רנג דין כירה ותנור ליתן עליה הקדרות בערב שבת

רנג דין

כירה ותנור ליתן עליה הקדרות בערב שבת

ובו כ"ט סעיפים

אופני היתר שהייה

א כירה ¹ , שהיא עשויה כעין קדירה גדולה, ומסיקין אותה בתוכה על שוליה

ושופתין על פיה קדרה למעלה, והיא ארוכה וקצרה, ויש בה למעלה מקום שפיתת ב' קדרות ² . אם הוסקה בגפת, שהוא פסולת של זיתים ³ או בעצים, אסור ליתן עליה תבשיל מבעוד

יום להשהותו עליה ⁴ לצורך הלילה או עד למחר ⁵ , אם כשמגיע הלילה ⁶ אין התבשיל מבושל עדיין כמאכל בן דרוסאי ⁷ (פירוש, שם אדם ליסטים שהיה אוכל תבשילו אף שעדיין לא נתבשל

כל צרכו ⁸ ), שמא יחתה ⁹ (פירוש ינער ¹⁰ ) ויהפך הגחלים במחתה בשבת לגמור בישולו ¹¹ . אלא אם כן הכירה היא גרופה, דהיינו שגרף ממנה כל הגחלים לחוץ ¹² , או שהיא קטומה, דהיינו שכסה הגחלים

באפר למעט חומם ¹³ .

ואין

צריך לקטום עד שלא יהיה ניכר שם אש כלל, אלא די בקטימה כל שהוא ¹⁴ . ואפילו הובערו הגחלים אחר כך מאליהם,

אין בכך כלום ¹⁵ , דכיון שגילה דעתו מבעוד יום שאינו

צריך להגחלים, שוב אין לחוש שמא יחתה בשבת ¹⁶ . והגחלים שעממו הרי הן כקטומה ¹⁷ :

ב ואם הוסקה בקש ובגבבא, מותר להשהותו

עליה אע"פ שאינה גרופה ולא קטומה ¹⁸ , לפי שאין בגחלי הקש והגבבא ממשות כלל,

ואין לחוש בהם שמא יחתה ¹⁹ :

ג ואפילו הוסקה בגפת ועצים, מותר לסמוך

לה קדרה בסמוך חוצה לה ²⁰ , מבעוד יום ²¹ , להשהותה שם לצורך הלילה, או עד למחר,

אע"פ שכשמגיע הלילה לא נתבשלה עדיין כמאכל בן דרוסאי ²² , ואין חוששים שמא יחתה בגחלים שבתוך

הכירה כדי למהר בישול הקדרה שחוצה לה, שאין חיתוי זה מועיל לה כל כך.

ושתי

כירות המתאימות זו אצל זו ודופן של חרס מפסיק ביניהם, האחת גרופה או קטומה והשנייה

אינה גרופה ולא קטומה, מותר להשהות על גבי הגרופה וקטומה, אע"פ שמוסיף הבל

משאינה גרופה וקטומה ²³ , לפי שזהו כסומך חוצה לה לשאינה גרופה

וקטומה ²⁴ .

ד ותנור ²⁵ , שהוא עשוי כעין קדירה גדולה רחב למטה

וצר למעלה, ומתוך כך נקלט חומו לתוכו יותר מבכירה ²⁶ , אסור אפילו לסמוך לו ²⁷ , אם היד סולדת שם ²⁸ , אפילו הוא גרוף וקטום ²⁹ , ואפילו הוסק בקש או בגבבא ³⁰ , ואין צריך לומר להשהות על גביו או

בתוכו ³¹ , דמתוך שהבלו חם ביותר אינו מסיח דעתו

וחוששים שמא יחתה בזו האש המעוטה, אע"פ שהיא אש קש וגבבא ומכוסה באפר ³² :

ה ולמה אסרו בתנור הגרוף, מפני שהגורף

אינו גורף אלא רוב האש ועצמה ³³ , ואי אפשר לגרוף כל האש עד שלא תשאר

ניצוץ אחד, ומפני שהבלו חם ביותר יש לחוש שמא יחתה להבעיר הנצוצות הנשארות בתנור ³⁴ .

ואם

נתקרר (א) הבלו עד שאין היד סולדת שם, מותר להשהות שם בתוכו ³⁵ , וכל שכן שמותר להשהות על גביו, או לסמוך חוצה לו, אם אין היד

סולדת במקום שמשהה. ואפילו בשבת עצמה מותר להשהות שם ³⁶ (אבל בתוך התנור ממש, או בתוך הכירה,

אסור ליתן שם בשבת אפילו תבשיל שבישל כל צרכו, אע"פ שהן גרופים וקטומים, וגם

אין היד סולדת בהם כלל ³⁷ ) כמו שיתבאר ³⁸ :

ו וכופח, שהוא עשוי ככירה, אלא שאין בו

למעלה רק מקום שפיתת קדרה אחת, ומתוך כך חומו גדול מחום הכירה אבל פחות הוא מן חום

התנור ³⁹ , אם הוסק בקש או בגבבא דינו ככירה ⁴⁰ שהוסקה בקש וגבבא ⁴¹ , ואם הוסקה בגפת ועצים דינו כתנור לכל

דבר:

ז והתנורים שלנו שפתחם מן הצד ⁴² , אין הבלם (מרובה) חם כל כך כהבל התנור שבימיהם, ולא כהבל

הכופח, הואיל והן רחבים יותר משפיתת קדרה אחת, ולפיכך הרי דינם שוה לכירה לכל דבר ⁴³ .

ח וכל זה כשכבר התחיל להתבשל מבעוד יום,

אלא שעדיין לא נתבשל כמאכל בן דרוסאי. אבל אם הוא חי לגמרי, מותר ליתנו אפילו בתוך

התנור ⁴⁴ שהוסק בגפת ועצים ואינו גרוף וקטום ⁴⁵ , ואין חוששים שמא יחתה בשבת. דכיון

שעכשיו הוא חי, הוא מסיח דעתו ממנו עד למחר, שבלילה לא יהיה ראוי עדיין אף אם יחתה

בגחלים, ובכל הלילה עד למחר יוכל להתבשל אף בלא חיתוי כלל ⁴⁶ .

ומכל

מקום צריך שיתננו שם סמוך לחשכה ממש, שאם נתנו שם מבעוד יום, כבר נתבשל קצת קודם

כניסת שבת, וצריך לסלקו משחשכה ⁴⁷ . אלא אם כן נתבשל כבר כמאכל בן דרוסאי קודם כניסת השבת, שאז

אין לחוש לחיתוי ⁴⁸ , שאף בלא חיתוי יכולה להתבשל כל צרכה

לצורך הלילה ⁴⁹ , כיון שנתבשלה כבר חצי בישולה ⁵⁰ מבעוד יום, וגם היא ראויה כבר להאכל על

ידי הדחק בבישול זה שמבעוד יום ⁵¹ .

ואפילו

אם לא נתן אלא חתיכה אחת חיה בקדרה שהתחילה כבר להתבשל, מותר כאלו היתה כולה חיה,

לפי שעל ידי אותה חתיכה מסיח דעתו מכל הקדרה עד למחר ⁵² .

וכל

זה בבשר חי, שאי אפשר לו להתבשל עוד לצורך הלילה. אבל ירק חי וכיוצא בו, אסור

להשהותו, אלא אם כן נתבשל כמאכל בן דרוסאי מבעוד יום. לפי שאף שהוא חי עכשיו, יכול

הוא להתבשל לצורך הלילה, ואינו מסיח דעתו ממנו עד למחר ⁵³ :

ט ויש אומרים ⁵⁴ שאפילו תבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי, או אפילו נתבשל כל צרכו,

אלא שהוא מצטמק ויפה לו, דהיינו שיפה לו לאדם ושמח במה שהתבשיל מצטמק ⁵⁵ , חוששין שמא יחתה בשבת למהר בישולו, או

כדי שיהא מצטמק ⁵⁶ , ולפיכך דינו שוה לכל דבר לאילו התחיל

להתבשל ולא נתבשל עדיין כמאכל בן דרוסאי ⁵⁷ שנתבאר למעלה ⁵⁸ .

וכבר

נתפשט המנהג להקל כסברא הראשונה ⁵⁹ :

כשהקדירה נוגעת בגחלים

י וכל זה ⁶⁰ כשאין הקדירה נוגעת בגחלים, כגון

שיושבת על גבי כסא של ברזל או על גבי אבנים בתוך הכירה או התנור, אבל אם היא עומדת

על גבי גחלים ⁶¹ , אף שהן עוממות וקטומות ⁶² , אסור בכל ענין, אף אם הוא מצטמק ורע

לו, דהיינו שרע לו לאדם ועצב הוא בזה שהתבשיל מצטמק ⁶³ , או שהוא חי לגמרי. לפי שזה נקרא הטמנה

שמטמין על גבי הגחלים, והגחלים הם מוסיפים הבל בקדרה ⁶⁴ , ואסור להטמין על גבי דבר המוסיף הבל אפילו מצטמק ורע לו ⁶⁵ או חי לגמרי ⁶⁶ , כמו שיתבאר בסימן רנ"ז ⁶⁷ עיין שם הטעם.

ויש

חולקין על זה ⁶⁸ ואומרים, שלא אסרו להטמין על גבי דבר המוסיף הבל, אלא כשמדביק

דבר המיטלטל סביב הקדרה, שהקדרה כולה טמונה באותה דבר. ואף שאותו דבר אינו מוסיף

הבל, אלא שהעמיד הקדרה על גבי דבר המוסיף הבל, הרי זה אסור כאלו היתה כולה טמונה

בדבר המוסיף הבל ⁶⁹ . אבל כאן, אף שדופני הכירה או התנור מקיפים סביב דופני הקדרה,

ואף אם פיהם סתום למעלה ⁷⁰ , מכל מקום כיון שאין שום דבר המיטלטל

דבוק סביב דופני הקדרה, אין זה נקרא הטמנה ⁷¹ , מטעם שיתבאר בסי' רנ"ז ⁷² , ואין שום איסור במה שהיא עומדת על גבי

דבר המוסיף הבל. וכן המנהג ⁷³ .

ואפילו

אם גחלים בוערות מקיפות ⁷⁴ ודבוקות סביב דופני הקדרה, אין זה הטמנה, כיון שהוא מגולה

למעלה ⁷⁵ .

אלא

שאז אסור לישראל ליטול הקדרה משם בשבת, לפי שעל ידי נטילת הקדרה הוא מחתה את

הגחלים העליונות ונופלות על התחתונות ומכבות אותן, והעליונות הן נבערות מאליהן על

ידי חיתוי זה ⁷⁶ . ואף שהוא אינו מתכוין לחתות, מכל מקום פסיק רישיה ולא ימות

הוא ⁷⁷ , שאי אפשר ליטול הקדרה שלא יחתה הגחלים ⁷⁸ .

ומכל

מקום מותר לומר לנכרי ליטלה ⁷⁹ . ואף שכל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור

לומר לנכרי לעשותו ⁸⁰ . מכל מקום כאן שהאיסור נעשה מאליו בלא

מתכוין, והישראל אינו אומר לו כלל לעשותו אלא שולחו לעשות דבר המותר, אם כן אף

שמאליו נעשה האיסור, הרי לא נעשה בשליחות הישראל, שהישראל לא צוהו על ככה, והנכרי

אינו מוזהר כלל על השבת, אלא שאסור לנו לשלחו לעשות איסור ⁸¹ :

יא ואם הגחלים אינן סביב הקדרה אלא תחתיה,

מן הדין מותר אפילו לישראל ליטלה ⁸² , שאף אם ינענע קצת הגחלים על ידי נטילת

הקדרה, לא יובערו על ידי כך ולא יוכבו. ואף שהן מוקצות ואסור לטלטל המוקצה אפילו

בנענוע כל שהוא ⁸³ , מכל מקום כיון שאינו מנענען בידו אלא

על ידי הקדרה, הרי זה נקרא טלטול מן הצד ואין בו איסור כלל ⁸⁴ .

אלא

שמכל מקום לכתחלה לא יטלנה הישראל בעצמו, אלא על ידי נכרי. ואם אין שם נכרי יטלנה

בעצמו. ויזהר ליטלה בנחת שלא יחתה הגחלים, וגם שלא ינענען כלל (אם אפשר לו), לפי

שיש אומרים ⁸⁵ שאפילו על ידי נענוע בלבד הן מתבערות

קצת, וכיון שהוא נוטלה בנחת בענין שיוכל להיות שלא ינענען כלל, אין כאן פסיק רישיה

ולא ימות, אף אם אף על פי כן הן מתנענעות אין בכך כלום, שדבר שאינו מתכוין הוא ⁸⁶ :

בדיעבד אם השהה

יב כל מקום שנתבאר שאסור להשהות תבשיל שלא

נתבשל כמאכל בן דרוסאי, אם עבר ושהה, אפילו בשוגג ⁸⁷ , ששכחה שם או שהיה סבור שהוא מותר ⁸⁸ , אסור, בין לו בין לאחרים ⁸⁹ , עד שימתינו במוצאי שבת בכדי שיעשו ⁹⁰ :

יג שיעור מאכל בן דרוסאי, יש אומרים ⁹¹ שהוא כמו שליש בישול הראוי לכל אדם,

ויש אומרים ⁹² שהוא כמו חצי בישולו. ולענין הלכה,

אע"פ שבדברי סופרים הלך אחר המיקל ⁹³ , מכל מקום משום חומר שבת צריך ליזהר

לכתחלה שיתבשל חצי בישולו מבעוד יום ⁹⁴ , אם אין שם אחד מדרכי ההיתר.

אבל

(ב) בדיעבד יש להתיר התבשיל בכל ענין, אם נתבשל שליש בישולו מבעוד יום ⁹⁵ :

אופני היתר חזרה

יד כירה שהסיקוה בקש וגבבא, או אפילו בגפת

ועצים אלא שהיא גרופה וקטומה ⁹⁶ , ונטל הקדרה מעליה בין מבעוד יום בין

משחשכה ⁹⁷ , ובא להחזירה עליה בשבת ⁹⁸ , אם עודה בידו, שלא הסירה מידו כשנטלה

מעל הכירה עד שעה שרוצה להחזירה ⁹⁹ , ולא פינה ממנה התבשיל לקדרה אחרת, אלא רוצה להחזירו כשהוא

באותה קדרה שהיתה על הכירה ¹⁰⁰ , מותר לו להחזירו (בשבת), אם בתחלה

כשנטל הקדרה מעל הכירה היה בדעתו שיחזירנה אחר כך ¹⁰¹ , שנמצא שלא בטלה עדיין שהייה הראשונה

שהשהה אותה שם על הכירה מבעוד יום, כיון שבשעת סילוקה מהכירה אין דעתו לעוקרה ממנה

לגמרי אלא להחזירנה לה אחר כך ¹⁰² .

אבל

אם בתחלה כשנטלה לא היה דעתו להחזירה לה, וכן אם הסירה מידו פעם אחת, או שפינה

התבשיל לקדרה אחרת כבר, בטלה לה שהייה הראשונה, וכשרוצה להחזירה הרי זה כמושיבה

בשבת בתחלה, וחכמים לא התירו אלא חזרה, אבל לא להושיב קדרה בתחלה בשבת על הכירה ¹⁰³ .

אע"פ

שהיא בענין שאין בה משום איסור בישול, כגון שהיא מבושלת כבר כל צרכה ¹⁰⁴ , שאין בישול אחר בישול, ומותר לסומכה אצל המדורה אפילו במקום

שהיד סולדת בו ¹⁰⁵ , מכל מקום כשמעמידה על הכירה שהוא מקום

שדרך לבשל שם ¹⁰⁶ , הרי זה נראה כמבשל לכתחלה בשבת ¹⁰⁷ .

ומכל

מקום כשהיה דעתו להחזירה ועודה בידו, מותר להחזירה אפילו לכירה אחרת, אע"פ

שהבלה מרובה מהראשונה ¹⁰⁸ . אבל אם בתחלה היתה טמונה בדרך שיתבאר

בסי' רנ"ז, ובשבת בא לעוקרה מהטמנה זו ולהושיבה לכירה, אסור, שהרי זה כמושיב

בתחלה. וכן אם היתה בכירה ובשבת בא ליטלה מהכירה ולהטמינה ¹⁰⁹ , אפילו בכרים וכסתות או בשאר בגדים

שאין מוסיפים הבל אלא מעמידין ההבל, אסור, שהרי זה כמטמין בתחלה בשבת ¹¹⁰ שאסור אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל, אלא על דרך שיתבאר בסי'

רנ"ז ¹¹¹ . ומכל מקום אם אין הכרים והכסתות

כרוכים אלא סביב דופני הקדרה, אבל פיה מגולה למעלה, הרי זה מותר, שאין זה דרך

הטמנה ¹¹² :

טו תנור שהסיקוהו אפילו בקש וגבבא, ואפילו

הוא גרוף וקטום ¹¹³ , שהשהה עליו על פי אחד מדרכי ההיתר

שנתבארו למעלה ¹¹⁴ , אסור להחזיר לו הקדרה בשבת, אף על פי שעודה בידו והיה דעתו

להחזירה, ואפילו הוא מצטמק ורע לו ¹¹⁵ . והוא הדין לכופח שהסיקוהו בגפת ועצים ¹¹⁶ . לפי שדינם ככירה שהוסקה בגפת ועצים

ואינה גרופה וקטומה ¹¹⁷ , שאסור להחזיר לה בשבת בכל ענין, גזירה

שמא יחתה בגחלים ¹¹⁸ . ואף שלהשהות מערב שבת לא חששו לחיתוי במצטמק ורע לו ¹¹⁹ , מכל מקום לענין חזרה בשבת עצמה החמירו

יותר ¹²⁰ :

טז וכל זה כשמחזיר הקדרה על גבי פי הכירה

מלמעלה ¹²¹ , שדופני הקדרה בולטין קצת למעלה מדופני

הכירה. אבל להחזירה לתוך הכירה ממש ¹²² , והוא הדין לתוך התנורים שלנו ¹²³ , אסור בכל ענין, אע"פ שהוסקו בקש וגבבא ונגרפו ונקטמו ¹²⁴ ואותה הקדרה עודה בידו והיה דעתו

להחזירה ¹²⁵ :

יז ואותן כירות שאין להן תוך וחלל אלא הן

פשוטות ותוכן וגבן אחד, מותר להחזיר להן ¹²⁶ :

יח ואפילו על גבי הכירה אין היתר אלא

כשכבר נתבשל המאכל כל צרכו, אע"פ שהוא מצטמק ויפה לו. אבל אם עדיין לא נתבשל

כל צרכו, אע"פ שכבר נתבשל יותר מכמאכל בן דרוסאי, אסור להחזירו בשבת מן התורה,

מפני שהוא מבשל ממש ¹²⁷ .

ואפילו

אם נתבשל כל צרכו אלא שכבר נצטנן לגמרי, אסור להחזירו בכל ענין, אפילו אם הוא

בענין שאין בו משום איסור בישול, כגון שהוא תבשיל יבש שאין בו מרק כלל, שכשהוא

מבושל כל צרכו אין בו משום איסור בישול לדברי הכל אף שנצטנן לגמרי, כמו שיתבאר

בסי' שי"ח ¹²⁸ , מכל מקום על גבי הכירה אסור להחזירו,

דכיון שנצטנן לגמרי בטלה לה שהיה הראשונה, והרי זה כמושיב בשבת לכתחלה ¹²⁹ :

יט אבל אם הוא חם קצת, אף על פי שאין היד

סולדת בו, מותר להחזירו ¹³⁰ אם הוא בענין שאין בו משום איסור בישול,

כגון שהוא יבש, שאין בו מרק, שלדברי הכל אין בו משום בישול אף אם היה צונן לגמרי ¹³¹ . ואפילו אם יש בו מרק, שיש בו משום

בישול אם נצטנן לגמרי, מכל מקום כשלא נצטנן לגמרי נוהגים להקל לענין לסומכו כנגד

המדורה, כמו שיתבאר שם ¹³² , אם כן הוא הדין שיש להתיר לפי זה

להחזירו על גבי הכירה הגרופה או קטומה או שהוסקה בקש או גבבא והקדרה עודה בידו

והיה דעתו להחזירה.

אבל

המנהג להקל עוד ¹³³ אפילו להחזיר תוך ¹³⁴ תנורים שלנו, שדינם כתוך הכירה,

ומחזירים גם לאחר שהסיר הקדרה מידו והניחה על גבי קרקע ¹³⁵ ושהתה שם הרבה ¹³⁶ , וגם לא היה דעתו בתחלה להחזירה,

ואפילו פינה התבשיל לקדרה אחרת ¹³⁷ . ואין למחות בידם, לפי שיש אומרים ¹³⁸ שלא הצריכו חכמים שיהיה דעתו להחזירה ועודה בידו, אלא בשנטלה

מהכירה מבעוד יום ובא להחזירה בשבת, שאז אם לא היה דעתו להחזירה או שכבר הסירה

מידו הרי זה כמושיבה בשבת לכתחלה ¹³⁹ , כיון שבתחלת כניסת השבת לא היתה שם

כלל על הכירה. אבל כשנטלה מהכירה משחשכה, כיון שבתחלת כניסת שבת היה תבשיל זה על

הכירה, אינו נראה כמושיבו בשבת בתחלה, אף אם לא היתה דעתו להחזירה, וגם כבר הסירה

מידו ופינהו לקדרה אחרת, ולכן מותר להחזירה אם הוסקה בקש וגבבא, או שהיא גרופה או

קטומה ¹⁴⁰ , והתבשיל נתבשל כל צרכו ¹⁴¹ , ולא נצטנן לגמרי ¹⁴² .

ועל

זה סומכים העולם להקל יותר ולומר, שאף מה שאסרו חכמים להחזיר לתוכה, לא אסרו אלא

כשנטלה ממנה מבעוד יום והיתה בידו עד לאחר שחשכה ¹⁴³ .

ומכל

מקום כל אדם יש לו להחמיר לעצמו, שלא להחזיר לתוך הכירה והתנור אף שנטלה משם לאחר

שחשכה, אף על פי שהיתה דעתו להחזירה ועודה בידו, לפי שאין טעם מספיק לחלק בין נטלה

משחשכה ובין נטלה מבעוד יום לענין חזרה לתוכה ¹⁴⁴ .

ואפילו

לענין להחזיר על גבי הכירה, אם לא היה בדעתו להחזירה, או שכבר הסירה מידו, או

שפינהו לקדרה אחרת, טוב להחמיר ¹⁴⁵ , לפי שרבו האומרים ¹⁴⁶ שאף לענין זה אין חילוק בין נטלה מבעוד

יום לנטלה משחשכה.

ויש

נוהגים להקל עוד ¹⁴⁷ , להחזיר למחר ביום לתוך התנור שאפו בו

מבעוד יום, אף על פי שלא גרפוהו, אם לא חממו עוד התנור אחר האפיה להטמין בו החמין

של סעודת שחרית, אלא הטמינו בתנור אחר, לפי שהגחלים שנשארו מן החימום שחממוהו

לצורך האפיה כבר כהו ועממו והרי הן כגרופות ¹⁴⁸ (ומכל מקום אם היד סולדת שם אסור ¹⁴⁹ ) כמו שנתבאר למעלה ¹⁵⁰ .

ויש

מקילין עוד ¹⁵¹ דאפילו הטמינו בו החמין, מכל מקום אחר

סעודת שחרית בודאי עממו כל גחליו, ומותר להחזיר לתוכו לפי המנהג (אם אין היד סולדת

שם):

כ וכל זה להחזיר על גבה או לתוכה, אבל

מותר לסמוך אצלה חוצה לה ¹⁵² בשבת ¹⁵³ , וכן אצל התנור שלנו ¹⁵⁴ , אף אם גוף התבשיל נוגע בדופן התנור מן

הצד ¹⁵⁵ , ואפילו הוסק בגפת ועצים ואינו גרוף וקטום, שאין לחוש לחיתוי

בסומך חוצה לו כמו שנתבאר למעלה ¹⁵⁶ .

ואפילו

כבר סילק תבשיל זה מהתנור מבעוד יום והניחו על גבי קרקע, ולא היה דעתו להחזירו

לתוכו, ולא אפילו לסמכו אצלו ¹⁵⁷ , ואפילו הוא (ג) תבשיל ישן ונצטנן

לגמרי, אלא שהוא בענין שאין בו משום בישול, כגון שהוא יבש, הרי זה מותר לסמוך ¹⁵⁸ , לפי שאינו נראה כמבשל בשבת לכתחלה ¹⁵⁹ , שאין דרך לבשל חוץ להתנור והכירה,

והרי דינו כסומך כנגד המדורה שיתבאר בסי' שי"[ח] ¹⁶⁰ .

ויש

אוסרים ¹⁶¹ לסמוך אצל כירה או תנור שלנו שאינן גרופים וקטומים והוסקו

בגפת ועצים, אף שהיתה דעתו להחזירה או לסמכה ועודה בידו, משום גזרה שמא יחתה ¹⁶² . שאף שלענין לסמוך שם מבעוד יום לא

חששו לחיתוי ¹⁶³ , מכל מקום לענין לסמוך בשבת החמירו

יותר.

והמנהג

כסברא הראשונה ¹⁶⁴ . ומכל מקום במקום שאין שם צורך כל כך

טוב לחוש לדבריהם ¹⁶⁵ :

כא וכל זה כשמחזיר בשבת למקום שהיד סולדת

שם ¹⁶⁶ , (ד) (דהיינו שאם תבשיל זה שמחזיר היה צונן ¹⁶⁷ , היה יכול להתחמם שם כל כך עד שהיד

סולדת בו ¹⁶⁸ ), אבל אם אין היד סולדת שם, לדברי הכל

מותר לסמוך שם ¹⁶⁹ , אפילו בתנור שבימיהם ¹⁷⁰ , אע"פ שאינו גרוף וקטום ¹⁷¹ .

ואפילו

על גבי הכירה (ה) הגרופה או קטומה, מותר להחזיר, אם אין היד סולדת שם ¹⁷² , אע"פ שכבר סילק תבשיל זה מבעוד

יום והניחו על גבי קרקע, ולא היה בדעתו להחזירו כלל, ואפילו פינהו לקדרה אחרת,

ואפילו הוא תבשיל ישן ונצטנן לגמרי, ואפילו יש בו מרק, לפי שכשאין שם חום כל כך

שהיד סולדת בו אינו נראה כמבשל שם לכתחלה.

(אבל

לענין להחזיר לתוך הכירה, או לתוך התנור אפילו שלנו, אין חילוק בין היד סולדת בו

לאין היד סולדת בו ¹⁷³ ):

חזרה סמוך לחשיכה

כב וכל זה להחזיר בשבת עצמה. אבל אם עקר

הקדרה מעל גבי הכירה מבעוד יום ונמלך להחזירה סמוך לחשכה קודם קבלת שבת, אע"פ

שכבר הניחה על גבי קרקע, ואפילו נצטננה לגמרי, ואפילו פינהו לקדרה אחרת, יכול

להחזירה אפילו לתוכה, או אפילו לתוך התנור שבימיהם, אע"פ שאינו גרוף וקטום ¹⁷⁴ .

ויש

אומרים ¹⁷⁵ שכל שהוא סמוך לחשכה כל כך שאם היתה הקדרה צוננת לא היה אפשר

להרתיחה מבעוד יום, אסור להחזירה לכירה זו ולא לכירה אחרת, אף שעכשיו היא רותחת,

אלא על דרך שמותר להחזיר בשבת עצמה ¹⁷⁶ , משום גזרה שמא יבאו להחזיר אף בשבת

עצמה ¹⁷⁷ . אבל אם היה יכול להרתיחה מבעוד יום,

אלא שאין שהות להרתיחה קודם קבלת שבת, אין בכך כלום ¹⁷⁸ .

והמנהג

להקל לגמרי כסברא הראשונה. ומכל מקום במקום שאין שם צורך כל כך, טוב להחמיר ¹⁷⁹ .

ולכן ¹⁸⁰ (ו) טוב ליזהר שלא ליטול הקדרה מהכירה

או התנור שנתבשלה שם וליתנה סמוך לחשכה על גבי תנור בית החורף שהוא אינו גרוף

וקטום ¹⁸¹ , אם היד סולדת שם, אלא אם כן מניח שם

שום דבר תחת הקדירה, כמו שצריך להניח בשבת עצמה כמו שיתבאר ¹⁸² :

כג אבל לסמוך אצל תנור שאינו גרוף וקטום

סמוך לחשכה, אע"פ שהיד סולדת שם, מותר (ז) לדברי הכל ¹⁸³ , אע"פ שיש אוסרים בשבת עצמה ¹⁸⁴ .

וכל

שכן לסמוך כנגד המדורה במקום שהיד סולדת בו, שאפילו בשבת עצמה מותר, אם הוא בענין

שאין בו משום בישול, כמ"ש בסי' שי"ח ¹⁸⁵ . וסמוך לחשכה מותר אף אם הוא בענין שיש

בו משום בישול, כגון שיש בו מרק ונצטנן לגמרי ¹⁸⁶ , או אפילו עדיין לא נתבשל כמאכל בן

דרוסאי ¹⁸⁷ .

ואם

הוא חי לגמרי, מותר אפילו להחזירו על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה סמוך לחשכה ממש (ח)

לדברי הכל ¹⁸⁸ , שבחי אין לחוש כלל לחיתוי כמו שנתבאר

למעלה ¹⁸⁹ :

בדיעבד אם החזיר

כד אם עבר (ט) והחזיר ¹⁹⁰ בשבת למקום שאסור להחזיר (שם לדברי הכל ¹⁹¹ ), בין בשוגג ¹⁹² בין במזיד, אסור עד מוצאי שבת בכדי

שיעשו ¹⁹³ .

במה

דברים אמורים במצטמק ויפה לו, אבל אם מצטמק ורע לו, מותר אפילו בו ביום, שהרי לא

נהנה מן האיסור ¹⁹⁴ .

ויש

מסתפקין ¹⁹⁵ אפילו במצטמק ויפה לו, אם יש לאסור כלל

בדיעבד אם היה שוגג בדבר, מאחר שהיה מבושל כבר כל צרכו. ויש לסמוך על זה להתיר

לאחרים, שלא הוחזר בשבילם ¹⁹⁶ . ומכל מקום לבני ביתו אין להתיר, שגם

בשבילם הוחזר ¹⁹⁷ :

כה וכל זה כשהחזיר הישראל בעצמו. אבל אם

החזיר על ידי נכרי, אפילו במזיד מותר, אפילו מצטמק ויפה לו, אם היה מבושל כל צרכו

שאינו נהנה ממנו כל כך, כיון שכבר היה ראוי לאכול ¹⁹⁸ .

במה

דברים אמורים כשהיה חם קצת מתחלה שהיה ראוי לאכול ¹⁹⁹ . אבל אם היה צונן לגמרי שלא היה ראוי

לאכול, וחממו הנכרי אפילו מעצמו בשבת בשביל ישראל במקום שאסור להחזיר שם בשבת

(לדברי הכל ²⁰⁰ ), והישראל בעל התבשיל ראה ושתק, כיון

שהועילו מעשה הנכרי, אסור לכל אדם לאכלו, אפילו לאחר שיצטנן ²⁰¹ , עד שימתינו במוצאי שבת בכדי שיעשו ²⁰² .

אבל

אם הישראל בעל התבשיל לא ידע כשהחזירו הנכרי שהוא צונן לגמרי, או שלא ראהו כלל

כשהחזירו, הרי זה מותר, שמן הסתם אין הישראל רוצה כלל שיחמם הנכרי את תבשילו לאחר

שנצטנן לגמרי, ולא כל הימנו שיאסור את התבשיל של ישראל בעל כרחו ²⁰³ .

(ואפילו ²⁰⁴ אם צוה את הנכרי להחזיר), אם החזיר (אפילו הישראל בעצמו)

למקום שיש מתירים אפילו לכתחלה, כגון שסמך אצל תנור שאינו גרוף וקטום ²⁰⁵ , או כנגד המדורה ²⁰⁶ , תבשיל שנתבשל כל צרכו ויש בו מרק

ונצטנן לגמרי ונתחמם שם עד שהיד סולדת בו, שאע"פ שיש בה חיוב חטאת (לישראל),

מכל מקום כיון שיש מתירים אפילו לכתחלה כמ"ש בסי' שי"ח ²⁰⁷ , יש לסמוך על דבריהם בדיעבד (שלא לאסור

מעשה הנכרי אפילו צוהו ישראל) ²⁰⁸ :

מושיב בתחלה על גבי קדרה או מעזיבה

כו המשכים בבקר וראה שהקדיחה תבשילו

שבקדרה שעל פי הכירה שאינה גרופה וקטומה, שהשהה עליה באחד מדרכי ההיתר שנתבארו

למעלה ²⁰⁹ , ומתיירא פן יקדיח יותר, יכול להסיר

הקדרה מהכירה, ולהניח קדרה ישנה ריקנית על פי הכירה ²¹⁰ , [אבל לא קדרה] חדשה ²¹¹ מטעם שיתבאר בסי' תק"ב ²¹² , ואז ישים הקדרה שהתבשיל בתוכה על גבי

הקדרה הריקנית, ואין כאן איסור במה שמחזיר בשבת לכירה שאינה גרופה וקטומה, דכיון

שהקדרה הריקנית סותמת פי הכירה תחת הקדרה שהתבשיל בתוכה, הרי זה כגרופה וקטומה ²¹³ .

וכן

מותר ליתן תבשיל בשבת על פי קדרת חמין ²¹⁴ הטמונה על גבי האש (שבכירה) ²¹⁵ , על דרך שיתבאר בסי' רנ"ז ²¹⁶ , אף על פי שהיד סולדת שם. ואין חוששין לחיתוי בגחלים, כיון

שהקדרה מפסקת בין תבשיל זה להגחלים.

ואפילו

אם הסיר תבשיל זה מהכירה מבעוד יום, ולא היה בדעתו להחזירו, והניחו על גבי קרקע,

ואפילו פינהו מקדרה לקדרה, ואפילו הוא תבשיל ישן ונצטנן לגמרי ²¹⁷ , אלא שהוא בענין שאין בו משום בישול,

כגון שאין בו מרק ²¹⁸ . שאף שבכל אחד מאלו אסור להחזירו בשבת

אפילו על גבי כירה הגרופה וקטומה, מפני שנראה כמבשל לכתחלה בשבת ²¹⁹ , מכל מקום כשמניחו על גבי הקדרה שעל

גבי הגחלים (שבכירה) אינו נראה כמבשל לכתחלה, לפי שאין דרך בישול בכך ²²⁰ .

ולפי

זה יש לומר בתנור שלנו שיש עליו מעזיבה, שאף אם אינו גרוף וקטום, וכן תנור בית

החורף שאינו גרוף וקטום, ואפילו האש בתוכו, מותר ליתן על גביו בשבת, אף על פי שהיד

סולדת שם, כל (י) מה שמותר ליתן על פי קדרה הטמונה על גבי הגחלים, כיון שהמעזיבה

מפסקת בין האש להקדרה שהתבשיל בתוכה ²²¹ .

ויש

אומרים ²²² שאע"פ שאין היד סולדת שם ²²³ , צריך שיניח עתה שום דבר תחת הקדרה להפסיק בינה להגחלים

שבתנור, כדי שיהיה לו היכר בזה ולא יבא לחתות ²²⁴ , אבל המעזיבה שהיא עשויה מכבר אינה

חשובה הפסק והיכר למונעו מלחתות. וכן עיקר ²²⁵ .

ומכל

מקום קודם שהוסק התנור ²²⁶ , נהגו להקל ליתן על גביו בלא הפסק,

אע"פ שיתחמם אחר כך כשיוסק, ואז יהיה חשש שמא יחתה, אעפ"כ אין למחות

בידם, כיון שיש להם על מי שיסמוכו ²²⁷ :

כשהנכרי יסיק התנור לחמם הבית

כז אבל לסמוך אצל תנור בית החורף שאינו

גרוף וקטום, ואפילו האש בתוכו, מותר בכל ענין ²²⁸ , לפי מנהגינו כמו שנתבאר למעלה ²²⁹ .

רק

שיהיה התבשיל חם קצת, אם יש בו מרק והיד סולדת במקום שסומך לתנור ²³⁰ . אבל אם אין היד סולדת שם אצל התנור,

אף על פי שנצטנן התבשיל לגמרי מותר לסמוך בכל ענין כמו שנתבאר למעלה ²³¹ .

ומכל

מקום אם יודע שהנכרי יסיק אחר כך את התנור לחמם את הבית, שזהו מותר בשבת על דרך

שיתבאר בסי' רע"ו ²³² , וכשיתחמם התנור מאד יתחמם גם כן

התבשיל שאצלו עד שהיד סולדת בו, אסור להניחו שם ²³³ , אלא יטלנו משם קודם שיסיק הנכרי, לפי

שזהו כאחד מניח את הקדרה ואחד נותן את האור שתחתיה שהראשון פטור אבל אסור מדברי

סופרים ²³⁴ :

כח אבל מותר לומר לנכרי שיניח שם ²³⁵ את התבשיל, ואחר כך יסיק התנור לחמם הבית ונרתח התבשיל מאליו,

לפי שעיקר כוונת הנכרי בהסיקו אינה בשביל התבשיל, אלא בשביל חימום הבית שהוא דבר

המותר, והתבשיל נרתח מאליו. ואף שהוא פסיק רישיה ולא ימות, אין בזה איסור באמירה

לנכרי ²³⁶ מטעם שנתבאר למעלה ²³⁷ .

ויש

מי שאוסר בזה ²³⁸ , כיון שהנכרי מתכוין בהסיקו גם בשביל

התבשיל, שהרי הניחו על גבי התנור או אצלו, אף שעיקר כוונתו בשביל הבית, אין זה

מועיל כלום.

והמנהג

כסברא הראשונה ²³⁹ . ומכל מקום כל בעל נפש יחמיר לעצמו ²⁴⁰ במקום שאין שם צורך כל כך:

כט אבל אם נתן נכרי מים לתוך הקדרה הקבועה

בתנור, כדי שלא תבקע כשיסיק התנור, ואחר כך הסיק התנור ונרתחו המים, מותר ליהנות

הישראל מהם בשבת ²⁴¹ .

ואפילו

(יא) לכתחלה מותר לומר לו שיתן מים בקדרה קודם שיסיק התנור ²⁴² , לדברי הכל ²⁴³ , שהרי אין כוונתו כלל לחמם המים, אלא

לחמם הבית, שאין נותנים מים בקדרה אלא כדי שלא תבקע הקדרה.

(ומכל

מקום אם הישראל חפץ באותן המים שיתחממו להדיח בהם כלים, אסור לומר לנכרי שיתנם

לקדרה, דכיון שהישראל בעצמו אסור לו ליתנם שם, אפילו סמוך לחשכה, אם חפץ בהם להדחת

כלים), משום גזירה שמא יחתה בגחלים לאחר שיוסק התנור, כמו שיתבאר בסי' רנ"ד ²⁴⁴ , אסור לומר לנכרי ליתנם שם. שכל דבר

מדברים אלו שנתבארו בסימן זה שאסור לעשותו משום גזירה שמא יחתה, או משום שנראה

כמבשל בתחלה ²⁴⁵ , אסור לומר לנכרי לעשותו.

ואפילו

אם אין לו חפץ כלל במים שיתחממו, אסור לו ליתן המים בעצמו, אפילו קודם שהוסק התנור ²⁴⁶ .

ולפי

המנהג שנהגו כסברא הראשונה (דסעיף כ"ח), אף אם כוונתו בנתינת המים כדי לחממם

מותר, כיון שעיקר כוונתו בהסיקו הוא בשביל הבית ²⁴⁷ .

ואם

נתן המים בקדרה לאחר שהסיק התנור, אע"פ שהיתה הקדרה צוננת עדיין כשנתן בה

המים, אם ידוע בבירור שנתנן כדי לחממם, הרי הם אסורים ²⁴⁸ עד מוצאי שבת בכדי שיעשו, לדברי הכל ²⁴⁹ , כדין נכרי שעשה מלאכה גמורה בשביל

ישראל ²⁵⁰ . אבל מן הסתם לא נתנן אלא כדי שלא תבקע

הקדרה:

קונטרס אחרון

(א) ואם נתקרר כו'

שם בתוכו כו'. אף ²⁵¹

שסיים המג"א ²⁵²

דבתוכו אסור, היינו להחזיר, אבל להשהות אין שום סברא כלל לחלק בין תוכה לגבה ²⁵³ ,

כדאיתא בהדיא בסוגיא דף ל"ז ע"א ²⁵⁴

עיין שם:

(ב) אבל בדיעבד כו'. זה ²⁵⁵

פשוט, לפי מ"ש הב"ח ²⁵⁶

והמג"א ²⁵⁷

סי' רנ"ד להקל בדיעבד בתנור מכוסה ולא שריק, כדעת ספר התרומה ²⁵⁸

וסיעתו ²⁵⁹ ,

אף דרבים ²⁶⁰

פליגי עלייהו, כמ"ש שם ²⁶¹ ,

וגם לא הוזכר דעתם כלל בשו"ע.

וכל שכן הכא שהשו"ע עצמו ביורה דעה סי' קי"[ג] ²⁶²

כתב דהוא שליש בישולו, וכאן ²⁶³

אינו אלא חומרא בעלמא משום חומרא דשבת, כמו שכתב המג"א ²⁶⁴ ,

פשיטא דיש להקל בדיעבד כרבים החולקים ²⁶⁵

על הרמב"ם ²⁶⁶ ,

דהיינו רש"י ²⁶⁷

ור"ן ²⁶⁸

סוף פרק קמא, והרשב"א ²⁶⁹ ,

והטור יורה דעה שם ²⁷⁰ ,

ומהר"ם בהגהות מרדכי ²⁷¹

ושאר פוסקים ²⁷² :

(ג) תבשיל ישן כו'. כן ²⁷³

משמע בהדיא במג"א סוף סי' רנ"ט ²⁷⁴ ,

והוא פשוט, דכיון דאפילו באינו גרוף, דלכולי עלמא אסור על גבה, שרי לסמוך, כל שכן

כשהניחה על גבי קרקע ²⁷⁵ ,

דלרבי יוחנן בגמרא ²⁷⁶

שרי אפילו על גבה.

ואפילו להניח לכתחלה ²⁷⁷

מתיר בהדיא בהגהות מרדכי ²⁷⁸

בסמוך לחשכה, לפי שיטתו דאסור על גבה ²⁷⁹ ,

עיין שם היטב.

ומשמעות רמ"א בסוף סימן ²⁸⁰

צ"ע:

(ד) דהיינו שאם כו'. אף ²⁸¹

שבב"י ²⁸²

ובמג"א ²⁸³

מיירי בצונן ²⁸⁴ ,

מכל מקום אפשר הוא הדין לחם, לענין חזרה בסמיכה לאינו גרוף ²⁸⁵ .

ואפשר ²⁸⁶

דשאני התם ²⁸⁷

דמיירי באיסור בישול ²⁸⁸ ,

שהרי בסמיכה לתנור שלנו שרי לגמרי, כמו שכתב רמ"א סוף סי' זה ²⁸⁹ .

אבל הכא ²⁹⁰ מיירי בשמא יחתה, ותלוי בחום התנור.

וכן הוא משמעות לשון הגהות מרדכי ²⁹¹

ורמ"א ²⁹² .

וכן עיקר (וצריך למחוק זה בפנים ²⁹³ ):

(ה) הגרופה כו'. כן ²⁹⁴

משמע בהדיא במג"א ²⁹⁵ ,

שהצריך דבר המפסיק על גבה, משום שאינו גרוף. ובסק"ט ²⁹⁶

כתב דרך אפשר בעלמא. וכשכתב אחר כך ומיהו כו', נסתר זה ²⁹⁷ ,

לפי מה שכתב בסקל"ה ²⁹⁸

דהיתר תוכה הוא משום שהסירו משחשכה, ומה שכתב ²⁹⁹

כיון שלא הטמינו בו, היינו כי היכי דלהוי כגרוף עיין שם ³⁰⁰ ,

משמע דבלא גרוף אסור אף שאין היד סולדת בו, דבהכי מיירי רמ"א התם בהג"ה ³⁰¹ .

וממילא משמע דלתוכה אף בגרוף אסור, אע"פ שאין היד סולדת בו, אם הסירו מבעוד

יום, דאם לא כן למה לי התירא דהר"ן ³⁰²

עיין שם. וזהו שכתב המג"א בסוף סק"ט ומיהו לתוכה כו' ³⁰³

ודו"ק:

(ו) ולכן טוב כו'. בודאי ³⁰⁴

אין כוונת המג"א ³⁰⁵

להזהירנו על תנורים שהיו בימיהם, שהרי אינו מחדש לנו הלכה אלא למעשה בא להזהירנו ³⁰⁶ ,

ותנור שלנו, אף אותו שאופין בו, יש עליו מעזיבה ³⁰⁷ .

אלא ודאי דסבירא ליה עיקר ³⁰⁸

כהאומרים דלא מהני, שהמה הרבים. וכן כתב בהדיא בסי' רנ"ט ³⁰⁹

דלא נהגו היתר אלא כשלא הוסק עדיין, עיין שם:

(ז) לדברי הכל אע"פ כו'. היינו ³¹⁰

משום דהרי"ף ורמב"ם ³¹¹

לא סבירא להו כלל כפירוש התוס' וסייעתם בלהחזיר ³¹²

כמו שכתב הב"י ³¹³ ,

והתוס' ³¹⁴

וסיעתם פסקו כחנניה ³¹⁵ .

ועיין בכללי ההוראה ³¹⁶ :

(ח) לדברי הכל שבחי כו'. מדברי ³¹⁷

הט"ז ³¹⁸

מבואר דאיסור החזרה בגרוף הוא גם כן משום חיתוי. וכן משמע קצת מלשון הרא"ש

סימן יו"ד ³¹⁹ .

ואפשר דהמג"א ³²⁰

סבירא ליה נמי הכי, ולהכי התיר בחי. אבל לפי מ"ש (בפנים ³²¹

בשם) הר"ן ³²²

דהטעם הוא משום דמחזי כמבשל לכתחלה, אין להקל בחי סמוך לחשכה.

אלא אם כן נאמר דלא גזרו כלל סמוך לחשכה בהנחה על גבי קרקע

ואין דעתו להחזיר ³²³ .

ולא משמע הכי מדברי הפוסקים (ועיין רא"ש פ"ד סי' ב' ³²⁴ ,

שסותר למה שכתב בפ " ג

סוף סי' ב' ³²⁵ ,

וצ"ע), ומלשון רמ"א ³²⁶ ,

עיין הגהות מרדכי ³²⁷ .

ומיהו כיון ³²⁸

דלהר"ן בלאו הכי שרי מתרי טעמי, חדא דלא סבירא ליה כלל לאסור מבעוד יום ³²⁹ ,

ותו דגם בשבת מתיר אם סילקה משחשכה ³³⁰ ,

וכן המנהג ³³¹ ,

אם כן פשיטא דאין להחמיר בזה סמוך לחשכה (ולכן סתמתי בפנים ³³² ):

(ט) אם עבר כו'. עיין ³³³

מג"א ס"ק ל"ז שלא התיר בדיעבד אלא כשעשה כן נכרי, ובסי' רנ"ד

סוף ס"ק י"א משמע שאף בישראל יש להקל דומיא דהתם, אף שיש לחלק ביניהם,

דהתם ³³⁴

קעבר אדרבנן ³³⁵

והכא אדאורייתא ³³⁶

כמבואר מלשונו ³³⁷ .

וצ"ע לדינא ³³⁸ :

(י) מה שמותר כו'. אף ³³⁹

שהמג"א למדה לכאורה מס"ג בשו"ע ³⁴⁰ ,

והתם לא שרי אלא בתנאים המבוארים גבי חזרה שעודה בידו ושתהיה רותחת, אף לרמ"א ³⁴¹

אם נטלה מבעוד יום.

מכל מקום ³⁴²

ממה שכתב המג"א, וכן משמע בסי' שי"ח ס"ח וסט"ו ³⁴³ ,

מבואר דאפילו תבשיל קר שרי, דבהכי מיירי התם ³⁴⁴ ,

ואם כן הוא הדין להניחה על גבי קרקע, דלא מיתסר אלא משום שמושיב לכתחלה בשבת ³⁴⁵ ,

והתם ³⁴⁶

שרי אפילו לכתחלה ³⁴⁷ .

וכן כתב המג"א בהדיא סוף סי' רנ"ט ³⁴⁸

דאפילו תבשיל קר שרי בדבר המפסיק, ומשמע אפילו לכתחלה, מדלא הצריך שיסירו מהכירה

משחשכה. וגם בלאו הכי, כיון שנצטנן לגמרי, הרי זה כמושיב בתחלה, כמו שכתב

המג"א בסקל"ו ³⁴⁹ .

והוא הדין לסלקא דעתך השתא אפילו בלא דבר המפסיק ³⁵⁰ .

ולהכי הזכיר כאן המג"א מגיד משנה פכ"ב ³⁵¹ ,

להודיענו דדמי למה שכתב המגיד משנה שהעתיק המג"א בסקל"ג, דאפילו לכתחלה

שרי התם.

והא דהכא בס"ג ³⁵²

בשו"ע לא התיר אלא חזרה. יש לומר ³⁵³

כמו שכתב המג"א סי' שי"ח סקכ"ו ³⁵⁴ ,

לחלק בין תבשיל חם שיש בו רוטב, לצלי, דהיינו שאין בו רוטב, אע"פ שנצטנן

לגמרי, דבהכי מיירי התם בס"ח והכא בס"ה.

(דמהכא הקשה המג"א ³⁵⁵ ,

וטעות סופר נפל שם, וצ"ל בסימן רנ"ג ס"ה, דעל ס"ג לא תירץ

כלום, ועוד דמס"ג לא קשיא מידי, שלא התיר אלא בתנאי החזרה, ושם בס"ז לא

מיירי כלל בחזרה, עיין שם במג"א סקכ"ד ³⁵⁶ .

ואפשר לקיים הגירסא ולומר דראייתו מס"ג אינה אלא להוכיח

דהוה כגרופה ³⁵⁷ ,

ואם כן אמאי אסר בס " ז ³⁵⁸ .

דאין לומר משום דמניחו לכתחלה ³⁵⁹ ,

דהא בס"ח ³⁶⁰

הכריע להקל בזה. אבל לענין גרופה אפשר דאין ראייה מס"ח, דבתבשיל קר לחממו

שאינו ראוי להתבשל שם, שהרי אין בו רוטב והוא קר ³⁶¹ ,

אין לחוש לחיתוי, שאף בלא חיתוי יתחמם, אבל בתבשיל חם שיש בו רוטב, חיישינן שיחתה

להוסיף בבישולו. ועל זה תירץ לחלק לענין לכתחלה בין ס"ח לס"ז וסי'

רנ"ג ס"ג ³⁶² .

אלא דלפי זה לשון צלי אינו מדוקדק, דבס"ח מיירי בתבשיל, אבל כאן בס"ה

מיירי באפוי ³⁶³ ,

ונקרא צלי ³⁶⁴ ).

ואיך שיהיה ³⁶⁵ ,

מכל מקום, לפי מה שהעלה המג"א שם ³⁶⁶

להקל בין בתבשיל קר בין בתבשיל חם, אם כן הוא הדין על גבי מעזיבה המפסקת, או דבר

אחר המפסיק על גבי תנור, וכמשמעות דבריו בסוף סי' רנ"ט ³⁶⁷ .

דאף ³⁶⁸

אם תימצי לומר שאף לפי מסקנת המג"א שם בסי' שי"ח, אפילו הכי בס"ג

לא שרי אלא בתנאי חזרה ³⁶⁹ , משום דתוך הקדרה הריקנית גרע טפי מעל

גבי קדרה הטמונה, או על גבי המיחם שעל האש ³⁷⁰ ,

ולא מהני הקדירה הריקנית אלא לענין דהוה ליה כגרופה, אבל לא לענין להושיב בתחלה.

מכל מקום על גבי התנור ודאי דפשיטא דדמי טפי לעל גבי המיחם, מדדמי לתוך הקדרה

הריקנית.

ואף אם תימצי לומר דהא דגרע טפי בקדירה ריקנית היינו משום שהיא

ככירה, שהכירה הוא מקום הראוי לבישול בתחלה ³⁷¹ ,

ואיסור הושבה בתחלה הוא משום שנראה כמבשל לכתחלה ³⁷²

כמ"ש רז"ה ³⁷³

ור"ן ³⁷⁴ .

מכל מקום על גבי תנור ³⁷⁵ פשיטא דאינו מקום הראוי לבישול כלל

בתחלה, ודמי ממש למיחם שעל האש.

אם לא משום הכירא, כמו שכתב המג"א ³⁷⁶ :

(יא) ואפילו לכתחלה כו'. כן ³⁷⁷

משמע בהדיא במג"א ³⁷⁸ ,

שלא אסר אלא להישראל עצמו משום פסיק רישיה, ובנכרי לא מחמרינן משום פסיק רישיה ³⁷⁹ .

ואף שכתב המג"א סוף סי' רנ"ד ³⁸⁰

דחיישינן שמא יחתה היכא דקבעי להו להדחת כלים, ובכל דבר דאיכא למיחש לחיתוי אף על

ידי נכרי אסור, כמשמעות לשון כללו של רמ"א ³⁸¹ .

יש לומר דבסוף סי' רנ"ד מיירי אחר שהוסק, אבל קודם שהוסק

אין חוששים כל כך שמא יחתה אחר כך ³⁸² . שהרי נהגו להקל מהאי טעמא בעל גבי

התנור, וכמו שכתב המג"א סוף סי' זה ³⁸³ . ואף שמלשונו ³⁸⁴

משמע שסומכין על זה שיש לומר דהמעזיבה מפסקת. מכל מקום גם כאן יש לומר דדמי לתוך

הקכלי"ן ³⁸⁵

שכתב המג"א סוף סי' רנ"ט ³⁸⁶

דמהני דבר המפסיק, אם כן קודם שהוסק שרי למנהג העולם ³⁸⁷

אף בלא דבר המפסיק.

ומיהו זה דוחק ³⁸⁸ ,

דעל כרחך מדלא נתן לתוך הקכלי"ן והקדירה דין סמיכה, מכלל דמיירי בכהאי גוונא

שהם בולטין על הגחלים ³⁸⁹ .

ואם כן כשנותן במים בקדרה הרי זה כשופת קדרה על גבי כירה ממש, שאין דבר מפסיק בין

גחלים לקדירה, דמאי שנא קדרה זו משאר קדירות ³⁹⁰ .

בשלמא על גבי התנור ותוך הקכלי"ן, אף אם גוף התבשיל נוגע בקרקעיתה ³⁹¹ ,

יש לומר דאין דרך בישול בכך, כמו שכתב המגיד משנה ³⁹²

לענין תבשיל על גבי קדירה, שמשם למד המג"א להקל על גבי התנור, עיין שם

בסקל"א ³⁹³

ול"ג ³⁹⁴

ובסי' שי"ח ס"ק כ"ו ³⁹⁵ ,

ובמה שנתבאר לעיל ³⁹⁶ .

אבל במים שבקדרה זו, דרך בישולם הוא כן כל השנה, ולא דמי כלל לעל גבי תנור שנהגו

להקל קודם שהוסק. ואפשר דהכי נמי אין להקל קודם שהוסק ³⁹⁷ ,

משום גזירת חיתוי, אף בלא איסור בישול, כגון בערב שבת סמוך לחשכה ³⁹⁸ .

ואפילו הכי ³⁹⁹

שרי לומר לנכרי אף בשבת, שהרי ליתן על גבי תנור בית החורף שאסר רמ"א לישראל

אפילו קודם שהוסק ⁴⁰⁰ ,

משום שמא יחתה, כמו שכתב המג"א סקמ"ג ⁴⁰¹ ,

ואפילו הכי התיר על ידי נכרי. אלא על כרחך צריך לומר דכשהנכרי מושיב הקדרה לא

חיישינן שיחתה הישראל, אלא ⁴⁰²

דכיון שאסרו לישראל להושיב מאיזה טעם שיהיה החמירו בהושבה זו לעשותה כמלאכה גמורה

של המבשל, ואסרוה גם על ידי נכרי כמבשל ממש, אבל בגוונא דאין לאסור משום מבשל ממש,

כגון על ידי נכרי קודם שהוסק, גם משום חיתוי אין לאסור. ואם תימצי לומר דאף

כשהנכרי מושיבה חיישינן שמא יחתה ⁴⁰³ .

על כרחך צריך לומר לדעת רמ"א שאין סברא כלל לאסור בכהאי גוונא דבבישול גמור

שרי ⁴⁰⁴ .

והא ⁴⁰⁵

דהוצרך המג"א כאן ⁴⁰⁶

לאסור לישראל משום פסיק רישיה, ולא משום שמא יחתה ⁴⁰⁷ .

היינו למיסר אפילו בכי האי גוונא דלא בעי להו להדחה ⁴⁰⁸ .

אי נמי משום דמהאי טעמא אסור לדברי הכל ⁴⁰⁹ ,

אבל בלאו הכי יש מקום לבעל דין לחלוק ולומר דמשום הדחה גרידא לא אתי לחתויי ⁴¹⁰ ,

ולתרץ בסוף סי' רנ"ד כתירוץ הראשון ⁴¹¹ .

אי נמי משום שיש מקום לבעל דין לחלוק מחמת המנהג שנהגו להקל

להעמיד על גבי התנור קודם שהוסק, ואין חוששין שמא יחתה אחר כך ⁴¹² .

ומהאי טעמא אפשר להקל בדיעבד כמ"ש בפנים בסוף סי' רנ"ד ⁴¹³ . אבל לאחר שהוסק משמע במג"א סוף

סי' רנ"ט ⁴¹⁴ שאין להקל עיין שם ⁴¹⁵ :

*

הנה ⁴¹⁶

במג"א סקל"ב ⁴¹⁷ הזהיר ליתן הקטניות לבסוף לרוטב, ולא

לערות על הקטניות שהוציאו בכף והם בכלי שני. עיין שם, דעל כרחך מיירי שהקטניות

נגובים קצת בענין שאי אפשר לשופכן אלא להוציאן בכף, דאם לא כן, יערה הקטניות על

הרוטב ⁴¹⁸ .

ולכן ⁴¹⁹

לא העתקתי זה, משום דלפי מ"ש רש"ל ⁴²⁰

וש"ך ביורה דעה סי' צ"[ד] ⁴²¹

דבדבר גוש לא שייך כלי שני, אם כן יש לעשות איפכא, לערות הרוטב על הקטניות, שלא

יחממו הקטניות את הרוטב שבכלי שני, וכן המנהג פשוט ⁴²² .

וסעיף ד' שבשולחן ערוך ⁴²³

לא העתקתי, משום דלא קיימא לן הכי, כמו שכתב המג"א ⁴²⁴ עיין שם:

[1] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן

זה:

(א)

אופני היתר שהייה (ס"א-ט).

(ב)

כשהקדירה נוגעת בגחלים (ס"י-יא).

(ג)

בדיעבד אם השהה (סי"ב-ג).

(ד)

אופני היתר חזרה (סי"ד-כא).

(ה)

חזרה סמוך לחשיכה (סכ"ב-ג).

(ו)

בדיעבד אם החזיר (סכ"ד-ה).

(ז)

מושיב בתחלה על גבי קדרה או מעזיבה (סכ"ו).

(ח)

כשהנכרי יסיק התנור לחמם הבית (סכ"ז-ט).

*

סיכום

אופני היתר שהייה:

(א)

כירה גרופה וקטומה (ס"א).

(ב)

כירה או כופח שהוסקה בקש וגבבא (ס"ב).

(ג)

לסמוך הקדירה בסמוך חוצה לה (ס"ג).

(ד)

נתבשל תחלה כמאכל בן דרוסאי (ס"א וס"ח).

(ה)

חתיכת בשר חי שנתן סמוך לחשיכה (ס"ח).

(ו)

מכוסה בתנור שטח בטיט (רנד, א ).

לכללות סימן זה ראה קובץ הערות וביאורים

(ירושלים) ח"ו. קיצור הלכות. שבת כהלכה ח"א פ"ח-י. נימוקי שבת.

ביאורי השלחן. שו"ע הרב עם ביאורים והערות.

[2]

גמרא לח, ב (היכי דמי כירה אמר רבי יוסי בר חנינא ... כירה מקום שפיתת שתי קדרות. אמר

אביי ואיתימא רבי ירמיה, אף אנן נמי תנינא (כלים פ"ז מ"ג) כירה שנחלקה לאורכה

טהורה (הרי בטלו שתי שפיתותיה, שנחלקת רחבה לשתים, הלכך טהרה מטומאתה, שהרי ניתצה,

רש"י), לרחבה (נמצאו שתי השפיתות קיימות, זו לבדה וזו לבדה, רש"י) טמאה).

טור ושו"ע ס"א (כירה שהיא עשויה כקדירה, ושופתין על פיה קדירה למעלה,

ויש בה מקום שפיתת שתי קדירות).

[3]

גמ' מז, ב (גפת של זיתים), ופרש"י (פסולת של בית הבד של שמן, שהוא כנוס יחד וחם

מאד). טור ושו"ע שם (בגפת, שהוא פסולת של זיתים).

וכן הוא לקמן סי' רנז ס"ה (אלו הם

דברים המוסיפים הבל, פסולת של זיתים).

[4]

משנה לו , ב (כירה שהסיקוה ... בגפת ובעצים, לא יתן). טור ושו"ע

שם (אם הוסקה בגפת ... או בעצים, אסור ליתן עליה תבשיל מבעוד יום להשהותו עליה).

ואם נתן, צריך להסירו משחשכה, כדלקמן

ס"ח ( וצריך לסלקו משחשכה).

[5]

טור ולבוש ס"א (להשהותו עליה לצורך הלילה). ב"י ד"ה

ומ"ש רבינו וכל זה (יש לפרש דלצורך הלילה לאו דוקא, דהוא הדין במשהה לצורך מחר,

אלא דמשום דאורחא דמילתא ... ואפשר דדוקא נקט לצורך הלילה, דאילו לצורך מחר בכל גוונא

שרי לשהויי ... דכל לצורך מחר מסח דעתיה ולא אתי לחתויי ... אבל לא ראיתי בדברי

שום פוסק זולתם שחילק בכך). ב"ח ד"ה ומ"ש וכל זה (והא דנקיט רבינו לצורך

הלילה, אורחא דמילתא דלצורך הלילה דרכו להשהות, ולצורך מחר דרכו להטמין, ולפענ"ד

שכך הוא דעת שאר הפוסקים). מ"א סי' רנ[ד] סק"כ (דאסרינן בכל התבשילין,

ולא מחלקים בין רוצים לשבת או למוצאי שבת, דגזרינן שמא ימלך לאוכלה בשבת ויחתה).

אליה רבה כאן ס"ק א (לדינא מסתבר דאסור, דאף שמשהה לצורך מחר, מכל מקום כיון דאפשר

לגמור בלילה על ידי חיתוי, חיישינן שימלך לאכול בלילה, וצורך לילה קרינן ביה).

והיינו שאף שיתבאר לקמן ס"ח ( אם

הוא חי לגמרי, מותר ליתנו אפילו בתוך התנור שהוסק בגפת ועצים ואינו גרוף וקטום,

ואין חוששים שמא יחתה בשבת, דכיון שעכשיו הוא חי הוא מסיח דעתו ממנו עד למחר,

שבלילה לא יהיה ראוי עדיין אף אם יחתה בגחלים, ובכל הלילה עד למחר יוכל להתבשל אף

בלא חיתוי כלל). היינו דוקא בחי, שבסעודת הלילה עדיין לא יהיה ראוי אף אם יחתה,

משא"כ כשהתחיל להתבשל מבעוד יום, גזרינן שמא ימלך לאוכלה בליל שבת ויחתה.

ונתבאר לקמן סי' רנד סי"א ( חוששים

שמא ימלך אחר כך לאכלה בשבת ... שמא ישכח ויחתה בגחלים לגמור אפייתה ,

שמטעם זה אסור להשהות תבשיל לצורך סעודת שחרית, בכל מקום שאסור להשהותו לצורך סעודת

הלילה, משום גזרת שמא יחתה, כמו שנתבאר בסי' רנ"ג, אף על פי שעד סעודת שחרית

יוכל להתבשל בלא חיתוי).

ואין סומכים על דעה המתרת להטמין לצורך

היום, כדלקמן סי' רנז ס"א ( ויש מקילין עוד, שאף אם אינו חי סמוך

לחשכה, מכל מקום אם מסיח דעתו ממנו עד למחר, דינו כחי לגמרי, ומותר להטמינו לצורך

מחר, אע"פ שלא הגיע עדיין למאכל בן דרוסאי. ואין לסמוך על סברא זו אלא בדיעבד ).

[6]

מ"א ס"ק כו (קודם שתחשך ... דלא גזרינן שמא יחתה אחר ברכו, דהא לא

אסור מדאורייתא), וסוס"י רנט (שנתבשל כמאכל בן דרוסאי קודם שחשיכה).

וכן הוא לקמן סכ"ב (אבל אם היה

יכול להרתיחה מבעוד יום, אלא שאין שהות להרתיחה קודם קבלת שבת, אין בכך כלום).

וכך נזכר גם בשאר המקומות, לענין "כמאכל

בן דרוסאי", שצריך להיות "מבעוד יום", ראה לקמן ס"ח,

וסי"ג, וסי' רנד ס"ב-ה, וס"ט, וסי"א, וסי"ג-טו, וסי' רנה

ס"א-ג, וסי' רנז ס"א, וסי"א-ב, וסוס"י רנט.

ואף מה שהוזכר לקמן ס"ח ( כבר

נתבשל קצת קודם כניסת שבת, וצריך לסלקו משחשכה, אלא אם כן נתבשל כבר כמאכל בן

דרוסאי קודם כניסת השבת), הכוונה היא כאמור בתחלת דבריו שם "צריך שיתננו שם

סמוך לחשכה ממש".

וכעין האמור לקמן סי' רסו סכ"ד

(בבין השמשות שהוא תחלת כניסת השבת), וסי' רעט ס"א וס"ו (אחר כניסת השבת

דהיינו משחשכה), וסי' שח סל"א וס"ס, וסי' שט ס"ז, וסי' שי ס"ד

וס"ז ( ודלא כמו לענין קידוש, שנתבאר לקמן סי' רעא ס"ב

"דכיון שהוסיף מחול על הקדש הרי זה אצלו כניסת השבת").

ולענין הטמנה, נתבאר לקמן סי' רנז

ס"ח (אם היה טמון בתחילת כניסת (השבת) הלילה).

וראה שבת כהלכה פ"ח הערה מו

וביאורים שם אות יט. ופי"א הערה פג.

[7]

חנניה בברייתא שם לו, ב.

דתנן התם (כירה שהסיקוה בקש ובגבבא נותנים

עליה תבשיל, בגפת ובעצים לא יתן, עד שיגרוף או עד שיתן את האפר), וכאוקימתא קמא

בגמרא שם, שהמשנה היא כחנניה (האי לא יתן, לא יחזיר הוא, אבל לשהות משהין אף על פי

שאינו גרוף ואינו קטום, ומני חנניה היא, דתניא חנניה אומר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי

מותר לשהותו על גבי כירה, אע"פ שאינו גרוף ואינו קטום).

וכן פירש המשנה, ופסק רב ששת בשם רבי

יוחנן לז, ב (כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עליה חמין שלא הוחמו כל צורכן ותבשיל

שלא בישל כל צורכו ... קסבר מתניתין להחזיר תנן, אבל לשהות משהין אע"פ שאינו גרוף

ואינו קטום).

וכדבריו הוכיח רבא שם מהמשנה יט, ב (תנינא,

אין נותנין את הפת בתוך התנור עם חשיכה, ולא חררה על גבי גחלים, אלא כדי שיקרמו פניה.

הא קרמו פניה שרי), ופרש"י (והיינו לא בישל כל צרכו, ותנור לאו גרוף וקטום הוא).

והיינו שדין כמאכל בן דרוסאי כדין קרמו פניה שהתירו, כדלקמן סי' רנד ס"ו (אסור

ליתן סמוך לחשכה פת לתנור ... אלא אם כן יש שהות ביום כדי שיקרמו פני הפת).

וכן פסק רש"י שם ד"ה ורב ששת

(ואנן דמשהינן קדירה על גבי כירה שאינה גרופה, אדחנניה סמכינן, הואיל ותנן סתם מתניתין

כוותיה, כדאמר הא קרמו שרי, ואע"ג דלא בישל כל צרכו, ואמר רב ששת משמיה דרבי יוחנן

כוותיה), ור"ח בתוס' שם ד"ה אמר רב ששת (פסק ר"ח דהלכה כרב ששת אמר

ר' יוחנן, דרבא דאמר תרוייהו תננהי סבירא ליה כוותיה. וכן פסק רש"י דסתם מתניתין

דפרק קמא כחנניה, ומותר להשהות אפילו באינה גרופה). טור (רש"י ור"י פסקו

דכל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו על גבי כירה, אפילו אם הוסקה בגפת ועצים

ואפילו אינה גרופה וקטומה, ותבשיל שנתבשל כל צרכו אפילו מצטמק ויפה לו מותר גם כן לשהותו

עליה ... ולזה הסכים א"א ז"ל), ודעה הב' בשו"ע שם (ויש אומרים שכל שנתבשל

כמאכל בן דרוסאי, או שנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, מותר להשהותו על גבי כירה).

ודעת האוסרים תתבאר לקמן ס"ט (ויש אומרים

שאפילו תבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי ... חוששין שמא יחתה בשבת), ושם נסמן (הערה 54 ).

ומסיים שם (וכבר נתפשט המנהג להקל כסברא

הראשונה). ולכן נתבאר כאן בפשיטות כדעה המתרת.

*

והטעם שמועיל כמאכל בן דרוסאי, נתבאר

לקמן ס"ח ( אלא אם כן נתבשל כבר כמאכל בן דרוסאי קודם כניסת השבת, שאז אין

לחוש לחיתוי, שאף בלא חיתוי יכולה להתבשל כל צרכה לצורך הלילה, כיון שנתבשלה כבר

חצי בישולה מבעוד יום, וגם היא ראויה כבר להאכל על ידי הדחק בבישול זה שמבעוד יום).

משא"כ בהטמנה חוששים בכל אופן לשמא

יחתה, כדלקמן סי' רנז ס"א (שמטמינה ומכסה שלא תתקרר עד למחר, ולפיכך צריכה יותר

לחיתוי כדי שלא יתקרר התבשיל בכל הלילה. אבל סתם שהייה היא לצורך הלילה, שהרי מניחה

מגולה, ולכך אינה צריכה כל כך לחיתוי כל שנתבשלה כמאכל בן דרוסאי מבעוד יום).

[8]

רש"י כ, א ד"ה בן דרוסאי (לסטים היה ומבשל בישולו שליש).

ולקמן סי"ג יובאו ב' דעות, אם הוא "שליש

בישול", או "חצי בישולו".

[9]

גמ' יח, ב (גזירה שמא יחתה בגחלים). טור ושו"ע שם (חיישינן שמא יחתה).

ונתבאר לקמן סי' רנז ס"ב (ויתחייב

משום מבעיר). וראה לקמן ס"י (מחתה את הגחלים העליונות, ונופלות על התחתונות ומכבות

אותן, והעליונות הן נבערות מאליהן על ידי חיתוי זה). סי' רסה ס"ז (יתחייב

משום מכבה ומבעיר כדין החותה בגחלים).

וראה לקמן סי' רנד ס"א (שמא ישכח

שהוא שבת ... ויחתה בגחלים).

[10]

ראה רמב"ם פ"ג ה"ו מהדורת פרנקל בשינויי הנוסחאות (שמא יחתה כדי

לנער). שו"ע סי' רנב ס"א (שמא יחתה (פירוש יגלה ויעור הגחלים במחתה)).

[11]

רמב"ם שם ה"ד (שמא יחתה בגחלים כדי להשלים בשולו). רש"י יח,

ב ד"ה יחתה (למהר בישולן).

אלא שמכל מקום יש חילוק בינם, שדעת

רש"י שכל האיסור הוא כשלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי (כדלעיל הערה 7 ), ולכן כתב שהחשש הוא שיחתה "למהר בישולן". משא"כ

דעת הרמב"ם שאסור אף בנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו (כדלקמן הערה 54 ), ולכן כתב שהחשש הוא "שמא יחתה בגחלים כדי להשלים

בשולו, או כדי לצומקו". וכן הוא לקמן ס"ט (לדעה הב' הנ"ל) "שמא

יחתה בשבת למהר בישולו, או כדי שיהא מצטמק".

[12]

משנה שם לו, ב (עד שיגרוף), ופרש"י (הגחלים). טור ושו"ע ס"א (אלא

אם כן גרף, דהיינו שהוציא ממנה כל הגחלים).

[13]

משנה שם (עד שיתן את האפר), ופרש"י (על גבי גחלים לכסותם ולצננם). גמרא שם (קטום),

ופרש"י (היינו נתן אפר על הגחלים, דאפר מתרגמינן קיטמא). טור ושו"ע שם

(או קטם, דהיינו שכסה הגחלים באפר למעט חומם).

[14]

ירושלמי פ"ג ה"א (אפילו לא קטם כל צורכו). ר"ן (טו, ב) ד"ה עד

(כלומר שאינו צריך לקטום עד שלא ניכר שם אש כלל). ב"י ד"ה ומ"ש

אא"כ. מ"א סק"ג (ואין צריך לקטום עד שאין ניכר שם אש כלל, רק בקטומה

כל שהוא סגי (ר"ן ב"י)).

[15]

ר' הושיעא לז , סוע"א (קטמה והובערה, משהין עליה חמין שהוחמו כל צורכן ותבשיל

שבישל כל צורכו ... מהו דתימא כיון דהובערה הדרא לה למילתא קמייתא, קמשמע לן), וכפירוש

התוס' שם רע"ב (והוא הדין אפילו לא בישל כל צרכו שרי). מ"א שם (ואפילו הובערה

אחר כך שרי (גמרא)).

ועוד תתבאר דעת ר' הושיעא לקמן ס"ט

(והערה 54 ),

בפרטים דלא קיי"ל כוותיה (כדלקמן שם). אמנם מה שביארו התוס' בדעתו, שאף אם

הובערו הגחלים דינם לגמרי כקטומה, שמותר אפילו לא בישל כל צרכו, בזה קיי"ל

כוותיה.

והיינו דוקא אם "הובערו הגחלים אחר

כך מאליהם", אבל אם הגדיל האש אחר שהניח הבלעך, ראה שמירת שבת כהלכתה

פ"א הערה קפה. שו"ע הרב עם ביאורים והערות.

[16]

רש"י שם ד"ה שאני הכא דקטמה (וגלי דעתיה דלא ניחא ליה בצמוקי). רמב"ם פ"ג

ה"ד (שהרי הסיח דעתו מזה התבשיל, ואין גוזרין שמא יחתה באש), וכ"מ שם (דקים

להו לרבנן שכל שגרף הוא מסיח דעתו). מ"א שם (כיון דגילה דעתו דלא בעי לגחלים

סגי).

והיינו שבזה "שכסה הגחלים

באפר למעט חומם" (כאמור לעיל), מגלה דעתו מגלה דעתו שאינו צריך לאש גדולה,

ושוב לא חיישינן שיחתה.

ובזמנינו שמבשלים ומחמים בגז, שאין שייך

לקוטמו באפר, נוהגים ב"בלעך" שנותנים על האש, שבזה ממעט חומו ומגלה דעתו

שאינו רוצה להגדיל האש, וכדלקמן סכ"ו (דכיון שהקדרה הריקנית סותמת פי הכירה תחת

הקדרה שהתבשיל בתוכה, הרי זה כגרופה וקטומה).

טעם נוסף יש לתועלת הקטימה (ונתינת

הבלעך), כדלקמן שם (צריך שיניח עתה שום דבר תחת הקדרה להפסיק בינה להגחלים שבתנור,

כדי שיהיה לו היכר בזה ולא יבא לחתות).

ומטעם זה השני יש מדייקים

שה"בלעך" יכסה (לא רק את האש, אלא) גם את הכפתורים, כדי שאם יבוא להגדיל

את האש, יהי' היכר על הכפתורים שיזכור שהוא שבת. וראה שבת כהלכה פ"ח

סי"ב והערה לב וביאורים ח.

אמנם הטעם הראשון המבואר כאן הוא העיקר,

ולכן לא סגי בכיסוי הכפתורים לבדם, שאין זה ממעט חומו.

*

ומזה יש מקום עיון ב"קראק

פאט" הנהוג אצלינו (סיר בישול איטי מתחמם מחשמל, ובתוכו סיר חרס שבו האוכל) ,

שאין מקום להכניס הבלעך בין הקדרה לבין מקור החום. ואם כן אפשר שדינו ככירה שאינה

גרופה וקטומה, אשר מותר להשהות בה רק תבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי לפני כניסת

השבת, ואשר אם הגביהו את הקדרה בשבת, אסור להחזירה. וראה שבת כהלכה פ"ט

ה"ה.

עוד יש לדון בכמה פרטים בהיתר כלי זה,

כדלקמן ס"י (והערה 73 )

[17]

ברייתא שם (גחלים שעממו ... הרי היא כקטומה). רמב"ם שם פ"ג

ה"ד (או שעממו הגחלים שהרי הן כמכוסות באפר). ב"י שם (והא דגחלים שעממו,

או שנתן עליה נעורת פשתן דקה, כתבה הרמב"ם בפרק ג' (ה"ד), ולא ידעתי למה

השמיטה רבינו).

וראה לקמן סוף סי"ט (ויש נוהגים

להקל עוד ... שהגחלים שנשארו מן החימום שחממוהו לצורך האפיה, כבר כהו ועממו, והרי

הן כגרופות).

[18]

משנה לו, ב (כירה שהסיקוה בקש (זנבות השבולין, רש"י), ובגבבא (הנגבב מן

השדה, רש"י), נותנים עליה תבשיל). טור ושו"ע ס"א (ואם הוסקה בקש או

בגבבא, מותר לשהות עליה אפילו אינה לא גרופה ולא קטומה).

[19]

רמב"ם פ"ג ה"ד (שהרי אין שם גחלים בוערות). ר"ן (טו, ב)

ד"ה כירה (ולא חיישינן שמא יחתה בגחלים משום דקש וגבבא אין להם גחלת).

[20]

ברייתא לז, סוע"א (כירה שהסיקוה בגפת ובעצים, סומכין לה). טור

ושו"ע ס"א (ואפילו אינה גרופה וקטומה, מותר לסמוך לה קדירה בסמוך חוצה

לה).

[21]

ולענין להחזיר בשבת, יתבארו ב' דעות לקמן ס"כ.

[22]

תוס' שם ד"ה מהו (באינה גרופה קבעי ... היכא שאינו מבושל כמאכל בן דרוסאי).

[23]

ברייתא וגמרא שם (שתי כירות המתאימות (מחוברות יחד, וקיר של חרס מפסקת ביניהם, רש"י),

אחת גרופה וקטומה ואחת שאינה גרופה וקטומה, משהין על גבי גרופה וקטומה, ואף על גב דקא

סליק ליה הבלא מאידך). רמ"א ס"א (שתי כירות המתאימות זו אצל זו ודופן של

חרס ביניהם, האחת גרופה וקטומה והשניה אינה גרופה וקטומה, מותר לשהות על הגרופה וקטומה,

אף על פי שמוסיף הבל משאינה גרופה וקטומה).

[24]

דאמרינן בגמרא שם (דילמא שאני התם, דכיון דמידליא שליט בה אוירא), היינו שבזה קל

יותר מסומך חוצה לה. וראה ט"ז סק"ד (ואני תמה למה הוצרך לכתוב זה, דהא כבר

כתב דמותר לסמוך לו, וזה לא גרע מסמיכה לכירה).

[25]

משנה לח , ב (תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא, לא יתן). טור ושו"ע ס"א (ותנור,

אפילו אם הוסק בקש וגבבא, אסור).

ואף שלפי שיטת חנניה (דלעיל הערה 7 ),

מיירי הכא לענין להחזיר. מכל מקום למדים מכך אף לענין להשהות על גרופה וקטומה.

ונתבאר בהערות וביאורים (ירושלים) ח"ו ע' ד ואילך.

[26]

רש"י שם ד"ה תנור (מתוך שקצר למעלה ורחב למטה, נקלט חומו לתוכו טפי

מכירה). ב"ח ריש הסימן (תנור הוא גם כן מחרס, אלא שהוא מחובר בקרקע, ופיהו גם

כן למעלה, אלא שהוא קצר למעלה ורחב למטה, דמתוך כך נקלט חומו לתוכו טפי מכירה).

וראה לקמן סי' תקז ס"ט (תנורים שבימיהם

היו עשוים כקדרה ופיהן למעלה).

[27]

ברייתא שם (תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא, אין סומכין לו). טור ושו"ע שם (אסור

אפילו לסמוך לו).

[28]

הגהות מרדכי פ"ג פ, א (מיהו אם אין היד סולדת בו, שאינו חם כל כך,

נראה דמותר). רמ"א ס"א ([אסור] כל זמן שהיד סולדת בו), וס"ב (ודוקא

במקום שהיד סולדת, אבל אין היד סולדת שם, שרי).

ויתבארו הפרטים לקמן ס"ה (והערות 35 - 37 ),

וסכ"א (והערות 166 - 173 ).

[29]

גמרא שם (תנור דאע"ג דגרוף וקטום על גביו אסור). רמב"ם פ"ג

ה"ה (התנור אף על פי שגרף האש, או כסה באפר, או שהסיקוהו בקש או בגבבא, אין משהין

בתוכו ולא על גביו ולא סומכין לו). רמב"ן שם ד"ה אלא (יש מי שאומר כי היכי

דבקש וגבבא תנור אסור בין לתוכו בין על גבו ובין לסמוך ... הכי נמי אם הוסק בגפת ובעצים

אסור בכל ענין אף על פי שגרוף וקטום. ויש מי שאומר דדוקא בקש ובגבבא בלא גרוף וקטום,

משום דנפיש הבליה דתנור מדליק ואתי לחתויי, אבל גרוף וקטום אפילו בתנור מותר לשהות

ולהחזיר. ועיקר הדבר כדברי האוסר). רשב"א שם ד"ה הא (ולפום הדין פירושא נמי

שמעינן, דתנור אסור לעולם בין בגרוף בין שאינו גרוף, דכיון דאסרינן ליה אפילו לסמוך

ואפילו הוסק בקש ובגבבה ... הוא הדין לגפת ועצים ואפילו גרוף וקטום. וכן נראה עיקר).

ר"ן (יז, ב) סוד"ה ונמצאו (ובתנור בין שהסיקוהו בקש וגבבא, בין שהסיקוהו

בגפת ועצים וגרף וקטם ... אין סומכין להן ואין צריך [לומר] על גביהם). טור

ושו"ע שם (אפילו לסמוך לו, אפילו אם הוא גרוף וקטום).

[30]

ברייתא שם (תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא, אין סומכין לו). טור ושו"ע שם (ותנור, אפילו

אם הוסק בקש וגבבא, אסור אפילו לסמוך לו).

[31]

משנה שם (תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא, לא יתן בין מתוכו בין מעל גביו). ברייתא שם (ואין

צריך לומר על גביו, ואין צריך לומר לתוכו). טור ושו"ע שם (וכל שכן שאסור

לשהות בתוכו או על גבו).

[32]

רמב"ם שם (הואיל והבלו חם ביותר, אינו מסיח דעתו, וחוששים שמא יחתה בזו

האש המעוטה אף על פי שהוא אש קש וגבבא או מכוסה). הובא בב"י ד"ה

ומ"ש אפילו.

[33] כנראה הוא מלשון עוצם

וחוזק.

[34]

רמב"ם פ"ג ה"ו (ולמה אסרו לשהות בתנור אף על פי שגרוף. מפני שהגורף

אינו גורף אלא רוב האש ועצמה, ואי אפשר לגרוף כל האש עד שלא תשאר ניצוץ אחת, מפני שהבלו

חם שמא יחתה כדי לבער הניצוצות הנשארות בתנור). מ"א ס"ק ח (מפני שהגורף אינו

גורף אלא רוב האש עצמה, ואי אפשר שלא תשאר ניצוץ אחד (רמב"ם)).

הובא בב"י ד"ה ומ"ש

אפילו. וראה גם לקמן סי' רנז ס"ב (ויתחייב משום מבעיר), וש"נ.

[35]

היינו אפילו תוך התנור שבימיהם, שבזה דן עד כאן.

כאן נתבאר (בעיקר) ההיתר להשהות קודם

השבת, ולקמן סכ"א ( הערות 166 - 173 )

יתבארו פרטי הלכה זו לענין להחזיר בשבת.

*

סיכום

פרטי הלכות שהיה וחזרה למקום שאין היד סולדת שם:

(א)

קודם השבת מותר להשהות, אפילו בתוך התנור שבימיהם (ס"ה וקו"א א).

(ב)

ובתוך השבת מותר לסמוך, אפילו בתנור שבימיהם שאינו גרוף וקטום (סכ"א).

(ג)

ועל גבי הכירה מותר ליתן רק אם היא גרופה או קטומה (סכ"א וקו"א ה).

(ד)

ובתוך הכירה אסור אף אם היא גרופה וקטומה (ס"ה וסכ"א וקו"א ה).

(ה)

ובכל אלו תלוי אם היד סולדת באותו מקום, אף אם התבשיל אינו יכול להתחמם שם

(קו"א ד).

[36] הגהות מרדכי שם

פ, א ( מיהו אם אין היד סולדת בו, שאינו חם כל כך, נראה דמותר להפשיר במקום

שאין היד סולדת בו, ולהשים פשטידא על גבי התנור, וכל דבר, מותר, כיון שאין היד

סולדת שם). והיינו שמותר לא רק להשהות קודם השבת, אלא אף ליתן בשבת עצמה.

הובאו דבריו בב"י ד"ה

ומ"ש ואם הוסקה (וכתוב בהגהות מרדכי (פ, א) מיהו אם אין היד סולדת בו, שאינו

חם כל כך, נראה דמותר), וד"ה כתבו התוספות ריש פרק כירה (דאלו במקום שאין היד

סולדת, אפילו בשבת עצמה שרי), וסד"ה ומ"ש רבינו ובתנור אסור (פשוט דלהרמב"ם

נמי אין אסור לסמוך אלא במקום שהיד סולדת). רמ"א ס"א ([אסור] כל זמן

שהיד סולדת בו), וס"ב (ודוקא במקום שהיד סולדת, אבל אין היד סולדת שם שרי,

אפילו בשבת). מ"א ס"ק ט (אבל אם אין היד סולדת בו מותר ליתן, אפילו על

גביו, אפילו בשבת).

*

אמנם יתבאר לקמן סכ"א ( ואפילו

על גבי הכירה הגרופה או קטומה, מותר להחזיר, אם אין היד סולדת שם), והיינו שלא

התיר להחזיר בשבת עצמה אלא "על גבי הכירה הגרופה או קטומה", והוכיח כן

בקונטרס אחרון ס"ק ה.

ומה שכתב כאן "בשבת עצמה מותר

להשהות שם" (אף דמיירי כאן בתנור שבימיהם, שאין מועלת בו גרופה וקטומה), קאי

על שלפניו "לסמוך חוצה לו", שדוקא בזה התירו בשבת עצמה.

[37]

מ"א שם (מיהו בס"ה משמע דאסור לתת לתוכו). ובקונטרס אחרון

ס"ק א ( אף שסיים המ"א דבתוכו אסור. היינו להחזיר, אבל להשהות,

אין שום סברא כלל לחלק בין תוכה לגבה).

והיינו כיון שההפרש בין על הכירה לבין

תוך הכירה, נתבאר רק לענין להחזיר, כדלקמן סט"ז (אבל להחזירה לתוך הכירה ממש

... אסור בכל ענין). ולכן יש מקום לומר, שאף לענין אין היד סולדת בו יש הפרש בין

בתוך התנור והכירה, שנראה כמבשל, לבין על גבם .

[38]

לקמן סעיף כא.

[39]

גמרא לח, ב (נפיש הבליה מדכירה וזוטר הבליה מדתנור). רמב"ם פ"ג ה"ז

(הכופח הבלו רב מהבל הכירה ומעט מהבל התנור).

[40]

משנה שם לח, ב (כופח (עשוי חלל ככירה, רש"י) שהסיקוהו בקש ובגבבא, הרי

זה ככיריים, בגפת ובעצים, הרי הוא כתנור). גמרא שם (היכי דמי כופח היכי דמי כירה, א"ר

יוסי בר חנינא כופח מקום שפיתת קדרה אחת כירה מקום שפיתת שתי קדרות). טור

ושו"ע ס"א (וכופח, שהוא מקום שפיתת קדירה אחת, אם הוסק בקש או גבבא, דינו

ככירה, בגפת או בעצים, דינו כתנור).

[41]

רי"ף יז, ב (כיפה שהסיקוה בקש ובגבבא, הרי היא ככירים ... ושמעינן מינה

דכל מידי דאסור לאשהויי על גבי כירה אלא אם כן גרופה וקטומה, אסור לאשהויי על גבי כיפה

אפילו גרופה וקטומה). רא"ש פ"ג סי' ג (כלשון הרי"ף).

ואף דאמרינן בגמרא (כופח שהסיקוהו בקש ובגבבא,

סומכין לו, ואין נותנין על גביו), נתבאר בט"ז סוף סק"ו (שלפי הנראה מדברי

הרי"ף והרא"ש שלא היו גורסים כן בגמרא בכופח שהסיקו בקש, ועל כן לא זכרו

שבכופח בקש יש חומרא כנלע"ד), ובאליה רבה סק"ז (משמע בהרא"ש דלא גריס

לה, אלא הכי גריס כופח שהסיקוה בגפת ועצים אין סומכין, וכן מוכח בתוספות).

רמב"ם פ"ג ה"ז (ואם

הסיקוהו בקש או בגבבא הרי הוא ככירה שהוסקה בקש וגבבא ומשהין עליו). ב"י

ד"ה וכופח (ומשמע דכשהסיקוהו ... בקש ובגבבא הרי הוא ככירה לגמרי, ושרי בלא

גריפה וקטימה). ט"ז שם (וכתב ב"י דלגמרי הוי ככירה, דבקש וגבבא אפילו

בלא גרופה וקטומה מותר).

[42] החילוק בין התנורים

שבימיהם לבין התנורים שלנו, הובא גם לעיל סי' קסז ס"ב (ובתנורים שלנו

שמושיבין הפת על שולי התנור ... בתנורים שבימיהם שהיתה אש בוערת בשולי התנור בשעת

אפיית הפת, שהיתה מדובקת בדפנותיו). לקמן סי' רנד ס"ט (במה דברים אמורים

בתנורים שבימיהם, שהיה כעין קדירה והיו מדביקים פת לדופני התנור ... אבל בתנורים

שלנו, שהפת מונחת על שולי התנור). סי' תצה בקונטרס אחרון ס"ק ד (בתנורים שלנו

... בתנורים העשויים כקדרה). סי' תקז ס"א (תנור גדול ופיו מן הצד כעין תנורים

שלנו ... בתנור קטן שפיו למלעה), וס"ט (תנורים שבימיהם היו עשוים כקדרה ופיהן

למעלה, והיו מדבקין הפת בתוך התנור סביבות דפנותיו, והעצים והאש על שולי התנור),

וסי"ב (וכל זה בתנורים שלהם, אבל תנורים שלנו), וסי"ט (וכל זה בתנורים

שלהם שהיו קטנים והיו מדבקים הפת סביב דפנות התנור ... אבל בתנורים שלנו שמניחים

הפת על שולי התנור).

[43]

ר"ח לח, ב (תנור [דידן] ככירה של נחתומין היא). הובא בר"ן יז, ב. כל בו

סי' לא לא, ד (ואלו הכירות שלנו שקורין פורנילא"ש שמסיקין אותם מבפנים ואחר כך

גורפין אותן ... מאחר שגרופה לגמרי והוא רחב מבפנים יותר משפיתת קדירה דינן כדין הכירה

... ודעת בעל ההשלמה ז"ל להתיר תנור גרוף או קטום). ב"י שם ד"ה

ומ"ש אפילו (ומה שכתוב בכל בו בשם בעל ההשלמה (פ"ג דשבת לו סוע"ב) דתנור

גרוף וקטום [שרי], נראה לי שטעמו משום דתנורי דידן שפיהם מן הצד לא נפיש הבלייהו וככירה

דיינינן להו, כמו שאכתוב בסמוך בס"ד ... וז"ל הכל בו ואלו הכירות שלנו שקורין

פורנילא"ש, שמסיקין אותם מבפנים ואחר כך גורפין אותם ... מאחר שגרפו לגמרי והוא

רחב מבפנים יותר משפיתת קדרה, דינם כדין הכירה). רמ"א ס"א (ותנורים שלנו

דינם ככירה). לבוש ס"א (ותנורים שלנו שפיהם מן הצד, דינם ככירה, שאין חומה רב

כל כך כמו תנורים שלהם). ט"ז ס"ק טז (אבל תנורים שלנו שפתוחים מן הצד,

הם ככירה). מ"א ס"ק י (מאחר שרחבים יותר משפיתת קדרה, דינן ככירה (כל בו).

ובר"ן משמע דאפילו בזמן התלמוד לא נאסר אלא תנור של נחתומין עיי"ש).

והיינו שכיון שפתחם מן הצד אינו דומה

לתנור, וכיון שהן רחבים יותר משפיתת קדרה אחת אינו דומה לכופח, אלא לכירה.

*

והטעם שלא נאסר משום הטמנה בתנור, יתבאר

לקמן סי' רנז ס"י ( ואף אם היא בתוך התנור ופי התנור מכוסה, אין בכך כלום, לפי שלא

אסרו הטמנה בדבר המוסיף הבל אלא משום גזרה שמא יטמין ברמץ, לפיכך אין לאסור אלא

כעין רמץ שהוא דבר המיטלטל ומודבק לדופני הקדרה, אבל דופני התנור ופיה אינן

מודבקים להקדרה).

ולפי זה מותר ליתן קדרה בתוך התנור שלנו

מבעוד יום להשהותה בתוכו; אלא שצריך לתת בתוכה "בלעך", או קדרה ריקנית,

להיכר שלא יבוא לחתות (להגדיל האש). או שנתבשל כבר לפני כניסת השבת עכ"פ

כמאכל בן דרוסאי.

[44]

גמרא יח , ב (האי קדרה חייתא שרי לאנוחה ערב שבת עם חשיכה בתנורא),

ופרש"י (להשהותה לכתחלה מבעוד יום בתנור והיא מתבשלת כל הלילה). טור

ושו"ע ס"א (או שהיה חי שלא נתבשל כלל).

[45]

מרדכי פ, א (האי קדרה חייתא ... שרי לאנוחי בתנור ערב שבת עם חשיכה, וכשאין גרוף וקטום

נמי איירי, מדקאמר כיון דלא חזיא ליה לא אתי לחתויי ... עכ"ל מור"ם

ז"ל). ב"י סוד"ה כירה (כתוב בהגהות מרדכי פרק כירה (פ, א) בשם

מור"ם, דקידרא חייתא ... שרי לשהויי בתנור אפילו אינו גרוף וקטום).

וכן הוא לקמן רס"י רנד (כבר נתבאר בסי'

רנ"ג שבשר חי מותר להשהותו סמוך לחשכה, אפילו בתנור שאינו גרוף וקטום).

[46]

גמרא שם (מאי טעמא, כיון דלא חזי לאורתא אסוחי מסח דעתיה מיניה ולא אתי לחתויי גחלים,

ופרש"י (דודאי חייתא לאו אדעתא למיכלה לאורתא אנחה התם, ומשום למחר לא אתי לחתויי,

שהרי יש לה שהות גדול). טור ושו"ע שם (דכיון שהוא חי, מסיח דעתו ממנה עד למחר,

ובכל הלילה יכול להתבשל בלא חיתוי).

וכן הוא לקמן סי' רנז ס"א (בשר שהוא

חי לגמרי סמוך לחשכה ... שמותר להשהותו, לפי שמסיח דעתו ממנו עד למחר, ובכל הלילה יוכל

להתבשל בלא חיתוי. ואם יוכל להתקרר אחר כך, אף אם יחתה מעט לא יועיל כלום, כיון

שהוא מגולה).

והיינו שרק בהטמנה חוששים שמא יחתה

לשמור חומה, משא"כ במשהה קדירה מגולה, אינו חושש לשמור חומה, אלא לגמור

בישולה, וכיון שבמשך הלילה תתבשל בלא חיתוי, אין חוששים שיחתה לגמור בישולה.

וכל זה הוא בבשר חי שבקדרה, משא"כ

בצלי, שיתבאר דינו לקמן סי' רנד ס"א-ג.

[47]

מ"א סק"ב (פירוש אז שרי ליתנו סמוך לחשיכה ממש, אבל אם נתנו מבעוד

יום, אסור, דכבר נתבשל קצת קודם שבת, וצריך לסלקו משחשיכה, אלא אם כן נתבשל כל

צרכו קודם שבת). וכדאמרינן בגמרא שם (לאנוחה ערב שבת עם חשיכה).

וכן הוא לקמן סוס"י רנט ד"ה

כלל (אם נותנו חי בקדרה סמוך לחשכה ממש, הרי זה מותר).

ונתבאר לעיל (הערה 6 ),

שגם מ"ש כאן "קודם כניסת השבת" הכוונה היא כאמור בתחלת דבריו כאן

"שיתננו שם סמוך לחשכה ממש".

וראה שבת כהלכה פ"ח בביאורים אות

יט, ונימוקי שבת, אם שייך היתר זה כשמקבלים את השבת איזה זמן לפני שקיעת החמה.

[48]

גמרא שם (לאנוחה ערב שבת עם חשיכה בתנורא ... בשיל, שפיר דמי (להניחה, דלא בעי חיתוי,

רש"י). בשיל ולא בשיל, אסיר).

וכדלעיל ס"א, לענין כירה (אסור

ליתן עליה תבשיל מבעוד יום ... אם כשמגיע הלילה אין התבשיל מבושל עדיין כמאכל בן

דרוסאי), ושם נסמן (הערה 7 ).

וכן הוא גם בתנור, כמבואר

בהמאור טז, א (משהין אפילו

תבשיל שלא בישל כל צרכו, והוא שהגיע כמאכל בן דרוסאי, אפילו בכירה שאינה גרופה וקטומה,

והוא הדין בתנור). הגהות מרדכי שם (אי בשיל כמאכל בן דרוסאי, דהיינו שליש בישולו, שרי

לאנוחי בתנור ערב שבת עם חשיכה). מ"מ פ"ג ה"ח (שכל שהגיע לשליש בשולו

שהוא נקרא מאכל בן דרוסאי בגמרא, לפי דעתם משהין אותו על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה,

ואפילו מצטמק ויפה לו. וכן תבשיל חי שלא התחיל להתבשל כלל מותר ... וכן הדין בתנור).

ר"ן (יז, ב) ד"ה ונמצאו (ובכולהו גווני דאמרן דשרו לשהות על גבי כירה שאינה

גרופה ואינה קטומה, אפילו בתנור ... נמי שרי). רמ"א ס"א (או אפילו על

גבי תנור).

[49]

רא"ש פ"ג סי' א בשם תשובת גאון (כיון דבשיל כמאכל בן דרוסאי, מטיא

קדירא בעידנא, ולא אתי לחתויי בגחלים).

וכן הוא לקמן סי' רנז ס"א (סתם שהייה

היא לצורך הלילה, שהרי מניחה מגולה, ולכך אינה צריכה כל כך לחיתוי כל שנתבשלה כמאכל

בן דרוסאי מבעוד יום, ואפילו אם משהה אותה עד למחר אין לחוש לחיתוי, לפי שאין מעט חיתוי

מועיל לה לשמור חומה עד למחר, כיון שהיא מגולה).

והיינו שרק בהטמנה חוששים שמא יחתה

לשמור חומה, משא"כ במשהה קדירה מגולה, אינו חושש לשמור חומה, אלא לגמור בישולה,

וכיון שכבר נתבשלה כמאכל בן דרוסאי מבעוד יום, אין חוששים שיחתה לגמור בישולה.

[50]

ראה לקמן סי"ג ב' דעות, ומסיק (צריך ליזהר לכתחלה שיתבשל חצי בישולו ... אבל בדיעבד

יש להתיר ... אם נתבשל שליש בישולו), וכאן מיירי לכתחלה.

[51] אור זרוע ח"ב סי' ח (וה"ר יוסף

רוצה לומר שבשיל היינו כמאכל בן דרוסאי, ועל ידי הדחק ראוי' לאכילה, לא אתי לחתויי).

לבוש ס"א (כל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי ... כיון שראוי לאכילה קודם שהשההו, לא חיישינן

לשמא יחתה בגחליו).

וכעין זה לקמן סי' רנד ס"ג (כשנצלה

כמאכל בן דרוסאי, מאחר שראוי לאכילה קצת, למה יחתה להפסידו).

וראה קובץ הערות וביאורים (ירושלים)

ח"ו ע' ח ואילך. שבת כהלכה פ"ח בביאורים אות יא, ובתוספת ביאור אות ז.

נימוקי שבת.

והיינו שמותר אף אם לא נתבשלה אלא כמאכל

בן דרוסאי, וגם מצטמק ויפה לו. ראה תהלה לדוד ס"ק י. שבת כהלכה

פ"ח בתוספת ביאור אות ו. שו"ע הרב עם ביאורים והערות.

[52]

גמ' יח, ב (ואי שדא ביה גרמא חייא שפיר דמי), ופרש"י (דלאו דעתיה למיכליה

לאורתא). רי"ף ו, ב (מאי טעמא, דאסח לדעתיה מינה, דאמר השתא ודאי לא בשיל ולא

אתי לאחתויי). רמב"ם פ"ג ה"ח (אם השליך לתוכו אבר חי סמוך לבין השמשות,

נעשה הכל כתבשיל חי, ומותר לשהותו). טור ושו"ע ס"א (אפילו לא הניח בה אלא

חתיכה אחת חיה, לא חיישינן לשמא יחתה, דהא הסיח דעתו עד למחר).

והטעם שאין זו חשובה הטמנת החתיכה חיה

בתוך התבשיל שעל האש, יתבאר במהדורא בתרא ס"ז ( דאמרינן סוף פרק קמא ואי

שדא ביה גרמא חייא שפיר דמי, אע"ג דנטמן ומתכסה תוך הרותחין ... לא מיקרי הטמנה

כלל, כי המליח נראה תוך החמין. וגם אם אינן צלולין כל כך, מכל מקום לא דמי לרמץ שמכוסה

וטמון לגמרי ).

[53]

ב"י ד"ה ומ"ש ואם נתן (ומדברי הגמרא והפוסקים נראה דלא שרי אלא

דוקא במשליך לתוכו אבר חי שאי אפשר להתבשל בלילה, משום דמסח דעתיה מיניה).

ט"ז סק"ב (כתב הרמב"ם [פ"ג ה"ח] אבר חי, משמע דוקא בשר,

וכן ראוי להלכה). מ"א סק"ד (דוקא חתיכת בשר שאי אפשר להתבשל לצורך

הלילה, אבל ירק לא מהני (ב"י) (וכן משמע סוס"י רנ"ד)). והיינו

כדלקמן סי' רנד סי"ג (לא ימלא אדם קדרה עססיות ותורמסין או שאר כל מיני קטניות

... אפילו סמוך לחשכה ממש, בענין שכיוצא בזה בבשר מותר להשהותו שם, כיון שהוא חי לגמרי

סמוך לחשכה ולא יוכל להגמר עוד לסעודת הלילה, אבל כל מיני קטניות הם ממהרים להתבשל

ויכולין להגמר לסעודת הלילה, וכן הדין בכל מיני ירקות).

וכן הוא בכל דבר שממהר להתבשל, כדלקמן

סי' רנד ס"ו (בפת וכל כיוצא בזה, כגון עוגה ומיני בצק שאופין בקדירה, אין זה מועיל

כלום, לפי שהן אינן צריכים שהות גדול לאפייתו כמו שצריך לבישול בשר ויכולין הן

להגמר שיהו ראויין לסעודת הלילה). סוס"י רנט (אבל במיני בצק, בין מבושלים בין

נאפים, ובמיני קטניות ובמים ובצלי הנצלה בשפוד, אין מועיל חי).

ולענין מיני ירק שצריכים בישול רב, ראה בדי

השלחן סי' עא ס"ק י. שבת כהלכה פ"ח הערה עח. נימוקי יום טוב.

וכל זה הוא בירקות שאינן נאכלים חיים,

משא"כ אם נאכלים חיים, נתבאר לקמן סי' רנד ס"ד (ופירות שנאכלים חיין אינן

גרועים מצלי שנצלה כמאכל בן דרוסאי).

[54]

רי"ף טז, א (ומסקנא דלא יתן, לא ישהה הוא, ואפילו לשהות, אי גרוף וקטום

אין ואי לא לא ... ור' אושעיא נמי הכי סבירא ליה).

והוא דתנן לו, ב (כירה שהסיקוה בקש ובגבבא,

נותנים עליה תבשיל, בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר), ובגמרא שם

(איבעיא להו האי לא יתן, לא יחזיר הוא, אבל לשהות משהין אף על פי שאינו גרוף ואינו

קטום, ומני חנניה היא, דתניא חנניה אומר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו על גבי

כירה, אע"פ שאינו גרוף ואינו קטום. או דילמא לשהות תנן, ואי גרוף וקטום אין אי

לא לא).

ופסק הרי"ף כאוקימתא בתרא, שאפילו

כמאכל בן דרוסאי אסור להשהות, דהכי סבירא ליה ר' אושעיא לז, סע"א (קטמה והובערה

משהין עליה חמין שהוחמו כל צורכן ותבשיל שבישל כל צורכו. שמע מינה מצטמק ויפה לו מותר.

שאני הכא דקטמה), וכפירוש התוס' שם רע"ב (והא דנקט בישל כל צרכו, לאשמעינן, דאי

לאו קטומה אפילו בישל כל צרכו אסור, משום דמצטמק ויפה לו הוא).

רמב"ם פ"ג ה"ד (תבשיל

שלא בשל כל צרכו, וחמין שלא הוחמו כל צרכן, או תבשיל שבשל כל צרכו וכל זמן שמצטמק הוא

יפה לו, אין משהין אותו על גבי האש בשבת, אע"פ שהונח מבעוד יום, גזרה שמא יחתה

בגחלים כדי להשלים בשולו או כדי לצומקו). מ"מ שם ה"ח (ודעת הרמב"ן ז"ל

כדעת ההלכות ורבינו). רמב"ן במלחמות ר"פ כירה טז, א (שהכל מודים

בסוגית שמועתנו שהיא בלשהות, כדברי רבינו הגדול ז"ל. ועוד שהחומרא מכרעת, דכל

כה"ג לחומרא נקטינן, ולא שרינן למעבד הכי). רא"ש רפ"ג בשם הרב

רבינו יונה וכמה גאונים (והר"ר יהודה הברצלוני ז"ל [ספר העיתים סי'

יט] ... כתב על לשון רי"ף ז"ל, ואומר אני שהוא מחוור שבכולן. ובשאלתות דרב

אחאי ז"ל [פרשת שלח לך סי' קכח, וראה העמק שאלה שם] פסק כרי"ף. ומה שדחה

הר"ז ז"ל ראיותיו של רי"ף ... כתב ה"ר יונה ז"ל דאי אפשר

לומר כן). דעה הא' בטור ושו"ע שם (אסור ליתן עליה תבשיל מבעוד יום להשהותו עליה,

אלא אם כן נתבשל כל צרכו, והוא מצטמק ורע לו, דליכא למיחש שמא יחתה).

ודעה הראשונה נתבארה לעיל ס"א ( אסור

ליתן עליה תבשיל מבעוד יום להשהותו עליה ... אם כשמגיע הלילה אין התבשיל מבושל

עדיין כמאכל בן דרוסאי), ושם נסמן (הערה 7 ).

וכל זה בתבשיל שבקדרה, או בצלי שאצל הגחלים.

אבל בצלי שעל הגחלים, מודים כולם דסגי בנצלה כמאכל בן דרוסאי, כדלקמן סי' רנד ס"ב-ג.

[55]

רמב"ן שם (עוד בתשובת הגאונים ולענין מצטמק ויפה לו, ששאלתם אם יש לו שיעור,

כל דבר שאדם שמח כשהוא יבש ומצטמק אסור לשהותו). מ"א סק"א (פירוש כל דבר

שאדם שמח כשיבש ומצטמק (מלחמות)).

[56]

רמב"ם פ"ג ה"ד (כדי להשלים בשולו או כדי לצומקו). והיינו למהר

בישולו – בנתבשל כמאכל בן דרוסאי, וכדי שיהא מצטמק – בנתבשל כל צרכו.

ולפי הדעה הא', שלא אסרו אלא כשלא נתבשל

כמאכל בן דרוסאי, נתבאר לעיל ס"א (לגמור בישולו). וגם רש"י שסובר כדעה

הא' (כדלעיל הערה 7 ),

כתב יח, ב ד"ה יחתה (למהר בישולן).

[57]

אלא אם כן מצטמק ורע לו, כדלקמן סי' רנד ס"ב (אסור להשהותו שם, אלא אם כן נצלה

כל כך מבעוד יום עד שהוא מצטמק ורע לו, להאוסרים שם להשהות קדרה על גבי כירה כל

זמן שמצטמק ויפה לו).

[58]

סעיף ח.

[59]

רא"ש שם סוס"י א (הנח להם כמנהג שנהגו על פי הפוסקים כחנניא). רמ"א

סוף ס"א (ונהגו להקל כסברא האחרונה), שהיא "הסברא הראשונה" דלעיל ס"א.

וכן הוא לקמן סי' רנד ס"ב (וכבר

נתבאר שם שהמנהג כהמתירין), וסי"ג (כמאכל בן דרוסאי לפי מנהגנו), וסי"ד

(להתחמם חצי החימום לכתחלה לפי מנהגנו). ובקונטרס אחרון שם סק"א (הרוצה לחוש

לדברי הרי"ף וסיעתו).

וראה שבת כהלכה פ"ח בתוספת ביאור

סק"ח. נימוקי שבת.

[60] בסעיף שלפנינו (ולקמן סי'

רנז ס"י) נתבארו ב' שיטות בגדר איסור ההטמנה בדבר המוסיף הבל:

(א)

גם כשהקדירה נוגעת בגחלים שלמטה, נקראת הטמנה. ומכל שכן אם דבר המיטלטל דבוק סביב

דופני הקדרה.

(ב)

כל זמן שאינה טמונה גם מלמעלה, אינה נקראת הטמנה, ומכל שכן כשהקדירה נוגעת רק

בגחלים שלמטה.

ועוד

הובאה שיטה אמצעית בינם, שתלוי אם הוא דבוק סביב דופני הקדרה.

ונתבאר

כאן (ולקמן סי' רנז ס"י), שהמנהג כדעה השנית הנ"ל, שכל זמן שהיא מגולה למעלה

לא מקרי הטמנה .

*

וכל

זה בהטמנה בדבר המוסיף הבל (שאסור להטמין בה מבעוד יום), משא"כ בדבר שאינו

מוסיף הבל (שאסור להטמין בה בשבת), נתבאר לקמן סי' רנז ס"ד, שאינו אסור אלא

"אם כולה טמונה תחתיו", ושם נסמן (הערה 703 ).

ויתירה

מזו נתבאר במהדורא בתרא ס"ד ד"ה והנכון וס"ה, שבדבר שאינו מוסיף

הבל העיקר הוא אם פיה שלמעלה סתום, "שכשפיה מגולה יוצא ממנו הבל יותר בכפלי כפלים

מיציאתו מדופניה המגולים, משום הכי כיסוי פיה מיקרי עיקר ההטמנה".

[61]

ר"ח לז, סוע"א (ושיהוי זה אינה הטמנה, אלא כגון כסא של ברזל והקדירה

יושבת עליה, והיא תלויה (או) באבנים [או] כיוצא בה, אבל הטמנה על גבי גחלים, דברי הכל

אסור). הובא בהמאור טו, ב, ומסיים (אלו דברי רבינו חננאל, ובודאי דברים ברורים

ונכונים ואין לזוז מהן). וברא"ש פ"ג סוס"י א, וברשב"א לו, ב (כמו

שפירש רבינו האיי גאון ור"ח ז"ל, וזה לשון רבינו האיי גאון ז"ל ...

שלא התירו להניח את הקדירה עצמה בתוך אש שאין קטום, אלא לתלותה עליו ויש ביניהם ריוח,

או להניח כסא בתוך אש והקדירה עליו, וכך אנו עושין), ודף מז, ב ד"ה גמרא קופה (וכמו שכתבנו בריש

פרק כירה (לו, ב) משמן של רבינו האיי ורבינו חננאל ז"ל, שהטמנה במקצת הטמנה היא,

ואין הדבר תלוי בהטמנת כל הקדרה), וב ר"ן טו, ב (עיקרן של דברים כדברי רבינו

האי גאון ורבינו אפרים גאון ז"ל, שפירשו דהכא לא איירי בהטמנה כלל, אלא כגון שהקדרה

יושבת על כסא של ברזל וכיוצא בו, או שהיא תלויה באבנים, שאין שולי הקדרה נוגעין

בגחלים). טור ושו"ע סוף ס"א (וכל זה בענין שהה, שהקדירה יושבת על כסא של

ברזל או על גבי אבנים ואינה נוגעת בגחלים. אבל הטמנה על גבי גחלים, לדברי הכל אסור).

הובאה דעה זו גם לקמן סי' רנז ס"י

( והוא שלא תהא הקדרה נוגעת בגחלים. אבל אם היא יושבת על גבי

גחלים, אף אם היא מגולה לגמרי, יש אוסרים, לפי שזהו כמטמין בדבר המוסיף הבל), ובמהדורא

בתרא ריש ס"א ( עיין רשב"א פ"ד בשם הגאונים, דסבירא להו דהטמנה במקצת

הטמנה היא, והם רבינו האי ורבינו חננאל שהביא ריש פ"ג, ודברי ר"ח הובאו גם

כן ברא"ש, מכלל דסבירא ליה נמי הכי).

*

ולמדים הלכה זו מר' זירא מז, סע"ב

(קופה שטמן בה (שנותן בה מוכין וטומן בה קדירה, רש"י), אסור להניחה על גפת של

זיתים), ופירש הרמב"ן שם (כיון שהן נוגעין בגפת עצמו נקראת הטמנה ... אבל שהוי

הוא על גבי כסא של ברזל כמו שפירש ר"ח ז"ל, ואינה נוגעת כלל בגחלים).

רשב"א שם (ויש מפרשים קופה שטמן בה אסור להניחה על גבי גפת של זיתים, ודוקא בששולי

הקופה נוגעין בגפת, דהוה ליה כטומן בדבר שאינו מוסיף וטמן את הכל בדבר המוסיף, ואם

כן לדבריהם הא דר' זירא אתא לאשמועינן, דאפילו טמן בקופה שדפניה מבדילין בין

הקדירה והגפת, אסור). ר"ן כב, א ד"ה ויש כאן מחלוקת (יש מי שאומר דכי אמרינן

דאסור להניחה על גבי גפת של זיתים, דוקא היכא דלא מפסיק אוירא בין קדרה לגפת, שאע"פ

ששולי הקופה מפסיקין אכתי הטמנה מיקריא).

וכן נתבאר לקמן סי' רנז בקונטרס

אחרון ס"ק ב ד"ה ובר"ן (והקופה אינה מפסקת מפני ששולי הקדרה טמונים

בתוך הגפת, אם כן הוא הדין בקדרה שעל גבי הגחלים), וב מהדורא בתרא ס"א

( דהא דאמר ר' זירא קופה שטמן בה הוא לרבותא, לאשמועינן שאין הקופה

מפסקת כמו אוירא).

ועל זה נתבאר לקמן במהדורא בתרא

ס"ח ד"ה ומשום הכי כתב הטור ( ומשום הכי נמי לא העתיק הטור דברי רבי זירא

להלכה ערוכה בפני עצמה, רק הביאם דרך גררא ופלפול, משום דרבי זירא נקט קופה כו', ובאמת

לפי דעת הגאונים אף בלי קופה אסור. ולכן הביא דברי רבינו חננאל לבד במקומם בסי'

רנ"ג) .

[62]

ר"ן שם (דגחלים עוממות הרי הן ככירה קטומה, ובודאי דגחלים עוממות

מוסיפין הבל טפי מרמץ).

[63]

מלחמות לה רמב"ן טז, סוע"א (דבר שאדם עצב בהצטמקו).

[64] גמרא מח, רע"א (דזיתים

מסקי הבלא), ופרש"י (שהגפת מעלה הבל למעלה ומרתיח קדרה שבקופה). רז"ה

רפ"ג טז, ב (יש מי שאומר אסור להטמין על גבי גחלים כלל, דאפילו

קטומות לא גרע מגפת של זיתים דאסור להניח עליה קופה שטמן בו, כמו שמפורש בפרק במה

טומנין, משום דמסקי הבלא, הכא נמי לא שנא, דכל שכן הוא ... ודברי רבינו חננאל

נוטים לדברי האוסר).

וכן הוא לקמן סי' רנז ס"י (כיון

שאף הקדרה נוגעת בגחלים, והם מעלים ומוסיפים בה הבל), ובקונטרס אחרון שם ס"ק

ב (כדפרש"י גבי גפת שתחת הקופה (שמשם למדו הפוסקים לענין גחלים) שהגפת מעלה

הבל ומרתיח את הקדרה ... שבמאור פ"ג למד איסור זה מדין הקופה שעל גבי הגפת

... דעת הרז"ה בפרק ג' שלמד האיסור מקופה ... סבירא להו דאף שמגולה למעלה,

מקרי הטמנה מה ששוליה נוגעים בגחלים, שהם מעלים ומוסיפים הבל למעלה כדפרש"י

גבי גפת).

[65] רשב"א מ, ב ד"ה ומכלל (אבל להטמין תחת הבגדים הנתונים על גבי מיחם

ודאי מסתברא דאסור, דהא נראין הדברים שאסור להטמין משחשיכה אפילו תבשיל שנתבשל כל צרכו

... לא שנא הגיע למאכל בן דרוסאי ולא שנא קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי, ולא שנא נתבשל

כל צרכו, ובין מצטמק ויפה לו ובין מצטמק ורע לו). ודף מז, ב ד"ה במה

טומנין (דאילו יש חילוק בהטמנה כמו בשהייה, היה להם לבעלי הגמרא לפרש הענין כך, כמו

שפירשו בפרק כירה, והיה להם לחלק כאן כמו שחלקו שם בנתבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו, ובלא

נתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, אלא שאין בהטמנה חלוק כלל). ר"ן (כא, ב)

ד"ה וכתבו (וכתבו בשם רבינו שמואל ז"ל ... בקדרה חייתא או [בשיל] בשנתבשל

כל צרכו שרי ... אבל רבינו תם ז"ל ור"י הזקן ז"ל לא הודו לו, דאם איתא

אי אפשר דלא לישתמיט חד מדאמוראי לפרושי האי דינא בפרקין כשם שפירשו אותו בפרק כירה

וחלקו בין מצטמק ויפה לו למצטמק ורע לו, אלא ודאי הטמנה בכולהו גווני אסירא).

שו"ע סי' רנז ס"ז (כל היכא דאסרינן הטמנה, אפילו בקדירה

מבושלת כל צרכו אסרינן, ואפילו מצטמק ורע לו). מ"א שם ס"ק ה (אסור אפילו

מצטמק ורע לו, כמ"ש סעיף ז).

[66]

רז"ה רפ"ג טו, ב (תחלת כל דבר אתה צריך לדעת, שכל המשניות השנויות

בענין הזה וכל השמועות האמורות עליהם בגמרא אין בהם שום הטמנה כלל ... וכ"כ רבינו

חננאל ז"ל בפירושיו, ושהייה זו שאנו משהין את הקדרה אינה הטמנה ... דקי"ל

הטמנה בדבר המוסיף הבל אסור ואפילו מבעוד יום).

תוס' לט, ב סוד"ה

ממעשה (בטלה הטמנה מבעוד יום בדבר המוסיף הבל ... וה"ר יונה מפרש בטלה אפילו בקדירה

חייתא), ודף מז, ב ד"ה במה (פירש הר"ר יוסף בשם רבינו שמואל, דמיירי בבשיל

ולא בשיל, אבל קדרא חייתא ובשיל, שרינן ... ונראה לר"ת שיש לחלק בין השהאה להטמנה).

רשב"א שם (פירשו בשם רבינו שמואל ז"ל דכולי פרקין דהכא מיירי בבשיל ולא בשיל,

אבל בחייתא אי נמי בבשיל כל צרכו שרי ... אבל רבינו תם ור' יצחק הזקן ז"ל לא

הודו לו). מרדכי רפ"ד רמז שכ (במה טומנין, לעיל פירשתי דמתניתין בכל

קדרות מיירי, אפילו בבשיל כל צרכו). לבוש שם ס"ז (יש אומרים דכל שהוא חי לגמרי

או נתבשל כל צרכו מותר בהטמנה כמו בשיהוי ... ויש אומרים שיותר יש להחמיר בהטמנה

מבשהייה).

[67]

ס"א (אסור אפילו הוא מצטמק ורע לו ... אפילו בשר שהוא חי

לגמרי ), ושם נסמן (הערות 683 .

688 ).

ושם הובאה גם שיטת הרשב"ם

הנ"ל, להתיר הטמנה בנתבשל כמאכל בן דרוסאי או שהוא חי לגמרי (והערה 690 ).

[68]

אור זרוע ח"ב סי' ח (שמותר להשהות קדירה על גבי גחלים ממש, כמו שאנו עושין בערב

שבת שאנו משהים קדירה על גבי גחלים עד שבאים מבית הכנסת). הובא במרדכי רמז רצט

(כתוב בספר אור זרוע מותר להשהות הקדרה על גבי גחלים ממש, כמו שאנו עושים בערב שבת

שאנו משהים קדרה על גבי גחלים).

ואף שלפני זה שם כתב האור זרוע (מלשון רש"י

שפירש ואנן דמשהינן על גבי כירה שאינה גרופה, משמע שאף על הגחלים מותר לשהות, וכוותי'

מסתברא). ונראה מדבריו שסובר כדעת רש"י שאין הפרש כלל בין שהייה לבין הטמנה,

וכדפירש הרשב"א

שם ד"ה עד שיגרוף (שהוא מפרש ענין הפרק הזה אף בהטמנה, והוא סבור שכל גרוף וקטום

וכן קש וגבבה אין מוסיפין הבל). וכן הוא בר" ן טו, ב (שהוא מפרש זה הפרק (אף) בהטמנה, דכל

שגרוף וקטום סבירא ליה שאינו מוסיף הבל). שהיא הדעה שתובא לקמן סי' רנז ס"א

( ויש חולקין על זה ואומרים, שאף להטמין בדבר המוסיף הבל מבעוד

יום מותר כל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי ).

ועל פי זה כתב הב"י על דברי אור

זרוע אלו (ומשמע מלשונו ששולי הקדרה נוגעים בגחלים ואפילו הכי שרי, משום דסבירא ליה

כרש"י וראבי"ה, ואם כן ליתיה לההוא דינא לדעת כל הני רבוותא דפליגי ארש"י).

מכל מקום השיב לו בד"מ ס"ק ג

(דהא לא מיקרי הטמנה אלא כשמכסהו למעלה כמו שיתבאר לקמן סימן רנ"ז, אבל בכהאי

גוונא לא מיקרי הטמנה, לכן נראה לי דמשום זה אין לדחות דברי אור זרוע). והיינו

שמפרש שמ"ש האור זרוע אחר כך (שמותר להשהות קדירה על גבי גחלים ממש), אינו רק מטעמו של

רש"י, אלא משום " שלא אסרו להטמין על גבי דבר המוסיף הבל,

אלא כשמדביק דבר המיטלטל סביב הקדרה, שהקדרה כולה טמונה באותה דבר ".

ואף שנראה מדבריו לכאורה, שלא התיר אלא

כשהקדרה " עומדת על גבי גחלים " שלמטה. אבל אם " מדביק

דבר המיטלטל סביב הקדרה", אסור משום הטמנה. וכן נתפרשו דברי

האור זרוע שהובאו במרדכי הנ"ל, בהגהות שארית יוסף שם, שהובאו בחדושי אנשי שם

ס"ק ז (בכאן מדבר שהקדירה על הגחלים ... אין סביביו גחלים).

מכל מקום מפרש בדבריו בד"מ (דהא לא

מיקרי הטמנה אלא כשמכסהו למעלה). וכן פסק ברמ"א (ויש אומרים דאפילו אם הקדירה

עומדת על גבי האש ממש, כל זמן שהיא מגולה למעלה לא מקרי הטמנה, ושרי), וכדלקמן

בסמוך ( ואפילו אם גחלים בוערות מקיפות ודבוקות סביב דופני הקדרה, אין

זה הטמנה, כיון שהוא מגולה למעלה) . ונסמן לקמן שם (הערה 75 ),

שהיא דעת ראבי"ה. וכן הובא לקמן סי' רנז ס"י ( ויש אומרים שכל

שהקדרה מגולה למעלה, אין זו הטמנה) , ושם (הערה 754 )

נסמן שהיא דעת האור זרוע. ונתבאר במהדורא בתרא ס"ב ( האור זרוע במרדכי קאי

ודאי בשיטת רבו ראבי"ה).

ולענין מעשה, ראה לקמן (הערה 73 ).

[69]

ר' זירא מז, סע"ב (קופה שטמן בה (שנותן בה מוכין וטומן בה קדירה, רש"י) אסור

להניחה על גפת של זיתים ... דזיתים מסקי הבלא), לפירוש רבינו יונה שבר"ן כב,

א (הרב רבינו יונה ז"ל כתב דאפילו מפסיק אוירא בין קדרה לגפת אסור, דכי שרי שהוי

על גבי כירה קטומה אף על פי שהיא מוספת הבל, דוקא כשאינה מוטמנת מלמעלה ... ולא התירו

להשהותה אלא כשמניחה מגולה וכסויה עליה כמנהגנו בחול וכן דעת הרשב"א ז"ל).

והוא ברשב"א מז, ב ד"ה קופה (נראה דמה שלא אסרו כאן אלא בשטמן בקופה, היינו

אפילו בשאין שולי הקדירה והקופה דבוקים על פני הגפת אלא אפילו בתלויה עליו, מפני שהוא

מעלה הבל ומרתיח קצת למה שהוא עליו).

ולדעת רבינו יונה, אף אם הקדרה נוגעת

בגחלים, לא נאסר אלא כשהקדרה מכוסה בבגדים (או בקופה), כדלקמן במהדורא בתרא

ס"ב ( וכן משמע מלשון הרב רבינו יונה בר"ן ריש פ"ד, דלא סבירא

ליה כמו שכתב הרשב"א להוכיח מזה דר' זירא מיירי דוקא במפסיק אוירא, מדכתב דאפילו

מפסיק אוירא כו'. וכן משמע מלשון הרשב"א שתלה בדעת עצמו וכתב נראה לי כו', ולא

תלה ברבו, מכלל דרבו סבירא ליה דאפילו לא מפסיק אוירא לא אסר אלא בהטמנה).

והיינו שרבינו יונה מפרש דברי ר' זירא,

שבין אם הקדרה נוגעת בגחלים ובין במפסיק אוירא, לא נאסר אלא כשמוטמנת מלמעלה.

ואילו לדעת הרשב"א בעצמו, נאסרו שניהם, הן נוגעת בגחלים ומגולה למעלה, והן

מפסיק אוירא ומוטמנת למעלה. וכאן מיירי לדעת רבינו יונה.

[70] והיינו שדעה זו מתרת אף

אם הקדרה עומדת בתוך התנור על גבי הגחלים, ואין אוסרים מטעם שהגחלים מוסיפים הבל,

והקדרה טמונה בתנור (כמו שאסר ר' זירא כשהקדרה טמונה בקופה ועומדת על הגפת) .

[71]

תוס' מח, א ד"ה דזיתים (דלא אסרו אלא כשמטמין ומדביק סביב הקדרה, דומיא דרמץ,

אבל תנור או חפירה, שיש אויר בין הדפנות לקדרה, אין לאסור יותר מהשהאה, אף על פי שכל

הקדרה בתוך התנור). ספר התרומה סי' רלא (דלא גזרו אלא דבר שיכולין לטלטל דומיא

דרמץ כגון גפת וחול ומלח ,

ולא דבר מחובר ).), הובא בהגהות מיימוניות פ"ג אות ב ( דלא אסרו להטמין בדבר המוסיף הבל, שמא

יטמין ברמץ, אלא דבר הדומה לרמץ המיטלטל ... עד כאן מספר התרומה שיסד רבינו ברוך

מפי ר"י, וכן רבינו שמשון, וכן רא"מ בשם ר"ת, וכן ספר המצות ).

רא"ש פ"ד ס"ב (היינו דווקא כעין הטמנה ברמץ, שהרמץ מגיע לקדירה סביב.

אבל בתנור, וכן בחפירה זו, שיש אויר הרבה בין הדפנות לקדירה, לא דמי' להטמנה),

הובא בטור סי' רנז. הגהות מרדכי פ"ג פ, א (ואפילו אם מוגף התנור וסתמו,

דהשתא נפיש הבלא טובא שרי, דלא דמי להטמנה בדבר המוסיף הבל, דהני מילי כגון טומן בגפת ובמלח

וכיוצא בהן, דבר המטלטל שמדביק אצל דופני ה[קדרה] ... אבל בתנור סתום ... שרי, דלאו

הטמנה היא ... עכ"ל מור"ם ז"ל ). מ"א

סקי"ז (ולא מקרי הטמנה אלא בדבר המטלטל, שמדביק אצל דופני ה[קדירה], אבל תנור

סתום, לאו הטמנה היא (הגמ"ר וטור סי' רנ"ז ותוס' ורא"ש)).

[72]

סוף ס"י ( ואף אם היא בתוך התנור ופי התנור מכוסה, אין בכך כלום, לפי שלא

אסרו הטמנה בדבר המוסיף הבל אלא משום גזרה שמא יטמין ברמץ, לפיכך אין לאסור אלא

כעין רמץ שהוא דבר המיטלטל ומודבק לדופני הקדרה, אבל דופני התנור ופיה אינן

מודבקים להקדרה (ואף אם התנור הוא קטן וצר אי אפשר שלא יהיה אויר קצת מפסיק

ביניהם)) .

והיינו שיש בזה שני טעמים:

(א) שהתנור אינו דבר המיטלטל ואינו כעין

רמץ הנדבק לקדירה מסביב.

(ב) שיש אויר מפסיק בין התנור לקדרה.

והטעם שהוזקקו לשניהם יתבאר לקמן סי'

רנז בקונטרס אחרון ריש ס"ק ג (ובהערות שם).

[73]

רמ"א שם (וכן המנהג). וכן הוא לקמן שם (וכן המנהג).

וממה שנאמר כאן "וכן המנהג"

אחר הזכרת הדעה שהובאה לעיל ( שלא אסרו להטמין על גבי דבר המוסיף הבל

אלא כשמדביק דבר המיטלטל סביב הקדרה) , ולפני הזכרת הדעה שהובאה לקמן ( ואפילו

אם גחלים בוערות מקיפות ודבוקות סביב דופני הקדרה, אין זה הטמנה, כיון שהוא מגולה

למעלה) , אפשר הי' מקום לומר, שהמנהג להקל הוא רק כשהקדירה נוגעת

בגחלים שלמטה, משא"כ כשהגחלים מקיפים את דופני הקדירה, אין נוהגים להקל.

אבל לקמן סי' רנז ס"י (ויש אומרים שכל

שהקדרה מגולה למעלה אין זו הטמנה ... וכן המנהג).

וכן הוא לקמן שם בקונטרס אחרון ס"ק

ג ( אבל אם היא מגולה לגמרי כמנהגינו ... לפי מה שכתב רמ"א בסי' רנ"ג דבמגולה למעלה לא

שייך הטמנה, והיינו אפילו כל דופנותיה טמונים ... משום שפיה פתוח ).

וכן הוא בסי' רנח בקונטרס אחרון " לדידן

דקיימא לן דכשהקדרה מגולה למעלה לא מיקרי הטמנה" .

ואף שבמהדורא בתרא ס"ה מבאר גם את

דעת ס' התרומה דסגי במה שרוב מחיצות הקדרה מכוסות, אף אם פיה מגולה, ואף אם הקרקע

מלמטה אינה מכוסה.

היינו לבאר גם את דעת ס' התרומה; שהרי

תוכן המהדורא בתרא הוא לברר את כל שיטות הפוסקים בדיני הטמנה במקצת, ולבאר לפי שיטותיהם כמה סוגיות בש"ס שהתירו

בהם גם מה שנראה לכאורה שהיא הטמנה. אבל לא בא לחזור שם ממה שנפסק כאן כדברי

הרמ"א (ויש אומרים דאפילו אם הקדירה עומדת על גבי האש ממש, כל זמן שהיא

מגולה למעלה לא מקרי הטמנה, ושרי).

ואף שהוסיף וכתב במהדורא בתרא שם ( דרמ"א

אפשר דסבירא ליה דגם בדבר המוסיף תלוי בהטמנת פיה דוקא. ומכל מקום זה אינו מוכרח בלשונו).

היינו לומר שברמ"א אפשר לפרש,

שהעיקר תלוי בהטמנת פיה, אף אם דפנות הקדרה ותחתיה אינן מכוסות. ועל זה כתוב

ש"זה אינו מוכרח בלשונו".

וראה הערות וביאורים. נימוקי שבת. שבת

כהלכה פי"א ס"י, הערה כה וביאורים ה. לקמן שם (הערה 2716 ).

*

ומכל זה יש מקום לדון ב"קראק

פאט" הנהוג אצלינו, שהקדירה הפנימית טמונה בכלי החיצון, ואפשר שמכל

מקום "אין זה הטמנה, כיון שהוא מגולה למעלה".

ואף שהיא מכוסה במכסה השומר חום, כבר

נתבאר לקמן סי' רנז ס"ד ( מותר לכפות כלי על התבשיל, כדי לשמרו מן

העכברים, או כדי שלא יתטנף בעפרורית, לפי שאין זה כמטמין להחם, אלא כשומר ונותן

כיסוי על הקדרה), וכמבואר במהדורא בתרא ס"ח ד"ה ולא דמי (וגם אם מתכוין להחם,

יש לומר שליכא היכרא במילתא מאחר דאורחיה גם כן לשמור).

עוד יש מקום לדון בהיתר כלי זה, אם נחשב כמו גחלים המקיפים את

הקדירה מסביב, כיון שיש קצת אויר בין הקדרה הפנימית לבין הכלי החיצון, וכדלקמן סי'

רנז ס"י (והערה 758 ).

עוד יש מקום לדון אם נחשבת חזרה אל תוך

הכירה, שאסורה, כדלקמן סט"ז (והערה 122 ).

עוד יש מקום לדון אם אפשר לעשותו כגרוף

וקטום או לאו, כדלעיל ס"א (והערה 16 ).

[74]

מרדכי (כדלקמן בהערה הבאה).

[75]

משמעות הגהות מרדכי רמז שכג, ושארית יוסף, וגידולי מרדכי .

במרדכי שם (כתב ראבי"ה, אבל היכא דאיכא

גחלים לוחשות סביב הקדרה, אין לישראל ליטול ולסלק הקדרה, מפני שמחתה ומבעיר את העליונות

ומכבה את התחתונות). ובהגהת מרדכי שם (וראוי ליזהר [שלא] לומר לנכרי לסלק). והוא

בראבי"ה סי' קצז (והיכא שלמחרת ביום השבת עדיין גחלים לוחשות סביבות הקדירה, אסור

[לסלקה], מפני שמחתה ומבעיר את העליונות ומכבה את התחתונות, כדאיתא בכריתות. וראוי

להיזהר שלא יאמר לגוי לסלקה). הובא במ"א ס"ק יח (אבל אם הגחלים מונחים סביב

הקדירה, כתב המרדכי פ"ד דשבת, דאסור לישראל להסירו משום שמחתה ומבעיר העליונות

ומכבה התחתונות).

וביארו בשארית יוסף ובגידולי מרדכי שם,

הובאו בחדושי אנשי שם רמז רצט ס"ק ז (והג"ה מדבר שיש סביב הדפנות כל כך

שאי אפשר להזיז הקדירה שלא יזיז הגחלים). הובא במ"א ס"ק יח (אבל אם הגחלים

מונחים סביב הקדירה, כתב המרדכי פ"ד דשבת דאסור לישראל להסירו, משום שמחתה ומבעיר

העליונות ומכבה התחתונות ... וכן כתב בשארית יוסף בביאור המרדכי).

הרי דהכא הגחלים הם סביב הקדרה, ומכל

מקום לא אסרו משום הטמנה (אלא משום שבנטילת הקדירה הוא מחתה הגחלים, כדלקמן

בסמוך).

רמ"א (ויש אומרים דאפילו אם

הקדירה עומדת על גבי האש ממש, כל זמן שהיא מגולה למעלה, לא מקרי הטמנה, ושרי).

ואפשר שכן היא גם דעת האור זרוע, כדלעיל

(והערה 68 ).

וכן הוא לקמן סי' רנז סוף ס"י (ויש

אומרים שכל שהקדרה מגולה למעלה אין זו הטמנה). ונתפרש יותר בקונטרס אחרון שם סק"ג

( שכתב רמ"א בסי' רנ"ג דבמגולה למעלה לא שייך הטמנה,

והיינו אפילו כל דופנותיה טמונים, כמבואר במרדכי ריש פ"ד, שהביא המג"א

שם, עם פירוש השארית יוסף. ועיין שם בשארית יוסף שפירש בהדיא שכל דופנותיה טמונים

עד שאי אפשר לסלקה שלא יחתה בגחלים ... ובהג"ה שם במרדכי משמע בהדיא דאפילו

כולה מוטמנת בגחלים עד שאין לו מקום לתפוס הקדרה, אין איסור משום הטמנה, ועל כרחך

משום שפיה פתוח ), ושם (הערות 899 - 905 ).

[76]

מרדכי רמז שכג, בשם ראבי"ה (המועתק בריש הערה הקודמת). הובא במ"א

ס"ק יח.

ואף שבכריתות כ, א "מפני שהוא מכבה

את העליונות ומבעיר את התחתונות".

פרש"י שם (עכשיו נעשות תחתונות, וכבו

מחמת המשא של עליונות, ומבעיר התחתונות, שהיו כבויות מחמת המשא שהיה עליהן, וכשהן עכשיו

עליונות נתבערות).

וברש"י עירובין עז, א ד"ה

וחררה (דמתוך שנהפכים, מכבה את התחתונות ומבעיר את העליונות, כדאמרינן בכריתות).

[77] כדלקמן סי' רעח ס"ד

(והכל מודים בפסיק רישיה ולא ימות שחייב עליו מן התורה).

[78] והא דתניא קכג, א (חררה

שטמנה בגחלים אם מגולה מקצתה מותר לטלטלה), פירש"י בעירובין עז, א (ועכשו

כבו).

והא דאין אוסרים בזה משום הטמנה בדבר

המוסיף הבל, כהא דאסרינן אפילו להטמין בחול ואבק דרכים שהוחמו בחמה, משום שמא

יטמין ברמץ, כדלקמן סי' שיח ס"ז (אסור לגלגל על גבי חול ואבק דרכים שהוחמו

מכח חמה, ואסור להטמינה בהם אפילו מבעוד יום, גזרה שמא יטמין ברמץ).

יתבארו לקמן במהדורא בתרא ס"ו, כמה

תירוצים על זה, ומסיק (וצריך לומר דחררה שטמנה בגחלים מיירי בכבו מבעוד יום ... ולא

דמי לרמץ ... ובשעה שהטמין מבעוד

יום גדול היתה אש בהן ולכן נקט גחלים, אלא דמסתמא הטמין בהיתר, דהיינו שידע שיכבו מבעוד

יום).

[79]

אף שהראבי"ה והגהות מרדכי אסרו אף לומר לנכרי ליטלה, כמובא לעיל (הערה 75 ).

מכל מקום קיי"ל כדעת הגהות

מיימוניות פ"ו אות כ (בקונטריס ה"ר קורבי"ל, ומה שאנו אומרים

לנכרי להוציא החמין מן הגחלים בשבת, אין אומרים לו לא לכבות ולא להבעיר, ואיהו

איסורא קעביד). מ"א ס"ק יח (ובהגהות מרדכי כתב שם דאפילו לומר לעכו"ם

יש ליזהר, מיהו בהגהות מיימוניות פ"ו כתוב דמותר על ידי עכו"ם, דאין אנו

אומרים לו לכבות ולא להבעיר, רק לסלק המאכל).

וכן הוא לקמן סוס"י רנט (ואם הגחלים

סביב הקדרה, לא יטול ישראל הקדרה מתוכו, כי אם נכרי). לקמן סכ"ח ( ואף

שהוא פסיק רישיה ולא ימות, אין בזה איסור באמירה לנכרי מטעם שנתבאר למעלה) .

סי' רנט ס"ז. סי' רעז ס"ה. סי' שלא סי"ב.

[80]

כדלעיל סי' רמג ס"א (אסרו חכמים לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת). לקמן סי'

שז ס"ו (כל דבר שאסור לעשות בשבת מן הדין, אסור לומר לנכרי).

[81]

ראה מראי מקומות וציונים. וראה שבת כהלכה פ"א ביאורים אות כד * .

[82]

דהא דתניא קכג, א (חררה שטמנה בגחלים ... מותר לטלטלה), כבר הובא לעיל (הערה 78 )

פירש"י דמיירי שכבו, ולכן אין בזה משום הבערה.

אמנם כתב רמב"ם פכ"ה

הט"ו (חררה שהיתה על גבי גחלים ... נוטלן, ואף על פי ... הגחלים ננערים בשבת בשעת

נטילה). ופירש ב"י סוס"י שיא (ולפי דבריו אפילו בלא כבו נמי מיתוקמא

שפיר, שמאחר שאינה טמונה, אינו חותה הגחלים בנטילת החררה, אלא שמנענען, דהוי טלטול

מן הצד ושרי. וברייתא דקתני שטמנה בגחלים, לא טמנה קאמר, אלא שהניחה על גבי גחלים,

אלא דאיידי דנקט בפגה שטמנה נקט נמי בחררה שטמנה, ולאו דוקא). דרכי משה כאן

אות ב (ולקמן סוף סימן שי"א (בב"י) משמע דאף ישראל מותר לסלקו).

מ"א ס"ק יח (ואם כן הוא הדין בקדרה, דוקא כשעומדת על גבי גחלים שרי).

והיינו דוקא בחררה, אבל בשר צלוי על

הגחלים, יתבאר לקמן סי' רנד ס"ב (רק שצריך ליזהר שימתין להסיר הבשר מעל גבי הגחלים

בשבת עד לאחר שכבו הגחלים, שלא יכבה כלום בסילוקו הבשר שעליהם. שאינו דומה לקדרה שמותר

לסלקה מעל גבי הגחלים בשבת כמ"ש בסי' רנ"ג, לפי שאין הקדרה מכבה אותם כלל,

אבל הבשר מכבה אותם קצת (במוהל הנוטף ממנו) בסילוקו מהם).

[83]

כדלקמן סי' שח סי"ד (ובלבד שלא ינענע אפילו מקצתו).

[84]

ב"י שם (אלא שמנענען, דהוי טלטול מן הצד ושרי). וכדלקמן סי' שח סס"א (שהניעור

אינו טלטול גמור על ידי דבר אחר שכלאחר יד הוא), ושם נסמן.

[85]

משמעות המרדכי רמז רצט (ונראה שמותר לומר לנכרי להסיר אותה מעל הגחלים,

שהרי אינו מנענען ולא מטלטלן). וכתב בשארית יוסף שם, הובא בחדושי אנשי שם רמז רצט

ס"ק ז (בכאן מדבר שהקדירה על הגחלים ... אין סביביו גחלים, ואין יכול בקל

לחתות). ונראה מדבריו שאף לישראל מותר "שהרי אינו מנענען ולא מטלטלן",

אמנם בכל אופן "מותר לומר לנכרי להסיר אותה מעל הגחלים".

רמ"א סוף ס"א (ואם לא נתקן מן

האש ונמצאו על גבי האש בשבת, יש להסירו משם על ידי גוי. ואם ליכא גוי, מותר לישראל

להסירו משם. ויזהר שיקחנו משם בנחת ולא ינענע הגחלים).

וכן הוא לקמן סוס"י רנט (ואם הקדרה

עומדת על הגחלים, מותר, אם אי אפשר על ידי נכרי (והוא הדין בקדרות שלצורך הלילה, אם

העמידן על הגחלים ובא ליטלן בשבת מעל הגחלים...).

[86]

רמ"א שם (ואז אף אם ינענען קצת, דבר שאין מתכוין הוא ושרי).

וכעין זה לקמן סי' שב ס"ד (מי שנסתבכו

בגדיו בקוצים מפרישן בצנעה ומתמהמה כדי שלא יקרעו, ואם נקרעו אין בכך כלום כיון שלא

נתכוין לכך, ואין כאן פסיק רישיה, שכיון שהתמהמה היה אפשר שלא יקרעו).

וראה לקמן סי' רעז קונטרס אחרון

סק"א.

[87]

גמ' לח , א (בעו מיניה מרבי חייא בר אבא, שכח קדירה על גבי כירה ובשלה בשבת מהו

(הכא בעי בדלא בשיל כמאכל בן דרוסאי, תוס'), אישתיק ולא אמר להו ולא מידי. למחר נפק

דרש להו המבשל בשבת בשוגג יאכל, במזיד לא יאכל, ולא שנא (האי דשכח קדרה, לא שנא בין

שוגג למזיד, רש"י) ... רב נחמן בר יצחק אמר לאיסורא, מבשל הוא דלא אתי לאיערומי,

בשוגג יאכל, אבל האי דאתי לאיערומי, בשוגג נמי לא יאכל). שו"ע ס"א (ואם שכח

ושהה, אם הוא תבשיל ... שהתחיל להתבשל ולא בישל כל צרכו, אסור עד מוצאי שבת).

וכן הוא לקמן סכ"ד (בין בשוגג בין

במזיד). סי' רנד ס"ג (בין בשוגג בין במזיד), וס"ח (שקנסו על המשהה תבשיל

בשוגג), וסי"ג (בין בשוגג בין במזיד). סי' רנז ס"א (אפילו בשוגג).

אמנה נתבאר לקמן סי' רנד ס"ח ( ומכל

מקום אם אין לו מה לאכול כלל בשבת כי אם אותו התבשיל בלבד שהשהה בשוגג, מותר לו לאכלו

מפני כבוד השבת, שאסור להתענות בו ).

[88]

רמב"ם פ"ג ה"ט (אם שכחו). השגות הראב"ד שם (שוגגין או שוכחין

היו ... על כרחך שוגגין היו). מ"מ שם (והרמב"ן ז"ל מפרשה בשוגגין או

בשוכחין). ב"י סוד"ה כל דבר (בשוגג שכסבור מותר הוא, וקיל טפי משוכח,

דפשע).

[89]

טור (אסור לכל, אפילו למי שלא שהה אותו). שו"ע (אסור). מ"א

ס"ק יא (מדכתב סתם, שמע מינה דאסור לכל, כמ"ש הטור).

וכן הוא לקמן סי' רנד ס"ג (אם עבר

והשהה ... אסור בין לו בין לאחרים).

ואף שיתבאר לקמן סי' שלט ס"ז (אלא שאם

הפריש תרומות ומעשרות במזיד, לא יאכל מזה בו ביום, לא הוא ולא אחרים, כדין העושה כל

דבר האסור מדברי סופרים במזיד, שאסור ליהנות ממנו אפילו לאחרים עד למוצאי שבת),

משא"כ בשוגג איסור מדברי סופרים לא אסרו כלל. וכן הוא לקמן סי'

תה ס"ט (פירות שהוציאם חוץ לתחום ... אם הוציאם בשוגג מותרים לאכלם) .

מכל מקום החמירו באיסור שהייה יותר

מבשאר איסורי דברי סופרים, כדלקמן סי' שיח ס"א (שאיסור זה גם כן קל בעיני הבריות,

ויש לחוש שיעבור עליו ... גם לאחרים, גזרה שמא יאמרו לאחר שיתחיל להם מבעוד יום).

וראה תהלה לדוד סק"ה. קובץ הערות

וביאורים (ירושלים) ח"ו ע' טז-יז. נימוקי שבת.

[90]

ברייתא יח, ב (לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסין ותניח לתוך התנור ערב שבת עם חשכה,

ואם נתנן, למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו. כיוצא בו לא ימלא נחתום חבית של מים ויניח

לתוך התנור ערב שבת עם חשכה, ואם עשה כן, למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו). רמב"ם

שם (אם עבר ושיהה אותו אסור לאוכלו עד מוצאי שבת, וימתין בכדי שיעשו). הגהות אשרי

שם סי' ג (ואם עבר ושהה ... בין בשוגג בין במזיד אסור באכילה כל השבת, וגם למוצאי

שבת בכדי שיתבשל). רמ"א ס"א (עד בכדי שיעשו).

והטעם נתבאר לקמן סי' שיח ס"א ( בישראל

העושה, אלא שהתחיל מבעוד יום עשייתו בדבר שאסור להתחיל כמו שנתבאר בסי' רנ"ג ,

שאיסור זה גם כן קל בעיני הבריות, ויש לחוש שיעבור עליו בשביל שיהא מוכן לו במוצאי

שבת מיד, ולכן הצריכו להמתין בכדי שיעשו, גם לאחרים, גזרה שמא יאמרו לאחר שיתחיל

להם מבעוד יום).

וכן הוא לקמן סי' רנד סי"ד ( ואם

עבר והניח שם, בין בשוגג בין במזיד, ולא נתחממו שליש חימומם מבעוד יום, אסורים עד

למוצאי שבת בכדי שיעשו).

ובאמת נתבאר כן אף לענין עבר והחזיר

בשבת עצמה , לקמן סכ"ד ( אם עבר והחזיר בשבת ... אסור עד מוצאי

שבת בכדי שיעשו ).

לענין עבר והטמין מבעוד יום, נתבאר לקמן

סי' רנז ס"א ( ואם עבר והטמין, אפילו בשוגג, התבשיל אסור בין לו בין לאחרים

עד למוצאי שבת ).

וראה בדי השלחן סי' עא ס"ק כח,

וסי' קכד ס"ק ב. קובץ הערות וביאורים (ירושלים) ח"ו ע' סט. שבת כהלכה

פי"א ביאורים ס"ק ד. כנישתא דבי רב סי' שיח ס"א. שו"ע הרב עם

הערות וביאורים כאן.

[91]

רש"י כ, א ד"ה בן דרוסאי (לסטים היה, ומבשל בישולו שליש).

ר"ן ח, א ד"ה כמאכל (לסטים היה, ומבשל בשולו שליש). רשב"א בתורת

הבית הקצר בית ג שער שביעי (איזהו מאכל בן דרוסאי, כל שהגיע לשליש בישולו). מהר"ם

בהגהות מרדכי רמז תנו (לשון מור"ם ... כמאכל בן דרוסאי, דהיינו שליש).

מ"מ פ"ג ה"ח (כל שהגיע לשליש בשולו, שהוא נקרא מאכל בן דרוסאי).

טור (כמאכל בן דרוסאי, שהוא שליש בישולו). טור ושו"ע יו"ד סי' קיג

ס"ח (הגיע למאכל בן דרוסאי, שהוא שליש בישולו).

[92]

רמב"ם שם פ"ט ה"ה (נתבשל חצי בישול). ראב"ד שם (חצי בשול

הוא כמאכל בן דרוסאי). שו"ע סי' רנד ס"ב (כמאכל בן דרוסאי, שהוא חצי

בישולו).

[93]

עבודה זרה ז, א (בשל סופרים הלך אחר המיקל). רמב"ם הל' ממרים פ"א

ה"ה.

[94]

מ"א סי' רנד סק"ח (עי' ביו"ד סי' קי"ג, דיש אומרים שהוא

שליש בישולו. והכא פסק לחומרא, משום חומרא דשבת).

[95]

עולת שבת סק"א ד"ה ומ"ש ויש אומרים (ובהאי מלתא דרבנן הוא,

קיי"ל לקולא, דאם הגיע לשליש בישולו מותר להשהותו).

אלא שהוא התיר אף

לכתחלה, ולפי דעת המ"א שיש להחמיר משום חומר שבת, עכ"פ יש לסמוך עליהם

בדיעבד.

ונתבאר בקונטרס אחרון סק"ב (אינו אלא

חומרא בעלמא משום חומרא דשבת, כמו שכתב המג"א, פשיטא דיש להקל בדיעבד כרבים החולקים

על הרמב"ם, דהיינו רש"י, ור"ן סוף פרק קמא, והרשב"א, והטור יורה

דעה שם, ומהר"ם בהגהות מרדכי, ושאר פוסקים).

וכן הוא לקמן סי' רנד סי"ד ( שהות

ביום שיוכלו להתחמם חצי החימום לכתחלה ... ואם עבר והניח שם בין בשוגג בין במזיד

ולא נתחממו שליש חימומם מבעוד יום, אסורים עד למוצאי שבת בכדי שיעשו).

[96]

בית הלל במשנה לו, ב (כירה שהסיקוה בקש ובגבבא ... בגפת ובעצים ... שיגרוף או ... שיתן

את האפר ... בית שמאי אומרים נוטלין אבל לא מחזירין, ובית הלל אומרים אף מחזירין).

טור ושו"ע ס"ב (כירה שהיא גרופה וקטומה ונטל הקדירה מעליה, אפילו בשבת

מותר להחזירה).

משא"כ אם אינה גרופה וקטומה, כדלקמן

סוף סעיף הבא ( כירה שהוסקה בגפת ועצים ואינה גרופה וקטומה, שאסור להחזיר לה

בשבת בכל ענין ).

[97]

ב"י סוד"ה ומ"ש ואפילו (כתב הר"ן (יז, ב ד"ה ומיהו) דמשמע

בירושלמי (פ"ג סוף ה"א), דכל הני פלוגתא ליתנהו אלא בשסלקן מעל גבי כירה

מערב שבת ולא החזירן עד שחשיכה, אבל נטלו משחשיכה אפילו הניחו על גבי קרקע מותר להחזיר

... ודבר פשוט הוא שאין כן דעת התוספות (לו: ד"ה וב"ה) והרא"ש (סי'

ב) וסיעתם, שהרי הם אוסרים להחזיר אפילו מבעוד יום סמוך לחשיכה, וכל שכן להחזיר בשסילק

משחשיכה. וגם הרמב"ם כתב בהדיא היפך הירושלמי הזה, שהרי כתב בפרק ג' (ה"י)

כל שמותר להשהותו על גבי האש, כשנוטלין אותו בשבת אסור להחזירו למקומו).

דעת הפוסקים שלא אסרו אלא כשנטלה מבעוד

יום, תתבאר לקמן סי"ט ( שיש אומרים שלא הצריכו חכמים שיהיה דעתו

להחזירה ועודה בידו, אלא בשנטלה מהכירה מבעוד יום ובא להחזירה בשבת), ושם נסמן

(הערה 138 ).

דעת הפוסקים שאסרו אפילו להחזיר סמוך

לחשיכה, תתבאר לקמן סכ"ב ( ויש אומרים שכל שהוא סמוך לחשכה כל כך

שאם היתה הקדרה צוננת לא היה אפשר להרתיחה מבעוד יום, אסור להחזירה).

ולא קיי"ל לא כאלו (להתיר כשנטל

משחשיכה), ולא כאלו (לאסור להחזיר סמוך לחשיכה), אלא כדעת הרמב"ם פ"ג

ה"י (כל שמותר לשהותו על גבי האש, כשנוטלים אותו בשבת, אסור להחזירו למקומו. ואין

מחזירין לעולם אלא על גבי כירה גרופה או מכוסה, או בכירה וכופח שהוסקו בקש וגבבא).

[98]

רבי אושעיא ורב ששת שם לח, רע"ב (אמר רב ששת לדברי האומר מחזירין, אפילו בשבת.

ואף ר' אושעיא סבר אף מחזירין אפילו בשבת, דאמר ר' אושעיא פעם אחת היינו עומדים לעילא

מר' חייא רבה, והעלנו לו קומקמוס של חמין מדיוטא התחתונה לדיוטא העליונה, ומזגנו לו

את הכוס, והחזרנוהו למקומו, ולא אמר לנו דבר). טור ושו"ע שם (אפילו בשבת מותר

להחזירה).

[99]

כמה אמוראי שם (לא שנו אלא שעודן בידו, אבל הניחן על גבי קרקע אסור). ירושלמי פ"ג

סוף ה"א (אמר רבי יוחנן ברבי מרייה בשלא העביר את ידו ממנו, אבל אם העביר את ידו

ממנו אסור). רי"ף יז, ב (שהביא רק דעת האמוראים הסוברים כן), וכן הוא בכמה

פוסקים שהובאו בב"י ד"ה ומ"ש רבינו ובעודה בידו. טור ורמ"א שם

(ועודה בידו). מ"א ס"ק כ (דהרב"י סבירא ליה דוקא כשהניחה על גבי

קרקע אסור, אבל הניחה על גבי מטה או ספסל או שפינן ממיחם למיחם שרי. אבל רמ"א

סבירא ליה דכל אלו אסור).

ואם הניחה על השלחן

ועדיין אוחזה בידו, דנו בזה

כמה, וראה פירוש המשנה להרמב"ם פ"ג (מחזירין בתנאי שלא הונחה הקדרה על

שום דבר, אלא נשארה באויר, עד שיצוק ממנה ויחזירנה). קיצור הלכות סי' רנג-ד הע'

36. שבת כהלכה פ"ט ביאורים ס"ק ו.

[100]

רב אשי שם (בעי רב אשי פינן ממיחם למיחם מהו, תיקו). טור (פינהו ממיחם למיחם

אסור). ב"י שם (ופסק בהם לחומרא). מ"א שם בדעת רמ"א. וראה שבת

כהלכה פ"ט הערה מג.

ונתבאר במ"א סי' רנז ס"ק יד (דגרע

כשפינן ממיחם למיחם ... היינו טעמא, דאסור להניח על גבי כירה לכתחלה, משא"כ כשהוא

בקדירה הראשונה הוי לה חזרה, ושרי).

יוצא אם כן שאם רוצה להוסיף מים חמים אל

טשולנט שעל בלעך, מקומקום שעל הבלעך, לא ישפוך מהקומקום לכוס ומהכוס לקדרת

הטשולנט, אלא ישפוך ישיר מהקומקום לקדירת הטשולנט. ולכן יאחוז את קדירת הטשולנט

בידו, וישפוך לתוכה מים חמים מהקומקום, ואחר כך יחזיר אותה על הבלעך; כי כל זמן

שקדירת הטשולנט על הבלעך, אין לשפוך עליה מים חמים, מחשש הגסה שיתבאר לקמן סי' שיח

ס"ל (מותר להגיס בהן לאחר שהעבירן מעל גבי האור ... להוציא בכף אין להחמיר

כלל בנתבשלה כל צרכה ואינה על האש). וראה שבת כהלכה סוף פ"ט ע' שפט ואילך.

[101]

חזקיה בשם אביי ללישנא קמא שם (הא דאמרת עודן בידו מותר, לא אמרן אלא שדעתו

להחזיר, אבל אין דעתו להחזיר אסור). רי"ף שם יז, ב (הביא מימרא זו כלישנא

קמא). ר"ן שם (פסקי רבואתא כלישנא קמא לחומרא). רשב"א שם ד"ה מכלל

(דעתן של גאונים ז"ל דכיון דאסרוהו משום דמיחזי כמבשל, וקרוב הדבר לבא לידי איסורא

דאורייתא, הויא לה כדאורייתא, ולפיכך הלכו בה להחמיר כשל תורה, וכן הסכימו כל הפוסקים

לפסוק בה להחמיר, הרב אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל והר"ז הלוי ז"ל).

מ"מ פ"ג ה"י (כל הגאונים ראיתי שפסקו ... כלישנא קמא דהתם ... שאפילו

עודן בידו, אם אין דעתו להחזיר אסור). טור ורמ"א שם (ודעתו להחזירה).

[102] סיכום התנאים להתיר חזרה

על הכירה:

(א)

קש וגבבא או גרופה וקטומה (סי"ד).

(ב)

לא הסירה מידו (סי"ד).

(ג)

לא פינה לקדרה אחרת (סי"ד).

(ד)

הי' דעתו בתחלה להחזירה (סי"ד).

(ה)

נתבשלה כל צרכה, שאין בה משום בישול (סי"ד).

(ו)

הקדרה לא נצטננה לגמרי (סי"ח).

(ז)

בכל אופן לא יחזיר לתוך הכירה (סט"ז).

(ח)

והיינו אף אם אין היד סולדת שם (סכ"א).

*

אופנים

שהתירו אף להושיב בתחלה:

(א)

לסמוך בצד הכירה, המנהג להתיר (ס"כ וסכ"ז).

(ב)

לסמוך אף בצד התנור, במקום שאין היד סולדת בו (סכ"א וסכ"ז).

(ג)

על גבי כירה גרופה שאין היד סולדת שם (סכ"א).

(ד)

על גבי קדירת חמין שעל הכירה (סכ"ו).

[103]

רש"י שם סוד"ה מחזירין (ובטלה לה הטמנה, והוה ליה כמטמין לכתחלה),

וד"ה אבל הניח (דבטלי לה הטמנה דאתמול, והוי כמטמין לכתחלה). ט"ז

ס"ק יא (נראה הטעם דאז בטלה הטמנה הראשונה, והוה כמטמין לכתחלה בשבת, כמ"ש

רש"י). מ"א ס"ק לו (דהוה ליה כמניח לכירה לכתחלה בשבת, דאסור, דלא

התירו אלא חזרה).

והיינו שבחומרת "חזרה" ישנם

שני פרטים:

(א) בגרופה וקטומה, התירו להשהות, ואף

התירו להחזיר, ולא חששו לשמא יחתה (איסור הבערה). אבל מכל מקום אסרו כשהסירה מידו,

משום ש"הרי זה כמושיבה בשבת בתחלה ... נראה כמבשל לכתחלה בשבת" (איסור

בישול). וכן הוא לקמן סי"ח (והרי זה כמושיב בשבת לכתחלה), וסכ"ו (אפילו

על גבי כירה הגרופה וקטומה, מפני שנראה כמבשל לכתחלה בשבת).

(ב) באינה גרופה וקטומה, ונתבשל כמאכל

בן דרוסאי, התירו להשהות, ואם נוטל ועודה בידו, אינו "כמושיבה בשבת

בתחלה", ואינו "נראה כמבשל לכתחלה בשבת" (איסור בישול). אבל מכל

מקום אסור להחזירה משום שמא יחתה (איסור הבערה), כדלקמן סעיף הבא (אינה

גרופה וקטומה, שאסור להחזיר לה בשבת בכל ענין, גזירה שמא יחתה בגחלים. ואף שלהשהות

מערב שבת לא חששו לחיתוי במצטמק ורע לו, מכל מקום לענין חזרה בשבת עצמה החמירו

יותר ). וכן הוא לקמן ס"כ ( ויש אוסרים לסמוך אצל

כירה או תנור שלנו שאינן גרופים וקטומים והוסקו בגפת ועצים, אף שהיתה דעתו להחזירה

או לסמכה ועודה בידו, משום גזרה שמא יחתה ).

וראה לקמן (הערות 104 ;

107 ;

118 ;

290 ).

אגלי טל מלאכת אופה ס"ק מח אותיות ג-ד. קובץ הערות וביאורים (ירושלים)

ח"ו ע' כ. פעמי יעקב כב ע' צו.

[104]

מ"א סקל"ו (ואפילו בדבר שאין בו מרק, דלית ביה משום בישול אסור).

ט"ז ס"ק יג (אין כאן שום חשש דהא אין שייך בישול אחר זה).

וכבר נתבאר (הערה הקודמת) שאין בזה חשש

"שמא יחתה", אלא "נראה כמבשל לכתחלה בשבת".

ואם השהה לפני שנתבשלה כמאכל בן דרוסאי,

ורוצה להחזירה כשעדיין אינה "מבושלת כל צרכה", הרי זה מבשל ממש, ואסור

אפילו עודה בידו.

ומה שאסרו כאן כשהסירה מידו, משום

"נראה כמבשל לכתחלה בשבת", היינו "כגון שהיא מבושלת כבר כל

צרכה".

וכיון שהאיסור הוא משום ש"נראה

כמבשל", הרי באיסור בישול אין הפרש בין "מצטמק וטוב לו" לבין

"מצטמק ורע לו, כדלקמן סי"ח ( אין היתר אלא כשכבר נתבשל המאכל כל צרכו,

אע"פ שהוא מצטמק ויפה לו. אבל אם עדיין לא נתבשל כל צרכו, אע"פ שכבר

נתבשל יותר מכמאכל בן דרוסאי ... הוא מבשל ממש). ולכן לא נזכר כאן

שאסור אפילו מצטמק ורע לו.

משא"כ במקום שיש חשש "שמא

יחתה", יש מקום לחלק בין "מצטמק וטוב לו" לבין "מצטמק ורע

לו", כדלעיל ס"ט ( ויש אומרים שאפילו תבשיל שנתבשל כמאכל

בן דרוסאי, או אפילו נתבשל כל צרכו, אלא שהוא מצטמק ויפה לו, ... חוששין שמא יחתה

בשבת) .

ולכן נתבאר לקמן סעיף הבא ( ואפילו

הוא מצטמק ורע לו ...

גזירה שמא יחתה בגחלים. ואף שלהשהות מערב שבת לא חששו לחיתוי במצטמק ורע לו, מכל

מקום לענין חזרה בשבת עצמה החמירו יותר), וכדלקמן (הערה 115 ).

וראה תהלה לדוד ס"ק יא. שבת כהלכה

פ"ט בביאורים אות ב.

[105]

כדלקמן סי' שיח סכ"ד ( כל דבר שאין בו משום בישול, מותר אפילו

להרתיחו כנגד המדורה, כגון תבשיל לח שנתבשל כל צרכו ועודנו חם שהיד סולדת בו, או

אפילו אין היד סולדת בו אלא שלא נצטנן לגמרי, לפי המנהג שנתבאר למעלה שנהגו להקל

בזה, או אפילו נצטנן לגמרי אלא שהוא דבר האפוי או צלוי ואין אפיה וצליה אחר אפיה

וצליה אפילו נצטנן לגמרי כמו שנתבאר למעלה), והיינו כשתי הדעות וכהמנהג שנתבארו שם

ס"ט .

[106] משא"כ במקום שאין

דרך לבשל שם, כדלקמן סכ"ו ( אינו נראה כמבשל לכתחלה, לפי שאין דרך

בישול בכך).

[107]

ר"ן שם ד"ה לא שנו (דמחזי כמבשל לכתחלה), וד"ה בעי (דאסור

משום דמחזי כמבשל). רז"ה שם טז, ב (משום דנראה כמבשל לכתחלה בשבת).

רשב"א שם לח, ב ד"ה מכלל (דאסרוהו משום דמיחזי כמבשל).

וכן הוא לקמן סכ"ו (מפני

שנראה כמבשל לכתחלה בשבת ), ובקונטרס אחרון סוף סק"י (ואיסור הושבה בתחלה הוא משום

שנראה כמבשל לכתחלה, כמ"ש רז"ה ור"ן). ונתבאר לעיל (הערה 103 ).

ואף שבנתבשל כל צרכו אין בישול אחר

בישול, ומהו אם כן "נראה כמבשל לכחלה בשבת".

נתבאר לקמן במהדורא בתרא ס"י ( והיינו

טעמא דמחזי כמבשל במבושל כל צרכו שאין בו גם כן משום בישול, על כרחך צריך לומר דמחזי

כמבשל מתחלה ולא נתבשל עדיין כל צרכו ).

[108]

ירושלמי שבת סופ"ד (ומכירה לכירה מותר ... אפילו מכירה שהבלה ממועט לכירה שהבלה

מרובה מותר). רמב"ם פ"ג הי"א (ומותר להחזיר מכירה לכירה, אפילו מכירה

שהבלה מועט לכירה שהבלה מרובה). רמ"א ס"ב (מותר להחזיר, ואפילו לכירה אחרת),

ומ"א סקכ"ג (אפילו הבלה מרובה מראשונה).

[109]

ירושלמי שם (מכירה לטמינה אסור. מטמינה לכירה אסור). רמב"ם שם (אבל לא מכירה לטמינה,

ולא מטמינה לכירה). מ"א שם (אבל אם היתה בתחילה טמונה ובשבת בא להושיבו לכירה,

או מכירה לטמונה אסור (רמב"ם שם)).

[110]

הגהות מיימוניות פ"ד אות א (מהר"ם היה מוחה להושיב החמין, לאחר

שהוציאום בשבת, תוך כרים וכסתות). ד"מ ס"ק ה (ונראה דזו גרע מלהחזיר לתנור,

דזהו כתחלת הטמנה, הואיל ולא היו שם מבעוד יום). רמ"א ס"ב (ויש אומרים דאם

הוציא מאכל מן התנור, אסור להניחו בכרים ובכסתות). מ"א ס"ק כה (דגרע מלהחזיר

לתנור, דהוה ליה כתחלת הטמנה (ד"מ)). ט"ז ס"ק יד (דאע"ג דכרים

וכסתות אינם מוסיפין הבל, מכל מקום אסור בשבת כמוזכר בסי' רנ"ז. ואף על גב דבחזרה

שרי כמ"ש בסמוך, אפילו בכירה אחרת, היינו במקום שאינו דרך הטמנה, אבל כאן

שהוא דרך הטמנה אסור).

[111]

סעיף ב (בשבת עצמה אסור להטמין החמין אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל), וס"ט (אם

פינהו לקדירה אחרת, מותר להטמינו).

[112]

ט"ז ס"ק יד (מותר להניחו בכרים וכסתות, אם הוא פתוח למעלה). ונתבאר

הטעם במהדורא בתרא ס"ד ד"ה והנכון (בדבר שאינו מוסיף רק שמעמיד ההבל החם

שבה שלא יצא החוצה, העיקר הוא על פיה מלמעלה, שאם תהא פתוחה למעלה לא יועילו כלום המוכין

וגיזין שתחתיה וסביבותיה. וגם אם מועילים קצת, אין דרך בני אדם לעשות כן כלל, והעושה

בטלה דעתו, ולא גזרו כלל על דבר שאינו מצוי כלל).

וראה לקמן סי' רנז ס"ד (אם כולה

טמונה תחתיו), ושם נסמן (הערה 703 ).

[113]

משנה לח , ב (תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא, לא יתן בין מתוכו בין מעל גביו), כפירוש

התוס' שם ד"ה תנור (האי לא יתן לא יחזיר, אבל להשהות משהה אפילו בתנור שאינו גרוף

וקטום ... ובשיל כמאכל בן דרוסאי). וכדלעיל ס"ח ( אם

הוא חי לגמרי, מותר ליתנו אפילו בתוך התנור שהוסק בגפת ועצים ואינו גרוף וקטום,

ואין חוששים שמא יחתה בשבת ... נתבשל כבר כמאכל בן דרוסאי קודם כניסת השבת ).

ומכל מקום אסרו להחזיר.

רמב"ם פ"ג ה"י (ואין מחזירין

לתנור ... אף על פי שגרף או כסה). מ"מ שם (וזה דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל,

שאסרו להחזיר לתנור, ולכופח שהסיקוהו בגפת ועצים, אפילו בגרוף וקטום. וזה דעת ההלכות).

ב"י ד"ה ומ"ש רבינו ובתנור (ומשמע בגמרא דבתנור ובכופח לא מהניא גריפה

וקטימה). טור ושו"ע ס"ב (ובתנור, אסור להחזיר אפילו הוא גרוף וקטום).

[114] שהשהה עליו בשר חי, או

מבושל כמאכל בן דרוסאי , שמותר אפילו בתנור.

[115]

ר"ן יז, ב (ולענין חזרה, כל שאינו גרוף וקטום, אפילו מצטמק ורע לו

אסור). מ"מ שם (אפילו בתבשיל שבשל כל צרכו, ומצטמק ורע לו, או השליך בתוכו אבר

חי, שמותר לשהותו בתנור, ואסור להחזירו, דאי במצטמק ויפה לו כבר נתבאר לדעתו שאסור

אפילו לשהותו, וכל שכן להחזירו). והיינו כדלעיל ס"ט ( ויש אומרים שאפילו תבשיל

שנתבשל כמאכל בן דרוסאי, או אפילו נתבשל כל צרכו אלא שהוא מצטמק ויפה לו, ... חוששין

שמא יחתה בשבת) . ומה שהחמירו יותר בחזרה, היינו לאסור "אפילו הוא מצטמק ורע

לו".

וכל זה כאן, דמיירי בחשש שמא יחתה, שבזה

יש מקום לחלק בין "מצטמק וטוב לו" לבין "מצטמק ורע לו". משא"כ

כשהוא גרוף וקטום, שאין איסורו אלא משום ש"נראה כמבשל" (כדלעיל הערה 103 ) , הרי באיסור בישול אין הפרש בין "מצטמק

וטוב לו" לבין "מצטמק ורע לו", כדלקמן סי"ח ( אין

היתר אלא כשכבר נתבשל המאכל כל צרכו, אע"פ שהוא מצטמק ויפה לו. אבל אם עדיין לא

נתבשל כל צרכו, אע"פ שכבר נתבשל יותר מכמאכל בן דרוסאי, ... הוא מבשל ממש).

לכן נתבאר לעיל סעיף הקודם בסתם " אע"פ

שהיא בענין שאין בה משום איסור בישול, כגון שהיא מבושלת כבר כל צרכה", ולא

נזכר שכן הוא גם כשמצטמק ורע לו, כדלעיל שם (הערה 104 ).

[116]

משנה שם (כופח שהסיקוהו בקש ובגבבא הרי זה ככיריים, בגפת ובעצים הרי הוא כתנור).

רמב"ם שם (ולא לכופח שהוסקו בגפת או בעצים). שו"ע שם (והוא הדין לכופח,

אם הסיקו בגפת ועצים).

וכדלעיל ס"ו (וכופח ... אם הוסקה בגפת

ועצים, דינו כתנור לכל דבר).

[117]

ר"ן שם (דהא בכל להחזיר בעי גרופה וקטומה, ובתנור וכיפה גריפה וקטימה לא

מהניא מידי).

[118]

וכנ"ל (הערה 103 ),

שאם אינו גרוף וקטום, ונוטלה ועודה בידו, אינו אסור משום

"נראה כמבשל", אלא משום "שמא יחתה בגחלים". ואם

הוא גרוף וקטום, ומסירה מידו, אין לחוש בו משום שמה יחתה, אלא משום " הרי

זה נראה כמבשל לכתחלה בשבת".

[119]

אף לדעת היש אומרים לעיל ס"ט.

[120] וכעין זה לקמן ס"כ ( שאף

שלענין לסמוך שם מבעוד יום לא חששו לחיתוי, מכל מקום לענין לסמוך בשבת החמירו יותר).

[121]

רב לז, א (לא שנו אלא על גבה (דלא נפיש הבלא כולי האי, רש"י )

אבל לתוכה אסור). רמב"ן שם (דמסתבר להו בגמרא בחזרה דחמיר תוכה, משום דנפיש

הבלא, ונראה כמבשל בשבת, ואף על פי שגרוף וקטום). טור ושו"ע

ס"ב (ודוקא על גבה, אבל לתוכה אסור).

[122]

ב"י ד"ה ומ"ש ודוקא (ופשטא דלישנא משמע דכששולי הקדרה מונחים על דפנות

הכירה, וממלאים את חללה, מיקרי על גבה. וכשהקדרה כולה בתוך חלל הכירה, ויושבת על קרקעית

הכירה, מיקרי לתוכה. וכך הם דברי רש"י). והיינו שממ"ש רש"י

" דלא נפיש הבלא כולי האי", נראה שתלוי בעיקר אם "הקדרה כולה בתוך

חלל הכירה", או לאו.

מ"א ס"ק כב (מדסתם הרב"י

שמע מינה דסבירא ליה, דאפילו תלה הקדירה לתוך אויר הכירה, שרי, דלא מקרי תוכה אלא כשיושב

למטה בקרקעית הכירה. וכן כתב ב"ח). וכדמפרש במחצית השקל (דאפילו תלה כו' לתוך

אויר כו', רוצה לומר, שהקדרה רחבה למעלה וקצרה למטה, ועל ידי זה למטה שהיא קצרה נכנס

לתוך התנור, אבל קצה העליון שהוא רחב אינו נכנס לתוך התנור, ותלה באויר, ועל ידי זה

אין שולי הקדרה נוגעים בתחתיות התנור).

והיינו שתלוי בעיקר אם קצה העליון של

הקדירה נכנס לתוך חלל התנור או לאו (ואינו תלוי אם הקדרה עומדת על קרקע התנור);

אלא שאם הקדירה יושבת על קרקע התנור, אזי כל הקדירה בתוך התנור, ואם אינה יושבת על

תחתית התנור, אזי דופני הקדירה בולטין קצת למעלה (ראה שבת כהלכה פ"ט ביאורים

טז. נימוקי שבת).

ומזה מובן שה"קראק פאט" הנהוג

אצלינו אין לו דין בתוך התנור, כיון " שדופני הקדרה בולטין קצת למעלה מדופני

הכירה".

עוד יש מקום לדון בכמה פרטים בהיתר כלי

זה, כדלעיל ס"י ( הערה 75 ) .

[123] שדינם ככירה, כדלעיל

ס"ז (ותנורים שלנו ... דינם שוה לכירה לכל דבר).

והיינו שאיסור זה הוא אף בתנורים שהדרך

לבשל תמיד רק בתוכן ולא על גביהם, כמו "התנורים שלנו שפתחם מן הצד"

(כדלעיל ס"ז), שגם בהם לא מועיל גרופה וקטומה (או מה שמכניסים בה

"בלעך") להתיר חזרה. וראה שבת כהלכה פ"ט סל"ה, וביאורים

יד-טו.

[124]

ואפילו אם אין היד סולדת שם, כדלעיל סוף ס"ה ( בתוך התנור ממש או

בתוך הכירה, אסור ליתן שם בשבת אפילו תבשיל שבישל כל צרכו, אע"פ שהן גרופים

וקטומים, וגם אין היד סולדת בהם כלל) , ולקמן סכ"א ( אבל

לענין להחזיר לתוך הכירה או לתוך התנור אפילו שלנו, אין חילוק בין היד סולדת בו

לאין היד סולדת בו) .

[125]

בטעם האיסור הובא לעיל מרש"י ורמב"ן ד"נפיש הבלא" " ונראה

כמבשל בשבת" . וראה קובץ הערות וביאורים (ירושלים) ח"ו ע' כב.

[126]

פסקי ריא"ז פ"ג ה"א אות ב. הובא בשלטי הגבורים יז, ב אות א

(ונראה בעיני, שלא אסרו להחזיר בתוכו, אלא בכירה שיש לה תוך וחלל כעין תנור, אבל

הכירות שלנו שהן פשוטות ואין להן תוך וחלל, הרי תוכה ועל גבה אחד, ומותר להחזיר

בה). מ"א סוף ס"ק כב (וכתב בשלטי גבורים, ובכירות שלנו שהן פשוטות, תוכה

ועל גבה אחד הן ומותר).

[127]

ב"י ד"ה ומ"ש רבנו כל זמן (ורבינו כתב בסימן שי"ח, שאם לא נתבשל

כל צרכו, אפילו נתבשל כמאכל בן דרוסאי, שייך בו בישול אפילו בעודו רותח, ואם כן מה

שמתיר כאן להחזיר, כשנתבשל כל צרכו לגמרי הוא דוקא, שאם לא נתבשל כל צרכו, אף על פי

שנתבשל כמאכל בן דרוסאי, אסור להחזיר כל שיש עדיין חום בכירה שהקדרה רותחת מחמתה).

רמ"א ס"ב (ודוקא שהתבשיל מבושל כל צרכו), ט"ז ס"ק י (אבל

אם לא נתבשל כל כך, שייך אחריו עוד בישול).

וכדלקמן סי' שיח ס"י (וכל זה בתבשיל

שנתבשל כל צרכו, אבל כל שלא נתבשל כל צרכו, אפילו נתבשל כבר כמאכל בן דרוסאי יש בו

משום בישול, אפילו בעודו רותח).

וכן הוא לעיל סי"ד ( בענין

שאין בה משום איסור בישול, כגון שהיא מבושלת כבר כל צרכה, שאין בישול אחר בישול);

אלא דלעיל שם מיירי שהסירה מידו, שאסור להחזיר אף שנתבשלה כל צרכה. וכאן מיירי

שעודה בידו, ומותר להחזיר כשנתבשלה כל צרכה.

[128]

סעיף יא (תבשיל יבש שאין בו רוטב כלל, אין בו בישול אחר בישול, אם נתבשל כבר כל

צרכו, ואפילו נצטנן לגמרי).

[129]

רמ"א ס"ה (ובלבד שלא נצטנן לגמרי). מ"א סקל"ו (ואפילו בדבר

שאין בו מרק, דלית ביה משום בישול, אסור אם נצטנן, דהוה ליה כמניח לכירה לכתחלה

בשבת דאסור, דלא התירו אלא חזרה). וראה קובץ הערות וביאורים (ירושלים) ח"ו ע'

כד ואילך.

ודינו כמו הסירה מידו, דלעיל סי"ד

( בטלה לה שהייה הראשונה, וכשרוצה להחזירה הרי זה כמושיבה בשבת

בתחלה, וחכמים לא התירו אלא חזרה, אבל לא להושיב קדרה בתחלה בשבת על הכירה ),

ושם נסמן (הערה 103 ).

[130]

שו"ע ס"ב (מותר להחזירה כל זמן שהיא רותחת). מ"א ס"ק יט (ונהגו

להקל אם לא נצטנן לגמרי).

והיינו שאם לא נצטננה לגמרי, אין לחוש

לבישול אחר בישול (בלח), ואין לחוש להיות כמושיב בשבת לכתחלה (אף ביבש).

וראה קובץ הערות וביאורים (ירושלים)

ח"ו ע' כח. שבת כהלכה פ"ט הערה נג, וביאורים שם ס"ק יב. נימוקי

שבת. שו"ע הרב עם ביאורים והערות.

[131]

אלא שמכל מקום צריך שגם היבש לא יצטנן לגמרי, כדי שלא יהי' כמושיב בשבת לכתחלה.

[132]

שם ס"ט (ונהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי אלא ראוי עדיין לאכול מחמת חמימותו),

וסכ"ד (כל דבר שאין בו משום בישול, מותר אפילו להרתיחו כנגד המדורה, כגון תבשיל

לח שנתבשל כל צרכו ... שלא נצטנן לגמרי, לפי המנהג שנתבאר למעלה שנהגו להקל בזה).

וכיון שנוהגים שאין בו משום בישול מחמת

חמימותו, לכן אין בו גם משום כמושיב בשבת לכתחלה.

[133] בהמשך הסעיף שלפנינו מביא

כמה מנהגים להקל:

(א)

מה שנתבאר לעיל סי"ד, שאם נטלה והסירה מידו וכיו"ב אסור להחזיר, היינו

כשנטלה מהכירה מבעוד יום, משא"כ כשנטלה משחשיכה, מותר להחזיר אף אם הסירה

מידו, אם לא נצטנן לגמרי. וטוב להחמיר.

(ב)

מה שנתבאר לעיל סט"ז, שלא להחזיר לתוך הכירה, היינו כשנטלה מהכירה מבעוד יום,

משא"כ כשנטלה משחשיכה, מותר להחזיר אף בתוכה. ויש להחמיר.

(ג)

מה שנתבאר לעיל סי"ד, שלא להחזיר אלא לכירה גרופה וקטומה, היינו דוקא בליל

שבת, משא"כ ביום השבת כבר נתעממו הגחלים והיא כגרופה. והיינו כשנתעממו כל כך

עד שאין היד סולדת שם.

(ד)

גם אם הטמינו בו חמין כדי שישמר בו החום לסעודת שחרית, מכל מקום אחר סעודת שחרית

נחשב כגרופה. והיינו כשנתעממו כל כך עד שאין היד סולדת שם.

ובזמנינו

כשמשהים על בלעך שעל הגז, שייך בזה רק קולא א הנ"ל. ועל זה מסיק " טוב

להחמיר, לפי שרבו האומרים שאף לענין זה אין חילוק בין נטלה מבעוד יום לנטלה משחשכה".

[134] כדלקמן קטע הבא.

[135] רמ"[א] ס"ב (ויש

אומרים דכל זה אינו אסור רק כשנטלו מן הכירה מבעוד יום ולא

החזירו עד שחשכה, אבל אם לקחו משם משחשכה, אפילו הניחו על גבי קרקע מותר. וכן

נוהגים להקל בתנורים שלנו שיש להם דין כירה, וסומכין עצמם על דברי המקילין).

[136]

אבל "לא נצטנן לגמרי", כדלקמן בסמוך.

[137] והיינו שלא זו בלבד שהניחה על גבי קרקע,

אלא אף פינה התבשיל לקדרה אחרת, שנתבאר לעיל סי"ד ( ולא פינה ממנה התבשיל

לקדרה אחרת, אלא רוצה להחזירו כשהוא באותה קדרה שהיתה על הכירה, מותר לו להחזירו) .

ומלשונו נראה שהוא חמור יותר מהניחה על

גבי קרקע; אלא שלפי מנהג זה מקילים אפילו פינה התבשיל לקדרה אחרת.

וכן הוא לקמן סכ"א (והניחו על גבי

קרקע ... ואפילו פינהו לקדרה אחרת), וסכ"ב (אע"פ שכבר הניחה על גבי קרקע

... ואפילו פינהו לקדרה אחרת), וסכ"ו (ואפילו אם הסיר תבשיל זה מהכירה ...

ואפילו פינהו מקדרה לקדרה). וראה שבת כהלכה פ"ט ביאורים ס"ק ח.

[138]

ר"ן יז, ב (ומיהו בירושלמי משמע, דכל הני פלוגתא ליתנהו אלא בשסלקן מעל

גבי כירה מערב שבת ולא החזירן עד שחשכה, דגרסי' התם (פ"ג סוף ה"א) נטלו מבעוד

יום מחזירו מבעוד יום, נטלו משחשכה מחזירו משחשכה, נטלו מבעוד יום וקדש עליו היום,

ר' סימון בר תדאי בשם רב אושעיא, אם הניחו אסור לטלטלו). הובא בב"י סוף הסימן

(מה שנוהגין בקצת מקומות להחזיר תבשיל לתוך התנור בשבת, מהירושלמי, שכתב הר"ן).

רמ"א ס"ב (ויש אומרים דכל זה אינו אסור רק כשנטלו מן הכירה מבעוד יום ולא

החזירו עד שחשכה, אבל אם לקחו משם משחשכה, אפילו הניחו על גבי קרקע מותר).

[139]

מ"א ס"ק כד (כשנטלו מבעוד יום, ואם כן אם מחזירו בשבת הוה ליה כמושיב

בתחילה). ט"ז ס"ק יא (נראה הטעם דאז בטלה הטמנה הראשונה והוה כמטמין

לכתחלה בשבת).

וכמו כשמסיר מידו וכיו"ב לפי הדעה

הראשונה דלעיל סי"ד ( בטלה לה שהייה הראשונה, וכשרוצה להחזירה

הרי זה כמושיבה בשבת בתחלה) .

[140]

שלא יהי' חשש שמא יחתה, כדלעיל סט"ו ( שאסור להחזיר לה בשבת בכל ענין, גזירה

שמא יחתה בגחלים), ושם (הערה 118 ).

[141] שלא יהי' חשש בישול,

כדלעיל סעיף הקודם ( אם עדיין לא נתבשל כל צרכו ... אסור

להחזירו בשבת מן התורה, מפני שהוא מבשל ממש), ושם (הערה 127 ).

[142]

רמ"א שם (מיהו אם נצטנן לכולי עלמא אסור). וכדלעיל סעיף הקודם ( דכיון

שנצטנן לגמרי בטלה לה שהיה הראשונה, והרי זה כמושיב בשבת לכתחלה ),

ושם נסמן (הערה 129 ).

וראה קיצור הלכות סי' רנג-ד הע' 47. נימוקי

שבת.

[143]

על מ"ש בב"י בסוף הסימן, על דעה זו המתרת (ומכל מקום משמע דאסור, משום דעד

כאן לא שרי בגמרא (לז.) להחזיר, אלא על גבי כירה, אבל לא בתוכה), כתב דרכי משה

ס"ק ח (ודברי ב"י ... מה שחילק בין על הכירה או לתוכה, זה לא נזכר בדברי

הר"ן, אלא שהב"י חילק מעצמו בכך. ואפשר דלא סבירא לן לחלק בהא, ופוק חזי

מאי עמא דבר). מ"א ס"ק לה (פירוש, דמאי דאמרינן בגמרא לתוכה אסור, היינו

כשנטלו מבעוד יום ולא החזירו עד שחשיכה, וכמ"ש ס"ג, אבל נטלו בשבת מותר להחזירו

לגרופה וקטומה, ואפילו לתוכה).

[144]

מ"א שם (וצ"ע דהר"ן לא כתב היתר זה אלא כשהניחם על גבי

קרקע, דלא הוי כתחלת הטמנה כיון שהיה שם בשבת, אבל לענין היתר תוכה לא מהני זה).

[145]

רמ"א ס"ב ( וטוב להחמיר) .

[146]

ב"י ד"ה ואפילו (דעת התוספות (לו, ב ד"ה ובית הלל) והרא"ש (פ"ג

ס"ב) וסיעתם ... אוסרים להחזיר אפילו מבעוד יום סמוך לחשיכה, וכל שכן להחזיר בשסילק

משחשיכה. וגם הרמב"ם כתב בהדיא היפך הירושלמי הזה, שהרי כתב בפרק ג' (ה"י)

כל שמותר להשהותו על גבי האש, כשנוטלין אותו בשבת אסור להחזירו למקומו וכו', והוא

שלא הניח הקדרה על גבי הקרקע). ט"ז ס"ק יב (כי הר"ן כתב קולא זו, והתוס'

והרא"ש והנמשכים אחריהם לא סבירא להו כן).

והיינו שמדעת התוס' והרא"ש שהובאה

לקמן סכ"ב ( ויש אומרים שכל שהוא סמוך לחשכה ... אסור להחזירה לכירה ...

אלא על דרך שמותר להחזיר בשבת עצמה משום גזרה שמא יבאו להחזיר אף בשבת עצמה )

מוכח שאינם מתירים כשנטלה בשבת ומחזירה בשבת.

[147]

כל בו סי' לא לא, ד (ואחר שהוציאו ממנה הפת או הפנאד"ה, שאם נשאר בקצת

הבלו עד למחר, אפשר לומר שמותר לתת בתוכו פנדא"ש להתחמם שם באותו הבל המועט שבו,

שהרי אין שם חשש חתוי כלל שהרי גרפוה מבערב, ואפילו לא קטמוה, הרי נתאכלו וכהו כל גחליו).

[ר]מ"א ס"ה (ויש מתירין ליתן לתוך תנור שאפו בו מבעוד יום, דמאחר

שלא הטמינו בו רק אפו בו מבעוד יום, לא נשאר בו רק הבל מעט, ואין לחוש לבישול).

וראה קובץ הערות וביאורים הנ"ל ע' מ ואילך.

והיינו שאף שמה שנתבאר לעיל סי"ד ( כירה

שהסיקוה בקש וגבבא, או אפילו בגפת ועצים אלא שהיא גרופה וקטומה ... מותר לו להחזירו), מיירי שהיתה גרופה מיד בתחלת השבת. וכן

מה שנתבאר לעיל סוף ס"א (והגחלים שעממו הרי הן כקטומה). מיירי שעממו כבר מיד

בתחלת השבת. מכל מקום סגי גם אם נעשה גרוף או קטום בתוך השבת, וכדלקמן סכ"ו ( יכול

להסיר הקדרה מהכירה ולהניח קדרה ישנה ריקנית על פי הכירה ... ואז ישים הקדרה שהתבשיל בתוכה על גבי הקדרה הריקנית ... דכיון שהקדרה הריקנית סותמת פי הכירה תחת הקדרה שהתבשיל

בתוכה, הרי זה כגרופה וקטומה).

וכן יש נוהגים להקל כשעממו הגחלים במשך

השבת, שהיא כגרופה וקטומה, שהתירו להחזיר.

[148] ב"י סוף הסימן (ואף

לפי היתר זה שכתב הכל בו, נראה שאין דבריו אמורים אלא בשאחר שהוציאו הפת או

הפנאד"ה לא חממוהו עוד, דכיון שאפו בו אזיל ליה הבלא דידיה, אבל כל שחממוהו

כדי להכניס בו קדרת חמין לצורך מחר, נפיש הבליה ואסור לתת לתוכו פנאד"ש לחמם,

אפילו אם גרפוהו).

[149]

רמ"א שם (ויש מחמירין בזה. ואם החום כל כך בתנור שהיד סולדת בו, אסור).

והיינו שאין לסמוך על דעתם להתיר כשהגחלים כהו ועממו במשך השבת, אלא כשכהו ועממו

עד שאין היד סולדת שם, כעין האמור לקמן סכ"א ( ואפילו על גבי הכירה

הגרופה או קטומה, מותר להחזיר, אם אין היד סולדת שם, אע"פ שכבר סילק תבשיל זה

מבעוד יום והניחו על גבי קרקע) . וראה קובץ הערות וביאורים (ירושלים)

ח"ו ע' מה-מו. נימוקי שבת.

ויתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ה, שמכאן

למדנו, שאף באין היד סולדת שם לא התירו אלא על גבי הכירה (ולא בתוכה), וגם בזה לא

התירו אלא בגרופה. שהרי כאן מיירי הרמ"א באין היד סולדת בו, ומכל מקום לא

התיר אלא מטעם: (א) שאינה נחשבת תוכה, משום שהסירו משחשיכה. (ב) שנחשבת גרופה,

כיון שלא הטמינו בו.

[150]

סוף ס"א (והגחלים שעממו הרי הן כקטומה), ושם נסמן (הערה 17 ).

[151]

לבוש ס"ה בהג"ה (תנורי דידן כשמחזירין לתוכו לאחר סעודת שחרית, כבר

נצטנן הרבה התנור, ולא נשאר בו חמימות כדי שיוכל לשמור בו חומו של תבשיל שלא יצטנן

לגמרי, שפיר דמי). הובא במ"א סוף ס"ק לה (ובלבוש משמע דאפילו הטמינו בו,

שרי להחזיר לתוכה אחר סעודת שחרית, כיון דכבר עממו גחליו הוה ליה כגרוף וקטום).

[152]

גמרא וברייתא לז, א (איבעיא להו מהו לסמוך בה ... תא שמע כירה שהסיקוה בגפת

ובעצים, סומכין לה), וכדלעיל ס"ג (ואפילו הוסקה בגפת ועצים, מותר

לסמוך לה קדרה בסמוך חוצה לה, מבעוד יום).

אלא שכאן באים להתיר אף להחזיר בשבת,

ובזה הובאו כאן ב' דעות.

[153]

תוס' שם ד"ה מהו לסמוך (ואי מתניתין ... להחזיר תנן, בעי להחזיר), והיינו

דלדידן (דקיי"ל להחזיר תנן, כדלעיל הערה 7 ),

מותר לסמוך אף בלהחזיר בשבת. רמ"א סוף הסימן (שנהגו להקל ... לסמוך לתנור שאינו

גרוף וקטום), והיינו אפילו בשבת. מ"א סק"ה (לסברא השניה שרי אפילו בשבת,

כמ"ש רמ"א סוס"י זה). והיינו שלסברא השניה דלהחזיר תנן (שהמשנה

מיירי בלהחזיר), גם הגמרא קאי בזה, להתיר לסמוך אף בלהחזיר בשבת.

[154]

שיש לו דין כירה, כדלעיל ס"ז ( והתנורים שלנו ... הרי דינם שוה לכירה

לכל).

משא"כ תנורים שלהם, נתבאר לעיל

ס"ג ( אסור אפילו לסמוך לו), ושם נסמן (הערה 27 ).

[155]

מ"א סוס"י רנט (על גבי לבזבז שסביב התנור, הוה ליה סמיכה). וכן

הוא לקמן סוס"י רנט ד"ה ומותר (ואפילו על הלבזבז שסביב התנור).

[156]

סעיף ג ( מותר לסמוך לה קדרה בסמוך חוצה לה ... ואין חוששים שמא יחתה בגחלים שבתוך הכירה כדי למהר בישול

הקדרה שחוצה לה, שאין חיתוי זה מועיל לה כל כך) .

[157] רמ"א סוף ס"ה ( אבל אם הקדירות עדיין חמין, מותר להעמידן

אצל תנור בית החורף, מאחר שנתבאר דתנורים שלנו יש להם דין כירה, וסמיכה בכירה שאינה

גרופה וקטומה כדין גרופה וקטומה לענין נתינה עליה. וכבר נתבאר שנהגו להקל בחזרה בשבת

אפילו הניחה על גבי קרקע, והוא הדין לסמוך לתנור שאינו גרוף וקטום, הואיל והקדירה

עדיין חם ומבושל כל צרכו) .

אלא שמדבריו נראה ש לא התיר אלא לפי מה ש"נתבאר שנהגו להקל

בחזרה בשבת אפילו הניחה על גבי קרקע", היינו מה שנתבאר לעיל סי"ט " כשנטלה

מהכירה משחשכה, כיון שבתחלת כניסת שבת היה תבשיל זה על הכירה, אינו נראה כמושיבו

בשבת בתחלה ".

משא"כ אם נטלה מהכירה מבעוד יום אסור.

ואילו כאן התיר " אפילו

כבר סילק תבשיל זה מהתנור מבעוד יום ... אפילו הוא תבשיל ישן ונצטנן לגמרי ".

וההוכחות לזה נתבארו בקונטרס אחרון ס"ק ג.

[158]

מ"א סוס"י רנט (ולהניח תבשיל חם אצל התנור שרי ... ודבר שאין בו רוטב,

אפילו קר כחם דמי).

[159] והיינו שבסומך אצל התנור,

הוי כגרוף שאין חשש שמא יחתה, וגם אין דרך לבשל שם, ולכן אינו נראה כמבשל בשבת.

ואם כן אין לחוש כאן לשתי החששות שנתבארו לעיל סי"ד-טו ( אם

הסירה מידו פעם אחת ... בטלה לה שהייה הראשונה, וכשרוצה להחזירה, הרי זה כמושיבה

בשבת בתחלה ... נראה כמבשל לכתחלה בשבת ... ואינה גרופה וקטומה, שאסור להחזיר לה

בשבת בכל ענין, גזירה שמא יחתה בגחלים ).

[160]

סעיף כד ( כנגד המדורה ... כשאנו מצריכים אותו להרחיק קצת, יש לו בזה

היכר וזכרון, ולא יבא לחתות בגחלים) . והיינו שכנגד המדורה אין חשש שמא

יחתה, ואף אינו נראה כמבשל בשבת.

וכשם שהתירו בסומך כנגד המדורה, כן

התירו בסומך אצל הכירה, כמבואר ברא"ש פ"ג ס"י (דיש לחלק בין להשים על

גבי כירה, למדורה, דהא קדירה על גבי כירה אסור, אבל אצל המדורה שרי, משום דדמי

לסומך, ושרי).

וראה תהלה לדוד סק"ב. הערות

בשו"ע אדה"ז ע' 76. קובץ הערות וביאורים (ירושלים) ח"ו ע' נא

ואילך.

[161]

תוכן דעה זו, שהמשנה מתירה לשהות רק בגרופה וקטומה ולא בנאכל כמאכל בן דרוסאי,

כדלעיל ס"ט (ויש אומרים שאפילו תבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי, או אפילו נתבשל

כל צרכו אלא שהוא מצטמק ויפה לו ... חוששין שמא יחתה בשבת למהר בישולו). וגם

האיבעיא בגמרא (איבעיא להו מהו לסמוך בה, תוכה וגבה אסור אבל לסמוך בה שפיר דמי, או

דילמא לא שנא), הנה האיבעיא "תוכה וגבה ... או דילמא לא שנא, שייך רק בלשהות ולא

בלהחזיר, שהרי להחזיר לתוכה אסור בכל אופן, כדלקמן סט"ז (וכל זה כשמחזיר הקדרה

על גבי פי הכירה מלמעלה ... אבל להחזירה לתוך הכירה ממש ... אסור בכל ענין), ואין

שייך לו מר על זה "לא שנא". ועוד הוכחות הביאו

שהגמרא מיירי בלשהות. וכיון שהגמרא מיירי בלשהות, אם כן משמע שבלהחזיר לא התירו

לסמוך.

רמב"ן במלחמות רפ"ג טז,

א (הביא רבינו [הרי"ף דלקמן] ראיה מדפשטוה ... אף על פי שאין ראיה גמורה). רא"ש

רפ"ג בשם הרב רבינו יונה (כתב ה"ר יונה ז"ל ... דמדנקט הש"ס

תוכה וגבה הוא דאסור וכו', ואי בחזרה איירי לא הוה ליה למימר תוכה ... בחזרה דתוכה

לא מצי למימר לא שנא). רי"ף רפ"ג טז, א (איבעיא להו מהו לסמוך לה,

תוכה וגבה הוא דאסור אבל לסמוך שפיר דמי, או דלמא לא שנא, ומדאמרינן תוכה וגבה הוא

דאסיר, שמעינן דאסור לשהות על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה), והיינו שמזה למדים

שבשהייה לא התירו אלא לסמוך, ולא על גבה. רמב"ם פ"ג ה"י (ואין

מחזירין לעולם אלא על גבי כירה גרופה וכו'. וכל שאין מחזירין עליו אין סומכין לו בשבת).

מ"א סק"ה (משמע דבשבת אסור לסמוך באינה גרופה, דהאיבעיא בגמרא לא

הוי אלא בערב שבת ... וכן משמע ברי"ף עיי"ש).

ואף שמסיים המ"א (אבל לסברא השניה שרי

אפילו בשבת), מכל מקום ביאר את עיקר דעת הפוסקים, דמיירי בלשהות בערב שבת. וראה

שבת כהלכה פ"י בביאורים אות טו.

[162] ולענין גרופה וקטומה,

שעכ"פ הסירה מידיו, שטעם האיסור שנראה כמבשל, לא נתפרש כאן אם דעה זו אוסרת

לסמוך מן הצד. וראה קובץ הערות וביאורים שם הערה 1. שבת כהלכה פ"י ביאורים

ס"ק יד. נימוקי שבת.

[163]

כדלעיל ס"ג ( מותר לסמוך לה קדרה בסמוך חוצה לה) .

[164]

רמ"א סוף הסימן (וכן המנהג פשוט להתיר).

[165] ונראה מזה שחוששים לדעתם, הן בהניח

הקדירה על גבי קרקע, והן בלסמוך אצל כירה שאינה גרופה וקטומה. וראה קובץ הערות

וביאורים (ירושלים) ח"ו עמ' נו. שבת כהלכה פ"ח תוספת ביאור אות ח, ופ"י

ביאורים ס"ק יד, ותוספת ביאור אות ו. נימוקי שבת. שו"ע הרב אם ביאורים

והערות.

[166]

הגהות מרדכי פ, א ( מיהו אם אין היד סולדת בו, שאינו חם כל כך,

נראה דמותר להפשיר במקום שאין היד סולדת בו, ולהשים פשטידא על גבי התנור, וכל דבר,

מותר, כיון שאין היד סולדת שם). והיינו שמותר לא רק להשהות קודם השבת,

אלא אף ליתן בשבת עצמה.

כאן נתבאר לענין להחזיר בשבת, ולעיל

ס"ה נתבארה הלכה זו בעיקר לענין להשהות קודם השבת.

סיכום פרטי ההלכה, לעיל שם (הערה 35 ).

[167]

כלומר, אף אם מדובר בתבשיל שהוא חם קצת, משערים בו כאילו היה צונן, והוא שיעור

גדול יותר, וכעין האמור לקמן סעיף הבא ( שאם היתה הקדרה צוננת לא היה אפשר

להרתיחה), ושם נסמן (הערה 175 ) .

[168]

ב"י סי' שיח ד"ה מותר ליתן ( דעת הרא"ש

בפרק כירה (סי' י) דהא דאמר רב יהודה יד סולדת בו אסור, הכי קאמר, יד סולדת בו הוי

בישול, הילכך אסור להניחו במקום שאפשר שיחומו כדי שהיד סולדת בו, ומותר להניחו במקום

שיחומו ולא תהא היד סולדת בו. ואף על פי שמפשט דברי רבינו ירוחם ז"ל (ני"ב

ח"ג סט ע"ג) נראה דמקום שהיד סולדת בו היינו לומר דבמקום שמניח אדם ידו כנגד

המדורה ותהיה סולדת מחמתה. הדבר ברור כדברי הרא"ש, דבמקום שאם יונח שם הקיתון

של מים יחמו כדי שתהא היד סולדת הוי מקום הראוי לבישול ואסור). וכן הוא בטור

ושו"ע שם סי"ד (בענין שאינו יכול להתחמם באותו מקום עד שתהא היד סולדת ) . וכן הוא לקמן שם סכ"ד ( ובלבד

שיתנם רחוק מהאש, בענין שאינן יכולין להתחמם באותו מקום עד שתהא היד סולדת בו ).

מ"א סוס"י

רנ[ט] (ואם מניחו במקום שאין יכול להתחמם עד שהיד סולדת בו, מותר). וכן הוא לקמן סוס"י רנט (ואם סומך אצל

התנור במקום שאין יכול להתחמם עד שהיד סולדת בו מותר).

והיינו בתבשיל צונן שנותנים סמוך לתנור,

שאם מתחמם בכדי שהיד סולדת בו יש בו איסור בישול, ולכן יש בו גם משום שמא יחתה.

משא"כ תבשיל חם שאין בו בישול אחר

בישול כמבואר במ"א שם ( ואם לא נצטנן לגמרי, אפילו יש בו רוטב נהגו להקל), וכדלקמן סי'

שיח ס"ט (תבשיל לח שנתבשל כבר כל צרכו ונצטנן ... נהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי,

אלא ראוי עדיין לאכול מחמת חמימותו).

אפשר לומר דהיינו דוקא בחום כזה " שאם תבשיל זה שמחזיר

היה צונן, היה יכול להתחמם שם כל כך עד שהיד סולדת בו". דכיון שבתבשיל צונן

הי' בו משום בישול, לכן גם בתבשיל חם אוסרים משום שמא יחתה.

*

אמנם חזר בו רבינו מזה בקונטרס אחרון

סק"ד ( ואפשר דשאני התם דמיירי באיסור בישול ... אבל הכא מיירי בשמא יחתה, ותלוי בחום התנור ... וכן עיקר (וצריך למחוק זה בפנים) ).

[169] אף לדעה הב' דלעיל סעיף

הקודם ( ויש אוסרים לסמוך אצל כירה או תנור שלנו שאינן גרופים וקטומים

והוסקו בגפת ועצים, אף שהיתה דעתו להחזירה או לסמכה ועודה בידו, משום גזרה שמא

יחתה ). מכל מקום מותר לסמוך במקום שאין היד סולדת בו.

[170]

אף שבתנור אסור לסמוך אפילו לפני השבת, כדלעיל ס"ד ( ותנור ... אסור אפילו לסמוך לו אם היד סולדת שם).

מכל מקום מותר לסמוך במקום שאין היד סולדת בו.

כמבואר בהגהות מרדכי שם ( ולהשים

פשטידא על גבי התנור, וכל דבר, מותר, כיון שאין היד סולדת שם) .

רמ"א ס"ב (ובתנור אין חילוק בין להחזיר עליו או לסמוך אצלו. ודוקא במקום

שהיד סולדת) ט"ז סקט"ז (היינו בתנור של זמן התלמוד).

[171]

שהרי בתנור אין חילוק אם הוא גרוף וקטום או לאו כדלעיל ס"ד-ה.

[172]

משמעות מ"א סי' רנט בסופו (ואם מניחו במקום שאין יכול להתחמם עד שהיד

סולדת בו, מותר לסמוך אצל התנור, אבל לא עליו, אלא אם כן יש דבר המפסיק). ונתבאר בקונטרס

אחרון סק"ה.

ואם רוצה לחמם תבשיל צונן בשבת על גבי

הבלעך, במקום בבלעך שאין היד סולדת בו, ראה הערות וביאורים (ירושלים) ח"ו ע'

סא. שבת כהלכה פ"י סי"ב.

[173]

מ"א סק"ט (מיהו בס"ה משמע דאסור לתת לתוכו).

ובקונטרס אחרון ס"ק א ( אף

שסיים המ"א דבתוכו אסור, היינו להחזיר, אבל להשהות, אין שום סברא כלל לחלק

בין תוכה לגבה).

והיינו כיון שההפרש בין על הכירה לבין

תוך הכירה נתבאר רק לענין להחזיר, כדלעיל סט"ז (אבל להחזירה לתוך הכירה ממש

... אסור בכל ענין). ולכן יש מקום לומר, שאף לענין אין היד סולדת בו יש הפרש בין

בתוך התנור והכירה, שנראה כמבשל, לבין על גבם .

וכן הוא לעיל סוף ס"ה ( אבל

בתוך התנור ממש או בתוך הכירה, אסור ליתן שם בשבת אפילו תבשיל שבישל כל צרכו,

אע"פ שהן גרופים וקטומים, וגם אין היד סולדת בהם כלל) .

[174]

ר"ן (טו, ב) ד"ה בית שמאי (להחזיר סמוך לחשכה לא איצטריך להו לבית

הלל, דהא בכל מלאכות כולן הן מתירין עם השמש ... דאפילו בשאינה גרופה מבעוד יום

שרי). ב"י ד"ה ומ"ש לא מיבעיא (הר"ן שם דחה דברי התוספות,

והעלה דאפילו כשאינה גרופה שרי מבעוד יום לכו"ע). רמ"א ס"ב (ויש

מקילין בזה).

ומיירי שכבר נתבשל כמאכל בן דרוסאי,

ולכן מותר להשהותו אע"פ שאינו גרוף וקטום, כדלעיל ס"א ( אסור

ליתן עליה תבשיל מבעוד יום להשהותו עליה ... אם כשמגיע הלילה אין התבשיל מבושל

עדיין כמאכל בן דרוסאי).

[175]

תוס' לו, ב ד"ה ובית הלל (מדקדק ר"ת מדקאמר לא יתן עד שיגרוף, ואי

לא יתן לא יחזיר בשבת הוא, איך יגרוף או יקטום בשבת, והוה ליה למימר אלא אם כן גרף

וקטם. אלא בחול נמי אסור להחזיר. ואם תאמר מה שיעור הוא נותן לאסור בערב שבת, דהיכא

דסלקו בהשכמה פשיטא דשרי להחזיר. ואומר ר"י ... דמצינו למימר דבערב שבת נמי אסור

להחזיר אפילו רותח, משעה שאם היה קר לא היה יכול להרתיח מבעוד יום). רא"ש

פ"ג סי' ב. הגהת מרדכי פ"ג עט, ב (לא יתן עד שיגרוף, משמע

אפילו מערב שבת, מדלא קאמר אלא אם כן גרוף, אבל עד שיגרוף, משמע בשעה שיכול לגרוף).

טור ורמ"א שם (יש אומרים דכל שהוא סמוך לחשיכה ... אם הוא

סמוך כל כך שאם נצטנן הקדירה אי אפשר להרתיחה מבעוד יום, דינו כמו בשבת עצמו).

[176] היינו שאין להחזיר אלא אם

כן: (א) היא גרופה וקטומה, (ב) לא הסירה מידו כו', כמו בשבת עצמה.

וכאמור לעיל בתחלת הסעיף, שרק לדעה

המתרת מותר להחזיר "אע"פ שכבר הניחה על גבי קרקע".

ונתפרש יותר בקונטרס אחרון ס"ק ח (אלא

אם כן נאמר דלא גזרו כלל סמוך לחשכה בהנחה על גבי קרקע ואין דעתו להחזיר, ולא משמע

הכי מדברי הפוסקים).

וראה תהלה לדוד ס"ק טז. שו"ע

הרב עם ביאורים והערות.

[177]

ב"י ד"ה ומ"ש רבנו דהא, בשם התוס' (וכתבו התוספות בפרק במה טומנין ...

שאם אתה מתיר להחזירה מבעוד יום אתי להחזירה משחשיכה), ואינו בתוס' שלפנינו.

רא"ש שם (אסור להחזירה אטו שבת. וכולה חדא גזירה היא). מ"א סקכ"ו (אינו

אסור אלא משום גזירה, דאי שרית ליה מערב שבת אתי להחזיר בשבת).

[178]

מ"א שם (דלא גזרינן שמא יחתה אחר ברכו, דהא לא אסור מדאורייתא ... אם

כן למה נגזר סמוך לברכו).

[179]

ב"י שם (כמה גדולים חולקין עליהם, ולכן לא נהגו ליזהר). רמ"א שם

(והמנהג להקל. אך טוב להחמיר במקום שאין צורך כל כך).

[180] אחר שנתבאר שטוב להחמיר

כדעה האוסרת להחזיר סמוך לחשכה, מפרט (בהמשך סעיף זה ושלאחריו), אלו פרטים טוב

להחמיר בהם, ואלו פרטים אין להחמיר בהם:

(א)

מה שנאסר (לקמן סכ"ו) להחזיר על המעזיבה שעל התנור, טוב להחמיר גם סמוך

לחשכה.

(ב)

מה שיש אוסרים (לעיל ס"כ) להחזיר לסמוך אצל התנור, יש להתיר לדברי הכל סמוך

לחשכה (ויתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ז) .

(ג)

מה שאסרו לסמוך כנגד המדורה משום בישול, אין חוששים לבישול סמוך לחשכה.

(ד)

גם מותר להחזיר חי לגמרי לדברי הכל, שאין לחוש בו לחיתוי (ויתבאר בקונטרס

אחרון ס"ק ח) .

וכל

זה למי שרוצה להחמיר כדעה האוסרת להחזיר סמוך לחשכה. אמנם המנהג הוא להקל לגמרי

סמוך לחשכה.

[181]

מ"א סקכ"ח (טוב להחמיר, ואין ליטול הקדירה מהכירה וליתנו על גבי התנור

שאינו גרוף וקטום סמוך לחשיכה).

ומפרש רבינו כוונת המ"א, שלא ליתנו

אפילו על המעזיבה של תנור בית החורף, עד שיניח שום דבר על המעזיבה תחת הקדרה.

ויתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ו.

[182] סוף סכ"ו ( צריך

שיניח עתה שום דבר תחת הקדרה להפסיק בינה להגחלים שבתנור ... אבל המעזיבה שהיא

עשוי מכבר אינה חשובה הפסק).

ואף שבשבת עצמה מחמירים שלא להחזיר על

גבה כשאינה גרופה, אף אם אין היד סולדת שם, כדלעיל סעיף הקודם ( על

גבי הכירה הגרופה או קטומה מותר להחזיר אם אין היד סולדת שם).

והיינו אף על המעזיבה שעל התנור, לדעת

האוסרים, כדלקמן סוף סכ"ו ( ויש אומרים שאע"פ שאין היד סולדת

שם, צריך שיניח עתה שום דבר תחת הקדרה להפסיק בינה להגחלים שבתנור).

מכל מקום לא החמירו סמוך לחשכה אלא

כשהיד סולדת בו.

וראה תהלה לדוד סוף ס"ק יט.

שו"ע הרב עם ביאורים והערות.

[183]

הגהות מרדכי פ"ג עט, סוע"ד (ולסמוך לכתחלה אצל האש תבשיל שכבר נתבשל,

אפילו סמוך לחשיכה שאילו היה צונן אין שהות להרתיחו עד שחשיכה, שרי). הגהות

מיימוניות פ"ג אות ב (אבל לסמוך קדרה אצל האש מותר, אפילו סמוך לחשיכה ממש).

רמ"א סוף ס"ב (ודוקא על גבי כירה ממש, אבל לסמוך, אפילו לאש במקום שהיד סולדת

בו, שרי אפילו סמוך לחשיכה).

והטעם שכאן מותר לסמוך לדברי הכל, יתבאר

בקונטרס אחרון ס"ק ז.

[184]

כדלעיל ס"כ ( ויש אוסרים לסמוך אצל כירה, או תנור שלנו, שאינן גרופים

וקטומים והוסקו בגפת ועצים).

[185]

סעיף כד (כל דבר שאין בו משום בישול, מותר אפילו להרתיחו כנגד המדורה ... כשאנו מצריכים

אותו להרחיק קצת, יש לו בזה היכר וזכרון, ולא יבא לחתות בגחלים).

ואף שברמ"א כתב "לסמוך אפילו

לאש", מכל מקום כתב כאן "וכל שכן לסמוך כנגד המדורה". וראה נימוקי

שבת.

[186]

מ"א סקכ"ט (אפילו נצטנן לגמרי).

[187]

מ"א ס"ק כז (ואם אינה מבושלת כל צרכה, שרי להחזיר סמוך לחשיכה, דלא גזרינן

דאתו למעבד בשבת, דודאי לא יבשל בשבת (טור והרא"ש). אבל סמ"ג וסמ"ק

והג"מ אסרו אף בזה (ב"ח)). והיינו כמבואר בב"ח ד"ה ומ"ש

אבל כל זמן (אבל בספר התרומה (סי' רל"א, ד"ה פסק דין) וסמ"ג (ל"ת

סה, יג ע"ג) וסמ"ק (סי' רפב ע' רפה) והגהות מיימונית (פ"ג אות ב) כולם

כתבו, דאף בלא נתבשלה אלא כמאכל בן דרוסאי אסור להחזירה מבעוד יום על הכירה שאינה גרוף

וקטום, אם אין שהות ביום להרתיחה אילו נתקררה).

וכן נפסק כאן כהאוסרים, שבלא נתבשל

כמאכל בן דרוסאי, התיר רק "לסמוך אצל התנור", ובחי לגמרי התיר " אפילו

להחזירו על גבי כירה ".

וראה שבת כהלכה פ"ט ביאורים

ס"ק יג. נימוקי שבת. שו"ע הרב עם ביאורים והערות.

[188]

מ"א שם (אבל חי לגמרי שרי סמוך לחשיכה ממש).

וכאן הוסיף "להחזירו", דהיינו

שכבר העמידו על האש, ונטלו משם לפני שהתחיל להתבשל, ומחזירו. ונתבאר בקובץ הערות

וביאורים (ירושלים) ח"ו ע' סב.

[189]

ס"ח ( אבל אם הוא חי לגמרי, מותר ליתנו אפילו בתוך התנור שהוסק בגפת

ועצים ואינו גרוף וקטום, ואין חוששים שמא יחתה בשבת) .

והטעם שאין חוששים בזה לנראה כמבשל

לכתחלה (אף שלזה אינו מועיל מה שהוא חי), יתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ח.

[190]

גמרא לח, א (איבעיא להו, עבר ושהה מאי, מי קנסוהו רבנן או לא). הגהות מרדכי

פ"ג עט, ד (למדנו מכאן, כיון דלא איפשטא ליה, דכל היכי דעבר אדרבנן, בין בהשהה

בין בחזרה בין בהטמנה, דאסור לאוכלו). הובא ב"י סוף הסי'. רמ"א ס"א

(ואם החזירם ישראל, דינו כעבר ושיהה).

דין עבר והשהה נתבאר לעיל סי"ב ( כל

מקום שנתבאר שאסור להשהות תבשיל שלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי, אם עבר ושהה, אפילו

בשוגג ... אסור) . ודין עבר והטמין יתבאר לקמן סי' רנז ס"א ( אם

עבר והטמין, אפילו בשוגג, התבשיל אסור).

[191]

משא"כ במקום שאיסורו אינו לדברי הכל, יתבאר לקמן סי' רנד ס"ג (מותר

בדיעבד ... לפי שיש מתירים אפילו לכתחלה ...

יש להתיר בדיעבד, לפי שיש מתירים אפילו לכתחלה) .

ולפעמים יש מקום שמסתפק רבינו אם יש

להתיר בדיעבד, כדלקמן סוף סעיף הבא (והערה 204 ),

ו בקונטרס אחרון ס"ק ט .

[192]

מ"א סקי"ד (החזירם ישראל בשבת, אפילו בשוגג, דינו כעבר ושהה, ואסור).

וכן הוא לעיל סי"ב (אם עבר ושהה,

אפילו בשוגג ... אסור), ושם נסמן (הערה 87 ).

[193]

כמו בעבר והשהה, שנתבאר לעיל סי"ב (אסור ... עד שימתינו במוצאי

שבת בכדי שיעשו). וראה בהנסמן שם (הערה 90 ).

[194]

ב"י שם (ונראה לי דאין לומר ... דכיון דעביד מעשה בשבת, אפילו מצטמק ורע לו אסור.

דכיון דאין שום הנאה בחזרה זו, דהא מצטמק ורע לו הוא, מותר). רמ"א שם

(ואם מצטמק ורע לו, מותר, שהרי לא נהנה מן האיסור).

וכן לענין הטמין, יתבאר לקמן סי' רנז

ס"א ( אם הוא מצטמק ויפה לו, או שהיה צונן ונתחמם על ידי הטמנה זו.

אבל אם הוא עומד בחמימותו כשעה הראשונה, והוא דבר שמצטמק ורע לו, מותר, שהרי אינו

נהנה כלל מן האיסור) .

וכל זה בהחזיר או בהטמין, שאסור לכתחלה

אפילו מצטמק ורע לו. משא"כ בעבר ושהה, נתבאר לעיל סי"ב ( כל

מקום שנתבאר שאסור להשהות תבשיל שלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי, אם עבר ושהה, אפילו

בשוגג ... אסור ); אבל אם כבר נתבשל כמאכל בן דרוסאי, מותר להשהות אף לכתחלה,

כדלעיל ס"א (והערה 7 ).

[195]

הגהות אשרי פ"ג סי' ב (וצ"ע אם החזיר באיסור בשוגג, אם מותר באכילה או לא,

דדילמא דוקא שכח קדירה ובשלה, שנתקן המאכל בשבת באיסור, אבל בהחזרה, כבר היה ראוי לאכילה,

ואינו נהנה כל כך ... מכל מקום, כשישראל בעצמו עשה איסור אפשר דקנסוה רבנן,

מהרי"ח). הובא ב"י שם ומ"א סקי"ד.

והיינו שכבר נתבאר לעיל שאסרו אף בשוגג,

ושאסרו במצטמק וטוב לו אף שאינו נהנה כל כך. אמנם אפשר שאין מחמירין בשניהם יחד:

(א) שהוא שוגג. (ב) שהוא מצטמק וטוב לו שאינו נהנה כל כך.

וראה לקמן סי' תה ס"ט בהג"ה

שבשוה"ג.

[196]

מ"א ס"ק יד (ומיהו נראה לי בזה, דלאחרים שרי, מאחר דבהגהות אשרי מסתפק

אם יש לאסור אפילו לו, מאחר שהי' מבושל קודם, והיה שוגג).

והיינו שיש להתיר כשיש ג' טעמים להיתר:

(א) שוגג. (ב) נתבשל כל צרכו. (ג) לאחרים.

[197]

מ"א סקי"א (ולבני ביתו פשיטא דאסור, דהוה ליה כמי שנתבשל בשבילו).

וראה גם לקמן סי' תמז סס"א (שאסור

לו ולאנשי ביתו, ומותר לאחרים). סי' תקג סי"ב (הרי מאכלים הללו אסור לו ולכל

אנשי ביתו), וקונטרס אחרון ס"ק ב. סי' תקטו ס"א (וכן אנשי ביתו כמותו),

וסי"א (ולכל אנשי ביתו הסמוכים על שלחנו).

ואף שנתבאר לקמן סי' שיח ס"א ( אבל

לאחרים מותר ... אף אם בישל בשבילם).

היינו דוקא במקום שהאיסור הוא רק משום

קנס, שקנסו על העובר בעצמו, ולא על אחרים. משא"כ לענין שהייה

וחזרה בשבת, שמעיקר הדין נאסר אף לאחרים, כדלעיל סי"ב ( אסור בין לו בין

לאחרים). לכן גם כאן, אף שהתירו לאחרים נאסר עכ"פ לבני ביתו

שהוחזר בשבילם.

וראה תהלה לדוד ח"ג

או"ח סי' לו. נימוקי שבת ע' פג וע' ר. כנישתא דבי רב. שו"ע הרב

עם ביאורים והערות כאן, ובסי' שיח ס"א.

[198]

הגהות מרדכי פ"ג עט, ב (אם היורה מתקררת ועבדים נכרים מחממין אש תחתיה,

ואם ראויה שיאכל בלא חימום כמאכל בן דרוסאי, אין קפידא במה שחיממוה נכרי בשבת,

ומותר). הגהות אשרי שם פ"ג סי' ב (דאם נכרי עשה לצורך ישראל מותר, כי האי גוונא

שאין הישראל נהנה ממנו כל כך).

רמ"א ס"א (ואם החזירה גוי בשבת,

דינו כשכח ושיהה). והיינו שאם החזירו הנכרי במזיד, דינו כהחזיר הישראל בשוגג,

שנתבאר בסעיף הקודם, שיש סברה להתיר אם נתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו. אלא שלענין

שוגג קיי"ל להחמיר מספק ולאסור לעצמו, וכאן מתירים מטעם זה לגמרי.

ט"ז סק"ח (ואם החזירם

עכו"ם בשבת,

פירוש והתבשיל מצטמק ויפה לו, מותר, שאין הישראל נהנה כל כך). מ"א סקי"ג

(דינו כשכח, דלא נהנה ממנו כל כך, כיון שכבר היה ראוי לאכול. עי' סי' רע"ו).

והיינו שטעם ההיתר כאן הוא כדלקמן סי' רעו סי"ג (ואף אם עשה הנכרי מדורה קטנה

לצרכו בלבד, או לצורך חולה, ואחר כך בא זה להתחמם כנגדה, והוסיף הנכרי עצים בשבילו

מדעת עצמו, אין הוספה זו אוסרתו להתחמם שם, כיון שהיה יכול להתחמם שם קצת אף בלא הוספה

זו. וכן אם היתה המדורה דולקת מבעוד יום, ובשבת הוסיף בה הנכרי עצים בשביל ישראל,

מותר להתחמם כנגדה). וכך גם כאן, שכבר נתבשלה כל צרכה, ואינו נהנה כל כך ממה

שהחזירה הנכרי.

ומה שהוסיף כאן "אם החזיר על ידי

נכרי, אפילו במזיד מותר", דהיינו אף אם אמר בפירוש לנכרי להחזיר; הוא כמשמעות

הרמ"א ס"ה (אסור לומר לגוי ... אם לא נצטנן כל כך שעדיין ראויים לאכול, אם

חממו אותו הגוים, מותרין לאכול).

וראה מנחת פתים סי' רנג. לחם שלמה סי' נ

ס"ק ב. תשורת ש"י סי' שכח. נימוקי שבת.

[199]

רמ"א ס"ה (אמנם אם לא נצטנן כל כך, שעדיין ראויים לאכול, אם חממו

אותו הגויים, מותרין לאכול).

[200] והיינו שיש כאן שני

איסורים:

(א) בישול אחר בישול כשנצטנן לגמרי,

שיתבאר לקמן בסמוך ( כיון שיש מתירים אפילו לכתחלה כמ"ש בסי' שי"ח, יש

לסמוך על דבריהם בדיעבד).

(ב) חזרה למקום האסור, שהוא אסור

"לדברי הכל", ולכן נאסר אף בדיעבד.

[201]

ב"י סוף הסי', בשם הרשב"א בתשובה (מי שבישל תבשילו מערב שבת כל צרכו, ולמחר

בשבת אמר לגוי להדליק אש ולחמם תבשילו, נראה לי דאסור ... ואף על פי שלא נעשה מלאכת

איסור בגוף התבשיל, שכבר נתבשל מערב שבת, וכמדומה שאפילו אחר שנצטנן אסור לו לאותה

שבת, דקנסינן ליה, כל שהזיד ואמר לגוי לעשות לו מלאכה דאורייתא בשבילו). רמ"א

שם (אסור לומר לגוי להחם הקדירה אם נצטנן. ואם עשה כן, אסור לאכלו, אפילו צונן).

ואף שנתבאר לעיל שכשאינו נהנה ממנו כל

כך מותר לאכלו. הכא שאני ש"היה צונן לגמרי שלא היה ראוי לאכול, וחממו

הנכרי", וכיון שנאסר כשחיממו, נשאר באיסורו אף אחר שנצטנן. וראה קובץ הערות

וביאורים (ירושלים) ח"ד ע' קג.

ומה שאסר כאן "לכל אדם", אף

שנתבאר לקמן סי' שכה סי"א (דבר שאין בו חשש צידה ומחובר אלא שהובא מחוץ לתחום

... לישראל אסור באכילה בו ביום למי שהובא בשבילו, ולערב בכדי שיעשו ... אבל

לאחרים מותר אפילו בו ביום, לפי שאיסור התחומין הוא מדברי סופרים, ולא החמירו כל

כך בשל דבריהם לאסור אף למי שלא הובא בשבילו), וסט"ז ( אם מילא מבור העומד

בכרמלית, או שהביא מים לרשות הרבים מן הנהר שהוא כרמלית, מותר לאחר שלא הובא

בשבילו, שאיסור הכרמלית אינו אלא מדברי סופרים).

אפשר הטעם כיון שכאן ישנם שני איסורים

(כדלעיל הערה הקודמת).

(א) איסור דאורייתא של בישול אחר בישול,

אלא שיש מתירים אפילו לכתחלה, ואין לאסור בדיעבד.

(ב) איסור דרבנן של חזרה למקום האסור,

שאסור לדברי הכל.

וראה תהלה לדוד סק"ט וסק"כ.

מנחת פתים שם. הערות בשו"ע אדמוה"ז ע' 81. קובץ הערות וביאורים

(ירושלים) ח"ד ע' קה. נימוקי שבת.

[202] כדלעיל (הערה 193 ).

[203]

אור זרוע הל' ערב שבת סי' ח בסופו (ראיתי בצרפת בית מורי ר' יהודא בר' יצחק,

שפעמים מקררים צלנ"ט שלהם דהיינו טמון, ובשבת טרם עת האוכל מדליקין העבדים אש

סמוך לקדרות כדי שיתחממו בטוב, ויש שמסלקין אותם ונותנים אותם סמוך לאש ... ואפילו

מתכוונים בעבור ישראל, אין לחוש, דמסתמא אין ישראל רוצה בכך, שאילו ידעו שהקדירות נתקררו

לגמרי לא היו מניחים לחמם אותם כלל, וכשהעבדים עושים, לאו כל כמינייהו לאסור לנו התבשילים

בעל כרחנו. ובחופות רגילים לעשות כן עבדיהם, ואין איש נמנע מלאוכלן. וגם ר"ת זצ"ל

ושאר גדולי הדור כולם מתירין). הובא בד"מ אות ז. מ"א סקל"ח.

ואף שכבר נתבאר לעיל סי' רמג ס"ב ( אם

עשה הנכרי מעצמו בשביל ישראל אסרו ליהנות בשבת ממלאכתו ), ושם נסמן (הערה

יח).

היינו דוקא כשהישראל לא הי' יכול ליהנות

מחפץ זה לפני עשיית הנכרי. משא"כ כאן, שהישראל יכל לאכלו צונן, ומה שהנכרי

חיממו, " לא כל הימנו שיאסור את התבשיל של ישראל בעל כרחו".

ואז מותר אף לפני שנצטנן.

וראה אמרי יושר ח"א סי' קכט. קובץ

הערות וביאורים (ירושלים) ח"ו ע' עב.

[204] תוכן הקטע שלפנינו: רבינו מסתפק אם ההיתר

האמור כאן ( כיון שיש מתירים אפילו לכתחלה ... יש לסמוך על דבריהם בדיעבד),

הוא רק כשעשאו הנכרי, וכמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ט (שלא התיר בדיעבד אלא

כשעשה כן נכרי), או אף כשעשאו הישראל בעצמו.

ולכן

הכניס כאן תיבות אלו במוסגר – לשני הצדדים (ואפילו אם צוה את הנכרי ... אפילו

הישראל בעצמו ... לישראל ... שלא לאסור מעשה הנכרי אפילו צוהו ישראל), וכהכלל

המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות, דכל ספק העמיד

בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו).

ואף

שיתבאר לקמן סי' רנד ס"ג (מותר בדיעבד ... לפי שיש מתירים אפילו לכתחלה ... יש להתיר בדיעבד, לפי שיש מתירים אפילו לכתחלה) .

וכן הוא לעיל סי"ב, ובקונטרס אחרון ס"ק ב. הרי שהתיר

בפשיטות מטעם זה אף בישראל.

נתבאר

בקונטרס אחרון שם ( שיש לחלק ביניהם, דהתם קעבר אדרבנן,

והכא אדאורייתא ).

ומכל

מקום מסיים בקונטרס אחרון שם "וצ"ע לדינא", והיינו שיש להסתפק אם

יש להתיר מטעם זה אף בנידון דידן, שלדעת האוסרים עבר הישראל אדאורייתא.

או

שיש להסתפק אם באמת קיי"ל שכשנצטנן לגמרי אסור מדאורייתא (ראה לקמן סי' שיח

ס"ט, ובהערות שם).

אמנם

לקמן סי' שיח שם ( אבל אם נצטנן לגמרי, נוהגין כסברא הראשונה אפילו לענין דיעבד,

כמו שנתבאר בסימן רנ"ג). הרי שמסיק

שם בפשיטות לאסור אף בדיעבד, באופן שלדעת האוסרים עבר הישראל אדאורייתא, וכאמור

כאן ( שיש בה חיוב חטאת (לישראל)) .

וכן

נראה לקמן סוס"י רנט "תבשיל צונן ... אסור אפילו לסמוך אצלו ... אפילו

על ידי נכרי, כי אם לצורך חולה"; משא"כ לצורך מצוה לא התירו אלא באיסור

מדברי סופרים. ויתבאר לקמן שם (הערה 1031 ).

וראה

תהלה לדוד סי' שיח ס"ק טו. בדי השלחן סי' קכד

סק"ג. כנישתא דבי רב סי' שיח ס"ט. שו"ע הרב עם ביאורים והערות

כאן, ובסוס"י רנט, ובסי' שיח ס"ט.

ובכל

אופן נראה, שלא כל ההלכות שוים בכלל זה, כפי שמוכיח ב קיצור הלכות, מילואים

ע' מז ואילך . כנישתא דבי רב לקונטרס אחרון שם.

*

ואף

שבמקום שיש מתירים אף בישראל, סומכים על זה להתיר אמירה לנכרי אף לכתחלה, כדלקמן רעט

ס"ה (ולענין טלטול על ידי נכרי סומכין על סברא הראשונה). סי'

שיד סי"ז ( שיש אומרים שאין בנין וסתירה בכלים אפילו בבנין גמור וסתירה

גמורה ... ויש לסמוך על דבריהם לענין אמירה לנכרי ). סי'

תקו ס"ג (לפי שיש מי שאומר שאפילו ישראל מותר לרקד על ידי שינוי קצת, לכך יש לסמוך

על דבריו להקל על ידי נכרי).

מכל

מקום לא התירו מטעם זה כאן אלא לענין בדיעבד. וכאמור לעיל שלא כל

ההלכות שוות בכלל זה.

[205]

כדלעיל ס"כ ( מותר לסמוך אצלה חוצה לה בשבת, וכן אצל התנור שלנו ... ויש

אוסרים לסמוך אצל כירה או תנור שלנו ... והמנהג כסברא הראשונה ),

כך שלמנהגינו אין בזה איסור חזרה (רק איסור בישול אחר בישול, כדלקמן בסמוך).

[206] כדלקמן סי' שיח סכ"ד

( כל דבר שאין בו משום בישול, מותר אפילו להרתיחו כנגד המדורה

... כשאנו מצריכים אותו להרחיק קצת, יש לו בזה היכר וזכרון, ולא

יבא לחתות בגחלים). כך שגם זה אין בו איסור חזרה (רק איסור בישול אחר בישול,

כדלקמן בסמוך).

[207]

סעיף ט ( כל דבר לח יש בו בישול אחר בישול, דהיינו תבשיל לח שנתבשל כבר

כל צרכו ונצטנן ... חייב משום מבשל ... ויש אומרים שאפילו נצטנן לגמרי אין בישול

אחר בישול, ומותר להרתיחו בשבת סמוך לאש ).

[208]

מ"א סקל"ז (ומיהו יש לומר, דאם לא חממו העכו"ם על גבי האש או

הכירה ממש, דיש להקל, מאחר שגדולי פוסקים מתירין אפילו לישראל לעשותו).

וקאי על מה שכתב הרמ"א ס"ה (אסור

לומר לגוי להחם הקדירה, אם נצטנן). אמנם אפשר שגם אם הישראל עצמו חממו, מותר

דיעבד. וזהו שנסתפק רבינו כאן (כדלעיל הערה 204 ).

[209]

סעיף א (אסור ... אם כשמגיע הלילה אין התבשיל מבושל עדיין כמאכל בן דרוסאי),

וס"ח (אם הוא חי לגמרי מותר ליתנו).

ששני אלו (נתבשל כמאכל בן דרוסאי, ובשר

חי) מועילים רק להתיר להשהותו, אבל לא להתיר להחזירו, אפילו במצטמק ורע לו, כדלעיל

סט"ו ( ואף שלהשהות מערב שבת לא חששו לחיתוי במצטמק ורע לו, מכל מקום

לענין חזרה בשבת עצמה החמירו יותר).

ואם כן אין כאן היתר להחזירו אלא על ידי

שיעשה שיהא לו דין גרופה וקטומה, ואחר כך יחזיר עליו.

[210]

הגהות מרדכי פ"ג פ, רע"א (והמשכים בבקר וראה שהקדיחה תבשילו וירא

שמא יקדיח יותר, אומר אני שיכול להסיר ולהניח קדרה ריקנית על פי הכירה, והוה ליה כירה

כגרופה וקטומה, שהרי הקדירה סותמת את הכירה, ואז ישים את הקדרה שהחמים בה על גבי

קדירה ריקנית). שו"ע ס"ג (המשכים בבוקר וראה שהקדיחה תבשילו, וירא פן יקדיח

יותר, יכול להסיר ולהניח קדירה ישנה ריקנית על פי הכירה, ואז ישים הקדירה שהתבשיל בתוכה

על גבי הקדירה ריקנית).

וכך גם בזמנינו, אם רוצה ליטול ולהחזיר

הקדרה מהגז שאין עליו בלעך, יכול להרים את הקדרה, ולהניח בלעך על הגז, ולהחזיר

עליו את הקדרה. שהרי הבלעך דומה לקדירה ריקנית, שיש לה דין גרופה וקטומה.

[211]

הגהות מרדכי שם (אבל יזהר שלא ישים קדרה חדשה עליה, דנמצא מלבנה). מ"א

סק"ל (אבל חדשה אסור דמלבנה).

ואף שיתבאר לקמן סי' שיח סכ"א (שעל

ידי נתינת הצונן לתוכו הוא מצרפו ומחזיקו ונמצא מתקן כלי, שכן דרך צורפי נחושת וברזל

שמניחים ברזל ונחושת חמים לתוך מים צוננים בשביל שיתקשו ויתחזקו, וזו היא גמר מלאכת

הצורפים, שהאור מפעפע המתכת וקרוב להשבר והמים מחזיקין אותו), הרי שאסרו בסתם, כי

גם בישן יש חשש צירוף.

היינו דוקא כשהמיחם הוא כבר חם, ואין בו

מים, ועלול להתפקע, ונתינת המים בתוכה מחזק אותו. משא"כ כאן דמיירי בלא מים

בתוכו, אין חוששים לתיקון הכלי, אלא בחדש. וראה אגרות קודש ח"י ע' שלו.

ואף שיתבאר לקמן סי' שיח ס"ז (המחמם

את המתכת עד שנעשה גחלת ... חייב משום מבשל).

היינו דוקא כשמחמם עד שנעשה גחלת, ולזה

אין חוששים כאן. וראה בדי השלחן סי' קלד ע' מב-ג. קיצור הלכות סי' רנג-ד הע' 55.

[212]

סעיף ט (אסור לבשל בקדרה חדשה של חרס ביום טוב, מפני שעל ידי בישול הראשון הן מתחזקין

ומתקשין ומחזיקין מים בטוב, וזהו גמר תיקון עשייתן ואסור משום תולדת מכה בפטיש).

ואף שלא אסרו לקמן שם אלא "בקדרה

חדשה של חרס".

היינו כשיש בו תבשיל, שלא אסור אלא בשל

חרס. משא"כ בלא מים, אסרו אף בשל מתכת, כמבואר במ"א ס"ק ל (ואף שהרב"י

פסק להקל בסוס"י תק"ב, היינו כשיש בה תבשיל, אבל בריקנים אפשר שמודה

דאסור). וראה אגרות קודש שם.

[213] הגהות מרדכי שם ( להניח

קדרה ריקנית על פי הכירה, והוה ליה כירה כגרופה וקטומה). מ"א

ס"ק לא (דהוי לה כירה כגרופה וקטומה, שהרי הקדירה סותמת את פי הכירה).

והיינו שיש לה כל תנאי החזרה בשבת על

גבי גרופה וקטומה, שאין להחזיר עליה אלא אם כן עודה בידו ורותחת וכו', כדלעיל

סי"ד ( כירה ... גרופה וקטומה ... אם עודה בידו ... מותר לו להחזירו ), וכנפסק בשו"ע

ס"ג (להניח קדרה ישנה ריקנית ... ויזהר שלא ישים קדרתו על גבי קרקע ושתהיה

רותחת). ונתבאר בקו"א סוף ס"ק י ( ולא מהני הקדירה

הריקנית אלא לענין דהוה ליה כגרופה, אבל לא לענין להושיב בתחלה ).

אלא שבדעת המ"א מסתפק רבינו

בקונטרס אחרון שם, אם מותר להניח על קדרה ריקנית (כמו על גבי קדרת חמין דלקמן

בסמוך), או שיש לה שאר תנאי החזרה בשבת על גבי גרופה וקטומה.

ומסתפק שם הן בהניח בתוך הקדרה הריקנית

והן במניח על גבה (כגון שמהפך את הקדרה הריקנית ומניח על גבה), כמבואר בקונטרס

אחרון שם ( דאף אם תימצי לומר ... דתוך הקדרה הריקנית גרע טפי ... ולא

מהני הקדירה הריקנית אלא לענין דהוה ליה כגרופה, אבל לא לענין להושיב בתחלה ... ואף

אם תימצי לומר דהא דגרע טפי בקדירה ריקנית היינו משום שהיא ככירה, שהכירה הוא מקום

הראוי לבישול בתחלה ).

ואפילו לפי סברה זו בדעת המ"א,

להתיר להניח על קדרה ריקנית. היינו כיון שאין דרך לבשל כך, משא"כ להניח על

גבי הבלעך שנותנים על הגז, גם לפי סברה זו מסתבר שיש לו כל תנאי חזרה של גרופה

וקטומה.

וכל זה לפי סברה זו בביאור דעת

המ"א, אבל למעשה נפסק כאן "הקדרה הריקנית ... הרי זה כגרופה

וקטומה".

וראה תהלה לדוד ס"ק יח (והרב ז״ל בסכ"[ו]

בקדירה ריקנית, סתם הדברים). אהלי שם ח"א ע' נז ואילך. ח"ב ע' קסב. קסד ואילך.

ח"ג ע' קנא. ח"ו ע' רסא. קיצור הלכות סי' רנג-ד הערה 59,

ובמילואים שם ע' כג ואילך. שבת כהלכה פ"י ביאורים ג-ד, ותוספת ביאור ג.

נימוקי שבת.

[214]

רשב"א מ, ב סוד"ה מביא (מותר לתת על גבי קדירה בשבת, תבשיל שנתבשל

מערב שבת כל צרכו, כגון פאנדיש וכיוצא בהן, כדי לחממן, ואפילו תהא היד סולדת בו, ואף

על פי שהקדירה נתונה על גבי האש, לפי שאין דרך בישול בכך, ואינו אלא כנותן בצד המיחם

או כנגד המדורה, והרי אין כאן משום חשש בישול). הובא ב ר"ן יט, א

סוד"ה תנו רבנן מביא (מותר לתת על פי קדירת חמין בשבת, תבשיל שנתבשל מערב שבת

כל צרכו, כגון פאנאדי"ש בלע"ז וכיוצא בהן, לחממן, ואף על פי שהיד סולדת בו,

לפי שאין דרך בשול בכך, ואף על פי שהקדרה נתונה על האש ... כך כתב הרשב"א

ז"ל). מ"מ פכ"ב סוף ה"ד (וכתב הרשב"א ז"ל ואם

יש קדרה נתונה על האש, מותר לחמם על גביה תבשיל שנתבשל כל צרכו מערב שבת, שכיון שהקדרה

מפסקת, הרי זה כמחמם כנגד המדורה, ומותר). רבנו ירוחם ני"ב ח"ג סט, ג (להניח

שום דבר קר שנתבשל כל צרכו, על גבי מיחם שעל גבי האש, יש מהגדולים שכתבו דדינו כמניחו

כנגד המדורה, וכל דבר שמותר להניחו כנגד המדורה במקום שהיד סולדת בו, כגון יבש שכתבתי

למעלה, מותר להניחו על גבי מיחם שעל גבי האש. וכן כתב הרא"ש. ויש מהם שכתבו

... וראשון נראה עיקר). והיינו שדינו כהא דלקמן סי' שיח סכ"ד (כל דבר שאין בו

משום בישול, מותר אפילו להרתיחו כנגד המדורה). שו"ע ס"ה (מותר לתת על פי

קדירת חמין בשבת, תבשיל שנתבשל מערב שבת כל צרכו, כגון פאנדי"ש וכיוצא בהן, לחממן,

לפי שאין דרך בישול בכך), וסי' שיח ס"ח (להניח דבר קר שנתבשל כל צרכו על גבי מיחם

שעל האש, יש אומרים שדינו כמניחו כנגד המדורה, וכל דבר שמותר להניחו כנגד המדורה במקום

שהיד סולדת בו, כגון שיבש, מותר להניחו על גבי מיחם שעל גבי האש. ויש אומרים דהוי כמניח

על גבי כירה לכתחלה ואסור, אפילו אם נתבשל כל צרכו, ואפילו אם מצטמק ורע לו, ואפילו

אם נותנו שם לשמור חומו. וראשון נראה עיקר). מ"א כאן סקל"ג (ומשום חיתוי

נמי ליכא למיגזר, שאין דרך בישול בכך, לפי שהקדירה מפסקת (מ"מ פכ"ב)).

ולקמן שם סקכ"ו (כיון שהקדירה מפסקת, לא דמי לכירה, דהתם הקדירה עומדת על גבי

האש ממש (מ"מ פכ"ב)). וט"ז שם ס"ק יא (הטעם כתב הרב המגיד שכיון

שהקדירה מפסקת הרי זה כמחמם נגד המדורה ומותר).

ויתבאר לפנינו שאין כאן ג' הטעמים

לאיסור הנחת קדרה על כירה שאינה גרופה וקטומה:

(א) איסור בישול אחר בישול, שלענין יש

בו רוטב הובאו ב' דעות לקמן סי' שיח ס"ט. ולענין תבשיל יבש הכל מודים שמותר,

כדלקמן שם סי"א (תבשיל יבש שאין בו רוטב כלל אין בו בישול אחר בישול). וכאן

מיירי " בענין שאין בו משום בישול, כגון שאין בו מרק ".

(ב) כדלעיל סט"ו ( ככירה

שהוסקה בגפת ועצים ואינה גרופה וקטומה, שאסור להחזיר לה בשבת בכל ענין, גזירה שמא

יחתה בגחלים). משא"כ על גבי קדרת חמין אין חוששים לזה, כמבואר

במ"מ ומ"א וט"ז (כיון שהקדרה מפסקת), וכאמור לפנינו ( ואין

חוששין לחיתוי בגחלים, כיון שהקדרה מפסקת בין תבשיל זה להגחלים).

והיינו דלא גרע מקדרה ריקנית דלעיל ש"הרי זה כגרופה וקטומה".

(ג) כדלעיל סי"ד ( כשרוצה

להחזירה הרי זה כמושיבה בשבת בתחלה ... כשמעמידה על הכירה שהוא מקום שדרך לבשל

שם, הרי זה נראה כמבשל לכתחלה בשבת ). משא"כ על גבי קדרת חמין אין

חוששים לזה, כמבואר ברשב"א ור"ן ושו"ע (לפי שאין דרך בישול בכך),

וכאמור לפנינו ( כשמניחו על גבי הקדרה שעל גבי הגחלים (שבכירה), אינו נראה

כמבשל לכתחלה, לפי שאין דרך בישול בכך ).

וכן הוא לקמן סי' שיח סט"ז (מיחם שעל

גבי האש, מותר ליתן עליהן בשבת כל דבר שאין בו משום בישול, כגון תבשיל יבש, אפילו הוא

צונן לגמרי, או תבשיל לח שלא נצטנן לגמרי, מטעם שנתבאר בסי' רנ"ג).

*

ולפי היתר זה יש מי שמניחים טס מלא מים

על האש, ועליו מניחים בשבת טס של בשר יבש שהוציאו מהמקרר. אמנם:

(א) נתבאר בהלכתא רבתא לשבתא ( אף

על פי שאין בישול אחר בישול בדבר יבש, מכל מקום אם חוזר ונמחה ממנו קצת יש בו משום

בישול אחר בישול בלחלוחית המחוי, אם היד סולדת בו. ולכן צריך ליזהר במאד שלא להחם בשר

או עופות צלוים או מבושלים אם יתחמם המוהל הנמחה מהם עד שהיד סולדת בו, משום איסור

סקילה וכרת ח"ו). ולפי זה אין היתר להוציא בשבת מהמקרר קדרת בשר מבושל יבש,

ולהניחה על גבי קדרת חמים שעל האש, שהרי על ידי זה יתחמם הבשר המבושל עד שיזוב

ממנו המוהל הלח, ועד שתהא היד סולדת בו; אבל קוגל קר ויבש אפר להניח עליו לחימום,

שהרי הוא נשאר יבש גם אחר החימום.

(ב) מה שמועלת הקדרה לחשש חיטוי בגחלים,

הוא כדלקמן בסמוך ( כדי שיהיה לו היכר בזה ולא יבא לחתות). משא"כ בטס מלא מים

שמניחים על האש, ועליו מניחים את הבשר לחימום, הרי כן הוא דרך חימום המאכלים

בשמחות, והוא דבר הרגיל שאין בו שינוי להיכר; אלא אם כן מניחים בלעך תחת הטס מלא

מים, להיכר שלא יבוא לחתות.

(ג) מה שמועלת הקדרה לחשש

שלא יהי' נראה כמבשל, הוא כדלקמן בסמוך (לפי שאין דרך בישול בכך ),

משא"כ בטס מלא מים שמניחים על האש, ועליו מניחים את הבשר לחימום, הרי

כן הוא דרך חימום המאכלים בשמחות , גם חימום מאכלים שיש בהם לחות, ויש

בהם בישול אחר בישול.

[215] שו"ע סי' שיח

ס"ז (יש מפרשים דהא דשרי להניח כלי שיש בו דבר חם על גבי קדירה הטמונה, אפילו

כלי התחתון על האש שרי. ויש מפרשים שאם כלי התחתון על האש, לעולם אסור).

והיא ההלכה שהובאה לעיל (הערה הקודמת)

משו"ע שם ס"ח. ובטעם החילוק בין שני הסעיפים, ראה מ"א ס"ק כו.

ונתבאר בקונטרס אחרון כאן ס"ק י.

אמנם נוסף פרט אחד בס"ז שם, דמיירי

ב"קדירה הטמונה ... על האש".

ואף שאסור להטמין בדבר המוסיף הבל, ואם

כן איך יש כאן "קדרת חמין הטמונה על גבי האש"?

על זה מבאר כאן דמיירי באופן ההיתר

"שיתבאר בסי' רנ"ז" (והיינו באופן שיובא לקמן הערה הבאה).

וכן הוא לקמן סי' שיח סט"ז (ואפילו

אם הקדרה טמונה על גבי האש ... על פי הדרכים שנתבארו בסי' רנ"ג),

והיינו כאמור כאן (ואפשר גם שם צ"ל: "על פי הדרכים שנתבארו בסי'

רנ"ז", כמובא לעיל).

וגם כאן בשו"ע ס"ה יש משמעות

זו, ממ"ש אחר ההלכה שלפנינו (אבל להטמין תחת הבגדים הנתונים על גבי המיחם,

ודאי אסור). ומקורו מהאמור ברשב"א שם (אבל להטמין תחת הבגדים הנתונים על גבי

מיחם, ודאי מסתברא דאסור). נראה מכך שגם ההלכה הנ"ל של נתינת תבשיל על קדרת

חמין, מיירי שקדרת החמין היא טמונה על האש.

[הלכה זו הובאה לקמן סי' שיח סי"ד

( מותר להניחו בשבת על גבי קדרה הטמונה בבגדים

... אבל אסור להטמינו תחת הבגדים ), ויתבאר בהערות

שם].

וראה נימוקי שבת כאן, ולקמן שם.

ועדיין לא נתפרש כאן מהי ההוספה והחידוש

שמותר "ליתן התבשיל בשבת", לא רק על גבי "מיחם שעל גבי האש",

אלא אף "על פי קדרת חמין הטמונה על גבי האש (שבכירה)", באופן המותר

להטמינה שם. ויתירה מזו, לקמן סי' שיח סט"ז חילקם לשתי הלכות (ואפילו אם הקדירה

טמונה על גבי האש ... וכן מיחם שעל גבי האש, מותר ליתן עליהן בשבת).

[216]

סעיף י (ואם הוא בענין שאין הבגדים נוגעים בקדרה, כגון שנתן על הקדרה כלי רחב שאינו

נוגע בצדי הקדרה ונתן הבגדים על הכלי, שנמצא שאין כאן הטמנה כלל אפילו בדבר שאינו מוסיף

הבל, הרי זה מותר, שאף שהגחלים מעלין הבל למעלה אין בכך כלום, כיון שאין הקדרה

טמונה בשום דבר).

[217]

כמבואר בשו"ע סי' שיח ס"ח (להניח דבר קר שנתבשל כל צרכו על גבי מיחם שעל

האש, יש אומרים שדינו כמניחו כנגד המדורה), שנתבאר דינו שם סט"ו (דבר שנתבשל

כל צרכו והוא יבש שאין בו מרק, מותר להניחו כנגד המדורה, אפילו במקום שהיד סולדת בו),

וברמ"א שם (ואפילו נצטנן כבר).

וכיון שמותר אף שנצטנן לגמרי, אם כן

מובן שמותר גם בשאר האופנים המנויים כאן, כדלעיל סי"ח ( דכיון שנצטנן לגמרי,

בטלה לה שהיה הראשונה, והרי זה כמושיב בשבת לכתחלה).

[218]

מ"א סקל"ג (דכיון שאין בו רוטב אין בו בישול).

והיינו שמבאר כאן שני אופנים שמותר ליתן

התבשיל אעפ"י שהיד סולדת שם, ולא יהי' בו משום בישול אחר בישול:

(א) כאמור לעיל (מותר ליתן תבשיל ...

אעפ"י שהיד סולדת שם), והיינו כשהתבשיל עדיין לא נצטנן לגמרי, וכדלקמן סי'

שיח ס"ט (ונהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי אלא ראוי עדיין לאכול מחמת חמימותו).

(ב) כאמור כאן (ואפילו אם הסיר התבשיל

מהכירה מבעוד יום ... ונצטנן לגמרי), מכל מקום אין בו משום בישול אחר בישול

"כגון שאין בו מרק", וכדלקמן שם סי"א (תבשיל יבש שאין בו רוטב כלל,

אין בו בישול אחר בישול אם נתבשל כבר כל צרכו, ואפילו נצטנן לגמרי).

[219]

כדלעיל סי"ד ( אבל אם בתחלה כשנטלה לא היה דעתו להחזירה לה, וכן אם הסירה

מידו פעם אחת, או שפינה התבשיל לקדרה אחרת כבר, בטלה לה שהייה הראשונה, וכשרוצה

להחזירה הרי זה כמושיבה בשבת בתחלה, וחכמים לא התירו אלא חזרה, אבל לא להושיב קדרה

בתחלה בשבת על הכירה ...

הרי זה נראה כמבשל לכתחלה בשבת .

[220]

רשב"א ו ר"ן ושו"ע שם (לפי שאין דרך בישול בכך). וכדלעיל

(הערה 214 ).

[221]

מ"א סקל"א (ואם כן יש לומר שעל גבי תנורים שלנו, שרי ליתן אפילו האש

בתוך התנור, כיון שיש מעזיבה המפסיק בין האש).

ומבאר כאן, שלפי סברה זו, דין המעזיבה

כקדרת חמין המפסקת בין האש לבין התבשיל, שמותר להניחה שם אפילו הוא

תבשיל ישן ונצטנן לגמרי ( מותר ליתן על גביו בשבת ... כל מה שמותר ליתן על פי קדרה

הטמונה על גבי הגחלים) . וההוכחות שכן היא כוונת המ"א, נתבארו בקונטרס אחרון

ס"ק י.

[222]

תשב"ץ סי' כז (אם יש דפין עשוין על גבי התנור, כמו שיש ברוטנבורג ובהרבה

מקומות, אז מותר להניח על גבי הדפין). והיינו שברוטנברג הי' רגיל, שעל גבי המעזיבה

שעל התנור היו מונחים דפים, ולכן פסק מהר"ם מרוטנבורג, שמותר לחמם עליהם את

התבשיל בשבת. משא"כ במקום שאין מונחים דפים על גבי המעזיבה, אסור לחמם בשבת

על גבי המעזיבה עצמה.

אגודה פרק כירה סי' נג (מצאתי

בתשב"ץ, אבל על דפים שעל גבי תנור מותר). מהרי"ל מנהגים הל' שבת

סי' טז (ובדוחק התיר בספר אגודה בשם מהר"ם, להניח חתיכת עץ תחתיהם, להעמידם כן

על גבי התנור בבית החורף). רמ"א סוף הסי' (ואם נתן לבנה או דבר אחר על

התנור, נותן הקדירה עליה). הובאו במ"א סקל"א (ובמהרי"ל כתוב וז"ל

אם מונח עץ או דף על תנור מותר להניח עליה קדירה עכ"ל. וכן כתב האגודה. וז"ל

התשב"ץ אם יש דפין עשוים על גבי תנור, כמו שיש ברוטנבר"ק ובהרבה מקומות,

מותר להניח על גבי הדפין. משמע דסבירא להו דבעינן שיניח שום דבר עמה להיכרא. וכן

משמע סוס"י זה בהג"ה).

[223]

מ"א סוס"י רנט (ואם מניחו במקום שאין יכול להתחמם עד שהיד סולדת בו, מותר

לסמוך אצל התנור, אבל לא עליו, אלא אם כן יש דבר המפסיק).

והיינו שיש בדבריו ב' פרטים:

(א) כדעת מהר"ם מרוטנבורג וסיעתיה,

שהמעזיבה אינה מועלת כמו קדרת חמין, ולכן אין לחמם עליה אלא אם הניח עליו דבר

המפסיק, ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ו ( ותנור שלנו, אף אותו שאופין בו יש עליו

מעזיבה. אלא ודאי דסבירא ליה עיקר כהאומרים דלא מהני ).

(ב) גם אם אין היד סולדת שם, אין להניח

שם אלא אם כן היא גרופה וקטומה. וכדלעיל סכ"א ( על גבי הכירה הגרופה

או קטומה, מותר להחזיר, אם אין היד סולדת שם). ונתבאר בקונטרס אחרון

ס"ק ה ( כן משמע בהדיא במג"א, שהצריך דבר המפסיק על גבה משום

שאינו גרוף) .

והיינו שלפי דעה זו, המעזיבה גרועה יותר

מגרופה וקטומה, שהרי גרופה וקטומה מותר באין היד סולדת שם, כדלעיל סכ"א.

ואילו על המעזיבה אסור באין היד סולדת שם, כמבואר כאן לדעה זו ( שאע"פ

שאין היד סולדת שם ... המעזיבה שהיא עשויה מכבר אינה חשובה הפסק).

[224]

מ"א סקל"א בדעת הפוסקים הנ"ל (משמע דסבירא להו דבעינן שיניח שום דבר

עמה, להיכרא).

יוצא אם כן שיש כאן ד' אופנים:

(א) קדרה ריקנית " הרי

זה כגרופה וקטומה", כיון שהעמדת קדירה ריקנית יש בה "היכר", אין

לחשוש לחיתוי. ומכל מקום אסור להושיב עליה בתחלה, כיון שהוא "מקום הראוי

לבישול" ונראה כמבשל.

(ב) מעזיבה, אינו נראה כמבשל לכתחלה,

לפי שאין דרך בישול בכך. ומכל מקום "אינה חשובה הפסק והיכר למונעו

מלחתות", ואינה חשובה כגרופה וקטומה.

(ג) אם מניח "שום דבר תחת הקדרה

להפסיק בינה להגחלים שבתנור", אזי (א) הדף שעל המעזיבה יש בו היכר שלא יבא

לחתות. (ב) המעזיבה עצמה אינה מקום הראוי לבישול כלל. ואינו נראה כמבשל. ולכן

מותר להניח עליה בתחלה.

(ד) וכן כשיש הפסק קדרת חמין, אשר (א)

אין דרך לבשל עליה, ואינו נראה כמבשל. (ב) יש בה "היכר" שלא יבא לחתות.

ולכן מותר להניח עליה בתחלה.

[225]

וכן הוא לקמן סוס"י רנט ד"ה

ומותר (על התנור צריך ליתן לבינה או דבר אחר תחת הקדרה ... אע"פ שאין היד

סולדת שם), וד"ה ואם (אבל על התנור צריך דבר המפסיק, אף שאין היד סולדת שם).

וכן הוא בקונטרס אחרון ס"ק ו ( אלא

ודאי דסבירא ליה עיקר כהאומרים דלא מהני, שהמה הרבים. וכן כתב בהדיא בסי'

רנ"ט דלא נהגו היתר אלא כשלא הוסק עדיין, עיין שם).

*

ולפי זה יש מתירים להניח בשבת קוגל יבש

על גבי פלטה חשמלית שאין בה כפתורים לשינוי מדת החום, ואין בה חשש שמא יחתה (ראה

שבת כהלכה פ"ח ס"ד), וגם אינו נראה כמבשל לכתחלה, כמו במעזיבה שאין דרך

בישול לכך.

ויש אוסרים ומחלקים בין מעזיבה שאין דרך

לבשל עליה, לבין פלטה שעשויה לחמם עליה אף תבשילים לחים שיש בהם בישול אחר בישול.

וראה קיצור הלכות משו"ע

אדה"ז, מילואים ע' לב הערה 24, ושבת כהלכה פ"י סי"ד ובהערות

ובביאורים שם, מה שליקטו מפוסקי זמנינו בזה.

וכל זה בפלטה חשמלית, משא"כ הנחת

התבשיל היבש על הרידיאטור של חימום הבית, לכאורה דינו לגמרי כמעזיבה, אשר אין דרך

לחמם עליה, אבל אינה חשובה היכר למנוע הגבהת חום התנור, שלפי זה צריך להניח

"בלעך" בינה לבין קדרת התבשיל שרוצים לחמם.

אמנם נראה יותר שדינו כסומך אצל התנור

מחוצה לו, שנתבאר לעיל ס"כ (וכל זה להחזיר על גבה או לתוכה, אבל מותר לסמוך

אצלה חוצה לה בשבת ...

שאין לחוש לחיתוי בסומך חוצה לו ... אינו נראה כמבשל בשבת לכתחלה ... ויש אוסרים ...

שאף שלענין לסמוך שם מבעוד יום לא חששו לחיתוי, מכל מקום לענין לסמוך בשבת החמירו

יותר. והמנהג כסברא הראשונה. ומכל מקום במקום שאין שם צורך כל כך, טוב לחוש

לדבריהם).

וראה שבת כהלכה פ"י ס"י

וביאורים שם.

[226] באופן שיתבאר לקמן סעיף

הבא ( אם יודע שהנכרי יסיק אחר כך את התנור לחמם את הבית, שזהו מותר

בשבת על דרך שיתבאר בסי' רע"ו) .

[227]

מ"א סקמ"ג (מלשון רמ"א דאפילו ליתן עליו קודם היסק אסור, כיון

דלבסוף יהי' בתוכו אש גזרינן שמא יחתה בגחלים. ומיהו העולם נוהגין היתר בזה. ועיין

מה שכתבתי ס"ג [ס"ק לא] דיש להם על מה שיסמכו). והוא מה שכתב במ"א

ס"ק לא (יש לומר שעל גבי תנורים שלנו שרי ליתן אפילו האש בתוך התנור, כיון

שיש מעזיבה המפסיק בין האש).

והיינו שיש ב' טעמים להתיר:

(א) כדעה הראשונה שנתבארה כאן (מותר

ליתן על גביו בשבת, אף על פי שהיד סולדת שם ... כיון שהמעזיבה מפסקת בין האש

להקדרה שהתבשיל בתוכה); אף דלא קיי"ל כדעה זו.

(ב) כסברא שהובאה בקונטרס אחרון

ס"ק יא ( שיש מקום לבעל דין לחלוק מחמת המנהג שנהגו להקל להעמיד על גבי

התנור קודם שהוסק, ואין חוששין שמא יחתה אחר כך. ומהאי טעמא אפשר להקל בדיעבד,

כמ"ש בפנים בסוף סי' רנ"ד ), והיינו כדלקמן שם סט"ו (ומכל

מקום אם נתנם שם קודם שהוסק התנור, אפשר שיש להקל אם היה שוגג ) ; אף דלא קיי"ל

כסברא זו לכתחלה.

ולכן בצירוף שני הסברות האלה יש להתיר

ליתן על גבי המעזיבה קודם שהוסק התנור.

ואף שיתבאר בסעיף הבא ( אם

יודע שהנכרי יסיק אחר כך את התנור לחמם את הבית, שזהו מותר בשבת על דרך שיתבאר

בסי' רע"ו, וכשיתחמם התנור מאד יתחמם גם כן התבשיל שאצלו עד שהיד סולדת בו,

אסור להניחו שם).

היינו במקום שיש בו משום בישול, כדלקמן

שם. משא"כ כאן שאין לחוש לבישול, כדלעיל בתחלת הסעיף ( שהוא בענין שאין בו

משום בישול, כגון שאין בו מרק ). והחשש הוא רק שמא יחתה בגחלים, סמכו

על דעת המתירים להניח על המעזיבה שעל התנור.

[228]

רמ"א סוף ס"ה ( אבל אם הקדירות עדיין חמין, מותר להעמידן אצל תנור בית החורף, מאחר

שנתבאר דתנורים שלנו יש להם דין כירה, וסמיכה בכירה שאינה גרופה וקטומה, כדין גרופה

וקטומה לענין נתינה עליה. וכבר נתבאר שנהגו להקל בחזרה בשבת אפילו הניחה על גבי קרקע,

והוא הדין לסמוך לתנור שאינו גרוף וקטום, הואיל והקדירה עדיין חם ומבושל כל צרכו) .

אלא שמדבריו נראה ש לא התיר אלא לפי מה ש"נתבאר שנהגו להקל

בחזרה בשבת אפילו הניחה על גבי קרקע", היינו מה שנתבאר לעיל סי"ט " כשנטלה

מהכירה משחשכה, כיון שבתחלת כניסת שבת היה תבשיל זה על הכירה, אינו נראה כמושיבו

בשבת בתחלה ".

משא"כ אם נטלה מהכירה מבעוד יום אסור.

ואילו כאן נתבאר ש"מותר בכל

ענין", וכדלעיל ס"כ ( ואפילו כבר סילק תבשיל זה מהתנור מבעוד

יום, והניחו על גבי קרקע, ולא היה דעתו להחזירו לתוכו, ולא אפילו לסמכו אצלו,

ואפילו הוא תבשיל ישן ונצטנן לגמרי ... הרי זה מותר לסמוך). וההוכחות לזה נתבארו

בקונטרס אחרון ס"ק ג.

[229]

ס"כ (ויש אוסרים לסמוך ... והמנהג כסברא הראשונה).

*

הלכה

זו הובאה כאן פעם נוספת, כהקדמה למה שיתבאר כאן (בסעיף זה ושלאחריו), מתי חוששים

בזה לאיסור בישול אחר בישול (על ידי עצמו או על ידי נכרי), ולא חששו לגזירת שמא

יחתה, כי אין חוששים לזה בסומך אצל התנור כנ"ל. וראה נימוקי שבת.

[230] כדי שלא יהי' בו איסור

בישול אחר בישול, כדלעיל סי"ט ( ואפילו אם יש בו מרק

שיש בו משום בישול אם נצטנן לגמרי, מכל מקום כשלא נצטנן לגמרי נוהגים להקל ).

וכדלקמן סי' שיח ס"ט (ונהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי אלא ראוי עדיין לאכול

מחמת חמימותו), וסכ"ד (כל דבר שאין בו משום בישול ... כגון תבשיל לח שנתבשל כל

צרכו ... שלא נצטנן לגמרי, לפי המנהג שנתבאר למעלה שנהגו להקל בזה).

[231]

סכ"א ( אבל אם אין היד סולדת שם, לדברי הכל מותר לסמוך שם, אפילו

בתנור שבימיהם, אע"פ שאינו גרוף וקטום) .

וכן הוא לקמן סוס"י רנט ( ואם

סומך אצל התנור במקום שאין יכול להתחמם עד שהיד סולדת בו, מותר אפילו נצטנן לגמרי).

[232]

סעיף טו (בארצות הקרות, כמו במדינות אלו, מותר לומר לנכרי לעשות מדורה

בשביל ישראל ביום שהקור גדול, וכן לומר לו לחמם את בית החורף, לפי שהכל הם כחולים

אצל הקור הגדול) .

[233]

תרומת הדשן סי' סו (אמנם נראה דאין להתיר כלל לישראל או לבת ישראל, שיושיבו

מן החמים על גבי התנור, והשפחה מבערת אחר כך התנור). ב"י סוף הסי'. רמ"א

ס"ה (אבל על ידי ישראל, אסור בכהאי גוונא).

וכן הוא לקמן סוס"י רנט ( אבל

תבשיל צונן, אפילו קודם שהוסק אסור, אפילו לסמוך אצלו) .

[234]

ביצה לד, א (אחד מביא את האור, ואחד מביא את העצים, ואחד שופת את הקדרה, ואחד מביא

את המים, ואחד נותן בתוכו תבלין, ואחד מגיס, כולן חייבין. והתניא אחרון חייב וכולן

פטורין. לא קשיא הא דאייתי אור מעיקרא הא דאייתי אור לבסוף), ופרש"י (איהו הוא

דעבד, והנך לא עבדי מידי). תרומת הדשן שם (דהוי כאחד נותן את הקדירה ואחד הצית את האור,

דהראשון פטור אבל אסור). ב"י שם. מ"א סקמ"א (דהוה ליה כאחד נותן הקדירה

ואחד נותן האור, דהראשון פטור אבל אסור). וכדאמר שמואל קז, א (כל פטורי דשבת פטור

אבל אסור).

וכן הוא לקמן סי' שיח סוף ס"ט (ואפילו

ליתנו על תנור בית החורף קודם שמסיקו הנכרי, כדי שיתחמם כשיסיקנו, אסור).

*

ואף שבגמרא שם מיירי שהשני חייב, ולכן

גם הראשון פטור אבל אסור, שהוא גורם למלאכה שתיעשה באיסור, משא"כ כאן שהנכרי

מסיק בהיתר, כדי לחמם את הבית.

מכל מקום גם זה אסור מדברי סופרים,

כדלקמן סי' שטז ס"ו (הפורש מצודה ובשעת פרישתו נכנסה חיה

לתוכה חייב, אבל אם נכנסה אחר כך לתוכה פטור, מפני שבשעת פרישתו אינו ידוע אם יצוד

אם לאו, אבל אסור מדברי סופרים, ולפיכך אסור להעמיד בשבת המצודה לצוד בה עכברים). והיינו

שאף שאינו ניצוד בשעת פרישתו, ואף שאינו ידוע אם יצוד, ואף שהחיה גומרת מלאכה זו, מכל

מקום אסור מדברי סופרים.

וראה עוד סי' שנז ס"ג (הערה כח).

נימוקי שבת.

ולא התירו גרמא כזו אלא במקום שריפה, כדלקמן

סי' שלד סכ"ב ( תיבה שאחז בה האור מצדה האחד מותר ... לעשות מחיצה ... בכלי

חרס חדשים מלאים מים, אע"פ שהם אינם יכולים לקבל את האוּר ומתבקעים ומכבים את

הדליקה, לא גזרו במקום הפסד על גרם כיבוי כזה ... האוּר הוא שמבקע את הכלי ומכבה

את עצמו, והאדם הנותן מים אינו אלא גורם בעלמא).

ואפילו במקום שריפת התיבה לא התירו

אלא בהפסק כלים, כדלקמן סי' רסה ס"ח (ולא התירו אפילו בדליקה לגרום כיבוי, אלא

... שיהיו המים בתוך כלי, כגון כלי חרס חדשים מלאים מים, שהם אינם יכולים לקבל האוּר,

וכשמגיע האוּר להם הם מתבקעים ומכבים, שנמצא האוּר הוא שמכבהו והאדם אינו אלא גורם

בעלמא, שהרי כשנתן המים בכלים אלו היה הפסק מחיצה בין המים להאוּר, דהיינו דופני

הכלים).

ואף שהכא לא איכפת לן כלל בבישול זה

שנעשה על ידי הנכרי, כדלקמן סעיף הבא ( לפי שעיקר כוונת הנכרי בהסיקו אינה

בשביל התבשיל, אלא בשביל חימום הבית שהוא דבר המותר, והתבשיל נרתח מאליו. ואף שהוא

פסיק רישיה ולא ימות, אין בזה איסור באמירה לנכרי).

מכל מקום היינו דוקא כשכל הפעולה נעשית

על ידי הנכרי, כיון שפסיק רישיה מותר באמירה לנכרי. משא"כ כאן שפעולת הישראל

מביאה לבישול זה שעל ידי הנכרי, אסור אף כשהמלאכה נעשית על ידי פסיק רישיה, כמבואר

במ"א ס"ק מא (אבל ישראל אסור ליתן המים, אפילו קודם שהסיקו, דהוי פסיק רישיה),

והיינו שפעולת הישראל מביאה לבישול שעל ידי הנכרי בפסיק רישיה, ובישראל אסור פסיק

רישיה.

ולכן אסור אף כשאינו חפץ להשתמש כלל במה

שמתבשל, כדלקמן סכ"ט ( ואפילו אם אין לו חפץ כלל במים שיתחממו,

אסור לו ליתן המים בעצמו, אפילו קודם שהוסק התנור), שהרי פעולת הישראל מביאה

לבישול שעל ידי הנכרי בפסיק רישיה.

ואף שהתירו לעיל סוף סכ"ו ( ומכל

מקום קודם שהוסק התנור נהגו להקל ליתן על גביו בלא הפסק, אע"פ שיתחמם אחר כך

כשיוסק, ואז יהיה חשש שמא יחתה, אעפ"כ אין למחות בידם, כיון שיש להם על מי

שיסמוכו).

היינו דוקא במקום שאין בו משום בישול,

כדלעיל שם ( אלא שהוא בענין שאין בו משום בישול, כגון שאין בו מרק ).

וכל החשש הוא רק שמא יחתה בגחלים, וכיון שהוא נותן על גבי המעזיבה קודם שהנכרי

מסיק את התנור, סמכו על דעת המתירים להניח על המעזיבה, ואין חוששים לשמא יחתה.

[235] היינו כאמור בסעיף הקודם

" לסמוך אצל תנור בית החורף", שאין בו חשש שמא יחתה, רק

איסור בישול בשבת. ובזה מיירי כל הסעיף שלפנינו.

ואילו

בסעיף הבא ידון באופן שנותן מים לקדרה שקבועה בתוך התנור, שיש לחוש בו לשמא יחתה.

[236]

תרומת הדשן שם (יש בני אדם שאין להם תנורים מיוחדים לאפות בהן ולהטמין בהן החמין, ומטמינים

באותו תנור שבבית החורף, ולמחרת בשבת באתה השפחה ומוציאה את החמין כולו מן התנור, ומושיבות

על גבי התנור ומבפנים בבית החורף. ואז מבערת את האש בתוך התנור כדי לחמם בית החורף,

ועל ידי כך נרתחים החמין שעל גבי התנור לכל צרכם ... עיקר כוונת השפחה לדבר היתר, לחמם

בית החורף, דשרו רבנן בה אמירה לנכרי, משום דהכל חולים הם אצל הצינה. ונהי נמי דהחמין

נרתחים על ידי כך מאליהם בודאי, ועל דעת כן היא מושיבתם על התנור. מכל מקום בשעה שהיא

מושיבתו על התנור, אין שום אש בתנור, וההבערה שהיא מבערת אחר כך, עיקר כוונה היא לבית

החורף. ואף כי פסיק רישיה הוא לענין החמין, מכל מקום יש חילוק בשבות דרבנן בין מתכוין

גמור ללא מתכוין דפסיק רישיה). ב"י שם. רמ"א שם (לכן נוהגין שהגויים מוציאין

הקדירות מן התנורים שמטמינים בהן, ומושיבין אותן אצל תנור בית החורף, או עליו, ומבערת

השפחה אחר כך התנור ההוא, ועל ידי זה הקדירות חוזרים ונרתחים). מ"א ס"ק

מא (משא"כ באמירה לעכו"ם דשרי, דהא עיקר כונתם לחמם הבית דשרי,

כמ"ש סוס"י רע"ו. ואף על גב דהוי פסיק רישיה לגבי התבשיל, מכל מקום

באמירה לעכו"ם לא קפדינן כולי האי).

והיינו שתרומת הדשן ורמ"א מיירו

שהקדרה היתה בתוך תנור בית החורף, ובשעה שהשפחה מבערת את תנור בית החורף, אינה

יכולה להשאיר את הקדרה בתוכו, שהרי ישרף. על כן מוציאה את הקדרה מתוך התנור

ומניחתו אצל התנור או עליו, ומותר, כי עיקר כוונתה לחמם את הבית, ולא את התבשיל.

ומזה למד המ"א שמותר אף לומר לנכרי

שיניח על גבי התנור, ואין בזה איסור אמירה לנכרי לבשל בשבת, כי עיקר כוונת הנכרי

בעת שמסיק התנור, לחמם את הבית.

ואף שנתבאר לעיל סעיף הקודם שהישראל

עצמו "אסור להניחו שם ... לפי שזהו כאחד מניח את הקדרה ואחד

נותן את האור שתחתיה שהראשון" , ואם כן איך יכול לומר לנכרי לעשות מה

שאסור לו בעצמו לעשות.

היינו דוקא במקום שפעולתו של הישראל

גורמת לבישול על ידי הנכרי בפסיק רישיה (כדלקמן הערה 246 ).

אבל מה שהוא אומר לנכרי לעשות דבר שיביא למלאכה שהוא עצמו עושה באופן של

"פסיק רישיה ולא ימות, אין בזה איסור באמירה לנכרי".

וכן הוא בקונטרס אחרון ריש ס"ק יא

( שלא אסר אלא להישראל עצמו משום פסיק רישיה, ובנכרי לא מחמרינן

משום פסיק רישיה ), אף שאומר לו "שיתן מים בקדרה קודם שיסיק התנור".

וראה ארץ צבי סי' סח. זכרון יוסף סי'

לז. הערות בשו"ע אדמוה"ז ע' 92. נימוקי שבת. שו"ע הרב עם ביאורים

והערות.

[237]

סעיף י ( כאן שהאיסור נעשה מאליו בלא מתכוין, והישראל אינו אומר לו כלל

לעשותו, אלא שולחו לעשות דבר המותר, אם כן אף שמאליו נעשה האיסור, הרי לא נעשה

בשליחות הישראל, שהישראל לא צוהו על ככה, והנכרי אינו מוזהר כלל על השבת, אלא

שאסור לנו לשלחו לעשות איסור) .

[238]

ט"ז סקי"ח (העכו"ם מתכוין בבירור לחימום התבשיל, ועל דעת כן

מושיבו שם, ומטעם זה אסור לישראל להושיבו שם, ולמה נתיר אחר כך בהבערת התנור כיון שעיקר

כוונה שלה להחם הבית החורף, והלא כוונתה גם על התבשיל).

[239]

רמ"א שם (לכן נוהגין).

[240]

ט"ז שם בסופו (על כן נראה לענ"ד שאין לבעל נפש לסמוך על היתר זה).

וראה לקמן סוס"י רנט ד"ה אבל

( אבל תבשיל צונן, אפילו קודם שהוסק, אסור אפילו לסמוך אצלו, כי

אם על ידי נכרי קודם שהוסק).

[241]

מ"א סקמ"א (מזה נראה לי היתר, שאם נתן העכו"ם מים לתוך הקדירה

הקבוע בתנור ונתחממו, שמותר הישראל ליהנות מהם להדיח בהם כלים, דקל וחומר היא, דהא

בתבשיל כשנותנו על גב התנור כוונתו לחממו ואפילו הכי שרי, קל וחומר כאן שאין כונתו

לחמם המים, אלא שלא יבקע הקדירה).

וכן הוא לקמן סוס"י רנט ( וליתן

על גבי קדרה הקבועה בתנור ... מותר ליהנות מהמים בשבת, אם נתנם נכרי קודם שהוסק

התנור ).

משא"כ אם נתנם אחר שהוסק התנור,

אסור ליהנות מהם, כלדקמן סוף הסעיף.

[242]

משמעות מ"א שם (אבל ישראל אסור ליתן המים אפילו קודם שהסיקו, דהוי פסיק

רישיה). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק יא ( משמע בהדיא

במג"א, שלא אסר אלא להישראל עצמו משום פסיק רישיה, ובנכרי לא מחמרינן משום

פסיק רישיה).

[243] שבזה יודה גם הט"ז

(שבסעיף הקודם) שאין לחשוש לבישול על ידי נכרי, שהרי אין כוונת הנכרי בנתינת המים

אלא שלא תבקע הקדרה בעת הסקה לחמם הבית.

וגם אין לחשוש לשמא יחתה, אף שהקדרה

קבועה בתוך התנור, שהרי אין הישראל חפץ באותן המים שיתחממו, ולמה יחתה.

[244]

סעיף טו ( אסור ליתן מים סמוך לחשכה לתוך קדרה הקבועה בתוך תנור בית

החורף, אלא אם כן יש שהות שיוכלו להתחמם חצי חימומם מבעוד יום. שאף שכוונתו שלא

תבקע הקדרה, מכל מקום כיון שחפץ גם כן במים הללו שיתחממו כדי להדיח בהם כלים בשבת

כמו שדרך הוא להדיח בהם, יש לחוש שמא יחתה בגחלים).

ומקורו במ"א שם סקכ"ו ( אסור ליתן מים לתוך

הקדירות שבתנורים, אע"ג דמתכוין שלא יבקע הקדירה, מכל מקום הא קבעי ליה להדחה,

וחיישינן שמא יחתה) .

וכיון שהישראל אסור לו ליתן המים בעצמו,

אם כן אסור גם לומר לנכרי ליתן המים, כמבואר ברמ"א כאן ס"ה ( וכל הדברים שאסור לעשות מדברים אלו,

אסור לומר לגוי לעשותו ).

ומה שנתבאר לעיל סכ"ח ( מותר

לומר לנכרי שיניח שם את התבשיל, ואחר כך יסיק התנור לחמם הבית ונרתח התבשיל מאליו),

ולא חששו שמא יחתה בגחלים לאחר שיוסק התנור.

התם מיירי שאומר לנכרי לסמוך התבשיל אצל

התנור, שלא חששו בזה לחיתוי (כדלעיל הערה 235 ).

משא"כ כאן מיירי בקדרה הקבועה בתנור, וכדלקמן סי' רנד סט"ו (ואע"פ

שמותר לסמוך אצל תנור שאינו גרוף וקטום כמו שנתבאר בסי' רנ"ג. מכל מקום כיון

שקדרה זו בולטת על הגחלים שבתנור, הרי זה כמשהה על גבי הגחלים ממש), ולכן יש לאסור

משום גזירה שמא יחתה בגחלים לאחר שיוסק התנור.

*

מכל מקום נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק

יא, שאפשר יש מקום להתיר גם בזה, ושאפשר לחלק בב' אופנים בין האיסור דלקמן שם לבין

ההיתר כאן:

(א) "יש לומר דבסוף סי' רנ"ד

מיירי אחר שהוסק, אבל קודם שהוסק אין חוששים כל כך שמא יחתה אחר כך". ומכל

שכן שמותר לומר לנכרי ליתן המים לקדרה קודם שהוסק. אמנם מוכיח מדברי המ"א שגם

קודם שהוסק יש לאסור כשהישראל מושיב.

(ב) אף שאסור לישראל ליתן המים בקדרה אף

קודם שהוסק התנור (לא רק במקום שיש בו משום בישול, אלא אף) משום שמא יחתה,

"אפילו הכי שרי לומר לנכרי אף בשבת".

ואף שכתב הרמ"א ש" כל הדברים שאסור לעשות מדברים אלו, אסור

לומר לגוי לעשותו ". מכל מקום יש לומר שהכא אין איסור לומר לנכרי מב'

טעמים:

(א) מה שאסר הרמ"א " לומר לגוי לעשותו", היינו דוקא במקום

שאסור לישראל לעשותו משום

שנראה כמבשל, " אבל בגוונא דאין לאסור משום מבשל ממש ... גם משום חיתוי אין

לאסור".

(ב) כיון שמותרת כאן אמירה לנכרי להסיק

התנור, אף שעי"ז מתחממים המים, שוב אין לחוש לגזירת שמא יחתה, "שאין

סברא כלל לאסור בכהאי גוונא דבבישול גמור שרי".

וגם כאן הכניס איסור זה בין חצאי עיגול,

וכהכלל המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות, דכל ספק

העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו).

וראה תהלה לדוד ס"ק כא. נימוקי

שבת.

[245] בזה בא לשלול הטעם השני

המובא לעיל (הערה הקודמת), שדוקא במקום שאסור לישראל לעשותו מטעם נראה כמבשל, אסרו

לומר לנכרי לעשותו, " אבל בגוונא דאין לאסור משום מבשל ממש

... גם משום חיתוי אין לאסור".

על זה מבאר כאן, שגם במקום שאסור לישראל

לעשותו מגזירת שמא יחתה, אסרו לומר לנכרי לעשותו.

[246]

מ"א שם (אבל ישראל אסור ליתן המים, אפילו קודם שהסיקו, דהוי פסיק רישיה).

ונתבאר לעיל (סוף הערה 234 ).

ובמ"א סוס"י רנט (וישראל אסור ליתן מים לתוך הקדירה ההוא, אפילו קודם

שהוסק).

וכן הוא לקמן סוס"י רנט ד"ה

וליתן ( ואסור ליתן המים לקדרה ההיא, אפילו קודם שהוסק התנור).

והובאה הלכה זו כאן, שממנה למדנו היתר

אמירה לנכרי " שיתן מים בקדרה קודם שיסיק התנור", כדלעיל (הערה 242 ).

וראה קובץ הערות וביאורים (ירושלים) ח"ו ע' פח.

[247]

עתה מסכם מה שנתבאר כאן, שכל האיסור לומר לנכרי שיתן המים בקדרה שבתנור, הוא רק

משום איסור שמא יחתה, ולא משום איסור בישול על ידי הנכרי. והיינו כיון שהעיקר הוא

"כסברא הראשונה (דסעיף כ"ח)", דאמרינן " שעיקר כוונתו בהסיקו

הוא בשביל הבית ", ואין חוששים למה שמתבשלים בזה המים.

ולכאורה

אין כוונתו לומר "מותר"; שהרי כבר נתבאר לעיל " אם

הישראל חפץ באותן המים שיתחממו להדיח בהם כלים, אסור לומר לנכרי שיתנם לקדרה".

אלא

הכוונה "מותר" מטעם בישול על ידי נכרי, ואינו אסור אלא משום גזירת שמא

יחתה.

[248] מ"א שם (ואפשר דאפילו נתן העכו"ם

המים אחר שהסיק התנור, דשרי מטעם שכתבתי), והיינו מהטעם האמור לפני זה שם (שאין כונתו

לחמם המים אלא שלא יבקע הקדירה). ומזה מובן ש" אם ידוע בבירור שנתנן

כדי לחממם, הרי הם אסורים ".

משא"כ אם נתנם קודם שהוסק, "מותר

ליהנות הישראל מהם בשבת" , כדלעיל בתחלת הסעיף.

[249] שאפילו לפי המנהג האמור

לעיל, להתיר כשעיקר כוונתו היא כדי להחם הבית, מכל מקום יודו " אם

ידוע בבירור שנתנן כדי לחממם".

[250]

כדלקמן סי' שכה ס"ט (אם ... בישל ... בשביל ישראל ... צריך להמתין לערב בכדי

שיעשו).

וראה קובץ הערות וביאורים (ירושלים)

ח"ו ע' צא-ד.

[251] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

ס"ה נתבאר, שאם אין היד סולדת שם, מותר להשהות קודם השבת אפילו בתוך התנור.

אבל בתוך השבת אסור להחזיר בתוך התנור או הכירה, אף אם אין היד סולדת בו.

ומבאר

שאף שבמ"א אסר בסתם, נראית כוונתו רק לענין להחזיר בשבת.

לתוכנו ראה קובץ הערות וביאורים

(ירושלים) ח"ה ע' ב. נימוקי שבת ע' שלג. ביאורי השלחן ע' קיא. כנישתא דבי רב

ע' שטז.

[252] ס"ק ט (מיהו בס"ה משמע

דאסור לתת לתוכו) .

[253] כי טעם איסור

"תוכו" פירש"י לז, א ד"נפיש הבלא", וברמב"ן שם (דמסתבר

להו בגמרא בחזרה דחמיר תוכה, משום דנפיש הבלא, ונראה כמבשל בשבת, ואף על פי שגרוף

וקטום). ומטעם זה יש מקום לאסור אפילו אין היד סולדת בו.

משא"כ לענין להשהות בערב שבת, אין

לאסור מטעם נראה כמבשל, אלא מטעם "שמא יחתה", ובזה אין טעם לחלק בין

תוכה לעל גבה.

וראה קובץ הערות וביאורים (ירושלים)

ח"ו ע' כב.

[254] "לא שנו אלא על גבה אבל לתוכה אסור. אי אמרת בשלמא להחזיר

תנן, היינו דשני בין תוכה לעל גבה, אלא אי אמרת לשהות תנן, מה לי תוכה מה לי על גבה".

וכן הוא בפנים סט"ז ( וכל

זה כשמחזיר הקדרה על גבי פי הכירה מלמעלה ...

אבל להחזירה לתוך הכירה ממש ...

אסור בכל ענין ).

[255] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

סי"ג נתבאר, שאף שלכתחלה יש להחמיר כדעת המצריכים חצי בישולו. מכל מקום יש

להתיר בדיעבד בשליש בישולו.

ומבאר

הטעם, שכיון שיש מתירים לכתחלה בשליש בישולו, יש להקל עכ"פ בדיעבד, אף במקום

שהעיקר כדברי האוסרים. ובפרט כאן שרבים הם הפוסקים דסגי בשליש, ואין מחמירים

לכתחלה אלא משום חומרת שבת.

וכן הוא לקמן סי' רנד בקונטרס אחרון

ס"ק ב. וראה גם לקמן ס"ק ט.

לתוכנו ראה קובץ הערות וביאורים

(ירושלים) ח"ה ע' ב. נימוקי שבת ע' שלה. ביאורי השלחן ע' קיב. כנישתא דבי רב

ע' שיח.

[256] סוד"ה אע"פ

(לכתחלה נקטינן כהרי"ף והרא"ש והרמב"ם והתוספות לאסור, מיהו היכא דשכח

או עבר וצלהו באיסור, כדאין הם כל הני רבוואתא לסמוך עליהם להתירו בדיעבד) .

[257] ס"ק יא (כשנתן לתוך התנור מכוסה, אפילו

בשר עז שרי בדיעבד, מאחר דיש מתירין לכתחלה (ב"ח)).

וכן הוא לקמן שם ס"ג ( אם השהה בתנור מכוסה,

אפילו אינו טוח בטיט, מותר בדיעבד, אפילו הוא בשר שור ועז, לפי שיש מתירים אפילו

לכתחלה, שאין חוששים שיגלה פי התנור כדי לחתות. ויש לסמוך על דבריהם בדיעבד ).

[258] סי' רכד (הלכך בתוך התנור ופיו

מכוסה, מותר לתת שפוד של בשר לצלות עם חשכה, אף על פי שלא יהא מבעוד יום כמאכל בן

דרוסאי, כרב אשי דשרי) .

[259] המאור ו, ב (דרב אשי

דהוא בתרא עדיפא). ר"ן שם סוד"ה נמצא (הרז"ה ז"ל פוסק כרב אשי,

משום דבתרא הוא). סמ"ג ל"ת סה יד, א (כרב אשי דשרי גדי[א] בשיל ולא בשיל

בין שריק בין לא שריק). סמ"ק סי' רפא ע' רפז (כרב אשי דשרי גדי בשיל ולא בשיל

בין שריק בין לא שריק).

[260] רי"ף שם (וקא פסקי רבוואתא כי האי

לישנא בתרא, וכרב אשי. ואיכא מאן דפסק כרב ירמיה מדפתי דאסר, ואנן נמי כרב ירמיה מדפתי

סבירא לן). והיינו כרב ירמיה דלישנא בתרא בגמרא יח, ב (איכא דאמרי ... כי פליגי

דברחא (איל גדול לא קשיא ליה זיקא, ואתי לגלויי פי התנור ליטול כיסויו לחתות) ולא שריק

(פי התנור בטיט סביב כיסוי), דרב אשי שרי, ורב ירמיה מדפתי אסיר. ולרב אשי דשרי, (והתניא)

אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום. התם בבשרא אגומרי (שאינו בתנור,

דאפילו כיסוי ליכא, ומוכן להפוך בו ולחתות)). והיינו שבאיל גדול וכיו"ב, לרב

אשי סגי בכיסוי, ולרב ירמי' צריך טח בטיט. ופסק הרי"ף כרבי ירמי'.

רא"ש פ"א סי' לה (כלשון הרי"ף). תוס' יח, ב

ד"ה התם (ונראה דאין הלכה כרב אשי בהאי לישנא דשרי ברחא ולא שריק). רמב"ם

פ"ג הי"ג (אם בשר עז או בשר שור הוא, אסור, שמא יחתה בגחלים לבשלו, ואם טח

פי התנור בטיט מותר). ר"ן שם ד"ה נמצא (הרי"ף ז"ל הכריע כדברי

מי שפסק כרב ירמיה מדפתי, הילכך ... שריק שרי לא שריק אסור ... וכן דעת הרמב"ם

ז"ל בפרק ג' מהלכות שבת). טור ושו"ע שם ס"א (ואם הוא בתנור, וטח פיו

בטיט, בין גדי ועוף שלמים, בין בשר שור או עז, מותר), משא"כ כיסוי התנור (בלי

טח פיו בטיט) אינו מועיל.

[261] בקונטרס אחרון שם ס"ק ב ( שהמתירין

בתנור מכוסה לא נזכרו כלל בשו"ע, שדחאום בעלי השו"ע מהלכה, משום

דהרי"ף והרמב"ם ותוס' והרא"ש ור"ן וטור פליגי עלייהו ... ואפילו הכי בדיעבד

סמכינן עלייהו ).

וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל יא.

[262] סעיף ח (הגיע למאכל בן דרוסאי,

שהוא שליש בישולו) .

[263] שכתב בשו"ע סי' רנד ס"ב (כמאכל

בן דרוסאי, שהוא חצי בישולו) .

[264] סי' רנד סק"ח (עי'

ביו"ד סי' קי"ג, דיש אומרים שהוא שליש בישולו. והכא פסק לחומרא, משום

חומרא דשבת) .

[265] וסוברים שהוא שליש בישולו.

[266] פ"ט ה"ה (נתבשל

חצי בישול). וכן הוא בראב"ד שם (חצי בשול הוא כמאכל בן דרוסאי).

[267] כ, א ד"ה בן דרוסאי (לסטים

היה, ומבשל בישולו שליש) .

[268] ח, א ד"ה כמאכל (לסטים

היה, ומבשל בישולו שליש) .

[269] בתורת הבית הקצר בית ג שער שביעי (איזהו

מאכל בן דרוסאי, כל שהגיע לשליש בישולו) . הובא בב"י יו"ד סי' קיג ד"ה ולא.

[270] "למאכל בן דרוסאי,

שהוא שליש בישולו".

[271] רמז תנו ( לשון מור"ם ... כמאכל

בן דרוסאי, דהיינו שליש) .

[272] ראה אליה רבה ס"ק

טו.

[273] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

ס"כ נתבאר, שלדעת המתירים לסמוך אף בלהחזיר, היינו (לא רק בכירה שאינה גרופה

וקטומה, אלא): (א) אף אם " סילק תבשיל זה מהתנור ... והניחו על גבי

קרקע ... ונצטנן לגמרי ... מותר לסמוך" . (ב) אף אם סילק

מהתנור "מבעוד יום", ומניחו לכתחלה בשבת.

על

הראשון מבאר שכן משמע במ"א, וגם מסברא. ועל השני מוכיח כן מהגהות מרדכי.

אמנם

ברמ"א נראה שלא התיר אלא בראשון, דהיינו כשסילקו מהתנור משחשיכה דוקא. ומסיים

בצ"ע.

לתוכנו ראה קובץ הערות וביאורים

(ירושלים) ח"ה ע' ד. נימוקי שבת ע' שלז. כנישתא דבי רב ע' שכ. ביאורי השלחן

ע' קיב.

[274] "ולהניח תבשיל חם אצל התנור שרי ...

ודבר שאין בו רוטב, אפילו קר כחם דמי". הרי שהתיר אף

"בתבשיל ישן ונצטנן לגמרי".

[275] אף שטעם איסורם שונה,

כדלעיל סי"ד ( אם הסירה מידו פעם אחת ... הרי זה נראה

כמבשל לכתחלה בשבת ), וסט"ו ( כירה שהוסקה בגפת ועצים ואינה גרופה

וקטומה, שאסור להחזיר לה בשבת בכל ענין, גזירה שמא יחתה בגחלים).

וראה קובץ הערות וביאורים ח"ה ע'

ה. נימוקי שבת הערה ו. כנישתא דבי רב.

[276] לח , ב (א"ר חייא א"ר

יוחנן אפילו הניחה על גבי קרקע מותר).

אף דלא קיי"ל כוותיה, כמבואר בפנים סי"ד ( אם

עודה בידו, שלא הסירה מידו כשנטלה מעל הכירה עד שעה שרוצה להחזירה ... מותר לו להחזירו), ושם נסמן (הערה 99 ).

[277] כמבואר בפנים ( ואפילו כבר סילק

תבשיל זה מהתנור מבעוד יום ... הרי זה מותר לסמוך ) לכתחלה בשבת אצל התנור.

[278] פ"ג עט, סוע"ד (ולסמוך לכתחלה

אצל האש תבשיל שכבר נתבשל אפילו סמוך לחשיכה, שאילו היה צונן אין שהות להרתיחו עד שחשיכה,

שרי ... אלמא דשרי ליה לסמוך אפילו כשאינה גרופה לרבנן, ומדרבנן דאסרו לשהות עליה,

שרו לסמוך, כל שכן לחנניה דמיקל לשהות עליה, ואסר ליתן או להחזיר עליה, דמותר

לסמוך לה סמוך לחשיכה).

וכשם שלדידיה מותר לסמוך סמוך לחשיכה אפילו לכתחלה, כמו כן

לדידן מותר לסמוך בשבת אפילו לכתחלה (ולא רק להחזיר).

[279]

שם עט, ב (לא יתן עד שיגרוף, משמע אפילו מערב שבת, מדלא קאמר אלא אם כן גרוף, אבל

עד שיגרוף, משמע בשעה שיכול לגרוף).

אלא דלא קיי"ל כוותיה, כמבואר

בפנים סכ"ב (ויש אומרים שכל שהוא סמוך לחשכה כל כך שאם היתה הקדרה צוננת לא

היה אפשר להרתיחה מבעוד יום, אסור להחזירה ... והמנהג להקל לגמרי כסברא הראשונה).

[280] "אבל אם הקדירות עדיין חמין, מותר

להעמידן אצל תנור בית החורף, מאחר שנתבאר דתנורים שלנו יש להם דין כירה, וסמיכה בכירה

שאינה גרופה וקטומה כדין גרופה וקטומה לענין נתינה עליה. וכבר נתבאר שנהגו להקל בחזרה

בשבת אפילו הניחה על גבי קרקע, והוא הדין לסמוך לתנור שאינו גרוף וקטום, הואיל

והקדירה עדיין חם ומבושל כל צרכו".

והיינו שמה שהתירו לסמוך מחוץ לכירה; הוא רק לפי מה ש"נתבאר

שנהגו להקל בחזרה בשבת אפילו הניחה על גבי קרקע", היינו מה שנתבאר בפנים

סי"ט " כשנטלה מהכירה משחשכה, כיון שבתחלת כניסת שבת היה תבשיל זה על

הכירה, אינו נראה כמושיבו בשבת בתחלה ". משא"כ כשנטל מהכירה בעוד יום, לא התיר.

אמנם דבריו "צ"ע", שלא נתבאר הטעם שזקוקים כאן

לדעה המתרת כשנטלה מהכירה משחשכה, וכפי שהקשה בבית מאיר כאן.

[281] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

סכ"א נתבאר, שדעת האוסרים לסמוך בשבת לתנור, היינו רק במקום שהתבשיל יכול

להתחמם עד שהיד סולדת בו, שאז אסור משום בישול.

ואם

הוא תבשיל חם, שאין בו איסור בישול אחר בישול, האיסור הוא רק כשסומך לתנור במקום

" שאם תבשיל זה שמחזיר היה צונן, היה יכול להתחמם שם כל כך עד

שהיד סולדת בו ".

אמנם

מבאר כאן, שאף שיש להוכיח כן מהב"י ומ"א, מכל מקום נראה דלא כהמבואר

בפנים, כי דוקא לענין איסור בישול יש לשער בחום התבשיל, משא"כ לענין שמא יחתה

תלוי בחום התנור, שאם היד סולדת באותו מקום, אסור להניח שם.

לתוכנו ראה קובץ הערות וביאורים

(ירושלים) ח"ה ע' י. נימוקי שבת ע' שדמ. כנישתא דבי רב ע' שכה. ביאורי השלחן

ע' קיד.

[282] סי' שיח ד"ה מותר ליתן ( דעת

הרא"ש בפרק כירה (סי' י), דהא דאמר רב יהודה יד סולדת בו אסור הכי קאמר, יד סולדת

בו הוי בישול, הילכך אסור להניחו במקום שאפשר שיחומו כדי שהיד סולדת בו, ומותר להניחו

במקום שיחומו ולא תהא היד סולדת בו. ואף על פי שמפשט דברי רבינו ירוחם ז"ל (ני"ב

ח"ג סט ע"ג) נראה, דמקום שהיד סולדת בו היינו לומר דבמקום שמניח אדם ידו

כנגד המדורה ותהיה סולדת מחמתה, הדבר ברור כדברי הרא"ש, דבמקום שאם יונח שם הקיתון

של מים יחמו כדי שתהא היד סולדת, הוי מקום הראוי לבישול ואסור). וכן הוא בטור

ושו"ע שם סי"ד (בענין שאינו יכול להתחמם באותו מקום עד שתהא היד סולדת ) .

וכן הוא לקמן שם סכ"ד ( ובלבד שיתנם רחוק

מהאש, בענין שאינן יכולין להתחמם באותו מקום עד שתהא היד סולדת בו ).

[283] סוס"י רנט (ואם מניחו במקום שאין

יכול להתחמם עד שהיד סולדת בו, מותר) .

וכן הוא לקמן סוס"י רנט (ואם סומך אצל התנור במקום שאין יכול

להתחמם עד שהיד סולדת בו מותר).

[284] כמבואר במ"א שם (ואם לא נצטנן לגמרי,

אפילו יש בו רוטב נהגו להקל. ואם מניחו במקום שאין יכול להתחמם עד שהיד סולדת בו

מותר לסמוך אצל התנור), וכדלקמן סי' שיח ס"ט (תבשיל לח שנתבשל כבר כל צרכו ונצטנן

... נהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי אלא ראוי עדיין לאכול מחמת חמימותו). הרי שכל חשש

בישול הוא רק כשנצטנן לגמרי, ומעמידים אותו במקום שיכול להתחמם עד שיהא היד סולדת

בו.

משא"כ תבשיל חם, אין בו חשש בישול, ולא שייך לאסור בו

בשיעור שיתחמם עד שתהא היד סולדת בו.

[285] כי אף שבתבשיל חם לא איכפת לן שמתחמם

עד שהיד סולדת בו. מכל מקום אפשר לומר, שגם " לענין חזרה בסמיכה

לאינו גרוף" ,

אין חוששים לשמא יחתה, אלא בחום כזה, " שאם תבשיל זה שמחזיר

היה צונן, היה יכול להתחמם שם כל כך עד שהיד סולדת בו" .

[286] דלא כהמבואר עד כאן (ובפנים במוסגר)

לשער בחום התבשיל, אלא כאן יש לשער בחום התנור.

[287] בנידון הב"י ומג"א (וכן

המובא מלקמן שם), מיירי באיסור בישול כשנותן התבשיל סמוך לתנור.

[288] ולכן שיעור יד סולדת בו הוא בכדי שהתבשיל

יגיע לידי חום כזה; ולא מספיק שהמקום חם בשיעור שהיד סולדת בו.

[289] "מותר להעמידן אצל

תנור בית החורף, מאחר שנתבאר דתנורים שלנו יש להם דין כירה ... וכן המנהג פשוט

להתיר".

והוא כדעה הראשונה שבפנים ס"כ ( מותר

לסמוך אצלה חוצה לה בשבת, וכן אצל התנור שלנו, אף אם גוף התבשיל נוגע בדופן התנור

מן הצד, ואפילו הוסק בגפת ועצים ואינו גרוף וקטום, שאין לחוש לחיתוי בסומך חוצה לו

... ויש אוסרים ... והמנהג כסברא הראשונה). וכיון שהמ"א אינו חושש בזה לשמא

יחתה, על כרחך מיירי המ"א בסוס"י רנט משום איסור בישול בלבד, שלא נאסר

אלא במקום שהתבשיל יכול להתחמם עד שהיד סולדת בו.

וכן בדינו של הב"י בסי' שיח, מיירי

שאין לחוש בו לשמא יחתה, כדלקמן שם סוף סכ"ד ( צריך להרחיק קצת, כי

יש לחוש שמא ישכח שהוא שבת ויבא לחתות בגחלים, אבל כשאנו מצריכים אותו להרחיק קצת,

יש לו בזה היכר וזכרון, ולא יבא לחתות בגחלים). וכיון שאין לחוש לשמא

יחתה, וכל החשש הוא משום איסור בישול, לכן נפסק לקמן שם, שלא נאסר אלא במקום

שהתבשיל יכול להתחמם עד שהיד סולדת בו.

[290] שנתבאר בפנים " אם

אין היד סולדת שם, לדברי הכל מותר לסמוך שם", היינו אף לדעה השנית שבפנים

ס"כ (ויש אוסרים לסמוך אצל כירה או תנור שלנו ... משום גזרה שמא יחתה ...

לענין לסמוך בשבת החמירו יותר).

וכן נתבאר בפנים להתיר "אפילו

בתנור שבימיהם", אף שנתבאר בפנים סט"ו (תנור ... שאסור להחזיר לה בשבת

בכל ענין, גזירה שמא יחתה בגחלים) .

כיון שעיקר החשש בזה הוא משום שמא יחתה

( ראה לעיל הערה 103 ) , לכן יש לאסור כל

זמן שהיד סולדת מקום זה, אף אם התבשיל אינו יכול להתחמם עד שהיד סולדת בו.

ו ראה יגדיל תורה ירושלים ח"ב ע' 45.

שבת כהלכה פ"י בביאורים אות ז. כנישתא דבי רב

לקונטרס אחרון ס"ק א.

[291] פ"ג פ, א (מיהו אם אין היד סולדת

בו, שאינו חם כל כך, נראה דמותר להפשיר במקום שאין היד סולדת בו). הרי הצריך

שבאותו מקום אין היד סולדת בו.

[292] סוף ס"ב (ודוקא במקום שהיד סולדת

בו, אבל אם אין היד סולדת שם, שרי אפילו בשבת). הרי הצריך שבאותו מקום אין היד

סולדת בו.

[293] מה שנכתב במוסגר (דהיינו שאם תבשיל זה

שמחזיר היה צונן, היה יכול להתחמם שם כל כך עד שהיד סולדת בו) .

[294] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

סכ"א נתבאר, שלא התירו להחזיר על גבי הכירה שאין היד סולדת בו, אלא: (א) על

גבה, ולא תוכה. (ב) גם על גבה אין להחזיר אלא בגרופה.

ומבאר

כאן, שכן משמע במ"א סי' רנט. ואף שבסי' רנב נוטה המ"א להתיר על גבה

אפילו אינה גרופה וקטומה, מכל מקום יש להוכיח שמסקנתו היא, שלא להתיר אלא על גבה,

ודוקא בגרופה.

לתוכנו ראה קובץ הערות וביאורים

(ירושלים) ח"ה ע' יג. נימוקי שבת ע' שמח. ביאורי השלחן ע' קטו. כנישתא דבי רב

ע' שכח.

[295] סוס"י רנט בכללי שהייה והטמנה

בקצרה (ואם מניחו במקום שאין יכול להתחמם עד שהיד סולדת בו, מותר לסמוך

אצל התנור, אבל לא עליו, אלא אם כן יש דבר המפסיק) .

[296] בסימן זה ס"ק ט (אם אין היד סולדת

בו, מותר ליתן אפילו על גביו, אפילו בשבת ... ואפשר דאפילו אין גרוף וקטום שרי.

ומיהו בסעיף ה' משמע דאסור לתת לתוכו עיי"ש בהגהה).

[297] והיינו שלמסקנתו, אסור להניח בתוכו

אפילו גרוף וקטום, ומותר להניח על גביו – אם הוא גרוף וקטום.

[298] על מ"ש הרמ"א ס"ה (ויש מתירין

ליתן לתוך תנור שאפו בו מבעוד יום, דמאחר שלא הטמינו בו, רק אפו בו מבעוד יום, לא

נשאר בו רק הבל מעט), פירש המ"א שם (דמאי דאמרינן בגמרא לתוכה אסור, היינו כשנטלו

מבעוד יום ולא החזירו עד שחשיכה ... אבל נטלו בשבת, מותר להחזירו לגרופה וקטומה, ואפילו

לתוכה).

וכן הוא לעיל סי"ט ( ועל זה סומכים העולם

להקל יותר ולומר, שאף מה שאסרו חכמים להחזיר לתוכה, לא אסרו אלא כשנטלה ממנה מבעוד

יום והיתה בידו עד לאחר שחשכה ).

[299] המ"א שם בדעת רמ"א (וזה כיון

שלא הטמינו בו הוה ליה כגרופה וקטומה).

וכן הוא לעיל שם ( ויש נוהגים להקל עוד, להחזיר למחר ביום

לתוך התנור שאפו בו מבעוד יום, אף על פי שלא גרפוהו, אם לא חממו עוד התנור אחר

האפיה להטמין בו החמין של סעודת שחרית, אלא הטמינו בתנור אחר, לפי שהגחלים שנשארו

מן החימום שחממוהו לצורך האפיה כבר כהו ועממו והרי הן כגרופות).

[300] והיינו שטעם הנוהגים להחזיר בתוך

התנור, כיון שנחשב כמו על גביו (כשהסירו משחשכה), וגרוף (כיון שלא הטמינו בהם).

ועל זה מסיים הרמ"א שם (ואם החום כל כך בתנור שהיד סולדת

בו, אסור).

למדנו מכך, שלא התירו על גביו, באין היד סולדת בו, אלא כשהוא

גרוף.

[301] אחר שהביא דעת המתירים כנ"ל, כתב שם (ויש

מחמירין בזה. ואם החום כל כך בתנור שהיד סולדת בו, אסור). והיינו שאין לסמוך על

דעתם אלא כשאין היד סולדת

שם.

למדנו מכך, שגם כשאין היד סולדת שם, לא

התירו אלא: (א) שאינה נחשבת תוכה, משום שהסירו משחשיכה. (ב) שנחשבת גרופה,

כיון שלא הטמינו בו.

[302] יז, ב ד"ה ומיהו (ומיהו

בירושלמי משמע, דכל הני פלוגתא ליתנהו אלא בשסלקן מעל גבי כירה מערב שבת ולא החזירן

עד שחשכה, דגרסי' התם (פ"ג סוף ה"א) נטלו מבעוד יום מחזירו מבעוד יום, נטלו

משחשכה מחזירו משחשכה, נטלו מבעוד יום וקדש עליו היום, ר' סימון בר תדאי בשם רב

אושעיא, אם הניחו אסור לטלטלו). שעליו סמך הרמ"א שם להתיר להחזירו לתוכו אם הסירו

משחשכה.

[303] "ומיהו בסעיף ה' משמע דאסור לתת

לתוכו עיי"ש בהגהה", שכוונתו להוכחה הנ"ל מהרמ"א שם, שלא

להתיר באין היד סולדת שם, אלא: (א) כשאינה לתוכה. (ב) כשהיא גרופה. וראה תהלה לדוד

סק"ד.

[304] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

סכ"ב נתבאר, שטוב להחמיר כדעת המצריכים גרופה וקטומה גם בחזרה סמוך לחשכה.

ולכן כשמחזירים הקדרה על גבי (המעזיבה של) תנור בית החורף, יש להניח שום דבר תחת

הקדרה, כדעת האוסרים בזה בשבת בסוף סכ"ו.

ואף

שהמקור לזה הוא במ"א, והי' מקום לפרש שהצריך כן רק בתנור אפייה שבימיהם, שאין

עליו מעזיבה.

מכל

מקום לא נראה לפרש כן בדברי המ"א, אלא שהצריך כן גם בתנורים שלנו, כשמניחים

על גבי המעזיבה.

לתוכנו ראה קובץ הערות וביאורים

(ירושלים) ח"ה ע' טו. נימוקי שבת ע' שנה. כנישתא דבי רב ע' שלג. ביאורי השלחן

ע' קיז.

[305] סקכ"ח (טוב להחמיר, ואין ליטול

הקדרה מהכירה וליתנו על גבי התנור שאינו גרוף וקטום סמוך לחשיכה).

[306]

ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל שכה.

[307] כמבואר במ"א סקל"א (תנורים שלנו

... שיש מעזיבה המפסיק בין האש). וכן הוא לקמן סוף סכ"ו ( בתנור

שלנו שיש עליו מעזיבה ... וכן תנור בית החורף ... שהמעזיבה מפסקת בין האש להקדרה

שהתבשיל בתוכה).

והיינו שתנורים שבימיהם שאופין בהם לא היו עליהם מעזיבה,

כדלעיל ס"ד (ותנור שהוא עשוי כעין קדרה גדולה). ואילו תנורים שלנו שאופין בהם

יש עליהם מעזיבה, כדלעיל ס"ז (והתנורים שלנו שפתחם מן הצד).

משא"כ תנור בית החורף, גם בימיהם לא הי' "עשוי כעין

קדרה גדולה", אלא כתנורים שלנו, שעליהם מעזיבה.

וראה קובץ הערות וביאורים (ירושלים) ח"ו ע' סב.

וכיון שהמ"א מיירי בתנור שלנו שיש עליו מעזיבה, מובן

שמחמיר אף להניח על גבי המעזיבה של התנור.

[308] כדלקמן שם ( צריך שיניח עתה שום

דבר תחת הקדרה להפסיק בינה להגחלים שבתנור, כדי שיהיה לו היכר בזה ולא יבא לחתות,

אבל המעזיבה שהיא עשויה מכבר אינה חשובה הפסק והיכר למונעו מלחתות. וכן עיקר ), ושם נסמן.

וכיון שהעיקר כדעה זו, לכן טוב ליזהר שלא ליתן על גבי התנור

סמוך לחשכה, אלא אם כן "מניח שם שום דבר תחת הקדרה".

[309] בכללי שהייה והטמנה בקצרה (ולהניח תבשיל

... על התנור נהגו היתר, אם לא הוסק עדיין, ואם נתן לבנה או דבר אחר על התנור ואחר

כך נותן הקדירה עליה, שרי אפילו הוסק).

וכן הוא לקמן שם (צריך ליתן לבינה או דבר אחר תחת הקדרה על התנור

שהוסק כבר ... אבל כשלא הוסק עדיין נהגו להקל).

[310] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

סכ"ג נתבאר, שלדברי הכל מותר להחזיר ולסמוך סמוך לחשיכה.

ומבאר

הטעם לזה, כי תוס' האוסרים חזרה על גבי הכירה סמוך לחשיכה, סוברים שמותר לסמוך

בחזרה אפילו בשבת. יוצא אם כן שבסמוך לחשכה מותר לסמוך בחזרה לדברי הכל.

לתוכנו ראה קובץ הערות וביאורים

(ירושלים) ח"ה ע' יז. נימוקי שבת ע' שנז. כנישתא דבי רב ע' שלד. ביאורי השלחן

ע' קיז.

[311] שהם האוסרים סמיכה בחזרה בשבת, כמבואר

בפנים לעיל ס"כ ( ויש אוסרים לסמוך ... שאף שלענין לסמוך שם מבעוד יום לא חששו

לחיתוי, מכל מקום לענין לסמוך בשבת החמירו יותר), ושם נסמן (הערה 161 ) .

[312] לא סבירא להו כדעה ב' בפנים סכ"ב

( ויש אומרים שכל שהוא סמוך לחשכה כל כך שאם היתה הקדרה צוננת לא

היה אפשר להרתיחה מבעוד יום, אסור להחזירה) .

[313] ד"ה ומ"ש לא מיבעיא (מדברי הרמב"ם

שכתב בפרק ג' (ה"י) כל שמותר להשהותו על גבי האש, כשנוטלין אותו בשבת, אסור להחזירו

למקומו, אלמא דלא מיתסר אלא בשבת דוקא ולא מבעוד יום ... ורבינו ירוחם כתב בח"ג

(ני"ב סח, ד) דלהרי"ף נמי אסור להחזיר סמוך לחשיכה. ותמהני עליו, שאין כן

במשמע דברי הרי"ף כלל).

[314] האוסרים להחזיר סמוך לחשכה, כנסמן לעיל

(הערה 175 ).

[315] לו, ב (חנניה אומר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי

מותר לשהותו על גבי כירה אע"פ שאינו גרוף ואינו קטום). וכמבואר בתוס' לז, א

ד"ה לעולם (דקיי"ל כחנניה). ובדף לז, ב ד"ה אמר (פסק ר"ח דהלכה

כרב ששת אמר ר' יוחנן ... כחנניה). ובדף לח, א ד"ה שכח (דקיי"ל כחנניא),

וכנסמן לעיל (הערה 7 ).

אשר לפי זה המשנה האוסרת מיירי בחזרה, וכן מה שפשטה הגמרא לז,

א שמותר לסמוך, היינו גם בחזרה, כדעה הא' בפנים ס"כ ( וכל זה להחזיר על גבה

או לתוכה, אבל מותר לסמוך אצלה חוצה לה בשבת).

יוצא אם כן שלדברי הכל (הן הרי"ף ורמב"ם והן התוס')

מותר לסמוך סמוך לחשיכה.

[316] שאין להחמיר בשתי החומרות יחד באיסורי

דרבנן. ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל לח בסוף ההערה. נימוקי שבת. כנישתא דבי רב.

[317] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

סכ"ג נתבאר, שלדברי הכל מותר להחזיר בשר חי על גבי הכירה סמוך לחשכה, שאין

לחוש בו לחיתוי.

ואף

שלדעת הר"ן, כשהסירה מידו בשבת האיסור הוא משום שנראה כמבשל לכתחלה (וכן הוא

בפנים סי"ד: הרי זה נראה כמבשל לכתחלה בשבת), ולזה אינו מועיל מה שהי' חי

קודם כניסת השבת.

מכל

מקום הר"ן סובר שמותר להחזיר סמוך לחשכה. יוצא אם כן שלדברי הכל מותר להחזיר

חי בסמוך לחשכה.

לתוכנו ראה קובץ הערות וביאורים

(ירושלים) ח"ה ע' יח. נימוקי שבת ע' שס. כנישתא דבי רב ע' שלו. ביאורי השלחן

ע' קיח.

[318] ס"ק יג (ואיכא למידק למה אסרו להחזיר

בגרוף, אם הניח על גבי קרקע וכיוצא בו, דהא כבר נתבשל כל צרכו ... החמירו בדברים הללו

מפני שהן קרובים לבוא לידי איסור תורה), והיינו שמא יחתה.

[319] בפ"ג (תימה מאי שנא הכא דשרינן להשים

קיתון של מים אצל המדורה בשביל שתפיג צינתן ... ולעיל אסרינן להשים על גבי כירה אף

על פי שגרופה וקטומה, אף על פי שהתבשיל נתבשל מערב שבת ולית ביה משום בשול ... הכא

שהוא אצל המדורה הוה לן למיחש שמא יחתה). נראה קצת מדבריו, שגם בחזרה בגרופה

וקטומה האיסור הוא משום שמא יחתה. וראה קובץ הערות וביאורים (ירושלים) ח"ה ע'

יט-כ. כנישתא דבי רב.

[320] שכתב בס"ק כז (אבל

חי לגמרי שרי סמוך לחשיכה ממש) . והיינו כיון שכל פרטי איסור החזרה הוא משום שמא יחתה, ובחי

אין לחוש לחיתוי.

[321] סעיף יד ( כשמעמידה על הכירה

שהוא מקום שדרך לבשל שם, הרי זה נראה כמבשל לכתחלה בשבת ).

[322] יז, ב ד"ה לא שנו

(דמחזי כמבשל לכתחלה), וד"ה בעי (דאסור משום דמחזי כמבשל) .

[323] והיינו לומר שכל איסור

החזרה סמוך לחשכה הוא הוא רק באינו גרוף, משום שמא יחתה. אבל אם הוא גרוף, ונטל

והניח על גבי קרקע, שאיסורו הוא משום "נראה כמבשל", בזה אין לאסור סמוך

לחשכה, שמותר לבשל בו.

[324] "לחד לישנא ... אם

הניח על גבי קרקע אף על פי שדעתו להחזיר אסור. ואפילו בערב שבת נמי אסור להחזיר".

[325] "הניחן על גבי קרקע

אסור ... אבל מבעוד יום מחזירין בכל ענין".

[326] ס"ב (דינו כמו בשבת עצמו). וכן

דייק בעולת שבת (ומ"ש דינו כמו בשבת עצמו וכו', פירוש לענין דאסור להחזיר אם

הניח על גבי קרקע).

[327] פ"ג עט, ד (צ"ע אם מותר להניח

הקדרה לכתחלה על גבי גרופה וקטומה סמוך לחשיכה, דדילמא לא שרינן אפילו מבעוד יום אלא

להחזיר, אבל להניח לכתחלה לא. ולשון חזרה משמע הכי, שכבר היתה שם ורוצה להחזירה. ועוד

מבעוד יום דומיא דשבת, ובשבת אסור).

[328] שכל הסברא לאסור בחי משום

שנראה כמבשל, הוא רק לדעת הר"ן הנ"ל.

[329] כמבואר בר"ן (טו, ב) ד"ה בית

שמאי ,

וכדלעיל (הערה 174 ).

[330] כמבואר בר"ן (יז, ב) ד"ה

ומיהו, וכדלעיל (הערה 138 ).

[331] כמבואר בפנים סי"ט ( המנהג

להקל עוד ... שיש אומרים שלא הצריכו חכמים שיהיה דעתו להחזירה ועודה בידו, אלא

בשנטלה מהכירה מבעוד יום ובא להחזירה בשבת ... ומכל מקום ... טוב להחמיר ).

[332] שבחי מותר להחזיר סמוך לחשכה (בכל

גווני) לדברי הכל.

[333] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

סכ"ד נתבאר, ש" אם עבר והחזיר בשבת למקום שאסור להחזיר

(שם לדברי הכל) ... אסור עד מוצאי שבת בכדי שיעשו ".

משא"כ

אם יש דעה המתרת אף לכתחלה, כדלקמן סי' רנד ס"ג (מותר בדיעבד ... לפי שיש

מתירים אפילו לכתחלה ...

יש להתיר בדיעבד, לפי שיש מתירים אפילו לכתחלה) .

ומקורו מדברי המ"א שם סקי"א (שרי בדיעבד, מאחר דיש מתירין

לכתחלה).

אמנם

כאן כתב המ"א סקל"ז (ומיהו יש לומר, דאם לא חממו העכו"ם על גבי האש

או הכירה ממש, דיש להקל, מאחר שגדולי פוסקים מתירין אפילו לישראל לעשותו). הרי שלא

התיר בדיעבד מטעם זה, אלא כשעשה כן הנכרי.

ועל

זה מבאר כאן, שאפשר התיר המ"א מטעם זה באחד משני האופנים:

(א)

כשהחזיר ישראל באופן שהוא רק איסור דרבנן, ויש דעה המתרת אף לכתחלה.

(ב)

כשהחזיר נכרי באופן שהוא איסור דאורייתא, ויש דעה המתרת אף לכתחלה.

משא"כ

כשהחזיר ישראל באופן שלדעת האוסרים עבר הישראל אדאורייתא, אסור אף בדיעבד.

ומסיים

"וצ"ע לדינא". ונתבאר לעיל (הערה 204 ).

לתוכנו ראה קובץ הערות וביאורים

(ירושלים) ח"ה ע' כט. נימוקי שבת ע' שעא. כנישתא דבי רב ע' שמג. ביאורי השלחן

ע' קכב.

[334] בסי' רנד.

[335] ולכן הקיל גם על ידי ישראל.

[336] ולכן אוסר בישראל, אף באופן שיש

המתירים אף לכתחלה.

[337] של המ"א סקל"ז (דאסור לחממו

מדאורייתא).

וראה קובץ הערות וביאורים (ירושלים) ח"ה ע' ל הע' 18.

קובץ אהלי שם ה' ע' קכח הערה 20. קיצור הלכות משו"ע אדה"ז מילואים ע' לו

הערה 16. שבת כהלכה פ"ג ביאורים ב.

[338] וכן בפנים סכ"ה הכניס תיבות אלו

במוסגר – לשני הצדדים (ואפילו אם צוה את הנכרי ... אפילו הישראל בעצמו ... לישראל

... שלא לאסור מעשה הנכרי אפילו צוהו ישראל). וכהכלל המובא בשארית יהודה או"ח

סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות, דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה

לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו).

והיינו שיש להסתפק אם יש להתיר מטעם זה

אף בנידון דידן, שלדעת האוסרים עבר הישראל אדאורייתא.

או אפשר שהספק הוא בזה גופא, אם באמת

קיי"ל שכשנצטנן לגמרי אסור מדאורייתא (ראה לקמן סי' שיח ס"ט, ובהערות

שם).

אמנם לקמן סי' שיח ס"ט ( אבל

אם נצטנן לגמרי, נוהגין כסברא הראשונה אפילו לענין דיעבד, כמו שנתבאר בסימן

רנ"ג). הרי מסיק שם בפשיטות לאסור אף בדיעבד, כיון שלדעת

האוסרים עבר הישראל אדאורייתא.

[339] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

סכ"ו הובאו שלוש הלכות:

(א)

ליתן קדרת התבשיל על קדרה ריקנית, הרי זה כגרופה וקטומה, וכנפסק בשו"ע

ס"ג (שאין לחוש בה שמא יחתה, אבל לא יסירה מידו, שלא יהי' נראה כמבשל). וראה

לעיל (הערה 213 ).

(ב)

ליתן התבשיל על קדרת חמין, אין חוששים לשמא יחתה, ואף אם הניחו על גבי קרקע, אינו

נראה כמבשל, וכנפסק בשו"ע ס"ה.

(ג)

ליתן בתנור על המעזיבה, אין דרך בישול בכך. אבל יש מצריכים לתת דבר תחת הקדרה להיכר

שלא יחתה. וכן עיקר. וכמבואר במגן אברהם.

ואף

שבתחלת דברי המ"א נראה שעל המעזיבה דינו כעל קדרה ריקנית. מכל מקום נראה בסוף

דבריו שגם על קדירה ריקנית דינו כעל גבי קדרת חמין.

ואף

שנתפרש בשו"ע שעל קדירה ריקנית דינו כגרופה וקטומה. אפשר שתלוי בשתי הדעות

בסי' שיח, אם התירו על גבי קדרה אף בלח, או רק ביבש. והמסקנא היא להתיר אף בלח.

*

ואיך

שיהי', הנה בדעת המ"א בעצמו יש לפרש בג' אופנים:

(א)

גם תוך קדרה ריקנית, וגם על גבי המעזיבה, דינם כעל גבי קדרת חמין.

(ב)

תוך קדרה ריקנית דינו כגרופה וקטומה, ועל גבי המעזיבה דינו כעל גבי קדרת חמין.

(ג)

גם על גבי קדרה ריקנית דינו כגרופה וקטומה, ועל גבי המעזיבה דינו כעל גבי קדרת

חמין.

*

כל

זה – לדעת המ"א. אמנם נפסק בפנים סכ"ו:

(א)

תוך קדרה ריקנית "הרי זה כגרופה וקטומה".

(ב)

על גבי המעזיבה, בלי דבר המפסיק תחת הקדרה, אסור.

(ג)

על גבי המעזיבה, ודבר המפסיק תחת הקדרה, דינו כעל גבי קדרת חמין.

לתוכנו ראה קובץ הערות וביאורים

(ירושלים) ח"ה ע' לא. נימוקי שבת ע' שעה. כנישתא דבי רב ע' שמו.

ביאורי השלחן ע' קכג.

[340] שעל האמור בשו"ע שם

(המשכים בבוקר וראה שהקדיחה תבשילו, וירא פן יקדיח יותר, יכול להסיר ולהניח קדירה

ישנה ריקנית על פי הכירה, ואז ישים הקדירה שהתבשיל בתוכה על גבי הקדירה ריקנית,

ויזהר שלא ישים קדירתו על גבי קרקע, ושתהיה רותחת), כתב המ"א ס"ק לא (ואם

כן יש לומר שעל גבי תנורים שלנו שרי ליתן אפילו האש בתוך התנור, כיון שיש מעזיבה

המפסיק בין האש) . והיינו שדין המעזיבה (אפילו לדעת המתירים), כדין קדרה

ריקנית, שלא הותר להחזירה אלא כשעודה בידו.

[341] ס"ב (ויש אומרים דכל זה אינו אסור

רק כשנטלו מן הכירה מבעוד יום, ולא החזירו עד שחשכה. אבל אם לקחו משם משחשכה, אפילו

הניחו על גבי קרקע מותר), וס"ג (כבר נתבאר שנוהגים להקל אף אם נתנה על גבי קרקע).

עדיין אינה דומה לדין קדרת חמין המפסקת, שנתבאר בשו"ע

ס"ה (מותר לתת על פי קדירת חמין בשבת, תבשיל שנתבשל מערב שבת כל צרכו),

דהיינו בכל אופן, אף "אם נטלה מבעוד יום".

[342] עתה מבאר לאידך גיסא,

שמדברי המ"א מבואר (לפי דעת המתירים), שהן המעזיבה והן הקדרה ריקנית, יש להן

דין קדרה הטמונה על גבי הגחלים , שמותר להניח עליה

בכל אופן, אף אם הניחה בקרקע והיא צוננת; דלא כמבואר בשו"ע ס"ג. ומביא

על זה ג' הוכחות מדברי המ"א.

[343] שהרי על היתר קדירה

ריקנית כתב "וכן משמע סי' שיח ס"[ח]". שהוא האמור שם לענין קדרת

חמין המפסקת (כל דבר שמותר להניחו כנגד המדורה במקום שהיד סולדת בו, כגון שיבש,

מותר להניחו על גבי מיחם שעל גבי האש).

ועל סברת היתר המעזיבה כתב "וכן

משמע סי' שי"ח סט"ו", שהוא האמור שם לענין כנגד המדורה (דבר שנתבשל

כל צרכו והוא יבש שאין בו מרק, מותר להניחו כנגד המדורה).

שבשניהם מיירי שמותר אפילו תבשיל קר

שהניח על גבי קרקע.

[344] וכדלקמן שם סט"ז (מיחם שעל גבי

האש, מותר ליתן עליהן בשבת כל דבר שאין בו משום בישול, כגון תבשיל יבש, אפילו הוא

צונן לגמרי), וסכ"ד (כל דבר שאין בו משום בישול, מותר אפילו להרתיחו כנגד המדורה

... אפילו נצטנן לגמרי, אלא שהוא דבר האפוי או צלוי).

[345]

כדלעיל סי"ד ( אם הסירה מידו פעם אחת ... בטלה לה שהייה הראשונה, וכשרוצה

להחזירה הרי זה כמושיבה בשבת בתחלה ... הרי זה נראה כמבשל לכתחלה בשבת ).

[346] בסי' שיח שם ושם.

[347] היינו אפילו להושיב עליה בתחלה, ולא רק להחזיר כשעודה בידו

ורותחת.

זוהי ההוכחה הראשונה שהמ"א מתיר (לפי סברה זו) במעזיבה

ובקדירה ריקנית בכל אופן, אפילו הסירה מידו והיא צוננת.

[348] "ואם נתן לבנה או דבר אחר על התנור,

נותן הקדירה עליה ... ודבר שאין בו רוטב, אפילו קר כחם דמי".

[349] "אם נצטנן, דהוה ליה

כמניח לכירה לכתחלה בשבת, דאסור, דלא התירו אלא חזרה".

[350] כן נראה ממ"ש המ"א בסקל"א

(יש לומר שעל גבי תנורים שלנו שרי ליתן אפילו האש בתוך התנור, כיון שיש מעזיבה המפסיק

בין האש ... ובמהרי"ל כתוב ... משמע דסבירא להו דבעינן שיניח שום דבר עמה להיכרא).

שמזה מובן שדין מעזיבה בלא דבר המפסיק לסלקא דעתך, שוה לדין מעזיבה עם דבר המפסיק

למסקנא. וכשם שמעזיבה עם דבר המספיק, מותר למסקנא אפילו נצטנן לגמרי, כן המעזיבה

בלא דבר המפסיק, מותר לסלקא דעתך אפילו נצטנן לגמרי.

זוהי ההוכחה השנית שהמ"א מתיר (לפי סברה זו) במעזיבה

ובקדירה ריקנית בכל אופן, אפילו הסירה מידו והיא צוננת.

[351] על היתר קדירה ריקנית, מבאר המ"א

(דהוה ליה כירה כגרופה וקטומה, שהרי הקדירה סותמת את פי הכירה (הגהות מרדכי. מ"מ

פכ"ב)).

והוא מ"ש בהגהות מרדכי פ"ג פ, רע"א ( להניח

קדרה ריקנית על פי הכירה, והוה ליה כירה כגרופה וקטומה). ומ"ש במ"מ

פכ"ב ה"ד (וכתב הרשב"א ז"ל ואם יש קדרה נתונה על האש, מותר לחמם

על גביה תבשיל שנתבשל כל צרכו מערב שבת, שכיון שהקדרה מפסקת, הרי זה כמחמם כנגד המדורה,

ומותר).

והנה מה שהביא המ"א מהגהות מרדכי

מובן, שהרי מדבר בקדרה ריקנית המפסקת. משא"כ המגיד משנה מיירי בקדרת חמין

המפסקת, שבזה נתבאר שמותר אפילו להושיב עליה בתחלה, ואם כן מדוע הביאו המ"א

כאן?

ואף שכבר נתבאר לעיל (הערה 214 ),

שטעם "קדרה מפסקת", מועיל רק לבטל החשש שמא יחתה (ולא החשש של נראה

כמבשל).

מכל מקום, מזה שהביא כאן את דין קדרה

המפסקת, נראה שדין הקדרה הריקנית המפסקת, דומה לדין קדרת חמין המפסקת, שבשניהם

מותר להושיב בתחלה, אפילו הסירה מידו ונצטננה.

זוהי ההוכחה השלישית שהמ"א מתיר (לפי סברה זו) במעזיבה

ובקדירה ריקנית בכל אופן, אפילו הסירה מידו והיא צוננת.

[352] אחר שנתבארה דעת

המ"א (לפי סברה זו), שהן הקדרה ריקנית והן המעזיבה, יש להן דין קדרה

הטמונה על גבי הגחלים , שמותר להניח עליה בתחלה, אף אם הניחה בקרקע והיא צוננת.

בא

לבאר פירוש המ"א בדברי השו"ע ס"ג (המשכים בבוקר וראה שהקדיחה

תבשילו ... ישים הקדירה שהתבשיל בתוכה על גבי הקדירה ריקנית, ויזהר שלא ישים

קדירתו על גבי קרקע, ושתהיה רותחת).

[353] שהרי מדברי המ"א לא

נראה שחולק על השו"ע, אלא שמפרש בשו"ע דהכא מיירי בתבשיל שיש בו רוטב,

שיש אוסרים אף בקדירת חמין המפסקת. ובאמת לכל הדעות אין הפרש בין קדרה ריקנית לבין

קדרת חמין.

[354] על הנפסק בשו"ע סי'

שיח ס"ז (יש מפרשים דהא דשרי להניח כלי שיש בו דבר חם על גבי קדירה הטמונה,

אפילו כלי התחתון על האש שרי. ויש מפרשים שאם כלי התחתון על האש, לעולם אסור), ולא

הכריע.

ואילו כאן ס"ה (מותר לתת על פי

קדירת חמין בשבת, תבשיל שנתבשל מערב שבת כל צרכו, כגון פאנדי"ש וכיוצא בהן,

לחממן, לפי שאין דרך בישול בכך).

וכן הכריע בסי' שיח ס"ח (להניח דבר

קר שנתבשל כל צרכו על גבי מיחם שעל האש, יש אומרים ... כגון שיבש, מותר ... ויש

אומרים דהוי כמניח על גבי כירה לכתחלה ואסור ... וראשון נראה עיקר).

כתב על זה המ"א שם (וצ"ע למה

לא הכריע הרב"י בס"ז להתיר, דהא הוא בעצמו לא כתב כן בסי' רנ"ג

ס"[ה]. ויש לומר דוקא צלי מותר ליתנו לכתחלה על גבי כירה גרופה, אבל מבושל

אסור ליתנו על גבי [קדירה דעדיף מ]כירה, אפילו הוא חם שאין בו משום בישול, דגזרינן

שמא יתן עליו כשהוא קר).

והיינו שהמ"א מבאר דהכא בס"ה

ולקמן שם ס"ח, מיירי ביבש, ולכן הכריע להיתר. משא"כ התם בסי' שיח

ס"ז והכא בס"ג, מיירי בתבשיל שיש בו רוטב, ובו לא הכריע, "דגזרינן

שמא יתן עליו כשהוא קר".

[355] בדפוסים שלנו במ"א שם (צ"ע

למה לא הכריע הרב ב"י בס"ז להתיר, דהא הוא בעצמו לא כתב כן בסי' רנג

ס"ג). ונתבאר לעיל שהנכון הוא "בסימן רנ"ג ס"ה". וכן

הגיה בלבושי שרד שם "בסימן רנ"ג ס"ה ... כצ"ל).

ואין לומר שהמ"א מקשה ממה שהתיר בס"ג להחזיר בתנאי

חזרה.

שאם כן לא קשיא מידי, שהרי בסי' שיח ס"ז לא הובאה דעת

האוסרים חזרה, רק דעת האוסרים להושיב בתחלה בשבת.

ואם בכל אופן הקשה כן; הרי לא תירץ כלום, שהרי בס"ג לא

מיירי בצלי, אלא בתבשיל (המשכים בבוקר וראה שהקדיחה תבשילו). ורק בס"ה מיירי

בצלי ( כגון פאנדי"ש וכיוצא בהן, לחממן).

[356] על דעה האוסרת בס"ז,

כתב המ"א (ואם כן לפמ"ש סי' רנ"ג ס"ב, אם נטלו מעל גבי כירה

משחשיכה, שרי ליתנו על גבי קדירה עיי"ש). והיינו שכל המחלוקת שם היא לענין

להושיב בתחלה בשבת, אבל כולם מודים שמותר להחזיר, בתנאי החזרה בשבת.

[357] שקדרה ריקנית המפסקת

נחשבת כגרופה.

[358] מדוע לא נתיר מטעם זה

בסי' שיח ס"ז, אף דמיירי בקדרה המפסקת.

[359] שטעם האיסור בסי' שיח

ס"ז, הוא כיון שאסור להניח בתחלה בשבת.

[360] בסי' שיח ס"ח הכריע

כדעה המתרת להניח בתחלה בשבת כשיש קדרה המפסקת.

[361] שבלא רוטב אינו יכול

להתבשל, אלא להתחמם, ובזה אין לחוש לחיתוי.

[362] דבסי' שיח ס"ח מיירי בצלי, היינו

תבשיל יבש שאין בו רוטב, ולכן מותר להניחו לכתחילה, משא"כ בס"ז, וכן

בסי' רנג ס"ג מדובר בתבשיל לח אפילו חם, ולכן צריך תנאי חזרה. וראה עוד בקובץ

הערות וביאורים (ירושלים) ח"ו ע' לט.

[363] בפאדי"ש.

[364] ולכן מסתבר יותר לומר שיש ט"ס

במ"א, והקושיא היא מסי' רנג ס"ה. וראה שבת כהלכה פ"ג ביאורים יט.

[365] עד כאן נתבארה דעת

השו"ע, לפי פירוש המ"א, שאינו מתיר בהפסק קדרת חמין אלא ביבש (אף צונן),

ולא בתבשיל שיש בו רוטב (אף חם).

עתה

בא לבאר דעת המ"א בעצמו, שאינו מחלק בזה, ומתיר אף בתבשיל חם שיש בו רוטב (כל

זמן שאין בו איסור בישול אחר בישול).

וכשם

שמתיר בלח חם, בהפסק קדרת חמין, כן הוא מתיר בלח חם, אף במעזיבה המפסקת (לפי הסברה

המתרת), ובדבר המפסיק שעל גבי המעזיבה (לדברי הכל).

ולכן

נפסק כן בפנים סכ"ו ( מותר ליתן תבשיל בשבת על פי קדרת חמין ... ואפילו הוא תבשיל ישן ונצטנן לגמרי, אלא שהוא בענין שאין

בו משום בישול, כגון שאין בו מרק), ולקמן סי' שיח סט"ז ( מיחם

שעל גבי האש, מותר ליתן עליהן בשבת כל דבר שאין בו משום בישול, כגון תבשיל יבש

אפילו הוא צונן לגמרי, או תבשיל לח שלא נצטנן לגמרי).

וכן

לענין מעזיבה (לסברה המתרת) נפסק בפנים סכ"ו ( ולפי זה יש לומר

בתנור שלנו שיש עליו מעזיבה ... מותר ליתן על גביו בשבת ... כל מה שמותר ליתן על

פי קדרה הטמונה על גבי הגחלים). היינו אף בלח חם.

וכן

לסברה האוסרת במעזיבה, מתירים עכ"פ כשמניח איזה דבר על המעזיבה, כד לקמן סוס"י רנט ד"ה ומותר

(תבשיל חם ... צריך ליתן לבינה או דבר אחר תחת הקדרה על התנור), היינו אף שיש בו

רוטב, ואין גוזרים " שמא יתן עליו כשהוא קר" .

[366] אחר שביאר המ"א שם (סי' שיח

סקכ"ו) את דעת השו"ע לחלק בין יבש ללח " אפילו הוא חם, שאין

בו משום בישול, דגזרינן שמא יתן עליו כשהוא קר" .

מסיק המ"א להיתר בכל אופן (ומכל מקום יש להקל, דמשמע במ"מ,

דכיון דהקדירה מפסקת, עדיף מכירה גרופה, ושרי ליתן עליה תבשיל חם).

וכן הוא לקמן סי' רנח בקונטרס אחרון בסופו ( שכתב

המג"א עצמו שם ... בס"ק כ"ו, דאף במיחם על גבי מיחם שיש תבשיל

ורוטב בהעליון ... נקטינן נמי כדברי המיקל, עיין במה שנתבאר בסי' רנ"ג).

[367] "ואם נתן לבנה או דבר אחר על התנור,

נותן הקדירה עליה ... ודבר שאין בו רוטב, אפילו קר כחם דמי", הרי שהתיר בין

ביש בו רוטב ובין באין בו רוטב.

[368] עתה בא לבאר, שאף שמוכח

מכל הנ"ל שדף שעל גבי מעזיבה דינו כעל גבי קדרת חמין, מכל מקום אפשר שקדרה

ריקנית דינה כגרופה וקטומה. ומבאר בשני אופנים:

(א)

תוך קדרה ריקנית דינו כגרופה וקטומה, ועל גבי המעזיבה דינו כעל גבי קדרת חמין.

(ב)

גם על גבי קדרה ריקנית דינו כגרופה וקטומה, ועל גבי המעזיבה דינו כעל גבי קדרת

חמין.

[369] לעיל בתחלת הקונטרס אחרון

נתבארו ב' אופנים בדעת המ"א, אם הפסק קדרה ריקנית, וגם הפסק מעזיבה, דינם

כהפסק קדרת חמין שמותר להניח עליה בכל אופן, או רק ככירה גרופה וקטומה שיש לה כל

תנאי חזרה.

ואם נפרש שדין הפסק קדרה ריקנית ככירה

גרופה וקטומה, דלא שרי אלא בתנאי חזרה, כן יהי' לכאורה גם דין הפסק המעזיבה, דלא

שרי אלא בתנאי חזרה. ושוב אין ללמוד ממסקנת המ"א להתיר בזה אף בלח וחם, לא

לענין מעזיבה ולא לענין דף שעל המעזיבה.

מכל מקום נראה, שגם לפי זה יש לחלק (אף

לדעת המ"א), בין הפסק קדרה ריקנית שיש לה כל תנאי חזרה, לבין מעזיבה (לפי

סברה זו) שמותר בכל אופן. ואם כן יש ללמוד מדין הפסק קדרת חמין לדין המעזיבה,

להתיר אף בלח וחם.

*

יש שפירשו דמיירי כאן לפי דעת

השו"ע, לבאר טעמי החילוק בין ס"ג לס"ה.

אמנם מתוכן הדברים נראה שמדבר כאן

"לפי מסקנת המ"א", שאפשר גם הוא מודה שיש הפרש בין מעזיבה לבין

הפסק קדרה ריקנית, שבזה "לא שרי אלא בתנאי חזרה".

וכן נפסק בפנים סכ"ו, שדין הפסק

קדרה ריקנית ככירה גרופה וקטומה, ודין מעזיבה (לסברה הראשונה) כהפסק קדרת חמין

(ראה לעיל הערה 213 ).

וראה קובץ הערות וביאורים (ירושלים) ח"ה ע' מא ואילך.

נמוקי שבת. כנישתא דבי רב. שו"ע הרב עם ביאורים והערות.

[370] כשני האופנים דלקמן סי' שיח סט"ז

( אם הקדירה טמונה על גבי האש ... וכן מיחם שעל גבי האש, מותר ליתן עליהן בשבת ). ונתבאר לעיל (הערה 215 ).

[371] שיש לקדירה ריקנית דין כירה כיון שמקום

זה בכירה ראוי לבישול בתחלה. ולכן אסור (לא רק "תוך הקדרה הריקנית",

אלא) אף על גבי הקדרה הריקנית .

והיינו שמ"ש בשו"ע ס"ג

"יכול להסיר ולהניח קדירה ישנה ריקנית על פי הכירה, ואז ישים הקדירה שהתבשיל

בתוכה על גבי הקדירה ריקנית ", פירושו שמניח את קדרת התבשיל על גבי הקדירה הריקנית,

ולא בתוכה.

ולפי זה כאורה הי' אפשר לומר שאין לחלק בין קדרה ריקנית לבין

המעזיבה, וכמבואר לעיל בתחלת הקונטרס אחרון, שלפום ריהטא נראה מדברי המ"א

שדין שניהם שוה.

מכל מקום יש מקום לחלק בינם (אף לדעת המ"א), כיון שעל גבי

המעזיבה אינו מקום הראוי לבישול כלל בתחלה , ואם כן יש ללמוד מדין הפסק קדרת חמין

לדין המעזיבה, להתיר אף בלח וחם .

[372] כדלעיל סי"ד ( כשמעמידה

על הכירה שהוא מקום שדרך לבשל שם, הרי זה נראה כמבשל לכתחלה בשבת) .

[373] טז, ב (משום דנראה

כמבשל לכתחלה בשבת).

[374] יז, ב ד"ה לא שנו (דמחזי

כמבשל לכתחלה), וד"ה בעי (דאסור משום דמחזי כמבשל).

[375] מעזיבה שעל התנור.

[376] כמסקנת המ"א,

שהמעזיבה אינה "היכר", ולכן אסור להניח עליה אלא אם כן יש דבר המפסיק (דבעינן

שיניח שום דבר עמה להיכרא).

שאז: (א) הדף שעל המעזיבה יש בו היכר

שלא יבא לחתות. (ב) המעזיבה עצמה "אינו מקום הראוי לבישול כלל". ואינו

נראה כמבשל. ולכן מותר להניח עליה בתחלה.

והיינו כאמור לעיל, בין אם " אין בו רוטב והוא קר"

ובין "בתבשיל חם שיש בו רוטב".

[377] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

סכ"ט נתבאר:

(א)

אם הנכרי מסיק את התנור בשבת כדי לחמם את הבית (שהוא מותר במקום הקור), ובתוך

התנור בנויה קדרה, והנכרי ממלאה מים קודם היסק כדי שלא תתבקע (שגם זה מותר), מותר

להשתשמש במים שהוחמו (כמבואר במ"א ס"ק מא).

(ב)

אפילו לכתחלה מותר לומר לנכרי שיתן מים בקדרה קודם שיסיק התנור, שהרי אין נותנים

מים בקדרה אלא כדי שלא תבקע הקדרה. ומבאר כאן, שיש ללמוד זאת מהמבואר במ"א שם

"אבל ישראל אסור ליתן המים אפילו קודם שהסיקו", " משמע

בהדיא במג"א, שלא אסר אלא להישראל עצמו משום פסיק רישיה, ובנכרי לא מחמרינן

משום פסיק רישיה".

(ג)

אבל אם חפץ הישראל במים שיתחממו כדי להדיח בהם כלים, אסור לומר לנכרי שיתנם לקדרה.

ומבאר

כאן, שיש ללמוד זאת מהמבואר במ"א סי' רנד "אסור ליתן מים לתוך הקדירות

שבתנורים, אע"ג דמתכוין שלא יבקע הקדירה, מכל מקום הא קבעי ליה להדחה, וחיישינן

שמא יחתה", הרי שכשחפץ להדיח בהם כלים חיישינן שמא יחתה. והרי מבואר

ברמ"א כאן " וכל

הדברים שאסור לעשות מדברים אלו, אסור לומר לגוי לעשותו ".

ואפשר

שיש מקום להתיר גם בזה, כי "יש לומר דבסוף סי' רנ"ד מיירי אחר שהוסק,

אבל קודם שהוסק אין חוששים כל כך שמא יחתה אחר כך". ומכל שכן שמותר לומר

לנכרי ליתן המים לקדרה קודם שהוסק.

אמנם

מוכח מדברי המ"א, שגם קודם שהוסק יש לאסור כשהישראל מושיב.

ומכל

מקום אפשר יש מקום להתיר כאן, מטעם שאף שאסור לישראל ליתן המים בקדרה קודם שהוסק

התנור (לא רק במקום שיש בו משום בישול, אלא אף) משום שמא יחתה, "אפילו הכי

שרי לומר לנכרי אף בשבת". ואף שכתב הרמ"א ש" כל הדברים שאסור לעשות מדברים אלו, אסור

לומר לגוי לעשותו ". מכל מקום "בגוונא דאין לאסור משום מבשל ממש ...

גם משום חיתוי אין לאסור ... שאין סברא כלל לאסור בכהאי גוונא דבבישול גמור שרי".

אמנם

מדברי המ"א נראה שגם כשהישראל ממלא הקדרות מים קודם היסק הנכרי, אין לאסור

אלא "משום פסיק רישיה, ולא משום שמא יחתה". ואפשר שלא רצה להזכיר

באיסורו אלא מה ש"אסור לדברי הכל", ולא מה "שיש מקום לבעל דין

לחלוק".

ולפי

זה אין הוכחה מדברי המ"א להתיר לומר לנכרי למלאות הקדרות מים לפני שהנכרי

מסיק את התנור. וכן נפסק בפנים (ומכל מקום אם הישראל חפץ באותן המים

שיתחממו להדיח בהם כלים, אסור לומר לנכרי שיתנם לקדרה).

ומכל

מקום הכניס איסור זה בין חצאי עיגול, וכהכלל המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי

מפי קדשו פעמים רבות, דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק

זה לראות אם צדקו דבריו).

לתוכנו ראה קובץ הערות וביאורים

(ירושלים) ח"ה ע' מו. נימוקי שבת ע' שפט. כנישתא דבי רב ע' שס. ביאורי השלחן

ע' קכח.

[378] ס"ק מא (אבל ישראל אסור ליתן

המים, אפילו קודם שהסיקו, דהוי פסיק רישיה).

שמזה למדים שרק הישראל אסור לו ליתן המים בקדרה שבתנור, אבל

מותר לומר לנכרי ליתן המים, ואין חוששים בו לא משום שמא יחתה ולא משום פסיק רישיה

(בישול).

ובתחלה רוצה לבאר כאן, שיש להתיר אף "אם הישראל חפץ באותן

המים שיתחממו להדיח בהם כלים", ש"כן משמע בהדיא במג"א".

אמנם אחרי כל מה שדן בדברי המג"א, נראה שאין להוכיח כן

מדבריו. ולכן נפסק בפנים (במוסגר), ש" אם הישראל חפץ באותן המים שיתחממו להדיח

בהם כלים, אסור לומר לנכרי שיתנם לקדרה".

[379] כמבואר במ"א שם ( ואף

על גב דהוי פסיק רישיה לגבי התבשיל, מכל מקום באמירה לעכו"ם לא קפדינן כולי האי).

וכן הוא בפנים סכ"ח ( ואף

שהוא פסיק רישיה ולא ימות, אין בזה איסור באמירה לנכרי).

[380] סקכ"ו ( אסור ליתן מים לתוך

הקדירות שבתנורים, אע"ג דמתכוין שלא יבקע הקדירה, מכל מקום הא קבעי ליה להדחה,

וחיישינן שמא יחתה) .

וכן הוא לקמן סי' רנד סט"ו ( אסור

ליתן מים סמוך לחשכה לתוך קדרה הקבועה בתוך תנור בית החורף, אלא אם כן יש שהות

שיוכלו להתחמם חצי חימומם מבעוד יום. שאף שכוונתו שלא תבקע הקדרה, מכל מקום כיון

שחפץ גם כן במים הללו שיתחממו כדי להדיח בהם כלים בשבת כמו שדרך הוא להדיח בהם, יש

לחוש שמא יחתה בגחלים).

[381] כאן סעיף ה (וכל הדברים שאסור לעשות

מדברים אלו, אסור לומר לגוי לעשותו). ומ"לשון כללו של הרמ"א", שכתב

"וכל הדברים", נראה שגם זה "על ידי נכרי אסור".

[382] והיינו שהישראל הסיק את התנור מבעוד

יום, וקודם שחשכה נתן את המים לתוך הקדרה שבתנור. אבל אם נתן את המים לקדרה שבתנור

לפני שהסיק את התנור, אין חוששים לשמא יחתה.

סברה זו, לענין בדיעבד בשוגג, נזכרת לקמן שם במוסגר (ומכל

מקום אם נתנם שם קודם שהוסק התנור, אפשר שיש להקל אם היה שוגג ).

וכן מסיק כאן בהמשך הקונטרס אחרון ( ומהאי טעמא אפשר להקל

בדיעבד כמ"ש בפנים בסוף סי' רנ"ד).

אבל כאן רוצה לומר, שאפשר מטעם זה יהי' מותר לעשות כן אף

לכתחלה.

[383] ס"ק מג (משמע מלשון רמ"א,

דאפילו ליתן עליו קודם היסק אסור, כיון דלבסוף יהי' בתוכו אש גזרינן שמא יחתה בגחלים.

ומיהו העולם נוהגין היתר בזה).

[384] שהוסיף המ"א שם

(ועיין מה שכתבתי ס"ג דיש להם על מה שיסמכו) . והוא מה שכתב

במ"א ס"ק לא (יש לומר שעל גבי תנורים שלנו שרי ליתן אפילו האש בתוך התנור,

כיון שיש מעזיבה המפסיק בין האש). ואף שנתבאר שם (ולעיל בסמוך) דלא קיי"ל כן,

מכל מקום יש לצרף סברה זו להתיר ליתן על גבי המעזיבה קודם שהוסק התנור.

הרי שלדעתו אין לסמוך על סברה זו (שנותן קודם שהוסק), אלא

בצירוף סברה אחרת להתיר.

[385] הקכלי"ן הם כנראה המבואר לקמן סי'

תנא סס"ה (כמו שעושין במקצת תנורי בית החורף, שמניחין חלל בין הקכלי"ן, ומקיפין

אותו בקכלי"ן מג' רוחותיו, ועושין כיסוי מלמעלה על אותו חלל, ונעשה כתנור קטן).

[386] "והוא הדין לתוך הקכ"לין

בעינן דבר המפסיק".

וכן הוא לקמן סוס"י רנט ד"ה ואם (והוא הדין לתוך הקכלי"ן

צריך דבר המפסיק).

ואם כן יש לומר שגם " הקדרה הקבועה בתנור" דומה לעל גבי המעזיבה, ודומה לתוך

הקכלי"ן, שמועיל בהם מה שנותן המים קודם שהוסק.

[387] שהובא בסקמ"ג ( ומיהו

העולם נוהגין היתר בזה), ובפנים סוף סכ"ו ( קודם שהוסק התנור,

נהגו להקל ליתן על גביו בלא הפסק) .

[388] דוחק לומר שתוך הקדרה

דינו כמו על גבי המעזיבה ותוך הקכלי"ן, אשר כשם שמועיל בהם דבר המפסיק, מועיל

בהם גם מה שנותנים שם קודם שהוסק.

אלא בהכרח לומר, שאף שתוך הקכלי"ן

יש לו דין של על גבי המעזיבה (כיון שתוך הקכלי"ן אינו על גבי הגחלים), מכל

מקום תוך הקדרה יש לה דין של תוך התנור, כיון שהיא על גבי הגחלים וכן הוא דרך

בישולם), ואם כן אין מועיל גם מה שנותנים בה קודם שהוסק.

[389] במ"א שם (לתוך

הקכ"לין בעינן דבר המפסיק, אבל על גבי לבזבז שסביב התנור הוה ליה סמיכה ...

ועל גבי קדירה הקבוע בתנור נמי דינא הכי, אבל לתת לתוכן קנקן עם משקין פשיטא דאסור).

הרי שלא נתן דין סמיכה אלא על גבי לבזבז ועל גבי קדרה, ולא "לתוך

הקכלי"ן והקדרה".

וכן הוא לקמן סוס"י רנט ( וליתן

על גבי קדרה הקבועה בתנור, דינה כאצל התנור. אבל אסור ליתן קנקן עם משקין לתוך

המים שבקדרה ההיא).

אלא ודאי מיירי שהם קבועים בין כתלי

התנור "שהם בולטין על הגחלים". וכן הוא לקמן סי' רנד סט"ו (ואע"פ

שמותר לסמוך אצל תנור שאינו גרוף וקטום כמו שנתבאר בסי' רנ"ג. מכל מקום כיון

שקדרה זו בולטת על הגחלים שבתנור, הרי זה כמשהה על גבי הגחלים ממש).

ואם כן מובן, שתוך הקדרה יש לה דין של

תוך התנור. וכשם

שאין מועיל בה דבר המפסיק, כן אין מועיל בזה מה שנתן המים קודם שהוסק.

[390] שאף שהקדרה עצמה מפסקת בין הגחלים

לתבשיל, מכל מקום חיישינן לשמא יחתה, כיון שאין דבר המפסיק בין הגחלים לקדרה.

[391] מכל מקום אינה על גבי

הגחלים, שהרי דופני

הקכלי"ן מקיפין את חללו מג' רוחותיו, ומפסיקים בינו לבין הגחלים.

[392] פכ"ב סוף ה"ד (וכתב

הרשב"א ז"ל ואם יש קדרה נתונה על האש, מותר לחמם על גביה תבשיל שנתבשל כל

צרכו מערב שבת, שכיון שהקדרה מפסקת, הרי זה כמחמם כנגד המדורה, ומותר) . וב רשב"א מ, ב

סוד"ה מביא (מותר לתת על גבי קדירה בשבת, תבשיל שנתבשל מערב שבת כל צרכו, כגון

פאנדיש וכיוצא בהן, כדי לחממן, ואפילו תהא היד סולדת בו, ואף על פי שהקדירה נתונה על

גבי האש, לפי שאין דרך בישול בכך).

[393] "מ"מ פכ"ב

... ואם כן יש לומר שעל גבי תנורים שלנו שרי ליתן, אפילו האש בתוך התנור, כיון שיש

מעזיבה המפסיק בין האש".

[394] "ומשום חיתוי נמי

ליכא למיגזר, שאין דרך בישול בכך, לפי שהקדירה מפסקת (מ"מ פכ"ב)".

[395] "כיון שהקדירה מפסקת,

לא דמי לכירה, דהתם הקדירה עומדת על גבי האש ממש (מ"מ פכ"ב)".

[396] בפנים סכ"ו ( וכן

מותר ליתן תבשיל בשבת על פי קדרת חמין ...

ואין חוששין לחיתוי בגחלים, כיון שהקדרה מפסקת בין תבשיל זה להגחלים ... אינו נראה

כמבשל לכתחלה, לפי שאין דרך בישול בכך), ובקונטרס אחרון סק"י ( ולהכי הזכיר כאן

המג"א מגיד משנה פכ"ב, להודיענו דדמי למה שכתב המגיד משנה שהעתיק

המג"א בסקל"ג ... על גבי תנור פשיטא דאינו מקום הראוי לבישול כלל בתחלה,

ודמי ממש למיחם שעל האש) .

[397] ולפי זה אפשר שמה שנפסק

בסי' רנד סט"ו שאסור שאסור ליתן מים סמוך לחשכה לתוך קדרה הקבועה בתוך תנור,

היינו אפילו נותן קודם שהוסק.

וכן הוא לקמן שם במוסגר (ומכל מקום אם

נתנם שם קודם שהוסק התנור, אפשר שיש להקל אם היה שוגג), והיינו שלא התיר בזה אלא

בדיעבד, אם הי' שוגג.

[398] וטעם האיסור בזה אינו

משום בישול, שהרי סמוך לחשכה אין לאסור משום בישול; אלא משום שמא יחתה בגחלים כדי

לחמם המים להדיח בהם.

[399] אחר שנתבאר שאסור לישראל

ליתן המים בקדרה אף קודם שהוסק התנור (לא רק במקום שיש בו משום בישול, אלא אף)

משום שמא יחתה.

ואחר

שהובא מהרמ"א, ש"כל הדברים שאסור לעשות מדברים אלו, אסור לומר לגוי לעשותו" .

עדיין

יש מקום לפרש בדברי הרמ"א, ד"אפילו הכי שרי לומר לנכרי אף בשבת ... דכשהנכרי

מושיב הקדרה, לא חיישינן שיחתה הישראל".

[400] סעיף ה (נוהגין שהגוים מוציאין הקדירות

מן התנורים שמטמינים בהן ומושיבין אותן אצל תנור בית החורף או עליו, ומבערת השפחה אחר

כך התנור ההוא, ועל ידי זה הקדירות חוזרים ונרתחים. אבל על ידי ישראל, אסור בכה"ג.

אבל אם הקדירות עדיין חמין, מותר להעמידן אצל תנור בית החורף).

והיינו שאם הישראל מעמידן, יש שני איסורים: (א) שגורם לבישול

על ידי הנכרי. (ב) שמא יחתה. ולכן לא התירו אלא: (א) אם הקדרות עדיין חמין (שאין

בהם בישול אחר בישול). (ב) אצל התנור (שאין חוששין בו שמא יחתה), אבל לא עליו (שמא

יחתה).

ואילו כשאומר הישראל לנכרי להעמיד "עליו" ואחר כך

מסיקו הנכרי, אין בזה איסור, כי: (א) בנכרי אין חוששים לבישול על ידי פסיק רישיה.

(ב) כשהנכרי מעמיד אין חוששים לשמא יחתה.

ולכאורה איך יתאים זה עם המובא לעיל מהרמ"א "וכל

הדברים שאסור לעשות מדברים אלו, אסור לומר לגוי לעשותו"?

אלא ודאי הכא שאני שלא אסרו האמירה

לנכרי מהטעם שיתבאר כאן.

[401] "אבל עליו אסור כיון

שאינו גרוף וקטום. ומשמע מלשון רמ"א דאפילו ליתן עליו קודם היסק אסור, כיון

דלבסוף יהי' בתוכו אש, גזרינן שמא יחתה בגחלים".

[402] על כרחך צריך לומר דמה

שכתב הרמ"א שם (וכל הדברים שאסור לעשות מדברים אלו, אסור לומר לגוי לעשותו),

היינו במקום שאסרו חכמים על הישראל להחזיר מטעם האמור בפנים סי"ד ( כשמעמידה

על הכירה שהוא מקום שדרך לבשל שם, הרי זה נראה כמבשל לכתחלה בשבת ).

משא"כ כאן שכשאומר לנכרי ליתן המים

בקדרה שבתנור לפני שהוסק, אינו נראה כמבשל. וגם אין חשש שמא יחתה אחרי שהנכרי

מסיקו, "גם משום חיתוי אין לאסור".

[403] אף אם נאמר שהרמ"א

אוסר לישראל לומר לנכרי ליתן על הכירה אף במקום שאין חשש בישול, כגון באופן שהנכרי

נטלה מהכירה ולא הסירה מידו ומיד החזירה לכירה, שאז אינו נראה כמבשל, כדלעיל

סי"ד (אם הסירה מידו פעם אחת ... כשמעמידה על הכירה שהוא מקום שהדרך לבשל שם

הרי זה נראה כמבשל לכתחלה בשבת).

כיון שעכ"פ יש בזה חשש שמא יחתה,

כדלעיל סט"ו ( כירה שהוסקה בגפת ועצים ואינה גרופה וקטומה, שאסור להחזיר לה

בשבת בכל ענין, גזירה שמא יחתה בגחלים).

מכל מקום אפשר לומר שכאן מודה

הרמ"א שמותר לומר לנכרי ליתן מים בקדרה שבתנור קודם שמסיקו, "בכהאי

גוונא דבבישול גמור שרי". והיינו שכיון שהתירו לו לומר לנכרי להסיק התנור

לצורך חימום הבית, ולא איכפת לנו בפסיק רישיה של הנכרי, מה שעל ידי זה יתחממו המים

שבקדירה, שוב "אין סברא כלל לאסור" האמירה לנכרי ליתן המים בקדרה שבתנור

מגזירת שמא יחתה.

[404] כיון שהבישול על ידי

הנכרי שרי, " שהרי אין כוונתו כלל לחמם המים, אלא

לחמם הבית, שאין נותנים מים בקדרה אלא כדי שלא תבקע הקדרה", שוב אין לאסור אף

מחשש שמא יחתה.

[405] אחר שנתבאר שאסור לישראל

ליתן המים לקדרה קודם שהוסק, לא רק מטעם איסור בישול, אלא אף מחשש שמא יחתה (ולא

התירו אלא לומר לנכרי ליתן המים בקדרה).

אם

כן יוקשה מדוע כתב המ"א שטעם איסור האמירה לנכרי ליתן המים בקדרה הוא

"דהוי פסיק רישיה", דהיינו מאיסור בישול, ולא כתב שאסור גם מחשש שמא

יחתה.

ומתרץ

בג' אופנים.

[406] ס"ק מא (אבל ישראל אסור ליתן

המים, אפילו קודם שהסיקו, דהוי פסיק רישיה). ונתבאר לעיל (הערה 234 ).

[407] כפי שכתב בסקמ"ג ( ומשמע

מלשון רמ"א דאפילו ליתן עליו קודם היסק אסור, כיון דלבסוף יהי' בתוכו אש,

גזרינן שמא יחתה בגחלים) .

[408] שאין לחוש בו לשמא יחתה,

רק לבישול, משום פסיק רישיה.

וכמבואר בפנים סכ"ט ( ואפילו

אם אין לו חפץ כלל במים שיתחממו, אסור לו ליתן המים בעצמו, אפילו קודם שהוסק התנור ).

[409] שאף דקיי"ל לאסור אף

כשמחמם להדחה משום שמא יחתה, מכל מקום לא רצה המ"א להזכיר אלא טעם האסור

לדברי הכל.

[410] כמ"ש האליה רבה סי' רנד

סקכ"ב (להדחה לא חיישינן שיחתה).

[411] של המ"א סי' רנד ס"ק כו (אף על

גב דמים ראוין לשתות חיין, מכל מקום אינן טובים כל כך כפירות). הרי שמה שחששו

בסוס"י רנד לשמא יחתה, לא מיירי במים להדיח בהם כלים, אלא במים לשתות.

[412] כנסמן לעיל (הערה 383 ).

ואף דקיי"ל לאסור אף כשמעמיד קודם שהוסק, מכל מקום לא רצה המ"א להזכיר

אלא טעם האסור לדברי הכל.

[413] כאמור לקמן שם במוסגר (ומכל

מקום אם נתנם שם קודם שהוסק התנור, אפשר שיש להקל אם היה שוגג ), ונתבאר לעיל (הערה 227 , והערה 382 ).

ומכל מקום עדיין מסתפק רבינו בהיתר זה (בדיעבד בשוגג), ולכן

הכניסו לקמן שם בין חצאי עיגול.

[414] "ליתן מים לתוך הקדירה ... אם נתן

ישראל ערב שבת סמוך לחשיכה, אסור".

ונתפרש לקמן סוס"י רנט ד"ה וליתן ( ואפילו

נתנם בערב שבת סמוך לחשכה אחר שהוסק התנור, אסור ליהנות מהם עד למוצאי שבת בכדי

שיעשו).

שכך נראין דברי המ"א, שהוסק מבעוד יום, ו"נתן ישראל ערב

שבת סמוך לחשיכה", שאין המים יכולים להתחמם קודם שחשיכה, אסור ליהנות מהם

בשבת.

וכן הוא במ"א סוס"י רנד (אסור ליתן מים לתוך הקדירות

שבתנורים ... וחיישינן שמא יחתה, לכן צריך ליתנן מבעוד יום).

ולקמן סוס"י רנד ( ואם עבר ונתן אפילו בשוגג ולא נתחממו

שליש חימומם מבעוד יום, אסור אפילו להדיח בהם כלים עד למוצאי שבת בכדי שיעשו).

שכל זה מיירי שנתן המים אחר שהוסק וסמוך לחשיכה. וראה תהלה

לדוד סי' רנג ס"ק כא. סי' רנד ס"ק יב. סי' רנט ס"ק יט.

[415] ולפי כל זה אין לנו הוכחה

מדברי המ"א, להתיר לומר לנכרי שיתנם לקדרה, " אם

הישראל חפץ באותן המים שיתחממו להדיח בהם כלים ". וכן נפסק בפנים

(במוסגר) לאסור בזה.

[416] תוכן המשך הדברים בחלק זה

של הקונטרס אחרון:

בשו"ע

ס"ד נתבאר שאין לערות מים מכלי ראשון לתוך התבשיל שבקערה, שמא אין היד סולדת

בו ויתבשל.

ובמ"א נתבאר, דקיי"ל דאם לא נצטנן לגמרי

אין בו משום בישול, ואם כן גם כאן שרי .

ומכל

מקום כותב המ"א שעדיף ליתן הקטניות לתוך הרוטב שבקערה, מאשר לערות הרוטב לתוך

הקטניות שבקערה, שאפשר יתבשלו הקטניות על ידי עירוי מכלי ראשון.

ורבינו

מבאר הטעם שלא העתיק את שניהם, כי:

(א)

קיי"ל דאם לא נצטנן לגמרי אין בו משום בישול.

(ב)

אף אם נחמיר, אולי עדיף לערות הרוטב לתוך הקטניות שבקערה, לדעת הסוברים שגוש הוי

ככלי ראשון.

לתוכנו ראה בדי השלחן סי' קכד סקל"ט. קובץ

הערות וביאורים (ירושלים) ח"ה ע' ע-עא. נימוקי שבת ע' תב. כנישתא

דבי רב ע' שעב.

[417] "מעשים בכל יום

שנותנין לתוך הקערה קטניות ומערין עליהם רוטב של בשר, ואם כן כיון שהקטניות בכלי

שני ומערין עליהם מכלי ראשון הוה ליה בישול. ואפילו שעושין איפכא, שנותן הרוטב

תחלה ואחר כך נותן קטניות לתוכו, מכל מקום יש לחוש שהקטניות רותחים יותר ... ומכל

מקום יש ליתן הקטניות לבסוף לרוטב. ואם אין רוטב בקטניות, אפילו נצטננו לגמרי שרי

ליתן עליהם רוטב".

ומבאר רבינו טעם החילוק בינם, כי את

הרוטב מערים מהקדרה לקערה, דהוי עירוי מכלי ראשון, ואילו הקטניות מוציאים בכף

מהקדרה ונותנין לקערה (כנזכר במ"א סי' שיח ס"ק מד: במיני קטניות

שמוציאין אותן בכף), דהוי כלי שני. ולכן עדיף ליתן הקטניות בסוף, כדי שלא יהי' עירוי

מכלי ראשון לכלי שני.

ואף שהן הקטניות והן הרוטב כבר נתבשלו

ועדיין חמין, ואין בהם בישול אחר בישול, כדלעיל סי"ט ( ואפילו אם יש בו מרק

שיש בו משום בישול אם נצטנן לגמרי, מכל מקום כשלא נצטנן לגמרי נוהגים להקל),

וכדלקמן סי' שיח ס"ט (ונהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי אלא

ראוי עדיין לאכול מחמת חמימותו), וסכ"ד (כל דבר שאין בו משום בישול, מותר אפילו

להרתיחו כנגד המדורה, כגון תבשיל לח שנתבשל כל צרכו ... שלא נצטנן לגמרי, לפי המנהג

שנתבאר למעלה שנהגו להקל בזה).

מכל מקום עדיין יש מקום להחמיר לכתחלה

גם בזה, כדעה הראשונה דלקמן סי' שיח ס"ט (כל דבר לח יש בו בישול אחר בישול,

דהיינו תבשיל לח שנתבשל כבר כל צרכו ונצטנן, ואפילו לא נצטנן לגמרי, אלא שאין היד

סולדת בו וחממו בשבת עד שהיד סולדת בו, חייב משום מבשל).

ואף שרבינו אינו חושש לדעה זו, כדלקמן

בסוף הקונטרס אחרון (והערה 424 ).

מכל מקום דן רבינו בדברי המ"א, הסובר שטוב לחוש לדעה האוסרת הנ"ל.

[418] אוצ"ל: "דאם לא כן, איך יערה"

(בדי השלחן שם), שהרי גם בזה הוי עירוי מכלי ראשון.

או אוצ"ל: "דאם לא כן, יערה הקטניות עם הרוטב"

(אהלי שם ח"ז ע' קע הע' 1), שאין כאן שום איסור. וראה הערות בשו"ע

אדה"ז ח"ב ע' 97.

ואם הם נגובים לגמרי, אין בזה בישול אחר

בישול, כ מובא

לעיל מהמ"א ( ואם אין רוטב בקטניות, אפילו נצטננו לגמרי שרי ליתן עליהם רוטב).

וכדלעיל סי"ט ( יבש שאין בו מרק שלדברי הכל אין בו משום בישול אף אם היה צונן

לגמרי), ולקמן סי' שיח סי"א (תבשיל יבש שאין בו רוטב כלל, אין בו בישול אחר בישול

אם נתבשל כבר כל צרכו, ואפילו נצטנן לגמרי).

אלא מיירי כאן "שהקטניות נגובים קצת", ויש עליהם

רוטב.

[419] כיון דמיירי בנגובים קצת,

שהוא חשוב גוש, לכן לא העתקתי זה.

[420] יש"ש פרק גיד הנשה סמ"ד (דלא

שייך כלי שני אלא במים ורוטב, וכל דבר הצלול שמתערב מיד באחת ונתקרר במהרה, אבל לא

בחתיכת בשר או דג וכל דבר שהוא גוש, דכל זמן שהיד סולדת בו עומד בחמימתו, מפליט

ומבליע שפיר), ופרק כל הבשר סע"א (ודע שאין שייך כלי שני אלא בדבר המתערב, אבל

חתיכת בשר או דג או אורז או דוחן, שמערין חם מן הקדירה, אם היד סולדת בו, דינו

ככלי ראשון), וכן הוא באיסור והיתר שלו סי' נא.

[421] ס"ק ל ( דעת האיסור

והיתר ... דאפילו בכלי שני נדון ככלי ראשון כל זמן שהיד סולדת בו וצריך הגעלה, הואיל

והוא דבר גוש. וכן דעת מהרש"ל ... דבדבר גוש כגון בשר וכיוצא בו שאינו צלול, אין

חילוק בין כלי ראשון לכלי שני) , וסי' קה סק"ח (ודעת מהרש"ל ... דבדבר

גוש ... אם היד סולדת בו, דינו לעולם ככלי ראשון).

וכן הוא בט"ז סי' צד ס"ק יד (האיסור

והיתר ... לא דמי לכלי שני, דבדבר יבש ליכא דפנות המקררות ומבשל מיהו כל זמן שהיד סולדת

בו ... וכך הם דברי רש"ל ... בחתיכת בשר ודג וכל דבר שהוא גוש, דכל זמן שהיד סולדת

בו עומד בחמימותו ומפליט ומבליע שפיר).

ואף שבדברי הרש"ל נכתב כן רק לענין

הבלעה באיסור והיתר, משא"כ לענין שבת, שלא נאסר אלא בישול; הרי באיסור והיתר כתב

כן אף לענין בישול, כמבואר בשו"ת צמח צדק יו"ד רס"י סה ( ע'

ט"ז סי' צ"ד ס"ק י"ד העתיק בדברי האיסור והיתר מבשל ואסור בהנאה,

אבל בדברי מהרש"ל מבואר רק מבליע ומפליט) .

והוא באיסור והיתר כלל לו (בשר רותח

שהיד סולדת בו שנחתך בסכין של חלב שהוא בן יומו ... צריך ס' ... ולא דמי לכלי שני,

בדבר יבש ליכא דפנות המקררות, ומבשל מיהא כל זמן שהיד סולדת בו).

וכן הובאה דעה זו במ"א סי' שיח

סקמ"ה (וכן כתבו הפוסקים ביו"ד, דדבר שהוא גוש אפילו בכלי שני מבשל).

וקצת נראה לקמן סי' שיח סל"א (ושם הערה רסב), שרבינו

מסתפק בגוש לענין שבת, אם חוששים שמבשל. וראה שם סוף ס"כ (ושם הערה קפה).

ובשו"ת רבינו שער השמועה סי' כו, נראה דלא חשש לגוש.

וראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' צד

ס"ז. שבת

כהלכה פ"א ביאורים סקל"א. קובץ הערות וביאורים תשמג ע' 62. תשדמ

ע' 79. דובר שלום ע' קיד. פעמי יעקב כו ע' מה. נימוקי שבת סוס"י שיח.

[422] כמ"ש המ"א סקל"ב

ש"מעשים בכל יום שנותנין לתוך הקערה קטניות ומערין עליהן רוטב של בשר".

[423] "יש למחות ביד

הנוהגים להטמין מבעוד יום קומקום של מים חמין, ונותנים אותם לתוך הקדירה בשבת

כשהתבשיל מצטמק".

וטעם האיסור נתבאר בנמוקי יוסף ב"ב

י, א (ומכשלה גדולה תחת מקצת העם, שטומנין קומקום של מים חמין ליתן לתוך הקדרה

בשבת כשהתבשיל מצטמק, ופעמים שהאחד אין היד סולדת בו והאחד היד סולדת בו, ומתבשל

זה עם זה, ונמצאו מבשלין בשבת).

[424] ס"ק לב (לפי מ"ש סי' שי"ח

סט"ו דאם לא נצטנן לגמרי אין בו משום בישול, אם כן גם כאן שרי). וכן נפסק

לעיל ולקמן שם, כמועתק לעיל (הערה 417 ).

וסובר רבינו שאין להחמיר בזה אפילו

לכתחלה, ולכן לא הזכיר חומרה זו, לא כאן ולא לעיל ריש סי"ט ולא לקמן בסי'

שיח. ואף שלעיל (בקונטרס אחרון שלפנינו) דן בדברי המ"א, שלכתחילה טוב להחמיר,

היינו רק מה שדן בדברי המ"א, אבל למעשה אין רבינו מצריך להחמיר בזה אפילו

לכתחלה.

וראה קובץ הערות וביאורים ח"ה ע' עא הערה 20. קיצור הלכות

במילואים ע' מה. דובר שלום ע' קטז. שבת כהלכה פ"ג תוספת ביאור ס"ק ג. אהלי

שם ח"ז ע' קסט ואילך.