שי דיני מוקצה בשבת

שי דיני מוקצה בשבת

ובו כ' סעיפים:

גרוגרות

וצמוקים שדוחה האדם בידים

א כבר ⁶⁵⁶ נתבאר בסי' ש"ח ⁶⁵⁷ שמוקצה מחמת מיאוס

מותר. לפיכך עץ שתולין בו דגים לייבשם, אע"פ שהוא מאוס, מותר לטלטלו ⁶⁵⁸ :

ב כל דבר הראוי לאכילה

בשבת אין בו דין מוקצה ⁶⁵⁹ .

אפילו אם הוא עומד

לסחורה, כגון תמרים ושקדים ושאר פירות העומדים להוליכם לסחורה למקום אחר, מותר

לאכול מהם בשבת ⁶⁶⁰ . ואפילו אם דחה אותם

בידים מלאכלו ⁶⁶¹ בשבת, כגון חטים

שזרען בקרקע, מותר לאכול מהן בשבת, אם עדיין לא השרישו. וכן ביצים שנתנן תחת

התרנגולת לגדל אפרוחים, מותר לטלטלן ⁶⁶² . וכן תמרים הנלקטים

קודם בישולם, וכונסים אותם בסלים והם מתבשלים שם מאליהם, מותר לאכול מהם קודם גמר

בישולם ⁶⁶³ . וכן כל מיני פירות שמניחים אותם במוקצה לייבשם, מותר לאכול

מהם קודם שיתייבשו ⁶⁶⁴ .

חוץ מגרוגרות

וצימוקים, שאסור לאכול מהם או לטלטלן ⁶⁶⁵ משהניחם במוקצה ⁶⁶⁶ עד לאחר שנתייבשו

לגמרי, לפי שהן מסריחות בנתיים, ואינן ראוין לאכילה משנשתהו שם מעט עד שיתייבשו

לגמרי, ולכן אסורים בשבת משום מוקצה ⁶⁶⁷ .

ואין צריך לומר אם

אינן ראוין לגמרי, שהרי הן גרועין מכל מוקצה, שהרי הן כאבנים ועפר, ואפילו הזמנה

מבעוד יום אין מועלת בהם כמו שיתבאר ⁶⁶⁸ . אלא אפילו אם הן

ראויין ואינן ראויין, שיש אנשים שאוכלים אותן ויש שאינן אוכלים, אעפ"כ אסורים

משום מוקצה, שכיון שדחה אותן בידים אינן עולין מידי דחייתן עד שיהיו ראויין לגמרי ⁶⁶⁹ .

ואינן דומין לשאר

דברים שדחאם בידים שמותרים, לפי שאף שדחאם בידים אעפ"כ לא הסיח דעתו מהן

לגמרי, משא"כ גרוגרות וצימוקים שהניחן לייבשן, כיון שהיה יודע שיסריחו, הקצה

דעתו מהן לגמרי עד שיתייבשו לגמרי ויתקנו היטב שיהיו ראויין לכל ⁶⁷⁰ .

ואף שעכשיו בשבת נמלך

לאכלם, אינם מוכנים על ידי כך, כיון שהיו מוקצים מדעתו מתחלת השבת, כמו שיתבאר ⁶⁷¹ , שכל דבר שהוקצה

מדעת האדם בבין השמשות הוקצה לכל השבת כולה:

ג במה דברים אמורים

בגרוגרות וצימוקים של ישראל, אבל גרוגרות וצימוקים של נכרי מותרין ⁶⁷² , אם הם ראויין ואינן

ראויין ⁶⁷³ , שאין דין מוקצה בשל

נכרי, לפי שהכל מוכן אצלו, שהנכרי אינו מקצה כלום ודעתו על הכל. וכיון שהוא מוכן

לאיש אחד מוכן לכל ⁶⁷⁴ .

במה דברים אמורים

בדבר תלוש, אבל מחובר שנתלש בשבת, אפילו הוא של נכרי שתלשו לעצמו ⁶⁷⁵ , ואפילו היה בדעת

הנכרי מבעוד יום לתלוש פירות אלו בשבת, כגון ששמע את הנכרי אומר בערב שבת למחר

אתלוש פירות אלו, ואפילו הן פירות שנגמר בישולן, שהכנה מועלת בהם אפילו בעודם

במחובר ⁶⁷⁶ כמו שיתבאר בסי'

שי"ח ⁶⁷⁷ , אעפ"כ הם אסורים באכילה ובטלטול, משום גזרת פירות

הנושרין שיתבאר בסי' שכ"ב ⁶⁷⁸ , כמו שיתבאר בסי' שכ"ה ⁶⁷⁹ .

ודבר שהיה מחוסר צידה

מבעוד יום, וצד אותו הנכרי בשבת, אף אם היה בדעתו לצוד בשבת, אין דעתו מועלת כלום,

שאין הדבר תלוי בו, והרי הוא אסור בשבת משום מוקצה, שכיון שלא היה ברשותו של אדם

כלל אין זה מן המוכן ⁶⁸⁰ :

הוקצה

בכניסת השבת הוקצה לכל השבת

ד כל ⁶⁸¹ דבר שהיה אסור בטלטול בבין השמשות ובשבת הלך לו הדבר הגורם לו

האיסור ⁶⁸² , כגון דבר שהיה

מוקצה בבין השמשות מחמת איסור, דהיינו שמחמת איזה איסור שהיה אסור באכילה ולא היה

ראוי לכלום בבין השמשות היה מוקצה ואסור בטלטול, ובשבת נסתלק ממנו האיסור ונעשה

ראוי, אעפ"כ אסור לטלטלו כל השבת כולה.

במה דברים אמורים

כשדחאו האדם בידים ⁶⁸³ , דהיינו שהאדם גרם

לו האיסור בידים, כגון נר שהדליקו מבעוד יום וכבה אחר בין השמשות ונשתייר בו שמן,

ושמן זה נדחה בידי אדם מלהיות ראוי בשבת, שכשהדליקו נאסר להסתפק ממנו בשבת משום

איסור כיבוי, לכן אסור להסתפק ממנו אף לאחר שכבה הנר ונסתלק האיסור, שכיון שבבין

השמשות שהוא תחלת כניסת השבת היה מוקצה מדעת האדם, שהקצה אותו מדעתו כשגרם לו

האיסור הוקצה לכל השבת כולה ⁶⁸⁴ :

ה וכן דבר שלא היה

ראוי בבין השמשות מחמת עצמו, ולא מחמת איזה איסור, ונעשה ראוי משחשיכה, שהוא אסור

בטלטול כל השבת כולה, אם נדחה בידי אדם מלהיות ראוי בין השמשות, כגון גרוגרות

וצמוקים שלא היו ראויין בבין השמשות ובשבת נתייבשו לגמרי ונעשו ראויין ⁶⁸⁵ , שכיון שבבין השמשות

היו מוקצין מדעת האדם, שהקצם מדעתו כשהכניסן לייבשן, הוקצו לכל השבת כולה ⁶⁸⁶ :

ו אבל דבר שהיה מוקצה

בבין השמשות בעל כרחו של אדם, לא הוקצה לכל השבת כולה, כגון דבר שהיה מוקצה מחמת

איסור הבא מאליו ולא על ידי גרמת האדם, ומשחשכה נסתלק האיסור, שוב אין בו משום

מוקצה, אף על פי שכשהגיע בין השמשות הסיח דעתו ממנו לגמרי ולא היה מצפה כלל שיסתלק

האיסור בשבת, כגון בעלי חיים שהם מוקצים בשבת מחמת איסור שחיטה, ושחטם בשבת לצורך

חולה שחלה היום, מותר לבריא לאכול מהם חי ⁶⁸⁷ , אף שהסיח דעתו מהם

כשהגיעו בין השמשות משום איסור שחיטה, כיון שהוא איסור הבא מאליו ולא על ידי גרמת

האדם ⁶⁸⁸ , וכן כל כיוצא בזה ⁶⁸⁹ :

ז וכל זה בדבר שהיה

מוקצה כל בין השמשות. אבל דבר שהיה ראוי בבין השמשות אפילו במקצתו לבד, ואחר כך

נתקלקל בענין שנאסר באכילה או בטלטול, בין שנתקלקל מאליו בין שנדחה בידי אדם, ואחר

כך חזר וניתקן, חזר להתירו. ואין אומרים מתוך שהוקצה ונאסר כבר במקצת השבת הוקצה

לשארית השבת כולה ⁶⁹⁰ , שאין אומרים כן אלא כשהוקצה בתחלת כניסת השבת שהוא בין

השמשות ⁶⁹¹ , שאז הוקצה ליום שלם,

אבל כשלא הוקצה עד אחר כך, שאין כאן יום שלם, לא הוקצה לשארית היום, שאין מוקצה

לחצי שבת, בין באיסור אכילה בין באיסור טלטול ⁶⁹² :

ח גרוגרות וצמוקים

שהיו מוקצים מפני שאינן ראויין, וכשהגיע בין השמשות נתייבשו כבר והרי הם ראויים

לאכילה, אע"פ שלא ידעו הבעלים כלל באותה שעה שנתייבשו ואחר כך נודע להם שבבין

השמשות כבר היו יבשים, מותרין באכילה, שמתחלה כשהקצו אותן והסיחו דעתם מהם, לא

הוקצו אלא עד שיתייבשו, והרי נתייבשו והוכנו מבעוד יום ⁶⁹³ :

ט גרוגרות וצמוקים

שיבשו קצת, בענין שהם ראויים ואינן ראויין, שיש אנשים שאוכלין אותן ויש שאינן

אוכלין, אם הזמינם לאכילה מבעוד יום, מותר לאכול מהן בשבת, שכיון שגילה דעתו שהן

ראויין לו, יצאו מתורת מוקצה, ואם לאו אסור, שכיון שלא גילה דעתו, הרי הן עומדין

בהקצאתן שהיו מוקצין מתחלה כשלא היו ראויין לשום אדם ⁶⁹⁴ .

אבל אם הזמין לאכילה

גרוגרות וצמוקים שאינן ראויין כלל, אין הזמנתו מועלת כלום, שהרי זה כמזמין את האבן

לאכילה ⁶⁹⁵ :

י כל דבר שאסור לטלטלו,

אסור ליתן תחתיו כלי כדי שיפול לתוכו ⁶⁹⁶ , אפילו אם דעתו

לנערו אחר כך, מפני שאוסר הכלי בטלטול כל זמן שהמוקצה בתוכו, ונמצא מבטל כלי

מהיכנו ⁶⁹⁷ , ואסור לבטל כלי

מהיכנו אפילו לפי שעה, אלא במקום הפסד מרובה ⁶⁹⁸ , כמו שנתבאר בסי' ר[ס]"ה ⁶⁹⁹ ורס"ו ⁷⁰⁰ .

אבל מותר לכפות עליו

כלי, שבזה אינו אוסר הכלי בטלטול ⁷⁰¹ . ובלבד שלא יגע הכלי

בהמוקצה ⁷⁰² .

שאף שמוקצה מותר

בנגיעה בעלמא אפילו בידיו כל שאינו מנענע, כמו שנתבאר בסי' ש"ח ⁷⁰³ , מכל מקום כאן שהנחת

הכלי על המוקצה לצורך המוקצה, אסור אפילו נגיעה על ידי הכלי ⁷⁰⁴ .

ויש חולקין על זה

ואומרים ⁷⁰⁵ שלא הזהירו חכמים

שלא יגע הכלי בהמוקצה, אלא כשהמוקצה הוא דבר המתנענע על ידי נגיעת הכלי, כגון ביצה

וכיוצא בה, שנמצא הוא מטלטלה על ידי הכלי, ולא התירו טלטול על ידי דבר אחר אלא

לצורך דבר המותר, כמו שיתבאר בסי' שי"א ⁷⁰⁶ :

כיס

ומטה של מעות

יא כל ⁷⁰⁷ דבר האסור בטלטול

שהניחו מבעוד יום על גבי דבר המותר בטלטול, על דעת שישאר מונח שם בשבת, שנעשה

ההיתר בסיס להאיסור ונאסר בטלטול כמוהו, כמו שנתבאר בסי' ש"ט ⁷⁰⁸ , ומשחשיכה ניטל

האיסור מעל גבי ההיתר, אעפ"כ אסור לטלטלו כל השבת כולה. כגון מטה שהניח עליה

מעות מבעוד יום על דעת שישארו שם בשבת, ומשחשיכה ניטלו המעות מעליה על ידי נכרי או

קטן, אסור לטלטלה כל השבת כולה. שמתוך שהוקצית בין השמשות מדעת האדם, שעשאה בסיס

לאיסור, הוקצית לכל השבת כולה ⁷⁰⁹ .

אבל אם לא היו המעות

עליה בין השמשות, אלא לאחר כך הניחום עליה נכרי או קטן, אפילו הניחום לדעת הישראל ⁷¹⁰ , שהוקצית מדעתו

מלטלטלם כל זמן שהמעות עליה, אעפ"כ מותר לטלטלה אם ניטלו המעות מעליה, הואיל

ולא היתה מוקצה בבין השמשות ⁷¹¹ .

אבל בעוד שהמעות עליה

אסור לטלטלה ⁷¹² , מחמת איסור טלטול

המעות שעליה. אבל מותר להטותה ולנערה ולהפיל המעות מעליה, ולטלטלה אחר כך למקום

שירצה ⁷¹³ . ואם צריך למקומה

מטלטלה והן עליה, כמו שנתבאר בסי' ש"ט ⁷¹⁴ בדבר שלא נעשית בסיס

לאיסור, שגם זו לא נעשית בסיס לאיסור הואיל ולא היה האיסור עליה בבין השמשות ⁷¹⁵ , כמו שנתבאר בסי'

רס"ה ⁷¹⁶ ורס"ו ⁷¹⁷ :

יב וכל זה במטה ⁷¹⁸ שאינה מיוחדת למעות,

או אפילו ייחדה למעות אלא שעדיין לא הניח עליה מעות מעולם, שבמחשבה בלבדה אינה

נאסרת. אבל אם ייחדה למעות ועשה בה מעשה, שהניח עליה מעות פעם אחת אפילו בחול,

אסור לטלטלה בשבת ⁷¹⁹ , אפילו לצורך גופה

ומקומה ⁷²⁰ . ואינה דומה לשאר

כלים המיוחדים למלאכת איסור שמותר לטלטלה לצורך גופה ומקומה ⁷²¹ , מפני שאין מקפידים

עליהם מלהשתמש בהם תשמיש אחר המותר, אבל מטה זו המיוחדת למעות, אדם מקפיד עליה

ומייחד לה מקום שלא לטלטלה לתשמיש אחר, והרי היא דומה למוקצה מחמת חסרון כיס,

שאסור לטלטלו אפילו לצורך גופו ומקומו, כמו שנתבאר בסי' ש"ח ⁷²² .

ויש חולקין על זה

ומתירין לטלטלה ⁷²³ לצורך גופה ומקומה,

כשאר כלים המיוחדים למלאכת איסור ⁷²⁴ .

ויש להחמיר כסברא

הראשונה ⁷²⁵ . ולכן אין לטלטל כיס

של מעות, אע"פ שהוציא המעות ממנו מבעוד יום, אלא אם כן עשה בו מעשה שפתחו

מלמטה וסלקו מן הייחוד ⁷²⁶ :

יג ומכל מקום ⁷²⁷ כיס של מעות התפור

בבגד ⁷²⁸ , הואיל ועיקר הבגד עומד ללבוש, אם הוציא המעות משם ⁷²⁹ , יוכל ללבוש הבגד,

שהכיס בטל אצלו ⁷³⁰ .

ואפילו בכיס עצמו

מותר להניח דבר בתוכו או ליטול ממנו, שהרי אין הקצאתו אלא משום שאדם מקפיד עליו

מלהשתמש בו תשמיש אחר, וכאן אנו רואים שאינו מקפיד עליו ⁷³¹ (וצריך עיון, דאם כן

לישתרי לגמרי ⁷³² ):

יד ואפילו אם יש מעות

בתוכו, אין איסור אלא ללבוש את הבגד, גזרה שמא ישכח ויצא בו לרשות הרבים ⁷³³ , כמו שנתבאר בסי'

ש"א ⁷³⁴ וש"ג ⁷³⁵ , אבל מותר לטלטל את

הבגד ⁷³⁶ .

ואפילו אם הניח את

המעות בכיס על דעת שישארו שם גם בשבת, שנעשה הכיס בסיס להם, אעפ"כ הבגד לא

נעשה בסיס להם, הואיל ואין המעות על עיקר הבגד ⁷³⁷ . ודבר המותר הוא

שמטלטל בידיו, והאיסור מיטלטל עמו מאליו בטלטול מן הצד, שאין בו איסור ⁷³⁸ כשאינו מטלטל בשביל

האיסור אלא בשביל דבר המותר, כמו שיתבאר בסי' שי"א ⁷³⁹ .

אבל

אסור להכניס ידו בכיס, אם הניח בו המעות על דעת שישארו בו גם בשבת, שנעשה הכיס

בסיס להם ⁷⁴⁰ :

טו וכל זה בכיס שפיו

בלבד תפור בחור שבבגד, והוא כולו תלוי ⁷⁴¹ , אבל אם כולו ת[פור] ⁷⁴² לארכו בבגד, נעשה כל

הבגד בסיס למעות שבכיס, כמו הכיס עצמו, שהכל אחד ⁷⁴³ .

ואפילו אם הניח המעות

בכיס על דעת ליטלם ממנו קודם השבת ושכח ליטלם מבעוד יום, שלא נעשה בסיס להם אפילו

הכיס עצמו, אעפ"כ אם אפשר לנער המעות מהכיס, צריך לנער מתחלה ואחר כך יטלטל

הבגד לכל מקום שירצה, כמו שאם היו המעות על עיקר הבגד שהיה צריך לנער מתחלה ⁷⁴⁴ , כמ"ש בסי'

ש"ט ⁷⁴⁵ במעות שעל הכר.

ואפילו בכיס שכולו

תלוי, לא התירו לטלטל הבגד, אלא כשהוא תפור בבגד (שאז הוא בטל אצל הבגד, ואין הבגד

נאסר בטלטול בשבילו). אבל אם כיס מלא מעות קשור בבגד, כיון שהכיס הוא כלי בפני

עצמו (אינו בטל אצל הבגד, ולכך) אסור לטלטל (כל) הבגד ⁷⁴⁶ , אם הניח המעות בכיס

על דעת שישארו שם גם בשבת (שנעשה הכיס בסיס להם, והבגד לכיס הקשור ותלוי בו). ואף

אם ניטל המעות מהכיס (או הכיס מהבגד) משחשכה, אסור לטלטל (כל) הבגד כל השבת כולה

(כיון שנעשה בסיס בין השמשות) ⁷⁴⁷ .

ואם הניחם על דעת

ליטלם קודם השבת ושכח ליטלם מבעוד יום, צריך לנער המעות מהכיס, אם אפשר לנער, ואחר

כך יטלטל הבגד לכל מקום שירצה, אם אינו מתכוין בשביל המעות כדי להצניעם כמ"ש

בסי' ש"ט ⁷⁴⁸ .

וכן אם יש מעות בתיבה

שבתוך השלחן, אסור לטלטל את השלחן, אלא בדרך שנתבאר ⁷⁴⁹ . אלא אם כן יש על

השלחן מבעוד יום דבר המותר בטלטול, שאז נעשה השלחן בבין השמשות בסיס לאיסור ולהיתר

ומותר לטלטלו ⁷⁵⁰ , על דרך שיתבאר ⁷⁵¹ :

בסיס

לאיסור ולהיתר

טז כבר נתבאר בסי'

ש"ט ⁷⁵² , שכלי שנעשה בסיס

לאיסור ולהיתר, מותר לטלטלו.

והוא שדבר המותר חשוב

מדבר האסור. אבל אם דבר האסור חשוב יותר מדבר המותר, הרי ההיתר בטל אצל האיסור,

ואסור ⁷⁵³ אפילו לנער האיסור,

כמו שאם היה בסיס לאיסור בלבדו, שאסור אפילו לנער כמו שנתבאר שם ⁷⁵⁴ .

ואם ההיתר אינו חשוב

אצלו מחמת רוב עשרו, אע"פ שהוא חשוב לכל העולם, אינו נקרא חשוב ⁷⁵⁵ , שהכל הולך אחר

הבעלים כמ"ש בסי' ש"ח ⁷⁵⁶ , עיי"ש כל פרטי

דין זה:

יז ואפילו אם דבר המותר

חשוב יותר, אם אפשר לנער האיסור בלבדו, צריך לנער מתחלה ואחר כך יטלטל הכלי עם

ההיתר למקום שירצה. ואם אי אפשר לנער האיסור בלבדו מבלעדי ההיתר, ינער גם ההיתר

עמו, אם אין הפסד בניעורו, ואחר כך יטול ההיתר בלבדו ויחזירנו לכלי אם ירצה, כמו

שנתבאר שם ⁷⁵⁷ .

ואם הוא בענין שאם

ינער גם ההיתר לא יוכל אחר כך ליטול ההיתר בלבדו, כגון מחתה שיש עליה מבעוד יום

אפר, שמותר לטלטלו מפני שראוי לכסות בו רוק או צואה, ויש עליה גם כן שברי עצים או

פחמים האסורים בטלטול, וצריך לו לטלטל האפר למקום אחר לכסות בו, ואם ינערנו עם

השברים והפחמים לא יוכל אחר כך ליטול האפר לבדו בידיו, כגון שהם שברים קטנים או

פחמים קטנים שאי אפשר ליטול האפר מבלעדם, מותר לטלטל המחתה כמות שהיא עם האפר

והשברים והפחמים למקום שירצה ⁷⁵⁸ .

במה דברים אמורים

כשצריך לאפר, אבל אם אינו צריך אלא לגוף המחתה, לא יטלטלנה כמות שהיא, אלא ינער

האפר והשברים והפחמים במקומם ⁷⁵⁹ , הואיל ואין הפסד

בניעורם ⁷⁶⁰ , ויטול המחתה בלבדה:

יח וכל זה כשהיה ההיתר

שם עם האיסור מבעוד יום, שבבין השמשות נעשה הכלי בסיס לאיסור ולהיתר. ואף אם

משחשכה ניטל ההיתר משם, לא נעשה הכלי בסיס אז, כיון שלא היה בסיס בבין השמשות כמו

שנתבאר למעלה ⁷⁶¹ .

אבל אם בבין השמשות

היה עליו האיסור בלבדו, ומשחשכה הונח גם ההיתר עליו, אינו מועיל כלום, הואיל ובבין

השמשות היה בסיס לאיסור בלבדו, נאסר לכל השבת כולה ⁷⁶² :

יט אין האפר מותר

בטלטול אלא כשהוסק מבעוד יום, אבל אם הוסק בשבת אסור משום נולד ⁷⁶³ , כמ"ש בסימן

תצ"ח ⁷⁶⁴ .

ואם נתערב אפר שהוסק

בשבת באפר של אתמול, בטל ברוב, אם עדיין לא היה ניכר מעולם בפני עצמו ⁷⁶⁵ , כמו שנתבאר שם ⁷⁶⁶ :

כ תיבה שיש בה דברים

המותרים בטלטול ומעות, אם המעות אינן עיקר, מותר לטלטלה כמות שהיא על פי התנאים

שנתבארו ⁷⁶⁷ :

[656] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

(א)

גרוגרות וצמוקים שדוחה האדם בידים (ס"א-ג).

(ב)

הוקצה בכניסת השבת הוקצה לכל השבת ס"ד-י).

(ג)

כיס ומטה של מעות (סי"א-טו).

(ד)

בסיס לאיסור ולהיתר (סט"ז-כ).

לכללות סימן זה ראה ברכת השבת ע'

קיד ואילך. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר הלכות מוקצה (אלאשווילי). שו"ע

הרב עם ביאורים והערות (כהן). כנישתא דבי רב.

[657]

סעיף ב ( ואפילו כלי שמלאכתו לאיסור שהוא מוקצה מחמת מיאוסו, דהיינו

שאדם מסיח ומקצה דעתו ממנו מחמת מיאוסו מלהשתמש בו במלאכה אחרת של היתר, כגון נר

ישן של חרס שלא הדליקו בו באותה שבת, אין לו דין מוקצה בשביל כך) .

[658] כי

אף שאמר רב קמ, ב (האי תליא דבשרא שרי לטלטולי, דכוורי אסיר), ופירשו בתוס' קלט, ב

ד"ה תלא (נראה כפירוש הערוך ... תלא דבשרא לא ממאיס ושרי לטלטולי, ושל דגים

מאיס והוי מוקצה מחמת מיאוס).

מכל מקום כתב על זה הרי"ף נח,

א (אמר רב חייא בר אשי אמר רב, האי תליא דבשרא שרי לטלטוליה, אבל דכוורי אסיר,

דכיון דסני ריחיה אסוחי אסח דעתיה מיניה, והוה ליה מוקצה מחמת מיאוס, ומשום הכי

אסור לטלטולה. רב לטעמיה דסבירא ליה כרבי יהודה, אבל לרבי שמעון מוקצה מחמת מיאוס

לית ליה, והלכתא כותיה).

מחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה במוקצה

מחמת מיאוס היא במשנה מד, א (מטלטלין נר חדש אבל לא ישן (דמוקצה מחמת מיאוס הוא,

רש"י), רבי שמעון אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר הדולק בשבת).

ומחלוקת רב ושמואל במוקצה היא בגמרא יט, ב (רב אסר ושמואל אמר

מותר, וקמיפלגי בפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון). ומסקנת הגמרא דקיי"ל כרבי

שמעון היא בגמרא קנז, א (בכל השבת כולה הלכה כרבי שמעון ... במוקצה מחמת מיאוס נמי

הלכה כרבי שמעון).

טור ושו"ע ס"א (עץ שתולין

בו דגים, אף על פי שהוא מאוס, מותר לטלטלו, דקי"ל במוקצה מחמת מיאוס כרבי

שמעון, דשרי).

*

ואף שכתב במשב"ז ס"ק א

(עיין ב"ח, ומשמע דוקא לצורך גופו, לא מחמה לצל).

מכל מקום התיר כאן בסתם "מותר

לטלטלו", ומשמע אפילו מחמה לצל, כיון שהוא כלי שמלאכתו להיתר.

ואף שנתבאר לעיל סי' שח ס"ב ( ואפילו

כלי שמלאכתו לאיסור שהוא מוקצה מחמת מיאוסו ... אין לו דין מוקצה להאסר בטלטול,

אלא מותר לטלטלו כשאר כלי שמלאכתו לאיסור).

היינו דוקא בכלי שמלאכתו לאיסור,

שהוא גם מוקצה מחמת מיאוסו, משא"כ כאן שהוא כלי שמלאכתו להיתר.

[659] רב

יהודה אמר שמואל מה, א (אין מוקצה לרבי שמעון אלא גרוגרות וצימוקים בלבד). רמב"ם

פכ"ו הי"ד (שאין שום אוכל שהוא מוקצה בשבת כלל, אלא הכל מוכן הוא, חוץ

מגרוגרות וצמוקין). שו"ע ס"ב (אין שום אוכל תלוש הראוי לאכילה מוקצה

לשבת).

משא"כ כשאינו ראוי לאכילה,

אסור בכל אופן, כדלעיל סי' שח סס"ח-ט.

[660]

שמואל יט, ב (תמרי דעיסקא (העומדין להוליכן לסחורה למקום אחר, רש"י), רב אסר

ושמואל אמר מותר, וקמיפלגי בפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון).

והיינו מה שחלקו במשנה קנו, ב (מחתכין את ...

הנבלה (שנתנבלה היום ובין השמשות היתה עומדת לאדם, רש"י) לפני הכלבים, רבי

יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת, אסורה, לפי שאינה מן המוכן). ובגמרא שם

(ושמואל אמר הלכה כרבי שמעון). ובדף קנז, א (בכל השבת כולה הלכה כרבי שמעון).

וכן הוא לקמן סי' שכד ס"ה (מחתכין

נבילה לפני הכלבים, אפילו נתנבלה היום, ואין בה משום מוקצה, אפילו לא היתה חולה

כלל מבעוד יום, שלא היה דעתו עליה כלל לכלבים מבעוד יום, מפני שאין מוקצה בדבר

שהסיח אדם דעתו ממנו).

ומזה למד שמואל שכן הוא גם בתמרים

העומדים לסחורה. רי"ף ח, א (והלכתא כשמואל דשרי, דקאי כרבי שמעון דלית ליה

מוקצה ... וקי"ל כר' שמעון לענין שבת, דהא איפסיקא הלכתא כוותיה בהדיא).

שו"ע ס"ב (תמרים ושקדים ושאר פירות העומדים לסחורה, מותר לאכול מהם בשבת).

ומזה למדנו אף לענין כלים העומדים

לסחורה, כדלעיל סי' שח ס"ג (ואפילו כלי שהקצה אותו מלהשתמש בו שום תשמיש,

כגון כלים המוכנים ועומדים לסחורה, שאין רגילים להשתמש בהם שום תשמיש, מכל מקום אם

אינו מקפיד עליהם מלהשתמש בהם, לא הסיח דעתו עדיין מהם לגמרי מלהשתמש בהם, ולפיכך

אין להם דין מוקצה להאסר בטלטול).

וכן הוא לקמן סי' תצה סי"ג (כל

דבר שראוי להשתמש ממנו איזה תשמיש, מותר לטלטלו בשבת, אפילו מוקצה מחמת מיאוס או

מחמת שעומד לסחורה וכיוצא בזה, מותר לטלטלו בשבת, כמ"ש בסי' ש"י עיי"ש).

[661] אוצ"ל "דחה אותו בידים

מלאכלו", או "דחה אותם בידים מלאכלם". ראה קונטרס השלחן. כנישתא

דבי רב. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[662]

רבי יוחנן מה, א (בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן, חטים שזרען בקרקע (ועדיין לא

השרישו, רש"י), וביצים שתחת תרנגולת, מהו, כי לית ליה לר' שמעון מוקצה היכא

דלא דחייה בידים, היכא דדחייה בידים אית ליה מוקצה, או דילמא לא שנא. אמר ליה אין

מוקצה לרבי שמעון אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק). טור ושו"ע שם (ואפילו חטים

שזרעם בקרקע ועדיין לא השרישו, וביצים שתחת התרנגולת, מותר לטלטלן).

וראה לעיל סי' רסה בקונטרס אחרון

ס"ק א (חטים שזרען בקרקע, שאף שהקצם לאיסור, דהיינו לזריעה, שישרשו שם ויאסרו

משום איסור תלישה, אפילו הכי קודם שהשרישו, דעדיין אין בהם איסור תלישה, לא הוו

מוקצה).

והיינו לאכול החטים בלא בישול, וראה

לקמן סי' תקיז ס"ג (שגם התבואה קודם שטחנה היא ראויה לאכילה, לעשות ממנה

קליות, או דייסא).

[663]

רבי מה, סע"א (בעא מיניה רבי שמעון בר רבי מרבי, פצעילי תמרה לרבי שמעון מהו

(תמרים הנלקטים קודם בישולן, וכונסין אותם בסלים שעושין מלולבין והן מתבשלות

מאליהן, מהו לאכול מהן קודם בישולן, רש"י), אמר ליה אין מוקצה לרבי שמעון אלא

גרוגרות וצימוקין בלבד). שו"ע שם (וכן תמרים הלקוטים קודם בישולן, וכונסין

אותם בסלים והם מתבשלים מאליהן, מותר לאכול מהם קודם בישולן).

ובדברי

נחמי' כד, ב (צ"ע דבתמרי דעיסקא, וכן בחטים, נקט לשון אכילה, ובביצה לשון

טלטול). ואפשר הכוונה שמותר לטלטל הביצים, אף אם אין דעתו לאכלם, אלא להשאירם תחת

התרנגולת לגדל אפרוחים. וטעם ההיתר הוא, כיון שעכ"פ מותר לו לאכלם.

וראה לקמן

(הערה 665 ).

[664]

שמואל מה, א (אמר רב יהודה אמר שמואל אין מוקצה לרבי שמעון אלא גרוגרות וצימוקים

בלבד. ומידי אחרינא לא, והתניא ... וכן אתה אומר באפרסקין וחבושין ובשאר כל מיני

פירות (הואיל ואקצינהו אסירי, רש"י). מני ... רבי יהודה ... כיון דהעלן לגג

אסוחי אסחי לדעתיה מינייהו). ב"י ד"ה ומ"ש רבינו דלית (ואמרינן

בגמרא דדוקא גרוגרות וצמוקים, אבל אפרסקין וחבושין וכל שאר מיני פירות, לית בהו

מוקצה לרבי שמעון). לבוש ס"ב (וכן בפירות שהוקצה להם מקום שיתייבשו, כגון

אפרסקין וחבושין וכל שאר מיני פירות, אין בהם משום מוקצה, חוץ מגרוגרות וצימוקין).

[665] שכיון

שאסור לאכלו, אסור גם לטלטלו, כדלעיל סי' רעט ס"ב (וכיון שאסור להסתפק

וליהנות ממנו בשבת, אסור גם כן לטלטלו, הואיל ואינו ראוי לכלום בו ביום). סי' שה סל"ג (וכיון

שאסור באכילה, אסור גם כן בטלטול, שמוקצה הוא, כיון שאינו ראוי לבו ביום). לקמן

סי' שכה ס"ח ( ולכן הם אסורים גם כן בטלטול, כיון שאינן ראוים לו בו

ביום להשתמש בהם שום תשמיש, והרי הם מוקצים). סי' תצז ס"ז (כל דבר שאסור לאכלו

ביום טוב או להשתמש בו, מפני שהוא מוקצה, אסור לטלטלו). סי' תקיג ס"ג (וכיון

שהיא אסורה באכילה, אסורה גם כן בטלטול, שהרי אינה ראוייה לכלום בו ביום). סי'

תקטו ס"א ( וכל שאינו ראוי לאכילה אסור לטלטלו ביום טוב), ו ס"ד (וכיון שאסור לאכלו

ולהשתמש בו, אסור גם כן לטלטלו, שהרי אינו ראוי לכלום בו ביום).

וכך גם כאן, כיון שהן מסריחות בנתיים, ונדחה על ידי האדם מלאכול מהם, אסור גם

לטלטלן.

וראה לעיל (הערה 663 ).

[666] היינו אף שעדיין לא הסריחו, מטעם שיתבאר

לקמן (הערה 670 ).

משא"כ בחטים שזרען בקרקע,

שמותר לאכול מהן כל זמן שלא השרישו. וראה כנישתא דבי רב.

[667]

שמואל שם (אין מוקצה לרבי שמעון אלא גרוגרות וצימוקים בלבד), ופרש"י (שמעלה

לגג ליבשן, ומשנשתהו שם מעט אין ראוים לאכילה עד שיתייבשו), ורש"י ביצה כו, ב

ד"ה היכי דמי (מעלה אותן על מנת ליבשן ומקצה אותן לכך, ומשמתחילין ליבש אין

ראוין לאכילה עד שייבשו לגמרי). ירושלמי ביצה פ"ד ה"א (מפני שהן מסריחות

בנתיים). רי"ף כא, סע"א (ירושלמי מאי שנא הני, הואיל ומסריחות בינתים). רמב"ם

שם (חוץ מגרוגרות וצמוקין שבמוקצה בזמן שמייבשים אותם, הואיל ומסריחות בינתים

ואינם ראויין לאכילה, הרי הן אסורין בשבת משום מוקצה). טור ושו"ע שם (אבל

גרוגרות וצמוקים שמניחים אותם במוקצה לייבשן, אסורין בשבת משום מוקצה, שהן מסריחות

קודם שיתייבשו, דכיון שיודע שיסריחו הסיח דעתו מהם וכיון דאיכא תרתי. דחינהו

בידים, ולא חזו, הוי מוקצה).

וכן הוא לקמן סי' תצה סי"ג (כבר

ביארנו בהלכות שבת, דאין איסור מוקצה בשבת אלא מוקצה ... כעין גרוגרות וצמוקין,

שמעלין אותן לגג ליבשן, ואדם מסיח דעתו מהם, מפני שאין ראויים לאכילה עד לאחר זמן

מרובה).

[668]

סוף ס"ט (אם הזמין לאכילה גרוגרות וצמוקים שאינן ראויין כלל, אין הזמנתו

מועלת כלום, שהרי זה כמזמין את האבן לאכילה), ושם נסמן (הערה 694 ).

[669] כדלקמן ס"ט ( גרוגרות

וצמוקים שיבשו קצת, בענין שהם ראויים ואינן ראויין, שיש אנשים שאוכלין אותן ויש

שאינן אוכלין, אם הזמינם לאכילה מבעוד יום, מותר לאכול מהן בשבת ... ואם לאו אסור,

שכיון שלא גילה דעתו, הרי הן עומדין בהקצאתן שהיו מוקצין מתחלה כשלא היו ראויין

לשום אדם), ושם נסמן (הערה 695 ) .

[670] תוס'

מה, א ד"ה אלא בגרוגרות (ירושלמי מפני שמסריחין בינתיים, כיון שמתקלקלין כל

כך, אין דעתו לקחתם עד שיתקנו היטב). לבוש ס"ב (וכיון שיודע שיסריחו, ודאי

הסיח דעתו מהם שלא לקחתם עד שיתייבשו היטב ויתקנו).

[671]

סעיף ה ( שכיון שבבין השמשות היו מוקצין מדעת האדם, שהקצם מדעתו

כשהכניסן לייבשן, הוקצו לכל השבת כולה) .

אלא שלקמן שם מיירי ש"בשבת

נתייבשו לגמרי ונעשו ראויין". ואילו כאן מיירי ש"הן ראויין ואינן

ראויין", ו"בשבת נמלך לאכלם". ובשניהם אסור כיון "שהוקצה מדעת

האדם בבין השמשות". וראה דברי נחמיה כה, ב. כנישתא דבי רב.

[672]

ירושלמי פ"א ה"ז (אין העכו"ם צריך הכן). רמב"ן קכב, א

ד"ה מתני' (כיון שהעצים ברשות הגוי, אין בו משום מוקצה, לפי שאין הגוי מקצה

כלום ודעתו על הכל, ואין צריך הכן, כמו שאמרו בירושלמי). הובא בר"ן (מו, ב)

ד"ה עשה. כל בו סי' נח יט, ג (שאין דין הכנה לגוי להכין, שאם היו לו תמרי

דעסקא, או גרוגרות וצמוקין, ועז לחלבה, הכל מותר, ואין צריך הכנה), וסי' לא לב, ד

(שהכל מוכן אצלו). רמ"א ס"ב (יש אומרים דאין הכנה שייך בשל גוי, ואפילו

גרוגרות וצמוקים שבידו מותרים). מ"א ס"ק ב (דאין העכו"ם מקצה מדעתו

כלום (ר"ן)).

וכן הוא לקמן סי' תצז סכ"ה (שאין

הנכרי מקצה מדעתו כלום, כמ"ש בסי' ש"י). סי' תצח ס"ו (אבל בהמות של

נכרי אין בהם דין מוקצה, כמ"ש בסי' ש"י). סי' תקה ס"ד (דאין מוקצה

שייך בשל נכרי, כמ"ש בסימן תצ"ח). לעיל סי' שח ס"ע (בשר של נכרי שנשחט

היום מותר בטלטול).

[673] שזה

אסור בישראל, כדלעיל ס"ב, ובנכרי מותרים.

משא"כ אם אינן ראויין לגמרי

אסורים, וכדלעיל ס"ב (הן גרועין מכל מוקצה, שהרי הן כאבנים ועפר), וכדלקמן

סי' תצז סכ"ה (אין מועיל כלום מה שאין הנכרי מקצה דעתו מהן, לפי שאין זה הדבר

תלוי בדעתו).

[674]

כל בו שם (שהכל מוכן אצלו, וכיון שהוא מוכן לאיש אחד מוכן הוא לכל). מ"א שם (וכיון

שהוא מוכן לאיש אחד מוכן לכל (כל בו)).

וכן הוא לקמן סי' שכה ס"ו

(וכיון שהוא מוכן להנכרי בעליו, הרי זה מוכן לכל). סי' תצז סכ"ה (כל דבר שהוא

מוקצה, אינו אסור אלא אם כן בעליו הקצו אותו והסיחו דעתם ממנו, אבל אם בעליו לא

הסיחו דעתם ממנו, אינו נקרא מוקצה כלל. ולכן נכרי שהביא דורון לישראל...).

וכן הוא גם לאיסור, שאם אינו ראוי

לבעליו נאסר לכולם, כדלעיל סי' שח ספ"ט (ואם דבר זה הוא של עשיר, אסור בטלטול

אף לכל העניים שבעולם, שמתוך שהוקצה לבעליו הוקצה לכל העולם).

[675] שאם

תלשו לישראל, אסור בשבת ולאחר השבת בכדי שיעשו, מטעם אמירה לנכרי, כדלקמן סי' שכה

ס"ט (אם ליקט או צד או אפה ובישל או שעשה אחת משאר מלאכות בשביל ישראל, או

בשביל ישראל ונכרים, צריך להמתין לערב בכדי שיעשו, גזרה שמא יאמר לנכרי לעשות בשבת

כדי שיהא מוכן לו במוצאי שבת מיד), ושם נסמן.

משא"כ כשתלשו לעצמו, אין בו

משום אמירה לנכרי, ואף לא משום מוקצה, שהרי הנכרי אינו מקצה כלום, כמובא לעיל

(בהערה הקודמת), וכמבואר במלחמות ביצה יג, א (כיון שיש הכנה במחובר, והנכרי אינו

צריך הכן, הרי כל פירותיו מוכנין, ואף המחוברין שלו שתלשן).

[676] והיינו

אף שבאופן זה מועלת הכנה אף בישראל, כמובא לקמן (הערה הבאה), וכמבואר במלחמות שם (מוכנים

במחובר לזה שדעתו עליו, וכיון שכן, פירות שתלשן הנכרי, אם היה דעתו עליהן מערב יום

טוב, כגון ששמעו אותו אומר למחר אתלוש פירות הללו).

[677]

ס"ו (הקוצץ פרי שלא נגמר בישולו לחולה בשבת, אסור לבריא משום מוקצה, אפילו

חלה מבעוד יום והיה כבר בדעתו מבעוד יום לקצוץ הפרי בשבת, מפני שאין הכנה מועלת

כלל במחובר בכיוצא בזה שהוא גדל והולך בשבת. אבל פרי שנגמר בישולו, ושוב אינו גדל

והולך, מועלת בו הכנה, אע"פ שהוא מחובר).

וכן הוא לקמן סי' שכה ס"ח (אפילו

הוא בענין שאין בהם משום מוקצה, כגון ששמע את הנכרי אומר מערב שבת למחר אלקוט

פירות אלו, והן פירות שנגמר בישולן שהכנה מועלת להן אפילו במחובר). סי' תקטו

ס"ד (אפילו אם הוא בענין שאין בהן משום מוקצה, כגון ... ששמע מנכרי בערב יום

טוב שאמר למחר אתלוש פירות הללו ותלשן ביום טוב לצרכו).

[678]

בטור ושו"ע שם ס"ג (פירות

שנשרו מן האילן בשבת אסורים בו ביום). ובמ"א שם ס"ק ג (משום שמא יעלה

ויתלוש ומשום מוקצה). ט"ז ס"ק ב (גזירה שמא יעלה ויתלוש).

וכן הוא לקמן סי' תקטו ס"ד ( פירות הנמצאים תחת האילן שיש להסתפק שמא נשרו

מהאילן ביום טוב, הרי אלו אסורים באכילה ובטלטול עד הערב. אפילו אם הוא בענין שאין

בהן משום מוקצה, כגון דקל העומד בחצרו והיתה דעתו מערב יום טוב על התמרים שישיר

הרוח מן הדקל ביום טוב ... לפי שחכמים גזרו על כל דבר שנעקר מהמחובר בשבת או ביום

טוב לאסרו באכילה בו ביום, אם הוא דבר מאכל, ולהשתמש בו, אם אינו דבר מאכל, משום

גזרה שמא יתלוש בעצמו, כמ"ש בסי' שכ"ב).

וכדתנן

פסחים נה, סע"ב (אנשי יריחו ... אוכלין מתחת הנשרים בשבת (תחת הדקל המשיר

פירותיו היו אוכלין מן הנושרות, רש"י), ומיחו בידם חכמים). ובברייתא שם נו, א

(פורצין פרצות בגנותיהן ובפרדסותיהן להאכיל נשר לעניים בשני בצורת בשבתות וימים

טובים). ובגמרא שם נו, ב (דרבנן סברי גזרינן שמא יעלה ויתלוש, ואנשי יריחו סברי לא

גזרינן שמא יעלה ויתלוש). ופירש הר"ן בחידושיו שם (ומשום מוקצה ליכא, שהיו

עשויין ליפול ויושבין ומצפין מתי יפלו, שהרי היו פורצין פרצות בגנותיהם כדי לאכילן).

ומקורו בתוס' שבת קכב, א ד"ה איני (פירות הנושרין יושב ומצפה מתי יפלו, ולהכי

אי לאו טעמא דשמא יעלה ויתלוש הוו שרו). ורמב"ן במלחמות ביצה יג, א (דכיון

דדעתיה עליהו מאתמול, שהרי פורצין פרצות בגנותיהן לשם כך, הרי הם מוכנים במחובר

לזה שדעתו עליו ... אלא גזירה דשמא יעלה ויתלוש). ורשב"א ביצה ב, ב (דאדם

יושב ומצפה מתי יפלו ... ומשום הא נקט ליה טעמא דגזרה שמא יעלה ויתלוש).

ואף לדעת הפוסקים שתנאי אינו מועיל במוקצה, כדלעיל סי' רעט

ס"ה (אם התנה מבעוד יום על נר זה שיטלטלנו בשבת לכשיכבה מותר לטלטלו אחר שכבה

... ויש אומרים שאין התנאי מועיל כלום, שהואיל והקצהו מדעתו לבין השמשות, דהיינו

שכשהדליק בו היה בדעתו שיהא השמן דולק בו בבין השמשות).

היינו דוקא כשדחה אותו בידים והקצהו מדעתו לבין השמשות, וכמובא

לעיל שם (הערה לג), מתוס' מד, א ד"ה שבנר (נר, עיקר הקצאתו הוא בין השמשות,

ודחייה בידים לצורך שבת, וחמיר טפי, ולא מהני ביה תנאי). הגהות אשרי פ"ג סי'

כ (ואפילו תנאי אינו מועיל לו, כיון דדחיה בידים).

משא"כ בפירות שבאילן, שהיו מוקצין מחמת איסור הבא מאליו,

מהני מה שהי' דעתו מתי יפלו (ראה לקמן ס"ו, והערה 688 ).

אופן נוסף של צומח שאין בו דין

מוקצה, נתבאר לקמן סי' שכה ס"ח (נכרי שליקט עשבים מהמחובר, אפילו הוא בענין

שאין בהם משום מוקצה, כגון שיש לישראל בהמות שיכולים לרעות שם בעשבים אלו והרי הם

מוכנים לו, אעפ"כ אסורים משום גזרת פירות הנושרים).

ומכל מקום, אחר שנאסרו משום פירות

הנושרים, נאסרו אף בטלטול כמוקצה, כדלקמן סי' שכה ס"ח (אעפ"כ אסורים

משום גזרת פירות הנושרים. ולכן אסור לישראל להשתמש בהם שום תשמיש, כמו שאסור להשתמש

בפירות הנושרים, ולכן הם אסורים גם כן בטלטול, כיון שאינן ראוים לו בו ביום להשתמש

בהם שום תשמיש, והרי הם מוקצים, כמו שפירות הנושרים יש להם דין מוקצה מטעם זה),

ושם נסמן.

ולא רק בודאי פירות שנשרו בשבת, אלא

אפילו בספק פירות שנשרו, כדלקמן סי' תקטו ס"ד (פירות הנמצאים תחת האילן, שיש

להסתפק שמא נשרו מהאילן ביום טוב, הרי אלו אסורים באכילה ובטלטול עד הערב), ושם

נסמן.

ולא רק בפירות, אלא אף בעצים שנשרו,

כדלקמן סי' תקא ס"י (עצים שנשרו מן האילן ביום טוב, אין מסיקין בהן ביום טוב,

אפילו להמתירין נולד ביום טוב, לפי שהן בכלל גזרת פירות הנושרין מאליהן בשבת או

ביום טוב, שאסרום חכמים בו ביום באכילה ובטלטול, משום גזרה שמא יעלה ויתלוש).

[679]

ס"ח (נכרי שליקט פירות מהמחובר לעצמו ... הם בכלל הגזרה שגזרו על פירות

הנושרים מאליהן ... שגם פירות אלו באים להישראל ממילא, כמו הנושרים מאליהם).

וכן הוא לקמן סי' תקטו ס"ד ( לפי שחכמים

גזרו על כל דבר שנעקר מהמחובר בשבת או ביום טוב לאסרו באכילה בו ביום אם הוא דבר

מאכל, ולהשתמש בו אם אינו דבר מאכל, משום גזרה שמא יתלוש בעצמו).

והיינו שגזירת שמא יתלוש, הוא לא רק

בפירות הנושרים (כמבואר בהערה הקודמת), אלא גם בפירות שתלשן הנכרי, משום גזירה שמא

יתלוש בעצמו, כמבואר במלחמות שם (הא בפירות שנשרו, אינן אלא גזירה דשמא יעלה

ויתלוש, ושתלשן הנכרי נמי בכלל גזירה זו). ר"ן שם (אבל בתלש עצים מן המחובר

בשבת, אסור לטלטלו). ט"ז סק"ב (אבל במחובר שלקטו עכו"ם בשבת אסור

לכו"ע).

ואף שנתבאר לקמן סי' שיח ס"ו (הקוצץ

פרי ... לחולה בשבת ... פרי שנגמר בישולו ושוב אינו גדל והולך, מועלת בו הכנה, אף

על פי שהוא מחובר). ולא נאסר מגזירת פירות הנושרים.

היינו כיון ששם מותר אף לישראל

לקצוץ הפרי לצורך חולה שיש בו סכנה, ואם כן אין לאסרו משום גזירה שמא יעלה ויתלוש.

[680]

שו"ת הרא"ש כלל כג ס"ו (ואף על גב דנלקטו לשם כותים, ואם נלקטו

היום הוו אסורין משום מוקצה. הילכך, אם היונים גדולים, שיכולין לפרוח חוץ לתחום,

אסורים משום מוקצה). טור ושו"ע סי' תקיז (ישראל שאמר לגוי מבעוד יום תקנה לי

יונים למחר, לא יפה עושה, אבל אם עשה כבר, מותר לאכול מהם ביום טוב, והוא שלא יהיו

מפריחין). ט"ז שם ס"ק ד (דאם כן הוה ליה מוקצה).

וכן הוא לקמן סי' שכה סוף ס"ח

(וכן נכרי שצד דגים או חיה או עוף לעצמו, אסורים לישראל ביום טוב כמו שיתבאר בסי'

תקט"ו). לקמן סי' תצז סי"ג (כל שמחוסר צידה בענין שהצד אותו בשבת חייב,

אפילו זימן אותו מערב יום טוב ודעתו עליו, אין מועיל כלום, ואסור ליקח אותו ביום

טוב אפילו ניצוד מאליו ביום טוב, כיון שבין השמשות היה מחוסר צידה הרי זה מוקצה),

וסט"ז (הצד אותם בשבת אפילו מכלובן חייב, ולכן אסור לצודן ביום טוב אפילו לצורך

אכילה, ואפילו זימן אותם מערב יום טוב אין מועיל כלום), וסכ"ה (כיון שצריך

לבקש תחבולות כדי לתפסן, אין מועיל כלום מה שאין הנכרי מקצה דעתו מהן, לפי שאין זה

הדבר תלוי בדעתו, שמא לא יוכל לתפסן), ובקונטרס אחרון שם ס"ק א ד"ה ואין

(שאפילו זימון אינו מועיל להם, כיון שאין זה תלוי בדעתו שיתפסו, שהרי אפשר שלא

ישיגם כלל, לכן אינו מועיל כלום מה שמזמן אותם ואומר זה וזה אני נוטל).

*

אמנם עיקר טעם מוקצה במחוסר צידה,

הוא לענין יום טוב, שמטעם זה אסור לשחטו ולאכלו.

משא"כ בשבת אסורים משום מוקצה

אף באינם מחוסרים צידה, כדלעיל סי' שח ס"ח ( כל

דבר שאין תורת כלי עליו, ואינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה, כגון ... בעלי חיים ...

אסור לטלטלם ... מוקצה מחמת גופו ), ו סע"ח

( אסור לטלטל בהמה או חיה או עוף, מפני שאינן ראויים בשבת כשהם

חיים) . לקמן סי' שטז סכ"ד (אבל לטלטלן ביד אסור, בלא איסור

צידה, משום מוקצה).

[681] מכאן ועוד סוף סי"א, יתבאר הכלל המובא

כמה פעמים בהלכות מוקצה, שדבר שהוקצה בכניסת השבת הוקצה לכל השבת.

כלל

זה הובא לעיל סי' שח ס"ז ( ויש עוד מין מוקצה רביעי, והוא דבר

שהיה מוקצה מחמת איסור בבין השמשות, והלך לו האיסור בשבת, ויש בדבר זה להקל ולהחמיר,

ויתבאר זה בסי' ש"י ). ועתה בא לבאר פרטי הלכה זו.

(א)

דהיינו דוקא כשדחה אותה בידים ומדעתו, ולא כשנאסר בכניסת השבת מאליו (ס"ד-ו

וסי"א).

(ב)

דהיינו דוקא כשהוקצה מיד בתחלת בין השמשות (ס"ז).

כאן

מיירי כשהוקצה בכניסת השבת מחמת איסור, או מחמת עצמו, או מחמת בסיס לדבר האסור.

וכן הוא גם בשאר ההלכות שאומרים בהם מתוך שהוקצה בכניסת השבת הוקצה לכל השבת

(שנפרטו לעיל שם הערה 65 ), כגון שהוקצה מחמת חסרון כיס או מחמת מצוה

וכיו"ב, דמיירי שהוקצה בכניסת השבת מדעתו. ו ראה

דברי נחמי' כו, ד. תהלה לדוד ס"ק ב. כנישתא דבי רב.

[682]

רמב"ם פכ"ה ה"י (שכל כלי שהיה אסור לטלטלו בין השמשות, נאסר לטלטלו

כל השבת כולה, אף על פי שהלך הדבר שגרם לו האיסור).

[683]

תוס' קנז, א ד"ה לבר (מוקצה מחמת איסור, וכגון איסור דדחייה בידים, כגון נר

שהדליקו באותו שבת). רבינו יונה, הובא במ"מ פ"ב ה"ט (אין מוקצה

בשבת אלא מוקצה מחמת איסור שדחה בידים, כגון נר שהדליקו באותה שבת). רא"ש

חולין פ"א סי' כ (דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בנר שהדליקו בשבת דדחייה

בידים).

וכן הוא לקמן סי' תצה סי"ג

(מוקצה מחמת איסור שנדחה בידי אדם בין השמשות, כגון נר שהדליקו בו בשבת).

[684] כת"ק

דרבי שמעון בברייתא מד, א (מותר השמן שבנר ושבקערה אסור, ורבי שמעון מתיר). ר"ן

כ, ב (משום דכיון דאיתקצאי לבין השמשות מחמת איסור, שהרי המסתפק מן השמן שבנר חייב

משום מכבה ... אתקצאי נמי לכולי יומא, אפילו לאחר שכבה. והך בקערה שמדליק בה קאמר,

דומיא דנר). גמרא קנז, א (בכל השבת כולה הלכה כרבי שמעון, לבר ממוקצה ... מחמת

איסור, ומאי ניהו, נר שהדליקו בה באותה שבת). רמב"ם פ"ה הי"ב (ואסור

ליהנות בשבת מן השמן שהודלק בו, ואפילו כבתה הנר), ופכ"ו הי"ד (מותר

השמן שבנר ושבקערה שהדליקו בהן באותה שבת אסור להסתפק ממנו באותה שבת). שו"ע

סי' רעט ס"א (מותר השמן שבנר שהדליקו בו באותה שבת, אסור לטלטלו ולהסתפק ממנו

באותה שבת).

וכן הוא לעיל סי' רעט ס"ב ( השמן

שנשאר בנר אחר שכבה משחשכה, אסור לטלטל, וכל שכן להסתפק ממנו כל אותה השבת, הואיל

והוקצה בתחלת כניסתה, דהיינו שבבין השמשות כשהיה דולק, היה אסור להסתפק ממנו משום

איסור כיבוי כמ"ש בסי' רס"ה, נאסר להסתפק ממנו בכל אותה השבת, וכיון

שאסור להסתפק וליהנות ממנו בשבת, אסור גם כן לטלטלו, הואיל ואינו ראוי לכלום בו

ביום) .

והיינו כדלעיל סי' רסה ס"א (שמא יסתפק מהשמן שבכלי

... ויש בזה איסור משום מכבה, שעל ידי כן יכבה הנר בזמן קרוב יותר מאם לא היה

מסתפק ממנו כלום ... ואף להאומרים דמותר לחתוך נר של שעוה הדולק ביום טוב ואין בזה

משום מכבה ... מכל מקום חוששין שמא ימלך ויטול מהנר כל השמן ... ונמצא מכהה אור

הנר בשעת נטילתו, ויש בזה משום מכבה לדברי הכל).

*

וכל זה הוא מטעם איסור להסתפק בשמן.

ועוד נתבאר שם איסור נוסף (ועוד שגם בטלטול הוקצה בבין השמשות כשהיה דולק, מפני

שנעשה בסיס לשלהבת שהוא מוקצה). והנפקא מינה בין שני הטעמים, נתבאר לעיל שם

ס"ה (והערה לא).

ואם הדליק הנר למצות שבת, יש בזה גם

טעם נוסף לאיסור, כדלקמן סי' תקיד סכ"ד (ואותו נר שבירך עליו, הואיל ונתכוין

בו לשם מצות הדלקת נרות ביום טוב, לפיכך אסור להסתפק ממה שנשתייר ממנו לאחר שנכבה ...

דכיון שבשעת כניסת יום טוב היה אסור להסתפק ממנו מחמת שהוקצה כולו לשם הדלקת מצוה ...

נאסר לכל יום טוב כולו).

[685] רב

כהנא ביצה כו, ב (מוקצה (של גרוגרות וצמוקין, רש"י) שיבש (מבעוד יום,

רש"י) ואין הבעלים מכירין בו מותר), וכדלקמן ס"ח (והרי נתייבשו והוכנו

מבעוד יום). משא"כ כשיבש בשבת.

[686]

רא"ש חולין שם (דלית ליה מוקצה מחמת איסור, אלא בנר שהדליקו בשבת דדחייה

בידים, וגרוגרות וצמוקין וכיוצא בהן).

[687]

חולין טו, ב (אמר רב דימי מנהרדעא הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא).

ופסקו כוותיה ברי"ף שם ד, א. ורמב"ם הל' שבת פ"ב ה"ט (השוחט

לחולה בשבת מותר לבריא לאכול ממנו בשר חי). טור ושו"ע סי' שיח ס"ב

(השוחט בשבת לחולה, בין שחלה מאתמול בין שחלה היום, מותר הבריא לאכול ממנו חי).

וכן הדין בבהמה שנתנבלה, כדתנן קנו,

ב (מחתכין את ... הנבלה (שנתנבלה היום, רש"י) לפני הכלבים, רבי יהודה אומר אם

לא היתה נבלה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן ). ומסיק

בגמרא שם (הלכה כרבי שמעון), ופרש"י (דלית ליה מוקצה).

וכן נפסק לקמן סי' שכד ס"ה (מחתכין

נבילה לפני הכלבים, אפילו נתנבלה היום, ואין בה משום מוקצה אפילו לא היתה חולה כלל

מבעוד יום, שלא היה דעתו עליה כלל לכלבים מבעוד יום, מפני שאין מוקצה בדבר שהסיח

אדם דעתו ממנו, אלא אם כן דחאו בידים כמו שנתבאר בסי' ש"י).

[688]

רבינו יונה, הובא במ"מ פ"ב ה"ט (עיקר הדבר דלדידן דקי"ל כרבי

שמעון, אין מוקצה בשבת אלא מוקצה מחמת איסור שדחה בידים, כגון נר שהדליקו באותה

שבת, אבל אם לא דחאו בידים כגון בכאן, מותר. ואע"פ שהבהמה היתה מוקצה מחמת

איסור שחיטה, לא דחאה הוא בידים. וזה דעת הרב ר' יונה ז"ל). רשב"א חולין

טו, א ד"ה עד כאן (ורבינו נ"ר כתב דרבי שמעון ודאי כיון דלית לי' מוקצה

מחמת איסור אלא בשדחאו בידים ... בשוחט בשבת ודאי שרי למיכל מינה ביומא).

רא"ש חולין פ"א סי' כ (אמר רב דימי מנהרדעא הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר

לבריא ... רב אלפס ז"ל הביא מימרא זו דרב דימי, ולא הביא הא דרב יצחק בר אדא

אמר רב השוחט לחולה בשבת אסור לבריא ... משום דלאו הילכתא היא, דמיירי בחולה שחלה

היום, ואסר ליה משום מוקצה, ואנן קיימא לן כרבי שמעון דלית ליה מוקצה מחמת איסור,

אלא בנר שהדליקו בשבת דדחייה בידים, וגרוגרות וצמוקין וכיוצא בהן). שו"ע

סי' שיח ס"ב (השוחט בשבת לחולה, בין שחלה מאתמול בין שחלה היום, מותר הבריא

לאכול ממנו). מ"א שם סק"ד (ואף על פי שהבהמה היתה מוקצה מחמת איסור

שחיטה, מכל מקום שרי, דקי"ל כרבי שמעון דאין מוקצה מחמת איסור אלא כשדחאו בידים

כגון נר שהדליקו עליו (מ"מ פ"ב)).

וכן הוא לקמן סי' שיח ס"ה (השוחט

בשבת לחולה שיש בו סכנה מותר הבריא לאכול ממנו ... ואפילו חלה החולה היום, ואתמול

לא היה בדעתו כלל שישחט היום, אעפ"כ אין בה משום מוקצה, מטעם שנתבאר בסי'

ש"י). סי' שכה ס"ז (נכרי שבישל לעצמו מדברים שאין בהם משום בישולי

נכרים, אין בהם משום מוקצה לדברי הכל, אפילו הן פירות שאינן נאכלים חיין ולא היו

ראויים כלל בין השמשות. לפי שאין אומרים מתוך שהוקצה בין השמשות הוקצה לכל השבת

כולה, אלא בדבר שמקצה אותו האדם מדעתו ודחאו בידים ... אבל לא בדבר שהוא מוקצה בעל

כרחו של אדם, כמו שנתבאר בסי' ש"י).

[689] כדלקמן סי' שכה ס"ז

(נכרי שבישל לעצמו מדברים שאין בהם משום בישולי נכרים, אין בהם משום מוקצה לדברי

הכל, אפילו הן פירות שאינן נאכלים חיין, ולא היו ראויים כלל בין השמשות, לפי שאין

אומרים מתוך שהוקצה בין השמשות הוקצה לכל השבת כולה, אלא בדבר שמקצה אותו האדם

מדעתו ודחאו בידים, כגון תבואה שטחנה ועשאה קמח, אבל לא בדבר שהוא מוקצה בעל כרחו

של אדם, כמו שנתבאר בסי' ש"י).

וכל זה הוא ב" דבר

שהיה מוקצה בבין השמשות בעל כרחו של אדם ... כגון בעלי חיים שהם מוקצים בשבת מחמת

איסור שחיטה ".

אבל פירות שהיו מוקצים בין השמשות

בעל כרחו של אדם מחמת איסור תולש, הרי הם מוקצים בשבת מטעם האמור לקמן סי' שיח

ס"ו ( מפני שאין הכנה מועלת כלל במחובר בכיוצא בזה שהוא גדל והולך

בשבת. אבל פרי שנגמר בישולו ושוב אינו גדל והולך, מועלת בו הכנה אע"פ שהוא

מחובר).

[690] ביצה

כו, ב (בעי מיניה הלל מרבא יש מוקצה לחצי שבת או אין מוקצה לחצי שבת, היכי דמי, אי

דאחזי בין השמשות אחזי, אי דלא אחזי לא אחזי, לא צריכא דאחזי (בין השמשות,

רש"י), והדר אדחי (שבת, שנפלה עליהן גשמים ותפחו, רש"י), והדר אחזי (ששזפתן

השמש, רש"י), מאי. אמר ליה יש מוקצה). ויש גורסים "אמר ליה אין

מוקצה". וכתב על זה הרא"ש פ"ג סי' ז (ואיכא תרי לישני, בלישנא קמא

אמר ליה יש מוקצה לחצי שבת, ובלישנא בתרא אמר ליה אין מוקצה לחצי שבת. ומיסתבר

כלישנא בתרא, דבשל סופרים הלך אחר המיקל). שו"ת הרשב"א ח"ג סי' רסח

(לא איפשיטא, ומוקצה דרבנן, וספיקא לקולא). ר"ן שם (יד, ב) ד"ה גרסי' (ולא

איפשיטא בעיין, הלכך נקיטינן דאין מוקצה לחצי שבת, דבדרבנן היא ולקולא). טור

ושו"ע ס"ג (כל דבר שהיה ראוי בין השמשות, אם אירע בו דבר שנתקלקל בו

ביום, וחזר ונתקן בו ביום, חזר להיתרו. אבל דבר שהוקצה בין השמשות, אסור כל היום).

*

אלא שבגמרא ובטור ושו"ע שם

מיירי שנתקלקל באמצע השבת. ומזה למד רבינו, שכן הוא גם כשנתקלקל באמצע בין השמשות.

וכן הוא לעיל סי' שח סע"ח (ואם היו האפרוחים על הסל כל משך בין השמשות אסור

לטלטלו כל היום כולו).

ובפרמ"ג סי' רעט א"א סוף

ס"ק יד (ואם איתקצי בתחלת בין השמשות וכבה בתוך בין השמשות, או בתחלתו לא

הודלק ואחר כך הודלק על ידי עכו"ם וכדומה, אי כל בין השמשות בעינן או לאו,

עיין שבת מ"ד ב' ברש"י ד"ה והוא, "כל" בין השמשות,

ובגמרא [שם] מ"ג א' בעודן עליו "כל" בין השמשות. ועדיין צ"ע),

וכדלקמן (הערה 692 ).

ולענין עירוב, נתבאר לקמן סי' שצג

ס"ג (העירוב אינו צריך להיות קיים אלא בין השמשות ... ואפילו נאכל עירובו

בבין השמשות קנה עירוב (ובדיעבד), כי בין השמשות הוא ספק לילה, ושמא נכנס כבר תחלת

השבת, וספק דברי סופרים להקל).

ולעיל סי' רמח ס"ט ( ומכל

מקום צריכים להזהר שישבו שם בספינה כל בין השמשות עד שתחשך, ולא יצאו ממנה כלל

באמצע בין השמשות, שבכל רגע ורגע שבבין השמשות יש ספק שמא הוא תחלת הלילה, וברגע

של תחלת הלילה צריך להיות בספינה).

וראה תהלה לדוד ס"ק ג. חקרי

הלכות ח"ד מא, א. ברכת השבת. כנישתא דבי רב. שו"ע אדמו"ר הזקן

המבואר. מחשבת חיים ע' קצו.

*

ובגמרא שם מיירי "שנתקלקל

מאליו", "שנפלה עליהן גשמים ותפחו", ומזה למד רבינו, שכן הוא לדידן

גם כשנדחה על ידי אדם". ו ראה דברי נחמי' כז, סע"ב .

[691] הטעם

לזה נתבאר לעיל סי' רעא בקונטרס אחרון ס"ק ג (בבין השמשות ... שהוא התחלת

השבת ... ומהאי טעמא כל מוקצה דאתקצאי בבין השמשות אתקצאי לכולה יומא, וכן בעירובי

תחומין ועירובי חצרות, הכל תלוי בבין השמשות, מפני שהוא התחלת השבת).

[692]

רא"ש שם (ודוקא במידי דאכילה קא מיבעי ליה, אבל במילי דטלטול פשיטא דאין

מוקצה לחצי שבת, מההוא דתנן (שבת קכח, ב) כופין את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו

וירדו, ותניא בפרק כירה (מג, א) מותר לטלטלו כשאינן עליו, והוא שלא היו עליו כל

בין השמשות. ועוד דקאמר התם (מד, א) אמר רב מטה שיש עליה מעות אסור לטלטלה, אין

עליה מעות מותר לטלטלה, והוא שלא היו עליה כל בין השמשות). טור ושו"ע שם (בין

באיסור אכילה בין באיסור טלטול).

[693]

רב כהנא ביצה כו, ב (מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו, מותר), ופרש"י (דכי

אסקיה מעיקרא לא אקצייה אלא ליבש, והרי יבש והוכן מבעוד יום, כך פירש רב אחאי

בשאלתות שלו), והוא בשאילתות בשלח שאילתא מז (גרוגרות וצימוקים דאסקינן ליבושינהו,

ויבישו בין השמשות, ולא הוה ידע בהון דיבישו, והוה מקצאן וקיימון מדעתיה, למחר כי

ידע בהון דיבישו מי שרי לאכילה אי לא, מי אמרינן בתר דעתיה אזלינן וגברא הוה מקצן

מדעתיה, או דילמא בתר אוכלא אזלינן ואוכלא הא איתחזי. תא שמע דאמר רב כהנא מוקצה

שיבש ואין הבעלים מכירין בו מותר, אלמא בתר אוכלא אזלינן. וכן הילכתא). שו"ע

ס"ד (גרוגרות וצמוקים שהיו מוקצים, וכשהגיע בין השמשות כבר נתייבשו והם

ראויים לאכילה, אף על פי שלא ידעו הבעלים באותה שעה שנתייבשו, ואחר כך נודע להם שבין

השמשות כבר היו יבשים, מותר).

[694]

ביצה כו, סוע"ב (לא צריכא דאחזו ולא אחזו, דאיכא אינשי דאכלי ואיכא אינשי דלא

אכלי (אצטריך ליה לגלויי דעתיה אי אכיל אי לא אכיל, רש"י), אזמין גלי דעתיה,

לא אזמין לא גלי דעתיה). שו"ע ס"ה (גרוגרות וצמוקים דחזו ולא חזו, דאיכא

אינשי דאכלי ליה ואיכא דלא אכלי ליה, אי אזמניה, נפיק ליה מתורת מוקצה, ואי לא, לא).

ונתבאר לקמן סי' תצה סי"ד (תאנים

וענבים שהעלן לגג ליבשן שיעשו גרוגרות וצמוקים, אם הם בענין שמועלת להם הכנה מבעוד

יום, כגון שכבר הן ראויים לאכילה למקצת בני אדם שדעתם יפה, אלא שלמקצת בני אדם

אינן ראוים לאכילה, ולכך צריך להזמינם מבעוד יום, כמו שנתבאר בסי' ש"י ... הכנה

זו אינה במחשבה בלבד שיחשוב עליהם לאכילה אלא צריך לעשות בהם הכנה גמורה ע"י

מעשה).

משא"כ כשלא חישב עליו מבעוד

יום, נתבאר לעיל ס"ב (אפילו אם הן ראויין ואינן ראויין, שיש אנשים שאוכלים

אותן ויש שאינן אוכלים, אעפ"כ אסורים משום מוקצה, שכיון שדחה אותן בידים אינן

עולין מידי דחייתן עד שיהיו ראויין לגמרי).

[695]

ביצה כו, ב (אי דלא אחזי, לא אחזי (ואי דלא אחזי בין השמשות, ודאי אסורין, דאין

כאן הכנה מבעוד יום, רש"י) ... אי דלא חזו כי אזמין להו מאי הוי (הא לא חזי

לאכילה ולא מהניא להו הזמנה, דהוה ליה כמזמין עצים ואבנים לאכילה, דאין בריה

אוכלתן, רש"י). ארחות חיים, הובא בב"י ד"ה כתוב (כתוב בארחות חיים

דדברים שאינם ראויים והזמינם, אין מועיל בהם הזמנה). שו"ע ס"ה (אם אינם

ראויים והזמינם, הזמנה לאו מלתא היא).

וכן הוא לעיל ס"ב ( אם

אינן ראוין לגמרי ... אפילו הזמנה מבעוד יום אין מועלת בהם כמו שיתבאר).

[696]

משנה מב, ב (אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו את השמן), ורב חסדא בגמרא שם (אין

נותנין כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה), ופרש"י (כשהיא מטילתה במקום מדרון, שמא

תתגלגל ותשבר. ומדיוקא דמתניתין שמעינן לה, דדמי לנותן כלי תחת הנר לקבל בו שמן).

טור ושו"ע ס"ו (כל דבר שאסור לטלטלו, אסור ליתן תחתיו כלי כדי שיפול

לתוכו).

[697]

רב יוסף מג, א (היינו טעמא דרב חסדא משום דקא מבטל כלי מהיכנו), ופרש"י (היה

מוכן מתחלה לטלטלו ועכשיו עושהו מוקצה). טור ושו"ע שם (מפני שאוסר הכלי

בטלטול ונמצא מבטל כלי מהיכנו).

[698]

ר"ן (סו, ב) ד"ה ואחרים (דכשם שאסור לבטל כלי מהיכנו לכל היום, הכי נמי

אסור לבטלו למקצתו של יום ... משום פסידא הוא דשרינן, כיון דלא מבטל ליה לכולי

יומא).

[699]

ס"ג (אסור ליתן כלי בשבת תחת נר הדולק לקבל בו שמן הנוטף מהנר, מפני שהוא

מבטל כלי מהיכנו, שהיה מוכן מתחלה לטלטלו ועכשיו אוסרו בטלטול מחמת השמן שבתוכו ...

וחכמים אסרו לבטל כלי מהיכנו, מפני שדומה כאילו סותר הכלי), וס"ז (ואסור לבטל

כלי מהיכנו אפילו לפי שעה, שלא במקום הפסד מרובה, כמ"ש בסימן רס"ו).

[700]

סכ"ה (שלא גזרו על ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה), וסכ"ו (ואסור

לבטל כלי מהיכנו אפילו לפי שעה, שלא במקום הפסד). ואפשר הכוונה שם שבמקום הפסד

מותר לבטל כלי מהיכנו לפי שעה, ובמקום הפסד מרובה מותר אפילו לכל השבת.

ובקונטרס אחרון שם סקי"א (והר"ן

הביא ... דאף אם דעתו לנער אחר כך לא שרי אלא בפסידא, משום ביטול כלי למקצת שבת,

דהיינו שהקצהו מדעתו למקצת שבת).

[701]

רב חסדא מב, ב (אבל כופה עליה כלי שלא תשבר). רמב"ם פכ"ה הכ"ג (כופה

הכלי על כל דבר שאסור לטלטלו, שהרי לא בטלו, שאם יחפוץ יטלנו). ב"י ד"ה כל

דבר (אבל כשכופה עליה כלי אינו מבטלו, שאם יחפוץ יטלנו). טור ושו"ע שם (אבל

מותר לכפות עליו כלי).

והיינו כיון דקיי"ל שהכלי ניטל

בשביל דבר שאינו ניטל בשבת, כדלעיל סי' שח סע"ב (שהכלי ניטל אף בשביל דבר

שאינו ניטל בשבת), וסע"ח ( שהכלי ניטל אף לצורך דבר שאינו ניטל

בשבת ).

[702]

ירושלמי ביצה פ"ה ה"א (ביצה שנולדה ביום טוב ... כופין עליה כלי, אמר ר'

מנא ובלבד שלא יהא כלי נוגע בגופה של ביצה). השגות הראב"ד שם (בירושלמי ובלבד

שלא יגע בביצה). רא"ש פרק קמא דביצה סי' א (ירושלמי ובלבד שלא יהא כלי נוגע

בביצה). טור ושו"ע שם (ובלבד שלא יגע בו).

וכן הוא לקמן סי' תקיג ס"ג

(אבל מותר לכפות עליה כלי בשביל שלא תישבר. ובלבד שלא יגע בה הכלי).

[703]

סי"ד ( כל מוקצה אינו אסור אלא בטלטול, אבל מותר ליגע בו

בידיו. ובלבד שלא ינענע אפילו מקצתו) .

[704]

תרומת הדשן ח"א סי' סז (נראה לחלק, דהתם כיון דהנחת הכלי על הביצה היא לצורך

הביצה, [ד]הוי דבר המוקצה, ולכך אסור ליגע בו). הובא בב"י ד"ה ומ"ש

רבינו ובלבד. מ"א סק"ג (הכא הנגיעה היא לצורך דבר המוקצה (ב"י.

תרומת הדשן). ט"ז סק"ה (ותירץ בתרומת הדשן סימן ס"ז, דשאני הכא

דהנחת הכלי על המוקצה הוא לצורך דבר המוקצה, ולכך אסיר).

והיינו שלצורך דבר המותר מותר ליגע

אפילו בידיו, ואילו לצורך המוקצה אסור ליגע בו אפילו על ידי הכלי.

ומכל מקום התירו לנגוע במת לצרכו,

כדלקמן סי' שיא סי"ב-ג (מותר לסוך את המת ולהדיחו ובלבד שלא יזיז בו שום

אבר).

[705]

מ"מ שם (אפשר שמא ינענע הביצה על ידי הכלי). הובא בב"י שם.

[706] ס"ג

( שלא התירו טלטול מן הצד אלא כשמטלטל לצורך דבר המותר, כמו

שיתבאר), ושם נסמן (הערה 789 ), ו סי"ב

( ובלבד שלא יזיז בו שום אבר, שכל מוקצה כשם שאסור לטלטל כולו כך

אסור לטלטל מקצתו. ואפילו על ידי דבר המותר אסור לטלטלו כדי לרחצו ),

וסי"ד (ואפילו אם מטלטל ההיתר בידיו והאיסור מיטלטל עמו, אם הוא מתכוין

בטלטול זה לצורך האיסור ... הואיל ומיטלטל בשביל האיסור, אסור).

וכן הוא לעיל סי' שט ס"ו ( ואם

אינו צריך לא לגוף הכר ולא למקומה, אלא שחושש שלא יגנבו המעות שעליה, אסור אפילו

לנערה כדי שיפלו המעות תחתיה, מפני שלא התירו טלטול על ידי דבר אחר אלא כשמטלטל

בשביל דבר המותר, ולא בשביל דבר האסור, כמו שיתבאר בסי' שי"א ).

*

וממה שהובאה דעה הראשונה בסתם, נראה

לכאורה שכן העיקר, לאסור ליגע במוקצה לצורך המוקצה אף שאינו מנענע. וכן הוא לקמן סי'

תצה סט"ו (ואפילו ליגע בהן אסור, אלא אם כן נוגע בהן צורך דבר המותר).

אבל לקמן סי' שיא סי"ב (מותר

לסוך את המת ולהדיחו, ובלבד שלא יזיז בו שום אבר, שכל מוקצה כשם שאסור לטלטל כולו

כך אסור לטלטל מקצתו, ואפילו על ידי דבר המותר אסור לטלטלו), והיינו שמותר לסוך את

המת לצרכו, רק שלא יזיז בו שום אבר.

ולעיל סי' שח סי"ד ( כל

מוקצה אינו אסור אלא בטלטול, אבל מותר ליגע בו בידיו. ובלבד שלא ינענע אפילו

מקצתו) , ולא חילק אם הוא לצרכו או לצורך המוקצה.

ובסי' תקיג ס"ג (ואפילו ליגע

בה אסור, אף על פי שמותר ליגע בכל דבר שהוא מוקצה, ואינו אסור אלא בטלטול, מכל

מקום כיון שהביצה היא עגולה, אם יגע בה קרוב הדבר שיזיזנה מעט. אבל מותר לכפות

עליה כלי בשביל שלא תשבר, ובלבד שלא יגע בה הכלי), הרי סתם כדברי הירושלמי, ולא

הובאו שם ב' הדעות.

וראה כנישתא דבי רב. שו"ע

אדמו"ר הזקן המבואר.

[707] דיני בסיס לדבר האסור וטלטול

מן הצד נתבארו לעיל סי' שט ס"ד-ו, ושם (הערה 616 ) בא סיכום עיקרי הדינים שבזה.

ואילו

כאן (סעיפים יא-טו), יתבארו פרטי הלכה זו בקשר לכיס ומטה של מעות.

[708]

ס"ד ( דבר האסור בטלטול שמונח על דבר המותר, אם הניחו עליו מבעוד יום

מדעתו על דעת שישאר מונח שם גם בשבת, הרי נעשה ההיתר בסיס להאיסור, ונאסר בטלטול

כמוהו ממש) .

[709]

רב מד, ב (מטה ... אין עליה מעות מותר לטלטלה, והוא שלא היו עליה בין השמשות),

ופרש"י (אבל היו עליה כל בין השמשות, איתקצי לכולי יומא). טור ושו"ע

ס"ז (מטה שיש עליה מעות, או אפילו אין עליה עתה והיה עליה בין השמשות, אסור

לטלטלה, דמגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא).

והיינו כדלעיל ס"ד (כל דבר

שהיה אסור בטלטול בבין השמשות, ובשבת הלך לו הדבר הגורם לו האיסור ... אעפ"כ

אסור לטלטלו כל השבת כולה).

וכן הוא לעיל סי' שט ס"ח ( נעשו

בסיס לאיסור בבין השמשות, אף אם אחר כך ניטל האיסור מעליהן, אסור לטלטלן כל השבת

כולה, כמו כשהיה האיסור עליהן, שמתוך שהוקצו בין השמשות הוקצו לכל השבת כולה, כמו

שיתבאר בסימן ש"י ).

[710] משא"כ אם לא הניחם

לדעת ישראל, לא נאסר אפילו הניחו קודם כניסת השבת, כדלעיל סי' שט סי"א ( אם

אדם הניח דבר מוקצה על דבר המותר של חבירו שלא מדעתו, אף אם גם דבר המוקצה הוא של

חבירו, לא נעשה ההיתר בסיס להאיסור, לפי שאין אדם אוסר חפץ של חבירו שלא מדעתו).

[711]

גמרא שם (אין עליה מעות מותר לטלטלה, והוא שלא היו עליה בין השמשות). תוס' שם

ד"ה יש (וקשה דאיך יכול להיות שמניח לדעת בשבת, ויש לומר כגון שהניח נכרי או

תינוק לדעת ישראל). הובא בב"י. מ"א סי' שח סק"נ (דאם נטלו המוקצה

משם מותר לטלטלו, דלא הוי בסיס כיון שלא היו עליו בין השמשות. וכן הוא בהדיא בגמרא).

[712]

גמרא שם (אין עליה מעות מותר לטלטלה, והוא שלא היו עליה בין השמשות), משמע שאם יש

עליה מעות אסור לטלטלה, אף שלא היו עליה בין השמשות. ט"ז סק"ח (אלא שכל

זמן שהאיסור מונח עליו אסור בטלטול).

[713] כיון שלא נעשית בסיס לכן

מותר וצריך לנערה, וכדלעיל סי' שט ס"ד ( שאם אפשר

לנער האיסור ממנו מיד, צריך לנערו מתחלה ), ושם נסמן (הערה 621 ).

[714]

סעיף ו ( ואם צריך למקום החבית והכר, בענין שאין הניעור מספיק לו, יכול

לטלטלן כמות שהן עם האבן והמעות שעליהן כדי ליפנות מקומן) .

[715] המאור סו, ב (ואין זה נעשה בסיס לדבר

האסור, שלא היו עליהן מבין השמשות, ועוד שלא נתנן תחתיהן אלא על דעת לשמטן). הובא

במ"א סי' רסו ס"ק יד (ולא נאסרו מטעם בסיס לדבר האסור כיון שלא היו

עליהן בין השמשות ... ועוד שלא נתנן תחתיהן אלא על דעת לשמטן (המאור)).

[716]

סעיף ה (ואין הכלי נעשה בסיס לדבר האסור, כיון שלא היה האיסור בתוכו בבין השמשות,

וגם היה דעתו לנערו).

[717]

סעיף כד (שהשקים לא נעשו בסיס לדבר האיסור, כיון שלא היו השקים עליהם בבין השמשות

שהוא תחלת כניסת השבת).

וכן הוא לעיל סי' שח ס"ס ( שהטבלא

לא נעשית בסיס לדבר האסור, הואיל ולא היו הקליפות מונחות עליו בבין השמשות שהוא

תחלת כניסת השבת), ושם נסמן (הערה 438 ).

אבל ראה לעיל סי' רעט ס"ו (נר

שהודלק ... אחר כניסת השבת ... מותר לטלטלו אחר שכבה, לצורך גופו או מקומו, הואיל

ולא היה מוקצה בתחלת כניסת השבת, אלא באמצע השבת כשהיה דולק, לא נעשה על ידי זה

מוקצה לכל השבת כולה, אלא בשעה שהוא דולק בלבד), ושם נסמן (הערה מה). לקמן סי' תנז

סי"ח (הפריש חלה ... יטילנה למים צוננים ... אבל לא יטלטל הכלי שהחלה מונחת

בו, כדי לשפוך מים הללו מתוכה, שכלי זה נעשה בסיס לדבר האסור בטלטול, דהיינו החלה

שהיא אסורה בטלטול לאחר שקרא לה שם), ושם נסמן (הערה קט). הרי שעכ"פ בשעה

שהמוקצה עליה הוא בסיס לדבר האסור, אף שהניחו עליו אחר כניסת השבת.

ונתבאר בהערות שם ושם, שאפשר עיקר

החילוק בינם הוא אם הי' דעתם מתחלה לנערם בתוך השבת, שאז אינו נעשה בסיס כלל, או

שהי' דעתו להשאירם עליו, שאז נעשה בסיס עכ"פ בשעה שהמוקצה עדיין עליו, כעין

האמור בתוס' מד, ב ד"ה יש (כגון שהניחם לדעת ישראל כדי להסירם אחר שעה), ובעל

המאור סו, ב ( ועוד שלא נתנן תחתיהן אלא על דעת לשמטן), ומ"א סי'

רסו ס"ק יד (ועוד שלא נתנן תחתיהן אלא על דעת לשמטן), ולעיל סי' רסה ס"ה

(וגם היה דעתו לנערו).

וראה תהלה לדוד סי' שח סקל"ג.

מראי מקומות וציונים. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[718] ארון קטן או שקית ששומר

בהם מעות.

[719]

רב יהודה אמר רב, ללישנא בתרא מד, ב (מטה שיחדה למעות, הניח עליה מעות (אפילו בחול,

רש"י), אסור לטלטלה, לא הניח עליה מעות, מותר לטלטלה).

[720] ר"ת

בתוס' שם ד"ה והא (מיהו מטה שיחדה והניח עליה מעות, איכא למימר דמודה רבי

שמעון, דמדקפיד עליה, מיחד לה מקום, כדאמרינן בריש כל הכלים (קכג, א) הכל מודים

כיון דקפיד עליה מיחד לה מקום, ופירש ר"ת דהכל מודים אפילו רבי שמעון). ראב"ן

סי' שעח (מיטה שייחדה למעות והניח עליה מעות, אסור לטלטלם בשבת ... ואפילו לרבי

שמעון דלית ליה מוקצה, כיון דיחדן למעות, הוי כעין מוקצה דגרוגרות וצימוקין). הובא

בהגהות מיימוניות פכ"ה אות ה. רא"ש פ"ג ס"כ (ור"ת [פירש]

דרבי שמעון [מודה] במטה שייחדה והניח עליה מעות, דאדם קפיד עלה ומייחד לה מקום, מידי

דהוה אכיפי ומזורי דאמר בריש כל הכלים (קכג, א) הכל מודים כיון דמייחד להו מקום,

ופירש ר"ת, הכל מודים ואפילו רבי שמעון), והיינו כמבואר בתוס' שם ד"ה

בסיכי (אלו כלים מקפיד עליהם שלא יתעקמו ולא יתפגמו ... ומסיח דעתו מלטלטלן). טור

(ר"ת אוסר היכא שיחדם והניחם עליהן מבעוד יום, אף על פי שסלקן), ורמ"א

ס"ז (ויש אוסרין בייחד לכך והניח בהם, אף על פי שסילקן מבעוד יום). מ"א ס"ק

ה (הרא"ש כתב דדמי לסיכי זירי ומזורי, דכיון דקפיד עליה מייחד להו מקום, ואם

כן אפילו לצורך גופו אסור ... וכן משמע בהגהות מיימוניות, שכתב דדמי לגרוגרות

וצמוקים עיי"ש. וכן כתב ראב"ן).

[721] כדלעיל סי' שח סי"ב (כלי שמלאכתו

לאיסור, מותר לטלטלו בין לצורך גופו ... בין לצורך מקומו).

[722] סעיף ד (וכל הכלים ... שמלאכתם לאיסור

ומקפיד עליהם מלהשתמש בהם תשמיש אחר שלא יפחתו דמיהם, אסור לטלטלו בשבת אפילו

לצורך מקומו ... או לצורך גופו ... וזהו הנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס).

ומכל מקום אינו אלא "דומה

למוקצה מחמת חסרון כיס", שהרי כאן "לא יפחתו דמיהם" על ידי שישתמש

בו תשמיש אחר. וראה כנישתא דבי רב.

[723]

רי"ף כא, א (אין עליה מעות מותר לטלטלה, בין יחדה בין לא יחדה). הובא

ברא"ש שם (והא דאמר רב מטה שייחדה למעות הניח עליה מעות אסור לטלטלה, לא הביא

רב אלפס, משום דלית הלכתא כהא, דאליבא דר' יהודה אמרה, וקי"ל במוקצה כרבי

שמעון), ובטור (אין עליה עתה ולא היה עליה בין השמשות, מותר לטלטלה, אפילו ייחדה

למעות והניחן עליה מבעוד יום, אם סלקם, זהו לרב אלפס). שו"ע ס"ז (אם אין

עליה עתה מעות, וגם לא היה עליה בין השמשות, מותר לטלטלה, אפילו יחדה למעות והניחם

עליה מבעוד יום).

[724]

הגהות אשרי שם (נראה לי דאסור שלא לצורך גופה ומקומה, אפילו אין עליה מעות ולא היו

עליה בין השמשות, רק שייחדה למעות והניח עליה מעות אפילו בחול, כמו שופר וחצוצרות

דהוה ליה מלאכתו לאיסור). מ"א שם לדעה זו (ומ"ש בהגהות אשרי היינו דעת

אחרת, וכו"ע מודו בזה, אם יחדה הוה ליה כלי שמלאכתו לאיסור, וכמ"ש סימן

ש"ח ס"ו דאסור כי אם לצורך גופו ומקומו).

[725]

רמ"א שם (וכן נוהגין). מ"א סוף סק"ה (לכן נראה לי להחמיר).

[726] ראב"ן

שם (האזורים שעשוין כעין כיסין, ולמעות מיוחדין, והניח בהן מעות, אף על פי שהוציאן

מערב שבת, נראה לי דאסור לטלטלם בשבת, דאמר רב הונא מיטה שייחדה למעות והניח עליה

מעות אסור לטלטלם בשבת. ואם עשה בה מעשה, שפרסו מלמטה וסילקו מייחוד מעות, מותר

[ל]טלטלן). הובא בהגהות מיימוניות שם. רמ"א שם (ולכן אסור לטלטל כיס של מעות,

אף על פי שהוציא המעות ממנו מבעוד יום, אלא אם כן עשה בו מעשה, שפתחו מלמטה וסלקו

מן היחוד).

ונתבאר לעיל סי' רנט בקונטרס אחרון

סק"א (דמחשבה גרידא לא מהני למוקצה מחמת חסרון כיס ... וכן משמע בהדיא סי'

ש"י ס"ז בהג"ה, דבעינן מעשה).

[727] סיכום ההלכות של כיס של מעות

המחובר לבגד (שבסעיפים יג-טו), שיש שלושה אופנים בחיבור הכיס אל הבגד:

(א)

אם פיו לבד תפור בחור שבבגד, והוא כולו תלוי, אין הבגד נעשה בסיס לכיס, כיון שהבגד

עומד ללבוש, והכיס בטל אליו (סי"ג). וגם הבגד אינו נעשה בסיס למעות שבכיס,

כיון שהמעות אינם על עיקר הבגד, אלא בכיס התפור בצדו (סי"ד). וגם אין צריך

לנער המעות מהכיס, כי המעות מיטלטלין מן הצד של הבגד (סי"ד).

(ב)

כיס שתפור כולו בבגד, הבגד והכיס הם דבר אחד, ונעשים בסיס למעות שבכיס

(סט"ו).

(ג)

כיס שאינו תפור לבגד, אלא קשור אליו, הרי הם דברים נפרדים, ונעשה הכיס בסיס למעות,

והבגד בסיס לכיס (סט"ו).

*

ובכל

אופן נעשה הכיס נעשה בסיס למעות, בין כשתפור בחור שבבגד (סי"ד), ובין כשתפור

כולו לבגד (סט"ו), ובין כשקשור לבגד (סט"ו).

ואם

הניחם על דעת ליטלם קודם השבת ושכחו, הנה באופנים ב-ג דלעיל, צריך לנער המעות לפני

טלטול הבגד (סט"ו).

ואם

לא הניחו בו מעות, אין הכיס שבבגד נעשה מוקצה מחמת חסרון כיס (כמו בארנק של מעות),

שהרי אינו מקפיד מלהשתמש בו תשמיש אחר. ואפשר שאף אינו נעשה כלי שמלאכתו לאיסור

(סי"ג).

[728] האמור

לפנינו סי"ג-טו, מקורו בתרומת הדשן סימן סט (שאלה, אחד שכח מעות במתג המטרון,

שקורין קפי"ן ציפפי"ל, שרי לטלטל הקפ"א בעוד המעות בציפפי"ל

או לאו? [=המטרון, שהוא הקפי"ן, הוא כיסוי הראש גדול ורחב. והמתג, שהוא הציפפי"ל,

הוא הבד המחובר למטרון, ומופשל לאחורי הגב. והמעות הן במתג הנ"ל].

תשובה, יראה דשרי כהאי גוונא לטלטל

ולהשים על הראש. וראיה מהא דמייתי תלמודא פרק כירה, מתניתין דמוכני שלה בזמן שהיא

נשמטת כו', ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות. ומפרשינן שם בשם ר"י,

דכשהיא נשמטת כלי בפני עצמה היא. אבל כשאינה נשמטת מותר לגוררה, אף על פי שיש עליה

מעות, כיון שאין המעות על השידה שהיא עיקר הכלי, עד כאן, אלמא דבתר עיקר אזלינן. הכא

נמי בקפ"ן ציפפי"ל, ודאי הקפ"א עיקר הכלי, ומותר לטלטל

הציפפי"ל, כיון שאין המעות על עיקר הכלי, דגרירה וטלטול חדא היא).

והיינו הא דתנן כלים פי"ח

מ"ב (מוכני שלה [של השידה, מגירה של הארון], בזמן שהיא נשמטת אינה חבור לה ...

ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש בתוכה מעות, ואם אינה נשמטת, חבור לה ... וגוררין

אותה בשבת). הובאה בגמרא מד, ב. ובתוס' שם (מפרש ר"י דכשהיא נשמטת היא כלי

בפני עצמה, אבל כשאינה נשמטת מותר לגוררה, אע"פ שיש עליה מעות, דכיון שאינם על

גבי השידה שהיא עיקר הכלי, שרי).

ב"י סוס"י שט (כתוב בתרומת הדשן (סי'

סט) שהשוכח מעות במתג המטרון, דשרי לטלטלו ולהניחו על הראש, כיון שאין המעות על

עיקר הכלי, והביא ראיה לדבר. ומכאן יש ללמוד לשוכח מעות בכיס שעושין בצידי המלבוש,

שנקרא פאלדיקיר"א, אם אינה תפורה לארכה במלבוש, אלא שפיה לבד תפור בחור

שבמלבוש והיא כולה תלויה, דשרי לטלטל המלבוש). רמ"א ס"ז (כיס התפור

בבגד, הואיל ועיקר הבגד עומד ללבוש, אם הוציא המעות משם, מותר ללבוש הבגד, דהכיס

בטל אצלו. אבל אם שכח בו מעות, מותר לטלטל הבגד, דלא אמרינן דכל הבגד נעשה בסיס

למעות, הואיל ואין המעות על עיקר הבגד).

ופרטי הדינים שבב"י

וברמ"א יתבארו בסעיפים שלפנינו.

[729] המשך הדברים בסי"ג-ד שלפנינו:

(א)

מותר לטלטל הבגד, מטעם שהכיס בטל אליו, כדעת הרמ"א.

(ב)

מותר לטלטל אף הכיס, מטעם שאינו מקפיד מלהשתמש בו תשמיש אחר, כדעת המ"א.

(ג)

לפי זה יהי' מותר לטלטל הכיס לגמרי, אף לצורך עצמו, דלא כמ"א.

(ד)

מותר לטלטל הבגד אף כשהמעות עדיין בכיס, ולא נעשה הבגד בסיס למעות, כמבואר

במ"א.

(ה)

אין צריך אפילו לנער המעות לפני טלטול הבגד, שטלטול מן הצד שרי בזה כניעור, כמבואר

במ"א.

(ו)

מכל מקום נאסר טלטול הכיס, שנעשה בסיס למעות, כמבואר במ"א.

[730]

רמ"א שם (אם הוציא המעות משם, מותר ללבוש הבגד, דהכיס בטל אצלו).

והיינו לומר ש"אם הוציא המעות

משם" לפני השבת, ולא נעשה הכיס בסיס למעות, אלא שהכיס אסור מחמת עצמו, לדעה

הראשונה דלעיל סי"ב ( מטה זו המיוחדת למעות אדם מקפיד

עליה ומייחד לה מקום שלא לטלטלה לתשמיש אחר, והרי היא דומה למוקצה מחמת חסרון כיס

שאסור לטלטלו אפילו לצורך גופו ומקומו). מכל מקום אין הבגד נעשה

בסיס אל הכיס האסור, כיון שהכיס בטל אצל הבגד.

[731]

מ"א סק"ו (ואם כן עכ"פ שרי להניח דבר בתוכו וליטול ממנו, דלצורך

מקומו מותר. ואפילו לפי מ"ש לעיל בשם הרא"ש, הכא שרי, דהא חזינן דלא

קפיד עליו).

והיינו לומר שאף לדעה הראשונה

הנ"ל, אין הכיס שבבגד נאסר מחמת עצמו, שהרי אינו מקפיד להניח בו דברים אחרים.

ומה שכתב בתחלת הסעיף שהכיס בטל אצל

הבגד, היינו אף אם מקפיד שלא להשתשמש בכיס זה אלא למעות. ראה כנישתא דבי רב.

[732] שהרי לפי דברי המ"א

אלו, שרגיל להשתמש בכיס שבבגד גם לדברים אחרים אלו, אם כן אינו כלי שמלאכתו

לאיסור, והי' צריך להתירו אף לצורך עצמו; ומדוע אם כן לא התיר המ"א אלא

"לצורך מקומו"?

ולכן סתם בפנים וכתב "מותר

להניח דבר בתוכו או ליטול ממנו", והיינו שאפשר מותר "לגמרי" אף

לצורך עצמו, דלא כמ"א. וראה כנישתא דבי רב.

[733]

ב"י שם (אך ללבשו נראה שאסור, שמא ישכח ויצא בו לרשות הרבים, וכעין שכתבו

המפרשים במפתח התלוי לו בחגורו כמו שכתבתי בסימן ש"א). רמ"א סוף

ס"ז (אבל אין ללובשו בשבת, דחיישינן שמא יצא בו, כדלעיל סימן ש"א

סל"ג).

[734]

סוף סל"ח (ואם אין חשש להפקיד אצלם, או שאין חשש להניח הבגד בבית, יש להחמיר

לפושטו מעליו מבעוד יום, שלא יהא לבוש בו בשבת אפילו בבית, שמא ישכח ויצא בו, כמו

שיתבאר בסי' ש"ג). וראה קונטרס אחרון שם סק"ט.

[735]

סעיף כג (ויש חולקין על זה ואומרים שאפילו בתכשיטים שאסרו לצאת בהם לרשות הרבים

משום גזרה שמא יביאם בידו, אסור לצאת בהם אפילו בבית).

[736] והיינו

שאף שכבר הובא לעיל שהרמ"א לא התיר אלא "אם הוציא המעות משם, מותר ללבוש

הבגד".

מכל מקום קיי"ל כדברי

המ"א, שהוכיח מדברי התוס' ותרומת הדשן, להתיר לטלטל הבגד אף שהמעות עדיין

בכיס.

וממשיך ומבאר שיש בזה שני פרטים:

(א) שאין הבגד נעשה בסיס להמעות

שבכיס.

(ב) שאין בזה אפילו חובת ניעור

המעות לפני טלטול הבגד.

[737] תוס'

שם (מותר לגוררה אע"פ שיש עליה מעות, דכיון שאינם על גבי השידה שהיא עיקר

הכלי, שרי). תרומת הדשן שם (הכא נמי בקפ"ן ציפפי"ל, ודאי הקפ"א

עיקר הכלי, ומותר לטלטל הציפפי"ל, כיון שאין המעות על עיקר הכלי, דגרירה

וטלטול חדא היא). והיינו שמטעם זה לא נעשה הבגד בסיס למעות.

[738] מ"א ס"ק ז (בשכח ... אפילו

הוא על עיקר הבגד לא נעשה בסיס ... מכל מקום היה צריך לנער המעות ... אבל כיון

דאינו מונח על עיקר הבגד, אין צריך לנער).

והיינו שאף שיתבאר לקמן סט"ו (לענין כיס

שכולו תפור לארכו) "אם אפשר לנער המעות מהכיס צריך לנער מתחלה, ואחר כך יטלטל

הבגד", (ולענין כיס הקשור בבגד) "צריך לנער המעות מהכיס, אם אפשר לנער,

ואחר כך יטלטל הבגד".

מכל מקום כאן אין צריך לנערם, כי

הטלטול מהצד באופן זה הוא כמו הניעור, כמבואר בתרומת הדשן שם (דגרירה וטלטול חדא

היא), "שאין בו איסור".

וראה מראי מקומות וציונים. ברכת

השבת. כנישתא דבי רב.

[739]

סי"ד (אם מטלטל ההיתר בידיו והאיסור מיטלטל עמו, אם הוא מתכוין בטלטול זה

לצורך האיסור ... הואיל ומיטלטל בשביל האיסור אסור).

וכשמתכוין לצורך האיסור, אסור אפילו

לנער, כדלעיל סי' שט ס"ו (ואם אינו צריך לא לגוף הכר ולא למקומה, אלא שחושש

שלא יגנבו המעות שעליה, אסור אפילו לנערה כדי שיפלו המעות תחתיה, מפני שלא התירו

טלטול על ידי דבר אחר אלא כשמטלטל בשביל דבר המותר, ולא בשביל דבר האסור).

ומכל שכל שאסור לטלטל הבגד בשביל

המעות שבכיס התפור אליו.

[740]

מ"א שם (נראה לי דאם הניח בתוכו מעות מדעת, אסור להכניס ידו בו, דעכ"פ

הכיס נעשה בסיס).

ולכן "אסור להכניס ידו

בכיס" אף אחר שניער המעות מהכיס.

[741]

ב"י סוס"י שט ד"ה וכתוב בתרומת הדשן (אם אינה תפורה לארכה במלבוש,

אלא שפיה לבד תפור בחור שבמלבוש, והיא כולה תלויה דשרי לטלטל המלבוש). מ"א

רסק"ז (כלומר דהכיס אינה תפורה לארכה בבגד, אלא פיה לבד תפור, והיא כולה

תלויה (ב"י)).

[742] כן תוקן בכת"י מהרי"ב, וכן הוא

בב"י ומ"א שם. ופשוט.

[743]

מ"א שם (משמע דאם הוא תפור כולו בבגד, אמרינן דכל הבגד נעשה בסיס).

[744]

מ"א שם (בשכח ... מכל מקום היה צריך לנער המעות כמ"ש סימן ש"ט

ס"ד).

[745]

סעיף ו ( שהניח מעות על הכר ושכח ליטלם מעליה קודם השבת, והוא

צריך ... לשכב על הכר ... והכר לא נעשו בסיס לדבר האסור, הרי הוא ... מנער את הכר

והמעות נופלים), ושם ס"ד ( שאם אפשר

לנער האיסור ממנו מיד, צריך לנערו מתחלה ), ושם נסמן (הערה 621 ).

[746]

מ"א שם (אם כיס מלא מעות קשור בבגד, אסור לטלטל הבגד, כיון דהכיס הוא כלי בפני

עצמו).

[747]

כדלעיל סי"א ( שנעשה ההיתר בסיס להאיסור ונאסר בטלטול כמוהו ...

ומשחשיכה ניטל האיסור מעל גבי ההיתר, אעפ"כ אסור לטלטלו כל השבת כולה), ושם

נסמן (הערה 709 ) .

[748]

סעיף ו (ואם אינו צריך לא לגוף הכר ולא למקומה, אלא שחושש שלא יגנבו המעות שעליה,

אסור אפילו לנערה כדי שיפלו המעות תחתיה, מפני שלא התירו טלטול על ידי דבר אחר אלא

כשמטלטל בשביל דבר המותר, ולא בשביל דבר האסור).

[749] שהרי כבר נתבאר לעיל (הערה 728 ), שכל דין הכיס שבבגד למדים מהדין שבמשנה כלים

פי"ח מ"ב (מוכני שלה [של השידה, מגירה של הארון], בזמן שהיא נשמטת אינה

חבור לה ... ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש בתוכה מעות, ואם אינה נשמטת, חבור לה ...

וגוררין אותה בשבת). הובאה בגמרא מד, ב. ובתוס' שם (מפרש ר"י דכשהיא נשמטת

היא כלי בפני עצמה, אבל כשאינה נשמטת מותר לגוררה, אע"פ שיש עליה מעות, דכיון

שאינם על גבי השידה שהיא עיקר הכלי, שרי).

ועל זה כתב המ"א בסוף ס"ק

ז (והוא הדין כשיש מעות בתיבה בתוך השלחן אסור לטלטל השלחן). וכן נתבאר כאן.

והיינו שאם התיבה (המגירה) נשמטת

(שאפשר להוציאה מהשלחן), היא כלי בפני עצמה, ודינה ככיס הקשור בבגד שנתבאר לעיל.

ואם המגירה מחוברת בתוך השלחן ואי אפשר להוציאה משם, אינה כלי בפני עצמו, ודינה

כמו כיס שתפור ותלוי בבגד שנתבאר לעיל. וראה בדי השלחן סי' קיב ס"ק כ.

[750]

מ"א שם ( אלא אם כן יש עליו גם דבר המותר).

[751] בסעיף הבא ( והוא

שדבר המותר חשוב מדבר האסור ).

[752]

סעיף ד ( אם נעשה בסיס לאיסור ולהיתר, כגון שהניח עליו מבעוד יום גם דבר

המותר בטלטול שחשוב יותר מדבר האסור, כמו שנתבאר בסי' ש"י, כיון שלא נעשה

בסיס לאיסור בלבדו, הרי הוא עומד עדיין בהתירו ומותר לטלטלו, אף שגם האיסור שעליו

מיטלטל עמו מאיליו) .

אלא דלעיל שם ס"ה נתבארו דיני

בסיס לאיסור ולהיתר לענין כלכלה מלאה פירות ואבן בתוכה. וכאן סי"ז-ט יתבארו

דיני בסיס לאיסור ולהיתר לענין מחתה שיש עליה אפר ושברי עצים או פחמים.

[753] גמרא

מז, א (הוה מטלטלינן כנונא אגב קיטמא (שהיו צריכין לאפרו לכסות רוק או צואה,

רש"י), ואע"ג דאיכא עליה שברי עצים (דהוי בסיס לדבר האסור ולדבר המותר,

תוס'). מיתיבי ושוין שאם יש בה [בנר ישן שיש בו שמן, ואינו מוקצה] שברי פתילה [שהם

מוקצה], שאסור לטלטל [אף שהנר הוא בסיס לאיסור ולהיתר]. אמר אביי בגלילא שנו

(שהיה להם רוב שמן, ולהכי לא בטלי שברי פתילה אגב שמן, תוס')). הרי שלא התירו בסיס

לאיסור ולהיתר אלא כשההיתר (שמן) הוא חשוב יותר מהאיסור (שברי פתילה).

טור ושו"ע ס"ח (כלי שיש

עליו דבר האסור ודבר המותר, מותר לטלטלו, כגון מחתה שיש עליה מבעוד יום אפר, שמותר

לטלטלו לכסות בו רוק או צואה, ויש עליה גם כן שברי עצים, שהם אסורים בטלטול, מותר

לטלטל מחתה כמו שהיא, וכגון שדבר המותר חשוב מדבר האסור. אבל אם דבר האסור חשוב

יותר מדבר המותר, בטל אצלו ואסור לטלטלו).

[754] ס"ז ( אסור אפילו

להטותן ולנערן, לפי שכיון שנעשו בסיס לאיסור, נעשו איסור כמוהו, ואסור לטלטלן כלל

אפילו בהטייה וניעור בלבד, כמו האיסור עצמו).

[755]

מ"א סק"ט (ואף על גב שלכל העולם הוא חשוב, אם אין חשוב לדידיה לא מקרי

חשוב. כן הוא בגמרא). והיינו הא דאמרינן שם (אמר רבי יוחנן אמר ר' חנינא אמר רבי

רומנוס, לי התיר רבי לטלטל מחתה (של לבונה, רש"י) באפרה (שהאפר מוקצה ולא היו

צריכין לו, רש"י) ... דאית בה קרטין (של שיור לבונה, רש"י). אמר אביי

קרטין בי רבי (דנשיא ועשיר הוה, רש"י) מי חשיבי). הרי שאם אצל הבעלים ההיתר

אינו חשוב יותר מהאיסור, אסור לטלטלו.

[756]

ס"ל (ואפילו אם היא ראוייה לעניים לכיסוי כלים, אלא שבעליה הוא עשיר וז[ו]רקה

לאשפה, אעפ"כ אסורה בטלטול לכל העניים שבעולם, שהכל הולך אחר הבעלים, כמו

שיתבאר), וסמ"א (שכיון שהוקצו לבעליהן העשירים מפני שאינן ראויות להם, הוקצו

לכל העולם), וספ"ט (ואם דבר זה הוא של עשיר, אסור בטלטול אף לכל העניים

שבעולם, שמתוך שהוקצה לבעליו הוקצה לכל העולם), ושם נסמן (הערות 237 ; 312 ; 600 ).

וכשם ששברי כלים של עשירים הם

מוקצה, מטעם שאינם נחשבים כלי לגבי הבעלים. כן הוא גם לענין בסיס, שאם ההיתר אינו

חשוב אצל הבעלים יותר מהאיסור, אינו נחשב בסיס לאיסור ולהיתר.

[757]

סי' שט ס"ד ( בסיס לאיסור ולהיתר ... אם

אפשר לנער האיסור ממנו מיד, צריך לנערו מתחלה, ואחר כך יטלטל ההיתר בלבד למקום

שצריך אליו. ואם אי אפשר לנער, או שיהיה איזה הפסד בדבר המותר אם ינער את האיסור

... מותר לטלטל ההיתר עם האיסור שעליו ).

[758]

רבא מז, א (הוה מטלטלינן כנונא אגב קיטמא (שהיו צריכין לאפרו לכסות רוק או צואה),

ואע"ג דאיכא עליה שברי עצים). רא"ש בתשובה כלל כב סי' ח, בדרך הג' מדרכי

היתר המוקצה (משום דלא איפשר למינקט קיטמא לחודה, אפילו אי שדי ליה מכנונא). ב"י

ד"ה וכתב הראש בתשובה (ומשמע דטעמא משום דשברי עצים היינו שברים או פחמין

קטנים, שאי אפשר ליטול האפר מבלעדם). טור ושו"ע ס"ח (דלא אפשר למינקט

קיטמא לחודיה אפילו אי שדי ליה מהמחתה). מ"א ס"ק י (משום דשברי עצים

היינו שברים קטנים או פחמין קטנים, שאי אפשר ליטול האפר מבלעדם, ב"י).

[759]

ב"י שם (ונראה מדבריו שם דלא שריא לטלטולי כנונא אגב קיטמיה, אלא בצריך לאפר

או למקום הכנונא, אבל אם אינו צריך אלא לגוף הכנונא, ינער האפר ושברי העצים במקומם

ויטול הכנונא, ולא יטלטלנה כמות שהיא). שו"ע שם (ואם אינו צריך אלא לגוף

המחתה, לא יטלטלנה כמו שהיא, אלא ינער האפר ושברי העצים במקומם ויטול המחתה).

[760]

מ"א סקי"א (ואי איכא הפסד בניעור אין צריך לנער, וכמ"ש סי'

ש"ט ס"ג (ב"ח)). והיינו כדלעיל סי' שט שם ( ואם אי

אפשר לנער, או שיהיה איזה הפסד בדבר המותר אם ינער את האיסור ... מותר לטלטל ההיתר

עם האיסור שעליו ).

[761]

סעיף יא ( אם לא היו המעות עליה בין השמשות, אלא לאחר כך הניחום עליה

נכרי או קטן, אפילו הניחום לדעת הישראל, שהוקצית מדעתו מלטלטלם כל זמן שהמעות

עליה, אעפ"כ מותר לטלטלה אם ניטלו המעות מעליה, הואיל ולא היתה מוקצה בבין

השמשות ).

וכן גם כאן, כשבין השמשות הי' בסיס

לאיסור ולהיתר, ואחר כך ניטל ההיתר, וכדלעיל סי' רעז ס"ו (נעשה בסיס לאיסור

ולהיתר בכניסת השבת, ואף לאחר שסלקו הלחם ממנו, לא נעשה בסיס להנר בלבדו, כיון

שהוא כבר אחר כניסת השבת). וראה כנישתא דבי רב.

[762] שו"ת

הרשב"א סי' תתמו (אבל להניח ביום השבת כדי לטלטל הכיס, אסור). רמ"א

ס"ח (וכל זה לא מיירי אלא שהיה ההיתר עם האיסור מבעוד יום. אבל אם היה האיסור

עליו לבד, לא מהני מה שהניח אצלו ההיתר בשבת). ט"ז ס"ק ח (מערב שבת היה

האיסור עליו לבד, ונעשה בין השמשות בסיס לדבר איסור, אז לא מהני מה שיניח בשבת דבר

היתר גם כן עליו).

[763]

מ"א סק"ח (אבל אפר שהוסק בשבת אסור לכו"ע, דהוי דבר חדש שלא היה

בעולם).

[764]

סכ"ד (אם הוסק ביום טוב אסור לטלטלו. ואף המתירים בנולד, מודים בנולד גדול

כזה דמעשה חדש הוא, שאתמול היה עצים ועכשיו אפר). ואם כן מובן שאסור אף בשבת.

וראה גם לעיל סי' שה סל"ב (ואינו

דומה לשאר נולד בשבת שמותר, מפני שהיה כבר בעולם מבעוד יום, אלא שנשתנה בשבת).

[765]

מ"א שם (ונראה לי דאם נתערב אפר שהוסק בשבת באפר של אתמול, בטל ברוב, אף על

גב דקמח בקמח מקרי לח בלח ובעינן ס' כמ"ש סימן תנ"ג ס"ג, מכל מקום

הכא, כיון דעיקר איסורו מדבריהם, סגי ברובא. ודוקא שלא היה ניכר קודם שנתערב).

ויתבאר לקמן סי' תנג ס"ט,

שבתערובת קמח בקמח יש ב' דעות אם נחשב לח בלח או יבש ביבש. וכאן באפר סגי ברוב.

וראה כנישתא דבי רב.

[766] סי'

תצח סכ"ד (ואם הסיק ביום טוב עצים על גבי אפר של אתמול, ונתערב אפר של היום

באפר של אתמול, בענין שאפר של היום לא היה ניכר מעולם בפני עצמו, הרי הוא בטל ברוב.

ואין דנין כאן דין דבר שיש לו מתירין, כיון שמעולם לא נקרא עליו שם איסור, שהרי

בתחלת הוויתו נתבטל ברוב באפר של אתמול).

וכדלקמן סי' שכ ס"ד (ואף על פי

שהוא דבר שיש לו מתירין, שלאחר השבת יהיה מותר בלא ביטול. מכל מקום כיון שיין זה

היוצא בשבת לא היה ניכר מעולם קודם שנתערב, ולא היה עליו שם יין מעולם ... לא חל

עליו שם דבר שיש לו מתירין עד לאחר שכבר נתבטל. ולא אמרו שדבר שיש לו מתירין אינו

בטל, אלא כשהאיסור בעין מתחלה וחל עליו שם דבר שיש לו מתירין ואחר כך נתערב); אלא

ששם צריך ס', כיון דהוי לח, ואילו כאן סגי ברוב, כיון שהוא יבש.

[767]

הגהות מיימוניות פכ"ו אות ז (תיבה שיש בה אוכלין ומעות, אם המעות אינן עיקר,

מטלטלין התיבה עם המעות ... מהר"ם). שו"ע ס"ט (תיבה שיש בה דבר

המותר לטלטל ומעות, אם המעות אינם עיקר, מותר לטלטלה כמו שהיא על פי התנאים

שנתבארו במחתה).