תקז דיני אפייה ביום טוב

תקז דיני אפייה ביום טוב

ובו כ"א סעיפים

אפיה

בפורני

א

מותר לאפות בפורני, דהיינו תנור גדול ופיו מן הצד כעין תנורים שלנו, ואף על פי

שהוא טורח טרחא מרובה יותר משהיה אופה בתנור קטן שפיו למעלה, מכל מקום כיון שהוא

צריך לכך, כגון שיש לו אוכלין הרבה וצריך להרבה פת, אין חוששין לטרחא מרובה ¹⁸⁵⁹ .

במה דברים אמורים בפורני ישנה, דהיינו

שאפו בה כבר פעם אחת קודם יום טוב, אבל אם היא חדשה שעדיין לא אפו בה כלל, אסור

לאפות בה פעם הראשונה ביום טוב, שמא תפחת מחמת גודלה, ויפסד הלחם וימנע משמחת יום

טוב ¹⁸⁶⁰ .

במה דברים אמורים בפורני גדולה, אבל

בקטנה מותר ¹⁸⁶¹ .

לפיכך יש להקל (א) בתנורים שלנו שאינן גדולים מאד ¹⁸⁶² ,

ועוד שתנורים שלנו אין דרכן ליפחת לעולם אפילו כשהן חדשים ¹⁸⁶³ :

ב מותר להחם חמין באנטיכי ¹⁸⁶⁴ ,

דהיינו יורה גדולה ¹⁸⁶⁵ ,

ואין חוששים למראית העין שמא יאמרו בודאי לצורך חול הוא מחמם הרבה כל כך ¹⁸⁶⁶ :

עצים

שנשרו מהאילן

ג

אף על פי ¹⁸⁶⁷

שעצים שנשרו מן האילן ביום טוב אסור להסיקן ביום טוב ¹⁸⁶⁸ ,

כמו שנתבאר בסי' תק"א ¹⁸⁶⁹ ,

מכל מקום אם נפלו לתוך התנור ¹⁸⁷⁰ ,

או שהניחם שם (ב) נכרי ¹⁸⁷¹

שלא מדעת הישראל ¹⁸⁷² ,

אם יש בתנור עצים אחרים של היתר ¹⁸⁷³ ,

אף על פי שעצי האיסור הם הרבה מהם, מותר להוסיף ולהניח עוד עצים של היתר בתוך

התנור כדי לבטל עצי האיסור ברוב ¹⁸⁷⁴

עצי היתר, ואחר כך מסיקן. רק שיזהר מליגע בעצי האיסור קודם שיבטל ברוב ¹⁸⁷⁵ .

ואף על פי שאסור לבטל איסור בידים, וגם

הוא דבר שיש לו מתירין, שהרי לאחר יום טוב הן מותרים בלא ביטול ¹⁸⁷⁶ ,

וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף אינו בטל. מכל מקום כיון שאיסורן אינו אלא מדברי

סופרים ¹⁸⁷⁷ ,

(ג) וגם ¹⁸⁷⁸ אינו נהנה מהם עד

אחר שנשרפו, שאז אופה את הפת, ואז אין האיסור בעין ¹⁸⁷⁹ ,

לכך הקילו חכמים לבטלן ¹⁸⁸⁰

אע"פ שהוא דבר שיש לו מתירין.

ומכל מקום מותר ליהנות מהן אפילו בשעת

ביעורן, כגון לבשל קדרה כנגדן, אע"פ שעדיין האיסור הוא בעין ¹⁸⁸¹ ,

מכל מקום כיון שבישול התבשיל אינו עיקר הנאתו, אלא אכילתו היא עיקר הנאתו, ובשעת

אכילתו אינו נהנה אלא מחום האש של איסור שבתבשיל, וחום זה שבתבשיל הוא מופרד

ומובדל כבר מן גוף האש של איסור, הרי אינו נהנה כלל מגוף האיסור שהוא בעין ¹⁸⁸² :

ד וכן (ד) מותר להתחמם כנגדן ולהשתמש

לאורן, אף על פי שהוא נהנה מגוף האיסור שהוא בעין ¹⁸⁸³ .

לפי שעצים שנתלשו ביום טוב דינם כעצי מוקצה שמותר להנות מהם הנאה הבאה מאליה ¹⁸⁸⁴

שאינו עושה מעשה בגוף המוקצה בהנאתו ממנה, כמ"ש בסי' תק"ט ¹⁸⁸⁵

עיי"ש, ואינו אסור אלא להסיקן, שעושה מעשה בגוף המוקצה ¹⁸⁸⁶ .

ועצים הללו שנפלו לתוך התנור, כיון שבשעה שרוצה להסיק אינן עומדין להנאת חימום

כנגדן ולהשתמש לאורן, שהנאה זו היא מגוף האיסור שהוא בעין, אלא כבר הן עומדין

להנאת אפייה ובישול, שהנאה זו היא לאחר שהאיסור אינו בעין ¹⁸⁸⁷ ,

לפיכך הן בטלים ברוב, אע"פ שעכשיו בשעת הסקה עדיין האיסור בעין, מכל מקום

כיון שעיקר הנאתן שלכך הן עומדים ולכך הוא מסיקן אינה באה לו אלא עד לאחר שהאיסור

אינו בעין, לא החמירו חכמים כל כך באיסור מוקצה שאין לו עיקר מן התורה ¹⁸⁸⁸ , וגם עיקר הנאתו

אינו נהנה ממנו בשעה שהאיסור הוא בעין:

ה וכל זה כשעצי האיסור אינן ניכרים תוך

עצי היתר, אבל אם הם ניכרים אפילו באלף אינן בטילין ¹⁸⁸⁹ :

ו עצים שנתלשו מן האילן בשבת, אסור להסיק

בהן ביום טוב שלאחריו, לפי שתלישה זו מכינה אותם להסקה, ואין שבת מכינה ליום טוב ¹⁸⁹⁰ ,

כמ"ש בסי' תקי"ג ¹⁸⁹¹ .

ואפילו ביטול ברוב אין מועיל להתירן ¹⁸⁹² ,

לפי שאיסור הכנה משבת ליום טוב הוא מן התורה ¹⁸⁹³ ,

ולא הקילו בדבר שיש לו מתירין מחמת שאינו נהנה מאיסור שהוא בעין, אלא בדבר שאיסורו

אינו אלא מדברי סופרים ¹⁸⁹⁴ :

תיקון

העצים

ז אסור ליקח עץ מבין העצים לחתות בו האש

בתנור ¹⁸⁹⁵ ,

אפילו הוא יבש וראוי להסיק בו ביום טוב ¹⁸⁹⁶ ,

מפני שהוא כמתקן כלי ביום טוב ¹⁸⁹⁷ .

אבל אם הכינו לכך מערב יום טוב מותר ¹⁸⁹⁸ :

ח אותן המסיקין בתבן, דרכן לעשות מהתבן

קודם הסקה חבילות חבילות קטנות ואוגדים החבילות ומסיקין בהם, וכשרוצין להסיק בתבן

ביום טוב צריכים לאגוד החבילות מערב יום טוב, אבל ביום טוב אסור לאוגדן, מפני שהוא

מתקן כלי ביום טוב ¹⁸⁹⁹ :

גריפת

התנור

ט תנורים שבימיהם היו עשוים כקדרה ופיהן

למעלה, והיו מדבקין הפת בתוך התנור סביבות דפנותיו ¹⁹⁰⁰ , והעצים והאש על

שולי התנור, ולא היו צריכים כלל לגרוף את התנור. ואם נפל לתוכו מטיח הטיט

שבדפנותיו, ויש בטיח זה כדי לחרך את הפת, דהיינו שטיח הזה שנפל לשולי התנור הוא

גדול כל כך עד שנוגע בפת הדבוק בדפנות ומחרכו, מותר לגרפו מן התנור ¹⁹⁰¹ ,

אע"פ שהוא מוקצה ואסור בטלטול, שהרי אינו ראוי לכלום ביום טוב, מכל מקום

לצורך תיקון אוכל נפש התירו לטלטל מוקצה ¹⁹⁰² ,

כמו שיתבאר בסי' תק"ט ¹⁹⁰³ עיי"ש. אבל אם

אפשר לאפות בתנור בענין שלא יתחרך הפת, אסור לגרפו, מפני שהוא מטלטלו שלא לצורך

אוכל נפש ¹⁹⁰⁴ :

י וכן אם נפל מערב יום טוב וידע בו והיה

לו שהות לתקנו או לגרפו, ושכח או עבר ולא תקנו, אסור לגרפו ביום טוב ¹⁹⁰⁵ ,

מפני שהוא כמתקן כלי ¹⁹⁰⁶ ,

והרי זה כמכשירי אוכל נפש שהיה אפשר לו לעשותן מערב יום טוב שאסור לעשותן ביום טוב,

כמו שיתבאר בסי' תק"ט ¹⁹⁰⁷ :

יא אבל מותר להשכיב האש והאפר החם שבשולי

התנור כדי שלא יגעו בפת כלל, אע"פ שהוא בענין שאף אם היו נוגעין בו מעט לא

היה מתחרך ¹⁹⁰⁸ ,

לפי שהאש והאפר החם אינן מוקצין כלל ביום טוב ¹⁹⁰⁹ ,

עיין סי' תצ"[ח] ¹⁹¹⁰ :

יב

וכל זה בתנורים שלהם ¹⁹¹¹ .

אבל תנורים שלנו שאי אפשר לאפות בהם בלא גריפה ¹⁹¹² ,

מותר לגרפו מהאפר והגחלים ¹⁹¹³ ,

(ה) אפילו במכבדת שטיבלה במים ¹⁹¹⁴ .

ואע"פ שהוא מכבה, מכל מקום כיון שאי אפשר לאפות בלא כיבוי ¹⁹¹⁵ , הרי כיבוי זה צורך

אוכל נפש ומותר, כמו שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש ¹⁹¹⁶ .

אבל ¹⁹¹⁷

אם אפשר לאפות בלא כיבוי, כגון שהתנור גדול וגרף מקצת התנור ואפשר לאפות באותו

מקצת, אסור לגרוף שאר הגחלים שבתנור אפילו אם הוא חושש שלא יגעו הגחלים בפת ויחרך

מקצתו ¹⁹¹⁸ ,

לפי שבגריפה זו הוא מכבה מקצת הגחלים, אפילו מכבד אותם במכבדת (ו) שלא טיבלה במים ¹⁹¹⁹ .

ואע"פ שכיבוי זה יש בו צורך יום טוב קצת שלא יחרך מקצת הפת, מכל מקום כיון

שאינו לצורך אוכל נפש, שהרי אפשר לאפות בלא גריפה זו, אסור לעשותו ביום טוב ¹⁹²⁰ . ואין אומרים מתוך

שהותרה מלאכה זו לצורך אוכל נפש הותרה אפילו שלא לצורך אוכל נפש ¹⁹²¹ , כיון שאין המלאכה

נעשית בגוף האוכל נפש עצמו, כמו שנתבאר בסי' תצ"ה ¹⁹²² :

יג ואפילו אם באותו מקצת שגרף נשארו בו

גחלים דקים שאין מעכבין את האפייה, ורוצה לכבדן ליפות את הפת, אסור, אפילו לא טיבל

המכבדת במים, מפני שהוא מכב[ה] שלא לצורך אוכל נפש ¹⁹²³ :

יד במה דברים אמורים כשאין צריך להפיג חום

התנור, אבל אם הוסק התנור ביותר ¹⁹²⁴

וחושש שלא תשרף הפת ¹⁹²⁵ ,

מותר לטבל המכבדת במים ולכבד ¹⁹²⁶

את (כל ¹⁹²⁷ )

התנור, אפילו לא נשארו שם רק גחלים דקים, ואע"פ שהוא מכבה, כיון שהוא צורך

אוכל נפש שלא תתקלקל הפת הרי זה מותר:

טו אבל אחר שכיבד התנור אסור לטבל המכבדת

במים לכבותה שלא תשרף ¹⁹²⁸ ,

שהרי הוא מכבה שלא לצורך אכילה. ואפילו אם הוא צריך לה עוד, שרוצה לאפות עוד בו

ביום, מכל מקום כיון שכבייה זו אינה אלא מכשירי אוכל נפש, שהרי אין גופו נהנה

מכבייה זו עצמה ¹⁹²⁹ ,

לפיכך אם אפשר לו להשאיל מכבדת אחרת אסור לכבותה, אע"פ שתשרף כולה, עיין סי'

תק"ט ¹⁹³⁰ :

תיקון

התנור

טז

מותר לאפות ולבשל בתנור וכיריים חדשים ביום טוב, אף על פי שלא הוסקו עדיין מעולם

והיסק ראשון שלהם הוא ביום טוב ¹⁹³¹ .

ובלבד שלא יפיגם בצונן אחר הסיקן כדי

לחסמן (פירוש להקשותן ולחזקן), מפני שהוא מתקן כלי ביום טוב ¹⁹³² .

ואם הוסקו יותר מדאי וחושש שלא תשרף הפת

ורוצה להפיגן בצונן, הרי זה מותר ¹⁹³³ ,

לפי שאין דרך לחסמן במים צוננין, אלא מניחין אותן עד שיצטננו מאליהן, אבל הצוננים

פעמים שמקלקלים אותה ¹⁹³⁴ ,

לפיכך אינו אסור אלא אם כן מתכוין לחסמן על ידי כן ¹⁹³⁵ :

יז אבל אין סכין אותם בשמן להחליקן ולצחצחן,

ואין שפין אותם במטלית, מפני שהוא מתקן כלי ביום טוב ¹⁹³⁶ :

אפיה

על ידי הערמה

יח מותר

לאפות תנור מלא פת אע"פ (ז) שאינו צריך ביום טוב אלא פת אחד, מפני שהפת נאפה

יפה כשיש פת הרבה בתוך התנור, ונמצא שאפיית כל הפת היא צורך יום טוב ¹⁹³⁷ .

אבל אם אינו צריך אפילו פת אחד ביום טוב,

אסור להערים ולומר אוכל פת אחד ביום טוב כדי להתיר לו לאפות פת הרבה ¹⁹³⁸ . שלא התירו להערים

אלא כשכל המלאכה נעשית בבת אחת ¹⁹³⁹ , כגון שאופה ככר אחד

גדול מאד כדי שיותיר ממנו לחול ¹⁹⁴⁰ , אבל לא כשאופה

ככרות הרבה ואוכל אחד מהן ביום טוב, כיון שאין דרך להניחה בתוך התנור בבת אחת אלא

בזה אחר זה, וכל אחד ואחד הוא מלאכה בפני עצמה ¹⁹⁴¹ ,

לפיכך אפילו אם רוצה לאפות כולן בבת אחת לא חלקו חכמים בין אפייה לאפייה ¹⁹⁴²

ואסרו להערים בכל ענין. עיין סי' תק"ג ¹⁹⁴³ :

יט וכל

זה בתנורים שלהם, שהיו קטנים והיו מדבקים הפת סביב דפנות התנור ¹⁹⁴⁴ ,

ומתוך שיש בו פת הרבה, אין מקום לחומו להתפשט והפת נאפה יפה. אבל בתנורים שלנו

שמניחים הפת על שולי התנור, אפילו הוא קטן מאד, אסור לאפות בו יותר ממה שצריך לו

ביום טוב ¹⁹⁴⁵ .

ויש שאין מחלקין בין תנורים שלנו

לתנורים שלהם ¹⁹⁴⁶ .

ויש לסמוך על דבריהם בשעת הדחק, כגון מי שלא הניח ערוב תבשילין וצריך לו פת לשבת ¹⁹⁴⁷ ,

מותר לו לאפות בערב שבת (קודם אכילת שחרית עיין סי' תק"ג ¹⁹⁴⁸ )

לצורך השבת, אם הוא צריך לפת אחד בו ביום עצמו:

סתימת

פי התנור

כ מותר

לסתום פי התנור בטיט המוגבל מערב יום טוב ¹⁹⁴⁹ .

ואע"פ שהוא טח וממרח פי התנור, ובשבת היה חייב משום לש ¹⁹⁵⁰ ,

מכל מקום ביום טוב מותר, כיון שהוא לצורך אכילה, שעל ידי כן התנור מחזיק חומו

והתבשיל מצטמק יפה ¹⁹⁵¹ .

אבל אסור לגבל הטיט ביום טוב ¹⁹⁵² ,

שהרי אפשר לגבלו מערב יום טוב ¹⁹⁵³ ,

וכל מכשירי אוכל שאפשר לעשותן מערב יום טוב אסור לעשותן ביום טוב מן התורה ¹⁹⁵⁴ .

ואפילו בטיט המוגבל מבעוד יום אין היתר,

אלא אם כן היה דעתו עליו מערב יום טוב לסתום פי התנור, שאז אין בו משום מוקצה ¹⁹⁵⁵ .

במה דברים אמורים בטיט התלוש מן הקרקע,

כגון הטיט שברחוב וכיוצא בו ¹⁹⁵⁶ ,

אבל טיט המחובר לקרקע, כגון הטיט שעל שפת הנהר, אפילו זימון בפה אין מועיל לו, אלא

צריך לנתקו מערב יום טוב ולעשות בו סימן, ואז מותר ליטול ממנו ביום טוב ¹⁹⁵⁷ :

כא וכל זה בטיט. אבל אפר מותר אפילו לגבלו

ביום טוב ולסתום בו פי התנור ¹⁹⁵⁸ ,

לפי שאם יגבלו מערב יום טוב יתייבש ולא יוכל לסתום בו ¹⁹⁵⁹ .

ויש חולקין על זה ¹⁹⁶⁰

ואוסרין לגבל אפילו את האפר שאי אפשר לגבלו מערב יום טוב. ויש לחוש לדבריהם ¹⁹⁶¹ :

קונטרס

אחרון

(א) בתנורים שלנו כו' .

כן ¹⁹⁶²

כתוב בדרכי משה ¹⁹⁶³

ומג"א ¹⁹⁶⁴ .

ואף שאחר כך מסתפק המג"א בזה וכתב ומיהו יש לומר ¹⁹⁶⁵

כו', אין ספיקו מוציא מידי ודאי של רמ"א ז"ל ¹⁹⁶⁶ .

ועוד ¹⁹⁶⁷ ,

דהמג"א עצמו העתיק דברי רש"ל, בס"ק י"ד ¹⁹⁶⁸ ,

שאין סברא לחלק בין תנורים שלנו לשלהם, מדלא חלקו הרי"ף ¹⁹⁶⁹

ורמב"ם ¹⁹⁷⁰ .

ואע"פ שרש"י ¹⁹⁷¹

ורא"ש ¹⁹⁷²

וטור ¹⁹⁷³

חלקו ביניהם, לא חש לדבריהם (ובמג"א שם נפל טעות סופר ¹⁹⁷⁴ ,

ודעת הרא"ש וטור מפורש כמ"ש). וכל שכן בנידון דידן שאף רש"י ¹⁹⁷⁵

ורא"ש ¹⁹⁷⁶

וטור ושו"ע ¹⁹⁷⁷

לא חלקו ביניהם ¹⁹⁷⁸ .

ואדרבה איפכא משמע מלשון השו"ע, שכתב פורני דהיינו תנורים שלנו אסור לאפות

בחדש שמא תיפחת כו', אבל משום שמחסמן ליכא.

ובלאו הכי דברי המג"א תמוהין, שכתב

דדוקא בתנורים שלהם שהיו כקדירה של חרס כו' ¹⁹⁷⁹ ,

דזה אינו אלא בתנוריהם, אבל בפורני מנין לנו ¹⁹⁸⁰

(וגם תנוריהם היה להם טפלה מטיט סביב). ובשו"ע ¹⁹⁸¹

פירש בהדיא דהיינו תנורים שלנו, וכיון דפורני אמרו בגמרא ¹⁹⁸²

שמא תיפחת, משמע דאין בהם משום גמר מלאכה. ואין לומר דמיירי שהסיקן פעם אחת בחול ¹⁹⁸³ ,

דאם כן שוב אין לחוש שמא תיפחת, כיון שכבר היו בה עצים ואש ולא נפחתה. ואם ¹⁹⁸⁴

בשביל שהוסיף בה פת ניחוש שמא תיפחת, אם כן אפילו בישנה אם אופה בה פת הרבה לצורך

נישואין וכיוצא בזה, שלא אפה בה מעולם הרבה כל כך, ניחוש גם כן שמא תיפחת, ואין כן

משמעות הגמרא והפוסקים. אלא ודאי דעיקר החשש הוא מחמת מדורת האש ¹⁹⁸⁵ ,

כענין שאמרו ¹⁹⁸⁶

ברעפים חדשים שצריך לבדקן עיין שם בפירוש רש"י ¹⁹⁸⁷ .

וכן הבאר היטב ¹⁹⁸⁸

לא העתיק דברי המג"א הללו:

(ב) נכרי כו' .

הנה ¹⁹⁸⁹

בשיטה מקובצת ¹⁹⁹⁰

כתב, דוקא שנפלו בתוך התנור, דהוא מילתא דלא שכיחא, לכן הקילו לבטל איסור בידים,

אבל בעלמא לא. ולפי זה אם הניחם נכרי לתוך התנור אין מבטלין. אבל אנן לא

קיי"ל הכי, שהרי מכאן למדו הפוסקים לכל איסורי דרבנן שמבטלין לכתחלה ¹⁹⁹¹

כמ"ש ביו"ד סי' צ"ט, עיין שם בשו"ע ¹⁹⁹² .

ואף שהרא"ש ¹⁹⁹³

וטור ¹⁹⁹⁴

חולקין על זה, וכן קיי"ל ¹⁹⁹⁵ .

מכל מקום הרי הטור עצמו פסק בסי' תרע"ז ¹⁹⁹⁶

דאיסורא דמיקלי קלי מבטלין אע"פ שהוא מילתא דשכיחא עיי"ש, שהרי להתערב

שמן נר חנוכה בשמן חולין מילתא דשכיחא היא.

ואין לחוש אם הניחם נכרי לצורך ישראל ¹⁹⁹⁷ .

דכיון שלא עשה רק טלטול בעלמא, אין לאסור, כמו שכתב רמ"א בסי' שכ"ה

ס"י בהג"ה ¹⁹⁹⁸ ,

עיין שם בט"ז ס"ק א' ¹⁹⁹⁹

וס"ק י' ²⁰⁰⁰ .

ועוד דהא יש מתירין לכתחלה לומר לנכרי לטלטל מוקצה, כמ"ש רמ"א בסי'

רע"ו ²⁰⁰¹

עיי"ש, אם כן פשיטא דבדיעבד יש לסמוך עליהם, כיון שרמ"א וט"ז

סומכין עליהם לכתחלה ²⁰⁰² .

ובפרט בנידון דידן דמעשיו של נכרי לחוד לא הועילו כלום, דאכתי מוקצה נינהו, אלא אם

כן הישראל יבטלם ברוב. וגם אז, כיון שהם בטלים הרי הם חשובים כאין ואפס, ואינו

נהנה כלל ממעשיו של נכרי, אפשר דכולי עלמא מודים בזה:

(ג) וגם אינו נהנה כו' .

כן ²⁰⁰³

כתב הטור סי' תרע"ז ²⁰⁰⁴ ,

וכן כתב הט"ז כאן ²⁰⁰⁵

וביו"ד סי' צ"ט ²⁰⁰⁶ .

אבל מלשון המגיד משנה ²⁰⁰⁷

וריא"ז ²⁰⁰⁸

משמע דמפרשים דמקלי קלי כו' פירוש שהאיסור בשעה שהוא נשרף (וכן דעת הרוקח ²⁰⁰⁹

שהביא הב"י סי' תקי"ד ²⁰¹⁰

עיי"ש) הרי הוא כמבוער לגמרי מן העולם וכאילו אינו כלל, על דרך ²⁰¹¹

שאמרו ²⁰¹² כל העומד לישרף

כשרוף כו', כל שכן בשעה שהוא נשרף. וכן משמע פשטא דתלמודא ²⁰¹³ .

והנה ²⁰¹⁴

לדידן דקיי"ל ביו"ד סי' צ"ט, עיין שם ברמ"א ²⁰¹⁵

וש"ך ²⁰¹⁶ ,

דאסור לבטל איסור דברי סופרים, אלא אם כן מקלי קלי כו' ²⁰¹⁷ ,

אי אפשר לפרש ²⁰¹⁸

אלא כפירוש הא', דלפירוש הב' איזו היתר יש לבטל איסור בידים בשעה שהוא בעין ואינו

דולק כלל ²⁰¹⁹ ,

אבל לפירוש הא' אתי שפיר וכמ"ש בפנים לענין היתר הסקה.

וכן משמע בטור ושו"ע ²⁰²⁰ ,

שכתבו דלא יגע קודם שיבטלם ברוב, משמע דלאחר שיבטלם ברוב מותר לטלטלם אע"פ שאינן

דולקים עדיין ²⁰²¹ .

ודוחק לומר דאף לפירוש הב' שרי לפי שהן עומדים לישרף, דלא אמרינן הכי אלא באיסורי

הנאה ²⁰²² :

(ד) מותר להתחמם כו' .

כן ²⁰²³

כתב המג"א ²⁰²⁴ , וכן משמעות כל

הפוסקים ²⁰²⁵ .

והנה ²⁰²⁶

לכאורה דברי המג"א סותרים זה את זה, דכאן פסק דמוקצה מותר בהנאה, ובסי'

תק"א ס"ק י"ב ²⁰²⁷

כתב דמוקצה אסור ליהנות ממנו. אבל כד דייקת במה שכתב המג"א סוף סי' תק"ט ²⁰²⁸ לחלק בין לכתחלה

ודיעבד, שלכתחלה אסור להשתמש במוקצה אבל אם השתמש בו מותר לכתחלה ליהנות ממנו, אם

כן הכל ניחא, דמה שכתב כאן ואיסור הסקה משום טלטול, הוא לאו דוקא ²⁰²⁹ ,

אלא משום דאסור להשתמש במוקצה כשעושה מעשה בגוף המוקצה, אבל כשאינו עושה מעשה בגוף

המוקצה שרי, כמו שכתבו הרמב"ן ²⁰³⁰

ור"ן בסוף פרק י"ו ²⁰³¹ ,

וכן כתב המג"א סי' ש"ח ס"ק מ"א ²⁰³² .

ולכך מותר להתחמם ולהשתמש לאורן אע"ג דאיתיה לאיסורא בעיניה, כמו שכתבו התוס'

בפרק הגוזל ²⁰³³

עיי"ש.

ואף ²⁰³⁴

שכתבו ²⁰³⁵

דלרבנן אינו נחשב איסור בעין לענין איסורי הנאה. מכל מקום אנן לא קיי"ל כרבנן,

כמ"ש ביו"ד סי' קמ"ב ²⁰³⁶ ,

אפילו לענין בישל ואפה ואבוקה כנגדו. דלענין שביעית נקרא הנאתו אחר ביעורו ²⁰³⁷ ,

כדמשמע בגמרא ²⁰³⁸

דוקא עצי דמשחן כו', אבל עצי הסקה אפילו אבוקה כנגדו אינו נקרא איסור בעין. וכן

כתב הריטב"א בפ"ג דסוכה ²⁰³⁹ ,

וכמ"ש בפנים ²⁰⁴⁰ .

ולענין איסורי הנאה נקרא איסור בעין ²⁰⁴¹ ,

כל שכן להתחמם כנגדן, דאפילו לענין שביעית נקרא איסור בעין, לפירוש ר"ח שכתבו

התוס' שם, וכל שכן להשתמש לאורן, דאף לפירוש רש"י שם נקרא איסור בעין ²⁰⁴² .

והרוקח ²⁰⁴³

שהביא הב"י סי' תקי"ד ²⁰⁴⁴

שהתיר להוסיף על שמן המוקצה לבטלו ברוב. היינו משום דסבירא ליה כפירוש הב' שכתבתי

לעיל ²⁰⁴⁵ ,

אבל אנן קיי"ל כפירוש הא', וכמו שכתב הטור בסי' תרע"ז ²⁰⁴⁶

דלהשתמש לאורן נקרא איסור בעין, ומכל מקום כאן מותר, מטעם ²⁰⁴⁷

שכתב המג"א דמוקצה מותר בהנאה.

ואף ²⁰⁴⁸

דיש להקשות על זה דמה ענין מוקצה לכאן, דהכא גזרינן שמא יעלה ויתלוש, לפיכך יש

לאסור אף בהנאה כדי שלא יתלוש בשביל הנאתו ²⁰⁴⁹ ,

כמו שכתב הטור בסי' תרנ"ה ²⁰⁵⁰

לענין בא מחוץ לתחום, משא"כ בשאר מוקצה לא אסרו כלל בהנאה. ומהתוס' דע"א ²⁰⁵¹ אין ראיה כלל, דאזלי

לשיטתייהו שכתבו בפרק קמא דחולין ²⁰⁵² ,

דאף בדלועין לא שייך שמא יתלוש, לפי שאין אדם מתאוה להם כל כך, כל שכן בעצים דבעי

נמי מרא וחצינא. עיין בתוס' בפרק קמא דביצה ²⁰⁵³

ופרק ג' דעירובין ²⁰⁵⁴ .

אבל אנן קיי"ל כרי"ף ²⁰⁵⁵ ורא"ש ²⁰⁵⁶

דעצים נמי הוה בכלל גזירה שמא יתלוש (וכל קושיות התוס' ²⁰⁵⁷ ,

לא קשה מידי על פי מה שכתב הר"ן ²⁰⁵⁸ בשם הרמב"ן ²⁰⁵⁹ ספי"ו דשבת,

וכן כתב רשב"א שם ²⁰⁶⁰ ,

דבעכו"ם שתלש פרי האדמה לא שייך שמא יעלה ויתלוש ²⁰⁶¹ ,

וכן כתב בשיטה מקובצת ריש פרק קמא דביצה ²⁰⁶² ).

וכן כתבו הטור ²⁰⁶³

ורש"ל ²⁰⁶⁴

ומג"א ²⁰⁶⁵ ,

עיין שם בסי' תק"א ²⁰⁶⁶ .

מכל מקום ²⁰⁶⁷

מסתימת כל הפוסקים משמע דאין שום חילוק בין איסור מחמת גזירת שמא יתלוש לאיסור

מוקצה מחמת מחובר ²⁰⁶⁸ ,

דו"ק ותשכח. וכן משמע בהדיא ברמב"ם בפ"ב ²⁰⁶⁹

שפירש איסור עצים שנשרו משום נולד, ולא הזכיר משום שמא יתלוש כמו שכתב רבו

הרי"ף ²⁰⁷⁰ ,

מכלל דאין נפקא מינה לדינא בשום ענין. וכן משמע בהדיא ברמב"ן בספר המלחמות

ריש פ"ג דביצה ²⁰⁷¹

וז"ל, והכי נמי אמרינן בעכו"ם שליקט עשבים לעצמו שמותרים משום מלאכת שבת

(פירוש שהרי שנינו ²⁰⁷²

מאכיל אחריו ישראל) ואסורים בטלטול משום מוקצה, או שהם בכלל גזירת פירות הנושרים,

דהויא משום שמא יעלה ויתלוש ²⁰⁷³

עכ"ל, הרי לפניך דאף היכא דגזרינן שמא יתלוש אינו אסור ליהנות ממנו הנאה הבאה

מאליה שאינו עושה מעשה בידים בגוף המוקצה, ולכך מותר להעמיד בהמתו על גבי עשבים

הללו, כיון שאינו עושה מעשה בידים בגוף העשבים, ובפרט למאי דמוקי לה בגמרא שם דקאי

באפה כו' ²⁰⁷⁴ .

ועיין שם בתוס' ²⁰⁷⁵

ודו"ק.

ואף שבמה שכתב הרמב"ן דאף

בעכו"ם שתלש עשבים שייך שמא יתלוש, הוא עצמו סותר את דבריו בפי"ו דשבת,

וכמו שכתב הר"ן שם בשמו וכמ"ש לעיל ²⁰⁷⁶ .

מכל מקום בדין זה דמשמע מדבריו דפירות הנושרים מותרים בהנאה, אינו סותר את דבריו

כלל. ואדרבה דאפילו פירות האילן דשייך בהן שמא יתלוש אף שתלשן עכו"ם, כמו

שכתב שם ²⁰⁷⁷

בהדיא, אפילו הכי מותרים בהנאה, כמו שכתב הר"ן שם ²⁰⁷⁸

בהדיא בשמו, דעכו"ם שעשה כבש בשבת מעצים שתלשן בשבת לעצמו יורד אחריו ישראל עיי"ש

(ודוחק לחלק בין פירות לעצים, דאף פירות אין נושרים אלא על ידי הרוח, וגם עצים

דקים דרכן להנשר על ידי הרוח, כדאמרינן בגמרא ²⁰⁷⁹

עצים שנשרו לתוך התנור כו'). וכן משמע בהדיא בגמרא פ"ג דסוכה ²⁰⁸⁰

ובכל הפוסקים, אתרוג במחובר אסור להריח בו, משמע דאם נתלש מותר להריח בו אם אינו

מטלטלו, ולא גזרינן שמא יעלה ויתלוש ²⁰⁸¹ .

ואף שבהבא מחוץ לתחום, דמשמע במרדכי ²⁰⁸²

הביאו הב"י סי' תקפ"ו ²⁰⁸³ ,

ובתשובת רשב"א ²⁰⁸⁴

הביאה הטור סי' תרנ"ה, דאסור בהנאה. יש לומר דוקא להשתמש בו ²⁰⁸⁵ ,

או שאר הנאה הבאה לו על ידי שעושה מעשה בגוף המוקצה שמטלטלו וכהאי גוונא. אף שאין

זה נקרא מעשה לענין הכנת מוקצה, כדאיתא בגמרא פ"ד דשבת דף נ"ד ²⁰⁸⁶ ,

מכל מקום לענין זה נקרא מעשה שאסור לעשותו. אבל כשאינו עושה כלום רק ההנאה באה לו

מאליו, שרי אפילו במוקצה ונולד, כמו שכתבו התוס' דע"א ²⁰⁸⁷ ,

כל שכן בבא מחוץ לתחום שקל ממוקצה, כמ"ש בגמרא ²⁰⁸⁸

ויתבאר בסי' תקט"ו ²⁰⁸⁹ :

*

כתב ²⁰⁹⁰

המג"א ²⁰⁹¹

דעצים שנשרו ביום טוב מותר להסיקן בשבת שלאחר יום טוב על ידי נכרי על ידי ביטול

ברוב עכ"ל עיין שם. וכבר נתבאר בסוף סי' רע"ו ²⁰⁹²

שאין היתר להסיק על ידי נכרי בשבת אלא כשהקור גדול, ובמדינתנו שאין הקור גדול כל

כך בימי פסח וסוכות ²⁰⁹³ ,

לא שייך דין זה, ולכן לא העתקתיו.

ובפרט שדברים הללו המה תמוהים, דבלא

ביטול נמי שרי, כמו שמותר לעבור על שבות אמירה לנכרי בשביל חולה שאין בו סכנה ²⁰⁹⁴ ,

שהכל חולים אצל הקור ²⁰⁹⁵ ,

או בשביל שהוא מצטער לדעת הגהות מיימוניות ²⁰⁹⁶ ,

כמ"ש המג"א בסוף סי' רע"ו ²⁰⁹⁷ ,

כך מותר ליהנות מאיסור הכנה שאין בו אלא איסור דברי סופרים לצורך חולה שאין בו

סכנה ²⁰⁹⁸ , אם אין לו עצים אחרים ²⁰⁹⁹ ,

כמו שכתב המג"א בסי' שכ"ח ס"ק ט"ו ²¹⁰⁰ גבי מוקצה, או בשביל

שהוא מצטער לדעת הגהות מיימוניות, כמ"ש בסי' שכ"ח סעיף ל"ג ²¹⁰¹

עיין שם במג"א ²¹⁰² .

ואין לומר ²¹⁰³

דשאני הכנה ממוקצה שאין בו אלא משום גדר מלאכה, כמ"ש בפרק י"ז דשבת ²¹⁰⁴

אטו טלטול לאו צורך הוצאה כו', ולכן מותר כמו שמותר כל שבות מדברי סופרים,

משא"כ הכנה דאיסורו הוא כמו מאכלות אסורות ²¹⁰⁵ ,

שאסורים לחולה שאין בו סכנה אפילו אין איסורן אלא מדברי סופרים, כדמוכח בר"ן ²¹⁰⁶

שהביא הב"י סוף סי' שכ"ח גבי בישולי נכרים, והוא הדין לאיסורי הנאה

מדברי סופרים ²¹⁰⁷

כמ"ש ביו"ד סי' קכ"ג ²¹⁰⁸

לענין סתם יינן עיי"ש. אי נמי ²¹⁰⁹ דמיירי שיש לו עצים

אחרים ²¹¹⁰ .

זה אינו ²¹¹¹ ,

שהרי בגמרא מוכח בהדיא דאיסור הכנה אפילו דאורייתא מותר בהנאה הבאה מאליה, ואין

אסור אלא לטלטלו ולהשתמש בו. עיין שם דף ג' ע"ב גבי הא דפריך בשלמא לרבה דאמר

משום הכנה הוי ספיקא דאורייתא כו', ואפילו הכי קתני ²¹¹²

אין מטלטלין לסמוך כרעי המטה, משמע דאם אינו מטלטלה מותר לסמוך עליה כרעי המטה,

משום דהוה הנאה הבאה מאליה. וכן משמע בסי' תקי"ג ²¹¹³

(עיין בפרי חדש יו"ד סי' ק"ב ²¹¹⁴

ו[מנחת] יעקב כלל ע"ד ²¹¹⁵

ודו"ק), דאם היתה מאיסורי הנאה בלא טעמא דלחזותא עבידא אינה בטלה, שהרי נהנה

ממנה ²¹¹⁶ .

ומסוף סי' תק"א ²¹¹⁷

אין ראיה, דהתם כשמדליקה עושה מעשה בגוף הפתילה ומשתמש בה ²¹¹⁸ .

וכן משמע בכל הפוסקים שדין איסור הכנה שוה לאיסור מוקצה שאינו אסור בהנאה הבאה

מאליה.

ועצי היתר ²¹¹⁹

גם כן הן מוקצים בשבת, ואעפ"כ אומרים לנכרי לטלטלן ולהסיקן, והוא הדין לעצים

אלו. דאי לא תימא הכי ²¹²⁰ ,

האיך מותר לומר לו לטלטלן כדי לבטלן, אלא על כרחך משום דמאי שנא עצים אלו מעצי

היתר, דשניהם אסורים לטלטלן ולהשתמש בהן, ומותרים בהנאה דהיינו להתחמם בהן:

(ה) אפילו במכבדת כו' .

כן ²¹²¹ משמע בב"י ²¹²²

שכתב בזה הלשון, ואפשר שמה שכתב רבינו אם אפשר לאפות זולתה אסור, נתכוין לטיבול

המכבדת פעם שנית וכו', משמע דבפעם ראשון שרי. וכן משמע בשו"ע ²¹²³

שהעתיק לשון הרשב"א ²¹²⁴

אע"פ שהוא מכבה כו' דמיירי שטובל במים, כדמוכח בבית יוסף ²¹²⁵

שאחר לשון הנ"ל כתב אבל הרב המגיד ²¹²⁶

כתב בשם הרשב"א כו' כדרכו בחול כו' עיי"ש:

(ו) שלא טיבלה כו' .

כן ²¹²⁷

משמע בט"ז ²¹²⁸

שהקשה על זה ואע"ג דמצינו בגמרא ²¹²⁹

כו' עיי"ש, ובגמרא לא איירי כלל בטבולה במים. ובלאו הכי מוכח כן מסידור לשון

הטור ושו"ע שלא הזכירו בפירוש טיבול המכבדת עד סוף סעיף ה':

(ז) שאינו צריך ביום טוב כו' ²¹³⁰ .

(כ"ה ²¹³¹

במג"א ²¹³² )

ודבריו תמוהים, לא די שהן סותרין דברי כל הפוסקים כמו שכתב הב"י ²¹³³ ,

אלא שהן סותרים זה את זה, שבסעיף קטן שאחרי זה ²¹³⁴

פסק בשם רש"ל ²¹³⁵

דאסור להערים, משמע דאם אינו מערים אלא באמת הוא צריך לפת אחד, מותר, אע"פ ש[אינו]

מתכוין להשביח. וכן כתב [ה]מ"א עצמו בסי' תק"ג ²¹³⁶

בשם הגהות מיימוניות ²¹³⁷ .

והמרדכי ²¹³⁸ מיקל יותר עיי"ש.

וכן כתב בט"ז שם סוף הסימן ²¹³⁹ .

ומה שכתב המג"א ²¹⁴⁰

דלאו חד טרחא היא. בסי' תק"ג מבואר בטור ²¹⁴¹

ואחרונים ²¹⁴²

דבקדירה שנותן בה בשר זה אחר זה דלאו חד טירחא הוא, ואעפ"כ מותר, אפילו

להערים לקצת פוסקים ²¹⁴³ .

אלא דאנן קיי"ל דבכהאי גוונא אסור להערים ²¹⁴⁴ ,

דהיינו אם אינו צריך אפילו לחתיכה אחת, אבל אם צריך לחתיכה אחת, אע"פ שמוסיף

בשביל מחר שרי, אע"פ שאינו מתכוין להשביח. אלא דבכהאי גוונא אסור לומר בפירוש

בשביל מחר אני מבשל, אלא מבשל סתם כמו שכתב הט"ז שם סק"ג בשם רש"ל ²¹⁴⁵ :

[1859]

גמרא [ברייתא] לד, א (ואופין בפורני (הן תנורים שלנו הגדולים ופיהם בצדם,

ולא חיישינן לטרחא, אם יש לו אוכלין הרבה דלא סגי ליה בתנור, רש"י )), טור

ושו"ע ס"א (אופין בפורני, דהיינו תנורים שלנו הגדולים ופיהם בצדם). לבוש

ס"א (ולא חיישינן לטירחא גדולה). ב"ח (דאיכא טירחא מרובה בהסקה ובכיבוד

הגחלים במכבדות מקמי שישים הפת בתנור, מה שאין כן אם יאפה הכל בתנורים קטנים שפיו

למעלה, שאין בהן טורח).

[1860]

ברייתא שם (ואין אופין בפורני חדשה, שמא תפחת). רמב"ם פ"ג ה"י (אין

אופין בפורני חדשה, גזירה שמא תפחת ותפסיד הלחם וימנע משמחת יום טוב). טור

ושו"ע שם (ובלבד שלא תהא חדשה, דחיישינן שמא תפחת ויפסד הלחם וימנע משמחת יום

טוב).

[1861]

תוס' שם ד"ה ואין אופין (דהכא שאני בפורני שהוא גדול ויש לחוש יותר שמא תפחת).

ב"י ריש הסימן (דאילו בפורני קטן משמע התם בגמרא דשרי).

[1862]

דרכי משה ס"ק א (מאחר שכתב רבינו לקמן סימן זה דמותר להסיק תנור חדש,

שמע מינה דסתם תנורים שלנו אינם נקראים גדולים). וכדלקמן סט"ז (מותר לאפות

ולבשל בתנור וכיריים חדשים ביום טוב), ושם נסמן (הערה 73 ).

הובא מ"א ריש הסימן.

לענין תנורים שלנו ראה גם לקמן

סי"ב וסי"ט. לעיל סי' רנד ס"ט. סי' שח סל"ז.

ולענין שיעור תנור קטן, ראה לעיל סי'

תמז ס"ט (שהתנור קטן שאינו מחזיק י"ב עשרונים), ושם נסמן (הערה צב-ד).

[1863]

מ"א שם (ועוד נראה לי להקל, דהא אין דרכן של תנורים שלנו ליפחת).

וגם אין חוששים שמא יחסמן בהיסק ראשון,

כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק א.

[1864]

גמרא [ברייתא] לד, א (ומחמין חמין באנטיכי). טור ושו"ע ס"א (ומחמין

חמין באנטיכי).

[1865]

שבת מא, א (אנטיכי ... בי דודי), ופרש"י (יורה גדולה, עושין לה שתי שוליים,

ונותנין גחלים בין שניהם והמים על העליונים. מגיד משנה פ"ג הי"א (ופירוש

אנטיכי יורה גדולה).

[1866]

מגיד משנה שם (ואין חוששין שמא יאמרו לחול הוא עושה). ר"ן

יט, ב (ואף על פי שמשמר חומו הרבה אפילו לאחר יום טוב, לא חיישינן דמחזי כמאן

דמחמם לצורך חול). לבוש שם (ולא חיישינן שמא יאמרו לצורך חול הוא עושה).

וראה לעיל סי' תקג ס"ד (ממלא חבית

של מים ונותנה על האש ואין צריך לו ביום טוב אלא קיתון אחד, הרי זה מותר, כיון

דבשעת עשיית המלאכה דהיינו בשעה שנותנה על האש היא נעשית כולה כאחת ואינו מוסיף

מלאכה לצורך החול), וכאן אין חוששים שמא יאמרו שהוא רק לצורך חול.

[1867] תוכן ההלכה שבשני הסעיפים שלפנינו, ובקונטרס אחרון ס"ק ב-ד:

(א)

עצים שנשרו מהאילן לתוך התנור, הקילו חכמים בביטולם.

(ב)

גם אם נשרו בחוץ והניחם נכרי לתוך התנור, שהוא יותר שכיח, הקילו חכמים בביטולו.

(ג)

מה שהקילו חכמים בביטולם היינו: (א) שבטל אף שיש לו מתירין. (ב) שמותר לבטל בידים.

(ד)

מה שהקילו בהם הוא כיון: (א) שיש בתנור עצי היתר. (ב) איסורם מדברי סופרים. (ג)

הנאתו מהם כשנשרפו.

(ה)

ההיתר באפיית הפת, כי אפייתה היא כשנשרפו העצים ונעשו גחלים.

(ו)

ההיתר בבישול, כי הנאת אכילת התבשיל היא מחום האש שמובדל מגוף האש.

(ז)

ההיתר להתחמם ולהשתמש לאורן, כי ההנאה באה מאליה מאיסור העומד לאפיה ובישול.

[1868]

טור ושו"ע ס"ב (אף על פי שעצים שנשרו מן הדקל ביום טוב ... אסור להסיקן).

[1869]

סעיף י (עצים שנשרו מן האילן ביום טוב, אין מסיקין בהן ביום טוב, אפילו להמתירין

נולד ביום טוב, לפי שהן בכלל גזרת פירות הנושרין מאליהן).

[1870]

גמרא ד, ב (אמר רב מתנה, עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביום טוב, מרבה

עליהם עצים מוכנים ומסיקן). טור ושו"ע שם (אם נשרו ביום טוב בתוך התנור, מרבה

עליהם עצים מוכנים ומבטלן).

[1871] אף שאין להקל בזה משום דהוא

מילתא דלא שכיחא (כמו בנפלו לתוך התנור). והוכיח כן בקונטרס אחרון ס"ק ב.

[1872] והיינו שמותר אף אם הנכרי עשה

כן "לצורך ישראל", אבל לא יעשה כן "מדעת ישראל".

ונתבאר

בקונטרס אחרון שם (ואין לחוש אם הניחם נכרי לצורך ישראל ... יש מתירין לכתחלה לומר

לנכרי לטלטל מוקצה ... אם כן פשיטא דבדיעבד יש לסמוך עליהם).

[1873]

ר"ן ב, סוע"א (איכא מאן דאמר, דדוקא בשיש בתנור עצים של היתר, הא

לאו הכי, לא. והכי מוכחי מקצת נוסחי, דגרסי מוסיף ומרבה עליהם עצים מוכנים). מ"א

סק"א (לכאורה משמע דנקט תוך התנור משום דרגילין להיות שם עצים אחרים, ולכן אף

על פי שהם אינן רבים על אלו, מותר להוסיף עליהן. אבל נפל למקום שאין שם עצים, אסור

להרבות עליהן. וכ"פ ביו"ד סי' צ"ט ס"ו. וכ"פ הר"ן).

שו"ע יו"ד סי' צט ס"ו (אם נפל מעצמו, ואין בהיתר כדי לבטלו,

מרבה עליו ומבטלו).

וכן הוא לעיל סי' תקא סי"ג ( אסור להפוך באש לאחר שהודלק מקצתו, דאז

נעשה שבר כלי. וכיצד הוא עושה, מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן, דאז יכול להפוך באש

אף לאחר שהודלקו מקצת מן הכלים, לפי שהן בטלים ברוב עצים המוכנים, כמו שיתבאר

בסימן תק"ז), ושם נסמן (הערות 64 - 65 ).

[1874] אפילו אינו חד בתרי, כדלעיל

סי' תמב סי"ד (ונתערבו בחטים יבשים כשרים הרבה מהם), ושם נסמן (הערה קמ).

[1875]

גמרא שם (והא קא מהפך באיסורא. כיון דרובא דהיתרא נינהו, כי קא מהפך בהיתרא קא

מהפך). טור ושו"ע שם (ובלבד שלא יגע בהם עד שיתבטלו ברוב). וראה קונטרס אחרון

ס"ק ג, שאחרי הביטול ברוב יכול ליגע אף לפני שנשרף.

[1876]

משא"כ אם יהי' להם אחר כך היתר רק על ידי ביטול, כדלעיל סי'

תמז סי"ח במוסגר (ואינו נקרא דבר שיש לו מתירין, דהיינו לאחר הפסח, כיון שאף

לאחר הפסח אין לו היתר אלא על ידי שנתבטל ברוב, שהרי החמץ שהוא עומד בעינו שעבר

עליו הפסח אסור בהנאה).

[1877] משא"כ באיסור מן התורה,

כדלקמן ס"ו (לפי שאיסור הכנה משבת ליום טוב הוא מן התורה, ולא הקילו). ואפילו

באיסור דרבנן שיש לו עיקר מן התורה, כדלקמן ס"ד (לא החמירו חכמים כל כך

באיסור מוקצה שאין לו עיקר מן התורה), ושם נסמן (הערה 30 ).

[1878] והיינו שלא

התירו אלא אם כן יש בזה שני טעמים להיתר (שהוא דרבנן, ומקלא קלי).

גמרא שם (והא קא מבטל איסורא לכתחלה,

ותנן אין מבטלין איסור לכתחלה. הני מילי בדאורייתא, אבל בדרבנן מבטלין. ולרב אשי

דאמר כל דבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן לא בטיל, מאי איכא למימר. הני מילי היכא

דאיתיה לאיסורא בעיניה, הכא מקלא קלי איסורא). רא"ש פ"א סי' ב (והא

דקאמרינן נמי דמבטלין איסורא דרבנן לכתחלה, היינו דוקא היכא דמיקלי קלי איסורא,

אבל בעלמא אין מבטלין לכתחילה אפילו באיסורא דרבנן, ואפילו אין לו מתירין). טור

ורמ"א יו"ד סי' צט ס"ו (ויש אומרים דאין לבטל איסור דרבנן או

להוסיף עליו, כמו באיסור דאורייתא. וכן נוהגין, ואין לשנות). ש"ך שם ס"ק

יז (נראה לי עיקר לדינא, דאפילו איסורים של דבריהם שאין להם עיקר כלל בתורה אין

לבטלו או להוסיף עליו, וכדעת הרב). ט"ז כאן ס"ק ב (אף על גב דאין מבטלין

איסור לכתחלה, שאני הכא דמקלי קלי האיסור ... וגם האיסור הוא דרבנן).

ובקונטרס

אחרון ס"ק ב (למדו הפוסקים לכל איסורי דרבנן שמבטלין לכתחלה, כמ"ש

ביו"ד סי' צ"ט, עיין שם בשו"ע ... הרא"ש וטור חולקין על זה,

וכן קיי"ל), וס"ק ג (לדידן דקיי"ל ביו"ד סי' צ"ט, עיין

שם ברמ"א וש"ך, דאסור לבטל איסור דברי סופרים אלא אם כן מקלי קלי כו').

[1879]

גמרא שם (הני מילי היכא דאיתיה לאיסורא בעיניה, הכא מקלא קלי איסורא). טור

סי' תרעז (כתב ה"ר מאיר מרוטנבורק ... עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביום

טוב, שמרבה עליהם עצים מוכנין ומבטלן ... שאין נהנה מהן עד אחר ביעורן). ט"ז

כאן ס"ק ב (דמקלי קלי האיסור, ואין נהנין ממנו רק עד אחר שנשרף ואינו בעין),

וביו"ד סי' צט ס"ק יב (דמקלי קלי לאיסורא, פירוש שאין נהנה מהם עד שעת

ביעורן מן העולם, ואז אין ממש באיסור). מ"א ס"ק ג (שאין נהנה מהם עד אחר

שנשרפו, אופה בהן פת, מותר).

והוא כדאמרינן סוכה מ, א (יצאו עצים

שהנאתן אחר ביעורן), ופרש"י (משנעשו גחלים אופין בהן). ב"ק קא, ב (יצאו

עצים שהנאתן אחר ביעורן), ופרש"י (שלאחר ביעורן שנעשים גחלים הוא דהויא עיקר

הנאתן).

[1880] אף כשהוא עדיין בעין, כיון

שלא יהנה מהם עד אחר שישרפו. ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג.

[1881] אף שלענין איסורי הנאה

קיי"ל כרבי בפסחים כז, סע"א (פת דאסר דיש שבח עצים בפת, לרבי היכי משכחת

ליה. אמר ר' פפא כשאבוקה כנגדו). טור ושו"ע יו"ד סי' קמב ס"ד (הסיק

בהם את התנור ... ואפה בו את הפת בעוד שהאבוקה כנגדו, הרי זה אסור בהנאה, דיש שבח

עצי איסור בפת).

וכן

הוא לעיל סי' תמה ס"ט (ואם הוסק התנור בחמץ ואפה בו את הפת או שבישל בו תבשיל

... הרי פת ותבשיל זה אסורין בהנאה).

[1882]

ריטב"א פ"ג דסוכה מ, א (יצאו עצים שאין בהם הנאה במה שנתבשל, אלא

לאחר ביעורן, כשאדם נהנה מאותו פת ומאותו תבשיל).

אלא שבריטב"א התיר כשנהנה אחר

ביעור העצים, וכאן מבאר, שאף אם העצים עדיין בוערים, מכל מקום חום העצים שבתבשיל

הוא מופרד מגוף האש של האיסור. וראה נימוקי יום טוב (הערה ה).

[1883] אף דאמרינן ב"ק קא,

סע"ב (והא איכא עצים דמשחן (שמאירין כנר אבוקה לנושאן בידו, רש"י.

ור"ח פירש ... שמחממין בו, כגון במדורה שעשויה להתחמם, תוס'), דהנאתן וביעורן

שוין (דבשעת ביעורן מתחמם כנגדן, תוס'. תיחול עלייהו שביעית, רש"י)). ואם כן

יהי' אסור גם כאן, שבשעת הנאה עדיין האיסור בעין.

[1884]

מ"א ס"ק ג (וצ"ע דהתוס' כתבו בפסחים דף ה' [ד"ה ואומר]

דכל דבר שאין יכול ליהנות מהן בתחלת ביעורן אסור לשרוף ביום טוב ... ליהנות לאורן

אסור דנהנה מן האור עצמו. ולפי מ"ש סי' שכ"ה ס"ד, לא קשה מידי,

דמוקצה אינו אסור בהנאה, ואיסור ההסקה משום טלטול עצים הוא).

והיינו

שלפי דברי התוס' הנ"ל קשה מה מועיל כאן מה שאינו נהנה עד אחר שנשרפו, הרי

בתחלת ביעורן אסור ליהנות לאורן, ואם כן יהי' אסור לשרוף כדי ליהנות מהן אחר

שנשרפו. ומתרץ שכאן יכול ליהנות מהם גם בתחלת ביעורן, שכיון שעיקר שריפתן הוא

לצורך אפיה ובישול, כדלקמן בסמוך (שעיקר הנאתן שלכך הן עומדים ולכך הוא מסיקן אינה

באה לו אלא עד לאחר שהאיסור אינו בעין), לכן מותר אף להתחמם כנגדן ולהשתמש לאורן

בתחלת ביעורן, שהיא הנאה הבאה מאליה.

משא"כ

נרות חנוכה, שעשויות לאורן, נפסק בטור ושו"ע סי' תרעז ס"ד (הנותר ביום

השמיני מן השמן הצריך לשיעור הדלקה ... אם נתערב בשמן אחר ואין ששים לבטלו, יש מי

שאומר שאין להוסיף עליו כדי לבטלו). מ"א שם ס"ק יב (ולא דמי לסי'

תק"ז ס"ב, דהתם אין נהנה ממנו עד אחר ביעורו, משא"כ הכא דנהנה ממנו

בשעת ביעורו, אסור לבטל). והיינו שכאן עיקר ההדלקה היא לבישול שהנאתו באה אחר

שריפת העצים, והנאת החימום והאור באה ממילא, ואילו בנרות חנוכה עיקר ההדלקה היא

לצורך השעה שהנר עדיין קיים.

[1885]

סעיף טז ( מותר להשתמש במוקצה

כשאינו עושה שום מעשה בגוף המוקצה, כגון להתחמם כנגד המדורה הנעשית מעצי מוקצה, או

להשתמש לאורן. ואע"פ שהוא נהנה מהמוקצה, מכל מקום כיון שההנאה בא לו מאליה,

שאינו עושה שום מעשה בגוף המוקצה בהנאתו ממנה, לא גזרו חכמים על כך אפילו בשבת),

ושם נסמן (הערות 83 - 84 ) .

ונתבאר בארוכה בקונטרס אחרון ס"ק

ד, דהיינו, הן במוקצה, והן בעצים שנשרו שאסורים מטעם שמא יתלוש, והן בהאסור משום

משום אמירה לנכרי, והן בהאסור משום הכנה משבת ליום טוב.

[1886] אף שאינו מזיזן, כדלקמן סי'

תקט סט"ז (כשעושה מעשה בגוף המוקצה כגון ... שמסיק בעצים המוקצים, אף על פי

שאינו מזיזם ממקומם, מכל מקום כיון שנותן תחתיהם אש ומבעיר אותם הרי עושה מעשה

בגוף המוקצה).

[1887] ב"ק שם (אמר רבא סתם

עצים להסקה הן עומדין), ופרש"י (ולא להאיר), ותוס' שם (פירוש, להסקת תנור

ניתנו, דהוי הנאתן אחר ביעורן, הלכך אפילו להתחמם מותר, דלא חל עליהם שם שביעית).

וכך גם כאן, סתם עצים להסקת תנור לאפיה ובישול הם, הלכך אפילו להתחמם מותר, שהיא

הנאה דממילא.

[1888]

תוס' ד, ב ד"ה ותנן (דהא דאמר בדרבנן מבטלין היינו בדבר שעיקרו מדרבנן, כגון

מוקצה דעיקרו אינו אלא מדרבנן). פסחים ל, א ד"ה לשהינו (ולא דמי לעצים שנשרו

מן הדקל לתנור ביום טוב שמרבה עליהן עצים מוכנים ומסיקן, דהתם איסור מוקצה אין לו

שורש מן התורה).

אמנם לכמה פרטים נחשב המוקצה כיש לו

עיקר מן התורה, כדלקמן סי' תקטו ס"ד (שעיקר איסור המוקצה בשבת הוא סייג

לאיסורי תורה, שלא יעלה ויתלוש כמ"ש בסימן שכ"ב, או משום גדר להוצאה

כמ"ש בסימן ש"ח).

[1889]

ר"ן ב, סוע"א (ומסתברא דדוקא בשאינו מכיר עצי האיסור שנתערבו, הא

מכירן, אין ביטול מועיל להן, שאין ביטול מועיל לדבר שהוא ניכר לעין). רמ"א

ס"ב (שלא יהיו עצי איסור ניכרים).

ואף שלענין סכך הפסול יתבאר לקמן סי' תרכו

ס"ה (כשהיה הסכך פסול ... מעורבים זה בזה, כגון אילן שהיה מיצל על הסוכה

שלמטה ממנו והשפיל ענפיו למטה ועירבן, אם הסכך הכשר הוא מרובה הרבה מן הסכך הפסול

המעורב בו, הרי הפסול נתבטל ברוב ... ואף על פי שסכך הפסול הוא ניכר בין הכשר

ואינו מעורב יפה והוא יכול להסירו משם, אעפ"כ הוא בטל).

נתבאר טעם החילוק בינם לקמן שם (ואף על

פי שבכל איסורין שבתורה אם הוא מכיר את האיסור ויכול להסירו מן התערובות אינו בטל

אפילו באלף, היינו שאסור לאכול את התערובות, שלא יפגע בגוף האיסור עצמו שלא נתבטל,

כיון שיכול להסירו משם. אבל כאן אינו נהנה כלל מן האיסור, שהרי אף אם ינטל סכך

הפסול מן הסוכה יהיה צלתה מרובה מחמתה מחמת סכך הכשר, ואין אנו צריכים לבטל את

הפסול ברוב אלא כדי שלא יהיה לו כח לפסול את הסכך הכשר המעורב עמו).

[1890]

גמרא ד, ב (אמר ר' יוחנן, עצים שנשרו מן הדקל בשבת אסור להסיקן ביום טוב

(הסמוך לו, רש"י)). רי"ף ב, א (ועצים שנשרו מן הדקל בשבת אסור להסיקן

ביום טוב, משום הכנה דרבה). טור ושו"ע ס"ב (אם נפלו בתנור בשבת, אסור

להסיקן ביום טוב שלאחריו). ט"ז ס"ק ג (שאז אסור מן התורה משום הכנה,

דכתיב והכינו את אשר יביאו, אין שבת מכין ליום טוב).

[1891]

סעיף א (התורה אמרה והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו וגו' ... ואמרה תורה ביום

הששי, כלומר סתם ששי יום חול הוא, ובו והכינו את אשר יביאו, כלומר יום זה שהוא חול

מכין אכילת יום קדש שלאחריו ... גם יום טוב נקרא שבת ואכילתו היא חשובה בעיני

המקום להצריך לה הכנה והזמנה מיום חול כמו שבת).

[1892]

טור (ואחי ה"ר יחיאל ז"ל כתב, שאם נפלו בתנור בשבת אסור להסיקן

ביום טוב שלאחריו אפילו על ידי ביטול ברוב), ו שו"ע שם (אפילו על ידי

ביטול ברוב).

[1893]

תוס' ב, ב ד"ה והיה (הכנה דאורייתא). טור בשם אחיו רבנו יחיאל (אסורין

מדאורייתא ביום טוב משום הכנה). רש"ל בים של שלמה פ"א סי' ו (אם

נשרו בשבת, שאין ראוין להסקה כלל, הוי הכנה ליום שלאחריו). מ"א ס"ק ד (וביש"ש

כתב דהתלישה הוי הכנה גמורה).

וכן הוא לקמן סי' תקטו ס"ח (שהפירות

שנתלשו בשבת ... בפירות שאינן נאכלין חיים, כיון שאינן ראויים לאכילה בשבת עצמה,

שאסור לבשלן, נמצא ששבת הכינה ליום טוב שלאחריו, לפיכך הן אסורין מן התורה ביום

טוב).

וראה מראי מקומות וציונים.

[1894] טור ( ולא

דמי לנשרו ביום טוב, דבההיא ליכא אלא איסור דרבנן גזירה שמא יעלה ויתלוש, אבל הנך

שנשרו בשבת אסורין מדאורייתא ביום טוב משום הכנה, ובאיסור דאורייתא אין מבטלין

איסור) . רש"ל

ביש"ש פ"א סי' ז (ויפה כתב, דלא סמכינן אשנויא דמקלי קלי לאיסורא, כי אם

באיסור דרבנן). ט"ז שם (ובאיסור דאורייתא אין

מבטלין איסור לכתחלה בכל גווני).

וכן

הוא לעיל ס"ג (כיון שאיסורן אינו אלא מדברי סופרים, וגם אינו נהנה מהם עד אחר

שנשרפו .... לכך הקילו חכמים לבטלן אע"פ שהוא דבר שיש לו מתירין), ושם נסמן

(הערה 20 ).

[1895]

גמרא לג, א (דרש רבא, אשה לא תכנס לדיר העצים ליטול מהן אוּד), ופרש"י (עץ

לעשות אוּד לתנור). טור ושו"ע ס"ג (אסור ליקח עץ מבין העצים לחתות בו

האש בתנור).

והיינו לחתות בו. אבל מותר לתקעו בצלי

כמין שפוד, כדלעיל סי' תקב ס"ח (ענף עץ שהוא חד בראשו כקוץ וראוי לתקעו בצלי

כמין שפוד ולצלות בו, מותר לטלטלו כדי לצלות בו, מפני שתשמיש זה דומה להסקה, דמה

לי לצלות בו או לצלות בגחלתו, שאילו היה רוצה היה מסיקו תחת תבשילו).

[1896]

מ"א סק"ה (ולטעם זה אפילו יבש אסור). והיינו שלפי טעם האמור לקמן

"שהוא כמתקן כלי ביום טוב", אין חילוק בין לח לבין יבש.

והיינו שאם הוא לח אסור אף משום מוקצה,

כדלעיל סי' תקב ס"ח (עץ רטוב שאינו ראוי להסקה בפני עצמו, רק על ידי תערובת

עצים אחרים, אסור לטלטלו).

[1897]

בה"ג הל' יום טוב לה, ג (דקמתקנא מנא ביום טוב אסיר). תוס' שבת קמג, א

ד"ה ליטול (נראה לר"ת כפירוש ה"ג דאסירי משום תיקוני מנא).

רא"ש פ"ד סוס"י יב (ור"ת ז"ל פירש משום דמיחזי כמתקן כלי

לכבד בו את התנור. וכן פירש בה"ג). טור ושו"ע שם (דהוי ליה מתקן מנא).

מ"א שם (דמיחזי כמתקן מנא).

וכדלעיל סי' תקא סי"ז (עץ שמחתין

בו האש, כיון שהוא מיוחד לכך הרי הוא כלי). סי' תקב ס"ח (שכל שהוא עושה ומתקן

דבר הראוי להשתמש בו הרי זה כמתקן כלי ביום טוב).

[1898]

מ"א שם (אלא אם כן הוכן לכך מערב יום טוב), והיינו שכבר נעשה כלי מערב יום

טוב.

[1899]

ט"ז סי' תקיח סק"ה (דכל שהוא רוצה ליקח תבן להסקה, צריך לעשות

אותו תחלה חבילות חבילות קטנות ולקשור אותם ואחר כך מסיק בם, וזה אסור לעשות ...

דהוי שווי מנא).

וראה מראי מקומות וציונים.

[1900]

רש"י יז, א ד"ה בזמן (שתנורים קטנים היו, ומדביקין פת בדפנות). לב,

ב ד"ה טוי (שתנוריהם היו קטנים ופיהן למעלה). שבת כ, א ד"ה דגבי תנור (שהככרות

נדבקים בדופני התנור סביב).

וכן הוא לעיל סי' רנג ס"ד (תנור

שהוא עשוי כעין קדירה גדולה, רחב למטה וצר למעלה), וס"ט (בתנורים שבימיהם

שהיה כעין קדירה, והיו מדביקים פת לדופני התנור). סי' שח סל"ז (תנורים

שבימיהם שהיו כקדרה ומחוברים למטה בטיט). סי' תצה בקונטרס אחרון ס"ק ד ( בתנורים העשויים כקדרה). לקמן סי"ט

(בתנורים שלהם שהיו קטנים והיו מדבקים הפת סביב דפנות התנור).

[1901]

גמרא לב, ב (ואם אי אפשר לאפות אלא אם כן גורפו, מותר). רא"ש שם (הך

גריפה דשמעתין מיירי כשנפל לתוך התנור מן הטפילה והטיח של תנור, ואין צריך כל כך

בגריפה זו אלא שיהא הפת נאה שלא יגע בפת ושלא יגע בצלי ויחרך, ואפילו הכי התירוה).

טור ושו"ע ס"ד (אם יש בטיח שנפל לתוכו כדי לחרך הפת או הצלי אם היה נוגע

בהם, אף על פי שבלא גריפה היה אפשר לאפות ולצלות בו, כיון שהיה מתחרך מותר לגרפו).

[1902]

רא"ש שם (התירוה, דאין בה אלא איסור טלטול בעלמא). ב"י ד"ה

תנור (כיון שהיה מתחרך מותר לגרפו, דחשיב טלטול לצורך). שו"ע שם (כיון שהיה

מתחרך מותר לגרפו דחשיב טלטול לצורך).

[1903]

סעיף טז ( מותר לטלטל מוקצה

לצורך אכילה, כגון אבנים המונחים על גבי פירות מותר לטלטל האבנים כדי לאכול הפירות

ביום טוב, לא יהא טלטול המוקצה חמור מעשיית מלאכה גמורה שהותרה לצורך אכילה) .

והיתר זה הוא לא רק בשעת האפיה, אלא אף

כשגורף התנור כדי לאפות בו, כמבואר בתוס' ח, א ד"ה אמר (ואם תאמר ואנו היאך

אנו מסלקין אפר הכירה ביום טוב לאפות הפשטיד"ה, אע"ג שאין ראוי לצלות בו

ביצה. ואומר הר"ר יצחק דמוקצה אינו אסור לטלטל ביום טוב בשביל אוכל נפש ושמחת

יום טוב).

[1904]

טור (תנור שנפל לתוכו מטיח הטיט, אם אפשר לאפות ולצלות בו בלא גריפה, אסור לגורפו).

ב"י (וביאור דברי רבינו כך הם, אם אפשר לאפות ולצלות בו בלא גריפה ולא יתחרך

הפת או הצלי, אסור לגרפו, מפני שהוא מטלטלו שלא לצורך). שו"ע שם (אם אפשר

לאפות ולצלות בו בלא גריפה ולא יתחרך הפת או הצלי, אסור לגרפו, מפני שהוא מטלטלו

שלא לצורך).

[1905] משנה לב, ב (ואין גורפין תנור

וכיריים). גמרא כח, ב (גריפת תנור וכירים ביום טוב (שנפל לתוכו מן הטיח שלו ולא

היה יודע מבעוד יום, רש"י) ... רבי יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש ... שאי

אפשר לעשותן מערב יום טוב). יש"ש פ"ד סי' יג (תנור שנפל

תוכו מטיח הטיט, בין ביום טוב, בין מערב יום טוב ולא ידע שנפל, אזי אם צריך לגורפו

כדי שיהא הפת נאה או הצלי שלא יחרוך, מותר לגורפו). מ"א סק"ז (אפילו נפל

לתוכו מערב יום טוב ולא ידע מזה או שלא היה לו שהות לתקנו (ב"י יש"ש)),

וסי' תקט סק"ב (אבל אם שכח לתקנו מערב יום טוב אסור ).

[1906]

רש"י לב, ב ד"ה ואין גורפין (אין גורפין אותו, דמתקן מנא הוא).

והיינו שבסעיף הקודם גורף את הטיח בעת

האפיה, שאינו גורף כדי לתקן את התנור, ולכן אין בו איסור תיקון כלי, אלא טלטול

מוקצה. משא"כ כאן גורף את הטיח בכדי שיוכל לאפות בתנור, ואיסורו משום תיקון

כלי (ואין בו משום טלטול מוקצה, מטעם האמור בסעיף הקודם, והמובא בהערה 45 ).

וראה מראי מקומות וציונים.

[1907]

סעיף א ( או אפילו נכפף מערב

יום טוב ולא ידע ממנו עד שקידש היום, או אפילו ידע ממנו סמוך לחשכה ולא היה שהות

לתקנו קודם יום טוב, מותר לתקנו ביום טוב) .

משא"כ אם ידע ושכח לתקנו, נתבאר

לעיל סי' תצה ס"ה ( אפילו

שכח ולא עשאה ... כיון שלא היה אנוס בדבר, אסור

לעשותה ביום טוב).

[1908]

משנה לב, ב (אבל מכבשין), ופרש"י (משכיבין את האפר והעפר שיהא חלק,

משפילו ומשווהו שלא יגע בפת שמדובקים בדפנותיו וישרפו). ב"י ד"ה תנור (אבל

מותר להשכיב האש והאפר שבו כדי שיהיה חלק ולא יגע בפת כלל, אף על פי שאם היה נוגע

בו לא היה כדי לחרכו). שו"ע שם (אבל מותר להשכיב האש והאפר שבו כדי שיהיה חלק

ולא יגע בפת כלל, אף על פי שאם היה נוגע בו לא היה כדי לחרכו).

[1909]

ב"י שם (ומשמע מדברי רבינו דכי תנן מ[כבש]ין אאש ואפר קאי ... לא

הזכיר גבי משכיבין אלא אש ואפר שהם מותרין בטלטול).

[1910]

סכ"ה (אפר כירה שהוסק ביום טוב והוא עדיין חם שראוי לצלות בו ביצה, מותר

לטלטלו לכל צרכי האדם, שהרי הוא עומד וראוי למלאכתו הראשונה שהיה ראוי לה כשהיה

עצים, דהיינו לאפיה ולבישול).

[1911] כדלעיל ס"ט (והיו מדבקין

הפת בתוך התנור סביבות דפנותיו, והעצים והאש על שולי התנור, ולא היו צריכים כלל

לגרוף את התנור).

[1912] כדלעיל סי' רנד ס"ט

(בתנורים שלנו שהפת מונחת על שולי התנור), ואם כן אי אפשר לאפות בלי גריפת הגחלים

משולי התנור. וכן הוא לעיל סי' תצה בקונטרס אחרון ס"ק ד ד"ה והנה לפי

(גריפת התנור ... דאי אפשר לאפות בענין אחר בתנורים שלנו).

[1913]

רא"ש פ"ד סי' ח (אבל בתנורין שלנו אי אפשר לאפות כלל בלא גריפה,

הלכך מותר). טור ושו"ע ס"ד (אבל תנורים שלנו, כיון שאי אפשר

לאפות בהם בלא גריפה, מותר לגרפו מהאפר והגחלים).

[1914]

ב"י (ואפשר שמ"ש רבינו אם אפשר לאפות זולתה וכו' אסור, נתכוין

לטיבול המכבדת במים פעם שנית שכתבתי, דאסור ... לגרוף התנור מן האפר והגחלים לאחר

הסקה יראה לי שהוא מותר ... שגורף כדרכו בחול ואינו חושש). ונתבאר בקונטרס אחרון

ס"ק ה ( פעם

שנית וכו', משמע דבפעם ראשון שרי. וכן משמע בשו"ע שהעתיק לשון הרשב"א

אע"פ שהוא מכבה כו', דמיירי שטובל במים ).

[1915]

ברייתא לב, ב (ואם אי אפשר לאפות אלא אם כן גורפו, מותר). רא"ש שם (אי אפשר

לאפות כלל בלא גריפה, הלכך מותר). עבודת הקדש שער ב סי' ו (לגרוף את התנור מן האפר

והגחלים לאחר הסקה, יראה לי שהוא מותר ואף על פי שהוא מכבה, אי אפשר בלא כן). שו"ע

שם (ואף על פי שהוא מכבה, אי אפשר בלא כן).

[1916] בטעם היתר הגריפה כשאי אפשר בלאו הכי,

יש מחלוקת הפוסקים:

(א) רש"י פירש על הברייתא שם (ואם

אי אפשר לו כו' מותר, כרבי יהודה). והיינו שכיבוי הגחלים הוא מכשירין, שהרי אינה

נעשית בגוף האוכל אלא בגחלים. וכיון שאי אפשר לכבות הגחלים האלה מערב יום טוב,

מותר לכבותן לרבי יהודה שמתיר מכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב. אבל לרבנן

האוסרים מכשירין, אסור לכבותן.

(ב)

רא"ש שם (אי אפשר לאפות כלל בלא גריפה, הלכך מותר, ואפילו לרבנן, דכיבוי

לצורך אוכל נפש מותר, אף לרבנן). והיינו שכל שאי אפשר בלאו הכי אינו נקרא מכשירין,

אלא אוכל נפש.

ומפשטות

הדברים כאן נראה שהוא כשיטת הרא"ש (כיבוי זה צורך אוכל נפש ומותר, כמו שמותר

להבעיר לצורך אוכל נפש), וכן הוא לקמן סי' תקיד ס"ד ( ואם ... אי אפשר לו להציל הקדרה מעישון

רק על ידי שיכבה מקצת הבקעת שהוא מתעשן, מותר לכבות, שהרי כיבוי זה לצורך אוכל נפש

הוא ממש). ומקורו בעבודת הקודש להרשב"א ש"ב ס"ח (היתה

הבקעת מעשנת תבשילו, מותר לכבותה, שכל לצורך אוכל נפש מבעיר ומכבה).

אמנם

נתבאר לעיל סי' תצה בקונטרס אחרון ס"ק ד (וכן הוא דעת רש"י, דלרבנן

אע"ג דאי אפשר לאפות בענין אחר, אסור לגרוף, שהרי פירש על הא דתניא ואם אי

אפשר לאפות בו כו' דאתיא כר' יהודה ... הרא"ש תופס עיקר ... דגריפת תנור שאי

אפשר לאפות בענין אחר, או שלא תישרף הקדרה, הוה אוכל נפש ממש, ושרי אף לרבנן ...

דמכשירין נקרא כל שאפשר לאכול אוכל זה בלא מלאכה זו ... וכיון שרש"י

ורמב"ן ורשב"א ורא"ה ומגיד משנה מסכימים דכל שאין גופו נהנה

מהמלאכה עצמה נקרא מכשירין, ואם היה אפשר לעשות מערב יום טוב אסור לעשות מן התורה

ביום טוב אע"פ שאי אפשר בענין אחר, הכי נקטינן דלא כרא"ש, דבשל תורה הלך

אחר המחמיר, ובפרט שהן רבים).

והיינו

שדעת הרא"ש היא, שמלאכה בכלי המכשיר את התבשיל לאכילה, שאם לא יעשה אותה

יפסיד אכילתו לגמרי, הרי היא נחשבת צורך אוכל נפש, ולא מכשירים. ובזה לא

קיי"ל כוותיה.

משא"כ

כאן מותר לדברי הכל, או מטעם שנחשב אוכל נפש, או מטעם שהם מכשירים שאי אפשר לעשותן

מערב יום טוב. בזה מבאר את ההלכה כביאור הרא"ש והרשב"א.

וראה מראי מקומות וציונים. לקמן סי'

תקיד ס"ד (הערה 13 ).

[1917] ומכל מקום אסור כשאפשר לאפות בלא גריפה,

כעין האמור לקמן סי' תקט ס"א (שפוד שנעקם ונכפף, אם ... אי אפשר לצלות בו בלא

תקון, וגם אי אפשר למצוא שפוד אחר אפילו אצל אדם אחר שאפשר לו לשאול ממנו ... מותר

לתקנו ביום טוב). והיינו שכל מכשירים לא הותרו אלא במקום שאי אפשר בלאו הכי.

[1918]

ב"ח (אם התנור גדול והגחלים מונחים במקום אחד בתנור ושאר התנור פנוי,

דיכול לאפות הפת בלא כיבוד, אלא דאתא לכבד הגחלים כדי שלא יהיו סמוכין לפת שמא יהא

נחרך בקצתו, דאסור). ט"ז ס"ק ו (שאם אין הכרח להאפיה בשביל זה, אסור אפילו

אם מהני גריפת כל התנור כדי ליפותו). מ"א סק"ח (אם התנור גדול

וגרף מקצתו ואפשר לאפות באותו מקצת, אלא שהוצרך לכבדו שלא יגע בפת ויחרך מקצתו

אסור).

[1919]

משמעות הט"ז והשו"ע. ונתבאר בקונטרס אחרון.

[1920] דכמו שאסרה תורה מכשירין שאפשר לעשותן

מערב יום טוב, כך אסרו חכמים מכשירין במקום שאפשר בלי תיקון זה.

[1921]

ב"ח שם (אף על פי דאם יש בכיבוי צורך אוכל נפש מותר לכבות, מכל מקום

לא אמרינן גביה מתוך). הובא בט"ז שם, ומ"א שם (ובכיבוי לא אמרינן מתוך

שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך (ב"ח)).

וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'

מ.

[1922]

סעיף ד ( אבל אם אין גופו נהנה

ביום טוב מגוף המלאכה עצמה, אלא מדבר שנתקן ונתכשר להנאת האדם על ידי עשיית המלאכה

... כיון שאין המלאכה נעשית בגוף האוכל נפש אלא בדבר המכשירו לאכילה, הרי הן

נקראין מכשירי אוכל נפש, שאסור לעשותן ביום טוב מן התורה ). ובקונטרס אחרון

ס"ק ד ( דלא

אמרינן מתוך, אלא ממלאכת אוכל נפש למלאכת הנאת הגוף ממש, דהיינו שהגוף נהנה

מהמלאכה עצמה ... אבל לא אמרינן מתוך שהותרה מלאכת אוכל נפש הנעשית בגוף האוכל

שגופו נהנה מן המלאכה עצמה, הותרה במכשירי הנאת הגוף שאין הגוף נהנה מהמלאכה עצמה).

[1923]

רש"ל ביש"ש פ"ד סי' יג (אם כבר גרף, רק שרוצה לגרוף פעם

אחרת הגחלים הקטנים ליפות הפת, אסור, מאחר שהוא מכבה). ב"ח שם (ולפי

עניות דעתי נראה, דאף באינו מטבל פעם שנית במים, אלא חוזר ומכבד שנית הגחלים

הקטנים והאפר ליפות, גם כן אסור, כיון דיכול לאפות זולתה). מ"א

סקי"ב (אבל אם כבר גרף, רק שרוצה לגרוף פעם אחרת הגחלים הקטנים ליפות, אסור,

מאחר שמכבה (יש"ש ב"ח)).

וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'

מ.

[1924]

ב"י ד"ה ודוקא (אם הוסק התנור ביותר ומטבל המכבדת במים להפיג חום

התנור, שרי). ד"מ. טור. הרר"י. שו"ע .

[1925]

ב"ח ד"ה ומ"ש ואם צריך להפיגו כדי לאפות בו (האי כדי לאפות

בו, היינו לומר שהוא חושש שמא ישרף הפת. אבל אם אינו חושש אלא לשמא יחרך ולא יהא

פת נאה, אסור לכבות), וכדלקמן סט"ז ( ואם הוסקו יותר מדאי וחושש שלא תשרף הפת ורוצה להפיגן בצונן,

הרי זה מותר ).

[1926]

טור (ואם צריך להפיגו כדי לאפות בו, כגון שהוסק יותר מדאי, יכול להפיגו בצונן.

ולכך היה אומר הר"ר מאיר מרוטנבורק שמותר לשרות במים המכבדת שמכבדין בו התנור,

אף על פי שמכבה). שו"ע ס"ה (ואם הוסקו יותר מדאי והוצרכו להפיגן בצונן

כדי לאפות בהן, מותר. לפיכך מותר לשרות במים המכבדת שמכבדין בה התנור, אף על פי

שמכבה).

[1927] כי אף שנתבאר לעיל סי"ב,

דסגי בגריפת מקצת התנור מגחלים. מכל מקום כאן שהוא מחמת חום כל התנור, מותר לכבד

את כולו.

[1928]

אגודה פ"ד סי' מט (אכן לאחר שכבו התנור והוציאו, אסור לטובלו במים כדי לכבות).

מ"א סוף סקי"ב (וכתב האגודה, אחר שכבדו התנור, אסור לטבל המכבדת

במים לכבותה שלא תשרף).

וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'

מ.

[1929]

כדלקמן סי' תקיד ס"ב ( שהרי

כיבוי זה הוא כמכשירי אוכל נפש) , ושם נסמן (הערה 5 ).

וראה מראי מקומות וציונים.

[1930]

ס"א ( אם

אי אפשר למצוא שפוד אחר, אפילו אצל אדם אחר שאפשר לו לשאול ממנו) ,

ושם נסמן (הערה 4 ).

[1931]

רא"ש פ"ד סי' טו (ואם תאמר כיון דבחדשים הן, מדצריכי עדיין חיסום,

אם כן בלא הפגת צונן אפילו, היסק ראשון אסור ... שצריך לחסמן. ויש לומר דתנור אינו

נגמר בהסקה עד שיפיגנו בצונן). טור ושו"ע ס"ה (תנור וכירים חדשים ...

מותר להסיקן אפילו היסק ראשון). מ"א ס"ק י (שאינו נגמר בהסקה עד שיפיגנו

בצונן (הרא"ש)).

ואפילו תנור שנבנה בטיט, מותר להסיקו

בהיסק ראשון ביום טוב. ונתבאר בקונטרס אחרון סק"א.

ולענין רעפים שאופין או צולין עליהם,

ראה לקמן סי' תקח ס"א.

ולענין בישול בקדרה חדשה של חרס, ראה לעיל

סי' רנג סכ"ו, וסי' תקב ס"ט.

[1932]

גמרא [ברייתא] לד, א (תנור וכירים חדשים ... ואין מפיגין אותן (לאחר הסקן,

אין מפיגין הסקן, רש"י) בצונן כדי לחסמן), ופרש"י (שמתקשין על ידי הצונן.

וכולהו משום דמתקן מנא). טור ושו"ע שם (ובלבד שלא יפיגם בצונן כדי לחסמן). לבוש

ס"ה (שעל ידי שמפיגין אותו בצונן, הוא מתקשה ומתחזק בכך, והרי הוא מתקנו ביום

טוב, לפיכך לא יפיגנו בצונן).

[1933]

ברייתא שם (ואם בשביל לאפות (להפיגה בשביל לאפות, שהוסקו הרבה וחושש שלא תשרף הפת,

רש"י) הרי זה מותר). טור ושו"ע שם (ואם הוסקו יותר מדאי והוצרכו להפיגן

בצונן כדי לאפות בהן, מותר). ב"ח ד"ה ומ"ש ואם צריך (היינו לומר

שהוא חושש שמא ישרף הפת).

וכן

אין חוששים בזה למלאכת כיבוי (כדלעיל סי"ד).

[1934]

תוס' שם ד"ה ואין מפיגין (דתנור, כיון דהוא עושה על ידי משקין שאני,

דאינו ודאי חוסמן). מ"א ס"ק יא (וצ"ע מאי שנא דאסור לבשל בקדירות

חדשות כמ"ש סוס"י תק"ב). ועל זה מיישב כאן, שדוקא אם הסיקן יותר

מדאי, ומחסמן על ידי מים צוננין, יכול להתקלקל בזה.

[1935] והיינו שכיון שלפעמים

מתקלקלים בזה (ואינו פסיק רישיה), וגם אינו מתכוין בזה לתיקון התנור, לכן מותר.

וכן

הוא במיחם שפינה ממנו מים חמין, ורוצה ליתן לתוכו מים צוננים כדי להפשירן, כדלעיל

סי' שיח סכ"א (כיון שאינו מכוין לתיקון הכלי אלא להפשיר המים, מותר, שאין כאן

פסיק רישיה ולא ימות ... אפשר שלא יגיע לצירוף).

וראה

מראי מקומות וציונים.

[1936]

גמרא [ברייתא] שם (אין סכין אותם שמן (להחליקן ולצחצחן, רש"י )

ואין טשין (שפין, רש"י) אותן במטלית), ופרש"י (וכולהו משום דמתקן מנא).

טור ושו"ע ס"ה (אין סכין אותם בשמן ולא טשין אותן במטלית). לבוש

ס"ה (משום דמיתקן בכך, והוי מתקן מנא ביום טוב).

[1937]

גמרא יז, א (תנו רבנן ... אינו אופה אלא מה שצריך לו, רבי שמעון בן אלעזר

אומר ממלאה אשה כל התנור פת, מפני שהפת נאפת יפה בזמן שהתנור מלא. אמר רבא הלכה

כרבי שמעון בן אלעזר). טור ושו"ע ס"ו (מותר לאפות תנור מלא פת, אף על פי

שאינו צריך אלא פת אחת).

וכן הוא לעיל סי' תקו ס"ו (שהתירו

למלאות התנור פת אף על פי שאינו צריך לכל הפת ביום טוב, מפני שהפת נאפה יפה כשיש

פת הרבה בתנור, כמו שיתבאר בסי' תק"ז).

וכן הוא בבשר בקדרה, כדלעיל סי' תקג

ס"ה ( מותר

למלאות קדרה בשר אע"פ שביום טוב אינו צריך אלא חתיכה אחת, ואע"פ שלאחר

שהעמיד הקדרה אצל האש הוסיף בה עוד בשר, ואפילו היתה קדרה קטנה ועירה ממנה לקדרה

גדולה והוסיף בה הכל, מותר. ואע"פ שהוא מוסיף במלאכה לצורך החול, מכל מקום

כיון שהתבשיל יותר משתבח ומיתקן כשיש בשר הרבה בקדרה, נמצא שמה שהוא לצורך יום טוב

הוא מתעלה על ידי מה שהיא לצורך החול, והרי כל המלאכה היא לצורך יום טוב) .

לקמן סי' תקיב ס"ד (מותר להוסיף בשר בקדרה אפילו לאחר שנתנה אצל האש (ועל דרך

שנתבאר בסי' תק"ג), לפי שהתבשיל הוא יותר משתבח ומיתתקן כשיש הרבה בשר בקדרה,

ונמצא שכל הבשר שבקדרה הוא לצורך יום טוב).

סקירת פרטי הלכה זו, לעיל סי' תקו

ס"ו (הערה 43 ).

וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'

מא.

[1938]

הג"מ פ"א

אות ו (בפירוש ר"ח כתב ובלבד שלא יערים, כך קבלתי מרבותי, היינו דלא כרבינו

יואל שהתיר), והוא בפירוש ר"ח יז א (וקיי"ל מרבותינו, ובלבד שלא יערים).

רש"ל

פ"ב סי' טו (אבל להערים כדברי רבינו יואל, לא נהירא בעיני. וכן נמצא

בהגמי"י (הל' יום טוב פ"א אות ו') וז"ל, בפירוש ר"ח כתב,

ובלבד שלא יערים, כך קבלתי מרבותי. והיינו דלא כרבינו יואל שהתיר). מ"א ס"ק יד (דוקא

כשצריך לאכול, אבל אם אין צריך לאכול, רק שמערים לאכול מעט ממנו, אסור).

וכן הוא במוסיף בשר לקדרה, כדלעיל סי'

תקג ס"ו ( אם

אינו צריך כלל לקדרה זו ביום טוב, שיש לו אחרות, ואינו מבשל אלא לצורך החול, או

לצורך יום טוב שני, או לצורך שבת ולא הניח עירוב תבשילין, אף על פי שרוצה לאכול

ביום טוב גם מקדרה זו, אין הערמה זו מועלת לו כלום, כיון שאינו אוכל אלא כדי להתיר

לו הבישול ... אע"פ שמה שאוכל מקדרה זו ביום טוב עצמו הוא משתבח ומתעלה על

ידי תוספת מלאכה זו, אין שבח ועילוי זה מועיל כלום, כיון שהוא בעצמו אינו צריך

לשבח ועילוי זה כלל, שהרי אינו צריך לאכול כלל מן קדרה זו ביום טוב, ואינו אוכל

ממנה אלא כדי להתיר לו לבשלה לצורך מחר), ושם נסמן (הערה 30 ).

[1939]

כדלעיל שם ס"ד ( ואפילו

אם אינו צריך ביום טוב אפילו קיתון אחד של מים שמבשל ביום טוב, מותר לו להערים

ולומר צריך אני לקיתון אחד של מים חמין, ומותר לו לבשל חבית מלאה מים כדי להשתמש

בקיתון אחד של מים חמין ביום טוב), וס"ו ( אם הוא עושה כל המלאכה בבת אחת, דהיינו

שמתחלה נתן כל הבשר בקדרה והעמידה אצל האש, ונמצא בשעת עשיית המלאכה דהיינו עמידת

הקדרה אצל האש היא נעשית כולה כאחת, מותר להערים ולומר אוכל מקדרה זו היום,

ואע"פ שאינו צריך כלל לאכילה זו, אעפ"כ מותר לו לבשלה בשביל אכילה זו,

לפי שלא חלקה התורה במלאכת אוכל נפש בין שצריך לאכול בין שאינו צריך לאכול ואוכל,

וכיון שמה שיאכל ביום טוב הוא מבשל בבת אחת עם שאר הבשר שיאכל בחול, ואינו מוסיף

בשביל החול, הרי זה היתר גמור) .

וכן הוא באפיית מצות בפסח, שלא הותר אלא

כשאוכל כזית מכל מצה שיאפה, דהוי כפת גדולה שנתבארה כאן, וכדלעיל סי' תנח

סי"ז (מי שלש עיסה בערב פסח סמוך לחשיכה ולא הספיק לאפותה עד שחשיכה ליל יום

טוב, אם אין דעתו לאכול ממנה ביום טוב ראשון אלא ביום טוב שני או בחולו של מועד,

שיש לו מצות לצורך יום טוב ראשון ... אין לו תקנה להנצל מאיסור, אלא שיגמור בדעתו

לאכול ביום טוב ראשון כזית מכל מצה ומצה שיאפה מעיסה זו, או שיאכיל לקטנים, ואז

מותר לו לאפותה. ואף על פי שזו היא הערמה, שהרי אינו צריך כלל למצות הללו ביום טוב

ראשון, ואין בדעתו לאכול מהן אלא כדי להתיר לו אפייתן, אף על פי כן התירו לו חכמים

לעשות כן, כמו שיתבאר בסי' תק"ג ותק"ז).

[1940] ומיירי שהיתה לו עיסה מוכנה

מערב יום טוב, משא"כ אם לש כל העיסה ביום טוב, הרי לישת כל הפת אינה נעשית

בבת אחת. וראה לעיל סי' תקו סי"ב (הערה 83 ). יגדיל תורה (נ.י.) נט ע' רמג.

[1941] מ"א סי' תקג ס"ק ב

(בפת החמיר מפני שצריך כל ככר טרחא ותיקון בפני עצמה). ובקונטרס אחרון שם ס"ק

א (משום דאין שם היתר דחד טירחא, רק היתר של שבח ועילוי בלבד).

[1942]

רשב"א פ"ק דחולין טו, ב ד"ה המבשל (ובאפיית הפת גזרו אפילו

בבת אחת, לפי שדרך האפי' ליתן זה אחר זה). והיינו לדעת חכמים. וכן הוא לדידן

במערים.

[1943]

ס"ד-ו (כנסמן לעיל הערות 79 - 81 ).

[1944] כדלעיל ס"ט (תנורים

שבימיהם היו עשוים כקדרה ופיהן למעלה, והיו מדבקין הפת בתוך התנור סביבות דפנותיו),

ושם נסמן (הערה 42 ).

[1945]

רש"י יז, א ד"ה בזמן (שתנורים קטנים היו, ומדביקין פת בדפנות,

ומתוך שהוא מלא מתמעט חללו ואין מקום לחמימותו להתפשט והפת נאפת יפה). רא"ש

פ"ב סי' ט (משמע, אבל בתנור גדול אין לאפות יותר מכדי צורכו). רוקח סי' רצז (ראיתי

הלכה למעשה, שאבא מורי ה"ר יב"ק [=יהודה בן קלונימוס] וכל רבני מגנצא

אסרו לאפות בתנור ביום טוב יתר מכדי צרכו, דאע"ג דפסיק רבא דהלכה כרבי שמעון

בן אלעזר ממלאה אשה את התנור בפת מפני שהפת יפה בזמן שהתנור מלא, היינו תנוריהם

הקטנים, ולא בגדולים שלנו). טור ושו"ע ס"ו (ודוקא בתנוריהם, שהיו

קטנים והיו מדבקים הפת בדפנותיהם, ומתוך שהוא מלא אין מקום לחומו להתפשט והפת נאפה

יפה, אבל בתנורים שלנו אין לאפות יותר ממה שצריך). ב"י ד"ה מותר (ומשמע

לרבינו שהכל תלוי באם מדביקין הפת בדפנותיו אם לאו, הילכך תנורים דידן, אפילו קטן

שבקטנים חשיב גדול לגבי תנורים דידהו, שהיו מדביקין הפת בדפנות והיה חומו יותר

כשהוא מלא. וכן נראה ממה שכתבו הגהות מיימון בפרק א' (אות ז) בשם הרוקח (סי' רצז),

וכתב שכן פירשו כל רבותינו).

[1946]

מרדכי סוף רמז תרדע (אמר רבא הלכתא כרבי שמעון בן אלעזר, לא שנא תנור קטן לא שנא

פורני). יש"ש פ"ב סי' טו (ואופין תנור מלא פת, אפילו אין צריך אלא לככר

אחד, בין בתנור גדול בין בתנור קטן). מ"א סקי"ד (ורש"ל כתב, מדסתמו

הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור, שמע מינה דאפילו בתנורים שלנו מותר).

הובא לעיל קונטרס אחרון ס"ק א ( דהמג"א עצמו העתיק דברי רש"ל,

בס"ק י"ד, שאין סברא לחלק בין תנורים שלנו לשלהם, מדלא חלקו הרי"ף

ורמב"ם).

[1947] או כדלעיל סי' תקג ס"ח (נכון

להזהירם שלא ינהגו כן אלא ביום טוב ראשון לצורך ליל יום טוב שני, שהוא לצורך מצות

שמחת יום טוב).

[1948]

סעיף ט (אין היתר להערים אלא קודם אכילת שחרית, הואיל ומבשל בשעה שכל הבשר הוא

ראוי לו, שאילו היה רוצה היה אוכל כל בשר הזה בסעודת שחרית. אבל אחר אכילת שחרית

אין היתר להערים, אלא אם כן באמת הוא צריך לחתיכה אחת, מותר לו להוסיף בקדרה כמה חתיכות אפילו בזה אחר זה. ואף על פי

שעושה כן לצורך החול, מכל מקום כיון שמה שלצורך יום טוב משתבח ומתעלה על ידי ריבוי

הבשר, הרי הכל נחשב צורך יום טוב).

ונתבאר

כאן סי"ח, ולעיל שם ס"ו, שבזה אחר זה אין הערמה מועלת כלל, אלא אם כן

באמת הוא צריך לחתיכה אחת, ואם כן מותר אף אחר סעודת שחרית, ואף להוסיף בזה אחר זה,

כמבואר לעיל שם ס"ט. ויש לעיין מפני מה הצריך כאן "קודם אכילת שחרית".

[1949]

גמרא לב, ב (אמר ליה רבינא לרב אשי, אמר לן רב אחא מהוצל, דמר (רב אשי, רש"י)

שרקין ליה תנורא ביומא טבא (עבדי אדוני טחין סביבות כסוי פי התנור בטיט, שלא יצא

חומו כשהצלי בתוכו, שהרוח קשה לצלי, ותימה לן מלתא, משום דגבול טיט תולדה דלישה

הוא, רש"י). אמר ליה אנן ארקתא דפרת סמכינן), ופרש"י (על שפתו של פרת

אנו נסמכים בדבר, שאין אנו צריכים לגבל טיט, ששפת פרת טיט מגובל הוא). והיינו

שכיון שהטיט מוגבל הוא, מותר לסתום בו התנור. טור ושו"ע ס"ז (מותר לסתום

פי התנור בטיט ורפש שעל שפת הנהר).

[1950]

רשב"א שם

סד"ה וקטמא (אפילו לרב אשי דסמיך ארקתא דפרת, היכי

שרי, והא איכא משום ממרח, דמלאכה דאורייתא, אלא משום דלא אפשר מערב יום טוב שרי).

ר"ן יח, א (ואף על גב דאכתי איכא משום ממרח כשטח אותו בתנור ... דצורך אוכל

נפש הוא). לבוש ס"ז (מותר לסתום פי התנור בטיט ורפש שנתרכך לכך מאתמול, אף על

פי שהטיחה אב מלאכה תולדה דממרח, מכל מקום צורך אוכל נפש).

והיינו שכל האמור לקמן בענין גיבול

הטיט, איסורו "משום לש", כמובא לעיל מרש"י (דגבול טיט תולדה דלישה

הוא). ומה "שהוא טח וממרח פי התנור" איסורו "משום ממחק",

כמובא כאן מהרשב"א והר"ן והלבוש (משום ממרח), וכד לעיל סי' שיד סכ"א (אין סותמין נקב

בשעוה וכיוצא בה ... גזירה שמא ימרח השעוה לדבקה בדופני הכלי סביב הנקב עד שיחליק

פניה שם, ויתחייב משום ממחק).

ואפשר גם כאן צריך להיות "משום

ממחק". וראה מראי מקומות וציונים.

[1951] ומה שאחר כך יפתח התנור ויסתור הטיט,

מותר גם בשבת, כדלעיל סי' רנט ס"ז, וסי' שיד סי"ט.

[1952]

גמרא שם (אנן ארקתא דפרת סמכינן), ופרש"י (על שפתו של פרת אנו נסמכים בדבר,

שאין אנו צריכים לגבל טיט). רמב"ם פ"ג ה"י. טור ושו"ע שם (אבל

לגבל טיט ביום טוב, אסור).

[1953]

לבוש שם (ועוד שזה אפשר לעשותו מאתמול).

משא"כ מירוח פי התנור אי אפשר

לעשותו מערב יום טוב, כמובא לעיל מהרשב"א (משום דלא אפשר מערב יום טוב שרי).

[1954]

כדלעיל סי' תצה ס"ד (מכשירי אוכל נפש, שאסור לעשותן ביום טוב מן התורה ...

במכשירים שאפשר לעשותן מערב יום טוב).

[1955]

ראבי"ה סי' תשעט (מותר לטוח את התנור שמטמינים בו את [החמין], בטיט המוכן

מערב יום טוב, או שהיה דעתו על הטיט שברחוב). הובא במרדכי סוף רמז תרצא. מ"א

סקט"ו (או שהי' דעתו על הטיט שברחוב (מרדכי)).

משא"כ אם לא הי' דעתו עליו מערב

יום טוב, הוי מוקצה ואסור לטלטלו.

ואף שיתבאר לקמן סי' תקט סט"ז ( מותר לטלטל מוקצה לצורך אכילה, כגון

אבנים המונחים על גבי פירות מותר לטלטל האבנים כדי לאכול הפירות ביום טוב, לא יהא

טלטול המוקצה חמור מעשיית מלאכה גמורה שהותרה לצורך אכילה).

היינו

דוקא כשאינו משתמש במוקצה זה, וכדלקמן שם (אבל אוכלין המוקצין אסור לאכלם ביום טוב,

לפי שאכילת יום טוב אף על פי שהיא מצוה אינה דוחה אפילו איסור של דבריהם. ואף על

פי שכל מלאכות הותרו לצורך אכילת יום טוב, אבל מאכלות אסורות לא הותרו. וכשם שאסור

לאכול את המוקצה כך אסור להשתמש בו אפילו לצורך אכילה, כגון לסמוך את הקדרה באבנים

או בעצים המוקצים, שההנאה שהוא נהנה במה שמשתמש במוקצה היא אסורה כאכילה, לפי

שתשמישן של עצים ואבנים זו היא אכילתם. ולא חלקו חכמים בין עצים ואבנים לאוכלין

ומשקין המוקצים, ואסרו להשתמש בכל דבר שהוא מוקצה ). משא"כ כאן

שסותם בו את פי התנור, לא הותר אלא כשאין בו משום מוקצה.

[1956] מיירי כעין האמור לעיל סי'

תצח סכ"ט (בענין שלא יעשה גומא בעפר, כגון שהוא צבור כעין הר, מותר ליטלו מן

ראש השיפוע).

[1957]

גמרא שם (אנן ארקתא דפרת סמכינן. והני מילי הוא דצייריה מאתמול), ופרש"י (עשה

בו סימן ונתקו לצד אחר). טור ושו"ע שם (בטיט ורפש שעל שפת הנהר ... עשה בו

סימן ונתקו לצד אחד). מ"א שם (דוקא בטיט שבנהר שעדיין מחובר לקרקע צריך לנתקו

מאתמול, אבל טיט שמונח ברחוב, תלוש הוא ולא בעי סימן).

והיינו שהטיט שעל שפת הנהר דינו כעצים

ואבנים שאין דרך להשתמש בהם, ולכן אין מחשבה מועלת להשתמש בהם, כדלעיל סי' שח

סנ"ב (עצים וכן נדבך של אבנים, אף על פי שישב עליהם פעמים רבות בחול, וגם חשב

עליהם שיהיו עומדים לישיבה גם בשבתות עד עת שיצטרך לפנותם מכאן, לא ירד עליהם תורת

כלי על ידי כך, לפי שאין דרכם של שאר עצים ואבנים לייחדם לישיבה ... אלא אם כן עשה

בהם מעשה רב להכינם לישיבה, דהיינו שסדרם מבעוד יום כדי שיהיו מוכנים לישב עליהם

למחר, שמעשה גדול כזה מועיל להוריד עליהם תורת כלי אף על פי שאין דרכם לייחד לכך).

וכן כאן צריך מעשה וסימן, כמו בגרוגרות

וצמוקים דלעיל סי' תצה סי"ד ( תאנים

וענבים שהעלן לגג ליבשן שיעשו גרוגרות וצמוקים ... הזמנה והכנה זו אינה במחשבה

בלבד שיחשוב עליהם לאכילה, אלא צריך לעשות בהם הכנה גמורה על ידי מעשה ... וירשום

(פירוש שיעשה סימן) אותו המקום בתחלתו ובסופו, ויאמר מכאן ועד כאן אני אוכל ביום

טוב).

משא"כ

טיט שברחוב התלוש מן הקרקע ש דרך להשתמש בו, ולכן דינו כחריות של

דקל, דלעיל סי' שח ס"נ (חריות של דקל יש מהם שמייחדים אותם לישיבה ויש מהם

שעומדים לשריפה כשאר עצים, ואם ... חשב עליהם מבעוד יום לישב עליהם למחר בשבת בלבד,

ולמוצאי שבת ישתמש בהם לשריפה, מותר לטלטלם ולסדרם לישב עליהם בשבת זו).

[1958]

רבינא בגמרא שם (וקטמא שרי), ופרש"י (לגבלו ולטוח בו דלאו בר גבול הוא). דעה

הא' בטור (ואפר מותר לרש"י לגבלו ולטוח בו). שו"ע ס"ז (ומותר לגבל

אפר לסתום בו פי התנור).

[1959]

רשב"א שם ד"ה וקטמא (נראה לי דאפילו לגבלו ביד ממש מותר, משום דאי אפשר

מערב יום טוב, דמיד מתייבש, וכל שאי אפשר מערב יום טוב מותר). הובא במ"מ

פ"ג ה"י (וכבר דחה הרשב"א ז"ל פירוש זה, והכריח שלגבל האפר

מותר, ונתן טעם לדבר, שאפילו יהיה אפר בר גיבול, כיון שמתייבש לשעתו ואי אפשר

לגובלו מערב יום טוב, מותר לגבלו ביום טוב). לבוש ס"ז (ואין להקשות, אפר מאי

טעמא שרי, שהרי יכול לגבלה מערב יום טוב. שהאפר דרכה להתייבש לשעתא, ואם יגבלנה

מערב יום טוב לא יוכל לטוח בה את התנור ביום טוב).

והיינו שלענין גיבול אפר (שאינו בר

גיבול) בשבת הובאו שתי דעות לעיל סי' שכא סט"ז (אפר וחול הגס ומורסן וקמח קלי

וכיוצא בהם לאו בני גיבול הן, והמגבלן פטור ... ויש חולקין על כל זה ואומרים שאין

חילוק בין דברים שהם בני גיבול לדברים שאינן בני גיבול, ובכולן חייב בנתינת מים

לבד ... כי נתינת המים זהו גיבולו). אמנם אף לפי הדעה האוסרת שם, מותר כאן, כיון

שאי אפשר לגבלו מערב יום טוב.

[1960]

תוס' שם ד"ה וקטמא (כלומר וקטמא שרי לסתום הסדקים של תנור שלא יוציא האור כמו

שהוא יבש, בלא נתינת מים עליו. ועוד יש לומר דהכי פירושא, וקטמא שרי כגון שגבלו

מערב יום טוב, ושרי בלא [גיבול]). רא"ש פ"ד סי' ט (אפשר לפרש דמיירי

שנתן בו מים מערב יום טוב, ונתינתו זהו גיבולו, וכבר נתגבל מערב יום טוב). דעה הב'

בטור (ולר"י אסור אלא אם כן נתן עליו מים מאתמול. ור"ת פירש דאפר נמי

אסור לגבלו, ופירש הוא אפר מותר פירוש להניחו על פי התנור כדי שישמור חומו).

[1961]

יש"ש פ"ד סי' יד (ומשום הכי נראה, לגבל הדשן ביום טוב במים אסור).

ט"ז סק"ח (ורש"ל פסק, כיון דלר"ת והרא"ש אסור, אין להתיר

בגיבול האפר במים ביום טוב). מ"א סקט"ז (וביש"ש פסק כר"ת

דאסור לגבל האפר במים רק להניחו עליו כך).

[1962]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים ס"א נתבאר, שבתנורים שלנו

(הקטנים יותר) מותר לאפות אף בחדשים, ואין חוששים בהם שמא תיפחת בהיסק ראשון. ולא

הובא חשש המ"א שמא יחסמן בהיסק ראשון.

ומוכיח שלענין חיסום אין הפרש בין תנורים

שלהם לבין תנורים שלנו, שאין חוששים שיחסמן. ו כל

מקום שכתבו הפוסקים סתם, לא חלקו בין תנורים שלהם לתנורים שלנו. וכן מוכח מהגמרא, שאף בפורני אין חוששים

שמחסמה בהיסק ראשון; אלא שמא תיפחת בהיסק ראשון.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר. יסודי השולחן וזיקוקי

אורותיו סי' לח.

[1963]

ס"ק א (מאחר שכתב רבינו לקמן סימן זה דמותר להסיק תנור חדש, שמע מינה דסתם

תנורים שלנו אינם נקראים גדולים).

[1964]

ריש הסימן (ועוד נראה לי להקל, דהא אין דרכן של תנורים שלנו ליפחת).

[1965] "ומיהו יש לומר דוקא

בתנורים שלהם, שהיו עשוים כקדירה של חרס. אבל בתנורים שלנו, ודאי נגמרים בהיסק

ראשון, שהטיט מתייבש ומתחזק על ידי היסק".

[1966]

ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל לב.

[1967] יש להוכיח, שכל מקום שאמרו

הפוסקים סתם, לא חלקו בין תנורים שלהם לתנורים שלנו.

[1968] על מ"ש בשו"ע

ס"ו (מותר לאפות תנור מלא פת אף על פי שאינו צריך אלא פת אחת. ודוקא

בתנוריהם, שהיו קטנים והיו מדבקים הפת בדפנותיהם, ומתוך שהוא מלא אין מקום לחומו

להתפשט והפת נאפה יפה. אבל בתנורים שלנו אין לאפות יותר ממה שצריך), כתב המ"א

בס"ק יד (ורש"ל כתב, מדסתמו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור,

שמע מינה דאפילו בתנורים שלנו מותר). והוא בים של שלמה פ"ב סי' טו (דעת

הרי"ף, שכתב הא דרבי שמעון בן אלעזר כצורתה. וכן הרמב"ם (הלכות יום טוב

פ"א ה"י) פסק האי דין בסתמא, דמשמע אפילו לדידן שיש לנו תנורים גדולים,

שרי).

וכן

הוא לקמן סי"ט (ויש שאין מחלקין בין תנורים שלנו לתנורים שלהם).

[1969]

ט, ב (רבי שמעון בן אלעזר אומר אף ממלאה אשה את התנור פת, מפני שהפת נאפה יפה בשעה

שהתנור מלא. אמר רבא הלכה כרבי שמעון בן אלעזר).

[1970]

פ"א ה"י (וממלאה אשה תנור פת אף על פי שאינה צריכה אלא לככר אחד, שבזמן

שהפת מרובה בתנור, היא נאפת יפה).

[1971]

יז, א ד"ה בזמן שהתנור מלא (שתנורים קטנים היו, ומדביקין פת בדפנות, ומתוך

שהוא מלא מתמעט חללו ואין מקום לחמימותו להתפשט והפת נאפת יפה).

[1972]

פ"ב סי' ט (אבל בתנור גדול אין לאפות יותר מכדי צורכו).

[1973] "אבל בתנורים שלנו אין

לאפות יותר ממה שצריך".

[1974] שכתב שגם הרא"ש והטור לא

חלקו ביניהם והתירו אף בתנורים שלנו. וכן הקשה על המ"א באלי' רבה ס"ק טו

(ותמהני דהרא"ש וטור אוסרים להדיא בשלנו).

[1975]

לד, א ד"ה פורני (הן תנורים שלנו הגדולים ופיהם בצדם, ולא חיישינן לטרחא, אם

יש לו אוכלין הרבה דלא סגי ליה בתנור).

[1976]

פ"ד סי' טז (ומסיקין ואופין בפורני ... ואין אופין בפורני חדשה שמא תפחת).

[1977]

סעיף א (אופין בפורני, דהיינו תנורים שלנו הגדולים ופיהם בצדם, ובלבד שלא תהא

חדשה, דחיישינן שמא תפחת).

[1978] לאמר שתנורים שלנו העשוי מטיט

חוששים בחדשים שמא יחסמן בהיסק ראשון.

[1979] לא חששו שיחסמן בהיסק ראשון,

משא"כ תנורים שלנו שעשויים בטיט חוששים שיחסמן בהיסק ראשון.

[1980] מנין לנו שאינם עשויים בטיט.

מסתמא גם הם עשויים בטיט, ומכל מקום לא אסרו בגמרא משום שמחסמן.

[1981] ס"א (בפורני, דהיינו

תנורים שלנו).

[1982]

לד, א (ואין אופין בפורני חדשה, שמא תפחת).

[1983] שאז אין לאסור מטעם שמחסמן.

[1984] נאמר שבגמרא מיירי שכבר הסיקן

פעם אחת בחול, ומה שחוששים שמא תיפחת, היינו כיון שבפעם הראשונה אפו בה מעט פת,

ועתה הוסיף ואפה בה פת הרבה.

[1985] שתיפחת מחמת מדורת האש. ואם

כן ודאי מיירי שלא הסיקן אף פעם, ומכל מקום אין חוששין שמחסמן.

[1986]

לג, סע"ב (הכא ברעפים חדשים עסקינן, מפני שצריך לבדקן).

[1987]

ד"ה שצריך (דילמא פקעי).

הרי שאם כבר אפה בה פעם אחת ולא נתפקעו

אין לחוש יותר שיתפקעו או שמא תיפחת, וכאן מיירי בגמרא שהוא היסק ראשון, וחוששים

שמא תיפחת, אבל אין חוששים שמחסמן בהיסק ראשון.

[1988]

אף שבדרך כלל מעתיק פסקי המ"א; כי גם לדעתו אין לחוש בתנורים שלנו שמא יחסמן

בהיסק ראשון.

[1989]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים ס"ג נתבאר, שההיתר להוסיף עצים

ולבטלם, הוא לא רק אם נפלו העצים האסורים לתוך התנור, אלא אף

אם הניחם שם נכרי .

ומוכיח כן מהפוסקים, דלא כדעת הסוברים שלא

התירו אלא בנפלו לתוך התנור דהוא מילתא דלא שכיחא.

וגם מוכיח מהפוסקים, שאין לחוש אם הניחם

נכרי לצורך ישראל (משם איסור אמירה לנכרי).

לכללות סי' זה – ראה נימוקי יום טוב.

מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[1990]

ד, ב ד"ה אבל בדרבנן (ויש מפרשים דאפילו בדרבנן, והוא שאינו של אוכל, לא

התירו אלא בדאיתא תרתי נמי, חדא שנפלו לתוך התנור עצמו דהיא מלתא דלא שכיחא, ועוד

דמיקלא קלי איסורא). וראה שדי חמד כללים מערכת א ס"ק מח.

[1991] תורת הבית הארוך ב"ד ש"ג (באיסורין

שעיקרן מדרבנן כגבינה של עו"ג וכיוצא בה, אם נפלה לפחות מששים, מרבה עליה

לכתחילה ומבטלה, דגרסינן בפרק קמא דביצה עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביום טוב

מרבה עליהן עצים מוכנין ומסיקן, ואקשינן והא קא מבטל איסור לכתחילה ותנן אין

מבטלין איסור לכתחילה, ופרקינן הני מילי בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלינן).

[1992]

סעיף ו (איסור של דבריהם ... אם נפל מעצמו, ואין בהיתר כדי לבטלו, מרבה עליו

ומבטלו), וט"ז שם ס"ק יב (וראייה לזה מעצים שנשרו מדקל לתוך התנור ביום

טוב, שמרבה עליהם עצים מוכנים ומדליקן, כדאיתא בריש ביצה).

[1993]

פ"א סי' ב (והא דקאמרינן נמי דמבטלין איסורא דרבנן לכתחלה, היינו דוקא היכא

דמיקלי קלי איסורא, אבל בעלמא אין מבטלין לכתחילה אפילו באיסורא דרבנן, ואפילו אין

לו מתירין).

[1994]

יו"ד שם (וא"א הרא"ש ז"ל כתב דאפילו איסור דרבנן שנתערב אסור

להוסיף עליו לבטלו, ולא התירו אלא בעצים שנשרו לתוך התנור, משום דמיקלי קלי

לאיסורא).

ולפי זה הי' מקום לכאורה לפרש בדעת הטור

וסיעתו, שלא התירו לבטל אלא במילתא דלא שכיחא.

[1995]

רמ"א שם ס"ו (ויש אומרים דאין לבטל איסור דרבנן או להוסיף עליו, כמו

באיסור דאורייתא. וכן נוהגין, ואין לשנות). ש"ך שם ס"ק יז (נראה לי עיקר

לדינא, דאפילו איסורים של דבריהם שאין להם עיקר כלל בתורה, אין לבטלו או להוסיף

עליו, וכדעת הרב).

וכן הוא לקמן קונטרס אחרון ס"ק ג ( לדידן דקיי"ל ביו"ד סי'

צ"ט, עיין שם ברמ"א וש"ך, דאסור לבטל איסור דברי סופרים אלא אם כן

מקלי קלי כו').

[1996] "הנותר מן השמן ... שורפו

בפני עצמו, שהרי הוקצה למצותו. ואם נתערב ממנו בשמן אחר ואין ששים לבטלו, כתב

ה"ר מאיר מרוטנבורק שאין להוסיף עליו כדי לבטלו. ולא דמי לעצים שנשרו מן הדקל

לתוך התנור ביום טוב שמרבה עליהם עצים מוכנין ומבטלן, דשאני התם שאין נהנה מהן עד

אחר ביעורן, אבל הכא נהנה ממנו בשעה שהנר דולק".

והרי

שאילו הי' שמן של נר חנוכה נחשב מקלא קלי, הי' מותר להוסיף עליו ולבטל.

נמצא

שלשתי הדעות הנ"ל מותר להוסיף אף במילתא דשכיחא. וכן אם הנכרי הניחם שם.

[1997]

והרי אסור להנות ממעשה הנכרי, כדאמרינן כד, סע"ב (נכרי שהביא

דורון לישראל ביום טוב ... חוץ לתחום אסור). וכדלעיל סי' רמג ס"ב (אם עשה

הנכרי מעצמו בשביל ישראל, אסרו ליהנות בשבת ממלאכתו), ושם נסמן (הערה יח).

[1998] "וכן נהגו היתר לומר אף לכתחלה לגוי

להביא שכר, או שאר דברים, דרך כרמלית או בלא עירוב. ואף על פי שיש להחמיר בדבר, מכל

מקום אין למחות ביד המקילין לצורך שבת ובשעת הדחק, דהא יש להקל באמירה לגוי לצורך,

כמו שנתבאר סי' ש"ז, וכל שכן בכהאי גוונא".

[1999] "לדידן דנוהגין להקל לשלוח אפילו

לכתחלה חוץ לעירוב כמ"ש רמ"א ס"י ... והטעם, שהוא צורך שבת ...

והוה כמו לצורך מצוה".

[2000]

"ואף על פי שיש להחמיר בדבר כו'. קשה לי מאי שנא ממ"ש

בסי' רע"ו ס"ג, דמותר לומר לעכו"ם לילך עמו וליטול נר דלוק הואיל

ואינו עושה רק טלטול בעלמא, הכא נמי כן הוא, דלא עביד העכו"ם אלא טלטול בעלמא

חוץ לעירוב".

וכן הוא לעיל שם סט"ז ( ועכשיו

נהגו העולם היתר אפילו לכתחלה, לומר לנכרי להביא שכר או שאר דברים שהם צורך השבת

דרך כרמלית. ויש שלמדו עליהם זכות לומר שצרכי שבת חשובים הם כדבר מצוה, שהתירו בו

שבות דשבות ).

[2001]

ס"ג (ומותר לומר לגוי לילך עמו ליטול נר דלוק כבר, הואיל ואינו עושה רק טלטול

הנר בעלמא).

וכן הוא לעיל שם ס"ט (לומר לנכרי

שיביא לו נר הדלוק כבר במקום אחר, יש מתירים אפילו אם אפשר לו בלעדו ... לפי

שטלטול הנר אינו אסור אלא מפני שהוא מוקצה ... כשמביאו הנכרי באיסור בטלטול גמור

אין בכך כלום).

[2002] והיינו שאף שלעיל סי' רעו

ס"ט וסי' שכה סט"ז הובאה דעת המתירים, מכל מקום אין סומכים עליהם אלא

בדיעבד, או ללימוד זכות על המקילים.

וכן

גם כאן בפנים ס"ג לא התיר אלא "שהניחם שם נכרי שלא מדעת הישראל",

אבל לא התיר לעשות כן מדעת הישראל.

וראה

נימוקי יום טוב.

[2003]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים ס"ג נתבאר טעם היתר "הכא

מקלא קלי איסורא", כיון שאינו נהנה מהם עד אחר שנשרפו.

ומבאר

דאף שיש מפרשים דהיינו שמשתמש באיסור בשעה שהוא נשרף. מכל מקום מוכח מהפוסקים, דלא

קיי"ל כן, שהרי לפי

פירוש זה תהי' ההלכה:

(א) שירי שמן מוקצה שנתערב, מותר להוסיף

עליהם שמן ולבטלן, כיון שהנר דולק בעת שמאיר (שיטת הרוקח).

(ב) איסור דרבנן דאינו מקלא קלי, מותר

להוסיף ולבטלו (שיטת השו"ע יו"ד סי' צט), ולכן מותר לבטל העצים קודם

שידלקו.

(ג) אחר שהעצים נתבטלו, אסור לטלטלם עד

שידלקו (דלא כטור ושו"ע כאן שהתירו).

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[2004] " הנותר

מן השמן והפתילות ... בליל ח' עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו ... ואם נתערב ממנו

בשמן אחר ואין ששים לבטלו, כתב ה"ר מאיר מרוטנבורק שאין להוסיף עליו כדי

לבטלו, ולא דמי לעצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביום טוב שמרבה עליהם עצים מוכנין

ומבטלן ... שאין נהנה מהן עד אחר ביעורן".

[2005]

ס"ק ב "דמקלי קלי האיסור, ואין נהנין ממנו רק עד אחר שנשרף ואינו בעין".

[2006]

ס"ק יב "דמקלי קלי לאיסורא, פירוש שאין נהנה מהם עד שעת ביעורן מן העולם".

[2007]

פ"ב הי"א (ואמרו שם דמשום שהן נשרפין מותרים בבטול ברוב).

[2008]

פסקי ריא"ז פ"א ה"א אות טו, הובא בשלטי גבורים ב, א סוף אות ג

(הואיל ועצים הללו נשרפין הן, ואין עומדים בעין, בטלים הם ברוב).

[2009]

סי' שא (שירי שמן שכבו הנרות ביום טוב ... צריך להרבות השמן, דבכי האי גוונא מותר,

כדאשכחן לגבי עצים שנשרו מן הדקל מרבה עליהם מוכנים ומבטלן); אף שעיקר ההנאה מנרות

שמן היא לפני שנשרף והוא עדיין בעין, שלכן אסרו בזה מהר"ם מרוטנבורג והטור

כנ"ל.

וכן הוא לקמן קונטרס אחרון סק"ד ( והרוקח שהביא הב"י סי' תקי"ד

שהתיר להוסיף על שמן המוקצה לבטלו ברוב, היינו משום דסבירא ליה כפירוש הב' שכתבתי

לעיל, אבל אנן קיי"ל כפירוש הא', וכמו שכתב הטור בסי' תרע"ז דלהשתמש

לאורן נקרא איסור בעין).

[2010]

ד"ה בהגהות מיימוניות.

[2011] ולא ממש, כדלקמן בסוף הקונטרס

אחרון "דלא אמרינן הכי אלא באיסורי הנאה"; ורק "בשעה שהוא

נשרף", אמרינן שכל העומד לישרף כשרוף.

[2012]

מנחות קב, ב (כל העומד לשרוף כשרוף דמי).

וכן הוא לעיל סי' שסג סי"ח (שכיון

שלשריפה עומדת הרי היא כאלו כבר נשרפה). לקמן סי' תקפו ס"ו (וכל העומד לישרף

הרי הוא ככבר נשרף). סי' תרמט

סי"א (הרי היא עומדת לשריפה וכל העומד לישרף הרי הוא כשרוף) .

[2013]

ד, ב (הני מילי היכא דאיתיה לאיסורא בעיניה, הכא מקלא קלי איסורא), משמע

כפירוש הב' שההיתר הוא כשאופה ומבשל בשעה שהאיסור בוער.

[2014] אף שבכמה פוסקים משמע כפירוש הב' הנ"ל, וכן משמע פשטא דתלמודא. מכל

מקום אי אפשר לפרש כאן בדעת הפוסקים דקיי"ל כוותייהו, אלא כפירוש הא'

הנ"ל.

[2015]

סעיף ו (ויש אומרים דאין לבטל איסור דרבנן או להוסיף עליו, כמו באיסור דאורייתא.

וכן נוהגין, ואין לשנות).

[2016]

סקי"ז (נראה לי עיקר לדינא, דאפילו איסורים של דבריהם שאין להם עיקר כלל

בתורה אין לבטלו או להוסיף עליו, וכדעת הרב).

[2017]

שטעם מקלי קלי שבגמרא הוא (לא רק לענין דבר שיש לו מתירין, אלא) אף

לענין ביטול איסור לכתחלה (דלא כשו"ע שם שמתיר לבטל כל איסור דרבנן בידים).

והכי קיי"ל, כדלעיל ס"ק ב ( שהרא"ש וטור חולקין על זה, וכן

קיי"ל).

[2018]

כפירוש הב' הנ"ל, שההיתר הוא כשנהנה מהעצים בשעה שבוערים; שהרי

בשעה שמבטל את עצי האיסור בעצי היתר, הם עדיין לא בוערים.

אלא כפירוש הא' הנ"ל, כיון שאינו

נהנה מהם עד אחר שנשרפו, לכן מותר לבטלם אף קודם שבוערים.

[2019] אלא ודאי מותר לדעתם לבטל כל

איסור דרבנן (אפילו אינו מקלי קלי).

[2020]

סעיף ב (ובלבד שלא יגע בהם עד שיתבטלו ברוב).

וכן הוא בפנים (רק שיזהר מליגע בעצי

האיסור קודם שיבטל ברוב).

[2021] ואין נאסרים מטעם דבר שיש לו

מתירין, כיון דמקלי קלי, והיינו כיון שלא יהנה מהם עד שנשרפו.

[2022] דכתותי מיכתת שיעוריה, ולכן

פסול לעירוב ולשופר ולאתרוג (כנסמן לעיל הערה 154 ).

[2023]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים ס"ד נתבאר, שאם הוסיף על העצים

וביטלם והבעירם כדי לאפות בהם, מותר להתחמם כנגדן ולהשתמש לאורן.

ואף שהנאת החום והאור היא כשהעצים עדיין

בעין; כיון שעיקר הבערת התנור היא לצורך אפיית הפת, מותרת הנאת החום והאור שהיא

באה מאליה.

ומאריך להוכיח שהנאה הבאה מאליה מותרת:

(א) במוקצה.

(ב) בעצים שנשרו, שבהנאה מהם אין חוששים

שמא יתלוש.

(ג) באיסור אמירה לנכרי.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[2024]

ס"ק ג (וצ"ע דהתוס' כתבו בפסחים דף ה' [ד"ה ואומר] דכל דבר שאין

יכול ליהנות מהן בתחלת ביעורן אסור לשרוף ביום טוב ... ליהנות לאורן אסור דנהנה מן

האור עצמו. ולפי מ"ש סי' שכ"ה ס"ד, לא קשה מידי, דמוקצה אינו אסור

בהנאה, ואיסור ההסקה משום טלטול עצים הוא).

והיינו

שלפי דברי התוס' הנ"ל קשה מה מועיל כאן מה שאינו נהנה עד אחר שנשרפו, הרי

בתחלת ביעורן אסור ליהנות לאורן, ואם כן יהי' אסור לשרוף כדי ליהנות מהן אחר

שנשרפו. ומתרץ שכאן יכול ליהנות מהם גם בתחלת ביעורו שכיון שעיקר שריפתן הוא לצורך

אפיה ובישול, מותר אף להתחמם כנגדן ולהשתמש לאורן בתחלת ביעורו שהיא הנאה הבאה

מאליה.

[2025] כדלקמן בכל המשך הקונטרס

אחרון, שהנאה הבאה מאליה מותרת במוקצה, בעצים שנשרו, בנכרי שהניח העצים בתנור, וגם

בהוכנו משבת ליום טוב. וכן הוא לקמן סי' תקט סט"ז, ובקונטרס אחרון שם

ס"ק ג.

[2026] בקטע שלפנינו יתבאר, שאף שמותר ליהנות מהמוקצה, ואף מותר לטלטלו לצורך

אוכל נפש, מכל מקום אסור ליהנות מממנו על ידי מעשה בגופו.

[2027]

"[כלים] שנשברו ביום טוב אין מסיקין [בהם], דאסור לטלטלם, ואפילו לשרפן

במקומן אסור, דמוקצה אסור ליהנות ממנו. אבל כשמדליק כלי שלם, אף על פי שנתקלקל

לסוף, ההנאה באה אחר כך מאליה".

וכן הוא לעיל שם סי"א (כלים שנשברו

ביום טוב ואין עושין מעין מלאכתן הראשונה ... אין מסיקין בהן, מפני שהן נולד

ואסורין בטלטול, ואפילו לשורפן במקומן אסור, אף על פי שאינו מטלטלן, לפי שהמוקצה

אסור להשתמש בו וליהנות ממנו).

[2028] ס"ק טו (אסור לבשל בעצי

מוקצה ... דאסור להסיק בעצים שנשרו אפילו אין לו עצים אחרים. והתוספות בע"א

דף ס"ו ע"ב כתבו דפת שאפה עכו"ם בעצים שנתלשו בשבת מותר, דלא

אמרינן יש שבח עצים בפת אלא באיסורי הנאה, ומוקצה מותר בהנאה עכ"ל. צריך לומר

דוקא בדיעבד מותר ליהנות ממנה, אבל לכתחלה אסור להשתמש בו).

ולקמן

שם סט"ז (שמסיק בעצים המוקצים, אף על פי שאינו מזיזם ממקומם, מכל מקום כיון

שנותן תחתיהם אש ומבעיר אותם הרי עושה מעשה בגוף המוקצה. אבל מותר להשתמש במוקצה

כשאינו עושה שום מעשה בגוף המוקצה, כגון להתחמם כנגד המדורה הנעשית מעצי מוקצה או

להשתמש לאורן), ונתבאר בקונטרס אחרון שם ס"ק ג.

[2029] דהא מותר לטלטל, כמבואר

במ"א שם (נראה לי שמותר לטלטל המוקצה בשביל אוכל נפש, אבל אסור לאכלו ולהשתמש

בו).

וכן

הוא לקמן שם (מותר לטלטל מוקצה לצורך אכילה, כגון אבנים המונחים על גבי פירות מותר

לטלטל האבנים כדי לאכול הפירות ביום טוב).

[2030]

שבת קכב, א (הא דתנן בכבש ירד אחריו ישראל, דוקא בכבש וכיוצא בו, דליכא משום ... מוקצה,

דמשתמש בעלמא הוא, וכיושב על האבן דמי, אבל לטלטל הכבש אסור).

[2031]

שם מו, ב ד"ה עשה (וכתב הרמב"ן ז"ל, דדוקא ירד אחריו, שאינו מטלטלו

אלא שיורד בו, ואינו אלא כיושב על האבן, אבל לטלטלו אסור).

[2032]

"נראה לי ודאי היכא דאין מזיזן ודאי שרי לישב עליהן לכו"ע, דמוקצה אינו

אסור בנגיעה".

וכן הוא לעיל שם סנ"ב (שמותר לישב

על המוקצה כשאינו מטלטלו).

[2033]

ב"ק קא, ב ד"ה והאיכא, לענין שביעית (סתם עצים להסקה ניתנו, פירוש,

להסקת תנור ניתנו דהוי הנאתן אחר ביעורן, הלכך אפילו להתחמם מותר).

[2034] בקטע שלפנינו יתבאר, דאין לפרש טעם ההיתר כאן כרבנן שמתירין להתחמם כנגד

איסורי הנאה ולהאיר בהן, מטעם שאינו נחשב איסור בעין. דלא קיי"ל כרבנן, אלא

קיי"ל שנחשב איסור בעין אף בבישל ואפה ואבוקה כנגדו, וכל שכן להתחמם כנגדן,

וכל שכן להשתמש לאורן.

ואין

לפרש טעם ההיתר כאן כהרוקח,

כיון שנהנה לאורו בשעה שהאיסור בוער. דלא קיי"ל כן.

אלא טעם ההיתר כאן כאמור בפנים ס"ד, כיון שהיא הנאה הבאה מאליה.

[2035]

בהא דאמרינן פסחים כז, ב (אלא עצים דאיסורא לרבנן (דמתסרי בהנאה, רש"י) היכי

משכחת להו. אמר ר' אמי בר חמא, בשרשיפא (כסא לישב עליו או להדום רגליו, דהנאתן

כשהן בעין ועל ידי ממש, אבל הנאת היסק אין הנאתו אלא לאחר ביעורו או בשעת ביעורו,

רש"י)).

כתבו התוס' ב"ק קא, ב ד"ה

והאיכא (לענין עצי איסור לא היו אוסרין רבנן אפילו להתחמם כנגדן או להאיר בהן, אלא

דוקא בשרשיפא, כדדרשינן בפרק כל שעה (פסחים כז, ב), דהנאה מיהא אינה מתחלת עד לאחר

שמתחיל האיסור להיות כלה, הלכך לא אסרי רבנן אלא בשרשיפא).

והיינו שגם כשמתחמם כנגדו או להאיר בהם

נחשבת ההנאה אחר שריפה, כמבואר בתוס' פסחים שם ד"ה מכלל (בשעת הנאה מבוערין

הן כבר במקום השלהבת). ואם כן לכאורה היה אפשר להתיר מטעם זה גם כאן בעצים שנשרו

"להתחמם כנגדן ולהשתמש לאורן".

[2036]

בשו"ע ורמ"א שם ס"ד (אפה בו את הפת, בעוד שהאבוקה כנגדו, הרי זה

אסור בהנאה). הרי קיי"ל לאסור באיסור הנאה, לא רק להתחמם ולהאיר, אלא אף

לאפות ולבשל בעצים; ולא הותר אלא כשאפה ובישל על גבי גחלים, שכבר נשרפו.

ויתירה מזו קיי"ל לענין עצי אשירה

וחמץ, שאפילו על גבי גחלים אסור, כדלעיל סי' תמה ס"ט (ואם הוסק התנור בחמץ

ואפה בו את הפת או שבישל בו תבשיל, בין שאפה ובישל על גבי הגחלים ... הרי פת

ותבשיל זה אסורין בהנאה), ושם נסמן (הערה עו).

וכל שכן דלא קיי"ל כוותייהו להתיר

אף להתחמם כנגדו ולהשתמש באורו, ואם כן אין ללמוד שום היתר מדרבנן שם לנידון דידן.

[2037] כי רק לענין שביעית, הקל יותר

משאר איסורי הנאה, התירה התורה לאפות ולבשל בעצי הסקה של שביעית, אפילו אבוקה

כנגדו, כיון שההנאה היא אחר ביעור העצים.

[2038]

ב"ק שם (אמר קרא לאכלה, במי שהנאתו וביעורו שוין, יצאו עצים שהנאתן אחר

ביעורן. והא איכא עצים דמשחן (שמאירין כנר אבוקה לנושאן בידו, רש"י) דהנאתן

וביעורן שוין). הרי שאינה נחשבת הנאה קודם ביעור העצים אלא ב"עצים

דמשחן", משא"כ באפיה ובישול כשאבוקה כנגדו, נחשבת הנאתן אחר ביעור

העצים.

[2039]

מ, א (דכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לכם דומיא דלאכלה, מי שהנאתו וביעורו שוה,

יצאו עצים שאין בהם הנאה במה שנתבשל אלא לאחר ביעורן, כשאדם נהנה מאותו פת ומאותו

תבשיל). הרי שבבישול כנגד האבוקה נחשבת ההנאה אחר ביעורו.

[2040]

ס"ג (מותר ליהנות מהן אפילו בשעת ביעורן, כגון לבשל קדרה כנגדן

... אינו נהנה מגוף האיסור שהוא בעין).

[2041] כמובא לעיל שלא התירו אלא על

גבי גחלים, ולא כנגד האבוקה.

[2042] כמובא לעיל מב"ק קא, ב (והא

איכא עצים דמשחן, דהנאתן וביעורן שוין). ופרש"י (שמאירין כנר אבוקה לנושאן

בידו). ובתוס' שם (ור"ח פירש והא איכא עצים דמשחן שמחממין בו, כגון במדורה

שעשויה להתחמם, דהנאתן וביעורן שוה, דבשעת ביעורן מתחמם כנגדן).

הרי

נתברר מכל זה דלא קיי"ל כרבנן, אלא בין להתחמם כנגדו ובין להשתמש באורו נחשב

האיסור בעין, לא רק לענין איסורי הנאה אלא אף לענין שביעית. ואם כן מובן שאף לענין

דידן (עצים שנשרו) נחשב האיסור בעין, כמבואר בפנים ס"ד (להתחמם כנגדן

ולשהשתמש לאורן ... שהוא נהנה מגוף האיסור שהוא בעין), ומותר רק מטעם הנאה הבאה

מאליה.

נמצא

להלכה ד' חלוקים:

(א)

עצי אשירה וחמץ, אפילו על גבי גחלים אסור.

(ב)

איסורי הנאה, על גבי גחלים נחשבת הנאה אחר ביעורם, אבל אבוקה כנגדו נחשב האיסור

בעין.

(ג)

בעצי שביעית, אבוקה כנגדו נחשבת ההנאה אחר ביעורם. אבל להתחמם ולהשתמש באורה נחשב

האיסור בעין.

(ד)

בעצים שנשרו, מותר אף להתחמם ולהשתמש באורם, מטעם הנאה הבאה מאליה.

[2043]

סי' שא (שירי שמן שכבו הנרות ביום טוב ... צריך להרבות השמן, דבכי האי גוונא מותר,

כדאשכחן לגבי עצים שנשרו מן הדקל מרבה עליהם מוכנים ומבטלן). הרי שהוא סובר שלענין

להשתמש לאור העצים שנשרו, קיי"ל כרבנן שאין זה חשוב איסור בעין.

ובדבריו אין לומר שהוא מטעם הנאה דממילא

(כמו שנתבאר לעיל), שהרי מיירי לענין להרבות השמן ולהדליק כדי להשתמש לאורו.

[2044]

ד"ה בהגהות מיימוניות.

[2045]

קונטרס אחרון סק"ג ( דמפרשים

דמקלי קלי כו' פירוש שהאיסור בשעה שהוא נשרף (וכן דעת הרוקח שהביא הב"י סי'

תקי"ד עיי"ש) הרי הוא כמבוער לגמרי מן העולם וכאילו אינו כלל ).

[2046] "הנותר מן השמן ... בליל

ח' עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו

... ואם נתערב ממנו בשמן אחר ואין ששים לבטלו, כתב ה"ר מאיר מרוטנבורק שאין

להוסיף עליו כדי לבטלו. ולא דמי לעצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביום טוב שמרבה

עליהם עצים מוכנין ומבטלן, דשאני התם שאין נהנה מהן עד אחר ביעורן, אבל הכא נהנה

ממנו בשעה שהנר דולק".

וכן

הובא בשו"ע שם ס"ד (ואם נתערב בשמן אחר ואין ששים לבטלו, יש מי שאומר

שאין להוסיף עליו כדי לבטלו).

[2047] שעל כרחך אינו מטעם רבנן, ולא

מטעם הרוקח, אלא מהטעם שהובא לעיל (הערה 166 ) מהמ"א, כיון שהיא הנאה הבאה

מאליה.

[2048] בקטעים שלפנינו יתבאר, שאף שעצים שנשרו אסורים בהנאה, אין הטעם משום

מוקצה, אלא מטעם שמא יעלה ויתלוש, וכן מלאכה שעשה הנכרי לצורך ישראל אסורה בהנאה,

ולא משום מוקצה.

ואם

כן הי' אפשר לומר לכאורה, שאין חילוק בין הנאה על ידי מעשה לבין הנאה הבאה מאליה,

אלא שמשום מוקצה מותרת כל הנאה ובעצים שנשרו ומלאכה שעשה הנכרי לצורך ישראל אסורה

כל הנאה, אף להתחמם כנגדן ולהשתמש באורן.

מכל

מקום מוכח מהפוסקים שאין חילוק בינם, שבכל אלו אסורה הנאה שעל ידי טלטול ומותרת

הנאה הבאה מאליה, אף להתחמם כנגדן ולהשתמש באורן.

[2049] כדלעיל סי' תקא ס"י (עצים

שנשרו מן האילן ביום טוב אין מסיקין בהן ביום טוב, אפילו להמתירין נולד ביום טוב,

לפי שהן בכלל גזרת פירות הנושרין מאליהן בשבת או ביום טוב, שאסרום חכמים בו ביום

באכילה ובטלטול משום גזרה שמא יעלה ויתלוש, כמ"ש בסי' שכ"[ה]), ושם

ס"ח (כל מחובר שנתלש מאליו או על ידי נכרי, אף על פי שאינו מאכל אדם, הוא

בכלל גזרה זו ... ואפילו עצים שתלשן הנכרי לעצמו או שנשרו מאליהן ביום טוב הם בכלל

גזרה זו). ואם כן יש לומר שאף הנאה הבאה מאליה אסורה מטעם זה.

[2050] "גוי שהביא לולב לישראל

ביום טוב מחוץ לתחום ... אסרוהו לו ... באכילה ובהנאה". ומקורו בפוסקים

שיובאו לקמן ד"ה ואף שבהבא מחוץ לתחום.

שטעם

האיסור בזה הוא כדלקמן סי' תקטו ס"א (שלא יהנה כלום ממלאכת יום טוב הנעשית

בשביל ישראל ... ויש אומרים ... שחששו ... שמא יאמר להנכרי שיביא לו ביום טוב).

ואם כן יש לומר שאף הנאה הבאה מאליה אסורה מטעם זה.

[2051]

כבר הובא לעיל (הערה 170 )

מה שהקשה המ"א (סי' תקט ס"ק טו) על הא דאסרו להסיק בעצים שנשרו, ממה

שכתבו התוס' ע"ז סו, ב (דלא אסרינן משום שבח עצים, אלא דוקא באיסורי הנאה

כדפרישית, ומוקצה מותר בהנאה הוא).

ותירץ המ"א ( צריך לומר דוקא בדיעבד מותר ליהנות ממנה,

אבל לכתחלה אסור להשתמש בו). והיינו שהן במוקצה והן בעצים שנשרו לא

נאסר להסיק בהם אלא לכתחלה, אבל אם כבר הסיק בהם מותר ליהנות ממנה.

ולפי האמור לעיל יש לומר שאין הפרש בין

לכתחלה לבין בדיעבד, אלא שבמוקצה מותר ליהנות ממנה לכתחלה, ובעצים שנשרו, ובהובאו

מחוץ לתחום לצורך ישראל, אסורה ההנאה הבאה מאליה אפילו בדיעבד, ואפילו להתחמם

כנגדן וליהנות באורו.

ומה שהתוס' התירו הנאה ממוקצה, אף

דמיירי בעצים שנשרו. אזלי התוס' לשיטתייהו שאף שפירות הנושרים אסורים בהנאה משום

שמא יתלוש, מכל מקום עצים שנשרו לא נאסר בהנאה משום שמא יתלוש, אלא אסורים בטלטול

משום נולד.

אבל אנן קיי"ל שגם עצים שנשרו

אסורים משום שמא יתלוש, ואם כן אסור אפילו להתחמם כנגדן וליהנות באורן.

[2052]

יד, א ד"ה מחתכין את הדלועין (ליכא למיחש נמי שמא יתלוש, אלא בפירות האילן

שהם קלים להשיר, ועוד דאדם מתאוה להם ושוכח ... אבל בדבר דבעי מרא וחצינא, לא).

[2053]

ג, א ד"ה גזרה (בדבר דבעי מרא וחצינא, כגון לפת וצנון, דלא שייך שמא יעלה

ויתלוש דאדכורי מדכר הואיל ואין יכול בקל לתולשו).

[2054]

מ, א ד"ה הא (ואם תאמר, טעמא דמוקצה למה ליה, תיפוק ליה משום שמא יעלה ויתלוש.

ויש לומר דשמא יעלה ויתלוש לא הוי אלא בפירות האילן שקלים ליתלוש, אבל לפתות, דבעי

מרא וחצינא, לא).

[2055]

ביצה ב, א (ועצים שנשרו מן הדקל ... ביום טוב אסור להסיקן ביום טוב בפני עצמן,

משום דהוו להו נולד, ואסרי להו רבנן שמא יעלה ויתלוש).

[2056]

פ"א סי' ב (כלשון הרי"ף).

[2057]

שם ושם הוכיחו התוס' שאין גוזרין שמא יתלוש בעצים ודלועין, דאי לאו הכי למה התירו

(שבת קכב, א) כשהנכרי הדליק הנר לעצמו, או מילא מים לבהמתו, או עשה כבש לעצמו, ולא

גזרינן שמא יעשנו הישראל.

[2058]

שבת מו, א (ומיהו איכא למידק כי היכי דאסרינן משקין שזבו ופירות הנושרין שמא יסחוט

או שמא יעלה ויתלוש, נגזור נמי [בנכרי] העושה לצורך עצמו שמא יעשה [ישראל] בידים.

תירץ הרמב"ן ז"ל דהיינו טעמא משום שאין הישראל מצוי אצל הנכרי בשבת שיבא

להשתמש ממה שהנכרי עושה לצורך עצמו, וכיון דמילתא דלא שכיחא הוא לא גזרינן בה.

ועוד דישראל מנכרי לא גזור במלאכת דשבת. אבל בפירות הנושרין דהויא מילתא דאתיא

ממילא, בכי האי גונא גזרינן).

[2059]

שם קכב, א (זו שאמרו גזירה שמא יתלוש ושמא יסחוט, בדברים הנעשין מאליהן, כגון

משקין שזבו ופירות שנשרו, הכל מודים שאסורין, דכיון דאיכא גזירה עשאום כמעשה שבת

של ישראל, אבל גוי לעצמו ליכא למיגזר, דישראל מגוי לא גמר מלאכות דשבת).

[2060]

ד"ה גמרא (דמשקין שזבו ופירות הנושרין דממילא קא אתו, אי שרית ליה אתי למעבד

איהו בידים, דמיחלף ליה, אבל מידי דלא אתי ממילא אלא תלי במעשה, כגון אפיה ובישול

ונר וכבש ונעשה על ידי גוי בשביל גוי, שרי אפילו לישראל, דליכא למיגזר בהו מידי,

דישראל בגוי לא מיחלף).

[2061] כיון שאינם נושרים ממילא, רק

במעשה על ידי גוי, ליכא למיגזר בהו מידי.

[2062]

ג, א (דמנכרי לישראל לא גזרינן משום דנכרי בישראל לא מיחלף).

[2063] "עצים שנשרו מן הדקל ביום

טוב ... איסור דרבנן גזירה שמא יעלה ויתלוש", הרי שעצים בכלל גזירה שמא

יתלוש.

[2064]

ביש"ש פ"א סי' ז.

[2065] ס"ק ד (תלשו ביום טוב

... דאסרי להו רבנן גזירה שמא יעלה ויתלוש).

[2066]

במ"א שם סקי"א (אין מסיקין, דהוה ליה נולד, ואסרי להו רבנן גזירה שמא

יעלה ויתלוש (רי"ף ורא"ש)).

וכן הוא לעיל שם ס"י (עצים שנשרו

מן האילן ביום טוב אין מסיקין בהן ביום טוב, אפילו להמתירין נולד ביום טוב, לפי

שהן בכלל גזרת פירות הנושרין מאליהן בשבת או ביום טוב, שאסרום חכמים בו ביום

באכילה ובטלטול משום גזרה שמא יעלה ויתלוש).

[2067] לפי כל האמור לעיל היה מקום לומר, שלדברי הכל הנאה במוקצה מותרת, ואילו

הנאה בגזירת שמא יתלוש אסורה.

אלא

שלשיטת התוס' עצים שנשרו לא נאסרו משום שמא יתלוש, אלא משום מוקצה, ולכן הנאה בהם

מותרת. ולשיטת הרמב"ן וסיעתו, עצים שנשרו מאליהם אסורים משום שמא יתלוש, ולכן

הנאה אסורה בהם, אף בהנאה הבאה מאליה. אבל עצים שנכרי תלש לא נאסרו משום שמא

יתלוש, אלא משום מוקצה, ולכן הנאה מותרת בהם.

אך

מכל מקום משמע מסתימת הפוסקים שגם באיסור גזירת שמא יתלוש לא אסרו הנאה הבאה

מאליה.

ולפי

זה, גם עצים שתלש נכרי נאסרו משום שמא יתלוש, וכדלעיל סי' שכה ס"ח (ואפילו

עצים שתלשן הנכרי לעצמו, או שנשרו מאליהן ביום טוב, הם בכלל גזרה זו, כמו שיתבאר

בסימן תק"ז), דלא כתוס' ודלא כרמב"ן הנ"ל.

נמצא

שמה שאמרו שנכרי (שתלש עצים) ועשה מהם כבש לעצמו, יורד אחריו ישראל (משנה קכב, א),

ואין חוששים להנאה:

(א)

לדעת התוס' הוא כי עצים שנשרו לא נאסרו משום שמא יתלוש.

(ב)

לדעת הרמב"ן וסיעתו הוא כי עצים שתלש הנכרי לא נאסרו משום שמא יתלוש.

(ג)

למסקנת הפוסקים, גם באיסור גזירת שמא יתלוש לא אסרו הנאה הבאה מאליה.

[2068] כי גם באיסור גזירת שמא יתלוש

הותרה הנאה הבאה ממילא.

[2069]

הלכה יא (עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב אסור להסיקן מפני שהן נולד).

[2070]

כמובא לעיל (הערה 197 )

"משום דהוו להו נולד, ואסרי להו רבנן שמא יעלה ויתלוש).

[2071]

יג, ב.

[2072]

שבת קכב, א.

וכן הוא לעיל סי' שכה סי"ז (ליקט

נכרי עשבים מהמחובר לצורך בהמתו, מאכיל אחריו ישראל את בהמתו).

[2073]

וכן הוא לעיל שם ס"ח (נכרי שליקט עשבים מהמחובר, אפילו הוא בענין שאין בהם

משום מוקצה, כגון שיש לישראל בהמות שיכולים לרעות שם בעשבים אלו והרי הם מוכנים לו,

אעפ"כ אסורים משום גזרת פירות הנושרים).

[2074]

שבת שם (מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים בשבת, אבל לא על גבי מוקצה

בשבת. דקאים לה באפה ואזלא היא ואכלה).

וכן הוא לעיל שם סי"ז (דהיינו

שעומד בפניה שלא תוכל לנטות אלא דרך שם, כמו שנתבאר בסי' שכ"ד בכל דבר האסור

בטלטול, ואף עשבים אלו אסורים בטלטול), ובסי' שכד ס"י (לא יעמידנה על גבי דבר

האסור בטלטול מדברי סופרים, מפני שאיסורו קל בעיני הבריות וחוששים שמא יטול ממנו

בידיו להאכילה. ולא אסרו אלא להעמידה על גבה ממש, אבל מותר לעמוד בפניה בענין שלא

תוכל להטות אלא דרך שם ותאכל מעצמה, שכיון שאינו עומד סמוך לעשבים אין לחוש). ולא

נאסרה הנאה הבאה מאליה.

[2075]

ראה אפיקי ים ח"ב סי' כג. נימוקי יום טוב תוספת ביאור יא.

[2076] כנסמן לעיל (הערות 200 - 201 ), שנכרי שתלש עצים ביום טוב לא גזרו

שמא יתלוש הישראל. ובר"ן שם (מו, א) הוסיף (עשבים שאין דרכן ליתלש, מאי טעמא

לא שריא לישראל).

וראה

תהלה

לדוד סי' שכב סק"ג. נימוקי יום טוב תוספת ביאור יב.

[2077]

הרמב"ן בשבת שם (ומכל מקום משקין שסחטן הגוי, ופירות שתלשן, לצורך עצמו,

אסורין משום גזירה הוא בלא דין מוקצה, דכיון דמילי דאתו ממילא נינהו, כי עשאן גוי

נמי אסורין, דכולה חדא גזירה היא).

[2078]

מו, ב ד"ה עשה (וכתב הרמב"ן ז"ל, דדוקא ירד אחריו, שאינו מטלטלו

אלא שיורד בו, ואינו אלא כיושב על האבן, אבל לטלטלו אסור, אלא אם כן היו העצים

תלושין מערב שבת).

[2079]

ביצה ד, ב.

[2080]

לז, ב (אתרוג של מצוה מותר להריח בו ... אתרוג במחובר אסור להריח בו ... אי שרית

ליה אתי למגזייה).

וכן הוא לעיל סי' שלו סט"ז (אתרוג

ותפוח וכל דבר הראוי לאכילה, אסור להריח בו בעודו מחובר, גזרה שמא יקוץ אותו).

[2081]

ראה חדושי שאול בן הלוי דף לב.

[2082]

עירובין רמז תקיד, בשם רבנו שמשון משאנץ (דלא מצינו שאסרו חכמים הבא מחוץ לתחום

אלא או אכילה או הנאה), וסוכה רמז תשמז (שאסרו כו' הנאה).

[2083]

בסופו.

וכן הוא לקמן שם סכ"ו (אם נכרי

הביא שופר ביום טוב מחוץ לתחום בשביל ישראל ... מותר לתקוע בו ... ואינו אסור אלא

באכילה או בהנאה).

[2084]

משאנץ. הובאה באור זרוע הל' ראש השנה סי' רסה (ואם העכו"ם הביא שופר מחוץ

לתחום ביום טוב, מותר לתקוע בו, מידי דהוה אאתרוג, שכבר היה מעשה בישראל אחד שהביא

לו עכו"ם לולב ואתרוג ביום טוב מחוץ לתחום, והתיר לו רבי' שמשון ב"ר

אברהם, דלא מצינו שאסרו חכמים הבא מחוץ לתחום אלא או אכילה או הנאה), ובשו"ת

מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סי' כב, ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתמז,

ובהגהות אשרי ראש השנה פ"ד סי' ו.

[2085] וכן הוא לקמן שם (ואינו אסור

אלא באכילה או בהנאה, דהיינו להשתמש בו).

[2086] ראה שם נ, א ( יושב (עליהן

מבעוד יום ... גלי דעתיה דלישיבה קיימי, רש"י), אע"פ שלא קישר

ואע"פ שלא חישב ),

ודף קכה, ב ( פעם אחת הלך רבי למקום אחד ומצא נדבך של אבנים (אבנים סדורות

ומוקצות לבנין, רש"י), ואמר לתלמידיו צאו וחשבו כדי שנשב עליהן למחר, ולא

הצריכן רבי למעשה. ור' יוחנן אמר הצריכן רבי למעשה).

ונתבאר לעיל סי' שח סנ"א (שכיון שדרכם של חריות לייחדם גם כן

לישיבה, לפיכך כיון שישב עליהם הוכנו לישיבה על ידי כן ונעשה עליהם תורת כלי),

וסנ"ב (שאר עצים וכן נדבך של אבנים, אף על פי שישב עליהם פעמים רבות בחול ...

לא ירד עליהם תורת כלי על ידי כך, לפי שאין דרכם של שאר עצים ואבנים לייחדם ...

אלא אם כן עשה בהם מעשה רב).

[2087]

כמובא לעיל (הערה 193 )

מה שכתבו התוס' ע"ז סו, ב ד"ה אמר (דלא אסרינן משום שבח עצים, אלא דוקא

באיסורי הנאה כדפרישית, ומוקצה מותר בהנאה הוא).

[2088]

כה, רע"א (חוץ לתחום אסור, והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר).

[2089]

סעיף יד (דכיון שאיסור תחומים הוא קל, הקילו בו שלא לאסור אלא למי שהובא בשבילו).

*

והיינו, שאף כשעשה הנכרי מלאכה בשביל

הישראל אסורה אף ההנאה הבאה מאליה, כדלעיל סי' רעו ס"א (נכרי שהדליק את הנר

בשביל ישראל, אסור לכל אדם להשתמש לאורו בשבת ... וכן אם הבעיר מדורת עצים בשביל

ישראל, אסור לכל אדם מישראל להתחמם כנגדה), וסי' שכה סי"ט (אם אומר בפירוש

שלצורך ישראל הוא עושה ... כגון שהדליק נר בבית שהישראל בו ... אסור להשתמש

לאורו).

מכל מקום אם הביא מחוץ לתחום בשביל

ישראל, שגם בזה אסרו הפוסקים דלעיל בהנאה, " יש לומר דוקא להשתמש בו, או שאר הנאה

הבאה לו על ידי שעושה מעשה בגוף המוקצה שמטלטלו וכהאי גוונא ".

[2090]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים ס"ו נתבאר, שעצים שנתלשו בשבת

אסור להסיק בהן ביום טוב שלאחריו, שאין שבת מכינה ליום טוב מן התורה, ואפילו ביטול

ברוב אינו מועיל באיסור תורה.

והוסיף במ"א, שאם נתלשו ביום טוב,

יכול להסיקן בשבת שלאחריהן על ידי נכרי על ידי ביטול ברוב, כי איסור ההכנה בזה הוא

מדרבנן.

ומבאר כאן הטעם שלא הזכיר דבריו אלו בפנים,

מכמה טעמים:

(א) היתר ההסקה על ידי נכרי בשבת הוא רק

בקור גדול, ואין הקור גדול כל כך במדינתנו בימי פסח וסוכות.

(ב) קור גדול דינו כחולה שאין בו סכנה,

שמותר ליהנות ממוקצה ומאיסור דרבנן אף בלא ביטול.

(ג) גם איסור הכנה דאורייתא אין בו איסור

הנאה הבאה מאליה, ומותר ליהנות ממנה אף בלא ביטול.

(ד) אילו הי' צריך ביטול ברוב, לא הי'

מועיל ביטולם ב שאר העצים, כי גם הם מוקצים בשבת.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[2091]

סוף סק"ד (עצים שנשרו ביום טוב מותר להסיקן בשבת על ידי עכו"ם, על ידי

ביטול ברוב).

[2092]

סעיף טו (וכל האיסורים שנתבארו בחימום כנגד המדורה או בית החורף, אינן אלא בארצות

שאינן קרות, אבל בארצות הקרות כמו במדינות אלו, מותר לומר לנכרי לעשות מדורה בשביל

ישראל ביום שהקור גדול, וכן לומר לו לחמם את בית החורף, לפי שהכל הם כחולים אצל

הקור הגדול), ושם נסמן (הערות קו-ט).

[2093]

ומכל שכן בחג השבועות, שאין הקור גדול.

[2094]

כדלעיל סי' שכח סי"ט (חולה שנפל מחמת חוליו למשכב ואין בו סכנה ... הרי צרכיו

נעשין על ידי נכרי אפילו במלאכות גמורות של תורה).

[2095]

כדלעיל סי' רעו סט"ו (לפי שהכל הם כחולים אצל הקור הגדול).

[2096]

הל' שבת פ"ו סוף אות ו, בשם ה"ר יום טוב (ואם אינם חולים ממש, מכל מקום

מצטערין הם לכל הפחות בשבת, ואמרינן בכתובות גונח יונק חלב בשבת, ואף על גב דמפרק

כלאחר יד הוא, משום צער לא גזור בהו רבנן).

[2097]

סקט"ו (ואפשר דהעולם סומכין על הגהות מיימוניות שכתב שאפילו במצטער שרי שבות).

ולא קיי"ל כן לענין שבת, אלא שלא

למחות בהמקילין, כדלעיל סי' רעו סט"ו (והנוהגים היתר אף ביום שאין הקור גדול,

מכל מקום אין מוחין בידם).

[2098]

שכאן אין אנו דנים באיסור הסקת הנכרי בשבת, שמותרת כשהקור גדול, אלא באיסור הנאת

הישראל מדבר שהוכן מיום טוב לשבת, ואיסור הכנה זו אינה אלא מדרבנן, שמותרת לצורך

חולה שאין בו סכנה, אפילו בלא ביטול העצים האסורים ברוב עצים המותרים.

והטעם שאינה אלא מדרבנן, נתבאר לקמן סי'

תקטו ס"ז (נתלש ... ביום טוב ... אסור באכילה ובטלטול גם בשבת שלאחריו, לפי

שעל ידי תלישה זו ... הן מוכנין לאכילה, ואין יום טוב מכין לשבת. ואיסור הכנה זו

אינה אלא מדברי סופרים, שהרי מן התורה מותר ... בו ביום ... ואם כן יום טוב לעצמו

הכין, אלא כיון שמדברי סופרים אסור ... ביום שנתלשו ... אלא ביום שלאחריו, נמצא

שיום טוב הכין לשבת שלאחריו).

[2099] ואם יש לו עצים אחרים, יתבאר

לקמן בסמוך (והערות 251 - 252 ).

[2100]

"ומותר להאכילו מוקצה בידים, אם אי אפשר בענין אחר".

וכן הוא לעיל שם סכ"ב (ומותר

להאכילו מוקצה אפילו בידים, אם אי אפשר בענין אחר).

וראה תהלה לדוד סי' רנה ד"ה והנה. נימוקי

יום טוב הערה א. מחשבת חיים ע' רפג.

[2101] "גונח מותר לינק חלב

מהבהמה, דבמקום צערא לא גזרו רבנן".

וכן

הוא לעיל שם ס"מ (הגונח מכאב לב, שרפואתו לינק בפיו מן הבהמה, מותר לינק בשבת,

מפני שמפרק כלאחר יד הוא, שאין דרך לינק בפיו אלא לחלוב לתוך כלי ולשתות ממנו,

לפיכך אין ביניקה איסור מן התורה אלא מדברי סופרים, ומשום צערו לא גזרו).

[2102]

סק"מ (מיהו אם יש לו מאכל לחלוב בו, אסור לינק בפיו ביום טוב, אלא יחלוב לתוך

המאכל).

וכן הוא לעיל שם (אם אי אפשר לו לחלוב על

ידי נכרי, וגם אין לו מאכל לחלוב לתוכו).

*

וכשם שבמקום צער וחולי מותר לינק חלב

בפיו, ומותר להאכילו מוקצה, כן מותר ליהנות מאיסור הכנה, מה שהדליק הנכרי בשבת

העצים שנשרו ביום טוב שלפניו, אף בלא ביטול ברוב.

[2103] ש מה

שהצריך המ"א ביטול ברוב ,

היינו כי מה שהתירו בחולה שאין בו סכנה, הוא דוקא אכילת והנאה מהמוקצה,

משא"כ אכילה והנאה מאיסור הכנה, שהוא כמו מאכלות אסורות.

[2104]

קכד, רע"ב (וטלטול גופיה לאו משום הוצאה היא), ופרש"י (בתמיה, הלכך אי

מזלזלת בטלטול מזלזלת בהוצאה).

וכן הוא לקמן סי' תקטו ס"ד (שעיקר

איסור המוקצה בשבת הוא סייג לאיסורי תורה ... משום גדר להוצאה, כמ"ש בסימן

ש"ח), ובסי' שח ס"א (אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה

בחול, ומפני מה נגעו באיסור זה ... ועוד מפני גדר הוצאה נגעו בה, שמא ישכח ויוציא

הדבר שמטלטל בידו לרשות הרבים).

[2105] כן הי' אפשר לכאורה לבאר דעת

המ"א. אבל לא קיי"ל כן, כדלקמן סי' תקט סט"ז (אוכלין המוקצין אסור

לאכלם ביום טוב ... מאכלות אסורות לא הותרו), היינו שגם

מוקצה הוא כמו מאכלות אסורות. ואם כן, כשם שהתירו בחולה שאין בו סכנה אכילת מוקצה,

כן יש מקום להתיר אכילת דבר האסור משום הכנה.

[2106]

ע"ז ט, א ד"ה כי (אפשר שאין מתרפאין אף באיסורי הנאות של דבריהם כדרך

הנאתן, דאפשר דכל שהוא כדרך הנאתן השוו אותן לשל תורה).

וכן הוא לעיל סי' שכח סי"ט (שכל

מאכלות האסורות אפילו מדברי סופרים לא התירו אותן לחולה שאין בו סכנה).

[2107] כמו כאן דמיירי בהנאה מאיסור

הכנה שמדברי סופרים (כדלעיל הערה 240 ).

[2108]

שו"ע ס"ב (אסור לעשות מרחץ מסתם יינם לחולה שאין בו סכנה).

כן היה אפשר לכאורה ליישב לדעת

המ"א, אבל לא קיי"ל כן, כמבואר ברמ"א שם סי' קנה ס"ג (ואפילו

יין נסך בזמן הזה, מותר להתרפאות בו ולעשות ממנו מרחץ, אף על פי שהוא כדרך הנאתן,

ובלבד שלא יאכל וישתה האיסור).

[2109] עוד אפשר לכאורה ליישב מה שהצריך

המ"א ביטול ברוב.

[2110]

שכבר נתבאר לעיל (והערות 242 - 244 )

שאז אסור להאכיל מוקצה לחולה שאינו מסוכן, וכן כאן נשאר איסור ההנאה מאיסור הכנה.

[2111] כל מה שנתבאר לדעת המ"א,

שיש איסור הנאה מעצים ולא הותר אלא על ידי ביטול ברוב, זה אינו, שהרי כאן אינו

מטלטל את המוקצה, ואינו אוכלו, כי אם הנאה דאתי מאליה על ידי הבערת הנכרי, וזה לא

נאסר באיסור הכנה אפילו בבריא, ואפילו באיסור הכנה דמדאורייתא, שהרי בגמרא מוכח

כו'.

[2112] ברייתא שם (ביצה שנולדה ביום טוב, אין

מטלטלין אותה, לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה).

וכן הוכיח לקמן סי' תקט בקונטרס אחרון

סק"ג (וכן משמע בפרק קמא דביצה, אין מטלטלין אותה לסמוך בה כרעי המטה, משמע

דאם אינו מטלטלה שפיר דמי לסמוך בה).

וראה מאורי אש דף מח.

[2113]

בשו"ע ס"ג (ביצה שנולדה ביום טוב וליבנו בה תבשיל

וכיו"ב, מידי דלחזותא ולטעמא עבידא אינה בטלה).

ונתבאר לקמן שם ס"ז (אם נתנה בקדרה

לתקן התבשיל, כגון ללבנו ... אף על פי שיש בתערובת ששים כנגדה אינה בטלה); אבל

בלאו הכי לא נאסר מטעם חזותא גרידא.

[2114]

שדן באיסור חזותא גרידא, ומסיק שם סק"ה (שמעינן מהך שמעתתא

כיון דבעיין לא אפשיטא, דבכל מידי דלא אסיר אלא מדרבנן, אי איכא חזותא ולאו טעמא,

הוה ליה ספקא במידי דרבנן ולקולא ... אבל במידי דאסיר מן התורה, חזותא מילתא היא).

וראה גם לקמן סי' תקיג קונטרס אחרון

ס"ק ד (ד"ה והך).

[2115]

סק"ה (משמע דדוקא לענין ערלה ושביעית דכתיבי קרא ואיסורי הנאה הם, על כן

אוסר אצלם חזותא, אכל לענין שאר דברים אמרינן דחזותא לאו כלום הוא ... הא מבואר שם

בש״ס ע״ב דבמידי דרבנן לכו״ע חזותא לאו מילתא היא ).

וראה

גם לקמן בקונטרס אחרון שם.

[2116]

אלא ודאי, אף אם חזותא מילתא היא, מכל מקום הנאה הבאה מאליה מותרת

באיסור הכנה.

[2117]

סי"ח (יום טוב שחל להיות אחר שבת אסור להדליק ביום טוב שיורי

הלפידים והפתילות שנדלקו וכבו בשבת), הרי שאסור ליהנות מאיסור הכנה.

[2118]

כדלעיל ריש ס"ק ד, וכדלקמן סי' תקט סט"ז, ובקונטרס אחרון

סק"ג, שבעושה מעשה אסורה גם ההנאה מהמוקצה, אבל הנאה הבאה מאליה מותרת.

[2119] ובכל אופן אין לומר שטעם היתר

היסק הנכרי הוא מטעם שהעצים שנשרו בטלים בשאר העצים, כי גם שאר העצים מוקצים בשבת.

ואם התירו לנכרי היסק הנכרי בשאר העצים מחמת הקור, שיש לו דין חולה שאין בו סכנה,

הוא הדין שיכול להסיק עצים אלו, ואין כאן ביטול העצים האסורים ברוב היתר.

[2120] שאם נאמר שהיסק הנכרי מותר רק

בשאר העצים, ולא בעצים שנשרו, אם כן האיך מותר לומר לו לטלטלן כדי לבטלן. ומסתמא

לא מיירי המ"א בנשרו העצים מהאילן לתוך התנור.

[2121]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה ושלאחריו:

בפנים סי"ב נתבאר שבתנורים שלנו שאי

אפשר לאפות בלא גריפה, מותר לגרפו אף במכבדת שטיבלה במים שמכבה. ואם אפשר לאפות

בלא כיבוי, אסור לגרפו אף במכבדת שלא טיבלה במים.

בקונטרס אחרון זה מוכיח הדין הראשון,

ובקונטרס אחרון הבא מוכיח הדין השני.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר. יסודי השולחן וזיקוקי

אורותיו סי' מ.

[2122]

ד"ה ואפשר.

[2123]

סעיף ד (תנורים שלנו, כיון שאי אפשר לאפות בהם בלא גריפה, מותר לגרפו מהאפר

והגחלים, ואף על פי שהוא מכבה).

[2124]

עבודת הקדש שער ב סי' ו (ולגרוף את התנור מן האפר והגחלים לאחר הסקה, יראה לי שהוא

מותר, ואף על פי שהוא מכבה, אי אפשר בלא כן).

[2125] שם (נתכוין לטיבול המכבדת

במים פעם שנית שכתבתי דאסור ... אבל הרב המגיד כתב בפרק ג' (שם) בשם הרשב"א

(שם) לגרוף התנור מן האפר והגחלים לאחר הסקה יראה לי שהוא מותר, ואף על פי שהוא

מכבה ... ונראה מדבריו שגורף כדרכו בחול ואינו חושש).

[2126]

פ"ג ה"י.

[2127]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה ושלפניו – ראה לעיל (הערה 263 ).

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[2128]

ס"ק ו (אם אין הכרח להאפיה בשביל זה אסור, אפילו אם מהני גריפת כל התנור כדי

ליפותו. ואף על גב דמצינו בגמרא דאמר לה רבי חייא לדביתהו חזי דאנא ריפתי מעליא

בעי, ורמז לה שתגרף).

[2129]

לב, ב (דביתהו דר' חייא נפל לה אריחא בתנורא ביומא טבא, אמר לה ר' חייא, חזי דאנא

רפתא מעלייתא בעינא), ופרש"י (כלומר גרפי התנור). והיא ההלכה שבפנים ס"ט

(ואם נפל לתוכו מטיח הטיט שבדפנותיו, ויש בט יח זה כדי לחרך את הפת ... מותר לגרפו

מן התנור) .

[2130]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים סי"ח נתבאר שמותר לאפות תנור

מלא פת אע"פ שאינו צריך ביום טוב אלא לפת אחת, אבל אם אינו צריך, אסור

להערים.

ומבאר שהמ"א מסיק שגם אם צריך ביום

טוב פת אחת לא הותר אלא כשמתכוין להשביח את הפת. אבל יש להוכיח מהפוסקים שמותר אף

שאינו מתכוין להשביח.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר. יסודי השולחן וזיקוקי

אורותיו סי' מב.

[2131]

מוסגר זה נוסף בהוצאת זיטאמיר. ואוצ"ל: עיין במג"א.

[2132]

סקי"ג (כתב הארחות חיים בשם הרא"ה, דוקא במתכוין להשביח הפת, אבל בלאו

הכי אסור, עד כאן. ואין נראה כן מדברי הפוסקים (ב"י). ולי נראה להחמיר. אף על

גב דבסי' תק"ג כתב אפילו עושה לצורך חול שרי לבשל בקדירה אחת. שאני התם דחד

טירחא הוא, אבל הכא כל ככר צריך טירחא בפני עצמה).

[2133]

ד"ה ומה שהתיר (שהביא את דברי ארחות חיים, ומסיק "ואין נראה כן מדברי

הפוסקים").

[2134]

מ"א סקי"ד (ורש"ל כתב ... ודוקא כשצריך לאכול, אבל

אם אין צריך לאכול, רק שמערים לאכול מעט ממנו, אסור).

[2135] פ"ב סי' טו (נהי דשרי

אפילו בתנור גדול על ידי צורך פת אחת, אבל להערים ... לא נהירא בעיני).

[2136]

סק"ב (והמרדכי כתב באחד שהיה צריך פת לברית מילה, והתיר רבי יואל לאפות ג'

תנורים מפני צריכות פת אחת מכל תנור לב' וג' ישראלים. והגהות מיימוניות כתב דזה

מקרי הערמה ואסור ... מפני שצריך כל ככר טרחא ותיקון בפני עצמו).

[2137]

פ"א אות ו.

[2138]

רמז תרעה (ורבינו יואל התיר לאפות ביום טוב ברצידל"י בלע"ז לצורך ברית

מילה שחל להיות ממחרת בחולו של מועד, והיה יום אידם שלא היו יכולים לאפות אם לא

ביום טוב, ולא היה די לקהל בתנור אחד, והתירו לאפות בב' פעמים, מפני שצריכות פת אחת

לכל תנור ותנור, לשנים וג' ישראל).

[2139] סוף ס"ק ה (כתב המרדכי

פ"ב דביצה, דרבינו יואל התיר לאפות ביום טוב לצורך ברית מילה שחל להיות ממחרת,

והיה יום אידם שלא היו יכולים לאפות אם לא ביום טוב, ולא היה די בתנור אחד, והתיר

לאפות בב' פעמים, מפני שצריכות פת לכל תנור. ובהגהות מיימוניות חולק על זה, דפירש

ר"ח דמערים אסור. וכ"פ ב"י).

[2140]

סקי"ג (ולי נראה להחמיר ... הכא כל ככר צריך טירחא בפני עצמה).

[2141]

ראה ב"י שם ד"ה אבל ממלאה (והרב המגיד כתב בפרק א' (ה"י) בשם

הרשב"א (עבה"ק בית מועד ש"ב סי' א) ממלאה אשה קדירה וכו' כדי שיאכלו

משמנים. לפיכך יראה לי שאפילו ליתן בקדירה חתיכה אחר שהניח הקדירה על גבי האש מותר

עכ"ל. ומיהו לדברי רש"י שנתן טעם משום דחד טרחא הוא, כל כהאי גוונא דהוי

תרי טירחי נראה דאסור. ודברי רבינו כדעת הרשב"א. שהרי נתן טעם מפני שהתבשיל

מיתקן יותר כשיש הרבה בקדירה. והכי נקטינן כמאן דמיקל, כיון דהוי מידי דרבנן).

[2142] רש"ל פ"ב סי' טו (אבל להערים

כדברי רבינו יואל, לא נהירא בעיני. וכן נמצא בהגמי"י (הל' יום טוב פ"א

אות ו') וז"ל: בפירוש ר"ח כתב, ובלבד שלא יערים, כך קבלתי מרבותי.

והיינו דלא כרבינו יואל שהתיר). מ"א ס"ק ב (והג"מ כתב דזה מקרי

הערמה ואסור).

וכן הוא בט"ז (כנסמן לעיל הערה 281 ).

וכן

הוא לעיל שם ס"ו (כשאינו עושה כל המלאכה בבת אחת, דהיינו שלאחר שנתן הקדרה

אצל האש הוסיף בה בשר לצורך מחר, ונמצא שהוא מוסיף במלאכה לצורך מחר, ולפיכך

אע"פ שמה שאוכל מקדרה זו ביום טוב עצמו הוא משתבח ומתעלה על ידי תוספת מלאכה

זו, אין שבח ועילוי זה מועיל כלום, כיון שהוא בעצמו אינו צריך לשבח ועילוי זה כלל,

שהרי אינו צריך לאכול כלל מן קדרה זו ביום טוב, ואינו אוכל ממנה אלא כדי להתיר לו

לבשלה לצורך מחר).

[2143] רבנו יואל הנ"ל וסיעתו,

כנסמן לעיל (הערה 280 ).

[2144] וכן הוא לעיל סי' תקג בקונטרס

אחרון ס"ק א (ואם אינו חד טירחא, אסור להערים, כמו גבי אפיית פת שהעתיק

הט"ז דברי המרדכי בסוף הסימן שהתיר להערים, וכתב על זה אבל בהגה"מ חולק,

וכן פסק ב"י עכ"ל, משמע שכן עיקר. וכן פסקו רש"ל ומג"א, וכתבו

הטעם משום דאין שם היתר דחד טירחא רק היתר של שבח ועילוי בלבד).

[2145]

הרש"ל ביש"ש פ"ב סי' טו (נראה שאסור לומר בפירוש שהוא אין צריך

לאותו היום, דלא התירו אלא במבשל סתם שנראה שאינו מבשל אלא לצורך יום טוב ... חשב

זה נמי לעילוי כדי שיאכל משמנים, אם כן כדאי הוא להתירו בסתם. וכן פסק הרוקח (סימן

רח"צ), וכן הוא עיקר). הובא בט"ז שם סק"ג (יש מעלה ביום טוב מצד

הריבוי, וכתב שיש אוסרין בזה, וכתב רש"ל שיש להחמיר שלא תאמר בפירוש כן, אלא

בסתם).

וכן הוא לעיל שם ס"ה ( שהתבשיל יותר משתבח ומיתקן כשיש בשר

הרבה בקדרה ... אסור לומר בפה בשעת בישול שהמותר יהיה לצורך החול, אלא יבשל בסתם),

ושם נסמן (הערה 29 ).