שכג דין השאלה וקנין צרכי שבת והדחת הכלים ותיקונן וטבילתן בשבת

שכג דין השאלה וקנין צרכי שבת

והדחת הכלים ותיקונן וטבילתן בשבת

ובו

י"ב סעיפים

קניית

צרכי שבת בשבת

א מותר ¹ לומר לחבירו בשבת מלא לי כלי זה ² משקה פלוני והשקיני, ואשלם לך אחר השבת ³ , אפילו הכלי הוא מיוחד למדה ⁴ (פירוש שרגיל המוכר למדוד בו ולמכור ⁵ ). ואין בזה משום קונה קנין בשבת בשביל

כך, מפני שאף המשקה את חבירו בדרך מתנה דרכו גם כן לפעמים להשקותו בכלי המיוחד

למדה ⁶ .

(אבל כשמזכיר לו שם מדה ⁷ , אפילו אינו קונה ממנו כלל, אלא שואל ממנו ואומר לו השאילני

מדה יין ⁸ , שאין לאסור כלל משום מקח וממכר ⁹ , מכל מקום יש איסור משום עובדין דחול

במה שהמשאיל מודד לו המדה שמבקש ממנו ¹⁰ , כמו שנתבאר בסי' ש"ו ¹¹ , שאסור למדוד שום דבר בשבת מפני שהוא

מעשה חול וזלזול לשבת. אבל כשאינו מזכיר לו שם מדה, אלא מלא לי כלי זה סתם ¹² , אינו נראה כמתכוין למדידה ¹³ , אלא למלאות הכלי שמבקש ממנו בלבד,

ואין בו משום עובדין דחול ¹⁴ ).

במה דברים אמורים כשנוטל הלוקח (או

השואל) מדה של מוכר (או של משאיל) ומוליכה לביתו ¹⁵ , ואין צריך לומר אם מביא הלוקח מדה

מביתו ואמר לו מלא לי כלי זה ¹⁶ , והמוכר ממלאהו מכלי אחר שאינו כמדה זו,

אבל למדוד תחלה בכלי המיוחד למדה ולשפוך אחר כך בכלי של לוקח (או השואל ¹⁷ ), אסור, מפני שבזה ניכר שהוא מתכוין

למדידה (ויש בו משום עובדין דחול ¹⁸ ).

ויש מקילין לומר ¹⁹ שכל שאינו מכוין ומצמצם המדה לגמרי שממעט או מוסיף מעט, מותר ²⁰ . ואין בו משום גזל, מפני שידוע לבעלים,

שהכל רגילין בכך בשבת ויום טוב. וכן נהגו להטיל טבעת במדה או שאר דבר שאינו מוקצה.

ויש מתירין ²¹ אפילו להזכיר שם דמים ²² ושם מדה ²³ , רק שלא יזכיר לו סכום דמים או סכום

מדה, דהיינו שלא יאמר לו תן לי בעד כך וכך מעות וכבר יש לך בידי בעד כך וכך ויהיה

לך בידי כך וכך, וכן במדה תן לי מדה או כך וכך מדות וכבר יש לך בידי כך וכך ויהיה

לך בידי כך וכך, שכיון שמזכיר לו בסכום המעות שחייב לו ניכר שהוא מקח וממכר, וכן

כשמדקדק בסכום המדות הרי זה דרך חול ודומה למקח וממכר ²⁴ (ואפילו השואל מחבירו אסור לומר לו כן,

לפי שדומה למקח וממכר ²⁵ ). אבל כשאומר תן לי בעד כך וכך, אינו נראה שמתכוין למקח וממכר

כלל, אלא שמודיע לו כמה צריך לו, והמעות כך וכך שמזכיר לו, אינו אלא לסימן בעלמא

שצריך לו כמה ששוה כך וכך מעות ²⁶ .

ולא אמרו שאסור להזכיר שם דמים כלל ²⁷ , אלא בדבר שאין מקחו ידוע ²⁸ , כגון הלוקח בשר מהטבח, שאסור לומר לו

תן לי בדינר בשר, כמ"ש בסי' ת"ק ²⁹ , לפי שאי אפשר לומר שאינו אלא מודיע לו

כמה בשר הוא צריך, שהרי אינו יודע כמה יתנו לו בעד דינר ³⁰ , וכן בכל כיוצא בזה. אבל דבר שמקחו

ידוע מותר להזכיר שם דמים. וכן במדה אין איסור להזכיר שם מדה אלא בדבר שאין מדתו

ידוע ³¹ , כגון שאומר לו תן לי מדה אגוזים וכיוצא בהם מדברים שאין

רגילים למדוד, שאז אינו יודע כמה מחזקת המדה ואינו יודע אם יהיה צריך יותר אם לאו,

ואם כן אי אפשר לומר שאינו אלא מודיע לו כמה הוא צריך, וניכר שמתכוין ליקח במדה

דוקא כדי לידע כמה לפרוע לו ³² , והרי זה דרך חול ודומה למקח וממכר.

אבל דבר שמדתו ידוע, כגון יין ושכר וכיוצא בהם, מותר להזכיר לו שם מדה (ובלבד

שיאמר לו תן לי כך וכך מדות, אבל לא יאמר לו מדוד לי ³³ כך וכך מדות, שאז ניכר שמתכוין ליקח

במדה דוקא, כיון שאומר לו מדוד לי).

והעיקר כסברא הראשונה ³⁴ . ואף על פי כן במדינות אלו נתפשט המנהג כסברא זו ³⁵ להקל בהזכרת שם דמים בדבר שמקחו ידוע,

ובהזכרת שם מדה בדבר שמדתו ידוע. ומכל מקום המוכר צריך ליזהר שלא לכוין המדה לגמרי ³⁶ כמ"ש למעלה ³⁷ (ואפילו אם הלוקח הביא מדה מתוך ביתו

והמוכר ממלאה לו, לא יכוין לגמרי, כיון שהלוקח מזכיר לו שם מדה כמו שנתבאר למעלה):

ב מותר לומר לחבירו מלא לי כלי זה ולמחר

נמדוד אותו ³⁸ (שכיון שעכשיו אין מדתו ידוע, אין זה

כדרך מקח וממכר שבחול ³⁹ ):

ג מותר לומר לחבירו תן לי ביצים ואגוזים

במנין ⁴⁰ , וכן לומר לחנוני תן לי עשרים ביצים או

חמשים אגוזים ⁴¹ , ואין אומרים שזה דומה למקח וממכר

שמזכיר לו מנין כדי לידע כמה יתחייב לפרוע לו, לפי שאף בעל הבית בתוך ביתו דרכו

להיות מונה כמה הוא נוטל, שלא יטול אלא כפי הצורך.

אבל אסור להזכיר לו סכום מנין, שלא יאמר

לו הרי יש לך בידי חמשים אגוזים תן לי עוד חמשים ויהיה לך בידי מאה ⁴² , שהרי אין דרכו של בעל הבית להיות

מצמצם כך בתוך ביתו ⁴³ , והרי זה דומה למקח וממכר ⁴⁴ (ואסור אפילו אומר בפירוש השאילני ⁴⁵ ):

הבאת

כדי יין בסל ובקופה

ד המביא כדי יין לסעודה ממקום למקום, דרך

מבוי המעורב, לא יביאם בסל ובקופה ⁴⁶ לתת לתוכן ד' או ה' כדים ⁴⁷ , מפני שנראה כמעשה חול לשאת משאות ⁴⁸ , וזלזול לשבת הוא כשעושה כן במבוי

שרבים מצויים בו ⁴⁹ (וגם יחשדוהו שנושא משאות לצורך החול ⁵⁰ ), אלא יביאם אחד אחד או ב' ב' בידו או

על כתפו ⁵¹ וכיוצא בזה, לשנות מדרך החול. ואפילו

אם אין בשינוי קלות במשא, צריך לשנות ⁵² , כמ"ש בסי' תק"י ⁵³ לענין יום טוב, והוא הדין לשבת במבוי

המעורב, ששוין הם בזה ⁵⁴ .

ואם אי אפשר לו לשנות, כגון שזימן

אורחים הרבה וצריך למהר להביאם לפניהם, מותר ⁵⁵ :

ה אבל המביא כדי יין מזוית לזוית או מבית

לבית באותה חצר שאין רבים מצויים שם ⁵⁶ , יותר טוב להביאם בסל ובקופה בבת אחת

מלהביא כל אחד ואחד בפני עצמו, מפני שמרבה בהילוך ⁵⁷ :

הדחת כלים וטבילתן בשבת

ו מדיחים כלים לצורך היום, כגון שנשאר לו

עדיין סעודה לאכול בהם, מותר להדיחם אפילו מיד אחר סעודה שלפניה. אבל לאחר סעודה

שלישית אסור להדיח כלי אכילה, מפני שטורח ומכין משבת לחול. אבל כלי שתיה מותר

להדיח כל היום, מפני שאין קבע לשתיה ⁵⁸ . אבל אם יודע בבירור שלא יצטרך להם עוד

אסור ⁵⁹ :

ז מדיחין עשרה כוסות, שאם יצטרך באחד מהם

שותה ⁶⁰ :

ח מותר להטביל כלי חדש בשבת ⁶¹ , אפילו היה אפשר להטבילו מערב שבת ⁶² , ואינו חשוב כמתקן כלי, הואיל ומן התורה מותר להשתמש בו בלא

טבילה, ואין חיוב טבילתו אלא מדברי סופרים ⁶³ .

ויש אומרים שאף על פי כן חשוב כמתקן

ואסור ⁶⁴ , אפילו לא היה אפשר להטבילו מערב שבת ⁶⁵ (אבל ביום טוב מותר להטבילו, כשלא היה

אפשר לו להטביל מערב יום טוב, כמו שיתבאר בסי' תק"ט ⁶⁶ ). ואין צריך לומר לדברי האומרים ⁶⁷ שטבילת כלים היא מן התורה כמו שנתבאר

ביו"ד סי' ק"כ ⁶⁸ , שזהו תיקון חשוב לדברי הכל ⁶⁹ , ואסרוהו חכמים מפני שדומה למתקן כלי

ממש ⁷⁰ , שהוא אב מלאכה כמו שנתבאר בסי'

ש"ב ⁷¹ .

וירא שמים יצא את כולם ויתן הכלי לנכרי

במתנה ויחזור וישאלנו ממנו ⁷² , ואז אין צריך טבילה כלל ⁷³ , שמותר ליתן מתנה בשבת כשהיא לצורך

השבת ⁷⁴ כמו שנתבאר בסי' ש"ו ⁷⁵ . ומכל מקום אחר השבת צריך להטבילו בלא

ברכה ⁷⁶ כמו שנתבאר ביו"ד שם ⁷⁷ .

ואם הוא כלי שראוי למלאות בו מים,

ימלאנו מים מן המקוה ועלתה לו טבילה ⁷⁸ , ואינו נראה כמתקן, מפני שאין הדבר

ניכר שמתכוין להטבילו, שהרואה אומר לשאוב מים הללו היה צריך, שהרי אין הכל יודעים

שלא הטבילו עדיין ⁷⁹ . ולא יברך על טבילה זו, כדי שלא יהא

ניכר שמתכוין לשם טבילה ⁸⁰ .

ואם אי אפשר בתקנות אלו, לא יטביל ⁸¹ , שהעיקר כדברי האומרים שטבילת כלים היא

מן התורה, כמו שנתבאר ביו"ד שם.

ומכל מקום אם עבר והטביל כלים בשבת, אין

קונסין אותו שלא להשתמש בהם בו ביום, כדין העושה מלאכה בשבת, אפילו של דבריהם,

שאסור לו ליהנות ממנה עד לערב כמו שנתבאר בסי' שי"ח ⁸² , כיון שיש מתירין אפילו לכתחלה ⁸³ :

ט כוס ששתה בו נכרי יין, מותר להדיחו

לצורך היום ⁸⁴ , ואינו חשוב כמתקן כלי לדברי הכל, שהרי

גוף הכלי היתר הוא, אלא שהיין אוסרו, וכשמסירו ממנו אינו מתקנו, אלא כמסיר ממנו

גרף של רעי ⁸⁵ .

ומותר לטלטל כוס זה אף אם יש בו פירורי

פת ששרה בו הנכרי ביין, שהן אסורין בהנאה ואינן ראויים לכלום. מכל מקום הן בטלים

לגבי הכוס לגמרי, ואין אוסרים טלטולו כלל ⁸⁶ :

י איסור שמותר לבטלו בהיתר ע"ד

שנתבאר ביו"ד סי' צ"ט ⁸⁷ , אסור לבטלו בשבת ⁸⁸ , שאין לך תיקון גדול מזה ⁸⁹ .

אבל מותר לשער ששים אפילו נתערב מערב

שבת ⁹⁰ , וכן להורות כל הוראה להיתר, ואינו

חשוב כמתקן, שהרי דבר זה היה מתוקן מאליו אלא שלא היה ידוע להשואל עד שבא המורה

והורה לו ⁹¹ :

יא מותר לשפשף הכלים ⁹² בכל דבר המותר בטלטול ⁹³ כדי לצחצחם לצורך היום ⁹⁴ . חוץ מכלי כסף בגרתקון, שהוא שמרי יין

שנתייבשו ונתקשו, מפני שהוא מגרר את הכסף וממחקו, שהכסף הוא רך נגדו ⁹⁵ , והממחק הוא מאבות מלאכות ⁹⁶ . ואף שאינו מתכוין לגררו אלא לצחצחו

בלבד, מכל מקום פסיק רישיה ולא ימות הוא ⁹⁷ .

אבל מותר לשפשף אפילו כלי כסף בנתר וחול ⁹⁸ , שהוכנו לטלטל מבעוד יום ⁹⁹ . אע"פ שגם הם גוררים את הכסף וממחקין אותו לפעמים, מכל

מקום כיון שאינו מתכוין אלא לצחצחן בלבד ולאו פסיק רישיה הוא מותר ¹⁰⁰ :

יב אין חופפין כלים במלח, לפי שהמלח נמחה

כשחופף בחזקה ואסור ¹⁰¹ , מטעם שנתבאר בסי' ש"כ ¹⁰² .

אבל מותר להדיחן במים מעורבים עם מלח ¹⁰³ , כמו שמותר ליטול ידיו מהם, מטעם

שנתבאר שם ¹⁰⁴ :

[1] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן

זה:

(א)

קניית צרכי שבת בשבת (ס"א-ג).

(ב)

הבאת כדי יין בסל ובקופה (ס"ד-ה).

(ג)

הדחת כלים וטבילתן בשבת (ס"ו-יב).

[2] משנה

ביצה כט, א (אומר אדם לחברו מלא לי כלי זה). טור ושו"ע ס"א (מותר לומר

לחבירו מלא לי כלי זה).

[3] האיסור לקנות

או למכור בשבת נתבאר לעיל סי' שו ס"ד (אסור לקנות או למכור וכן לשכור או

להשכיר בשבת, גזירה שמא יכתוב), ושם נסמן.

וההיתר לקנות בדרך מתנה,

מבואר כאן (מפני שאף המשקה את חבירו בדרך מתנה דרכו גם כן).

וההיתר ליתן בדרך מתנה לצורך השבת

נתבאר לעיל סי' שו סט"ו (אסור ליתן שום דבר במתנה לחבירו בשבת ויום טוב, אלא

מיני מאכל ומשקה שלצורך היום).

משא"כ בדרך מכירה אסרו אף

לצורך השבת, כדלעיל סי' שא בקונטרס אחרון ס"ק ב (נשרי נמי

מקח וממכר לצורך ענג שבת ... וח"ו ישתקע הדבר) .

ואף שכאן ניכר לכאורה שהוא בדרך

מכירה, שהרי אומר לו "ואשלם לך אחר השבת".

נתבאר טעם ההיתר לעיל

סי' שו ס"ז (בדרך המותר אפילו לדבר הרשות, דהיינו בהקפה). וכן הוא לעיל סי'

שא בקונטרס אחרון ס"ק ב (לקנות בדרך היתר, בהקפה).

ולא רק כדי לקנות מאכלים לצורך השבת,

אלא אף כדי לקנות בגדים, כדלעיל סי' רנב סי"ב (נכרי העושה על המקח למכור לכל

מי שיזדמן לו, אם היא עיר שרובה נכרים מותר ליקח ממנו בשבת בהקפה, בלא פיסוק דמים,

על דרך שיתבאר בסי' שכ"ג).

ואף שגם "הקפה" פירושה

מכירה, באופן שהתשלום אינו מתבצע במזומנים מיד, כי אם לאחר זמן, כדלקמן בסדר מכירת

חמץ ( מוכר במעות מזומנים, ולא בהקפה), וכן מבואר כאן (ואשלם לך אחר

השבת) .

מכל מקום התירו כאן מטעם שהוא

נראה כדרך שאלה, כדלעיל סי' שו ס"ו (כשאינו מזכיר לו שם דמים אינו נראה כמקח

וממכר אלא כשאלה), ולקמן סי' תקיז ס"א (מותר ליקח מן החנוני מיני מאכל

ומשקה ביום טוב ... שלא יהא נראה כמקח וממכר, אלא כשאלה, כמ"ש בסי' שכ"ג),

וס"ו (אין נראה כמקח וממכר, אלא כשאלה, ועל דרך שנתבאר בסימן שכ"ג), ובשו"ת

רבינו סי' ב (שיש איזה התירים ... כשנותן לו בלא מעות, דאז הוי כשאלה).

ואף שכאן מיירי שאמר לו "ואשלם

לך אחד השבת", ויכול לתבעו אחר השבת על זה, כדלקמן סי' תקכה ס"א (חנוני

המקיף מיני מאכל ומשתה ביום טוב, יכול לתבוע אותם למחר בדין שיפרעו לו). מכל מקום

התירו כאן כשהוא נראה כמו שאלה.

ואפשר פירוש הדברים "אין נראה

כמקח וממכר אלא כשאלה", דהיינו שאין המכירה חלה מיד, אלא נשארת עדיין בבעלות

המוכר, ואינו נותנו לו אלא כדי שיוכל לאכלו ולהשתמש בו בשבת כמו אורח, וכדלעיל סי'

קצו ס"ז (אם אוכלים משל בעל הבית ... אף אם יאכל זה מפרוסה שחתך זה לצורך

עצמו, אינו נהנה אלא משל בעל הבית).

ואפשר שזהו פירוש היתר

"כשאלה", שהובא לעיל, דהיינו שגם בשעה שאוכל מאכל זה (או לבישת בגד זה) הוא

עדיין שייך לבעלים, שנותן לו רשות לאכלו (או להשתמש בו). ולכן מותר לומר לו בתחלה

"מלא לי כלי זה משקה פלוני והשקיני, ואשלם לך אחר השבת".

ואפשר גם שזהו פירוש היתר

"בהקפה", וכעין האמור לקמן בסדר מכירת חמץ, שהיתר מכירת חמץ "הוא

במוכר במעות מזומנים, ולא בהקפה", והיינו ש"במוכר במעות מזומנים",

המכירה חלה מיד (שלכן מותרת במכירת חמץ, ולכן אסורה בשבת), משא"כ כאן מוכר

"בהקפה", שהמכירה אינה חלה מיד (שלכן מותרת בשבת, ולכן אסורה במכירת

חמץ).

*

וכל זה כשאומר לו סתם "ואשלם

לך אחר השבת". משא"כ אם מפרט סכום דמים "ואשלם לו 10 שקלים אחר

השבת", אסור משום מקח וממכר.

ןאם אומר לו "תן לי אגוזים

שיעלו 10 שקלים", יתבארו לקמן ב' דעות (ונסמנו בהערות 21 .

22 .

34 ).

[4] משנה

שם (אבל לא במדה), לפירוש רבא שם (שלא יזכור לו שם מדה, אבל כלי המיוחד למדה

ימלאנו). טור ושו"ע שם (אפילו הוא מיוחד למדה).

[5] רש"י

שם ד"ה המיוחד (שמודד ומוכר בו). מ"א סק"א (פירוש שרגיל למדוד

למכור בו).

[6] גמרא

שם (דעבדי אינשי דמקרבי חמרא (לחבריהם, רש"י) במנא דכילא (של מדה, רש"י)

ושתו).

[7] רבא

שם (שלא יזכור לו שם מדה). טור ורמ"א ס"ב (אבל לא יאמר תן לי מדה פלוני).

והיינו כאמור לקמן (הערה הבאה), שמה שהקונה (והשואל) מזכירים שם מדה, מביא שהמוכר

(והמשאיל) ימדוד מה שנותן לו.

*

בטעם

וגדר איסור הזכרת שם מדה, הובאו כאן שתי דעות:

(א)

איסור מדידה. ויש מתירים כשאינו מצמצם המדה לגמרי.

(ב)

ניכר שהוא מקח וממכר (אף שאינו מצמצם המדה לגמרי).

ואף

שאם מזכיר שם המדה כדי להודיעו כמה צריך לו, אינו נראה כמקח וממכר .

מכל

מקום יש לאסור כשניכר שהוא מקח וממכר, בשני אופנים אלו:

(א)

כשמזכיר סכום מדה, דהיינו תן לי מדה, וכבר יש לך בידי כך, ויהיה לך

בידי כך.

(ב)

בדבר שאין מדתו ידוע, ואי אפשר לומר שמודיעו כמה הוא צריך.

והעיקר

כדעה הא' הנ"ל, לאסור הזכרת שם מדה בכל אופן, משום איסור מדידה.

ורק

לענין מנין חילקו בין הזכרת שם מנין שמותר, לבין הזכרת סכום מנין שאסור.

[8] משמעות

הגמרא והפוסקים . שהרי איסור המדידה הוא אף כשמודד לעצמו, ולא התירו אלא מדידה

של מצוה, כדאמרינן קנז, ב (עולא איקלע לבי ריש גלותא ... אמר ליה אימר

דאמרי רבנן מדידה דמצוה, דלאו מצוה מי אמור).

ואם שואל מחבירו, אסורה אף אמירת

"השאילני מדה יין", כדאמרינן ב"מ עה, א (בני חבורה המקפידין זה על

זה, עוברין משום מדה, ומשום משקל, ומשום מנין, ומשום לוין ופורעין ביום טוב), הרי

מיירי ששואל ממנו מדה של דבר מאכל שיחזיר לו אחר יום טוב. וכיון שמקפיד על המדה,

בודאי ימדוד לו המשאיל, כמבואר בתוס' שם (פירוש, מתוך שמקפידין, באין

לידי כך, דתנן בפרק אין צדין, אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה אבל לא במדה, פירוש,

שלא יזכור לו שום מדה, וקפידותן גורמת להם להזכיר, כדי שיהא מבורר יפה מה שמתחייב

לזה). הרי מפרשים שהלכה זו היא אף בשואל ממנו, שאסרו מטעם זה הזכרת שם מדה.

וכן הוא לדעת הסוברים שטעם האיסור

הוא שדומה למקח וממכר, שאסרו הזכרת סכום מדה אף בשואל ממנו, כדלקמן (הערה 25 ).

וראה מראי מקומות וציונים.

[9] כדתנן

קמח, א (שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן, ובלבד שלא יאמר לו הלויני). וכדלעיל סי'

שז סי"ח (השואל דבר מחבירו בשבת, לא יאמר לו הלוני, אלא השאילני).

[10] ט"ז

סק"ב (דבמדה אסור ... דבשעה שמודד ומראה הצמצום עושה איסור תיכף ... דהמדידה

עצמה עבירה ... אפילו במדה בלא חשבון אסור ... חיוב יש בדבר שלא להזכיר כלל מדה,

אלא מלא לי כלי זה).

וראה תהלה לדוד ס"ק ט.

[11] סי"ח

( אסור למדוד שום דבר בשבת, בין ביד בין בחבל, מפני שהוא מעשה

חול וזלזול שבת), ושם נסמן .

[12] רש"י

ביצה שם ד"ה שם מדה (אלא כך יאמר לו סתם, כלי זה מלא לי).

[13] כדלעיל

סי' שו סי"ט (אין איסור למדוד אלא כשמתכוין למדוד לאיזה צורך).

[14] ביצה

שם (לא קא עביד כדעבדין בחול).

[15] ר"ן

ביצה טז, רע"א (ונראה לי דכי שרינן הכי, הני מילי כשהלוקח נוטל מדה של מוכר

ומוליכה לביתו, והיינו לישנא דאומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה. והיינו נמי דאמרינן

בגמרא דעבידי אינשי דמקרבי חמרא במני דכיילא ושתו, כלומר שמשתמשין במדה עצמו. אבל

למדוד בכלי מיוחד למדה ולשפוך לתוך כליו של לוקח, אסור). שו"ע ס"א (והני

מילי כשנוטל הלוקח מדה של מוכר ומוליכו לביתו ... אבל למדוד בכלי המיוחד למדה

ולשפוך לתוך כליו של לוקח, אסור).

[16] כל

בו סי' נח כא, ד (אבל אם בא אדם וכליו בידו, יכול לומר לחנוני מלא כלי זה,

ואפילו היה הכלי מכלי המדה). שו"ע שם (ואין צריך לומר אם מביא הלוקח מתוך

ביתו ואומר לו מלא לי כלי זה).

[17] ראה תהלה

לדוד ס"ק א (לא הבנתי כלל מ"ש הרב ז"ל במוסגר או השואל, דהא אף

לעצמו אסור).

אלא שלעצמו אין לו צורך כל כך

" למדוד תחלה בכלי המיוחד למדה ולשפוך אחר כך בכלי ".

[18] הן

בלוקח והן בשואל. וראה מראי מקומות וציונים.

[19] ירושלמי

ביצה פ"ג ה"ח (רב חונה אמר או חסר או יתר). ראבי"ה סי' תשעא (ולכך

נהגו למדוד המידה ולהטיל בה טבעת, דבר שאינו מוקצה). מרדכי ביצה רמז תרפו (אם

אינו ממלאו, או הוסיף עליו, שרי. ואין כאן גזל, שידוע לבעלים שהכל רגילים בכך ביום

טוב. ולכך נהגו למדוד במדה ולהטיל בה טבעת, דבר שאינו מוקצה). הגהות אשרי שם

פ"ג סי' יד (ונהגו להטיל טבעת במדה, או דבר שאין מוקצה, וכן נמי אם אינו ממלא

את הכלי או מוסיף עליו, מותר. ואין בו משום גזל, שהכל רגילין בכך ביום טוב). רמ"א

ס"א (ויש מקילין לומר דכל שאינו מכוין למדה לגמרי, שממעט או מוסיף מעט, שרי).

וכן הוא בשו"ת רבינו סי' ב (שיש איזה התירים באם ... אינו מודד לו מלא).

מ"א ס"ק ב (ואין בו משום גזל, שידוע לבעליו שהכל רגילים בכך ביום טוב.

וכן נהגו להטיל טבעת במדה).

ובזה מיירי גם הדעה הב', כדלקמן

בסוף הסעיף ( לא יכוין לגמרי ), ושם (הערה 36 ).

[20] אף אם מזכיר לו שם מדה,

כדלקמן סוף הסעיף ( לא יכוין לגמרי, כיון שהלוקח מזכיר לו

שם מדה).

[21] עיקר דעה האוסרת שנתבארה

לעיל היא בהזכרת שם מדה, משום איסור מדידה, ובאה כאן דעה ב' המתרת הזכרת שם המדה

(כדלעיל הערה 7 ).

אמנם

מבאר כאן, שהמחלוקת היא אף לענין הזכרת שם דמים, " ויש מתירין אפילו

להזכיר שם דמים ... ו העיקר כסברא הראשונה. ואף על פי כן במדינות אלו נתפשט המנהג

כסברא זו להקל בהזכרת שם דמים".

והיינו

שהדעה הראשנה לא התירה אלא כשאומר לו סתם " ואשלם לך אחר השבת",

ולא הזכיר שם דמים.

דעה

המתרת נסמנה בהערה הבאה, ודעה האוסרת נסמנה לקמן (הערה 34 ).

[22] ברייתא

ביצה כט, ב (ובלבד שלא יזכיר לו סכום מדה. ר' שמעון בן אלעזר אומר ובלבד שלא יזכיר

לו סכום מקח), כפירוש ר"ח שם (פירוש, לא יאמר לו יש לך עלי נ' כסף, תן לי

בכסף אחר, נעשה לך עלי ב' כספים, זהו פירוש סכום מקח. סכום מנין, יאמר לו יש לך נ'

אגוזים תן לי עכשיו נ' אחרים הרי יש לך מאה). הובא בתוס' שם. רי"ף שם טז,

א (פירוש סכום מקח, כגון שיש עליו כסף, לא יאמר לו תן לי בכסף ויש לך עלי כסף אחר

הרי יש לך בידי שני כספים. וסכום מנין, לא יאמר לו הרי יש לך בידי חמשים אגוזים תן

לי חמשים אחרים והרי יש לך בידי מאה). ראבי"ה סי' תשעא (ורבינו חננאל

ורבינו האלפסי נמי כתבו, סכום מקח הוא כגון שיש לו עליו כסף, לא יאמר תן לי בכסף

ועדין יש לך עלי כסף אחר הרי יש לך בידי שני כספים. ופירוש סכום מנין, שלא יאמר לו

יש לך בידי נ' אגוזים תן לי עוד חמישים ויהא לך בידי מאה. וזה הפירוש עיקר). הגהות

אשרי שם (לא הוי סכום מקח אלא כגון שתחלה היה חייב לו פשוט, ואומר תן לי עתה

בפשוט הרי לך בידי שנים, וזהו סכום מקח ואסור). הגהות מרדכי שם (ובלבד שלא

יזכיר לו סכום מקח, פירוש כגון שיש עליו כסף כו'. וכן פירש ר"ח וכן בה"ג.

וזה הפירוש נראה לרבי אבי"ה עיקר). רמ"א ס"ד (וכן בסכום דמים אינו

אסור אלא בכי האי גוונא שאומר תן לי בכך וכך דמים ויהיה לך בידי כך וכך. אבל בלאו

הכי שרי).

[23] רמ"א

שם (וכן בסכום מדה, דוקא בכה"ג אסור, אבל בלאו הכי שרי). לבוש ס"ד (וכן

בסכום מדה, דוקא בכהאי גוונא אסור, כגון שיאמר לו קב או קביים יש לך אצלי כבר, תן

לי עוד כך וכך קבין ויהיו לך אצלי כך וכך קבין או סאין, שזהו דרך מקח וממכר שלהן, אבל

בלאו הכי שרי). אליה זוטא סק"ב (מה שכתב אחר כך אבל בלאו הכי שרי, מותר

להזכיר שם מדה, כיון שאין מזכיר סכום שיש לו כבר, וכן נראה פשוט פירוש דברי

רמ"א).

והיינו שבפוסקים שבהערה הקודמת נזכר

ההיתר רק לענין הזכרת שם דמים ושם מנין, והרמ"א למד מכך, שכן הוא גם לענין

הזכרת שם מדה, כדתניא התם (ובלבד שלא יזכיר לו סכום מדה).

והמתירים הזכרת שם דמים ושם מדה

אינם חוששים שיעבור על איסור מדידה, מטעם האמור לקמן בסוף הסעיף ( המוכר

צריך ליזהר שלא לכוין המדה לגמרי).

ואינם חוששים לומר שהוא דומה למקח

וממכר, אלא באופן האמור כאן (כשמדקדק בסכום המדות הרי זה דרך חול ודומה למקח וממכר).

*

הפרש כעין זה מצינו אף לענין

"ממצוא חפצך" לצורך מצוה, כדלעיל סי' שו סוף ס"ו (לא יזכיר לו סך

דמים דהיינו שלא יאמר לו לך לאיש פלוני שאני חייב לו כך וכך וקח ממנו צרכי המצוה

הזאת ואהיה חייב לו סך הכל כך וכך (שצירוף סך זה אין בו צורך למצוה)).

[24] לבוש

שם (דאין זה דרך מקח וממכר אם לא מזכיר לו הסכום).

[25] משמעות

הגמרא והפוסקים . כדלעיל (הערה 8 ), לפי הדעה שהאיסור הוא מטעם

מדידה. וכן הוא גם כאן, לפי הדעה שהאיסור הוא משום שדומה למקח וממכר, אם מזכיר

סכום מדה.

וכן הוא לקמן ס"ג (ואסור

אפילו אומר בפירוש השאילני).

[26] ט"ז

סק"ב (אף על גב דאמר תן לי אגוזים בפשוט, לסימנא בעלמא אמר כן כמה הוא צריך

ליתן, והוה כאומר מנין אגוזים, כיון דידוע שיעור המכר שלהם, ונמצא שלא הוזכר כאן

לשון מכירה אלא נתינה בעלמא כמה יתן, ועל דעת כן הוא נותן).

[27] ביצה

כז, ב (אין פוסקין דמים לכתחלה על הבהמה ביום טוב). משנה שם כח, ב (לא יאמר אדם

לטבח שקול לי בדינר בשר), ופרש"י (שאסור להזכיר שם דמים).

[28] ראבי"ה

שם (והא דאמרינן לעיל אין פוסקין דמים לבהמה לכתחילה, דוקא בדבר שאין ידוע שיעור

ממכרו). הגהות אשרי שם (והא דאמר לעיל אין פוסקים דמים ביום טוב, היינו דוקא בדבר

שאין ידוע שיעור ממכרו). רמ"א שם (ואף על גב דאסור להזכיר דמים כלל, היינו

בדבר שאין מקחו ידוע, אבל בדבר שידוע רק שאומר לו כמה צריך, שרי, אם לא שמזכיר לו

סכום).

[29] ס"ד

(אין לוקחין בשר מהטבח בפיסוק דמים, שיאמר לו תן לי בסלע או בשתים ... כיון שמזכיר

לו סכום דמים ניכר שהוא מקח וממכר).

[30] מ"א

סק"ה (פירוש שאין לו קצבה ומחוסר פסיקתא, אז אסור לומר תן לי בפשוט או בב',

אפילו נוטל מה שנותן לו, דאז אין לומר שאין כונתו אלא לומר מה שצריך, שהרי אין

יודע מה יתן לו).

[31] דרכי

משה (ונראה לי דהוא הדין לענין מדה נמי שרי בכהאי גוונא, דלא אסרו להזכיר שם

מדה אלא בדבר שאין מדתו ידועה אבל בדבר שמדתו ידועה רק שמודיע לחנוני כמה צריך,

שרי).

[32] מ"א

שם (פירוש, דדוקא כשאומר דרך משל תן לי מדה אגוזים, או דבר שאין רגילין למדוד, דאז

אינו יודע כמה מחזיק המדה, ואינו יודע אם יהיה צריך יותר או לאו, ואם כן אין כונתו

לומר כמה הוא צריך. אבל בשכר וכיוצא בו כונתו להודיעו כמה הוא צריך, ושרי).

וכגון שהוא זקוק לעשרה אגוזים,

ואומר לו מלא לי כלי מדידה זה באגוזים, שעדיין אינו יודע אם זהו מספר האגוזים שהוא

זקוק להם, " וניכר שמתכוין ליקח במדה דוקא כדי לידע כמה לפרוע לו" .

[33] פסקי

ריא"ז ביצה פ"ג ה"ז אות א. הובא בשלטי הגבורים טז, א אות א

(אבל לא יזכור לו שם מדה, לומר תמדוד לי).

[34] ט"ז

סק"ב בשם רוב הפוסקים (כתבו התוספות, פירש"י סכום מדה קב או

קביים, וסכום מקח שלא יאמר תן לי אגוזים בדינר א' או ב'. וקשה פשיטא דאסור ... לכן

נראה לי כגירסת ר"ח דגרס סכום מנין, והכי פירושו שלא יאמר תן לי י' אגוזים

וכבר נתת לי ל' ואם כן אני חייב מ' בין הכל ... כתב בהג"א פרק אין צדין דלא

הוה סכום מקח, אלא אם בתחילה היה חייב פשוט ואומר תן עתה בפשוט והרי לך בידי ב'

פשוטים, זהו סכום מקח ... וצריך לתרץ לדעתו של הג"א דאע"ג דבמדה אסור

אפילו בלא סכום ... שאני התם דבשעה שמודד ומראה הצמצום עושה איסור תכף, משא"כ

כאן, אף על גב דאמר תן לי אגוזים בפשוט, לסימנא בעלמא אמר כן כמה הוא צריך ליתן,

והוה כאומר מנין אגוזים ... וזה לא שייך במדה, דהמדידה עצמה עבירה. כן נראה לי

לתרץ על פי הג"א. אבל כבר זכרנו דעת התוס' דפשיטא שאסור בהזכרת דמים, ובמדה

פשיטא דאסור לכו"ע). ועוד האריך להביא כן מדעת כמה פוסקים. הרי שלדעת

הט"ז בשם הפוסקים, לא התירו אלא שם מנין, ויש מתירים אף שם דמים, אבל לא שם

מדה.

וכן הוא במ"א סק"ד (אבל

מלשון הטור והשו"ע משמע דאסור להזכיר דמים כלל).

וכן הוא לעיל סי' שו ס"ו

(שהלוקח מיני מאכל מחנווני בשבת, אסור להזכיר לו שם דמים כלל, מפני שכשמזכיר שם

דמים הרי זה מקח וממכר גמור).

שתי הדעות האלו נרמזות גם לעיל סי' שו

ס"ז (אלא בדרך המותר ... בלי הזכרת שם דמים, ולא שם מדה, ולא סכום מנין, ולא

סכום דמים, כמ"ש בסי' שכ"ג). והיינו שיש לעשות בדרך המותר

לדברי הכל – "בלי הזכרת שם דמים, ולא שם מדה". ועכ"פ יזהר שלא

להזכיר "סכום מנין ולא סכום דמים".

וכדעה האוסרת – גם לקמן סי' תקיז ס"א

(ובלבד שלא יזכיר לו סכום מנין, ולא שם מדה, ולא שם דמים, כדי שלא יהא נראה כמקח

וממכר).

[35] רמ"א

ס"ד (ואף על גב שיש מחמירין בדבר זה, כבר פשט המנהג במדינות אלו להקל).

[36] מ"א

סק"ב ([ממעט או מוסיף] מעט, שרי ... וזה ההיתר למוכר), וס"ק ה (והיתר

המוכר עיין ס"א).

והיינו שאף אם הלוקח אמר שם מדה, לא

עבר המוכר על המדידה, אם מיעט או הוסיף מעט על המדה.

[37] בתחלת הסעיף (והערה

19 ).

[38] ירושלמי

ביצה פ"ג ה"ח (ר' לעזר אמר לזעירה בר חמא מלי לי ההן מנא, ולמחר אנן

מכילין ליה). שו"ע ס"ב (מותר לומר לחבירו מלא לי כלי זה ולמחר נמדוד

אותו).

והיינו שלמחר ימדוד את הכלי, ומזה

ידע כמה משקה נתן לו בשבת.

[39] והיינו שאינו עובר לא על

איסור מדידה בשבת ולא על איסור דומה למקח וממכר.

[40] משנה

שם ביצה כט, ב (הולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי ביצים ואגוזים

במנין, שכן דרך בעל הבית להיות מונה בתוך ביתו). ופירש ר"ן שם טו, סוע"ב

(הלכך לא מוכח דמשום דמים הוא דמדכר ליה מנין, אלא שכך צריכין). טור ושו"ע

ס"ג (מותר לומר לחברו תן לי ביצים ואגוזים במנין). מ"א ס"ק ג (שכן

דרך בעל הבית להיות מונה בתוך ביתו לידע כמה הוא נוטל, שלא יטול אלא כפי הצורך).

[41] ברייתא

שם (ואומר לו תן לי עשרים ביצים או חמשים אגוזים עשרה אפרסקין וחמשה רמונים ואתרוג

אחד). טור ושו"ע ס"ד (מותר לומר לחנוני תן לי ד' ביצים וה' רמונים).

[42] שם

בברייתא (ובלבד שלא יזכיר לו סכום מדה), לפי גירסת ר"ח שם (סכום מנין), הובא

בתוס' שם ד"ה שלא (לכן נראה לי כר"ח דגריס סכום מנין ... ובלבד שלא

יזכיר סכום מנין, שלא יאמר לו תן לי י' אגוזים וכבר נתת לי ל' ואם כן אני חייב לך

מ' בין הכל). טור ושו"ע שם (ובלבד שלא יזכיר לו ... סכום מנין, לומר הרי שיש

לך בידי חמשים אגוזים תן לי חמשים אחרים והרי יש לך בידי מאה).

והוא כדלעיל (הערות 22 . 34 ), שלדברי הכל התירו הזכרת שם מנין,

ואסרו רק הזכרת סכום מנין.

[43] תוס'

סוף פרק איזהו נשך עה, א ד"ה משום (ונראה דהטעם, כיון שבא לדקדק בצמצום

החשבון, אסור, שאין זה כדרך בעל הבית, כי אין רגיל לדקדק בצמצום החשבונות כעין זה).

הובא ב ב"י סד"ה ואומר לחנווני. הגהת הלבוש ס"ד.

[44] תוס'

ביצה שם (מכאן יש ליזהר שלא להזכיר אפילו סכום מנין, לפי שדומה למקח וממכר).

[45] כדלעיל

(הערה 25 ).

[46] משנה

ביצה כט, סוע"ב (המביא כדי יין ממקום למקום, לא יביאם בסל ובקופה). טור ושו"ע

ס"ה (המביא כדי יין ממקום למקום, לא יביאם בסל ובקופה).

[47] רש"י

שם (לתת שלש וארבע בתוך קופה וישאם). טור ושו"ע סי' תקי ס"ח (כיצד,

המביא כדי יין ממקום למקום, לא יביאם בסל ובקופה לתת לתוכו ארבעה או חמשה כדים).

[48] רש"י

שם (משום דנראה כמעשה דחול לשאת משאות).

[49] מ"א

סק"ז (מיירי שמוליכין דרך מבוי המעורבת דשכיחי בו רבים, וכמ"ש סי'

תק"י ס"ח). ובסי' תקי סקט"ו (ומ"ש הטור למעט במשוי עדיף,

מיירי שמוליכין דרך מבוי המעורבת דשכיחי רבים).

משא"כ "חצר שאין רבים

מצויים שם", כדלקמן ס"ה (והערה 57 ).

וכן הוא לקמן סי' תקי סט"ז-יז (המביא כדי יין ממקום למקום

לא יוליכם בסל או בקופה, דהיינו שלא יתן ארבעה או חמישה כדים בסל או בקופה כדרך

שהוא עושה בחול, אלא יוליכם על כתפו או לפניו אחד אחד או שנים שנים, כדי שיהא ניכר

שלצורך יום טוב הוא מוליכם. במה דברים אמורים, כשמוליכם במקום שמצויים בו רבים,

כגון ברחובות או במבואות, אבל אם מוליכם מבית לבית בחצר אחת, אין צריך לשנות כלל).

וכן לענין השולח בשורה, כדלקמן סי' תקטז ס"ו (כל דבר

שמותר לשלוח ביום טוב, לא ישלחנו בשורה ... כדרך שהוא עושה בחול משום זלזול יום

טוב ... כגון בחצר או במבוי המעורב, אם רבים מצויין שם אסור ).

וכן לענין הנהגת בהמה במקל, כדלקמן סי' תקכב ס"ד (אין

מנהיגין את הבהמה במקל, אפילו בתוך מבוי המעורב, אם רבים מצויים שם).

והטעם שהתירו במקום שאין הרבים מצויים בו, נתבאר לעיל סי' שה

סי"ד ( ואף שכל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין אסרו אפילו בחדרי

חדרים. מכל מקום כאן שאף אם יעשה כן במקום רואים לא יחשדוהו באיסור של תורה, אלא

באיסור מקח וממכר שהוא מדברי סופרים, לא החמירו כל כך לאסור אף במקום שאין רואים.

וכן הדין בכל כיוצא בזה).

ומה שאסרו ב"מבוי

המעורב", כן הוא גם בחצר שרבים מצוים שם, כדלקמן סי' תקטז ס"ו (כגון

בחצר או במבוי המעורב, אם רבים מצויין שם אסור), ובקונטרס אחרון שם סק"ג (רבים

מצויים כו'. המג"א כתב דאף בחצר אסור, ואי אפשר ליישבו אלא כמו שכתבתי).

ואף שלעיל סי' שא בקונטרס אחרון

ס"ק ז הובא מכמה פוסקים שאוסרים בכיו"ב אף בחצר ובבית, וכן הובא לעיל שם

מכמה פוסקים שאוסרים רק ברשות הרבים ובכרמלית. מכל מקום קיי"ל כהפוסקים שאסרו

במבוי המעורב שרבים מצויין בו, ולא בחצר שאין רבים מצויין בו.

[50] תוס'

שם ד"ה המביא (שהרואה אותו אומר לצורך חול מביא אותם ולהכי אסור). רש"י שם

(אבל מביא על כתפו, אחת או שתים, דמוכח דלצורך יום טוב). וכן הוא משמעות טור ושו"ע

שם (אלא יביאם על כתפו או לפניו אחד או שנים, דמוכח שלצורך יום טוב הביאם).

[51] משנה

שם (אבל מביא הוא על כתפו (אחת או שתים, רש"י) או לפניו (בידו, רש"י)), טור

ושו"ע שם (על כתפו או לפניו, אחד או שנים).

[52] טור

ושו"ע ס"ה (לפניו או על כתפו וכיוצא בזה, שישנה מדרך חול, אפילו אין

בשינוי קלות במשא). ובסי' תקי ס"ח (לא יביאם בסל ובקופה לתת לתוכו ארבעה או

חמשה כדים, אלא יביאם על כתפו או לפניו, אחד או שנים). וביאר אליה זוטא סק"ד

(נראה לי דהכי פירושו, דהיכא דאפשר לשנות להקל למשאוי יעשה, והיכא דאי אפשר לשנות,

כגון חביות או שק מלא פירות, ישנה כמ"ש שם סעיף י' לישא אותו על הכתף או

לפניו, וזה כוונתם במה שכתבו וכיוצא בזה שישנה וכו').

[53] סט"ז-יז.

[54] שמותר

לטלטל בהם ורבים מצויים בהם.

[55] ברייתא

שם ל, א (תנא, אם אי אפשר לשנות מותר), ופרש"י (כגון שזימן אורחים הרבה

וצריך להביא הרבה ביחד, מותר). טור ושו"ע ס"ה (ואם אי אפשר לו לשנות,

כגון שזימן אורחים הרבה וצריך למהר להביא לפניהם, מותר).

וכן הוא לקמן סי' תקי ס"כ (וכל

זה כשאפשר לו לשנות, אבל אם אי אפשר לו לשנות, כגון שזימן אורחים וצריך למהר

ולהביא לפניהם ... כיון שהוא נחפז וצריך למהר, אינו צריך לעשות שום שינוי מדרך

החול, ומותר להוליך הרבה כדים בסל ובקופה ולהפשילם לאחוריו).

[56] נסמן לעיל (הערה 49 ).

[57] תוס'

ביצה כט, ב ד"ה המביא (ותימה דאמרינן בשבת פ' מפנין (קכו, ב) מפנין ד' קופות

או ה', וכל שכן שיהא מותר ביום טוב. ויש לומר דהתם מיירי [בשבת] שאינו יכול להוציא

לחוץ ואין רואין אותו, ועל כן מותר, והכא מיירי ביום טוב שיכול להוציאו לחוץ

ורואין אותו, ועל כן יהא אסור, שהרואה אותו אומר, לצורך חול מביא אותם, ולהכי אסור

... דהתם מיירי בשבת דלא הוי כעובדי דחול שאין מטלטל כי אם מזוית לזוית באותו בית,

ולכך קאמר למעוטי בהלוכא עדיף טפי, משום טרחא יתירא). אור זרוע סי' שנט (פירש

ריב"א, דווקא ממקום למקום, אבל מבית [לבית] בתוך העיר, אין צריך לשנות). מ"א

סק"ז (ומ"ש הטור ולמעט במשוי עדיף, מיירי שמוליכין דרך מבוי המעורבת

דשכיחי בו רבים, וכמ"ש סי' תק"י ס"ח), ובסי' תקי סקט"ו (וכתבו

התוס' דעדיף לישא הרבה ביחד, כדי למעט בהילוך). רמ"א סי' תקי ס"ח

(ודוקא כשמוליכין ממקום למקום, אבל מזוית לזוית או מבית לבית באותו חצר, שרי בכל

ענין). ונסמן לעיל (הערה 49 ).

וכן הוא לקמן סי' תקי סי"ז (אם

מוליכם מבית לבית בחצר אחת, אין צריך לשנות כלל, ומותר להוליך הרבה כדים בקופה אחת.

ואדרבה, יותר טוב הוא להוליך הרבה ביחד משיוליך מעט מעט ויצטרך להרבות בהילוך,

ואסור לטרוח ביום טוב טרחא שאינה צריכה).

איסור מרבה בהילוך נתבאר גם לקמן

סי' שלג ס"ג ( כשמפנה אלו ד' או ה' קופות, לא יחלקן בקופות קטנות להוליכן

בהרבה פעמים כדי להקל משאו, מפני שמרבה בהילוך (עיין סי' שכ"ג)), ולעיל סי'

שא בקונטרס אחרון ס"ק א.

[58] ברייתא

קיח , א (קערות שאכל בהן ערבית, מדיחן לאכול בהן שחרית. שחרית, מדיחן לאכול בהן

בצהרים. בצהרים, מדיחן לאכול בהן במנחה. מן המנחה ואילך, שוב אינו מדיח (דאין הדחה

זו אלא לחול, רש"י). אבל כוסות וקיתוניות וצלוחיות מדיח והולך כל היום כולו,

לפי שאין קבע לשתיה). ראב"ד בהשגות פכ"ג ה"ז (כל זה אינו אסור אלא

מפני שהוא טורח לחול). טור ושו"ע ס"ו (מדיחים כלים לצורך היום, כגון

שנשאר לו עדיין סעודה לאכול. אבל לאחר סעודה שלישית אין מדיחין. וכלי שתייה,

מדיחין כל היום, שכל היום ראוי לשתייה). אליה זוטא סק"ו (משמע דאפילו

בליל שבת מותר להדיח אלמחר שחרית או על שלש סעודות).

וכן הוא לעיל סי' רנד ס"י (שאסור

להכין משבת לחול, אפילו בענין שאין בו שום סרך מלאכה אלא טלטול בעלמא, כגון להביא

יין מהמרתף לבית בשבת לצורך הבדלה במוצאי שבת, וכל כיוצא בזה), ושם נסמן (הערה

צה).

וכן הוא ביום טוב, כדלקמן סי' תקט סט"ו

(להדיח כלי אכילה ושתיה ... ביום טוב, דינן כמו בשבת וכמ"ש בסימן שכ"ג).

וכן לצורך שבת שלאחרי יום טוב, או

לצורך יום טוב שני, כדלקמן סי' תקג ס"ג (ואפילו דבר שאין בו מלאכה כלל, כגון

להדיח כלים וכיוצא בזה, אסור לעשות ולהכין ביום טוב לצורך חול. ואפילו לצורך שבת

שלאחריו, אם לא הניח עירובי תבשילין, וכן לצורך יום טוב שני בגולה ... ולכן יש

ליזהר שלא להביא יין ביום טוב ראשון לצורך קידוש של ליל יום טוב שני, וכן לא יחפש

בספר תורה ביום טוב ראשון מה שצריך לקרות ביום טוב שני).

ולענין ערב פסח שחל בשבת, נתבאר לקמן

סי' תמד ס"ח (אין לבשל לשבת זה מיני הריפות או מיני קמחים או שאר כל מיני

תבשילין שדרכן לידבק בקדרה או בקערה, כדי שלא יצטרך להדיחן בשבת אחר גמר האכילה

להסיר את החמץ הדבוק בהן, שהרי הדחה זו אינה לצורך השבת, ואסור להדיח כלים שלא

לצורך השבת כמו שנתבאר בסי' שכ"ג. ואם עבר ובישל מינים אלו ונדבקו בכלים

בענין שאי אפשר לקנחם היטיב שלא ישאר בהם מאומה, מותר להדיחם בשבת, כיון שיש בהדחה

זו צורך מצוה להעביר החמץ מהכלי כדי לבערו...).

ולענין שריית בשר במים, נתבאר לקמן סי'

תק ס"כ (בשר מנוקר ששהה בלא מליחה שני ימים קודם יום טוב, ויום השלישי חל

להיות ביום טוב, ואם לא ישרנו במים בו ביום יהא אסור לאכלו כי אם צלי כמ"ש

ביו"ד סימן ס"ט, מותר לשרותו במים, אף שכבר אכל סעודתו ואינו צריך כלל

לבשר זה ביום טוב, מכל מקום כיון שראוי לאכלו היום שהרי כבר ניקרו מערב יום טוב,

מותר גם כן לשרותו, כדרך שמותר לטלטלו מחמת שהוא ראוי לאכילה בו ביום. ואף על פי

שאסור לעשות שום מעשה לצורך חול אף שאין בו מלאכה, כגון להדיח הכלים ולשפשפן

כמ"ש בסי' תק"ג ותק"ט, מכל מקום כיון שאינו מדיח הבשר בידיו רק

ששורה אותו במים, אינו דומה להדחת כלים שעושה מעשה בידים שמדיחן).

[59] מהרי"ל

מנהגים הל' שבת סכ"ז (ואמר מהרי"ל, פעם ראה רבו מהר"ש אחר סעודה

שלישית בשבת בימות החמה חזר שטף צנצנת שלו, ואמר לו מהר"י סג"ל והלא

איתא פרק כל כתבי, קערות שאכל בהן בערבית מדיחין לשחר, בשחר מדיחין למנחה, ותו לא,

אבל צלוחיות וכוסות מדיחין והולך כל היום דאין קבע לשתייה. ועכשיו נלך לבית הכנסת

וברור לך שלא תשתה בו היום עוד, והיכי מותר בהדחה. ונענע לו ראש, והיה מודה לדבריו).

מובא ב אליה זוטא סק"ז (ואם ברי לו שלא ישתו עוד אסור, מהרי"ל). מ"א

סק"ט (משמע דאם יודע שלא יצטרך עוד אסור להדיח, וכמ"ש סי' ש"ב

ס"ג, וכ"כ מהרי"ל, שלהאוסרים לשתות בין מנחה למעריב אסור להדיח

הכוס).

והוא כדלעיל סי' שב ס"י (אף על

פי שיש שהות ביום שיוכל לישן עליה בשבת עצמו, מכל מקום כיון שאין דעתו לישן עליה

עד למוצאי שבת, הרי הוא מכין משבת לחול ואסור מדברי סופרים).

[60] תוספתא

סוף פי"ג (מדיחין עשרה כוסות, שאם ירצה ישתה באחד מהן). רוקח סי' נה (בתוספתא

מדיחין י' כוסות, שאם יצטרך באחת שותה מהן. מציעין י' מצעות, שאם יצטרך יסב על אחת

מהן). מ"א סק"ח (ואפילו י' כוסות, שאם יצטרך באחד שותה. והוא הדין

שמציעין י' מטות (רוקח)).

וכן הוא לעיל סי' שב סוף ס"י ( ומציעין

מליל שבת לשבת אפילו עשר מטות ויותר, שאם יצטרך לישן באחת מהן יישן) .

וראה בדי השלחן סי' קמו סק"ל,

שכן הוא בכלי אכילה.

[61] ביצה

יז, א-ב (דכולי עלמא מיהת כלי בשבת לא [שאסור להטביל כלי בשבת להעלותו מטומאה],

מאי טעמא, אמר רבה גזרה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים (ממקומו עד

המקוה, רש"י) ... רב יוסף אמר גזרה משום סחיטה (משום סחיטת בגדים שאף הן בכלל

כלים, רש"י) ... רב ביבי אמר גזרה שמא ישהא (אי שרית ליה לאטבולינהו ביום טוב

משהי להו עד יום טוב שהוא פנוי, רש"י) ... רבא אמר מפני שנראה כמתקן כלי).

רי"ף ביצה י, סוע"א

(דכולי עלמא מיהת כלים בשבת לא, מאי טעמא, אמר רב יוסף גזרה משום סחיטה ... רב

ביבי אמר גזירה שמא ישהא), כפירוש הרא"ש שם פ"ב סי"ב (ושביק טעמא

דרבה דאמר גזירה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, וטעמא דרבא משום דנראה כמתקן

... לפי הטעמים שכתב, מותר להטביל כלים חדשים ביום טוב). רמב"ם הל'

יום טוב פ"ד הי"ח (נטמא הכלי במשקין טמאין שהן ולד הטומאה מערב יום טוב,

מטבילין אותו ביום טוב, לפי שהוא טהור מן התורה), כפירוש המ"מ שם (ולדעת

רבינו שכתב בפרק י"ז מהלכות מאכלות אסורות שטבילת כלים מדברי סופרים, ונתבאר

שמטבילין ולד הטומאה מפני שטומאתו מדברי סופרים כמו שכתבתי, יש לומר שמטבילין את

הכלים ביום טוב). שו"ע ס"ז (מותר להטביל כלי חדש הטעון טבילה).

ולענין טבילת אדם בשבת, יתבאר לקמן

סי' שכו ס"ז.

[62] שו"ת

רלב"ח סי' טז (אם סברת הריא"ף ז"ל היא שטבילת כלים היא מדרבנן, אין

ספק כלל דבין באו ליד הישראל ביום טוב או קודם יום טוב, שהיא מותרת). מ"א

ס"ק י (אפילו היה לו קודם יום טוב (רלב"ח סי' ט"ז)).

[63] רמב"ם

הל' מאכלות אסורות פי"ז ה"ה (טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה הנלקחים מן

העכו"ם ואחר כך יותרו לאכילה ושתיה, אינן לענין טומאה וטהרה, אלא מדברי

סופרים). וראה בנסמן באנציקלופדיה תלמודית ערך טבילת כלים כרך יח ע' תקח ציון 23.

[64] רא"ש

שם (נראה דטעמא דרבה עיקר ... וכן רבא בתראה הוא. ומאלו שני הטעמים אסור להטביל

כלים חדשים ביום טוב). רשב"א עבודת הקדש שער ג ס"ד (כלי תשמיש חדשים

הנלקחים מבית היוצר שצריכין טבילה, אין מטבילין אותן לכתחילה ביום טוב, לפי שנראה

כמתקן כלי). טור ודעה הב' בשו"ע (ויש אוסרין).

ואף לדעת המתירים טבילה לטומאה שהיא

רק מדברי סופרים, עיין מ"מ שם (שאפילו מאן דלית ליה טעמא דמחזי כמתקן

כלי, הני מילי גבי טבילת טומאה, שאפילו קודם טבילה היה הכלי ראוי להשתמש בו בטומאה

לטמא, ולמי שאין אוכל חוליו בטהרה, ומשום הכי לא חשבי הטבילה תקון, וכולן שוין

בטומאה של דבריהם שאין זה תקון. אבל כלים הנקחין מן הנכרי, דקודם טבילה לא חזו,

ודאי טבילתן מחזיא כמתקן כלי, ואסירא לכולי עלמא, כן נראה לי). מ"א ס"ק

יא (שאני התם דעכ"פ היה ראוי להשתמש בו בדברים טמאים, משא"כ כלי חדש דלא

חזי כלל קודם טבילה, מיחזי כמתקן (מ"מ פ"ד מהל' יום טוב)).

[65] משמעות

ה רא"ש שם, שפסק לאסור טבילת הכלים מטעם רבה ומטעם רבא שם (שנראה כמתקן

כלי), ולא מטעם רבי ביבי שם (גזרה שמא ישהא), שלדעת רב ביבי יש מקום לחלק בין היה

אפשר להטבילו מערב שבת או לאו.

[66] סט"ו

(להטביל כלי חדש ביום טוב, דינן כמו בשבת וכמ"ש בסימן שכ"ג. ואם לא היה

אפשר להטבילו מערב יום טוב מותר להטבילו ביום טוב לדברי הכל, אבל אין מורין כן,

כדין מכשירים שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב). והיינו כדלקמן שם ס"א (שפוד

שנעקם ונכפף, אם ... לא היה אפשר לו לתקנו מערב יום טוב, כגון שנכפף ביום טוב ...

מותר לתקנו ביום טוב, אבל אין מורין כן לאחר). סי' תצה ס"ד (מכשירין שאי אפשר

לעשותן מערב יום טוב, כגון לתקן השפוד שנשבר ביום טוב ... מותר לתקנו ביום טוב,

שנאמר יעשה לכם, ודרשו חכמים לכם לכל צרכיכם, לרבות מכשירין שאי אפשר לעשותן מערב

יום טוב).

[67] רש"י

ע"ז עה, ב ד"ה זוזא (וגזירת הכתוב היא, ולא משום פילוט איסור, דהא חדשים

ולא בלעי מידי מצרכת לה טבילה). תוס' שם ד"ה מים (אע"ג דרביעית סגי

להטביל מחטין וצינוריות מדאורייתא, היינו טבילת טומאה, אבל טבילת כלי מדין, חידוש

הוא, ובעי מ' סאה). ועוד ראשונים נסמנו באנציקלופדיה תלמודית שם ציון 21.

[68] בשו"ע

שם סי"ד (אין מאמינים קטן על טבילת כלים), וט"ז סקט"ז (לפי שטבילת

כלים דאורייתא).

[69] משמעות

הט"ז סק"ה, לפי דעת הב"י (והב"י ניחא ליה בהך גיסא,

דדוקא דאורייתא, אבל כלים חדשים שהם מדרבנן, דינם כמו ולד הטומאה דמותר ביום טוב).

[70] רבא

ביצה יח , א (מפני שנראה כמתקן כלי).

[71] סעיף

ה (וכן כל העושה איזה תיקון לכלי, הרי תיקון זה נחשב למלאכה וחייב).

[72] שו"ע

ס"ז (וירא שמים יצא את כולם, ויתן הכלי לגוי במתנה, ויחזור וישאלנו ממנו, ואין

צריך טבילה).

[73] מרדכי

ביצה רמז תרעז (מי ששכח ולא הטביל כלי מערב שבת ומערב יום טוב, יתן הכלי לעובד

כוכבים במתנה ויחזור וישאלנו ממנו, והוה ליה כשואל מן העובד כוכבים, דאמר פ"ה

דמסכת ע"ז דאין צריך טבילה). וכדאמרינן ע"ז עה, ב (אבל שאולין לא).

שו"ע יו"ד סי' קכ ס"ח (השואל או שוכר כלי מהעו"ג, אינו טעון

טבילה), וסט"ז (אם שכח ולא הטביל כלי מערב שבת או מערב יום טוב, יתננו לעובד

כוכבים במתנה, ואחר כך ישאלנו ממנו, ומותר להשתמש בו).

[74] מ"א

סקי"ב (כיון שצורך שבת הוא. ועמ"ש סי' ש"ז).

[75] סט"ו

( שאסור ליתן שום דבר במתנה לחבירו בשבת ויום טוב, אלא מיני מאכל

ומשקה שלצורך היום, כמ"ש בסי' שכ"ג ותקי"ו, שהרי אפילו להקדיש

לגבוה אסרו), ושם (הערה קי) נתבארה מסקנת רבינו בהלכה זו .

[76] ט"ז

סק"ו (ביו"ד סי' ק"כ סט"ז כתבתי שצריך לטובלו ביום א' בברכה.

אלא כיון שאינו נמצא מפורש, לא יברך. אבל הטבילה אחר כך הוא חיובא עיי"ש).

[77] ט"ז

שם סקי"ח (נראה לי דהאי תיקונא אינו אלא לפי שעה, דהיינו לאותו שבת, או בחול כל

זמן שאין לו מקוה, אבל לאחר השבת, או שיזדמן לו מקוה, כיון שישתקע עולמית ביד

ישראל, ודאי הוי כלקוח בידו ... נראה דצריך טבילה אחר שאפשר לו לטבול, אפילו בברכה.

אבל כיון שאין זה מפורש בפוסקים, יש ליזהר שיטביל כלי אחר עמו, משום חשש ספק ברכה).

[78] ברייתא

ביצה שם (מדלין (מים, רש"י) בדלי טמא, והוא טהור). הרשב"א בעבודת

הקודש ש"ג ס"ד (כלי תשמיש חדשים הנלקחים מבית היוצר שצריכין טבילה, אין

מטבילין אותן לכתחילה ביום טוב, לפי שנראה כמתקן כלי, אלא אם הוא כלי העשוי לדלות

בו, דולה בו והוכשר מאליו. וכן ממלא כוס וקיתון מים מן המעיין או מן הנהר לשתות,

והרי הן מוכשרין מאליהן). הובא במ"מ הל' יום טוב פ"ד הי"ח. רמ"א

ס"ז (ואם הוא כלי שראוי למלאות בו מים, ימלאנו מים מן המקוה ועלתה לו טבילה).

[79] רש"י

שם ד"ה בדלי (מאליו ... וטעמא דטבילה אסורה משום דנראה כמתקן כלי ... אבל הכא

אין הכל יודעים שהדלי טמא, והרואה אומר לשאוב מים הללו היה צריך).

והיינו כיון שאין כאן תיקון כלי,

אלא "נראה כמתקן כלי", משא"כ כאן "אין הדבר ניכר שמתכוין

להטבילו". ונתבאר לעיל סי' שיד ס"א (הערה ט).

[80] מ"א

סקי"ג (ונראה לי דלא יברך, דאז אינו מוכח שעושה לשם טבילה).

[81] על

מ"ש בב"י (מיהו כיון דאפשר בתיקון שכתב המרדכי שאכתוב בסמוך, נכון לחוש

לדברי האוסר ושלא להתיר כי אם על ידי אותו תיקון, היכא דאפשר), כתב דרכי משה

אות ג (ולי נראה דמדינא אסור, כי יש לחוש לדברי האחרונים הרא"ש והרשב"א

והמרדכי ... ולכן אסור לטבול כלים בשבת ויום טוב). וכ"מ במ"א כאן

סקי"א (ואפשר דיש להקל בדיעבד, מאחר דיש מתירין לכתחלה), הרי שעכ"פ אין

להתיר לכתחלה. וסי' תקט סקי"ד (ואם אי אפשר להטבילו מערב יום טוב שרי),

והטעם הוא כדלעיל (הערה 66 ), שבזה התירה התורה מכשירין ביום

טוב, אף שנראה כמתקן כלי, משא"כ בשבת אסור.

[82] בס"א

שם לא נזכר דין בדיעבד בדבר האסור מדברי סופרים. אבל צויין לשם גם לקמן סי' שלט

ס"ז (שאם הפריש תרומות ומעשרות במזיד לא יאכל מזה בו ביום, לא הוא ולא אחרים,

כדין העושה כל דבר האסור מדברי סופרים במזיד, שאסור ליהנות ממנו אפילו לאחרים עד

למוצאי שבת, ובמוצאי שבת מותר מיד אפילו לו, כמו שנתבאר בסי' שי"ח).

ומקורו ברמב"ם פכ"ג

הט"ו (המגביה תרומות ומעשרות בשבת או ביום טוב ... במזיד, לא יאכל עד מוצאי

שבת).

[83] מ"א

סוף סקי"א (ואפשר דיש להקל בדיעבד, מאחר דיש מתירין לכתחלה).

וראה חידושי צמח צדק ר, ג (שפיר יש

לפסוק כדין משנתינו אף במטביל כלים חדשים, דבמזיד לא ישתמש בהן). הובא בבדי השלחן סי'

קמו סק"ט.

[84] כדלעיל

ס"ו ( מדיחים כלים לצורך היום) .

[85] תשובת

ה רא"ש, שהביאה רבינו ירוחם ני"ב ח"ח עז, א (וכוס

ששתה בו הגוי, כתב הרא"ש בתשובה, דמותר להדיחו, ולא דמי לטבילה, דהתם האיסור

בגוף הכלי נראה כמתקן, והכא גוף הכלי היתר, והיין אוסרו, וכשמדיחו אינו מתקנו אלא

כשמסיר ממנו גרף של רעי). שו"ע ס"ח (כוס ששתה בו גוי, מותר להדיחו לדברי

הכל). מ"א ס"ק יד (דהא גוף הכלי היתר הוא, והיין אסרו, וכשמסירו אינו מתקנו

אלא כמסיר ממנו גרף של רעי).

[86] מ"א

שם (ומשמע בשבת דף מ"ז בתוס', דאפילו יש בכוס פרורי פת ששרה בו העכו"ם,

מותר לטלטלו, ולא הוי בסיס לדבר אסור, דבטלי לגבי כוס). והוא בתוס' מז, א ד"ה

הוה (ואור"י דשיורי כוסות לא חשיבי למיהוי כוס בטל לגבייהו, אף על גב שאין

היתר עמהן בכוס).

[87] בשו"ע

שם ס"ו (איסור של דבריהם, אין מערבין אותו בידים כדי לבטלו. ואם עשה כן

במזיד, אסור. אבל אם נפל מעצמו, ואין בהיתר כדי לבטלו, מרבה עליו ומבטלו),

ורמ"א שם (ויש אומרים דאין לבטל איסור דרבנן או להוסיף עליו, כמו באיסור

דאורייתא. וכן נוהגין, ואין לשנות). ש"ך שם ס"ק יז (נראה לי עיקר לדינא,

דאפילו איסורים של דבריהם שאין להם עיקר כלל בתורה, אין לבטלו או להוסיף עליו,

וכדעת הרב).

ולמדים הלכה זו מהא דלקמן סי' תקז ס"ג

(אף על פי שעצים שנשרו מן האילן ביום טוב אסור להסיקן ביום טוב ... ואף על פי

שאסור לבטל איסור בידים ... מכל מקום כיון שאיסורן אינו אלא מדברי סופרים, וגם

אינו נהנה מהם עד אחר שנשרפו שאז אופה את הפת, ואז אין האיסור בעין, לכך הקילו

חכמים לבטלן), ובקו"א שם סק"ג (לדידן דקיי"ל ביו"ד סי'

צ"ט, עיין שם ברמ"א וש"ך, דאסור לבטל איסור דברי סופרים, אלא אם כן

מקלי קלי כו').

[88] תרומת

הדשן סי' נד (ובדרשות הר"ח אור זרוע מצאתי ... כיון דאין העיקר דאורייתא

מותר לבטלו ברוב, ובשבת אסור לבטל האיסור, דאין לך תיקון גדול מזו, כמו שאסור

להטביל כלי בשבת דמתקן, עכ"ל). מ"א סקי"ד (אסור לבטל איסור

בשבת או ביום טוב, דאין לך תיקון גדול מזה כמ"ש בי"ד סימן צ"ט

ס"ו. והיכא דמקלי קלי אסורא, שרי, כמ"ש סי' תק"ז ס"ב).

והיינו לומר שאף לדעת השו"ע

ביו"ד שם המתיר להוסיף באיסור דרבנן, מכל מקום בשבת אסור. ולדידן אסור גם

בחול, ואם כן אין נפקא מינה מהלכה זו לענין שבת, כמבואר בתרומת הדשן שם (אמנם נראה

דלא נפקא מינה לדידן בהך פיסקא, דאנן לא נהגינן לבטל שום איסור, אפילו דרבנן,

לכתחילה).

וגם באופן דמקלי קלי, שמותר להוסיף,

כמובא לעיל, מכל מקום אין נפקא מינה מזה לשבת, דהא אסור להסיקן בשבת. אבל ביום טוב

מותר להוסיף, כמובא לעיל.

[89] גמרא

קמב , א (הא קא מתקן), ופרש"י (שמביאה לידי היתר ונגזר ביה אטו תיקון שעל

ידי מלאכה). הובא בתרומת הדשן שם (ופריך עלה בגמרא והא מתקן הוא, ופרש"י

שמביא לידי היתר, ונגזור ביה אטו תיקון שעל ידי מלאכה ... ובשבת אסור לבטל האיסור,

דאין לך תיקון גדול מזו).

[90] תרומת

הדשן שם (איסור שנתערב בהיתר בשבת או בערב שבת ולא נודע לו עד בשבת, ושאלו לחכם,

וצריך החכם לשער אם יש ששים לבטל האיסור, שרי לשער בדעת ולמראה עיניו ולהתיר בשבת

או לאו. תשובה, יראה דבכה"ג שרי למיעבד... לשון רש"י בפרק נוטל (קמא, ב)

במתניתין, לא משמע כלל דסבר דהאי מעלין לשון בטול הוא, אלא לשון הרמה, מדפירש מותר

לעלותן מהן, דאי לשון בטול לא היה נופל לומר מהן, ואיכא למימר דמשום הכי פריך

תלמודא, והא קא מתקן, כיון דבעי למעבד מעשה). והיינו דתנן קמא, ב (רבי יהודה אומר

אף מעלין את המדומע באחד ומאה), ופרש"י (סאה תרומה שנפלה לק' של חולין

דקי"ל דעולה, מותר להעלותו לסאה תרומה מהן בשבת ויהיו החולין מותרין), הרי

שהמחלוקת היא רק אם מותר להעלותו במעשה, אבל לדברי הכל מותר לשער בדעת ולהתיר

בשבת. מ"א שם (אבל מותר לשער ששים, אפילו נתערב בערב שבת ולא נודע לו עד בשבת

(ת"ה סי' נ"ד)).

[91] ביצה

כז , א (ראיית בכור לאו כראיית טרפה ... ראיית טרפה אפילו ביום טוב, ראיית בכור

מערב יום טוב), ופרש"י (ראיית בכור אינה קלה כראיית טרפה, דאחשבוה רבנן, וכל

עצמה של התרת בכור תלויה בה ... ואינו דומה לראיית טרפה ... ואמרו כיון דחשיבא

כולי האי הוה ליה כמתקן וכדן דין, ואסור לראותו ביום טוב, ואע"פ שהטרפה נבדקת

ביום טוב).

וכן הוא לקמן סי' תצח סי"ז (בכור

בזמן הזה שאין יכול לשחטו בלא מום, אין חכם ולא שלשה הדיוטות יכולין לראותו אם יש

בו מום כדי להתירו לשחטו, כיון שאפילו אם יש בו מום ולא הראהו לחכם או לשלשה

הדיוטות ושחטו הרי זה אסור, ואם כן ראיית החכם או שלשה הדיוטות היא המתרת את הבכור,

והרי זה דומה למתקן).

[92] ברייתא

שבת נ ע"א (בכל חפין את הכלים), ופרש"י (משפשפין את הכלים בשבת

לצחצחן). טור ושו"ע ס"ט (מותר לשפשף הכלים בכל דבר).

[93] כנסמן

לקמן (הערה 99 ).

[94] כדלעיל

ס"ו (מדיחים כלים לצורך היום).

[95] ברייתא

שם (חוץ מכלי כסף בגרתקון), ופרש"י (כמין עפר שגדל בחבית של יין וקורין לו

אלו"ם, והוא עיקר תקון כלי כסף, וגורר אותו, שהכסף רך). טור ושו"ע שם (חוץ

מכלי כסף בגרתקן, שהוא שמרי יין כשנתייבשו ונתקשו, מפני שהוא ממחק לכלי כסף, שהוא

רך). לבוש ס"ט (כיון שהכסף רך הוא אצל העפר הזאת, וממחקו).

[96] רש"י

שם (והוא ממחק שהוא אב מלאכה), ממשנה עג, א (אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ...

והממחקו). וכדלעיל סי' שב סט"ו (הממחק את העור, דהיינו שמגרר את הצמר או השער

מעל העור עד שיחליק פני העור, חייב, והוא מאבות מלאכות).

והיינו כשמחליק העור או הכלי,

משא"כ כשמחליק משחה או שעוה או זפת, הוי תולדה, כדלעיל סי' שיד סכ"א (הממרח

שעוה או זפת ... הרי זה תולדת ממחק את העור ... שהוא אב מלאכה).

[97] רש"י

שם ד"ה לא (מיהו גרתקון אסור, דודאי גריר, ומודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא

ימות). מ"א ס"ק טו (בגרתקן הוי פסיק רישיה). וחייב, כדלעיל סי' רעח

ס"ד, ושם נסמן (הערה כט).

[98] גמרא

שם (נתר וחול (דלא גריר ליה לכסף, רש"י), מותר). מ"א שם (בכל דבר, אפילו

בחול).

[99] רבינו

ירוחם נתיב יב חי"ג (אבל בנתר וחול מותר, פירוש, והוא שיחד לנתר וחול קרן זוית

מבעוד יום, דאם לאו, אסור לטלטלו). הובא בב"י ובאליה זוטא סק"ט.

[100] רש"י

שם (דזימנין דגריר ... דבר שאין מתכוין ... דשרי כרבי שמעון). מ"א שם (אף על

גב דזמנין דגריד, מכל מקום דבר שאין מתכוין הוא). וכדלקמן רס"י שלז (כל דבר

שאינו מתכוין מותר).

[101] ספר

התרומה סי' רלה (נראה דאסור לחוף כלים במלח כדי לנקותן, כי המלח נמחה כשחופף בחזקה).

סמ"ג , הובא ב מרדכי רמז שכח (פירש בספר המצות דנראה דאסור לחוף

כלי כסף במלח בשבת, לפי שהמלח נמחה כשחופף בחזקה). שו"ע ס"י (אין חופפין

כלים במלח, לפי שהמלח נמחה כשחופף בחזקה).

ומזה למדו אף לענין חפיפת ידים,

כדלעיל סי' שכ סי"ט (צריך ליזהר שלא לשפשף ידיו במלח, מפני שהמלח נימוח על

ידיו), ולקמן סי' שכו ס"י (אסור לרחוץ ידיו במלח ... מפני שנימוח על ידו,

והרי זה כמוליד בשבת, ודומה למלאכה), ושם (הערה 495 ).

[102] סעיף

טז (לענין שלג וברד) וסי"ט (לענין מלח).

[103] תוספתא

ביצה סופ"ד (אין מדיחין את הכלים בנתר ביום טוב. אבל מדיחין אותם במלח ובמורסן

בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב), וכפירוש ה ב"י סוף הסימן (ושמא יש

לומר דמדיח לחוד וחופף לחוד, דחופף הוי כמרסק שלג וברד דאסור, ומדיח הוי כנותן שלג

וברד לתוך הכוס דשרי).

[104] ובלבד שלא ישפשפנו בידיו ...

ויש אומרים שכל שהנימוח אינו בעין לבדו אלא מתערב בדבר אחר, אפילו מרסקו וממחהו

בידים מותר. ולכן מותר ליטול ידיו ולשפשפם במים שיש בהם ... מלח אע"פ שמרסקם

וממחה אותם בידיו, כיון שהם מתערבים במים שעל ידיו).

וכמו דלעיל שם יש שתי דעות, אם מותר

לשפשף בהם הידים "כיון שהם מתערבים במים שעל ידיו", או שלא הותר אלא "ליטול

ידיו מהם ... ובלבד שלא ישפשפנו בידיו".

כן יהיו ב' הדעות האלו גם כאן, אם

לא הותר אלא להדיחן, או שהותר אף לחפפם בחזקה, כיון שנתערבו במים.

וכדעה הא' נתבאר כאן ב מ"א

ס"ק טז (כשחופף בחזקה, אבל בעלמא שרי דנמחה ממילא). אליה זוטא סק"י (אבל

נותן לתוך המי מלח להדיח, כיון שאין מחפף).

ומסיק לעיל שם (ויש להחמיר כסברא

הראשונה). וגם מ"א שלפנינו צויין לעיל שם על הדעה הראשונה הנ"ל.