שכ דיני סחיטה בשבת

שכ דיני סחיטה בשבת

ובו כ"ח סעיפים:

זתים

וענבים ושאר פירות

א הסוחט ¹⁹⁹⁰ זתים להוציא מהם שמן,

או ענבים להוציא מהן יין, חייב, מפני שמפרק המשקה מהפרי ¹⁹⁹¹ , וכבר נתבאר בסי'

ש"ה ¹⁹⁹² שכל המפרק אוכל או

משקה ממקום שנתכסה בו הרי זה תולדת הדש.

אבל שאר פירות מותר

לסחטן מן התורה להוציא מימיהם ¹⁹⁹³ , מפני שכל מי פירות

אין עליהם תורת משקה, אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים בלבד, אלא תורת אוכל עליהם ¹⁹⁹⁴ , והרי זה כמפריד אוכל מאוכל, שאין בו משום מפרק, כמו שנתבאר

שם ¹⁹⁹⁵ .

ומדברי סופרים אסור

לסחוט אפילו תותים ורמונים, מפני שמקצת בני אדם שיש להם הרבה תותים ורימונים הם

סוחטין אותן לשם משקה כזיתים וענבים ¹⁹⁹⁶ , ואילו היו כן הרבה

לשאר בני אדם היו גם כן רגילין לסחטם לשם משקה ¹⁹⁹⁷ , לפיכך כל מי שסוחטן

לשם משקה מועלת מחשבתו להיות שם משקה עליהם מדברי סופרים, ואין אומרים בטלה דעתו

אצל כל אדם ¹⁹⁹⁸ . וכן אותם אגסים (שקורין בערני"ס בל"א) שרגילין

לסחטן לשם משקה במקצת מקומות, אסור לסחטן בשבת בכל העולם כולו, שאפשר שאם היה לכל

העולם הרבה מהם כל כך כמו שם, היו גם כן סוחטין אותם לשם משקה ¹⁹⁹⁹ . וכן כל כיוצא

בפירות אלו ²⁰⁰⁰ .

אבל שאר פירות ²⁰⁰¹ שאין דרך העולם

לסחטן ²⁰⁰² לשם משקה, דהיינו

לשתות מימיהם מחמת צמא או תענוג, אף שיש להם הרבה מהם ²⁰⁰³ , ואפילו רגילין

לסחטן לרפואה, אין עליהם שם משקה בשביל כך ²⁰⁰⁴ אפילו מדברי סופרים,

ומותר לסחטן בשבת, מפני שהוא כמפריד אוכל מאוכל ²⁰⁰⁵ , ואע"פ שזה

הסוחטן מתכוין לשם משקה בטלה דעתו אצל כל אדם ²⁰⁰⁶ .

ומכל מקום במקום

שנהגו לסחוט איזה פרי לשם משקה, הרי דינו שם כתותים ורמונים, ואסור לסחטו בשבת

באותו מקום לשם משקה, שלא בטלה דעת זה הסוחט, כיון שכל אנשי מקומו עושין כן בחול.

אבל בשאר מקומות מותר לסחטו, הואיל ואין רגילין לסוחטו לשם משקה אף שיש להם הרבה

ממנו ²⁰⁰⁷ .

ויש אומרים ²⁰⁰⁸ שכל הפירות אסור

לסחטן מדברי סופרים לצורך מימיהם, שכיון שזה הסוחט דעתו על מימיהם לשתותם מחמת צמא

או מחמת תענוג (או אפילו לרפואה ²⁰⁰⁹ ), הרי הם חשובים

משקה מדברי סופרים, ואין אומרים בטלה דעתו אצל כל אדם (אבל אם דעתו כדי לטבל בהם

המאכל, מותר, כמו שיתבאר ²⁰¹⁰ ). אבל אם אינו סוחט

אלא למתק הפרי, ולא לצורך המשקה, מותר בשאר כל הפירות. ואפילו שותה המשקה הנסחט

מותר, כיון שאינו מתכוין בסחיטתו בשביל השתיה ²⁰¹¹ . חוץ מתותים

ורימונים וכיוצא בהן (מהפירות שמקצת בני אדם שיש להן הרבה סוחטין אותם לשם משקה

כזתים וענבים, ואילו היה כן הרבה לשאר בני אדם היו רגילין גם כן לסחטן לשם משקה ²⁰¹² ), שבהם אסרו לסחוט

אפילו כדי למתקן בלבד, גזרה שמא יסחוט גם כן לצורך המשקה (כמו שעושין אותן בני אדם

שיש להם הרבה מהם).

וכן נוהגין להחמיר ²⁰¹³ במקומות הרבה. אבל

העיקר כסברא הראשונה ²⁰¹⁴ . ומכל מקום במקום

שנהגו להחמיר אין לשנות ²⁰¹⁵ :

מציצת

פירות בפיו

ב וכל ²⁰¹⁶ זה לסחוט. אבל למצוץ

בפיו המשקה מן הפירות, יש מתירין ²⁰¹⁷ אפילו מזיתים וענבים,

מפני שאין דרך סחיטה בכך, ובטלה דעתו אצל כל אדם. ויש אומרים ²⁰¹⁸ שאף על פי כן אסור

מדברי סופרים, כמו שאסרו לינק בפיו מן הבהמה אע"פ שמפרק כלאחר יד הוא, כמו

שיתבאר בסי' שכ"ח ²⁰¹⁹ . וגם יש לחוש לחיוב

חטאת, כי שמא אין זה נקרא מפרק כלאחר יד כמו היונק מהבהמה, לפי שלינק הוא שינוי

גמור שאין דרך כלל לינק אלא לחלוב ²⁰²⁰ , אבל מציצת פירות

אינה שינוי כל כך, כי רגילין לעשות כן לפעמים. ואפילו פירות שאיסור סחיטתן הוא

מדברי סופרים אסור למצוץ, כמו זיתים וענבים ²⁰²¹ , שלא חלקו חכמים

בגזרתם. והוא הדין בנותן פת ביין או בשר במרק, שאסור למצוץ אותם ²⁰²² , אע"פ שאין

איסור בסחיטתן אלא מדברי סופרים כמו שיתבאר ²⁰²³ . ולכן אסור למצוץ

קנה הצוק"ר, שדינו כתותים ורימונים ²⁰²⁴ וכיוצא בהם.

והמנהג להקל אפילו

בזיתים וענבים כסברא הראשונה ²⁰²⁵ . והמחמיר אפילו בפת

ובשר, תבוא עליו ברכה ²⁰²⁶ .

ומכל מקום בשאר פירות

חוץ מזיתים וענבים יש להקל ²⁰²⁷ , כי יש צד להקל

במציצת פירות ולומר שדרך אכילתן כך הוא ²⁰²⁸ , וכל שהוא דרך אכילה

אינו מעין מלאכה כלל, ואף חכמים לא גזרו בו כמ"ש בסי' שי"ט ²⁰²⁹ בבורר אוכל מתוך

הפסולת:

משקין

שזבו

ג משקין שזבו בשבת

מאליהם מזיתים וענבים, אסורים ²⁰³⁰ עד לערב ²⁰³¹ , גזרה שמא יסחוט ²⁰³² בידים כדי לשתותן

היום אם יהיו מותרים ²⁰³³ . ואפילו אם הזיתים

והענבים הן עומדין לאכילה ²⁰³⁴ , חוששין שמא ימלך

עליהן לסחטן לשם משקין, כמו שהוא דרך רוב הזיתים והענבים ²⁰³⁵ . אבל משקין שזבו

מתותים ורמונים וכיוצא בהן ²⁰³⁶ , אם הן עומדים

לאכילה המשקין מותרים, ואין חוששים שמא ימלך עליהם למשקין ²⁰³⁷ , ואם הן עומדין

למשקין המשקין אסורים ²⁰³⁸ :

ד זיתים וענבים

שנתרסקו מבעוד יום, משקין היוצאין מהן בשבת מותרין ²⁰³⁹ מטעם שנתבאר בסימן רנ"ב ²⁰⁴⁰ .

ואפילו לא נתרסקו

מבעוד יום, אם יש יין בגיגית שהענבים בתוכה, אע"פ שהענבים מתבקעים בשבת

בגיגית ויוצא מהן עוד יין, מותר לשתות מגיגית זו בשבת, שכל מעט יין היוצא מהענבים

בשבת מתבטל ²⁰⁴¹ בס' ²⁰⁴² ביין שהיה כבר בגיגית. ואע"פ שהוא דבר שיש לו מתירין,

שלאחר השבת יהיה מותר בלא ביטול. מכל מקום כיון שיין זה היוצא בשבת לא היה ניכר

מעולם קודם שנתערב, ולא היה עליו שם יין מעולם ²⁰⁴³ (ועיין ביו"ד

סי' קכ"ג ²⁰⁴⁴ אימתי חל עליו שם

יין), לא חל עליו שם דבר שיש לו מתירין עד לאחר שכבר נתבטל, ולא אמרו שדבר שיש לו

מתירין אינו בטל ²⁰⁴⁵ אלא כשהאיסור בעין

מתחלה, וחל עליו שם דבר שיש לו מתירין, ואחר כך נתערב. ואפילו אם נתנו ענבים שלימים

בגיגית זו בשבת, ונתבקעו ביין בו ביום, מותר לשתות יין מהגיגית מטעם זה ²⁰⁴⁶ .

אבל לכתחלה אסור ליתן

ענבים שלמים ביין בשבת כדי שיתבקעו ויזוב יינם, משום איסור סחיטה ²⁰⁴⁷ , ואף שאינו סוחט בידיו ממש, מכל מקום אסור מדברי סופרים ²⁰⁴⁸ :

ה חרצנים וזגים שנתן

עליהם מים לעשות תמד, מותר למשוך מהם בשבת ולשתות. ואפילו לא נתן מים והיין מתמצה

וזב מאליו מותר לשתותו, כיון שכבר נתרסק מבעוד יום ²⁰⁴⁹ :

סחיטה

לתוך התבשיל

ו מותר לסחוט אשכול של

ענבים לתוך הקדרה שיש בה תבשיל כדי לתקן ²⁰⁵⁰ (עיין סי' תק"ה ²⁰⁵¹ ) האוכל, שכל משקה הבא לאוכל כאוכל הוא חשוב ²⁰⁵² , ואין עליו שם משקה

כלל, והרי זה כמפריד אוכל מאוכל ²⁰⁵³ .

אבל אם אין בה אוכל,

אסור לסחוט לתוכה ²⁰⁵⁴ . אע"פ שעתיד

לערב בה אוכל, ובשביל כך הוא סוחט לתוכה יין זה, כדי לתקן ולמתק את האוכל שיתן בה

אחר כך שיאכלנו עם יין זה, והרי זה משקה הבא לאוכל וכאוכל הוא חשוב. מכל מקום כיון

שבשעת סחיטת היין אין בה אוכל עדיין, ואין הדבר ניכר כלל שהוא בא לתקן אוכל, אסור

מדברי סופרים ²⁰⁵⁵ :

ז וכן הדין בתותים

ורמונים וכיוצא בהם ²⁰⁵⁶ .

אבל שאר פירות, אף

לדברי האוסרים ²⁰⁵⁷ לסחטן לצורך מימיהם,

מכל מקום אם אינו סוחטן אלא כדי לטבל המאכל במימיהם, הרי זה מותר ²⁰⁵⁸ , אע"פ שאין שם

אוכל בתוך הכלי שסוחטן לתוכו, מפני שבשעת סחיטתן יודעים הכל שסוחטן למתק האוכל ולא

לשם משקה, שאין דרך כלל לסחטן לשם משקה ²⁰⁵⁹ :

ח במה דברים אמורים

בפירות הראויים לאכילה. אבל פירות שאינן ראוים לאכילה, אסור לסחטן ²⁰⁶⁰ לדברי הכל ²⁰⁶¹ , אפילו לתוך האוכלים ²⁰⁶² , שכשסוחט פרי שאינו

ראוי לאכילה, אינו מפריד אוכל מאוכל, אלא אוכל מפסולת, ויש בזה משום מפרק,

כמ"ש בסי' ש"ה ²⁰⁶³ .

וגם משום בורר אוכל

מתוך הפסולת ²⁰⁶⁴ , אפילו רוצה לאכול לאלתר, שלא התירו לברור אוכל מפסולת בידו

כדי לאכול לאלתר, אלא מפני שדרך אכילה כך הוא ליטול האוכל בידו מן הפסולת ולאכול,

ואינו מעין מלאכה, אבל לסחוט ולאכול, אינו דרך אכילה, אלא דרך מלאכה ²⁰⁶⁵ :

ט וכן אסור לסחוט

הבוסר ²⁰⁶⁶ , דהיינו ענבים שלא

הגיעו לכפול הלבן ²⁰⁶⁷ , אפילו לתוך האוכלין,

מפני שאינו ראוי לאכילה, וכפסולת הוא לגבי יין הנסחט ממנו. ולפי שלא נודע לנו

שיעור פול הלבן ²⁰⁶⁸ , אסור לסחוט ענבים

לתוך אוכלים עד שיהיו ראויים לאכילה לרוב בני אדם ²⁰⁶⁹ .

ויש מי שמתיר לסחוט

הבוסר לתוך האוכל ²⁰⁷⁰ (ואין צריך לומר

בשאר פירות שאינן ראוים לאכילה, ואפילו לסחטן לשם משקין מותר להמתירין ²⁰⁷¹ בשאר פירות). ויש

להחמיר כסברא הראשונה ²⁰⁷² :

תפוחים

ולימונים

י תפוחים דינם כשאר פירות ²⁰⁷³ .

ואפילו לימונים אין

דינם כתותים ורמונים, אלא כשאר פירות שמותר לסחטן לצורך מימיהן אפילו לשם משקה

לדברי המתירים ²⁰⁷⁴ . ולדברי האוסרים ²⁰⁷⁵ , מותר על כל פנים

לסחטן לצורך אוכל, דהיינו לטבל המאכל במימיהן ²⁰⁷⁶ וכיוצא בזה.

ואע"פ שבאותן מקומות שיש להם הרבה מהם הם סוחטים אותן לצורך מימיהן, אין דינם

כתותים ורמונים בשביל כך אפילו באותן מקומות, לפי שאינן סוחטין מימיהן לשם משקה

אלא לצורך אוכל ²⁰⁷⁷ . ואפילו אם נוהגין לסחטן לתוך מים לשתות מותר, כיון שאין דרך

לשתותן לבדן ²⁰⁷⁸ .

ומכל

מקום לדברי האוסרים לסחוט שאר פירות לצורך מימיהן לשם משקה, אסור לסחוט בשבת

לימונים או שאר פירות לתוך מים או שאר משקין לשתותן, לפי שלא אמרו אלא משקה הבא

לאוכל הוא כאוכל ולא הבא למשקה ²⁰⁷⁹ :

כבשים

ושלקות

יא וכל ²⁰⁸⁰ זה בלימונים חדשים.

אבל הכבושים במלח ²⁰⁸¹ וחומץ או במי מלח,

וכן שאר פירות וירקות הכבושים, וכן השלקות, אסור לדברי הכל לסחטן לצורך מימיהן,

אלא לצורך גופן, לתקנם לאכילה על ידי כך, שאז אין בו מפרק, כיון שאינו צריך כלל

לדבר המתפרק דהיינו מימיהן. ואם סחטן לצורך מימיהן פטור מן התורה ²⁰⁸² .

שאע"פ שמימיהן

היו משקין גמורים קודם שנבלעו בהן, כגון שנכבשו או נשלקו במים או יין וחומץ וכיוצא

בהן משאר משקין, כיון שעכשיו הן נסחטין מאוכלין, תורת אוכל עליהן, והרי זה כמפריד

אוכל מאוכל ²⁰⁸³ .

ומכל מקום מדברי

סופרים, אסור לסוחטן לצורך מימיהם ²⁰⁸⁴ , הואיל והיו משקין

גמורים קודם לכן ²⁰⁸⁵ . משא"כ בפירות חיין, שמימי סחיטתן לא היה עליהם שם משקה

מעולם, לפיכך מותר לסחטן לדברי המתירין ²⁰⁸⁶ :

יב מותר לסחוט כבשים

ושלקות לצורך מימיהן לתוך קדרה שיש בה אוכל ²⁰⁸⁷ כדי לתקנו ²⁰⁸⁸ .

אבל אם עדיין אין בה

אוכל, אסור לסחוט לתוכה ²⁰⁸⁹ , אע"פ שעתיד

לערב בה אוכל, מטעם שנתבאר למעלה ²⁰⁹⁰ :

יג מותר לסחטן לתוך

המורייס, מפני שהוא חשוב אוכל ²⁰⁹¹ . אבל לתוך המשקין

אסור לסחטן ²⁰⁹² :

יד הסוחט דג לצורך צירו,

דינו כסוחט כבשים ושלקות לצורך מימיהן ²⁰⁹³ :

טו תפוח או שאר פרי

מבושל, מותר לסחטו להוציא ממנו מה שיש בו, שהרי הוא סוחט כל האוכל ממנו, ולא כדי

להוציא ממנו מימיו ²⁰⁹⁴ :

ריסוק

שלג ומלח

טז השלג והברד ²⁰⁹⁵ וכל כיוצא בהם אסור

לרסק אותם בידים, דהיינו לשברם לחתיכות דקות כדי שיזובו מימיהן ²⁰⁹⁶ , משום שדומה למלאכה

שבורא מים הללו ²⁰⁹⁷ . אבל נותן הוא לתוך כוס של יין או מים בימות החמה כדי לצננו,

והם נימוחים מאליהם, ואינו חושש ²⁰⁹⁸ . וכן מותר להניחם בחמה, או כנגד המדורה ²⁰⁹⁹ במקום שאין יכולים להתחמם שם עד שתהא היד סולדת בו ²¹⁰⁰ , והם נפשרים שם

מאליהם.

ויש אומרים ²¹⁰¹ שלא התירו אלא ליתן לתוך הכוס שהנימוח אינו בעין לבדו, אלא

מעורב ביין או במים שבכוס, אבל כשהנימוח הוא בעין לבדו, אסור אפילו בדיעבד ²¹⁰² , מטעם שנתבאר בסי'

שי"ח ²¹⁰³ .

וכבר נתבאר שם ²¹⁰⁴ שהעיקר כסברא

הראשונה, אלא שלכתחלה נוהגין להחמיר:

יז לא אסרו אלא

כשמתכוין לרסק בשביל שיזובו מימיו, אבל מותר לשבור חתיכה ממנו, אפילו אם יזובו קצת

מים על ידי זה, שדבר מועט הוא ואינו חשוב כלום. ועוד שאינו מתכוין לכך, ואינו פסיק

רישיה. ועוד שהם הולכים לאיבוד ²¹⁰⁵ (ואינן דומין כלל

לסחיטת פירות העומדים למשקים שאין המשקה הנסחט הולך לאיבוד, ולכן אין לגזור כלל על

זה מפני זה ²¹⁰⁶ ):

יח מותר לשבר הקרח

ליטול מים מתחתיו ²¹⁰⁷ , שהרי אינו בורא מים

בזה ²¹⁰⁸ . ומשום שבירת הקרח

אין איסור כלל, שכל דבר תלוש שאינו כלי, אין בשבירתו ופסיקתו שום איסור כלל ²¹⁰⁹ , כמ"ש בסי'

שי"ד ²¹¹⁰ . אבל בנהר או באר,

כיון שהקרח מחובר לקרקע, אסור לשברו ²¹¹¹ :

יט צריך ליזהר שלא

לשפשף ידיו במלח, מפני שהמלח נימוח על ידיו ²¹¹² .

אבל מותר להשליך מים

במלח וליטול ידיו מהם ²¹¹³ , אע"פ שהמלח

נמחה שם מאליו. ובלבד שלא ישפשפנו בידיו ²¹¹⁴ .

ובחורף צריך ²¹¹⁵ שלא ליטול ידיו כלל

במים שיש בהם שלג או ברד ²¹¹⁶ , שהמה קלים להתרסק

מהמלח ²¹¹⁷ . ואם יטול יזהר שלא

ידחקם בין ידיו, שלא יהא מרסק בידים ²¹¹⁸ .

ויש אומרים ²¹¹⁹ שכל שהנימוח אינו בעין לבדו אלא מתערב בדבר אחר, אפילו מרסקו

וממחהו בידים מותר. ולכן מותר ליטול ידיו ולשפשפם במים שיש בהם שלג וברד או מלח

אע"פ שמרסקם וממחה אותם בידיו, כיון שהם מתערבים במים שעל ידיו ²¹²⁰ . וכן מותר אפילו לרסק בידים חתיכות שלג וברד שיהא נמחה וזב

לתוך כוס של יין או מים ²¹²¹ . מפני שטעם איסור

הריסוק בידים הוא משום גזרה שמא יסחוט פירות העומדים למשקין, לפי שהשלג והברד

למימיהן הן עומדים ²¹²² , וכיון שהוא מתערב בדבר אחר לא גזרו, לפי שאינו דומה לסחיטת

פירות העומדים למשקין, שהמשקה הנסחט הוא בעין לבדו ²¹²³ .

ויש להחמיר כסברא

הראשונה ²¹²⁴ :

כ ולפיכך יש מי שהיה

נזהר להטיל מים בשלג, כי על ידי השתן נימוח השלג, והרי זה כממחהו בידים ²¹²⁵ , שאסור לפי סברא

הראשונה ²¹²⁶ , אע"פ שאין

הנימוח בעין לבדו ²¹²⁷ (וגם הוא הולך לאיבוד ²¹²⁸ ).

אבל מותר לדרוס שלג

ברגליו, כי אפשר שלא יהא נמחה ונמס על ידי כך ²¹²⁹ , ולכן אף אם הוא

נמחה ונמס, דבר שאינו מתכוין הוא ומותר, כיון שאינו פסיק רישיה ²¹³⁰ .

ויש מי שאומר ²¹³¹ שאפילו המנעלים לחים

ובודאי נימס השלג שם מותר, וכן מותר להטיל מי רגלים בשלג ²¹³² , מפני שהוא דבר שאי

אפשר ליזהר בו בימות החורף כי כל הארץ מלאה שלג ולכן לא גזרו בו חכמים כלל ²¹³³

(וטוב להחמיר במקום

שאפשר ליזהר בקל ²¹³⁴ ):

סחיטת

בגדים

כא אסור ²¹³⁵ לפרוס סודר על פי

חבית של מים לכסותה ²¹³⁶ , שמא יתלכלך במים,

ויבא לסחטו ²¹³⁷ , ויתחייב משום מלבן ²¹³⁸ . אבל בגד העשוי לפרוס עליה, מותר, מפני שאינו חושש עליו לסחטו

אם מתלכלך ²¹³⁹ , כיון שהוא מיוחד

לכך ²¹⁴⁰ .

אבל מותר לפרוס סודר

על פי חבית של יין אדום, או של שמן או שכר ושאר משקים כיוצא בהם ²¹⁴¹ . ואפילו לשרותו

לכתחלה במשקין הללו בידים כגון לסננו עליו, מותר ²¹⁴² , מפני שאין מלבן אלא

מים ויין לבן ²¹⁴³ וכיוצא בהם.

ומכל מקום בגד שנשרה

אפילו במשקין שאין מלבנין, אסור לסחטו משום איסור מפרק, שהוא תולדת הדש, כמו

שסחיטת פירות אסורה משום מפרק ²¹⁴⁴ .

אלא

שאינו חייב על סחיטה זו אלא אם כן צריך למשקין הנסחטין מהבגד ²¹⁴⁵ , אבל אם אינו צריך

למשקין הנסחטין, ואינו סוחט אלא כדי לנקות הבגד, אין זה דומה לדישה כלל, שהדש הוא

צריך לתבואה שמפרק מהשבלים, לפיכך אין בסחיטה זו איסור מן התורה, אלא מדברי סופרים ²¹⁴⁶ .

ולכן לא גזרו שלא

לשרות בגד במשקין שאין מלבנים, משום גזרה שמא יסחוט ויתחייב משום מפרק, כיון שאינו

חייב אלא אם כן צריך למשקין הנסחטין, וזה אין לחוש כלל שיסחוט הבגד לצורך המשקין

שיסחטו ממנו, מפני שאינן חשובים כלום, ואין דרך כלל לעשות כן ²¹⁴⁷ :

כב אסור להדוק מוכין

בפי פך שיש בו משקין, שמא יבא לידי סחיטה ²¹⁴⁸ , שעל ידי ההידוק יסחטו המשקין הבלועין במוכין ²¹⁴⁹ לתוך הפך ²¹⁵⁰ . ואף שאינו מתכוין, מכל מקום פסיק רישיה ולא ימות הוא כשיהדק

היטב, ולכן אסרו להדק כלל שמא יהדק היטב ²¹⁵¹ :

כג ספוג, אם יש לו בית

אחיזה של עור שיאחזנו בו מקנחין בו, ואם לאו אין מקנחין בו, שכשאוחזו בידו הוא

נסחט בין אצבעותיו ²¹⁵² . ואף שאינו מתכוין

לכך פסיק רישיה ולא ימות הוא ²¹⁵³ .

ויש מי שאומר ²¹⁵⁴ שאף כשיש לו בית

אחיזה אי אפשר לקנח בספוג בלא סחיטה, ואעפ"כ מותר, שכיון שהסחיטה באה על ידי בית

אחיזה אינה נקראת סחיטה, אלא הרי הוא כמריק מים מצלוחית, שאין בו משום מפרק, אבל

כשאין לו בית אחיזה, שהוא נסחט במקום אחיזת ידו, אסור:

כד ברזא שמכניסין בנקב

שבדופן החבית שמוציאין בו היין, וכורכין סביב הברזא חתיכת בגד או נעורת של פשתן

ופוקקים בה הנקב שבחבית, אסור לפקוק בה בשבת ²¹⁵⁵ , אפילו היא חבית של

יין אדום או שאר משקין שאין מלבנים ²¹⁵⁶ , מפני שעל ידי

הפקיקה נסחטין משקין הבלועין בנעורת ²¹⁵⁷ , ופסיק רישיה ולא

ימות הוא ²¹⁵⁸ . ואף שהמשקין

הנסחטין הולכין לאיבוד, מכל מקום אסור מדברי סופרים, כמ"ש למעלה ²¹⁵⁹ .

ויש אומרים ²¹⁶⁰ שכל שהמשקין הולכין לאיבוד אין איסור אפילו מדברי סופרים, אלא

כשמתכוין לסחוט, אבל כל שאינו מכוין לכך, אע"פ שהוא פסיק רישיה, מותר, כיון

שאין הסחיטה נוחה לו כלל, שהרי אין לו שום הנאה ממנה. ולא אסרו להדק מוכין בפי הפך

אע"פ שאינו מתכוין לסחוט ²¹⁶¹ , אלא מפני שהמשקין

הנסחטין מהמוכין לתוך הפך, שמגיע לו הנאה מסחיטה זו, אבל משקין הנסחטין מהנעורת

שסביב הברזא הן הולכין לאיבוד אם אין כלי תחתיהם, ואין לו בהם הנאה של כלום.

והעיקר כסברא הראשונה ²¹⁶² . שהרי ספוג שאין לו

בית אחיזה אין מקנחין בו, אע"פ שאינו מתכוין לסחוט והמשקה הנסחט מהספוג הולך

לאיבוד ²¹⁶³ .

ומכל מקום העולם נהגו

היתר בדבר לפקוק בנעורת בשבת ²¹⁶⁴ . ויש שלמדו עליהם

זכות ²¹⁶⁵ , דכיון שהברזא ארוכה

חוץ לנעורת ואין יד מגעת לנעורת, אע"פ שנסחטין משקים מן הנעורת מותר, כמו

ספוג שיש לו בית אחיזה לדברי האומר ²¹⁶⁶ שאף ש(ה)נסחט ממנו

משקה מותר, מפני שהוא כמריק מים מצלוחית. ולפי זה אף אם יש כלי תחת הברזא לקבל

משקה הנסחט מותר ²¹⁶⁷ .

ולפי שרבו החולקים על

דבריו, לכן יש להנהיגם שלא יהיה כלי תחת הברזא ²¹⁶⁸ , כדי שהמשקה הנסחט

ילך לאיבוד, ויסמכו על סברא האחרונה שנתבאר ²¹⁶⁹ , אף שאינה עיקר,

מפני ²¹⁷⁰ שיש מתירין לגמרי ²¹⁷¹ אפילו לסחוט במתכוין, כל שהמשקה הולך לאיבוד. וגם הברזא תהא

ארוכה חוץ לנעורת, כדי לצרף גם כן קולא זו ²¹⁷² .

(ומשום איסור ליבון

אין לחוש בנעורת ובחתיכת בגד שסביב הברזא, אף אם הוא יין לבן שהוא מלבן ²¹⁷³ , מפני שהן עשויין

לכך ואינו חושש לליבון כלל, כמו שנתבאר בסי' שי"ט ²¹⁷⁴ לענין משמרת):

כה פוקקין את הביב

בסודרין ובכל דבר המיטלטל, כדי שלא יצופו המים על האוכלין ועל הכלים ²¹⁷⁵ , לפי שאינו חושש אם

יצאו מים מועטים, לפיכך אינו דוחק הרבה ²¹⁷⁶ , ולא יבא לידי סחיטה

בפסיק רישיה ²¹⁷⁷ :

מלאכת

צובע

כו מותר ליתן כרכום

בתבשיל, ואין לחוש משום צובע ²¹⁷⁸ , שאין צביעה באוכלים ²¹⁷⁹ :

כז האוכל תותים או שאר

פירות הצבועים, צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה, משום איסור צביעה ²¹⁸⁰ . ואע"פ שמקלקל הוא, וכל המקלקלין פטורים ²¹⁸¹ , מכל מקום אסור

מדברי סופרים ²¹⁸² . ויש מקילין ²¹⁸³ , משום שאינו אלא דרך

לכלוך, ואין בו משום צובע כלל. ויש להחמיר ²¹⁸⁴ . וכל שכן בבגד אדום

שאינו מתקלקל כלל ²¹⁸⁵ .

אבל אם צובע פתו

במשקה הפירות, אין בכך כלום, שאין צביעה באוכלין ²¹⁸⁶ .

וכן מה שצובע בהם

פניו וידיו, אין לחוש כלל, שאין צביעה אלא בדבר שדרכו לצבעו ²¹⁸⁷ . ולא אסרו לאשה להעביר סרק על פניה משום צובע ²¹⁸⁸ , כמו שנתבאר בסימן

ש"ג ²¹⁸⁹ , אלא מפני שהאשה

דרכה בכך ²¹⁹⁰ . וכן לכחול את

העינים, שאסרו בין לאיש בין לאשה, משום צובע ²¹⁹¹ , מפני שדרכם בכך:

כח אין איסור מן התורה

אלא הצובע בצבע המתקיים אבל צבע שאינו מתקיים כלל כגון שהעביר ששר או סרק על גבי

ברזל ונחושת וצבעו פטור, שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום ²¹⁹² . ומכל מקום אסור מדברי סופרים ²¹⁹³ :

[1990] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן

זה:

(א)

זתים וענבים ושאר פירות (ס"א).

(ב)

מציצת פירות בפיו (ס"ב).

(ג)

משקין שזבו (ס"ג-ה).

(ד)

סחיטה לתוך התבשיל (ס"ו-ט).

(ה)

תפוחים ולימונים (ס"י).

(ו)

כבשים ושלקות (סי"א-טו).

(ז)

ריסוק שלג ומלח (סט"ז-כ).

(ח)

סחיטת בגדים (סכ"א-ה).

(ט)

מלאכת צובע (סכ"ו-ח).

לכללות סימן זה ראה כנישתא דבי רב.

שבת כהלכה פרקים טו-יז.

[1991]

ברייתא קמה, א (זיתים וענבים לא יסחוט, ואם סחט חייב חטאת). רש"י קמג, ב

ד"ה אין סוחטין את הפירות (דהוה ליה מפרק תולדה דדישה), ודף יח, א ד"ה

שטוענין (דהוה ליה מפרק דבר ממשאו הגדל בתוכו, והיא תולדה דדש), וביצה ג, א

ד"ה שמא יסחוט (וסחיטת פירות תולדה דדש היא, שמפרקן מתוך זג שלהן, כמפרק

תבואה מקש שלה). רמב"ם פ"ח ה"י (הסוחט את הפירות להוציא מימיהן,

חייב משום מפרק), ופכ"א הי"ב (מפרק חייב משום דש, והסוחט זיתים וענבים

חייב משום מפרק).

[1992]

סעיף כח (וכל המפרק אוכל או משקה ממקום שנתכסה בו, כגון החולב את הבהמה שמפרק החלב

מהדד, הרי זה תולדת הדש, שהדש גם כן מפרק התבואה מהשבולת).

וכן הוא לעיל סי' שיט ס"ט (המפרק

ביד הוא תולדת הדש בכלי כמ"ש בסי' ש"ה). לקמן סי' תצה ס"ט (וסחיטת

פירות שהיא תולדת דישה שמפרק דבר מגידולו).

ונתבאר לקמן סי' תקי בקונטרס אחרון

סק"א (משמע ברמב"ם פ"ח שכתב סתם המפרק הוא תולדת הדש, והחולב חייב

משום מפרק עכ"ל, משמע דמפרק ביד חייב משום שהוא תולדת הדש בכלי ... וכן משמע

עוד ממה שכתב הרמב"ם שם הסוחט חייב משום מפרק, וסוחט היינו ביד, ובגמרא אינו

חייב אלא על דריכת כו', ודריכת היינו בכלי, אלא על כרחך אין חילוק בין יד לכלי,

אלא שהדש בכלי הוא אב, והמפרק ביד הוא תולדה). והיינו שהדש בכלי הוא אב, והמפרק

ביד, או הסוחט בכלי או ביד, שניהם תולדה.

[1993] ברייתא

וגמרא קמה, סוע"א (אמר רב חייא בר אשי אמר רב דבר תורה אינו חייב אלא על

דריסת זיתים וענבים בלבד, וכן תני דבי מנשה דבר תורה אינו חייב אלא על דריסת זיתים

וענבים בלבד). רמב"ם פ"ח ה"י (אין חייבים מן התורה אלא על דריכת

זיתים וענבים בלבד). מ"א ריש הסי' (דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זתים

וענבים בלבד (רמב"ם)).

[1994]

רשב"א קמה, א סוד"ה למימיהן (אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד,

משום דרובן למשקין, והלכך כשסוחטן הוה ליה כדש, אבל שאר פירות רובן לאכילה הן

עומדין ... ואפילו צריך לו, לא חשיב משקה אלא אוכל). רא"ש פכ"ב

סוס"י ד (סוחט פרי שאין דרכו לסחוט, כי דרך אותו פרי לאוכלו ולא להוציא ממנו

משקה, הלכך אין שם משקה על היוצא ממנו). ר"ן (סא, א) ד"ה כבשין (אבל שאר

פירות היוצא מהן לא חשיב משקה להתחייב עליו).

ויש בזה שני פרטים:

(א) שרק זיתים וענבים, עיקר הפרי

לכך נטעוהו להוציא מהן יין ושמן, כדלעיל סי' רב ס"י (כל הפירות שסחטן להוציא

מימיהם אין מימיהם חשובים כמותם לברך עליהם בורא פרי העץ ... חוץ מזתים וענבים

שהיוצא מהם כמותם ... שעיקר הפרי לכך נטעוהו, ענבים להוציא מהן יין וזיתים להוציא

מהן שמן, לפיכך פרי הוא, וראוי לברך עליו בורא פרי העץ). וכן הוא לעיל סי' רנב

בקונטרס אחרון ס"ק יב (דלא דמי כלל לזיתים וענבים, שרובן לסחיטה).

ומטעם זה נחשבים משקים, משא"כ

שאר הפירות, שעיקר נטיעתן היא כדי לאכלם (ולא כדי להוציא מהן משקה), "תורת

אוכל עליהם".

(ב) רק היין והשמן הן משבעת המשקים,

כדלעיל קנח ס"ד-ה (אין נקרא משקה בלשון התורה אלא ז' משקים, שהם המים והיין

והשמן ... שאר כל מי פירות, אפילו במקום שרגילין לעשות משקים לשתיה מסחיטת איזה

פירות, שהוא חשוב כמשקה לענין שבת, אינו נקרא משקה לענין טומאה, וכן לענין נטילת

ידים).

והיינו שאף שמדברי סופרים חשובים

כמשקה לענין שבת, כדלקמן בסמוך (שמקצת בני אדם שיש להם הרבה תותים ורימונים הם

סוחטין אותן לשם משקה כזיתים וענבים ... לפיכך כל מי שסוחטן לשם משקה מועלת מחשבתו

להיות שם משקה עליהם מדברי סופרים). מכל מקום אינם חשובים משקה מהתורה לענין שבת,

כמו שאינם נחשבים משקה לענין טומאה ונטילת ידים.

ונתבאר בחידושי צמח צדק נח, ג

(וכדאיתא בחולין (דף ק"כ ע"ב) משקין דקדשי בתרומה, תירוש ויצהר אין,

מידי אחרינא לא ... וכן לענין משקין דהכשר טומאה ... סחיטת שאר פירות, שהיוצא מהן

לא חשיב משקה מן התורה, כמ"ש הרשב"א, ומשום הכי פטור עליהן דבר תורה),

ושם ס, ג (דחייב אדריכת זיתים וענבים משום שהם משקה, וכן חולב חייב דחלב הוא גם כן

משקה מז' משקין ... משא"כ מי פירות אינן משקה), ושם רג, ג-ד (כי דוקא יין

ושמן נקראים משקה בתורה ... בגמרא דף קמ"ד א' השוו משקין דחיוב לענין שבת,

למשקין גבי הכשר טומאה, וגבי טומאה דבש ויין ושמן לבד הוי להו משקה, משא"כ

שאר מי פירות, אפילו סחטן ואחשביה, שלא שמעינן דהוי להו משקה).

והנפקא מינה בין שני אופנים אלו

היא, לענין פירות שנוטעים בזמנינו כדי להוציא מהן משקים לשתיה. שלפי הטעם הראשון,

אפשר שבזה הם הופכים למשקה, כמו היין והשמן. משא"כ לפי הטעם השני, עדיין אין

להם דין משקה מהתורה, שאינן משבעת המינים.

וראה שבת כהלכה פט"ו ביאורים ב,

ותוספת ביאור שם אות ב. חקרי הלכות ח"ג ל, ב.

[1995] סי' שה סכ"ח (ואינו

דומה לדש, שמפרק התבואה שהיא אוכל מהשבולת שהיא פסולת, והם שני דברים חלוקים זה

מזה, ושייך לומר שמפרק דבר אחד מתוך דבר אחר המכסה עליו, וכן החולב לכלי ריקן

שהחלב הוא משקה ומפרקו מהבהמה שהיא אוכל, שהם שני דברים חלוקים זה מזה ומדובקין זה

בזה, ויפרק אחד מתוך חבירו המכסה עליו, מה שאין כן כשהחלב הוא אוכל, הרי הוא כמו

דבר אחד עם גוף הבהמה שנתפרק ממנה, שהוא גם כן אוכל, והרי זה כנוטל מאכל עב וחוקק

מתוכה מעט אוכל, שאין בזה משום מפרק אוכל ממקום שנתכסה בו, מפני שאין זה נחשב

כיסוי לזה).

וכן הוא לעיל סי' רנב בקונטרס אחרון

סקי"ב (לא מיקרי משקה אלא היוצא מזיתים וענבים, ואוכלא דאפרת הוא).

[1996] ברייתא

קמד, סע"א (סוחטין בפגעין ובפרישין ובעוזרדין, אבל לא ברמונים (דאורחייהו

בהכי, רש"י), ושל בית מנשיא בר מנחם היו סוחטין ברמונים (היו רגילין לסחוט

רמונים בחול, אלמא איכא דסחיט להו, הלכך בשבת אסור). קמה, סע"א (דבר תורה

אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד). רי"ף

ס, א (נמצא עכשיו הכלל הראוי מכל אלו הדברים, שזיתים וענבים, אין סוחטין אותן בשבת

... והתותים והרמונים, אסור לסוחטן בשבת לדברי הכל ... ושאר פירות כגון פגעין

ופרישין ועוזרדין, סוחטין אותן לכתחלה בשבת לדברי הכל. ואי איכא מאן דסליק אדעתיה

דרמונים בהדי זיתים וענבים הוו ... ההיא לענין סחיטה לכתחלה איתמר, דאין סוחטין

אותן בשבת). רמב"ם פכ"א הי"ב (אסור לסחוט תותים ורמונים, הואיל

ומקצת בני אדם סוחטים אותם כזיתים וענבים, שמא יבוא לסחוט זיתים וענבים). מ"מ

שם (ומבואר בגמרא (דף קמ"ה) דבזיתים וענבים יש חיוב דבר תורה, בתותים ורמונים

אסורין מדבריהן, ובשאר פירות שאינן עומדין כלל למשקין מותר לכתחלה. וכן מבואר

בהלכות). טור ושו"ע ס"א (ותותים ורמונים אסור לסחטן ... ושאר כל הפירות

מותר לסחטן).

[1997] תוס'

צב, ב ד"ה ואת"ל (דלכל העולם אם היה להם רמונים הרבה היו סוחטין). מ"א

ס"ק א (ודוקא בעינן שאם היה לכל העולם פירות הרבה כאלו היו סוחטין אותן).

[1998]

רמב"ן קמד, א ד"ה תרדין (כיון דאיכא מיעוטא דסחטי להו, וזה נהג כמנהג

אותו מיעוט וסחטן למשקין וחשבן, הוו להו משקין ... ואלו בשאר פירות שאין שום אדם סוחטן

למשקין, אף על פי שזה סחטן, בטלה דעתו אצל כל אדם). רשב"א שם ע"ב

ד"ה הכא נמי (בשסחטן אחשבינהו והוה ליה משקה, כיון דאיכא קצת בני אדם דסחטי

להו כבית מנשיא, אבל פגיעין ועוזרדין שאין דרכן של בני אדם לסוחטן, אפילו סחיט להו

האי, בטלה דעתו אצל כל אדם... וכן פירשו רבותי מורי הרב ז"ל והרמב"ן

ז"ל). מ"א שם (כיון דמקצת בני אדם סוחטין אותן, והוא אחשבינהו גם כן, הוה

ליה ... דאחשבינהו לחוד לא מהני אם לא שמקצת בני אדם סוחטין אותו גם כן ... ודוקא

בעינן שאם היה לכל העולם פירות הרבה כאלו היו סוחטין אותן, אבל בלאו הכי אפילו בחד

מקום אמרינן בטלה דעתן. ולכן בשאר פירות שרי).

[1999] מ"א

שם (ואם כן הני אגסי"א, שקורין בערני"ס בל"א, אסור לסחטן, מפני

שמדינת אשכנז נהגו לסחטן למשקה, ואפשר שאם היה לכל העולם הרבה היו גם כן סוחטין).

[2000]

ב"י ד"ה תותים (ומשמע לי דתותים ורימונים לאו דוקא, אלא הוא הדין לכל

פרי שדרך לסחטו למימיו, שאסור לסחטו בשבת).

[2001] רי"ף

שם (ושאר פירות, כגון פגעין ופרישין ועוזרדין, סוחטין אותן לכתחלה בשבת לדברי הכל).

רמב"ם שם (אבל שאר פירות, כגון פרישין ותפוחים ועוזרדין, מותר לסוחטן

בשבת). רא"ש שם (ושאר פירות, כגון פגעין פרישין ועוזרדין וכיוצא בהן,

סוחטין אותם לכתחלה בשבת לדברי הכל). סמ"ג ל"ת סה יב, ג (ושאר

הפירות, כגון פרישין ועוזרדין, סוחטין אותן לכתחלה בשבת). טור ושו"ע

שם (ושאר כל הפירות מותר לסחטן).

[2002]

רש"י קמד, רע"ב ד"ה ובעוזרדין (דלאו אורחייהו בהכי). רמב"ם שם

(מפני שאינן בני סחיטה). רמב"ן שם (שאין שום אדם סוחטן למשקין). רשב"א

שם (שאין דרכן של בני אדם לסוחטן). לבוש ס"א (ושאר כל הפירות אין עומדין אלא

לאכילה ולאו אורחייהו כלל בסחיטה, לפיכך מותר לסוחטן לכתחלה).

[2003] מ"א ס"ק א (ודוקא

בעינן שאם היה לכל העולם פירות הרבה כאלו היו סוחטין אותן. אבל בלאו הכי ...

אמרינן בטלה דעתן, ולכן בשאר פירות שרי).

[2004] ב"י

שם (אבל אם אין דרכם לסחטו למימיו, אלא לרפואה, נראה לי דלא מיתסר משום הכי).

רמ"א ס"א (אבל אם נהגו לסחטו לרפואה לבדו, אין לחוש).

[2005] כמצויין

לעיל (הערה 1994 ).

[2006] כמצויין

לעיל (הערה 1998 ).

[2007] רמ"א

שם (ובמקום שנהגו לסחוט איזה פירות לשתות מימיו מחמת צמא או תענוג, דינו כתותים

ורמונים). מ"א שם (נראה לי דמשה אמת ותורתו אמת ... כמ"ש ביו"ד

סי' רצ"ו סי"ד דדוקא באותו מקום שמקיימין קוצים אסור לקיימן, ובשאר

מקומות שרי. אם כן הכא נמי הדין כן).

אמנם הקשה בתהלה לדוד ס"ק א,

מהמשך דברי המ"א שם (ודוקא בעינן שאם היה לכל העולם פירות הרבה כאלו היו

סוחטין אותן, אבל בלאו הכי, אפילו בחד מקום אמרינן בטלה דעתן), שלפום ריהטא נראה

מדבריו, שגם באותה עיר מותר לסחטו. וראה בפרי מגדים ומחצית השקל על המ"א שם,

שהאריכו לדון בדבריו.

[2008] רש"י

קמד, ב ד"ה כרב חסדא (סוחטין בפגעין ובפרישין למתק הפרי, ולא לצורך המשקה. אבל

לא ברימונים, ואפילו למתקן ... חיישינן אי שרית ליה למתק אתי למעבד לשום משקה). תוס'

שם ד"ה ה"נ (דהא פשיטא דאסור, דכיון דאחשביה הוה להו משקה, אלא סוחטין

דקתני היינו בליציי"ר בלע"ז, למתק הפרי, כדפירש בקונטרס). הגהות סמ"ק

סי' רפא (ע' רפב) אות י (הא דשרי בפנים בשאר פירות חוץ מזתים וענבים תותים ורמונים

לסחוט לכתחלה, דוקא למתק קאמר. ואפילו הכי בזתים וענבים ותותים ורמונים, אפילו

למתק לא). ט"ז סק"א (רש"י וסמ"ק בהג"ה כתבו דוקא לסחוט

כדי למתקן ... דברמונים אסור באינו רוצה רק למתק, דגזרינן אטו להוציא משקה, ובשאר

פירות לא גזרינן). וראה חידושי צמח צדק נח, ב.

[2009] אף שנתבאר לעיל, "פירות

שאין דרך העולם לסחטן לשם משקה ... ואפילו רגילין לסחטן לרפואה, אין עליהם שם משקה

בשביל כך". וראה שבת כהלכה פט"ו ביאורים ד.

[2010]

ס"ז וס"י.

[2011] ט"ז

שם (ואף על פי שהוא נהנה ממה שיוצא משקה, מכל מקום עיקר כוונתו בשעת סחיטה לא היתה

אלא בשביל מיתוק הנעשה על ידי הסחיטה), וס"ק ה (מסתמא סחיטת תפוחים הוא לרכך,

ואף על גב דשותה מה שיוצא ממנו, מכל מקום לא נתכוין בסחיטה לכך, כיון שאינו עומד

לכך). וראה פסקי דינים צמח צדק טו, א.

[2012] היינו שאף שלכאורה לא הי'

צריך לגזור בהם (בתותים ורמונים וכיוצא בהם), אלא לאלו שרגילים לסחוט אותן לשם

משקה (כמו בזיתים וענבים).

מכל מקום גוזרים בהם, כיון שאם הי'

להם הרבה, גם הם היו רגילים לסחטן לשם משקה.

[2013] ב"ח

ד"ה ומ"ש ושאר (והילכך נראה לענ"ד דאין להורות היתר בשום פרי

לסוחטו למימיהן חלילה וחלילה ... והכי נהוג עלמא לאסור כל פרי לסוחטו למימיהן). שיירי

כנסת הגדולה הגב"י אות ה (מיראי הוראה אני, לחוש לסברת הסמ"ק ורבינו

ירוחם ז"ל שכתבו דשום פרי אסור לסחטן בשבת להוציא מימיהם, ולא הותרו שאר

פירות אלא דוקא למתק). אליה זוטא סק"א (כתב הב"ח אין להורות היתר בשום

פרי לסחוט למימיהן חלילה וחלילה, והכי נהוג עלמא, וכן מסיק בשיירי כנסת הגדולה

שאין לסחטן אלא למתק).

[2014] שו"ע

שם (ושאר כל הפירות מותר לסחטן). משמעות מ"א שם (שכתב דהיכא דנהוג

להחמיר נהוג).

[2015] מ"א

סוף סק"א (והב"ח כתב שאסור לסחוט אלא למתק הפרי, אבל למימיהם אסור ...

ובודאי היכא דנהוג נהוג).

[2016] בסעיף שלפנינו יתבארו ד'

שיטות בדין המוצץ פרי בשבת:

(א)

דעת בעל העיטור וסיעתו, שאין דרך סחיטה בכך ובטלה דעתו אצל כל אדם, וגם לא גזרו

אלא ביניקה מהבהמה, ולא במציצה.

(ב)

דעת היראים וסיעתו, שחוששים לו מחטאת, ומכל שכן שיש בזה גזירת חכמים כמו ביניקה

מהבהמה.

(ג)

דעת הרש"ל וסיעתו, לאסור בכבשים, שכבר הי' שם משקה עליהם, ולהתיר בפירות,

שהיא דרך אכילת הפירות.

(ד)

דעת העולת שבת וסיעתו, להחמיר בענבים וזתים ולהקל בשאר פירות.

ומסיק

שהמנהג להקל בזתים וענבים, ובכבשים, והמחמיר תבוא עליו ברכה, אבל לא בשאר פירות,

שיש להקל משני הטעמים הנ"ל.

[2017] העיטור

בעשרת הדברות הל' יום טוב קמו, ג (ואפילו למצוץ משקה וענבים בפיו מותר לכתחלה,

שאין דרך סחיטה בפיו, אבל יניקה בפה לכתחלה אסור, וכל דבר שאין דרכו בכך לא גזרו

רבנן ואינו תולדה). שבלי הלקט סי' צ (וכתב אחי ר' בנימין נר"ו דאין

במציצת בשר ופת, ולא במוצץ משקה מפירות או מענבים בפיו, דרך סחיטה כלל. ואפילו

תימא דהוי דרך סחיטה, לא חמירין מפרישין ופגעין, ואין איסור סחיטה שייכא אלא בדבר

שדרכו להיות משקה כגון זיתים וענבים וחשיב, אבל הכא מאי חשיבות יש לו למשקה בתוך

פיו, ואפילו אם יתכוון למצוץ המשקה בפיו אוכל הוא חשיב, ובטלה דעתו אצל כל אדם.

וכן כתב בעל הדברות זצ"ל, ואפילו למצוץ מן הענבים מותר לכתחלה, שאין דרך

סחיטה בפיו, אבל יניקה בפה לכתחלה אסור, וכל דבר שאין דרכן בכך לא גזרו ביה ואינו

תולדה). רמ"א ס"א (מותר למצוץ בפיו מן הענבים המשקה שבהן, וכל שכן בשאר

דברים).

[2018] הרא"מ

ביראים השלם סי' רעד קלג, א (בשר שבלע מרק יזהר שלא יסחטנו לצורך משקה היוצא ממנו,

והנותן בשר על המרק או שורה פת ביין ומחזיר בפיו ומוצץ המשקין, חושש אני לו מחטאת.

וכל שכן שלא ימצוץ בפיו משקה מענבים וכיוצא בהן). הובא ב הגהות מיימוניות

פכ"א אות י, ובשבלי הלקט שם. רמ"א שם (ויש אוסרין למצוץ בפה מענבים

וכיוצא בהם).

ואף שהוא הזכיר רק חשש חיוב חטאת,

ולא הזכיר הגזירה – כמו שאסרו לינק בפיו מן הבהמה.

מכל מקום בעל העיטור הזכיר את החשש

הזה, והתיר מטעם ש"לא גזרו רבנן" בזה.

וכן הוא במ"א ס"ק ב (ואף

על גב דאסור לינק מהבהמה כמ"ש סי' שכ"ח סל"ג, היינו משום דדרכו בכך,

אבל הכא שאין דרכו בכך לא גזרו).

ומפרש רבינו בדעת האוסרים, שהוא גם

מטעם גזירה (כמו ביונק מהבהמה), "וגם יש לחוש לחיוב חטאת".

שהרי מטעם זה אוסרים אף בשאר פירות.

ואף בכבשים, ואף בקנה צוק"ר "אע"פ שאין איסור בסחיטתן אלא מדברי

סופרים".

[2019]

סעיף מ (מפרק כלאחר יד הוא, שאין דרך לינק בפיו אלא לחלוב לתוך כלי ולשתות ממנו,

לפיכך אין ביניקה איסור מן התורה, אלא מדברי סופרים ... גזרו ... אסור לינק מהבהמה

בשבת), וסנ"ד (ואף על פי שהוא מפרק כלאחר יד, מכל מקום אסור מדברי סופרים).

[2020]

כתובות ס, א (יונק מפרק כלאחר יד), ופרש"י (שאין דרך בני אדם לינק אלא לחלוב

ביד).

[2021] מ"א

ס"ק ד (אפילו בשאר דברים), ממה שאסרו היראים וסיעתו אף בכבשים.

[2022] יראים

שם .

[2023]

סעיף יא (הכבושים, וכן השלקות ... כיון שעכשיו הן נסחטין מאוכלין, תורת אוכל עליהן,

והרי זה כמפריד אוכל מאוכל. ומכל מקום מדברי סופרים אסור לסוחטן לצורך מימיהם,

הואיל והיו משקין גמורים קודם לכן).

[2024] ב"י

(ועל פי זה יש להתיר מציצת קנה הסוקר בפיו בשבת כמו שכתבתי בסמוך). הרי שלדעת

האוסרים, גם זה אסור.

[2025] ט"ז

סק"ב (לא ראינו מי שנזהר בדבריהם).

[2026] רש"ל

בביאורו לטור, הובא ב ב"ח ד"ה כתב (וז"ל מהר"ש לוריא

(בביאורו לטור) ... ומכל מקום המחמיר תבוא עליו ברכה). הובא במ"א ס"ק ד.

[2027]

עולת שבת סק"ט (ונראה לי לדעת הרמב"ם דסבר דסחיטת שאר פירות אינו אלא

מדרבנן, יש להקל במציצת פיו, אבל בענבים וזתים נכון להחמיר). אליה זוטא סק"ב

(ומכל מקום בשאר פירות חוץ מזתים וענבים יש להקל).

ומבאר הטעם

בזה, כי בענבים וזתים יש טעם להחמיר משום שהסחיטה בהם אסורה מהתורה. ובכבשים יש

טעם להחמיר, מטעם הרש"ל שיובא בסמוך. משא"כ בשאר פירות יש שני טעמים

להקל:

(א) מטעם

העולת שבת, שאיסור סחיטה בהם אינו אלא דרבנן.

(ב) מטעם

הרש"ל, שכל שהוא דרך אכילה אין בו משום סחיטה.

[2028] רש"ל

שם, הובא בב"ח שם (וז"ל מהר"ש לוריא (בביאורו לטור) שכתב על דברי

רא"מ, ואני אומר דיש לחלק, דבמרק הנבלע בבשר או יין בלחם, כבר היה שם משקים

עליהם, משום הכי קרוב הוא לחיוב חטאת ... אבל משקה היוצא מענבים, מקמי שהיה שם

משקה עליו, כגון זה שמוצץ בענבים בפיו ומשליך החרצנים, אין זה מפרק, אלא כך הוא

דרך אכילת ענבים, ושרי מדינא ... וכן נראה לענ"ד, דבבשר ובפת אסור ובענבים

דרך אכילתן הוא, לכך שרי). מ"א שם (ואפשר כיון שדרך אכילתן בכך שרי).

וראה שבת כהלכה פט"ו הערות

צה-ק. וביאורים שם ס"ק יח.

[2029] סעיף

א (אם בורר האוכל בידו כדי לאכול לאלתר מותר, מפני שנטילת האוכל מתוך הפסולת כדי

לאכלו מיד אין זה מעין מלאכה כלל, שדרך אכילה כך הוא).

וראה לעיל שם סכ"ג (אבל מותר

לשתותן על ידי מפה, מפני שאין איסור בורר ומשמר אלא במתקן הענין קודם אכילה או

שתיה שיהיה ראוי לאכילה או לשתיה, שזהו דרך מלאכה, אבל אם בשעת שתיה מעכב את

הפסולת שלא יכנוס לתוך פיו, אין זה מעין מלאכה ומותר).

ונתבאר בט"ז ס"ק ב (והנראה

לענ"ד דדבר זה דומה לדין שכתוב בסי' שי"ט סט"ז, והוא דעת

הרא"ש, דמותר לשתות על ידי מפה כו', דכשם ששם אין איסור בורר במה שהוא עושה

בפיו, כך אין כאן איסור דש במה שמוצץ בפיו, דמאי שנא מלאכת בורר ממלאכת דש).

וראה שבת כהלכה פי"ג ביאורים

ח.

[2030] משנה

קמג, ב (אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין, ואם יצאו מעצמן אסורין (גזירה שמא

יסחוט לכתחילה, רש"י). ר' יהודה אומר אם לאוכלין (הם מכונסין אותם פירות,

רש"י) היוצא מהן מותר, ואם למשקין (מכונסין) היוצא מהן אסור), גמרא שם (רבי

יוחנן אמר הלכה כרבי יהודה בשאר פירות ... אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל מודה

היה רבי יהודה לחכמים בזיתים וענבים (דאע"ג דהכניסן לאוכלין היוצא מהן אסור,

דכיון דרובן לסחיטה קיימי, כי אתו לידי משקה, יהיב דעתיה למיהוי ניחא ליה בהכי),

ומודים חכמים לרבי יהודה בשאר פירות ... אלא במאי פליגי ... בתותים ורמונים פליגי,

דתניא זיתים שמשך (זב מאליהן כמו נהרות המושכין, רש"י) מהן שמן, וענבים שמשך

מהן יין, והכניסן (מתחילתן, רש"י) בין לאוכל בין למשקין, היוצא מהן אסור,

תותים שמשך מהן מים, ורמונים שמשך מהן יין, והכניסן לאוכלין, היוצא מהן מותר,

למשקין ולסתם, היוצא מהן אסור, דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים בין לאוכלין בין

למשקין היוצא מהן אסור).

רי"ף ס, א (נמצא עכשיו הכלל

הראוי מכל אלו הדברים, שזיתים וענבים אין סוחטין אותן בשבת, ואם יצאו מעצמן אסורין,

בין לאכילה בין למשקין לדברי הכל. והתותים והרמונים אסור לסוחטן בשבת לדברי הכל,

ואם יצאו מעצמן, אם לאוכלים, היוצא מהן מותר, ואם למשקין, היוצא מהן אסור, כרבי

יהודה).

טור ושו"ע ס"א (זיתים

וענבים, אסור לסחטן. ואם יצאו מעצמן, אסורים אפילו לא היו עומדים אלא לאכילה.

ותותים ורמונים, אסור לסחטן. ואם יצאו מעצמן, אם עומדים לאכילה, מותר, ואם עומדים

למשקים, אסור).

וכן הוא לעיל סי' רנב סי"ד (השמן והיין,

היוצא מהם משחשכה, אסור, כדין משקין שזבו מאליהם בשבת שהם אסורים בו ביום משום

גזרה שמא יבא לסחוט בידים, כמו שיתבאר בסי' ש"כ).

ואסורים גם בטלטול כדלעיל סי' שח

ס"ט (משקין שזבו מן הפירות מאליהן בשבת, שאסורים בשתיה בו ביום בלבד, וכן

ביצה שנולדה בשבת שאסורה באכילה בו ביום בלבד, וכן חלב שנחלב בשבת שאסור בו ביום

בלבד, וכן כל כיוצא בהם, אף על פי שיכול להאכילם לכלבים, מכל מקום כיון שאינן

עומדים לכך אלא לאכילת אדם במוצאי שבת אסור לטלטלן אפילו לצורך גופן ומקומן). לקמן

סי' שלה ס"ד (אם יזוב תירוש מסדק שבגיגית של ענבים שעדיין לא נדרכו, שנמצא

אותו הדלף אינו ראוי בשבת, שהרי המשקין שזבו בשבת אסורים כמ"ש בסי' ש"כ).

[2031]

רש"י ביצה ג, א ד"ה משום משקין שזבו (דקיי"ל אסורין לבו ביום).

רמב"ם פכ"א הט"ו (עד מוצאי שבת).

וכן אם הנכרי סחטו לצורך עצמו,

כדלקמן סי' שכה ס"ח (שאם סחטן נכרי אפילו לעצמו, אסורים המשקים לישראל עד

לערב, אם הוא בענין שהיו אסורים אם היו זבים מאליהן כמו שנתבאר בסי' ש"כ, לפי

שגם אלו המשקין הבאים לישראל על ידי סחיטת נכרי הם בכלל הגזרה שגזרו על משקין שזבו

מאליהן, מפני שגם אלו באים להישראל ממילא כמו הזבין מאליהן).

משא"כ אם נסחט על ידי נכרי

לצורך ישראל, צריך להמתין לערך בכדי שיעשו, כדלקמן סי' שכה ס"ט (אם ליקט או

צד או אפה ובישל או שעשה אחת משאר מלאכות בשביל ישראל ... צריך להמתין לערב בכדי

שיעשו, גזרה שמא יאמר לנכרי לעשות בשבת כדי שיהא מוכן לו במוצאי שבת מיד).

[2032] ביצה

ג , א (משקין שזבו טעמא מאי גזרה שמא יסחוט). רמב"ם שם (גזרה שמא יתכוין

ויסחוט אותן בשבת). לבוש ס"א (ואם יצאו מעצמן אסורין מדרבנן גזירה שמא יסחוט

לכתחלה).

[2033]

רש"י חולין יד, ב ד"ה ואם למשקין (הואיל ונתקיימה מחשבתו, אי שרית להו

כשזבו, איכא למיגזר בהו שמא יסחוט, דהא להכי קיימי).

[2034]

ברייתא ו גמרא קמג , ב (כמועתק לעיל הערה 2030 ). טור ושו"ע שם.

[2035]

רש"י חולין שם ד"ה מודה (שאפילו הצניען לאכילה, הואיל ורוב בני אדם

סוחטין אותם, האי נמי ממליך עלייהו, ואי שרית למשקין שזבו מהן אתי למיסחט). טור (ואפילו

עומדין לאכילה, דלא הוה לן למיחש שמא יסחוט, אפילו הכי כיון שרובן לשתייה חיישינן

שמא ימלך עליהם לשתייה).

[2036] כדלעיל

סוף ס"א (חוץ מתותים ורימונים, וכיוצא בהן). וראה מראי מקומות וציונים.

[2037]

רש"י חולין שם ד"ה אם לאוכלין (דכיון דלא ניחא ליה, ליכא למיגזר אי שרית

להו בשתייה היום אתי לסחוט, דהא לאו להכי קיימי).

[2038] וכן

הוא לעיל סי' שיח סוף סכ"ה (משקין שזבו בשבת מפירות העומדים למשקין, שאסורים

משום גזרה שמא יסחוט הפירות, כיון שהם עומדים לכך).

ואף שסחיטת התותים והרמונים אסורה

רק מדברי סופרים, והרי אין גוזרים גזרה לגזרה (ביצה ג, א), ומדוע אם כן גזרו על

המשקין שזבו מהן.

נתבאר לעיל סי' רנב בקונטרס אחרון

ס"ק יב (תותים ורמונים היוצא מהן אסור כמ"ש בסי' ש"ך, ועל כרחך

צריך לומר גזירה משום זיתים וענבים, וכולה חדא גזירה היא).

אלא שמכל מקום לא נכללו בגזירה זו,

אלא כשהם עומדים אצלו לסחטן למשקין; אבל אם עומדים אצל אדם זה לאכילה, לא נכללו בגזירת

משקין שזבו.

[2039]

ברייתא קמה, ב (זיתים וענבים שריסקן מערב שבת ויצאו מעצמן אסורין, ורבי אליעזר

ורבי שמעון מתירין). רי"ף שם סא, א (ופסק בעל הלכות משמיה דרב צמח בר פלטוי

ריש מתיבתא כרבי אליעזר ורבי שמעון). רמב"ם פכ"א הט"ז (זיתים

וענבים שריסקן מערב שבת ויצאו מהן משקין מעצמן מותרין). טור ושו"ע ס"ב (זיתים

וענבים שנתרסקו מערב שבת, משקים היוצאים מהם מותרין).

[2040]

סי"ד (אם הטעין עליהם מבעוד היום גדול, בענין שנתרסקו מחמת הטעינה קודם שחשכה,

מותרין השמן והיין היוצא מהם כל השבת כולה. שכאן אין לגזור שמא יבא לסחטם בידים,

לפי שאף אם יסחטם לא יעשה איסור מן התורה אלא מדברי סופרים, כיון שכבר הם מרוסקים

והיה המשקה זב מהם מאליו בלא טעינת הקורה והעגולים ובלא סחיטה בידים, אלא שעל ידי

הטעינה והסחיטה הוא ממהר לצאת), ושם נסמן (הערה קכז).

[2041] ספר

התרומה סי' רכג (משקין הרבה צלולין יש כבר מערב שבת חוץ לענבים בתוך הגיגית,

ואפילו יוצא בשבת משקה מתוך הענבים, מתבטל הוא במשקה של היתר שכבר יצאו. ולא דמי

לדבר שיש לו מתירין, שיכול להמתין עד לאחר השבת, ואפילו באלף לא בטיל. דהני מילי

כשאיסור בעין מתחלה ואחר כך נתערב במינו בהיתר, אבל הני לא ניתרו מעולם, אלא מעט

מעט שיוצאין ומתערבין עם המשקין של היתר שיצאו מאתמול). סמ"ג ל"ת

סה יג, א (פסקו רבותינו כי גיגית מלאה ענבים בעוטין, ויש הרבה יין צלול בגיגית,

ושוהא שם שבוע או יותר, מותר ליקח בשבת מן היין שבגיגית, אף על פי שכל שעה יוצא

המשקה מתוך הענבים השחוקין, כיון שמערב שבת היה שם כבר הרבה יין צלול, ואותו שיוצא

בשבת כל זמן שיוצא מעט מעט מתערב ומתבטל ביין שכבר י(ו)צא, ולבדו מעולם לא היה שם

יין עליו. שאם היה עליו כשיוצא בשבת שם יין קודם שיתבטל, אין לו תקנה בביטול,

כדאמרינן דבר שיש לו מתירין כגון זה לאחר השבת, אפילו באלף לא בטיל). סמ"ק

סי' רפב (ופסקו רבותינו בגיגית מלאה ענבים בעוטים, ויש הרבה יין צלול בגיגית, ושהה

שבוע אחת בגיגית או יותר, מותר ליקח בשבת מן היין שבגיגית, אף על פי שכל שעה יוצא

יין מן הענבים לתוך הגיגית, כיון שהיה מאתמול יין הרבה צלול, אותו שיוצא מתבטל בתוכו,

מפני שלא היה עליו שם יין מעולם, ולכך לא הוי דבר שיש לו מתירין למנעו מביטול).

טור ושו"ע שם (ואפילו אם לא נתרסקו מערב שבת, אם יש יין בגיגית שהענבים

בתוכה, אף על פי שהענבים מתבקעים בשבת בגיגית, מותר לשתותו בשבת, שכל יין היוצא

מהענבים מתבטל ביין שבגיגית).

וכן נפסק ברמ"א יו"ד סי'

קב ס"ד (כל איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב, הוא בטל אף על פי שהוא דבר שיש

לו מתירין). וראה שו"ת צמח צדק יו"ד סי' קסה אות ח.

[2042]

כדין לח בלח מין במינו שצריך ס' אף באיסור דרבנן, כדלקמן סי' תמז סעיף סא (דינו

כשאר איסורי דברי סופרים שאינן בטלין בפחות מששים, אם התערובות הוא לח בלח, בין

שנתערב במינו בין שלא במינו, בין שיש בתערובת ממשו של איסור בין שאין שם אלא טעמו

בלבד).

[ולכן אם הוא יבש ביבש ומין במינו,

סגי ברוב, כדלעיל סי' שי סי"ט (ואם נתערב אפר שהוסק בשבת באפר של אתמול, בטל

ברוב, אם עדיין לא היה ניכר מעולם בפני עצמו), ולקמן סי' תצח סכ"ד (ואם הסיק

ביום טוב עצים על גבי אפר של אתמול, ונתערב אפר של היום באפר של אתמול בענין שאפר

של היום לא היה ניכר מעולם בפני עצמו, הרי הוא בטל ברוב), ושם ושם נסמן].

ואף אם נצטרפו היין היוצא מהענבים

בשבת להיות יותר מאחד בששים, מכל מקום "כל מעט יין היוצא מהענבים בשבת מתבטל

בששים", וכמבואר באבני נזר יו"ד סי' רכב אות לז (וע' בהרב מלאדי

זצ"ל בשו"ע שלו סי' ש"כ בגיגית, דמשמע מדבריו דאפילו יש בכל היין

היוצא בשבת יותר מא' בששים, מכל מקום כל מעט יין היוצא בטל בס' עיי"ש ...

דאינו חוזר וניעור).

ולענין יין שנתערב במים נתבאר לקמן

סי' שלה ס"ד (אם יזוב תירוש מסדק שבגיגית של ענבים שעדיין לא נדרכו, שנמצא

אותו הדלף אינו ראוי בשבת, שהרי המשקין שזבו בשבת אסורים כמ"ש בסי' ש"כ ...

אם הוא רוצה יכול ליתן כלי עם מים תחת יין הדולף כדי שיתבטל היין במים ראשון ראשון

... ואף שאחר כך מתרבה היין על המים, אין לחוש, לפי שיש מקילין בזה אפילו לענין

יין נסך כמ"ש בי"ד סי' קל"ד, ויש לסמוך על דבריהם על כל פנים לענין

טלטול. ואף שיין זה הוא דבר שיש לו מתירין, אעפ"כ הוא מתבטל במים, שלא אמרו

דבר שיש לו מתירין אינו בטל אלא כשנתערב מין במינו, אבל לא בשאינו מינו כמ"ש

בי"ד סי' ק"ב).

כי אף שלענין סתם יינם שנפלו למים,

יש מחלוקת הפוסקים אם אומרים קמא קמא בטיל, כמבואר בשו"ע ורמ"א

יו"ד סי' קלד ס"ג (אם נפל המשקה האסור לתוך המשקה המותר, ראשון ראשון

בטל ... ואם נתרבה המשקה האסור עד שיש בו כדי ליתן טעם, אוסר ... והוא מחלוקת בין

הפוסקים).

מכל מקום לענין מוקצה (בסי' שלה),

וכן לענין דבר שיש לו מתירין (כאן), אמרינן קמא קמא בטיל.

וראה פעמי יעקב יג ע' מא; מד.

[2043] סמ"ג

שם (ולבדו מעולם לא היה שם יין עליו). סמ"ק שם (מפני שלא היה עליו שם

יין מעולם). מ"א ס"ק ה (ואף על גב דדבר שיש לו מתירין לא בטיל, שאני

הכא כיון שלא ניכר קודם שנתערב, בטיל, שלא היה עליו שם יין מעולם). וכן הוא

בש"ך יו"ד סי' קב ס"ק יב (ואין בו משום דבר שיש לו מתירין, מאחר

שלא היה עליו שם יין בפני עצמו מעולם).

וכן הוא לגבי אפר, כמובא לעיל (הערה

2042 ).

וראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' קב

ס"ד אות ג.

[2044]

בשו"ע שם סי"ז ואילך (מאימתי נקרא יין ליאסר במגע עובדי כוכבים, משהתחיל

לימשך, דהיינו משנמשך על הגת בעצמו).

וכך גם כאן לא חל עליו שם יין עד

שמתחיל לימשך, וכשמתחיל לימשך הוא כבר נתבטל ביין שבגיגית.

[2045]

ביצה ג, ב (הוי דבר שיש לו מתירין, וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל).

[2046] ט"ז

סק"ג (כ' מו"ח ז"ל נראה לי דאפילו נתנו ענבים שלמים בשבת תוך היין,

ונתבקעו באותו שבת, גם כן מותר ... דבטל לגבי ההיתר), בשם ב"ח ד"ה

כתב בעל התרומה (נראה דאפילו נתנו ענבים שלמים בתוך היין בשבת עצמו, ונתבקעו גם כן

באותו שבת, גם כן מותר, כי היכי דשרי ליתן בשבת שלג וברד לתוך הכוס או לתוך הקערה

לקמן בסימן זה).

[2047] ט"ז

שם (ולא נלע"ד כן, דאם כן היה מותר אפילו לכתחלה ליתן שם ענבים כמו בשלג וברד,

וזה ודאי איסור גמור משום סחיטה הוה תולדה דדש ... ואין היתר אלא בדיעבד דבטל לגבי

ההיתר, ואין זה ענין כלל לשלג וברד דלקמן).

והיינו שהב"ח מפרש, שמה שבעל

התרומה התיר כאן בנסחט לתוך היין, אזיל לשיטתו שהתיר ליתן שלג וברד לכוס של יין או

מים, כמובא לקמן סט"ז (ויש אומרים שלא התירו אלא ליתן לתוך הכוס, שהנימוח

אינו בעין לבדו אלא מעורב ביין או במים שבכוס), שהיא דעת בעל התרומה (כדלקמן שם

הערה 2101 ).

ועל זה משיב הט"ז, שאין עניינם

זה לזה, כי בשלג התירו מטעם זה אף לכתחלה ליתנם לכוס יין, ואילו כאן "אין

היתר אלא בדיעבד, דבטל לגבי ההיתר".

ואף שלדעת כמה פוסקים, טעם האיסור

לרסק שלג וברד הוא שמא יבוא לסחוט פירות העומדים למשקים, כדלקמן סי"ט (מפני

שטעם איסור הריסוק בידים הוא משום גזרה שמא יסחוט פירות העומדים למשקין, לפי שהשלג

והברד למימיהן הן עומדים). סי' שכו ס"י (ולדברי האומרים שטעם איסור לרסק שלג

וברד הוא משום גזרת סחיטת פירות העומדים למשקין, שאף השלג והברד למימיהם הם עומדים).

לעיל סי' שיח סעיף כה (כמו משקין שזבו בשבת מפירות העומדים למשקין, שאסורים משום

גזרה שמא יסחוט הפירות), ושם נסמן (הערה 1788 ).

מכל מקום הקילו שם אף לכתחלה, ולא

גזרו כשמתערב בדבר אחר, כדלקמן סי"ט (וכיון שהוא מתערב בדבר אחר לא גזרו, לפי

שאינו דומה לסחיטת פירות העומדים למשקין, שהמשקה הנסחט הוא בעין לבדו), ושם נסמן

(הערות 2122 - 2123 ).

*

ולפי זה לכאורה הי' מקום לאסור אף

הכנסת פלח לימון לכוס תה (אף באופן שאין לחוש בו לבישול). אך מכל מקום נהגו להקל

בזה, מב' טעמים:

(א) הלימון דינו כשאר פירות שמותר

לסחטן, כדלקמן ס"י.

(ב) דוקא בענבים אסרו, שהמשקים זבים

מהענבים, משא"כ בלימון וכיו"ב, שאין המשקים זבים מהן, אלא שהטעם שבהם

מתערב עם מי התה. ונתבאר בשבת כהלכה פ"ז ביאורים ב.

[2048] ט"ז שם (דהא אפילו

ביוצא מעצמו אסור מחמת איסור תולדה דדש, אף על גב שלא נגעו בה ידים). והיינו שגם

בזה אינו דומה להיתר נתינת השלג לכוס, דלקמן סט"ז (אבל נותן הוא לתוך כוס של

יין או מים בימות החמה כדי לצננו, והם נימוחים מאליהם, ואינו חושש). משא"כ

באיסור סחיטה, גם זה אסור לכתחלה.

[2049] ספר

התרומה סי' רכג בסימנים (ענבים שדרכן היטב והוציאו יין ונותנין שם מים שקורין

גייטואה שרי, ואפילו לא נתן שם מים, אלא היין זב ומתמצה מאליו, כיון ששחקו תחלה

הענבים היטב). סמ"ג שם (כנ"ל). שו"ע ס"ג (חרצנים וזגים

שנתן עליהם מים לעשות תמד, מותר למשוך מהם ולשתותם. ואפילו לא נתן מים, והיין

מתמצה וזב מאליו, מותר לשתותו). מ"א ס"ק ו (כיון שנתרסקו מבעוד יום).

והיינו שדינו כדלעיל ריש ס"ד (זיתים

וענבים שנתרסקו מבעוד יום, משקין היוצאין מהן בשבת מותרין), ושם נסמן (הערה 2039 ).

[2050]

רב יהודה אמר שמואל קמד , ב (סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה (של

תבשיל לתקנו, רש"י)). טור ושו"ע ס"ד (מותר לסחוט אשכול ענבים לתוך

קדירה שיש בה תבשיל כדי לתקן האוכל).

וכן הוא לקמן סי"ב (כדי

לתקנו).

[2051] סעיף

ב (כשחולב לתוך המאכל כדי לתקנו על ידי חלב זה, או שיש בכלי פירורין והחלב נבלע

בהם ומתערב עמהם יפה, שאז הוא בטל לגבי האוכל ותורת אוכל עליו. אבל החולב חלב הרבה

לתוך כלי שיש בו מעט לחם, אף על פי שמעט חלב נבלע בלחם, כיון שהרבה חלב נשאר לבדו

בכלי שאינו מעורב עם האוכל, הרי תורת משקה עליו ואסור משום מפרק).

ושם מיירי ביום טוב שמותר לחלוב

לתוך האוכל, משא"כ בשבת, גם זה אסור, כדלעיל סי' שה סכ"ח (מדברי סופרים

אסור לחלוב אפילו לתוך האוכלים, לפי שכיון שהבהמה אינה ראויה לאכילה בשבת מחמת

איסור שחיטה, אין שם אוכל עליה, והרי היא כפסולת, והמפרק מתוכה החלב שהיא אוכל,

הרי זה דומה לדש שמפרק אוכל מתוך הפסולת. אבל ביום טוב שהיא ראויה לאכילה, מותר

לחלוב לתוך האוכלין, ע"ד שיתבאר בסי' תק"ה).

ומה שציין כאן לסי' תקה, להורות

שכמו שביום טוב אסור לחלוב הרבה לתוך כלי שיש בו מעט לחם, כן לענין סחיטת פירות

בשבת, שאסור לסחוט הרבה לתוך כלי שיש בו מעט אוכל (ראה קצות השלחן סי' קכו בבדי השלחן

ס"ק יח).

[2052]

גמרא שם (אלמא קסבר משקה הבא לאוכל אוכל הוא). טור ושו"ע שם (דהוה ליה משקה

הבא לאוכל וכאוכל דמי).

וכן הוא לעיל סי' קנח סוף ס"ט

(כל משקה הבא לאוכל מתחלת יציאתו, אין עליו תורת משקה כלל, אלא תורת אוכל, כמו

שיתבאר בסי' ש"כ). סי' שה סכ"ח (שמשקה הבא לאוכל הרי הוא כאוכל). לקמן

סי' תקה ס"א (שמשקה הבא לאוכל הרי הוא כאוכל).

וראה מראי מקומות וציונים. משולחן

הארי.

[2053]

רש"י שם ד"ה לתוך הקדרה (ואין זה דרך פריקתו, והוי כמפריד אוכל מאוכל). רמב"ם

פ"ח ה"י (ונמצא כמפרק אוכל מאוכל). לבוש ס"ד (ואין זה דרך פריקתו,

אלא כמפריד אוכל מאוכל).

וכן הוא לעיל ס"א (והרי זה

כמפריד אוכל מאוכל, שאין בו משום מפרק). סי' שה סכ"ח (ואינו דומה לדש, שמפרק

התבואה שהיא אוכל מהשבולת שהיא פסולת, והם שני דברים חלוקים זה מזה, ושייך לומר

שמפרק דבר אחד מתוך דבר אחר המכסה עליו, וכן החולב לכלי ריקן שהחלב הוא משקה

ומפרקו מהבהמה שהיא אוכל, שהם שני דברים חלוקים זה מזה ומדובקין זה בזה, ויפרק אחד

מתוך חבירו המכסה עליו, מה שאין כן כשהחלב הוא אוכל, הרי הוא כמו דבר אחד עם גוף

הבהמה שנתפרק ממנה, שהוא גם כן אוכל, והרי זה כנוטל מאכל עב וחוקק מתוכה מעט אוכל,

שאין בזה משום מפרק אוכל ממקום שנתכסה בו, מפני שאין זה נחשב כיסוי לזה). סי' תקה

ס"א (והרי זה כמפריד אוכל מאוכל ... שאינו עושה כדרך פריקתו).

וראה שבת כהלכה פט"ו ביאורים

יד*.

[2054] גמרא שם (אבל לא לתוך הקערה).

טור ושו"ע שם (אבל אם אין בה תבשיל אסור).

[2055] משמעות רש"י

שם ד"ה אבל (דזמנין דלמשקה קאי, ואף על גב דבקערה לא שתי איניש, לא מוכחא

מילתא, ואיכא איסור). לבוש סוף ס"ד (אף על גב דקצת נראה דלאו למשקה בעי להו,

דבקדירה או בקערה לא שתי איניש, לא מוכחא מילתא כולי האי דלאוכל בעי לה, ואיכא

איסורא). והיינו שאף "דבקערה לא שתי איניש", ובודאי כוונתו לערב בו אוכל

או לטבל בו, מכל מקום "איכא איסור", כיון ד"לא מוכחא מילתא",

ש"אין הדבר ניכר כלל שהוא בא לתקן אוכל". וכן פירש בחידושי צמח צדק ס,

סוע"ג (ראיתי לרבינו ז"ל סי' ש"כ ס"ו, דסוחט לתוך הקערה שעתיד

לערב בה אוכל אסור רק מדרבנן. וכן משמע בפרש"י (דף קמ"ד סע"ב) דכתב

ואיכא איסור). ובאגלי טל אות יח (ומשום דלא מוכחא מילתא אין סברא שיאסר מן התורה,

רק מדרבנן משום מראית עין, וכן משמע לשון רש"י "ואיכא איסור", משמע

שאין חיוב כרת וסקילה".

ושבלי הלקט

סי' צ (הלימוני דומין לפגעין ופרישין שאין דרכן בכך, ומותר לסוחטן בקערה, ואף על

פי שאין בו אוכל ועתיד לערב שם אוכל, וכולי עלמא ידעי דלמתק אוכלא עבדי, ולא לצורך

משקה). עיין ב"י ד"ה וכתוב בשבלי הלקט, ומ"א סוף סק"א

(ומכל מקום נראה לי היכא דאינו סוחטו אלא לטבל בו המאכל שרי, דלא מקרי משקה,

כמ"ש ב"י בשם שבלי הלקט). שהיא ההלכה שנתבארה לקמן סעיף הבא. ומזה למדנו

שהאיסור בענבים הוא רק מדברי סופרים כיון שאינו ניכר שבא לתקן.

וכן פירש בפרי מגדים א"א שם ([ומה

שכתב] היכא דאין סוחט כי אם לטבל המאכל שרי, היינו בזיתים וענבים דווקא לקדירה שיש

מאכל, הא אין מאכל, הרואה יאמר למשקה, ואסור מדרבנן, אבל שאר פירות, ידוע דלטבל,

וכאוכל דמי, עיין ב"י בשם שבלי לקט). ובחדושי צמח צדק ס, ד (דבכהאי גוונא

שעתיד לערב שם אוכל בקערה, ליכא אפילו בסחיטת זיתים וענבים רק איסורא דרבנן, משום

הכי בלימונ"י דסבירא ליה דדומה לפגעין, התיר לגמרי בכהאי גוונא).

ומכל מקום לא נתפרש איסור זה כאן

אלא לענין ענבים. ובחדושי צמח צדק ס, רע"ד (דאם כן אמאי חייב אסחיטת זיתים,

הא שמן עיקרו לאכילה ... והוה ליה כסוחט לקערה שעתיד ליתן בה אוכל). וראה גם לקמן

(הערה 2077 ).

וראה לעיל סי' קנח סוף ס"ט (כל

משקה הבא לאוכל מתחלת יציאתו, אין עליו תורת משקה כלל, אלא תורת אוכל, כמו שיתבאר

בסי' ש"כ). והיינו שאם לא בא לאוכל בתחלת יציאתו, גם מעיקר הדין תורת משקה

עליו.

וראה שו"ת דברי נחמי' סי' כא

(ל, ב). תהלה לדוד שם ס"ט. בדי השלחן

סי' קכו ס"ק כ. מראי מקומות וציונים. שבת כהלכה

פרק טו הערה טז, וביאורים שם אות כ ד"ה ויתכן.

[2056] שנתבאר

לעיל ס"א (ומדברי סופרים אסור לסחוט אפילו תותים ורמונים, מפני שמקצת בני אדם

שיש להם הרבה תותים ורימונים הם סוחטין אותן לשם משקה כזיתים וענבים).

[2057]

דעה הב' לעיל ס"א (ויש אומרים שכל הפירות אסור לסחטן מדברי סופרים לצורך

מימיהם).

[2058] מ"א

סוף סק"א (הועתק ונתבאר לעיל הערה 2055 ).

וכן הוא לעיל ס"א (שכל הפירות

... אם דעתו כדי לטבל בהם המאכל, מותר, כמו שיתבאר). לקמן ס"י (לימונים אין

דינם כתותים ורמונים, אלא כשאר פירות, שמותר ... על כל פנים לסחטן לצורך אוכל,

דהיינו לטבל המאכל במימיהן וכיוצא בזה).

[2059] שבלי

הלקט סי' צ (הועתק ונתבאר לעיל הערה 2055 ).

[2060] מ"א

סק"ז (בוסר ... כל זמן שאינו ראוי לאכילה אסור. והוא הדין בשאר פירות שאינן

ראוים לאכילה, אסור לסחטן למימיהן). והיינו שלמדין דין שאר פירות שאינן ראוים

לאכילה, מדין בוסר שבסעיף הבא.

[2061] היינו

אף לדעה הראשונה שבס"א (אבל שאר פירות שאין דרך העולם לסחטן לשם משקה ... מותר

לסחטן בשבת, מפני שהוא כמפריד אוכל מאוכל), מכל מקום כאן אסור כיון שהוא מפריד

אוכל מפסולת.

אמנם יש דעה המתרת גם בזה, כדלקמן ס"ט

(ויש מי שמתיר לסחוט הבוסר לתוך האוכל (ואין צריך לומר בשאר פירות שאינן ראוים

לאכילה, ואפילו לסחטן לשם משקין מותר להמתירין בשאר פירות)).

[2062] היינו שיש בזה שני פרטים:

(א) אף המתירין לסחוט שאר פירות

למימיהן כיון שאין עליהם שם משקה (כדלעיל ס"א), מכל מקום כאן אסור.

(ב) אף שסוחטן לתוך האוכלים, שיש

עליהם דין אוכל (כדלעיל ס"ו), מכל מקום כאן אסור.

[2063]

סעיף כח (אסור לחלוב אפילו לתוך האוכלים, לפי שכיון שהבהמה אינה ראויה לאכילה בשבת

מחמת איסור שחיטה, אין שם אוכל עליה, והרי היא כפסולת, והמפרק מתוכה החלב שהיא

אוכל, הרי זה דומה לדש שמפרק אוכל מתוך הפסולת). והוא מהתוס' קמד, ב ד"ה חולב

(כמו דש חשיבא, שהבהמה היא כפסולת, וכשחולב הוי כנוטל אוכל מתוך פסולת).

ומזה למדים שכן הוא גם כאן בפירות

שאינן ראוים לאכילה, שהוא מפרק אוכל מתוך פסולת, כמבואר בפרי מגדים משב"ז

ס"ק ד (ובתוספות שבת קמ"ד ב' ד"ה חולב משמע דהוה דש, דבוסר פסולת,

ודש אוכל מפסולת), ובחמד משה ס"ק ד (משום מפרק תולדה דדש ... וכך הם דברי

תוס' פרק חבית דקמ"ד ע"ב ד"ה חולב בשם ר"ת ... כתבו בהדיא כמו

דש חשיבא).

ובלוח התיקון לדפו"ר תוקן: "בסי'

שי"ט" ס"ט (אסור לפרק השרביטין בשבת ולהוציא הקטניות מתוכן (בידים

כי זהו מפרק גמור) ... שאין השרביטין ראויין לאכילה).

וראה שבת כהלכה שם הערה פ, וביאורים

שם אות יז ד"ה אלא.

[2064] סמ"ג

ל"ת סה (יב, ד) בשם ר"ת (כתב מורי רבינו יהודה בשם ר' יצחק, כי

הר"ר יוסף התיר ... לסחוט משקין של הבוסר על השומין הנדוכין, משום דהוי משקין

הבא לאוכל כסחיטת אשכול בקדירה, ולא הודה לו רבי יעקב, דדווקא נקט אשכול של ענבים,

שענבים ראוין לאכילה, אבל בוסר אינו ראוי לאכילה, כי אותן שאוכלין בטלה דעתן אצל

כל אדם, והוי כבורר אוכל מתוך פסולת). הובא במרדכי רמז תלז ובטור. ט"ז

ס"ק ד (הואיל ואינו ראוי לאכילה, ממילא הוה כבורר אוכל מתוך פסולת. כן כתב

הטור בשם ר"ת). ומזה למדים גם לענין פירות שאינן ראוים לאכילה, שאסורים אף

מטעם בורר.

וכן הוא לקמן סי' שכא סי"ד (חלות

דבש שנתרסקו מהכוורת מבעוד יום, אסור לרסקן להוציא מהן הדבש, מפני שהוא מפריד אוכל

מפסולת ... ויש בזה משום מפרק, וגם משום בורר אוכל מפסולת).

[2065]

מ"א שם (דאטו מי שרי לעשות מלאכה כדי לאכול לאלתר ... בבורר בידו לאכול לאלתר

לא מקרי ברירה, דהוי דרך אכילה, וכן הטעם במחתך לאכול לאלתר כמ"ש סי'

שכ"א סי"ב ... דאסור לסחוט בוסר).

וכן הוא לקמן שם (ואף על פי שמרסק

כדי לאכול לאלתר, כמו שנתבאר בסימן ש"כ).

*

אמנם אם הוא כדי לאכלו בשעת הברירה,

נתבאר לעיל סי' שיט סכ"ג ( אבל מותר לשתותן על ידי מפה, מפני שאין

איסור בורר ומשמר אלא במתקן הענין קודם אכילה או שתיה שיהיה ראוי לאכילה או לשתיה,

שזהו דרך מלאכה, אבל אם בשעת שתיה מעכב את הפסולת שלא יכנוס לתוך פיו, אין זה מעין

מלאכה, ומותר), ושם נסמן (הערה 1971 ).

[2066] ר"ת

הובא ב סמ"ג ובמרדכי ובטור (כמועתק לעיל הערה 2064 ), ושו"ע ס"ה (ור"ת אוסר בבוסר),

ורמ"א (הואיל ואינו ראוי לאכול).

[2067] נחלת

צבי בעטרת צבי ס"ק ו (נראה לענ"ד דוקא כשלא הגיע לפול הלבן. ועי'

לעיל סי' ר"ב ס"א). אליה זוטא סק"ד (וכתב בנחלת צבי דבוסר

מיירי כשלא הגיע לפול הלבן). וכ"מ במ"א רסק"ז (ולפמ"ש

סי' ר"ב ... דאין אנו בקיאין איזה מקרי בוסר).

והיינו

כמבואר בשו"ע שם ס"ב (הבוסר, כל זמן שלא הגיע לכפול הלבן, מברך עליו בורא

פרי האדמה, ומשהוא כפול הלבן ואילך, מברך עליו בורא פרי העץ ... לא נודע לנו שיעור

פול הלבן). הרי שגם המ"א סובר ששיעור הבוסר האמור כאן שיעורו כפול הלבן,

וכדאמרינן ברכות לו, ב (בוסר ... שיעורו כפול הלבן).

וכן הוא לעיל

סי' רב ס"ג (ענבים קטנים מכפול הלבן, אינו מברך עליהם בורא פרי העץ, אלא בורא

פרי האדמה, לפי שעדיין אין שם פרי עליהם כלל).

[2068] מ"א

שם (דאין אנו בקיאין איזה מקרי בוסר).

וכן הוא לעיל שם (ושיעור פול הלבן

שבימיהם לא נודע לנו, לפיכך לעולם הוא מברך בורא פרי האדמה על הענבים שהם בוסר, עד

שיהיו גדולים ביותר).

[2069] מ"א

שם (ולכן כתב רמ"א כל זמן שאינו ראוי לאכילה אסור). והיינו מ"ש

הרמ"א (הואיל ואינו ראוי לאכול).

וראה שבת כהלכה פט"ו הערה עח.

[2070] הרר"י

פורת , שהובא בסמ"ג ובמרדכי ובטור (כמועתק לעיל הערה 2064 ), ושו"ע ס"ה (יש מי שאומר דהוא הדין לבוסר

שמותר לסחטו לתוך האוכל).

[2071] אף

שרבינו יוסף פורת התיר רק "לסחוט משקין של הבוסר על השומין הנדוכין, משום

דהוי משקין הבא לאוכל כסחיטת אשכול בקדירה".

מכל מקום יש לומר שלפי דעה הראשונה

דלעיל ס"א (שאר פירות שאין דרך העולם לסחטן לשם משקה ... מותר לסחטן בשבת ...

ואף על פי שזה הסוחטן מתכוין לשם משקה), גם זה יהי' מותר.

ואף דמיירי בפירות שאינן ראוים

לאכילה, ואם כן מיירי בפשטות בפירות שדרך העולם לסחטן לשם משקה.

אפשר דמיירי הכא בפירות שאינם

עומדים לשם משקה, אלא לשם רפואה, וכדלעיל שם (ואפילו רגילין לסחטן לרפואה אין

עליהם שם משקה בשביל כך אפילו מדברי סופרים ומותר לסחטן בשבת מפני שהוא כמפריד

אוכל מאוכל).

[2072] סמ"ג

שם (ולא הודה לו רבי יעקב). סמ"ק סי' רפב ע' רפב (ומשום הכי אסר רבינו תם

לסחוט הבוסר לתוך המורייס ... כיון דהבוסר לא חזי לאכילה בעיניה). ב"י

ד"ה ומ"ש רבינו וכן התיר (וסמ"ק לא הביא אלא דברי רבינו תם דאסר), ומשמעות

האחרונים ; בכף החיים פירש שהכוונה לפוסקים שהובאו בסעיף הקודם, שאסרו אפילו

כדי לאכול לאלתר (ודלא כדעת שיירי כנה"ג בהגהות הטור סק"ד, ואליה זוטא

ס"ק ד, שהרוצה לסמוך על דעת המתיר לא הפסיד).

ונתבאר לעיל סי' רמו בקונטרס אחרון ס"ק ג (רוב יש להחמיר

שבדברי האחרונים, שהוא חיוב גמור). סי' שא ס"ק ט (יש להחמיר, דמשמע דאין

האיסור ברור מדינא). סי' תצז ס"ק א (שכתב ויש להחמיר לעשות על ידי נכרי, משמע

דאינו אלא חומרא בעלמא, ולכן מותר לעשות על ידי נכרי).

וראה בדי השלחן סי' קכו ס"ק כד. שבת כהלכה שם הערה עט.

כללי הפוסקים וההוראה סי' קכט-קלב.

וכיון שכתב כאן ש"משמעות

האחרונים" כדעה האוסרת, נראה שגם כאן הכוונה שהוא חיוב גמור.

[2073] ט"ז

סק"ה (נראה דלא גזרינן בתפוחים, כיון דכבר ראינו בגמרא פרק חבית שתלוי במנהג

המקומות אם עושין משקין מן הפירות ... ואם כן במדינתנו שלא נשמע כלל לעשות יין

תפוחים אין לגזור עבורו).

ובזמנינו שרגילים לעשות מיץ גם

מתפוחים, ושאר פירות, ראה מה שהאריך בשבת כהלכה פט"ו, ובהערות וביאורים שם.

[2074] שו"ת

ה רא"ש כלל כב סי' ב (סחיטת לימוניש, נראה שהם בכלל שאר פירות, שמותר

לסחטן). הובא ב"י סוד"ה תותים. שו"ע ס"ו (מותר לסחוט לימוני"ש).

מ"א ס"ק ח (הוי כשאר פירות)

והיינו שמותר לסחטם לדעה הראשונה

דלעיל ס"א (שאר פירות שאין דרך העולם לסחטן לשם משקה ... מותר לסחטן בשבת ...

ואף על פי שזה הסוחטן מתכוין לשם משקה).

[2075]

דעה השנית דלעיל שם (ויש אומרים שכל הפירות אסור לסחטן מדברי סופרים לצורך מימיהם).

[2076] שבלי

הלקט סי' צ (ומורי ר' יהודה ב"ר בנימין זצ"ל אחי השני כתב, שנראה לו

שמותר לסחוט הלימוני ... דומין לפגעין ופרישין שאין דרכן בכך, ומותר לסוחטן בקערה,

ואף על פי שאין בו אוכל ועתיד לערב שם אוכל, וכולי עלמא ידעי דלמתק אוכלא עבדי,

ולא לצורך משקה). מ"א סוף סק"א (ומכל מקום נראה לי, היכא דאינו

סוחטו אלא לטבל בו המאכל שרי, דלא מקרי משקה, כמ"ש ב"י בשם שבלי הלקט).

וכדלעיל ס"ז (שאר פירות, אף

לדברי האוסרים לסחטן לצורך מימיהם, מכל מקום אם אינו סוחטן אלא כדי לטבל המאכל

במימיהם, הרי זה מותר).

[2077] שו"ת

הרא"ש שם (שאין דרך כלל לסחוט לימוניש לצורך משקה, אלא לצורך אוכל, ומותר

לסחטן בשבת). מ"א סק"ח (לימונ"ש ... כיון שאין דרך כלל לסחטו לצורך

משקה, אלא לצורך אוכל, הוי כשאר פירות).

ואף אם אין רגילים לסחטו לתוך

האוכל, אלא לצורך האוכל, כדלעיל ס"ו (כדי לתקן ולמתק את האוכל שיתן בה אחר כך

... הרי זה משקה הבא לאוכל, וכאוכל הוא חשוב).

[2078] ב"י

ד"ה ויש לתמוה (ואפשר דלא מיתסר אלא כ[ש]שותין מי סחיטת הפרי בלא תערובת משקה

אחר). מ"א שם (ואפילו נוהגין לסחטו לתוך מים לשתות שרי, כיון שאין דרך לשתותן

לבדו (ב"י)).

ואף שגם היין והשמן אין שותין אלא

על ידי מזיגה, ראה מה שדן בזה בחידושי הצמח צדק ס, ד. וראה גם לעיל (הערה 2055 ).

[2079] מ"א

סק"י (אבל לתוך משקין אסור) עיי"ש .

וכן הוא לקמן סי"ג (אבל לתוך

המשקין אסור לסחטן).

ואף שלענין להחשיבו רגילין לסוחטו,

לא מועיל מה שסוחטן לתוך מים, כדלעיל (ואפילו אם נוהגין לסחטן לתוך מים לשתות מותר,

כיון שאין דרך לשתותן לבדן), וכמבואר במ"א בס"ק ח (כיון שאין דרך לשתותן

לבדו).

מכל מקום אסור לסחטן לתוך המשקין.

דלא כט"ז

סק"ה (שבמצרים נוהגין בשבת לסחוט לימונ"ש לתוך מים שנתנו בהם צוקר לשתות

לתענוג ... דכו"ע ידעו דלמתק אוכלא עביד, ולא לצורך משקה כו', והכא נמי בזה

אינו מכוין רק לתת טעם ב[מים]). הרי שלדעתו מותר אף לסחטן לתוך המשקין לשתותן.

וראה חידושי צמח צדק ס, ד. סא, א.

ערוגת הבשם או"ח סי' פה ס"ג. אגלי טל (דש) ס"ק ל. קצות השלחן סי'

קכו סי"א, ובדי השלחן סקכ"ה. שבת כהלכה פט"ו ביאורים ז, ותוספת

ביאור אות י. קובץ הערות וביאורים תשצח ע' 90.

[2080] בסעיפים שלפנינו יתבאר דין

סחיטת הכבשים והשלקות:

(א)

מן התורה תורת אוכל עליהם (כמו תותים ורמונים, דלעיל ס"א), כיון שנסחטין

מהאוכל, ופטור.

(ב)

מדברי סופרים תורת משקה עליהם (כמו תותים ורמונים, דלעיל ס"א), כיון שהיו

משקים קודם לכן.

(ג)

מותר לסחטן לתוך אוכל, אבל לא לתוך קערה שעתיד לערב בה אוכל (כמו תותים ורמונים,

דלעיל ס"ז).

(ד)

לענין משקין שזבו מהם, ראה לעיל סי' שיח סכ"ה.

[2081] מ"א

סוף סק"ח (ולמינ"ש הכבושים במלח, דינם ככבשים ושלקות).

[2082] שמואל

קמ[ה] , א (כבשים (ירק חי כבוש ביין וחומץ, רש"י) שסחטן, אמר רב לגופן (אם

לאכול הכבשים סוחטן ממשקה הצף עליהן והנבלע בהן, מותר לכתחילה, דלא מפרק הוא,

הואיל ולאו למשקה הוא צריך, רש"י) מותר. למימיהן, פטור אבל אסור. ושלקות בין

לגופן בין למימיהן מותר. ושמואל אמר אחד זה ואחד זה, לגופן מותר למימיהן פטור אבל

אסור. רבי יוחנן אמר אחד כבשים ואחד שלקות, לגופן מותר למימיהן חייב חטאת). וקיי"ל

כשמואל, כמבואר ברי"ף שם סא, א (ולית הלכתא כר' יוחנן לענין חיוב חטאת, דהוה

ליה רב ושמואל בחדא שיטתא דליכא חיוב חטאת אלא בזיתים וענבים, והוה ליה ר' יוחנן

יחיד, ואין דבריו של אחד במקום שנים ... ומסתברא לן דהלכתא כוותיה דשמואל בהא

מילתא, דקאי ר' יוחנן כוותיה לענין איסור, וליכא בינייהו פלוגתא אלא לענין חיוב

חטאת). טור ושו"ע ס"ז (לסחוט כבשים ושלקות, אם לגופם, שאינו צריך למים

ואינו סוחטן אלא לתקנם לאכילה, אפילו סוחט לתוך קערה שאין בה אוכל, מותר. ואם צריך

למימיהן, מותר לסחוט לתוך קדירה שיש בה אוכל, אבל אם אין בה אוכל, אסור). מ"א

ס"'ק ט (דכיון דאין צריך למימיהן, לא הוה ליה מפרק כלל).

וראה חידושי צמח צדק ס, ב (והנה

ענין כבשים ושלקות לגופן, משמע אפילו סוחט לתוך הקערה, כמ"ש בשו"ע). תהלה

לדוד סוף סק"ח (והארכתי בכל זה מחמת שהרב ז"ל לא כתב לשון השו"ע

דלגופן מותר אף לתוך הקערה). בדי השלחן סי' קכו ס"ק כו. שבת כהלכה פט"ו

ביאורים ג, ותוספת ביאור אות כ.

[2083] תוס'

כתובות דף ו, א ד"ה האי (ואור"י דמצינן למימר דדוקא כבשים ... הנסחט

מהם כמו אוכלא דאיפרת, ואין שם משקה עליו, כדאמרינן דאפילו למימיהם פטור אבל אסור).

וכ"מ במ"א סקי"ב (דג לצירו, לאו משקה הוא אלא אוכל. וכן

שלקות).

וכן הוא לעיל סי' קנח ס"ו (אפילו

פירות הכבושים או שלוקים ומבושלים באחד מז' משקים אלו, שסחט המשקה שנבלע בהם, אין

על הנסחט זה תורת משקה, אלא תורת אוכל, מאחר שהיה בלוע באוכל, כמ"ש בסימן

ש"כ), ובקונטרס אחרון שם סק"א.

והיינו דוקא כשבלוע באוכל,

משא"כ כשבלוע בבגד וסוחטו מהבגד, חייב, כדלקמן סכ"א (בגד שנשרה ... אסור

לסחטו משום איסור מפרק שהוא תולדת הדש ... חייב על סחיטה זו ... צריך למשקין

הנסחטין מהבגד).

וראה חידושי צמח צדק נט, סע"ד.

ס, רע"ג.

[2084]

שמואל שם. רי"ף ורא"ש שם. טור ושו"ע שם.

[2085]

רש"ל בהגהותיו לטור (דבמרק הנבלע בבשר או יין בלחם, כבר היה שם משקים עליהם ...

אסור מדרבנן דדומה לסחיטה), הובא בב"ח סוף הסי'. מ"א סק"ט (דשאר

פירות מותר לסחוט אפילו למימיהן, דאין שם משקה עליו, משא"כ הכא דהיה שם משקה

עליו מקודם), וסקי"ב (ואפילו הכי אסור, והיינו כיון שהיה שם משקה עליו מקודם,

משא"כ בשאר פירות).

והיינו שמטעם זה דינו כתותים

ורמונים, שיש סוחטין אותן, ולא כשאר פירות, שאין דרך העולם לסחטן, אף שגם הכבשים

ושלקות אין דרך לסחטן, כיון שהמשקים שבכבשים ושלקות כבר היו משקים גמורים.

וכל זה הוא דוקא כש"היו משקין

גמורים קודם לכן", דהיינו כאמור לעיל "חומץ או במי מלח", שהם משבעת

המשקין, (וכעין זה לעיל ס"ב "בנותן פת ביין או בשר במרק, שאסור למצוץ

אותם", היינו יין או מים). משא"כ

במיץ פירות, כמבואר בחידושי צמח צדק נח, ג (דהתם סחיטת הכבשים הוא

יין, כמ"ש רש"י הוא ירק כבוש ביין, ויין נקרא משקה), ושם ס, ב (בכבשים

ושלקות כשסוחט יוצא משקין ממש, יין או מים, משא"כ מי פירות דתותים ורמונים לאו

משקה הוא). וראה שבת כהלכה ביאורים שם אות יא.

[2086]

דעה ראשונה דלעיל ס"א (שאר פירות שאין דרך העולם לסחטן לשם משקה ... ומותר

לסחטן בשבת). מכל מקום מודים בכבשים שאסור, כיון שהיו משקין גמורים קודם לכן.

וראה שבת כהלכה פט"ו הערה מו.

[2087] רי"ף

ס, ב (אבל לתוך הקדרה אלו ואלו מותרין, שאוכל הן ולא משקה). תוס' קמה, א

ד"ה ורבי יוחנן (רב ושמואל נמי אסרי סתמא בכבשים למימיהן, ואע"ג דשרו

לסחוט בהדיא אשכול של ענבים לתוך הקדירה). טור ושו"ע ס"ז (ואם צריך

למימיהן, מותר לסחוט לתוך קדירה שיש בה אוכל).

וכדלעיל ס"ו (מותר לסחוט אשכול

של ענבים לתוך הקדרה שיש בה תבשיל).

ואף לפי מה שנתבאר לעיל ס"ח (וגם

משום בורר אוכל מתוך הפסולת, אפילו רוצה לאכול לאלתר ... לסחוט ולאכול, אינו דרך

אכילה, אלא דרך מלאכה).

מכל מקום כשסוחטו לתוך קדרה שיש בה

אוכל, המים נחשבים מין אחד עם הפרי, ואין לאסור משום בורר, כמבואר בקצות השלחן סי'

קכו, בדי השלחן אות יט. שבת כהלכה פט"ו ביאורים יב.

[2088] כדלעיל

ס"ו (כדי לתקן האוכל), ושם נסמן (הערות 2050 - 2051 ).

[2089]

שו"ע שם (אבל אם אין בה אוכל, אסור).

[2090]

סעיף ו (כיון שבשעת סחיטת היין אין בה אוכל עדיין, ואין הדבר ניכר כלל שהוא בא

לתקן אוכל, אסור מדברי סופרים), וס"ז (וכן הדין בתותים ורמונים וכיוצא בהם).

וגם הכבשים ושלקות יש להם דין תותים ורמונים, כדלעיל (הערה 2085 ).

וראה שבת כהלכה פט"ו ביאורים

יג.

[2091] סמ"ק

סי' רפא ע' רפב (דהמורייס הוי מאכל והוי משקה הבא לאוכל). מ"א סק"י (והוא

הדין לתוך המורייס, דהוי מאכל (סמ"ק)).

[2092] מ"א

שם (אבל לתוך משקין אסור). וכדלעיל ס"י (לדברי האוסרים לסחוט שאר פירות לצורך

מימיהן לשם משקה, אסור לסחוט בשבת לימונים או שאר פירות לתוך מים או שאר משקין

לשתותן, לפי שלא אמרו אלא משקה הבא לאוכל הוא כאוכל, ולא הבא למשקה), ושם (הערה 2079 ).

[2093] אביי

שם קמה, א (אמר ליה אביי לרב דימי ... מי אמר שמואל דג לצירו אפילו לתוך הקערה,

והאיתמר כבשים שסחטן ... ושמואל אמר אחד כבשים ואחד שלקות לגופן מותר, למימיהן

פטור אבל אסור). הרי שדינו כדין כבשים ושלקות. שו"ע ס"ח (הסוחט דג

לצירו, דינו כסוחט כבשים ושלקות למימיהן).

ואף שנתבאר לעיל סי"א שהטעם

לאיסור סחיטת כבשים הוא "הואיל והיו משקין גמורים קודם לכן".

פירש בתוספת שבת ס"ק יט, ובפרי

מגדים א"א ס"ק יב (ודג לצירו משמע שכבוש בחומץ, הא צירו מגופו מותר).

ויש לעיין אם יש לפרש כן גם כאן,

אעפ"י שסתם.

[2094] ט"ז

סוף סק"ה (ואם התפוח מבושל, וסוחט שיצא ממנו, פשיטא דשרי, דהא סחט כל האוכל

ממנו, ולא להוצי' מימיו ממנו, כן נראה לענ"ד).

[2095] ג' שיטות, בטעם וגדרי גזירת

ריסוק שלג וברד הובאו בסעיפים טז; יט-כ שלפנינו. לעיל סי' שיח סכ"ה-ז. לקמן

סי' שכו ס"י, וסי' שכח סכ"ח:

(א)

שיטת רש"י, סמ"ג וסמ"ק וסיעתם, שאסור רק כשמרסק אותם בידים, משום

שדומה למלאכה שבורא מים הללו. אבל נותן בכוס ונימוחים מאליהם (סט"ז).

(ב)

שיטת בעל התרומה (לפי ביאור הר"ן), שאף אם נימוח מעצמו אסור אף בדיעבד, מטעם

נולד ומשקין שזבו. ולא התירו אלא כשמעורב ביין או מים שבכוס (סט"ז).

(ג)

שיטת הרשב"א וסיעתו, שגם כשמרסק בידים, לא אסרו אלא כשאינו מתערב ביין או מים

(סי"ט).

ומסיק,

שהעיקר כדעה הראשונה הנ"ל, אלא שלכתחלה נהגו להחמיר כדעת בעל התרומה

(סט"ז, וסי' שיח סכ"ז). וכשמרסק בידים, יש להחמיר אפילו כשמתערב ביין או

מים (סי"ט, וריש ס"כ, וסי' שכו ס"י, וסי' שכח ריש סכ"ח).

[2096] ברייתא

נא , ב (ואין מרזקין (כמו מרסקין משברין לחתיכות דקות, רש"י) לא את

השלג ולא את הברד בשבת, בשביל שיזובו מימיו). ר"ן כד, רע"א (ודוקא היכא

דעביד בידים). וכן דעת רש"י (כדלקמן הערה 2098 ). וכן דעת הסמ"ג וסמ"ק ורשב"א, כדלעיל

סי' שיח סכ"ז (ולא אסרו גבי חתיכת ברד אלא לרסק בידים), ושם נסמן (הערה 1795 ). טור ושו"ע ס"ט (השלג והברד, אין מרסקין

אותם, דהיינו לשברם לחתיכות דקות, כדי שיזובו מימיו). מ"א ס"ק יג (משמע

דלרסק בידים אסור).

[2097] רש"י

שם ד"ה כדי (משום דקא מוליד בשבת, ודמי למלאכה שבורא המים האלו). ט"ז

ס"ק ז.

וכן הוא לעיל סי' שיח סכ"ה ( מרסק

חתיכת ברד בשביל שיזובו מימיו, שאסרו חכמים מפני שמוליד בשבת, ודומה למלאכה שבורא

מים הללו, כמו שיתבאר בסי' ש"כ). לקמן סי' שכו ס"י (והרי זה

כמוליד בשבת ודומה למלאכה כמו שנתבאר בסי' ש"כ, שאסור לרסק שלג או ברד מטעם

זה).

*

כעין זה מצאנו ב' הלכות נוספות,

שאסרו חכמים משום שמוליד דבר חדש בשבת (או יום טוב), ודומה למלאכה:

(א) לקמן סי' תקב ס"א (אין

מוציאין האש לא מן העצים ולא מן האבנים ... מפני שהוא מוליד דבר חדש ודומה קצת

למלאכה).

(ב) סי' תקיא ס"ז (שאסור

להוליד ריח ביום טוב בדבר שלא היה בו ריח, שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה).

וראה גם לעיל סי' שח ספ"ד (אסור

לשאת תחת אציליו זרע התולעים שעושים המשי ... שמוליד בחומו), ושם נסמן (הערה 566 ).

[2098] ברייתא

שם (אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה (ואע"פ שנימוח מאליו, רש"י),

ואינו חושש). טור ושו"ע שם (אבל נותן הוא לתוך כוס של יין או מים, והוא נימוח

מאליו, ואינו חושש).

[2099] ר"ן

כד, רע"א (ודוקא היכא דעביד בידים, הא אילו הניחן בחמה ונפשרו, ואפילו כנגד

המדורה, מותרין הן). שו"ע שם (וכן אם הניחם בחמה, או כנגד המדורה ונפשרו,

מותרים).

ואף שכתבו בלשון דיעבד, מכל מקום

נתבאר כאן שמותר אף לכתחלה (מותר להניחם), וכן הוא לעיל סי' שיח סכ"ז, לפי

דעה זו (שאין איסור כלל במה שנימוח השומן על ידי שמניחו במקום חם ... ולכן מותר להחם

פת זו הממולאת בשומן).

וכן העיר בהגהות רעק"א (לא

ידעתי אמאי נקט לשון דיעבד, ולא נקט לשון אבל מותר להניחן בחמה וכו', דהא באמת

אפילו לכתחלה שרי, כדלעיל סי' שי"ח סעיף ט"ז). והיינו כמבואר בשו"ע

שם (מותר ליתן אינפאנדה כנגד האש ... ואף על פי שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח).

ומה שכתב הר"ן בלשון דיעבד,

היינו כדי להביא בהמשך לזה את דעת ס' התרומה (מותרין הן, דלאו נולד הוא ... אבל

בספר התרומה כתוב דאסורין משום נולד).

או דקאי על "כנגד

המדורה", במקום שיכולים להתחמם עד שתהא היד סולדת בו, וכדלעיל סי' שיח

סכ"ג (גזרה שמא ישכח וישתהה שם עד שתהא היד סולדת בו).

[2100] עיין

לעיל סי' שיח סכ"ד (מותר ליתן קיתון של מים או שאר משקין כנגד המדורה

להפיג צינתן, ובלבד שיתנם רחוק מהאש, בענין שאינן יכולין להתחמם באותו מקום עד

שתהא היד סולדת בו, אף אם ישהה שם זמן מרובה), וסכ"ז (קדרה שקרש שמנוניתה אין

להחם אותה אלא במקום שלא יוכל התבשיל להתחמם עד שתהא היד סולדת בו).

והיינו "כנגד המדורה",

אבל "בחמה" מותר אפילו יכולים להתחמם עד שתהא היד סולדת בו, כדלעיל סי'

שיח ס"ז (בחמה עצמו ... כדי שיוחמו, מותר).

[2101] ספר

התרומה סי' רלה (נותנו בתוך היין, וכשהברד נמחה אז הוא מתערב ומתבטל ביין שבכוס

ואין ניכר, כדקתני אבל נותן לתוך הכוס ואינו חושש. אבל ליתן את הפשטיידא סמוך לאש

וממחה את השומן, אסור, שהשומן הנקרש הוא בעין לבדו, ואינו מתערב שום דבר וניכר). רא"ש

סופ"ד (כתב רבינו ברוך ז"ל בספר התרומות ואסור להחם פשטיד"א בשבת

אצל המדורה, משום דשומן הנקרש נימוח והוה ליה מוליד, ודמי להך דאין מרסקין לא את

הברד ולא את השלג). הובא ב"י ד"ה אין מרסקין.

וכן הובאה דעה זו, לעיל סי' שיח

סכ"ה (אסור להחם אותה ... מפני שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח והרי זה דומה

למרסק חתיכת ברד בשביל שיזובו מימיו ... אבל אם מניחה בריחוק מקום כל כך בענין

שאין הרבה שומן נימוח עד שיזוב לחוץ אלא מעט ממנו נימוח ונבלע בפת עצמו ואינו בעין

לבד, מותר אפילו לכתחלה, כמו שמותר ליתן חתיכת ברד לתוך כוס של יין אף על פי שהברד

נמחה לשם, מפני שהוא מתערב ומתבטל ביין שבכוס ואינו בעין).

אלא שכאן בדעת ס' התרומה, לא ביאר

מהו טעם האיסור להניחו בכוס כשהנימוח הוא בעין לבדו. ולעיל שם נתבאר, שגם לדעת ס'

התרומה, טעם האיסור הוא " והרי זה דומה למרסק ... ודומה למלאכה

שבורא מים הללו ", שהוא הטעם שהובא לעיל (הערה 2097 ), לדעת הפוסקים שלא אסרו אלא "לרסק אותם

בידים".

*

ומטעם זה (שנתבטל ביין שבכוס) התירו

אף אם נתן ענבים בגיגית יין, והענבים נתבקעו בשבת, ויצא מהן יין ונתבטל ביין

שבגיגית, כדלעיל ס"ד (ואפילו אם נתנו ענבים שלימים בגיגית זו בשבת, ונתבקעו

ביין בו ביום, מותר לשתות יין מהגיגית מטעם זה).

אלא שמכל מקום אין דומין זה לזה,

שבענבים לא התירו אלא בדיעבד, כדלעיל שם (אבל לכתחלה אסור ליתן ענבים שלמים ביין

בשבת כדי שיתבקעו ויזוב יינם, משום איסור סחיטה). משא"כ כאן שהתירו מטעם זה

אף לכתחלה. ונתבאר לעיל שם (הערות 2047 - 2048 ).

[2102]

ספר התרומה שם (והוה ליה נולד), כפירוש הר"ן שם (אבל בספר התרומה כתוב

דאסורין משום נולד ... ולפי טעמו אף בחמה אסור השומן דנולד הוא). מ"א

סקי"ד (ולפי מ"ש רמ"א בסי' שי"ח סעיף י"ו, גם הכא אסור

משום נולד, אלא אם כן הוא מעורב במים (ר"ן)). והיינו מ"ש הרמ"א שם

(ויש מחמירין), ופירש המ"א שם סקמ"ב (משום דהשומן צף למעלה והוי בעין,

והוי נולד, דדמי למשקין שזבו, משא"כ בשלג דשרי כמ"ש סי' ש"ך

ס"ט דכשנימוח במים אינו ניכר. ומשמע דאפילו בדיעבד אסור לאכול השומן, דהוי

נולד).

והיינו שטעם האיסור להניחו בכוס

לבדו, גם לדעת ס' התרומה, כי הוא " דומה למלאכה שבורא מים הללו"

(כדלעיל הערה הקודמת), והטעם שאסרוהו בדיעבד הוא דהוי כמשקין שזבו (כדלקמן הערה

הבאה), "והוה ליה נולד".

[2103]

סעיף כה (ואפילו בדיעבד אסור מה שנימוח בשבת, כמו משקין שזבו בשבת מפירות העומדים

למשקין, שאסורים משום גזרה שמא יסחוט הפירות), ושם (הערה 1788 ).

[2104]

סעיף כז (ולענין הלכה נהגו להחמיר לכתחלה כסברא הראשונה [שהיא סברא האחרונה כאן], אבל

בדיעבד יש להקל כסברא האחרונה [שהיא סברא הראשונה כאן]. ואפילו לכתחלה יש לסמוך

במקום הצורך על סברא האחרונה [שהיא סברא הראשונה כאן], כי כן עיקר).

והיינו כמבואר ברמ"א שם

סט"ז (ונהגו להחמיר, מיהו במקום צורך יש לסמוך אסברא ראשונה).

וראה גם לקמן סי"ט (הערה 2124 ), מתי יש להחמיר ולחוש לשיטת בעל התרומה.

[2105] ב"י

ד"ה אין מרסקין (ומשמע דהא דאסרינן לרסק, דוקא במרסקו לחתיכות קטנות כדפירש

רש"י, אבל לשבר חתיכה ממנו שרי. וכן נראה ממה שכתב רבינו בסמוך [כדלקמן סעיף

הבא] שמותר לשבר הקרח כדי ליטול המים מתחתיו, ואף על פי שכשמשברו ניתזו ממנו

חתיכות דקות שרי, דלא מיתסר אלא כשהוא מרסקו כדי שיזובו מימיו, אבל הכא שאין מימיו

זבים על ידי כן. ואפילו אם יזובו מועטים הם ולא חשיבי. ועוד שאינו מתכוין לכך.

ועוד שהם הולכין לאיבוד). לבוש סי"ג (ואף על פי שכשמשתבר יתזו ממנו חתיכות

דקות שנימוחים ויזובו מימיהם, הוי דבר שאין מתכוין לכך, ואינו פסיק רישיה).

ט"ז סק"ז (וכתב ב"י דוקא שמרסקו בחתיכות קטנות כדפירש"י, אבל

לשבור חתיכה ממנו שרי, ואפילו אם יזובו קצת מים על ידי זה, דלא נתכוין לזה. ועוד

שהולך לאיבוד).

ומ"ש " שדבר

מועט הוא ואינו חשוב כלום", כעין זה הוא גם לעיל סי' שיח סכ"ו (כיון

שדבר מועט הוא אינו חשוב כלום ומותר ).

[2106] שכיון שאף בסחיטה ממש נתבאר לקמן

סכ"א ( אם אינו צריך למשקין הנסחטין ... אין זה דומה לדישה

כלל, שהדש הוא צריך לתבואה שמפרק מהשבלים, לפיכך אין בסחיטה זו איסור מן התורה אלא

מדברי סופרים), " לכן אין לגזור כלל על זה מפני

זה" .

והיינו שלדעת הרשב"א וסיעתו

דלקמן סי"ט, שכל טעם איסור ריסוק שלג וברד הוא מפני גזירת סחיטת פירות, אם הם

הולכים לאיבוד, אין לגזור בהם משום סחיטת פירות לאיבוד, שהרי אין בזה אלא איסור מדברי

סופרים.

ואף שיתבאר לקמן ס"כ, שמכל

מקום יש להחמיר גם בהולך לאיבוד, לחוש לדעת האוסר ריסוק שלג וברד (לא משום גזירת

סחיטת פירות, אלא) משום שדומה למלאכה שבורא מים הללו. מכל מקום אין לאסור כאן מטעם

זה, כיון שהוא דבר מועט, ואינו מתכוין, כמבואר בתהלה לדוד סקט"ו (הטעם שהולך

לאיבוד לא מהני אלא לדעת הרשב"א והר"ן ז"ל, אבל לדעת רש"י

ז"ל אסור. ולכן בסי"ד הביא דעת הרא"ש ז"ל שהי' נזהר להטיל מים

בשלג, אף שהמשקה הולך לאיבוד. ובשבירת הקרח על כרחך דסמכינן על הא דאינו מתכוין).

[2107] ראבי"ה

סוס"י רט (ומותר לשבר את הקרח כדי שיטול את המים המונחים תחתיו). מרדכי רמז

שלא (דמותר לשבר הברד כדי ליקח המים המונחין תחתיו). טור ושו"ע ס"י (מותר

לשבר הקרח כדי ליטול מים מתחתיו).

[2108]

ט"ז סק"ח (שהרי אינו בורא מים בזה).

[2109] ראבי"ה

שם ([דגדולה מזו] אמרינן בפרק חבית גבי חבית, דמתיז ראשה בסייף). מרדכי שם.

ט"ז שם (ואי משום שבירת הקרח הא גדולה מזה מצאנו שובר אדם את החבית בשביל

גרוגרות כו').

[2110] ס"א

(חבית של חרס ... מותר לשברה בשבת בין ביד בין בכלי, כדי ליקח מה שבתוכה, ואין בה

משום סתירה, מפני שאינה בנין גמור), וסי"ב (קורע אדם עור שעל פי החבית של יין

או שאר משקה שלצורך השבת, ואינו חושש, מפני שפסיקת תלוש מותר לכתחלה), וסוף

סט"ז (דבר תלוש ... מותר לחתכו לכתחלה ... לפיכך מותר לחתוך קשרי השפוד

שקושרים בטלה או עוף הצלויים בו, וכן עופות ממולאים שתפרן מותר לחתוך חוט התפירה).

[2111] מ"א

סקט"ו (ונראה לי דבנהר או באר אסור). תוספת שבת סקכ"ד (והיינו כיון

שהוא מחובר).

[2112] ספר

התרומה סי' רלה (נראה דאסור לחוף כלים במלח כדי לנקותן, כי המלח נמחה כשחופף

בחזקה). טור (כתב בעל התרומה שאסור לשפשף הידים במלח בשבת, לפי שהוא נימוח והוי

נולד), שו"ע סי"ב (יש ליזהר שלא ישפשף ידיו במלח). ט"ז ס"ק ט

(לפי שנימוח והוה נולד, כן כתב בטור בשם בעל התרומה).

והיינו שכנראה למד הטור הלכה זו

לענין ידים, ממה שכתב בעל התרומה לענין חפיפת כלים במלח (כנ"ל), שהיא ההלכה

דלקמן סי' שכג סי"ב (אין חופפין כלים במלח לפי שהמלח נמחה כשחופף בחזקה ואסור

מטעם שנתבאר בסי' ש"כ). וכן הוא באגור סי' תפו (כתב בעל התרומ[ה] שאסור לשפשף

הידים במלח בשבת, מפני שהוא נמוח והוה ליה נולד).

וכן הוא לקמן סי' שכו ס"י (אסור

לרחוץ ידיו במלח ... מפני שנימוח על ידו, והרי זה כמוליד בשבת, ודומה למלאכה, כמו

שנתבאר בסי' ש"כ).

[2113] ט"ז

שם (ומשמע דמותר להשליך מים במלח, ואחר כך נוטל ידיו מהם, כמ"ש גבי שלג וברד).

והיינו כדלעיל סט"ז (אבל נותן הוא לתוך כוס של יין או מים בימות החמה כדי

לצננו, והם נימוחים מאליהם, ואינו חושש ... ויש אומרים שלא התירו אלא ליתן לתוך

הכוס שהנימוח אינו בעין לבדו, אלא מעורב ביין או במים שבכוס). וכאן ישנם שני

הטעמים להיתר (שהם נימוחים מאליהם, שהמלח מעורב במים ואינו לבדו).

[2114]

עיין מ"א סוס"י שכג ס"ק

טז (שהמלח נמחה כשחופף בחזקה, אבל בעלמא שרי, דנמחה ממילא, וכמ"ש סי'

ש"ך ס"ט).

שהיא ההלכה דלקמן שם סי"ב ( אין

חופפין כלים במלח, לפי שהמלח נמחה כשחופף בחזקה ואסור, מטעם שנתבאר בסי' ש"כ.

אבל מותר להדיחן במים מעורבים עם מלח, כמו שמותר ליטול ידיו מהם, מטעם שנתבאר שם).

והמקור לזה הוא בתוספתא ביצה

סופ"ד (אין מדיחין את הכלים בנתר ביום טוב, אבל מדיחין אותם במלח ובמורסן

בשבת ואין צריך לומר ביום טוב), וכפירוש הב"י שם סוף הסימן (ושמא יש לומר

דמדיח לחוד וחופף לחוד, דחופף הוי כמרסק שלג וברד דאסור, ומדיח הוי כנותן שלג וברד

לתוך הכוס דשרי).

שגם בזה יש לפרש כשתי הדעות שנתפרשו

כאן, אם מותר לחפפם בחזקה, אחרי שנתערבו במים, או שגם בזה לא הותר אלא

להדיחן בעלמא, ולא לחפוף בחזקה.

ומדברי המ"א הנ"ל נראה

שסובר כדעה הראשונה כאן, שגם כשמדיחין אותן במים המעורבים

במלח, לא הותר אלא כשאינו חופף בחזקה. וכן הוא באליה זוטא שם ס"ק י (אבל נותן

לתוך המי מלח להדיח, כיון שאין מחפף); אף שהביא כאן את דעת המתירים (כדלקמן הערות 2119 - 2120 ).

ואף שגם כשמשליך מים במלח הוא עושה

מעשה בידים. ראה מה שדן בזה בבדי השלחן סי' קכז סקי"ד.

[2115]

אוצ"ל: ליזהר.

[2116] רא"ש

פ"ד סי"ג (צריך אדם ליזהר בחורף כשנוטל ידיו בשבת שלא יהא ברד או

שלג במים, שמא ירסקנו במים). תוס' נא, ב ד"ה אין מרסקין (מכאן יש

ליזהר שלא ירחוץ ידיו בשלג וברד בשבת, ו(פע)מים שמתקרשים ויש ברד מעורב בהם, אין

לרחוץ בהן, דאי אפשר שלא ירסק הברד, וכל הזהיר בו תבא עליו ברכה). טור ושו"ע

סי"א (צריך ליזהר, בחורף, שלא יטול ידיו במים שיש בהם שלג או ברד).

[2117] והיינו שאף שלגבי מלח נתבאר

לעיל שמותר להשליך למים וליטול מהם, ובלבד שלא ישפשפנו.

מכל מקום יש להחמיר יותר בשלג וברד,

כיון שהמה קלים יותר להתרסק; אלא שאם כבר נוטל, אזי יזהר שלא ידחקם בין ידיו.

[2118] רבינו

ירוחם נתיב יב חי"ג (ואם יטול יזהר שלא ידחק). שו"ע שם (ואם יטול,

יזהר שלא ידחקם בין ידיו, שלא יהא מרסק).

[2119] רמב"ן

נא, ב (ובתוספתא תני אבל מרסק הוא לתוך הקערה). רשב"א נא, ב (והתירו לרסק

אפילו ביד לתוך הכוס, וכדתני בתוספתא אבל מרסק הוא לתוך הקערה). ר"ן כג,

סע"ב (ובתוספתא משמע דאפילו לרסק בידים לתוך הכוס שרי, דקתני אבל [מרסק] הוא

לתוך הקערה), בשם התוספתא שם סופ"ד (אבל מרסק הוא לתוך הכוס או לתוך

הקערה, ואינו חושש). וכן הוא ברמב"ם פכ"א הי"ג (אבל מרסק הוא לתוך

הקערה או לתוך הכוס). ובמ"מ שם (וכתב הרמב"ן ז"ל והרשב"א

ז"ל, שבתוספתא התירו אפילו לרסק בתוך הקערה). מ"א ס"ק יג (הרמב"ן

והר"ן והרמב"ם והמ"מ כתבו בשם התוספתא, דאפילו לרסק בידים לתוך

הכוס שרי ... כיון שנתערב במים לא גזרו).

[2120]

מ"א ס"ק טז (ולפי מה שכתבתי ס"ט שרי עיי"ש). והיינו שלפי

מ"ש בס"ק יג, שבמקום שנתערב במים לא גזרו אף לרסק בידים, אם כן מותר אף

לשפשף בידים כשנוטל ידיו בשלג או ברד.

[2121] תוספתא

ורמב"ן ורשב"א ור"ן שם. מ"א סקי"ג.

[2122]

משמעות ה רמב"ם פכ"א הי"ג (ואין מרסקין את השלג שיזובו מימיו),

לפי ביאור מ"מ שם (וכן נראה מדברי רבינו, שהביאה אצל דין הסחיטה). רשב"א

שם (ולי נראה דמשום גזירת סחיטה דפירות העומדין למשקין נגעו בה, מפני שהברד והשלג

למימיהן הן עומדין, ולפיכך לתת לתוך הכוס מותר שאינו נראה כסוחט). ר"ן

שם (גזירה שמא יסחוט פירות העומדין למשקין, לפי שהברד והשלג למימיהון הן עומדין).

ומטעם זה יש אוסרים אפילו בדיעבד את

מה שנימוח בשבת, כדלעיל סי' שיח סכ"ה (ואפילו בדיעבד אסור מה שנימוח בשבת,

כמו משקין שזבו בשבת מפירות העומדים למשקין, שאסורים משום גזרה שמא יסחוט הפירות),

ושם נסמן (הערה 1788 ).

ומטעם זה יש מתירין בבורית וחֵלֶב,

כדלקמן סי' שכו ס"י (ולדברי האומרים שטעם איסור לרסק שלג וברד הוא משום גזרת

סחיטת פירות העומדים למשקין, שאף השלג והברד למימיהם הם עומדים, כמו שנתבאר שם, אם

כן בורית ושאר חלב שאינן עומדים למשקין מותר לרסק לכתחלה).

[2123] והיינו שאף שגם כשמתערב בדבר

אחר יש בו איסור סוחט, כדלעיל ס"ד (לכתחלה אסור ליתן ענבים שלמים ביין בשבת

כדי שיתבקעו ויזוב יינם, משום איסור סחיטה), ונתבאר לעיל שם (הערה 2047 ). ומכל שכן כאן, שמרסקו וממחהו בידים בתוך המשקים.

מכל מקום הקילו בזה בריסוק שלג או

ברד שמתערב בדבר אחר, ולא גזרו בו, כמבואר ברשב"א שם (מים הם מתחלתן ועד סופן

אלא שנקרשו לפי שעה, ולפיכך הקילו בהן לסוחטן לתוך הקערה או לתוך הכוס, אלא

שהחמירו בהן לסחטן ולרסקן בפני עצמן, כך נראה לי). מ"א ס"ק יג (דטעם

האיסור שמא יסחוט פירות העומדין למשקין, וכיון שנתערב במים לא גזרו).

[2124] משמעות

האחרונים לקמן ס"כ (יש מי שהיה נזהר להטיל מים בשלג, כי על ידי השתן

נימוח השלג, והרי זה כממחהו בידים, שאסור לפי סברא הראשונה, אע"פ שאין הנימוח

בעין לבדו), ונתבאר לקמן שם (הערה 2127 ), שמקורו מהמ"א ס"ק יז (בביאור דברי הרא"ש

והטור ושו"ע סי"ד), והיינו שאנו חוששים להחמיר כדעת האוסרים כאן. וכן

הוא בסוף הסעיף (והערה 2134 ), מסקנת הרש"ל והב"ח והשל"ה והאליה זוטא

להחמיר בזה.

וטור ושו"ע סי' שכח

סכ"ב (מעבירין גלדי המכה, וסכין אותה בשמן, אבל לא בחלב, מפני שהוא נימוח), ורמ"א

סי' שכו ס"י (ואסור לרחוץ ידיו במלח, וכל שכן בבורית שקורין זיי"ף

בל"א, או בשאר חלב שנימוח על ידיו, והוי נולד), ובמ"א שם ס"ק יא (ובשלטי

גבורים כתב דיש מתירין, דדוקא ברד ושלג שעומדין למשקין אסור, עיי"ש שהאריך). עיין

שלטי הגבורים פרק ה כד, ד אות ג (נראה לי דתלוי בפלוגתא, דמיימוני וההולכין

לשיטתו, והרא"ש וההולכין לשיטתו, שכתבתי לעיל גבי ריסוק השלג והברד, והוא כי

אם האי שמן שסכין בו הוא קרוש, או שהוא שומן וחלב קרוש, אליבא דמאן דשרי להניח

הפשטיד"א אצל האש אע"פ שהשומן קרוש עליה ונימוח, לפי דסבירא להוא דאיסור

ריסוק הברד הוא משום גזירת פירות העומדים למשקין, ושמן ושומן וחלב כיון דלעולם

אוכל הוא, שפיר דמי אפילו נימוח, דמטעם נולד אין לאוסרו. ולפי האוסר מיחוי שומן

שעל הפשטיד"א בשבת משום דהוי נולד, הכא נמי אם הי' השמן קרוש, או היה שומן או

חלב, יהיה אסור לסוך בו, לפי שהוא מתמחה והוי נולד).

וכן הוא לקמן סי' שכח סכ"ח (מעבירין

גלדי מכה וסכין בשמן, במקומות שדרכן לסוך אף שלא לרפואה כמ"ש בסי' שכ"ז,

אבל לא יסוך בחלב מפני שנימוח ואסור מטעם שנתבאר בסי' שכ"ו). ובסי' שכו

ס"י (אסור לרחוץ ידיו במלח וכל שכן בבורית או שאר חלב מפני שנימוח על ידו

והרי זה כמוליד בשבת ודומה למלאכה, כמו שנתבאר בסי' ש"כ שאסור לרסק שלג או

ברד מטעם זה. ולדברי האומרים שטעם איסור לרסק שלג וברד הוא משום גזרת סחיטת פירות

העומדים למשקין שאף השלג והברד למימיהם הם עומדים כמו שנתבאר שם אם כן בורית ושאר

חלב שאינן עומדים למשקין מותר לרסק לכתחלה. אבל יש להחמיר כסברא הראשונה).

וכיון שהרא"ש וטור ושו"ע

פסקו לאסור שם, אם כן מובן שלדעתם יש לאסור אף במקום שאין לגזור שמא יסחוט פירות

העומדים למשקין (הן לענין רחיצה בסבון ושומן, והן לענין לרסק בידים לתוך המשקה).

ועל כן יש להחמיר בשניהם כסברא הראשונה, לחוש לדעת בעל התרומה שאוסר (לא מטעם שמא

יסחוט, אלא) מטעם נולד.

וראה גם לעיל (הערה 2114 ).

ולפי זה הי' מקום לכאורה להחמיר שלא

לערות מים חמים לתוך כוס שבו סוכר, וכן שלא לערב בכף סוכר שבכוס מים חמים, שעל ידי

זה נימוח בידים, אף שמתערב במים. וראה מה שליקט בזה בשבת כהלכה פ"ז ביאורים

א.

[2125] אשר

אף שמהר"ם מרוטבורג התיר בזה, בתשב"ץ סי' סה (ומותר להטיל מים בשלג בשבת,

מידי דהוה אדריסת רגל שמותר). כתב עליו הטור (והר"ם מרוטנבורק התיר להטיל מי

רגלים בשלג ... וא"א ה רא"ש ז"ל נזהר בדבר ... כי על ידי

השתן ודאי נימוח), ושו"ע סי"ד (הר"מ מרוטנבורג מתיר להטיל מי רגלים

בשלג, והרא"ש היה נזהר).

[2126] דלעיל

סי"ט.

[2127] מ"א

ס"ק יז (ולא דמי לס"ט דשרי ליתן לתוך המים (והא גם כאן מתערב עם השתן,

מחצית השקל). דהכא איהו קעביד מעשה). ופירש במחצית השקל שם (ואם כן לדעת

הרמב"ן שהביא מ"א ס"ק י"ג, דאפילו לרסק בידים שרי לתוך המים,

גם כאן מותר). והיינו שאנו חוששים להחמיר כסברא הראשונה דלעיל שם.

[2128] דאף

שאין לגזור בזה משום סחיטת פירות (לשיטת הרשב"א וסיעתו), מכל מקום יש לגזור

בזה מטעם שדומה למלאכה (לשיטת רש"י), כדלעיל סי"ז (והערה 2106 ).

[2129]

טור בשם מהר"ם ורא"ש (והר"ם מרוטנבורק התיר להטיל מי רגלים בשלג,

שדומה לדריסת הרגלים שדורס אותו ברגליו ואינו חושש, וא"א הרא"ש ז"ל

נזהר בדבר, שאינו דומה לדריסת הרגלים, כי על ידי השתן ודאי נימוח), משא"כ

כשדורס ברגליו אינו ודאי נימוח. שו"ע סי"ג (דורס שלג ברגליו ואינו חושש).

[2130]

לבוש סי"א (שאף אם נימוח תחת רגליו, הוי ליה דבר שאין מתכוין, ואינו פסיק

רישיה).

ודינו כדורס יחף על העשבים, דלקמן

סי' שלו ס"ח (מותר לילך על גבי עשבים בשבת, ואפילו הולך יחף, ואפשר שידבקו

עשבים בקשרי אצבעותיו ויתלשו, מכל מקום דבר שאין מתכוין הוא ומותר).

[2131] ט"ז

סק"י (נראה דאע"ג דאי אפשר שלא יהי' נימוח, והוי פסיק רישיה, מכל מקום

לא גזרו בזה, כיון דאי אפשר להזהר מזה בימות החורף, דכל הארץ היא כך מלאה כפור

וגליד, והמנעלים הם לחים, ונימס השלג שם).

[2132] היינו

שזהו טעם מהר"ם מרוטבורג, שהתיר כנ"ל אף בזה.

[2133] ט"ז

סקי"א (ודאי הוה הדריסה פסיק רישיה, ואפילו הכי לא גזרו, הכי נמי בזה שאי

אפשר ליזהר, כי כל הארץ מלאה שלג).

[2134] כן

דעת רש"ל בביאורו לטור, הובא ב ב"ח ד"ה ומ"ש ואדוני

אבי (כתב מהרש"ל (בחידושיו לטור), יש קצת ראיה לאיסור, דהא בסימן שכ"ו

אסרו לחמם הידים אחר נטילה וכו', אף על פי שלא נתכוין כלל לחמם המים, חשיב ליה

פסיק רישיה ואסור, והכא נמי דכוותיה), והיינו כדלקמן שם ס"ד (ויש אומרים

שאפילו הרוחץ ידיו צריך ליזהר שלא לחממם כנגד המדורה, אפילו במקום שאין היד סולדת

בו, אם לא ינגבם תחלה יפה, מפני שמפשיר המים שעליהן, ונמצא כרוחץ בחמין שהוחמו

בשבת). ושל"ה מסכת שבת פרק נר מצוה בסופו (הרא"ש היה נזהר שלא

להשתין בשלג. וכן ראוי להזהר). אליה זוטא סק"ח (וכן הסכמת רש"ל וב"ח

ושל"ה).

[2135] בסעיפים כא-ה שלפנינו,

יתבארו פרטי ההלכה של סחיטת בגדים, שהיא תולדת המפרק.

אמנם

יש מלאכה נוספת בסחיטת בגדים, שהיא תולדת מלבן, שכבר נתבארה לעיל סי' שא סנ"ו-ס,

וסי' שב ס"כ-כג, וסי' שיט סי"ג וסכ"ג.

על

כן מבאר תחלה (בסעיף שלפנינו) את ההפרש בין שתי המלאכות האלו:

(א)

תולדת מלבן היא דוקא במים וכיו"ב, ולא ביין אדום וכיו"ב.

(ב)

תולדת מפרק מן התורה היא דוקא כשצריך למשקין הנסחטין, ומדברי סופרים אסור בכל

אופן.

ואחר

כך יתבארו (סכ"ב-ה) שאר פרטי איסור סחיטת בגדים.

עוד

יתבארו פרטי ההלכה של סחיטת בגדים תולדת מפרק – לקמן סי' שכו ס"ו, וסי' של

ס"א (איסור סחיטה משערות מדברי סופרים), וסי' שלה ס"א (גזירת שמא יבוא

לסחוט הספוג), וסי' תריג סט"ז (איסור קינוח פניו במפה רטובה).

[2136] רבה

מח , א (חזייה דפרס דסתודר (סודר של ראש, רש"י) אפומיה דכובא (קנקן,

רש"י), ואנח נטלא עילויה (כלי ששואבין יין מן הכובא, רש"י), נזהיה רבה

(גער בו, רש"י). אמר ליה ר' זירא אמאי. אמר ליה השתא חזית. לסוף חזייה דקא

מעצר ליה (שהיה סוחטו מן המים שנבלעו בו, רש"י)). רמב"ם פכ"ב

הט"ו (אין מכסין חבית של מים וכיוצא בה בבגד שאינו מוכן לה, גזירה שמא יסחוט).

טור ושו"ע סט"ו (אסור לפרוס סודר על פי החבית וליתן על גביו הכלי שדולים

בו, שמא יבא לידי סחיטה).

רי"ף. ב"י.

[2137] ביצה

ל, א (תפרוס סודרא עלויה, זמנין דמטמיש במיא (שנשרה במים, רש"י), ואתי

לידי סחיטה).

[2138] תוס'

בביצה שם ד"ה זמנין (דהכא מיירי בסחיטת מים, דאסורה משום לבון, ואם כן כי

נפל בגוויה מיא אתי לידי סחיטה).

וכדלעיל סי' שא סנ"ו (המכבס

בגדים הרי הוא תולדת מלבן וחייב, והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו, הרי זה כמכבס

בגדים, וחייב משום מלבן).

*

ומה שלא אסרו בזה (גם בלא חשש שמא

יבוא לסחטו) משום שרייתו זהו כיבוסו, נתבאר לעיל סי' שב סכ"א (בגד שאין עליו

לכלוך וטינוף ... אין אומרים בו שרייתו זהו כיבוסו).

ולפי דעה האוסרת שם (ויש חולקין על

זה ואומרים שאף בגד שאין עליו שום לכלוך שרייתו זהו כיבוסו). הובאה דעה זו גם לעיל

סי' שיט סי"ג (והערה 1916 ), וסכ"ג (והערה 1974 ).

נתבאר בתהלה לדוד ס"ק טז (נראה

דהא דליתן על גבי כלי שדולין בו הוא בלא מים, ועיקר החשש הוא שמא יפול הסודר מאליו

לתוך המים, והוא לא יעשה שום איסור, רק דחיישינן דלמא אתי לידי סחיטה).

[2139] אוצ"ל: יתלחלח ...

מתלחלח.

[2140] גמרא שבת שם (אמר ליה מאי

שנא מפרונקא (בגד העשוי לפרוס על הגיגית שפורסין אותו בשבת, רש"י). אמר ליה

התם לא קפיד עילויה (אם שרוי במים, שהרי לכך עשוי, ולא אתי לידי סחיטה, רש"י),

הכא קפיד עילויה). רמב"ם שם (אין מכסין ... בבגד שאינו מוכן לה).

טור ושו"ע שם ( אבל בגד העשוי לפרוס עליו, מותר, שאינו חושש עליו

לסוחטו).

ויתירה מזו, אפילו שורה בידים מותר,

כדלקמן סוף סכ"ד (ומשום איסור ליבון אין לחוש ... מפני שהן עשויין לכך ואינו

חושש לליבון כלל, כמו שנתבאר בסי' שי"ט), ולעיל סי' שיט סי"ג (משמרת שהיא

עשויה לכך, ואינו חושש לסחטה, וגם אינו חושש לליבונה כלל, ולפיכך אין ליבונה חשוב

כלום לאסור שרייתה בשביל כך), ושם נסמן (הערה 1917 ).

והטעם לזה נתבאר לעיל סי' שב בקונטרס אחרון

ד"ה ולפי זה מתורץ ( דיש לומר דמשמרת נמי, כיון דלא איכפת

כלל בליבונה לשום אדם, אין ליבונה חשוב כלום).

[2141] גמרא

שם (נפרוס סודרא עלויה), כפירוש התוס' שם (מיירי ביין, דסחיטה שלו אסורה משום דש,

ואם כן כי נפיל לארעא הולך לאבוד, ולא חיישינן לסחיטה). מ"א סי' תקי

סקט"ז (ומיירי ביין דלא גזרינן שמא יסחוט).

וכן הוא לעיל סי' שיט סי"ג (אבל

יין אדום או שכר או שאר משקין שאין מלבנין, שאין חוששין בהם לסחיטה מטעם שנתבאר שם).

לקמן סי תקי סי"ט (יפרוש עליהן בגד, אם הן משקין שאין לחוש בהן שמא יבואו

לידי סחיטה, כגון ביין אדום או שאר משקין שאין מלבנים, ואף אם יסחוט אינו חייב

משום מלבן, כמ"ש בסימן שי"ט עיי"ש).

[2142] משנה

שבת קלט, ב (מסננין את היין בסודרין). תוס' כתובות ו,

א ד"ה האי (פרק תולין (שבת קלט, ב) תנן מסננין את היין בסודרין, אלמא לגבי

יין לא גזרינן משום סחיטה). סמ"ג ל"ת סה, יב, ד (ולכך מסננין יין

בסודרין, כדתנן בפרק תולין).

וכן הוא לעיל סי' שא סנ"ט (ואם

נשרו בשכר או ביין אדום או בשאר משקין שאינם מלבנים מותר לטלטלו, אף על פי שנשרו

הרבה, ואף לכתחלה מותר להשרותו בהם, כגון לסננם עליו, כמו שיתבאר בסי' שי"ט

וש"כ). סי' שיט סי"ג (אבל יין אדום ... מותר לסננן בסודרין).

אמנם אם יש עליו קצת לכלוך, נתבאר

לעיל סי' שב ס"כ (ואפילו שאר משקים שאינם מלבנים אלא מלכלכים, אעפ"כ

אסור ליתנם על מקום הלכלוך להעבירו).

[2143] ט"ז

סקי"ב (ונראה לי לחלק, דביין לבן מכבס כמו מים, אבל יין אדום אינו מכבס,

אדרבא מאדים הבגד).

וכן הוא לעיל סי' שא סנ"ט (ואם

נשרו בשכר או ביין אדום או בשאר משקין שאינם מלבנים). סי' שב בקונטרס אחרון סוף

סק"א (דמיירי בחמר חווריין (כמ"ש הט"ז סוף סי' ש"כ עיי"ש)).

סי' שיט סי"ג (אבל יין אדום או שכר או שאר משקין שאין מלבנין). לקמן

סכ"ד (יין אדום או שאר משקין שאין מלבנים). סי' תקי סי"ט (ביין אדום או

שאר משקין שאין מלבנים).

ואף שנתבאר לקמן סכ"ז ( האוכל

תותים או שאר פירות הצבועים, צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה,

משום איסור צביעה. ואע"פ שמקלקל הוא, וכל המקלקלין פטורים, מכל מקום אסור

מדברי סופרים. ויש מקילין, משום שאינו אלא דרך לכלוך, ואין בו משום צובע כלל. ויש

להחמיר). מכל מקום אין חוששים לזה כאן ביין אדום. ונסמן לקמן שם (הערה 2180 ).

[2144] ר"ת בתוס' כתובות ו, א ד"ה

האי (ההיא סחיטה אומר ר"ת דהויא משום מפרק, ואסורה כמו סחיטת זיתים וענבים). תוס'

ביצה ל, א ד"ה זמנין (התם מיירי ביין, דסחיטה שלו אסורה משום דש). ר"ן

שבת מא, א ד"ה ולפיכך (פירש רבינו תם ז"ל דתרי גוני סחיטה נינהו, חד

תולדה דמלבן וחד תולדה דדש). מרדכי רמז תכח (משום שסוחטו בידים אסור משום

דישה, שלשמן וליין הוא צריך). מ"מ פ"ט הי"א (פירשו קצת המפרשים

ז"ל שהסחיטה בבגד יש בה שני פנים, האחד כשהיא ממים שהבגד בסחיטה זו מתלבן,

וזו היא תולדת המלבן, והשני כשהיא משאר משקין, כגון יין ושמן שאין הבגד מתלבן בהן,

ואסורה מפני תולדת הדש, לפי שהוא מפרק ומוציא המשקין המובלעין).

*

ומכאן הוכיחו הפוסקים, שחייבים על

מלאכת מפרק, אף אם לא גדלו המשקים בתוכן.

ואף שנתבאר לעיל סי"א שאין

חייבין על סחיטת כבשין ושלקות, וכדאמרינן שבת קמה, א (כבשים שסחטן ... למימיהן,

פטור אבל אסור), ופרש"י (שאין זה מפרק, שאין המשקה הזה יוצא מן הכבשים, שלא

גדל בתוכן, אבל אסור אטו זיתים וענבים).

כבר הקשו עליו התוס' שם ד"ה כבשים

(לפירוש הקונטרס דפירש משום דאתי המשקה מעלמא, קשה לרבי אמאי גזרו ... שמא יסחוט,

הא אפילו סחיט ליכא איסור דאורייתא).

ולכן פירשו התוס' שם (רב לטעמיה

דאמר לקמן דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים). ונתפרש יותר בתוס'

כתובות דף ו, א ד"ה האי (ואור"י דמצינן למימר דדוקא כבשים ... הנסחט מהם

כמו אוכלא דאיפרת, ואין שם משקה עליו).

וכן נתבאר לעיל סי"א (ואם סחטן

לצורך מימיהן פטור מן התורה ... כיון שעכשיו הן נסחטין מאוכלין, תורת אוכל עליהן,

והרי זה כמפריד אוכל מאוכל. ומכל מקום מדברי סופרים אסור לסוחטן לצורך מימיהם). והיינו

דוקא כשבלוע באוכל, משא"כ כשבלוע בבגד וסוחטו מהבגד לצורך מימיהן, חייב,

כמבואר כאן.

[2145] כהא דלקמן סי' שלה ס"א

( נשברה החבית לגמרי ונשפך היין לארץ, לא יקלוט ... שמא יספוג

... שמא יבא לסחוט הספוג במתכוין).

ואף במים הדין כן, כדלקמן סי' תריג

סט"ז (מפה במים ... טופח על מנת להטפיח, ומקנח בה פניו ידיו ורגליו ... יש

בכאן איסור מן התורה משום סחיטה).

[2146] ר"י

הובא ב מרדכי שם (ור"י אוסר בכל ענין, אפילו אם נופל לאיבוד, דנהי

דאיסורא דאורייתא ליכא, מכל מקום איסורא דרבנן איכא). ר"ן שם (שסחיטה

זו אינה אב מלאכה אלא תולדה היא, כעין מפרק, שהוא תולדה דדש, ובודאי לא דמי לדש

אלא היכא שהוא צריך למשקה שהוא נסחט ממנה, דהיכא שאינו צריך לו לא דמי לדש כלל ...

דמדאורייתא לא מיתסר, אלא מיהו כיון דקא סחיט במשקין שדרך סחיטה בהן, מיתסר מדרבנן).

מ"א סקכ"ג (והר"ן ספי"ד כתב דמכל מקום אסור מדרבנן).

וכן הוא לקמן סי' שכח סמ"א (שכיון

שהחלב הזה הולך לאיבוד אין בו משום מפרק מן התורה, אלא מדברי סופרים כמ"ש

בסי' ש"כ). לעיל סי' שב סכ"ג ( אי אפשר שלא יסחוט קצת ממה שיבלע במפה

על ידי הנגוב, ויש בזה איסור מדברי סופרים עכ"פ, אף במשקים שאינם מלבנים, כמו

שיתבאר בסי' ש"כ ).

ומדברי סופרים אסור לסחוט אפילו

לכלוך הבלוע בבגד, כדלעיל סי' שב ס"כ (אבל בגד שיש עליו איזה ליכלוך כגון טפת

דם או רוק, וכל שכן טיט או צואה ... יקנח הלכלוך בסמרטוט, ויזהר לקנח בקל, ולא

ידחוק, פן יסחוט לכלוך הבלוע בבגד, שיש איסור בסחיטתו מדברי סופרים, כמו שיתבאר

בסימן ש"כ).

ואסור מדברי סופרים אף אם אינו

מתכוין לסחוט, אלא שעל ידי ההידוק נסחט קצת והולך לאיבוד, ויתבאר לקמן

סכ"ג-ה.

אבל יש סוברים שאף מדרבנן מותר בהולך

לאיבוד, כדלקמן סכ"ד ( שיש מתירין לגמרי אפילו לסחוט

במתכוין, כל שהמשקה הולך לאיבוד), ושם נסמן (הערה 2171 ).

וראה שבת כהלכה פט"ו ביאורים

י.

[2147] מרדכי

שם (ולהכי אתי שפיר ומסננין את היין בסודרין, ולא גזרינן דילמא סחיט ... משום צורך

היין שבתוכה, אין ריוח גדול בזה, ואין רגילות לסוחטו לכך).

והיינו שאין גוזרים שמא יסחוט

לאיבוד, כיון שזה אינו אסור אלא מדברי סופרים, ואין גוזרים גזירה לגזירה. ואין

גוזרים שמא יסחוט לצורך המשקין הנסחטין, מפני שאינן חשובים ואין רגילות לסוחטו.

וכעין זה הוא לעיל סי"ז ( שהם

הולכים לאיבוד ... ולכן אין לגזור כלל על זה מפני זה). והיינו שלדעת

הרשב"א וסיעתו דלעיל סי"ט, שכל טעם איסור ריסוק שלג וברד הוא מפני גזירת

סחיטת פירות; אם הם הולכים לאיבוד, אין לגזור בהם משום סחיטת פירות לאיבוד, שהרי

אין בזה אלא איסור מדברי סופרים.

*

אמנם במקום שיש לחוש שמא יסחוט לצורך

משקין הנסחטין, גזרו שלא לשרות בו, כדלקמן סי' שלה ס"א ( נשברה

החבית לגמרי ונשפך היין לארץ, לא יקלוט מן הארץ יותר מלצורך השבת, שמא יספוג,

דהיינו שישים ספוג ביין הנשפך ... שמא יבא לסחוט הספוג במתכוין).

ולא רק כשסוחט בגד לצורך המשקין

שבו, אלא אף במקנח עצמו במפה הרטובה ממים חייב, כדלקמן סי' תריג סט"ז (שאם

היה מקנח במפה שאינה נגובה מן המים יש בכאן איסור מן התורה משום סחיטה).

ואף שנתבאר כאן "שאינו חייב על

סחיטה זו אלא אם כן צריך למשקין הנסחטין מהבגד ... דומה לדישה ... צריך לתבואה

שמפרק מהשבלים". מכל מקום גם במקנח עצמו במפה רטובה צריך למים שבה, שהרי

הלחות שבמפה יוצאת ממנה על גופו שמקנח במפה זו, והרי זה דומה לדישה שצריך למים

היוצא מהמפה.

וכיון שסחיטה זו אסורה מהתורה, לכן

גזרו בזה שמא יסחוט, כדלקמן שם (יש להחמיר, אף בנגובה מן המים שהיו עליה מבעוד

יום, גזירה שמא לא תתנגב יפה, ויקנח בה ויבא לידי סחיטה).

מהלכה זו יש קצת מקום עיון להיתר

הנפוץ לקנח במגבונים לחים, שלפי האמור כאן נראה, שאם הם עדיין לחים אסור מן התורה,

ואם כבר נתייבשו קצת אסור עכ"פ מדברי סופרים. אבל למעשה נהוג להקל בזה,

עכ"פ כשהשאירו המגבונים פתוחים עד שנתייבשו קצת.

[2148] רבא

קמא , א (לא ליהדוק איניש אודרא בפומא דשישא (מוכין שסותמין בהן פי הפך,

רש"י) דילמא אתי לידי סחיטה). טור ושו"ע סט"ז (אסור להדק מוכין בפי

פך שיש בו משקין, משום סחיטה).

[2149] מ"א סקי"ח (פירוש

דכשמהדק והוא לח הוא נסחט). והיינו שלא מדובר כאן (כמו בסעיף הקודם), גזירה שמא

יסחוט אחר כך, אלא שעל ידי הידוק זה עצמו "אתי לידי סחיטה".

ומכל מקום אמרינן בגמרא "דילמא

אתי לידי סחיטה", וכמבואר בתוס' קיא, א ד"ה מודה (והא דאמר גבי לא

ליהדוק אינש אודרא אפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה, ולא הוי פסיק רישיה, יש לחלק

דהתם מיירי בכיסוי שאינו בולע כל כך, וגם אינו סותמו כל כך בחוזק, שאינו חושש רק

שיהא מכוסה). שעל זה מסיים כאן "ולכן אסרו להדק כלל, שמא יהדק היטב",

וכשיהדק היטב בודאי "יסחטו המשקין הבלועין במוכין".

[2150] מרדכי

שם (ואפילו אינו מתכוין להוציא הבלוע בסתימה, מכל מקום פסיק רישיה הוא, דבהידוקו

בתוך פי הפך יוצא המשקה ונופל לתוכו, והוי דישה כמו סוחט זיתים וענבים). ר"ן מא,

א סד"ה אבל רב נתן בעל הערוך (ומפני שהמשקה נסחט לתוך הכלי אסור, שהוא נהנה

בסחיטתו).

והטעמים שלא אסרו כאן אלא כשיש חשש

"שמא יבא לידי סחיטה ... לתוך הפך", "שהוא נהנה בסחיטתו":

(א) דהיינו לפי דעת הערוך, שהיא דעה

השנית דלקמן סכ"ד (שכל שהמשקין הולכין לאיבוד אין איסור אפילו מדברי סופרים,

אלא כשמתכוין לסחוט, אבל כל שאינו מכוין לכך, אע"פ שהוא פסיק רישיה, מותר,

כיון שאין הסחיטה נוחה לו כלל, שהרי אין לו שום הנאה ממנה), שלפי דעה זו נתבאר

לקמן טעם האיסור בנידון דידן (ולא אסרו להדק מוכין בפי הפך אע"פ שאינו מתכוין

לסחוט, אלא מפני שהמשקין הנסחטין מהמוכין לתוך הפך, שמגיע לו הנאה מסחיטה זו).

וראה לקמן (הערות 2153 . 2163 . 2177 ).

(ב) כאמור לקמן בסמוך (ובהערה הקודמת), שכל החשש כאן הוא שמא יהדק

היטב, ואז יבוא לידי סחיטה. וכבר נתבאר לעיל (בסעיף הקודם) שאין גוזרים שמא יסחט

וילך לאיבוד (שאינו אסור אלא מדברי סופרים), ומה שחששו כאן הוא רק כיון שהמשקים

נסחטים לתוך הפך, ואינם הולכים לאיבוד, שאז יש בסחיטה זו איסור מן התורה.

[2151] עיין

במ"ש לעיל בסי' רעז בקונטרס אחרון ס"ק א (אם יש לחוש שמא

יהיה ודאי, ואף על פי כן יעשה מה שיעשה, הרי זה דומה לשאר חששות וגזירות שחששו

חכמים, ואינו בכלל ספק פסיק רישיה).

וראה לעיל סי' שב סוף ס"כ (ויזהר

לקנח בקל, ולא ידחוק, פן יסחוט), וסכ"ג (שכיון שהכוס צר אי אפשר שלא יסחוט

קצת ממה שיבלע במפה על ידי הניגוב).

[2152] משנה

קמג , א (ספוג אם יש לו עור בית אחיזה (של עור שיאחזנו בו, רש"י),

מקנחין בו, ואם לאו אין מקנחין בו (שכשאוחזו נסחט בין אצבעותיו, רש"י)). טור

ושו"ע סי"ז (ספוג, אין מקנחין בו אלא אם כן יש בו בית אחיזה).

וכן הוא לקמן סי' שלה ס"א (אם

יש לספוג בית אחיזה, שאין לחוש בו לסחיטה בפסיק רישיה במקום אחיזת ידו).

*

ואף שמיירי כאן בלכלוך שמקנחים, מכל

מקום גם זה אסור לסחוט מדברי סופרים.

ועל זה נתבאר לעיל סי' שב ס"כ

( יקנח הלכלוך בסמרטוט. ויזהר לקנח בקל ולא ידחוק, פן יסחוט

לכלוך הבלוע בבגד, שיש איסור בסחיטתו מדברי סופרים, כמו שיתבאר בסימן ש"כ) ,

שהכוונה לסעיף שלפנינו, שיש איסור בסחיטתו אף דמיירי בקינוח, ולא במים נקיים, ונתבאר

בהערות לעיל שם .

[2153] גמרא

שם (אין מקנחין בו ... מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות).

וכן הוא בסעיף הקודם (ואף שאינו

מתכוין, מכל מקום פסיק רישיה ולא ימות הוא).

וכדלעיל סי' רעח ס"ד (והכל

מודים בפסיק רישיה ולא ימות שחייב עליו מן התורה), ושם נסמן (הערה כט).

*

אלא דלעיל בסעיף הקודם מיירי שנסחט

"לתוך הפך" ואינו הולך לאיבוד. משא"כ כאן שהולך לאיבוד, ומכל מקום

אסרו.

ועל זה נתבאר לקמן סכ"ד (שהרי

ספוג שאין לו בית אחיזה אין מקנחין בו, אע"פ שאינו מתכוין לסחוט, והמשקה

הנסחט מהספוג הולך לאיבוד). והיינו שמהלכה זו למדנו לאסור אף פסיק רישא דלא ניחא

ליה, דלא כדעת בעל הערוך שהתיר בזה, שתובא בסעיף הבא.

[2154] ראב"ד

בהשגות פכ"ב הט"ו (קשיא לי ביש לו בית אחיזה מאי הוי, אי אפשר לקנוח בלא

סחיטה. ואני אומר כיון שיש לו בית אחיזה הוי לה כצלוחית מלאה מים שמריק ממנה מים.

אבל כשאין לו בית אחיזה אסור לסוחטו). הובא במ"א סקי"ט. וראה מה שהאריך

בזה בשבת כהלכה פכ"ד ביאורים ד.

והטעם שאין חוששים בזה למלבן, ראה

לקמן סוף סכ"ד (והערה 2174 ).

[2155] רב

קיא , סוע"א (האי מסוכרייא דנזייתא, אסור להדוקיה ביומא טבא), ופרש"י

(בגד כורכין בברזא חבית של חרס, מפני שאין הנקב שוה), ובבכורות כה, א ד"ה

מסוכריא (ברזא של חבית, שכורכין סביבותיה נעורת [של פשתן] ומטלניות, כדי שתסתום

הנקב יפה). ובערוך ערך סבר (בנקב מן הצד, כמו שיש לחביות שלנו). שו"ע

סי"ח (חבית שפקקו בפקק של פשתן לסתום נקב שבדפנה שמוציאין בו היין).

וההפרש בין

הנקב הוא מלמעלה או מהצד, כי אם הברזא היא מלמעלה, המשקין הנסחטים חוזרים לחבית,

ואם הברזא היא בדופן החבית מן הצד, המשקין הנסחטים הולכים לאיבוד. ויתבאר לקמן

בסמוך.

וכן הובא תוכן הלכה זו לעיל סי' רעח ס"ד

(נקב שבחבית שמוציאין בו היין שפקוק בנעורת של פשתן, שהנעורת בלועה מיין הרבה,

וכשמוציאה וחוזר ופוקק בה ומהדקה בחוזק, אי אפשר שלא יסחוט יין ממנה).

[2156] כדלעיל סכ"א (והערה 2143 ).

[2157]

ר"ח שם קיא, ב (דאתי לידי סחיטה). רש"י שם ד"ה

אסור (משום סחיטה). תוס' שם ד"ה האי (גבי יין ... משום מפרק, כמו סוחט זיתים

וענבים). מרדכי רמז תכח (דבהידוקו בתוך פי הפך יוצא המשקה ונופל לתוכו, והוי דישה

כמו סוחט זיתים וענבים. אבל משום ... [איסור ליבון סחיטה לא הוי, דסוחט בגד] מיין

ושמן אינו מתלבן).

וכדלעיל סכ"א (שאין מלבן אלא

מים ויין לבן וכיוצא בהם. ומכל מקום בגד שנשרה אפילו במשקין שאין מלבנין, אסור

לסחטו משום איסור מפרק, שהוא תולדת הדש, כמו שסחיטת פירות אסורה משום מפרק).

[2158]

גמרא שם (בההיא אפילו רבי שמעון מודה, דאביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה רבי שמעון

בפסיק רישיה ולא ימות).

וכן הוא לעיל סי' רעח ס"ד (והכל

מודים בפסיק רישיה ולא ימות שחייב עליו מן התורה), ושם נסמן (הערה כט).

[2159]

סעיף כא (אלא שאינו חייב על סחיטה זו אלא אם כן צריך למשקין הנסחטין מהבגד, אבל אם

אינו צריך למשקין הנסחטין ... אין בסחיטה זו איסור מן התורה אלא מדברי סופרים),

ושם נסמן.

וכיון שעכ"פ אסור מדברי

סופרים, לכן אסור אף בפסיק רישיה דלא ניחא ביה, כשעל ידי הפקיקה נסחטין המשקין

והולכין לאיבוד.

ר"י ב מרדכי

שם (ור"י אוסר בכל ענין, אפילו אם נופל לאיבוד, דנהי דאיסורא דאורייתא ליכא,

מכל מקום איסורא דרבנן איכא). תוס' קג, א ד"ה לא (דאינו נהנה בסחיטה

זאת, שהיין נופל לארץ ... דלא מיחייב חטאת, אבל איסורא איכא). רא"ש

פי"ב סי' א (לענין איסור, אפילו לרבי שמעון אסור לכתחלה מדרבנן, אף על פי

שאינו נהנה). ר"ן שם (דלעולם כל היכא דהוי פסיק רישיה, אף על גב דלא ניחא

ליה אסור). דעה השנית בטור ושו"ע שם (דאע"ג דלא ניחא ליה, כיון דפסיק

רישא הוא, אסור). מ"א סקכ"א (אבל חיובא ליכא לכו"ע).

[2160] ערוך

ערך סבר (ניחא ליה שיזוב בתוך הכד, הלכך אסור, אבל בנקב מן הצד, כמו שיש לחביות

שלנו, לא אסרו להדוקי ביומא טבא, ליאבד היין, ואפילו אם יסחוט, כיון שילך לאיבוד

לא ניחא ... בגמרא דעביד בארעא דלאו דידיה, דכיון דלא מטי ליה הנאה שרו).

והיינו כדאמרינן בגמרא קג, א (והא

אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. לא צריכא דקעביד

בארעא דחבריה).

ובתוס' שם

ד"ה לא צריכא דעביד בארעא דחבריה (פירש בערוך דבפסיק רישיה דלא ניחא ליה,

כגון דקעביד בארעא דחבריה, וכגון באחר שאינו אוהבו ... מותר לכתחלה ... ואינו נראה

... מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ... והא דקאמר לא צריכא דעביד בארעא דחבריה,

היינו דלא מיחייב חטאת, אבל איסורא איכא). וכן הובא בר"ן ורא"ש וטור (התיר

בערוך להסירו בשבת, אף על פי שאי אפשר שלא יסחוט, והוה ליה פסיק רישיה, וקיימא לן

כל פסיק רישיה אסור, אפילו הכי הכא שרי, כיון שאינו נהנה בסחיטה זו, שהרי היין

נופל לארץ, הוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה ושרי. אבל אם היה כלי תחתיו לקבל היין

אסור). דעה הא' בשו"ע שם (חבית שפקקו בפקק של פשתן לסתום נקב שבדפנה שמוציאין

בו היין, יש מי שמתיר, אף על פי שאי אפשר שלא יסחוט, והוא שלא יהא תחתיו כלי,

דכיון שאינו נהנה בסחיטה זו, הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה, ומותר).

[2161]

לעיל סכ"ב (אסור להדוק מוכין בפי פך שיש בו משקין, שמא יבא לידי סחיטה ...

לתוך הפך ... ואף שאינו מתכוין, מכל מקום פסיק רישיה ולא ימות הוא), ושם (הערה 2150 ).

[2162] שו"ע שם (וחלקו עליו,

ואמרו דאע"ג דלא ניחא ליה, כיון דפסיק רישא הוא, אסור).

[2163] מרדכי

שם בשם ר"י (דתנן בפרק נוטל (קמג, א) ספוג, אם אם יש לו בית אחיזה מקנחין בו

ואם לאו אין מקנחין בו, פירוש משום שמקנח היין והשמן הבלוע בקערה ובבגד, הרי אף על

פי שאינו נהנה במה שבלוע בספוג וסחט ממנו, אפילו הכי אסור אם אין לו בית אחיזה).

וכדלעיל סכ"ג (ספוג אם יש לו

בית אחיזה של עור שיאחזנו בו מקנחין בו, ואם לאו אין מקנחין בו, שכשאוחזו בידו הוא

נסחט בין אצבעותיו, ואף שאינו מתכוין לכך פסיק רישיה ולא ימות הוא), ושם (הערה 2153 ).

וכן קיי"ל לקמן סי' שלו

ס"ט (המשקה מים לזרעים חייב ... ולפיכך מי שאוכל בגינה צריך ליזהר שלא ליטול

ידיו על העשבים מפני שמשקה אותם. ואף שאינו מתכוין לכך, פסיק רישיה ולא ימות הוא.

ואף אם אוכל בגנת חבירו או אפילו של נכרי שאין לו חפץ כלל בגידול העשבים שבה, והרי

הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, מכל מקום אסור מדברי סופרים). הרי שגם פסיק רישיה

דלא ניחא ליה אסור מדברי סופרים.

וכן לקמן סי' שלז ס"א (מטה כסא

וספסל, בין גדולים בין קטנים מותר לגררן על גבי קרקע, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ

... אבל הגדולים מאד אסור לגרור, שבודאי עושין חריץ ופסיק רישיה ולא ימות הוא. ואף

על פי שחופר ... מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, אף על פי כן אסור מדברי סופרים).

הרי שגם פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור מדברי סופרים.

וכן לעיל סי' שטז ס"ד ( אין

איסור צידה מן התורה אלא בדבר שיש במינו ניצוד ... אבל אסור מדברי סופרים, אפילו

לצודן שלא לצורך אלא כמתעסק בעלמא. ולכן צריך ליזהר שלא לסגור תיבה או לסתום כלי

שיש בה זבובים, שהרי הם ניצודים בסתימה וסגירה זו. ואף שאינו מתכוין כלל לצידה,

מכל מקום פסיק רישיה ולא ימות הוא ). סי' שיט סכ"ט (ולהאומרים

שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, אף כאן פטור אבל אסור מדברי סופרים, אפילו

אינו מתכוין לכך, אלא שהוא פסיק רישיה ולא ימות).

אבל ראה לעיל סי' שיד ס"ג (אם

היה סכין תקוע בחבית של עץ מבעוד יום, כדי שיזוב היין במקום נקיבתו כשיוציאו אותו,

מותר להוציאו ולהכניסו בשבת, ואף שאי אפשר שלא יוסיף בנקב על ידי הוצאה זו, אין

בכך כלום, כיון שאינו מתכוין להוסיף. ואף שפסיק רישיה ולא ימות הוא, מכל מקום כיון

שאף העושה נקב חדש כזה במתכוין אין בו איסור אלא מדברי סופרים, הואיל ואינו עשוי

אלא להוציא בלבד, לפיכך לא החמירו בו כל כך לאסור אף להוסיף שלא במתכוין. ויש

חולקים ... והעיקר כסברא הראשונה. ומכל מקום במקום שאין שם צורך כל כך טוב לחוש

לסברא האחרונה), ושם נסמן (הערה 1093 ). הרי שלפעמים התירו פסיק רישיה, במקום שאפילו במתכוין

אינו אסור אלא מדברי סופרים.

וכן הובאו לעיל שם ב' הדעות, כשמותר

מן התורה מטעם מלאכה שאינה צריכה לגופה (דלא ניחא ליה), כדלעיל שם ס"ד (אבל

סכין שהוא תחוב בכותל של עץ מבעוד יום, אם הוא תקוע קצת בחוזק נהגו בו איסור

להוציאו בשבת ... אבל מן הדין אין בזה איסור ברור, כיון שמכל מקום אם היה עושה נקב

חדש בכותל בענין זה ... לא היה בו איסור מן התורה לפי שהיא מלאכה שאינה צריכה

לגופה ... אם כן אין לאסור להוסיף שלא במתכוין, כמו שלא אסרו כן בחבית, לפי מה

שנתבאר שהעיקר כהמתירין שם. ומכל מקום אין להקל נגד המנהג).

[2164]

רבינו ירוחם ני"ב חי"ד (לפי דברי בעל הערוך, מה שנהגו שחבית פקוקה הנקב

שלה בפשתן ומסירין הפקק ליקח ממנו יין, ונוהגין בו היתר אפילו שאי אפשר שלא יסחוט

בשעה שנוטלו או שמחזירו, מאחר שאינו מתכוין, נכון הם עושין, ולפי שאר המפרשים אסור.

ובכל הארצות שעברתי בהן נוהגין בו היתר). שו"ע שם (והעולם נוהגים היתר

בדבר).

[2165] כל

בו סי' לא כט, ג (ואומר הרב מאורביל ז"ל, שאף לדברי רבינו תם יש להתיר

ברזא הכרוכה בנעורת, כשהברזא ארוכה חוץ לנעורת ואין יד מגעת אל הנעורת, מידי דהוה

אספוג שיש לו בית אחיזה). הובא בשו"ע שם (ויש ללמד עליהם זכות, דכיון שהברזא

ארוכה חוץ לנעורת ואין יד מגעת לנעורת, מותר מידי דהוי אספוג שיש לו בית אחיזה).

וכדלעיל סכ"ג (ספוג, אם יש לו

בית אחיזה של עור שיאחזנו בו מקנחין בו ... ויש מי שאומר שאף כשיש לו בית אחיזה אי

אפשר לקנח בספוג בלא סחיטה, ואעפ"כ מותר, שכיון שהסחיטה באה על ידי בית אחיזה

אינה נקראת סחיטה, אלא הרי הוא כמריק מים מצלוחית שאין בו משום מפרק).

[2166] לעיל בסעיף הקודם ( ויש

מי שאומר שאף כשיש לו בית אחיזה אי אפשר לקנח בספוג בלא סחיטה, ואעפ"כ מותר,

שכיון שהסחיטה באה על ידי בית אחיזה אינה נקראת סחיטה, אלא הרי הוא כמריק מים

מצלוחית, שאין בו משום מפרק).

[2167] מ"א

סקכ"ב (דלדידהו אפילו היה כלי תחתיו שרי, דהוי כמריק מצלוחית).

[2168] שו"ע

שם (ולפי שאין טענה זו חזקה, ויש לגמגם בה, טוב להנהיגם שלא יהא כלי תחת החבית

בשעה שפוקקים הנקב).

[2169] ט"ז

סקי"ב (על כן ראוי לנהוג שלא יניח כלי תחתיו, וילך הנסחט לאיבוד, ויסמוך על

דיעה הראשונה דהכא).

[2170] מ"א

סקכ"ג (ואפילו למ"ד פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור, מכל מקום הכא שרי,

משום דסוחט משקין תולדה דדש היא, ואינו אסור אלא כשהמשקין היוצאין אינן הולכים

לאיבוד (מ"מ פ"ט, ורשב"א, וריב"ש סי' שצ"ד)).

[2171] רשב"א

קיא, א (לא חיישינן דלמא אתי לידי סחיטה, כיון דאזיל לאיבוד). הובא במ"מ

פ"ט הי"א (אינה אסורה אלא כשהמשקין היוצאין אינן הולכין לאבוד. ולזה

נראה שנוטה דעת הרשב"א ז"ל). ריב"ש סי' שצד (ומה שנהגו

בהדוק ברזא, ולא חששו לסחיטה, לא מפני סברת בעל הערוך ז"ל נהגו כן, אלא מפני ...

סחיטה דמשקין היא משום מפרק, דהויא תולדה דדש, כמו סחיטת ענבים. והא, כיון דלאיבוד

אזיל, אפילו במכוין מותר, דלאו כלום קא עביד).

אמנם לא קיי"ל כדעה זו, כדלעיל

סכ"א ( אין זה דומה לדישה כלל, שהדש הוא צריך לתבואה שמפרק

מהשבלים, לפיכך אין בסחיטה זו איסור מן התורה, אלא מדברי סופרים ),

ושם נסמן (הערה 2146 ).

[2172] ט"ז

שם (ומשום הכי צריך שיהא גם כן ברזא ארוכה, שיהיה תרתי לטיבותא).

[2173] כדלעיל סכ"א (שאין מלבן אלא מים

ויין לבן וכיוצא בהם).

[2174]

סעיף יג (משמרת שהיא עשויה לכך ואינו חושש לסחטה, וגם אינו חושש לליבונה כלל,

ולפיכך אין ליבונה חשוב כלום לאסור שרייתה בשביל כך).

ונתבאר בזה לעיל שם (הערה 1917 ), שיש בזה ב' פרטים:

(א) שמטעם זה שרייתו אינה כיבוסו, כאמור כאן ולעיל שם.

(ב) שאין חוששים בזה שיסחוט ממש, כדלעיל סכ"א (בגד העשוי

לפרוס עליה, מותר, מפני שאינו חושש עליו לסחטו אם מתלכלך, כיון שהוא מיוחד

לכך), ושם נסמן (הערה 2140 ).

ועוד נתבארה לעיל סי' שב בקונטרס

אחרון קרוב לסופו, דעת הפוסקים הסוברים " דאף במסוכריא ואודרא

דבי אשישא שייך ליבון במים, אף שלכך הם עשויים".

[2175] תוספתא

עירובין פ"ח ה"ה (פוקקין את הביב בסודרין ובכל דבר המיטלטל כדי שלא

יציפו המים את האוכלים ואת הכלים). רמב"ם פכ"ב הכ"א. הובא ב"י

סוף הסי' ומ"א סקכ"ג.

[2176] ב"י

שם (אינו פוקק אלא מפני שחושש שמא יצאו מים רבים ויצופו על האוכלים ועל הכלים,

אבל אם יצאו מים מועטים אינו חושש, ולפיכך אינו דוחק את הפקק הרבה, הילכך לא

חיישינן שיסחטנו). מ"א שם (לפי שאינו חושש אם יצאו מים מועטים, ולפיכך אינו

דוחק הרבה, ב"י).

[2177] בא

לבאר החילוק בין ההלכה דלעיל סכ"ב ( אסור להדוק מוכין בפי פך שיש

בו משקין, שמא יבא לידי סחיטה, שעל ידי ההידוק יסחטו המשקין הבלועין במוכין לתוך

הפך. ואף שאינו מתכוין, מכל מקום פסיק רישיה ולא ימות הוא כשיהדק היטב, ולכן אסרו

להדק כלל שמא יהדק היטב) . משא"כ כאן אין חוששים שידחק הרבה.

ובאמת יש עוד חילוק בינם, דלעיל שם

לא אסרו אלא מטעם שמא "על ידי ההידוק יסחטו המשקין הבלועין במוכין לתוך

הפך", שאינן הולכין לאיבוד, והוא מהטעמים שנתבארו לעיל שם (הערה 2150 ). משא"כ כאן אינו זקוק למים אלו הנסחטין.

[2178]

מלאכת צובע היא אחת מל"ט אבות מלאכות, כדתנן עג, א (אבות

מלאכות ארבעים חסר אחת ... והצובעו).

ונתבארו כמה מהלכותיה – גם לעיל סי' רנב ס"ב. סי' שיח

ס"ל.

[2179] (ר)ש"ל

[שבלי הלקט] סי' פו (צריך [עיון] על הכרכום אם יש לחוש עליו משום צובע, ולפי דברי

בעל היראים דאמר דאין דרך צביעה בתבלין, מותר. וזה לשון היראים ... דאין דרך צביעה

באוכלין). שו"ע סי"ט (ליתן כרכום בתבשיל, מותר ואין לחוש לו משום צובע,

דאין צביעה באוכלין). וכן הוא בסעיף הבא (שאין צביעה באוכלין).

והוא כעין הא דלקמן סי' שכא

ס"ב (שאין עיבוד באוכלין מן התורה), וס"ח (שאין טחינה באוכלין), וסי'

תעז סי"א (שאיסור עשיית נקב ... אינו שייך באוכלין).

*

צבע כרכום זה, נזכר גם לקמן סי' תרמח

ס"ל (שמראיתו ירוק כעין כרכום (שקורין גע"ל)), ומשתמשים בו לצבע מאכל.

ומכך נראה לכאורה שמותר לצבוע מאכלים בצבע מאכל.

וכן הוא לעיל סי' שיט סכ"א

(החרדל במסננת מערב שבת, מותר ליתן בה ביצה לתקן מראה החרדל המסתנן בתוכה

... שהחלמון מועיל לתקן מראה החרדל ... שהסינון אינו בשביל האכילה,

אלא בשביל תיקון המראה ).

וכן הוכיח בפרמ"ג א"א

ס"ק כה (ומשמע אף שרוצה לעשות מראה שרי, מהראיה שהביא בדרכי משה מסימן

שי"ט בחרדל שנותן ביצה למראה).

[2180]

רא"ם בס' יראים השלם סי' רעד קלו, ב (אם

שותים בשבת משקין צובעין, כגון יין אדום או מי תותים או כלים צבועים שתים, כגון

פרי שקורין צריי"ש בלע"ז והם שחורות, יזהרו שלא יצבעו מפותיהם וסדיניהם

ובגדי לבושיהם). הובא בשבלי הלקט סי' פו. וכן דעת הרוקח סי' ע (יין

אדום או ענבים שחורים או תותים וגודגדניות, אסור לצבוע את המפה) וכל בו סי'

לא כט, ג (והרב בעל היראים ז"ל אוסר להניח בשבת על חיתוך יד או אצבע ויוצא

משם דם, שום בגד, משום צובע). ומהר"ם רקנטי סי' קכג (פסק הר׳ אליעזר

ממיץ, צריכין עבדי אלהים לישמר אם שותין משקין שצובעין בשבת, כגון מי תותים וכיוצא

בהן, שלא יצבעו בהן מפותיהן ולבושיהן). שו"ע ס"כ (יש מי שאומר שהאוכל

תותים או שאר פירות הצבועים, צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה,

משום צובע).

עיין סוס"י שכח

סנ"ג (אסור להניח בגד על מכה שיוצא ממנה דם מפני שהדם יצבע אותו).

ונתבאר לעיל סי' שב בקונטרס אחרון

ס"ק א ( והא דאסור ליגע בידיו צבועות במפה, היינו משום שהמפה דרכה

בצביעה, ואילו היה עושה כן שלא בדרך לכלוך היתה מלאכה גמורה והיה מתקן, ועכשיו הוא

גם כן עושה המלאכה עצמה באותה מפה עצמה, אלא שהוא מקלקל, ומכל מקום מעין מלאכה הוא

עושה, לכן אסור מדברי סופרים ... ותדע דאם לא כן אסור לאשה שפירסה נדה בשבת ליתן

שום מוך שהתקינה לנידתה משום צובע, כמו שאסור ליתן בגד על המכה ... ועל כרחך משום

דתנן במוך שהתקינה לנדתה, דהיינו שהוא מיוחד לכך ). והיינו

שכל האיסור הוא רק בבגדים אלו שהדרך לפעמים לצבוע אותם, משא"כ בבגדים שאין

דרך לצבוע אותם.

*

אמנם מכל מקום דייק כאן רבינו לכתוב

"תותים או שאר פירות הצבועים", כדברי הרקנטי שם, שהשמיט "יין

אדום" שנזכר ביראים ושבלי הלקט ורוקח שם (ואפשר מטעם זה ציין רבינו אף

לריקאנטי, ולא הסתפק בציון ליראים ורוקח וכל בו).

וכדלעיל סכ"א ( מותר

לפרוס סודר על פי חבית של יין אדום ... ואפילו לשרותו לכתחלה במשקין הללו בידים ),

וסי' שיט סי"ג ( אבל יין אדום או שכר או שאר משקין שאין מלבנין, שאין חוששין

בהם לסחיטה מטעם שנתבאר שם, מותר לסננן בסודרין) , ואין

חוששים בהם למלאכת צובע. וכקושיית האליה רבה ס"ק כב (ולכאורה ביין אדום הוי

כצובע).

וטעם החילוק בינם הוא, כי אף אם רגילים

לפעמים לצבוע במי תותים וכרכום, מכל מקום אין דרך כלל לצבוע ביין אדום, וכעין

האמור לקמן בסמוך, לענין צביעת פניו וידיו "אין לחוש כלל, שאין צביעה אלא

בדבר שדרכו לצבעו".

וראה מה שדנו בזה בתהלה לדוד סוף

ס"ק טז. בדי השלחן סי' קמו סוף אות טז. שבת כהלכה

פי"ד ביאורים ג, ותוספת ביאור אות א, ופכ"ד ביאורים א. כנישתא

דבי רב, ובתוספת ביאור שם.

ונפקא מינה מזה למעשה, כשנשפך יין

על השלחן, שלפי זה אפשר לנגבו במגבת, ואין לחוש לצביעתו.

ולענין מפיות של נייר, לכאורה אין

מקום לחוש לנגב בהם הידים ממי תותים וכיו"ב, שהרי אין דרך המפיות לצבען.

אמנם בזמנינו אין הדרך לצבוע גם את

המגבת (אחרי שנארגה ונתפרה ונמכרה). ולאידך נהוג שגם מפיות הנייר באות בצבעים

שונים.

[2181]

משנה קה, ב (וכל המקלקלין פטורין).

[2182] יראים

שם (שאע"פ שהוא מקלקל, וכל המקלקלין פטורין, איסורא דרבנן איכא). הובא ב מהר"ם

רקנטי שם. מ"א שם סי' שכח ס"ק נב (ואף על גב דמקלקל פטור,

מכל מקום אסור (רקנ"ט סי' קכ"ג)).

וכן הוא לקמן שם סנ"ג ( אסור

להניח בגד על מכה שיוצא ממנה דם, מפני שהדם יצבע אותו . ואף על

פי שמקלקל הוא, מכל מקום אסור מדברי סופרים).

[2183] אגור

סי' תפד (נראה דהוי האי דרך לכלוך, דאין דרך לצבוע באלו הדברים). הובא ב דרכי

משה אות ב (ובאגור (סי' תפד) כתב דאין לחוש לדברים אלו, דכל זה אינו אלא דרך

לכלוך ושרי, ולא הוה ביה משום צובע). שו"ת רדב"ז ח"ד סי'

א'רא (ואנחנו לא ראינו מימינו מי שנזהר בזה, ובודאי דחומרא יתירה היא, דאין זה דרך

צביעה אלא דרך לכלוך ... והמחמיר תבוא עליו ברכה). הובא

במ"א ס"ק כד (ורדב"ז סימן קל"א כתב שחומרא יתירה הוא, כיון

שהוא דרך לכלוך, עכ"ל כנסת הגדולה) .

[2184] מ"א

שם (לכן אין להקל ).

[2185]

מ"א ס"ק כה (ונראה לי דבבגד אדום כל שכן דאסור לקנחו, דמתקן הוא), וסי' שכח

ס"ק נב (ונראה לי דבבגד אדום פשיטא דאסור).

וכן הוא לקמן שם (וכל שכן בבגד אדום

שמתקנו).

[2186]

שבלי הלקט שם בשם היראים (וזה לשון היראים ... אם צובע פתו במשקה הפירות, לית לן

בה, דאין דרך צביעה באוכלין). שו"ע שם (אבל אם צובע פתו במשקה הפירות, לית לן

בה, דאין צביעה באוכלין).

[2187] יראים שם (וצביעת פיו

וידיו אין בו חשש, שאין בצביעה קפידא אלא על אדם שדרכו לצבוע, ולא מקריא צביעה כלל ).

מ"א ס"ק כה (ואע"ג דצובע פניו וידיו, ליכא למיחש, דאין צביעה אלא

בדבר שדרכו לצבוע).

ונתבאר לעיל סי' שב בקונטרס אחרון ( וכמבואר

במג"א סוף סי' ש"כ לענין צביעה, דדבר שאין דרך העולם לצובעו אין בו משום

צובע, ומותר אפילו לכתחלה ... אין איסור אפילו במתכוין, משום שהוא דבר שאין בו

צביעה לעולם ... והא דאסור ליגע בידיו צבועות במפה, היינו משום שהמפה

דרכה בצביעה, ואילו היה עושה כן שלא בדרך לכלוך היתה מלאכה גמורה והיה מתקן, ועכשיו

הוא גם כן עושה המלאכה עצמה באותה מפה עצמה, אלא שהוא מקלקל, ומכל מקום מעין מלאכה

הוא עושה, לכן אסור מדברי סופרים ).

[2188]

ברייתא צה, א (וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אליעזר אשה לא תעביר סרק

על פניה מפני שצובעת).

[2189]

סוף הסי' בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה טור ושו"ע שם סכ"ה (אסור

לאשה שתעביר בשבת סרק על פניה, משום צובע). מ"א שם ס"ק יט (כיון שדרכה

בכך מקרי צובע. משא"כ באיש, כמ"ש ססי' ש"כ).

[2190] רא"[ם]

ביראים שם (וצביעת פיו וידיו אין בו חשש, שאין בצביעה קפידא אלא על אדם שדרכו

לצבוע, ולא מקריא צביעה כלל. והא דתניא בהמצניע שמעון בן אלעזר אומר משום רבי

אליעזר אשה לא תעביר סרק על פניה משום שצובעת, ההיא כגון שדרך צביע מיקריא). הובא

ב שבלי הלקט שם. מ"א סקכ"ה.

[2191]

רבי אבהו צה, רע"א (כוחלת משום צובעת). שו"ע סי' שג סכ"ה (ומטעם זה

אסורה לכחול בשבת).

והיינו אף לאיש, שדרכו בכך. כי דוקא

לענין העברת סרק הובא לעיל מהמ"א סי' שג ס"ק יט (כיון שדרכה בכך מקרי

צובע, משא"כ באיש).

וראה רמב"ם פכ"ג

הי"ב (אסור לכחול בפוך וכיוצא בו בשבת מפני שהוא ככותב). ב"י סי' שכח

ד"ה ואין דבריו (כוחל שאסור מפני שהוא ככותב). מ"א סי' שכח סקי"ג (כוחל

שהוא ככותב).

[2192] רמב"ם

פ"ט הי"ג (אין הצובע חייב עד שיהא צבע המתקיים, אבל צבע שאינו מתקיים

כלל, כגון שהעביר סרק או ששר על גבי ברזל או נחשת וצבעו, פטור, שהרי אתה מעבירו

לשעתו ואינו צובע כלום). מ"א סקכ"ה (ודוקא צבע המתקיים, אבל צבע

שאינו מתקיים כלל, כגון שהעביר סרק או ששר על גבי ברזל או נחושת וצבעו, פטור, שהרי

אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום).

ולמדים זאת ממלאכת כתיבה, ומשאר

המלאכות, כמבואר במ"מ שם (זה נלמד מדין הכותב שאינו אלא בדבר המתקיים, כמבואר

פרק י"א, ובמשנה פרק הבונה (קב, ב) זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת

בשבת חייב).

וגבי כתיבה אמרינן בתוספתא

פי"ב ה"ו (אינו חייב עד שיכתוב דבר שהוא של קיימא על דבר שהוא של

קיימא). וכן הוא לקמן סי' שמ ס"ו (אינו חייב אלא כשכותב בדבר המתקיים על גבי

דבר המתקיים).

*

עיקר מלאכת הצובע במלאכת המשכן היתה

בצביעת הצמר בתכלת, בארגמן או בשני. ועיקר צביעת הצמר נתבארה במשנה יז, ב (הצמר

ליורה ... כדי שיקלוט העין), ופרש"י (הצבע שיקלוט). וכדלעיל סי' רנב ס"ב

( מותר לתת צמר לתוך היורה מבעוד יום [ל]צובעו, והוא מצטבע מאליו

כל השבת כולה ... חייב משום צובע).

וראה גם לעיל סי' שיח ס"ז

(והערה 1617 ).

ואף שאסור מן התורה לצבוע אף בלי

בישול הצמר ביורה עם הצבע, ובלי ההגסה שיקלט הצבע בצמר; מכל מקום אין חייבים אלא

כשצובע בצבע המתקיים.

[2193] כמו לענין כתיבה, שנתבאר לקמן

סי' שמ ס"ו (אבל מדברי סופרים אסור אפילו בדבר שאינו מתקיים). ולמדים זאת

מהאמור בתוספתא שם (דבר שאינו של קיימא ... פטור). וכדאמר שמואל קז, א (כל פטורי

דשבת פטור אבל אסור).

והיינו אפילו אם אינו מתקיים אלא

דקות אחדות, כדלקמן שם ( אפילו בדבר שאינו מתקיים על גבי דבר שאינו מתקיים, כגון לכתוב

במשקין ומי פירות על גבי עלי ירקות וכיוצא בהן. ולכן צריך ליזהר שלא לכתוב באצבעו

במשקין על השלחן, או לחקוק באפר או בשומן קרוש או בדבש).

אמנם יש מלאכות שלא אסרו חכמים אלא

כשמתקיים יום אחד או יותר, כמו במלאכת קושר, לדעה הא' דלעיל סי' שיז ס"א ( אבל

אם אינו עומד להתקיים כלל, אלא להתירו ביומו ... מותר לקשרן ולהתירן בשבת ),

ושם נסמן (הערה 1491 ), ומלאכת בונה דלעיל סי' שיד סי"ט ( במה

דברים אמורים כשהדלת עשויה שם לקיום על מנת שלא להסירה בשבת ... אבל אם אינה עשויה

לקיום כלל, אין בה משום סתירה ), ושם נסמן (הערה 1192 ).