תקטו דין דברים הבאים ביום טוב חוץ לתחום

תקטו דין דברים הבאים ביום טוב חוץ לתחום

ובו כ"ד סעיפים

נכרי

שהביא דורון לישראל ביום טוב

א נכרי ³⁰⁶⁰

שהביא דורון לישראל, מיני פירות שיש מאותו המין במחובר לקרקע ³⁰⁶¹ ,

שיש לומר ³⁰⁶² שאלו שהביא היו

מחוברין לקרקע בתחילת כניסת יום טוב, וכן אם הביא מיני בעלי חיים שיש מאותו המין

מחוסר צידה ³⁰⁶³ ,

שיש לומר שאלו שהביא היו מחוסרין צידה בתחלת כניסת יום טוב, הרי אלו אסורין באכילה

ובטלטול ³⁰⁶⁴ עד הערב.

ואפילו עבר או שכח ונתן לתוך פיו, אסור

לבלוע, אלא יפלוט מיד, כדין כל מאכלות אסורות ³⁰⁶⁵ .

ואפילו לערב ³⁰⁶⁶

אינן מותרין אלא לאחר שהמתין בכדי שיעשו ³⁰⁶⁷

(פירוש בכדי שילך הנכרי למקום שליקט או צד משם, ויגמור המלאכה, ויחזור לכאן, כמו

שיתבאר ³⁰⁶⁸ ).

דכיון שהביא הדורון לישראל, בודאי ליקט או צד לשמו ³⁰⁶⁹ ,

וכל המביא דורון הוא מתכוין להביא מן המשובח והמובחר, ויביא מאותן שליקט וצד היום ³⁰⁷⁰ ,

ונמצא שעשה הנכרי מלאכה גמורה ³⁰⁷¹

ביום טוב לצורך הישראל ³⁰⁷² .

לפיכך הצריכו חכמים להמתין בכדי שיעשו,

שלא יהנה כלום ממלאכת יום טוב הנעשית בשביל ישראל ³⁰⁷³ .

ומטעם זה אפילו אדם אחר שלא הובא בשבילו

צריך להמתין בכדי שיעשו, שלא יהנה ממלאכת יום טוב ³⁰⁷⁴ .

ולפי זה הטעם, אם הביא ביום טוב ראשון,

מותרים באכילה ביום טוב שני של גליות, לאחר שהמתין לערב כניסת יום טוב שני בכדי

שיעשו. ואע"פ שאי אפשר לעשות מלאכה זו בערב זה שהוא יום טוב, ונמצא שנהנה ממה

שהביא הנכרי ביום טוב, מכל מקום ממה נפשך, אם ערב זה הוא יום טוב, הרי יום טוב

ראשון שהובא בו היה חול ואינו צריך להמתין כלל ³⁰⁷⁵ .

ומכל מקום קודם שהמתין בכדי שיעשו

אסורין גם כן בטלטול, כיון שהיום הוא יום טוב, והן אין ראויין עדיין לאכילה ³⁰⁷⁶ ,

וכל שאינו ראוי לאכילה אסור לטלטלו ביום טוב ³⁰⁷⁷ .

אבל אם הביא לו ביום טוב שחל להיות בערב

שבת, כיון ששני הימים הן קדושים בודאי, צריך להמתין במוצאי שבת בכדי שיעשו, שאם לא

ימתין ויאכל מיד הרי נהנה ממלאכת יום טוב, שהרי אם לא היה מביא לו ביום טוב לא היה

יכול ליהנות מהן בהיתר אלא אם כן היה מביא לו במוצאי שבת, לפיכך צריך להמתין בכדי

שילך לשם ויביא. והוא הדין ביום טוב שחל להיות אחר השבת והביא לו בשבת, שאסורין עד

שימתין במוצאי יום טוב בכדי שיעשו. וכן הדין בשני ימים טובים של ראש השנה, ששני

הימים הן קדושים בודאי כמ"ש בסי' ת"ר ³⁰⁷⁸ ,

לפיכך אם הביא לו ביום טוב ראשון צריך להמתין במוצאי יום טוב שני בכדי שיעשו, שלא

יהנה ממלאכת יום טוב ³⁰⁷⁹ .

ויש אומרים ³⁰⁸⁰ שמה שהצריכו חכמים

להמתין בכדי שיעשו, אין הטעם מפני שאסור ליהנות ממלאכת יום טוב, אלא שחששו חכמים

אם נתיר לו ליהנות במוצאי יום טוב מיד מן המלאכה שנעשית בשבילו ביום טוב, שמא יאמר

להנכרי שיביא לו ביום טוב כדי למהר אכילתו בליל מוצאי יום טוב. שאיסור אמירה לנכרי

הוא קל בעיני הבריות, לפיכך הצריכוהו להמתין בכדי שיעשו ³⁰⁸¹ ,

דאז כיון שלא ירויח כלום במה שהביא ביום טוב לא יעשה איסור בחנם.

ולפי דבריהם אין צריך להמתין בכדי שיעשו

אלא מי שהנכרי הביא בשבילו ³⁰⁸² , וכן אנשי ביתו

כמוהו ³⁰⁸³ , אבל אדם אחר שלא

הובא בשבילו מותר לאכול מהם במוצאי יום טוב מיד ³⁰⁸⁴ .

דכיון שלא הצריכו להמתין אלא כדי שלא יאמר להנכרי שיביא לו ביום טוב, אם כן די לנו

אם נאסור על מי שהובא בשבילו, שהרי אם מי שהובא בשבילו, דהיינו מי שיצוה את הנכרי

שיביא ביום טוב יצטרך להמתין, אם כן שוב אין לחוש שיאמר שום אדם לנכרי שיביא ביום

טוב כדי שחבירו ימהר אכילתו בליל מוצאי יום טוב, כיון שהוא בעצמו לא ירויח כלום

באמירה זו אין אדם חוטא ולא לו ³⁰⁸⁵ .

ולפי סברא זו אם הביא לו ביום טוב ראשון,

צריכים הוא ואנשי ביתו להמתין במוצאי יום טוב שני בכדי שיעשו, אף אם הוא יום טוב

שני של גליות. ואע"פ שממה נפשך אחד מהם הוא חול, מכל מקום כיון שעכשיו אסרו

לנו חכמים לעשות מלאכה בשני הימים, אם נתיר לו ביום טוב שני במה שהובא בשבילו ביום

טוב ראשון, יש לחוש שמא יאמר להנכרי שיביא לו ביום טוב ראשון, כדי שימהר אכילתו

בליל מוצאי יום טוב שני ³⁰⁸⁶ .

ומכל מקום אין איסור אלא באכילה, אבל

לטלטל מותר מיד במוצאי יום טוב ראשון, אפילו קודם שהמתין בכדי שיעשו, ואפילו הוא

שבת או יום טוב שני של ראש השנה. דכיון שלאדם אחר מותר אפילו באכילה, אין לזה דין

מוקצה כלל, ואף הוא בעצמו מותר לטלטל, שהרי דבר זה ראוי לאכילה לכל בני אדם, ואין

איסור אלא לו ולאנשי ביתו ³⁰⁸⁷ .

ואם חל יום טוב בחמישי ובששי, מותר לו

לאכול בשבת שלאחריהן מה שהביא לו ביום טוב ראשון ³⁰⁸⁸ ,

ובלבד שימתין בליל שבת בכדי שיעשו ³⁰⁸⁹

לפי סברא זו. ואין לחוש שמא יאמר להנכרי שיביא ביום טוב ראשון כדי שיאכל מזה בשבת,

כיון שיש עדיין שני ימים עד השבת.

אבל אם הביא לו ביום טוב שני, דהיינו

בערב שבת, צריך להמתין עד מוצאי שבת בכדי שיעשו, אף לפי סברא הראשונה ³⁰⁹⁰

כמ"ש למעלה ³⁰⁹¹ .

ולענין הלכה כבר נהגו במדינות אלו

להחמיר כסברא האחרונה. ונוהגין להחמיר אפילו לאדם אחר שלא הובא בשבילו, שימתין עד

מוצאי יום טוב שני בכדי שיעשו, אף ביום טוב שני של גליות ³⁰⁹² .

ולפיכך נוהגין להחמיר אפילו בטלטול עד מוצאי יום טוב שני, כיון שאינו ראוי לאכילה

לשום אדם ³⁰⁹³ .

ואם מוצאי יום טוב שני הוא שבת (אין

מטלטלין עד שימתין בליל שבת בכדי שיעשו ³⁰⁹⁴ .

ומכל מקום ביום טוב שני שהוא ערב שבת) מותר לבשלו על ידי נכרי (בענין שאין בו משום

בישולי נכרים, ועל דרך שנתבאר ביו"ד סי' קי"ג עיי"ש) לצורך אכילת

שבת, לאחר שימתין בכדי שיעשו, כיון שאיסור הטלטול ביום טוב שני אינו אלא חומרא

בעלמא, לפיכך יש להקל על ידי נכרי ³⁰⁹⁵ .

במה דברים אמורים כשיש לו ממין זה בתוך

ביתו לכבוד שבת ³⁰⁹⁶ .

אבל אם אין לו ממין זה בתוך ביתו, והוא (א) צריך לו לכבוד השבת, מותר לטלטלו

ולבשלו בעצמו לכבוד השבת ³⁰⁹⁷ ,

לאחר שהמתין במוצאי יום טוב ראשון בכדי שיעשו. רק שיזהר מלטעום ממנו עד שימתין

בליל שבת בכדי שיעשו.

ואם יש אורחים סמוכים על שלחנו ביום טוב ³⁰⁹⁸ ,

בין שבאו אליו קודם יום טוב ³⁰⁹⁹ ,

בין שזימן אותם ביום טוב לאחר שהביא הנכרי אליו את הדורון, אם האורחין הן מעיר

אחרת ³¹⁰⁰ ,

שיש כאן מצות הכנסת אורחים, מותר להאכילם ביום טוב שני של גלויות מה שהביא לו

הנכרי ביום טוב ראשון. ואף הוא עצמו שהובא בשבילו מותר לו לאכול עמהם, דאין זה

כבודם שלא יאכל עמהם ³¹⁰¹ ,

וכיון שיש כאן מצות הכנסת אורחים יש לסמוך על סברא הראשונה.

במה דברים אמורים כשאין לו ממין זה בתוך

ביתו והוא צריך לו לכבוד האורחים. והוא הדין אם צריך לו לצורך שאר סעודות מצוה ³¹⁰² .

אבל אם יש לו ממין זה ³¹⁰³

בתוך ביתו שמספיק לו לכל בני הסעודה, אין ליתן לפניהם ממין זה, כדי שיאכיל לאנשי

ביתו ממה שיש לו בתוך ביתו ³¹⁰⁴ .

וכל זה לאחר שהמתין במוצאי יום טוב

ראשון בכדי שיעשו. אבל קודם שיעור זה אסור בין באכילה בין בטלטול בין לו בין

לאחרים שלא הובא בשבילם, כמו שנתבאר למעלה לפי סברא הראשונה ³¹⁰⁵ ,

כי כן הסכמת רוב המורים ³¹⁰⁶ :

[הגהה. ואע"פ ³¹⁰⁷

שבסי' שכה ³¹⁰⁸

ביארנו דעיקר הטעם בכל מקום שהצריכו להמתין בכדי שיעשו הוא משום גזירה שמא יאמר

לנכרי לעשות, כמ"ש לפי סברא האחרונה, ואם כן היה ראוי שלא לאסור אלא על מי

שהמלאכה נעשית בשבילו כמ"ש למעלה. מכל מקום לא רצו חכמים לחלק בגזרתם, ואסרו

על הכל, אף על מי שלא נעשית בשבילו עד לאחר בכדי שיעשו, לפי שראו חכמים להחמיר

הרבה בדבר שנעשה בו מלאכה גמורה על ידי נכרי ³¹⁰⁹ .

ומכל מקום לאחר שהמתין בליל מוצאי יום

טוב א' כדי שיעשו, ראוי להקל אף אם הוא יום טוב ב' של גלויות כמ"ש בסברא

הראשונה. ואע"פ שעדיין לא יצאנו מידי חשש שמא יאמר לנכרי שיביא לו ביום טוב

א' כדי שיוכל ליהנות מהן ביום טוב ב' אחר המתנת בכדי שיעשו, מכל מקום לא רצו

להחמיר כל כך בהמתנה זו שימתין עד מוצאי יום טוב ב' בכדי שיעשו, כיון שהמתנה זו

אינה אלא קנס בעלמא שלא יאמר להנכרי שיעשה כן פעם אחרת, אם כן כיון שקנסוהו

ומנעוהו מליהנות מזה במוצאי יום טוב א' מיד עד לאחר שימתין בכדי שיעשו די בכך, כי

בזה יהיה לו היכר זכרון שלא יאמר להנכרי שיעשה כן פעם אחרת ³¹¹⁰

(עד כאן הגהה)].

ב שיעור

בכדי שיעשו הוא כדי שילך הנכרי במוצאי יום טוב משחשכה מביתו למקום שליקט הפירות,

או למקום שצד הדגים, ויגמור המלאכה, ויחזור לכאן ³¹¹¹ .

ואם נסתפק לו מהיכן הביאן הנכרי, אין

צריך להמתין רק בכדי שיבואו מחוץ לתחום ³¹¹² .

אם הביאן הנכרי רוכב על הסוס, אין צריך

להמתין רק בכדי ששהה הנכרי ברכיבה זו עד שהביאן לכאן ³¹¹³ :

ספק

נלקט או ניצוד ביום טוב

ג וכל

זה ³¹¹⁴ בנכרי שהביא דורון

לישראל, דמן הסתם ליקט או צד היום בשביל הישראל שהביא לו ³¹¹⁵ ,

כמ"ש למעלה ³¹¹⁶ .

אבל אם הוא בענין שיש להסתפק שמא נלקט וניצוד מאתמול, וגם יש להסתפק שמא ליקט וצד

לצרכו או לצורך נכרי אחר, ואחר כך נמלך והביאן לישראל, כיון שיש כאן ב' ספיקות

להקל, הרי אלו מותרים באכילה במוצאי יום טוב מיד, ואין צריך להמתין בכדי שיעשו ³¹¹⁷ .

אבל אם אין כאן אלא ספק אחד, שמא נלקטו

וניצודו מאתמול בשביל ישראל, או שמא ליקט וצד היום ובשביל נכרי ואחר כך (ב) נמלך

והביאן לישראל, צריך להמתין בכדי שיעשו ³¹¹⁸ . לפי שהוא דבר שיש

לו מתירין ³¹¹⁹ , דהיינו אחר שימתין

בכדי שיעשו, לפיכך אין אומרים כאן ספק דברי סופרים להקל:

ד וכל

זה ³¹²⁰

לענין המתנת בכדי שיעשו במוצאי יום טוב. אבל ביום טוב עצמו, אפילו אם ידוע שליקט

וצד לצורך נכרי, אלא שיש להסתפק שמא ליקט וצד היום ³¹²¹ , וכן פירות הנמצאים

תחת האילן שיש להסתפק שמא נשרו מהאילן ביום טוב ³¹²²

הרי אלו אסורים באכילה ובטלטול עד הערב. אפילו אם הוא בענין שאין בהן משום מוקצה,

כגון דקל העומד בחצרו והיתה דעתו מערב יום טוב על התמרים שישיר הרוח מן הדקל ביום

טוב, או ששמע מנכרי בערב יום טוב שאמר למחר אתלוש פירות הללו, ותלשן ביום טוב

לצרכו ³¹²³ ,

הרי הן אסורים לישראל באכילה ובטלטול. לפי שחכמים גזרו על כל דבר שנעקר מהמחובר

בשבת או ביום טוב לאסרו באכילה בו ביום, אם הוא דבר מאכל, ולהשתמש בו, אם אינו דבר

מאכל, משום גזרה שמא יתלוש בעצמו כמו שנתבאר בסי' שכ"ב ³¹²⁴ , וכיון שאסור לאכלו

ולהשתמש בו, אסור גם כן לטלטלו, שהרי אינו ראוי לכלום בו ביום ³¹²⁵ .

ואפילו בספק החמירו חכמים אף ביום טוב

שני של גלויות ³¹²⁶ .

ואע"פ שיום טוב שני של גליות אינו אלא מחמת ספק ³¹²⁷ , ונמצא שיש כאן ב'

ספיקות להקל ³¹²⁸ . מכל מקום כיון שכבר

הנהיגו חכמים את כל בני הגולה לעשות שני ימים, הרי הוא כודאי של דבריהם, לענין זה ³¹²⁹ , שלא להתיר בו ספק

מוקצה. שעיקר איסור המוקצה בשבת הוא (ג) סייג ³¹³⁰

לאיסורי תורה, שלא יעלה ויתלוש ³¹³¹

כמו שנתבאר בסימן שכ"ב ³¹³² ,

או משום גדר להוצאה ³¹³³

כמו שנתבאר בסימן ש"ח ³¹³⁴ .

לפיכך החמירו בספיקו אף ביום טוב שני, כדי שלא לחלק בינו לראשון. אבל לענין שאר

דברים אין דינו כודאי של דבריהם, אלא כספק, וכמו שיתבאר ³¹³⁵ :

ה אם הפירות ניכרים שלא נתלשו היום, כגון

שהן כמושין ³¹³⁶ ,

וכן אם ניכרים הדגים שניצודו מערב יום טוב, כגון (ד) שנס ליחן ואדמומית שתחת

לחייהן שבודקין אותן שם ³¹³⁷ ,

מותרין אף למי שהובאו בשבילו, אם ידוע שבאו מתוך התחום ³¹³⁸ .

והוא הדין אם הובאו לו בתחלת ליל יום טוב ראשון, בענין שבודאי נלקטו וניצודו מערב

יום טוב ³¹³⁹ :

ו אפילו

אם ידוע שנלקטו וניצודו היום, אם ידוע שלא ליקט וצד בשביל ישראל, מותרין לערב ³¹⁴⁰ ,

אפילו הוא יום טוב שני של גליות, שהרי ממה נפשך אחד מהן הוא חול ³¹⁴¹ .

אבל אם הוא יום טוב שני של ראש השנה,

אפילו אם הוא (ה) ספק אם נתלש וניצוד ביום טוב ראשון, אסור באכילה ובטלטול, גם

בשני עד הערב ³¹⁴² , לפי ששני הימים הן

קדושה אחת וכיום אחד ארוך הן ³¹⁴³ :

אם

הוא יום טוב הסמוך לשבת

ז וכן

ספק שנתלש וניצוד ביום טוב, אפילו הוא יום טוב שני של גליות, אסור באכילה ובטלטול

גם בשבת שלאחריו, לפי שעל ידי תלישה זו או צידה זו הן מוכנין לאכילה ³¹⁴⁴ , ואין יום טוב מכין

לשבת ³¹⁴⁵ .

ואיסור הכנה זו אינה אלא מדברי סופרים ³¹⁴⁶ ,

שהרי מן התורה מותר לאכלן בו ביום שנתלשו וניצודו בו, ואם כן יום טוב לעצמו הכין,

אלא כיון שמדברי סופרים אסור לאכלן ביום שנתלשו וניצודו בו, אלא ביום שלאחריו,

נמצא שיום טוב הכין לשבת שלאחריו:

ח וכן

הדין ביום טוב שלאחר השבת, שהפירות שנתלשו בשבת אסורים גם ביום טוב שלאחריו ³¹⁴⁷ ,

ואיסורן אינו אלא מדברי סופרים כמו שנתבאר ³¹⁴⁸ .

במה דברים אמורים בפירות הנאכלין חיין

בלא בישול, שיכול לאכלם בשבת עצמה מן התורה. אבל בפירות שאינן נאכלין חיים, כיון

שאינן ראויים לאכילה בשבת עצמה, שאסור לבשלן, נמצא ששבת הכינה ליום טוב שלאחריו, לפיכך

הן אסורין מן התורה ביום טוב ³¹⁴⁹ .

במה דברים אמורים בפירות שנתלשו בשבת.

אבל בדגים שניצודו בשבת, אע"פ שאינן נאכלים חיים, אעפ"כ אינן אסורים ביום

טוב שלאחריו אלא מדברי סופרים ³¹⁵⁰ .

לפי שהצידה בעצמה אינה נקראת הכנה כלל, שהרי אין נעשה שום שינוי בגוף הדג על ידי

הצידה ³¹⁵¹ ,

אלא כיון שאם היה ניצוד ביום טוב עצמו לא היה אפשר לאכלם בו ביום מחמת גזרת חכמים ³¹⁵² ,

ואם הניצוד בשבת יהא מותר ביום טוב, נמצא שעל ידי הצידה שבשבת הותר לאכילה ביום

טוב, והרי זה דומה כאילו שבת הכינה ליום טוב ³¹⁵³ ,

ואסור מדברי סופרים:

ט ראש

השנה שחל להיות בחמישי ובששי, פירות שנתלשו ודגים שניצודו בחמישי, אפילו נתלשו

וניצודו בשביל נכרי, או שנתלשו וניצודו מאליהן, הרי הן אסורים באכילה ובטלטול גם

בשבת שלאחריהן, כמו שאם היו נתלשין וניצודין בששי, שהיו אסורין גם בשבת משום איסור

הכנה, שהרי שני ימים אלו הן כיום אחד ארוך ³¹⁵⁴ .

אבל במוצאי שבת מותרין באכילה מיד ³¹⁵⁵ ,

אפילו נתלש וניצוד בחמישי בשביל ישראל, אין צריך להמתין במוצאי שבת בכדי שיעשו,

מטעם שנתבאר למעלה ³¹⁵⁶ .

אבל נתלש וניצוד בששי בשביל ישראל, צריך

להמתין במוצאי שבת בכדי שיעשו ³¹⁵⁷ ,

כמו שנתבאר למעלה ³¹⁵⁸ :

י נכרי

שהביא בשבת, או ביום טוב שלאחר השבת, פירות שאינן נאכלין חיים, אפילו אם ידוע

שנלקטו בשביל נכרי, אלא שיש להסתפק שמא נתלשו בשבת, ונכרי זה או אחר מסיח לפי תומו

שנתלשו מערב שבת, אין סומכין עליו לאכלם ביום טוב שלאחר השבת, שהן אסורים בו ביום

מן התורה ³¹⁵⁹ .

ואין סומכים על נכרי מסיח לפי תומו אלא

באיסור דברי סופרים ³¹⁶⁰ ,

כגון לאכלם ביום טוב שני שחל במוצאי שבת, אפילו הוא יום טוב שני של ראש השנה

שאיסורו אינו אלא מדברי סופרים ³¹⁶¹ ,

או אפילו ביום טוב ראשון שחל במוצאי שבת אם הן פירות הנאכלים חיים, או להתירן בו

ביום שהביאן אם הביאן בשבת שאין יום טוב ראשון סמוך לו מלפניו, או ביום טוב שאין

שבת סמוך לו מלפניו, שבכל אלו אין שום חשש הכנה של תורה ³¹⁶² .

ועיין בסי' תקי"ג ³¹⁶³

אימתי סומכין על נכרי מסיח לפי תומו:

נכרי

שהביא מחוץ לתחום ביום טוב

יא נכרי

שהביא לעיר דבר שאין במינו במחובר ואינו מחוסר צידה ³¹⁶⁴ ,

דהיינו שהביא פירות יבשים, או בהמות ועופות שאינן מחוסרין צידה, כגון אווזים

ותרנגולים ³¹⁶⁵ .

אם מתוך התחום הביאם מותרים לכל, אף למי שהובאו בשבילו כמו שנתבאר למעלה ³¹⁶⁶ .

אבל אם מחוץ לתחום הביאם, דהיינו שבתחלת

כניסת יום טוב היו עדיין חוץ לתחום, הרי אסורין באכילה ³¹⁶⁷

בו ביום למי שהובאו בשבילו, ולכל אנשי ביתו הסמוכים על שלחנו, שגם בשבילם נתכוין

הנכרי בהבאתו ³¹⁶⁸ .

ולערב צריכים להמתין בכדי שיעשו ³¹⁶⁹ ,

דהיינו שישהה כל כך, כמו ששהה הנכרי בהבאתו אותם ממקום שהחשיך לו היום בערב יום

טוב ³¹⁷⁰ ,

עד שהביא אותם לתוך עיבורה של עיר של הישראל, דהיינו מקום שמשם מתחילין למדוד

תחומי העיר, כמו שנתבאר בסי' [ש]צ"ח ³¹⁷¹

עיי"ש:

יב הטעם שהצריכו חכמים להמתין בכדי שיעשו,

אינו בשביל שלא יהנה ממלאכת יום טוב, שהרי אינו נהנה כלל מגוף המלאכה, דהיינו

ההליכה מחוץ לתחום, אלא הוא נהנה מהדבר שנעשה בו המלאכה, אבל לא מן גוף המלאכה

בעצמה, ולפיכך לא היו חכמים מצריכים להמתין בכדי שיעשו ³¹⁷² .

ולמה הצריכו להמתין, משום גזרה שמא יאמר לנכרי שיביא לו מיני מאכל מחוץ לתחום ביום

טוב כדי למהר אכילתו בלילה. וכיון שקנסו אותו בשעה שמן הדין היה מותר לו לאכול,

דהיינו במוצאי יום טוב, שוב לא יאמר לנכרי להביא לו:

יג ואפילו אם מוצאי יום טוב הוא שבת, או

יום טוב שני של ראש השנה, או יום טוב שני של גליות, שאף שימתין בכדי שיעשו

אעפ"כ יש לחוש שמא יאמר לנכרי שיביא לו ביום טוב ראשון כדי לאכול ביום טוב

שני או בשבת שלאחריו, לאחר שימתין בכדי שיעשו במוצאי יום טוב ראשון ³¹⁷³ .

מכל מקום לא רצו חכמים לקנסו כל כך שלא יאכל עד מוצאי שבת או עד מוצאי יום טוב שני,

דכיון שאיסור תחומין הוא קל, שאינו נתקן בשביל סייג לאיסור של תורה ³¹⁷⁴ ,

לפיכך הקילו בו, ודי אם קנסוהו שלא יאכל בו ביום שהביאו לו ³¹⁷⁵ ,

ובכדי שיעשו ביום שלאחריו ³¹⁷⁶ :

יד וכל

זה למי שהובא בשבילו ולאנשי ביתו, אבל לשאר כל אדם מותר באכילה ³¹⁷⁷ ,

אפילו בו ביום שהביא מחוץ לתחום. דכיון שאיסור תחומים הוא קל, הקילו בו שלא לאסור

אלא למי שהובא בשבילו ³¹⁷⁸ .

ואפילו אם הביא הנכרי מחוץ לג' פרסאות ³¹⁷⁹ ,

שיש אומרים ³¹⁸⁰

דבג' פרסאות יש איסור תחומין מן התורה, אעפ"כ כיון שאי אפשר לאסור לכל בני

אדם בשוה, שהרי איסור תחומין הוא אינו שוה לכל בני אדם, שמה שהוא חוץ לתחומו של זה

הוא תוך תחומו של זה, וכיון שהוצרכו חכמים לחלק באיסור זה לאסור לזה ולהתיר לזה,

עשו עוד חילוק בין מי שהובא בשבילו למי שלא הובא בשבילו ³¹⁸¹ ,

שאין ראוי לאסור לו מטעם שנתבאר לעיל:

טו וכיון

שהוא ראוי לאכילה בו ביום למי שלא הובא בשבילו, לפיכך אף מי שהובא בשבילו מותר

לטלטלו ביום טוב, ואין לו דין מוקצה כלל, כיון שראוי לאחרים בו ביום ³¹⁸² .

רק שיזהר שלא יטלטלנו חוץ לד' אמות ³¹⁸³

במקום שאסור לטלטל בשבת, בין הוא בין אחר שלא הובא בשבילו. ואע"פ שהותר לו

לאכלו בו ביום, מכל מקום לא הותר לו להוציא חוץ לד' אמות בכרמלית ³¹⁸⁴ ,

אפילו לצורך אכילה, כגון שרוצה לבשלו ואי אפשר לו לבשלו אלא אם כן יוציאנו חוץ מד'

אמות בכרמלית, אסור לו להוציאו, אפילו על ידי נכרי ³¹⁸⁵ .

ואפילו הובא לצורך נכרי ³¹⁸⁶ .

דכיון שיצא חוץ לתחום אין לו אלא ד' אמות כמו שנתבאר בסימן ת"א ³¹⁸⁷ .

אבל במקום שמותר לטלטל שם בשבת, כגון

בחצר ³¹⁸⁸ ,

או בעיר שתיקנו מבואותיה בלחי או קורה או צורת הפתח ³¹⁸⁹ ,

או שהיא מוקפת חומה ³¹⁹⁰ ,

וכן מבצר שהוא בענין שמותר לטלטל בו בשבת, כגון שידוע שישב (פירוש שבנו בו בתים

לדירה) ולבסוף הוקף ³¹⁹¹

כמו שנתבאר בסי' שנ"ח ³¹⁹²

ות"א ³¹⁹³ ,

מותר לטלטל בהן גם כן מה שהובא מחוץ לתחום, דכל רשות שמותר לטלטל בו בשבת, הרי

כולו נחשב כד' אמות לענין יוצא חוץ לתחום, כמו שנתבאר בסי' ת"ה ³¹⁹⁴

עיי"ש:

טז וכל

זה כשידוע בבירור שהביא ביום טוב מחוץ לתחום בשביל ישראל. אבל אם יש להסתפק שמא

בתחלת כניסת יום טוב היה הנכרי כבר בתוך תחום העיר, יש להקל ביום טוב שני של גלויות ³¹⁹⁵ ,

אף למי שהובא בשבילו, כיון שיש כאן ב' ספיקות ³¹⁹⁶ ,

שהרי יום טוב שני עיקר תקנתו מחמת הספק ³¹⁹⁷ .

אבל ביום טוב ראשון יש להחמיר אף בספק ³¹⁹⁸ , כיון שהוא דבר שיש

לו מתירין ³¹⁹⁹ :

יז במה

דברים אמורים כשהנכרי שהביא הדורון הוא דר חוץ לעיר, או שהוא דר בעיר אלא שפירותיו

הן חוץ לעיר. אבל נכרי הדר בעיר ויש לו פירות בעיר כיוצא באלו שהביא להישראל, מותר

אף למי שהובא בשבילו, אפילו הוא יום טוב ראשון ³²⁰⁰ ,

לפי שאין כאן ספק כלל אלא הוא בודאי, דמן הסתם הביא מפירותיו שבעיר ³²⁰¹ .

ואפילו יש להנכרי ב' בתים ובהן פירות,

אחד מהן תוך התחום והב' חוץ לתחום, אין חוששין שמא הביא מאותן שחוץ לתחום ³²⁰² ,

אלא מן הסתם הביא מאותן שבתוך התחום שהן קרובים יותר לעיר ³²⁰³ :

נכרי

שהביא לעיר למכור

יח וכל

זה בנכרי שהביא דורון לישראל. אבל נכרי שהביא למכור, אם רוב העיר הן נכרים, בודאי

לצורך הנכרי הביא ³²⁰⁴ , ומותר ליקח ממנו

(על דרך שנתבאר בסי' שכ"ג ³²⁰⁵

עיי"ש) ולאכול אפילו ביום טוב ראשון, אם הוא דבר שאין במינו במחובר ואינו

מחוסר צידה. ואם הוא דבר שיש במינו במחובר או מחוסר צידה ³²⁰⁶

מותר באכילה לערב מיד, ואין צריך להמתין בכדי שיעשו, כדין מביא לצורך נכרי, דכיון

שרוב העיר הן נכרים מן הסתם הביא לצורך רוב אנשי העיר.

ואם אנו רואים שאם נתיר ליקח ממנו ביום

טוב ירבה להביא עוד ביום טוב אף לצורך ישראל, אסור ליקח ממנו ביום טוב, אף על פי

שרוב העיר הן נכרים ³²⁰⁷ .

אבל מן הסתם אין חוששין שמא ירבה להביא גם בשביל ישראל, ומותר ליקח ממנו בעיר

שרובה נכרים ³²⁰⁸ .

ומכל מקום נכרי המביא דגים למכור בעיר

שרובה נכרים, אף בסתם יש לחוש שירבה להביא בשביל ישראל אם אנו מתירין ליקח ממנו,

כיון שדרך ישראל לקנות דגים לכבוד יום טוב ³²⁰⁹ .

וצריך להתיישב בדבר זה ³²¹⁰ ,

כי הכל לפי ראות עיני המורה:

יט אבל (ו) העיר שחציה נכרים וחציה ישראל,

נכרי המביא שם למכור בודאי לצורך שניהם הוא מביא ³²¹¹ ,

וכיון שכוונתו גם לצורך ישראל הרי דינו כדין נכרי שהביא דורון לישראל (שאם יש

במינו במחובר, צריך כל אדם להמתין בכדי שיעשו אף מי שלא הובא בשבילו ³²¹² ,

ואם אין במינו במחובר אלא שהובא מחוץ לתחום, מותר למי שלא הובא בשבילו ³²¹³ ,

דהיינו מי שאינו מאנשי העיר ובא לעיר אחר שכבר היה הנכרי בתוך תחום העיר):

כ וכל

זה כשהנכרי שהביא למכור הוא דר בעיר זו שמוכר בה, והביא מפירותיו שחוץ לתחום. אבל

אם הוא דר בכפר חוץ לעיר, אפילו אם הרוב הן ישראל והביא לשם דבר שיש במינו במחובר

או מחוסר צידה, דינו כדין מביא לעיר שרובה נכרים. דכיון שהוא דר מחוץ לעיר, אנו

הולכים אחר רוב העולם, ואנו אומרים שמן הסתם לקטן וצדן לצורך נכרים שהן רוב העולם,

ואחר כך נמלך והביאן לעיר זו ³²¹⁴ .

לפיכך ³²¹⁵

אם הביאן מתוך התחום מותר לערב מיד, כדין פירות שנלקטו בשביל נכרי. ואם הביאן מחוץ

לתחום, מותרים לערב אחר שהמתין בכדי שיעשו, אף אם הוא שבת או יום טוב שני של ראש

השנה או של גליות, כדין דבר שאין במינו במחובר שהובא לצורך ישראל מחוץ לתחום ³²¹⁶ :

קצץ

לנכרי ונשתהה והביאן ביום טוב

כא ישראל

שקצץ דמים לנכרי שיביא לו דגים בערב יום טוב, בעד סכום דמים אלו שקצץ לו, ונשתהה

הנכרי והביאן ביום טוב. אם הוא בענין שיש להסתפק שמא ניצודו ביום טוב, הרי אלו אסורין

באכילה ובטלטול עד הערב ³²¹⁷

כמו שנתבאר למעלה ³²¹⁸ .

אבל בערב יש להסתפק אם צריך להמתין בכדי

שיעשו, לפי שיש לומר שלא הצריכו חכמים להמתין בכדי שיעשו במלאכה הנעשית ביום טוב

בשביל ישראל, אלא אם הוא בענין שאם נאסור [ל]הישראל ליהנות ממלאכה זו עד לאחר

שימתין בערב בכדי שיעשו, אזי לא יעשה הנכרי המלאכה ביום טוב עד הערב, בשעה שהישראל

רשאי ליהנות ממנה, כגון שהישראל לא קצץ עם הנכרי שיעשה מלאכה זו בשבילו, אלא הנכרי

מדעת עצמו הוא עושה כן לצורך הישראל, ואילו היה יודע הנכרי שהישראל לא יהנה ממנה

ביום טוב, בודאי לא היה מזרז את עצמו לעשותה ביום טוב, ונמצא כשהנכרי עושה אותה ביום

טוב בודאי עושה אותה לדעת כן, שיהנה ממנה הישראל ביום טוב, לפיכך קנסוהו חכמים שלא

יהנה ממנה ביום טוב עצמו, וגם לערב עד לאחר שימתין בכדי שיעשו. אבל כשהישראל קצץ

עם הנכרי מערב יום טוב שיעשה לו מלאכה זו, ואף אם נאסור להישראל ליהנות ממלאכה זו,

אעפ"כ יעשנה הנכרי להשלים קציצתו וליטול דמיו מהישראל, נמצא כשהנכרי עושה

המלאכה ביום טוב אינו עושה אותה בשביל שיהנה ממנה הישראל ביום טוב עצמו, אלא בשביל

עצמו הוא מזרז את עצמו למהר מלאכתו, לפיכך אפשר שזהו דומה לקצץ עם הנכרי מערב שבת

שיעשה לו מנעלים והביאן לו הנכרי בשבת, שהן מותרים להישראל בו ביום, כמו שנתבאר

בסי' רנ"ב ³²¹⁹ עיי"ש. וכבר

נתבאר שם דיש אוסרין ללבוש המנעלים עד שימתין במוצאי שבת בכדי שיעשו, ולדבריהם אף

דגים אלו אסורין עד מוצאי יום טוב בכדי שיעשו.

אבל לאחר כדי שיעשו, אפשר שהן מותרים אף

אם הוא יום טוב שני של גליות ³²²⁰ ,

כמו שנתבאר לענין המנעלים ³²²¹ .

ואם ידוע שדגים אלו ניצודו מערב יום טוב,

אלא שהביאן ביום טוב מחוץ לתחום, כיון שאין כאן איסור מוקצה ³²²² ,

אפשר שהן מותרים אף בו ביום, להמתירין גבי מנעלים ³²²³ .

וכבר ביארנו שם שבשעת הדחק (שהוא צריך

למנעלים אלו בשבת) יש לסמוך על המתירין, עיין שם כל פרטים אלו ³²²⁴ :

שיגר

לחברו והביאן נכרי ביום טוב

כב ישראל

ששיגר דורון לחבירו על ידי נכרי מערב יום טוב, והביא הנכרי את הדורון לחבירו ביום

טוב מחוץ לתחום, אם ישראל השולח הוא יודע שאי אפשר שיגיע הדורון ליד חבירו אלא אם

כן ילך הנכרי ביום טוב חוץ לתחום, הרי זה אסור ³²²⁵

באכילה למי שהובא בשבילו ³²²⁶

(ולאנשי ביתו ³²²⁷ ),

ולערב צריך להמתין בכדי שיעשו, כיון שנעשה איסור בשבילו.

אבל אם השולח לא ידע שילך הנכרי ביום

טוב חוץ לתחום, שהיה לו שהות להגיע לשם מבעוד יום, ונתעכב השליח בדרך והביא ביום

טוב מחוץ לתחום, הרי זה מותר באכילה אף למי שהובא בשבילו. שהרי אין הנכרי מביא

משלו כדי שנגזור שמא יאמר לו הבא לי מחוץ לתחום, אלא משל ישראל אחר הוא מביא ³²²⁸ , והישראל לא ישמע

אליו לשלוח לו ביום טוב מחוץ לתחום ³²²⁹ ,

שאין אדם חוטא ולא לו ³²³⁰ .

רק שצריך ליזהר שלא יטלטלנו חוץ לד'

אמות ³²³¹ ,

במקום שאסור לטלטל שם בשבת, ואפילו אם לא הובא בשבילו, ואפילו על ידי נכרי, כמו

שנתבאר למעלה ³²³² :

כג במה דברים אמורים בדבר שאין במינו

במחובר ואינו מחוסר צידה, אבל אם הדורון הוא דבר שיש במינו במחובר או מחוסר צידה,

אסור לקבלו מיד הנכרי ביום טוב. אף על פי שהנכרי יצא מבית ישראל המשלח מערב יום

טוב, ואם כן דורון זה נלקט וניצוד מערב יום טוב, מכל מקום יש לחוש שמא החליף הנכרי

את הדורון בפירות שנלקטו היום, ולפיכך אין לקבל ממנו אלא אם כן חתום בתוך חותם אחד ³²³³ ,

ועל דרך שנתבאר ביו"ד סי' קי"ח ³²³⁴

עיי"ש:

כד במה דברים אמורים בישראל ששיגר דורון

לחבירו משלו, שמקבל הדורון אינו יודע אם מה ששיגר לו חבירו היה טוב ויפה יותר ממה

שהביא לו הנכרי או לאו, ולפיכך יש לחוש שמא היה טוב יותר והחליפו הנכרי ברע ממנו

(שנלקט וניצוד ביום טוב), כיון שהוא נהנה בחליפין. אבל ישראל שקנה מערב יום טוב

דבר שיש במינו במחובר או מחוסר צידה, והניחו ביד הנכרי בלא חותם עד למחר, ולמחר

ראה שהוא טוב ויפה כמו הראשון שהניח אצלו, אף על פי שאינו מכיר בטביעות עין שזהו

הראשון שהניח אצלו, מותר, ואין אנו חוששים שמא החליפו הנכרי, כיון שאינו נהנה

בחליפין, שהרי זה הוא כל כך טוב ויפה כמו הראשון שהניח אצלו ³²³⁵ :

קונטרס

אחרון

(א) צריך לו לכבוד השבת כו' .

הנה ³²³⁶

הט"ז ³²³⁷

מיקל בכל ענין. לפיכך כשהוא צריך להם לכבוד השבת יש לסמוך על הט"ז, כמו שסמך

בתרומת הדשן ³²³⁸

ורמ"א ³²³⁹

על רש"י ³²⁴⁰

או על הרא"ש ³²⁴¹

לכבוד אורחין. עיין מג"א סק"ו ³²⁴² .

אבל בלאו הכי ³²⁴³

פשיטא דאין להקל כלל נגד רמ"א ומג"א, בדבר שאין בו הפסד כלל ולא ביטול

מצוה אם נחוש לדבריהם ז"ל:

(ב) נמלך והביאן לישראל צריך כו' .

הנה ³²⁴⁴

בסי' שכ"ה ³²⁴⁵

הביא בטור ושו"ע ב' דעות בזה ולא הכריע. אבל כאן הכריע ט"ז בסק"ד ³²⁴⁶

כהמחמירין.

וכן הוא דעת השו"ע בסעיף ז' שפסק

להחמיר אפילו בספק תחומין ³²⁴⁷ .

והמקילין בסי' שכ"ה טעמם הוא משום דפוסקים כרש"י ³²⁴⁸ המיקל בספק תחומין.

וכן כתב בהדיא במג"א בסי' שכ"ה ס"ק י"ד ³²⁴⁹ .

ומה שכתב שם דבמת החמיר טפי ³²⁵⁰ .

היינו בהלכות שבת ³²⁵¹ ,

אבל כאן בהלכות יום טוב ³²⁵²

פסק להחמיר בכל ענין בספק תחומין, וכל שכן בשאר ספק ³²⁵³ ,

כמבואר בר"ן סוף פרק כ"ג דשבת ³²⁵⁴

ובט"ז ס"ק י"ג ³²⁵⁵ .

וכן משמע דעת השו"ע סי' שכ"ה

סעיף ז' ³²⁵⁶

שהביא דעת המחמירין בסתם ודעת המקילין בלשון יש אומרים, משמע שדעתו לפסוק

כהמחמירין ³²⁵⁷ :

(ג) סייג כו' ³²⁵⁸ .

המרדכי ³²⁵⁹

כתב כן לפי שיטתו שפוסק כרש"י ³²⁶⁰

בספק תחומין, ואנן דקיי"ל כהגאונים ³²⁶¹ ,

צריכים אנו לטעם זה לענין יום טוב ב' של גליות, דבספק מוכן אסור כמו שכתב

המג"א סי' תצ"ז סק"ד ³²⁶² ,

ובספק תחומין מותר כמו שכתב המג"א סי' תצ"ח סק"ז ³²⁶³

וסי' זה סקכ"ד ³²⁶⁴ :

(ד) שנס ליחן כו' .

הנה ³²⁶⁵

ברש"י ³²⁶⁶

איתא דאף אם לא נס ליחן ואדמומיתן שרי, דהיינו כוורי דאדימי דמקילינן בהו, אבל

התוס' ³²⁶⁷

חלקו על זה וסוברים דכוורי דאדימי נקרא ספק מוכן שאסור לדידן דלא קיי"ל כרבן

גמליאל ³²⁶⁸ ,

אבל אם נס ליחן ואדמומיתן גם התוס' מודים דתו אין להסתפק שמא ניצודו היום:

(ה) ספק אם נתלש כו'. וכן ספק שנתלש כו' ³²⁶⁹ .

כל ³²⁷⁰

זה פשוט ³²⁷¹

כיון שהוא דבר שיש לו מתירין ³²⁷² ,

וכך מבואר בהדיא בסי' תקי"ג סעיף ו' בהג"ה דנכרי מסיח לפי תומו נאמן בכל

זה, מכלל דספק אסור:

(ו) העיר שחציה כו' לצורך שניהם כו' .

עיין ³²⁷³

ברש"י שבת דף קנ"[א] ע"א ³²⁷⁴

שדעת רש"י ורבותיו דמחצה על מחצה אינו כספק. וכן כתב הרא"ש שם ³²⁷⁵ .

וכן כתבו סמ"ג ³²⁷⁶ ,

וספר התרומה ³²⁷⁷ .

וכן הוא מוכרח לכל העומדים בשיטת רש"י ³²⁷⁸

שמיקל בספק תחומין. וכן פסק רש"ל ³²⁷⁹ .

ועל כרחך צריך לומר שמה שכתב רש"י בסוף פרק י"ו דשבת ³²⁸⁰

דמחצה על מחצה הוא ספק, היינו לפי גירסא ראשונה שברש"י סוף פרק שואל ³²⁸¹ .

ואף הגאונים ורי"ף ורמב"ם

הפוסקים לחומרא בספק תחומין ³²⁸² ,

סבירא להו דמחצה על מחצה אינו ספק. ותניא כוותיה הוא מדפליג תנא קמא על רבי יהודה ³²⁸³ ,

כמו שכתבו הרמב"ן במלחמות ³²⁸⁴

והרשב"א בחידושיו ³²⁸⁵

והר"ן שם ³²⁸⁶ .

עיין שם היטב ותמצא שכן הוא:

[3060] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

(א)

נכרי שהביא דורון לישראל ביום טוב (ס"א-ב)

(ב)

ספק נלקט או ניצוד ביום טוב (ס"ג-ו).

(ג)

אם הוא יום טוב הסמוך לשבת (ס"ז-י).

(ד)

נכרי שהביא מחוץ לתחום ביום טוב (סי"א-יז).

(ה)

נכרי שהביא לעיר למכור (סי"ח-כ).

(ו)

קצץ לנכרי ונשתהה והביאן ביום טוב (סכ"א).

(ז)

שיגר לחברו והביאן נכרי ביום טוב (סכ"ב-ד).

*

אף

שכותרת הסימן (כאן ובשו"ע הב"י) היא "דין דברים הבאים ביום טוב חוץ

לתחום".

הלכה

זו תתבאר רק לקמן סעיף יא ואילך.

[3061]

גמרא כד, ב (אמר רב פפא הלכתא נכרי שהביא דורון לישראל ביום טוב אם יש

מאותו המין במחובר אסור). טור ושו"ע ס"א (גוי שהביא דורון לישראל ביום

טוב, אם יש ממינו במחובר ... אסור).

ודן לפנינו בשני האיסורים שיש בפירות

אלו:

(א) איסור הנאה ממלאכה שעשה הנכרי לצורך

הישראל (ס"א-ג).

(ב) גזירת פירות הנושרים, אפילו עשאו

הנכרי לצורך עצמו (ס"ד)

וכן הוא לעיל סי' שכה ס"ח ( וכן

נכרי שליקט פירות מהמחובר לעצמו ... אסורים לישראל).

ונתבארו גם שם שני האיסורים הנ"ל:

(א) גזירת פירות הנושרים,

אפילו עשאו הנכרי לצורך עצמו (לעיל שם ס"ח).

(ב) איסור הנאה ממלאכה שעשה הנכרי לצורך

הישראל (לעיל שם ס"ט).

[3062] וכן לקמן בסמוך (שיש לומר

שאלו שהביא היו מחוסרין צידה בתחלת כניסת יום טוב). והיינו שנאסרו אף בספק, כדלקמן

ס"ד (ביום טוב עצמו ... שיש להתספק שמא ליקט וצד היום ... אפילו בספק החמירו

חכמים).

אמנם

לענין לערב בכדי שיעשו, יתבאר לקמן בסמוך שלא נאסר אלא בודאי (בודאי ליקט או צד

לשמו ... שליקט וצד היום). משא"כ בספק מותר, כדלקמן ס"ג (אם הוא בענין

שיש להסתפק שמא נלקט וניצוד מאתמול, וגם יש להסתפק שמא ליקט וצד לצרכו או לצורך

נכרי אחר, ואחר כך נמלך והביאן לישראל, כיון שיש כאן ב' ספיקות להקל, הרי אלו

מותרים באכילה במוצאי יום טוב מיד, ואין צריך להמתין בכדי שיעשו).

סיכום

ותוכן הלכות הספיקות – לקמן שם (הערה 55 ).

[3063]

רמב"ם פ"ב ה"י (או שהביא חיה או עופות או דגים שאפשר לצודן בו ביום).

טור ושו"ע שם (או שמחוסר צידה).

וגם בזה דן לפנינו בשני האיסורים שיש

בבעלי חיים אלו:

(א) איסור הנאה ממלאכה שעשה הנכרי לצורך

הישראל (ס"א-ג).

(ב) איסור מוקצה, אפילו עשאו הנכרי

לצורך עצמו (ס"ד)

וכן הוא לעיל סי' שכה ס"ח ( וכן

נכרי שצד דגים או חיה או עוף לעצמו אסורים לישראל ביום טוב, כמו שיתבאר בסי'

תקט"ו).

ונתבארו שם שני האיסורים הנ"ל:

(א) איסור מוקצה , אפילו עשאו הנכרי

לצורך עצמו (לעיל שם ס"ח).

(ב) איסור הנאה ממלאכה שעשה הנכרי לצורך

הישראל (לעיל שם ס"ט).

[3064] רש"י שם ד"ה אם יש (אסורין משום

מוקצה). רי"ף ביצה יג, ב (לא מיבעיא באכילה דאסור, אלא אפילו לטלטלו נמי אסור).

רא"ש שם פ"ג סי' ב (לא מיבעי באכילה דאסור, אלא אפילו לטלטל נמי אסור). טור ושו"ע שם (אסור ... לאכלו בו

ביום, ואפילו לטלטלן אסור).

ולא

פירש כאן הטעם שאסורין באכילה ובטלטול, שהרי כאמור לעיל, כלולים בקטע שלפנינו שני

האיסורין שבפירות ובבעלי חיים, וכל אחד מהם גורם לאיסור מוקצה:

(א)

איסור

הנאה ממלאכה שעשה הנכרי לצורך הישראל, יתבאר לקמן בסמוך (וכל שאינו ראוי לאכילה אסור לטלטלו

ביום טוב).

(ב)

גזירת אכילה והשתמשות בפירות הנושרים, יתבאר לקמן ס"ד (וכיון שאסור לאכלו

ולהשתמש בו, אסור גם כן לטלטלו, שהרי אינו ראוי לכלום בו ביום).

(ג)

בעלי חיים המחוסרים צידה הם מוקצה, כדלעיל סי' תצז ס"א (שהם מוקצין, כיון שהם

מכוסין מן העין, ואין דעתו עליהם), וקונטרס אחרון שם ס"ק א.

[3065]

משנה תרומות פ"ח מ"ב (וכולם שהיתה תרומה בתוך פיהם, רבי אליעזר אומר

יבלעו, ורבי יהושע אומר יפלוטו), וכרבי יהושע. רמב"ם הל' תרומות פ"י

הי"ב (וכולן שהיתה להן תרומה בתוך פיהן, כשידעו שהן אסורין לאכול, הרי אלו

יפלוטו). ר"ש תרומות שם (אף בשבת, כגון פירות הנושרין שלעס בפיו והן מוקצין).

רמ"א ס"א (ואפילו עבר ונתן לפיו ולעסו אסור לבלעו).

ומיירי כאן עד הערב, שאיסורו משום גזירת

אכילת פירות הנושרים, ולא מהני מה שהכניס לפיו ונהנה בטעמו. וכעין האמור לעיל סדר

ברכת הנהנין פ"ח הי"ב (ואינה חשובה הנאה אלא הנאת מעיו, ולא הנאת החיך

לבדו, כגון הטועם את התבשיל ... וחוזר ופולט, אין צריך לברך, אף על פי שנהנה

בטעמו). וגם ברמ"א מיירי בדין "אסור ... לאוכלו בו ביום).

אמנם לא נתפרש כאן האם כן הדין גם לערב,

קודם שהמתין בכדי שיעשו (דמיירי בו מכאן ואילך), שאסרו בו הנאה ממלאכת שבת לצורך

ישראל.

[3066] עד כאן מיירי ביום טוב עצמו

"עד הערב", שכאמור לעיל יש בזה שני איסורים.

עתה

מתחיל לבאר דין מוצאי יום טוב, שאין בו איסור מוקצה, אלא איסור הנאה ממלאכה שעשה

הנכרי בשביל הישראל.

[3067]

גמרא שם (ולערב נמי אסורין בכדי שיעשו). טור ושו"ע שם (ולערב מותרים בכדי שיעשו).

[3068]

סעיף ב.

[3069]

מ"א סקי"א (דאמרינן כיון שהביאו לו מסתמא לקטן בשבילו).

וכן הוא לקמן ס"ג (בנכרי שהביא

דורון לישראל, דמן הסתם ליקט או צד היום בשביל הישראל שהביא לו), ולעיל סי' שכה

ס"י (נכרי שהביא דורון לישראל ... אין תולין להקל שמא ליקטן מתחלה לעצמו

ואחר כך נמלך להביאן לכאן, אלא מן הסתם ליקטן מתחלה לשם כך).

[3070]

מ"א סקי"ב (בעכו"ם שמביא דורון אמרינן שמתכוין להביא מן

המשובח, ומביא מאותן שליקט או צד היום).

וכן הוא לקמן ס"ג (בנכרי שהביא

דורון לישראל, דמן הסתם ליקט או צד היום), ולעיל שם ( אין לתלות להקל שמא

ליקטן מערב שבת, לפי שנכרי המביא דורון או למכור מן הסתם הוא מתכוין להביא מן

המשובח, ומביא מאותן שליקט היום ).

משא"כ במקום שיש להסתפק (כדלעיל

הערה 3 ).

[3071] והיינו שאם הביא הנכרי מחוץ לתחום לצורך

ישראל, לא הי' נאסר אלא למי שהובא בשבילו, כדלקמן סי"ד. אבל כיון שהיא מלאכה

גמורה, אסור לכולם.

[3072] ואף שבודאי הביא את הדורון בשביל טובת

הנאה שיקבל מהישראל, כדלעיל סי' רנב ס"י (דכיון שהוא עושה מאליו, בודאי הוא

עושה לטובת עצמו, שיודע שלא יפסיד ובודאי יקבל טובת הנאה מהישראל כנגד זה), ו סי' שלד סכ"ו (נכרי שבא לכבות

מעצמו אין צריך למחות בידו, לפי שהנכרי יש לו שקול הדעת ששוקל בדעתו שכך ראוי לו

לעשות, מפני שישתכר בו עכשיו או לאחר זמן, ולהנאת עצמו הוא מתכוין) .

מכל מקום נאסר באכילה מטעם האמור לעיל

שם סי' רנב ס"י (שאף שהנכרי מתכוין לטובת עצמו, מכל מקום עיקר עשיית מלאכתו

היא שיהנה גוף הישראל ממנה בשבת, שאם לא הנאת גוף הישראל ממנה בשבת לא היה עושה

אותה כלל בשבת. וכיון שעיקר עשיית המלאכה היא בשבילו, יש לגזור גזרה שמא יאמר לו

לעשות לו בשבת, אם יהיה מותר לו ליהנות ממנה כשנעשית בשבילו), ושם נסמן.

[3073]

רש"י כד, סע"ב (ולערב אסורין בכדי שיעשו, כדי

שלא יהנה ממלאכת יום טוב) . מ"א ס"ק ג (שלא יהנה ממלאכת

יום טוב).

וכן הובא טעם זה לעיל סי' רנב סי"א

(כדי

שלא יהנה ממלאכת שבת).

וראה לקמן בהגהה בסוף הסעיף, הטעם

דחיישינן הכא לטעם זה; אף שבדרך כלל קיי"ל כדעה השנית, שתתבאר לקמן בסמוך (שמא

יאמר להנכרי שיביא לו ביום טוב, כדי למהר אכילתו בליל מוצאי יום טוב).

[3074]

רא"ש פ"ג סי' ב (ולפירוש רש"י אסור לכל ישראל בכדי שיעשו,

שלא יהנה ממלאכת יום טוב).

[3075]

רש"י שם (אע"ג דליל יום טוב שני הוא ממתין בכדי שיעשו, ומותרין

ממה נפשך, אם הלילה חול הוא הרי המתין בכדי שיעשו ואם קדש הוא נמצא שנלקטו בחול,

כן דעתי נוטה ויש לי ראיות הרבה ... ובתשובת רבינו גרשום מאור הגולה מצאתי כמותי.

גם עתה בא אלי מכתב מגרמיי"ש, שבא לשם אדם גדול זקן ויושב בישיבה מן רומא

ושמו ר' קלונימוס ובקי בכל הש"ס, והורה כן). רמב"ם . שו"ע שם

(ובשני ימים טובים של גליות, אם הובא ביום ראשון מותר מיד בליל יום טוב שני בכדי

שיעשו). מ"א ס"ק ד (אפילו למי שהובא בשבילו, דממה נפשך חד יומא חול הוא).

ממה נפשך זה נתבאר לעיל סי' תקיג

ס"ח (ושם הערה 50 ).

[3076] הוא איסור

ההנאה ממלאכת הנכרי לצורך ישראל (ראה לעיל הערה 5 ).

[3077]

רי"ף יג, ב (אפילו לטלטלו נמי אסור, דמשום דלא חזי לאכילה מוקצה הוא).

רא"ש שם (אפילו לטלטל נמי אסור, דלא חזי לאכילה, וכמוקצה דמי). מ"א

ס"ק ב (דלא חזי לאכילה, וכמוקצה דמי, דכיון דאסורין באכילה מחמת איסור היום

אסורין בטלטול (הרי"ף והרא"ש) ... נבילה אסורה באכילה ושרי בטלטול ... טעמא

משום דנבילה חזי לכלבים, אבל זה לאו דעתיה למשדיי' לכלבים ... וכן כתבו התוס' בביצה

דף ו' ע"ב דבעינן מוכן ועומד). והוא בתוס' שם ד"ה מוכן לכלבים הוי מוכן

לאדם (וקשה דאם כן אפרוח נמי יהא מותר, שמוכן לכלבים. ויש לומר דבעינן מוכן ועומד,

וזה אינו עומד לכלבים). והכי קיי"ל, כדלעיל סי' תקיג, בקונטרס אחרון שם

סק"א (עיין מג"א סי' תקט"ו ס"ב ב' ... דקיי"ל כרי"ף

ורא"ש).

וכן הוא במ"א סי' שח ס"ק נו (וכן

כתב המאור רפכ"א ... דכל מידי דבר אכילה היא, דלא חזי למיכל עד מוצאי שבת,

לכלבים נמי לא קאי, ולא מטלטלין ליה, דהא לא חזי מידי עכ"ל). והוא בבעל המאור

שבת נט, ב ד"ה טעמא (כל מידי דבר אכילה דלא חזי למיכל בו ביום עד מוצאי שבת,

ולכלבים נמי לא קאי, לא מטלטלין ליה בשבתא דהא לא חזי למידי).

וכן הוא לעיל סי' שה סל"ג (וכיון

שאסור באכילה, אסור גם כן בטלטול, שמוקצה הוא, כיון שאינו ראוי לבו ביום). סי' שח

ס"ט (אף על פי שיכול להאכילם לכלבים, מכל מקום כיון שאינן עומדים לכך, אלא

לאכילת אדם במוצאי שבת, אסור לטלטלן אפילו לצורך גופן ומקומן), וסס"ח (אסור

לטלטלו ... שאף שראויין לכלבים, הרי אינן עומדים לכלבים, אלא לאכילת אדם למוצאי

שבת, ובשבת אינן ראוין לו לכלום). סי' שכה ס"ח ( ולכן הם אסורים גם כן

בטלטול, כיון שאינן ראוים לו בו ביום להשתמש בהם שום תשמיש, והרי הם מוקצים). סי'

תצז ס"ז (כל דבר שאסור לאכלו ביום טוב או להשתמש בו, מפני שהוא מוקצה, אסור

לטלטלו). סי' תקיג ס"ג (וכיון שהיא אסורה באכילה, אסורה גם כן בטלטול, שהרי

אינה ראוייה לכלום בו ביום). לקמן ס"ד (וכיון שאסור לאכלו ולהשתמש בו, אסור

גם כן לטלטלו, שהרי אינו ראוי לכלום בו ביום).

[3078]

סעיף ג (שני ימים טובים של ראש השנה ... נחשבים כיום אחד ארוך וקדושה אחת הן).

ושני פרטים בזה: (א) ששני הימים קודש.

(ב) שהן קדושה אחת. ונתבאר לעיל סי' תצז ס"ט (והערה 38 ).

[3079]

תוס' עירובין מ, א דבור ראשון (בשבת ויום טוב אף לפרש"י אסור מזה לזה).

טור (לפרש"י ... אבל בשני יום טוב של ראש השנה, או ביום טוב שלאחר השבת או

שלפניו, צריך להמתין במוצאי יום טוב ושבת כדי שיעשו). ו שו"ע שם (אבל

בשני ימים של ראש השנה, או ביום טוב הסמוך לשבת, בין מלפניו בין מלאחריו, אם הובא

בראשון צריך להמתין עד מוצאי יום טוב ושבת בכדי שיעשו).

[3080]

ר"ת הובא ב רא"ש פ"ג סי' ב (ורבינו תם פירש דטעם

שצריך להמתין לערב בכדי שיעשו, משום גזירה שמא יאמר לנכרי להביאו לו ביום טוב כדי

שיאכל לערב מיד). ר"י בתוס' כד, ב ד"ה ולערב (והקשה הר"י

לפרש"י דפירש דלכך בעינן כדי שיעשו כדי שלא יהנה ממלאכת יום טוב, אם כן המבשל

בשבת בשוגג אמאי יאכל, הא נהנה ממלאכת שבת. אלא ודאי אין זה הטעם. אלא הטעם שמא

יאמר לנכרי לך ולקט), ועירובין לט, ב ד"ה אי (וטעם כדי שיעשו יש לפרש, משום

שמא יאמר ישראל לנכרי לעשות ביום טוב כדי שיאכל לאלתר במוצאי יום טוב). רמב"ם

פ"ב ה"ח (לא אסרו בכל מקום שימתין בכדי שיעשו אלא מפני דבר זה, שאם תאמר

יהא מותר מיד, שמא יאמר לנכרי לעשות לו וימצא הדבר מוכן מיד. וכיון שאסרו עד

שימתין בכדי שיעשו, לא יאמר לנכרי לעשות לו, שהרי אינו משתכר כלום, מפני שהוא

מתעכב לערב בכדי שיעשה דבר זה שנעשה בשבת). לבוש ס"א (ויש

מפרשים שהטעם שאסרו חכמים דורון גוי שיש במינו במחובר או מחוסר צידה ובכדי שיעשו,

היינו משום גזירה שמא יאמר לגוי להביאו ביום טוב ראשון כדי שיאכל לערב יום טוב שני

מיד). וראה בהגהה בסוף הסעיף.

[3081]

ר"ן שבת יז, ב ד"ה הלכך, וחולין ד, א סד"ה מתני' (שכיון שהדבר נעשה

מאליו, קל הוא בעיניו ויבא לעשות כן לכתחלה. אבל במבשל ליכא למיגזר, דחילול שבת

חמיר להו לאינשי, ואפילו שרית ליה למוצאי שבת מיד לא אתי למיעבד לכתחלה).

וכן הוא לעיל סי' שיח ס"א (שלא

הצריכו להמתין כן אלא בנכרי העושה בשביל ישראל, שאם נתיר לו ליהנות במוצאי שבת מיד,

יש לחוש שמא יאמר לו לעשות בשבת כדי שיהיה הדבר מוכן לו במוצאי שבת מיד, שאיסור

האמירה לנכרי קל בעיני הבריות ... אבל אין לחוש כלל שמא יאמר לישראל לעשות לו

מלאכה בשבת בשביל ליהנות ממנה במוצאי שבת מיד).

[3082]

רא"ש שם (לפירוש ר"ת שפירש משום שמא יאמר לנכרי להביא ביום טוב

שיאכל לערב מיד, מסתבר שמותר לישראל אחר מיד, ולא חיישינן שיאמר לנכרי להביא בשביל

אחר, דאין אדם חוטא ולא לו). רש"ל ביש"ש פ"ג סי' ה (ולדעת

ר"ת דגזרינן שמא יאמר, לא גזרינן בישראל אחר שלא הובא בשבילו, כאשר כתב

הרא"ש להדיא). לבוש שם (אינו אסור אלא לאותו ישראל שנעשה בשבילו, דלאותו שלא

נעשה בשבילו ליכא למימר שמא יאמר לגוי שיביא, וגם ליכא למימר שמא זה שנעשה בשבילו

יאמר לגוי שיביא לזה שלא נעשה בשבילו, שאין אדם חוטא ולא לו). ט"ז

סק"א (וכתב הרא"ש ... באם עושה העכו"ם בשביל ישראל זה בשבת, אם יש

איסור לישראל אחר צריך כדי שיעשו, דלרש"י אסור דהא נהנה ממלאכת שבת ...

ולר"ת שרי דאין אדם חוטא ולא לו לומר שיביא ביום טוב בשביל אחר). מ"א

ס"ק ה (ולפי טעם זה מותר לאחר במוצאי יום טוב ראשון מיד, דלא גזרינן שיאמר

לעכו"ם להביא כדי שיאכל חבירו, דאין אדם חוטא ולא לו).

[3083]

גמרא עירובין מ, א (כל דאתי לבי ריש גלותא אדעתא דכולהו רבנן אתי). תוס' שם

ד"ה אדעתא (הלכך דבר הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל אסור לכל בני ביתו לאכול,

דאדעתא דכולהו קאתי). מ"מ פ"ב ה"י (הבא בשביל ישראל במחוץ לתחום,

כשם שאסור לו כך אסור לכל בני ביתו, דאדעתא דכולהו אתי). הגהות מיימוניות שם

ס"ק כ (לבני ביתו אסור). מרדכי עירובין רמז תצא (והוא הדין דאסור לכל בני

הבית כשהובאו בשביל בעל הבית). יש"ש חולין פ"ז סנ"ט (ונראה, היכא

דקנסינן, [קנסינן] נמי לאסור לכל בני ביתו, דאם לא כן יהנו מעשיו, שכיון לבטלם, כדי

להאכיל לבני ביתו). ט"ז יו"ד סי' צט ס"ק י (ובמקום האסור לו אסור

גם כן לבני ביתו. כן פירש רש"ל שם). מ"א סי' רנג ס"ק יא (ולבני

ביתו פשיטא דאסור, דהוה ליה כמי שנתבשל בשבילו).

וכן הוא לעיל סי' רנג סכ"ד (ומכל

מקום לבני ביתו אין להתיר). סי' תמז סס"א (שאסור לו ולאנשי ביתו, ומותר

לאחרים). סי' תקג סי"ב (אסור לו ולכל אנשי ביתו), ונתבאר בקונטרס אחרון שם

ס"ק ב. לקמן סי"א (למי שהובאו בשבילו ולכל אנשי ביתו הסמוכים על שלחנו,

שגם בשבילם נתכוין הנכרי בהבאתו), וסכ"ב (ולאנשי ביתו).

אמנם לענין בישל בשבת נתבאר לעיל סי'

שיח ס"א ( אבל לאחרים מותר אף התבשיל במוצאי שבת מיד. ואין צריכים להמתין

בכדי שיעשו, אף אם בישל בשבילם ), והטעם שהותר שם גם למי שבישל בשבילו,

ראה לעיל שם (הערה יא), וסי' תקג בקונטרס אחרון ס"ק ב.

[3084] כיון דמיירי כאן בנתלש או

ניצוד ביום טוב, שלכן אסור ביום טוב עצמו בכל אופן. אבל בדבר שנעשתה בו מלאכה

אחרת, מותר לאדם אחר אפילו ביום טוב עצמו.

[3085] קידושין סג, ב.

[3086]

הובא ברש"י שם (שמעתי את רבינו יצחק הלוי שהוא אוסר עד ליל מוצאי יום טוב שני

... וגם הלכות גדולות אוסרים כן. ודנתי לפניו ולא הועיל לי הדבר). ר"י בתוס'

שם (ומזה הטעם אסורים עד מוצאי יום טוב האחרון בכדי שיעשו, דאי אמרת דמותרין

במוצאי יום טוב ראשון, חיישינן שמא יאמר לנכרי ביום טוב ראשון לך והביא כדי לאכול

מהן בשני, ואם כן על כרחך לילה הראויה לעשיה קאמר). רא"ש שם לדעת ר"ת

(ולהאי טעמא צריך להמתין עד ערב שני בכדי שיעשו, דחיישינן שמא יאמר לנכרי להביא ביום

ראשון כדי שיאכל ביום טוב שני ... וגם בעל ההלכות כתב כר"ת) [ראה בה"ג

הל' יום טוב לו, א]. רמ"א שם (ויש מחמירין לאסרו עד מוצאי יום טוב שני). לבוש

ס"א (ולהאי טעמא אפילו הובא בראשון צריך להמתין אפילו עד ערב שני, שהוא מוצאי

יום טוב, בכדי שיעשו, דחיישינן שמא יאמר לגוי להביא ביום ראשון כדי שיאכל ביום טוב

שני למחר בכדי שיעשו). מ"א סק"ה (דאם יהא מותר ביום טוב שני, יאמר

לעכו"ם להביא ביום טוב ראשון כדי שיאכל ביום טוב שני).

[3087]

רא"ש (אף על גב דאסור באכילה מותר בטלטול, כיון דמותר לישראל אחר). שו"ע

ס"ה (אבל מותר לטלטלן). ט"ז סוף סק"ב (ונראה

לי דעכ"פ גם לר"ת שרי לטלטל ביום טוב שני, אפילו הוא עצמו, דאין כאן

איסור מוקצה, אלא דאסור מצד גזירה שמא יאמר), וס"ק ח (לדעת רש"ל שמתיר

בכל גווני לאדם אחר ביום טוב שני, ואין כאן איסור מוקצה כלל), וס"ק י (כתב

הרא"ש הטעם, דכיון דשרי לישראל אחר באכילה, אין לו דין מוקצה ליאסר בטלטול). ושו"ע

סי' שכה ס"ח (מותר לטלטל אפילו מי שהובא בשבילו).

והיינו לפי שיטת ר"ת שמותר הוא

לאחרים שלא הובא בשבילם, כדלעיל (הערה 23 ).

וכן הוא במקום שלדברי הכל מותר הוא

לאחרים, כדלקמן סט"ו (וכיון שהוא ראוי לאכילה בו ביום למי שלא הובא בשבילו,

לפיכך אף מי שהובא בשבילו מותר לטלטלו ביום טוב, ואין לו דין מוקצה כלל, כיון

שראוי לאחרים בו ביום). לעיל סי' שכה סי"א ( ולכן אף מי שהובא

בשבילו מותר לו לטלטלו, כי אין לו דין מוקצה, הואיל והוא ראוי לאכילה לאחרים בו

ביום).

[3088]

תוס' שם (ואומר הרר"י דיום טוב שחל להיות בה' בשבת ובערב שבת, או בא' בשבת

ובב' בשבת, הבא ביום ראשון שרי ליום שלישי, ולא בעינן הראויה לעשיה, דשני ימים

קודם לא שייך שמא יאמר לנכרי). רא"ש שם (ושני ימים טובים שחלו ביום חמישי

וששי והובא ביום ראשון ... ה"ר יחיאל מפרי"ש התירו בשבת, שאין להחמיר

כולי האי. וכן מסתבר). טור ו רמ"א ס"ד (בשני ימים טובים של גליות,

יש להקל בשבת שהוא לאחריהן). מ"א ס"ק טז (דשני ימים קודם לא גזרינן שמא

יאמר לעכו"ם להביאן).

[3089]

טור (והר"י מפרי"ש התירה בליל שבת, בכדי שיעשו, ולזה הסכים

א"א הרא"ש ז"ל). ב"י ד"ה ואם חל (ואף על פי

שהרא"ש לא כתב אלא והר"י מפרי"ש התירו בשבת שאין להחמיר כולי האי,

ולא הזכיר כדי שיעשו, סבר רבינו שלא התיר אלא דוקא בכדי שיעשו, דאין סברא להקל

יותר במוצאי יום טוב לשבת מבמוצאי יום טוב לחול). לבוש ס"ד (יש להקל לאוכלו

בשבת שלאחר יום טוב, בכדי שיעשו, דכולי האי אין להחמיר משום גזירה שמא יאמר לגוי

להביא לאוסרן ג' ימים, שאין דרך לומר לגוי להביא אחר ג' ימים).

[3090] ב"י שם (דאילו הובאו

ביום ב', גם לפירוש רש"י צריך להמתין עד מוצאי שבת בכדי שיעשו). יש"ש

פ"ג סי' ו (ואם הובא ביום ו' אסור עד מוצאי שבת בכדי שיעשו). ט"ז ס"ק

ז (כתב רש"ל ... אם הובא ביום ו' צריך במוצאי שבת כדי שיעשו).

וכן

הוא לקמן ס"ט (אבל נתלש וניצוד בששי בשביל ישראל, צריך להמתין במוצאי שבת

בכדי שיעשו).

[3091] בדעה הראשונה (אם הביא לו

ביום טוב שחל להיות בערב שבת, כיון ששני הימים הן קדושים בודאי, צריך להמתין

במוצאי שבת בכדי שיעשו, שאם לא ימתין ויאכל מיד הרי נהנה ממלאכת יום טוב).

[3092]

הגהת סמ"ק סי' קצד ע' קסז (אסור לב' הימים, עד כדי שיעשו של ליל מוצאי יום

טוב, אפילו בשני ימים טובים של גליות כדפר"י, ואפילו לישראל אחר שלא הובאו

בשבילו אסורין). והיינו שאף לסברה השנית דלעיל, נאסר אף לישראל אחר (ראה לקמן הערה

47 ).

מרדכי עירובין רמז תצא (גם בשני אסור, עד בכדי

שיעשו של מוצאי יום טוב, דאי שרינן ליה בשני אתי ישראל למימר לנכרי בראשון לך והבא

ביום טוב, שהרי באו בשבילו, וגם לישראל אחר שלא הובאו בשבילו כמו כן אסורין לו).

הלכות ומנהגי מהר"ש סי' נז (אסור אפילו לישראל אחר שלא הובא בשבילו (בסמ"ק),

ועד מוצאי יום טוב שני). מהרי"ל הל' יום טוב ריש ע' קעז (פעם אחת דרש

מהר"ש, דדבר הניצד או נתלש אסור גם לישראל אחר שלא הובא בשבילו בסמ"ק, ועד

מוצאי יום טוב שני בכדי שיעשו). תרומת הדשן סי' עח (והורה אחד מהגדולים כדברי

סמ"ק). רמ"א ס"א (ונוהגין להחמיר אם אינו צורך יום טוב

לצורך אורחים ובכה"ג, דאז נוהגין להקל לאחרים שלא הובא בשבילן), והיינו שבלא

צורך אורחים מחמירין הן לענין יום טוב שני והן לענין אחרים שלא הובא בשבילם.

[3093]

תרומת הדשן שם (וביום טוב שני נמי אי אפשר לבשלו, משום דמוקצים הן, ואסורין אפילו

לישראל אחר). רמ"א ס"ד (אסור מאחר דנהיגין לאסור ואף לטלטל ביום

טוב שני).

וכדלעיל לדעה הא' (ומטעם זה אפילו אדם

אחר שלא הובא בשבילו צריך להמתין בכדי שיעשו ... אסורין גם כן בטלטול, כיון שהיום

הוא יום טוב, והן אין ראויין עדיין לאכילה, וכל שאינו ראוי לאכילה אסור לטלטלו

ביום טוב).

[3094] כדלעיל לדעה הא', בליל ב' של

יום טוב (קודם שהמתין בכדי שיעשו אסורין גם כן בטלטול).

[3095]

מ"א סקי"ז (צריך עיון אם יש להתיר לבשל על ידי עכו"ם ... יש

לומר כיון דיש מתירין לאכלן ביום טוב שני, אם כן עכ"פ שרי לבשלן על ידי

עכו"ם).

וכמו בכל אמירה לנכרי, שאם יש מתירים אף

על ידי ישראל, או שהיא רק חומרא בעלמא, יש להתיר על ידי נכרי, כדלעיל סי' רעט

ס"ה (ולענין טלטול על ידי נכרי סומכין על סברא הראשונה). סי' שז ס"ו (דבר

שאינו אלא חומרא בעלמא לישראל עצמו, יכול לומר לנכרי בשבת לעשותו). סי' שיד

סי"ז (ויש לסמוך על דבריהם לענין אמירה לנכרי). סי' תקו ס"ג (לפי שיש מי

שאומר שאפילו ישראל מותר ... לכך יש לסמוך על דבריו להקל על ידי נכרי).

[3096] מ"א סוף ס"ק ו (ואם

יש לו מאותו המין לא מקרי לצורך).

[3097]

ט"ז סק"ח (דלצורך אורחים וכיוצא בזה מותר, ואם כן אין כאן מוקצה

לגמרי ביום טוב השני של גליות, ואין כאן איסור טלטול). ונתבאר בקונטרס אחרון סק"א

(הנה הט"ז מיקל בכל ענין, לפיכך כשהוא צריך להם לכבוד השבת יש לסמוך על

הט"ז).

[3098]

תרומת הדשן שם (אם יש בדבר צורך, כגון שזימן אורחים נכבדים, וקבעיא להו הך דורון, נראה

דיש לסמוך). רמ"א ס"א (ונוהגין להחמיר אם אינו צורך יום טוב

לצורך אורחים ובכה"ג).

[3099]

מ"א סק"ו (ובכנסת הגדולה כתב וז"ל רדב"ז ... ואם הם

סמוכים עליו באותו יום טוב, בכל ענין אסור עכ"ל. ולי נראה ... הכא סמכינן

אסברא קמייתא). והיינו שאף שהאורחים שבאו קודם יום טוב נחשבים כבני ביתו שאסורים,

מכל מקום סמכינן בזה אסברא קמייתא, שביום טוב שני מותר אף לו ולבני ביתו.

[3100]

מ"א שם (לי נראה דכשזימן אורחים שאינן מעיר הזאת, יש להקל במוצאי יום

טוב ראשון בכדי שיעשו, דסמכינן אסברא קמייתא. ועי' סי' של"ג סס"א). והוא

כדלעיל שם ס"ו (ואינן נקראים אורחים אלא שבאו מעיר אחרת, בין שנתארחו אצלו

בין שזימן אורחים שנתארחו אצל אחרים, אבל כשזימן חבירו שבאותה העיר שיסעוד אצלו, אינו

נקרא אורח וסעודת הרשות היא).

וכן הוא לעיל סי' שז סכ"ג (באורחים

שאינן מעיר אחרת, אלא שזימן אליו אחוזת מרעהו מבני עירו לסעודת מריעות, שאינו

סעודת מצוה, עיין סי' של"ג). סי' תקי ס"כ (שהאורחים הן מאותה העיר, שאין

כאן מצות הכנסת אורחים).

[3101]

מ"א שם (ואפשר דאף הוא בעצמו מותר לאכול עמה, דאין זה כבודם שלא יאכל עמהם).

[3102] וכ"ה לעיל סי' שכה

סי"ג ( יש להקל לצורך אורחים, או שאר סעודת

מצוה) . סי'

שלג ס"ו (כשם שהתירו כאן לצורך אורחים כמו לצורך דבר מצוה, כך בכל מקום

שהתירו איזה דבר לצורך מצוה מותר גם כן לצורך אורחים).

[3103]

מ"א סוף סק"ו (ואם

יש לו מאותו המין לא מקרי לצורך) .

[3104] היינו שרוצה לתת לאורחים כדי

שישאר מספיק לבני ביתו ממין זה.

ובזה

לא התירו, שהרי אכילת מין זה על ידי האורחים היא בשביל בני ביתו, שיספיק גם להם.

[3105] "ומטעם זה אפילו אדם אחר

שלא הובא בשבילו צריך להמתין בכדי שיעשו, שלא יהנה ממלאכת יום טוב".

ואף

שהובא לעיל (הערה 23 ), מדברי הפוסקים בשיטת ר"ת,

שהנלקט והניצוד לישראל זה מותר (לערב בכדי שיעשו) לישראל אחר. מכל מקום

"הסכמת רוב המורים" שאסור "בין לו בין לאחרים" (כדלקמן הערה

הבאה). ולכן אין לסמוך על שיטת ר"ת בזה, אף לכבוד אורחים וסעודת מצוה.

[3106] רש"י כד, ב בשם רבנו

גרשום מאור הגולה ו רבנו קולונימוס (כן דעתי נוטה ויש לי ראיות הרבה ...

ובתשובת רבינו גרשום מאור הגולה מצאתי כמותי. גם עתה בא אלי מכתב מגרמיי"ש,

שבא לשם אדם גדול זקן ויושב בישיבה מן רומא ושמו ר' קלונימוס ובקי בכל הש"ס,

והורה כן). כה, רע"א (משום שנעשה בו איסור בשבילו, אם כן לישראל אחר נמי אסור,

דנכרי שהדליק את הנר בשבת תנן (שבת קכב, א) אם בשביל ישראל אסור, ולא חלקו בינו

לחברו). שהיא הסברא הראשונה הנ"ל.

ואף

"דעיקר הטעם בכל מקום שהצריכו להמתין בכדי שיעשו הוא משום גזירה שמא יאמר

לנכרי לעשות, כמ"ש לפי סברא האחרונה", כדלקמן בהגהה.

מכל

מקום גם לפי סברה זו קיי"ל שאסור אף לאחרים, מטעם האמור לקמן בהגהה (לא רצו

חכמים לחלק בגזרתם, ואסרו על הכל, אף על מי שלא נעשית בשבילו עד לאחר בכדי שיעשו,

לפי שראו חכמים להחמיר הרבה בדבר שנעשה בו מלאכה גמורה על ידי נכרי). ולעיל סי'

רעו ס"א (נכרי שהדליק את הנר בשביל ישראל, אסור לכל אדם להשתמש לאורו בשבת,

אפילו למי שלא הודלק בשבילו, שהחמירו בזה חכמים הואיל ונעשית מלאכה גמורה של תורה

בשביל ישראל בשבת). וסי' שכה ס"ט (שכל שנעשית מלאכת איסור של תורה בשביל

ישראל, החמירו חכמים שלא לחלק בין מי שנעשה בשבילו לאחרים), וסי"א (שאיסור

התחומין הוא מדברי סופרים, ולא החמירו כל כך בשל דבריהם לאסור אף למי שלא הובא

בשבילו), וסט"ז (שכל שנעשה באיסור של תורה על ידי נכרי לצורך ישראל לא חלקו

חכמים בין מי שנעשה בשבילו לאחרים), ו סכ"ב (לא אותו ישראל ולא ישראל אחר) . שכן נראה מדברי

הפוסקים שלפנינו:

רי"ף יג, ב (והבא בשביל

ישראל זה, מחוץ לתחום, מותר לישראל אחר). רמב"ם פ"ב ה"י (והבא

בשביל ישראל זה מחוץ לתחום מותר לישראל אחר). אבל בשאר מלאכות שנעשו לישראל, אסור

אף לאחרים.

ואפילו לדעת הפוסקים שגם בשאר מלאכות

לצורך ישראל מותר לישראל אחר.

מכל מקום גם הם מודים כאן לענין דבר שיש

ממנו מחובר או מחוסר צידה, שאסור לערב אף לאחרים. שכן נראה מדברי הפוסקים שלפנינו:

ראב"ד בהשגות על בעל המאור

יג, א (כתוב שם [בבעל המאור דלקמן] או שעשה לו כבש בשבת כולן מותרין לישראל אחר

... כתבתיה דגרסינן בסוף שבת [קנא, א] גוי שהביא חלילין מרשות ישראל בשבת לא יספוד

בהן אותו ישראל, אבל ישראל אחר מותר, עשו לו ארון וחפרו לו קבר לא יקבור בו אותו

ישראל, אבל ישראל אחר מותר, ונר וכבש ומילוי מים [כיוצא] בהם הם). רז"ה

שם (פירשה ה"ר שלמה [רש"י שם כד, ב (אם יש מאותו המין במחובר אסורין, משום

מוקצה, ואפילו לרבי שמעון יש מוקצה בגרוגרות וצמוקים, ומחובר כגרוגרות וצמוקים דמי)]

משום דכגרוגרות וצמוקים דמי דאסח דעתיה מיניה ... דמשום גזירה שמא יאמר לו לא אסרינן

ליה לישראל אחר, שאין אדם חוטא ולא לו. ומצאתי כתוב לרב רבי מאיר ברבי יוסי

ז"ל שהעיד בשם ה"ר יצחק בן מרן לוי ז"ל כי הוא הדין לנכרי שהדליק

את הנר בשביל ישראל או שמילא מים לבהמת ישראל או שעשה לו כבש בשבת כולן מותרין

לישראל אחר). רמב"ן במלחמות יג, ב (וחכמי מקומו לא יפה הורו ... שלא

חלק רב פפא באותו השיעור בין אותו ישראל לישראל אחר, אלא כשאין במינו במחובר). רשב"א

בחידושיו כד, ב (והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר, דבאיסור תחומין לא גזרינן שמא

יאמר לו הבא בשביל ישראל אחר). ר"ן יג, ב ד"ה ולערב (וכי תימא

תינח ביומיה אבל לערב דבטיל לה איסור מוקצה הוה לן למישרייה לישראל אחר. הא לא

קשיא, שאם אתה מתירו לו אף על פי שהוא אסור למי שבא בשבילו, אף הוא יחשוב שאפילו

ביומו יהא מותר בו, ולפיכך השוו איסורו לגמרי. זה נראה לי על דרך הר"ז הלוי

ז"ל). היינו שגם לדעת בעל המאור וראב"ד וסיעתם, בנכרי שהדליק הנר או

מילא מים או עשה כבש, שמותר לישראל אחר; מכל מקום מודים בדבר שיש ממינו מחובר או

מחוסר צידה, שאסור לערב בכדי שיעשו אף לאחרים.

מגיד משנה הל' שבת פ"ו ה"ב (ופשט

מימרא שבפרק אין צדין שאומרת ולערב בכדי שיעשו, מורה כדברי רבינו, שאפילו אחר צריך

להמתין בכדי שיעשו). שו"ע ס"א (ובשני ימים טובים של גליות, אם

הובא ביום ראשון מותר מיד בליל יום טוב שני בכדי שיעשו), שהוא כדעת רש"י

הנ"ל. עיין קונטרס אחרון (היא ההגהה דלקמן בסמוך. ראה הערה הבאה).

[3107] תוכן הגהה זו:

אף

שלענין טעם האיסור קיי"ל כסברה השנית הנ"ל (דעת ר"ת וסיעתו); מכל

מקום, לענין האיסור לאחרים, ולענין ההיתר ביום טוב שני של גלויות, קיי"ל

כסברה הראשונה הנ"ל (דעת רש"י וסיעתו). ונתבאר בהערה הקודמת.

[3108]

ס"ט ( צריך להמתין לערב בכדי שיעשו, גזרה שמא יאמר לנכרי לעשות בשבת

כדי שיהא מוכן לו במוצאי שבת מיד), ושם נסמן (הערה צו). ו סי"א (ולערב

בכדי שיעשו גזרה שמא יאמר לנכרי להביא לו מחוץ לתחום בשבת כדי לאכול ממנו בו ביום

או לערב מיד).

[3109] מ"א סי' שכה ס"ק לב (אף על גב

דלאחר לא שייך למיגזר שמא יאמר לעכו"ם, מכל מקום לא חילק בדבר שנעשית בו

מלאכה גמורה בשביל ישראל).

וכן

הוא לעיל שם סעיף ט ( שכל שנעשית מלאכת איסור של תורה בשביל

ישראל, החמירו חכמים שלא לחלק בין מי שנעשה בשבילו לאחרים), ו סט"ז

(שכל שנעשה באיסור של תורה על ידי נכרי לצורך ישראל, לא חלקו חכמים בין מי שנעשה

בשבילו לאחרים).

וכדלעיל (הערה 14 ).

*

ומה שכתב כאן "מלאכה גמורה",

וכן הוא במ"א שם "מלאכה גמורה". ואילו לעיל בסי' שכה "מלאכת

איסור של תורה".

כי גם תלישה וצידה ביום טוב אינן אסורות

מן התורה, אלא מדברי סופרים, כדלעיל סי' תצה ס"ט (אסרו חכמים הקצירה ... וכן

אסרו הצידה). ומכל מקום אסרום גם לאחרים, כיון שהן מלאכות גמורות.

ונתבאר לעיל סי' תצז בקונטרס אחרון

ס"ק א ד"ה ואין להקשות (יש כאן מלאכה גמורה, צידה שלא לצורך יום טוב,

והרי זה כיש במינו במחובר, שהתלישה גם כן אינה אסורה אלא מדברי סופרים לרוב

הפוסקים).

[3110] ומטעם זה הנה גם אם הביאו

מחוץ לתחום, שבזה אפשר שטעם האיסור הוא לדברי הכל "שמא יאמר לנכרי שיביא לו

ביום טוב", כדלקמן סי"ב (הטעם שהצריכו חכמים להמתין בכדי שיעשו, אינו בשביל

שלא יהנה ממלאכת יום טוב ... ולמה הצריכו להמתין, משום גזרה שמא יאמר לנכרי שיביא

לו מיני מאכל מחוץ לתחום ביום טוב).

מכל

מקום התירו ביום טוב שני, כדלקמן סי"ג (לא רצו חכמים לקנסו כל כך שלא יאכל עד

מוצאי שבת או עד מוצאי יום טוב שני).

[3111]

ר"ח עירובין מ, א (בכדי שיעשו, פירוש, כשיעור שילך ישראל משחשכה בגן ויגזז

ויביא). תוס' שם דבור הראשון (כשיעור [שילך] ויתלוש ויביא, דאי כדי שיתלוש לבד,

איכא למיחש שמא יאמר לנכרי ביום טוב לתלוש כדי שיאכל במוצאי יום טוב אחר שעה מועטת).

רשב"א כד, ב ד"ה ופירוש (בעינן כדי שילך הנכרי לגן וילקוט, ואחר

שהיית שיעור זה מותר), ובשו"ת ח"א סי' לט (ורבינו חננאל ז"ל כן כתב

בפירוש בעירובין פרק מי שהוציאוהו. כדי שיעשו כשיעור שילך ישראל משחשיכה בגן ויגוז

ויביא). ר"ן יג, ב ד"ה ולערב (והאי כדי שיעשו, היינו שילך הנכרי

למקום שלקט ויגמור המלאכה ויחזור לכאן). שו"ע סוף ס"א (ושיעור

כדי שיעשו היינו כדי שילך הגוי למקום שליקט ויגמור המלאכה ויחזור לכאן).

וכן הוא לעיל סעיף א (פירוש, בכדי שילך

הנכרי למקום שליקט או צד משם, ויגמור המלאכה, ויחזור לכאן). סי' שכה סי"ג ( שימתין

למוצאי שבת בכדי הבאה מחוץ לתחום, חוץ ממה שצריך לשהות בלקיטתו או צידתו, אם הוא

דבר שיש במינו במחובר או מחוסר צידה, כמו שיתבאר בסי' תקט"ו).

וסגי כאן ב"כדי שילך הנכרי במוצאי

יום טוב", וכדלעיל שם ( ויש

אומרים ... אין ליל מוצאי שבת עולה מן החשבון,

וצריך להמתין שיעור זה למחר ביום ראשון. לפי שאין רגילות להביא בלילה ממקום רחוק

חוץ לתחום ... ויש לחוש לדבריהם לענין שבת, אבל לענין יום טוב יש להקל כסברא

הראשונה ).

[3112]

משנה

מכשירין פ"ב מ"ו (ימתין כדי שיבואו ממקום קרוב). ר"ן יג, ב ד"ה

ולערב (ואם נסתפק לו מהיכן הביאן כדי שיבואו מחוץ לתחום, והכי מוכח במסכת מכשירין ...

ממתין בכדי שיבאו ממקום קרוב). שו"ע סוף ס"א (ואם נסתפק לו מהיכן הביאן,

שיעורן כדי שיבואו מחוץ לתחום).

וכן הוא לעיל סי' שכה סי"ג ( אם

אינו יודע כלל, ואפשר שהביאו ממקום קרוב, די שימתין למוצאי שבת בכדי הבאה מחוץ

לתחום), ו סכ"ב (ואם אינו ידוע מהיכן הביאם, די שימתינו בכדי

שיכולין להביאם מחוץ לתחום) .

ואף שיתבאר לקמן סעיף ג (אם הוא בענין שיש להסתפק

... צריך להמתין בכדי שיעשו, לפי שהוא דבר שיש לו מתירין, דהיינו אחר שימתין בכדי

שיעשו, לפיכך אין אומרים כאן ספק דברי סופרים להקל).

היינו דוקא במקום שיש להסתפק אם הוא אסור או

מותר. משא"כ כאן, שהספק הוא כמה זמן יש להמתין בכדי שיעשו, אזלינן לקולא.

[3113]

כנסת הגדולה סי' שכה הגב"י (ואם היה איש רוכב על סוס ושהה שעה אחת, צריך

להמתין שעה אחת). מ"א סק"ט (ואם הביאו רוכב על הסוס, אין צריך

להמתין אלא בכדי רכיבה לשם (כנסת הגדולה סי' שכ"[ה])).

וכן הוא לעיל סי' שכה סי"ג ( אם

הביא לו ממקום רחוק בג' שעות על היום בשבת, מפני שהוא רכב על סוס ולכן מיהר הבאתו,

אינו צריך להמתין למוצאי שבת כדי הליכה לשם ברגל, אלא די שימתין ג' שעות ).

[3114] סיכום ותוכן הלכות הספיקות, שיתבארו כאן:

(א)

ספק נלקט או ניצוד בו ביום, אסור אפילו ביום טוב שני של גלויות (ס"א

וס"ד. שכה, י).

(ב)

ולענין בכדי שיעשו, מחלוקת הפוסקים, וקיי"ל לאסור (ס"ג. קונטרס אחרון ב.

שכה, י. שכה, כב).

(ג)

ספק ספיקא באיסור בכדי שיעשו, מותר (ס"ג).

(ד)

ספק הובא מחוץ לתחום, מחלוקת הפוסקים, וקיי"ל לאסור ביום טוב ראשון, ובכדי

שיעשו (סט"ז. שכה, יד).

(ה)

ספק הובא מחוץ לתחום, לענין יום טוב שני, מותר (סט"ז).

(ו)

ספק הובא מחוץ לתחום או ממקום רחוק יותר,

סגי בכדי הבאה מחוץ לתחום (ס"ב. שכה, יג. שכה, כב).

(ז)

הביא דורון לישראל, בודאי ליקט וצד היום לשמו, ולא נחשב ספק (ס"א וס"ג.

שכה, י).

[3115]

מ"א סקי"א (דאמרינן כיון שהביאו לו מסתמא לקטן בשבילו), וסקי"ב (בעכו"ם

שמביא דורון אמרינן שמתכוין להביא מן המשובח, ומביא מאותן שליקט או צד היום).

[3116]

ריש ס"א (דכיון שהביא הדורון לישראל, בודאי ליקט או צד לשמו, וכל המביא דורון,

הוא מתכוין להביא מן המשובח והמובחר, ויביא מאותן שליקט וצד היום, ונמצא שעשה

הנכרי מלאכה גמורה ביום טוב לצורך הישראל).

וכן הוא לעיל סי' שכה ס"י ( נכרי

שהביא דורון לישראל ... אין תולין להקל שמא ליקטן מתחלה לעצמו ואחר כך נמלך להביאן

לכאן, אלא מן הסתם ליקטן מתחלה לשם כך. וכן אין לתלות להקל שמא ליקטן מערב שבת,

לפי שנכרי המביא דורון או למכור, מן הסתם הוא מתכוין להביא מן המשובח, ומביא מאותן

שליקט היום).

[3117]

ר"ן יג, א ד"ה אמר שמואל (וכתבו שהרב רבינו אשר דלוניל ז"ל התיר ...

משום דהוה ליה ספק ספקא דאית לן למישרייה אפילו בדבר שיש לו מתירין). הביאו רש"ל

ביש"ש פ"ג סי' ז. מ"א סקי"ב (כעין ספק ספיקא, ולא

בעינן בכדי שיעשו (יש"ש)).

ואף שבספק אחד אמרינן לקמן בסמוך

"צריך להמתין בכדי שיעשו, לפי שהוא דבר שיש לו מתירין".

היינו דוקא בספק אחד, משא"כ בספק

ספיקא, כדלקמן סט"ז, ולעיל סי' תקיג ס"ד. ונתבאר בקונטרס אחרון שם

ס"ק ב (אנן קיי"ל דספק ספיקא מותר אף בדבר שיש לו מתירין אם הוא לצורך,

כמו שכתב רמ"א ביו"ד סי' ק"י ס"ח בהג"ה, עיין שם

בש"ך סקנ"ו).

וברמ"א שם (יש אומרים דדבר שיש לו

מתירין אין להתיר מכח ספק ספיקא, וטוב להחמיר אם לא לצורך, מאחר שיש לו היתר בלאו

הכי). ובש"ך שם הביא משו"ת הרא"ש כלל ב ס"א (ובדבר שיש מתירין

החמירו חכמים ז"ל ... לא א[ס]רינן ספק ספיקא).

[3118]

על מה שנפסק

בשו"ע ס"ג (אפילו אם הוא ספק ... אסורים), כתב ט"ז ס"ק

ד (בכלל זה גם כן אם יש ספק ... לענין כדי שיעשו).

והיינו כדתנן קנא, א (נכרי שהביא חלילין בשבת לא

יספוד בהן ישראל אלא אם כן באו ממקום קרוב), לדעת שמואל בגמרא שם (שמואל אמר

חיישינן שמא חוץ לחומה לנו), כפירוש הגאונים וה רי"ף סד, ב

(כלומר אע"ג דחזינן להו דעיילי בצפרא, לא אמרינן אי לאו דעיילי מאתר קריבא לא

הוו עיילי בצפרא, אלא אמרינן הכי מאתרא רחיקא אתו, והאי דאתו בצפרא, בליליא אזלי

עד דמטו לחומה, וביתו התם, וקא עיילי השתא).

ומיירי שם לענין להספיד עם החלילין

במוצאי שבת (בכדי שיעשו), שהרי בשבת אין מספידים. ואם כן מובן דהא דקיי"ל

לאיסור לשיטת הרי"ף, היינו הן לענין ספק תחומין (אף לבו ביום), והן לענין

בכדי שיעשו (אף בספק נלקטו בשבת), כמבואר במלחמות שם סה, ב (ואנו חוששים להם

משום ספק תחומין להחמיר, והוא הדין בכל מעשה שבת, ואפילו לערב עד כדי שיעשו כדברי

רבינו הגדול ז"ל), ובטור (ואם הוא ספק אם הובא מחוץ לתחום אם לאו ... לרי"ף

גם בזה צריך להמתין בכדי שיעשו).

רמב"ם פ"ו ה"ו

(שמא בלילה הביאום ממקום אחר עד החומה ובבקר נכנסו בהן). מ"מ שם (וזה כדעת

הגאונים ז"ל), ובהל' יום טוב פ"ב סוף ה"י (ודעת הגאונים ז"ל

שחוששין שמא באו מחוץ לתחום. וכן דעת רבינו פרק ששי מהלכות שבת). שו"ע

ס"ז (אם הוא ספק אם באו מחוץ לתחום ... אסור).

וממה שנפסק כן לענין ספק תחומין, למדים שכן הוא

גם לענין בכדי שיעשו, כמבואר בט"ז ס"ק יג (בגמרא שמואל אומר חיישינן

שמא חוץ לחומה לנו, רש"י פירש לקולא, דתלינן שהיו בין השמשות תוך התחום. ולפי

דעתו כל היכא דמספקא לן תלינן לקולא. אבל הגאונים פירשו דשמואל לחומרא, דאע"פ

שנכנסו בבוקר אסור, דחיישינן שמא בלילה הביאום ממקום רחוק ולנו חוץ לחומה. ולפי זה

בכל ספק כזה אזלינן לחומרא ... ופסק ב"י כגאונים, ובכל ספק כזה לחומרא).

והיא דעה הא' בשו"ע סי' שכה ס"ז (ספק

אם ליקטן בשביל ישראל, או שידוע שליקטן בשביל ישראל ואין ידוע אם נלקטו היום אם

לאו, אסורים בו ביום, ולערב בכדי שיעשו. ויש אומרים דלערב מותר מיד), שהיא העיקר,

כמבואר

בקונטרס

אחרון ס"ק ב (וכן משמע דעת השו"ע סי' שכ"ה סעיף ז' שהביא דעת

המחמירין בסתם, ודעת המקילין בלשון יש אומרים, משמע שדעתו לפסוק כהמחמירין).

וכן נפסק לעיל סי' שכה ס"י (ספק ... אסורות

בו ביום וגם לערב בכדי שיעשו ... ויש אומרים שלערב מותר מיד ... והעיקר כסברא

הראשונה), וסי"ד (אם הוא ספק אם הובא מחוץ לתחום אסור ... עד למוצאי שבת כדי

הבאה מחוץ לתחום ... ולהאומרים שבאיסור כזה ... לא החמירו בספיקו ... אף כאן מותר ...

אפילו בו ביום. וכבר נתבאר שהעיקר כסברא הראשונה), וסכ"ב ( נכרי

שהביא בשבת ... לא יספידו בהם ... עד שימתינו בכדי שיכולים להביאם ... ואם

הוא ספק אם הביאם מחוץ לתחום או מתוך התחום, אסור).

ונתבאר כל זה בקונטרס אחרון ס"ק ב.

[3119]

ט"ז ס"ק יג (ונראה לי דהטעם דהוי ליה דבר שיש לו מתירין ומחמרינן בספיקו).

ובסי'

שכה ס"ק ז (ונראה לי דמשום הכי החמירו, כיון שאפשר להמתין עד הערב ויהיה היתר

גמור, למה יכניס עצמו בספק איסור. ודמיא למ"ש ביו"ד דבר שיש לו מתירין

אפילו באלף לא בטיל). מלחמות להרמב"ן

שבת סה, ב בסופו (ואנו חוששים להם משום ספק תחומין להחמיר, והוא הדין בכל מעשה שבת,

ואפילו לערב עד כדי שיעשו, כדברי רבינו הגדול ז"ל. והטעם משום דרב אשי דאמר

בפ' קמא דביצה כל דבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן לא בטיל, וספיקא אסור). מ"א

סי' תצז סק"ג (אף על גב דקי"ל ספיקא דרבנן לקולא, הכא אסור משום דבר שיש

לו מתירין).

והוא כדאמר רב אשי ד, א (רב אשי אמר לעולם ספק

יום טוב ספק חול הוי דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן לא

בטיל).

וכן הוא לקמן סט"ז

(יש להחמיר אף בספק, כיון שהוא דבר שיש לו מתירין). קונטרס אחרון

ס"ק ה (ספק אם נתלש ... כיון שהוא דבר שיש לו מתירין). לעיל סי' שכה ס"י

( ואע"פ

שהוא ספק דברי סופרים, אין הולכין בו להקל, הואיל והוא דבר שיש לו מתירין), ו סי"ד

(מפני שהוא דבר שיש לו מתירין). סי' תצז ס"ח (לפי שהמוקצה הוא דבר שיש לו

מתירין, לפיכך הולכין בספיקו להחמיר (עיין סי' תקט"ו)).

[3120] תוכן והמשך דברי הסעיף שלפנינו:

כל

מה שנתבאר בסעיף הקודם, לחלק בין ספק אחד לבין ב' ספיקות, הוא רק לענין איסור בכדי

שיעשו, שנאסר דוקא כשהנכרי עשה המלאכה (א) ביום טוב. (ב) בשביל הישראל. ולכן שייך

בזה שני ספיקות.

משא"כ

ביום טוב עצמו, נאסר בטלטול אפילו אם ליקט וצד לצורך עצמו, ואם כן לא שייך בזה אלא

ספק אחד.

ואף

שבליקט מיירי שלא הקצהו מדעתו, ולא נאסר משום מוקצה, אלא משום פירות הנושרים.

מכל

מקום אסרוהו חכמים לאכלו ולהשתמש בו, ונעשה מוקצה בעל כרחו, וספק מוקצה אסרו

חכמים.

ואף

שעכ"פ שייך ספק ספיקא ביום טוב שני של גלויות, שהרי לשאר דברים דינו כספק.

מכל

מקום לענין מוקצה דין יום טוב של גלויות הוא כודאי, ואם כן אין להתירו מטעם ספק

ספיקא.

והטעם

שמוקצה חמור יותר משאר איסורי דרבנן, כיון שהמוקצה נאסר משום סייג לאיסורי תורה.

[3121]

משנה כד, א (מצודות חיה ועוף ודגים שעשאן מערב יום טוב לא יטול מהן ביום טוב, אלא

אם כן יודע שנצודו מערב יום טוב). גמרא שם (תניא ספק מוכן רבן גמליאל מת יר

ורבי יהושע אוסר. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהושע) , וע"ב (רבי

שמעון בן אלעזר אומר בא ומצאן מקולקלין מערב יום טוב בידוע שמערב יום טוב נצודו,

ומותרין ... הא ספיקא, נעשה כמי שנצודו ביום טוב, ואסורין. אמר רב יהודה אמר שמואל

הלכה כרבי שמעון בן אלעזר) . ספר התרומה סי' רמט (ואם ספק אם נלקטו היום, או

נצודו הדגים והעופות בשבת או ביום טוב, על זה שנינו ספק מוכן אסור), וסמ"ג

ל"ת סה כ, ב (ואם ספק אם נלקטו ביום טוב אם לאו, הא תנן ספק מוכן אסור),

וסמ"ק סי' רפא (וספק אם נלקטו בשבת או לא, אותו היום אסור). טור

ושו"ע ס"ג (אפילו אם הוא ספק אם נלקטו או ניצודו היום, אסורים).

וכן הוא בספק שאר מוקצה, כדלעיל סי' תצז

ס"ח (כל דבר שהוא ספק אם הוא מוקצה או אינו מוקצה, כגון מצודות חיה עופות

ודגים שהיו פרושות מערב יום טוב ולמחר מוצא בהם ואינו יודע אם נצוד היום או אתמול,

אסורים בין באכילה בין בטלטול עד הערב).

והטעם

שמחוסר צידה ביום טוב הוא מוקצה, נתבאר לעיל סי' תצז ס"א (שהם מוקצין, כיון

שהם מכוסין מן העין, ואין דעתו עליהם), וקונטרס אחרון שם ס"ק א.

ואף שספק דבריהם לקולא, מכל מקום החמירו

בספק פירות שנשרו ובספק מוקצה אסורים, מהטעמים דלקמן סוף הסעיף, וסט"ז.

[3122]

פסחים פ"ד במשנה פסחים נה, סע"ב (אנשי יריחו ... אוכלין

מתחת הנשרים בשבת (תחת הדקל המשיר פירותיו היו אוכלין מן הנושרות, רש"י), ומיחו

בידם חכמים). ובברייתא שם נו, א (פורצין פרצות בגנותיהן ובפרדסותיהן להאכיל נשר

לעניים בשני בצורת בשבתות וימים טובים). ובגמרא שם נו, ב (דרבנן סברי גזרינן שמא

יעלה ויתלוש, ואנשי יריחו סברי לא גזרינן שמא יעלה ויתלוש). תוס' שם ע"ב

ד"ה מחלוקת (ובירושלמי דס"פ (פ"ד ה"ט) פריך במה אנן קיימין,

אי בנשרו מערב יום טוב דברי הכל מותרים, ואי ביום טוב דברי הכל אסורים, אלא במה

קיימין בסתם). הרי שגם ספק פירות הנושרים אסורים.

ודין

פירות הנושרים בשבת, או נלקט על ידי נכרי בשבת, יתבאר לקמן (הערה 65 ) .

[3123]

רמב"ן במלחמות רפ"ג דביצה יג, א (דכיון דדעתיה עליהו

מאתמול, שהרי פורצין פרצות בגנותיהן לשם כך, הרי הם מוכנים במחובר לזה שדעתו עליו,

וכיון שכן פירות שתלשן הנכרי, אם היה דעתו עליהן מערב יום טוב, כגון ששמעו אותו

אומר למחר אתלוש פירות הללו להביא אותן דורון לפלוני ישראל, מעתה נתיר אותן ...

אלא גזירה דשמא יעלה ויתלוש, ושתלשן הנכרי נמי בכלל גזירה זו). והיינו שהן בישראל

והן בנכרי, סגי במה שהי' דעתם על המחובר הזה.

וכן הוא לעיל סי' שי ס"ג (ואפילו

היה בדעת הנכרי מבעוד יום לתלוש פירות אלו בשבת, כגון ששמע את הנכרי אומר בערב שבת

למחר אתלוש פירות אלו, ואפילו הן פירות שנגמר בישולן שהכנה מועלת בהם אפילו בעודם

במחובר כמו שיתבאר בסי' שי"ח, אעפ"כ הם אסורים באכילה ובטלטול משום גזרת

פירות הנושרין). סי' שיח ס"ו (פרי שנגמר בישולו ושוב אינו גדל והולך, מועלת

בו הכנה אף על פי שהוא מחובר). סי' שכה ס"ח ( אפילו הוא בענין שאין בהם משום מוקצה,

כגון ששמע את הנכרי אומר מערב שבת למחר אלקוט פירות אלו, והן פירות שנגמר בישולן,

שהכנה מועלת להן אפילו במחובר, כמו שנתבאר בסי' שי"ח).

ואף לדעת הפוסקים שתנאי אינו מועיל במוקצה,

כדלעיל סי' רעט ס"ה (אם התנה מבעוד יום על נר זה שיטלטלנו בשבת לכשיכבה מותר

לטלטלו אחר שכבה ... ויש אומרים שאין התנאי מועיל כלום, שהואיל והקצהו מדעתו לבין

השמשות, דהיינו שכשהדליק בו היה בדעתו שיהא השמן דולק בו בבין השמשות).

היינו דוקא כשדחה אותו בידים והקצהו מדעתו לבין

השמשות, וכמובא לעיל שם, וכמבואר בתוס' מד, א ד"ה שבנר (נר, עיקר הקצאתו הוא

בין השמשות, ודחייה בידים לצורך שבת, וחמיר טפי, ולא מהני ביה תנאי). הגהות אשרי

פ"ג סי' כ (ואפילו תנאי אינו מועיל לו, כיון דדחיה בידים).

משא"כ בפירות שבאילן, שהיו מוקצין מחמת

איסור הבא מאליו, שרי, כד לעיל סי' שי ס"ו ( בעלי חיים שהם מוקצים בשבת מחמת איסור

שחיטה ושחטם בשבת לצורך חולה שחלה היום, מותר לבריא לאכול מהם חי, אף שהסיח דעתו

מהם כשהגיעו בין השמשות משום איסור שחיטה, כיון שהוא איסור הבא מאליו ולא על ידי

גרמת האדם, וכן כל כיוצא בזה).

ואף שבבעלי חיים סגי אף שהסיח דעתו מהם משום

איסור שחיטה.

היינו דוקא בבעלי חיים, משא"כ לענין פירות

שהן מוקצים בשבת מחמת איסור תולש, לא הותרו משום מוקצה אלא כשהי' דעתם עליו מבעוד

יום.

עוד הוסיף טעם להיתר במלחמות שם (ולא עוד אלא

כיון שיש הכנה במחובר והנכרי אינו צריך הכן הרי כל פירותיו מוכנין ואף המחוברין

שלו שתלשן). והוא כדלעיל כאן סי' שי ס"ג (שאין דין מוקצה בשל נכרי, לפי שהכל

מוכן אצלו, שהנכרי אינו מקצה כלום ודעתו על הכל).

ומכל מקום לא הסתפק בטעם זה לחוד (לענין פירות

המחוברים), אלא כתב עיקר הטעם להיתר (כגון ששמעו אותו אומר למחר אתלוש פירות הללו).

והיינו שבמחובר, שהוא מוקצה מחמת איסור, לא סגי בטעם זה שהכל מוכן אצל נכרי. ולכן

לא הותר כאן אלא כשאמר בערב שבת למחר אתלוש פירות אלו (שמועיל אף בישראל, כמבואר

כאן בפנים).

[3124]

בשו"ע שם ס"ג (פירות שנשרו מן האילן בשבת, אסורים בו ביום). ובמ"א

שם ס"ק ג (משום שמא יעלה ויתלוש).

ולענין להשתמש בהם כשאינם דבר מאכל, הוא

כדאמרינן בביצה ד, ב (עצים שנשרו מן הדקל בשבת אסור להסיקן ביום טוב). וכדלעיל סי'

תקא ס"י (עצים שנשרו מן האילן ביום טוב אין מסיקין בהן ביום טוב ... לפי שהן

בכלל גזרת פירות הנושרין מאליהן בשבת או ביום טוב, שאסרום חכמים בו ביום באכילה

ובטלטול משום גזרה שמא יעלה ויתלוש).

ולענין

נכרי שתלש פירות מעץ, נתבאר לעיל סי' שכה ס"ח ( נכרי שליקט פירות

מהמחובר לעצמו ... אסורים לישראל עד

לערב, לפי שהם בכלל הגזרה שגזרו על פירות הנושרים מאליהן, כמו שנתבאר בסי'

שכ"ב, שגם פירות אלו באים להישראל ממילא כמו הנושרים מאליהם).

[3125]

כנסמן לעיל (הערה 18 ).

ובפרט הכא דמיירי לבו ביום, כדאמרינן

כד, ב (פירות בני יומן מי שרו בטלטול).

[3126]

יש"ש פ"ג סי' ז (ונראה לי ... ספק מוכן אין חילוק בין יום טוב א' ליום

טוב ב', וכל מה שאסור בראשון, אם בא ביום ב' גם כן נאסר). מ"א סי' תצז

סק"ד (וביש"ש סי' [ז'] פסק להחמיר ביום טוב שני אפילו בספק, וכן

עיקר).

וכן הוא לעיל סי' תצז ס"ח (כל דבר

שהוא ספק אם הוא מוקצה או אינו מוקצה ... אסורים בין באכילה בין בטלטול עד הערב,

בין שהיום הוא יום טוב ראשון בין שהוא יום טוב שני של גלויות), ושם נסמן.

ואפילו ספק מוקצה ביום טוב ראשון של ראש

השנה, אסור לאכלו ולטלטלו אף ביום טוב שני, כדלקמן ס"ו (אם הוא יום טוב שני

של ראש השנה, אפילו אם הוא ספק אם נתלש וניצוד ביום טוב ראשון, אסור באכילה

ובטלטול, גם בשני עד הערב), ושם נסמן (הערה 83 ),

ובקונטרס אחרון ס"ק ה.

[3127]

כדלקמן סי' תר ס"ב (אף אבותיהם לא היו עושין שני ימים אלא מחמת הספק, שלא היו

יודעים יום שהוקבע בו החודש בארץ ישראל).

[3128]

ספק מוכן וספק יום טוב. וקיי"ל שספק ספיקא מותר לצורך אפילו בדבר שיש לו

מתירין, כדלעיל ס"ג (והערה 58 ).

[3129] מ"א סי' תצז ס"ק ד

( וביש"ש

סי' [ז]' פסק להחמיר ביום טוב שני אפילו בספק, וכן עיקר), והוא ביש"ש

פ"ג סי' ז (ספק מוכן אין חילוק בין יום טוב א' ליום טוב ב', וכל מה שאסור בראשון,

אם בא ביום ב' גם כן נאסר, כי לא מצינו שיש חילוק ביניהם).

וכן הוא לעיל שם ס"ח (כל דבר שהוא ספק אם הוא מוקצה

או אינו מוקצה ... אסורים בין באכילה בין בטלטול עד הערב, בין שהיום הוא יום טוב

ראשון בין שהוא יום טוב שני של גליות, לפי שהמוקצה הוא דבר שיש לו מתירין), ושם

נסמן (הערה 30 ). והוא כיון ש"הוא כודאי של

דבריהם, לענין זה".

משא"כ

לענין ספק נולדה ביום טוב ונתערבה באחרות, אמרינן לעיל סי' תקיג ס"ד (ביום

טוב שני של גליות יש להתיר התערובת שנתערב בו ספק ביצה שנולדה ביום טוב, אם הוא

צריך לביצים הללו לשמחת יום טוב, כיון שאף קודם שנתערבה היו כאן שתי ספיקות, ספק

יום טוב ספק חול, ספק נולדה ביום טוב ספק נולדה בחול).

וכן

לענין הובא על ידי נכרי מחוץ לתחום, יתבאר לקמן סט"ז (אם יש להסתפק שמא בתחלת

כניסת יום טוב היה הנכרי כבר בתוך תחום העיר, יש להקל ביום טוב שני של גליות, אף

למי שהובא בשבילו, כיון שיש כאן ב' ספיקות, שהרי יום טוב שני עיקר תקנתו מחמת הספק).

וכדלעיל סי' תצח ס"ז (אע"פ שספק מוקצה אסור ביום טוב שני של גליות

כמ"ש בסי' תצ"ז, ספק תחומין מותר).

וכן

לענין מוקצה ודאי, שרוצה להכינו מיום טוב ראשון לשני, שלא יהי' מוקצה, אין לו דין

ודאי של דבריהם, אלא דין ספק, ומועלת ההכנה ממה נפשך, כדלעיל סי' תצה סט"ו ( ומותר

לאכול מהפירות ביום טוב שני, שהרי לא הנהיגו חכמים את בני הגולה לעשות יום טוב שני

אלא מחמת הספק שמא יום ראשון היה חול, ונמצא שפירות הללו הוכנו מחול ליום טוב ... בהמה

העומדת לחלבה ופירות העומדין לסחורה (שנתבאר בסי' ש"י) להאוסרין מוקצה ביום

טוב, מותר להכין אותם ביום ראשון של שני ימים טובים של גליות כדי לאכול מהם למחר

ביום טוב שני ... הכנת

המוקצה מותרת ביום טוב ראשון בממה נפשך, אם יום שני הוא קדש והמוקצה אסור בו, הרי

יום ראשון הוא חול ומכין מחול ליום טוב, ואם יום ראשון הוא קדש, הרי יום שני הוא

חול, ומוקצה מותר בו, ואין צריך להכין כלל).

וראה

גם לעיל תצ ס"א (והערה ו), וסי' תקיג ס"ח (והערה 50 ).

[3130]

מרדכי רמז תרפה (וכתב רבינו אבי העזרי, אף על גב דבספק מוכן מחמירין, היינו

משום דמוקצה הוא ... הרחקה לאיסור [דאורייתא] ... אבל אם אין ספק מוקצה, אלא ספק

תחומין ... דרבנן להקל) בשם ראבי"ה סי' תשסג (ואף על גב דבספק מוכן

מחמירין, היינו משום דמוקצה משום הוצאה גזור ... אבל אם אין ספק מוקצה, אלא ספק

תחומין ... שרי).

אלא

שהם כתבו חילוק זה לשיטתם, לענין יום טוב ראשון. ולדידן יהי' טעם חילוק זה לענין

יום טוב שני, כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ג (צריכים אנו לטעם זה לענין יום טוב

ב' של גליות, דבספק מוכן אסור ... ובספק תחומין מותר).

וכל זה אף שמוקצה נחשב איסור שאין לו

עיקר מן התורה, כדלעיל סי' תקז ס"ד ( לא החמירו חכמים כל כך באיסור מוקצה שאין לו עיקר מן התורה).

מכל מקום אסור משום סייג לאיסורי תורה.

[3131] ביצה ב, סע"ב (פירות

הנושרין טעמא מאי, גזרה שמא יעלה ויתלוש).

[3132]

כנסמן לעיל (הערה 65 ).

[3133] בשאר מוקצה, שאסור מספק גם

ביום טוב שני, כדלעיל סי' תצז ס"ח.

[3134]

ס"א (אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת, כדרך שהוא עושה בחול. ומפני מה נגעו

באיסור זה ... ועוד מפני גדר הוצאה נגעו בה, שמא ישכח ויוציא הדבר שמטלטל בידו

לרשות הרבים), וסט"ז ( עשו חכמים סיג וגדר לאיסור הוצאה) . לקמן

סי' תקז בקונטרס אחרון סק"ד (מוקצה שאין בו אלא משום גדר מלאכה, כמ"ש

בפרק י"ז דשבת אטו טלטול לאו צורך הוצאה כו') .

וכדאמרינן בשבת קכד,

רע"ב (וטלטול גופיה לאו משום הוצאה היא), ופרש"י (בתמיה, הלכך אי מזלזלת

בטלטול מזלזלת בהוצאה). ביצה לז, א (אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא), ופרש"י (תחילת

הוצאה על ידי טלטול היא, וכל מה שגזרו אינו אלא משום הוצאה). רש"י שם יב, א

ד"ה ליפלגו (שלא נאסר טלטול אלא משום הוצאה). ראב"ד

פכ"ד הי"ב (עוד אמרו, אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא ... נמצא כי מפני

חיוב ההוצאה אסרו בטלטול מה שאסרו, שהוא גדר להוצאה).

[3135]

לקמן סט"ז.

[3136]

גמרא עירובין מ, א (ההוא ליפתא דאתי למחוזא, נפק רבא חזיא דכמישא, שרא רבא

למיזבן מיניה, אמר הא ודאי מאיתמול נעקרה).

[3137] ביצה כד, ב (בכוורי דאדימי ופירי דכבישי

בירקא עסקינן), ופרש"י ד"ה אלא (אדמומית שתחת לחייהן שבודקין אותן שם), וד"ה

ופירי (כשלקטום טמנום מיד בירק שלא יברח לחלוחן ... דאע"ג דדמו לבני יומן). תוס'

שם ד"ה אלא (נראה לי דאין ודאי שהוא מערב יום טוב, אלא ספק, והשתא אתיא כרבן

גמליאל דמתיר ספק מוכן).

ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ד (דכוורי

דאדימי נקרא ספק מוכן, שאסור לדידן, דלא קיי"ל כרבן גמליאל, אבל אם נס ליחן

ואדמומיתן, גם התוס' מודים דתו אין להסתפק שמא ניצודו היום). טור ושו"ע

ס"ג (אם ניכר בהם שלא נלקטו ושלא ניצודו היום, מותר).

[3138]

טור ושו"ע שם (ואם לא בא מחוץ לתחום, מותר אף למי שהובאו בשבילו).

[3139]

מ"א סק"ז (ואם הובאו בתחילת הלילה אז ליכא למיחש שניצודו היום).

[3140]

ואין צריך להמתין בכדי שיעשו, כמבואר ב תוס' עירובין לט, ב ד"ה אי (ודוקא בדבר הנעשה בשביל ישראל

צריך להמתין בכדי שיעשו, אבל בפירות הנושרין או שעשה הנכרי בשביל עצמו, אין צריך

בכדי שיעשו). רא"ש פ"ג סי' ב (והאי טעמא לא שייך אלא בנכרי שעושה בשביל

ישראל, אבל אם עשה בשביל עצמו, מותר לערב מיד). טור ושו"ע

ס"ב (תלשן הגוי או צדן לעצמו, או נפל מן האילן מעצמו, או ניצוד מעצמו ...

מותרין מיד במוצאי יום טוב). ט"ז סק"ג (ואין שייך כאן כדי שיעשו, כיון

שלקטן העכו"ם לצורך עצמו או ניצוד מאליו).

וכן הוא לעיל סי' תצז ס"ט (ואפילו

אם ידוע שניצוד ביום טוב, אינו אסור אלא ביום טוב עצמו, אבל למוצאי יום טוב מותר

מיד ואין צריך להמתין בכדי שיעשו, כיון שלא נעשה מלאכת איסור ביום טוב), ושם נסמן (הערה 34 ).

[3141]

רב ד, ב (שני ימים טובים של גליות, רב אמר נולדה בזה מותרת בזה), ופרש"י (דחד

מינייהו חול הוא, וממה נפשך שריא). מרדכי עירובין רמז תצא (בשני מותר מיד גם בלא

כדי שיעשו, דליכא למיחש שמא יאמר לנכרי לך והבא, כיון דהנכרי הביאם בשבילו, או בשביל

נכרי חבירו, ולא בשביל ישראל). הגהות אשרי שם פ"ג סי' ח (דבר הנצוד או נלקט

ממילא, או בשביל נכרי, אין צריך כלל להמתין בכדי שיעשו, ומותר ביום טוב שני לכו"ע).

ט"ז שם (ומ"ש לערב מותר מיד במוצאי יום טוב, פירוש במוצאי יום טוב

הראשון של גליות).

וכן הוא לעיל סי' תצז ס"ט (ואפילו

בגליות שעושין שני ימים טובים, אם ניצוד בראשון מותר בשני מיד). סי' תקה ס"ז

( ואפילו נחלב ביום טוב

ראשון, מותר לאכלו בליל יום טוב שני ... שהרי ממה נפשך, אם יום ראשון הוא קודש,

יום שני הוא חול ואין איסור נולד נוהג בו ). סי' תקיג ס"ח (נולדה ביום טוב

ראשון מותרת בליל יום טוב שני של גליות מיד, שהרי ממה נפשך אחד מהן הוא חול).

[3142]

פוסקים . הגהת סמ"ק סי' קצד ע' קטו (הביא הגוי בשבילו או בשביל גוי אחר

... אם יש בו חששא דמחובר ... חששא אם נצודו היום ... בשני ימים טובים של ראש השנה,

וכן מיום טוב לשבת או משבת ליום טוב, אסור גם ביום שני). הובא בהגהות מיימוניות

(קושטא) פ"ב ה"י, ובב"י ד"ה ומ"ש ואפילו.

והנה זה שבמקום ספק מוקצה אסרינן אף

ביום טוב שני של גלויות, כבר נתבאר לעיל ס"ד (יש להסתפק שמא ליקט וצד היום

... החמירו בספיקו אף ביום טוב שני, כדי שלא לחלק בינו לראשון), ושם נסמן.

אמנם כאן מוסיף , שבראש השנה אסרינן מספק, אפילו מיום

טוב ראשון לשני. וכן יתבאר לקמן סעיף הבא, דאסרינן מספק

אף מיום טוב שני לשבת שלאחריו.

ואף שיש מי שרוצה לחלק ולהתיר בזה. מכל

מקום כל זה פשוט מדברי הפוסקים, וכן יש להוכיח אף מדברי הטור והרמ"א בסי'

תקי"ג ס"ו. כפי שיתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ה.

[3143] כדלקמן סי' תר ס"ג (אבל

בשני ימים טובים של ראש השנה אינו כן, אלא הן נחשבים כיום אחד ארוך, וקדושה אחת הן

אף לבני ארץ ישראל, וביצה שנולדה בראשון, או דבר שנתלש מן המחובר בראשון, או דבר

שניצד בראשון, כשם שאסור בו ביום משום מוקצה ונולד כך אסור ביום שני, שהם כיום אחד

ארוך), ושם נסמן.

ואיסור זה הוא משני טעמים:

(א) "מפני ששני הימים הן

קודש", והרי זה כיום טוב הסמוך לשבת, שיתבאר לקמן ס"ז (נתלש וניצוד ביום

טוב ... אסור באכילה ובטלטול גם בשבת שלאחריו, לפי שעל ידי תלישה זו או צידה זו הן

מוכנין לאכילה, ואין יום טוב מכין לשבת). וכך גם בראש השנה "ששני הימים הן

קודש", ואסורה הכנה מיום ראשון לשני, כדלעיל סי' תקג ס"ג ( להדיח כלים וכיוצא בזה אסור ... לצורך

יום טוב שני של ראש השנה) .

(ב) "כיום אחד ארוך הן",

וכיון שהיו מוקצה ביום ראשון נאסרו גם ביום השני.

וכן הוא לעיל סי' תצז ס"ט (חוץ

משני ימים טובים של ראש השנה שהן קדושה אחת והן כיום אחד ארוך, מטעם שיתבאר בסי'

ת"ר), ונתבאר שם (הערה 38 ).

[3144]

תוס' עירובין מ, א דבור הראשון (ובדבר הניצוד והנלקט, אפילו שלא בא בשביל ישראל,

יש לאסור בשבת ויום טוב משום הכנה). מ"א סק"ח (אפילו נשרו או ניצודו

מאליהן אסור בשני משום הכנה (תוס')).

וכאן הוסיף שכן הוא גם במקום ספק,

וכמובא לעיל (הערה 83 )

מהגהת סמ"ק שם (הביא הגוי בשבילו או בשביל גוי אחר ... אם יש בו חששא דמחובר

... חששא אם נצודו היום ... מיום טוב לשבת או משבת ליום טוב אסור). ויתבאר בקונטרס

אחרון ס"ק ה.

[3145] והיינו דאף דקיי"ל שיום

טוב הסמוך לשבת הן שתי קדושות, כדתנן עירובין לח, א (יום טוב הסמוך לשבת בין

מלפניה ובין מלאחריה ... הן שתי קדושות). מכל מקום אסור משום הכנה מיום טוב לשבת,

כדלעיל סי' תקיג ס"א (נמצא ששבת או יום טוב הכין ותיקן אכילת יום טוב או שבת

שאחריו, והתורה אמרה והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו וגו' ... כלומר סתם ששי

יום חול הוא, ובו והכינו את אשר יביאו, כלומר יום זה שהוא חול מכין אכילת יום קדש

שלאחריו, אבל יום קדש, דהיינו יום טוב, אינו מכין ליום קדש שלאחריו), וס"ט (שבת

ויום טוב הסמוכים זה לזה ביצה שנולדה בראשון אסורה אף בשני עד הערב, לפי שעל ידי

לידה זו היא מוכנת לאכילה ... וכבר נתבאר שאין יום טוב מכין לשבת ולא שבת ליום טוב),

וסי"ט (וכבר נתבאר דאין שבת מכינה ליום טוב).

וכן

הוא לעיל סי' תצז ס"ט (ניצוד ביום טוב ... אם חל שבת במוצאי יום טוב, אסור

באכילה ובטלטול עד מוצאי שבת, כמ"ש בסי' תקט"ו)

[3146]

רמב"ן במלחמות ב, ב (הכנת לידה, מדין תורה הכנה ליומא היא, ומותרת היא ביומה

דשבת מכינה לעצמה, וכן יום טוב, ואין צריך לומר למחר בשני שמותרת. ולמה אסרו אותה

מדבריהם, מפני שכבר נאסרה ביומא, ונמצאת הכנתה ליום שני, והוה ליום טוב מכין לשבת).

ר"ן ( א, ב) ד"ה דרב (לאו דמיתסרא מדאורייתא, דהא נולדה בראשון

שריא ביה מדאורייתא, ולא מיתסרא אלא משום גזרה כדאמרינן לעיל, והיאך תאסר בשני.

אלא הכי קאמרינן, דכיון דמיתסרא בראשון מדרבנן, אסורה בשני משום הכנה, שאם אתה

מתירה בשני, נמצא שהראשון הכין לשני ולא לעצמו, כיון שאסורה בו). מ"א

שם (והכנה זו דרבנן היא, כמ"ש ב"י בשם רשב"א). והוא האמור

בשו"ת הרשב"א ח"ה סי' רי (בכותי שהביא דורון לישראל, מדברים שיש

במינן במחובר לקרקע, ביום טוב ראשון של ראש השנה, שחל להיות בה' בשבת ... בהכנה

דרבנן).

וכן הוא לעיל סי' תקיג ס"ט (ואיסור

זה אינו אלא מדברי סופרים, שהרי ביצה זו מן התורה מותר לאכלה בו ביום שנולדה ...

אלא כיון שמדברי סופרים אסור לאכלה ביום שנולדה כמו שנתבאר, נמצא שיום זה שנולדה

בו הכין את הביצה לאכלה ביום שלאחריו, וכיון שאין יום טוב מכין לשבת ולא שבת ליום

טוב, לפיכך אסור לאכלה גם ביום שלאחריו מדברי סופרים).

ונפקא מינה למסיח לפי תומו, כדלקמן

ס"י.

[3147]

תוס' (בשבת ויום טוב ... אסור מזה לזה ... בדבר הניצוד והנלקט, אפילו שלא בא בשביל

ישראל ... משום הכנה). הגהת סמ"ק שם (מיום טוב לשבת או משבת ליום טוב אסור).

מ"א שם (ביום טוב הסמוך לשבת ... אסור בשני משום הכנה).

[3148]

סעיף ז (שהרי מן התורה מותר לאכלן בו ביום שנתלשו וניצודו בו).

[3149]

יש"ש פ"ג סי' ו (פירות שאין נאכלין חיין, לכן שייך בהו הכנה, ואם כן אם

נשרו ונצדו מאליהן בשבת, אסורין למחר ביום טוב, דהא השבת הכין להם להיות מזומנים

למחר). מ"א שם (ומיהו לדעת רש"ל, פירות הנתלשין בשבת ואין נאכלין

חיין, הוי הכנה דאורייתא).

[3150]

מ"א שם (אבל דגים לכו"ע הוי דרבנן, דלא חשיבי הכנה).

ונלאו המפרשים להבין טעם פסק זה. ורוצים

לגרוס "ביצים" או "פירות".

אמנם ברמ"א ס"ג (ועכו"ם מסיח

לפי תומו שלא נלקט היום או נצוד היום, נאמן), ובמ"א שם ס"ק יג (משמע דסבירא

ליה דאפילו ביום טוב אחר שבת נאמן, כיון דאיסור דרבנן הוא, וכמ"ש סוף ס"א

[ס"ק ח]. ומיהו בפירות שאין נאכלין חיין יש להחמיר). הרי שגם הניצוד בשבת

אינו אסור ביום טוב שלאחריו אלא מדרבנן.

ועל זה מבאר כאן הטעם "שהרי אין

נעשה שום שינוי בגוף הדג על ידי הצידה".

[3151] לבירור איזה דברים נחשבים

הכנה ממש ואיזה לא, ראה לקמן סי' תקכז ס"א (הערה 8 ).

[3152]

כדלעיל סי' תצז סי"ג (כל שמחוסר צידה ... כיון שבין השמשות היה מחוסר צידה,

הרי זה מוקצה), ושם נסמן (הערה 61 ).

[3153]

ראה תוס' ד, א סוד"ה אלא (דכיון דאם נולדה ביום טוב הרי זו אסורה, אם נאמר

כשנולדה בשבת הרי היא מותרת בשביל אותה לידה דשבת, אם כן הוי שבת מכין ליום טוב).

[3154]

שו"ת הרשב"א ח"ה סי' רי (בכותי שהביא דורון לישראל מדברים שיש

במינן במחובר לקרקע ביום טוב ראשון של ראש השנה שחל להיות בה' בשבת ... דשני ימים

טובים דראש השנה כיומא אריכתא). רמ"א ס"ד ([גוי שהביא דורון

לישראל מדברים שיש במינם במחובר ביום טוב ראשון של ראש השנה שחל להיות בה' בשבת]

... לענין הלכתא נראה דבשני ימים טובים של ראש השנה יש להחמיר בשבת).

[3155]

רש"ל ביש"ש פ"ג סי' ו (נראה שאין להחמיר כולי האי דלבעי

בכדי שיעשו למוצאי שבת, שהוא תרתי לריעותא, שהוא רחוק, וגם כן חול, אבל אם הובא

ביום ו', פשיטא שצריך להמתין במוצאי שבת בכדי שיעשו). ט"ז סק"ז (כתב

רש"ל ואין צריך כדי שיעשו. אבל אם הובא ביום ו' צריך במוצאי שבת כדי שיעשו).

[3156]

ס"א (ואם חל יום טוב בחמישי ובששי, מותר לו לאכול בשבת שלאחריהן מה שהביא לו

ביום טוב ראשון, ובלבד שימתין בליל שבת בכדי שיעשו לפי סברא זו. ואין לחוש שמא

יאמר להנכרי שיביא ביום טוב ראשון כדי שיאכל מזה בשבת, כיון שיש עדיין שני ימים עד

השבת).

ומיירי שם לענין שבת שאחר ב' ימי יום

טוב, אף לענין אכילה בשבת עצמה.

משא"כ כאן דמיירי שנתלשו וניצודו

בראשון של ראש השנה, שאסור בשבת שלאחרים מטעם הכנה. ומכל מקום "במוצאי שבת

מותרין באכילה מיד".

[3157]

ב"י שם (דאילו

הובאו ביום ב', גם לפירוש רש"י צריך להמתין עד מוצאי שבת בכדי שיעשו). רש"ל

שם (ואם הובא ביום ו' אסור עד מוצאי שבת בכדי שיעשו). ט"ז שם (כתב רש"ל ...

אם הובא ביום ו' צריך במוצאי שבת כדי שיעשו).

[3158] ס"א (אם הביא לו ביום

טוב שני, דהיינו בערב שבת, צריך להמתין עד מוצאי שבת בכדי שיעשו).

[3159]

על מ"ש ברמ"א ס"ג (ועכו"ם מסיח לפי תומו שלא נלקט היום או

נצוד היום, נאמן), כתב מ"א סקי"ג (ומיהו בפירות שאין נאכלין חיין

יש להחמיר), והיינו כיון שאיסור אכילתו הוא מן התורה, כדלעיל ס"ח (בפירות

שאינן נאכלין חיים ... אסורין מן התורה ביום טוב).

[3160]

רמ"א סי' תקיג ס"ו (וגוי המביא ביצים ... ביום טוב שחל באחד

בשבת, שאז יש לחוש שמא נולדה בשבת ואסור מדאורייתא ביום טוב, אין גוי מסיח לפי

תומו נאמן).

וכן הוא לעיל סי' תקיג סט"ו (ובכל

איסורי דברי סופרים סומכין על נכרי מסיח לפי תומו).

[3161]

תרומת הדשן סי' עט (נראה דאם חל יום טוב ראשון בשבת וביום א', דהשתא הוי יום טוב

שני יום טוב שלאחר השבת ... אינו אלא מדרבנן ... ב' ימים דראש השנה ... אם הנכרי

מסיח לפי תומו סמכינן עלויה). רמ"א שם (ביום טוב שני, אפילו ראש השנה, נאמן,

דאינו אלא דרבנן).

וכן הוא לעיל שם (יום טוב שני שחל להיות

אחר השבת, אפילו הוא יום טוב שני של ראש השנה, כיון שאינו אלא מדברי סופרים ...

מותר לסמוך על הנכרי מסיח לפי תומו).

[3162] שאיסורן רק מדברי סופרים,

כדלעיל ס"ד (שחכמים גזרו על כל דבר שנעקר מהמחובר בשבת או ביום טוב לאסרו

באכילה בו ביום ... משום גזרה שמא יתלוש בעצמו).

[3163]

סעיף יז.

[3164]

גמרא כד, סע"ב (אמר רב פפא הלכתא נכרי שהביא דורון לישראל ביום טוב ...

אם אין מאותו המין במחובר, תוך התחום מותר, חוץ לתחום אסור, והבא בשביל ישראל זה

מותר לישראל אחר). טור ושו"ע ס"ה (דבר שאין במינו במחובר, ואינו מחוסר

צידה, אם בא מתוך התחום מותר לכל, ואם באו מחוץ לתחום, אסור לאוכלן למי שהובאו

בשבילו).

[3165]

כדלעיל סי' תצז ס"י (אווזים ותרנגולים ויונים שבבית ... הרי אינם מחוסרין

צידה ... מותר לצודן לכתחלה ביום טוב לצורך אכילה).

[3166]

סעיף ה (אם הפירות ניכרים שלא נתלשו היום ... וכן אם ניכרים הדגים שניצודו מערב

יום טוב ... מותרין אף למי שהובאו בשבילו, אם ידוע שבאו מתוך התחום).

[3167] וכן להשתמש בו להנאה, כדלעיל

סי' תקז קונטרס אחרון ס"ק ד ד"ה ואף שבהבא (דוקא להשתמש בו, או שאר הנאה

הבאה לו על ידי שעושה מעשה בגוף המוקצה, שמטלטלו וכהאי גוונא ... אבל כשאינו עושה

כלום רק ההנאה באה לו מאליו שרי), ולקמן סי' תקפו סכ"ו (דבר הבא מחוץ לתחום

מותר בטלטול, ואינו אסור אלא באכילה, או בהנאה, דהיינו להשתמש בו).

[3168]

כדלעיל ס"א (וכן אנשי ביתו כמוהו), ושם נסמן (הערה 24 ).

[3169]

הרי"ף

בתשובה בתמים דעים סי' קכב (וזו תשובת הרב אלפאסי ז"ל, כל מה שעשה הע"א

... אדעתא דכו"ע ... לערב אסורין בכדי שיעשו, כגון ... דברים הבאים מחוץ

לתחום). הובא ברא"ש ביצה פ"ג סי' ב (והרב אלפס ז"ל כתב בתשובה דאף

בבא מחוץ לתחום צריך להמתין בכדי שיעשו). רבינו יהודה בתוס' כד, ב (ור"י פירש

שאין במינו במחובר הבא מחוץ לתחום לא בעינן כדי שיעשו ... וקשה לרבינו יהודה

דאמרינן בפרק שואל (שבת קנא, ב) הביאו חלילים למת מחוץ לתחום לא יספוד בהן עד

מוצאי יום טוב, ומשמע התם בכדי שיעשו). ר"ן שם (יג, ב) ד"ה ופירות (ופירות

שבאו ביום טוב שני בשביל ישראל, צריכין גם כן לערב כדי שיעשו). מרדכי רמז תט (וצריך

להזהר ולהחמיר אפילו בבאו מחוץ לתחום לאסור בכדי שיעשו למוצאי שבת). ספר התרומה

סי' רנא (ומשפט פירות או דבר אחר הבא מחוץ לתחום בשבת בשביל ישראל ... צריך לו

להמתין במוצאי שבת בכדי שיעשו). סמ"ג ל"ת סה כ, א (ומשפט פירות או דבר

[אחר] הבא מחוץ לתחום בשבת בשביל ישראל ... צריך להמתין למוצאי שבת בכדי שיעשו).

דעה הא' בטור. שו"ע שם (ולערב צריך להמתין מי שהובאו בשבילו בכדי שיעשו).

וכן הוא לעיל סי' שכה סי"א ( דבר

שאין בו חשש צידה ומחובר, אלא שהובא מחוץ לתחום. אם הביאו הנכרי לעצמו או לנכרי

אחר מותר לישראל אפילו בו ביום, ואם הביאו לישראל אסור באכילה בו ביום למי שהובא

בשבילו, ולערב בכדי שיעשו ), וסכ"ב (נכרי שהביא בשבת ... לא

יספידו בהם ... עד שימתינו בכדי שיכולים להביאם ) .

[3170] וסגי כאן במה שממתין במוצאי יום טוב,

כדלעיל סי' שכה סי"ג ( ויש אומרים ... אין ליל מוצאי שבת עולה

מן החשבון, וצריך להמתין שיעור זה למחר ביום ראשון. לפי שאין רגילות להביא בלילה

ממקום רחוק חוץ לתחום ... ויש לחוש לדבריהם לענין שבת, אבל לענין יום טוב יש להקל

כסברא הראשונה) .

[3171] ס"ו (כל בית דירה שהוא

יוצא מהעיר ... אם אין בינו ובין העיר אלא ע' אמה ... הרי זה מצטרף לעיר ונחשב

ממנה, וכשמודדין לה אלפים אמה מותחים חוט על פני כל רחבה חוץ לבית דירה זה ומשם

מודדים לה אלפים אמה ... כל ע' אמה ושירים הסמוכים לעיר נקראים עיבורה של עיר,

ונחשבים כעיר).

והיינו

שאם עשה בו הנכרי מלאכה ביום טוב, נתבאר לעיל ס"א ( בכדי שילך ... ויגמור

המלאכה, ויחזור לכאן), ו ס"ב

(שיעור בכדי שיעשו כדי שילך ... ויגמור המלאכה ויחזור לכאן) , שפירושו

בפשטות שיחזור לביתו שבתוך העיר .

משא"כ

כאן שרק הביאו מחוץ לתחום, שנתבאר בסעיפים הבאים "דכיון שאיסור תחומים הוא קל,

הקילו בו", לכן לא הצריכו אלא בכדי שיביאם מחוץ לתחום אל העיר, דהיינו

לעיבורה של עיר.

ואף

שעיבורה של עיר יש לה דין כרמלית, שאם הביא משם הנכרי אסור למי שהובא

בשבילו, כדלעיל סי' שכה סט"ז (אם מילא מבור העומד בכרמלית, או שהביא מים

לרשות הרבים מן הנהר שהוא כרמלית, מותר לאחר שלא הובא בשבילו).

מכל מקום לא הצריכו בזה שימתין במוצאי יום טוב בכדי

שיעשו , כדלעיל סי' שכה

סכ"ב (וכל זה ברשות הרבים גמורה. אבל אם הביאם דרך כרמלית, אם הביאם מתוך

התחום, אין צריך להמתין כלל, אפילו למי שהובאו בשבילו. שלא החמירו למי שהובא

בשבילו בכרמלית, אלא שלא יהנה ממנה בשבת עצמה, אבל לא להמתין במוצאי שבת בכדי

שיעשו, אלא אם כן הביאם מחוץ לתחום).

[3172]

מ"א סקכ"ו (נראה לי דבזה כולי עלמא ... לא אסור משום שלא יהנה

ממלאכת יום טוב, כיון דאינו נהנה מהמלאכה עצמה, כן נראה לי).

והיינו שאף רש"י הסובר שטעם האיסור

הוא "שלא יהנה ממלאכת יום טוב", כדלעיל ס"א (והערה 14 ),

מכל מקום מודה לענין הביא מחוץ לתחום, שאינו אסור מטעם זה, כמבואר ברש"י כה,

רע"א (נראה לי מחוץ לתחום אסורין גזירה שמא ישלח בשבילו), לגירסת ופירוש

מהרש"א שם ( דודאי גבי יש במינו במחובר הוי טעמא

משום שלא יהנה ממלאכת שבת ... אבל גבי חוץ לתחום, דלא נעשה בגוף הדבר איסור מלאכה,

לא גזרו אלא משום שמא ישלח בשבילו ), ושיירי כנה"ג הגב"י ס"ק

יא (אבל בחלוקה דאין באותו המין במחובר, דאינו אסור אלא מפני שבא חוץ לתחום, ולא

אסיר לאחרים, כדקאמר והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר, בין לרש"י בין

ר"ת ז"ל כלהו מודו דהטעם הוא גזירה שמא יאמר להביא חוץ לתחום, כיון

דלישראל אחר שרי). אליה זוטא סי' תקטו סקי"ג (מ"ש בשיירי כנסת הגדולה,

דאדרבה רש"י מודה לר"ת באיסור תחומין, שאין הטעם משום שלא יהנה ממלאכת

יום טוב, והוכיח שם כן ... וכן מצאתי במהרש"א שם).

וכן הוא לעיל סי' שכה סי"א ( דבר

שאין בו חשש צידה ומחובר, אלא שהובא מחוץ לתחום ... לישראל, אסור באכילה בו ביום

למי שהובא בשבילו, ולערב בכדי שיעשו, גזרה שמא יאמר לנכרי להביא לו מחוץ לתחום

בשבת כדי לאכול ממנו בו ביום או לערב מיד).

[3173] כדלעיל ס"א (ויש אומרים

שמה שהצריכו חכמים להמתין בכדי שיעשו ... שחששו חכמים אם נתיר לו ליהנות במוצאי

יום טוב מיד מן המלאכה שנעשית בשבילו ביום טוב, שמא יאמר להנכרי שיביא לו ביום טוב

כדי למהר אכילתו בליל מוצאי יום טוב ... ולפי סברא זו, אם הביא לו ביום טוב ראשון,

צריכים הוא ואנשי ביתו להמתין במוצאי יום טוב שני בכדי שיעשו, אף אם הוא יום טוב

שני של גליות ... יש לחוש שמא יאמר להנכרי שיביא לו ביום טוב ראשון, כדי שימהר

אכילתו בליל מוצאי יום טוב שני).

[3174]

כדלעיל סי' שצו ס"א (ויש אומרים שאין לתחומין עיקר מן התורה כלל ... אלא

שחכמים סמכו איסור התחומין של דבריהם למקרא). וכדלעיל ס"ד, שמטעם זה חמור

מוקצה מאיסור תחומין.

[3175]

רז"ה (יג, א) בשם חכמי לוניל (ונשאלה שאלה מלפני חכמי המקום הזה ז"ל, על

הבא בשביל ישראל ביום טוב של ראש השנה שאין מאותו מין במחובר, והשיבו שהוא מותר לו

ביום טוב שני, לפי שאין עליו שום איסור הכנה ולא איסור התלוי בקדש כמו שנאמר כי

שני הימים קדושה אחת הן וקדושתא אריכתא היא, אלא כעין קנסא גזירה שמא יאמר לו, דיו

שקנסנו עליו יום ראשון, והוא הדין לשבת ויום טוב). הובא ב רא"ש

פ"ג סוס"י ב (ודבר שאינו מינו במחובר שהובא לישראל ביום טוב ראשון של ראש

השנה, כתב הר"ז הלוי ז"ל שנשאל לפני חכמי לוני"ל ז"ל והשיבו

שמותר ביום טוב שני, מפני שאין עליו שום איסור הכנה ולא איסור התלוי בקדושה שנאמר

קדושתא אריכתא היא, אלא כעין קנסא הוא שמא יאמר לו להביא, ודיו שקנסו אותו בראשון).

טור ו שו"ע ס"ח (דבר שאין במינו במחובר שהובא לישראל ביום טוב

ראשון של ראש השנה מותר בשני, והוא הדין לשבת ויום טוב הסמוכים זה לזה). ט"ז

סקי"ד (מפני שאין עליו שום איסור הכנה ולא איסור התלוי בקדושה שנאמר קדושה

אחת הם, אלא כעין קנס הוא שמא יאמר לו להביאם, ודי שקנסו בראשון).

[3176] כדלעיל סעיף הקודם.

[3177]

גמרא כה, רע"א (נכרי שהביא דורון לישראל ביום טוב ... חוץ לתחום אסור,

והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר). טור ושו"ע ס"ה (ואם באו מחוץ

לתחום, אסור לאוכלן למי שהובאו בשבילו).

[3178]

רש"י

שם בטעם הא' (דגבי איסור תחומין דרבנן לא אחמור כולי האי), ותוס' שם (ותירץ

רש"י דשמא גבי איסור תחומין דליכא אסורא אלא מדרבנן לא אחמור כולי האי, ודי

אי אסרינן על זה שהובאו בשבילו). לבוש ס"ה (דכיון דאיסור תחומין דרבנן לא

אחמור בו כולי האי).

וכן הוא לעיל סי' שכה סי"א ( אבל

לאחרים מותר אפילו בו ביום, לפי שאיסור התחומין הוא מדברי סופרים ולא החמירו כל כך

בשל דבריהם לאסור אף למי שלא הובא בשבילו ).

[3179]

תרומת הדשן סי' פג (דאין להחמיר בבא מחוץ לתחום די"ב מילין, אפילו

למאן דסבר דאורייתא היא, כמו במחובר וצידה). הובא בב"י ד"ה ומ"ש

ואם בא. וביש"ש פ"ג סי' ח. ובט"ז סקט"ו. ובמ"א

סקי"ח.

[3180]

דעה הראשונה דלעיל סי' שצו ס"א (ושיעור תחום של תורה הוא י"ב מיל,

כשיעור מחנה ישראל שהיתה י"ב מיל על י"ב מיל, וחכמים אסרו לצאת יותר

מאלפים אמות).

וראה גם לקמן סי' תקפו סכ"ו (אפילו

להאומרים דחוץ לי"ב מיל יש איסור תחומין מן התורה).

[3181]

רמב"ן במלחמות יג, ב (ונראה לי שהטעם בתחומין דהבא בשביל ישראל זה

מותר לזה, לפי שהוא איסור שאינו שוה בכל, לזה הוא חוץ לתחום, ולזה שערב, או שהוא

סמוך למקומו, מותר, וכיון שאינו אסור לכל ישראל לא אסרוהו אלא לזה שבא בשבילו). ר"ן

שם ד"ה ופירות (לדברי הרב אלפסי ז"ל והרמב"ן ז"ל שהם סוברין

דתחום שלשה פרסאות דאורייתא ... אפשר שהטעם כמו שאומר הרמב"ן ז"ל בספר

המלחמות, דמשום דאיסור תחומין אינו שוה בכל, שמה שהוא לאחד חוץ לתחום הוא לאחר תוך

לתחום, הקלו בה). הובא בב"י ד"ה ומ"ש ואם בא. לבוש שם (ואפילו הובא

חוץ מג' פרסאות, ואיכא למ"ד דג' פרסאות הוי תחומין דאורייתא, אפילו הכי

מותרין לאחרים בו ביום ... דלא דמי איסור תחומין לאיסור מחובר ומחוסר צידה, דמחובר

ומחוסר צידה איסורו שוה בכל, שהוא מוקצה לכל, אבל מה שהוא חוץ לתחום אין איסורו

שוה בכל, שאם הוא חוץ לתחום לזה שהוא רחוק ממנו, אינו חוץ לתחום לאחר שהוא קרוב לו,

לפיכך הקילו בו).

[3182]

רא"ש פ"ג סי' ב (הבא מחוץ לתחום, אף על גב דאסור באכילה, מותר

בטלטול, כיון דמותר לישראל אחר). ר"ן שם (ומיהו כי

שרי לישראל אחר, דוקא תוך ד' אמות ... אבל לטלטלן חוץ לעיר חוץ לד' אמות ודאי אסור ).

טור ו שו"ע ס"ה (אבל מותר לטלטלן) . ט"ז ס"ק

י (כתב הרא"ש הטעם, דכיון דשרי לישראל אחר באכילה, אין לו דין מוקצה ליאסר

בטלטול).

וכן הוא לעיל ס"א (אבל לטלטל מותר ...

דכיון שלאדם אחר מותר אפילו באכילה, אין לזה דין מוקצה כלל, ואף הוא בעצמו מותר

לטלטל, שהרי דבר זה ראוי לאכילה לכל בני אדם, ואין איסור אלא לו ולאנשי ביתו), ושם

נסמן (הערה 28 ).

ויתבאר לקמן סי' תקיח סוף סכ"א (כיון

שאף בבין השמשות לא היו מוקצים מחמת איסור עצמן ... רק שהיו במקום שלא היו יכולין

לילך לשם, הא למה זה דומה, לפירות שהובאו מחוץ לתחום, שהן מותרים למי שלא הובאו

בשבילו, ואינן אסורין משום מוקצה מטעם שנתבאר).

[3183]

רא"ש

עירובין פ"ד ס"י (צריך ליזהר בדבר הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה, שמותר

לישראל אחר, או אפילו בא בשביל נכרי, שלא לטלטל חוץ לד' אמות בעיר שאינה מוקפת). ר"ן

יג, ב סוד"ה ופירות (ומיהו כי שרי לישראל אחר, דוקא תוך ד' אמות ... אבל

לטלטלן חוץ לעיר חוץ לד' אמות ודאי אסור, דהא קי"ל דחפצי הנכרי קונין שביתה,

וכיון שיצאו חוץ מתחומן אין להם אלא ד' אמות). שו"ע שם (מותר לטלטלן בתוך

ארבע אמות) , וס"ט (אבל אסור לכל ישראל לטלטלם חוץ לארבע אמות).

[3184] שאף שמותר לטלטלו בכרמלית

ביום טוב, מכל מקום כל מקום שאינו רשות היחיד אסור לטלטלו מחוץ לתחום ביום טוב,

כדלקמן בסמוך.

[3185] מ"א סקי"ט (ונראה לי

דבזה אפילו אי אפשר לבשלן אלא אם כן מטלטלן חוץ לארבע אמות, אסור לטלטלן על ידי

עכו"ם ... ועי' סי' ש"ז ס"ה דלצורך יום טוב יש להקל).

והיינו

כדלעיל סי' שז סי"ב (דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות,

מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת ... לצורך מצוה).

אבל

כאן סתם לאסור בכל אופן (כתחלת דבריו של המ"א).

ואפשר

שכאן גרע, לדעת האוסרים לעיל סי' רמו ס"ה (אסור לו לגרום להם בידים שיובאו

חוץ לתחום, על ידי שמוסרו ביד נכרי). והיינו שאין זה רק איסור אמירה לנכרי, אלא

שעל ידי זה גורם בידיו להוציאו מחוץ לתחום.

[3186]

רא"ש שם ( אפילו בא בשביל נכרי) . ט"ז ס"ק יא (אפילו הביאו בשביל

עכו"ם).

[3187]

סעיף ב (שלא

לטלטלם בעיר חוץ לד' אמות מהמקום שהניחם שם הנכרי, אם אין העיר מוקפת מחיצות, כגון

אם טלטלם אחד ב' אמות לא יטלטלם השני יותר מב' אמות) .

וכן הוא לעיל סי' שכה סי"א ( רק

שצריך ליזהר שלא לטלטלו חוץ לד' אמות ממקום שהניחו הנכרי, אם הניחו במקום שאינו

מוקף לדירה, כגון בשדה או בעיר שאינה מעורבת, דהיינו שאם טלטלו אחד ב' אמות לא

יטלטלנו הב' יותר מב' אמות, כמו שיתבאר בסי' ת"א בכל דבר שהוציאו נכרי חוץ

לתחום).

[3188] רש"ל ביש"ש

פ"ג סי' ט (שמותר לו לטלטל דוקא בתוך ד' אמות אם הוא בשדה, או שהובא בתוך

חומת העיר, דחשבינן כולה כד' אמות, וכל שכן בחצר).

[3189]

ט"ז סי' תא סק"ב (נראה לי דאם הביאו למבוי של יהודים שעושין שם

עירוב שלנו, דהיינו צורת הפתח, דהוה כולו כד' אמות, דהא על ידי זה מותר לטלטל

מרשות לרשות ובמבוי עצמו, דאנו חושבין כל המבוי כרשות אחת, הכי נמי לענין בא מחוץ

לתחום דהוה כולה כד' אמות, ומותר לטלטלו בכל המבוי). מ"א שם סק"א

(ויושבי פרזים שתקנו המבואות כדינן בצורת הפתח, חשיבי מוקף לדירה, שהרי בונין בתים

בתחלה ואחר כך עושין צורת הפתח). מאמר מרדכי שם ס"ק ב (אם הביאם העכו"ם

לתוך מבוי המתוקן כדינו בלחי וקורה או צורת הפתח, שמותר לטלטל בתוכו, כלים הללו

נמי שרו, דכולו כד' אמות).

[3190]

שו"ע ס"ה (אבל מותר לטלטלן בתוך ד' אמות, או בתוך העיר מוקפת חומה ) ,

וס"ט (עיר המוקפת חומה).

[3191]

שו"ע ס"ה (או מבצר שידוע שהוקף לדירה), וס"ט (מבצר שידוע שהוקף

חומה לדירה).

והיינו כמבואר ברא"ש שם (וכתב

רבינו מאיר ז"ל דסתם עיירות מוקפות לדירה הם דאין דרך להקיף מחיצה עד שיבנו

הבתים תחלה. אבל מבצרים סתמייהו הוקפו ולבסוף ישבו). וכן הוא לעיל סי' שצא

ס"א (וסתם עיירות מוקפות לדירה שבונין בתים תחלה ואחר כך מקיפים אותם, אבל

סתם מבצרים (שקורין שלא"ס) אינן מוקפים לדירה). ולכן במבצר הצריך שיהא ידוע

שישב ולבסוף הוקף.

[3192]

סעיף ו (שכיון שהוא פתוח לבית דירה חשוב כבית דירה כמו חצר הבית, רק שצריך שבשעת עשיית

מחיצותיו תהא עשייתן לדירה).

[3193]

סעיף ב (אם הניחם בחצר, מותר לטלטלם בכולה, שכולה כד' אמות. וכן מבואות שלנו

המתוקנים בצורת פתח נקראים מוקפים לדירה, שהרי בונים בתים תחלה ואחר כך עושים צורת

פתח (והוא הדין אם מתוקנים בלחי או קורה, שהם כד' אמות לענין יוצא חוץ לתחום, כמו

שהם כד' אמות לענין טלטול, שמותר לטלטל בכולם)).

[3194]

סעיף ה (אם חזר לעירו, כל העיר חשובה לו כד' אמות, אם היא מוקפת מחיצות לדירה).

[3195]

מ"א סקכ"ד (וע' מה שכתבתי סי' תצ"ח ס"ד דביום טוב שני

יש להקל). ובסי' תצח סק"ז (השו"ע שפוסק כההיא דחוששין שמא חוץ לחומה לנו

לחומרא, וכמ"ש סי' תקט"ו ס"ז, אם כן סבירא ליה ביום טוב ראשון אסור,

אבל ביום טוב ב' מותר).

וכן הוא לעיל סי' תצח ס"ז (אע"פ שספק מוקצה אסור ביום טוב

שני של גליות כמ"ש בסי' תצ"ז, ספק תחומין מותר), ושם נסמן

(הערה 29 ).

[3196] כנסמן לעיל (הערה 58 ).

[3197]

כנסמן לעיל (הערה 68 ).

[3198]

משנה

שבת קנא, א (נכרי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אלא אם כן באו ממקום קרוב),

לדעת שמואל שם (שמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו), לפירוש הרי"ף שם סד, ב

(כלומר אע"ג דחזינן להו דעיילי בצפרא, לא אמרינן אי לאו דעיילי מאתר קריבא לא

הוו עיילי בצפרא, אלא אמרינן הכי מאתרא רחיקא אתו, והאי דאתו בצפרא, בליליא אזלי

עד דמטו לחומה, וביתו התם, וקא עיילי השתא). הובא בטור (ואם הוא ספק אם הובא מחוץ

לתחום אם לאו ... לרי"ף גם בזה צריך להמתין בכדי שיעשו). רמב"ם פ"ו

ה"ו (שמא בלילה הביאום ממקום אחר עד החומה ובבקר נכנסו בהן). מ"מ שם

(וזה כדעת הגאונים ז"ל), ובהל' יום טוב פ"ב סוף ה"י (ודעת הגאונים

ז"ל שחוששין שמא באו מחוץ לתחום. וכן דעת רבינו פרק ששי מהלכות שבת).

שו"ע ס"ז (אם הוא ספק אם באו מחוץ לתחום ... אסור), וסי' שכה ס"ט (אם

הוא ספק אם הובא מחוץ לתחום, אסור).

ואף שלא נתפרש כאן אם הכוונה להחמיר בו

ביום או אף לערב בכדי שיעשו.

כבר נתפרש לעיל ס"ג (אם אין כאן

אלא ספק אחד ... צריך להמתין בכדי שיעשו". וכדלעיל סי'

שכה ס"י (ספק ... אסורות בו ביום וגם לערב בכדי שיעשו).

ואף בספק תחומין קיי"ל שאסור אף

לערב בכדי שיעשו, כדלעיל סי' שכה סי"ד ( אם הוא ספק אם הובא

מחוץ לתחום, אסור ... עד למוצאי שבת כדי הבאה מחוץ לתחום ), וסכ"ב

( נכרי

שהביא בשבת ... לא יספידו בהם ... עד שימתינו בכדי שיכולים להביאם ... ואם

הוא ספק אם הביאם מחוץ לתחום או מתוך התחום, אסור), ובהערות שם.

ונתבאר כל זה בקונטרס אחרון ס"ק ב,

ולעיל (הערה 59 ).

[3199]

ט"ז ס"ק יג (ונראה לי דהטעם, דהוי ליה דבר שיש לו מתירין

ומחמרינן בספיקו). ובסי' שכה ס"ק ז (ונראה לי דמשום הכי החמירו,

כיון שאפשר להמתין עד הערב ויהיה היתר גמור, למה יכניס עצמו בספק איסור) .

וכנסמן לעיל (הערה 60 ).

[3200]

טור בשם רשב"א שבת קנא, ב ד"ה גמרא ( ומיהו נראה דלא

נחלקו רב ושמואל אלא ... בגוי שאינו שרוי עמו ... אבל בגוי ששרוי עמו בעיר ופירות

המצויין בעיר, מפני מה ניחוש בהן לשמא מחוץ לתחום הביאום, אדרבה נימא כאן נמצאו

וכאן היו

... וכן מצאתי להראב"ד בעירובין). ביצה כד, ב ד"ה והא (לא נאמרו דברים

אלו אלא בגוי שאינו שרוי עמו בעיר ... דבהני איכא למיחש שמא מחוץ לתחום הביאום,

אבל נכרי ששרוי עמו בעיר ופירות המצויין בעיר, מפני מה ניחוש להם, אדרבה נימא כאן

נמצאו וכאן היו ... וכן מצאתי לראב"ד ז"ל בעירובין). ר"ן יג, ב

ד"ה ומיהו (דוקא בנכרי שאינו שרוי עמו ... דבכה"ג הוא דחיישינן דילמא

מחוץ לתחום אתו, אבל נכרי שהוא שרוי עמו בעיר ופירותיו מצויין שם, כי האי גוונא

ודאי לא מחזקינן איסורא, אדרבא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו). טור ו שו"ע

ס"ז ( ודוקא בגוי שאינו שרוי עמו בעיר, אבל גוי השרוי עמו בעיר,

ופירות המצויים בעיר, אין לחוש מספק ).

וכן הוא לעיל סי' שכה סט"ו ( וכל

זה בנכרי שאינו שרוי עמו בעיר. אבל נכרי השרוי עמו בעיר, ופירות המצויים עמו בעיר,

אין מחזיקים מספק לומר שמא הביאן מחוץ לתחום, כי אדרבה אנו אומרים כאן נמצאו וכאן

היו ).

הכלל של כאן נמצאו וכאן היו, נתבאר לקמן סי' תסב

סט"ז. סי' תסז סל"ב וסל"ז (והערות ריב. רלו. רנב).

[3201]

ט"ז ס"ק יג (ומכל מקום אם מצוי בעיר אזלינן לקולא דהוי

כמו ודאי).

[3202]

ראבי"ה הל' יום טוב סי' תשסג (ספק תחומין, כגון שיש לו לגוי שני בתים,

והאחד בתוך תחום, שרי אפילו למי שבא בשבילו). מרדכי ביצה רמז תרפה (ספק תחומין,

כגון שיש לעובד כוכבים המביא דורון שני בתים, ואחד בתוך התחום ואחד [מחוץ] התחום,

שרי אפילו למי שבא בשבילו). שו"ע סי' שכה ס"ט (ואפילו

אם יש לגוי שני בתים, ואחד מהם בתוך התחום, תולין להקל, ומותר לאכול אפילו למי

שהובא בשבילו) .

[3203]

אליה זוטא סק"ט (דאף האוסרים מודים בזה, דלא אסרו אלא כשיש רגלים

לדבר שהובא מחוץ לתחום ... אבל כשיש רגלים לדבר שהובא מתוך התחום, כמו בזה שידוע

שיש לו בית בתוך התחום, דמסתמא מניח ליה פירותיו בבית הסמוך, יש להקל, כמו בשרוי

בעיר) .

וכן הוא לעיל שם סט"ו ( ואפילו

אם יש לנכרי ב' בתים, אחד חוץ לתחום ואחד בתוך התחום, תולין להקל שהביא מתוך התחום,

כי מן הסתם אינו מניח בית הקרוב והולך להביא מבית הרחוק. אבל אם יש לו ב' בתים חוץ

לתחום ואחד בתוך התחום, יש לחוש לרוב הבתים שהם חוץ לתחום ).

[3204]

מכשירין

פ"ב מ"ה (עיר שישראל ונכרים דרים בה, והיה בה מרחץ מרחצת בשבת, אם רוב

נכרים רוחץ מיד), ומ"ו (אם רוב עכו"ם לוקח מיד) . שבת

קכב, א (כי מחממי אדעתא דרובא מחממי). רש"י שם (ועיקר חילול השבת בשבילם). רשב"א

שם ד"ה רבא (וטעמא משום דאמרינן דמסתמא עיקר כונתו ומעשיו אדעתא דרובא הוא,

וכאילו לא נעשה בשביל המיעוט, דאין הולכין אלא אחר הרוב). וב עבודת הקדש שער ה סי'

ב (ואם הביאום לצורך גוי, או אפילו סתם בעיר שרובה גויים, מותר ... כל שמביא לצורך

הרוב הוא מביא). ארחות חיים הל' יום טוב אות כט (וכתב הרשב"א ז"ל ...

ואם הביא לצורך עכו"ם, או אפילו סתם בעיר שרובה עכו"ם, מותר ... כל

המביא לצורך הרוב מביא). שו"ע ס"ו (בעיר שרובה גויים, מן הסתם כל המביא

לצורך הרוב מביא), ובסי' תצח ס"ג (ואם הביאום לצורך הגוים, או אפילו סתם בעיר

שרובה גוים, מותר, שכל המביא לצורך הרוב מביא).

וכן הוא לעיל סי' רנב סי"ב (נכרי העושה על

המקח למכור לכל מי שיזדמן לו, אם היא עיר שרובה נכרים, מותר ליקח ממנו בשבת). סי' רעו

ס"ז (אם רוב המסיבה נכרים מותר להשתמש לאורו, ואם רובה ישראל אסור להשתמש

לאורו, שמן הסתם מתכוין המדליק לצורך הרוב). סי' שכה ס"ו ( אם

היא עיר שרובה נכרים, שאז מן הסתם היא נאפית בשביל הנכרים ולא בשביל הישראל) ,

ו סכ"א

(נכרי שעשה בשבת ארון או קבר לקבור בו מתו או למכור (בעיר שרובה נכרים), מותר

לישראל ליקבר במוצאי שבת מיד) . סי' שכו סי"ג

(עיר שישראל ונכרים דרים בה ויש בה מרחץ רוחצת בשבת, אם רוב נכרים ... מן הסתם

הוחמה בשבת בשביל הנכרים שהם הרוב). לקמן סי' תקיז ס"ב-ד

(אם היא עיר שרובה נכרים ... אם רוב לוקחי פת שבעיר הן נכרים, שבודאי בשבילם נטחן

הקמח).

[3205]

סעיף א ( מותר

לומר לחבירו בשבת מלא לי כלי זה משקה פלוני והשקיני ואשלם לך אחר השבת, אפילו הכלי

הוא מיוחד למדה (פירוש שרגיל המוכר למדוד בו ולמכור), ואין בזה משום קונה קנין

בשבת בשביל כך, מפני שאף המשקה את חבירו בדרך מתנה דרכו גם כן לפעמים להשקותו בכלי

המיוחד למדה ).

[3206] שאסור בו ביום אפילו הוא לצורך

נכרי, כדלעיל ס"ד (אם ידוע שליקט וצד לצורך נכרי, אלא שיש להסתפק שמא ליקט

וצד היום ... הרי אלו אסורים באכילה ובטלטול עד הערב).

[3207]

תשובת הגאונים, שהובאה בב"י (כתוב בתשובת הגאונים, אפילו בקורטבא ששם מקום

מלכות וגוים מרובים וישראל מעט, אם יש לחוש שמרבים ומביאים בשביל ישראל אסור,

כדאמרינן בההוא ליפתא דאתא למחוזא), והוא כדאמרינן בעירובין מ, א (ההוא ליפתא דאתי

למחוזא ... דאדעתא דנכרים אתא. כיון דחזא דקא מפשי ומייתי להו, אסר להו).

ופרש"י (אמר, הני ודאי אדעתא דישראל מפשי ואייתו, ואסר להו). מ"א

סקכ"ב (ואם יש לחוש שמרבים להביא בשביל ישראל אסור, כדאמרינן בההוא ליפתא).

[3208]

מ"א שם (וזה דוקא כשרואין שמרבים להביא, אבל מסתם אין חוששין).

[3209]

כדלעיל סי' רמב ס"ב ( במה

מענגו, בימי חכמי הגמרא היו מענגין בדגים גדולים), ו ס"ז ( וטוב ליזהר לאכול דגים בכל סעודה), וקונטרס

אחרון סק"ד (אין טעם בדרך הנגלה שיתקנו דוקא דגים. ומה שהזכירו דגים בגמרא

בכמה מקומות, היינו למצוה מן המובחר).

[3210]

מ"א שם (ומיהו בעכו"ם המוכר דגים, אם אנו מתירין ליקח ממנו יש לחוש שירבה

להביא בשביל ישראל, וצריך להתיישב בדבר).

[3211]

ברייתא שבת קכב,

א (אם רוב ישראל אסור, מחצה על מחצה אסור). ירושלמי פט"ז ה"ט

(אמר רבי יעקב בר אחא הדא אמרה לצורכו ולצורך ישראל אסור). לישנא אחרינא

שברש"י קנא, א (כיון דמחצה על מחצה, ודאי בשביל ישראל ונכרים

הוחמו ... ולשון זה נראה לי עיקר, ורבותי נמי ). סמ"ג

ל"ת סה כ, ב (דודאי לשם שניהם נתחמם, בשביל גוים [ו]בשביל ישראל, ולכך אסור).

רמ"א ס"ו (מחצה על מחצה, או שידוע שלוקט לצורך שניהם, אסור). מ"א

סקכ"ג (מחצה על מחצה, הוי לצורך שניהם (סמ"ג)).

ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ו.

וכן הוא לעיל סי' רעו ס"ז ( ואם מחצה ישראל ומחצה נכרים גם כן אסור,

שמן הסתם הוא מכוין לצורך שניהם. ואף אם ספק לאיזה מהם מדליק הולכים להחמיר בספק

זה) .

סי' שכה ס"ט ( או

בשביל ישראל ונכרים, צריך להמתין לערב בכדי שיעשו). סי' שכו סי"ג ( ואפילו

במחצה על מחצה צריך להמתין כן, לפי שמן הסתם הוחמה בשבת בשביל שניהם).

[3212]

כדלעיל ס"א (אפילו אדם אחר שלא הובא בשבילו צריך להמתין בכדי שיעשו ... לא

רצו חכמים לחלק בגזרתם, ואסרו על הכל אף על מי שלא נעשית בשבילו עד לאחר בכדי

שיעשו, לפי שראו חכמים להחמיר הרבה בדבר שנעשה בו מלאכה גמורה על ידי נכרי).

[3213]

כדלעיל סי"ד (לשאר כל אדם מותר באכילה, אפילו בו ביום שהביא מחוץ לתחום).

[3214]

מ"א סקכ"ב (ועכו"ם הדר בכפר והביא דגים לעיר שרובה ישראל, יש

להסתפק אי אמרינן מסתמא צדן לצורך ישראל, או אמרינן ניזל בתר רובא דעלמא, וצדן

לצורך עכו"ם ואחר כך נמלך והביאו לכאן, ואם כן אין להם דין מחוסר צידה. ונראה

לי להקל). אליה רבא סקכ"א (גוי הדר בכפר והביא דגים לעיר שרובה ישראל יש

להקל, משום דאזלינן בתר רובא דעלמא, או צדן לצורך גוי ואחר כך נמלך והביאן לכאן (מג"א

שם)).

[3215] כי מה שהוא תלש מהמחובר וצד מהמחוסר

צידה, הוא לצורך רוב הנכרים שבעולם, ומה שהביא מחוץ לתחום העיר, הוא לצורך רוב

הישראל שבעיר הזאת.

[3216]

כדלעיל סי"ג (לא רצו חכמים לקנסו כל כך שלא יאכל עד מוצאי שבת או עד מוצאי

יום טוב שני, דכיון שאיסור תחומין הוא קל).

[3217]

על מ"ש בשו"ע ס"א (גוי שהביא דורון לישראל ביום טוב, אם יש ממינו

במחובר או שמחוסר צידה, אסור ... לאכלו בו ביום ... ולערב, מותרים בכדי שיעשו),

כתב המ"א סק"ג (שלא יהנה ממלאכת יום טוב. ויש לדקדק מדנקטו הגמ'

והפוסקים עכו"ם שהביא דורון וכו', משמע דאם אין מביא בחנם, רק הישראל קצץ לו

מעות שיביא לו דגים מערב יום טוב, והעכו"ם שהה והביאן ביום טוב, מותרין לערב

מיד... עשה העכו"ם מלבוש ביום טוב, מותר ללבוש אם קצץ, דעכו"ם אדעתיה

דנפשיה קעביד, כמ"ש סי' רנ"ב ס"ז ... להמחמירים התם ... שרי במוצאי

יום טוב ראשון בכדי שיעשו).

והיינו שלענין עשה העכו"ם מלבוש

בשבת, יש ב' דעות, שהמקילין מתירים אף ללבשו בשבת, והמחמירין אוסרים ללבשו אף אחר

השבת בכדי שיעשו, כדלעיל סי' רנב סי"א (נכרי שעשה לישראל כלי בשבת בקבלנות,

שקיבל מערב שבת וקצץ לו שכר, מותר לו ליהנות ממנו בשבת עצמה ... ויש אוסרים להשתמש

בכלי הנגמר בשבת ביד נכרי, וגם במוצאי שבת צריך להמתין בכדי שיעשו ... כדי שלא

יהנה ממלאכת שבת).

משא"כ כאן, שביום טוב עצמו אסור

בכל אופן מטעם מוקצה, שהדגים ניצודו ביום טוב. יוצא אם כן שב' הדעות הנ"ל הן

רק לענין בכדי שיעשו במוצאי יום טוב.

[3218]

סעיף ג (אפילו אם ידוע שליקט וצד לצורך נכרי, אלא שיש להסתפק שמא ליקט וצד היום

... הרי אלו אסורים באכילה ובטלטול עד הערב).

[3219]

דעה הא' דלעיל שם סי"א, ושם נסמן.

ומה שכתב "יש להסתפק ... אפשר שזהו

דומה לקצץ עם הנכרי מערב שבת שיעשה לו מנעלים", הוא מטעם הספק שבמ"א שם (אפשר דמיני מאכל דמי לנר [שנתבאר לעיל

סי' רעו ס"א שאסור להשתמש בו], וצ"ע דיש לומר דוקא נר צריך להשתמש בו

עכשיו, דמחר בא ואיננו, משא"כ מיני מאכל [אפשר דמו למנעלים שמדינא מותר

כנ"ל]).

וכן

הובא ספק זה לעיל סי' רנב בקונטרס אחרון סוף ס"ק ז (או גבי מאכלים אם דמו

למנעלים, כמ"ש המג"א ריש סי' תקט"ו). וכן הובאה סברה זו, לחלק בין

מנעלים לבין מאכלים, לעיל סי' שז סכ"ו (שכיון שהנכרי יודע שישראל זה שמוליך

אליו הוא יאכל בשבת פירות הללו, ולכך הוא מוליכם לו, אם כן הוא מתכוין בהבאתו מחוץ

לתחום בשביל הנאת גופו של זה).

ומכל

מקום נוטה כאן להשוות מאכלים למנעלים. אמנם בסעיף הבא (ישראל ששיגר דורון לחבירו על

ידי נכרי מערב יום טוב והביא הנכרי את הדורון לחבירו ביום טוב מחוץ לתחום ... הרי

זה מותר באכילה אף למי שהובא בשבילו, שהרי אין הנכרי מביא משלו כדי שנגזור שמא

יאמר לו הבא לי מחוץ לתחום אלא משל ישראל אחר הוא מביא). והיינו שאף אם נאסור

ב"ישראל שקצץ דמים לנכרי שיביא לו דגים בערב יום טוב", מטעם "שהנכרי

יודע שישראל זה שמוליך אליו הוא יאכל בשבת פירות הללו, ולכך הוא מוליכם לו".

מכל מקום אין טעם לאסור ב"ישראל ששיגר דורון לחבירו על ידי נכרי מערב יום טוב".

ויתירה

מזו נתבאר לעיל סי' שז סכ"ו (נכרי המביאה [את האגרת] בשבת מחוץ לתחום ... אינו

דומה לישראל ששיגר פירות לחבירו מערב שבת על ידי נכרי ונתעכב והביאם בשבת שאסורים

למי שנשתלחו אליו ... שכיון שהנכרי יודע שישראל זה שמוליך אליו הוא יאכל בשבת

פירות הללו ... אם כן הוא מתכוין בהבאתו מחוץ לתחום בשביל הנאת גופו של זה ... מה

שאין כן באגרת). והיינו שאף אם נאסור גם בישראל ששיגר מאכלים לחבירו על ידי נכרי

מטעם הנ"ל (כדלקמן הערה 169 ), מכל מקום יש להתיר עכ"פ באגרת.

[3220]

כמבואר במ"א שם (שרי במוצאי יום טוב ראשון בכדי שיעשו), ופירש יותר בסי' רנב

סקי"ב (שלא יהנה ממלאכת שבת (ב"ח). ואם כן, בשני יום טוב של גליות, אם נעשה

בראשון מותר בשני בכדי שיעשה).

והיינו שאף שנתבאר לעיל ס"א, לפי

שיטת התוס' (שמה שהצריכו חכמים להמתין בכדי שיעשו, אין הטעם מפני שאסור ליהנות

ממלאכת יום טוב, אלא שחששו חכמים אם נתיר לו ליהנות במוצאי יום טוב מיד מן המלאכה

שנעשית בשבילו ביום טוב, שמא יאמר להנכרי שיביא לו ביום טוב כדי למהר אכילתו בליל

מוצאי יום טוב ... ולפי סברא זו אם הביא לו ביום טוב ראשון, צריכים הוא ואנשי ביתו

להמתין במוצאי יום טוב שני, בכדי שיעשו, אף אם הוא יום טוב שני של גליות).

מכל מקום כאן, שאין לאסור משום

"שמא יאמר להנכרי שיביא לו ביום טוב" (מהטעם שנתבאר כאן). וכל האיסור

הוא רק משום "שאסור ליהנות ממלאכת יום טוב". אם כן כבר נתבאר בזה לעיל

ס"א, שאין לאסור ביום טוב שני של גלויות משום הנאה ממלאכת יום טוב, "ממה

נפשך, אם ערב זה הוא יום טוב, הרי יום טוב ראשון שהובא בו היה חול, ואינו צריך

להמתין כלל".

[3221]

לעיל שם במוסגר (ואם נגמר ביום טוב א', מותר בליל יום טוב ב' בכדי שיעשו, עיין סי'

תקט"ו).

[3222] כדלעיל סט"ו (וכיון שהוא

ראוי לאכילה בו ביום למי שלא הובא בשבילו, לפיכך אף מי שהובא בשבילו מותר לטלטלו

ביום טוב, ואין לו דין מוקצה כלל, כיון שראוי לאחרים בו ביום).

[3223]

משא"כ לדעת האוסרים במנעלים אסור גם בהביאו מחוץ לתחום.

ואף שנתבאר לעיל שם, שטעם האוסרים אינו

אלא "כדי שלא יהנה ממלאכת שבת". ואף שטעם איסור זה אינו שייך בהביא מחוץ

לתחום, כמבואר במ"א ס"ק ג (ואפילו להמחמירים התם, היינו במלאכה גמורה,

אבל בתחומין מודה). וביאר דבריו בס"ק כו (נראה לי דבזה כולי עלמא ... לא אסור

משום שלא יהנה ממלאכת יום טוב, כיון דאינו נהנה מהמלאכה עצמה, כן נראה לי). וכן

נתבאר לעיל סי"ב (שהרי אינו נהנה כלל מגוף המלאכה, דהיינו ההליכה מחוץ לתחום,

אלא הוא נהנה מהדבר שנעשה בו המלאכה, אבל לא מן גוף המלאכה בעצמה).

מכל מקום נתבאר לעיל (הערה 160 ),

שיש טעם להחמיר בהביא מאכלים יותר מתיקן מנעלים. ומחמת ספקות אלו כתב כאן שהוא רק

"אפשר".

[3224] אחד מהפרטים שלא נזכר כאן

ונתבאר לעיל שם: "ואם נסתפק שמא נגמר הכלי בערב שבת, יש להקל בכל ענין, כיון

שיש מתירין לגמרי".

והיינו

אף שנתבאר לעיל ס"ג (אם אין כאן אלא ספק אחד ... צריך להמתין בכדי שיעשו),

ובסט"ז (ביום טוב ראשון יש להחמיר אף בספק).

מכל

מקום יש להקל כאן, כיון שיש מתירין לגמרי.

[3225]

על מה שנפסק בשו"ע ס"ט (ישראל ששיגר דורון לחבירו על ידי גוי מערב יום

טוב, ונתעכב הגוי והביאם ביום טוב מחוץ לתחום, מותר), והיא ההלכה דלקמן בסמוך, כתב

בכנסת הגדולה סי' שכה בהגה"ט (אפשר לומר דהתם שאני שהישראל בהיתר שלחם, אלא

שהנכרי נשתהה ולא הביאם עד יום טוב. משא"כ כאן שהשולח הבשר יודע דאין יכולין

לבא עד השבת). הובא במ"א סוף סקכ"ו (וכתב בכנסת הגדולה סי' שכ"ה,

דוקא דורון, אבל מי ששלח שליח לחבירו שיקנה לו בשר וישלחנו לו, ויודע שיצטרך

להביאו ביום טוב, אסור, דהוי כאלו אמר לו לעכו"ם להביאם ביום טוב).

[3226] מ"א שם (וכן מצינו ביו"ד

סימן צ"[ט] דהמבטל איסור אסור למי שנתבטל בשבילו). והוא כנפסק בשו"ע שם

ס"ה (עבר וביטלו, או שריבה עליו ... אם במזיד, אסור למבטל עצמו, אם הוא שלו,

וכן למי שנתבטל בשבילו). הובא לעיל סי' תמז סס"א (דינו כשאר מבטל איסור במזיד,

שאסור לו ולאנשי ביתו ומותר לאחרים, כמו שנתבאר ביורה דעה סי' צ"ט).

וזהו

שמסיים "כיון שנעשה איסור בשבילו", והיינו שלא נאסר מטעם שמא יאמר לו

ומטעם הנאה ממלאכת יום טוב, כדלקמן בסמוך, אלא מטעם שנאסר איסור בשבילו.

[3227]

כדלעיל ס"א (וכן אנשי ביתו כמוהו), ושם נסמן (הערה 24 ).

[3228]

שו"ת הרשב"א (המיוחסות להרמב"ן) סוס"י קנב (ובישראל ששגר

לחבירו מערב יום טוב פירות על ידי כותי, שאין במינו במחובר, ונתעכב הכותי בדרך,

והביאו ביום טוב, ששאלת אם מותרים, אפילו לבא בשבילו, כאחרים, שהרי אין הכותי מביא

בשבילו משלו, ולא בדורון, ולא במכירה, כדי שנגזור שמא יאמר הבא לי). כל בו סי' נח

יט, ד (ישראל ששלח דורון לחברו על ידי גוי, כגון שמסרו לו מערב יום טוב, ונשתהה

הגוי ולא הביאו עד יום טוב, זה היה מעשה והסכימו חכמים ז"ל להתירו אפילו למי

שבא בשבילו, והטעם, שאין לחוש שמא יאמר, לך והבא לי עוד באיסור, לפי שלא ישמע לו).

שו"ע ס"ט (ישראל ששיגר דורון לחבירו על ידי גוי מערב יום טוב, ונתעכב הגוי

והביאם ביום טוב מחוץ לתחום, מותר). מ"א ס"ק כו (שהרי אין העכו"ם

מביא משלו כדי שנגזר שמא יאמר הבא לי (ב"י רשב"א)). ט"ז ס"ק

טו (הטעם שהרי אין העכו"ם מביא משלו, שנגזר שמא יאמר הבא לי, עד כאן

ברשב"א).

וכעין זה הוא לעיל סי' שז סכ"ו (אגרת

... הובאה מחוץ לתחום בשבת ... מותר לו ... לקרותה אם אינו יודע מה כתוב בה. ואינה

דומה לשאר דבר הבא מחוץ לתחום, שאסור לזה שהובא בשבילו ליהנות ממנו עד למוצאי שבת,

שהטעם הוא משום גזרה שמא יאמר לנכרי שיביא לו מחוץ לתחום, אבל באגרת לא שייך לומר כן).

אמנם נתבאר לעיל שם ( ואינו דומה לישראל ששיגר פירות לחבירו

מערב שבת על ידי נכרי, ונתעכב והביאם בשבת, שאסורים למי שנשתלחו אליו כמ"ש

בסי' תקט"ו). והיינו כדעת הרש"ל ביש"ש ביצה פ"ג סוס"י ח

(ואני אומר, דדוקא לדעת התוס' דסבירא להו הטעם שלא יאמר לחוד, אפשר לחלוקי בהכי,

אבל רש"י לא חייש להאי טעמא כלל, אלא כדי שלא יהנה מאיסור של יום ... אם כן

אין חילוק בין הביא הכותי בין נתעכב השליח, סוף סוף נהנה מאיסור תחומין שנעשה

בשבילו), שהובא בט"ז כאן ס"ק טו (ורש"ל כתב על זה, דזה דוקא לדעת

ר"ת ... אבל לרש"י ... אין חילוק בין הביא הכותי או נתעכב השליח).

ואף

שהט"ז תמה עליו ביותר (ותמהני על גברא רבה דכוותיה ... ותמיהני איך לא הרגיש

הרב רש"ל בזה).

מכל

מקום נתבאר לעיל שם, שאף לפי דעה זו יש לאסור בישראל ששיגר פירות או דגים לחבירו

על ידי נכרי. מכל מקום יש להתיר עכ"פ באגרת.

וטעם

איסור זה נתבאר לעיל שם: "כיון שהנכרי יודע שישראל זה שמוליך אליו הוא יאכל

בשבת פירות הללו, ולכך הוא מוליכם לו, אם כן הוא מתכוין בהבאתו מחוץ לתחום בשביל

הנאת גופו של זה, ומטעם זה אף אם הנכרי מתכוין לטובת עצמו לקבל שכרו אסור ... מה

שאין כן באגרת" (וכדלעיל הערה 160 ).

[3229]

כל בו שם (שאין לחוש שמא יאמר לך והבא לי עוד באיסור, לפי שלא ישמע לו). לבוש

ס"ט (דהכא ליכא למיגזר שמא יאמר לו להביא, שחבירו לא ישמע לו לשלוח).

[3230] קידושין סג, ב (אין אדם חוטא

ולא לו).

וראה גם לעיל סי' שיח ס"א (אין

לחוש כלל שמא יאמר לישראל לעשות לו מלאכה בשבת ... ועוד שהישראל לא ישמע לו שאין

אדם חוטא ולא לו).

[3231]

רשב"א שם (דפירות הללו, כמו שהוציאוהו כותים שלא לדעתו, שיש לו ד' אמות, ותו

לא. אם נתנוהו בדיר, או בסהר, או בעיר, הרי זה מותר בכולן, שכל העיר כד' אמות).

שו"ע שם (אבל אסור לכל ישראל לטלטלם חוץ לארבע אמות, או חוץ לעיר המוקפת

חומה, או חוץ למבצר שידוע שהוקף חומה לדירה).

[3232]

סעיף טו (רק שיזהר שלא יטלטלנו חוץ לד' אמות, במקום שאסור לטלטל בשבת ... דכיון

שיצא חוץ לתחום, אין לו אלא ד' אמות ... אבל במקום שמותר לטלטל שם בשבת ... מותר

לטלטל בהן גם כן מה שהובא מחוץ לתחום, דכל רשות שמותר לטלטל בו בשבת, הרי כולו

נחשב כד' אמות לענין יוצא חוץ לתחום).

[3233]

מ"א סקכ"ו (משמע שם דוקא בפירות שאין במינם במחובר לקרקע, אבל אם יש

במינם במחובר צריך חותם, דחיישינן שהעכו"ם החליף טובים ברעים שתלשם היום, והוא

הדין בדגים, כמ"ש ביו"ד סי' קי"ח).

[3234]

בשו"ע שם ס"א (יין ובשר וחתיכת דג שאין בו סימן שהפקיד או שלח ביד עובד

כוכבים, צריך שני חותמות. אבל ... כל שאיסורו מדברי סופרים שהפקידו ביד עובד

כוכבים, מותר בחותם אחד). וש"ך שם סק"ה (דעת המחבר דהכל תלוי במה שהוא

אסור מן התורה או מדרבנן). וכך גם כאן באמירה לנכרי שהוא איסור מדברי סופרים, סגי

בחותם אחד.

וראה גם לעיל סי' כ ס"ג-ד. סי'

תצז, בקונטרס אחרון ס"ק ה. לקמן סי' תקיז ס"ד. שו"ת סי' יא

ד"ה ומהאי.

[3235]

מ"א סי' תקיז סק"ג (ונראה לי דאם ישראל קנה קמח או דגים בערב יום טוב,

והניח אצל העכו"ם בלא חותם, וביום טוב רואה שהוא טוב ויפה כמו הראשון, שרי,

דלא חיישינן שהעכו"ם החליף אם אינו נהנה בחליפין, כמ"ש ביו"ד סימן

קי"ח).

והוא כמבואר ברמ"א שם ס"ב (ומיהו

דווקא אם הוא דבר שיש לחוש שהחליפו ונהנה בחליפין ... אבל אם רואה הדבר ששלח או

הפקיד והוא טוב כמו ששלח, ולא נהנה העובד כוכבים אם החליפו, לא חיישינן, אף שהחותם

מקולקל). ובשו"ע שם ס"י ( ואם

אינו נהנה בחליפין, מותר בכל ענין, דלא חיישינן שמא החליף להכשילו, כיון שאין לו

הנאה בדבר).

וכן

הוא לעיל סי' כ ס"ג (במה דברים אמורים כשהוא בענין שיהנה הנכרי בחליפין, אבל

אם לא יהיה לו הנאה כלל מחליפין, אין חוששין שמא יחליף הנכרי כדי להכשיל את ישראל).

[3236]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים ס"א נתבאר, שאם הובא הדורון של

פירות ובעלי חיים ביום טוב ראשון, נהגו לאסור לטלטלו אף ביום טוב שני. אבל אם צריך

לו לכבוד השבת שלאחריו, מותר לטלטלו ולבשלו.

ואף שבתרומת הדשן ורמ"א ומ"א לא

התירו אלא לכבוד אורחים.

מכל מקום הט"ז מקיל בכל ענין, ויש לסמוך

עליו עכ"פ כשצריך להם לכבוד השבת.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[3237]

סק"ח (דלצורך אורחים וכיוצא בזה מותר, ואם כן אין כאן מוקצה לגמרי ביום טוב

השני של גליות, ואין כאן איסור טלטול. ועל כן נראה דאין איסור שיבשלם ביום טוב שני

כדי לאוכלם בשבת ... הא קי"ל דאמרינן הואיל ואי מקלעי להו אורחים). והיינו

כמו הא דאמרינן לעיל סי' תקג ס"ב (הואיל אם היו מזדמנים לו אורחים שלא אכלו

עדיין היום היתה מלאכה זו צריכה להם, והיה מותר לו לעשותה, אם כן הרי מלאכה זו

נקראת מלאכת אוכל נפש, ואף שאין לו אורחים אין איסור מן התורה לעשותה), כן יש לומר

שמועלת סברת "הואיל" אף לענין שאינם מוקצה.

[3238]

סי' עח (אם יש בדבר צורך, כגון שזימן אורחים נכבדים, וקבעיא להו הך דורון, נראה

דיש לסמוך אדברי האשירי, דכתב אפילו לפירוש ר"י שרי לישראל אחר, משום דליכא

למיגזר בכה"ג. ולכך נראה להתיר, הואיל ולפרש"י שרי אפילו לאותו ישראל

שהובא בשבילו).

והיינו כמובא בפנים ס"א, לדעת

רש"י (לפי זה הטעם, אם הביא ביום טוב ראשון, מותרים באכילה ביום טוב שני של

גליות), ולדעת התוס' (אדם אחר שלא הובא בשבילו מותר לאכול מהם). ועל שני דעות אלו

סומך בתרומת הדשן לכבוד אורחים.

[3239]

ס"א (ונוהגין להחמיר, אם אינו צורך יום טוב לצורך אורחים ובכה"ג, דאז

נוהגין להקל לאחרים שלא הובא בשבילן), וס"ד (דנוהגין לאוסרו לטלטל ביום טוב

שני, אם לא לצורך אורחים וכיוצא בזה).

[3240]

כד, ב ד"ה ולערב (דליל יום טוב שני הוא ממתין בכדי שיעשו, ומותרין ממה נפשך,

אם הלילה חול הוא הרי המתין בכדי שיעשו ואם קדש הוא נמצא שנלקטו בחול, כן דעתי

נוטה ויש לי ראיות הרבה).

[3241]

פ"ג סי' ב (לפירוש ר"ת שפירש משום שמא יאמר לנכרי להביא ביום טוב שיאכל

לערב מיד, מסתבר שמותר לישראל אחר מיד, ולא חיישינן שיאמר לנכרי להביא בשביל אחר,

דאין אדם חוטא ולא לו).

[3242] "פירוש, כשאותו אחר

הזמין אורחים אז מתירים לו, דסמכינן אכל הפוסקים שפסקו דלא כהסמ"ק, ולזה

נתכוין מהרא"י". והיינו שאז סומכין על רש"י ורא"ש הנ"ל,

שהתירו ביום טוב שני, כל אחד מטעמו, דלא כהגהת סמ"ק סי'

קצד ע' קסז (אסור לב' הימים, עד כדי שיעשו של ליל מוצאי יום טוב, אפילו בשני ימים

טובים של גליות כדפירש ר"י, ואפילו לישראל אחר שלא הובאו בשבילו אסורין).

וכמו

שבמקום אורחים הם סומכים על רש"י ורא"ש, כן במקום צורך שבת יש לנו לסמוך

על הט"ז.

[3243] בלא צורך שבת יש לחוש לדעת

סמ"ק הנ"ל, שהרי הרמ"א ומ"א הנ"ל, לא התירו אלא כשיש

אורחים.

[3244]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים ס"ג נפסק בפשיטות, שספק ליקט

וצד נכרי היום בשביל ישראל, צריך להמתין בכדי שיעשו, כדעת הט"ז.

ולמדים זאת ממה שנפסק בשו"ע להחמיר

בפשיטות בספק תחומין, ששניהם תלוים במחלוקת רש"י והגאונים.

ואף שלענין בכדי שיעשו הובאו בשו"ע

סי' שכה, ב' הדעות בזה. מכל מקום גם שם משמע שהעיקר כהאוסרים.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר. דובר שלום ע' רלה ואילך.

[3245]

ס"ז ( ספק

... אסורים בו ביום, ולערב בכדי שיעשו. ויש אומרים דלערב מותר מיד) .

וכן הוא לעיל שם ס"י (ספק ...

אסורות בו ביום, וגם לערב בכדי שיעשו ... ויש אומרים שלערב מותר מיד).

[3246] על מה שנפסק בשו"ע

ס"ג (אפילו אם הוא ספק ... אסורים), כתב הט"ז ס"ק ד (בכלל זה גם כן

אם יש ספק ... לענין כדי שיעשו).

[3247] הוכחת הט"ז דקיי"ל

כדעת האוסרים אף לענין בכדי שיעשו, היא ממה שנפסק בפשיטות בשו"ע ס"ז (אם

הוא ספק אם באו מוץ לתחום ... אסור).

ואף

שגם שם הי' אפשר לפרש דמיירי רק לענין לאסרו "בו ביום", שהרי לא נזכר שם

"בכדי שיעשו".

מכל

מקום למד משם הט"ז אף לענין "בכדי שיעשו" בספק, כיון שדין

"ספק תחומין" (אף לענין "בו ביום"), דינו שוה לדין "בכדי

שיעשו" בספק, שהרי שניהם תלוים במחלוקת רש"י והרי"ף בפירוש הגמרא,

כדלקמן בסמוך.

[3248]

דתנן שבת קנא, א (נכרי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אלא

אם כן באו ממקום קרוב), וקיי"ל כשמואל בגמרא שם (שמואל אמר חיישינן שמא חוץ

לחומה לנו), ופירש"י (אפילו הביא מחוץ לעיר אנו תולין להתיר, ואומרים שמא

בתוך התחום לנו ערב שבת, וסופדין בהן במוצאי שבת מיד, וחיישינן נמי אמרינן לקולא).

אבל ברי"ף שם סד, ב (כלומר אע"ג דחזינן להו דעיילי בצפרא, לא אמרינן אי

לאו דעיילי מאתר קריבא לא הוו עיילי בצפרא, אלא אמרינן הכי מאתרא רחיקא אתו, והאי

דאתו בצפרא, בליליא אזלי עד דמטו לחומה, וביתו התם, וקא עיילי השתא) .

ומיירי שם לענין להספיד עם החלילין במוצאי שבת

(בכדי שיעשו), שהרי בשבת אין מספידים. ומובן אם כן דהא דקיי"ל לאיסור לשיטת

הרי"ף, היינו הן לענין ספק תחומין (אף לבו ביום) והן לענין בכדי שיעשו, כמבואר

במלחמות שם סה, ב (ואנו חוששים להם משום ספק תחומין להחמיר, והוא הדין בכל מעשה

שבת, ואפילו לערב עד כדי שיעשו כדברי רבינו הגדול ז"ל), ובטור (ואם הוא ספק

אם הובא מחוץ לתחום אם לאו ... לרי"ף גם בזה צריך להמתין בכדי שיעשו).

וכן נתפרש לעיל סי' שכה סי"ד ( אם הוא

ספק אם הובא מחוץ לתחום אסור ... ולהאומרים שבאיסור כזה ... לא החמירו בספיקו ...

אף כאן מותר ... אפילו בו ביום).

וממה שנפסק בשו"ע ס"ז כדעת האוסרים

ב"ספק תחומין", למד הט"ז דהכי קיי"ל אף לענין

"בכדי שיעשו" בספק.

[3249] על מה שנפסק בשו"ע שם ס"ז

( ספק ... אסורים בו

ביום, ולערב בכדי שיעשו. ויש אומרים דלערב מותר מיד) . הקשה במ"א ס"ק יד (וצ"ע

דאם כן למה סתם הרב"י בסי"ו דחוששין לחומרא עיי"ש).

והיינו

ששני הדינים האלו תלויים זה בזה, ומדוע לענין בכדי שיעשו הביא ב' הדעות, ואילו

לענין ספק תחומין סתם שם סט"ז (ספק אם הובאו מחוץ לתחום או מתוך התחום,

חוששין שמא מחוץ לתחום הובאו).

נמצא

שגם המ"א סובר ששני מחלוקות אלו תלויים זה בזה.

[3250]

במ"א שם תירץ על סתירה הנ"ל ( ואפשר דבמת החמיר טפי). והיינו שרק לענין ספק הובאו החלילין

מחוץ לתחום סתם בשו"ע שספק תחומין אסור. משא"כ לענין שאר הובא מחוץ

לתחום, ולענין בכדי שיעשו הובאו בשו"ע שתי הדעות בלי הכרעה .

וכן הוא לעיל שם, שלענין בכדי שיעשו,

הביא שם ס"י את שתי הדעות. וכן לענין ספק הובא מחוץ לתחום, הביא שם סי"ד

את שתי הדעות. אבל לענין ספק מחוץ לתחום בחלילין, פסק בפשיטות בסכ"ב (ואם הוא

ספק אם הביאם מחוץ לתחום או מתוך התחום אסור), כיון "דבמת החמיר טפי".

[3251] שבשו"ע שם סט"ז

מיירי לענין חלילין, שבזה אפשר לבאר הטעם כיון "דבמת החמיר טפי".

[3252]

בשו"ע סי' שלפנינו ס"ז (אם

הוא ספק אם באו מחוץ לתחום ... אסור) לא מיירי במת. ומכל מקום אסר בפשיטות.

מזה למד הט"ז, שאף בלא מת נפסק

בפשיטות כדעת האוסרים.

[3253] בספק מחובר, לענין בכדי שיעשו

(כבסעיף זה).

[3254]

סה, א (ונמצא לענין הלכה לפי שטה זו, דכל היכא דמספקא לן מילתא תלינן לחומרא).

[3255] " בגמרא

שמואל אומר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו, רש"י פירש לקולא, דתלינן שהיו בין

השמשות תוך התחום. ולפי דעתו כל היכא דמספקא לן תלינן לקולא. אבל הגאונים פירשו

דשמואל לחומרא, דאע"פ שנכנסו בבוקר אסור, דחיישינן שמא בלילה הביאום ממקום

רחוק ולנו חוץ לחומה. ולפי זה בכל ספק כזה אזלינן לחומרא ... ופסק ב"י

כגאונים, ובכל ספק כזה לחומרא".

וממה

שכתבו הר"ן והט"ז "דכל היכא דמספקא לן מילתא", "בכל ספק

כזה", מובן שכן הוא אף לענין "בכדי שיעשו" בספק, ש"לענין הלכה

... תלינן לחומרא", "ופסק ב"י כגאונים, ובכל ספק כזה לחומרא".

[3256] אלא שלפי זה עדיין נשארת

קושיית המ"א, מדוע בשו"ע סי' שכה הובאו ב' הדעות, וכאן נפסק לאיסור

בסתם.

ואפשר

ליישב, דהיינו כיון שגם שם הביא את דעת המחמירין בסתם, משמע דעתו לפסוק כהמחמירין.

וכן

הוא לעיל שם ס"י וסי"ד (והעיקר כסברא הראשונה; שהעיקר כסברא

הראשונה).

[3257] ראה

כללי הפוסקים וההוראה כלל עג.

[3258]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים ס"ד וסט"ז נתבאר, שספק

תחומין מותר ביום טוב שני, ואילו ספק מוקצה אסור ביום טוב שני, כי עיקר המוקצה הוא

סייג לאיסורי תורה.

חילוק בזה הובא בפוסקים לענין יום טוב

ראשון. אבל לדידן דקיי"ל לאסור ספק תחומין ביום טוב ראשון, למדנו חילוק זה

לענין יום טוב שני.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[3259]

רמז תרפה (וכתב רבינו אבי העזרי, אף על גב דבספק מוכן מחמירין, היינו משום דמוקצה

הוא ... הרחקה לאיסור [דאורייתא] ... אבל אם אין ספק מוקצה, אלא ספק תחומין ... דרבנן

להקל). והוא בראבי"ה סי' תשסג (ואף על גב דבספק מוכן מחמירין, היינו משום

דמוקצה משום הוצאה גזור ... אבל ... ספק תחומין ... שרי).

[3260]

כמובא לעיל ס"ק ב (כרש"י המיקל בספק תחומין), ושם נסמן (הערה 189 ).

[3261]

כמובא לעיל ס"ק ב, ובפנים סט"ז (אם יש להסתפק שמא בתחלת כניסת יום טוב

היה הנכרי כבר בתוך תחום העיר ... ביום טוב ראשון יש להחמיר אף בספק), ושם נסמן

(הערה 139 ).

[3262]

"וביש"ש סי' [ז'] פסק להחמיר ביום טוב שני אפילו בספק, וכן עיקר".

וכדלעיל שם ס"ח (כל דבר שהוא ספק אם הוא מוקצה או אינו מוקצה ... אסורים בין

באכילה בין בטלטול עד הערב, בין שהיום הוא יום טוב ראשון בין שהוא יום טוב שני של

גליות), ובסימן זה ס"ד (ואפילו בספק החמירו חכמים, אף ביום טוב שני של גלויות).

[3263]

"השו"ע שפוסק כההיא דחוששין שמא חוץ לחומה לנו לחומרא, וכמ"ש סי'

תקט"ו ס"ז, אם כן סבירא ליה ביום טוב ראשון אסור, אבל ביום טוב ב' מותר".

וכדלעיל שם ס"ז (אע"פ

שספק מוקצה אסור ביום טוב שני של גליות כמ"ש בסי' תצ"ז, ספק תחומין מותר) .

[3264]

"וע' מה שכתבתי סי' תצ"ח ס"ד דביום טוב שני יש להקל", וכמבואר

בפנים סט"ז (אם יש להסתפק שמא בתחלת כניסת יום טוב היה הנכרי כבר בתוך תחום

העיר, יש להקל ביום טוב שני של גלויות).

[3265]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים ס"ה נתבאר ש אם

"נס ליחן ואדמומית שתחת לחייהן ... בודאי נלקטו וניצודו מערב יום טוב".

ואף

שבכוורי דאדימי קיי"ל שהוא ספק מוכן

ואסור. מכל מקום אם נס ליחן ואדמומיתן, אין להסתפק שמא ניצודו היום.

לכללות

קונטרס אחרון זה , ראה נימוקי יום טוב. מדרכי הקונטרס.

שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[3266]

כד, ב ד"ה אלא בכוורי.

[3267]

שם ד"ה אלא.

[3268]

משנה כד, א.

[3269]

קאי על מ"ש בפנים ס"ו (אם הוא יום טוב שני של ראש השנה, אפילו אם הוא

ספק אם נתלש וניצוד ביום טוב ראשון), ועל מ"ש בס"ז (וכן ספק שנתלש

וניצוד ביום טוב ... בשבת שלאחריו).

[3270] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

כבר נתבאר בפנים ס"ד, שבספק מוקצה

אסרינן אף ביום טוב שני של גלויות.

ובס"ו הוסיף ,

שבראש השנה אסרינן בספק אפילו מיום ראשון לשני. ובס"ז הוסיף, שאסרינן מספק מיום טוב שני לשבת

שאחריו.

ואף שיש הרוצים לחלק בינם. מכל מקום פשוט

הוא מדברי הפוסקים, וכן מובן מדברי הרמ"א בסי' תקיג.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[3271] בפנים ס"ו צויין בזה על הגליון

"פוסקים".

וכן נתפרש במקור הלכה זו, בהגהת

סמ"ק סי' קצד ע' קטו (הביא הגוי בשבילו או בשביל גוי אחר ... אם יש בו חששא

דמחובר, כגון פירות כשיש במינו מחובר, או דגים שיש בהם חששא אם נצודו היום, אם

אינו יודע בודאי שניצודו הדגים או נלקטו הפירות מאתמול מערב יום טוב ... בשני ימים

טובים של ראש השנה, וכן מיום טוב לשבת או משבת ליום טוב, אסור גם ביום שני). הובא

בהגהות מיימוניות (קושטא) פ"ב ה"י, ובב"י ד"ה ומ"ש

ואפילו.

ואף שהובא בכנסת הגדולה, הגה"ט סי'

תקיג (דוקא בודאי נולדה ביום טור ראשון, אבל בספק נולדה ביום טוב מותר אפילו ביום

טוב שני של ראש השנה, הר"ש חקאן הלוי ז"ל בתשובה כתיבת יד).

מכל מקום לא נראה כן בדברי הטור שם (ואם

לא בדק מערב יום טוב ... מותר ליקח ביצים מן העו"ג ... אבל לא בליל ב' של ראש

השנה, ולא בליל א' של יום טוב שאחר השבת, דאימור מאתמול הוה).

ואף שכתב על זה בכנסת הגדולה שם (ושמא

סובר הרב ז"ל, דהטור ז"ל מיירי כשידוע וניכר שהביצה היא בת יומא, אלא

שיש ספק שמא עתה בלילה הזה נולדה ואסורה, או שמא נולד[ה] מבערב ומותרת, ולכן ביום

טוב שני של ראש השנה, דאפילו נולדה מבערב אסורה, דנולדה בזה אסורה בזה, אסור ליקח

מן הנכרי). משא"כ בספק אם נולדה בראשון של ראש השנה, אפשר דמותר.

מכל מקום כתב עליו בעולת שבת שם

ס"ד (ואם ספק הוא אם נולד בראשון, כתב בכנסת הגדולה להתיר אפילו בב' ימים

טובים של ראש השנה עיי"ש. ובדברי המחבר בסמוך לא משמע הכי, וכן נראה עיקר

להחמיר). והוא האמור שם ס"ה (בשני ימים טובים של ראש השנה וכן בשבת ויום טוב

הסמוכים זה לזה, נולדה בזה אסורה בזה).

ואף שבשו"ע שם מיירי בודאי נולדה

בראשון, ואין מכאן הוכחה שכן הוא גם בספק.

על זה מבאר כאן, שעיקר ההוכחה היא

מהאמור ברמ"א שם ס"ו (וגוי המביא ביצים ביום טוב ראשון, ומסיח לפי תומו

שנולדו מאתמול ... ביום טוב שני, אפילו ראש השנה, נאמן, דאינו אלא דרבנן). ומקורו

בתרומת הדשן סי' עט (ב' ימים דראש השנה, דקי"ל נמי נולדה בזה אסור בזה, אם

הנכרי מסיח לפי תומו, סמכינן עלויה). וכן הוא לעיל שם סט"ו (נכרי המביא ביצים

ביום טוב ראשון, ומסיח לפי תומו ואומר שנולדו מערב יום טוב ... אפילו הוא יום טוב

שני של ראש השנה ... מותר לסמוך על הנכרי מסיח לפי תומו), "מכלל דספק

אסור".

[3272] שהרי זהו הטעם שאנו אוסרים

ספק מוקצה ביום טוב, כמבואר בפנים ס"ג (ספק ... צריך להמתין בכדי שיעשו. לפי

שהוא דבר שיש לו מתירין), ושם נסמן (הערה 60 ).

[3273]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים סי"ט נתבאר, שעיר שחציה נכרים

וחציה ישראל, נכרי המביא שם למכור, בודאי לצורך שניהם הוא מביא, ואינו ספק, ולכן

אסור.

ואף שיש מפרשים שמחצה על מחצה אוסרים מספק.

מכל מקום יש להוכיח מרוב הפוסקים, שהטעם

הוא משום ודאי, ולא משום ספק.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[3274]

ד"ה רוחץ בה (לישנא אחרינא ... כיון דמחצה על מחצה, ודאי בשביל ישראל ונכרים

הוחמו ... ולשון זה נראה לי עיקר, ורבותי נמי).

[3275]

פכ"ג סוס"י ט (במחצה על מחצה ליכא ספיקא, אלא כיון דליכא הכרע, לשם כולם

נעשה).

[3276]

לאוין סה כ, ב (דודאי לשם שניהם נתחמם, בשביל גוים [ו]בשביל ישראל, ולכך אסור).

[3277]

סי' רמט (בודאי לשם עכו"ם ולשם ישראל נתחמם, בשביל שניהם, ולכך אסור).

[3278]

שם ד"ה ושמואל (אנו תולין להתיר ואומרים שמא בתוך התחום לנו ערב

שבת) .

והיא הדעה הב' דלעיל סי' שכה ס"י ( ויש אומרים ...

לא החמירו בספיקו); וכיון שמכל מקום אסור במחצה על מחצה, על

כרחך דמחצה על מחצה אינו כספק.

[3279]

פ"ג סי' ט (עיקר דברי רש"י, דתלינן להקל. ונהי דבספק מוכן אזלינן

לחומרא, בספק תחומין דרבנן מקלינן, ותלינן להקל). הובא במ"א ס"ק כד

(ובים של שלמה פסק כדעת המתירין).

[3280]

קכב, ב ד"ה אדעתא (ומחצה על מחצה נמי ליכא למיקם עלה דמלתא, דאיכא למימר עיקר

דעתיה דמדליק בשביל ישראל ואיכא למימר עיקר דעתיה דמדליק בשביל נכרי). הובא

במ"א ס"ק כג (וב"י סי' רע"ו כתב בשם רש"י דהוי ספק).

[3281]

קנא, א ד"ה תניא כותיה דרב (דספיקא אסור, דקתני מחצה על מחצה ימתין בכדי

שיחמו חמין). והיינו שהגמרא מוכיחה מדין מחצה על מחצה שספק אסור).

וראה קובץ קול תורה (פאביאניץ) שנה א

ח"ב סי' כט.

[3282] כדלעיל סט"ז (ביום טוב

ראשון יש להחמיר אף בספק), ושם נסמן (הערה 139 ).

[3283]

לגירסתם בגמרא שם (תניא כוותיה דשמואל, עיר שישראל ונכרים דרים בה והיתה בה מרחץ

המרחצת בשבת, אם רוב נכרים, לערב רוחץ בה מיד, אם רוב ישראל, ימתין עד כדי שיחמו

חמין, מחצה על מחצה (אסור, וימתין) עד כדי שיחמו חמין. ר' יהודה אומר באמבטי קטנה

אם יש בה רשות רוחץ בה מיד. מאי רשות, אמר רב יהודה אמר רב יצחק בריה דרב יהודה אם

יש בה אדם חשוב שיש לו עשרה עבדים שמחממין לו י' קומקומין בבת אחת באמבטי קטנה,

מותר לרחוץ בה מיד). ופירש"י (אם יש בה רשות, אדם חשוב שליט, רוחץ בה ישראל

מיד, דיש לומר משחשיכה הוחמו חמין לאותו נכרי).

והגמרא מוכיחה מתנא קמא, שחולק על רבי

יהודה ואוסר מספק אף כשיש בה אדם חשוב, ואין תולין שמא מחשיכה הוחמה.

[3284]

שם סה, א (ואפילו יש בה רשות, כגון אדם חשוב שיש לו עשרה עבדים, שיש לומר עבדיו

חממו לו ולא נעשה על ידי הבלנין, אעפ"כ אסור לרבנן, דחיישינן שמא על ידי

בלנין נעשה ובשביל ישראל. ומפליג פליגי רבנן אדרבי יהודה).

[3285]

ראה שם קנא, א ד"ה והגאונים, שבתחלה מפרש הראי' מהא דאסרינן מחצה על מחצה

מספק (וסייעיה רבא לשמואל מדתנן מחצה על מחצה אסור, ולא תלינן להקל לומר דבשביל

הגוים הדרין שם הוחמו), ואחר כך מוסיף פירוש שני (ואי נמי יש לפרש מדקתני מרחץ

המרחצת בשבת אם רוב ישראל אסור קא מייתי ראיה, מדלא תלינן דמאמש הוחמו חמין ופקקו

נקביו הוה).

[3286]

סה, רע"א (ואף על פי שיש לתלות ולומר דמשחשיכה הוחמו לצורך אותו שלטון, אפילו

הכי פסיק ותני דאסור, ופליג תנא קמא עליה דר' יהודה בהא, אלמא לא תלינן לקולא. זו

היא שיטת ה"ר אלפסי ז"ל בזה).