ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות פסח – ח"ה (סי' תעב-תפו)תעו מנהג אכילת צלי בליל פסח

תעו מנהג אכילת צלי בליל פסח

ובו ז' סעיפים

המנהג לא לאכול צלי

א מקום ⁸⁶⁸ שנהגו לאכול בשר צלי בליל פסח אוכלין, מקום שנהגו שלא לאכול ⁸⁶⁹ , משום גזירה שמא יאמרו פסח הוא ⁸⁷⁰ , אסור להם לשנות מנהגם. ואף בניהם אחריהם אינן רשאין לשנות מנהג אבותיהם ⁸⁷¹ . ואף מי שבא לדור שם ממקום שנהגו לאכול, אסור לו לאכול. עיין סי' תס"ח ⁸⁷² . ובמדינות אלו נהגו שלא לאכול ⁸⁷³ :

ב ובכל מקום אסור לאכול בלילה זה גדיים המקולסין ⁸⁷⁴ (פירוש מקולס הוא לשון מזוין ⁸⁷⁵ , שכרעיו ובני מעיו בשעת צלייתו הן תלוין ⁸⁷⁶ למעלה מראשו ⁸⁷⁷ או מצדו, כגבור מזוין שכובע נחושת למעלה מראשו וכלי זיינו בצדו), דהיינו גדי או כבש ⁸⁷⁸ צלוי כולו כאחד (ראשו על כרעיו ועל קרבו) ולא נחסר ממנו שום אבר ⁸⁷⁹ , שהרי זה דומה לצליית הפסח, שהיה נצלה כשהוא שלם כולו כאחד (וכרעיו ובני מעיו תלוין חוצה לו), ויהא נראה כאוכל פסח בחוץ ⁸⁸⁰ .

אבל אם צלה אותו כשהוא מחותך, או אפילו כשהוא מחובר, אלא שנחתך אבר אחד מגופו ⁸⁸¹ קודם הצלייה ⁸⁸² , או ששלק בו אבר אחד כשהוא מחובר ⁸⁸³ ואחר כך צלה אותו כולו כאחד ⁸⁸⁴ , הואיל ואינו דומה לצליית הפסח הרי זה מותר, במקום שנהגו לאכול צלי בלילה זה ⁸⁸⁵ :

ג אפילו בשר עגל ועוף שאין הפסח בא מהם, וכן כל דבר הטעון שחיטה, אסור לאכלו צלי במקום שנהגו שלא לאכול ⁸⁸⁶ , לפי שהעולם יטעו בין צלי לצלי ⁸⁸⁷ ויבואו להתיר גם בשר צלוי מכבשים ועזים, כיון שהכל מין בשר.

אבל דבר שאינו טעון שחיטה, כגון דגים וביצים, מותר לאכלם צלויים ⁸⁸⁸ . לפי שאינן דומין כלל לבשר, ולא יטעו בהם:

ד צלי קדר (פירוש ⁸⁸⁹ שנצלה בקדירה בלא מים ושום משקה, אלא מתבשל במוהל היוצא ממנו), אף על פי שאינו דומה לצליית הפסח, שהפסח שנצלה בקדירה פסול ⁸⁹⁰ , אף על פי כן במקום שנהגו שלא לאכול צלי יש לאוסרו מפני מראית העין, שלא יטעו להתיר גם צלי אש. ואפילו אם בשלו מתחלה במים ואחר כך עשאו צלי ⁸⁹¹ קדר יש לאסור מטעם זה. ומכל מקום לצורך חולה קצת יש להקל בזה ⁸⁹² , כי יש מי שמתיר ⁸⁹³ צלי קדר.

אבל אם צלאו אפילו צלי אש ואחר כך בישלו מותר ⁸⁹⁴ , לפי שהבישול מבטל את הצליה, וכיוצא בזה בפסח פסול ⁸⁹⁵ :

לא לאכל יותר מדאי לפני האפיקומן

ה יש ליזהר שלא לאכול ולא לשתות בסעודה זו הרבה יותר מדאי, שלא יאכל האפיקומן באכילה גסה ⁸⁹⁶ , דהיינו שאינו תאב כלל לאכול, שאז אינו עושה [מצוה] מן המובחר ⁸⁹⁷ .

שאף שהאפיקומן הוא זכר לפסח, והפסח היה נאכל על השובע, דהיינו שהוא שבע כבר, ולכן אוכלין האפיקומן אחר גמר כל הסעודה כמו שיתבאר בסי' תע"ז ⁸⁹⁸ . מכל מקום צריך שיהא לו קצת תאוה לאכול, אבל כשאינו מתאוה כלל ואוכל הרי זו אכילה גסה, ואין זו מצוה מן המובחר ⁸⁹⁹ , אבל מכל מקום יוצא ידי חובתו באכילה זו.

אבל אם שבע כל כך עד שנפשו קצה באכילה מרוב שובעו, אף שדוחק את עצמו לאכול, אינו יוצא ידי חובתו באכילה זו, שאכילה גסה כזו אינה נקראת אכילה כלל ⁹⁰⁰ כמו שיתבאר בסי' תרי"ב ⁹⁰¹ :

אכילת הביצה והטיבול

ו נוהגין בקצת מקומות לאכול ביצים בסעודה, זכר לאבילות חורבן בית המקדש, שכשהיה קיים היו מקריבין פסח ואוכלין בלילה זה, ועכשיו אין לנו פסח, לכן מתאבלין עכשיו על זה ⁹⁰² . ומזה הטעם אוכלין ביצים גם בלילה השני ⁹⁰³ :

ז יש נוהגין שלא לאכול בלילה זה שום טיבול רק שני טיבולים אלו ⁹⁰⁴ , דהיינו טיבול הראשון שקודם אמירת ההגדה, וטיבול המרור בחרוסת, כדי שיהא ניכר ⁹⁰⁵ ששני טיבולים אלו הם לשם מצוה:

הערות

868. בסימן זה נתבארו הלכות הסעודה, דהיינו מעת סיום אכילת המצה ומרור וכורך (שנתבארו בסימן הקודם), עד לאכילת האפיקומן (שיתבאר בסימן הבא). ובו נתבארו ההלכות: (א) המנהג לא לאכול צלי (ס"א-ד). (ב) לא לאכל יותר מדאי לפני האפיקומן (ס"ה). (ג) אכילת הביצה והטיבול (ס"ו-ז).
869. משנה נג, א (מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אוכלין מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין). טור ושו"ע ס"א (מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים, אוכלים. מקום שנהגו שלא לאכול, אין אוכלין). בנושא זה של מקום שנהגו, נתבארו בשוע"ר כמה הלכות: (א) הפלגה בערב שבת – נתבארה לעיל סי' רמח ס"ב. (ב) עשיית מלאכה בערב פסח קודם חצות – נתבארה לעיל סי' תסח ס"ט ואילך. (ג) אכילת צלי בליל פסח – נתבארה כאן. (ד) יום טוב שני של גלויות בחוץ לארץ – נתבארה לקמן סי' תצו ס"ז ואילך. (ה) הדלקות הנרות לכבוד יום הכיפורים – נתבארה לקמן סי' תרי ס"א. כל ההלכות האלו נתבארו בפרק מקום שנהגו (נ, א – נה, ב).
870. רש"י שם (שלא לאכול, דמיחזי כאוכל פסח בחוץ). רמב"ם פ"ח הי"א (גזירה שמא יאמרו בשר הפסח הוא). שו"ע שם. בנושא זה של גזירה שמא יאמרו קרבן פסח הוא, נתבארו בשוע"ר כמה הלכות: (א) שלא לאמר בשר זה לפסח הוא – לעיל סי' תסט. (ב) שלא לאכול בליל פסח את הזרוע – לעיל סי' תעג סכ"א. (ג) שלא לאכול צלי בליל פסח – כאן.
871. גמרא נ, סוע"ב (בני ביישן נהוג דלא הוו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא, אתו בנייהו קמיה דר' יוחנן אמרו לו אבהתין אפשר להו אנן לא אפשר לן, אמר להו כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך). וראה לעיל סי' תסא סכ"ז (שאין לנו להקל בדבר שאבותינו נהגו בו איסור, משום שנאמר ואל תטוש תורת אמך). סי' תסח ס"ט (ואף בניהם אחריהם עד סוף כל הדורות הדרים בעיר הזאת אינן רשאין לשנות ממנהג אבותיהן, משום שנאמר ואל תטוש תורת אמך). סי' רמח קונטרס אחרון ס"ק א (שאין אנו חייבים אלא שלא לבטל מנהג אבותינו, משום שנאמר ואל תטוש תורת אמך). יו"ד סי' ב ס"ק ב (משום ואל תטוש תורת אמך, שלא לשנות מנהג אבותינו). ונתבארה הלכה זו בשו"ע יו"ד סי' ריד ס"ב (קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם. ואפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה, אלא שנוהגין כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה, וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם, הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתן).
872. ס"ט-י (אם אין דעתו להחזיר דירתו לעולם למקום שיצא משם, אלא דעתו להשתקע שם במקום שהלך לשם, הרי הוא נעשה מיד כאנשי אותו מקום ... משהגיע לתוך תחומה של אותה העיר שדעתו להשתקע שם ... ואם אין דעתו להשתקע לעולם באותה העיר אלא דעתו לחזור למקום שיצא משם ... לא חלו עליו חומרי אותו מקום, ומותר לו לעשות מלאכה בשדה חוץ לתחומה של עיר. אבל בתוך התחום אסור לשנות מנהגם מפני המחלוקת). וכן ההלכה לענין יום טוב שני של גלויות בחוץ לארץ, כלדקמן סי' תצו ס"ז-ט (בני ארץ ישראל שבאו לחוץ לארץ אסורים לעשות מלאכה ביום טוב שני ... אם הוא תוך התחום לעיר שישראל דרין בה ואפילו דעתם לחזור למקומם מטעם שנתבאר בסי' תס"ח ... אבל אם אין דעתם לחזור למקומן, אם הגיעו תוך תחום לעיר מעיירות שבחוץ לארץ ... נעשו כבני חוץ לארץ מיד ואסורין לעשות מלאכה ביום טוב שני). שם ושם נתבארה גם ההלכה של ההולך ממקום שנהגו לאיסור למקום שנהגו בהיתר, אבל כאן לא נזכרה הלכה זו, כי "במדינות אלו נהגו שלא לאכול".
873. טור (ואשכנז מקום שנהגו שלא לאכול צלי הוא). לבוש ס"ב (ואלו הארצות מקום שנהגו שלא לאכול צלי הם). מ"א סק"א (ובאלו ארצות אין נוהגין לאכול צלי (לבוש)). ט"ז ס"ק א (וכתב טור ... דאשכנז מקום שאין אוכלין צלי הוא).
874. ברייתא שם עד, א (איזהו גדי מקולס דאסור לאכול בלילי פסח בזמן הזה, כל שצלאו כולו כאחד). משנה ביצה כב, ב (אף הוא אמר ... עושין גדי מקולס בלילי פסחים, וחכמים אוסרין), וברייתא שם כג, א (תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי לאכול גדי מקולס בלילי פסחים. שלחו ליה אלמלא תודוס אתה גוזרנו עליך נדוי, שאתה מאכיל את בני ישראל קדשים בחוץ ... כעין קדשים). טור ושו"ע ס"א (ובכל מקום אסור לאכול שה צלוי כולו כאחד בלילה זה, מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ). וראה גם לעיל סי' תסט ס"ד (אסור לעשות גדי או טלה מקולס, דהיינו לצלותו (בערב פסח אחר חצות או בליל פסח) כשהוא שלם (ראשו על כרעיו ועל קרבו) כעין צליית הפסח. ואפילו בדיעבד אסור לאכלו בליל פסח, אף על פי שלא פירש בשר זה לפסח (ואפילו צלאו כמה ימים קודם הפסח) כמו שיתבאר בסי' תע"ו, עיין שם כל פרטי דין זה).
875. תוכן שני האופנים של גדי מקולס, שנתבארו כאן: כבר נתפרש בסדר קרבן פסח, שאחר שחיטה "תולין את הפסח, ומפשיטין אותו כולו ... ומוציאין את האימורים ... ומקטירם הכהן על גבי המזבח". ובאותה שעה היו מוציאין ממנו גם את בני המעיים, וחותכין את הרגלים. ועל זה נאמר (בא יב, ט) "ראשו על כרעיו ועל קרבו", שמכל מקום יצלו את הכל ביחד. וכבר נתבאר לעיל סי' תעג סכ"א (שהפסח לא היה נצלה אלא בשפוד של רימון). והיינו כדאמרינן במשנה עד, א (כיצד צולין את הפסח מביאין שפוד של רמון ותוחבו לתוך פיו עד בית נקובתו). ונתפרש במשנה שם (את כרעיו ואת בני מעיו ... תולין חוצה לו). ומפרש זאת רש"י בשני אופנים: (א) קולסא פירושו כובע נחושת שעל הראש, והיינו שתולין את כרעיו ובני מעיו על אותו שפוד של רימון, ממעל לראשו. (ב) אף שהקולסא על הראש, מכל מקום כאן תולין אותו כשאר כלי זיין, שתלויין לו בצדו, והיינו שתולין את כרעיו ובני מעיו על שפוד נוסף של רמון, בצדו של הקרבן. ועל זה מביא רבינו את שני האופנים, ששניהם כאחד טובים, והעיקר הוא שיצלו את הכל ביחד, "כי אם צלי אש ראשו על כרכיו ועל קרבו".
876. רש"י דף נג , א ד"ה מקולסין (צלויין ראשו על כרעיו ועל קרבו כצליית הפסח, דתניא בכיצד צולין (לקמן עד.) רבי עקיבא קורהו מקולס לפי שתולה כרעיו חוצה לו בצדו, כנושא כלי זיינו בצדו כובע נחושת בגלית (שמואל א יז) תרגומו קולסא דנחשא). וכן הוא ברש"י ביצה כב, ב ד"ה מקולס (כרעיו ובני מעיו תלויין חוצה לו בצדו כשצולהו, והיו עושין זכר למקדש שכתוב בו על כרעיו ועל קרבו, ומקולס לשון גבור מזויין שכלי זיינו תלוין לו בצדו, כדמתרגמינן וכובע נחשת וקולסא דנחשא).
877. רש"י דף עד , א ד"ה תולין (תוחבן בשפוד למעלה מפיו של טלה), וד"ה מקולס (לשון כובע נחשת דמתרגמינן קולסא דנחשא, דסבירא ליה תולין למעלה בראשו, ונראים ככובע נחשת על ראש גבור).
878. כאמור בסדר קרבן פסח (קרבן פסח מביא מן הכבשים או מן העזים).
879. ברייתא עד, א (תנו רבנן איזהו גדי מקולס דאסור לאכול בלילי פסח בזמן הזה, כל שצלאו כולו כאחד). שו"ע ס"א (ובכל מקום אסור לאכול שה צלוי כולו כאחד בלילה זה ... ואם היה מחותך או שחסר ממנו אבר ... הרי זה מותר במקום שנהגו).
880. רש"י נג, א ד"ה מקולסין (צלויין ראשו על כרעיו ועל קרבו, כצליית הפסח). עד, א ד"ה כאחד (דדמי לפסח, ונראה כאוכל קדשים בחו[ץ]). רמב"ם פ"ח הי"א (מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ). שו"ע ס"א (מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ). לבוש ס"ב (שהוא דומה לפסח ממש, שהיו עושין כן, ונראה כאילו אוכל קדשים בחוץ).
881. ברייתא דף עד , א (נחתך ממנו אבר, נשלק ממנו אבר, אין זה גדי מקולס). שו"ע שם (ואם היה מחותך, או שחסר ממנו אבר... הרי זה מותר).
882. רש"י שם ד"ה נשלק (ומשעה שחתכו קודם צלייתו תו לא הוי מקולס).
883. גמרא שם (א"ר ששת ששלקו במחובר). שו"ע שם (או שלק בו אבר והוא מחובר).
884. ומה שיתבאר לקמן ס"ד (ואפילו אם בשלו מתחלה במים ואחר כך עשאו צלי קדר יש לאסור). היינו במקום שנהגו שלא לאכול צלי בליל פסח. אבל מכל מקום אינו נקרא גדי מקולס, שיהי' אסור בכל מקום.
885. רמב"ם פ"ח הי"א (הרי זה מותר במקום שנהגו). שו"ע שם.
886. ירושלמי פ"ד ה"ד (אפילו בשר עגל, אפילו בשר עוף). טור ושו"ע ס"ב (אפילו בשר עגל ועוף, כל דבר שטעון שחיטה, אסור לאכול צלי במקום שנהגו שלא לאכול צלי).
887. מ"א סק"ג (דהכא גזרינן עוף אטו בהמה, דהעולם יטעו בין צלי לצלי).
888. ירושלמי שם (סברין מימר אפילו ביצה אפילו קולייס, א"ר יודן בי ר' חנין ובלבד מן השחיטה). קרבן העדה שם (והוא מין דג) [ראה לעיל סי' שיח סי"א: דג שנקרא קולייס]. ט"ז סק"ג (דלהמסקנא מותר בבצים ובדג, אלא דוקא מין שחיטה). מ"א שם (אבל דגים מותר לאכול צלי). וראה גם לעיל סי' תסט ס"ב (על דגים ועל כל שאר דברים שאינן מין בשר כלל מותר לומר זה יהא לפסח, שבודאי לא יהא נדמה להשומע שהוא מקדיש דבר זה לדמי פסח ... שהרי אינן מין בשר כלל). ולעיל סי' תעג ס"כ (והביצה עושין בין צלויה בין מבושלת, ואוכלין אותה בתוך הסעודה), ושם נסמן (הערה 186).
889. רש"י מא, א ד"ה צלי קדר (שמבשלין אותו בקדירה בלא מים ובלא שום משקה, אלא מים הנפלטין משמנו).
890. גמרא שם (איכא בינייהו צלי קדר). רמב"ם הל' קרבן פסח פ"ח ה"ח (עשהו צלי קדרה ואכלו חייב). כ"מ שם (שרבינו מפרש דלרבנן נמי חייב על צלי קדרה).
891. ומה שנתבאר לעיל ס"ב (ששלק בו אבר אחד כשהוא מחובר ואחר כך צלה אותו כולו כאחד, הואיל ואינו דומה לצליית הפסח הרי זה מותר). היינו במקום שנהגו לאכול צלי בליל פסח. כיון שמכל מקום אינו נקרא גדי מקולס, שיהי' אסור בכל מקום.
892. מ"א סק"א (ונראה לי ... בבשלו ואחר כך עשאו צלי קדר יש לאסור מפני מראית עין, דהא מחמירין אפילו בבשר עוף. ומיהו לצורך חולה קצת יש להקל בזה, כן נראה לי).
893. על דברי הטור (ודאי מבושל מנהג כשר הוא), נתבאר בנחלת צבי ס"ק ב (כוונתו לומר צלי דרך בישול, כגון צלי קדר, שאינו אלא דרך בישול, ואינו בישול ממש, שמבשלין אותו בקדרה בלא מים ובלא משקה מותר, כיון דקרבן פסח כזה פסול ... כן נראה לענ"ד). הובא בח"י ס"ק ב (ובנחלת צבי מתיר בצלי קדרה).
894. מ"א שם (ונראה לי צלאו ואחר כך בישלו מותר). ח"י סק"ב (אבל צלו ואחר כך בשלו מותר).
895. ברייתא מא, א (בשלו ואחר כך צלאו, או שצלאו ואחר כך בשלו חייב). רמב"ם שם (צלהו ואחר כך בשלו, או שבשלו ואחר כך צלהו ... ואכלו חייב).
896. מהרי"ל סדר ההגדה (דרש מהר"י סג"ל בכל יום טוב נכון להרבות מאכלים. מלבד שתי לילות הסדר, משום שצריך לאכול עדיין אפיקומן ... דאחריה קץ באוכלין). שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (ואמר מהר"י ז"ל שלא לאכול אכילה גסה, כדי שיוכל לאכול אפיקומן לתיאבון). רמ"א ס"א (ולא יאכל ולא ישתה הרבה יותר מדאי, שלא יאכל האפיקומן על אכילה גסה). ובפסקי ההגדה (ואחר כך אוכל ושותה כדי צרכו). ובלקוטי טעמים ומנהגים שם (דמשמיענו שתים: א) שיאכל די צרכו, כדי שיאכל האפיקומן על השובע, כיון שהוא זכר לפסח שהי' נאכל על השובע. ב) שלא יאכל יותר מכדי צרכו, כדי שלא תהא אכילת האפיקומן אכילה גסה).
897. ריש לקיש נזיר כג, א (זה שאכלו לשום אכילה גסה ופושעים יכשלו בם. אמר ליה ריש לקיש האי רשע קרית ליה, נהי דלא קא עביד מצוה מן המובחר, פסח מיהא קא עביד).
898. ס"א (בזמן שבית המקדש היה קיים היו אוכלין הפסח בסוף כל הסעודה, כדי שיהיה נאכל על השובע), וס"ג (וצריך לאכול כזית זה לאחר גמר כל הסעודה, כמו הפסח).
899. תוס' קז, ב ד"ה דילמא (ואומר ר"ת ... והא דפסח נאכל על השובע היינו שמתאוה לאכול קצת). מהרי"ל שם (ואף על פי דנאכל על השובע, מכל מקום אין נאכל על אכילה גסה, דאחריה קץ באוכלין). ב"ח ריש סי' תעא (והא דפסח נאכל על השובע היינו שמתאוה לאכול קצת). מ"א סק"ב (אכילה גסה פירוש שאינו מתאוה לאכול. אף על גב שפסח נאכל על השובע, מכל מקום בעינן שיהא מתאוה לאכול).
900. תוס' שם (ואומר ר"ת דתרי גווני אכילה גסה, אחת שנפשו קצה מלאכול, ועל אותה פטור ביום הכיפורים, ויש אכילה גסה שאינו מתאוה לאכול, אך יש בה טעם), ובנזיר שם ד"ה פסח (ואומר ר"ת דתרי ענייני אכילות גסות יש, וההוא כגון שנפשו קצה באכילה מרוב שובעו, והכא שאין נפשו קצה אלא שאינו רעב לאכול לתיאבון). מ"א סוף סק"ב (ואם קץ במזונו לא יצא כלל, כמ"ש סי' תרי"ב ס"ו).
901. ס"ו (אם קץ במזונו, אע"פ שאכל מאכל מבושם פטור). והיינו שצריך הנאת גרונו בבליעה, כדלעיל סי' תעה סכ"ה (בלע מצה ולא לעסה יצא, אף על פי שלא הרגיש טעם מצה בפיו, דכיון שנהנה גרונו ממנה, הרי זו נקראת אכילה). משא"כ כשנפשו קצה עליו ואין גרונו נהנה בבליעה, אינה חשובה אכילה כלל, כדלעיל סי' קצז ס"ט (מי שהיה כבר שבע קודם שאכל, ואכל אכילה גסה, אם נהנה גרונו מאותה האכילה מברך לפניו ולאחריו ... אבל אם נפשו קצה עליו ואין גרונו נהנה מאכילתו, אינו מברך כלל לא לפניה ולא לאחריה, לפי שזו אינה חשובה אכילה כלל לכל מצות שבתורה, בין לענין מצות עשה כמו שנתבאר בסי' תע"ו, בין לענין מצות לא תעשה כמה שכתבנו בסי' תרי"ב). וראה לעיל סי' תעה סכ"ח (והערה קעו).
902. כל בו סי' נ (והמבושל עושין מביצה זכר לאבלות בית המקדש). רמ"א ס"ב (נוהגים בקצת מקומות לאכול בסעודה ביצים, זכר לאבלות ... זכר לחורבן שהיו מקריבין קרבן פסח). מ"א ס"ק ד (ומתאבלין על זה). ונתבאר לעיל סי' תעג סכ"א (והביצה [=שעל הקערה] ... אוכלין אותה בתוך הסעודה). ובלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה שלחן עורך (מתחילין – בשני הלילות – באכילת הביצה (שעל הקערה) וטובלה במי המלח). ונתבאר לעיל סי' תעג ס"כ (והערה 177), ובלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה הזרוע (והערה 138), ופיסקה שלחן עורך (והערה 876), שהנחת הביצה על הקערה היא זכר לחגיגה, ומטעם בעא רחמנא למפרק יתנא. ואילו אכילתה בתחלת הסעודה היא זכר לאבלות.
903. ח"י סק"ו (ולפי זה ... יש לאוכלם גם בליל ב'). פרי מגדים א"א ס"ק ד (ואוכלין בב' הלילות מטעם זה).
904. מהרי"ל סדר ההגדה ע' קטו (ויש שאין אוכלים שום טיבול, על שם ב' פעמים דאומרים במה נשתנה). רמ"א ס"ב (ויש נוהגין שלא לאכול שום טבול בלילה, רק ב' טבולים שעושים בסדר). ולכן יש סוברים לעיל סי' תעה סי"ט (המרור של כריכה זו אין צריך לטובלו בחרוסת, שכבר קיים מצות חרוסת בטיבול מרור ראשון). וכמבואר בראבי"ה סי' תקכה ע' 166 (דשני טיבולין מצינו ... ולא שלש טיבולין). אמנם נתבאר לעיל שם (ויש חולקין על זה ואומרים שצריך לטובלו בחרוסת). וכן הוא בפסקי ההגדה (ויטבול בחרוסת ויכרכם ביחד). והטעם נתבאר בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה שתי פעמים (אף שמטבילין ג"פ – טבילת המרור והחזרת דכורך כאחד חשיבי (ט"ז סי' תע"ה)). והוא בט"ז שם ס"ק ו (דאלו שנים של חרוסת הם נחשבים לאחד, דאין עושין כן אלא משום ספיקא). ועוד נתבאר בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה שלחן עורך (מתחילין ... באכילת הביצה ... וטובלה במי המלח). ונתבאר בלקוטי מהרי"ח (יש נוהגין לטבול הביצה במי מלח ... דכל הטיבולי המי מלח כחד יחשב, וכדרך שכתב הט"ז לענין הטבילה של הכריכה בחרוסת).
905. לבוש ס"ב (להיכרא בעלמא).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 5 עמודים.