תקב דיני האש ביום טוב

תקב דיני האש ביום טוב

ובו ט' סעיפים

איסור

עשיית האש

א אין ¹⁴⁴⁶

מוציאין האש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר, כגון צפיעי הבקר, ולא מן המים,

שמקרבין נעורת של פשתן אצל זכוכית לבנה מלאה מים שמניחין אותה כנגד עין השמש

שיחזור נגהה להנעורת ותדלק ¹⁴⁴⁷ ,

כל זה וכיוצא בו אסור לעשות ביום טוב ¹⁴⁴⁸ ,

מפני שהוא מוליד ¹⁴⁴⁹

דבר חדש ודומה קצת למלאכה ¹⁴⁵⁰ .

וכיון שהיה אפשר לעשות מערב יום טוב, אסור לעשות ביום טוב ¹⁴⁵¹ .

ואם עבר ועשה, מותר להשתמש בהאש ביום טוב ¹⁴⁵² ,

שלא קנסו חכמים להעושה מלאכה ביום טוב ¹⁴⁵³

כמו שקנסו להעושה מלאכה בשבת החמורה ¹⁴⁵⁴ :

ב אין עושין פחמין ¹⁴⁵⁵ ,

אפילו רוצה להסיקן תחת תבשילו ביום טוב ¹⁴⁵⁶ ,

מפני שהוא מתקן כלי, שהרי הן ראויים לצורפי זהב ¹⁴⁵⁷ ,

ועוד שהוא מכבה, שבעשיית הפחם נכבה האש ¹⁴⁵⁸ :

ג אין נופחין במפוח, כדי שלא יעשה כדרך

שהאומנין עושין. אבל נופחין בשפופרת ¹⁴⁵⁹ .

והעולם נוהגין היתר במפוח של בעלי בתים על ידי שינוי להפכו מלמעלה למטה. אבל במפוח

של אומן אסור אפילו על ידי שינוי ¹⁴⁶⁰ :

ד מותר לכסות האש בכלי ¹⁴⁶¹

או בעפר מוכן ¹⁴⁶² ,

כדי שישתמר האש ולא יכבה לגמרי. ואע"פ שעל ידי כיסויו אפשר שהאש נכבה מעט,

מכל מקום כיון שאפשר בלא כיבוי, אף אם נכבה מעט אין בכך כלום, כיון שאינו מתכוין לכיבוי ¹⁴⁶³ .

במה דברים אמורים כשצריך להאש ביום טוב עצמו,

אבל אסור לכסותו כדי שישתמר ליום טוב שני ¹⁴⁶⁴ ,

אפילו הוא ראש השנה ¹⁴⁶⁵ ,

דאין מכינין מיום טוב אחד לחבירו כמו שיתבאר בסימן תק"ג ¹⁴⁶⁶ :

סדור

העצים באופן הדומה לאהל

ה דרך עושי מדורה גדולה לעשות ארבע שורות

של עצים לארבע רוחות, כעין ארבע דופני התיבה, ונותנים עליהם עצים למעלה, ודומה

לאהל ¹⁴⁶⁷ .

לפיכך הרוצה לעשות כך ביום טוב, לא יעשה הדפנות תחלה ואחר כך יעשה עליהם הגג, מפני

שזהו דרך בנין ¹⁴⁶⁸ ,

ואפילו בנין עראי אסור ביום טוב ¹⁴⁶⁹ .

אלא אדם אחד יאחוז העצים העליונים שהם לגג בידיו באויר, ואחר כך יסדרו הדפנות

תחתיהם, כדי לשנות מדרך חול.

וכן אם הוא מסדר עצים כעין גג על גבי

שני אבנים העשויין כעין דפנות, יאחוז העצים בידיו באויר ואחר כך יסדרו האבנים

תחתיהם ¹⁴⁷⁰ .

וכן השופת את הקדרה על גבי שני אבנים, יאחוז הקדרה בידו באויר ואחר כך יסדר האבנים

תחתיה ¹⁴⁷¹ ,

כדי שלא יעשה אהל עראי בלי שינוי. וכן ביצים כשצולין אותן ומניחים אחד על גבי שנים

והאש ביניהם, יאחוז העליונה בידו ויתן האחרות תחתיה ¹⁴⁷² :

ו במה דברים אמורים כשמניח אש בין שתי

התחתונות, שהרי הוא צריך לאויר שביניהם, והרי זה דומה לאהל שהוא צריך לאויר שתחתיו,

אבל אם אין צריך לאויר שביניהם, אינו דומה כלל לעשיית אהל, ומותר לסדר העליונה על

גבי התחתונה ¹⁴⁷³ .

ולכן מותר לסדר דף השלחן על גבי רגליו אע"פ שיש להן דפנות מגיעות לארץ ¹⁴⁷⁴

מארבע רוחות, כיון שאין צריך לאויר שביניהן, ועיין בסימן שט"ו ¹⁴⁷⁵ :

הסרת

עצים מהמדורה

ז

אגודה של עצים שהודלקה במדורה, כל עץ שלא אחז בו האוּר מותר לשמטו מן המדורה ¹⁴⁷⁶ . אבל אותן עצים

שאחזה בהן האוּר אסור לסלקן מן המדורה, שהרי הוא מכחיש אוּרן, דכשהן באגודה אחת הן

דולקין יותר בטוב מכשהן נפרדין ¹⁴⁷⁷ ,

והרי זה דומה למכבה ¹⁴⁷⁸ .

אבל מותר ליטלן מצד אחד של המדורה

ולהניחן בצד אחר של המדורה, או להניחן במדורה אחרת, דכיון שאינו מסירן לגמרי מן

האש אינו דומה למכבה. ואף שלפעמים הן נכבים קצת קודם שמחזירן למדורה, אין בכך כלום,

כיון שאפשר בלא כיבוי כלל והוא אינו מתכוין לכבוי ¹⁴⁷⁹ .

במה דברים אמורים שאינו רשאי להסירן

לגמרי, בעצים אגודים ביחד ¹⁴⁸⁰ ,

או אפילו אם אינן אגודים אלא שהם עצים דקים דכשמסיר אחד מהם הוא קרוב ליכבות, אבל

עצים גסים שאינם אגודים, מותר להסירן לגמרי מן האש, אפילו כבר אחזה בהן האוּר ¹⁴⁸¹ .

ומכל מקום העולם נזהרים בכך, ואין מסירין לגמרי מן המדורה שום עץ שאחזה בו האוּר,

וכן נכון להחמיר ¹⁴⁸² :

טלטול

עצים שלא להסקה

ח

אין סומכין את הקדרה ¹⁴⁸³ ,

ולא שום דבר אחר ¹⁴⁸⁴ ,

בבקעת של עץ, ולא התירו לטלטל עצים אלא להסקה בלבד ¹⁴⁸⁵ ,

לפי שהן עומדין ומיוחדין לכך ¹⁴⁸⁶ ,

אבל שלא לצורך הסקה אסור לטלטלן אפילו לצורך גופן ומקומן, מפני שאין עליהם תורת

כלי כלל ¹⁴⁸⁷ ,

והרי הן כאבנים שאסור לטלטלן שלא לצורך אוכל נפש, כמו שיתבאר בסי' תק"ט ¹⁴⁸⁸ .

אבל ענף עץ שהוא חד בראשו כקוץ וראוי

לתקעו בצלי כמין שפוד ולצלות בו, מותר לטלטלו כדי לצלות בו, מפני שתשמיש זה דומה

להסקה, דמה לי לצלות בו או לצלות בגחלתו, שאילו היה רוצה היה מסיקו תחת תבשילו ¹⁴⁸⁹ .

במה דברים אמורים, כשהוא יבש, דראוי

להסקה, אבל אם הוא רטוב, שאינו ראוי להסקה בלי תערובת עצים אחרים, ואינו יכול

לצלות בגחלתו בלבד, אסור לתקעו בצלי כעין שפוד ¹⁴⁹⁰ .

ומכל מקום מותר לטלטלו להסיק עם עצים אחרים, אף על פי שאינו ראוי להסיק בפני עצמו ¹⁴⁹¹ .

ויש אומרים ¹⁴⁹²

דעצים יבשים כיון שהן ראויים להסקה הרי הן מוכנים ליום טוב, ואין עליהם דין מוקצה,

ומותר לטלטלן אפילו שלא לצורך הסקה ושלא לצורך צלייה. אבל עץ רטוב, שאינו ראוי

להסקה בפני עצמו רק על ידי תערובת עצים אחרים, אסור לטלטלו אפילו לצורך צלייה, רק

להסיקו עם עצים אחרים, וכמו שנתבאר ¹⁴⁹³ .

ולענין הלכה, לכתחלה יש לחוש לסברא

הראשונה ¹⁴⁹⁴ .

אבל אם הוא שעת הדחק, כגון שנצרך לו מאד להשתמש בעץ יבש, יש לסמוך על סברא

האחרונה:

בישול

בקדרה חדשה של חרס

ט

אסור לבשל בקדרה חדשה של חרס ביום טוב, מפני שעל ידי בישול הראשון הן מתחזקין

ומתקשין ומחזיקין מים בטוב, וזהו גמר תיקון עשייתן, ואסור משום תולדת מכה בפטיש

שהוא גמר מלאכה של כל דבר ודבר ¹⁴⁹⁵ ,

כמו שנתבאר בסי' ש"ב ¹⁴⁹⁶

עיי"ש.

אבל מותר לבשל בכלי חרס המצופין ¹⁴⁹⁷

שקורין (גיגליזר"ט), לפי שהן מחזיקין מים בטוב אפילו קודם הבישול הראשון ¹⁴⁹⁸ ,

ונמצא שאין הבישול גמר מלאכתן.

ויש מתירין ¹⁴⁹⁹

לבשל בכלי חרס חדשים שלנו אפילו אינן מצופין, לפי שכל תיקונן וגמר עשייתן של כלי חרס

שלנו הוא בתנור של יוצרים.

ולענין הלכה יש להחמיר כסברא הראשונה,

ולכן נהגו כשקונין קדרות חדשות בפסח מבשלין בהם פעם אחת קודם יום טוב ¹⁵⁰⁰ .

אבל בשעת הדחק, כגון שאין לו קדרות אחרות, ונמצא בטל משמחת יום טוב, יש לסמוך על

סברא האחרונה ¹⁵⁰¹ :

[1446] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

(א)

איסור עשיית האש (ס"א-ד).

(ב)

סדור העצים באופן הדומה לאהל (ס"ה-ו).

(ג)

הסרת עצים מהמדורה (ס"ז).

(ד)

טלטול עצים שלא להסקה (ס"ח).

(ה)

בישול בקדרה חדשה של חרס (ס"ט).

[1447]

משנה לג, סוע"א (אין מוציאין את האוּר לא מן העצים ולא מן האבנים ולא

מן העפר (צפיעי בקר או צאן מטמינן בעפר, וכשמרקיבין יוצא מהן אוּר, ר"ן) ולא

מן הרעפים ולא מן המים (נותנים מים בכלי זכוכית לבנה ונותנו בחמה כשהשמש חם מאד,

והזכוכית מוציאה שלהבת, ומביאין נעורת ומגיעים בזכוכית והיא בוערת, כך שמעתי בפיוט

יוצר שיסד אחד מגאוני לומברדיא"ה, רש"י)). טור ושו"ע ס"א (אין

מוציאין אש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר (צעיפי הבקר (ר"ן),

מ"א) ולא מן המים (שנותנין זכוכית מלאה מים נגד השמש ונותן בו נעורת של פשתן

ותדלק (הר"ן ורש"י), מ"א)).

[1448]

רמב"ם פ"ד ה"א (כל זה וכיוצא בו אסור ביום טוב).

[1449]

גמרא לג, סוע"ב (מאי טעמא, משום דקא מוליד ביום טוב). רש"י במשנה שם

(משום דמוליד). ראב"ד בהשגות שם (מפני שהוא מוליד ואין כאן הכנה, והוא הטעם

שמפרש בגמרא). לבוש שם (מפני שבכל אלו הוא מוליד אש ביום טוב שהוא מלאכה).

והוא

אחד משלושה דברים שאסרו חכמים משום מוליד, שהוא דומה למלאכה, כדלקמן

סי' תקיא ס"ז ( שאסור

להוליד ריח ביום טוב בדבר שלא היה בו ריח, שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה

חדשה), ושם נסמן (הערה 53 ) , ולעיל סי' שכ סט"ז (השלג והברד

וכל כיוצא בהם אסור לרסק אותם בידים, דהיינו לשברם לחתיכות דקות כדי שיזובו מימיהן,

משום שדומה למלאכה, שבורא מים הללו), ושם נסמן (הערה קח), וסי' שכו ס"י (והרי

זה כמוליד בשבת ודומה למלאכה, כמו שנתבאר בסי' ש"כ שאסור לרסק שלג או ברד

מטעם זה), וסי' שיח סכ"ה (והרי זה דומה למרסק חתיכת ברד בשביל שיזובו מימיו,

שאסרו חכמים מפני שמוליד בשבת, ודומה למלאכה שבורא מים הללו, כמו שיתבאר בסי'

ש"כ).

[1450]

רש"י כג, א ד"ה דקמוליד, לענין ריח (שנכנס בחרס שלא היה בו ריח,

ואסור מדרבנן, שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה). שבת נא, ב ד"ה

כדי, לענין ריסוק שלג (משום דקא מוליד בשבת, ודמי למלאכה).

[1451]

רמב"ם שם (להמציא אש אסור, שהרי אפשר להמציא אותה מבערב). מ"מ שם (ולא

אסרוהו אלא מפני שלא היה לו להוליד כיון שאפשר לו מבערב. והטעם הזה כתב ג"כ

הרשב"א ז"ל, וכדברי רבינו). והוא בעבודת הקודש שער ב ס"ו (מפני

שהוא מוליד, ואפשר לו מערב יום טוב, וכל שאפשר לו מערב יום טוב ואינו אוכל נפש

אסור, ואפילו מכשירי אוכל נפש). לבוש שם (והואיל ואפשר להמציא אש מערב יום טוב

שיהיה לו מוכן ביום טוב, לא התירו חז"ל להוליד ולהוציאו ביום טוב). מ"א

סק"א (שהרי אפשר להמציאה בערב). פר"ח ס"א (והרמב"ם כתב לפי

שאפשר להמציא אותם מבערב. ולפי זה הא דאיצטריך תלמודא לטעמא דמוליד הוא, משום דאי

לאו האי טעמא, אף על פי שהיה אפשר להמציאו מבערב הוה שרינן ליה ביום טוב, אבל השתא

דאית ביה איסור מוליד, וגם היה יכול להמציא אותם מבערב, אסור להמציאו ביום טוב).

[1452]

מ"מ שם (ונראה שאם הוציא, שמותר להשתמש בו). לבוש שם (מיהו אם עבר

והוציא מותר להשתמש בו). ב"ח ריש הסימן (ואם הוציא אין איסור להשתמש

בו). מ"א שם (והמ"מ כתב ... ונראה שאם הוציא אש מותר להשתמש בו

עכ"ל).

[1453]

כדלקמן סי' תקג סי"ג ( המבשל

במזיד ביום טוב לצורך החול, הרי תבשיל זה מותר במוצאי יום טוב מיד ... לא קנסוהו

חכמים).

וכאן שמבעיר לצורך יום טוב, מותר להשתמש

בו גם ביום טוב.

[1454]

כדלעיל סי' שיח ס"א (המבשל בשבת, או שעשה אחת משאר מלאכות במזיד, אסור לו

לעולם ליהנות מאותה מלאכה, משום קנס ... אם היה שוגג, אסור בו ביום).

וכן הוא לקמן סי' תקג סי"ג ( וגם על מה שכבר עבר ובישל ביום טוב לא

ראו חכמים לקונסו על איסורי יום טוב הקלים, אלא על איסורי שבת החמורים הוא שקנסו,

כמ"ש בסי' שי"ח ושכ"ג ושל"ט) , ושם נסמן (הערות 73 - 75 ).

[1455]

משנה לב, א (ואין עושין פחמין ביום טוב). טור ושו"ע ס"א (ואין

עושין פחמים). ופירש בערוך השלחן ס"ה (והיינו ליטול עצים ולהבעירן עד שיעשו

פחמין).

[1456]

ברייתא לב, א (לבו ביום), ופרש"י (ואע"ג דלצורך יום טוב הן עושין). תוספתא

פ"ג ה"י (אפילו לאותו היום). רשב"א בעבודת הקדש שער ב ס"ו

(אפילו להסיקו תחת תבשילו).

[1457]

רש"י שם ד"ה ואין (דאינהו נמי כלי נינהו לצורפי זהב). לבוש

ס"א (מפני שעושה כלי, שהפחם הוא כלי לצורפי זהב). מ"א סק"ד (משום

דעושה כלי לצורפי זהב (רש"י)).

[1458]

ר"ן יז, ב (משום דמכבה הוא). לבוש שם (ועוד שהוא מכבה, שבעשיית הפחם

נכבה האש). מ"א שם (ור"ן פירש משום דהוא מכבה).

[1459]

גמרא [ברייתא] לד, א (אין נופחין במפוח, אבל נופחין בשפופרת), ופרש"י

(דמחזי כאומן עושה מלאכה). טור ושו"ע ס"א (ואין נופחין במפוח אלא

בשפופרת). לבוש ס"א (ואין נופחין במפוח, מפני שדומה למלאכת אומן, ובשפופרת

מותר להפיח האש).

[1460]

תוס' שם ד"ה אין (מפוח של בעל הבית ... העולם נהגו בו היתר על ידי

להפכו מלמעלה למטה). שו"ע שם (ונהגו היתר במפוח של בעלי בתים על ידי

שינוי להפכן מלמעלה למטה).

[1461] אגודה פ"ב סי' לד (לכסות

האש באפר, כדי שימצא למחר ביום טוב, מותר). מהרי"ל הל' יום טוב ע' קעד (אמר

מהר"י סג"ל, מותר לכסות האש להשמר מכיבוי בלילה לצורך מחר, ובשחר לצורך

צהרים). דרכי משה ס"ק א (שרי ואפילו בכלי,

כמו שאומר שם בגמרא [כב, א] שכופין כלי על גבי הנר מפני תשמיש המטה, וכל שכן לצורך

אוכל נפש, כן נראה לי). והוא כדלקמן סי' תקיד ס"ה (אסור לכבות את הנר, אפילו

צריך לכבותו בשביל הנאת הגוף ... אלא יכפה עליו את הכלי). רמ"א

ס"א (ומותר לכסות האש בכלי או בעפר מוכן, אם אינו מכבהו).

[1462] רמ"א שם (או בעפר מוכן).

אבל בעפר שאינו מוכן אסור.

ואף

שכתב במהרי"ל שם (דמשום אוכל נפש אין לחוש למוקצה, כי כן ראה בהג"ה

באשר"י, דמשום אוכל נפש התירו את המוקצה, וז"ל מכאן נהגו לסלק אפר הכירה

ביום טוב, דמשום אוכל נפש התירו את המוקצה). והוא לקמן סי' תקז ס"ט (ואם נפל

לתוכו [של התנור] מטיח הטיט שבדפנותיו ... מותר לגרפו מן התנור, אע"פ שהוא

מוקצה ואסור בטלטול, שהרי אינו ראוי לכלום ביום טוב, מכל מקום לצורך תיקון אוכל

נפש התירו לטלטל מוקצה, כמו שיתבאר בסי' תק"ט עיי"ש), ובסי' תקט

סט"ז (מותר לטלטל מוקצה לצורך אכילה, כגון אבנים המונחים על גבי פירות מותר

לטלטל האבנים כדי לאכול הפירות ביום טוב, לא יהא טלטול המוקצה חמור מעשיית מלאכה

גמורה שהותרה לצורך אכילה. אבל אוכלין המוקצין אסור לאכלם ביום טוב).

מכל

מקום נתבאר לקמן שם (אסור להשתמש בו אפילו לצורך אכילה, כגון לסמוך את הקדרה

באבנים או בעצים המוקצים, שההנאה שהוא נהנה במה שמשתמש במוקצה היא אסורה כאכילה),

וכך גם כאן, כיון שמשתמש עם העפר לכסות בו האש, לא הותר אלא בעפר מוכן.

[1463]

יש"ש פ"ב סי' כט (וכן נראה להקל, בפרט כהאי גוונא דדבר שאין מתכוין הוא).

מ"א ס"ק ה (ויש"ש כתב דאפילו מכבהו, דבר שאין מתכוין הוא).

[1464]

מהרי"ל שם (אך לא יכסה ביום לצורך הלילה דבתריה). רמ"א שם (ודוקא לצורך

יום טוב ראשון, אבל לצורך יום טוב שני, אסור).

[1465]

פר"ח ס"א (פירוש ואפילו בשני ימים של ראש השנה).

[1466]

סעיף ג (להדיח כלים וכיוצא בזה אסור לעשות ולהכין ביום טוב לצורך חול ... ואפילו

לצורך יום טוב שני של ראש השנה, שהן קדושה אחת ונחשבים כיום אחד ארוך להחמיר, אבל

לא להקל).

[1467]

רש"י לב, סוע"ב ד"ה האי (היסק גדול שעושין לפני שרים כדרך בנין,

עושין לו כתלים מד' רוחות, וסודרין עצים למעלה, ודומה לאהל). ב"י (וביאור

דבריו, שכשעושין מדורה גדולה, עושין ארבע שורות של עצים לארבע רוחות כעין ארבעה

דופני התיבה, ונותנים עליהם עצים למעלה, ודומה לאוהל, ובהא קאמר שלא יעשה הדפנות

תחלה ואחר כך יעשה עליהם הגג, משום דהוי דרך בנין). מ"א ס"ק ז (דוקא

כשמסדר ד' שורות עצים כעין ד' דופני התיבה, ואחר כך נותן עצים עליהם, אבל בלאו הכי

אין צריך שינוי).

[1468]

רב יהודה ב גמרא שם (האי מדורתא מלמעלה למטה (להתחיל תחלה מן הגג ואחר כך

יסדרו תחתיו עצי הכתלים, רש"י) שרי, מלמטה למעלה (לסדר העצים של כתלים תחלה

לעשות עליהם הגג, רש"י) אסור (שדרך בנין הוא, רש"י)). תוס' שם (משום

דהוי דרך בנין). טור ושו"ע שם (העושה מדורה ביום טוב, כשהוא עורך את העצים,

אינו מניח זה על זה עד שיסדר המערכה, מפני שנראה כבונה, אלא או שופך העצים

בעירבוב, או עורך בשינוי. כיצד, מניח עץ למעלה, ומניח אחר תחתיו ואחר תחתיו עד

שהוא מגיע לארץ).

[1469]

גמרא שם (וגזרו רבנן על בנין עראי משום בנין קבע). רמב"ם פ"ד הי"ד

(ואע"פ שהוא בנין עראי אסור), וכדלעיל סי' רנט ס"ו (שאין כאן בנין קבוע

אלא בנין עראי, ואינו אסור אלא מדברי סופרים), ושם נסמן (הערה לח).

דין זה האמור כאן הוא רק ביום טוב, ולא

בשבת, שאסור לעשות בו מדורה או לבשל או לצלות. אבל יש דברים שאסורים משום עשיית

אהל עראי גם בשבת, ונתבאר לעיל סי' שטו ס"ט-יב.

[1470]

מ"א שם (כשנותנין ב' אבנים ועצים עליהם, צריך שיתפוס העצים בידו ויתן

האבנים תחתיהם).

[1471]

גמרא לג, רע"א (וכן קדרה), ופרש"י (שמושיבין על ב' חביות, לא

יקיפנה תחלה ואחר כך יושיב הקדרה עליהם, אלא העליונה יתלה באויר ויאחזנה בידו,

ויסדרו החביות תחתיה סביב). רמב"ם שם הט"ו (וכן הקדרה, אוחז אותה ומכניס

האבנים תחתיה. אבל לא יניחנה על גבי האבנים). שו"ע שם (כלשון הרמב"ם).

[1472]

גמרא שם (וכן ביעתא), כפירוש התוס' לב, ב ד"ה מלמטה (וכן פר"ח גבי ביעתא,

כגון שיש ביצים מכאן וביצים מכאן ואחד על גביהן, והאוּר תחת אוירן). רא"ש

פ"ד סי' יא (וכן ביצים, כשרוצה לצלות אותם ומניח אחת על שתים או על שלש והאש

ביניהם).

וראה לעיל סי' שטו סי"ט (אבל אם

אינה חסרה טפח, אין בה משום אהל, שכל אהל שאין לו חלל טפח אינו קרוי אהל כלל). בדי

השלחן סי' קכ סק"ב .

[1473]

תוס' עירובין קא, א ד"ה וכן (מה שאנו מסדרין ככר מכאן וככר מכאן וככר על

גביהם, או בספר, ליכא איסורא אלא כשצריך לאויר שתחתיהם). רשב"א ביצה

לג, א ד"ה וכן (ואמרו בתוספות דאפילו בכי הא לא אמרו אלא כשצריך לאויר של מטה,

אבל במה שאין צריך לאויר, לא, ועל כן כתבו שמותר להניח ספר מכאן וספר מכאן וספר על

גביהם, לפי שאין צורך לאויר שתחתיהם). טור (כתב הרב רבינו שלמה בן אדרת בשם

התוספות, שלא אסרו אלא כי האי גוונא שצריך לאויר שלמטה, אבל אם אינו צריך לאויר

מותר, על כן מותר להניח ספר מכאן ואחד מכאן ואחד על גביהן, כיון שאינו צריך לאויר

שלמטה). רמ"א סוף ס"א (ויש אומרים דאפילו מגיע לארץ, כל זמן

שאינו צריך לאויר של תחתיו, שרי). שו"ע סי' שטו ס"ז (מותר להניח

ספר (אחד מכאן ואחד מכאן ואחד על גביהן) רמ"א שם ס"א (הואיל ואין צריך

לאויר שתחתיהן).

וכן הוא לעיל סי' שטו סי"ב (אבל

מותר להניח ספר אחד מכאן ואחד מכאן ואחד על גביהן, אף שנעשה ביניהן חלל טפח,

שהואיל ואין צריך כלל לאויר שביניהם, אינו דומה לאהל שמשתמשים בחללו).

[1474]

רמ"א כאן סוף ס"א (וכן שלחן שיש לו דפנות המגיעות לארץ, צריך שינוי ... ויש

אומרים דאפילו מגיע לארץ, כל זמן שאינו צריך לאויר של תחתיו, שרי), וכדעת יש

אומרים.

[1475]

סוף סי"ב (משא"כ בחבית, צריך הוא לאויר שביניהן שלא יתעפשו החביות,

שבשביל כך הוא מסדרם כן. וכן במטה, אף אם אין לה אלא ב' מחיצות זו כנגד זו, יש לו

צורך באויר שתחתיה שמשתמש שם בנתינת סנדלים וכיוצא בהם, ואין צריך לומר אם יש לה

ד' מחיצות כדפני התיבה, שיכול להצניע שם חפציו כמו בתיבה). משא"כ בשלחן שאין

צריך לאויר שביניהן (שהוא סתום ואין מניחים להניח בתוכו מאומה).

וראה שם סוף סי"א (לא אסרוהו חכמים

אלא אם כן יש לו תחתיו מחיצות המגיעות לארץ, שאז הוא דומה לאהל. ואם הן מגיעות

בפחות מג' טפחים סמוך לארץ, יתבאר בסי' תק"ב). והכוונה למה שדן בזה כאן

במ"א ס"ק ט.

[1476]

גמרא כב, א (אמר רב קנבא שרי), לגירסת ולפירוש הר"ח שם (פירוש יש מי

שאומר כגון אבוקה שהיא עשויה מחתיכות עצים קטנים, אם נוטל ביום טוב מאותן העצים

שלא אחזה בהן האוּר, שרי), ורי"ף שם יא, ב (כלשון הר"ח). רמב"ם

פ"ד ה"ג (אגודה של עצים שהודלקה במדורה, כל עץ שלא אחזה בו האש מותר

לשמטו, ואינו דומה למסיר שמן מן הנר). טור ושו"ע ס"ב (כלשון

הרמב"ם).

איסור הסרת שמן מהנר יתבאר לקמן סי'

תקיד ס"ו ( נר

של שמן שהוא דולק, אסור להגביהו קצת כדי שיסתלק השמן לאחוריו ולא יכבה את האש, ואין

צריך לומר שאסור להסתפק מהשמן שבנר הדולק, דכיון שמסיר שמן מעט מהנר, הוא גורם

שהשמן הנשאר בנר מתרחק מעט מאור הדולק, ועל ידי זה כהה אורו קצת, והרי זה כמכבה).

והיתר נטילת החלקים שלא אחזה בהן האש,

יתבאר לקמן שם ס"ט (אם מונחים הרבה חתיכות חלב או שעוה בתוך הנר, מותר ליקח

אחת מהחתיכות הרחוקות מהפתילה, שהרי אינו נוגע בגוף דבר הדולק, כיון שחתיכה שהוא נוטל

אינה מחוברת עם חתיכה הדולקת), ושם נסמן (הערה 35 ).

[1477]

כדאמרינן תענית ז, א (מה אש אינו דולק יחידי), ופרש"י (עץ אחד אינה דולקת,

אלא ב' או ג' ביחד).

[1478]

משמעות רמב"ם ו שו"ע שם. מרדכי רמז תרפב (ולפי זה משמע שאם

אחז בהן האוּר אסור להסירן ביום טוב). רוקח סי' רצט (עצים שבאש אין לסלק דהוי

כמכבה).

[1479]

מרדכי שם (מיהו ליקח האוּד מצד זה להניחו לצד זה של מדורה מותר, כיון שאין

מתכוין כלל לכבוי). הובא ב"י ד"ה ומ"ש רבנו מדורה. רא"ה

הובא ב שיטה מקובצת כב, א (וכתב הרא"ה שאם נטל אפילו מאותם שאחז בהן

האוּר להדליק ממנו במקום אחר, מותר, ולא חיישינן לגורם כבוי, כיון שעושה לצורך יום

טוב. ואין צריך לומר אם חזר ומניחו שם, שהוא מותר). רמ"א ס"ב (ומותר

ליקח עץ הדלוק מצד זה של מדורה ולהניחו בצד אחר, הואיל ואינו מכוין לכבוי). ט"ז

סוף סק"ג (ולפי הטעם דכאן דאינו מתכוין לכיבוי, משמע דהוא הדין אם מניחה

למדורה אחרת דמותר).

וראה לקמן סי' תקיא ס"ג ( כיון שיש בו קצת צורך אוכל נפש, שהרי

הוא חפץ ומתאוה לאכול בענין זה, התירו לו חכמים, כיון שאין כאן כיבוי גמור, שהרי

סופו מבעיר). סי' תקיד ס"ז.

[1480]

ב"י שם בדעת הרמב"ם (והרמב"ם כתב בפרק ד', אגודה של עצים,

משמע דדוקא באגודת עצים הוא דאין מותר להסיר מהם אלא בשלא אחזה בהם האוּר, ולא

כשאחזה).

[1481]

ב"י שם (אבל עצים גסים, אפילו אחזה בהם האוּר, מותר להסיר מהם). מ"א

שם (משמע דאם אין אגודין יחד, אפילו אותן שאחזה בהם האוּר מותר לסלקן. ודוקא אם

העצים גסים, אבל אם העצים דקים אסור (ב"י)).

[1482]

מרדכי רמז תרפג (אם לוקח אדם אוּד מן המדורה להאיר בלילה, לא דמי למסתפק מן

הנר. מיהו העולם רגילין ליזהר ונכון). הגהות מיימוניות פ"ד אות א (אם יש צורך

גדול ליקח אדם אוּד מן המדורה בלילה להאיר, נראה לי שאין כאן איסור כל כך שאינו

אלא גרם כבוי ואינו מתכוין לכך, ופעמים שאינו מכבה, ולא דמי להך דהכא שמכחיש אור

הנר. אך העולם נהגו ליזהר בכך, ויש להחמיר). הובא במ"א סק"י (ולכן דקדק

רמ"א וכתב להניחו בצד אחר, אבל ליקח אותו לגמרי מהכירה להאיר, נכון להחמיר). מ"א

שם (וז"ל הג"מ ומרדכי, מותר ליקח אוּד להאיר, שאינו אלא גרם כיבוי ואינו

מכוין לכך, ופעמים שאינו מכבה. אך העולם רגילים ליזהר. ונכון להחמיר. וכ"כ

הרוקח. עס"י תקי"ד ס"ב, וצ"ע. ולכן דקדק רמ"א וכתב להניחו

בצד אחר, אבל ליקח אותו לגמרי מהכירה להאיר, נכון להחמיר), ממשמעות ה רמ"א

שם.

וראה מראי מקומות וציונים.

[1483]

משנה לב, ב (ואין סומכין את הקדרה בבקעת). טור ושו"ע ס"ג (אין

סומכין את הקדרה ... בבקעת).

[1484]

משנה שם (וכן בדלת). גמרא לג, רע"א (אימא וכן הדלת), ופרש"י (אין סומכין

אותו בבקעת). שו"ע שם (ולא את הדלת בבקעת). לבוש

ס"ג (או שום דבר אחר).

*

וכל זה הוא כשרוצה לטלטל את הבקעת לסמוך

עליה את הקדרה, אבל אם הבקעת מונחת במקומה, אפשר לסמוך עליה את הקדרה, כדאמרינן ג,

ב (ביצה שנולדה ביום טוב, אין מטלטלין אותה, לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה

כרעי המטה), ויתבאר לקמן סי' תקז בקונטרס אחרון ס"ק ד ד"ה כתב (עיין שם

דף ג' ע"ב ... קתני אין מטלטלין לסמוך כרעי המטה, משמע דאם אינו מטלטלה מותר

לסמוך עליה כרעי המטה, משום דהוה הנאה הבאה מאליה), וסי' תקט ס"ק ג ( וכן משמע בפרק קמא דביצה אין מטלטלין

אותה לסמוך בה כרעי המטה, משמע דאם אינו מטלטלה שפיר דמי לסמוך בה).

[1485]

ברייתא לג, א (לפי שלא נתנו עצים אלא להסקה, ורבי שמעון מתיר), וכת"ק. רי"ף

יח, רע"ב (לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה). רמב"ם פ"ד הי"א (שלא

התירו לטלטל עצים ביום טוב אלא להסקה בלבד). מ"א סקי"א (ולא שרי להשתמש

בהם אלא לצורך הסקה).

[1486]

סוכה מ, א (סתם עצים, ולהסקה הן עומדין).

[1487]

ר"ן יח, רע"ב (שכיון שאין מיוחדין אלא להסקה בלבד, אין תורת כלי

עליהם, יש להם דין מוקצה לגבי שאר מלאכות). הובא ב"י ד"ה אין

סומכין.

[1488]

סעיף טז ( מותר לטלטל מוקצה

לצורך אכילה, כגון אבנים המונחים על גבי פירות, מותר לטלטל האבנים כדי לאכול

הפירות ביום טוב) .

[1489]

גמרא לג, א (חזרא (ענף עץ שהוא חד כקוץ וראוי לתקעו בצלי כמין שפוד ולצלות

בו, רש"י), רב נחמן אסר (ביום טוב משום דמוקצה נינהו לטלטל, שלא עשאו לכלי

מבעוד יום, רש"י), ורב ששת שרי. ברטיבא כולי עלמא לא פליגי דאסור (שאינו ראוי

לטלטלו אפילו להסקה, רש"י), כי פליגי ביבשתא, מאן דאסר אמר לך, לא נתנו עצים

אלא להסקה, ומאן דשרי אמר לך מה לי לצלות בו (לתחבו לתוכו, רש"י) מה לי לצלות

בגחלתו (הרי ראוי לטלטלו לעשותו גחלת וצולה בה, רש"י) ... והלכתא, יבשתא שרי,

רטיבתא אסור). וקיי"ל כרב ששת לפי אוקימתא זו שבגמרא.

והיינו בענף עץ שהוא חד בראשו וראוי

לתקעו בצלי כשפוד. אבל אם צריך לפצעו שיהי' ראוי לזה, יתבאר לקמן סי' תקח ס"ב

(אין פוצעין את הקנה לעשותו כמין שפוד ... כמתקן כלי ביום טוב).

ואף אם אינו פוצעו אסור לחתות בו התנור,

כדלקמן סי' תקז ס"ז (אסור ליקח עץ מבין העצים לחתות בו האש בתנור, אפילו הוא

יבש וראוי להסיק בו ביום טוב, מפני שהוא כמתקן כלי ביום טוב, אבל אם הכינו לכך

מערב יום טוב מותר).

ודינו

אחר שצלה בו, יתבאר לקמן סי' תקיח ס"ה (שפוד שצלו בו בשר, אם הוא אינו מיוחד

לשפוד, אלא שלקח עץ חד כעין שפוד וצלה בו באקראי בעלמא, אחר גמר הצלייה שומטו

מלפניו בגרירה ובטלטול מן הצד).

[1490]

רי"ף שם (חיזרא, רב נחמן אסר ורב ששת שרי, פירוש, עצים ממיני קוצים

ונקראין חיזרא, רב נחמן אסר ליטול מהן עץ להכניסו בתוך הבשר כמין שפוד לצלות בו

הצלי, ורב ששת שרי. ברטיבא כולי עלמא לא פליגי דאסיר, דכמוקצה דמי. כי פליגי

ביבישא, מאן דאסר אמר לך לא ניתנו עצים אלא להסקה, ומאן דשרי אמר לך מה לי לצלות

בו ומה לי לצלות בגחלתו. והלכתא, יבישא שרי, רטיבא אסיר). רמב"ם

פ"ב הי"ג (קוץ רטוב הרי הוא מוקצה מפני שאינו ראוי להסקה. לפיכך אסור לו

לעשות כמו שפוד לצלות בו בשר, וכן כל כיוצא בזה). רשב"א בעבודת הקדש

שער ה סי' א (נוטל אדם מקל עץ לצלות בו בשר בשפוד, דכשם שמותר לצלות בגחלתו כך

מותר לצלות בו. במה דברים אמורים בעץ יבש הראוי להסיקו תחת תבשילו בפני עצמו, אבל

רטוב שאין ראוי לצלות בגחלתו בפני עצמו, אסור, שאין אומרים מתוך שמותר לצלות

בתערובת גחלתו מותר לצלות בו). ר"ן שם ד"ה והלכתא (דכיון דרטיבא

לא חזי אלא על ידי תערובות, לא אמרינן מה לי לצלות בו מה לי לצלות בתערובת גחלתו,

כיון שאינו ראוי לצלות בגחלתו בפני עצמו כדרך שהוא צולה בו לבד). מ"מ

פ"ד הי"א (וכבר נתבאר למעלה פרק שני שקוץ רטוב אסור לצלות בו, וקוץ יבש

כתבתי שם שמותר). מ"א סקי"ב (לצלות בו, היינו בעץ יבש, דאמרינן מה לי

לצלות בו, דהיינו שתוחב בו הבשר, מה לי לצלות בגחלתו. אבל בעץ לח אסור לצלות בשר.

כן הוא בגמרא ובפוסקים).

[1491]

ר"ן שם (והלכתא, יבישא שרי רטיבא אסיר. לאו למימרא דרטיבא אסור למיתביה בהיסק

גדול). רמ"א ס"ג (מותר לצלות בו, וכל שכן שמותר להסיק בו עם שאר עצים,

אף על גב שאינו ראוי להסיק בפני עצמו).

וראה מראי מקומות וציונים.

[1492]

רא"ש פ"ד סי' יב (היכא דחזו להסקה שרו בית הלל לכל דבר, ורטיבא

דלא חזי להסקה, אסרי לכל דבר). טור (אין סומכין הקדירה בבקעת עץ לחה, דכיון

שהיא לחה ואינה ראויה להסקה, אסור לטלטלה לצורך שום דבר, אבל יבישה שראויה להסקה

מותרת לכל דבר). רש"ל ביש"ש פ"ד סי' טז (אין סומכין הקדרה

בבקעת עץ הלחה, אבל ביבשה שרי לסמוך). הובא במ"א סקי"ג (והיש"ש פסק

כהטור דמותר להשתמש ביבשים בכל תשמיש). ט"ז סק"ד (אין סומכין כו', פירוש,

בבקעת לחה, כיון שהיא לחה ואינה ראויה להסקה אסור לטלטלה לצורך שום דבר, אבל יבשה

שראוי' להסקה, מותרת לכל דבר. כן כתב הטור וכן כתב רש"ל).

הובא לעיל סי' תמו בקונטרס אחרון

סק"ג (וכן פסק הטור ורש"ל וט"ז, דיש תורת כלי על עצים ביום טוב,

ומותר לטלטלן, כדין כלים שמלאכתן להיתר שמותר לטלטלן).

[1493] לעיל, לפי הדעה הראשונה.

[1494]

שו"ע ס"ג (אין סומכין את הקדרה ולא את הדלת, בבקעת). פר"ח

ס"ג (אף על פי שהרב השמיט טעם שלא ניתנו עצים אלא להסקה, מכל מקום מדמסתם

קסתים, דמשמע דאף בבקעת יבישה אין סומכין, על כרחך דסבירא ליה כהרי"ף [יח, ב]

והרמב"ם [שם ד, יא], וכמו שכתב הר"ן [שם דבור ראשון] לדעתן דנקטינן

כהסוגיא דהמביא [ביצה לג, א] דאף בבקעת יבישה אין סומכין, לפי שלא ניתנו עצים אלא

להסקה, פירוש, שכיון שאינן מיוחדים אלא להסקה בלבד, דאין תורת כלים עליהן, יש להם

דין מוקצה לגבי שאר מלאכות).

וכן הוא לעיל סי' תצט קונטרס אחרון ריש סק"ג

(דלדברי האומרים לא ניתנו עצים אלא להסקה, וכן פסק בשו"ע סי' תק"ב,

ופירש הר"ן ומג"א שם הטעם משום דאין תורת כלי עליהם ... לענין הלכה ודאי

יש לחוש לכתחלה לדעת הרי"ף ורמב"ם ור"ן ומגיד משנה, שבשו"ע

פסק כמותם בלי שום חולק).

[1495]

גמרא לד, א (תניא אחד ... שופת את הקדרה ... כולן חייבין ... בשלמא כולהו, קא עבדי

מעשה, אלא שופת את הקדרה מאי קא עביד. אמר רבי שמעון בן לקיש הכא בקדרה חדשה

עסקינן, ומשום לבון רעפים נגעו בה). לפירוש ה רא"ש פ"ד סוף סי' טו

(והיינו משום חיסום, דאיכא חיוב חטאת משום מכה בפטיש). טור (אין מבשלין

בקדירות של חרס חדשות, אלא אם כן הרתיחן תחלה מערב יום טוב, מפני שהבישול הראשון

מחזקן, והוא גמר תיקונם). רמ"א ס"ד (ויש אוסרין, וכן המנהג).

דין ליבון רעפים יתבאר לקמן סי' תקח

ס"א ( אין

מלבנים את הרעפים ביום טוב כדי לאפות או לצלות עליהם ... מפני שעל ידי הליבון הן

מתחסמין (פירוש מתקשין ומתחזקין) ).

ודין אפיה בתנור וכיריים חדשים יתבאר

לקמן סי' תקז סט"ז.

והדין שלפנינו הוא כשיש בקדרה תבשיל,

אבל העמדת קדרה חדשה על האש, בלא תבשיל, נתבאר לעיל סי' רנג ריש סכ"ו (אבל לא

קדרה חדשה), ושם נסמן (הערה ריא).

[1496]

סעיף ה (דרך האומנים העושים כלי מתכת, להכות בפטיש על הכלי אחר שנגמר כדי להשוות

עקמימותו בהכאה זו, והכאה זו היא גמר מלאכת הכלי, והוא אב מלאכה שהיתה בכלי המשכן.

וכל העושה שום דבר שהוא גמר עשיית הכלי ותיקונו, הרי גמר זה נחשב למלאכה, והוא

תולדות מכה בפטיש).

[1497]

בהיתוך זכוכית, כדלעיל סי' תנא סעיף סט (כלי חרס המצופים מתוכם בהיתוך זכוכית

שקורין (גיגלייזר"ט)).

[1498]

מ"א סקי"ד (וידוע דכלים המצופים שקורין גלזיר"ט מחזיקין מים

בטוב אפילו קודם בישול, לכן מותר לבשל בהם ביום טוב בתחלה, שרוב תשמישן

בגלזיר"ט).

[1499]

רבנו ירוחם נ"ד ח"ב לא, ב (ונראה דבקדרות שלנו, שכל תקונן וגמר

עשייתן הוא בבישולן בתנור של יוצרים, שאינו אסור, וכן עמא דבר). ב"י סוף

הסימן (וכן המנהג פשוט היום לבשל בקדירות חדשות ביום טוב, ומעולם לא ראינו מי

שפקפק בדבר). שו"ע ס"ד (לדידן, מותר לבשל בקדרות חדשות ביום טוב).

[1500]

הגהות מיימוניות פ"ג אות ז (מהר"ם הנהיג לבשל בכל קדרה מערב יום טוב, אם

רוצים לבשל בה ביום טוב). רמ"א ס"ד (נהגו כשקונין קדרות חדשות

בפסח, מבשלין בהם קודם יום טוב).

[1501]

הגהות מיימוניות שם (וכן מצאתי בתוס' דיום טוב של ה"ר משה מפירר"א

בהה"ר מאיר, דאסור, אם לא מדוחק, כגון דאין לו מה יאכל). רמ"א שם (אם לא

על ידי הדחק). לבוש ס"ד (מיהו על ידי הדחק, שאין לו קדירות אחרות, מתירין

לבשל בקדירה חדשה). ט"ז שם (נראה לי, אף על גב דכתב רמ"א שמנהגנו

לבשל בחדשות קודם יום טוב, מכל מקום אם הוא שעת הדחק והוא שכח לבשלם קודם יום טוב,

או שלא מצא קדירות רק ביום טוב, יש לסמוך על המתירים לבשל ביום טוב בחדשות).

מ"א סקט"ו (על ידי הדחק, שאין לו מה לאכול (הג"מ ב"י

יש"ש)).