שלא התירו אלא כשנתרסקו מבעוד יום. ב"י סוד"ה ואסור לרדות (אבל

אם זב בשבת פשיטא שאסור, אלא אם כן ריסק החלות מערב שבת).

[2335]

כרבי אליעזר במשנה קמג, ב (חלות דבש שריסקן מערב שבת ויצאו מעצמן אסורין, ורבי

אליעזר מתיר). וכר"א ור"ש ב ברייתא שם קמה ע"ב (זיתים וענבים

שריסקן מערב שבת ויצאו מעצמן אסורין, ורבי אליעזר ורבי שמעון מתירין). וכ"פ הרי"ף

שם סא, סוע"א (ופסק בעל הלכות משמיה דרב צמח בר פלטוי ריש מתיבתא כרבי אליעזר

ורבי שמעון), והרמב"ם פכ"א הט"ז (חלות דבש שריסקן מערב שבת,

משקין היוצאין מהן בשבת מותרין), והרא"ש פכ"ב סי' ה (כדברי

הרי"ף הנ"ל).

[2336] סי'

שכ ס"ד (זיתים וענבים שנתרסקו מבעוד יום משקין היוצאין מהן בשבת מותרין, מטעם

שנתבאר בסימן רנ"ב).

[2337]

סוף סי"ד (אם הטעין עליהם מבעוד היום גדול, בענין שנתרסקו מחמת הטעינה קודם

שחשכה, מותרין השמן והיין היוצא מהם כל השבת כולה, שכאן אין לגזור שמא יבא לסחטם

בידים, לפי שאף אם יסחטם לא יעשה איסור מן התורה, אלא מדברי סופרים, כיון שכבר הם

מרוסקים והיה המשקה זב מהם מאליו בלא טעינת הקורה והעגולים ובלא סחיטה בידים, אלא

שעל ידי הטעינה והסחיטה הוא ממהר לצאת).

[2338] מ"א

ס"ק טז (כשנתלשו החלות מבעוד יום, יכול ... לאכול הדבש הדבוק על גביהם מסביב).

ועל

זה מבאר כאן ג' פרטים:

(א)

מותר לאכול את הדבש הדבוק על גבי החלות סביב. כאמור כאן.

(ב)

אם החלות נתלשו מהכוורת, מותר להוציא החלות מהכוורת כדי לאכול את הדבש שעל גבן

סביב, כדלקמן סעיף הבא.

(ג)

כשהחלות עדיין דבוקות בכוורת, אלא שנתרסקו בתוכה, מותר להוציא את הדבש מתוך החלות

המרוסקות ולאכלו, כדלקמן סוף הסעיף הבא.

וכל זה למדנו מדברי הגמרא מג,

רע"ב (חלות. והא מוקצות נינהו. דחשיב עלייהו), ופרש"י (מאתמול לאכילה).

הרי שהחלות של דבש מותרות באכילה בשבת. וביארו התוס' שם ד"ה דחשיב (ויש לומר דמיירי

ברדויות ומונחות שם בכוורת. אי נמי רגילות שיש דבש צף על גבי חלות, ואותו אינו

צריך רדייה). ולפי זה פסק הרשב"א בעבודת הקודש שער א ס"ב (נתלשו מן

הכוורת, וכן דבש הצף בכוורת מותר אפילו בשבת). ורמ"א סי"ג (אבל אם נתלשו

מבעוד יום, או שנתרסקו מבעוד יום והדבש צף בכוורת, מותר לרדותו בשבת). לפירוש

מ"א סקט"ז (נראה לי דהכי פירושו, כשנתלשו החלות מבעוד יום, יכול לרדות

החלות מהכורת כדי לאכול הדבש הדבוק על גביהם מסביב ... או שנתרסקו וכו' מותר

לרדותו, פירוש מותר ליקח דבש הצף, אבל אסור ליקח החלות). הרי למדנו מכאן שלושת

ההלכות הנ"ל.

[2339] כחכמים

ב ברייתא צה , א (הרודה חלות דבש, שגג בשבת חייב חטאת הזיד ביום טוב לוקה

ארבעים דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות). רמב"ם

פכ"א ה"ו (אסור לרדות דבש מכוורת בשבת, מפני שהוא כתולש). טור

ושו"ע סי"ג (אסור לרדות חלות דבש מהכוורת, מפני שדומה לתולש).

ולענין רדיית הפת ראה לעיל סי' רנד

ס"ט.

[2340] תוס'

מג, ב ד"ה דחשיב (מיירי ברדויות ומונחות שם בכוורת). רשב"א

מג, ב ד"ה לא נצרכה (דהכא בחלות רדויות ומונחות בכוורת). ובעבודת הקודש בית

מועד ש"א ס"ב (חלות דבש אסור לרדות אותן מכוורתן משום שבות. במה דברים

אמורים בזמן שדבוקות בכוורת וצריך לרדות, לפי שנראה כעוקר דבר מגדולו, אבל נתלשו

מן הכוורת ... מותר אפילו בשבת). הובאו במ"מ שם ה"ו וב"י ד"ה

ואסור לרדות. רמ"א סי"ג (אבל אם נתלשו מבעוד יום ... מותר לרדותו בשבת).

מ"א סקט"ז (נראה לי דהכי פירושו, כשנתלשו החלות מבעוד יום, יכול

לרדות החלות מהכורת).

[2341] מ"א

שם (לרדות החלות מהכורת כדי לאכול הדבש הדבוק על גביהם מסביב). ונתבאר לעיל (הערה 2338 ).

[2342] תוס'

מג , ב (רגילות שיש דבש צף על גבי חלות, ואותו אינו צריך רדייה). עבודת הקודש

שם (וכן דבש הצף בכוורת מותר אפילו בשבת). ב"י שם (והא דשרי ליטול דבש

הצף בכוורת, דוקא בשזב מערב שבת). רמ"א שם (שנתרסקו מבעוד יום והדבש צף

בכוורת). מ"א שם (פירוש מותר ליקח דבש הצף, אבל אסור ליקח החלות). ונתבאר

לעיל (הערה 2338 ).

[2343] משנה

עג , א (אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ... והלש).

וברש"י שם ד"ה האופה

(כולהו קמייתא הואי בסממנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני), ובדף מט, ב (הם זרעו

וקצרו סמנין לצבוע תכלת ועורות אילים, וטחנו ולשו נמי סמנין לצבוע). הרי שגם הלישה

היתה בסממנים.

אמנם ברמב"ם הל' תפילין

פ"א ה"ד (כיצד מעשה הדיו, מקבצין העשן של שמנים או של זפת ושל שעוה

וכיוצא בהן, וגובלין אותן בשרף האילן ובמעט דבש, ולותתין אותו הרבה, ודכין אותו עד

שיעשה רקיקין, ומיבשין אותו ומצניעין אותו, ובשעת כתיבה שורהו במי עפצים וכיוצא בו

וכותב בו).

ואפשר שמטעם זה נתבאר כאן באופן

סתמי (הלש הוא מאבות מלאכות), אף שבשאר המלאכות נתפרש לעיל ולקמן היכן מצינו מלאכה

זו בעשיית המשכן (כדלעיל סי' שא ס"א, ובהערות שם).

וכעין זה הוא גם במלאכת דש, כדלעיל

סי' שה סכ"ח, ונתבאר בהערות שם.

[2344] כרבי

יוסי ברייתא קנה , ב ( תניא, אחד נותן את הקמח ואחד נותן

לתוכו מים, האחרון חייב דברי רבי, רבי יוסי ברבי יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל) .

ובמחלוקת זו תלוי גם אם חייבים

במידי דלאו בני גיבול, כיון שלדעת רבי יוסי ברבי יהודה אינו חייב על נתינת המים,

כדתניא התם (אין נותנין מים למורסן דברי רבי, רבי יוסי ברבי יהודה אומר נותנין מים

למורסן).

ובמחלוקת זו תלוי גם אי שרי לגבל

בשינוי מידי דלאו בני גיבול, כיון שלדעת רבי יוסי ברבי יהודה אינו אסור אלא מדברי

סופרים, וסגי בשינוי, כדאמרינן התם (תנו רבנן אין גובלין את הקלי, ויש אומרים

גובלין, מאן יש אומרים אמר רב חסדא רבי יוסי ברבי יהודה היא. והני מילי דמשני), ופרש"י

(דאי רבי לא מהני ליה שינוי, דמנתינת מים מיחייב אפילו במידי דלאו בר גיבול

כדאמרינן גבי מורסן, אבל לרבי יוסי בר יהודה דאמר עד שיגבל, הכא גובלין כלאחר יד,

כדמפרש ואזיל והני מילי הוא דקא משני).

רי"ף שם סז, סע"א (ויש אומרים

גובלין. מאן יש אומרים, אמר רב חסדא ר' יוסי בר' יהודה היא. והני מילי דמשני. והיכי

משני, יד על יד, פירוש מעט מעט. ומדקמתרצינן אליבא דרבי יוסי ברבי יהודה, שמע מינה

דהלכתא כוותיה). רמב"ם פכ"א הל"ג (ומותר לגבל את הקלי מעט מעט).

מ"מ שם (ופסקו בהלכות כר' יוסי בר' יהודה, משום דאמרו היכי משני וכו', אלמא

דהלכתא כוותיה). רא"ש פכ"ד סוס"י ג (מאן יש אומרים, אמר רב

חסדא ר' יוסי בר יהודה היא, שמע מינה דהלכתא כוותיה). דעה הא' בטור ושו"ע

סי"ד (ומותר לגבל את הקלי מעט מעט). מ"א סקי"ח (דסבירא ליה דנותן

מים לקמח אינו חייב עד שיגבל, ולפיכך הכא כי משני בגיבול שרי, כיון דלאו בר גיבול

הוא).

[2345] גמרא

יח, א (אלא בקמח דבר גיבול הוא). קנה, ב (אלא קמח דבר גיבול הוא).

[2346]

גמרא יח, א (עפר דבר גיבול הוא). רמב"ם פ"ח הט"ז (המגבל את העפר

הרי זה תולדת לש).

וראה גם לקמן סי' תקז ס"כ (לסתום פי התנור

בטיט ... בשבת היה חייב משום לש).

והיינו שמלאכת לש היא לא רק בגידולי

קרקע, אלא בכל דבר שהוא בר גיבול, או אפילו בדבר שאינו בר גיבול.

[2347]

רש"י שם ד"ה עפר (עפר, בר גיבול הוא לטיט של בנין).

[2348] ביצה

לב, ב (אמר רבינא וקטמא שרי), ופירש רש"י (לגבלו ולטוח בו, דלאו בר

גבול הוא). רי"ף פ"ד דביצה יח, א (אמר רבינא וקיטמא שרי, שהאפר

אינו בר גיבול).

[2349]

רמב"ם פ"ח הט"ז (ואין גיבול באפר, ולא בחול הגס).

[2350]

גמרא קנה, ב (מורסן דלאו בר גיבול הוא ... דתניא בהדיא אין נותנין מים למורסן דברי

רבי, ר' יוסי בר יהודה אומר נותנין מים למורסן). רמב"ם שם (ואין גיבול ... ולא

במורסן), ופכ"א הל"ד (המורסן ... שאינו ראוי לגבול).

וכן הוא לקמן סי' שכד ס"ג (כבר

נתבאר בסי' שכ"א שהמורסן הוא מדברים שאינן בני גיבול).

[2351] ברייתא

קנה, סע"ב (אין גובלין את הקלי (קמח של תבואה שנתייבשה כשהן קליות בתנור,

רש"י), ויש אומרים גובלין. מאן יש אומרים, אמר רב חסדא רבי יוסי ברבי יהודה

היא. והני מילי הוא דמשני). מ"א ס"ק יח (ומותר לגבל את הקלי מעט מעט, כיון

דלאו בר גיבול הוא).

וכיון שהקמח נעשה מקליות, אינו

נילוש כעיסה, ואין בא לידי חימוץ, כדלקמן סי' תסג ס"ב.

[2352]

רמב"ם פ"ח הט"ז (ואין גיבול ... ולא בכיוצא בהן).

[2353]

מ"מ שם (שאין חיוב גיבול דבר תורה במורסן).

[2354] רמב"ם

פכ"א הל"ג (לפיכך אין מגבלין קמח קלי הרבה, שמא יבוא ללוש קמח שאינו קלי).

שו"ע סי"ד. עולת שבת סקכ"ב (משום גזירת לישת קמח שאינו קלי, דאיכא

בו משום לישה דאורייתא).

[2355]

רב חסדא ב גמרא שם (היכי משני אמר ר' חסדא על יד על יד), וכפירוש ר"ח (פירוש

מעט מעט) ורי"ף שם סז, א (פירוש מעט מעט). רמב"ם שם (ומותר לגבל את הקלי

מעט מעט). שו"ע שם.

*

ואם צריך לגבל הרבה מורסן, יש שינוי

נוסף, שנתבאר לקמן סי' שכד ס"ג ( אסור מדברי סופרים לגבול מורסן

לבהמה או לתרנגולים כדרכו בחול אלא על ידי שינוי, כגון לגבלו מעט מעט כמו שנתבאר

שם, או אפילו הרבה בבת אחת, אלא שלא ימרס בידו אחר שנתן המים לתוכו כדרכו בחול אלא

מעביר בו תרווד או מקל שתי וערב אפילו כמה פעמים עד שיתערב יפה, שכיון שאינו ממרס

בידו ולא יסבב התרווד או המקל בסביב כדרכו בחול, אלא מעבירו שתי וערב, הרי זה

שינוי גמור, ומותר גם כן לנערו מכלי אל כלי עד שיתערב יפה, ומותר לערב המורסן בדרך

זו בכלי אחד אפילו כור ואפילו כוריים, כפי מה שצריך לבהמותיו היום, ומחלק אותו

בכלים הרבה ונותן לפני כל בהמה ובהמה), ושם נסמן.

[2356] לענין

היתר הגיבול בשינוי, אמרינן בגמרא שם (הקלי ... היכי משני אמר רב חסדא על יד על יד

... השתית ... ברכה ... היכי משני אמר רב יוסף בחול נותן את החומץ ואחר כך נותן את

השתית, בשבת נותן את השתית ואחר כך נותן את החומץ).

ועל פי זה פסק הרמב"ם פ"ה

הל"ג (מותר לגבל את הקלי מעט מעט. אבל ... שתית מותר לגבל ... הרבה בבת אחת,

והוא שיהיה רך, אבל קשה אסור ... צריך לשנות, כיצד נותן את השתית ואחר כך נותן את

החומץ). וכן הוא בשו"ע סי"ד.

אבל רש"י פירש (בעבה אין

גובלין, ברכה בוחשין, שאין זו לישה). והיינו שבעבה צריך שינוי של מעט מעט, וברכה

מותר אפילו הרבה בשינוי של נותן את השתית ואחר כך את החומץ. וכן הוא במ"מ שם

(ודע שרש"י מפרש שזהו שתית וזהו קלי ... מותר לבחוש מן הרכה כל צרכו על ידי

שנוי בנתינת החומץ באחרונה ... וזה דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל). וטור (אם

היא עבה אסור לגובלה הרבה ביחד, אלא מעט מעט, ואם היא רכה, מותר לגובלה הרבה ביחד

על ידי שינוי, ומהו השינוי שיתן קמח תחלה ואחר כך חומץ). ב"ח (דאף בעבה

גובלין, ועל ידי שינוי על יד על יד. וכן פירש הר"ן. והיינו כמו שכתב רבינו.

וכל זה לפי פירוש רש"י וכל הפוסקים דמפרשים דזהו שתיתא זהו קלי). משמעות

הט"ז סקי"א (זה שיטת הרמב"ם. והטור יש לו שיטה אחרת על פי

פירש"י, וכתב הרב המגיד שכן הסכים הרמב"ן ורשב"א. ולדידהו אפילו

ברישא דהיינו קמח קלי יש חילוק בין עבה לרכה, דבעבה אסור בהרבה וברכה מותר בהרבה,

ועל ידי שינוי), ומ"א סקי"ז (קמח שאינו קלי, ובזה אפילו מעט מעט אסור), וסקי"ח

(כי משני בגיבול שרי, כיון דלאו בר גיבול הוא). והיינו שדוקא בקמח שאינו קלי אפילו

מעט מעט אסור, אבל כל מה דלאו גיבול הוא סגי בשינוי.

וראה פסקי דינים צמח צדק טו, ד

סק"ה (אבל קשה אסור. ומכל מקום מעט מעט שרי. כן כתבו החמד משה והתוספת שבת

ורבינו ז"ל).

[2357] כדלעיל בתחלת הסעיף ( וחול

הגס ...

לאו בני גיבול הן).

[2358] רמב"ם

שם (אבל תבואה שלא הביאה שליש, שקלו אותה ואחר כך טחנו אותה טחינה גסה, שהרי הוא

כחול, והיא הנקראת שתית, מותר לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו הרבה בבת אחת). שו"ע

שם.

[2359] גמרא

שם (ושוין שבוחשין את השתית בשבת ... והאמרת אין גובלין, לא קשיא, הא בעבה הא

ברכה). רמב"ם שם (והוא שיהיה רך, אבל קשה אסור, מפני שנראה כלש). שו"ע

שם.

[2360] במוסגר הקודם (והערה 2356 ).

[2361] גמרא

שם (והני מילי הוא דמשני. היכי משני, אמר רב יוסף בחול נותן את החומץ ואחר כך נותן

את השתית, בשבת נותן את השתית ואחרך כך נותן את החומץ). רמב"ם שם (וצריך

לשנות. כיצד, נותן את השתית ואחר כך נותן את החומץ). שו"ע שם, לפי הגהת

הרמ"א ((ואפילו ברך) צריך לשנות. כיצד, נותן את השתיתא ואחר כך נותן את החומץ).

[2362]

רש"י שם (בחול נותן החומץ כו', כלומר כן דרכו בחול).

[2363] רמ"א

סט"ז (ומקום שדרכו לעשות כך בחול, יתן בשבת החומץ תחלה ואחר כך האוכל).

ובמקום שאין מנהג ידוע – ראה פסקי

דינים צמח צדק שם.

[2364] היינו שדעה זו חולקת בשני הפרטים:

(א) שאסור לגבל אף במידי דלאו בני

גיבול הם, ואף בשינוי.

(ב) קיי"ל כרבי, שחייב אפילו

על נתינת מים בלבד.

[2365] תוס'

יח, א ד"ה אבל (דאדרבה דמידי דלאו בר גיבול הוא חייב טפי), וביצה לב, ב

ד"ה וקטמא (דאפילו בנתינת מים על העפר בעלמא הוא חייב משום מגבל). ראב"ד

בהשגות סופ"ח (שלא אמרו אפר אינו בר גיבול, אלא שאינו מחוסר גיבול, ובנתינת

מים לבד חייב). מ"מ שם (וכדעתו דעת האחרונים ז"ל). רמב"ן הובא

ב רשב"א קנו, א (והרמב"ן ז"ל כתב דהכא בגיבול גמור קאמר,

והכין תרצתא דשמעתא, דגיבול מורסן דתרנגולין לעולם אסור, קלי ושתית לאדם מותר).

הובא בב"י רס"י שכד (אבל התוספות כתבו בפרק קמא דשבת (יח. ד"ה אבל)

ובפרק המביא כדי יין (ביצה שם ד"ה וקיטמא) דאדרבה מידי דלאו בר גיבול הוא

חייב טפי, וכן דעת הראב"ד), ובמ"א כאן סקי"ט (והראב"ד חולק וכתב

ואינו כן, שלא אמרו אפר אינו בר גיבול אלא שאינו מחוסר גיבול, ובנתינת מים לבדו

חייב).

[2366] כרבי

בברייתא קנה, ב (אחד נותן את הקמח ואחד נותן לתוכו מים, האחרון חייב, דברי רבי,

ר' יוסי בר יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל). ספר התרומה סי' רכ ( דהלכה

כרבי מחברו ). סמ"ג ל"ת סה יג (שאסור ליתן מים לצורך פרה

או תרנגולין בסובין, כרבי דאסר בפרק בתרא דשבת (קנה, ב), וסתם מתניתין דפ"ק

(יז, ב) אין שורין דיו וסמנין כוותיה). סמ"ק סי' רפא ע' רפה (הנותן

מים בסובין לתת לפני פרה, או לפני תרנגולים, כרבי דאסר פרק בתרא דשבת (דף

קנ"ה), וסתם מתניתין דפירקא קמא דשבת דאין שורין דיו וסמנין כוותיה). הובאו

בב"י ד"ה ומ"ש רבינו בשם.

וכן הוא לקמן סי' שכד ס"ג בדעה

הב' (ולדברי האומרים שהמגבל המורסן חייב מן התורה, ואפילו בנתינת מים בלבד בלא

גיבול חייב, כי נתינת המים זהו גיבולו כמו שנתבאר שם, אסור ליתן מים למורסן בשבת

אפילו על ידי שינוי).

וראה לקמן סי' שכו ס"ט. סי' שמ

סט"ז.

[2367]

ירושלמי פ"ז ה"ב ( דשחק תומא (שומים) ... כד יהיב

משקין משום לש) .

וראה אגלי טל מלאכת לש סקי"ג

(ראיתי להרב מלאדי בשו"ע סי' שכ"א כשהביא דעות הפוסקים כרבי דחייב

בנתינת המים לבד, כתב וז"ל, ובכולם חייב בנתינת המים לבד, או אחד משאר משקין

ומי פירות אע"פ שלא גיבל כלל ... יש לומר דוקא לרבי דמחייב בנתינת מים לבד,

אף דלא חשוב חיבור ודיבוק בלא גיבול). מראי מקומות וציונים (ועי' קונטרס אחרון סי'

תמ"ב ס"ק י"ח לענין חמץ, כתב הטעם הואיל וחשוב חיבור בעיני בני

אדם). והיינו האמור שם (ועיקר חיבור הקמח הוא במי פירות, שאינו חשוב חיבור לענין

טומאה וחלה ... ואפילו הכי חשוב חיבור לענין ביעור, הואיל והוא חשוב חיבור בעיני

בני אדם, אף שאינו חשוב חיבור על פי התורה).

[2368] גמרא

קנו, רע"א (ושוין שבוחשין את השתית בשבת ... והאמרת אין גובלין, לא קשיא הא

בעבה הא ברכה), ופרש"י (ברכה בוחשין, שאין זו לישה). תרומת הדשן סי' נג (והיינו

אפילו אליבא דרבי, כדמוכח התם, וקאמר נמי התם, דצריך אליבא דרבי לעשות שינוי

בנתינת משקים, כגון שיתן המאכל תחילה בכלי ואחר כך המשקה, וזה היה שינוי לדידהו). ב"ח

ד"ה קמח (דאמאי דתני בסיפא ושוין שבוחשין, דמשמע דרבי נמי מודה שבוחשין, פריך

והא אמרת אין גובלין, והיינו הך דקתני ברישא אין גובלין דרבי היא, וקשיא רישא

אסיפא, ומשני דרישא דפליגי בה מיירי בעבה, וסיפא דבוחשין בתרווד, דרבי נמי מודה בה,

ברכה, ועל ידי שינוי דנותן את השתיתא ואחר כך החומץ, ורישא דפליגי בה בעבה, לרבי

אין גובלין אפילו על ידי שינוי, דכבר נתחייב בנתינת מים). ט"ז סקי"ב (נמצא

מי ששכח לשפוך חומץ בערב שבת לתוך הקרי"ן, צריך שיעשה בשבת בלילה רכה, ונותן

החומץ תחלה ואחר כך הקרי"ן, שלא כדרך שעושין בחול). מ"א ס"ק כד (ודוקא

ברכה, אבל בעבה לא מהני שינוי (ת"ה וב"ח)).

[2369] גמרא

שם (היכי משני, אמר רב יוסף בחול נותן את החומץ ואחר כך נותן את השתית, בשבת

נותן את השתית ואחר כך נותן את החומץ).

[2370]

רמ"א סט"ז (ומקום שדרכו לעשות כך בחול, יתן בשבת החומץ תחלה ואחר כך

האוכל).

*

ובזה מועילים גם שאר השינויים

שנזכרו לעיל (הערה 2355 ), לדעת המתירים גם בגיבול עב, כדלקמן סי' תעג סל"ד

( ירככו בשבת על ידי שינוי. דהיינו

שמתחלה יתן המשקה לתוך הכלי, ואחר כך יתן לתוכו החרוסת. ויכול לערבו באצבעו, או

אוחז בכלי ומנענע עד שיתערב. עיין סימן שכ"א), ושם נסמן (הערה רחצ).

[2371]

ט"ז סקי"א (ולדידהו אפילו ברישא דהיינו קמח קלי, יש חילוק בין עבה לרכה,

דבעבה אסור בהרבה, וברכה מותר בהרבה, ועל ידי שינוי).

[2372]

ולענין הלכה – חסר כאן סיום הענין. אבל לקמן סי' שכד סוף ס"ג (וכבר נתבאר שם

(בסי' שכא) שיש להחמיר כסברא זו, וכן נוהגין). וכן הוא לקמן סי' שכו ס"ט (שיש

להחמיר שלא לגבל על ידי שינוי בשבת אלא אם כן נתן המים מערב שבת). סי' תעג

סל"ד (אם חל פסח בשבת צריך ליזהר לרכך החרוסת במשקה מערב שבת), ונתבאר שם

(הערות רחצ-ט) דהיינו להחמיר כסברא השנית כאן, וכמבואר בס' התרומה הנ"ל ( הילכך

... בחרוסת בשבת שחל בליל ראשון של פסח, צריך ליתן המשקה בעוד יום ).

ומכל מקום סיים לקמן שם (ואם שכח

לרככו מערב שבת, ירככו בשבת על ידי שינוי, דהיינו שמתחילה יתן המשקה לתוך הכלי

ואחר כך יתן לתוכו החרוסת ... עי' סי' שכ"א), ונתבאר לקמן שם (הערות רצט-ש), ש על

ידי נתינת החרוסת לתוך הכלי שבו היין: א) החרוסת מתרככת ונעשית בלילה רכה, שהכל

מודים שמועיל בה שינוי. ב) כשנותן החרוסת לתוך המשקה הוי שינוי, כמבואר כאן ( גיבול

רך, שאז מותר ליתן בשינוי, דהיינו ליתן השתיתא תחלה ואחר כך החומץ, במקום שזהו

שינוי, או להפך במקום שההפך הוא שינוי), ונתבאר בקצות

השלחן, בדי השלחן סי' קל ס"ק ט.

ובזה לא הסתפק לקמן שם, אלא הצריך

שינוי נוסף (ויכול לערבו באצבע, או אוחז בכלי ומנענע עד שיתערב), שהוא השינוי

המבואר לקמן סי' שכד ס"ג ( יש אומרים ... על ידי שינוי ...

מעביר בו תרווד או מקל שתי וערב ... ומותר גם כן לנערו מכלי אל כלי עד שיתערב

יפה), והיינו ששינוי זה מועיל עכ"פ לדעת המתירים שינוי בגיבול

עב של מורסן.

*

ומה שנוהגים להכין בשבת מאכל ביצים

ובצל בתערובת שמן, נתבאר בשמירת שבת כהלכתה פ"ח סכ"ג (תבשיל עשוי מביצים

ובצלים קצוצים ... נוהגים להוסיף לתערובת זו שמן, ואין חוששין, ומערבבים בלי

השינויים ... אך טוב יעשה אם ישנה מן הסדר בנתינת השמן ובאופן הבחישה), ושם הערה

פב (נראה שאין לערער על המנהג שהיה נהוג גם אצל הרבה מגדולי התורה והיראה ...

דמנהגן של ישראל תורה).

וכבר כתב כעין זה בט"ז

ס"ק יב (במה שנוהגים לעשות בשבת צנון דק דק עם קשואין שקורין אוגרק"ס דק

דק, ושופכין אחר זה חומץ לתוכו, ואין עושין שום שינוי, ונראה דכאן לא החמירו ...

כיון דעיקר עשייתו בשבת, שבקוהו אעיקר הלכתא דקיי"ל כרבי יוסי בר יהודה. ואם

כן צריך עכ"פ שלא יערבנו בכח, או על ידי הכלי כמ"ש, ומן המובחר שישים

תחלה החומץ בכלי, כנלע"ד בדברים אלו).

וראה פסקי דינים להצמח צדק טז, ב

(אין היתר זה כי אם על פי דעת הפוסקים כרבי יוסי ברבי יהודה ... אבל להפוסקים כרבי

אין היתר אלא אם כן יעשה בלילה רכה). קצות השלחן סי' קל ס"ו, ובדי השלחן

ס"ק יט. וסי' קכח סק"ה.

[2373] גמרא

קמ, א (חרדל שלשו מערב שבת, למחר ממחו בין ביד בין בכלי). לפירוש ספר התרומה שם (והיכא

שנתנו המים מערב שבת מותר להוליך את המקל פעם אחת שתי ופעם אחת ערב). דעה הב' בטור

(ובעל התרומה כתב כל מה דשרי לערב משקה בחרדל, דוקא שנתנו מבעוד יום, אבל בשבת

אסור לתת משקה בחרדל), ושו"ע סט"ז (ויש אומרים דהא דשרי לערב משקה בחרדל,

דוקא שנתנו מבעוד יום).

והיינו שאף אם כבר לשו אותו מערב

שבת, אסור להוסיף בו משקה בשבת ולגבל בו, ולא הותר אלא להוסיף בגיבול במשקה שכבר

נתן בו בערב שבת.

ודעה הב' דלקמן (שהיא הסברא הראשונה

הנ"ל), שאם כבר לשו אותו בערב שבת, יכול להוסיף בו משקה בשבת.

[2374] עיין

לקמן סי' שכד סוף ס"ג (ולדברי האומרים שהמגבל המורסן חייב מן התורה,

ואפילו בנתינת מים בלבד בלא גיבול חייב, כי נתינת המים זהו גיבולו כמו שנתבאר שם,

אסור ליתן מים למורסן בשבת אפילו על ידי שינוי. אלא אם נתן בו המים מערב שבת, אזי

אין בגיבולו בשבת איסור מן התורה אלא מדברי סופרים, והתירוהו על ידי שינוי, בדרך

זו שנתבאר). והיינו כמבואר לפני זה שם (אלא על ידי שינוי, כגון לגבלו מעט מעט),

ושם נסמן, ודו"ק .

[2375] גמרא

קמ , א (למחר ממחו בין ביד בין בכלי, ונותן לתוכו דבש). רי"ף נח, א (לית

הלכתא ככל הני שמעתא, אלא כי הא דאיתמר חרדל שלשו מערב שבת למחר ממחו בין ביד בין

בכלי, ונותן לתוכו דבש). רמב"ם פכ"ב הי"ב (חרדל שלשו מערב שבת,

למחר ממחו בין ביד בין בכלי, ונותן לתוכו דבש). טור ושו"ע סט"ו (חרדל

שלשו מערב שבת, למחר יכול לערבו הן ביד הן בכלי, ונותן לתוכו דבש).

ומפרש רבינו דהיינו דוקא לרבי יוסי

ברבי יהודה, משא"כ לרבי לא הותר אלא לגבל במשקה שכבר נתן מבעוד יום.

[2376] גמרא

שם (ולא יטרוף), ופירש רש"י (כדרך שטורפין ביצים בקערה בכף דרך טריפה,

שמכה בכח). רמב"ם שם (ולא יטרוף, אלא מערב). טור ושו"ע שם (ולא יטרוף

לערבו בכך, אלא מערבו מעט מעט).

[2377]

חסר סיום הסעיף, סיום הסימן (סעי' טז-יט בשו"ע), וסי' שכב.