ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהשכמת הבוקר וציציתהלכות ציציתח הלכות ציצית ועטיפתו

ח הלכות ציצית ועטיפתו

הלכות ציצית

ובו ל' סעיפים:

העטיפה והברכה

א כל ⁸⁶⁵ הקורא קריאת שמע בלא ציצית, מעיד עדות שקר בעצמו ⁸⁶⁶ . והואיל שכל אדם צריך להיות זהיר וזריז להקדים המצוה בכל מה דאפשר⁸⁶⁷, לכן תיכף ומיד אחר נטילת ידים, שידיו נקיות ויכול לברך, יתעטף בציצית ⁸⁶⁸ :

ב וכשיתחיל להתעטף, קודם שיתעטף לגמרי ⁸⁶⁹ , יברך מעומד⁸⁷⁰ להתעטף בציצית ⁸⁷¹ (עיין בסי' כ"ה⁸⁷² ותמצא טעם על זה).

הב' של בציצית תהא נקודה בפתח ⁸⁷³ :

ג כל ברכות המצות צריך להיות מעומד⁸⁷⁴. חוץ מברכת השחיטה והפרשת חלה שאינן מצוה כל כך, שאינו עושה אלא לתקן מאכלו⁸⁷⁵.

אבל עשיית המצות עצמן, יש מהן שאין צריך להיות מעומד ויש מהן שצריכין, כאשר יתבאר כל אחד ואחד במקומו⁸⁷⁶ בס"ד ⁸⁷⁷ :

ד העטיפה בציצית⁸⁷⁸, אמרו חז"ל שצריך להיות דוקא מעומד, ומצאו להם סמך ורמז מן התורה, נאמר כאן בציצית⁸⁷⁹ והיה לכם, ונאמר בעומר⁸⁸⁰ וספרתם לכם, מה לכם האמור בעומר צריך להיות מעומד, כמו שיתבאר לקמן בסימן תפ"ט⁸⁸¹, אף כאן מעומד:

עטיפת הישמעאלים

ה יש אומרים⁸⁸², מדתקנו חז"ל⁸⁸³ לברך להתעטף בציצית, מכלל דהמצוה היא להתעטף דוקא, וכל עטיפה שאינה כעטיפת הישמעאלים אינה נקראת עטיפה אלא לבישה⁸⁸⁴, ולכן צריך להתעטף בטליתו כעטיפת הישמעאלים דהיינו לכסות הראש עם הפנים עד גומות שבלחי למטה מפיו ⁸⁸⁵ . ולדבריהם טליתות קטנות שלנו שאין בהם עטיפת הראש פטורים מציצית לגמרי⁸⁸⁶:

ו אבל יש אומרים⁸⁸⁷ שכל כסות של ד' כנפות אע"פ שאין בה עיטוף חייבת בציצית, שהרי נאמר בתורה⁸⁸⁸ על כנפי בגדיהם, וכל מלבוש ובגד במשמע, והעיטוף אין לו אפילו רמז בתורה כלל⁸⁸⁹. ומה שתקנו חכמים לברך להתעטף בציצית, היינו לפי שהיה מנהגם לעטוף ראשם בטליתם. ואף בימיהם לא היו מתעטפין כעטיפת הישמעאלים אלא כדרך בני אדם שמתעטפין בכסותם ועוסקין במלאכתם⁸⁹⁰, פעם בכיסוי הראש ופעם בגילוי הראש ⁸⁹¹ , לכן אף אנחנו, אף שאנו מברכין להתעטף בציצית אין אנו צריכין יותר ⁸⁹² .

והלכה כסברא הב'⁸⁹³. ומכל מקום כדי לקיים מצות ציצית מן המובחר⁸⁹⁴, נכון הדבר להתעטף כעטיפת הישמעאלים בשעת ברכה ⁸⁹⁵ ויעמוד כך כדי הילוך ד' אמות, ובזה יוצא אף לסברא הראשונה, דעיקר הקפידא היא בשעת לבישה, דהא אם היה רוצה היה מסירה ממנו לגמרי אחר כך ⁸⁹⁶ :

ז וכן יעשה בטליתות קטנים שלנו, אע"פ דקיימא לן דיוצאין בה ידי חובת ציצית אע"פ שאין בהם עיטוף, מכל מקום כדי לצאת לדברי הכל, (א) אם רוצה לברך להתעטף בציצית, טוב שיניח הטלית קטן על ראשו ורוחב הטלית יהיה לקומתו, שכן הוא דרך העיטוף, ויעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ד' אמות, ואחר כך ימשכנו מעל ראשו וילבשנו⁸⁹⁷.

ודוקא בבגד שעושין כעין חתיכה אחת מרובעת ובית הצואר באמצע, ואם כן כשמתעטף בארכו [סביב] ראשו ורוחב גופו כמו שנתבאר, דזהו דוקא מיקרי עיטוף, הוי ליה ב' ציצית מצד זה וב' ציצית מצד זה. אבל אם הבגד תפור, אם כן כשיתעטף בארכו סביב ראשו ורוחב גופו אזי יבאו כל הד' ציצית מצד אחד⁸⁹⁸, ולא נכון לעשות כן, כמו שיתבאר לקמן⁸⁹⁹. לכן ילבשנו כדרכו ולא יתעטף בו כלל על ראשו, ולא יברך עליו להתעטף בציצית, אלא יברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות ציצית. וכן אפילו על טלית קטן העשוי מחתיכה אחת מרובעת ואינו תפור, אם לובשו כדרכו ואין מעטף בו ראשו, מברך גם כן על מצות ציצית⁹⁰⁰:

אופני העטיפה

ח אותן שאין מתכסים בטליתם אלא הראש וסביב הצואר בלבד, ואין מקפידין לכסות את הגוף, צריך למחות בידם, דעיקר העיטוף הוא בגוף לכולי עלמא, ולא נחלקו בסעיף ה' אלא אם צריך גם כן לכסות הראש בטליתו, אבל כסוי הראש בלבד בלי כסוי הגוף לכולי עלמא לא נקרא כסות כלל ⁹⁰¹ (עיין סי' יו"ד ⁹⁰² ):

ט נהגו לעשות עטרה לטלית מחתיכת משי, לסימן שאותן ציצית שלפניו יהיו לעולם לפניו ולא יורידן למטה, שמעלין בקודש ואין מורידין⁹⁰³. והאר"י ז"ל לא היה מקפיד על זה⁹⁰⁴.

טוב ליזהר שבשעת עטיפה יזרוק כל הד' ציצית לצד שמאל, כעטיפת הישמעאלים ⁹⁰⁵ , כדי הילוך ד' אמות ⁹⁰⁶ :

י יחז[י]ר ב' ציצית לפניו וב' ציצית לאחריו, כדי שיהא מסובב במצות ⁹⁰⁷ .

יש נוהגין לשום צד ימין על כתף שמאל, כדי שיהיה מסובב במצות ⁹⁰⁸ :

להוציא אחרים בברכה

יא אם כמה אנשים מתעטפים כל אחד בטליתו בבת אחת, כל אחד מברך לעצמו. ואם רצו, האחד מברך והאחרים שומעין ועונין אמן ⁹⁰⁹ , ויוצאין בזה, דשומע כמדבר⁹¹⁰.

אבל אדם אחר שאינו מתעטף עכשיו בציצית אינו יכול לברך כדי לפטור את המתעטף, כיון שהוא עצמו אין צריך לברך עכשיו ברכה. ואם המתעטף הוא בור שאינו יודע לברך, יכול לברך לו אחר, אע"פ שאין צריך עכשיו לברכה זו⁹¹¹, כיון שכל ישראל ערבים זה בזה, אם כן גם הוא צריך לברכה זו עכשיו⁹¹² (לכן נוהגין שהש"ץ מברך בקול רם כדי להוציא את מי שאינו בקי⁹¹³). וכן הדין בכל ברכות המצות:

בדיקת הציצית

יב התורה קראתן ציצית ⁹¹⁴ , ואין לשון ציצית אלא חוטין נפרדין כמו שערות הנפרדין, כמו שכתוב ⁹¹⁵ ויקחני בציצית ראשי, על כן צריך להפריד החוטין זה מזה קודם הברכה ⁹¹⁶ . ואם נשתהא לבא לבית הכנסת ובעוד שיפריד הציצית יתבטל מלהתפלל עם הציבור, אין צריך להפרידן⁹¹⁷:

יג בכל יום ויום קודם שיברך צריך (ב) שיעיין בחוטי הציצית אם הם כשרים, שמא נפסקו מהם איזו חוטין ⁹¹⁸ . וכן צריך לעיין באותו חלק של ציצית המונח על כנף הבגד⁹¹⁹, שמא נפסק חוט אחד ⁹²⁰ .

ואע"פ שבדק הציצית אתמול צריך לחזור ולבדקם למחר, ואין אומרים העמידן על חזקתן שהם עכשיו כמו [שהיו] תמול שלשום, משום דאם לא יבדקם בשעת הברכה לא יבדקם לעולם, ובודאי אי אפשר להעמידן לעולם בחזקת כשרות, כיון שדרכן לפסוק על ידי דריסת הרגלים או מחמת סבות אחרות, לכן תקנו חכמים שיבדוק בכל יום ויום⁹²¹.

אבל באותו היום שכבר בדקן פעם אחת, שוב אין צריך לבדקן, אפילו אם הסיר טליתו מעליו והסיח דעתו מללבוש עוד, ואחר כך באמצע היום נמלך ללבשו אין צריך לבדקן⁹²². ומותר לצאת בהן כך בלי בדיקה אפילו לרשות הרבים בשבת, מפני שמעמידין אותן על חזקתן שהרי היו שלמים באותו היום כשבדקן בשחר ⁹²³ :

יד מי שלבש הרבה בגדים של ציצית זה על גבי זה, אע"פ שבברכה אחת נפטרו כולם ⁹²⁴ , מכל מקום צריך לבדוק הציצית של כל אחד ואחד בפני עצמו ⁹²⁵ , שמא נפסק חוט אחד מציצית של אחד מהם, ונמצא לובש ד' כנפות בלא ציצית ⁹²⁶ :

טו מי שנשתהא לבא לבית הכנסת, ובעוד שיתעסק בבדיקת הציצית יתבטל מלהתפלל עם הציבור⁹²⁷, וכן מי שבא לבית הכנסת וקראוהו לעלות לספר תורה ועדיין לא לבש טליתו, כיון שהציבור ממתינין עליו, לכן משום טורח הציבור רשאי ללבוש הטלית בלא בדיקת הציצית⁹²⁸, דכיון שהוא יודע שאתמול היו הציצית שלימות, מעמידין אותן בחזקתן⁹²⁹:

טז אם בדק טליתו והניחו במקום ידוע, ולמחר מצאו כמו שהניחו, אין צריך לבדוק, דודאי לא נפסלו הציצית בינתיים⁹³⁰:

וראיתם אותו וזכרתם

יז כשיתעטף בציצית יכוין, שצונו הקב"ה להתעטף בציצית כדי שנזכור כל מצותיו לעשותם ⁹³¹ , שנאמר⁹³² וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה':

יח וכיון שטעם לבישת הציצית הוא כדי לזכור המצות, לפיכך הלובש טלית קטן יזהר ללובשו על בגדיו, כדי שתמיד יראהו ויזכור המצות⁹³³. ואותן הלובשים אותו תחת הבגדים, יזהרו שילבשו אותו באופן שיראו הציצית תמיד, שעל ידי ראייתן יזכרו המצות תמיד ⁹³⁴ :

יט צריך שיהיו הציצית מבחוץ, שנאמר וראיתם אותו, ודלא כאותן שתוחבין אותן בהכנפות. ובשעת הדחק, כגון שהולך בין העכו"ם וחושש שלא ילעיגו עליו ⁹³⁵ , יכול לתחבם בהכנפות. אך בשעת הברכה יהיו מגולין לפחות כדי הילוך ד' אמות⁹³⁶:

הלובש כמה בגדים של ארבע כנפות

כ אם רוצה ללבוש הטלית קטן מיד בקומו, כדי שלא ילך ד' אמות בלא ציצית, והרי עדיין אין ידיו נקיות ולא יכול לברך, יכול ללובשו בלא ברכה ⁹³⁷ , ולכשינקה ידיו, ימשמש בציציותיו ויברך⁹³⁸, דהמשמוש הוא כאילו לובשו עכשיו ⁹³⁹ .

ואם בדעתו להתעטף בטלית אחרת מיד שינקה ידיו, אין צריך למשמש ב[זו] ולברך עליה, רק יברך על הטלית שלובש אחר כך, ויכוין במחשבתו לפטור גם את זאת שלבש כבר ⁹⁴⁰ :

כא אם יש לו כמה בגדים של ארבע כנפות, כולם חייבים בציצית⁹⁴¹, אפילו לובשן כולן כאחת⁹⁴², שנאמר⁹⁴³ על כנפי בגדיהם, הרבה בגדים במשמע⁹⁴⁴.

ואם לובשן כולם זה אחר זה בלי הפסק שיחה בנתיים⁹⁴⁵, והיה דעתו מתחלה בשעת הברכה ללבשם כולם מיד, לא יברך אלא ברכה אחת לכולם ⁹⁴⁶ , אפילו אם פשט הראשון קודם שלבש השני⁹⁴⁷.

אבל (ג) אם הפסיק ביניהם בשיחה או בדברים אחרים, צריך לברך על כל אחד ואחד⁹⁴⁸. ודוקא כשהפסיק שלא לצורך לבישה, אבל לצורך לבישה, כגון שאמר תנו לי הבגד, אין צריך לברך⁹⁴⁹.

וכן (ד) אם לא היה בדעתו מתחלה בשעת ברכה ללבשם כולם מיד⁹⁵⁰, אע"פ שנמלך אחר כך ולבשם כולם זה אחר זה, מכל מקום כיון שמתחלה לא היה דעתו כן, הוה כמפסיק, וצריך לברך על כל מה שנמלך אחר שגמר ללבוש הבגדים שהיה דעתו עליהן בשעת הברכה⁹⁵¹.

אבל אם הביאו לו עוד בגדים ללבוש כשעדיין היה מונח לפניו מאותן הבגדים שהיה דעתו עליהן בשעת הברכה ולא לבשן עדיין בשעה שנמלך ללבוש גם אלו הבגדים שהביאו לו עכשיו, אזי לא יחזור ויברך על אלו הבגדים שהביאו לו עכשיו, כיון שלא גמר עדיין לבישת בגדים הראשונים שכבר בירך עליהם, הרי זה דומה [ל]מי שלא גמר סעודתו והביאו לו עוד לאכול, דאין צריך לחזור ולברך⁹⁵²:

כב אם לובש טלית קטן בביתו, אע"פ שבירך עליו להתעטף בציצית, ועל דרך שנתבאר⁹⁵³, מכל מקום אם אחר כך הולך לבית הכנסת ומתעטף בטלית גדול, צריך לחזור ולברך עליו גם כן להתעטף, ואינו נפטר בברכה הראשונה, משום (ה) דההליכה מביתו לבית הכנסת חשוב הפסק⁹⁵⁴. ואף אם לא הפסיק בשום שיחה בינתיים, ואפילו היה ביתו סמוך לבית הכנסת, ולא עוד אלא אם אפילו רוצה להתעטף בטלית גדול בביתו רק שקודם שמתעטף בטלית גדול יצא חוץ לפתח ביתו וחזר, הוי הפסק בין הברכה שבירך על הטלית קטן ללבישת הטלית גדול, וצריך לחזור ולברך.

אבל אם לא יצא מפתח ביתו בינתיים, אפילו אם בירך על טלית קטן בחדר זה והולך להתעטף בטלית גדול בחדר אחר באותו הבית, אין צריך לחזור ולברך, כיון ששני החדרים הם בבית אחד, לא חשוב הפסק מה שהולך מזה לזה, אם אינו מפסיק בשיחה או בדברים אחרים⁹⁵⁵:

הפסק בציצית

כג הפושט טליתו ובשעה שפושט דעתו לחזור וללבוש מיד, אין צריך לברך עליו כשיחזור וילבשנו מיד⁹⁵⁶, אפילו לא נשאר עליו טלית קטן⁹⁵⁷, אפילו פושט בבית זה וחוזר ולובשו בבית אחר לא הוי הפסק, כיון שחוזר ולובש אותו הטלית בעצמו שכבר בירך עליו⁹⁵⁸, וגם לא הסיח דעתו כלל מלבישתו, לכן נפטר בברכה שבירך עליו כשלבשו בפעם ראשונה.

אבל אם כשפשטו לא היה דעתו לחזור וללבוש⁹⁵⁹ עד לאחר כמה שעות⁹⁶⁰, אזי אפילו אם אחר כך נמלך ללבשו תיכף ומיד, צריך לחזור ולברך עליו, אפילו נשאר עליו טלית קטן ⁹⁶¹ , ואפילו אם לא יצא מפתח ביתו כלל בינתיים וחוזר ולובשו באותו החדר שפושטו:

כד וכן אפילו אם כשפשטו היה דעתו לחזור וללבשו מיד, אלא שאחר כך שכח או נמלך מללבוש עד לאחר כמה שעות, אזי צריך לחזור ולברך עליו⁹⁶², אפילו לא יצא מפתח ביתו כלל בינתיים וחוזר ולובשו באותו החדר שפושטו:

כה הפושט טליתו סתם, שלא היה בדעתו כלום, לא שיחזור וילבשנו מיד ולא שלא יחזור וילבשנו מיד, אם כשפשט הטלית נשאר עדיין עליו טלית קטן, אם כן לא הסיח דעתו מהמצוה, לכן כשיחזור וילבוש את הטלית שפשט מתחלה אין צריך לברך עליו. אבל אם כשפשט הטלית לא נשאר עליו שום בגד שיש בו ציצית, אם כן הסיח דעתו לגמרי מן המצוה, לכן כשיחזור וילבוש את הטלית שפשט צריך לחזור ולברך עליו⁹⁶³:

כו מי שהיה לבוש טלית ונפלה ממנו, כשיחזור ויתעטף בה, צריך לחזור ולברך, כיון שנפלה שלא מדעתו, לכן אינו מועיל כלום מה שדעתו שיחזור וילבשנו⁹⁶⁴.

במה דברים אמורים שנפלה כולה מעל גופו. אבל אם מקצתה נשאר על גופו, אע"פ שנפלה רובה, אין צריך לחזור ולברך, כיון שנשאר עליו קצת מהמצוה⁹⁶⁵. ודוקא שאותו מקצת שלא נפל נשאר מונח על גופו, אבל אם נשאר מונח על ידו, כיון שאין מצוה כלל בהנחתו על היד, שהרי עיקר העיטוף הוא בגוף, אם כן הרי לא נשאר עליו מהמצוה כלום, ולכן כשחוזר ומתעטף בה צריך לחזור ולברך⁹⁶⁶:

כז כל בגד שיש בו ד' כנפות שהוא מיוחד להתלבש בו ביום, אם לא פשטו בלילה רק שנשאר עליו עד הבקר, אין צריך לברך עליו בבקר⁹⁶⁷, כיון דיש אומרים⁹⁶⁸ שכסות יום חייב להטיל בו ציצית אף אם רוצה ללבשו בלילה, אם כן לא היה כאן זמן פטור לבגד זה, ולכן אין הלילה מפסקת כלל, וכיומא אריכתא דמי⁹⁶⁹.

ומכל מקום כיון דיש אומרים⁹⁷⁰ (עיין סי' י"ח) שכסות יום פטורה מציצית אם רוצה להתלבש בה בלילה, ואם כן הרי עבר זמן פטור לבגד זה, והוי הפסק, אף שהוא מלובש בהציצית כל הלילה, מכל מקום כיון שהוא פטור מציצית בעת ההיא, הרי זה דומה כמו שלא היו עליו הציצית כלל כל הלילה, וצריך לחזור ולברך עליהן כשיגיע זמן חיובם בבקר ⁹⁷¹ , לכן כדי לצאת לדברי הכל, טוב שיברך על טלית אחר ויפטור גם את זה שלן בו⁹⁷²:

כח אסור להתכסות בבגד שהוא חייב בציצית ולא הטיל בו ציצית⁹⁷³, ואם לובשו עובר על מצות עשה, שהרי ביטל מצות ציצית ⁹⁷⁴ :

כט מי שהיה מתפלל תפלת שמנה עשרה ונפל טליתו מעליו, והניחו אחרים עליו את הטלית⁹⁷⁵, כשיסיים את תפילתו ימשמש בציצית ויברך⁹⁷⁶:

ל הישן ביום, טוב שלא יסיר מעליו הטלית קטן לגמרי, רק שיתכסה בו בעת השינה. וכשלובשו אחר כך אין צריך ברכה, כיון שלא הסיר ממנו לגמרי⁹⁷⁷:

קונטרס אחרון

(א) אם רוצה לברך עליו להתעטף בציצית. הנה ⁹⁷⁸ אע"פ שבשו"ע⁹⁷⁹ לא נאמר בפירוש שאם מעוטף בו ראשו ורובו מברכין להתעטף ⁹⁸⁰ , מכל מקום מוכרח הוא ⁹⁸¹ , דהא טעם המברכים על מצות⁹⁸², אינו אלא משום שאינו מתעטף בו האיך יברך להתעטף, וכמו שכתוב במגן אברהם⁹⁸³ שכתב לדידן דמברכין על מצות פשיטא דאין צריך להתעטף בו ראשו וכו', משמע דסבירא ליה דהא דכתב בשו"ע וטוב להניח כו', היינו כדי שתהא הברכה אליבא דכולי עלמא (אף שבבית יוסף⁹⁸⁴ לא משמע כן).

הגם שאפשר לפרש דברי המגן אברהם בענין אחר, מכל מקום מה שכתבתי הוא ברור ופשוט⁹⁸⁵.

(ב) כתב בתשובת בית יעקב⁹⁸⁶, ואם הוא בדרך ואין לו טלית אחר, מותר להעלים עיניו ולברך בלא בדיקה עכ"ל. ולפי שטעמו לא מסתבר, וגם האחרונים חולקין על דין זה, כמו שיתבאר בעזרת השם יתברך ⁹⁸⁷ , לכן לא העתקתיו ⁹⁸⁸ .

דהנה אם דעתו לדמות זה למה שכתבו האחרונים⁹⁸⁹, דבמקום שאי אפשר סומכים על החזקה. לא קרב זה אל זה, דנדון זה אינו נקרא אי אפשר, דממה נפשך, אם ימצא כשר הרי אפשר, ואם ימצא פסול, מה מצוה מרויח במה שלובש טלית פסול, דבמה שמעלים עיניו לא ינצל מברכה לבטלה ומביטול מצות עשה.

ואף אם דעתו דבדיקה זו חומרא בעלמא היא, כדמשמע מלשון הרא"ש בתשובה⁹⁹⁰ ובהלכות קטנות⁹⁹¹, מכל מקום מה שאי אפשר למצוא טלית אחרת לא מעלה ולא מוריד, כמו שנתבאר לעיל.

ועוד דלדבריו אם כן בשבת דאי אפשר לעשות ציצית⁹⁹², אין צריך לבדוק הציצית של טלית גדול אלא אם כן יש לו שתי טליתים, ולא משמע הכי במגן אברהם⁹⁹³ סעיף קטן ה, שהרי רמ"א ז"ל סתם וכתב⁹⁹⁴ דאין צריך בדיקה, משמע אפילו אין לו אלא טלית אחת וגם אי אפשר בשאלה, ועל זה כתב המגן אברהם⁹⁹⁵ שכבר בדקו בשעת ברכה. וגם רש"ל ז"ל שסובר⁹⁹⁶ דאין לברך על טלית שאולה, כמו שכתב הט"ז סימן יד⁹⁹⁷, מכל מקום סובר שצריך לבדוק את הציצית בשבת, כמו שכתב בשמו המגן אברהם בסימן ער"ה סעיף קטן א⁹⁹⁸. וכן עמא דבר ⁹⁹⁹ לבדוק את הציצית בשבת, אפילו אי אפשר למצוא טלית אחרת. אם כן שמע מינה דלא סבירא לן כהבית יעקב.

(ג) אבל אם הפסיק ביניהם בשיחה כו'. כן כתבו הרא"ש¹⁰⁰⁰ והטור והשו"ע¹⁰⁰¹, ואחריהם נמשכו כל האחרונים. לבד המגן אברהם¹⁰⁰², שכתב וזה לשונו, לפי מה שהכריעו האחרונים ביורה דעה סימן יט¹⁰⁰³ שאין לברך, הוא הדין כאן ¹⁰⁰⁴ , עד כאן לשונו ¹⁰⁰⁵ . ולא עיין שם בש"ך¹⁰⁰⁶ שכתב בשם כל האחרונים דצריך לברך זולת הט"ז, שמספק את עצמו בכך¹⁰⁰⁷, וכבר השיג עליו בנקודות הכסף ¹⁰⁰⁸ . [ובספרים אחרים הגיה במגן אברהם דיש לברך, וכן צריך להיות ¹⁰⁰⁹ ].

(ד) וכן אם לא היה בדעתו כו'. כן ¹⁰¹⁰ כתב ה[אג]ור¹⁰¹¹ ושו"ע¹⁰¹², והסכים לזה הב"ח¹⁰¹³ והמגן אברהם¹⁰¹⁴. ואף הט"ז ¹⁰¹⁵ אינו חולק בדין זה, אלא אם יש עדיין לפניו מהבגדים שהיה בדעתו עליהם בשעת הברכה, וזה הניח בצריך עיון. ודו"ק הטיב בדבריו, ותשכח דהכי הוא כדאמינא¹⁰¹⁶.

ולפי זה אפשר שגם המגן אברהם אינו חולק על הט"ז כלל, דהמגן אברהם לא איירי אלא כשכבר לבש הבגדים שהיה בדעתו עליהם בשעת הברכה. שהרי כתב, ומהאי טעמא גבי מילה צריך לברך, עיין שם, וגבי מילה לא איירי כלל שהביאו השני בעוד שהראשון לא נימול ¹⁰¹⁷ (ועיין בש"ך שם שהקשה מבעל העיטור שבסימן יט¹⁰¹⁸ ודו"ק).

ובלאו הכי דברי הט"ז נכונים לדינא, שהרי ביורה דעה סימן יט הסכימו הט"ז¹⁰¹⁹ והש"ך ¹⁰²⁰ בשם רוב האחרונים דלא כבעל העיטור, אם כן מוכח דלא קיימא לן לחלק בין שחיטה למילה (ואף המגן אברהם לא כתב כן אלא לתרץ דברי רמ"א ביורה דעה שפסק כבעל העיטור, וכבר חלקו עליו כל האחרונים שם ביורה דעה עיין שם). ולפי זה על כרחך צריך לומר דלגבי שחיטה אין קבע, שהרי שחיטה ומילה שווין לדעת כל האחרונים, ומילה לכולי עלמא אין קבע, כמו שכתב המגן אברהם ¹⁰²¹ , ואם כן צריך לומר דגבי שחיטה נמי אין קבע, דאם לא כן מאי טעמא דהאחרונים לחלוק על בעל העיטור ורמ"א ז"ל, עיין שם בש"ך סק"ט ודו"ק.

וכיון שנתברר שדעת האחרונים דלא אמרינן יש קבע לשחיטה, אם כן שוב אין לחלק בין שחיטה לציצית. וכיון שפסקו האחרונים ביורה דעה כסמ"ג¹⁰²², דאין לברך כשעדיין מונחים לפניו מהראשונים, אם כן הוא הדין נמי גבי ציצית, וכמו שכתב הט"ז ¹⁰²³ .

(ה) דההליכה מביתו לבית הכנסת כו'. כן כתבו השו"ע¹⁰²⁴ והמגן אברהם¹⁰²⁵.

ואע"פ שהט"ז¹⁰²⁶ חולק על זה. מכל מקום לפי מה שכתב המגן אברהם כל דבריו דחויין.

דמה שהקשה מהתוספות¹⁰²⁷, לא קשה מידי, דהתם הוי בבית אחד ¹⁰²⁸ , עיין בזבחים ריש פרק ג¹⁰²⁹ ובמסכת מידות ¹⁰³⁰ ודו"ק, ובבית אחד לא הוי הילוך הפסק כלל, כמו שכתב המגן אברהם. ובזה מיושב מה שהקשה החכם צבי¹⁰³¹ על התוספות, ודו"ק היטיב.

ומה שהקשה הט"ז ¹⁰³² דאם כן הוי ליה למחשב¹⁰³³ תיכף כו', אישתמיטתיה מה שכתב הבית יוסף בסימן רו¹⁰³⁴ בשם שבלי לקט ¹⁰³⁵ , וכן פסק רמ"א שם¹⁰³⁶ בהגהה, דאפילו בשתיקה אסור להפסיק. ואף להר"ד אבודרהם שחולק על זה, כמו שכתב המגן אברהם¹⁰³⁷, מכל מקום מודה דלכתחילה אסור להפסיק¹⁰³⁸.

ומה שהקשה הט"ז מסימן קד ¹⁰³⁹ , לא קשיא מידי, דאף הרב בית יוסף מודה דההליכה בעצמה אינה הפסק, אלא השינוי מקום מביתו לבית הכנסת הוא דהוי הפסק, כמו שכתב המגן אברהם¹⁰⁴⁰, ובסימן קד מיירי בבית אחד. ואפילו מבית לבית נמי לא קשיא מידי, דבאמצע מצוה לא שייך הפסק, כמו שכתב המגן אברהם¹⁰⁴¹.

ואם כן מאחר שנסתלקו כל התמיהות של הט"ז, פשיטא דנקטינן כהשלחן ערוך.

הערות

865. עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה: (א) העטיפה והברכה (ס"א-ד). (ב) עטיפת הישמעאלים (ס"ה-ז). (ג) אופני העטיפה (ס"ח-י). (ד) להוציא אחרים בברכה (סי"א). (ה) בדיקת הציצית (סי"ב-טז). (ו) וראיתם אותו וזכרתם (סי"ז-ט). (ז) הלובש כמה בגדים של ארבע כנפות (ס"כ-כב). (ח) הפסק בציצית (סכ"ג-ל).
866. מ"א סי' כד ס"ק ג (כתוב בזוהר פ' שלח לך ע' תצ"ב הקורא קריאת שמע בלא ציצית, מעיד עדות שקר בעצמו). והוא ב זהר ח"ג קעה, א (קורין קריאת שמע בלא ציצית וסהדין סהדותא דשקרא). * בשוע"ר הוצאות זיטאמיר תר"ז ואילך, נוספה כאן הגהה על הגליון: אולי רוצה לומר אם לבש טלית בלא ציצית. עיין לקמן רס"י כד וסי' ס"ו סעיף ג'. וכן משמע לשון הזוהר ח"ג קע"ה . ולא נתפרש מי כתב הערה זו (ומהלשון "אולי רוצה לומר", מובן שלא נכתבה על ידי רבינו). והוא כמבואר לקמן רס"י כד (שאין אדם חייב לקנות טלית בת ד' כנפות כדי שתחייב בציצית, אלא דוקא אם רוצה להתלבש מטלית בת ד' כנפות חייב להטיל בה ציצית). ובסי' סו ס"ג (ואינו כמעיד עדות שקר, כיון שאין עליו טלית החייבת בציצית). ולכן כתב ש"אולי רוצה לומר אם לבש טלית בלא ציצית", אבל אם קורא קריאת שמע בלא טלית של ד' כנפות, אינו מעיד עדות שקר בעצמו. מכל מקום נראה יותר דמיירי הכא במי שקורא קריאת שמע בלא טלית של ד' כנפות ובלא ציצית, שהרי זהו תוכן המשך הדברים כאן: כיון שכל הקורא קריאת שמע בלא ציצית מעיד עדות שקר בעצמו, לכן צריך להלביש הציצית בבוקר לפני קריאת שמע (ולא אחר כך). והואיל שכל אדם צריך להיות זהיר וזריז להקדים המצוה בכל מה דאפשר, לכן, לא יסתפק בלבישת הציצית קודם קריאת שמע, אלא תיכף ומיד אחר נטילת ידים, שידיו נקיות ויכול לברך יתעטף בציצית. וכל זה הוא כדי שיתעטף בציצית קודם קריאת שמע. אבל אם לובש טלית של ארבע כנפות בלא ציצית, הרי עובר מהתורה, ולא רק בשעת קריאת שמע, ולא רק מעיד עדות שקר. וכן נראה גם ברס"י כה (ואחר שלבש טלית מצוייצת יניח תפילין מיד, כדי שיהיו עליו בשעת קריאת שמע ותפלה, שכל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר על עצמו), הרי שהן לענין ציצית והן לענין תפילין מיירי במי שיניח ויקיים מצוות ציצית ומצות תפילין אחר כך, ורק בשעת קריאת שמע אין עליו תפילין וציצית, והוי כאילו מעיד עדות שקר. ואף שמבואר לקמן סי' כד ס"א "שאין אדם חייב לקנות טלית בת ד' כנפות כדי שתחייב בציצית". הרי סיים שם "מכל מקום טוב ונכון להיות כל אדם זהיר וזריז ללבוש טלית מצוייצת כל היום, כדי שיזכור המצות בכל רגע". וכדאמרינן מנחות מא, א (דמלאכא אשכחי' לרב קטינא דמיכסי סדינא (דלא הוה ליה ציצית, כדאמרינן לעיל, משום כסות לילה, רש"י). אמר ליה, קטינא קטינא, סדינא בקייטא (בקיץ) וסרבלא (מנט"ל. כגון אותן שלנו שהן עגולין ואין לה אלא שני כנפים [למטה] דפטורה מציצית, רש"י) בסיתוא (בחורף), ציצית של תכלת מה תהא עליה. אמר ליה ענשיתו אעשה (בתמיה). אמר ליה בזמן דאיכא ריתחא ענשינן ... הא לא מיחייבא (הן טלית דסדין ודסרבלא ומאי איכפת ליה, רש"י) ... הכי קאמר ליה טצדקי (תבקש תחבולות , רש"י) למיפטר נפשך מציצית). ובפסקי דינים צמח צדק ב, א (בציצית נזהרין כל העולם, ואין זה מדת חסידות לבד, כי אם מצוה דאורייתא, כמ"ש וראיתם אותו וזכרתם כו'). הובא באגרות קודש ח"ח אגרת ב'תריט. ועוד יתבאר לקמן סי' כד ס"ב (אפילו מי שאינו יכול להתלבש בציצית כל היום, לכל הפחות יזהר שיהיה לבוש בציצית בשעת קריאת שמע ותפלה). וכאמור בפרשה שלישית של קריאת שמע "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'". ולכן נאמר בזהר, שאם אינו לובש אז ציצית, מעיד עדות שקר בנפשו. ואף שלקמן סי' סו ס"ג מחלק בין תפילין לציצית, וכותב לענין ציצית "ואינו כמעיד עדות שקר, כיון שאין עליו טלית החייבת בציצית". היינו דוקא לענין ברכה, כדלקמן שם (לפיכך אסור להפסיק בברכתן אפילו בין הפרקים של קריאת שמע וברכותיה, אלא לובשן בלא ברכה). אבל לענין להקדים עטיפת ציצית לפני קריאת שמע אמרינן בזהר שהוא מעיד עדות שקר בעצמו. גם הובאה לקמן שם דעה הא', שאין חילוק בזה בין ציצית לתפילין (אם שכח להניח ציצית ותפילין, יש אומרים שיכול להפסיק בין הפרקים להניחן ולברך עליהן). והרי גם אם קורא קריאת שמע בלי תפילין ואחר כך מניח תפילין וקורא קריאת שמע פעם ב', לא הוי מעיד עדות שקר, כדלקמן סי' לד ס"ה (ואם לבו נוקפו שקרא קריאת שמע בלא תפילין לר"ת וסייעתו והעיד עדות שקר בעצמו, יחזור ויקרא קריאת שמע אחר התפלה), דהיינו שמי שחושש לשיטת ר"ת, יקרא קריאת שמע אחר התפלה עם תפילין דר"ת, ולא יהי' כמעיד עדות שקר. ומה שנתבאר לקמן רס"י כה (יניח תפילין מיד, כדי שיהיו עליו בשעת קריאת שמע ותפלה, שכל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר על עצמו). מיירי לכאורה, שאחר כך יניח תפילין בלי קריאת שמע, וכדלקמן סי' סו סי"א (שיתפלל עם הצבור בלא תפילין ויעיד עדות שקר בעצמו ... וכשיבואו תפילין לידו אחר כך, יניחן במנחה או יניחן באמצע היום ויאמר בהם איזה מזמור). אמנם באגרות קודש אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע ח"י אגרת ג'שב (בודאי המה נזהרים בקריאת שמע קטנה בתפילין, ואז אפשר לטעום מיני מזונות). ובתורת מנחם ח"ו ע' 15 ואילך (מצינו אצל חסידים ואנשי מעשה לקרות קריאת שמע קטנה ללא תפילין ... כיצד קורין קריאת שמע בלא תפילין, היפך מארז"ל "כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו"? וכבר שקו"ט בזה כו"כ , ומסקנת דבריהם שהפירוש ד"הקורא קריאת שמע בלא תפילין" (שחשיב כעדות שקר) הוא למי שאינו מניח תפילין כלל, אבל הא שאינו מניח תפילין בשעת קריאת שמע (אלא לאחרי זה) ודאי לא חשיב עדות שקר ח"ו). וראה מה שדנו בזה ערוך השלחן רס"י ח. באר יעקב (קרויזהאר) סי' כד סק"ג. יד שאול. מחנה יוסף (ציצית) ע' פא. פד. קטו. יגדיל תורה (נ.י.) ל ע' רצו. עא ע' רכח. קובץ דברי תורה (כפ"ח) חוב' ב-ג. אהלי שם ח ע' רכו. קובץ הערות וביאורים תשעב ע' 60. תשעג ע' 50. תשעד ע' 61. תשעה ע' 86. דובר שלום ע' כא. * וכל זה הוא כדי להתעטף בציצית "תיכף ומיד אחר נטילת ידים", קודם קריאת שמע. ויתירה מזו יש להשתדל להתעטף בציצית קודם נטילת ידים, כדלקמן ס"כ (אם רוצה ללבוש הטלית קטן מיד בקומו, כדי שלא ילך ד' אמות בלא ציצית, והרי עדיין אין ידיו נקיות ולא יכול לברך, יכול ללובשו בלא ברכה, ולכשינקה ידיו, ימשמש בציציותיו ויברך). ויתירה מזו נתבאר בפסקי הסדור סמ"ב (והמדקדקים נוהגין לישן בטלית קטן, כדי שאם יישן על היום לא יהיה ערום בלא מצות. וגם לא יצטרך ללבשו קודם נטילת ידים, לעבור על קדושת הזהר שנתבאר בדין השכמת הבקר).
867. פסחים ד, א (שזריזין מקדימים למצות). וזריז הוא יותר מזהיר, כמבואר ברש"י חולין קז, ב (זריז עדיף מזהיר, זהיר שיודע להזהר בשעת מעשה שלא יעבור על המצוה, זריז הרואה את הנולד ומתקן עצמו שלא יבא לידי כך, והיינו דאמרינן בע"ז (כ, ב) זהירות מביאה לידי זריזות). וכן הוא לקמן סי' כד ס"א (טוב ונכון להיות כל אדם זהיר וזריז ללבוש טלית מצוייצת כל היום).
868. טור ולבוש סעיף א (מיד אחר נטילת ידיו יתעטף בציצית). מ"א ס"ק א (יתעטף וכו', מיד אחר נטילת ידים (טור)). אופן שני יתבאר לקמן ס"כ (אם רוצה ללבוש הטלית קטן מיד בקומו, כדי שלא ילך ד' אמות בלא ציצית, והרי עדיין אין ידיו נקיות ולא יכול לברך, יכול ללובשו בלא ברכה, ולכשינקה ידיו ימשמש בציציותיו ויברך, דהמשמוש הוא כאילו לובשו עכשיו). אופן שלישי יתבאר בפסקי הסדור סמ"ב (והמדקדקים נוהגין לישן בטלית קטן ... לא יצטרך ללבשו קודם נטילת ידים, לעבור על קדושת הזהר שנתבאר בדין השכמת הבקר). סיכום ההלכה – לקמן (הערה עג ).
869. לבוש שם (וכשיתחיל להתעטף, קודם שיתעטף, יברך עליהם). אלי' רבה ס"ק א (משמע שאין מברך קודם עטיפה אלא בשעת עטיפה קודם שיתעטף יפה). וכמו בהנחת תפילין, המבואר לקמן סי' כה סי"ז (כל ברכות המצות צריך לברך אותן קודם התחלת עשיית המצוה, לפיכך על תפילין של יד יברך אחר הנחה על הקיבורת קודם הקשירה, שקשירתה זו היא התחלת עשייתה, ועל תפילין של ראש יברך אחר הנחה על הראש קודם שיהדקנה היטיב על ראשו, שההידוק הוא התחלת עשייתה. אבל לא יברך קודם הנחה על הקיבורת או על הראש, מפני שצריך לקרב הברכה לעשיית המצוה ולסומכן זו לזו בכל מה דאפשר). וכן הוא בפסקי הסדור הלכות תפילין (ואחר הנחת התפלה של יד על הקיבורת, קודם שמהדקה, יברך). וכן בנטילת לולב, כדלקמן סי' תרנא סי"ז (המצות מברכין עליהם עובר לעשייתן, דהיינו סמוך וקודם לתחלת עשייתן, כמ"ש בסימן כ"ה). ובפסקי הסדור, דיני לולב (ויקח הלולב תחלה לבדו בימינו, ויברך, ואחר כך יקח האתרוג בשמאלו). וכן בבציעת הפת, כדלקמן סי' קסז ס"ו (אין לברך המוציא קודם שיתפוס הלחם בידו, כמו שאין מברכין על המצות אלא סמוך לעשייתן, כשהמצוה מזומנת בידו לעשותה ולא קודם לכן, כמו שנתבאר בסימן כ"ה). וכך הוא גם בעטיפת הטלית, שאינו מברך עד שיתחיל להתעטף. ואפשר שגם מ"ש בפסקי הסדור סל"ו (וקודם שיתחיל להתעטף יברך), הכוונה קודם שיתחיל העטיפה ממש, אבל אחר שפשט הטלית כדי להתעטף. ובס' המנהגים – חב"ד ע' 3 (לוקחים הטלית מן הכתף, פושטים אותו, מנשקים שפת הטלית, מחזיר אותו מכנגד פניו לאחוריו ומתחיל ברכת להתעטף בציצית. סיום הברכה סמוך לכריכת ב' כנפות ימין סביב צוארו לאחוריו בצד שמאל). ובשולי הגליון שם מצויין (ועיין שארית יהודה או"ח סי' א. דברי נחמי' או"ח סי' ט). והוא האמור בשארית יהודה שם (יש לומר דהתוס' לטעמייהו בפרק האשה רבה (ד' צ ע"ב) דמצות ציצית הויא שב ואל תעשה משום דלא מחייב בציצית אלא אחר העיטוף, ואם כן יש לומר דסבירא להו דהיינו טעמא דירושלמי דאין לברך קודם העיטוף, וברכת להתעטף היינו לפי שהוא מעוטף ועומד. אך התוס' בעצמם לא ניחא להא הא סברא). ובדברי נחמי' שם (נראה דכל זה הוא לפי הסלקא דעתא שבתוס' יבמות (דף צ' רע"ב) דבעטיפה עצמה לא נעשית המצוה עדיין, רק אחר כך ממילא נעשית המצוה עיי"ש. אם כן אם יברך קודם העטיפה הוה ליה עובר כו'. אבל לפי מסקנתם שם דבעטיפה נעשית המצוה, וכשלובש, בזה נעשית המצוה, אם כן לכאורה אדרבא, אם יברך קודם הלבישה הוה ליה עובר לעשייתן כו'. וראה שו"ת בית יעקב (דיהרנפורט תנ"ו) סי' פח. ולמעשה יתבאר לקמן סי' יג ס"ו (לא אמרה תורה לא תלבש בגד בלא ציצית, אלא לאחר שילבשנו, מצות עשה להטיל בו ציצית ... אלא דמכל מקום מדרבנן אסור ללובשו, כיון שסופו לבטל מצות עשה), ושם נסמן (הערה לה ). ואפשר הטעם כדלקמן ס"ה-ו (יש אומרים, מדתקנו חז"ל לברך להתעטף בציצית, מכלל דהמצוה היא להתעטף דוקא ... אבל יש אומרים שכל כסות של ד' כנפות אע"פ שאין בה עיטוף חייבת בציצית ... אף שאנו מברכין להתעטף בציצית אין אנו צריכין יותר). ולכן מתחיל הברכה לפני הלבישה ומסיימה לפני העטיפה. וראה משולחן הארי. יד שאול. לחם שלמה או"ח סי' יד. קובץ כינוס תורה ח"ב ע' סא. מחנה יוסף ע' פו. * ואם לא בירך בשעה שהתעטף, יתבאר לקמן ס"כ (ימשמש בציציותיו ויברך, דהמשמוש הוא כאילו לובשו עכשיו).
870. שו"ע סעיף א (יתעטף בציצית ויברך מעומד). והיינו שהן העטיפה והן הברכה צריכות להיות מעומד. ויתבאר לקמן סעיפים ג-ד.
871. תוספתא ברכות פ"ו, טו (וכשהוא מתעטף אומר להתעטף בציצית). ברכות ס, ב (כי מעטף בציצית לימא ברוך ... להתעטף בציצית). מנחות מג, א (ומברך כל צפרא להתעטף בציצית). רמב"ם הלכות ציצית פ"ג ה"ח (וכיצד מברך עליה, ברוך ... להתעטף בציצית). שו"ע סעיף ה (מברך להתעטף בציצית). ויתבאר לקמן ס"ה.
872. בכת"י נוסף: סעיף ט. וצ"ל: סעיף ח. והוא שם בשו"ע המחבר. ולקמן סי' כה סעיף יז. מוסגר זה קאי על תחלת הסעיף, כדלעיל (הערה ה ).
873. ב"ח סי' כד (צריך לומר להתעטף בציצית, בפת"ח תחת הבי"ת ... גם על פי הדקדוק צריך לומר [ב]פת"ח). הובא ב מ"א ס"ק ז (בציצית, בשו"א (לבוש)). וב"ח סי' [כ]"ד כתב על פי הדקדוק לומר בפת"ח). ובסידור נקוד בשב"א. וכן הוא בס' המנהגים שם (בברכת להתעטף בציצית, הבי"ת של בציצית בנקודת שו"א). וראה שער הכולל פ"ב אות ה. סדור רבינו הזקן עם ציונים והערות (ע' נז). שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.
874. ארחות חיים הלכות ציצית סי' כז (ירושלמי, כל הברכות מעומד. ועל ברכת מצות קאמר, ולא על ברכת הנהנין). הובא ב"י (וכן כתוב בארחות חיים, וכתב דהא דגרסינן בירושלמי כל הברכות מעומד, על ברכת המצות קאמר, ולא על ברכת הנהנין), בשם ירושלמי .
875. מ"א ס"ק ב (הברכה והעטיפה שתיהן יהיו בעמידה. וצ"ע דביו"ד רס"י שכ"ח משמע דמותר לברך מיושב, והוא משנה שלימה [חלה פ"ב מ"ג]. ויש לומר דהפרשת חלה אינו מצוה כל כך, דאינו עושה אלא לתקן מאכלו, דומיא דשחיטה, כן נראה לי). והיינו שחלה ושחיטה דינם כברכת הנהנין שאין צריך לעמוד (פרמ"ג א"א). א"ר ס"ק ב (ניחא קושית מגן אברהם מחלה ביו"ד סי' שכ"ח, דהוא נמי כמו ברכת הנהנין) וראה פסקי דינים צמח צדק תז, ב. חקרי הלכות ח"ט יא, ב. משולחן הארי. מחנה יוסף (ציצית) ע' פח. קטז.
876. לענין תפילין – לקמן סי' כה סכ"ז (יש אומרים שיניח התפילין של יד מיושב ותפילין של ראש מעומד מטעם שנתבאר בזוהר. אבל במדינות אלו נוהגין להניח שתיהן מעומד). לענין קריאת שמע – סי' סג ס"א (כל אדם קורין קריאת שמע כדרכן, בין עומדין בין יושבין בין שוכבין בין מהלכין בין רוכבין על גבי בהמה, שנאמר ובלכתך בדרך). לענין נשיאת כפים – סי' קכח סכ"ג (אין מברכין אלא ... בעמידה ... ואפילו בדיעבד לא יצאו אם שינו). לענין קידוש – סי' רעא סי"ט (בשעת ברכת הקידוש יותר טוב לישב), וסי' תעג ס"ח (הקידוש אומרים אותה מיושב), וסי' תרמג ס"ב ( ונוהגים שאין מדקדקים לעמוד בשעת הקידוש, אלא מקדשין אפילו מיושב ). ובליקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה קדש ( ואנו נוהגין לקדש מעומד הן בשבת ויום טוב הן בפסח ), ושם נסמן (הערות קפח-קצב) . ולענין הבדלה – סי' רצו סט"ו (נוהגים במדינות אלו להבדיל מעומד, לכבוד המלך שאנו מלוין אותו, ודרך לויה מעומד. ומכל מקום אחר גמר ההבדלה יש לו לישב ולשתות הכוס, שאין לתלמידי חכמים לאכול או לשתות מעומד). ולענין קידוש והבדלה במוצאי שבת ליום טוב – סי' תעג ס"ח (אף שנוהגין לעמוד בשעת הבדלה בכל מוצאי שבתות, לכבוד המלך שאנו מלוין אותו, מכל מקום בהבדלה שבמוצאי שבת ליום טוב, הואיל ואומרים אותה בתוך הקידוש, אומרים אותה מיושב כמו הקידוש) . ולענין ספירת העומר – סי' תפט ס"ד (הספירה צריך לברך מעומד), ושם נסמן (הערה סה). ולענין תקיעת שופר – סי' תקפה ס"א (צריך לברך מעומד). ולענין וידוי – סי' תרז ס"ז (וצריך להתוודות מעומד).
877. ראה לקמן סי תריא ס"ג (הערה יג).
878. במדרש לקח טוב סוף פרשת שלח (ויש אומרים צריך לברך מעומד, דכתיב והיה לכם לציצית, ויליף לכם לכם מן וספרתם לכם, מה ספירה מעומד אף עטיפה מעומד, והתם מנא לן, דכתיב מהחל חרמש בקמה, וכן מילה דכתיב המול לכם כל זכר). סמ"ק סי' צב בהג"ה (התוקע תוקע מעומד דגמרינן לכם לכם מספירת העומר, והתם כתיב בקמה פירוש בקומה. ומהאי טעמא מברכין אציצית מעומד, דכתיב לכם, והיה לכם לציצית). ארחות חיים הלכות ציצית סי' כח (ויש אומרים שאלו הברכות בלבד ראוי המברך לברכן מעומד, ברכת העומר וציצית ולולב ומילה ושופר. וכלהו נפקא להו מגזירה שוה מספירת העומר, דכתיב מהחל חרמש בקמה, ודרשינן בקומה. וה' לכם כתיבי, בעומר וספרתם לכם, בציצית ועשו להם, בלולב ולקחתם לכם, במילה המול לכם, ולאבי הבן קאי שצריך בעמידה, וכן המנהג, בשופר יום תרועה יהיה לכם). טור (יתעטף בציצית מעומד) ושו"ע ס"א (יתעטף בציצית ויברך מעומד). ט"ז ס"ק א (מעומד, דכתיב לכם, וילפינן בגזירה שוה מעומר דכתיב גם כן לכם, ובעומר כתיב בקמה, פירוש בקומה). מ"א ס"ק ב (מעומד, פירוש הברכה והעטיפה, שתיהן יהיו בעמידה). וכן הוא לקמן סי' תפט ס"ד (הספירה צריך לברך מעומד, שנאמר בקמה, ודרשו חכמים אל תקרא בקמה אלא בקומה תחל לספור). סי' תקפה ס"א (צריך לתקוע מעומד, שנאמר יום תרועה יהיה לכם ולהלן הוא אומר וספרתם לכם, מה לכם האמור שם מעומד, כמו שנתבאר בסי' תפ"ט, אף כאן מעומד). רמ"א סי' תרנא ס"ה (ויברך [על נטילת לולב] מעומד), ומ"א שם (ונטילתו תהיה גם כן מעומד). יו"ד סי' רסה ס"א (האב והמוהל כשמברכים, צריכים לעמוד). וכן הוא בפסקי הסדור סל"ה (העטיפה צריך להיות מעומד, וגם הברכה צריך להיות מעומד). וכל זה (הן הברכה וכן העטיפה בעמידה) הוא רק לכתחלה, כמבואר בפסקי הסדור שם (הברכה צריך להיות מעומד לכתחלה). ובפסקי דינים צמח צדק תז, ג (ומ"ש רבינו לכתחלה, כן כתב הרמב"ם גבי ספירת העומר פ"ז מהל' תמידין שם [הכ"ג], דאם ספר מיושב יצא). וכן הוא לקמן סי' תפט ס"ד (ומכל מקום אם מנה מיושב יצא, לפי שדרשה זו אינה אלא אסמכתא בעלמא), וסי' תקפה ס"א (ולפיכך לא יסמוך על שום דבר בענין שאם ינטל אותו דבר שסמך עליו היה נופל, שאין זו עמידה אלא סמיכה. ומכל מקום אם עבר ותקע אפילו מיושב יצא, ואין צריך לחזור ולתקוע מעומד, לפי שעמידה זו אינה אלא מדברי סופרים, כמו שנתבאר בסי' ח' ובסי' תפ"ט עיי"ש). וראה מחנה יוסף ע' צב. קיז.
879. שלח טו, לט.
880. אמור כג, טו.
881. סעיף ד.
882. עטור הלכות ציצית שער ב חלק השלישי (ורבותינו הגאונים כתבו, ועטיפתו כעטיפת הישמעאלים עטיפה גמורה), טור (וסדר עטיפתו פירשו הגאונים כעטיפת ישמעאלים שהיא עטיפה גמורה), בשם הגאונים . ב"י . * בעטיפת הישמעאלים שני פרטים : (א) מכסים גם הפנים עד הגומות שבלחי. פרט זה עיקרו בהלכות אבלות, והגאונים סוברים שכן הוא גם בעטיפת הטלית . (ב) זורקים כל הד' ציצית לשמאל, שכן נהגו הישמעלים, ובטלית הצריך כן הרדב"ז בשם הרב סעדיה, וכן הצריך האריז"ל . והמנהג לעשות שניהם בעת הברכה, וכדי הילוך ד' אמות. ובחב"ד נהגו גם בעת עטיפת הישמעאלים שלא לכסות כל הפנים, רק העינים, כמבואר בפסקי הסדור ובספר המנהגים חב"ד . עוד מנהג, מימי הגמרא, לזרוק הציצית העליונה של צד ימין על צד שמאל ולהתפלל כך כל התפלה (לא רק כדי הילוך ד' אמות), מובא לקמן ס"י, ובסי' שא סל"ז. ובפסקי הסדור נתבאר, שכן נהגו בימי הגמרא עד זמנו של הרמ"א. אבל בימינו לא נהוג כן .
883. כנסמן לעיל (הערה ז ).
884. מו"ק כד, א (כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה).
885. גמרא שם (מחוי רב נחמן עד גובי דדיקנא), ופרש"י (גומות שבלחי למטה מפיו). ומיירי שם באבל שמעטף ראשו, עטור שם (דכתיב לא תעטה על שפם, מכלל דכו"ע מחייבו). ומזה למדים אף לעטיפת הטלית. וכתב על זה בבדי השלחן סי' ז סקי"ד (דעטיפת הישמעאלים בודאי אינה באופן זה, שאם היו מכסין עיניהם לא היו מוצאין ידיהם ורגליהם), ופסקי הסדור סכ"ג. אבל באגרות קודש חי"ג אגרת ד'תצג (ובמה שיש מקשים שאיך אפשר שעטיפת הישמעלים תהי' באופן שהעינים מכוסים, דאי אפשר להליכה באופן כזה, כמדומה שאפילו בימינו כמה מהישמעלים הולכים כזה בכמה מדינות – בשביל להגן על עיניהם מהחול שבאויר הבא מרוחות בלתי מצויות, ואפילו רוח מצוי', ורואים הנעשים מתחת וגם במרחק איזה אמות – כיון ש[ה]טלית תלוי באופן חפשי ולא חבוש על העינים, והוא על דרך ההנהגה שלא להביט מחוץ לד' אמות ( . וראה מחנה יוסף ע' קיח. סדור רבינו הזקן עם ציונים והערות ע' תרנח.
886. נימוקי יוסף הלכות ציצית ד"ה אמר רב ציצית אינה צריכה ברכה (כתב הריטב"א ... יש מן הראשונים ז"ל שאמרו כי אין מצות טלית מתקיימת אלא בעטיפת הראש לכסות בו ראשו וגופו או רובו, כדכתיב אשר תכסה בה, ולדבריהם אין מצות ציצית באלו הטליתות הקטנים שנהגו ללבוש ברוב המלכיות). ב"י (ומלשון זה יש ללמוד דטלית קטן שלנו לא נפקינן ביה ידי חובת ציצית). וראה יד שאול. מחנה יוסף ע' צה.
887. עטור שער ב ח"ג (ומסתברא לן דעטיפת ישמעאלים לא הוזכרו אלא גבי אבילות ... והתם הוא דכתיב לא תעטה על שפם, מכלל דכו"ע מחייבו ... וגבי ציצת נמי, אף על גב דמברכין להתעטף בציצת, לשון כסות היא, כדכתיב אשר תכסה בה, שמכסה בכסות והולכין ועוסקין בעסקיהן, פעמים בכסוי הראש פעמים בגלוי הראש). כל בו . נימוקי יוסף שם (ואין נראה כן, ומה שהיו מברכין להתעטף, זהו למצוה מן המובחר. ואפשר שהתלמוד מדבר לפי מנהגם שלא היו רגילין ללבוש טלית בת ארבע כנפות אלא טלית גדול, כדאמרינן טלית של תלמיד חכם צריך שיהא נראה מתחתיו טפח, אבל משורת הדין, כל כסות של ד' כנפות חייבת בציצית, ויוצא בו ממצות ציצית, אף על פי שאין בו לא כיסוי ולא עטוף, דרחמנא בגדיכם וכסותך קאמר, וכל מלבוש וכסות במשמע, ובלבד שיהא לו כנפות). לבוש ס"ב (אלא שחז"ל תקנו לשון זה בדורם שהיו נוהגין בכסות המכסה הראש, והוא הנקרא סתם עיטוף בלשון הקדש, וכמו שאמרו (מו"ק כד, א) כעטיפת ישמעאלים, שכן מנהגם. ועכשיו שנשתנו המלבושים, לא נשתנית בשביל זה נוסח הברכה, שהיא כוללת גם כן עיטוף שלנו, שאינה אלא עיטוף הגוף). * דעה זו חולקת על הדעה הראשונה בשני פרטים: (א) לדעה הא' אין מברכים "להתעטף" אלא בעטיפת הישמעאלים, ולדעה הב', גם בעטיפה סתם, בלא עטיפת הישמעאלים, מברכים "להתעטף בציצית". (ב) לדעה הא', טליתות קטנים פטורים מציצית, ולדעה הב', גם בלבישת טלית קטן, בלא עטיפה כלל, מברכים "על מצות ציצית", כדלקמן ס"ז (טלית קטן העשוי מחתיכה אחת מרובעת ואינו תפור, אם לובשו כדרכו ואין מעטף בו ראשו, מברך גם כן על מצות ציצית).
888. שלח טו, לח.
889. תרומת הדשן סי' מה (דעיטוף לא כתיבה ולא רמיזה בדאורייתא). ט"ז ס"ק ד (דהאידנא כל כסות שלנו דרך כסוי הם, ועטוף לא רמיזא באורייתא).
890. טור (ובעל העיטור כתב דלא בעינן כולי האי, אלא כדרך בני אדם שמתכסין בכסותן ועסוקין במלאכתן, פעמים בכיסוי הראש ופעמים בגילוי הראש). ובעל העיטור שם (אף על גב דמברכין להתעטף בציצת, לשון כסות היא, כדכתיב אשר תכסה בה, שמכסה בכסות והולכין ועוסקין בעסקיהן, פעמים בכסוי הראש פעמים בגלוי הראש). שו"ע ס"ב (סדר עטיפתו כדרך בני אדם שמתכסים בכסותם ועוסקים במלאכתם, פעמים בכיסוי הראש פעמים בגילוי הראש). ט"ז ס"ק ב (אף על גב דמברכין להתעטף, מכל מקום היינו כסוי, דכתיב אשר תכסה בה, כדרך מנהג בני אדם להתכסות).
891. דסגי במה שהטלית היא על ראשו, או רק על כתפיו. פשטות הלשון מורה לכאורה, שגם אם מניח הטלית על כתפיו, ולא על הראש, יכול לברך "להתעטף בציצית". אמנם בטלית קטן יתבאר לקמן בסעיף הבא (יברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות ציצית ... אם לובשו כדרכו ואין מעטף בו ראשו). והיינו שעיקר מצות להתעטף היא כשהטלית היא גם על ראשו, וכמבואר בתרומת הדשן סי' מה (דעיטוף בכל דוכתין משמע עטיפת הראש ... אבל כסות שאינו מכסה הראש, לעולם אין לברך עליו להתעטף). ולכן נתבאר בס' המנהגים – חב"ד ע' 59 (תפלת מעריב והבדלה [במוצאי יום הכיפורים] בקיטעל וטלית, אבל בכובע (ולא ביארמולקע) והטלית על הכתפים), ובשולי הגליון שם (מובן על פי מש"כ בשער הכוונות ש"ו תפלת מנחה דרוש א': אם הי' רואה (האריז"ל) שכבר שקעה החמה, הי' מוריד הטלית בין כתפיו, משום דלילה לאו זמן ציצית הוא, וכשהוא בין כתיפיו אין חשש אם הוא לילה. וראה גם כן שו"ע או"ח סי' יח). והוא כדלקמן שם (הערות ט - יא ).
892. אלא שבזה גופא יש כמה אופנים ומנהגים, כדלקמן ס"ט-י, ובפסקי הסדור (והערה קמט ).
893. כמובא לעיל משו"ע ס"ב וט"ז ס"ק ב.
894. נימוקי יוסף שם (ומה שהיו מברכין להתעטף, זהו למצוה מן המובחר).
895. פרי עץ חיים שער הציצית פ"א (והנה אופן העיטוף צריך שיהא כעטיפת הישמעאלים ... וימתין וישהה כך הילוך ד' אמות, ואחר כך יחזירנו כמנהג שאר בני אדם). הובא ב מ"א ס"ק ב (ובכתבים כתוב שצריך להתעטף עד פיו כעטיפת הישמעאלים כדי הילוך ד' אמות, ואחר כך יתעטף עד החזה פנים ואחור). טור. ב"י בשם תרומת הדשן סי' מה (ובשעת ברכה יעטפנו על ראשו ויפשילנו לאחוריו, ויעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ארבע אמות, ואחר כך ימשכנו מעל ראשו לפניו). וכן הוא בפסקי הסדור סט"ו (אמנם תיכף אחר ברכת להתעטף בציצית עד כדי הילוך ד' אמות, יהיה עטוף כעטיפת הישמעאלים ממש, כמ"ש בכתבי האריז"ל ... ויכסה ראשו ויתעטף כעטיפת ישמעאלים ... ויעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ארבע אמות אחר הברכה). וגם לענין כדי הילוך ד' אמות, נתבאר בפסקי הסידור סל"ז (ויכסה ראשו ויתעטף כעטיפת ישמעאלים ... (ואין צריך לכסות ראשו עד פיו) ויעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ארבע אמות אחר הברכה). ובספר המנהגים – חב"ד ע' 3 (בעטיפת טלית גדול אין צריך לכסות ראשו עד פיו, אבל נוהגין לכסות בחלקו העליון של הטלית גדול גם העינים). ובאגרות קודש חי"ג אגרת ד'תצג (מנהגנו, ע"פ הוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעת העטיפה לכסות בחלקו העליון של הטלית גדול גם העינים, אבל אין מכסין עד הפה). ומה שהובא לעיל (הערה כא ) "עד גובי דדיקנא", היינו רק לגבי אבלות (שמחמת הצער מכסה כל פניו), אבל לגבי להתעטף בציצית סגי בכיסוי העינים. * עוד פרט יש בעטיפה בעת הברכה וכדי הליכת ד' אמות, שכורכים ב' הכנפות של צד ימין על צד שמאל, ומחזירים אותו לאחוריו, ויתבאר לקמן ס"ט.
896. תרומת הדשן שם (יש לומר, דאין קפידא כל כך רק על תחילת חיוב המצוה, ולא על שיהוי המצוה ... בציצית לא קפדינן בעמידה אלא בשעת ברכה, בתחילת העיטוף. ועל כרחך היינו טעמא, דבציצית תחילת העיטוף, ושהוא עומד כך מעוטף כמו הילוך ד' אמות, זהו גוף המצוה, ומכאן ואילך אינו אלא שיהוי המצוה). מ"א ס"ק ה (דעיקר הקפידא בשעת לבישה, דהא אי בעי היה מסירה אחר כך, ומהאי טעמא לא בעי מעומד אלא לבישה (ת"ה)). ואף שהתרומת הדשן והב"י ומ"א כאן הביאו טעם זה לענין טלית קטן (שבסעיף הבא). מכל מקום למד מכך האריז"ל (בפרי עץ חיים ומ"א שבהערה הקודמת), ש"ענין זה, בין בטלית גדול ובין בטלית קטן". וראה מחנה יוסף ע' צז. * שיעור של כדי הילוך ד' אמות, מצינו כמותו גם בשאר שהיות, כדלקמן סי' צב ס"ח-ט (עד שישהה כדי הילוך ד' אמות). סי' קה ס"א (כדי שתהא דעתו מיושבת ... דהיינו כדי הילוך ד' אמות). סי' קכג ס"ג (שנהגו לעמוד כדי הילוך ד' אמות ... די שימתין כדי הילוך ד' אמות). סי' קלא ס"א (ימתין כדי הילוך ד' אמות).
897. תרומת הדשן שם (והנוהג בטלית שיש לו בית הצואר, יעשנו קצת גדול, שיוכל לכסות ראשו ורובו מאחוריו, בשעת ברכה יעטפנו על ראשו ויפשילנו לאחוריו, ויעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ד' אמות, ואחר כך ימשכנו מעל ראשו לפניו, שיהא נתלה בצוארו בבית הצואר של הטלית. וכה"ג מברך שפיר להתעטף, שהרי נתעטף בו). שו"ע סעיף ג (טליתות קטנים שלנו שאנו נוהגים ללבוש, אף על פי שאין בהם עיטוף, יוצאין בהם ידי חובת ציצית. וטוב להניח אותו על ראשו רחבו לקומתו ולהתעטף בו, ויעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ד' אמות, ואחר כך ימשכנו מעל ראשו וילבישנו). והיינו כדי לברך "להתעטף בציצית" (ולא רק "על מצות ציצית" כדלקמן בהמשך הסעיף). ויתבאר בקונטרס אחרון. ואף אין זו עטיפה כעטיפת הישמעאלים, מכל מקום קיי"ל כסברא הב', שגם אם מניח הטלית קטן על ראשו ורוב גופו מברך להתעטף בציצית. וכן הוא בפסקי הסדור ס"מ (וכן בטליתות קטנים שלנו, אם רוצה לברך עליו, טוב שיניחנו רחבו לקומתו, ויתעטף בו כנזכר לעיל, כדי לברך להתעטף, ויעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ד' אמות, ואחר כך ימשכנו מעל ראשו וילבשנו). וראה פסקי דינים צמח צדק תז, ד. פסקי הסדור (להראח"נ) סכ"ד. משולחן הארי.
898. מ"א ס"ק ד (ונראה לי, דזהו דוקא בבגד שעושים כעין חתיכה אחת מרובעת ובית הצואר באמצע, ואם כן כשמתעטף בארכו ... דדוקא זהו מיקרי עיטוף, הוה ליה ב' ציצית מצד זה וב' ציצית מצד זה. אבל אם הבגד תפור, אז באין כל הציצית מצד אחד. ועיין סי' י ס"[ז]). והוא כדלקמן סי' י סט"ז (מלבושים שהם סתומים למעלה ופתוחים למטה, ויש להם ד' כנפות, כגון אלו המלבושין שפותחים אותם למטה משני צדדיהן, אם רובם פתוח חייבים בציצית). אבל מכל מקום לא יתעטף בהם, שאזי יבאו כל הד' ציצית מצד אחד.
899. ס"י (יחזיר ב' ציצית לפניו וב' ציצית לאחריו, כדי שיהא מסובב במצות). ומזה מובן שצריכים להיות גם "ב' ציצית מצד זה [ימין] וב' ציצית מצד זה [שמאל]". וראה לקמן שם (הערה מג ).
900. נימוקי יוסף הלכות קטנות, ציצית (ובאלו הטליתות הקטנים שנהגו, אין מברכין להתעטף, אלא נהגו לברך על מצות ציצית, ואין לבטל המנהג). כל בו סי' כב (וה"ר יצחק כתב, בטלית קטן יברך על מצות ציצית, ובטלית של עטוף, להתעטף). ארחות חיים הלכות ציצית סי' כג. רמ"א סעיף ו (ויש אומרים שמברכין עליו על מצות ציצית, וכן נוהגין, ואין לשנות). וכן הוא בס' המנהגים – חב"ד ע' 3 (בלבישת טלית קטן בבוקר ... מברכים "על מצות ציצית" – כיון שאין בטלית קטן שלנו שיעור עיטוף). וכיון שאינה עיקר נוסח הברכה שבגמרא (להתעטף בציצית), לכן נתבאר באגרות קודש חט"ז אגרת ו'מה (כבר פסקו, בלאו הכי, אשר הלובש טלית גדול – בעת ברכתו עליו יכוון לפטור את הטלית קטן, ועל זה סומך אפילו ביש בו שיעור). * בפסקי דינים צמח צדק תז, ג כתב על זה (עיטוף, בישעי' ג' כ"ב והמעטפות, פירש הרד"ק כסות שמתכסים ומתעטפים בו, ובודאי אינו מעטף רק גופו ולא ראשו. ומצינו בעטוף לבי, תהלים ס"א ג. יעטוף ימין ולא אראה, איוב כ"ג. הרי עטיפה חלק אחד שהוא רק ימין נקרא גם כן עיטוף ... לכן גם על לבישת טלית קטן יש לברך להתעטף בציצית כיון שכן נוסח הברכה). וכעין זה הוכיח גם בביאור הגר"א ס"ו (ויש אומרים כו', כיון שאין בו עיטוף ... ובנדרים מ"ט ב' שעטני מעיל), דהיינו גם במעיל שאין לובשים אותו על הראש אמרינן בגמרא לשון "שעטני" – שפירושו עטיפה. אמנם בפסקי דינים צמח צדק כתב על זה שם (והגר"א הביא מנדרים (דמ"ט) שעטני מעיל. ואינה תשובה). והיינו שהוכחת הגר"א מהאמור בגמרא שם "שעטני מעיל" עדיין "אינה תשובה" מספקת לדברי הפוסקים ש"עיטוף" שייך רק כשהוא על ראשו וגופו. אבל ההוכחות שהובאו לעיל מלשונות הפסוקים הן הוכחות חזקות יותר לדעה הראשונה שבשו"ע. [הספר "פסקי דינים" נדפס בווילנא, והמסדר בדפוס הי' מתנגד, ולא הבין כלל את תוכן דברי הצמח צדק, ולכן חשב לתומו אשר אדמו"ר הצמח צדק בא לחלוק בזה על הגר"א, ודימה בנפשו שסגנון זה אינו מכובד נגד הגר"א, ולכן זייף והדפיס (במקום "ואינה תשובה"): "ואנכי בעניי לא זכיתי להבין דבריו הקדושים". ולפי זיוף זה אין שום משמעות והמשך לדברים. וכל זה בא לו מחמת שלא הבין את דברי הצמח צדק. "וכשהגיעו הטופסים הראשונים לליובאוויטש, הנה אחזו בכל האמצעים הנחוצים וחזרו והדפיסו את העמודים האחרונים בהנוסח של הצמח צדק" (אגרות קודש ח"ח אגרת ב'תפד). וכן הוא בכתי"ק של פסקי דינים אלו "ואינה תשובה". ולכן מצויים מהדפסה זו עותקים שבהם מודפס "ואינה תשובה", ועותקים שבהם מודפס "ואנכי בעניי לא זכיתי להבין דבריו הקדושים"]. אמנם למעשה נוהגים לברך על טלית קטן "על מצות ציצית", כמבואר כאן, וכדעת הנימוקי יוסף והרמ"א.
901. לחם חמודות הלכות ציצית אות ע (ודאי דלאו שפיר עבדי הני דמכסים הטלית סביב הראש והצואר בלבד, ואין מקפידים לכסות בהן הגוף, דאדרבה עיקר העטוף כפי מנהג בני אדם הוא כסוי הגוף). מ"א ס"ק ב (וכ"כ בל"ח שעיקר העיטוף בגוף). וכן הוא בפסקי הסדור סט"ו (כי עטיפת הראש בלי עטוף הגוף לא שמה עטיפה לדברי הכל לענין ציצית, ואין בה שום מצוה כלל לדברי הכל).
902. בדפוס ראשון נוסף: סע"ו (ואוצ"ל: סעיף י'. והוא שם בשו"ע המחבר). וראה לקמן סי' י סעיף כ (מצנפת, אף על פי שיש לה ד' כנפות, פטורה, שנאמר כסותך אשר תכסה בה, פרט למצנפת שאינה עשויה לכסות את הגוף אלא את הראש בלבד. ואפילו מצנפת שבארצות המערב ששני ראשי המצנפת מושלכים על כתיפם וגופם, אף על פי שמתכסה בה ראש[ו] ורוב[ו], פטורה, כיון שעיקרה לכסות הראש עשויה), וסכ"א (סודר שנותנין על צוואר ... פטור מן הציצית ... כיון שעיקר הנחתם אינה להנאת כיסוי, אלא להשתמש בהם לצרור בהם מעות ולקנח הזיעה, לא מקרי כסות כלל), ושם נסמן (הערה מה ).
903. ים של שלמה יבמות פ"א סי' ג (קבלתי מהזקן חמי מהרי"ק, שהטעם שאינו אלא לסימן, לידע כל פעם מה היה זכה מן הטלית להיות על הראש ומן הצד לדרום ומן הצד השני לצפון, שאם לא יסמן אז יתהפך עליון לתחתון ומעלין בקודש ואין מורידין [ברכות כח, א], ואף אין משנין. והביא ראיה מן הירושלמי דפרק הבונה (שבת פי"ב ה"ג) על הא שהיו רושמין הקרשים לידע איזהו בן זוגו שלא יחליף, אמר רבי אמי, אמר קרא (תרומה כו, ל) והקמות את המשכן כמשפטו, וכי מה משפט יש לעצים, אלא אי זה קרש זכה להינתן בצפון ינתן בצפון, ואי זה קרש זכה להינתן בדרום ינתן בדרום כו'. ולומד משם דהוא הדין לכל דבר חשיבות וקדושה. ואותו החכם דרש זאת בקצה ארץ ישמעאל וגלות ספרד, ושמעו דברים, ונאותו לעשות סימן מובהק בטלית לידע מקום המוכן על הראש שלא לשנותו). עמק הברכה ח"ב סי' יג (בענין הנחת הטלית, ראוי שאותן ציציות שבאו ראשונה בצד הראש שיהיו לעולם לצד הראש, כיון שזכו להיות [ל]מעלה אין ראוי שירדו ממעלתן, ועל כן מנהגינו להיות עטרה, להיכר שהוא חלק הראש שלא יחליפנו ולא ימיר אותו עליונים למטה ותחתונים למעלה. וראיה לדברי, ממאי דאמרינן בירושלמי, והביאו ר"ן במסכת שבת פרק הבונה, גבי מ"ש חכמי המשנה ז"ל שכותבים על קרשי המשכן לידע איזהו בן זוגו, ז"ל שם, אמר ר' אמרי והקמות את המשכן כמשפטו, וכי יש משפט לעצים, אלא קרש שזכה לינתן בצפון ינתן בצפון לעולם וכן בדרום ינתן בדרום, לפיכך רושמין עליהם שלא יחליפו וכו'). של"ה מסכת חולין (קיב, א). מ"א ס"ק ו (נהגו לעשות עטרה מחתיכת משי לסימן שאותן ציצית שלפניו שיהיו לעולם לפניו, כמ"ש קרש שזכה להנתן בצפון לעולם בצפון (של"ה)). ונזכר גם לקמן סי' שמ ס"ז (שכן היו רושמין על קרשי המשכן לידע איזה בן זוגו).
904. פרי עץ חיים שער הציצית פ"א (אין לחוש כלל למה שנוהגין האשכנזים לעשות סימן בטלית כדי שתמיד יהיה הצד ההוא על ראשו, ומורי זלה"ה לא היה מקפיד על זה כלל). שער הכונות, ענין הציצית, סוף דרוש ב (ודע שאין להקפיד להניח סימן בטלית לשים תמיד צד אחד של הטלית על הראש, כמו שנוהגים האשכנזים, כי אין שורש למנהג ההוא). מ"א שם (וכתוב בכתבים, האר"י לא היה מקפיד בלבישת הטלית לשום תמיד על צד אחד כמו שנוהגין הרבה. ובכוונות הגירסא, האר"י לא היה מקפיד לשום תמיד צד אחד על הראש כמו שנוהגין הרבה). וראה הליכות מנחם ע' כ. משולחן הארי.
905. פרי עץ חיים שם (והנה אופן העיטוף צריך שיהיה כעטיפת ישמעאלים, וכמו שנוהגים בני אשכנז, ועטיפת ערביים, שהם מעטפים ראשם בטלית, וכורכים קצה הב' של הטלית סביב גרונם וצוארם, ומחזירים הציציות כולם לצד אחד). יד אהרן (בענין עטיפת הטלית כתב הרדב"ז [ח"ג] סי' תקעא משם הרב סעדיא, כשיתעטף בציצית צריך שישליך ד' כנפות על צד שמאל ... והרב האר"י זצוק"ל כתב כהרב סעדיא, שכל ד' ציציות יהיו על צד שמאל). באר היטב ס"ק ג. וכן הוא בפסקי הסדור סט"ו (אמנם תיכף אחר ברכת להתעטף בציצית עד כדי הילוך ד' אמות יהיה עטוף כעטיפת הישמעאלים ממש, כמ"ש בכתבי האריז"ל, דהיינו להגביה גם כנף התחתון הימני ולהשליכו על כתף השמאלית לאחוריו). וכיון שצריך להיות ב' ציצית לפניו וב' ציצית לאחריו (כדלקמן סעיף הבא), לכן צריך להשליך ב' כנפות של ימין על כתף השמאלית לאחוריו, ויאחז את ב' הכנפות של שמאל בידו השמאלית לפניו, כמבואר בפסקי הסדור סל"ז (דהיינו שיכרוך הטלית עם הב' כנפות של צד ימין סביב צוארו ויחזירנו לאחוריו דרך צד שמאל, וב' כנפות האחרים של צד שמאל יהיו דרך הפנים, ונמצאו כל הד' ציציות מצד שמאל, שתים לפניו ושתים לאחריו ... ויעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ארבע אמות אחר הברכה).
906. כדלעיל ס"ו (ויעמוד כך כדי הילוך ד' אמות), ושם נסמן (הערה לב ).
907. העיטור הלכות ציצית שער ב חלק השלישי (ומחזיר שתי ציצית לפניו ושתים לאחריו, כדי שיהיה מוקף במצות). טור ו שו"ע סעיף ד (מחזיר שתי ציציות לפניו ושתים לאחריו, כדי שיהא מסובב במצות). וכן הוא לקמן סי' יז ס"ג (קטן היודע להתעטף, כגון שיודע להשליך ב' כנפות לפניו וב' כנפות לאחריו), ושם נסמן (הערה יט ). * ולפום ריהטא הי' אפשר לחשוב שהוא רק הידור מצוה. אמנם מבואר לקמן סי' י סכ"ב (מלבושים של גלילות אשכנז וספרד שהם פתוחים מלפניהם למעלה ומלמטה, ויש להם ד' כנפות ב' מלמעלה וב' מלמטה, פטורים מן הציצית, מפני שעיקר מצות ציצית הוא שיהיה ב' ציצית לפניו וב' ציצית לאחריו, כמו שנתבאר בסימן ח', אבל באלו המלבושים שכל הד' כנפות הם מלפניו ואי אפשר ללבשם בענין אחר, יש לומר שלא חייבה אותן התורה כלל, ולכן נהגו להקל). והיינו שתנאי זה הוא גם בדיעבד. וכאן מבאר, שבאופן זה מתקיים גם "שיהא מסובב במצות". * בנוסף למה שהצריכו שיהיו ב' ציצית לפניו וב' ציצית לאחוריו, צריך לכתחלה גם שיהיו ב' ציצית מצד ימין וב' ציצית מצד שמאל, כדלעיל ס"ז (ודוקא בבגד שעושין כעין חתיכה אחת מרובעת ובית הצואר באמצע, ואם כן כשמתעטף בארכו [סביב] ראשו ורוחב גופו כמו שנתבאר, דזהו דוקא מיקרי עיטוף, הוי ליה ב' ציצית מצד זה וב' ציצית מצד זה. אבל אם הבגד תפור, אם כן כשיתעטף בארכו סביב ראשו ורוחב גופו אזי יבאו כל הד' ציצית מצד אחד, ולא נכון לעשות כן). והיינו שצריך להיות "ב' ציציות מצד זה (ימין) וב' ציצית מצד זה"(שמאל), ואם מניח בגד תפור על ראש ורוב גופו, יבואו כל הציציות מצד אחד (צד שמאל), "ולא נכון לעשות כן". ואף שנתבאר בסעיף הקודם ש"טוב ליזהר שבשעת עטיפה יזרוק כל הד' ציצית לצד שמאל", ולא איכפת לנו במה ש"כל הד' ציצית מצד אחד". אפשר דהיינו דוקא כשזורק כל הד' ציצית לצד שמאל "כעטיפת הישמעאלים", שאז הוא "מסובב במצות", משא"כ כשמניח את הטלית על ראשו ורוב גופו (בלי עטיפת הישמעאלים), ו"כל הד' ציצית מצד אחד", אינו "מסובב במצות", "ולא נכון לעשות כן".
908. מ"א ס"ק ו (ויש נוהגין לשום צד ימין על כתף שמאל, שיהיו מסובבין. וכ"מ סי' ש"א ס"ל). והוא ברמ"א שם (שמניח צד ימין על כתפו של שמאל, דדרך ללבשו כך). וכן הוא לקמן שם סל"ז (לקפל צד הימין ולהניחה על כתף שמאל, כדרך שמתעטפין בטליתות של מצוה). בפסקי הסדור סי"ד ממליץ רבינו לנהגו כן (אמנם דרך הטוב והישר הוא לנהוג כמנהג האריז"ל בספר נגיד ומצוה, והובא גם כן במג"א ... וככה היה המנהג בימי חכמי הגמרא, וכן היה המנהג עדיין בימי רמ"א, כמו שכתב המג"א ... כנף העליון הימני ישליך על גבי כתפו השמאלית לאחוריו (כדאיתא במדרש הובא בב"י). וכנף התחתון הימני יגביה על גב ידו הימנית). ובאופן זה הוא "כעטיפת הישמעאלים קצת", כמבואר בפסקי הסדור סל"ח (ומכל מקום, מצוה להיות עטוף בטלית גדול כל זמן התפילה ... להשליך כנף האחד של ימין על כתף שמאל לאחריו, ונמצא כולו מעוטף בו עטיפה גמורה כעטיפת הישמעאלים קצת). וגם רבינו עצמו נהג כן, כמובא בתורת מנחם חע"ח ע' 39 (על פי סיפור החסידים ... שבמשך כל זמן התפלה הי' רבינו הזקן מעוטף בטלית כעטיפת הישמעאלים), וכנראה הכוונה להמובא לעיל "כל זמן התפלה ... כעטיפת הישמעאלים קצת". ומכל מקום נשארים ב' ציציות לפניו ושתים לאחריו, כמבואר בפסקי הסדור סי"ד (ושתי ציצית שמלפניו לפי סדר עטיפה זו הן העליונה השמאלית ותחתונה הימנית, ושתים שמלאחריו הן העליונה הימנית שלמטה מכתפו השמאלית והתחתונה השמאלית ... ונמצא מסובב במצוה. ככה יהיה מעוטף כל שעת התפלה). אמנם בימינו לא נהוג להתעטף בטלית באופן זה.
909. ארחות חיים הלכות ציצית סי' כה (ונשאלה שאלה לאחד מן החכמים, אם ב' או ג' מתעטפים בטלית ... כאחת, אם יברכו כלם או לא. והשיב, שכלן מברכים, או אחד מברך וכלם עונין אמן, מידי דהוה אסוכה דאחד מברך והאחרים עונין אמן, או כלם מברכים). שו"ע סעיף ה (אם שנים או שלשה מתעטפים בטלית כאחת, כולם מברכים. ואם רצו, אחד מברך והאחרים יענו אמן). ט"ז ס"ק ה (פירוש, כל אחד מתעטף בטלית מיוחד, אלא שבפעם אחת נעשו כל העטיפות). וכן הוא לקמן סי' ריג ס"ו (אם כל אחד עושה מצוה בפני עצמו, אף שכולן מצוה אחת, כגון שכל אחד מתעטף בציצית או לובש תפילין, הרשות בידם, אם רצו, אחד מברך לכולם כדי לקיים ברב עם הדרת מלך, ואם רצו, כל אחד מברך לעצמו כדי להרבות בברכות ... כשכולם מקיימים המצוה ביחד, כגון שמיעת קול שופר או מגילה, מצוה שאחד מברך לכולם). וראה מחנה יוסף ע' צט. והיינו אף אם יודעים לברך בעצמם, כדלקמן סי' תפט ס"א (הברכה יכול לשמוע מהש"ץ לכתחלה, אף אם הוא יודע לברך בעצמו, שעשרה שעושין מצוה בבת אחת יכול אחד מהן לברך בשביל כולם, כמו שנתבאר בסימן ח').
910. סוכה לח, ב (שומע כעונה). רמב"ם פ"א מהל' ברכות הי"א (כל השומע ברכה מן הברכות מתחלתה ועד סופה ונתכוון לצאת בה ידי חובתו, יצא, ואע"פ שלא ענה אמן). לקמן סי' ריג ס"ד (יוצא ידי חובתו בדיעבד, אפילו לא ענה אמן). וכן הוא לקמן סי' סט ס"ד (ששומע כעונה). סי' עה ס"י (שומע כעונה). סי' קכד ס"ב (שומע כעונה), וס"ז (ושומע כעונה). סי' קכח סל"ב (ששומע כעונה). סי' רא ס"ה (שהשומע כעונה). סי' ריג ס"ו (שהשומע כעונה). סי' תפט סי"ב (שהשומע כעונה), חיו"ד סי' א ס"ק נב (ששומע כעונה). ולא רק בברכות, אלא אף בשאר מצות שבדבור, כדלקמן הלכות תלמוד תורה פ"ב הי"ב (בכל המצות התלויות בדבור, שאינו יוצא בהן ידי חובתו בהרהור, אלא אם כן שומע מפי המדבר, שהשומע כעונה בפיו). וכן הוא בקריאת ההלל, כדלקמן סי' תפח ס"ד (ושאר הצבור שומעין ויוצאים ידי חובתן בשמיעה), ובספירת האומר, לדעה הא' דלקמן סי' תפט ס"א (אם הוא בעצמו שמע הספירה מפי חבירו, אם נתכוין לצאת ידי חובתו בשמיעה זו וגם חבירו המשמיע נתכוין להוציאו, יצא ידי חובתו מן התורה, שהשומע הוא כאומר), ובקריאת שמע (כדלקמן סי' סא סכ"ה וסי' סט ס"ב), ובקריאת המגילה. וראה משולחן הארי.
911. הגהות אשרי ר"ה ספ"ג (וברכת המצות, כגון להניח תפילין ולהתעטף בציצית, אף על פי שזה מקיים המצוה, חבירו מוציאו, אפילו אם אינו עוסק עתה באותה מצוה). מ"א ס"ק ח (כתב בהגהות [אשרי] ספ"ג דר"ה, שאם אחד מתעטף בציצית יכול חבירו לברך לו. ובתרומת הדשן סי' ק"מ כתב, מי שקושר תפילין לחבירו בראשו, מסתמא לא יברך, אלא הלובש וכו', עד כאן. וצריך לומר דהגהות [אשרי] מיירי שהמתעטף אינו בקי בברכה. ועיין סי' תקפ"ה ס"ב). והוא כדלקמן סי' תקפה ס"ה (ואחד התוקע לעצמו, ואחד מי שיצא ידי חובתו ותוקע להוציא אחרים ידי חובתן, מברך שתי ברכות אלו. במה דברים אמורים כשאין השומע יודע לברך, אבל אם הוא יודע לברך, יברך בעצמו ולא ישמע ממי שכבר יצא ידי חובתו, כמו שנתבאר בסי' רע"ג עיי"ש). וכן הוא לקמן סי' קסז סכ"ג (מי שאינו מחויב בדבר, מפני שכבר יצא ידי חובתו, יכול לברך למי שעדיין לא יצא, ואינו יודע לברך לעצמו, כגון לקדש קידוש היום לנשים ועמי הארץ). סי' קצג ס"א (אם אחד יודע לברך והשני אינו יודע, מברך היודע ומוציא מי שאינו יודע). סי' רעג ס"ו (אם כבר קידש לעצמו במקום סעודתו, כיון שהוא אינו צריך לקידוש זה, אין לו לקדש לאחרים לכתחלה, אלא אם כן הם אינם יודעים לקדש בעצמם). סי' רצו סי"ז (הואיל והם יכולים להבדיל בעצמם, אין למי שיצא כבר ידי חובתו להבדיל להם, אלא יבדילו בעצמם). סי' רצז ס"ח (מי שהבדיל כבר לעצמו, וחוזר ומבדיל להוציא אחרים שאינם יודעים להבדיל בעצמם). סי' תפד ס"א (שיכול לקדש לאחרים שאינן יודעין לקדש, אף שהוא עצמו אין צריך לקידוש זה, כמו שנתבאר בסי' רע"ג). וראה מחנה יוסף ע' קד.
912. שאילתות שאילתא נד (וכל חד וחד מישראל מיחייב בערבותא דחבריה, וכמאן דלא איפטר דמי, ומפיק אחרים). רש"י ר"ה כט, א ד"ה אע"פ (אע"פ שיצא מוציא, שהרי כל ישראל ערבין זה בזה למצות). רא"ש ברכות פ"ג סי"ג (דכל ישראל ערבים זה בזה ... שערב הוא בעבורם, ועליו הוא להצילן מן העון, ולפטור אותן מן המצות). וכן הוא לקמן סי' קסז סכ"ג (שבמצות שהן חובה, כל ישראל ערבים זה בזה, וגם הוא נקרא מחויב בדבר כשחבירו לא יצא ידי חובתו עדיין). סי' קצז ס"ו (אף על פי שלא נתחייב בה עתה הוא אלא חבירו, נקרא הוא גם כן מחוייב בדבר מדין ערבות, שכל ישראל ערבים זה בזה, ועליו להציל חבירו מעון ולפוטרו ממצוה שנתחייב בה). סי' רסג בקונטרס אחרון ס"ק ה (שהרי המחויב מחמת ערבות נקרא מחויב בדבר, להוציא אחרים ידי חובתן המחוייבים מחמת עצמם). סי' ערב בקונטרס אחרון ס"ק ב ( שאינו מחוייב בדבר אלא מדין ערבות, לכן כיון שהחייב בעצמו יכול לפטור חובו בעצמו, אין להערב לפוטרו).
913. ר"ה לד, ב (למה שליח צבור יורד לפני התיבה ... כדי להוציא את שאינו בקי). דרכי משה הארוך ס"ק ב ד"ה ויברך (ולכן נהגו בבית הכנסת שאחד מברך בקול רם להוציא את שאינו בקי). הובא במ"א ס"ק ט (ועל פי זה נהגו שיברך הש"ץ בקול רם להוציא רבים י"ח (ד"מ)). וכן הוא לקמן רס"י קכד (לאחר שסיימו הצבור תפלתם יחזור ש"ץ התפלה בקול רם, שאם יש מי שאינו יודע להתפלל ישמע כל התפלה מהש"ץ ויוצא. אבל הבקי אינו יוצא ידי חובתו בתפלת ש"ץ), ושם נסמן.
914. שלח טו, לח (ועשו להם ציצית).
915. יחזקאל ח, ג.
916. מנחות מב, א (תנו רבנן, ציצית, אין ציצית אלא ענף, וכן הוא אומר ויקחני בציצית ראשי. ואמר אביי, וצריך לפורדה כי צוציתא דארמאי), ופרש"י (כבלורית של עובדי כוכבים, דבוקות מלמטה ופרודות מלמעלה). נמוקי יוסף הלכות ציצית יב, ב ד"ה תניא בספרי (והוותיקין, כל זמן שמתעטפין מעיינין בחוטין ומפרידין אותן יפה). טור ו שו"ע ס"ז (צריך להפריד חוטי הציצית זה מזה). לבוש ס"ז (התורה קראן ציצית, ואין לשון ציצית אלא חוטין נפרדין כמו שערות המופרדין, דכתיב ויקחני בציצית ראשי, על כן צריך להפרידן זה מזה קודם שיברך עליהם). וכן הוא בפסקי הסדור סל"א (בכל יום כשמתעטף בהם ... צריך להפריד החוטין זה מזה קודם הברכה). וכן הוא לקמן סי' יא סכ"ה (כתוב בתורה גדילים תעשה לך, יכול יעשנה כול[ו] גדיל, תלמוד לומר ועשו להם ציצית, וציצית הם חוטין נפרדין, כמו שנתבאר בסי' ח'. הא כיצד, שיהא גדיל יוצא מהכנף וציצית יוצא מהגדיל).
917. מ"א ס"ק י (אם נשתהה לבא לבית הכנסת, ובעוד שיפריד הציצית יתבטל מלהתפלל עם הצבור, אין צריך לדקדק בזה). וכן הוא בפסקי הסידור שם (ואם נשתהה לבוא לבית הכנסת, ובעוד שיבדוק או יפריד החוטין יתבטל מלהתפלל עם הצבור, אין צריך ... להפרידן). הלכה זו תתבאר לקמן סט"ו לענין בדיקת הציצית, וכאן נתבארה לענין הפרדת הציצית. וראה משולחן הארי.
918. רא"ש סוף הלכות ציצית (והחרד על דבר ה' יבדוק בציצית קודם עטיפה, כדי שלא יברך ברכה לבטלה). נימוקי יוסף שם (והוותיקין, כל זמן שמתעטפין מעיינין ... ורואין אם נעקר בהם חוט מעיקרו, ומנהג יפה הוא ליראי מצות). טור ו שו"ע סעיף ט (קודם שיברך יעיין בחוטי הציצית אם הם כשרים). וכן הוא בפסקי הסדור סל"א (בכל יום כשמתעטף בהם, קודם הברכה, יעיין ויבדוק בחוטין אם הם כשרים ... בשעת בדיקת הציצית יאמר זה: ברכי נפשי את ה', ה' אלהי גדלת מאד, הוד והדר לבשת, עוטה אור כשלמה, נוטה שמים כיריעה). וראה פסקי דינים צמח צדק תז, ב. אגרות קודש ח"ו אגרת א'תשיח (געוויס זייט איר בודק די ציצית אלע טאג פון דעם טלית גדול, און אויך פון דעם טלית קטן, ווי דער דין ומנהג איז), וח"ז אגרת ב'רז (ובודאי הטלית קטן והטלית גדול בודק הוא בכל יום כידוע). וראה קונטרס אחרון, דהיינו אף בשבת. ואם הציצית פסולה, יש בזה ב' חששות: (א) הברכה היא לבטלה. (ב) נמצא לובש ד' כנפות בלא ציצית, כדלקמן סי"ד (והערות סא - סב ). ולענין שבת, ראה הליכות מנחם ע' כד. לקט ציונים והערות.
919. ט"ז סוף ס"ק ח (גם צריך לעיין באותו חלק של ציצית שהוא בתוך נקב הטלית עד הקשירה, שרגיל גם כן להתקלקל), וסי' יב ס"ק ג (ראוי לכל אדם שיעיין בשעת בדיקה, גם בתחלת מוצאם של הציצית מן הנקב ולמטה, שאם יש שם קרע, ודאי הוי נפסק כולו). וכן הוא בפסקי הסדור שם (ובפרט על הכנף והגדיל). ומה שהוסיף "והגדיל", הוא כמבואר לפני זה שם (אם נפסק אפילו חוט אחד מעיקרו, דהיינו על הכנף, או אפילו תוך הגדיל, פסולה), ושם נסמן (הערה רי ).
920. והיינו שבחוטי הציצית חוששים "שמא נפסקו מהם איזו חוטין", באופן שנפסלו כפי שיתבאר לקמן סי' יב ס"ב-ד. אבל בחוטי הציצית שעל כנף הבגד חוששין "שמא נפסק חוט אחד", כמבואר באליה זוטא ס"ק ו (וצריך לבדוק למעלה בקרן, דשם פסול אפילו נפסק חוט אחד), וכמובא לעיל מפסקי הסדור (אם נפסק אפילו חוט אחד מעיקרו, דהיינו על הכנף ... פסולה). והטעם נתבאר בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' לג (ששאלת אם נפסק חוט מהארבעה חוטין דציציות, למטה במקום שתלויים בנקב הכנף, באופן שנעשו על ידי כך שני חצאי חוטין, ושלשה חוטין נשארו שלמים, מה דינם ... לכי מעיינינן בה ודאי מפסל פסילי הציציות כה"ג ... הילכך אפילו באחד שנפסק נפסלו, דלא כהלכתא הן, שאין כאן בבגד אלא חוט או שנים ושלשה. ואנן ארבעה לפחות בעינן).
921. מ"א סי' י[ ג] ס"ק ה (דאם לא יבדקו בשעת ברכה, לא יבדקנו לעולם, ובודאי אי אפשר לעולם לאוקמי' אחזקתו, כיון דעשוי ליפסק). ואף שכאן כתב המ"א ס"ק יא (דלא מקרי חזקה, דעשויה ליפסק בכל שעה). השיב עליו רבינו בשו"ת סי' לד (ומ"ש המג"א באו"ח סי' ח' (ס"ק י"א) דחזקה העשויה להשתנות אינה כלום, כמ"ש בתשובת הר"ן שבבית יוסף יו"ד סי' ר"א. צע"ג, ונהפוך הוא, דהר"ן לא כתב כן אלא שאינה מוציאה מידי חזקה אחרת שכנגדה). וכן הוא בשו"ת צמח צדק אהע"ז סי' ע אות ה (לחוש לדברי המ"א סי' ח' סקי"א הנ"ל שכתב גבי ציצית דלא מיקרי חזקה דעשוי' ליפסק, ונסתייע מתשו' הר"ן הנ"ל, ובציצית ליכא חזקה אחריתי כנגד, ואם כן סבירא ליה להמ"א דגם היכא דליכא חזקה אחריתי כנגד לא סמכינן אחזקה העשוי' להשתנות ... ומצאתי ישוב לדבריו מלשונו הטהור של כאאזמו"ר הגאון נ"ע בשולחנו הט' סי' ח' סי"ג וז"ל, דאם לא יבדקם בשעת הברכה לא יבדקם לעולם, ובודאי אי אפשר להעמידם לעולם בחזקת כשרות כו ' ). וראה חקרי הלכות ח"ה ע' 16. ח"ט יד, א. משולחן הארי.
922. מ"א שם (ומזה יש ללמוד, דמי שיצא מבית הכנסת והסיר טליתו, אפילו הסיח דעתו וצריך ברכה כשחוזר ולובשו, אפילו הכי אין צריך לבדקו).
923. רמ"א סי' יג ס"ב (ומוקמינן לטלית אחזקתיה שהוא מצוייץ כהלכתו, ואין צריך לבדקו קודם שיצא בו). וכן הוא לקמן סי' יג ס"ג (אין צריך לבדוק את הציצית כשהוא יוצא לרשות הרבים, אם כבר בדקום באותו היום, מפני שמעמידין אותן בחזקתן, כמו שנתבאר בסימן ח).
924. כדלקמן סכ"א (ואם לובשן כולם זה אחר זה בלי הפסק שיחה בנתיים, והיה דעתו מתחלה בשעת הברכה ללבשם כולם מיד, לא יברך אלא ברכה אחת לכולם).
925. ברא"ש ובטור ושו"ע כתבו טעם הבדיקה "כדי שלא יברך ברכה לבטלה". ועל זה כתב ט"ז ס"ק ח (ועל פי זה, מה שכתבו הטור ושו"ע הטעם משום ברכה לבטלה, מי שיש לו הרבה בגדים של ד' כנפות זה על זה, אין צריך לבדוק רק אחד מהם, כיון שברכה אחת לכולם. אלא דמכל מקום יש לעשות כמ"ש נמוקי יוסף, שהוותיקין כל זמן שמתעטפים מעיינים בחוטים ומפרידים אותה יפה, ורואין אם לא נעקר חוט אחד מעיקרו).
926. אלי' זוטא ס"ק ו (הטעם משום שלובש בלא ציצית ... לכן יש לבדוק כל הבגדים), וכדלקמן סכ"א (אם יש לו כמה בגדים של ארבע כנפות, כולם חייבים בציצית אפילו לובשן כולן כאחת).
927. מ"א ס"ק יא (אם בתוך שיתעסק בבדיקתו לא יוכל להתפלל עם הצבור, רשאי ללובשו בלא בדיקה). וכן הוא בפסקי הסדור סל"ב (ואם נשתהה לבוא לבית הכנסת, ובעוד שיבדוק או יפריד החוטין יתבטל מלהתפלל עם הצבור, אין צריך לבדקן). הלכה זו נתבארה לעיל סי"ב לענין הפרדת הציצית, וכאן נתבארה לענין בדיקת הציצית.
928. ט"ז סי' יג ס"ק ג (ומכל מקום נראה לי, במי שקראוהו לספר תורה ואין עליו טלית עדיין, ורוצה ללבוש טלית לילך לקרות, שאין לבדוק הטלית בעת ההיא, משום טורח צבור).
929. מ"א שם (ומכל מקום יש לסמוך על זה בשעת הדחק, אם יודע שהיו כל החוטין שלמים מאתמול). וראה יד שאול. משולחן הארי.
930. ב"ח (אכן אם בדק טליתו והניחו במקום ידוע ומצאו כמו שהניחו, אין צריך לבדקו, דזה ודאי בחזקת בדוק הוא, וכמו שפסק הרא"ש (חולין פ"א סי' טו) לגבי סכין של שחיטה, עיין ביורה דעה סימן י"ח). הובא במ"א שם (בב"ח כאן ... דאם בדקו כשגנזו, אין צריך לבדוק בשעת הברכה, וכמ"ש ביו"ד סי' י"ח עיי"ש), והוא בשו"ע שם סי"ד (טבח שיש לו סכין מיוחדת לשחיטה ומקום מיוחד שמצניעה שם תמיד, בחזקת בדוקה היא).
931. טור ו שו"ע סעיף ח (יכוין בהתעטפו שצונו הקדוש ברוך הוא להתעטף בו כדי שנזכור כל מצותיו לעשותם). וכעין זה בתפילין – כדלקמן סי' כה סי"א (יכוין בהנחת התפילין), ובסוכה – כדלקמן סי' תרכה (צריך כל אדם לכוין בישיבתו בסוכה). ב"ח (מה שהכריח לרבינו להורות דבעי שיכוין בהתעטפו, וכן בהלכות תפילין (סי' כה), ובהלכות סוכה (סי' תרכה), נראה דלפי שכתוב בפרשת ציצית (שלח טו, מ) למען תזכרו וגו', ובתפילין (בא יג, ט) והיה לך לאות וגו' למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים, ובסוכה (אמור כג מג) למען ידעו דורותיכם גו', יורה כי עיקר המצוה וקיומה תלויה בכונתה שיכוין בשעת קיום המצוה, מה שאין כן שאר מצות, דיוצא ידי חובתם אף על פי שלא יכוין בה דבר, כי אם שעושה המצות לשם ה' שציוה אותו לעשותם). והחילוקים בינם נתבארו באגרות קודש ח"ד אגרת תשעט הערה 1. לקוטי שיחות חל"ג ע' 101 הע' 57. וכן הוא בפסקי הסדור סל"ד (בהתעטפו יכוין שציונו הקב"ה להתעטף בו כדי שנזכור כל מצותיו לעשותם, שנאמר וראיתם אותו וזכרתם וגו'). וראה פסקי דינים צמח צדק תז, ב. * ויש בכוונה זו גם קבלת מלכות, כמבואר בתניא פמ"א נו, ב (ובעטיפת ציצית יכוין, כמ"ש בזהר, להמשיך עליו מלכותו ית'), והוא בזוהר ח"ג קכ, ב (אתכסי בכיסוי דציצית, עאל ומדכי גרמיה בקורבנין בקדמיתא, לבתר קביל עליה עול מלכותא). הובא גם באגרות קודש חי"ד אגרת ה'צח. וכן הוא בתורה אור סא, ד (הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה, יפנה ויטול ידיו ויניח ציצית ותפילין ... יקבל עליו עול מלכות שמים בפריסו דטלית של מצוה, שהוא ענין שום תשים עליך מלך, דהיינו בחינת מלכותו ית', שהיא מלכות כל עולמים, ימשיך על נפשו בפריסו דטלית). ונתבאר באגרות קודש ח"כ ז'תקפד (המקור למה שכתוב בתו"א בשלח (סא, ד): אמרז"ל הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלמה יפנה ויטול ידיו ויניח ציצית ותפלין – כן הוא בפע"ח ובסי' האריז"ל בתחלתו. ואולי מיוסד על זח"ג קכ, ב. – ולהעיר אשר אדה"ז בשולחנו (ס"ב ס"ח . מהדו"ק) הביא לשון הש"ס (ברכות טו, א) בהשמטת ציצית). והיינו שהאמור לעיל שם (אמרו חכמים כל הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה, יפנה ויטול ידיו ואחר כך יקרא קריאת שמע ויתפלל), בהשמטת ציצית, הוא על פי האמור בגמרא שם (הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה, יפנה (לנקביו, רש"י) ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל, וזו היא מלכות שמים שלמה), שנזכר רק תפילין, ולא ציצית. וכן בשוע"ר נזכרה קבלת מלכות רק לענין תפילין, כד לקמן סי' כה ס"ה (שהתפילין יש בהם קדושה יתירה וקיבול עול מלכות שמים), וסי' סו ס"ג (שתפילין מפני שחובה לקרות ולהתפלל בהן, כדי לקבל מלכות שמים שלימה), וסי"א (שיקרא קריאת שמע ויתפלל בתפילין ויקבל עליו מלכות שמים שלימה).
932. שלח טו, לט. ומטעם זה טוב להסתכל בציצית בשעת עטיפה, כדלקמן סי' כד ס"ה (טוב להסתכל בציצית בשעת עטיפה כשמברך עליהם, שנאמר וראיתם אותו וזכרתם וגו', ראיה מביא לידי זכירה וזכירה מביא לידי עשיה).
933. שו"ע סעיף יא (עיקר מצות טלית קטן, ללובשו על בגדיו, כדי שתמיד יראהו ויזכור המצות).
934. לבוש ס"י (וכיון שטעם הציצית הוא כדי שנזכור כל המצות, לפיכך אותם הלובשים הטלית קטן תחת הבגדים, יזהרו שילבישו אותו באופן שיראו הציצית תמיד, שעל ידי ראייתן יזכרו המצות). ומה שנוהגים ללבוש הטלית קטן תחת הבגדים, ולא על הבגדים, הובא במ"א ס"ק יג (ובכתבים [איתא] דטלית קטן דוקא תחת בגדיו עיי"ש), והוא בפרי עץ חיים שער הציצית פ"א (הטלית גדול הוא למעלה מכל המלבושים, והטלית קטן הוא תחת כל המלבושים. ושלא כדעת קצת המקובלים שמניחין אותו למעלה מכל המלבושים, והוא שיבוש). וכן כתב רבינו יונה בס' היראה (ויהיה לו טלית קטן וילבשנו מתחת למדיו, כי עיקר מצות ציצית לזכרון ללבשו תמיד, כי לזכרון המצוה נתנה, ולמען לא יסור האדם אחרי שרירות לבו ואחרי מראה עיניו המחטיאים את הגוף). ומכל מקום צריך שיהיו הציצית לצד חוץ, כדלקמן סעיף הבא. ביאור שלושת השיטות – בלקוטי שיחות חל"ג ע' 95 ואילך. וראה אשל אברהם (בוטשאטש) סוף סי' טז. תהלה לדוד סי' יא ס"ק ח.
935. ואף שנתבאר לעיל סי' א מהדורא בתרא ס"א (שלא להתבייש מפני בני אדם המלעיגים), ומהדורא קמא ס"ג (ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת בוראו יתברך). מכל מקום יש בזה חילוקים, כדלקמן סי' תריד ס"י (ההולך בין הנכרים וחושש שלא ילעיגו עליו, אף על פי שבתשעה באב מותר לנעול, ביום הכיפורים אסור). והיינו שלענין יום הכיפורים לא יתבייש מהמלעיגים.
936. מ"א ס"ק יג (ונראה לי דצריך שיהיו הציצית מבחוץ, ודלא כאותם שתוחבין אותן בהכנפות ... נראה לי דהאנשים ההולכים בין העכו"ם יוצאין בזה. אך בשעת ברכה יהיו מגולין כדי הילוך ד' אמות). וכן הוא בפסקי הסדור סי"ז (וצריך ליזהר להיות הציצית תלויות על צד העליון, שהוא צד החיצון של הבגד כשהוא לבוש בו, ולא על צד התחתון הפנימי, שנאמר וראיתם אותו וזכרתם וגו' למען תזכרו וגו'. ואותם התוחבים אותן בכנפות, טועים הם). ובשער הכוונות דרושי הציצית דרוש ו (ראיתי למורי ז״ל שבציצית קטן היה עושה שני נקבים סמוכים זה לזה, כעין נקודת צירי, בכל כנף מד׳ כנפות הטלית, והיה מוציא חוטי הציצית דרך שני הנקבים ההם באופן שיהיו שני קצוות חוטי הציציות מתגלים בצד אחד, התיצון ( . פרי עץ חיים שער הציצית פ"א (שיהיו כל בחינת הציצית מתגלין לחוץ ... צריך שיתגלה הכל מצד החיצון).
937. תוס' ברכות יד, ב ד"ה ומנח (מותר להתעטף בטלית בעת שידיו מטונפות, ואחר שיטול ידיו ימשמש בטליתו ומברך). טור ו שו"ע סעיף י (אם לובש טלית קטן בעוד שאין ידיו נקיות, ילבשנו בלא ברכה, וכשיטול ידיו ימשמש בציצית ויברך עליו). וראה משולחן הארי. סיכום תוכן ההלכה: (א) מדין התלמוד אפשר ללבוש הציצית ולברך עליה גם קודם נטילת ידים, כמו שאר ברכות השחר, כדלקמן סי' מו ס"ב (ברכות השחר נתקנו לברך כל אחת בשעה שנתחייב בה, דהיינו כשיעיר משנתו ... וכשנוטל ידיו יברך על נטילת ידים). והטעם הוא כדלעיל סי' א מהדורא בתרא ס"ז (ומי שישן במלבושיו, מאחר שיכול להיות שלא נגעו ידיו במקומות מטונפים שבגופו, הרי סתם ידים אלו כשרות להזכיר השם בברכות ולדבר דברי תורה, מדין התלמוד והפוסקים). ואפילו ישן ערום, שודאי נגע במקומות המטונפים, כדלעיל שם ס"ו (אם ישן על מטתו ערום, ומסתמא נגעו ידיו במקומות מטונפים שבגופו), יכול לנקות ידיו בכל מידי דמנקי ולברך, כדלעיל שם סי' ד ס"א (לתלמוד תורה ולהזכרת השם ... אין צריך לחזר אחר מים, אלא די לנקות ידיו בכל דבר שמנקה). (ב) הגאונים תקנו שלא לברך ברכות השחר עד אחר נטילת ידים, כדלקמן סי' מו ס"ג (עכשיו מפני שאין הידים נקיות ... נהגו לסדרן בבית הכנסת). ועל זה מבואר כאן (ללבוש הטלית קטן מיד בקומו ... בלא ברכה), ולברך אחר נטילת ידים. (ג) אמנם לפי הזהר גם זה אסור, כדלעיל סי' א מהדורא בתרא ס"ז (אך בזוהר החמירו מאד שלא לברך ולא ללמוד, וכן שלא ליגע במלבושיו ... בעוד רוח הטומאה שורה על הידים, קודם נטילת ידים שחרית). ולכן יעשה כדלעיל ס"א (תיכף ומיד אחר נטילת ידים, שידיו נקיות ויכול לברך, יתעטף בציצית), ועדיף לעשות כאמור בפסקי הסדור (והמדקדקים נוהגין לישן בטלית קטן ... לא יצטרך ללבשו קודם נטילת ידים, לעבור על קדושת הזהר).
938. תוספות שם (ואחר שיטול ידיו ימשמש בטליתו ומברך). טור ושו"ע שם (וכשיטול ידיו ימשמש בציצית ויברך עליו). וכן הוא בס' המנהגים – חב"ד ע' 3 (אם אסור לברך, אזי קודם התפלה – אם אינו לובש טלית גדול – ימשמש בד' ציציותיו ויברך אז).
939. לבוש סי"א (דהמשמוש הוא כאילו לובשו עכשיו). וכן הוא לקמן סכ"ט (מי שהיה מתפלל תפלת שמנה עשרה ונפל טליתו מעליו והניחו אחרים עליו את הטלית, כשיסיים את תפילתו, ימשמש בציצית ויברך). סי' יח ס"ז (ולכשיאור היום ימשמש בציציותיו ויברך עליהן, משום דהממשמש הוא כאילו לובשן עכשיו), ושם נסמן (הערה כה ). ולמדים זאת מתפילין, דלקמן סי' ל ס"ג (היה רוצה לצאת לדרך בהשכמה קודם שיאיר היום, יכול להניחן קודם יציאתו, וכשמגיע זמנו, ימשמש בהן ויברך). וכדאמרינן מנחות לו, א (משכים לצאת לדרך ומתיירא שמא יאבדו, מניחן (בראשו, רש"י), וכשיגיע זמנן ממשמש בהן (דהוי כאילו מניחן, רש"י), ומברך עליהן). ובתוס' שם ד"ה וכשיגיע (מכאן נראה, כשאדם משכים קודם היום ומתעטף בציצית, כשיאור היום אין צריך להסיר טליתו כדי לחזור וללבוש ולהתעטף ולברך, דכיון שממשמש בו יכול לברך). וראה משולחן הארי.
940. שו"ת מהרי"ל סי' י (והלובשים טלית קטן קודם נטילת ידים, מברכין על הגדול בבית הכנסת, ופוטרים שתיהן). טור ושו"ע שם (או כשילבש טלית אחר, יברך עליו, ויכוין לפטור גם את זה, ואין צריך למשמש בציציות של ראשון). לבוש שם (אם כוונתו להתעטף אחר כך בטלית אחרת, אז אינו צריך למשמש בזו ולברך עליה, רק יברך על הטלית שלובש אחר כך, ויכוין במחשבתו לפטור גם את זאת שלבש כבר). וכן הוא בפסקי הסדור סמ"א (ואם לובשו מיד בקומו בעוד שאין ידיו נקיות, כדי שלא ילך ד' אמות בלא ציצית, מברך על טלית גדול ויכוין לפטור גם את זה. וכן אם לובשו קודם אור היום שאינו זמן ציצית). * ומה שמחלק כאן דהיינו דוקא אם "דעתו להתעטף בטלית אחרת מיד"; מובן ופשוט שאם לובש את הטלית גדול מיד (היינו כשמתפלל שחרית מיד בקומו), אזי אין טעם לברך שתי ברכות נפרדות, כדלקמן סי' רטו ס"ד (אסור לגרום ברכה שאינה צריכה, כגון כל שני דברים שיכול לפוטרם בברכה אחת אסור לגרום שיצטרך לחזור ולברך). משא"כ אם אינו לובש טלית גדול מיד (היינו שמיד בקומו הולך ללמוד וכיו"ב, וכעבור שעה ארוכה הולך להתפלל שחרית), אזי חייב הוא לברך מיד על מצות ציצית, ולא ילך לבוש בציצית שעה ארוכה בלא ברכה. אמנם בפסקי הסדור כותב בפשטות (מברך על טלית גדול ויכוין לפטור גם את זה). וגם בס' המנהגים (ע' 3) סתם ולא חילק (קודם התפלה – אם אינו לובש טלית גדול – ימשמש בד' ציציותיו ויברך אז). וכל זה, כשאינו יכול לברך כשלובשו, משא"כ כשיכול לברך כשלובשו, נראה בפשטות שמברך מיד "על מצות ציצית", וכשילבש טלית גדול יברך "להתעטף בציצית". אבל באגרות קודש חט"ז אגרת ו'מה (כבר פסקו, בלאו הכי, אשר הלובש טלית גדול – בעת ברכתו עליו יכוון לפטור את הטלית קטן, וע"ז סומך אפילו ביש בו שיעור). ואם נאמר דמיירי בכל הנ"ל אפילו כשיכול לברך כשלובשו, ואף בלובש טלית גדול לאחר משך זמן, יש לעיין מדוע מזקיקים אנו אותו ללכת שעה ארוכה בטלית קטן וציצית – בלא ברכה. ויתירה מזו, לפי מנהגינו בכיוצא בזה לקרות קריאת שמע קטנה תחלה, ועדיין יהי' כל זה בלא ברכת ציצית. ומסתבר שהטעם הוא כדי לצאת ידי דעה הראשונה דלעיל ס"ה (דהמצוה היא להתעטף דווקא ... ולדבריהם טליתות קטנות שלנו שאין בהם עטיפת הראש פטורים מציצית לגמרי). ואף שהלכה כדעה השנית, כדלעיל שם (והלכה כסברא הב'). מכל מקום עדיף להסתפק בברכת להתעטף בציצית, שהוא לדברי הכל.
941. רא"ש הלכות ציצית סי' כ (דחייב אדם לעשות ציצית בכל בגדים שלו שיש להם ד' כנפות, וכל חד וחד מצוה באפי נפשא היא). מ"א . טור ו שו"ע סי"ב (אם יש לו כמה בגדים של ארבע כנפות, כולם חייבים בציצית).
942. ראה יד שאול.
943. שלח טו, לח.
944. לבוש סעיף יב (דהא ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם אמרה תורה, ובגדיהם לשון רבים הוא, הרבה בגדים, משמע שעל כל בגדיו חייב בציצית).
945. רא"ש שם (אבל אם מתעטף בהם בזה אחר זה בלא הפסק, מברך ברכה אחת על שתיהם). טור ושו"ע שם (ואם לבשם כולם בלא הפסק, והיה דעתו מתחלה על כולם, לא יברך אלא ברכה אחת). ואם הפסיק בשתיקה, יתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ה, ולקמן סי' רו ס"ג (ואפילו בשתיקה אסור להפסיק יותר מכדי דיבור, שהוא כדי שאילת שלום תלמיד לרב, שהן ג' תיבות אלו שלום עליך רבי. ואם שהה יותר, אין צריך לחזור ולברך), ושם נסמן.
946. שו"ת הרשב"א ח"ז סי' תיז (דהמברך להתעטף בציצית ובדעתו בשעת ברכה ללבוש טלית אחרת מוסף על זו, דדי בברכה אחת, דומיא דשני תינוקות למול. ואם לא עלה כן על דעתו בשעת ברכה, מברך על כל אחת ואחת). הובא באגור סי' ז. שו"ע שם ( והיה דעתו מתחלה על כולם) . ודין שני תינוקות נתבאר בשו"ע יו"ד סי' רסה ס"ה (מי שיש לו שני תינוקות למול, יברך ברכה אחת לשניהם), וברמ"א שם (אבל אם שח בינתיים או שלא היה דעתו על הב' מתחילה, צריך לברך אשר קדש ידיד על הראשון, ולחזור ולברך על מילת השני). ולקמן סי' ריג סוף ס"ז (מלין את בניו בשעה אחת, אין רשאים לחלק, אלא צריכין לעשות ביחד כדי שיברך אחד לכולם, שכיון שלא יצא ידי חובת מצוה זו עד שיעשה כולם, הרי לא נגמר המצוה עד שיעשה כולם, ולכן די בברכה אחת, ואסור לגרום ברכה שאינה צריכה). וראה אהלי שם ח"ז ע' קז.
947. שאף שפסק ברמ"א שם (אם פשט הראשון קודם שלבש השני, צריך לחזור ולברך), חלקו עליו הפוסקים. ערך לחם למהריק"ש (ואם פשט טלית אחד קודם שלבש השני, אם היה דעתו מתחילה על שניהם ולא הפסיק, אין צריך לחזור לברך על השני). לבוש שם (אם פשט הראשון קודם שלבש השני, אף על פי שהיתה דעתו בשעת הברכה ללובשם זה אחר זה, חייב לחזור ולברך על השני, שכיון שפשט הראשון אזלא לה ברכתו. ויש חולקין בזה, וכן מסתבר, אם היה דעתו בשעת הברכה גם על זה, וגם הוא היה מונח לפניו בשעת הברכה). מ"א ס"ק טז (אין צריך לברך כשהיה דעתו מתחלה על השני ... דדוקא כשהסיח צריך לברך. וכ"כ הלבוש).
948. טור ושו"ע שם (אם מפסיק ביניהם, צריך לברך על כל אחת ואחת). מ"א ס"ק יד (פירוש, אם סח ביניהם, כמ"ש סי"ג). ובסי"ג (ולא הפסיק בנתים בשיחה או בדברים אחרים). וכמו בשאר ברכת המצות, כדלקמן סי' תלב ס"ו (אסור להפסיק בשום דיבור בין הברכה לתחלת הבדיקה, כדרך שאסור להפסיק בשאר כל המצות בין הברכה לתחלת עשיית המצות), ושם נסמן (הערה לד). ואף שכאן מיירי שההפסק אינו בין הברכה למצוה, אלא באמצע המצוה (בין טלית הראשון לשני). מכל מקום כשברכים ברכה אחת על שתי מצות זו אחר זו, הוי הפסק בין ברכה למצוה השנית, כדלקמן סי' כה סי"ג (תפילין של יד ותפילין של ראש אינן מצוה אחת, אלא הן ב' מצות ... ולפיכך תקנו חכמים שיסמוך הנחת תפילין של ראש להנחת תפילין של יד בלי שום הפסק דיבור בינתיים, כדי שתעלה הברכה שיברך על של יד גם לתפילין של ראש).
949. עולת תמיד ס"ק טו (ומ"ש בלא הפסק, היינו בלא הפסק דבור שהוא שלא לצורך לבישה, אבל אם אמר תנו לי הבגד ללבוש וכה"ג, שהוא צורך לבישה, אין צריך לחזור ולברך). הובא בבאר היטב ס"ק יב. וכן הוא לקמן סי' כה סי"ט (במה דברים אמורים כשדיבר מענינים שאינם לצורך הנחת תפילין, אבל אם הפסיק בענינים שהם נצרכים לו להנחת התפילין, אין זה הפסק, ואין צריך לברך). סי' קסז ס"ט (אלא אם כן היתה השיחה בדברים שהם מעניני הדבר שמברך עליו). סי' תלב ס"ו (אם עבר ושח בינתיים בצרכי הבדיקה, אין צריך לחזור ולברך). סי' תנז ס"ד (אבל אם השיח בדברים שיש בהן צורך להפרשת חלה ... אין שיחה זו מפסקת). סי' תעה סי"ח ( אם עבר ושח בין הברכה להתחלת אכילת המצה או המרור, צריך לחזור ולברך, אם שח בדבר שאינו מענין הסעודה). סי' תקצב ס"ז (אם שח מעניני התקיעות, אינו צריך לחזור ולברך).
950. שו"ע שם (אם לא היה בדעתו מתחלה על כולם, הוי כמפסיק ביניהם).
951. לבוש שם (וכן אם לא היה דעתו מתחלה בשעת ברכה ללובשם כולם מיד, אף על פי שנמלך אחר כך ולובשם כולם זה אחר זה בלי הפסק, מכל מקום כיון שמתחלה לא היתה דעתו כן, הוה כמפסיק וחייב לברך על כולם).
952. ט"ז ס"ק י (בירך על דעת ללבוש בגד אחד, וקודם הלבישה הביאו לו עוד אחד ונמלך גם כן עליו ללובשו ... מאי שנא מפירות לקמן בסי' ר"ו, דאם הביאו לפניו עוד בשעה שיש מן אותן הפירות לפניו, דאין צריך לברך). והוא כדלקמן סי' רו ס"ט (אבל אם יש עדיין לפניו ממין הראשון כשהביאו לפניו מין אחר הדומה להראשון, כגון ששניהם מיני פירות או ששניהם מיני משקין, אין צריך לחזור ולברך עליו, שכל זמן שהוא עוסק באכילת או שתיית הראשון, אינו עושה היסח הדעת מן הסתם, אלא אם כן נמלך ממש). וכן הוא בסדר ברכת הנהנין פ"ט ה"ה (אם יש עדיין לפניו ממין הראשון, אינו צריך לברך). וראה תהלה לדוד סק"ח. * אלא שמכל מקום יש חילוק בין פירות, המבואר לקמן שם (ואם הביאו לפניו מאותו המין ממש אף אם כבר אכל הראשון כולו אין צריך לחזור ולברך, אלא אם כן הוא נמלך ממש, אבל בסתם אינו עושה היסח הדעת ממין זה שהיה לפניו בשעת הברכה להיות נמנע מלאכלו עוד כשיביאו לפניו, לפי שדרכו של אדם להמשך באכילה ולהרבות בה מאחר שהתחיל בה). משא"כ לענין שחיטה וציצית אין אומרים כן, אפילו באותו המין ממש, אלא כשיש עדיין לפניו ממה שבירך עליו, וכדלקמן (הערה קמו והערה קנו ).
953. בסעיף ז.
954. שו"ע סעיף יג (הלובש טלית קטן ומברך עליו, וכשהולך לבית הכנסת מתעטף בטלית גדול, צריך לברך עליו, דהליכה מביתו לבית הכנסת חשיבא הפסק). וכן הוא בהפסק בין ברכה לאכילה, כדלקמן סי' קעח ס"א (מבית לבית, או אפילו מבית לחצר, אין דעתו מועלת כלום, אפילו נוטל המאכל בידו כשהולך וחוזר ואוכלו בלא היסח הדעת בינתיים), ובהפסק בין נטילת ידים לסעודה, כדלקמן סי' קסו (ואם הלך מביתו לבית אחר, נקרא הפסק אפילו הולך מעט), ובהפסק בין קידוש לסעודה, כדלקמן סי' רעג סעיף ב (מבית לבית או מבית לחצר, אינו מועיל מה שהיה בדעתו מתחלה על כך, וצריך לחזור ולקדש), ובהפסק בין ברכה למצוה, כדלקמן סי' תלב ס"ח (לא ילכו מיד לבית אחר לבדוק, לפי שההליכה מבית לבית חשובה הפסק בין הברכה לתחלת עשיית המצוה, כמו שנתבאר בסימן ח' עיי"ש). וראה גם לקמן קד ס"ב, וסי' קסז ס"ט.
955. מ"א ס"ק יז (נראה לי, דאם שניהם בבית אחד, לא חשיב הפסק מחדר לחדר, וכמ"ש סי' קע"ח ורע"ג. ואם יצא מביתו וחזר מיד, צריך לברך). והוא כדלקמן סי' קעח ס"א (ואם מתחלה כשבירך בחדר זה היה בדעתו לשנות מקומו מחדר לחדר באמצע אכילתו, אפילו אוכל בחדר השני מאכל אחר שברכתו כברכת הראשון, אין צריך לחזור ולברך. והוא שיהיו שני החדרים בבית אחד), וסי' רעג ס"א (אם כשקידש היה דעתו לאכול בחדר אחר, אין צריך לחזור ולקדש, אם שני החדרים הם בבית אחד).
956. טור (ואם פשט טליתו ... אם היה דעתו ללובשו מיד ... לא היה צריך לברך, ולזה דעתי נוטה). ד"מ ס"ק ו (היכא שמסיר טליתו ודעתו לחזור וללבשו, דאז לא הוי היסח הדעת, ואין צריך לחזור ולברך, כדעת הטור). רמ"א סעיף יד (ויש אומרים שאין מברכין אם היה דעתו לחזור ולהתעטף בו). מ"א ס"ק יח (דעת האחרונים כרמ"א). וכן הוא בפסקי הסדור סנ"ב (הפושט טליתו לפי שעה על דעת לחזור וללבשה לאלתר, אינו צריך לחזור ולברך בכל ענין). וכן הדין בתפילין, כדלקמן סי' כה סכ"ט (אם בשעת חליצת התפילין היה דעתו לחזור ולהניחם מיד וחוזר ומניחן מיד, אין צריך לחזור ולברך עליהם, מפני שכבר נפטרו בברכה שבירך עליהם כשהניחן בפעם א'). וכן הדין בסוכה, כדלקמן סי' תרלט סי"ג (כשיצא מן הסוכה בין גמר אכילה ראשונה להתחלת אכילה אחרונה ... אם לא הפסיק ביניהם ביציאה גמורה שלא לחזור לאלתר, אינו צריך לברך על אכילה אחרונה).
957. ט"ז ס"ק יג (ולענין הלכה למעשה נראה לענ"ד, דודאי ספק ברכות להקל, ואין לברך שנית בדעתו לחזור ולהתעטף אפילו לא נשאר עליו טלית קטן, וכדבריו של רבינו הטור).
958. מ"א ס"ק יח (ואם שינה מקומו לא הוי הפסק, כיון שחזר ולבש אותו טלית עצמו).
959. טור (ואם פשט טליתו ולא היה דעתו ללובשו מיד, כשחוזר ולובשו צריך לברך). מ"א שם (מכל מקום נראה לי, אם לא היה בדעתו ללובשו מיד, צריך לברך, וכמ"ש גבי סוכה. וכן הוא בטור כאן). והוא כדלקמן סי' תרלט סי"ג (אפילו אם חזר לאלתר, אלא שבשעה שיצא מן הסוכה היה דעתו לשהות הרבה חוץ לסוכה, ושלא לחזור לסוכה לאלתר, שאז אין הברכה שבירך על אכילה הראשונה פוטרת אכילה אחרונה, כיון שהפסיק ביניהן ביציאה גמורה על דעת שלא לחזור לאלתר). וכן הוא בתפילין, כדלקמן סי' כה סכ"ט (מי שחלץ את תפיליו והיה בדעתו שלא יחזור להניחן עד לאחר זמן מרובה ... ואחר כך נמלך לחזור ולהניחן מיד, צריך לחזור ולברך עליהם).
960. וכן פשט טליתו והפסיק כמה שעות, כדלקמן סכ"ד (נמלך מללבוש עד לאחר כמה שעות). ופירוש "כמה שעות" הוא כנראה ג' שעות ויותר. ואילו לענין תפילין, יתבאר לקמן סי' כה סכ"ט ( עד לאחר זמן מרובה, כמו ב' או ג' שעות), ולענין סוכה, בסי' תרלט סי"ג (שעה ושתים). וטעם החילוק בינם נתבאר באגרות קודש ח"ג אגרת תקמד (במה שכתב אדה"ז בשו"ע או"ח סתרל"ט סי"ג דחוזר ומברך בסוכה אם לא חזר לאלתר אלא לאחר שעה ושתים . ובסי' כ"ה סכ"ט בתפילין כתב "לאחר זמן מרובה כמו ב' או ג' שעות" ושואל לטעם החילוק בין סוכה ותפילין. גם אם די שעה א (ב) למה מוסיף אחר כך ושתים (או ג' ( . והנה עמד על זה ס' קצות השלחן להר' רח"א נאה בדיני תפילין בבדי השלחן סקס"ג, ומביא דברש"י ביומא (ל, א) ד"ה נוטל איתא דכיון שהפליג שעה א' או ב' הסיח דעתו מסעודתו. ובסידור דיעב"ץ הל' תפילין כתב לענין לחזור ולברך בתפילין ב' או ג' שעות, ומסיים בס' קצות השלחן דאין שום סברא לחלק בין תפילין לסוכה, גם אם ב' הוי זמן מרובה הרי כל שכן ג' ונשאר בצע"ג. ומה שנראה לפע"ד בזה, והוא בהקדים להגדיל הקושיא שמצינו ד' חלוקות מהנ"ל, 1) סוכה. א' ב' שעות. 2) תפילין. ב' ג' שעות. 3) ציצית. לאחר כמה שעות (שו"ע רבינו ס"ח סכ"ג ובסידורו, בבדי השלחן ס"ז סקי"ז העיר ע"ז ב' או ג' שעות נקרא זמן מרובה בסכ"ה סכ"ט אבל משינוי לשון אדה"ז בזה משמע ברור דאין השיעורים שוים). 4) ריח. לפי דעת הט"ז – פעם אחת ביום ולפי דעת המג"א – לאלתר (לא נת' הכרעת רבינו כי חסר סי' רי"ז בשלחנו), ומה טעם לחילוקים אלו ? ונראה לי הטעם, כי מצינו שיעור הפסק בענין – משך זמן ענין זה גופא. וכמו בתפלה וקריאת שמע דצריך להיות שהה כדי לקרוא את כולה (ראה שו"ע אדה"ז ר"ס ס"ה). וגם בכל הנ " ל זהו השיעור. והנה סוכה – עיקר קביעתה הוא אכילה (עיין ט"ז סתרל"ט סק"כ). תפילין – זמנם ברוב העולם (שגם הנידון מהם הוא, שאינם עליו כל היום שהרי חולץ עתה ושלא באונס), הוא זמן התפלה (ראה שו"ע רבנו סו"ס כז שם רסכ"ה וסכ"ה סו"ס לז). ציצית (דטלית גדול, דבי' עסקינן) – אין זמנו קבוע, אבל נמשך הרבה יותר מתפילין, כי לובשו קודם התפילין, אין צריך גוף נקי ואין בו הזהירות דהיסח הדעת (ראה שו"ע סל"ז). ריח - אין בו ממש, ולכן יש לומר דכיון שנפרד האדם ממנו ויצא לחוץ, נפסק כל הענין וחוזר ומברך בכניסתו. או, להיפך, דכיון שאין לריח "חיוב" זמן קבוע, הרי בכלל אין הזמן מפסיק בזה. והנה משך זמן סעודה ע"ד הרגיל , יש לומר שהוא שעה אחת. וסמך לדבר ממרז"ל (ברכות נה, א) דהסעודה (תדירה ב' פעמים ביום) היא על דרך הקרבת הקרבן. ואיתא (פסחים נה, א) דהקרבת התמיד (תדיר ב' פעמים ביום) נמשך שעה אחת. גם יש לומר מה שארז"ל (שבת י, א) שעה ראשונה מאכל כו' פי' בזה: בשעה א' וכל משך שעה ראשונה. – ולהעיר מב"מ (פג, ב) בארבע שעי ופירש"י שהיא שעת הסעודה. – והנה שיעור זה הוא משך סעודה רגילה, אבל הרוצה שיאריכו חייו אמרז"ל שיאריך בשלחנו (ברכות שם). וכיון דאפקי משעה אחת אוקמי אשתים , לאלו שמאריכים. ויש לומר שזהו יסוד דברי רש"י (ביומא הנ"ל והועתק גם ברש"י על הרי"ף ספ"ח דברכות). זמן התפלה (עם לבישת וחליצת התפילין, אמירת מה טובו וכו') הוא יותר משעה וחצי על דרך הרגיל (ראה אגה"ק ס"א. וי"ל יסוד לזה מזח"א סב, ב, וזח"ג קעב, ב). וכנ"ל כיון דאפקי כו' - אוקמי על שתי שעות. וסגולה לאריכות ימים אמרז"ל (ברכות שם) להאריך בתפלתו, וכנ"ל כיון דאפקא משתים – אוקמי אשלש לאלו שמאריכים. ומבואר כל שיעורים הנ"ל). ובהמשך לזה ראה שם אגרת תקנ. ויש לעיין לפי זה בזמנינו, לאלו הרגילים להתפלל בימות החול (בתפילין) – פחות משעה אחת, ובימות השבת (בטלית) – לערך שתי שעות, האם ישתנה גם זמן ההפסק המבואר כאן!? ונפקא מינה למעשה, כשיש התוועדות בבית הכנסת אחר התפלה בשבת, ופושט הטלית לזמן ההתוועדות, שנמשכת כשתי שעות, וחוזר ומתעטף בטלית כדי לחזור אתו לביתו, אם צריך לחזור ולברך. * בדיני הפסק, יש עוד כמה חילוקים בין ציצית לתפילין: (א) נשאר עליו טלית קטן: לקמן סכ"ה (הפושט טליתו סתם, שלא היה בדעתו כלום, לא שיחזור וילבשנו מיד ולא שלא יחזור וילבשנו מיד, אם כשפשט הטלית נשאר עדיין עליו טלית קטן, אם כן לא הסיח דעתו מהמצוה, לכן כשיחזור וילבוש את הטלית שפשט מתחלה אין צריך לברך עליו), ומובא לקמן (הערה הבאה), מפסקי הסדור שאף אם הי' בדעתו שלא לחזור וללבשו עד אחר כמה שעות, ואחר כך נמלך לחזור וללבשה לאלתר, אם נשאר עליו טלית קטן, אינו צריך לחזור ולברך. משא"כ החולץ תפיליו, לא נשארו עליו תפילין, והוי הפסק בשני אופנים אלה. (ב) הפסק שלא מדעתו: לקמן סכ"ו (מי שהיה לבוש טלית ונפלה ממנו, כשיחזור ויתעטף בה, צריך לחזור ולברך, כיון שנפלה שלא מדעתו, לכן אינו מועיל כלום מה שדעתו שיחזור וילבשנו). והיינו אף בשעת התפלה, כדלקמן סכ"ט (מי שהיה מתפלל תפלת שמנה עשרה ונפל טליתו מעליו, והניחו אחרים עליו את הטלית, כשיסיים את תפילתו ימשמש בציצית ויברך). משא"כ לענין תפילין מבואר לקמן סי' כה סל"ב ( עכשיו נהגו העולם, שאפילו אם נשמטו התפילין ממקומן שלא בכוונה ומחזירן למקומן, אעפ"כ אין מברכין עליהם ). (ג) הפסק לעשיית צרכיו: לקמן סי' כה ס"ל ( במה דברים אמורים, שלא עשה צרכיו בין חליצת התפילין להנחתן פעם ב'. אבל אם עשה צרכיו בינתיים, כיון שבעת ההיא לא היה יכול להניח תפילין, אם כן אינו מועיל כלום מה שהיה בדעתו לחזור ולהניחן מיד, ולכן צריך לחזור ולברך על הנחה שנייה, כאלו לא היה בדעתו כלל בשעת חליצתן לחזור ולהניחן מיד) . משא"כ לענין ציצית מבואר לקמן סי' כא ס"ג (מותר ליכנס בטלית מצוייצת לבית הכסא, לפי שאין זה בזוי למצוה), ושם נסמן, שכן הוא אף בטלית גדול, שנוהגים לפשוט לפני שנכנסים לשירותים. נמצא שהיוצא לשירותים בעת התפלה, ופושט הטלית וחולץ התפילין, כשחוזר להתעטף בציצית ולהניח תפילין, יברך על התפילין ולא על הטלית.
961. ב"י ד"ה כתב האגור (ואפשר היה לומר דמהר"ם מיירי בשלא היה דעתו להחזירו מיד, ומשום הכי צריך לברך ... אלא שקשה דאם כן מאי טעמא דמהר"ח שחילק בין נשאר עליו טלית קטן ללא נשאר, דאטו אם לבש טלית בשחרית והסירו וחזר ולבשו במנחה לא יהא צריך לברך אם נשאר עליו טלית קטן, דמה לי זה ומה לי הסירו שלא על דעת להחזירו מיד). אבל בפסקי הסדור סנ"ג (ואפילו פשטה על דעת שלא לחזור וללבשה לאלתר, ואחר כך נמלך לחזור וללבשה לאלתר, אם נשאר עליו טלית קטן אינו צריך לחזור ולברך). והוא כדעת מהר"ם ומהר"ח באגור סי' לד (נשאל מהר"י מולן על היוצא מבית הכנסת ומסיר טליתו וחוזר ולבשו אם יש לו לברך, והשיב דמהר"ם הצריך לחזור ולברך, ומהר"ח חלק, היכא דנשאר עליו טלית קטן שקורין ד' כנפות אז כשחוזר לא יחזור לברך), לפירוש ד"מ ס"ק ז (נראה לי דמהר"ם מיירי שלא היה דעתו לחזור וללבשו מיד, ולכך הוצרך לחזור ולברך. ובית יוסף הקשה דאם כן אין לחלק בין היכא דנשאר עליו טלית קטן להיכא דלא נשאר עליו. ואין דבריו מוכרחים). ט"ז ס"ק יג (דבד"מ כתב בהדיא דהאי יש אומרים בתרא, שהוא דעת מהר"ח, מיירי אפילו באין דעתו, דמהני בטלית קטן). ונתבאר בפסקי דינים צמח צדק ב, ג (פסק בסדור כהט"ז כאן ... כי ספק ברכות להקל, דלא כמ"א דפירש דלא איירי אלא בסתם, אלא דאפילו הי' דעתו שלא לחזור וללובשה לאלתר, ואחר כך נמלך לחזור וללובשה לאלתר, אם נשאר עליו טלית קטן אין לצריך לחזור ולברך כו').
962. וכן הוא בפסקי הסדור סנ"ד (אבל אם בא ללבשה אחר כמה שעות משפשטה, צריך לחזור ולברך, אפילו נשאר עליו טלית קטן, ואפילו היתה דעתו מתחלה לכך).
963. אגור סי' לד (ומהר"ח חלק היכא דנשאר עליו טלית קטן שקורין ד' כנפות או כשחוזר לא יחזור לברך), לפירוש ב"ח (ונראה לי דמהר"ח איירי בהסיר טליתו סתם, דבנשאר עליו טלית קטן, דאינו מסיח דעתו ממצות ציצית, לא הוי היסח הדעת, וכשחוזר ולובשו, אין צריך לברך, ובלא נשאר עליו טלית קטן, מסתמא הסיח דעתו ממצות ציצית לגמרי, וצריך לחזור ולברך). מ"א ס"ק יט (וב"ח כתב דמהר"ח מיירי כשהסירו סתם, ולכן כשנשאר עליו טלית קטן עדיין לא הסיח דעתו מן המצוה ... ולענין הלכה דברי הב"ח עיקר). וכן הוא לקמן סי' קסד ס"ב (מי שמסיר טליתו מדעתו בסתם, אין צריך לחזור ולברך אם נשאר עליו טלית קטן, שיש בזה גילוי דעת שאינו מסיח דעתו ממצוה זו, אף על פי שאין בדעתו כלום על טלית זו, ואינו יודע אם יחזור ויתעטף בה). אבל ראה לעיל (הערה צז ), מה שהובא מפסקי הסדור.
964. נמוקי יוסף הל' ציצית יב, א (ואם נפלה טליתו שלא במתכוין וחוזר ולובשו ומתעטף בו, יש אומרים שאינו צריך לחזור ולברך, וכן מצאתי בשם ה"ר יונה זצק"ל. אבל מורי ז"ל היה אומר, שאף בזו חוזר ומברך, אם נפלה מרוב גופו [דהוה ליה היסח הדעת]. ונראה לי כדבריו ... עכ"ל הריטב"א ז"ל). שו"ע סעיף טו (אם נפלה טליתו שלא במתכוין, וחוזר ומתעטף, צריך לברך). מ"א ס"ק כ (ובזה כו"ע מודו, דהא נפלה בלא דעת, ואזדא ליה מצותה, כמ"ש סימן כ"ה). והוא כדלקמן סי' כה סל"א (אם נשמטו התפילין ממקום הנחתן שיתבאר בסי' כ"ז, וממשמש בהן להחזירן למקומן, צריך לחזור ולברך עליהן, דכיון שנשמטו שלא מדעתו, אינו מועיל כלום מה שבדעתו לחזור ולהניחן על מקומן ... אבל אם הוא בעצמו הזיזן ממקומן, והיה בדעתו לחזור ולהניחן על מקומן מיד, ומחזירן על מקומן מיד, אין צריך לחזור ולברך), וסל"ג (נשמטו התפילין ממקומם, דצריך לחזור ולברך כשמחזירן למקומן, דשם קודם שנשמטו ממקומן כבר נגמרה המצוה השייכה לברכה שבירך עליהם בתחילה, וכשמחזירן למקומן מקיים מצות תפילין פעם ב', ולכן צריך לחזור ולברך). וראה הערות וביאורים רכז ע' י. וכן הוא לקמן סי' קסד ס"ב (שכל העושה מצוה אחת ב' פעמים, אינו חוזר ומברך ... שפסקה המצוה מעצמה וחוזר לעשותה, כגון שנשמטה ונפלה טליתו מעליו, כמ"ש סי' ח'). אמנם לקמן סי' כה סל"ב (עכשיו נהגו העולם, שאפילו אם נשמטו התפילין ממקומן שלא בכוונה ומחזירן למקומן, אעפ"כ אין מברכין עליהם. ויש שנתנו טעם למנהגם, שלא הצריכו לחזור ולברך אלא בלובש תפילין כל היום, ונשמטו ממקומן שלא בשעת התפלה, שלא היה דעתו עליהן כלל, אבל אנו שאין לובשין אותם אלא בשעת התפלה, ואז מסתמא אינו מסיח דעתו מהם, והוא מרגיש בשעה שנשמטין ממקומן, והוי ליה כמזיזן בעצמו ממקומן על מנת להחזירן מיד למקומן, שכבר נתבאר דאינו צריך לחזור ולברך). ולענין טלית בשעת תפלה, כתב בתהלה לדוד ס"ק יב (לדידן שאין לובשים אלא בשעת התפלה ... אפשר דאין צריך לברך בנפלה. אבל בשיירי כנה"ג הגב"י אות ו' פסק בפשיטות, בנפלה מעליו בשעת התפלה, דצריך לברך אחר כך, וכן פסק הרב ז"ל בסעיף כ"ט). והוא האמור לקמן סכ"ט (מי שהיה מתפלל תפלת שמנה עשרה, ונפל טליתו מעליו ... ויברך). וראה קובץ יגדיל תורה ח"ו ע' נא. ומכל מקום כתב באמרי יושר ח"ב סי' ט סק"ד (נראה ... אם הרגיש בשעה שנפל הטלית, בטרם שנפל כולו, והי' בדעתו להחזירו וללבשו, דאין צריך לברך, כמו בתפילין לדידן). ומשמע מסתימת הלשון כאן, שבזה אינו מועיל מה שלובש טלית קטן.
965. ב"י ד"ה וכתוב בנמוקי יוסף (ואפשר שכל שלא נפל כולו, אינו צריך לברך, כדאשכחן גבי תפלה, דשאני לן בין נפל כולו לנפל מקצתו, כמבואר בסימן צ"ז, וזה נראה יותר). והוא כדלקמן סי' צז ס"ד, לענין הפסק בתפלה (אם נשמט טליתו ממקומו, יכול למשמש בו ולהחזירו, אפילו נפל רובו, אבל נפל כולו, אינו יכול לחזור ולהתעטף בו, משום הפסק). שו"ע סט"ו (והוא שנפלה כולה, אבל אם לא נפלה כולה, אף על פי שנפלה רובה, אינו צריך לברך). וראה חקרי הלכות ח"ה י, א.
966. מ"א ס"ק כ (ונראה לי, דאם נפלה מעל כל הגוף, אף על פי שנשארה בידו, צריך לברך, דאזדא לה מצותה, דמצות עיטוף בגוף). וכדלעיל ס"ח (אותן שאין מתכסים בטליתם אלא הראש וסביב הצואר בלבד, ואין מקפידין לכסות את הגוף, צריך למחות בידם דעיקר העיטוף הוא בגוף לכולי עלמא).
967. טור (והישן בטליתו בלילה, אין צריך לברך עליו בבוקר). ב"ח (ולפענ"ד נראה דדברי רבינו עיקר ... ואם כן אין צריך לברך עליו בבקר אם לא פשטה בלילה). ט"ז ס"ק טו (ולענין הלכה נראה לי, דהשומע לדברי רבינו הטור דאין צריך לברך, הרוויח ברכה שאינה צריכה, כן נראה לענ"ד. וראיתי גם למו"ח ז"ל שפסק גם כן שאין צריך לברך).
968. היא דעה הב' דלקמן סי' יח ס"ב (ויש אומרים שלא מיעט הכתוב אלא כסות המיוחד ללילה, שאותו כסות הוא פטור אפילו אם לובשו ביום, כיון שמתחלה לא נעשה אלא ללובשו בעת שאינו ראוי לראיה. אבל כסות המיוחד ליום, או המיוחד ליום ולילה, חייב בציצית אף אם לובשו בלילה), ושם נסמן (הערה ו ). הובא גם בפסקי הסדור סמ"ג-ד (ואף אם פשטו מעליו וחזר ולבשו בלילה, אין בו משום בל תוסיף, מאחר שיש אומרים שכסות יום חייב בלילה. וכן על פי הסוד יש מצוה בלבישת טלית קטן גם בלילה).
969. ב"י (וכיון דגם בלילה חייב בציצית בכסות יום, וגם חייב לברך עליו, לא הויא לילה הפסק בין יום ליום, אלא כיומא אריכתא דמי). ב"ח (פירוש, מאחר דקיימא לן דכסות יום חייב בציצית אפילו לובשו בלילה, כהרא"ש, לא הוי לילה הפסק, אלא כיומא אריכתא דמי). ט"ז שם (ציצית לאו חובת גברא אלא חובת מנא, והאי מנא לא אפטר מציצית אפילו כשלבשו בלילה, לדעת הרא"ש סימן י"ח, אם כן לא היה כאן זמן פטור לבגד זה). וכמבואר ברש"י מנחות מג, א ד"ה אם כן (יומא אריכא דמי, דהא אין לילה מפסיקו). רא"ש הלכות ציצית סי' כ (כחד יומא אריכא דמי, דהא אין לילה מפסיקו). ואף אם הי' ער כל הלילה והי' לבוש טלית קטן, כדלקמן סי' תצד ס"ג (נוהגין הרבה להיות נעורים כל הלילה ... וצריכים הם ליזהר שלא לברך ... על הטלית קטן שהיה לבוש בו בלילה, עיין סי' ח').
970. היא דעה הא' דלקמן סי' יח ס"ב (יש אומרים שלא מיעט הכתוב אלא כסות שאינו בראיה בשעת לבישה, ולכן כל מה שלובש בלילה, אפילו הוא כסות המיוחד ליום, פטור. אבל כל מה שלובש ביום, אפילו הוא כסות המיוחד ללילה, חייב להטיל בו ציצית קודם שילבשנו, מפני שישנו בראיה בשעת לבישה), ושם נסמן (הערה ה ).
971. שו"ע סט"ז (הלן בטליתו בלילה, צריך לברך עליו בבוקר, אף אם לא פשטו). מ"א ס"ק כא (לילה לאו זמן ציצית הוא, והוי הפסק).
972. מ"א שם (טוב לפטור אותה בטלית גדול).
973. רמב"ם הל' ציצית פ"ג ה"י (ואם נתכסה בה בלא ציצית הרי ביטל מצות עשה). שו"ע סעיף יז (נתכסה בבגד שהוא חייב בציצית ולא הטיל בו ציצית, ביטל מצות ציצית). וכן הוא לקמן סי' יג ס"א (אסור להתלבש בטלית שיש בו ד' כנפות בלא ציצית, כמ"ש סי' ח).
974. היינו בימי החול, אבל בשבת, יתבאר לקמן סי' יג ס"ו (במה דברים אמורים בחול, כיון שהוא יכול להטיל ציצית בטליתו אם כן כשלובשו עובר על קום ועשה, אבל בשבת, כיון שאי[נו] יכול להטיל ציצית מחמת איסור שבת, אין איסור מן התורה ללבוש טלית בלא ציצית, שהרי לא אמרה תורה לא תלבש בגד בלא ציצית, אלא לאחר שילבשנו מצות עשה להטיל בו ציצית, וכיון שאינו יכול להטיל, אינו עובר).
975. אבל הוא עצמו אינו יכול לחזור ולהתעטף משום הפסק, כדלקמן סי' צז ס"ד (אם נשמט טליתו ממקומו, יכול למשמש בו ולהחזירו, אפילו נפל רובו, אבל נפל כולו, אינו יכול לחזור ולהתעטף בו, משום הפסק).
976. שיירי כנסת הגדולה הגהות ב"י סעיף י (נשאלתי עוד, על מי שהיה מתפלל י"ח ונפל טליתו מעליו, ובעוד שהיה מתפלל הניחוהו אחרים עליו, אם כשסיים תפלתו צריך לחזור ולברך או לא. והשבתי, דאם נפל טליתו מעליו מכל וכל, שצריך לחזור ולברך, כמו שפסק הרב ז"ל בספר הקצר, דמה לי החזרוהו אחרים או החזירו בעצמו ... כשסיים תפלתו ימשמש בציציות ויברך). וכן הוא לעיל ס"כ (ימשמש בציציותיו ויברך, דהמשמוש הוא כאילו לובשו עכשיו), ושם נסמן (הערה עה ). לקמן סי' יח ס"ז (ולכשיאור היום ימשמש בציציותיו ויברך עליהן, משום דהממשמש הוא כאילו לובשן עכשיו), ושם נסמן (הערה כה ). וראה קובץ דברי תורה יד ע' לט.
977. שו"ת מהר"ם [מינץ] סוס"י עח (כשאני ישן שינת צהרים, אני מכסה עלי הטלית קטן כדי שאיני צריך לברך, לסלק נפשי מכל הספיקות). הובא בכנסת הגדולה ובבאר היטב ס"ק יט. וראה אגרות קודש ח"ג אגרת תקנ. אבל אם הי' מסיר טליתו בעת השינה, יש להסתפק אי חשיב הפסק, שיצטרך לברך עליו שוב (ראה שו"ע אדה"ז המבואר). ומיירי שהיה ישן פחות משיעור "כמה שעות" (דלעיל סכ"ג), כי ביותר משיעור זה, בודאי צריך ברכה אם פשט טליתו, אפילו לא היה ישן.
978. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים ס"ז נתבאר ש"טוב שיניח הטלית קטן על ראשו ורוחב הטלית יהיה לקומתו, שכן הוא דרך העיטוף, ויעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ד' אמות, ואחר כך ימשכנו מעל ראשו וילבשנו", וכנפסק בשו"ע ס"ג. והיינו כדי לקיים מצות ציצית אף לדעת הגאונים המצריכים עיטוף, כמבואר בפנים ס"ה (ולדבריהם טליתות קטנות שלנו שאין בהם עטיפת הראש פטורים מציצית לגמרי). עוד נתבאר בס"ז, טעם נוסף לעשות עיטוף בטלית קטן "אם רוצה לברך להתעטף בציצית", והיינו שאף לפי הדעה הב', שאע"פ שאין בה עיטוף חייבת בציצית, מכל מקום טוב לעשות עיטוף בטלית קטן, כדי לברך "להתעטף בציצית" (ולא רק "על מצות ציצית"), אף שפרט זה לא נזכר בשו"ע שם. ומבאר ההוכחה להוספה זו, ממשמעות המ"א.
979. סעיף ג (טליתות קטנים שלנו ... טוב להניח אותו על ראשו רחבו לקומתו ולהתעטף בו, ויעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ד' אמות, ואחר כך ימשכנו מעל ראשו וילבישנו). והיינו כדי לקיים מצות ציצית אף לדעת הגאונים המצריכים עיטוף.
980. שבס"ב נפסק כדעה הב' שאין צריך עיטוף בטלית, ובס"ו (על טלית קטן יכול לברך "להתעטף", אף על פי שאינו מתעטף אלא לובשו). הרי שלדעת השו"ע מברך "להתעטף" אף בטלית קטן שאין בו עיטוף. ולא הצריך להתעטף בו אלא כדי לקיים מצות ציצית אף להגאונים.
981. שאף לדעה הב' טוב להתעטף בו כדי לברך "להתעטף".
982. היא דעת הרמ"א ס"ו (ויש אומרים שמברכין עליו על מצות ציצית, וכן נוהגין, ואין לשנות).
983. ס"ק ד (ומיהו אין קפידא כל כך בזה, דרוב הפוסקים סבירא להו דאין צריך עיטוף, וכל שכן לדידן דמברכין על מצות ציצית, פשיטא דאין צריך עיטוף).
984. כדלעיל (הערה קטז ).
985. ראה חקרי הלכות ח"ט ע' 24. מחנה יוסף ע' צח.
986. סימן פד (מי שהלך בדרך, ומתיירא לבדוק הציצית של טליתו פן יהיו פסולים ולא ימצא טלית אחר לברך עליו ... נראה לענ"ד, כיון דבדיקת הציצית אינו מפורש בגמרא, רק האחרונים כתבו כן, משום דנוחים להתקלקל, כדאיתא בל' ציצית סי' ח', בכהאי גוונא מותר להניחם בלא בדיקה ... כשלא ימצא טלית אחר, אם יהיה חשש שטליתו יהיה פסול ... הלכך בנידון דידן מותר להעלים עיניו שלא לבדוק הציצית בדרך, ולברך עליו, אם לא ימצא טלית אחר). הובא באלי' רבה סוף ס"ק י, ובבאר היטב סוף ס"ק ט.
987. ראה לקמן סי תריא ס"ג (הערה יג).
988. וכן השיב לדבריו בשערי תשובה ס"ק ט. הקונטרס אחרון שלפנינו הועתק בשו"ת צמח צדק חיו"ד סי' מז אות ז.
989. מ"א ס"ק יא (אם בתוך שיתעסק בבדיקתו לא יוכל להתפלל עם הצבור, רשאי ללובשו בלא בדיקה). וכן הוא בפנים סט"ו ( מי שנשתהא לבא לבית הכנסת, ובעוד שיתעסק בבדיקת הציצית יתבטל מלהתפלל עם הציבור ... מעמידין אותן בחזקתן).
990. כלל ב סימן ט (והעולם לא נהגו כן, לבדוק כל הציציות בכל שעה שמתעטף בטליתו, משום דמוקמינן להו בחזקת כשרות עד שיודע לו שנפסלו ... מוקמינן להו אחזקתייהו לענין ברכה, וכן לענין לצאת לרשות הרבים ... ואם ירצה להחמיר יבדקם בשעת יציאה).
991. סוף הלכות ציצית (והחרד על דבר ה' יבדוק בציצית קודם עטיפה, כדי שלא יברך ברכה לבטלה) .
992. כדלקמן סי' יג ס"ו (בשבת ... שאינו יכול להטיל ציצית מחמת איסור שבת).
993. סימן יג.
994. שם ס"ב (ומוקמינן לטלית אחזקתיה שהוא מצוייץ כהלכתו, ואין צריך לבדקו קודם שיצא בו) .
995. שם (שבדקו בשעת ברכה, ולכן אין צריך לבדקו בכל פעם שיוצא). וכן הוא לקמן שם ס"ג ( אין צריך לבדוק את הציצית כשהוא יוצא לרשות הרבים, אם כבר בדקום באותו היום, מפני שמעמידין אותן בחזקתן).
996. בים של שלמה חולין פרק ח סימן נג (וירא שמים יזהר בדבר, שלא לברך כלל אטלית שאולה).
997. ס"ק ד (והאריך שם, ומסיק דמכל מקום ראוי לכל ירא שמים שלא ילבש טלית שאינו שלו. ואם אין לו טלית אחר, ילבשנו בלא ברכה). ויתבאר לקמן שם ס"ו-ח ובקו"א ס"ק ג.
998. "והוא הדין שאין בודקין הציצית (מט"מ רש"ל)". והיינו שלא אסר אלא לאור הנר, מטעם "גזירה שמא ישכח ויטה הנר). והוא בהגהות רש"ל על הטור, הובא בפרישה ס"ק ט (ולפי זה היה אסור לבדוק הציצית בהשכמה לאור הנר). מטה משה סי' תמג (מצאתי כתוב דאסור לבדוק ציצית בהשכמה בבית הכנסת בשבת לאור הנר, כי לפעמים הם מסוכסכים, וצריך עיון להפרידן ולבודקן). וכן הוא לקמן שם ס"א (אסור להשתמש לאור הנר בשבת ... או לבדוק הציצית), ושם נסמן (הערה ג). וראה מ"א שם ס"ק ג בשם רש"ל.
999. וכן מנהג העולם.
1000. הלכות ציצית סימן כ (אבל אם מתעטף בהם בזה אחר זה, בלא הפסק, מברך ברכה אחת על שתיהם).
1001. סעיף יב ( ואם מפסיק ביניהם, צריך לברך על כל אחת ואחת) .
1002. ס"ק יד.
1003. ס"ה (אם רוצה לשחוט הרבה, צריך ליזהר שלא לדבר בין שחיטה לשחיטה בדבר שאינו מצרכי השחיטה. ואם דיבר, צריך לכסות דם שחיטה ראשונה ולברך פעם אחרת על השחיטה ... ויש אומרים דשיחה בין שחיטה לשחיטה לא הוי הפסק). ונתבארה דעה השנית בט"ז שם ס"ק ט (סבירא להו דשאני בין תפילין לתפילין, דב' מצות של חובה הם, וכיון שהתחיל בהם אין בדין שיפסוק ויתעסק בשיחה, אבל הכא דאי בעי שחיט ואי בעי לא שחיט, לא מחייב לחזור ולברך, והוה כמו שח באמצע סעודה ... וכיון שלא הכריע בשו"ע, קי"ל כיש אומרים אלו, דספק ברכות להקל. ועל כן צריך ליזהר שלא ידבר בין שחיטה לשחיטה, שלא יביא עצמו לידי ספק). ביאור הדעות בהפסיק בדיבור באמצע המצוה, ובין מצוה למצוה, ראה לקמן סי' תלב ס"ז (והערה נג), וסי' תקצב ס"ז (והערות לז; מד).
1004. וביאר המ"א (הפוסקים שם דאין צריך לברך, הוא הדין כאן, דדוקא בתפילין שהם שתי מצות של חובה צריך לברך, אבל הכא רשות, דאי בעי לא ישחוט, הוי כמו שסח באמצע סעודה, שאין צריך לברך). ומה שכתב דהכא רשות, הוא כדלקמן סי' כד ס"א (אף על פי שאין אדם חייב לקנות טלית בת ד' כנפות כדי שיתחייב בציצית, אלא דוקא אם רוצה להתלבש בטלית בת ד' כנפות חייב להטיל בה ציצית. מכל מקום טוב ונכון להיות כל אדם זהיר וזריז ללבוש טלית מצוייצת).
1005. כן נדפס במ"א דפוס אמשטרדם תצ"ב (אם השיח בינתיים, הכריעו האחרונים שם דאין לברך ). אבל בפרמ"ג א"א (דפוס אמסטרדאם טעות סופר, וצריך להיות "דיש" [לברך], במקום דאין). וגם בדפוסים החדשים תוקן כפי שהוא בדפוסים הראשונים של המ"א (ראה לקמן הערה קמה ).
1006. ס"ק ז (והסכמת הפוסקים דהוי הפסק וצריך לחזור ולברך).
1007. "דספק ברכות להקל".
1008. על הט"ז שם (זה אינו, דהסכמת הפוסקים כסברא הראשונה, וכן פסקו כל האחרונים). [אמנם בזמנינו קשה מאד ליזהר בזה, שהרי השוחטים עוסקים במלאכתם בבית השחיטה כל היום, וקשה ליזהר משיחה במשך כל היום, וכל יום ויום, ונסמכים בזה על דעת הט"ז].
1009. קטע זה נתוסף בדפוס זיטאמיר תר"ז בלוח התיקון לסיום הקו"א. ונתבאר לעיל (הערה קמא ).
1010. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים סכ"א נתבאר, שאם לא הי' דעתו בתחלה על הטלית השני, הוי כמפסיק, וצריך לברך על השני. אבל אם הביאו לו הטליתות האחרים לפני שגמר ללבוש הראשונים, לא יחזור ויברך על האחרים. ואף שלפום ריהטא נראה מהט"ז שבכל אופן לא יחזור ויברך על האחרים, ולפום ריהטא נראה מהמ"א שבכל אופן יחזור ויברך. מכל מקום נראה יותר שאינם חולקים, ועיקר החילוק הוא כאמור לעיל. ואף אם נאמר שהמ"א חולק על הט"ז, יש לנו לפסוק כהט"ז (שתלוי אם עדיין נשארו מהבגדים שבירך עליהם), וכמו בשחיטה, שנפסק בשו"ע יו"ד סי' יט ס"ז (וכששוחט הרבה עופות ומביאין לו עוד עופות, אם כשמביאים יש לפניו עוד עופות שלא נשחטו, נפטר בברכה אחת, אך אם גמר לשחוט כל שהיו לפניו והביאו לו אחרים, חייב לברך). ואף שהמ"א מחלק בין שחיטה ללבישה (אף על גב דגבי שחיטה יש אומרים דאין צריך לברך. היינו משום דסוברין יש קבע לשחיטה כל זמן שעוסק בה, דרגילין להביא יותר ... משא"כ בלבישה דהוי נמלך). היינו רק לפי דעת בעל העטור, דמיירי ביה המ"א. אמנם הסכימו האחרונים "לחלק בין שחיטה למילה"; דלא כבעל העיטור, וכיון שלגבי שחיטה קיי"ל "דאין לברך כשעדיין מונחים לפניו מהראשונים, אם כן הוא הדין נמי גבי ציצית, וכמו שכתב הט"ז". * נמצא למסקנא, שאין אומרים דרכו של אדם לימשך ולהרבות, אלא באכילה, כדלקמן סי' רו ס"ט (ואם הביאו לפניו מאותו המין ממש, אף אם כבר אכל הראשון כולו אין צריך לחזור ולברך, אלא אם כן הוא נמלך ממש, אבל בסתם אינו עושה היסח הדעת ממין זה שהיה לפניו בשעת הברכה להיות נמנע מלאכלו עוד כשיביאו לפניו, לפי שדרכו של אדם להמשך באכילה ולהרבות בה מאחר שהתחיל בה). משא"כ שחיטה, דינה כמילה ולבישה, שאין אומרים בהם שדרכו לימשך ולהרבות בהם (דלא כבעל העטור שמשוה שחיטה לאכילה). אלא שאם יש עדיין לפניו ממה שבירך עליו, אזי אומרים בכולם שאין כאן היסח הדעת, הן במילה והן בשחיטה והן בלבישה. ואף אם אינו ממש אותו מין, כמו גבי אכילה שיתבאר לקמן שם (אבל אם יש עדיין לפניו ממין הראשון כשהביאו לפניו מין אחר הדומה להראשון, כגון ששניהם מיני פירות או ששניהם מיני משקין, אין צריך לחזור ולברך עליו, שכל זמן שהוא עוסק באכילת או שתיית הראשון, אינו עושה היסח הדעת מן הסתם).
1011. סי' ז (ובתשובת הרשב"א בסימן תי"ז, מי שלובש אפילו מאה בגדים בציצית זה אחר זה, ואין בדעתו בתחילה על כולם, צריך לברך על כל אחד ואחד), והוא בשו"ת הרשב"א ח"ז סי' תיז (דהמברך להתעטף בציצית ובדעתו בשעת ברכה ללבוש טלית אחרת מוסף על זו, דדי בברכה אחת, דומיא דשני תינוקות למול. ואם לא עלה כן על דעתו בשעת ברכה, מברך על כל אחת ואחת) .
1012. סעיף יב שם (אם לא היה בדעתו מתחלה על כולם, הוי כמפסיק ביניהם) .
1013. ד"ה ואם יש לו (פירש בית יוסף, דוקא כשהיה בדעתו מתחלה על כולם. וכן כתב האגור בשם הרשב"א).
1014. ס"ק טו (דהוי נמלך).
1015. ס"ק י (בירך על דעת ללבוש בגד אחד, וקודם הלבישה הביאו לו עוד אחד ונמלך גם כן עליו ללובשו ... ולכאורה קשה, מאי שנא מפירות לקמן בסי' ר"ו, דאם הביאו לפניו עוד בשעה שיש מן אותן הפירות לפניו, דאין צריך לברך ... וצ"ע ליישב זה).
1016. וכן פירש הפמ"ג במשבצות זהב שם בדעת הט"ז (משמע דמודה הט"ז, אם כבר לבש ואחר כך הביאו עוד, דיברך שנית).
1017. והיינו שלענין שחיטה כתב הרמ"א ביו"ד סי' יט ס"ו (ויש אומרים דאם הביאו לו ממין הראשון ששחט, אין צריך לכסות הראשונה ולברך על שחיטה שניה). ולענין מילה כתב בסי' רסה ס"ה (אבל אם ... לא היה דעתו על הב' מתחילה, צריך לברך אשר קדש ידיד, על הראשון, ולחזור ולברך על מילת השני). ולענין לבישה נפסק כאן בשו"ע (אם לא היה בדעתו מתחלה על כולם, הוי כמפסיק ביניהם) . והקשה הש"ך סי' רסה ס"ק טו (צ"ע, דלעיל סי' י"ט ס"[ו] כתב הרב דיש אומרים דאפילו לא היה דעתו על השני, אין צריך לחזור ולברך כשהן ממין אחד, וכאן תינוקות הא מין אחד הן). וכל זאת מיישב כאן המ"א (אף על גב דגבי שחיטה יש אומרים דאין צריך לברך. היינו משום דסוברין יש קבע לשחיטה כל זמן שעוסק בה, דרגילין להביא יותר (עמ"ש סי' ר"ו דגבי מילה נמי מהאי טעמא צריך לברך, דלא כש"ך סי' רס"ה), משא"כ בלבישה דהוי נמלך). והיינו שלענין שחיטה לא הוי הפסק, כיון שרגילין להביא יותר, משא"כ בלבישה ומילה הוי הפסק, כי אין רגילים להביא יותר. וכיון שבמילה מיירי שהביא השני אחר מילת הראשון, אם כן מובן שגם כאן בלבישה מיירי "כשכבר לבש הבגדים שהיה בדעתו עליהם בשעת הברכה". ואם כן אפשר שגם המ"א יודה להט"ז, ש"אם יש עדיין לפניו מהבגדים שהיה בדעתו עליהם בשעת הברכה", אין צריך לברך עליהם.
1018. מהטור והרמ"א שם שהביא את שיטת בעל העיטור סוף הלכות שחיטה (הכא כולה שחיטה חדא מילתא היא, ודעתו על כל בהמה דכוותיה), כדלעיל הערה הקודמת.
1019. על מה שכתב הרמ"א שם ס"ו (ויש אומרים דאם הביאו לו ממין הראשון ששחט, אין צריך לכסות הראשונה ולברך על שחיטה שנייה). כתב הט"ז שם ס"ק יא (זה דעת בעל העיטור בטור, ונראה שמדמה אותו לפירות שכתב בא"ח סימן ר"ו בירך על פירות שלפניו ואחר כך הביאו לו יותר מאותו המין אין צריך לברך אף על פי שלא היו לפניו כשבירך עכ"ל ... וסיים הטור כאן וא"א הרא"ש לא חילק ... ונראה דסבירא ליה שאינו דומה לפירות שזכרנו, דבאכילה טבע האדם לגרור אחריה ולהוסיף עוד, ועל כן הוה כמו שהיו לפניו בשעת הברכה, משא"כ בשחיטה. וכתב ב"י שהר"ן בשם ה"ר משולם והראב"ד ורמב"[ן] סבירא להו כמו הרא"ש, ואם כן הוה בעל העיטור יחיד לגבייהו).
1020. ס"ק ט (על כרחך צריך לומר כמ"ש ב"י, דיש חילוק בין אכילה דיש לו קבע, לשחיטה דאין לו קבע כו' ... ודלא כבעל העיטור ... וכן משמעות הפוסקים). ומטעם זה נפסק לקמן סי' רו ס"ט (ואם הביאו לפניו מאותו המין ממש, אף אם כבר אכל הראשון כולו, אין צריך לחזור ולברך, אלא אם כן הוא נמלך ממש, אבל בסתם אינו עושה היסח הדעת ממין זה שהיה לפניו בשעת הברכה להיות נמנע מלאכלו עוד כשיביאו לפניו, לפי שדרכו של אדם להמשך באכילה ולהרבות בה מאחר שהתחיל בה). והיינו שרק לענין אכילה אמרינן דיש לו קבע, ודרכו של אדם להמשך באכילה. משא"כ לענין שחיטה וציצית, לא אמרינן כן (אלא כשיש עדיין לפניו ממה שבירך עליו).
1021. ס"ק טו (דגבי מילה נמי מהאי טעמא צריך לברך).
1022. בשו"ע שם ס"ז (וכששוחט הרבה עופות ומביאין לו עוד עופות, אם כשמביאים יש לפניו עוד עופות שלא נשחטו, נפטר בברכה אחת, אך אם גמר לשחוט כל שהיו לפניו והביאו לו אחרים, חייב לברך), שהיא דעת הסמ"ק סי' קנו (וכששוחט הרבה עופות ומביאין לו עוד עופות, אם כשמביאים יש לפניו עוד עופות שלא נשחטו, נפטר בברכה אחת, אך אם גמר לשחוט כל שהיו לפניו והביאו לו אחרים, חייב לברך). אלא שבבאר הגולה ליו"ד שם אות י דפוס ראשון (אמשטרדם תכב) נרשם "טור בשם הסמ"ג". ובדפוסים מאוחרים יותר הוגה: "סמ"ק סי' קנו, דלא ככתוב בב"י ופרישה ודרישה, סמ"ג).
1023. כנסמן לעיל (הערה קנא ).
1024. סי"ג (הלובש טלית קטן ומברך עליו, וכשהולך לבית הכנסת מתעטף בטלית גדול, צריך לברך עליו, דהליכה מביתו לבית הכנסת חשיבא הפסק) .
1025. ס"ק יז (נראה לי, דאם שניהם בבית אחד, לא חשיב הפסק מחדר לחדר, וכמ"ש סי' קע"ח ורע"ג. ואם יצא מביתו וחזר מיד, צריך לברך).
1026. ס"ק יא (זה כתוב בב"י דרך טעם על מ"ש הרא"ש והטור, דמי שרגיל להתעטף טלית גדול בבית הכנסת צריך לברך, דמשום הפסק הילוך הוא. וקשה לי ... על כן נראה לענ"ד, דטעם הרא"ש והטור שהצריכו לברך שנית על טלית גדול בבית הכנסת, משום דבשעה שמברך על טלית קטן בביתו מניח תיכף תפילין אחר כך, כמ"ש בשו"ע סי' כ"ה ס"ב, ואחר כך מניח בבית הכנסת טלית גדול, ומסתמא גם הרא"ש כתב על דרך זה, ואם כן ברכת תפילין הוה הפסק בין טלית קטן לגדול, אבל לא ההילוך לבית הכנסת, כן נראה לענ"ד).
1027. בט"ז שם (מדברי התוס' [סוטה] פרק אלו נאמרין דל"ט [ע"א ד"ה כל] שכתבו וז"ל, דהכא בנטילת ידים תיכף לברכה מיירי, ושיעור תכיפה איכא למשמע מתכיפת סמיכה לשחיטה, דאמרינן בפרק כל הפסולים [זבחים לג, א] כל הסמיכות שהיו שם קורא אני בהם תיכף לסמיכה שחיטה, חוץ מזו שהיתה בשער הנקנור, שאין מצורע יכול ליכנס לשם, אלמא כדי מהלך משער נקנור עד בית המטבחיים לא חשיב תכיפה, ובמס' מדות [פ"ה מ"א] משמע שהייה כ"ב אמה עכ"ל. הרי דאין ההילוך עצמו חשיב הפסק, אלא השהייה כדי אותו ההילוך, דאי תימא דההילוך מצד עצמו הוה הפסק, היאך ילפינן מהתם שיעור שהיי' בין נטילה לברכה, דלמא אין השהייה עושה כלום אפילו הרבה מזה, ושאני התם בשער נקנור דהוי הפסק מצד מעשה ההילוך, אלא על כרחך כל שלא שהה שיעור שהייה, אפילו הלך באותו שיעור, לא הוי הפסק). ההלכה של שיעור הפסק כ"ב אמה, הובאה לקמן סי' קסו (צריך ליזהר שלא להפסיק אפילו בשהיה כדי הילוך כ"ב אמה, שבשיעור זה נקרא הפסק אפילו יושב במקומו).
1028. בתוך העזרה, שיעור "תיכף" הוא עד כ"ב אמה (שהוא השיעור שמתחלת העזרה שליד שער ניקנור עד בית המטבחים). אבל מחלל שער ניקנור עד תחלת העזרה, הוי הפסק אפילו בפסיעה אחת.
1029. לג , א (כל הסמיכות שהיו שם קורא [אני בהן] תיכף לסמיכה שחיטה, חוץ מזו (של אשם מצורע, רש"י) שהיתה בשער נקנור, שאין מצורע יכול ליכנס לשם עד שמזין עליו מדם חטאתו ומדם אשמו ... ליעייל ידיה ולסמוך (לתוך הפתח ולסמוך ולישחטיה אצל הפתח ... וקס"ד רבי היא דאמר כל צפון העזרה כשר לשחיטת קדשים, ואף צפון שבמקום דריסת רגלי כהנים וישראל, רש"י). אמר רב יוסף הא מני רבי יוסי ברבי יהודה היא דאמר מרחק צפון (צפון הכשר לשחיטת קדשי קדשים רחוק מן הפתח יותר מכ"ב אמה, מקום דריסת ישראל ומקום דריסת כהנים דכל אחת מהן י"א אמה, רש"י)).
1030. פ"ב מ"ו (עזרת ישראל היתה ארך מאה אמה ושלשים וחמש על רחב אחת עשרה. וכן עזרת כהנים היתה ארך מאה ושלשים וחמש על רחב אחת עשרה), ו פ"ה מ"א ( כל העזרה היתה ארך מאה ושמונים ושבע ... מקום דריסת ישראל אחת עשרה אמה, מקום דריסת הכהנים אחת עשרה אמה...) .
1031. סי' קכח (וקשה, דהתם מוכח בהדיא בגמרא דאפילו בכדי פסיעה אחת הוי הפסק ... שהרי מוקמינן כרבי, ואם כן יכול לשחוט תיכף אצל הפתח, ואפילו הכי לא מיקרי תיכף, דאי סלקא דעתך בפחות מכ"ב אמה מיקרי תיכף, אכתי קשה לישחט תיכף אצל הפתח). והיינו שבתחלה למדה הגמרא כרבי, שאפשר לשחוט בצפון העזרה בסמיכות לשער ניקנור, וכיון שסמיכת המצורע היא בחלל שער ניקנור (שלא נתקדש, כדי שיוכל המצורע לסמוך בו), והשחיטה היא בתוך העזרה, בסמיכות לשער ניקנור, לא הוי "תיכף לסמיכה שחיטה". הרי שאפילו פסיעה אחת מקרי הפסק. אמנם לפי מה שכתב המ"א, דדוקא בבית אחת לא הוי הילוך הפסק עד הילוך כ"ב אמה (שיעור המקום משער ניקנור עד בית המטבחים), אבל מבית לחוץ הוי הפסק, אם כן לא קשה מידי, כי מחלל שער ניקנור עד תוך העזרה הוי הפסק אפילו בפסיעה אחת, אבל בתוך העזרה עצמה, לא הוי הפסק עד כ"ב אמה. וכן תירץ המ"א סי' קסו ס"ק ג (והשתא קשה, לפי מאי דסלקא דעתא כרבי, אפילו למאן דאמר שמה ביאה, לסמוך לפני הפתח ולעייליה ולשחטיה אצל הפתח מבפנים. אלא על כרחך כשהולך ממקום למקום חשיב הפסק אפילו הליכה מועטת).
1032. בט"ז שם ( ונמצא כאן לענין ברכת ציצית, דלא איכפת לן בשהייה אפילו הרבה כל שלא הפסיק בדבור, דאם לא כן, הי' לו לחשוב שם תיכף לכל המצות עשיית הברכה. אלא ודאי דאינו, ולמה יהי' הפסק מחמת ההילוך לבית הכנסת).
1033. בגמרא ברכות מב, א (שלש תכיפות הן, תיכף לסמיכה שחיטה, תיכף לגאולה תפלה, תיכף לנטילת ידים ברכה).
1034. ד"ה וז"ל.
1035. סי' קסו (מצאתי לרבינו נסים שכתב במגילת סתרים ... ומסתברא דשיעור עיכוב זה כדי שאילת שלום תלמיד לרב, דהיינו שלום עליך רבי ומרי, דבהכי לא חשיבה הפסקה).
1036. ס"ג ([שלא יפסיק בין ברכה לאכילה] יותר מכדי דבור). וכן הוא לקמן שם ס"ג ( ואפילו בשתיקה אסור להפסיק יותר מכדי דיבור, שהוא כדי שאילת שלום תלמיד לרב).
1037. סי' רו ס"ק ד (ובסימן ק"מ כתב שהאבודרהם חולק על זה וכתב דשתיקה לא חשיבא הפסקה, לא שנא מרובה לא שנא מועטת. ולכתחלה ודאי לא מפסקינן, אבל בדיעבד אין צריך לחזור ולברך אלא אם כן דיבר בנתיים).
1038. וכן נפסק לקמן שם (ואם שהה יותר, אין צריך לחזור ולברך). ומכל מקום אין הגמרא שם מונה זאת בין הדברים שצריך "תיכף".
1039. בט"ז שם ( וכ"כ ב"י לקמן סי' ק"ד בשם ה"ר יונה [ברכות כא, א], אם נחש כרוך על עקבו ילך להשליכנו מעליו, דלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום עכ"ל). וכן הוא לקמן שם ס"ב (יכול לילך למקום אחר כדי שיפול הנחש מרגלו, שלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום באמצע עשיית המצוה).
1040. שם (דשינוי מקום הוי הפסק).
1041. שם (דבאמצע מצוה אחת לא שייך הפסק, עיין סימן ק"ד).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 17 עמודים.