ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות תשריהלכות יום הכיפורים (סי' תרד-תרכד)תריג איסור רחיצה ביום הכיפורים

תריג איסור רחיצה ביום הכיפורים

ובו כ"א סעיפים

רחיצה המותרת

א רחיצה¹¹⁶⁰ כיצד¹¹⁶¹, כל רחיצה של תענוג אסורה ביום הכיפורים משום אשר לא תעונה וגו'¹¹⁶². לפיכך אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו¹¹⁶³, בין בחמין בין בצונן¹¹⁶⁴, ואפילו להושיט אצבעו במים אסור¹¹⁶⁵.

אבל אם היו ידיו או רגליו או שאר מקום בכל גופו מלוכלך בטיט או בצואה¹¹⁶⁶, או שנטף דם מחוטמו¹¹⁶⁷, מותר לרחצו, כיון שאינו מתכוין לתענוג. רק שיזהר שלא ירחוץ אלא מקום המטונף בלבד¹¹⁶⁸:

ב וכן בבוקר כשניער משינתו נוטל ידיו¹¹⁶⁹ ג' פעמים, כמ"ש בסימן ד'¹¹⁷⁰ (מטעם שנתבאר בסימן תקנ"ד¹¹⁷¹), ויברך על נטילת ידים¹¹⁷². ויזהר שלא יטול אלא עד סוף קשרי אצבעותיו¹¹⁷³, ולא יכוין להנאת רחיצה, רק להעביר הרוח רעה מעל הידים¹¹⁷⁴. ולאחר שניגב ידיו במפה מעביר המפה על גבי עיניו להעביר מהם חבלי שינה¹¹⁷⁵:

ג ואם יש לכלוך על גבי עיניו ודרכו לרחצם בכל ימות השנה, רוחץ אותם כדרכו ואינו חושש¹¹⁷⁶. וכן מי שהוא איסטניס ואין דעתו מיושבת עליו עד שיקנח פניו במים, מותר לו לקנח במים ביום הכיפורים¹¹⁷⁷. אבל המנהג להחמיר, שאפילו מי שהוא איסטניס אין מקנח פניו ולא עיניו במים¹¹⁷⁸, אלא אם כן יש לפלוף על פניו או על גבי עיניו, שאז מותר לכל אדם לרחוץ כדרכו בכל השנה¹¹⁷⁹:

ד אם הטיל מי רגלים ושפשף בידיו להעביר הנצוצות מעל רגליו, או שעשה צרכיו וקינח בידו¹¹⁸⁰, מותר לו לרחוץ ידיו¹¹⁸¹ עד סוף קשרי אצבעותיו¹¹⁸², להעביר מהן הלכלוך, וכדי לברך אשר יצר בידים נקיות¹¹⁸³.

אבל אם לא שפשף ולא קינח בידו, לא יטול ידיו כלל, שמותר לברך אשר יצר בלא נטילת ידים, כיון שלא נתלכלכו ידיו¹¹⁸⁴. והרוצה ליטול ידיו קודם שיברך אשר יצר, ישפשף בידו ויקנח כדי שיצטרך ליטול ידיו, וכן נכון לעשות, כדי לברך אשר יצר בידים נקיות וטהורות¹¹⁸⁵:

ה במה דברים אמורים, בליל יום הכיפורים אחר התפלה, אבל קודם התפלה, או ביום שמתפללין כל היום¹¹⁸⁶, אם הטיל מים אע"פ שלא שפשף בידיו, או שעשה צרכיו אע"פ שלא קינח בידו, מותר ליטול ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו, שמצוה להתפלל בידים טהורות ברחיצה¹¹⁸⁷, שנאמר¹¹⁸⁸ הכון לקראת אלהיך ישראל:

ו וכן כהן העולה לדוכן, נוטל ידיו אע"פ שנטל ידיו קודם התפלה¹¹⁸⁹. וכן הלוי, במקום שנוהגין שהלוי נוטל ידיו קודם שיוצק מים על ידי הכהן¹¹⁹⁰, מותר לו ליטול ביום הכיפורים, כיון שאינו מתכוין לתענוג¹¹⁹¹.

ולפיכך הבא מן הדרך ורגליו כהות, מותר לרחצן¹¹⁹², כיון שאינו מתכוין אלא לרפואה וכן כל כיוצא בזה:

ז אסור לרחוץ פיו ביום הכיפורים¹¹⁹³, כמו שנתבאר בסי' תקס"ז¹¹⁹⁴ עיי"ש:

לעבור במים לדבר מצוה

ח ההולך לבית המדרש¹¹⁹⁵, או להקביל פני אביו או פני רבו או מי שגדול ממנו בחכמה, או לצרכי שאר מצות, יכול לעבור במים עד צוארו¹¹⁹⁶, בין בהליכה בין בחזרה¹¹⁹⁷, ואין חושש משום איסור רחיצה ביום הכיפורים, כיון שהולך לדבר מצוה, ועוד שאינו מתכוין לתענוג¹¹⁹⁸.

ובלבד שיעשה שינוי מכל עובר במים בחול¹¹⁹⁹, דהיינו שלא יוציא ידיו מתחת שפת חלוקו¹²⁰⁰ כדי להגביה חלוקו מעט¹²⁰¹, כמו שעושין כל עוברי במים בחול, כדי שעל ידי השינוי יזכור שהיום אינו חול, ולא יבוא לסחוט את בגדיו¹²⁰².

ואע"פ שבגד שרייתו במים זהו כיבוסו אע"פ שאינו סוחטו, כמ"ש בסי' ש"ב¹²⁰³, אעפ"כ התירו לעבור במים ביום הכיפורים, משום שלא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו אלא אם כן היה מלוכלך קודם השרייה¹²⁰⁴, כמ"ש בסי' ש"ב¹²⁰⁵ עיי"ש:

ט במה דברים אמורים, באמת המים שאין מימיו רודפים מהר, אבל נחל שמימיו רודפין מהר ושוטפין, אף בחול אסור לעבור בו, אפילו אין המים מגיעין לו אלא מעט למעלה ממתניו, מפני הסכנה שלא ישטפוהו המים¹²⁰⁶:

י אין היתר לעבור במים לדבר מצוה אלא כשעובר במים עצמן, אבל לעבור בספינה קטנה, אסור אפילו לדבר מצוה¹²⁰⁷. לפי שלא התירו לדבר מצוה אלא איסור רחיצה, כיון שאין מתכוין לתענוג, אבל לעבור בספינה, שיש בזה שבות גמור מדברי סופרים¹²⁰⁸, כמ"ש בסי' רמ"ח¹²⁰⁹ ושל"ט¹²¹⁰, העמידו חכמים את דבריהם לבטל מצוה בשב ואל תעשה¹²¹¹:

יא הרב אסור לעבור במים כדי לקבל פני תלמידו¹²¹². ואפילו להקביל פני חבירו אסור, אם אין חבירו גדול ממנו בחכמה¹²¹³. אבל אם רוצה לשאול דבר הלכה¹²¹⁴ מחבירו או מתלמידו שלמד גם אצל חכמים אחרים¹²¹⁵, ואין צריך לומר אם הולך ללמוד עם תלמידים, כגון שאין התלמיד יכול לבא אצלו, מותר לו לעבור במים¹²¹⁶ בהליכה ובחזרה¹²¹⁷:

יב ההולך לשמור פירותיו מותר לו לעבור במים¹²¹⁸, אע"פ שאין מצוה בהליכתו, מכל מקום משום הפסד ממונו התירו לו לעבור¹²¹⁹. אבל בחזרתו אסור לעבור¹²²⁰, שאין בכך הפסד ממון אם לא יחזור למקומו עד לאחר יום הכיפורים:

יג אף במקום שהתירו לו לעבור במים, לא יעבור אלא אם כן אין לו דרך אחרת שיכול להגיע למחוז חפצו אם לא יעבור במים, אבל אם יש לו דרך אחרת להקיף את המים, אפילו היא ארוכה מזו, מוטב שירבה בהילוך להקיף את המים ואל יעבור במים, שיש כאן חשש רחיצה, ועוד שהוא קרוב לבוא לידי סחיטה¹²²¹:

להצטנן בטיט ומפה

יד מותר להצטנן בטיט אע"פ שיש בו קצת לחלוחית, ואין בו משום איסור רחיצה. אבל אם יש בו כל כך לחות עד שאם יניח עליו ידו תעלה בה לחות כל כך עד שאם ידביקנה לידו אחרת תדבק בה הלחות שקבלה מן הטיט, וזהו נקרא טופח על מנת להטפיח, אסור להצטנן בו, מפני שזהו כרוחץ במים¹²²²:

טו ומותר להצטנן בכל מיני פירות ובתינוק¹²²³, ובכל מיני כלים הריקים, בין שהם של כסף וזהב בין שהם של חרס, שלא אסרו אלא רחיצה במים. אבל אסור להצטנן בכלים שיש בהם מים, אפילו אינן מלאים, שמא יתנענעו הכלים וישפכו המים שבהן על גופו, ונמצא רוחץ ביום הכיפורים¹²²⁴:

טז אע"פ שמן הדין מותר לשרות מפה במים בערב יום הכיפורים ומוציאה מן המים קודם יום הכיפורים ומתנגבת והולכת עד שלא יהא בה טופח על מנת להטפיח¹²²⁵, ואז מקנח בה פניו ידיו ורגליו כדי להצטנן, אע"פ שאינו עושה להעביר הליכלוך אלא כדי להתענג, אעפ"כ מותר מן הדין כיון שהיא נגובה מן המים¹²²⁶, כמו שנתבאר בסימן תקנ"ד¹²²⁷ לענין תשעה באב. מכל מקום ביום הכיפורים יש להחמיר, לפי שאם היה מקנח במפה שאינה נגובה מן המים יש בכאן איסור מן התורה משום סחיטה, לפיכך יש להחמיר אף בנגובה מן המים שהיו עליה מבעוד יום, גזירה שמא לא תתנגב יפה ויקנח בה ויבא לידי סחיטה¹²²⁸:

רחיצת חולה וכלה

יז חולה אע"פ שאין בו סכנה, מותר לרחוץ כדרכו ביום הכיפורים¹²²⁹:

יח הכלה אחר נישואיה, מותרת לרחוץ פניה ביום הכיפורים¹²³⁰, לפי שהיא צריכה להתנאות עד שתתחבב על בעלה¹²³¹, וכל שלשים יום לחופתה היא קרויה כלה¹²³²:

טבילה במקוה

יט מי שראה קרי ביום הכיפורים בזמן הזה, שבטלה תקנת עזרא שתיקן טבילה לבעל קרי, אסור לו לטבול או לשפוך עליו תשעה קבין, אפילו מי שנוהג כך בכל ימות השנה לא ינהג כן ביום הכיפורים¹²³³, שאין מנהג להתיר את האסור אלא לאסור את המותר¹²³⁴.

אלא אם הקרי עדיין הוא לח, מקנחו במפה ודיו. ואם נתייבש כבר או שנתלכלך בבשרו, רוחץ במקומות המלוכלכין שבו לבד, ומתפלל¹²³⁵:

כ אסור לאשה לטבול בליל יום הכיפורים, אפילו הגיע זמן טבילתה בלילה זו, כיון שאסורה לשמש בלילה זו אין בטבילתה מצוה כלל¹²³⁶, לפי מ"ש ביו"ד סימן קצ"ז¹²³⁷ דטבילה בזמנה לאו מצוה היא, אלא אם כן בעלה עמה ומשום ביטול פריה ורביה:

כא אבל אשה הלובשת לבנים ביום הכיפורים, מותרת לרחוץ קצת בין ירכותיה, בין בחמין בין בצונן, דכיון שעל ידי רחיצה זו היא ממהרת לטבול ולשמש, אם כן היא רחיצה של מצוה¹²³⁸, וכבר נתבאר¹²³⁹ שכל רחיצה של מצוה מותרת ביום הכיפורים, ולא אסרו אלא כשמתכוין לתענוג:

הערות

1160. עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה: (א) רחיצה המותרת (ס"א-ז). (ב) לעבור במים לדבר מצוה (ס"ח-יג). (ג) להצטנן בטיט ומפה (סי"ד-טז). (ד) רחיצת חולה וכלה (סי"ז-ח). (ה) טבילה במקוה (סי"ט-כא).
1161. ראה לעיל סי' תריא ס"ד (מלאכה כיצד), ושם נסמן (הערה 14 ).
1162. אמור כג, כט. גמרא עו, ב (רחיצה ... דאקרי עינוי). טור ושו"ע ס"א (שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג). לבוש ס"א (כל רחיצה של תענוג אסור ביום כיפור, משום אשר לא תעונה וגו'), וכדלעיל סי' תריא ס"ב (רחיצה ... נקראים עינוי לפעמים כמו שלמדו חכמים ממדרש הפסוקים). הרי שלא נאסרה רחיצה אלא כשהיא היפך העינוי, היינו רחיצה של תענוג. וכן הוא בסיכה, כדלקמן סי' תריד ס"א (שלא אסרו אלא סיכה של תענוג).
1163. גמרא [ברייתא] עז, ב (אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו). טור ולבוש שם (הלכך אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו).
1164. גמרא עז, א (רחיצה ... מים קרים על נפש עיפה). יראים השלם סי' תכ (ומזה למדנו דאפילו רחיצה צונן אסורה מדאורייתא, דהכא כתיב מים קרים). טור ושו"ע שם (בין בחמין בין בצונן).
1165. פסחים נד, ב (אסור לו לאדם שיושיט אצבעו במים). טור ושו"ע שם (ואפילו להושיט אצבעו במים אסור).
1166. ברייתא עז, ב (ואם היה מלוכלך בטיט ובצואה, רוחץ כדרכו ואינו חושש), לגירסת הרא"ש פ"ח סי' ב (ואם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה, רוחץ כדרכו ואינו חושש). תוספתא פ"ד ה"ו (אם היו ידיו [ויש גורסים: רגליו] מלוכלכות בטיט ובצואה, מדיחן במים). ברייתא בירושלמי תענית פ"א ה"ו, ויומא פ"ח ה"א (הורי ר' אחא בבא מן הדרך והיו רגליו קיהות עליו, שמותר להרחיצם במים). סמ"ג ל"ת סט כד, ב (ואם היו ידיו מלוכלכות בטיט וצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש ... תניא בירושלמי דפרק קמא דתענית (ה"ו) ובפרק בתרא דיומא (ה"א) הורה רבי אחאי בבא מן הדרך והיו רגליו כהות עליו, מותר לרחצם במים, ובתוספתא דיומא (פ"ד ה"ו) תניא, וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה מדיחן במים). הגהות מיימוניות פ"ג אות ב (דאין חלוק, בכל מקום שהוא בין בגופו בין ברגליו, דתניא בתוספתא אמר רשב"ג היו רגליו מלוכלכות בטיט וצואה מדיחן במים כדי שלא יטנפו כליו, ואין חלוק בדבר). טור ושו"ע שם (ואם היו ידיו או רגליו או שאר גופו מלוכלכים בטיט או בצואה ... מותר לרחצם).
1167. רוקח ריש סי' ריז (או נטפטף דם מחוטמו ... שאינו מכוין להנאתו, מותר לרחוץ ידיו). שו"ע שם (או שנטף דם מחוטמו).
1168. רמב"ם פ"ג ה"ב (רוחץ מקום הטנופת כדרכו ואינו חושש). מ"א סק"א (ויזהר שלא יטול אלא מקום המטונף בלבד, כן משמע ברמב"ם).
1169. ר"ת בתוס' עז, ב ד"ה משום (ור"ת מפרש דבלא נתינת פת לתינוק מותר ליטול ידיו שחרית ביום הכפורים, דלא גרע ממלוכלכות בטיט ובצואה דאמרינן שרוחץ כדרכו ואינו חושש, ואין לך מלוכלך בטיט ובצואה יותר מזה שלא נטל ידיו שחרית, שאינו רשאי ליגע לפיו ולחוטמו ולאזניו ולעיניו). רא"ש פ"ח סי' ג (ורבינו תם היה אומר דאפילו שלא להאכיל את התינוק מותר ליטול שחרית, כדאמרינן הכא היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש, ואין לך מלוכלך יותר מבבוקר קודם נטילה, כדאמרינן בפרק שמנה שרצים (קח, ב) כל זמן שלא נטל ידיו שחרית, יד לפה תקצץ, יד לעין תקצץ, יד לחוטם תקצץ). טור ושו"ע ס"ב (נוטל אדם ידיו שחרית).
1170. מהדו"ק ס"ד (חוץ מן ידיו, שאין רוח הטומאה מסתלק מעליהם עד שישפוך מים על ידיו ג' פעמים על כל יד בפני עצמו), וס"ה (וקודם שיטלם על דרך שנתבאר, לא יגע בידיו לפה, שלא יתאלם, ולא לאזנים, שלא יתחרש, ולא לעינים, שלא יסתמא, ולא לחוטם ולא לפה, שלא יהא בעל פוליפוס, דהיינו ריח החוטם והפה), ומהדו"ב ס"ב (הזהירו על רוח הטומאה זו ששורה על הידים, ואמרו שאינה עוברת לגמרי עד שיטול ג' פעמים בסרוגין, וגם הזהירו מאד שלא ליגע ביד קודם נטילה לא לעין ולא לאזן ולא לחוטם ולא לפה).
1171. סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו.
1172. העיטור הל' יוה"כ קו, ג (שחרית נוטל ידיו כדרכו ואינו חושש, ומברך על נטילת ידים). הובא ברא"ש פ"ח סי' ג (כתב בעל העיטור, שחרית יטול ידיו כדרכו ואינו חושש, ומברך על נטילת ידים ואינו חושש). ר"ן ב, א (הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ז מהלכות תפלה, ביום הכיפורים ובט' באב, שאין שם רחיצה, אינו מברך על נטילת ידים ולא המעביר חבלי שינה. ואינו נכון), והיינו דלא כרמב"ם הל' תפלה פ"ז ה"ח (ביום הכפורים ובתשעה באב שאין שם רחיצה, אינו מברך נטילת ידים). שו"ע שם (ומברך על נטילת ידים).
1173. רא"ש שם (ויזהר שלא יטול אלא במקום שצריך, כגון האצבעות, ולא כל היד). רבנו ירוחם נתיב ז ח"ב נא, ב (ומכל מקום צריך ליזהר שלא ליטול אלא עד סוף קשרי אצבעותיו, ולא כל היד). טור ושו"ע שם (ויזהר שלא יטול אלא עד סוף קשרי אצבעותיו), שהוא מקום חיבור האצבעות לכף היד. * לענין נטילת ידים שחרית של כל השנה, נתבאר לעיל סי' ד מהדו"ק ס"ז (ואין צריך ליטול אלא האצבעות. ומיהו טוב שיטלם עד פרק הזרוע). ובמהדו"ב סי' ד סוף ס"א (צריך ליטול עד הפרק ... דהיינו עד חיבור האצבעות לכף היד). ובפסקי הסדור, סדר הנטילה (ליטול כל פרק כף היד עד חבורו לקנה הזרוע, כי עד שם הטומאה מתפשטת על הידים). ומכל מקום נוטלים ביום הכיפורים רק "עד קשרי אצבעותיו". ונתבאר הטעם באגרות קודש ח"ג אגרת תקו (אף שפסק אדמו"ר הזקן בשו"ע שלו סתרי"ג ס"ב שנוטל ביום הכיפורים עד קשרי אצבעותיו, כנראה מסתפק כת"ר בהלכה למעשה, כיון שהחמיר רבנו בסידורו דנטילת ידים שחרית צריך להיות עד מקום חבור היד "לקנה הזרוע כי עד שם הטומאה מתפשטת", ואם כן לכאורה גם בט' באב ויום הכיפורים צריך להיות עד קנה הזרוע ... ראיתי הטעם (איני זוכר עתה באיזה ספר) [הגה"ה לאחר זמן: שוב מצאתיו במקדש מלך לזהר ח"ב קעג, א] כי ביום הכיפורים אין כל כך שליטה לרוח הטומאה, ולכן כשניעור אינה שורה אלא עד קשרי אצבעותיו). ובס' המנהגים חב"ד ע' 59 (קודם הבדלה נוטלין את הידים ג' פעמים בסירוגין, כמו נטילת ידים שחרית, אבל בלא ברכה).
1174. הגהות מיימוניות פ"ג אות ב (רק יזהר שלא יתכוין להנאת רחיצה). רמ"א ס"ב (ולא יכוין להנאת רחיצה רק להעביר הרוח רעה מעל הידים).
1175. ירושלמי פ"ח ה"א (ביום הכיפורים מרחיץ ידיו, ומקנחן במפה, ומעביר את המפה על פניו). הובא ב כלבו סי' סט לד, ג, וב ב"י ד"ה ומ"ש ואפילו.
1176. שערי שמחה להרי"ץ גיאת ע' נב (אם היה לכלוך על פניו או לפלוף על עיניו מותר להעבירן). הובא ברא"ש פ"ח סי' ז, ובר"ן ב, א (וכתב עוד הרב רבי יצחק אבן גיאת ז"ל, שאם היה לפלוף על גבי עיניו ודרכו לרחצן במים, רוחץ ומעבירו כדרכו), וב טור כאן, ובסי' תקנד (ואם היה לפלוף על גבי עיניו ודרכו לרוחצם במים, רוחץ ומעבירו ואינו חושש, דהוה ליה כמלוכלך בטיט וצואה שרוחץ כדרכו ואינו חושש, וכ"כ הרי"ץ גיאות). ב"ח שם ד"ה וכתב גאון (שכתב רבינו להדיא לעיל בסימן תקנ"ד, דה"ר יצחק גיאות נמי מדבר כשדרכו לרחוץ במים).
1177. שערי שמחה שם (ואם אסתניס הוא ואין דעתו מיושבת עליו כל השנה כולה עד שיקנח במים ... יקנח, אבל כל אדם לא). הובא ברא"ש שם ו טור (וכתב גאון, מי שהוא איסטניס וצריך לקנח פניו במים, ואין דעתו מיושבת עליו כל היום עד שיקנח, יכול לקנח ביום הכיפורים). שו"ע ס"ד (מי שהוא אסטניס ואין דעתו מיושבת עליו עד שיקנח פניו במים, מותר).
1178. הלכות ומנהגי מהר"ש סי' ריד אות א (ואע"פ שיש גאון שכתב, מי שרגיל לרחוץ פניו בכל בוקר, ואינו יכול לעשות דבר מפני כובד שעליו שירחוץ. לא נהגינן לרחוץ בפניו). מהרי"ל הל' יום כפור ע' שלב (וגם אם הוא איסטניס שאין מיושב דעתו כל היום אם לא רוחץ בבוקר, מכל מקום אסור לו לעשות כן ביום הכיפורים. ולא נהגינן כמאן דאמר שכתב ביה היתר). דרכי משה ס"ק ב (ובמהרי"ל כתב דאנו נוהגין להחמיר לרחוץ עיניו אפילו איסטניס). רמ"א ס"ד (ונהגו בזה להחמיר. ואפילו ברחיצת העינים, שהיא קצת רפואה, נהגו להחמיר).
1179. ב"ח שם (וכן נראה לי עיקר להלכה להתיר באיסטניס ביש לכלוך, ואפילו בלא איסטניס קרוב הדבר להתיר מאחר דיש לכלוך, ... והכי מסתברא דמאחר שיש לכלוך על פניו או לפלוף על גבי עיניו לא גרע מהיו ידיו מלוכלכות, כן נראה לי). אליה זוטא סק"ד (ואם יש לכלוך על גבי עין, ודאי לא גרע משאר מקומות דשרי). נמצא שלא התיר רבינו אלא ביש לכלוך או לפלוף על גבי עיניו או פניו, ודרכו לרחצם בכל ימות השנה.
1180. באופן שנתבאר לעיל סי' ג מהדו"ק סי"ד, ומהדוב"ת סי' ג ס"ט.
1181. רא"ש פ"ח סי' ג (אחר שעשה צרכיו או שהטיל מים ושפשף, הוי כמו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה, דאי אפשר לו להתפלל בלא נטילה). טור ושו"ע ס"ג (אם הטיל מים ושפשף בידו, או עשה צרכיו וקנח, מותר לרחוץ, דהוה ליה ידיו מלוכלכות).
1182. רא"ש שם (ויזהר שלא יטול אלא במקום שצריך, כגון האצבעות, ולא כל היד). טור ורמ"א (רוחץ עד סוף קשרי אצבעותיו), ו לבוש ס"ג (ובלבד שיזהר שלא ירחץ כל ידו, אלא עד סוף פרקי אצבעותיו).
1183. ב"ח ד"ה ומ"ש וכן (ומ"ש דאי אפשר לו להתפלל בלא נטילה, לאו דוקא תפלה קאמר, אלא הוא הדין אשר יצר, דהוי דבר שבקדושה, נמי אינו יכול לברך בלא נטילה).
1184. ב"ח שם בדעתם (דהיינו דוקא בקנח, דכל העושה צרכיו מן הסתם צריך לקנח עצמו. דאילו בלא קנח, ידיו נקיות הן, ולמה נתיר לו לרחצן. דאף על גב דיש גאונים שכתבו דאפילו בקטנים ולא שפשף יש ליטול ידיו ביום הכפורים משום הכון וגו', מאחר שצריך לברך אשר יצר שהוא דבר של קדושה, מכל מקום רבינו חולק וסבירא ליה דזה אינו חיוב גמור, וכדמשמע בסוגיא דפרק ג' דיומא (כט, ב), וכמ"ש למעלה בסימן ז'. ולכך אף בעושה צרכיו ולא קנח, דינו כמטיל מים ולא שפשף), וכדלעיל סי' ז ס"ב (המטיל מים ולא שפשף, אם נזהר שלא ליגע בערותו, אין צריך ליטול ידיו כלל, אפילו אם רוצה להתפלל מיד).
1185. ב"ח שם (ולכך יראה דלמעשה יביא עצמו לידי חיוב נטילה על ידי שיקנח וישפשף, שאז מחוייב ליטול ידיו לכל הדיעות. ואף באינו מתפלל יכול ליטול ידיו בקנח, מאחר שמברך אשר יצר). מ"א סק"ב (כתב הב"ח דיקנח וישפשף, כדי להוציא נפשו מפלוגתא). והיינו כדי לצאת ידי דעת הפוסקים דלקמן בסמוך, שאף בלא שפשף יכול ליטול ידיו.
1186. מ"א שם (ודוקא בלילה, אבל ביום, כיון שמתפללין כל היום, אין צריך). והיינו שהמ"א הכריע, שלענין ברכת אשר יצר יוציא עצמו מפלוגתא, ויעשה כעצת הב"ח. אבל לענין תפלה יש לסמוך על הפוסקים דלקמן, שאפילו לא קנח נמי מותר ליטול.
1187. הגהות מיימוניות פ"ג אות ב (פירש רשב"ם ו ריב"א , שאם הסיך רגליו, מותר לרחוץ ידיו משום הכון לקראת וגו'. ונראה ל ראב"ן ול רבינו שמ[שון] ול רבינו יהודה , דאף בקטנים, אף אם לא שפשף, דשייך ביה נמי הכון). והוא בראב"ן הל' יום הכיפורים קסט, א (ונראה לי, אם הוצרך לגדולים או לקטנים הוי כמלוכלך בטיט ובצואה, ורוחץ כדרכו, שצריך לנקות עצמו לתפלה). שו"ע ס"ג (ואם רוצה להתפלל, אפילו לא קנח נמי מותר ליטול, עד סוף קשרי אצבעותיו). וראה תהלה לדוד סי' ז ס"ק א.
1188. עמוס ד, יב. הגהות מיימוניות שם בשמם.
1189. יראים השלם סי' תכ (כל רחיצה שאינה צורך הנאה שריא, הלכך כהן נושא כפיו נוטל ידיו). הובא בהגהות מיימוניות שם (וכתב רא"ם דכהן העולה לדוכן נוטל ידיו, וכתב כללו של דבר, כל שאין מתכוין להנאת רחיצה, אלא לנקות מלכלוך וטינוף, שרי). מהרי"ל ריש הל' יום כיפור (והכהנים כשהן עולים לדוכן, אז יטלו ידם נטילה גמורה עד הפרק, וכן היה קידוש כהנים במקדש. וכן כל פעם כשעולין לדוכן יחזרו ויטלו את ידיהם מקודם). רמ"א ס"ג (וכן כהן העולה לדוכן נוטל ידיו, אע"פ שהן טהורות, דכל רוב רחיצה שאינו מכוין בה לתענוג, מותרת). מטה משה סי' תתנא (וכתב המהרי״ל דיטלו ידם נטילה גמורה עד הפרק, וכן היה קידוש הכהנים במקדש). הובא בשיירי כנסת הגדולה הגב"י אות א. וראה לקוטי שיחות ח"ט ע' 386. בדי השלחן סי' ב ס"ק י. חדות יהושע. אוצר מנהגי חב"ד יוה"כ ע' ריז.
1190. כדלעיל סי' קכח ס"י (ולוי המקדש ידי הכהנים, יש לו להתקדש עצמו תחלה, שיטול ידיו קודם שיצוק על ידי הכהנים, שאיך יוסיף קדושה והוא אינו קדוש).
1191. שו"ת הר"ש הלוי סוס"י ט (נראה לענ"ד להתיר ללוי ביום הכיפורים לרחוץ ידיו, כיון שהוא רגילותו בשאר ימות השנה, ואינה רחיצה של תענוג). מ"א סק"ג (והוא הדין לוים במקום שנהגו (ר"ש הלוי. רדב"ז ל"ז)).
1192. ירושלמי תענית פ"א ה"ו, ויומא פ"ח ה"א (הורי ר' אחא בבא מן הדרך והיו רגליו קיהות עליו, שמותר להרחיצם במים). הובא בהגהות מיימוניות פ"ג אות ד. ב"י ד"ה כתב הרמב"ם. רמ"א שם (ולכן אפילו בא מן הדרך ורגליו כהות, מותר לרחצן).
1193. רמ"א ס"ד (ואסור לרחוץ פיו ביום הכפורים, כמו שנתבאר לעיל סימן תקס"ז סעיף ג').
1194. בשו"ע שם ס"ג (מי שדרכו לרחוץ פיו בשחרית, בתענית צבור לא כשר למעבד הכי). וראה מ"א שם ס"ק ו, ואליה רבה ס"ק ג, דאף אם יש מקום להתיר בשאר תעניות, יש לאסור ביום הכיפורים.
1195. גמרא עז, ב (רב יוסף שרא להו לבני בי תרבו למיעבר במיא למיתי לפירקא). טור ושו"ע ס"ה (ההולך לבית המדרש ... יכול לעבור במים עד צוארו).
1196. ברייתא שם (ההולך להקביל פני אביו או פני רבו או פני מי שגדול ממנו, עובר עד צוארו במים ואינו חושש (משום רחיצה, רש"י)). טור ושו"ע שם (ההולך ... להקביל פני אביו או רבו או מי שגדול ממנו בחכמה, או לצרכי מצוה, יכול לעבור במים עד צוארו).
1197. גמרא שם (ושרא להו למיזל ... מאי טעמא, כדי שלא תהא מכשילן לעתיד לבא). טור ושו"ע שם (בין בהליכה בין בחזרה). ט"ז ס"ק ג (משום דאם לא כן, אתה מכשילו לעתיד לבא, שלא ירצה לילך לרבו).
1198. לבוש ס"ח (שאין כוונתו לתענוג). וכן הוא לקמן ס"י (כיון שאין מתכוין לתענוג).
1199. רמב"ם פ"ג ה"ו (ובלבד שלא יוציאו ידיהם מתחת שולי מעיליהם, כדרך שעושין בחול). טור ולבוש ס"ה (צריך לעשות שינוי).
1200. ברייתא וגמרא שם (ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו), ופרש"י (שפת חלוקו, להגביה שולי חלוקו על זרועו). טור ושו"ע שם (ובלבד שלא יוציא ידיו מתחת שפת חלוקו, להגביה שולי חלוקו על זרועו). הובא גם לעיל סי' שא בקונטרס אחרון סק"א (דאיסור זה פשוט בפרק בתרא דיומא, שהצריכו שלא להוציא ידו מתחת שפת חלוקו כו' אף בהולך לדבר מצוה).
1201. שבהגבהה "מעט" לא חששו משום משוי, וכדלעיל סי' שא סל"ו (מלבושים שלנו שהוא לבוש בהם ומוציא את הידים מתוכם, מותר לתפוס בידים מקצת המלבוש אפילו בשוליו להגביה שלא יעכבוהו מללכת או שלא יתלכלך או שלא יקרע, אבל לא יגביה הרבה). ושיעור הגבהה הרבה האסורה, נתבאר שם ובקונטרס אחרון שם ס"ק ח.
1202. רא"ש פ"ח סי' ד (כיון שלא התירו לו אלא כדרך שהוא לבוש, כדאמר לקמן ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חיפת חלוקו, מינכרא מלתא, ולא אתי לידי סחיטה). טור ולבוש ס"ה (כדי שיזכור יום טוב, ולא יבא לידי סחיטה). ט"ז סק"ד (כדי שיזכור ולא יבא לידי סחיטה).
1203. סעיף כ (ששריית בגד זהו כיבוסו), ושם נסמן (הערה קיג).
1204. רא"ש שם (ומיהו קשה, נהי דלא גזרינן משום סחיטה, הא איכא כיבוס וליבון, כדאמרינן בזבחים פרק דם חטאת (צד, ב) דשרייתו זו היא כבוסו. ויש לומר דדוקא כי התם שיש עליו דם או דבר מלוכלך אמרינן שרייתו זו היא כבוסו ... ורבינו תם הגיה בספר הישר, דלא אמרינן שרייתו זו היא כבוסו היכא שהוא דרך לכלוך, כמו ... כשעבר בנהר בבגדיו, ואין זה דרך נקיון וליבון, אלא רוב פעמים מתלכלכין במים).
1205. שתי הדעות הובאו שם סכ"א (אבל בגד שאין עליו לכלוך וטינוף, אף על פי שהושחר מחמת לבישה או תשמיש, אין אומרים בו שרייתו זהו כיבוסו ... ומכל מקום לדברי הכל אין אומרים בבגד שאין עליו לכלוך שרייתו במים זהו כיבוסו, אלא כשהוא בדרך נקיון, אבל אם הוא בדרך לכלוך ... אין בזה משום כיבוס, שאינו כיבוס אלא לכלוך. ומטעם זה התירו להולך לדבר מצוה לעבור במים בבגדיו, ואין אומרים שרייתו זהו כיבוסו, לפי שזהו גם כן דרך לכלוך כשמכניסו במים כשהוא לבוש בהם, ואינו דרך נקיון כלל). וכאן כתב בעיקר טעם הראשון הנ"ל, וציין לסי' שב, ששם נתבארו כל הדעות בזה.
1206. גמרא עז, ב (מתקיף לה רב יוסף, ובחול כי האי גונא מי שרי (עד צוארו במים, והאיכא סכנה שלא ישטפוהו המים, רש"י), והכתיב ... ויעבירני מי מתנים, מכאן שמותר לעבור עד מתנים, מכאן ואילך ... אשר לא אוכל לעבור (קרי ליה אשר לא אוכל לעבור, אלמא אסור לעבור למעלה ממתנים, רש"י) אמר אביי שאני נחל דרדיפי מיא (שהיו מימיו רודפים הולכים מהר ושוטפים, רש"י )). ב"י (והא דשרינן לעבור במים עד צוארו, אמרינן בגמרא דהיינו דוקא באמת המים דלא רדיפי מיא, אבל נחל דרדיפי מיא בחול נמי אסור לעבור בו אפילו אם אינם מגיעים אלא עד מתניים, דחיישינן שמא ישטפוהו המים). שו"ע ס"ה (והוא שלא יהיו המים רודפים, דאם כן אף בחול אסור מפני הסכנה, אפילו אם אינם מגיעים אלא עד מתנים). מ"א ס"ק ו (לאו דוקא, אלא מעט למעלה מהם. עיין בגמרא). ט"ז ס"ק ה (בגמרא פרק יום הכיפורים איתא בדף ע"ז, ויעבירנו עד מתנים, מכאן שמותר לעבור עד מתנים, מכאן ואילך אמר אשר לא אוכל לעבור). וכן הוא לקמן הלכות שמירת גוף ונפש סי"א (אסור לעבור בנחל שמימיו רודפים, אם המים מגיעים למעלה ממתנים, משום סכנה שלא ישטפוהו המים).
1207. הלכות גדולות הל' יוה"כ לא, א (ודוקא עד צוארו, אבל לסוח אסור). טור (וכתב בה"ג דוקא עד צוארו, אבל מעבר לשוט אסור), ו שו"ע ס"ו (הא דשרי לעבור בגופו במים לדבר מצוה, דוקא לעבור בגופו במים עצמן, אבל לעבור בספינה קטנה, יש מי שאוסר). והיינו אפילו בספינה (כמבואר בשו"ע), שאסרו "לפי שנראה כאילו הוא עצמו צף ושט על פני המים" (לעיל סי' רמח ס"ט), וכל שכן שאסרו לשוט (כמבואר בבה"ג ובטור).
1208. ב"ח ד"ה וכתב בה"ג (דרחיצה שאני, שהרי לא אסרו אלא רחיצה של תענוג, וכיון שאינו מכוין כלל להנאת רחיצה כי אם לדבר מצוה, אם כן אין כאן איסור כלל, וכענין שהתירו כל רחיצה שאינה של תענוג. אבל שיטה שאסרוה משום גזירה שמא יעשה חבית של שייטין, מה בכך שעובר לדבר מצוה, סוף סוף הגזירה במקומה עומדת, וכי היכי דבכל שבתות השנה אסור לעבור לשוט כנגד רבו משום הך גזירה דשמא יעשה חבית וכו', הכי נמי גבי יום הכפורים). מ"א סק"ח (דכיון דלא מכוין לרחיצה, ליכא איסורא כל כך, אבל שיטה, דהוי גזירה משום חבית של שייטין (אסור) (ב"ח)).
1209. סעיף ט (אסור לו ליכנס בספינה בשבת עצמה, אע"פ שהולך לדבר מצוה ... לפי שנראה כאילו הוא עצמו צף ושט על פני המים, ואסור לשוט בשבת משום גזירה שמא יעשה חבית של שייטין, שמלמדין את עצמן לשוט במים על חבית).
1210. סעיף א (אין שטין על פני המים, גזרה שמא יעשה חבית של שייטין).
1211. יבמות צ, סע"א (שב ואל תעשה שאני), ופרש"י (אמור רבנן, שב ואל תאכל, לאו עקירה בידים הוא אלא ממילא היא מיעקרא). לבוש סוף ס"ו (עשו חיזוק לדבריהם יותר מבשל תורה בשב ואל תעשה). וכדלעיל סי' שה סכ"ו (שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה), ושם נסמן (הערה קנה).
1212. בעיא בגמרא עז, ב (איבעיא להו, הרב אצל תלמיד מאי). רי"ף א, ב (ולא איפשיטא, הילכך אסור). טור ושו"ע ס"ז (הרב אסור לעבור במים כדי לילך אצל תלמידו).
1213. תרומת הדשן סי' עז (לעבור במים עד צווארו ביום הכיפורים, כתב הרמב"ם דההולך להקביל פני רבו או פני אביו או פני מי שגדול ממנו שרי, וחבירו לא נקט התם ... דדוקא תלמיד חכם שגדול ממנו בחכמה שרי לעבור כדי להקביל פניו, אבל השוה לו, לא). מ"א סק"ה (שגדול ממנו, משמע דבשווין אסור).
1214. גמרא שם (רב יהודה ורב שמואל בר רב יהודה הוו קיימי אגודא דנהר (פפא) אמברא דחצדד, והוה קאי רמי בר פפא מהך גיסא, רמא להו קלא, מהו למיעבר למיתי לגבייכו למשאל שמעתא, אמר ליה רב יהודה, רב ושמואל דאמרי תרוייהו עובר). ב"י ד"ה ההולך (בפרק בתרא דיומא אמרינן דלפירקא או למישאל שמעתא עובר במים).
1215. ט"ז סי' שא סק"ב (תלמיד ורבו צריך לו, רבו לומד גם כן ממנו, הן מצד ששמע מרבנים אחרים הן מצד חדודו וחריפותו, הוה כאן כתלמיד ורב).
1216. ט"ז סק"ו (נראה באם אי אפשר לו לתלמיד לילך, מותר לרבו לילך אצלו).
1217. כדלעיל ס"ח (בין בהליכה בין בחזרה).
1218. גמרא [ברייתא] עז, ב (שומרי פירות עוברין עד צוארן במים ואין חוששין). טור ושו"ע ס"ח (ההולך לשמור פירותיו מותר לעבור במים).
1219. ר"ן א, סוע"ב (ומשום הפסד ממון התירו לו, כמו שהתירו משום מצוה). מ"א סק"ט (משום הפסד ממון (ר"ן)). וראה לעיל סי' סג בקונטרס אחרון ס"ק א (ואפשר דמלאכה דומה למצוה, כמו שנתבאר בסימן ... ותרי"ג סעיף [ח]).
1220. טור ושו"ע שם (בהליכה, אבל לא בחזרה).
1221. רש"ל בביאורו לסמ"ג הל' שבת מלאכת דש (וגבי רבו דלעיל מיירי נמי כשאין לו דרך אחרת, אז מותר לילך לקראת רבו). ב"ח סוד"ה גרסינן (לעבור במים דאית ביה משום סחיטה, ודאי עדיף להקיף ואפילו מפיש בהילוכא, או דילמא כיון דהזהירו שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו כדי שלא יבוא לידי סחיטה, אם כן אין כאן איסור ושרי לעבור אפילו היכא דאיכא דרכא אחרינא ... ולענין מעשה נראה לי להחמיר. וכן מצאתי למהר"ש לוריא בביאורו לסמ"ג הלכות שבת בדין דש (טז א), שכתב דגבי רבו איירי שאין לו דרך אז מותר לילך ולעבור במים לקראת רבו). ט"ז סק"ח (למה לנו לעשות נגד הדין בשביל ריבוי הדרך. וכתב מו"ח ז"ל שנראה לו למעשה להחמיר, וכ"מ ברש"ל בביאור סמ"ג, דאין היתר אלא באין דרך אחר). מ"א סק"י (ולענין מעשה נראה לי להחמיר. וכן כתב רש"ל בביאורי סמ"ג, דגבי רבו מיירי שאין לו דרך אחר, ולכן מותר לעבור, עד כאן לשון בית חדש ... דיש איסור רחיצה וגזירה דלמא מתווסן מאניה במיא ואתי לידי סחיטה, כדאיתא בגמרא דלא חיישינן במה שמרבה בהילוך, כן נראה לי). וראה לעיל סי' שא קו"א ס"ק א.
1222. ברייתא ו גמרא עח, א (תני יהודה בר גרוגרות, אסור לישב על גבי טינא ביום הכפורים (שלחלוח הטיט הוי עונג קרוב לרחיצה, רש"י). אמר רבי יהושע בן לוי, ובטינא מטפחת (מקיאה מים, רש"י). אמר אביי, ובטופח על מנת להטפיח). טור (מותר להצטנן בטיט אף על פי שיש בו קצת לחלוחית. אבל אם יש בו כל כך לחות עד שאם יניח ידו עליה תעלה בה לחות שאם ידבקנה לידו האחרת תדבק בה הליחות שקבלה מן הטיט, אסור), ושו"ע ס"ט (אסור להצטנן בטיט לח, אם הוא טופח על מנת להטפיח). לבוש ס"ט (מותר להצטנן בטיט אף על פי שיש בו קצת לחלוחית, והוא שאין בו טופח על מנת להטפיח). גדרו של טופח על מנת להטפיח, נתבאר לעיל סי' פב ס"ב (כגון שאם מניח ידו עליהם תעלה בה ליחות, שאם יניחנה על דבר אחר יקבל ממנה ליחות. ואם אין ליחות כל כך, מותר).
1223. גמרא שם (אמר רב יהודה מותר להצטנן בפירות. רב יהודה מצטנן בקרא. רבה מצטנן בינוקא). טור ושו"ע שם (וכן בפירות ובתינוק).
1224. גמרא שם (רבא מצטנן בכסא דכספא. אמר רב פפא, כסא דכספא מלא אסור (שמא ישפכו מים על בשרו, רש"י), חסר שרי ... רב (פפא) אמר כסא דכספא חסר נמי אסור, משום דמזדריב). רי"ף ב, א (פירוש, שמא יתנענעו המים שבתוכו וינתזו על בשרו). דעה הא' בטור ושו"ע שם (ואסור להצטנן בכלים שיש בהם מים, אפילו הם חסרים, בין של חרס בין של מתכות. אבל אם הם רקים, מותר). לבוש ס"ט (והוא שיהיו ריקים, אבל אם יש בהם מים, אפילו אינם מליאים אסור, דשמא יתנענעו וישפוך המים עליו). ב"ח ד"ה ומ"ש ויש (ופסק רבינו כרב פפא דמחמיר. ויש נוסחאות דגרסי רב אשי, וכן ברי"ף (ב, א), והא ודאי דהלכה כרב אשי).
1225. הגהות מיימוניות שם אות ח (ומנגבה מעט עד שלא יהו טופח על מנת להטפיח). ב"י ד"ה ומ"ש ואפילו כל אדם (דהא ודאי כשאין בה טופח על מנת להטפיח מיירי). מ"א סי' תקנד ס"ק טו (עד שאין בה טופח להטפיח).
1226. גמרא עח, א (זעירא בר חמא אושפיזכנין דרבי אמי ורבי אסי ורבי יהושע בן לוי ודכולהו רבנן דקיסרי הוה, אמר ליה לרב יוסף בריה דרבי יהושע בן לוי, בר אריא, תא אימא לך מילתא מעליתא דהוה עביד אבוך, מטפחת היה לו בערב יום הכפורים ושורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובין ולמחר מקנח בה פניו ידיו ורגליו, ערב תשעה באב שורה אותה במים ולמחר מעבירה על גבי עיניו. וכן כי אתא רבה בר מרי אמר, בערב תשעה באב מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים ומניחה תחת מראשותיו ולמחר מקנח פניו ידיו ורגליו, בערב יום הכפורים מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובין ולמחר מעבירה על גבי עיניו), כפירוש רא"ש תענית פ"ד סוס"י לח (ערב תשעה באב מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים ומקנח בה פניו ידיו ורגליו, ולמחר מעבירה על גבי עיניו. פירוש, שורה אותה במים בערב תשעה באב, ומוציאה מן המים והיא מתנגבת, ומקנח בה פניו ידיו ורגליו כדי להצטנן בה, ולמחר מעבירה על גבי עיניו להעביר מהם לפלוף וחבלי שינה). ר"ן ב, א (פירוש, שורה אותה במים, ובלילה מקנח בה ידיו ורגליו כדי להצטנן, ולמחר מעבירה על גבי עיניו להעביר לפלוף וחבלי שינה מהם. אבל ביום הכיפורים היה מחמיר יותר, שהיה סוחט אותה הרבה עד שהיה עושה אותה כמין כלים נגובין, ומתוך כך אין בה כדי לקנח פניו ידיו ורגליו בלילה, אלא למחר מעבירה על גבי עיניו). רמב"ם פ"ג ה"ה (לוקח אדם מטפחת מערב יום הכיפורים ושורה אותה במים, ומנגבה מעט ומניחה תחת הבגדים, ולמחר מעבירה על פניו ואינו חושש, ואע"פ שיש בה קור הרבה). הרי שהתירו מעיקר הדין (לא רק להעביר על גבי עיניו להעביר מהם לפלוף, כדלעיל ס"ג "יש לפלוף על פניו או על גבי עיניו", אלא) אף לקנח בה פניו ידיו ורגליו כדי להצטנן.
1227. ברמ"א סי' תקנד סי"ב (ומותר לשרות מפה במים בערב תשעה באב, ומוציאה מן המים והיא מתנגבת, ומקנח בה פניו ידיו ורגליו, אפילו אינו עושה רק לתענוג, שרי, כיון שהיא נגובה).
1228. גמרא שם (אמר ליה ר' יעקב לרבי ירמיה בר תחליפא, איפכא אמרת לן, ואותיבנך סחיטה), ופרש"י, בפירוש השני (ערב תשעה באב מקנח בה ידיו ולמחר פושטה וכו', וערב יום הכפורים שורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובים, ואותיבנך סחיטה, דכמין כלים נגובים עדיין יש כדי לסחוט). הגהות מיימוניות שם (ואנו אין לנו אפילו לקרר שמא יסחוט), לפירוש הדרכי משה ס"ק ג (ומשמע קצת מדברי הגהות מיימוניות, דאפילו במפה נגובה מבעוד יום חיישינן לקרר, פן יבוא לעשות כשאינה נגובה ויבוא לידי סחיטה). רמ"א ס"ט (ואסור לשרות מפה מבעוד יום ולעשותה כמין כלים נגובים ולהצטנן בה ביום כיפור, דחיישינן שמא לא תנגוב יפה ויבא לידי סחיטה). ואף שנתבאר לעיל סי' שב ס"כ (שאינו חייב על סחיטה זו אלא אם כן צריך למשקין הנסחטין מהבגד ... דומה לדישה ... צריך לתבואה שמפרק מהשבלים). מכל מקום גם כאן צריך למים שבמפה, שהרי הלחות שבמפה יוצאת ממנה על גופו שמקנח במפה זו, והרי זה דומה לדישה שצריך למים היוצא מהמפה. וכיון שסחיטה זו אסורה מהתורה, לכן גזרו בזה "שמא לא תתנגב יפה, ויקנח בה ויבא לידי סחיטה". מהלכה זו יש קצת מקום עיון להיתר הנפוץ לקנח במגבונים לחים, שלפי האמור כאן נראה, שאם הם עדיין לחים אסור מן התורה, ואם כבר נתייבשו קצת, אסור על כל פנים מדברי סופרים. אבל למעשה נהוג להקל בזה, עכ"פ כשהשאירו המגבונים פתוחים עד שנתייבשו קצת.
1229. רמב"ם פ"ג ה"ב (והחולה רוחץ כדרכו, אע"פ שאינו מסוכן). מ"מ שם (זה למד רבינו מדין הסיכה, שאמרו ואם היה חולה סך כדרכו), וכדלקמן סי' תריד ס"א (ואפילו היה חולה אפילו אין בו סכנה .. סך כדרכו), ושם נסמן (הערה 3 ). רמ"א שם (החולה רוחץ כדרכו, אף על פי שאינו מסוכן).
1230. משנה עג, ב (והכלה ירחצו את פניהם ... דברי רבי אליעזר). רמב"ם פ"ג ה"א (והכלה רוחצין את פניהן). טור ושו"ע ס"י (כלה, ... מותרת לרחוץ פניה).
1231. גמרא עח, ב (כלה מאי טעמא, כדי שלא תתגנה על בעלה). רש"י שם (והכלה, צריכה נוי עד שתחבב על בעלה).
1232. גמרא עח, ב (אמר ליה רב לר' חייא, כלה עד כמה. אמר ליה כדתניא, אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום). רש"י שם (וכל שלשים יום לחופתה היא קרויה כלה). רמב"ם שם (ועד כמה נקראת כלה עד שלשים יום). טור ושו"ע שם (כל שלשים יום).
1233. רמב"ם פ"ג ה"ג (מי שראה קרי בזמן הזה ביום הכיפורים ... אסור לו לרחוץ כל גופו או לטבול ... ולא אמרו שהרואה קרי ביום הכיפורים טובל, אלא כשתקנו טבילה לבעלי קריין, וכבר בארנו שבטלה תקנה זו). והיינו שמה שאמרו בגמרא פח, א (הרואה קרי ביום הכפורים יורד וטובל), לפי האמור בב"ק פב, א (עשרה תקנות תיקן עזרא ... ותיקן טבילה לבעלי קריין), הוא דוקא קודם שבטלה התקנה, כלעיל סי' פח ס"א (כל הטמאים, אפילו טומאה יוצא עליהם מגופן, כגון זב וזבה וכיוצא בהן, קורין קריאת שמע ומתפללין, חוץ מבעל קרי, שהוציאו עזרא מן כלל הטמאין ואסרו בין בדברי תורה בין בקריאת שמע ותפלה ... ולא פשטה תקנה זו ברוב ישראל, ואחר כך בטלה אותה תקנה לגמרי ... והעמידו הדבר על הדין, שאף בעל קרי מותר בדברי תורה ובקריאת שמע ובתפלה בלא טבילה ובלא רחיצה בט' קבין. וכן פשט המנהג). ר"ת בהגהות מיימוניות שם אות ו (כן השיב ר"ת דאסור לטבול, דהא דאמר רבי אסי בסוף יומא, היינו למ"ד טבילה בזמנה מצוה, ואנן לא קיי"ל הכי), ומרדכי רמז תשכה (נשאל לר"ת אם אסור לטבול ביום כיפור כדי להתפלל בנקיות, והשיב דודאי אסור, דהא דאמר ת"ק דר' יוסי בסוף יומא דטובל כל היום, היינו למאן דאמר טבילה בזמנה מצוה), וטור (הר"ם כתב, כיון דקיימא לן דבעל קרי אין צריך טבילה לא לתפלה ולא לדברי תורה אף בשאר ימות השנה, אזלינן לחומרא שאין לו לטבול ביום הכיפורים ... וכן פסק רבינו תם). שו"ע סי"א (מי שראה קרי, בזמן הזה, ביום הכפורים ... אסור לרחוץ גופו או לטבול, אף על פי שבשאר ימות השנה הוא רגיל לטבול לתפלה).
1234. רמב"ם שם (שאין הטובל בזמן הזה טהור מפני טומאת מת, ואין הרחיצה מקרי לתפלה בזמן הזה אלא מנהג, ואין מנהג לבטל דבר האסור אלא לאסור את המותר).
1235. רמב"ם שם. שו"ע שם (מי שראה קרי בזמן הזה ביום הכפורים, אם לח הוא, מקנחו במפה ודיו. ואם יבש הוא, או שנתלכלך, רוחץ מקומות המלוכלכים בו לבד, ומתפלל). וכדלעיל ס"א (אם היו ידיו או רגליו או שאר מקום בכל גופו מלוכלך בטיט או בצואה ... מותר לרחצו).
1236. תוס' ביצה יח, ב ד"ה כל חייבי טבילות טובלין כדרכן, בין בתשעה באב בין ביום הכפורים (אומר ר"י דבזמן הזה אין טובלין לא ביום הכיפורים ולא בט' באב, דדוקא הם שהיו עוסקין בטהרות, היה צריך לטבול מיד כדי שלא יטמאו הטהרות, אבל השתא דהטבילה אינה באה אלא לטהרה לבעלה ... אפילו תטבול ביום הכפורים ובט' באב אסורה לבעלה). טור ושו"ע סי"ב (בזמן הזה אסור לאשה לטבול ביום הכיפורים, אפילו הגיע זמן טבילתה בו ביום).
1237. בטור ושו"ע שם ס"ב (אם בעלה בעיר, מצוה לטבול בזמנה, שלא לבטל מפריה ורביה אפילו לילה אחת), וט"ז סק"ב (זהו אפילו למאן דסבירא ליה בטור, טבילה בזמנה לאו מצוה היא, ומכל מקום משום פריה ורביה ודאי מצוה היא). וכן הוא לעיל סי' שכו ס"ז (ובמדינות אלו נהגו לאסור טבילת אשה בשבת, אלא אם כן יש בעלה בעיר). אבל לקמן הל' נדה סי' קפו ס"ק ח (שאסור לאשה לעמוד בימי טומאתה, אפילו אין בעלה בעיר, כדלקמן סימן קצ"ז). וראה פס"ד צמח צדק יו"ד סי' קצו ס"ו. לקוטי שיחות חי"ד ע' 27 הערה 58. יגדיל תורה (נ.י.) כא ע' תקלז. כג ע' תרפג. כח ע' קצ. ל ע' שו. שלחן המלך ח"ב ע' רכ-רכא. קובץ דברי תורה טו ע' לה. שו"ע אדה"ז המבואר.
1238. על מה שפסק הרמ"א ביו"ד סי' שפא ס"ה (שאינה רוחצת ללבוש לבנים), כתב בשו"ת משאת בנימין סי' ה (ולענין תשעה באב ויום הכיפורים ושבעה ימי אבלה, נראה גם כן דשרי ללבוש ולהציע לבנים ממש ולרחוץ במקום בית הסתרים וירכותיה, דהא לא אסרו רק רחיצה של תענוג, וזה לאו תענוג הוא אלא לצורך מצוה ... כבוד הרב רמ"א ז"ל במקומו מונח, דלא מיסתבר לן כלל לאסור רחיצה לליבון, מאחר שאינה לתענוג אלא לצורך מצוה ... והרחיצה צריך לשנות קצת, שלא תרחוץ רק באותו מקום ובין ירכותיה, בין בחמין ובין בצונן). ש"ך יו"ד סי' שפא ס"ק ג (ובתשובות משאת בנימין סימן ה' חלק על הרב, דדוקא טבילה קי"ל דאסור, כיון שאינו לצורך, אבל רחיצה לליבון איכא צורך מצוה, הלכך בין בתשעה באב בין בז' ימי אבלה תלביש ותציע כדרכה כשאר ימות השנים, והרחיצה צריכה לשנות קצת, וכמ"ש האו"ז, והיינו שלא תרחוץ רק באותו מקום ובין ירכותיה בין בחמין בין בצונן). מ"א סקי"ג (נראה לי, דהלובשת לבנים מותרת לרחוץ מעט בין יריכותיה, כמו שכתבתי סימן תקנ"א, וביו"ד סימן שפ"א ס"ה בש"כ, בשם משאת בנימין). וכן לענין שבת נתבאר לעיל סי' שכו ס"א (מותר לאשה ללבוש לבנים בשבת, כי אינה צריכה לרחוץ אלא פניה של מטה ובין ירכותיה). וכמבואר ברמ"א יו"ד סי' קצו ס"ג (ומנהג כשר הוא כשהאשה פוסקת בטהרה שתרחץ ולובשת לבנים. אמנם אם לא רחצה רק פניה של מטה, די בכך, וכן נוהגין, ואין לשנות).
1239. סעיף ח (ואין חושש משום איסור רחיצה ביום הכיפורים, כיון שהולך לדבר מצוה, ועוד שאינו מתכוין לתענוג). וכדלעיל ס"א (מותר לרחצו כיון שאינו מתכוין לתענוג).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 22 עמודים.