רעז שלא לגרום כבוי הנר

רעז שלא לגרום כבוי הנר

ובו ח' סעיפים

פתיחת דלת הקרוב לנר

א נר¹⁰⁸⁸

דולק ¹⁰⁸⁹ שהוא מונח

קרוב אל הדלת (נגד פתיחת הדלת ממש ¹⁰⁹⁰ ), בענין שכשיפתחו הדלת יוכל

לכבות, אם ינשב הרוח מבחוץ¹⁰⁹¹,

אסור לפתוח הדלת כנגדו, (א) שמא יכבנו הרוח ¹⁰⁹² .

ואף שאינו

מתכוון לכיבוי, ודבר שאינו מתכוין מותר¹⁰⁹³.

מכל מקום כיון שאם ינשב הרוח אי אפשר שלא יכבה, ופסיק רישיה ולא ימות הוא ¹⁰⁹⁴ . לפיכך אף בשעה שאין רוח מנשב

בחוץ אסור לפותחה, שמא יתחיל לנשב מיד שיתחיל לפתוח¹⁰⁹⁵.

ואפילו אם

הנר הוא מונח אחורי הדלת ¹⁰⁹⁶ , כגון דלת

שנפתחת לפנים ומאחריה מונח בבית נר דלוק, אסור לפותחה אם הנר הוא קרוב לדלת, והוא

(מכוון נגד פתיחת הדלת ממש ¹⁰⁹⁷ , דהיינו (ב)

נגד החלל שבין הדלת למזוזה שהצירים קבועים בה מבפנים, שחלל זה נעשה על ידי פתיחת

הדלת¹⁰⁹⁸).

אבל אם הדלת

פתוחה כבר מותר לנעלה בשביל שלא יכבה הנר, ואין בזה משום גרם הבערה ¹⁰⁹⁹ .

וכן החלון

שכנגד נר שעל השלחן, מותר לנועלו¹¹⁰⁰,

ואסור לפתחו אם הנר קרוב אליו קצת:

ב ואם הנר קבוע בכותל אחורי הדלת, אסור לפתוח הדלת

כדרכו בחול, שמא תהא הדלת נוקשת בנר שאחוריה¹¹⁰¹,

ואי אפשר שלא תכבנו כשתנקש בו, ופסיק רישיה הוא¹¹⁰².

אלא יזהר לפתוח בנחת שלא תגע הדלת בנר שאחוריה ¹¹⁰³ . אבל לנועלה

מותר בכל ענין ¹¹⁰⁴ .

ואם הוא

בענין שכשינעול בחוזק כדרכו תנקש הדלת על המזוזה בחוזק כל כך עד שיתנדנד כל הכותל

ויתנדנד נר הקבוע בו ¹¹⁰⁵ , ויתקרב קצת

השמן שבנר אצל הפתילה ויתחייב משום מבעיר, או יתרחק קצת ממנה ויש בזה משום מכבה ¹¹⁰⁶ , צריך ליזהר

בין בפתיחה בין בנעילה שתהא בנחת (בענין שלא יהא פסיק רישיה), אף אם הנר רחוק

מהדלת:

ג ואם הנר קבוע בדלת עצמה, אם הוא של שמן אסור לפתוח

או לנעול הדלת ¹¹⁰⁷ כדרכו בחול¹¹⁰⁸,

שעל ידי הפתיחה ונעילה כדרכו אי אפשר שלא יתקרב קצת השמן אל הפתילה (ויתחייב משום

מבעיר), או יתרחק קצת ממנו (ויש בו משום מכבה), אלא פותח ונועל בנחת בענין שלא יהא

פסיק רישיה¹¹⁰⁹.

ואין איסור (ג)

בטלטול הדלת משום הנר המוקצה הקבוע בה, לפי שהדלת לא נעשית בסיס לנר, מפני

שהיא חשובה שמשמשת לבית ובטלה אצלו ולא להנר ¹¹¹⁰ .

ואם הוא נר

של שעוה ¹¹¹¹ וכיוצא בו,

מותר לפתוח ולנעול כדרכו. אלא אם כן הוא בענין (שיש לחוש) שיכבה לגמרי ¹¹¹² אם לא יזהר

לפתוח ולנעול בנחת. אבל אם יפול על ידי כך לארץ אין בכך כלום כמו שיתבאר ¹¹¹³ .

וכן אם הנר

הוא אחורי הדלת, והוא בענין שאין לחוש להרוח שמבחוץ (כגון שהדלת נפתח מחדר לחדר),

אלא שיכבה מחמת הדלת עצמה שמנשבת עליו אם פותחה כדרכו בחול, צריך ליזהר לפותחה

בנחת (בענין שלא יהיה פסיק רישיה) ¹¹¹⁴ :

ד אסור לפתוח הדלת כנגד המדורה ¹¹¹⁵ הקרובה קצת

אל הדלת ¹¹¹⁶ , אם הרוח

מנשבת מבחוץ, שהרוח מבערת המדורה ¹¹¹⁷ יותר.

ואפילו אין שם אלא רוח מצויה, שאינה מבערת בודאי את המדורה, גזרה משום רוח שאינה

מצויה, שהיא מבערת בודאי ופסיק רישיה הוא¹¹¹⁸.

אבל אם היתה

פתוחה כנגד המדורה מותר לסגרה, ואין בזה משום מכבה ¹¹¹⁹ :

הנחת נר על הטבלה

ה הניח¹¹²⁰ נר

על גבי טבלא ¹¹²¹ מבעוד יום,

ושכח לסלקו ממנה קודם שחשכה ¹¹²² , ונצרכה לו הטבלא לטלטלה

ולהשתמש בה בשבת ¹¹²³ , מנער את

הטבלא והנר נופל מעליה על הארץ, ומטלטלה לכל מקום שירצה.

ובלבד שלא

יתכוין לכבות הנר בניעור זה ¹¹²⁴ . ואף אם

נכבה מאליו על ידי נפילתו אין בכך כלום, שדבר שאינו מתכוין הוא¹¹²⁵,

ואין כאן פסיק רישיה, שאפשר שלא יכבה על ידי כך.

במה דברים

אמורים כשכבר כלה השמן מהנר ¹¹²⁶ ולא נשאר בו

רק פתילה דולקת, או שהוא נר של שעוה וכיוצא בו¹¹²⁷.

אבל נר שיש בו שמן אסור לנער הטבלא להפילו מעליה, לפי שאי אפשר שלא יתקרב השמן קצת

אל הפתילה ויתחייב משום מבעיר, או יתרחק קצת ממנו ויש בו משום מכבה ¹¹²⁸ , וכל שכן אם ישפוך ממנו קצת ¹¹²⁹ .

ומכל מקום

מותר לומר לנכרי לנערה, שכל פסיק רישיה מותר על ידי נכרי ¹¹³⁰ , כמו שנתבאר

בסי' רנ"ג ¹¹³¹ . ולפיכך אף

בנר של שעוה וכיוצא בו טוב שלא יעשה הישראל בעצמו, אלא על ידי נכרי ¹¹³² , אם אפשר

בקל למצוא נכרי¹¹³³,

או שאינו צריך לטבלא כל כך¹¹³⁴.

ואם צריך

למקום הטבלא, יכול לטלטלה עם הנר שעליה¹¹³⁵,

אפילו הוא של שמן ¹¹³⁶ , לאיזה מקום שירצה, כמו שיתבאר

בסי' ש"ט ¹¹³⁷ :

ו וכל זה

כששכח לסלק הנר מהטבלא קודם כניסת השבת, שלכן לא נעשית הטבלא בסיס לדבר המוקצה ¹¹³⁸ , כיון שאינה משמשת אז לנר מדעת בעל

הבית ¹¹³⁹ אלא מחמת

שכחתו. אבל אם מדעתו הניח הנר על הטבלא ¹¹⁴⁰ שיהיה עליה

בכניסת השבת¹¹⁴¹,

הרי נעשית בסיס להנר וטפלה אליו ¹¹⁴² , ואסורה בטלטול כמוהו. לפיכך

אסור לנערה ¹¹⁴³ , אף אם הנר

הוא של שעוה וכיוצא בו, ואף אם צריך למקום הטבלא¹¹⁴⁴.

אבל מותר

ליגע בטבלא, כמו שמותר ליגע בכל מוקצה ¹¹⁴⁵ כמ"ש

בסי' ש"ח ¹¹⁴⁶ .

ועל ידי

נכרי מותר לטלטלה¹¹⁴⁷

ולנערה¹¹⁴⁸,

מטעם שנתבאר בסי' רע"ו ¹¹⁴⁹ .

ויש¹¹⁵⁰

אומרים ¹¹⁵¹ שאינה נקראת בסיס אלא אם כן היתה דעתו

שיהיה הנר עליה כל השבת כולה, אבל אם היה דעתו לסלקו אחר כניסת השבת, על ידי נכרי,

או על ידי ניעור או שאר טלטול מן הצד, הרי זה מותר לנערה, אם הנר של שעוה וכיוצא

בו¹¹⁵².

ויש לסמוך על דבריהם להקל במקום הפסד ¹¹⁵³ , כגון נר

שעל השלחן שנפל על השלחן, וחושש שלא ישרף השלחן, ינער השלחן והנר נופל מעליו אם

הוא של שעוה וכיוצא בו, אם היה דעתו מבעוד יום לסלקו מעל השלחן בשבת על ידי נכרי

או על ידי טלטול מן הצד.

ואם נפל הנר

על המפה שעל השלחן, אע"פ שהנר היה עומד עליה בכניסת השבת, לא נעשית המפה בסיס

לו לדברי הכל, מטעם שיתבאר בסי' ש"ט ¹¹⁵⁴ . ויכול

לנערה שיפול הנר מעליה, או שאר מוקצה שנפל עליה בשבת, אע"פ שאין שם הפסד אם

לא ינער.

ואף אם נפל

הנר, או שאר מוקצה שעל השלחן שנעשה בסיס להנר שהיה מונח עליו בכניסת השבת¹¹⁵⁵,

מכל מקום אם היה מונח על השלחן בכניסת השבת דהיינו בבין השמשות גם לחם ¹¹⁵⁶ (שלצורך

השבת ¹¹⁵⁷ ), הרי נעשה בסיס לאיסור ולהיתר

בכניסת השבת. ואף לאחר שסלקו הלחם ממנו לא נעשה בסיס להנר בלבדו, כיון שהוא כבר

אחר כניסת השבת ¹¹⁵⁸ . ולפיכך

יכול לנערו להפיל מעליו הנר ושאר מוקצה לטלטלו אחר כך כמו שירצה¹¹⁵⁹.

וכן אם היו מונחים עליו בין השמשות שאר דברים שאינם מוקצים ¹¹⁶⁰ . והוא שיהיו

(הלחם או) שאר הדברים חשובים יותר¹¹⁶¹ מן

דליקת הנר, דהיינו מן השלהבת ¹¹⁶² , שהנר נעשה בסיס אליה ¹¹⁶³ , כמ"ש בסי' רע"ט ¹¹⁶⁴ .

ואם¹¹⁶⁵

צריך לגוף השלחן לטלטלו למקום אחר, אם אפשר לנער ממנו הנר (כגון שאין צריך עוד לנר

זה), ינערנו ממנו מתחלה, על ידי שיטה השלחן ויפול הנר מעליו, ואחר כך יטלטלנו

למקום שירצה¹¹⁶⁶.

ואם אי אפשר

לנער¹¹⁶⁷

(כגון שהוא צריך עוד לנר זה במקום האחר¹¹⁶⁸,

או שיש חשש הפסד בניעור זה שלא ישבר הנר¹¹⁶⁹),

רשאי לטלטלנו בעוד הנר עליו, הואיל ולא נעשה בסיס לו בלבדו בבין השמשות.

ואפילו אם

אינו צריך עוד לנר, אלא שצריך למקום השלחן, ואם ינער שם הנר לא יוכל לעשות חפצו

באותו מקום, מותר לטלטל השלחן עם הנר שעליו למקום אחר¹¹⁷⁰,

הואיל ולא נעשה השלחן בבין השמשות בסיס לאיסור בלבדו, וכמו שיתבאר כל זה בסי'

ש"ט¹¹⁷¹

וש"י¹¹⁷²,

עיין שם כל פרטי דינים אלו וטעמיהם:

הנחת

נר על העץ

ז מותר להניח נר של שבת מבעוד יום על גבי אילן וידלוק

שם בשבת. אבל אין מניחין נר של יום טוב דולק על האילן אפילו מבעוד יום ¹¹⁷³ , גזרה שמא

יעלה באילן ביום טוב ליטול ממנו הנר ¹¹⁷⁴ , ונמצא

משתמש במחובר לקרקע ביום טוב, שהוא אסור מטעם שיתבאר בסי' של"ו ¹¹⁷⁵ .

אבל בשבת

אין לחוש שמא יעלה עליו ליטול הנר לאחר שיכבה, שהרי הוא אסור בטלטול אף לאחר שיכבה ¹¹⁷⁶ כמו שיתבאר

בסי' רע"ט ¹¹⁷⁷ :

כפיית קערה על הנר

ח מותר לכפות קערה של חרס על גבי הנר בשביל שלא יאחוז

האור בקורה ¹¹⁷⁸ , שמה שהוא

מטלטל הקערה בשבת בשביל הצלת הקורה האסורה בטלטול בשבת, אין בזה שום איסור כלל ¹¹⁷⁹ . וכל שכן

שמותר לכפותה על הנר כדי לשמש מטתו ¹¹⁸⁰ .

ומכל מקום

צריך שיניח מעט אויר תחתיה, שאם לא כן יכבה הנר ¹¹⁸¹ :

קונטרס אחרון

(א) שמא יכבנו כו'¹¹⁸²

שמא תהא כו' ¹¹⁸³ .

עיין בכסף משנה פכ"א¹¹⁸⁴ בשם

הריב"ש¹¹⁸⁵ שתמה

על הרמב"ם שכתב גבי כיבוד הבית שמא ישוה גומות, אם כן אינו פסיק רישיה עיין

שם. אם כן גם על הטור ושו"ע¹¹⁸⁶ יש

לתמוה כן.

אבל באמת יש לומר גבי כיבוד דהספק הוא

שמא יש גומות בבית, ואי אפשר שלא ישוה, והוי ליה פסיק רישיה, ואם כן כשאינו ידוע

הוי ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא¹¹⁸⁷. ולא

דמי לשאר דבר שאינו מתכוין דספיקא הוי ושרי, דהתם הספק הוא שמא יעשה גומא¹¹⁸⁸, והכא

הספק הוא שמא יש כבר, ואי אפשר שלא ישוה, ולא גרע משאר ספיקא דאורייתא.

והוא הדין כאן בנידון דידן הספק הוא שמא

ברגע זו שיתחיל לפתוח ינשב רוח בחזקה, ואי אפשר שלא תכבה כשיפתח, ונמצא עושה איסור

דאורייתא¹¹⁸⁹

במה שפותח, שעל ידי כן הרוח מכבה בודאי כיון שכבר יש רוח, והוא לא ידע ואשם¹¹⁹⁰ שסבור

כשמתחיל שאין שם רוח, לפי מה שכתב המג"א בסי' תקי"ד¹¹⁹¹ דהכא

באין שם רוח עסקינן ואפילו הכי אסור, ושייך שפיר לשון שמא כמו שנתבאר.

וכהאי גוונא יש לומר בנקישת הדלת¹¹⁹², שמא

ינקש בידים בחוזק ויהיה אז פסיק רישיה, שאז אין ספק כלל, והספק הוא כשפותח כדרכו

בלא זהירות שמא ינקש פעם בחוזק, לכך צריך ליזהר לעולם.

וכן צריך לומר במה שכתב רש"י

פ"ד דביצה¹¹⁹³

והעתיקום האחרונים סוף סי' תק"ח¹¹⁹⁴ דאין

זה על מנת לתפור. ותיפוק ליה משום שאינו מתכוין ואינו פסיק רישיה, מדקתני שמא תקרע.

ובאמת כן משמע ברמב"ם פכ"ב¹¹⁹⁵, אבל

רש"י סבירא ליה דחיישינן שמא יפצע בחוזק עד שאי אפשר שלא תקרע¹¹⁹⁶.

וכן צריך לומר במה שכתב רמ"א סימן

רס"ה¹¹⁹⁷

בשם אור זרוע¹¹⁹⁸ פן

יתנדנד כו'. ובאמת התיר שם ר"ת מהאי טעמא עיין שם בדרכי משה¹¹⁹⁹, אבל

דעת אור זרוע¹²⁰⁰ משום

דהנדנוד בא על ידי נגיעה בחוזק, וכשנוגע ברפיון לא יתנדנד, וזהו הספק פן יגע בחוזק

ואי אפשר שלא יתנדנד.

וכן צריך לומר בגמ' דף קמ"א¹²⁰¹ לא

ליהדק כו' דלמא כו', והיינו בפסיק רישיה כמו שכתב המרדכי שם¹²⁰².

וכן צריך לומר בשו"ע סי' ש"ב

ס"ט¹²⁰³

פן כו'.

ואף¹²⁰⁴ לפי

מה שכתב הט"ז בסי' שי"ו סק"ג¹²⁰⁵ דספק

פסיק רישיה שרי. וכן משמע בהדיא ברמב"ן במלחמות ור"ן פרק כירה¹²⁰⁶ גבי

צירוף, והובא ב"י סי' שי"ח ¹²⁰⁷ .

היינו להתיר בשעת הספק בלבד, כשאין שם

חשש ודאי כלל, אבל אם יש לחוש שמא יהיה ודאי ואף על פי כן יעשה מה שיעשה, הרי זה

דומה לשאר חששות וגזירות שחששו חכמים, ואינו בכלל ספק פסיק רישיה, כמבואר בהדיא

בתוס' דסנהדרין דף פ"ה ע"א סוף ד"ה [ור"ש] עיין שם¹²⁰⁸.

וגבי פתיחת הדלת נמי יש לומר כהאי

גוונא, דאם יהיה פתוח ברוחב טפח על דרך משל, חיישינן שמא מיד כשפשט ידו לדלת לפתוח

ברגע זו בתחלת הפתיחה ינשב רוח בחוזק, ונמצא שפתיחה ברחב טפח היא אחר שכבר נשב

בתחלת הפתיחה רוח חזק כל כך שאי אפשר שלא יכבה כשיפתח טפח או פחות, ונמצא עושה

איסור אחר שהוא ודאי פסיק רישיה¹²⁰⁹:

(ב) נגד החלל כו'.

על¹²¹⁰

כרחך צריך לומר כן, אם מה שכתבו הב"ח¹²¹¹

ומג"א¹²¹²

נגד פתיחת הדלת ממש הוא בדוקא מכוון ממש, שהרי בטור ושו"ע סי' תר"פ¹²¹³ כתבו

באחורי הדלת צריך לחוץ כו', ונר חנוכה הוא בטפח הסמוך לפתח¹²¹⁴,

וכשהוא אחורי הדלת אינו מכווין ממש נגד הפתיחה הגדולה:

(ג) ואין איסור כו'.

עיין¹²¹⁵

בטור סי' תר"פ¹²¹⁶

ובהגהות מיימוניות¹²¹⁷ שלא

תירצו כלום על בסיס, משום דסגי להו בהא דהדלת חשיבא כמחוברת ואין כאן טלטול כלל.

אבל התוס'¹²¹⁸

ומרדכי¹²¹⁹

שתירצו דלא ליהוי בסיס, מכלל דלא סבירא להו הכי, אלא שייך בו טלטול בו בעצמו, אבל

אינו חשוב טלטול לענין הנר במה שמטלטל הדלת¹²²⁰.

ואפשר דהוי ליה טלטול מן הצד דשרי כשמתכוין לדבר המותר¹²²¹,

דהיינו הכניסה והיציאה. והטור והגהות מיימוניות אפשר שבאו לתרץ אם מתכוין לנעול

בשביל הנר חנוכה, שלא יהיה מוצנע אחורי הדלת הפתוחה, ויהיה פרסומי ניסא¹²²².

וצ"ע¹²²³:

[1087] עיקרי ההלכות שנתבארו

בסימן זה:

(א)

פתיחת דלת שאצל הנר (ס"א-ד).

(ב)

הנחת נר על הטבלה (ס"ה-ו).

(ג)

הנחת נר על העץ (ס"ז).

(ד)

כפיית קערה על הנר (ס"ח).

[1088] רב קכ, ב (תנא נר שאחורי הדלת פותח

ונועל כדרכו, ואם כבתה כבתה. לייט עלה רב … מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות). טור ושו"ע ס"א

(נר שמונח אחורי הדלת, אסור לפתוח הדלת כנגדו, שמא יכבנו הרוח).

וכן הוא בטור ושו"ע סי' תרפ ס"א (בליל שבת צריך ליתן

שום דבר, לחוץ בין הנרות [של חנוכה] לפתח, בשביל הרוח שלא יכבה הנרות כשפותח את

הדלת).

[1089] תוס' שם ד"ה מר סבר (והני מילי

כשהמדורה קצת קרובה אצל הדלת). ב"ח ריש הסי' (דאינו אסור אלא בחדר קטן שהנרות

אינן רחוקות מהדלת ... לא חיישינן דמכבה על ידי פתיחה, אלא כשהנר הוא קרוב אל הדלת).

מ"א סק"ב (ודוקא כשמונח נגד פתיחת הדלת ממש וקרוב אל הדלת, וכמ"ש

ס"ב (ב"ח)).

[1090]

מ"א סק"א (דאע"פ שפותח בנחת, מכל מקום הרוח מנשב ואסור).

וראה גם לקמן סוף ס"ג (לחוש להרוח

שמבחוץ).

[1091] רש"י שם ד"ה בפסיק רישיה (הרוח

מכבהו). רא"ש פט"ז סי' ט (וחיישינן שמא יכבנו הרוח). טור ושו"ע שם

(שמא יכבנו הרוח).

[1092] שבת מא, ב (רבי שמעון היא

דאמר דבר שאין מתכוין מותר). ביצה כג, א (כרבי שמעון דאמר דבר שאינו מתכוין מותר).

וכן הוא לעיל סי' רנג סי"א. לקמן

סי' שב ס"ד. סי' שיב ס"ו. סי' שיד ס"ג. סי' שכ סי"ז. סי' שכד

ס"א. סי' שלד סכ"ד. סי' שלו ס"ח. סי' שלז ס"א-ב. סי' שלח

ס"א. סי' תצח סכ"ג. סי' תקב ס"ד וס"ז. סי' תקיח ס"ז. סי'

תקכג ס"א. הלכות שאלה ס"ל.

[1093] שם קכ, ב (מודה רבי שמעון בפסיק רישיה

ולא ימות).

וחייב עליו, כדלקמן סי' רעח ס"ד ( והכל מודים בפסיק

רישיה ולא ימות שחייב עליו מן התורה), ושם נסמן (הערה 1251 ).

[1094]

מ"א סי' תקיד סק"י (דיש לגזור בשעה שאין הרוח מנשב, אטו בשעה שהרוח מנשב,

דבכל רגע ורגע הרוח מנשב ואי אפשר להבחין בזה. וכן משמע רס"י רע"ז, שכתב

דאסור לפתוח דלת וחלון נגד הנר, ולא חילק בין יש רוח לאין רוח).

וכן הוא לקמן שם ס"י (אסור להעמיד

נר דולק במקום שהרוח שולטת שם, אפילו אין רוח מנשב כלל, גזירה שמא יעמידנו שם בשעה

שהרוח מנשב ונמצא בא לידי כיבוי. ואף על פי שהוא אינו מתכוין כלל לכיבוי, מכל מקום

כיון שהרוח מנשבת אי אפשר בלא כיבוי. וכן אסור לפתוח דלת או חלון כנגד נר הדולק,

אפילו אין רוח מנשבת כלל, כמו שנתבאר בסי' רע"ז לענין שבת).

ואף דלא הוי אלא ספק פסיק רישיה – שמא

יכבנו הרוח, מכל מקום אסרינן גם בזה. ויתבאר בקונטרס אחרון סק"א , ביאור האיסור בב' אופנים (שגם ספק

פסיק רישא אסור, או מטעם שמא ימשיך בפתיחה אחר שהוא ודאי פסיק רישא). וכן בהא

דלקמן ס"ב-ד.

[1095] בההיא דרב שם (נר שאחורי הדלת), כפירוש רש"י,

המובא ברא"ש שם (רש"י פירש שהנר מונח אחורי הדלת, וחיישינן שמא יכבנו

הרוח). טור ושו"ע שם (נר שמונח אחורי הדלת).

[1096] כדלעיל בתחלת הסעיף (והערה 1089 ).

[1097]

כן הוכיח בקונטרס אחרון סק"ב.

[1098] תוס' שם ד"ה פותח (דתינח פותח,

נועל מאי איסורא איכא). מרדכי רמז ת (הורה [מהר"ם מרוטנבורג] שמותר לסגור

החלון בשבת שלא יכבה הנר מפני הרוח). תרומת הדשן ח"א סי' נט (מצאתי תשובת מהר"ם

שהעתיק אחד מהגדולים, דשרי לסגור החלון כדי שלא יכבה הרוח את הנר ... ולא לייט אלא

אפותח, משום דהוי פסיק רישיה). ב"י (לנעול ליכא שום איסורא, שהרי מאחר שאינו

לא מכבה ולא מבעיר). רמ"א ס"א (אבל לנעול הדלת כנגדו מותר, והוא הדין

בחלון שכנגד הנר שעל השלחן). לבוש ס"א (שבזה אינו עושה כלום לא מכבה ולא

מבעיר).

ואין לחוש שהרוח יבעיר אותו, כמבואר במ"א ס"ק ג (ואפילו

להאוסרין לסתום התנור עי' סוס"י רנ"ט, עיי"ש דזה לא שייך בנר, שאין

הרוח מבעיר אותו).

והיינו אף שלענין תנור נתבאר לעיל סי' רנט

ס"ז (אם רוצה לחזור ולסתום התנור בדף, ויש בתוכו גחלים לוחשות, אסור לסותמו על

ידי ישראל, מפני שהרוח מפיח דרך סדק קטן, ודומה למפיח ומבעיר הגחלים יותר מאילו

היה התנור פתוח).

מכל מקום אין לחוש לזה כאן בנר.

וכן אין לחוש במדורה שבבית, כדלקמן ס"ד ( אבל

אם היתה פתוחה כנגד המדורה מותר לסגרה, ואין בזה משום מכבה).

ונתבאר במ"א ס"ק ו (ואפילו להאוסרין בסוס"י

רנ"ט, הכא שרי, דבבית יש אויר הרבה ולא דמי למפוח).

[1099]

מרדכי שם ( שמותר

לסגור החלון בשבת). תרומת הדשן שם ( דשרי לסגור החלון). רמ"א שם ( והוא הדין בחלון שכנגד הנר שעל השלחן) .

[1100]

בההיא דרב שם (קכ, ב) לפירוש הר"ח (ודתנא תנא קמיה דרב, ולייט עלה רב, היכא

דידע שבודאי כשפותח ונועל יכבה הנר, מפני שהדלת נוגעת בו ומכבתו, שאסור, דבהא אפילו

ר"ש מודה דהוי פסיק רישיה ולא ימות). הובא ברא"ש פט"ז סי' ט (ור"ח

ז"ל פירש, שהנר קבוע בכותל שאחורי הדלת, וכשפותח הדלת נוקש בכותל ואיכא למיחש

שמא יכבה הנר). טור ושו"ע ס"א (ואם הוא קבוע בכותל שאחורי הדלת, אסור

לפתוח הדלת ולנעלו כדרכו, שמא תהא הדלת נוקשת עליו ותכבנו).

[1101]

ר"ח שם (דהוי פסיק רישיה ולא ימות). אבל ברא"ש וטור ושו"ע שם

"שמא יכבה הנר". ונתבאר בקונטרס אחרון סק"א.

[1102] ב"י ריש הסי' (ולפירוש ר"ח

משמע דלא מיתסר אלא כשפותח ונועל כדרכו, אבל אם פותח ונועל בנחת מותר. וכן כתב

הרמב"ם בפרק ה' [הי"ז] וז"ל, נר שאחורי הדלת אסור לפתוח הדלת

ולנעול כדרכו, אלא יזהר בשעה שפותח ובשעה שנועל). שו"ע שם (אלא פותח ונועל

בנחת).

[1103] ב"ח ריש הסי' בדעת ר"ח (לפירוש

ר"ח דהנר קבוע בכותל שאחורי הדלת ובפתיחתו יכבנו, אין ספק דרב לא פליג אלא

דוקא אפתיחה). מ"א סק"ד (וב"ח כתב דבזה לנעול שרי. וכ"מ בטור

ורא"ש).

[1104] ט"ז סק"א (ואם כן למה נקט

כאן ולנעול, דמה איסור יש בנעילה ... ונראה לי שהוא מפרש בענין זה, שהנר קבוע

בהכותל שהוא אחורי הדלת, בענין שהכותל שהדלת תלוי בתוכה היא ארוכה, באופן שאם יפתח

הדלת בחוזק, תחזור הדלת עד הכותל מאחוריה ותנקש בה מחמת חוזק הפתיחה, ותתנדנד

הכותל ששם הנר. וכן אם ינעול בחוזק כשתבא הדלת אל הכותל מצד שלפניה, תנקש בה

ותנדנד כל הכותל, אפילו מצד השני שהיא אחוריה).

[1105] כדלקמן ס"ה ( לפי

שאי אפשר שלא יתקרב השמן קצת אל הפתילה ויתחייב משום מבעיר, או יתרחק קצת ממנו ויש

בו משום מכבה), ושם נסמן (הערה 1127 ).

[1106] בההיא דרב קכ, ב (נר שאחורי הדלת),

לפירוש התוס' שם ד"ה פותח (שעל ידי כן מתנדנד הנר ומתרחק השמן מן השלהבת, או

מתקרב והוי מכבה או מבעיר). הובא ברא"ש פט"ז סי' ט (ור"י פירש שהנר

תקוע באחורי הדלת, ובפתיחת הדלת ובנעילתו מרחק את השמן מן הפתילה או מקרבו אל

הפתילה). טור ושו"ע ס"א (ואם הוא קבוע בדלת עצמו, שפתיחתו ונעילתו מקרב

השמן לנר או מרחיקו ממנו, אסור לפתחו ולנעלו).

[1107]

רמ"א ס"א (כדרכו). מ"א סק"א (הג"ה זו צריכה להיות בסוף

הסעיף, כשקבוע בדלת עצמה וכו', אסור לפתחו ולנעלו כדרכו, אבל בנחת שרי).

[1108]

אף שנתבאר בט"ז סק"ב (דבזה לא מהני פתיחה ונעילה בנחת, כיון שהוא בדלת

עצמה בקלות ינדנד קצת ויקרב או ירחיק השמן). מכל מקום יכול לפתוח ולנעול בנחת,

בענין שלא יהא פסיק רישיה.

[1109] תוס' שם (משום טלטול אין לאסור,

דבנעילת דלת לא חשיב טלטול. וגם לא הוי בסיס לדבר האסור, דבית חשוב הוא ובטל אגב

בית). מרדכי רמז ת (דנעילת הדלת לא חשיב טלטול הנר. וגם לא נעשה בסיס לנר, דחשיב ובטיל

לגבי הבית ולא לגבי הנר).

ונתבאר בקונטרס אחרון סק"ג, שיש כאן שני פרטים:

(א) שמטעם זה לא נעשית הדלת בסיס לנר.

(ב) ומה שנעילת הדלת לא נחשבת כטלטול הנר שקבוע עליו, היינו

כיון שהוא טלטול מן הצד על ידי דבר לצורך דבר המותר.

ועוד נתבארה שם שיטת מהר"ם מרוטנבורג,

שכיון שהדלת מחוברת לבית לא חשיב כמטלטל מוקצה, אף אם הוא נועל את הדלת לצורך הנר .

[1110] ב"י ריש הסימן (ולפי זה אם נר של

שעוה קבוע בדלת עצמו מותר לפתוח ולנעול, כיון דלית ביה משום מכבה ומבעיר).

רמ"א סוף ס"א (ובנר של שעוה מותר לפתוח ולנעול, אף על פי שהוא קבוע בדלת).

[1111] ט"ז סק"ג (נראה פשוט דאם הוא

בענין שיש לחוש שיכבה לגמרי, אפילו של שעוה אסור).

[1112] סעיף ה.

[1113] בההיא דרב שם (נר שאחורי הדלת), כפירוש

רש"י, לפי ביאור שו"ת הריב"ש סי' שצד (נראה לי, שרש"י

ז"ל דפירש שפסיק רישיה הוא שהרוח מכבה, לא ברוח הנכנס דרך הפתח קאמר ... אלא

רש"י כיון לרוח המתעורר בנדנוד הדלת ובפתיחתו, שהרי זה כמניף במניפה בפני הנר

כדי לכבותו, וכאן גם כן הדלת הוא כמניפה. ואף על פי שאינו מכוין, פסיק רישיה הוא).

ואליה זוטא סק"א (נראה לי דבאמת אין החשש משום הרוח, כיון שהוא אחורי הדלת,

אלא טעמא דרש"י משום רוח שבא מפתיחת הדלת עצמו, כשהדלת הוא בפנים, וחיישינן

לכיבוי ... ואם כן אם פותח בנחת שרי, כי אין חשש משום הרוח, רק משום רוח הדלת).

[1114] אביי קכ, ב (אמר רב יהודה פותח אדם דלת

כנגד מדורה בשבת. לייט עלה אביי ... לעולם ברוח מצויה, מר סבר גזרינן ומר סבר לא

גזרינן). טור ושו"ע ס"ב (אסור לפתוח הדלת כנגד המדורה ... ואפילו אין שם

אלא רוח מצויה). ט"ז ס"ק ד (דגזרינן אטו שאינו מצויה).

[1115] תוס' שם ד"ה מר (והני מילי

כשהמדורה קצת קרובה אצל הדלת). שו"ע שם (שהיא קרובה קצת אל הדלת).

[1116] רש"י שם ד"ה כנגד המדורה (שרוח

מנשבת ומבעיר האור). לבוש ס"ב (מפני שגורם להבעיר המדורה, שהרוח יבעיר את

המדורה).

וראה גם לעיל סי' רנט ס"ז (אם ידוע שיש בתנור גחלים

לוחשות, אסור לפותחו על ידי ישראל, מפני שהרוח נכנס בו ומבעיר הגחלים. ואף שאינו

מתכוין להבעיר, מכל מקום פסיק רישיה ולא ימות הוא).

[1117]

ב"י (גזירה אטו שאינה מצויה, דהוי פסיק רישיה).

[1118] תוס' שם ד"ה פותח (כנגד המדורה ...

נועל מאי איסורא איכא). טור ושו"ע שם (אבל אם היה פתוח כנגדה, מותר לסוגרו,

ואין בו משום מכבה).

ונתבאר לעיל ס"א (והערה 1098 ).

[1119] בסעיף זה ושלאחריו נתבארו

שלושת האיסורים והחששות שיש בניעור הטבלה מהנר:

(א)

כיבוי הנר. שזה יתבאר כאן בהמשך הסעיף שלפנינו.

(ב)

שהטבלה נעשית בסיס לדבר האסור. שזה יתבאר לקמן תחלת סעיף הבא.

(ג)

טלטול הנר על ידי דבר אחר. שזה יתבאר לקמן סוף סעיף הבא.

כמו

כן נזכרו שלושת הפרטים האלו לעיל סי' רסה ס"ה (שאפשר לנער הנר מהכלי מיד

שיפול שמה, ולטלטל הכלי אחר כך כמו שירצה, שאין איסור לנער הנר משום איסור כיבוי

או הבערה כמו שיתבאר בסי' רע"ז. וגם אין איסור משום טלטול מוקצה, כיון שאינו

מטלטל הנר המוקצה בידים, אלא מנער הכלי והוא נופל מאליו. ואין הכלי נעשה בסיס לדבר

האסור).

עיקרי

דיניהם של בסיס, ושל טלטול על ידי דבר אחר, יתבארו לקמן סי' שט ס"ד ואילך,

וסי' שי סי"א וסי"ז, שעל זה מסיים לקמן סוף סעיף הבא (וכמו שיתבאר כל זה

בסי' ש"ט וש"י, עיין שם כל פרטי דינים אלו וטעמיהם).

וכאן

נתבארה הלכה זו לענין נר שעל הטבלה.

[1120] ברייתא קכ, ב (תנו רבנן נר שעל גבי

טבלא, מנער את הטבלא והיא נופלת). טור ושו"ע ס"ג (שכח נר על הטבלא, מנער

את הטבלא, והוא נופל, אפילו אם הוא דולק).

[1121] כדלקמן ס"ו ( כששכח

לסלק הנר מהטבלא קודם כניסת השבת, שלכן לא נעשית הטבלא בסיס לדבר המוקצה), ושם

נסמן ( 1137 ).

[1122] לבוש ס"ג (נר ששכחו על הטבלא והוא

צריך לטבלא). וכדלקמן ס"ו ( צריך לגוף השלחן לטלטלו למקום אחר ...

ינערנו ממנו מתחלה).

[1123] טור ושו"ע שם (רק שלא יכוין

לכבותו).

[1124]

ברייתא שם ( ואם

כבתה כבתה) . לבוש שם (ואם כבה כבה, שהרי אין כוונתו שיכבה, ודבר שאין

מתכוין מותר).

[1125] תוס' שם ד"ה מנער (אומר ר"י

דמיירי דליכא שמן בנר, דאי איכא שמן בנר חייב). רא"ש פט"ז סי' ח (וצריך

לומר שאין בו שמן). טור ושו"ע שם (שלא יהא בו שמן).

[1126]

ראב"ד פי"ב ה"ו (בנר שעוה דלא כבי). מ"מ שם (ויש מי שתירץ הכא

בנר של שעוה וכיוצא בו). ר"ן (מה, א) ד"ה תנו רבנן (דוקא בנר של חלב או

של שעוה). טור ושו"ע שם (ובלבד שיהא נר של שעוה וכיוצא בו).

ומיירי, כנראה, בנר רחב וקצר של שעוה, שגם אחר שיפול ישאר עומד

ודולק. או בנר שהוא בתוך פמוט, וגם אחר שיפול ישאר בתוך הפמוט (משא"כ בנר

שעוה דק וארוך, שאחר שיפול ישאר שוכב ונשרף).

[1127] ירושלמי שבת פ"ג

ה"ז (תני נר שהוא מונח על גבי טבלה מסלק את הטבלה והנר נופל. אמר ר' יוחנן

קרוב הוא זה לבוא לידי חיוב חטאת, לפניו משום מבעיר, לאחריו משום מכבה). הובא

ברא"ש שם. תוס'

שם ד"ה פותח (ומתרחק השמן מן השלהבת או מתקרב, והוי מכבה או מבעיר).

טור ושו"ע שם (אם יש בו שמן אי אפשר שלא יקרבנו אל הפתילה, ונמצא מבעיר).

לבוש שם (דאי אפשר שלא יקרבנו אל הפתילה או ירחיקנה, ויהיה חייב משום מכבה או

מבעיר).

וכן הוא לעיל ס"ב ( ויתקרב קצת השמן שבנר

אצל הפתילה ויתחייב משום מבעיר, או יתרחק קצת ממנה ויש בזה משום מכבה). סי' רסה ס"ו (ויתקרב השמן אל

הפתילה ויתחייב משום מבעיר, או יתרחק קצת ממנה ויש בו משום מכבה, כמו שיתבאר בסי'

רע"ז).

[1128] תוס' שם ד"ה מנער (דאי איכא שמן

בנר חייב, שהרי שופך ממנו והוי כמסתפק ממנו, דחייב משום מכבה). רא"ש שם (דאי

הוה ביה שמן הרי הוא שופך ממנו, והוי כמסתפק מן הנר בשעה שהוא דולק, וחייב משום

מכבה). ר"ן שם (כיון שאי אפשר שלא ישפך מן השמן, וקיימא לן [ביצה כב, א]

דהמסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה, פסיק רישיה הוא ואסור).

וכן הוא לעיל סי' רסה

ס"א (שמא יסתפק מהשמן שבכלי כיון שאינו מחובר לנר, ויש בזה איסור משום מכבה).

ונתבארו לעיל שם ב' דעות ושני אופנים בזה.

לקמן סי' רעט ס"ב ( אסור להסתפק ממנו

משום איסור כיבוי כמ"ש בסי' רס"ה).

[1129] מ"א סק"ז (על ידי גוי, ואפילו

בשל שמן שרי, כמ"ש סוס"י רנ"ג דפסיק רישיה שרי על ידי עכו"ם).

[1130] סוף ס"י (ואף שכל דבר שאסור

לעשותו בשבת אסור לומר לנכרי לעשותו. מכל מקום כאן שהאיסור נעשה מאליו בלא מתכוין,

והישראל אינו אומר לו כלל לעשותו, אלא שולחו לעשות דבר המותר, אם כן אף שמאליו

נעשה האיסור, הרי לא נעשה בשליחות הישראל, שהישראל לא צוהו על ככה, והנכרי אינו

מוזהר כלל על השבת, אלא שאסור לנו לשלחו לעשות איסור), וסכ"ח (ואף שהוא פסיק

רישיה ולא ימות, אין בזה איסור באמירה לנכרי, מטעם שנתבאר למעלה). וסי' רנט

ס"ז (שכל פסיק רישיה אין בו איסור אמירה לנכרי, כמו שנתבאר בסי' רנ"ג).

וראה גם לעיל סי' רעו

ס"ט (והערה 931 , והערה 937 ).

[1131] תשב"ץ קטן סי' ה בהגהה (ומיהו טוב

ליזהר שלא לעשות כי אם על ידי נכרי). כל בו ריש סי' לא (והגיה הר"ף ז"ל מיהו

טוב להזהר כי אם על ידי גוי). רמ"א ס"ג (וטוב לעשותו על ידי גוי).

[1132]

לבוש שם (אם אפשר לסלקו על ידי גוי מוטב). ב"ח סוף סי' זה (אם אפשר על ידי

גוי שהוא מזומן לפנינו, לא ינער ישראל, אבל אם אין הגוי מזומן וצריך להשתדל אחריו,

ינער ישראל).

[1133]

רמ"א שם (וטוב

לעשותו על ידי גוי, במקום שאינו צריך כל כך) . ולא מצאתי

בנו"כ השו"ע, שיפרשו את דברי הרמ"א האלו. ורבינו מפרש דהיינו

"שאינו צריך לטבלא כל כך", ויכול להסתדר בלעדה.

ומכל מקום כיון שהוא צריך קצת לטבלה,

יכול לנער הנר על ידי נכרי, ולא על ידי עצמו (ואף דמיירי באופן שאי "אפשר בקל

למצוא נכרי", מכל מקום טוב להתאמץ למצוא נכרי שינער הנר מהטבלה).

[1134]

רבי יוחנן קמב, ב (לא שנו אלא לצורך גופו, אבל לצורך מקומו, מטלטלו ועודן עליו). מ"א

סק"ח (ואם כן כשצריך למקום השלחן רשאי לטלטלו).

ויתבאר לקמן ס"ו (שצריך למקום

השלחן, ואם ינער שם הנר לא יוכל לעשות חפצו באותו מקום, מותר לטלטל השלחן עם הנר

שעליו למקום אחר).

[1135] אליה זוטא סי' רעו סק"ב (אפשר

לטלטלו בנחת שלא יקרב השמן, ואם כן לא הוי פסיק רישיה).

וכן הוא לעיל סי' רעו ס"ט (בין נר של שמן), ושם נסמן

(הערה 931 ).

[1136]

סעיף ו (ואם צריך למקום החבית והכר, בענין שאין הניעור מספיק לו, יכול לטלטלן כמות

שהן עם האבן והמעות שעליהן כדי ליפנות מקומן).

ונתפרש יותר לקמן סוף סעיף הבא (ואם

צריך לגוף השלחן לטלטלו למקום אחר ... ינערנו ממנו מתחלה ... ואם אי אפשר לנער ...

צריך למקום השלחן ... מותר לטלטל השלחן

עם הנר שעליו למקום אחר).

[1137] תרומת הדשן ח"ב סי' קצג (לא נעשה בסיס ... אפילו הניחו

בתחילה בכוונה, ולא בדרך אקראי, שרי, משום דבערב שבת נעשה שוכח. וכן משמע

פירש"י דפירש כששכח האבן עליה בין השמשות). והוא ברש"י קמב, ב ד"ה

אלא בשכח (ששכח האבן עליה בין השמשות, ולא מדעת). והיינו שהניחו בתחלה בכוונה,

ובין השמשות שכח להסירו משם. מ"א סי' שט סק"ו (אם הניחם בכוונה בחול,

ולא היה דעתו שישארו שם בשבת, ואחר כך שכחם שם, מקרי שוכח (כתבי מהרא"י סי'

קצ"ג)).

וכן הוא לעיל ריש ס"ה (ושכח לסלקו

ממנה קודם שחשכה) .

לקמן סי' שט ס"ד (אם לא היה בדעתו שישאר מונח שם בשבת, ושכח להסירו ממנו קודם

כניסת השבת, שלא נעשה בסיס אליו), וסעיף ו (וכן אם הניח אבן על פי חבית של יין

לכיסוי, ושכח להסירה משם קודם השבת, או שהניח מעות על הכר, ושכח ליטלם מעליה קודם

השבת).

[1138] משא"כ אם אינו בעל הבית, וכדלקמן

סי' שט סי"א (אם אדם הניח דבר מוקצה על דבר המותר של חבירו שלא מדעתו, אף אם

גם דבר המוקצה הוא של חבירו, לא נעשה ההיתר בסיס להאיסור, לפי שאין אדם אוסר חפץ

של חבירו שלא מדעתו).

[1139] גמרא קכ, ב (אמרי דבי רבי ינאי לא שנו

אלא בשוכח, אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור). טור ושו"ע ס"ג (ואם הניחו

עליה מדעת, אסור לנערה, שהרי הטבלא היא בסיס לדבר האיסור).

וכן הוא לקמן סי' שט ס"ד (דבר האסור בטלטול שמונח על דבר

המותר, אם הניחו עליו מבעוד יום מדעתו על דעת שישאר מונח שם גם בשבת, הרי נעשה

ההיתר בסיס להאיסור, ונאסר בטלטול כמוהו ממש). סי' שי סי"א (כל דבר האסור

בטלטול שהניחו מבעוד יום על גבי דבר המותר בטלטול, על דעת שישאר מונח שם בשבת,

שנעשה ההיתר בסיס להאיסור, ונאסר בטלטול כמוהו כמו שנתבאר בסי' ש"ט).

[1140]

ברייתא נא סע"א (טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל בשבת ... אינו נוטל ומחזיר),

לפירש"י שם ד"ה הרי זה (במניח נעשה בסיס לדבר האסור). ב"י ס' שט

ד"ה שכח אבן (משמע בהדיא מדברי רש"י, דכל שהניח על דעת שישארו שם בכניסת

השבת, אף על פי שדעתו ליטלו בשבת, מיקרי מניח, דהא הטמנה על דעת ליטלה בשבת עבידא

לה, ואפילו הכי קרי לה מניח). דעה הא' בטור ושו"ע סי' שט ס"ד (ואם הניחם

עליה מדעתו על דעת שישארו שם בכניסת השבת, אסור להטות ולנער).

הובאה דעה זו גם לקמן סי' שט ס"ז (ואפילו

אם היה בדעתו שלא ישארו שם כל השבת כולה, אלא בכניסת השבת בלבד, דהיינו שהיה בדעתו

שישארו שם עד לאחר בין השמשות בלבד ... לפי שמתוך שנעשו החבית והכר בסיס לאיסור

בבין השמשות, שהוא תחלת כניסת השבת, הוקצו לכל השבת כולה ואין דעתו מועלת להתירם).

והיינו כשדעתו עכ"פ שיהי' עליו כל

משך בין השמשות, כדלקמן סי' רעט ס"א (ומתוך שבין השמשות שהוא תחלת כניסת השבת

היה מוקצה), ושם נסמן (הערה 1263 ).

ודעה הב' תתבאר לקמן בסמוך, שצריך שתהי'

דעתו שיהיה הנר עליה כל השבת כולה, ושם נסמן (הערה 1150 ).

[1141] רש"י מז, א ד"ה לדבר האסור (שהכלי

טפל לשלהבת בעודה בו), וד"ה הא ליכא (דכלי נעשה בסיס לאבן וטפלה לו).

והנפקא מינה מזה שהבסיס טפל להמוקצה, תתבאר לקמן בסמוך (והערה 1162 ).

[1142] רש"י קמב, ב ד"ה נעשה חבית

בסיס ( ואסור להטותה , שאף החבית מוקצה). טור ושו"ע שם ( אסור לנערה) . ב"י סי' שט ד"ה שכח אבן (במניח

נעשה בסיס לדבר האסור, כלומר אסור להטות החבית ולנער הכר, שאף הם מוקצים).

וכן הוא לקמן סי' רעט ס"א (ונעשה הנר מוקצה כמוה). סי' שט

ס"ז ( לפי שכיון שנעשו בסיס לאיסור נעשו איסור כמוהו, ואסור לטלטלן

כלל אפילו בהטייה וניעור בלבד, כמו האיסור עצמו).

[1143]

ב"י סי' שט ד"ה וכל זה (צריך למקומו של כר מטלטלו עם המעות למקום אחר.

וגם זה פשוט דלא קאי אלא אשוכח, ולא אמניח ... דהרי פירש רש"י לא שנו שמנערה

וכו', משמע בהדיא דאשוכח קאי דביה אמרינן מנערה, דאילו מניח אסור הוא לנער).

וכן הוא לקמן סי' שט ס"ז (וכל זה

בשוכח, אבל אם הניחם שם מדעתו על דעת שישארו שם גם בשבת, בין שצריך למקום החבית

והכר ... אסור אפילו להטותן ולנערן).

[1144] שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג)

סי' תקיח (דבר מוקצה אינו אסור אלא לטלטלו בשבת ממקום למקום, אבל ליגע בו מותר).

שם (לבוב) סי' תלו (מותר ליגע במעמד שלפני ארון הקודש, שהנרות עומדים עליו [בין

אם] הוא של אבן או של עץ, רק שלא ינענענו, דאפילו מוקצה עצמו אינו אסור ליגע בו כי

אם במטלטלו). מרדכי רמז ת (רבינו מאיר התיר ליגע בשבת במעמד שלפני ארון הקדש

והנרות דולקות ועומדות עליו, ובלבד שלא יהא מנענעו, אף על פי שהוא תשמיש מוקצה,

דאפילו מוקצה עצמו אינו אסור ליגע כי אם כשמנענעו). רמ"א ס"ג (ומכל מקום

מותר ליגע בטבלא, הואיל ואינו מטלטל הנר).

[1145] סעיף יד (כל מוקצה אינו אסור אלא

בטלטול, אבל מותר ליגע בו בידיו, ובלבד שלא ינענע אפילו מקצתו, וכמו שנתבאר בסי'

רס"ה).

וכדלעיל שם ס"ו (ואין איסור במוקצה בנגיעה בעלמא, מכל מקום

אסור פן יתנדנד קצת מנגיעתו).

לקמן סי' שי ס"י (שמוקצה מותר בנגיעה בעלמא, אפילו בידיו,

כל שאינו מנענע, כמו שנתבאר בסי' שח).

סי' תקיג ס"ג (שמותר ליגע בכל דבר שהוא מוקצה, ואינו אסור

אלא בטלטול).

[1146]

באופן שנתבאר לעיל סי' רעו ס"י (כשמביאו לכאן כדי ליהנות כאן לאורו, או מפני

שצריך למקום שהיה הנר עומד שם).

[1147]

כגון שרוצה הנכרי להשתמש בטבלה, או שרוצה הישראל להשתמש בטבלה מבלי לטלטלה; שהרי

גם אחרי שהנכרי מנערה, אסור לישראל לטלטל הטבלה.

[1148] ס"ט ( לומר לנכרי שיביא לו

נר הדלוק כבר במקום אחר, יש מתירים אפילו אם אפשר לו בלעדו, בין נר של שעוה וחלב

בין נר של שמן), ושם נסמן.

[1149] עתה מונה ג' אופנים

שהשלחן או המפה לא נעשו בסיס לנר, ולכן מותר לטלטלם:

(א)

כשהי' בדעתו לסלקם אחר כניסת השבת, יש אומרים שלא נעשה בסיס, ואם נפל הנר יש לסמוך

עליהם להקל.

(ב)

המפה לא נעשית בסיס לדברי הכל.

(ג)

כשיש גם היתר חשוב על השלחן, לא נעשה בסיס לאיסור.

ואף

שבשלושת האופנים נזכר ההיתר באופן ש"נפל הנר", היינו שחושש שלא ישרף.

מכל

מקום נראה שתנאי זה הוא דוקא באופן הראשון, ש"יש לסמוך על דבריהם להקל במקום

הפסד ... שנפל על השלחן, וחושש שלא ישרף השלחן".

משא"כ

באופן השני נתפרש לקמן, דהיינו "אע"פ שאין שם הפסד אם לא ינער".

וכן באופן השלישי.

[1150]

תוס' נא, א ד"ה או (אומר ר"ת דלא חשיב כמניח, כיון שדעתו ליטלו בשבת).

ספר התרומה סי' רנד ד"ה פרק נוטל (ופירוש של מניח, היינו שמניח שם המעות או

דבר האסור כדי לשהות שם כל השבת כולה. אבל נתנן במזיד בערב שבת כדי לנוטלן למחר

בשבת, מותר לנער). דעה ב' בשו"ע סי' שט ס"ד (ויש אומרים דאפילו הניחם שם

על דעת שישארו שם בכניסת השבת, כדי שיטלם בשבת, מותר להטות ולנער בשבת. ולא אסרו

אלא במניחם על דעת שישארו שם כל השבת).

הובאה דעה זו גם לקמן סי' שט ס"ז (ויש

אומרים שלא נעשו בסיס לאיסור אלא אם כן היה בדעתו שישארו שם האבן והמעות כל השבת

כולה, אבל אם היה בדעתו ליטלם משם באמצע השבת, בין על ידי נכרי בין על ידי ניעור,

לא נעשו כלל החבית והכר בסיס להם אפילו בתחלת כניסת השבת, ולא נאסרו כלל בטלטול

ולא הוקצו לכל השבת כולה).

*

וכל זה הוא בשלחן שנעשה בסיס לשלהבת

הנר, כמבואר כאן. משא"כ השמן, שאיסורו הוא אף מטעם שמא יסתפק ממנו, כדלעיל

סי' רעט ס"ב (השמן שנשאר בנר אחר שכבה משחשכה, אסור לטלטל ... שבבין השמשות

כשהיה דולק, היה אסור להסתפק ממנו משום איסור כיבוי ... ועוד שגם בטלטול הוקצה

בבין השמשות כשהיה דולק, מפני שנעשה בסיס לשלהבת שהוא מוקצה).

בזה נתבאר לקמן סי' שי ס"ד (נר

שהדליקו מבעוד יום וכבה אחר בין השמשות ונשתייר בו שמן, ושמן זה נדחה בידי אדם

מלהיות ראוי בשבת, שכשהדליקו נאסר להסתפק ממנו בשבת משום איסור כיבוי, לכן אסור

להסתפק ממנו אף לאחר שכבה הנר ונסתלק האיסור).

*

ולענין המנורה עצמה, הובאו ב' דעות לקמן

סי' רעט ס"ה (אם התנה מבעוד יום על נר זה שיטלטלנו בשבת לכשיכבה, מותר לטלטלו

אחר שכבה ... ויש אומרים שאין התנאי מועיל כלום, שהואיל והקצהו מדעתו לבין השמשות,

דהיינו שכשהדליק בו היה בדעתו שיהא השמן דולק בו בבין השמשות, ויהא הנר בסיס לכך,

הוקצה לכל השבת כולה), ונתבאר לקמן שם (הערה 1286 ).

אמנם: (א) התוס' המתירים כאן, אוסרים

שם. (ב) גם המתירים לא התירו שם אלא אם כן התנה. (ג) אף שסומכים על המתירים כאן

במקום הפסד, לא סמכו שם על המתירים, אלא לטלטל על ידי נכרי.

וטעם החילוק בינם נתבאר בתוספות שבת סי'

רעט ס"ק ד (לפי מ"ש הב"ח שיש להקל במקום הפסד, כדעת התרומ[ה]

כמ"ש בסי' רעז, אם כן גם במנורה יש להתיר מהאי טעמא, ולא משמע כן מסתימת דברי

הפוסקים. ולכן נראה, דעד כאן לא התיר בעל התרומ[ה] שם, אלא כשמניח עליו האיסור

ודעתו להסיר אחר כך את האיסור משם ... אבל במנורה, דהניח עליו את הנר שידלוק עליו

עד שתכלה, הרי עשהו בסיס לנר עד שתכלה כולה ... ולכן סתמו הפוסקים גבי נר שהדליקו

באותו שבת ודוק).

[1151]

כדלעיל ס"ה.

[1152] ב"ח סוף הסי' (וסמכינן

על פירוש רבינו תם ור"י וספר התרומה, דלא הוי בסיס לדבר האיסור אלא כשדעתו

להניח שם כל השבת, אבל נרות שמדליקין על השולחן דעתינו ליטלו למחר על ידי גוי,

דינו כשכח, שלא נעשה בסיס לדבר האיסור). הובא בט"ז סק"ה, וב מ"א סק"ח.

וכן הוא לקמן סי' שט סוף ס"ז (במקום הפסד יש לסמוך על

סברא האחרונה, כגון אם נפל נר על השלחן, כמו שנתבאר בסי' רע"ז).

[1153] ס"ט (מותר לטלטל המפה שעל השולחן,

אף על פי שהמנורה עומדת עליה, לפי שאינו צריך לו שתהא המנורה על המפה, אלא על

השולחן, ואינו מעמידה על המפה אלא מפני שאי אפשר לו לפנות מקום להמנורה בגוף השלחן

עצמו, או מפני שאינו חושש לפנות לה מקום, ולפיכך לא נעשית המפה בסיס להמנורה ולא נאסרה

בטלטול).

ומכל מקום לא נעשה על ידי זה השלחן בסיס לאיסור (הנר) ולהיתר

(המפה), שהרי השלחן אינו משמש להמפה, אלא המפה משמשת להשלחן, כמבואר בבדי השלחן

סי' קיב ס"ק יא.

[1154] היינו שגם התחתית שתחת

הנר נעשה בסיס לנר ומוקצה כמותו. אמנם השלחן עצמו לא נעשה בסיס אליו, אם הי' עליו גם

לחם שלצורך השבת.

[1155] מ"א ס"ק ח (ונראה לי דאם היה

מונח על השלחן בין השמשות גם ככרות ושאר דברים, פשיטא דהם חשובים יותר מהנר ושרי,

כמ"ש סי' ש"י ס"ח וכ"ה בתוס' ריש דף מ"ז דאפילו כשהוא

דולק שרי עיי"ש).

והיינו כדלקמן סי' שי סט"ז (כבר נתבאר בסי' ש"ט שכלי

שנעשה בסיס לאיסור ולהיתר מותר לטלטלו). ובסי' שט ס"ד (אם נעשה בסיס לאיסור

ולהיתר, כגון שהניח עליו מבעוד יום גם דבר המותר בטלטול שחשוב יותר מדבר האסור כמו

שנתבאר בסי' ש"י, כיון שלא נעשה בסיס לאיסור בלבדו, הרי הוא עומד עדיין

בהתירו, ומותר לטלטלו אף שגם האיסור שעליו מיטלטל עמו מאיליו).

ומקורו בגמרא מז, א (הוה מטלטלינן כנונא אגב קיטמא, ואע"ג

דאיכא עליה שברי עצים), ותוס' שם ד"ה הנח (דהוי בסיס לדבר האסור ולדבר המותר

ושרי).

ובמ"א סי' רעט סק"ה (צריך שיהא הלחם חשוב יותר מהשמן).

[1156] משא"כ שאר הלחם, שאינו חשוב יותר

מן דליקת הנר לסעודת שבת. ויתבאר לקמן (הערה 1161 ).

[1157] וכדלקמן סי' שיא סי"ח (ואף אם

משחשכה ניטל ההיתר משם לא נעשה הכלי בסיס אז, כיון שלא היה בסיס בבין השמשות, כמו

שנתבאר למעלה). והיינו כמו בשאר מוקצה שנעשה באמצע השבת, שנתבאר לקמן שם סי"א

(אבל אם לא היו המעות עליה בין השמשות, אלא לאחר כך הניחום עליה נכרי או קטן,

אפילו הניחום לדעת הישראל שהוקצית מדעתו מלטלטלם כל זמן שהמעות עליה, אעפ"כ

מותר לטלטלה אם ניטלו המעות מעליה, הואיל ולא היתה מוקצה בבין השמשות).

וכן הוא לקמן סי' רעט ס"ו ( אם הודלק אחר כניסת

השבת, דהיינו משחשכה, על ידי נכרי לצורך קטנים או לצורך חולה שאין בו סכנה, או

שעבר ישראל והדליקו בין בשוגג בין במזיד, מותר לטלטלו אחר שכבה ... הואיל ולא היה

מוקצה בתחלת כניסת השבת, אלא באמצע השבת כשהיה דולק, לא נעשה על ידי זה מוקצה לכל

השבת כולה, אלא בשעה שהוא דולק בלבד).

סי' תקיד סכ"ד (אם הדליקו אחר כניסת תחילת ליל יום טוב,

מותר להסתפק ממנו לאחר שנכבה, דאין מוקצה לחצי שבת, כמו שנתבאר בסי' ש"י עיי"ש).

וראה תהלה לדוד סי'

רעט סק"ב.

[1158]

שהוא אופן הראשון, משלושת האופנים דלקמן בסמוך.

[1159] ככל אופני בסיס לאיסור ולהיתר דלקמן

סי' שט ס"ד, וסי' שי סט"ז.

[1160]

גמרא מז, א (בגלילא שנו), כפירוש ר"ת בתוס' שם ד"ה בגלילא (מפרש

ר"ת בגלילא שנו, שהיה להם רוב שמן, ולהכי לא בטלי שברי פתילה אגב שמן). טור

ושו"ע סי' שי ס"ח (וכגון שדבר המותר חשוב מדבר האסור).

וכן הוא לקמן סי' שט ס"ד (שהניח

עליו מבעוד יום גם דבר המותר בטלטול שחשוב יותר מדבר האסור), וסי' שי סט"ז (והוא

שדבר המותר חשוב מדבר האסור).

*

והיינו דוקא כשמניח הלחם (או שאר הדברים החשובים) על השלחן,

משא"כ אם מניחם על המנורה, נתבאר לקמן סי' רעט ס"ד ( אין

היתר שיניח על הנר מבעוד יום מעט לחם, או שאר דבר המותר בטלטול, כדי שיהא הנר בבין

השמשות בסיס לאיסור ולהיתר, לפי שהנר הוא עשוי בשביל השלהבת, לכך הוא טפל אליה,

ולא להלחם או שאר דבר, אף שאותו דבר חשוב מהשלהבת. וכן הדין במנורה).

[1161]

דלא סגי במה שההיתר חשוב יותר ממחיר השלהבת, או אפילו ממחיר כל הנר, אלא צריך

להיות חשוב יותר מדליקת הנר בסעודת שבת זו.

ולכן נתבאר לע יל במוסגר (והערה 1156 ), דמיירי בלחם "שלצורך

השבת", דהיינו שאכילת הלחם חשובה יותר מאור השלהבת.

וכמבואר במ"א סי' רעט סק"ה (צריך שיהא הלחם חשוב יותר

מהשמן ... השמן שבנר חשוב לו לעולם יותר מהדבר שנותן בו, לפי שהוא צריך לו עתה

בעוד שהוא דולק).

ומקורו בשו"ת ריב"ש סי' צג (שאפילו הי' נותן בה דבר

חשוב, עדיין אין היתר זה ברור, לפי שהשמן שבנר חשוב לו לעולם יותר מן הדבר המותר

שנותן בו, לפי שהוא צריך לו עתה למצותו, בעוד שהוא דולק).

ולכן גם הלחם שלצורך השבת חשוב יותר מדליקת הנר, כיון שהלחם

הוא עיקר הסעודה, כדלעיל סי' רסג ס"ג (שהפת קודמת לנר, שהיא עיקר מצות הסעודה

כמו שיתבאר בסי' רע"ד). ובסי' עדר ס"ה (שעיקר סעודה הוא הלחם, שעליו

יחיה האדם).

ומה שכתב "או שאר הדברים חשובים יותר", היינו שהם

חשובים כל כך, עד שבשבילם הי' מוותר על דליקת הנר.

ואם הוא בסיס למעות, נתבאר לקמן סי' שלד סי"ח (תיק ... שיש

בתוכם מעות ... בסיס להמעות שבתוכה ... מותר להניח בתוכה תפילין מערב שבת ... והוא

הדין למזוזה או ספר. אבל אם מניח (טבעת או) אוכלין לתוך ארנקי, אינן מועילין ...

כי אין (הטבעת או) האוכלין חשובים לגבי הארנקי והן בטלין אצלה).

וראה בדי השלחן סי' קיב סקכ"ד.

קיצור הלכות סי' רעט הערה 16 והערה 29. התקשרות גליון שפז ע' 16.

[1162] כי מספיק מה שהלחם או שאר הדברים חשובים יותר "מן השלהבת,

שהנר נעשה בסיס אליה". ואין צריך שיהא הלחם חשוב יותר גם מהנר והמנורה עצמם

(שנעשו מוקצה), גם אם המנורה יקרה, כיון שהבסיס טפל להמוקצה, וכמבואר לעיל ( נעשית

בסיס להנר וטפלה אליו) ,

ושם נסמן (הערה 1141 ).

[1163] סעיף א ( כשהיה הנר דולק היה ...

בסיס לשלהבת הדולקת בו שהיא מוקצה ונעשה הנר מוקצה כמוה) .

[1164] כלומר, כיוון שבשלושת

אופנים הנ"ל, לא נעשה בסיס לנר, לכן יכול לטלטלו בשלושה אופנים:

(א)

לנער הנר, ואחר כך לטלטל השלחן למקום שירצה.

(ב)

לטלטלו למקום אחר, לצורך השלחן, כשיש סיבה שלא לנער.

(ג)

לטלטלו למקום אחר, לצורך מקום השלחן.

[1165]

כדלקמן סי' שט ס"ד (שאם אפשר לנער האיסור ממנו מיד, צריך לנערו מתחלה, ואחר

כך יטלטל ההיתר בלבד למקום שצריך אליו), וסי' שי סי"ז (אם אפשר לנער האיסור

בלבדו, צריך לנער מתחלה, ואחר כך יטלטל הכלי עם ההיתר למקום שירצה).

[1166] כדלקמן סי' שט ס"ד (ואם

אי אפשר לנער ... מותר לטלטל ההיתר עם האיסור שעליו).

[1167] היינו שהוא צריך במקום

אחר, לא רק את השלחן, אלא אף את הנר. משא"כ אם הטלטול הוא לצורך הנר, שהוא

מוקצה, בזה נתבאר לקמן סי' שיא סי"ד (אם הוא מתכוין בטלטול זה לצורך האיסור,

אין צריך לומר אם מטלטל לצורך האיסור עצמו כדי לשמרו מאיזה קלקול והפסד, או כדי

להצניעו או איזה ענין אחר, אלא אפילו אם מטלטל מפני שצריך לו האיסור להשתמש בו

איזה תשמיש המותר ... כגון נר להשתמש לאורו במקום אחר וכל כיוצא בזה, הואיל

ומיטלטל בשביל האיסור אסור).

וכעין זה לקמן סי' שח

סי"ב (ואם מחשב עליו

להשתמש ... איזה תשמיש במקום זה שהכלי מונח שם, מותר לו לטלטלו ממקום זה, אף על פי

שעיקר כוונתו בטלטולו הוא כדי שלא יגנב או ישבר במקום זה).

וראה מראי מקומות וציונים. משולחן הארי

ע' 66.

[1168]

ב"ח סוס"י

שי (לא החמירו עליו לנערן ולהשליכן, כיון דאית בהו הפסד ממון, דכשמשליכן לחוץ ילכו

לאיבוד, הילכך לא החמירו עליו, כיון דמדינא ליכא איסורא). מ"א סוף סק"ח

(וכן היכא דאי אפשר לנער, כגון דאיכא פסידא). וסי' שי ס"ק יא (ואי איכא הפסד

בניעור אין צריך לנער).

ו כן הוא לקמן סי' שט ס"ד (ואם אי אפשר לנער, או שיהיה איזה

הפסד בדבר המותר אם ינער את האיסור). סי' שי סי"ז (ינער גם ההיתר עמו, אם אין

הפסד בניעורו).

וכאן נתבאר שכן הוא גם אם יש חשש שישבר

הנר שהוא מוקצה.

וכן הוא לקמן סי' שח ס"ה (סכין של

שחיטה ושל מילה ... אסור לטלטלם ... לטלטל הנדן ... בעוד ששאר הסכינים בתוכו, מותר

לטלטלו, אף על פי שסכין זה גם כן בתוכו, והוא שאי אפשר לנער סכין זה מהנדן, או שיש

חשש הפסד אם ינערנו). הרי שכן הוא אף אם יש חשש הפסד בדבר האסור.

וראה הערות וביאורים תצו ע' 23. תשלז ע'

60. תשלח ע' 94.

[1169]

רבי יוחנן קמב, ב (לא שנו אלא לצורך גופו, אבל לצורך מקומו, מטלטלו ועודן עליו). מ"א

סק"ח (ואם כן כשצריך למקום השלחן רשאי לטלטלו).

וכן הוא לעיל סוף סעיף הקודם (ואם צריך

למקום הטבלא, יכול לטלטלה עם הנר שעליה ... לאיזה מקום שירצה). לקמן סי' שט

ס"ד (כגון שמטלטל ההיתר עם האיסור שעליו למקום אחר, מפני שצריך לפנות מקומם

זה שהם עליו עכשיו, כדי להשתמש בו איזה תשמיש או צורך אחר, בענין שאם ינער כאן

האיסור לא יוכל להשלים צרכו במקום הזה, מותר לטלטל ההיתר עם האיסור שעליו).

[1170]

סעיף ד ואילך.

[1171]

סי"א וסי"ז.

[1172] רב מה, רע"א (מניחין נר על גבי

דקל בשבת, ואין מניחין נר על גבי דקל ביום טוב), ופרש"י (מבעוד יום). טור

ושו"ע ס"ד (מותר להניח נר של שבת מבעוד יום על גבי אילן וידלק שם בשבת,

דליכא למיחש דלכשיכבה לשקליה מיניה ונמצא משתמש במחובר, אבל אין מניחין נר של יום

טוב על גבי אילן, דשקיל ומנח ליה, ונמצא משתמש באילן).

וכן הוא לקמן סי' תקיד סט"ז (אסור להניח נר דולק על גבי

אילן, אפילו מערב יום טוב, אם רוצה להניחו דולק שם עד הלילה).

[1173] רא"ש פ"ד סי' ב בסופו

(הא דאין נותנין נר על גבי דקל ביום טוב, לא בשביל שיהא נקרא משתמש

במחובר אם נוטלו משם, אלא גזרינן שמא יעלה באילן כדי ליטלו, דלא אמרו חכמים אלא

אין עולין על גבי בהמה ואין עולין על גבי אילן ביום טוב). הובא במ"א סי' תקיד

ס"ק טז.

אבל לקמן שם סט"ז (גזרה שמא יטלנו מעל גבי האילן לכשיכבה

ביום טוב, ונמצא משתמש במחובר לקרקע ביום טוב. עיין סי' של"ו).

וכדלקמן סי' שלו ס"א (אין עולין באילן ... ואין משתמשין

בו שום תשמיש, כגון להניח עליו חפץ, או ליטלו ממנו).

וראה אגלי טל קוצר, סמ"ז סקי"ט. תהלה לדוד

סק"ז.

[1174] סעיף א (גזרה שמא יעלה ויתלוש ממנו

פירות או עלין או ענפים).

[1175] רש"י שם ד"ה על גבי דקל (בשבת

דליכא למיחש לכשיכבה לישקליה מיניה ונמצא משתמש במחובר, דכיון דאקצייה לדבר האסור

בין השמשות איתקצי לכולי יומא). לבוש ס"ד (דליכא למיחש דלכשיכבה לישקליה

מיניה ונמצא משתמש במחובר ... דהא בלאו הכי איקצייה לבין השמשות לדבר האסור, ואתקצאי

לכולי יומא). ט"ז סק"ז (דהא איסור יש לשקליה משם בשבת).

[1176] סעיף א ( אף על פי שכבה אחר כך,

אסור לטלטלו כל השבת כולה, אפילו לצורך גופו או לצורך מקומו) .

[1177] משנה קכא, סוע"א (כופין קערה על

גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה), ופרש"י (של חרס). טור ושו"ע ס"ה (מותר

לכפות קערה על גבי הנר בשבת, כדי שלא יאחוז האור בקורה).

[1178] דלא קיי"ל כרבי יצחק דאמר מג, א

(אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת). רש"י קז, א ד"ה כופין (אשמעינן

דכלי ניטל להצלת דבר שאינו ניטל בשבת). ט"ז סק"ח (דקי"ל דכלי ניטל

לצורך דבר שאינו ניטל).

וכן הוא לעיל סי' רסו בקונטרס אחרון ס"ק יא ד"ה

ולהכי (לא קיי"ל כרבי יצחק). לקמן סי' שח סע"ב (שהכלי ניטל אף בשביל דבר

שאינו ניטל בשבת, כמו שנתבאר בסי' רע"ז), וסע"ח (שהכלי ניטל אף לצורך

דבר שאינו ניטל בשבת).

[1179] ים של שלמה ביצה פ"ב סוס"י ל

(וכן מצאתי ביסוד של ר' אברהם אב"ד ... מותר לכפות כלי על הנר, כדי לשמש

מטתו, ואין לחלוק בין שבת ליום טוב בשום חילוק ... דליכא שום חשש איסור, מאחר שאנו

קי"ל דכלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל, אף שלא לצורך גדול). הובא בט"ז שם

(אף שלא לצורך גדול, משום הכי הביא רש"ל בפ"ב דביצה, דמותר לכפות כלי על

הנר כדי לשמש מטתו, בין בשבת בין ביום טוב).

[1180] מ"א סק"ט (ונראה לי דצריך

שיניח מעט אויר תחתיה, דאם לא כן יכבה הנר).

[1181] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים ס"א נתבאר הטעם שאסור לפתוח

הדלת, "שמא יכבה", וכן בס"ב "שמא תהא הדלת נוקשת בנר".

ואף שאם כן הוי דבר שאינו מתכוין שאינו

פסיק רישיה.

מבאר זאת רבינו בשני אופנים:

(א) אסור מטעם ספק פסיק רישיה, כי אם

ינשב הרוח הוי פסיק רישיה. וכן מצינו בכמה מקומות.

(ב) אף לדעת הפוסקים שספק פסיק רישיה

מותר, מכל מקום כאן יש חשש, שאחר שיתברר שהוא פסיק רישיה, ימשיך לפתוח הדלת.

לתוכנו ראה כנישתא דבי רב ע' תרצג

ואילך.

[1182] היינו ציטוט מהאמור

בפנים ס"א (שמא יכבנו הרוח), וציטוט מהאמור בפנים ס"ב (שמא תהא הדלת

נוקשת בנר).

[1183] הלכה ג (על מ"ש הרמב"ם שם

"ואסור לכבד את הקרקע שמא ישוה גומות").

[1184] סי' שצד (ויש תימה בדברי הרמב"ם

ז"ל, שכתב ואסור לכבד את הקרקע שמא ישוה גומות, אלא אם כן היה רצוף אבנים.

נראה מלשונו שלא אסר הכבוד משום פסיק רישיה, שאם כן לא היה לו לומר שמא. ואם כן,

הוא תימה למה אסרו, דהא קיימא לן כרבי שמעון).

[1185] כאן ס"א שכתבו "שמא יכבנו

הרוח".

[1186] ראה אבני נזר יו"ד סי' רכ

ס"י-יא. אגלי טל מלאכת חורש סי' טו. חלקת יואב סי' ח. חקרי הלכות ח"א

טז, ב.

[1187] כדלקמן סי' שלז ס"א

(כל דבר שאינו מתכוין מותר אפילו אפשר בלעדיו, כגון מטה כסא וספסל בין גדולים בין

קטנים מותר לגררן על גבי קרקע, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. ואף אם נעשה חריץ

מאליו אין בכך כלום, כי דבר שאינו מתכוין הוא ... אבל הגדולים מאד אסור לגרור,

שבודאי עושין חריץ, ופסיק רישיה ולא ימות).

[1188] אף שהכיבוי היא מלאכה שאינה

צריכה לגופה. וראה כנישתא דבי רב.

[1189] על פי ויקרא ה, יז.

[1190] ס"ק י (דיש לגזור בשעה שאין

הרוח מנשב, אטו בשעה שהרוח מנשב, דבכל רגע ורגע הרוח מנשב ואי אפשר להבחין בזה. וכן

משמע רס"י רע"ז, שכתב דאסור לפתוח דלת וחלון נגד הנר, ולא חילק בין יש

רוח לאין רוח) .

[1191] שבפנים ס"ב (שמא תהא

הדלת נוקשת בנר שאחוריה, ואי אפשר שלא תכבנו כשתנקש בו, ופסיק רישיה הוא).

[1192] לד, א ד"ה ואין חוששין (ואין

חוששין שמא תקרע. ואפילו נקרעת לא אכפת לן, דאין זה קורע על מנת לתפור).

[1193] כדלקמן שם ס"ג (מותר לפצוע את

האגוז במטלית, ואין חוששין שמא תקרע, שאף אם תקרע הרי זה מקלקל ופטור מן התורה,

אלא אם כן קורע על מנת לתפור), ושם נסמן.

וכן הוא לקמן סי' שב סוף ס"ד (והקורע שלא על מנת לחזור

ולתפור פטור אבל אסור מדברי סופרים ... ומותר לפצוע את האגוז במטלית, ואין חוששין

שמא תקרע, כמו שיתבאר בסי' תק"ח).

[1194] הלכה כד (ואם נקרעו אינו חייב כלום,

שהרי לא נתכוין).

[1195] ראה אבני נזר או"ח סי' רנא

ס"ב. מי טל מלאכת קורע סי' כט.

[1196] ס"ג (ואסור ליגע בנר דולק כשהוא

דולק ... פן יתנדנד קצת מנגיעתו ויטה).

וכן הוא לעיל שם סוף ס"ו (פן יתנדנד הנר קצת, ויתקרב השמן

אל הפתילה ויתחייב משום מבעיר, או יתרחק קצת ממנה ויש בו משום מכבה, כמו שיתבאר

בסי' רע"ז).

[1197] הל' ערב שבת סי' לג (ראיתי כתוב בשם

ר"ת זצ"ל שהתיר ליגע בנר תלוי בשבת כשהוא דולק ... וכי הא דגורר אדם מטה

וכסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ, ואף על גב דעביד חריץ, הכא נמי כיון דלא

מתכוין להבעיר מטלטלה וליכא משום מבעיר ... ובמלכותנו בארץ כנען נזהרים שלא ליגע

בנר תלויה בשבת ... שאם מטה את הנר הרי השמן שבו מתנדנד, וקרוב בעיני לחייבו משום

מכבה ומשום מדליק).

[1198] אות ב.

[1199]

אוצ"ל: לאסור.

[1200] ע"א (לא ליהדוק אינש אודרא בפומא

דשישא (מוכין שסותמין בהן פי הפך, רש"י) דלמא אתי לידי סחיטה).

וכן הוא לקמן סי' שכ סכ"ב (אסור להדוק מוכין בפי פך שיש

בו משקין, שמא יבא לידי סחיטה, שעל ידי ההידוק יסחטו המשקין הבלועין במוכין לתוך

הפך. ואף שאינו מתכוין, מכל מקום פסיק רישיה ולא ימות הוא כשיהדק היטב, ולכן אסרו

להדק כלל, שמא יהדק היטב)

[1201] רמז תכח (ואפילו אינו מתכוין להוציא

הבלוע בסתימה, מכל מקום פסיק רישיה הוא, דבהידוקו בתוך פי הפך יוצא המשקה ונופל

לתוכו).

[1202] "בגד שיש עליו לכלוך ... לא

בדוחק, פן יסחוט".

וכן הוא לקמן שם ס"כ (ויזהר לקנח בקל, ולא ידחוק, פן

יסחוט לכלוך הבלוע בבגד, שיש איסור בסחיטתו מדברי סופרים, כמו שיתבאר בסי' שכ).

והיינו כמובא לעיל בסמוך, מלקמן שם סכ"ב.

וראה דובר שלום ע' קח-י.

[1203] עד עתה ביאר ההלכה

שלפנינו, לפי דעת הפוסקים שספק פסיק רישיה אסור.

עתה בא לבאר ההלכה שלפנינו, לפי דעת

הט"ז בסי' שטז דספק פסיק רישיה שרי.

ולמעשה אין כאן הכרעה בין שתי הדעות

בספק פסיק רישיה, אם הוא אסור.

ולקמן סי' שטז ס"ד (ויש מקילין

במקום שאם יפתח הכלי ליטלם משם יברחו, שנמצא שאין כאן צידה כלל בכיסוי זה. ויש

לסמוך על דבריהם לענין שאין צריך לדקדק ולעיין אם יש שם זבובים ... שכיון שהדבר

ספק אם ישנן שם, אין כאן פסיק רישיה). הרי שלא התיר מטעם זה, אלא צירף טעם זה לדעה

הראשונה המתרת מטעם אחר.

ואילו לקמן סי' שיח סוף סכ"א, משמע

להתיר ספק פסיק רישיה (ראה לקמן הערה 1206 ).

וראה כנישתא דבי רב, עיונים וביאורים

ס"ק ט.

ואפשר שבשתי הדעות האלו תלוי גם ההיתר

של פתיחת מקרר חשמלי, או דלת בית שפועל בו חימום או מיזוג לפי תרמוסטט. ונתבאר

בשיעורי הלכה למעשה ח"א ע' רכ.

[1204] "אפילו אם תאמר דבודאי הוה פסיק

רישיה ואסור, מכל מקום בספק אם יש שם זבובים יש להתיר, דשם אין פסיק רישיה, כי זה

הוה ספק פסיק רישיה, והוה דבר שלא במתכוין ומותר".

הובא גם לקמן שם סוף ס"ד (כמועתק בהערה הקודמת).

[1205] יט, ב במלחמות (צירוף מיחם לאו פסיק

רישיה הוא, שמא לא הגיע לצירוף ... ושמא כבר נצרף קודם שנעשה כלי ועכשיו אין צירוף

זה תיקון לו), ובר"ן (ואף על גב דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, הכא

לאו פסיק רישיה הוא, לפי שכשמצרפין הכלי מחמין אותו תחלה ביותר, והכא אפשר שלא

יגיע לצירוף מפני שהמים שבתוכו מונעין אותו מלהתחמם כל כך).

[1206] ד"ה מיחם. וכן הוא לקמן סי' שיח

סוף סכ"א (כיון שאינו מתכוין לתיקון הכלי אלא להפשיר המים מותר, שאין כאן פסיק

רישיה ולא ימות, מפני שכשמצרפין הכלי מחממין אותו תחלה ביותר, אבל כאן אפשר שלא

יגיע לצירוף, מפני שהמים מונעים אותו מלהתחמם כל כך).

[1207] "דהא דאסרינן הכא

קוץ וסילוא, משום דחיישינן כשמתחיל להסיר שמא יתהפך, דלא סגי אי לא הוי פסיק רישיה,

ולא יניח בשביל כך".

וראה שביתת השבת, מעשה חושב פ"ח

כללי דבר שאין מתכוין ופסיק רישיה אות ג'. כנישתא דבי רב.

[1208] ואפשר כוונת רבינו לומר,

שמטעם זה גזרו גם בהשוואת גומות (שמא אחר שיבחין בגומא ימשיך לכבד הבית), ובהידוק

המוכין שבפי הפך (שמא ימשיך להדק המוכין בחוזק).

וראה מי טל מלאכת קורע סכ"ט.

כנישתא דבי רב.

[1209] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים ס"א הובאה ההלכה של איסור

פתיחת הדלת, בשני אופנים:

(א) כפירוש הב"ח והמ"א, שהנר

הוא נגד פתיחת הדלת ממש.

(ב) כפירוש רש"י שהובא ברא"ש,

שהנר הוא אחורי הדלת.

ועל הפירוש השני נתפרש בפנים, שהנר הוא "נגד

החלל שבין הדלת למזוזה".

שכן מוכרחים לפרש לפי הנ"ל,

שהאיסור הוא דוקא כשהנר הוא נגד המקום שנפתח.

וכן מוכח גם בטור ושו"ע, שהביאו

הלכה זו גם לענין חנוכה, ושם אין לפרש שהנר הוא נגד פתיחת הדלת ממש, שהרי נר חנוכה

הוא בטפח הסמוך לפתח. אלא ודאי מפרשים כנ"ל, שהוא נגד החלל שבין הדלת למזוזה.

לתוכנו ראה כנישתא דבי רב ע' תשב.

[1210] ריש הסי' (דאינו אסור אלא בחדר קטן

שהנרות אינן רחוקות מהדלת ... לא חיישינן דמכבה על ידי פתיחה, אלא כשהנר הוא קרוב

אל הדלת).

[1211] סק"ב (ודוקא כשמונח נגד פתיחת

הדלת ממש וקרוב אל הדלת, וכמ"ש ס"ב (ב"ח)).

[1212] ס"א (בליל שבת צריך לחוץ בין

הנרות [של חנוכה] לפתח, בשביל הרוח שלא יכבה הנרות כשפותח הדלת). ובטור הוסיף (דנר

שאחורי הדלת אסור לפתוח ולנעול כנגדו).

[1213] שבת כב, א (נר חנוכה מצוה להניחה בטפח

הסמוכה לפתח). טור ושו"ע סי' תרעא ס"ז (מצוה להניחו בטפח הסמוך לפתח).

[1214] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים ס"ג נתבאר שאם הנר קבוע

בדלת, אין הדלת נעשית בסיס לנר, כיון שהדלת בטלה לבית ולא לנר.

ומבאר כאן שזוהי שיטת התוס'

והמרדכי.

ו מה שנעילת הדלת לא נחשבת כטלטול הנר

שקבוע עליו, היינו כיון שהוא טלטול מן הצד על ידי דבר לצורך דבר המותר.

אמנם

שיטת מהר"ם מרוטנבורג, שהובאה בטור ובהגהות מיימוניות, שכיון שהדלת מחוברת

לבית לא חשיב כמטלטל מוקצה, ואם כן אין לחוש בזה לא משום בסיס ולא משום טלטול מן

הצד, ומותר אף אם הוא נועל את הדלת לצורך הנר .

ומסיים בצ"ע, אם יש לסמוך ולהתיר

גם בזה.

לתוכנו ראה כנישתא דבי רב ע' תשג.

[1215] "כתב הר"ם

מרוטנבורק כשהייתי בצרפת ראיתי את מורי ה"ר שמואל שלא היה לו מקום אחורי הדלת

להדליק נרות של חנוכה, והיה קובע אותם בדלת עצמה אחורי הדלת, ונתן הוא טעם לדבר,

דכיון שהדלת בטלה לגבי בית חשיבא כמחובר לקרקע, ולא חשיב כמטלטל הנר כשפותח ונועל

הדלת".

[1216] פ"ה אות צ (לשון מהר"ם ...

שהדלת בטלה לגבי הבית, שהרי מחוברת היא לקרקע).

והוא בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סי' מה (ראיתי

בצרפת ממוהר"ר שמואל זצ"ל, שלא הי' לו מקום אחורי הדלת להדליק נרות של

חנוכה, והיה מדליק בדלת עצמה אחורי הדלת ... כיון דמחוברת המוכני לשידה, ועל השידה

אין מעות, בטילה היא לגבי שידה. כל שכן דהדלת בטלה לגבי הבית [שהיא מחוברת] לקרקע

לגמרי).

[1217] קכ, ב ד"ה פותח (משום טלטול אין

לאסור, דבנעילת דלת לא חשיב טלטול. וגם לא הוי בסיס לדבר האסור, דבית חשוב הוא

ובטל אגב בית).

[1218] רמז ת (דנעילת הדלת לא חשיב טלטול הנר.

וגם לא נעשה בסיס לנר, דחשיב ובטיל לגבי הבית ולא לגבי הנר).

[1219] שזה כוונת התוס' שכתבו

" משום

טלטול אין לאסור ", והמרדכי " דנעילת הדלת לא חשיב טלטול הנר ", היינו שהוא

טלטול מן הצד על ידי דבר אחר.

[1220] כדלקמן סי' שיא סי"ד (אם אינו

צריך כלל לגוף האיסור, ואינו מטלטלו על ידי ההיתר אלא בשביל דבר המותר, כגון לפנות

מקומו, זהו טילטול מן הצד שהתירו חכמים).

[1221] והיינו טלטול לצורך ההשתמשות במוקצה,

שאסור אף בטלטול מן הצד על ידי דבר אחר, כדלקמן שם (אם הוא מתכוין בטלטול זה לצורך

האיסור, אין צריך לומר אם מטלטל לצורך האיסור עצמו כדי לשמרו ... אלא אפילו אם

מטלטל מפני שצריך לו האיסור להשתמש בו איזה תשמיש המותר ... הואיל ומיטלטל בשביל

האיסור אסור).

ומכל מקום אין חוששים לזה בדלת, שהיא מחוברת לקרקע. וראה אז

נדברו ח"ח ע' צב.

[1222] והיינו שרבינו מסתפק, אם

יש לסמוך על דעת מהר"ם מרוטנבורג, להתיר בדלת אף לצורך ההשתמשות במוקצה.