שיחת ש"פ ראה, אדר"ח אלול, ה'תשל"א

130

בס"ד. שיחת ⁹⁹³ ש"פ ראה, אדר"ח אלול, ה'תשל"א.

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

א. ישנם ענינים שאע"פ שכבר דובר אודותם, וכבר באו בכתב וגם בדפוס וכו', אעפ"כ, בבוא זמנם, יש צורך להזכירם עוד הפעם, ובלשון הכתוב ⁹⁹⁴ : "דבר בעתו מה טוב".

ועד"ז בנוגע לחודש אלול – שיש בו ענינים מיוחדים שאינם בשאר חדשי השנה: תקיעת שופר ⁹⁹⁵ , ואמירת המזמור ⁹⁹⁶ "לדוד ה' אורי" ⁹⁹⁷ (שבזה יש מעלה גם לגבי תק"ש, כיון שישנו גם בשבת וגם בערב ר"ה), וכיון שב' ענינים אלו ישנם בכל ימי חודש אלול, הרי מובן שבהם מתבטאת הנקודה של חודש אלול.

וע"ד המדובר פעם בארוכה ⁹⁹⁸ אודות המעלה המיוחדת שבחודש אייר, שבכל ימות החודש ישנה המצוה דספירת העומר. ואע"פ שמצות ספירת העומר ישנה גם בחודש ניסן וחודש סיון – הרי אין זה בכל ימי החודש, אלא רק בחלק מהם, משא"כ חודש אייר, שבכל הימים שבו ישנה המצוה דספה"ע, ומזה מובן שבענין זה מתבטאת הנקודה והמעלה המיוחדת של חודש אייר.

ועד"ז בנוגע לחודש אלול, שכיון שבכל הימים שבו ישנם ב' הענינים דתקיעת שופר ואמירת "לדוד ה' אורי", הרי מובן, שבהם מתבטאת הנקודה של חודש אלול. ואע"פ שהענין דתק"ש ישנו גם בר"ה ובמוצאי יוהכ"פ, וכן אמירת "לדוד ה' אורי" ישנה גם בחודש תשרי – הרי אין זה בכל ימי החודש, ורק בחודש אלול ישנם ב' ענינים אלו בכל ימי החודש.

כלומר: כשיש ב' אפשרויות להסביר הענין דתק"ש ואמירת לדוד ה' אורי בחודש אלול, אם זוהי נקודה הקשורה עם ימים או שבועות

131

מסויימים, או שזוהי נקודה הקשורה עם כללות החודש – קרוב לומר שזוהי הנקודה של החודש , שלכן ישנה בכל ימות החודש; משא"כ בנוגע לתק"ש ואמירת לדוד ה' אורי בחודש תשרי – הרי זה קשור עם ימים או שבועות מסויימים. וכמו בנוגע לספה"ע, שבניסן וסיון, הרי זה קשור עם ימים או שבועות מסויימים, ואילו באייר, הרי זה קשור עם כללות החודש.

ב. וכל זה מתחיל כבר מיום א' דר"ח – לא מבעי בנוגע לאמירת לדוד ה' אורי שמתחיל מיום א' דר"ח אלול, אלא גם בנוגע לתק"ש, שגם להדעות שמתחיל מיום ב' דר"ח אלול ⁹⁹⁹ , תוקעין גם ביום א' דר"ח להתלמד עכ"פ ¹⁰⁰⁰ .

ואע"פ שעיקר הענין של ר"ח אלול הוא יום ב' דר"ח, משא"כ יום א' דר"ח שהוא עדיין יום שלושים של חודש מנחם-אב, והוא רק טפל ליום ב' דר"ח – הרי גם יום א' דר"ח נקרא בשם ר"ח אלול, ויש בו העילוי שכולל את כל ימי החודש ¹⁰⁰¹ .

[ולהעיר, שמצד הענין שר"ח כולל את כל ימי החודש, יש סברא לומר שיש עילוי ביום א' דר"ח לגבי יום ב' דר"ח, כיון שיום א' דר"ח (שכולל את כל ימי החודש) כולל גם את יום ב' דר"ח; ואילו יום ב' דר"ח, שכולל רק את הימים שלאחריו, אינו כולל יום א' דר"ח. אבל, אי אפשר לומר סברא שהיא היפך הדין והיפך שכל הפשוט, שעיקר הענין דר"ח הוא יום ב' דר"ח, ואילו יום א' דר"ח הוא רק בדרך טפל ליום ב' דר"ח].

ויש להוסיף, שאע"פ שיום א' דר"ח הוא רק בדרך טפל, הרי ע"פ הכלל שכל הגבוה ביותר יורד למטה יותר ¹⁰⁰² , צריך לומר שיש מעלה יתירה ביום א' דר"ח, שלוקח ממקום נעלה ועמוק יותר בחודש אלול גופא, שלכן יכול להיות נמשך בחודש אב, עכ"פ ביום הל'.

ובכל אופן, רואים בפועל שכבר מיום א' דר"ח מתחיל ענינו של חודש אלול, שהנקודה שבו היא אמירת לדוד ה' אורי, ולא רק ענין של אמירה בדיבור בלבד, אלא גם ענין של מעשה – תקיעת שופר.

ג. ולכן, בעמדנו ביום הש"ק שהוא יום א' דר"ח אלול, הנה כאן

132

המקום להזכיר עוד הפעם את המשל הידוע שמבאר רבינו הזקן בלקו"ת ד"ה אני לדודי ¹⁰⁰³ בנוגע לחודש אלול, וז"ל:

"משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה, ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו, ואח"כ בבואו להיכל מלכותו אין נכנסים כ"א ברשות, ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה. וכך הענין עד"מ בחודש אלול יוצאין להקביל אור פניו ית' בשדה וכו'".

והענין בזה:

ימי חודש אלול הם ימי רצון2, שבהם נפעלת מחילה סליחה וכפרה על כל הענינים הבלתי-רצויים, ו"נודע שבאלול הוא זמן התגלות י"ג מדות הרחמים" ¹⁰⁰⁴ (אף שבכל יום אומרים י"ג מדה"ר בתחנון), שנלקחים ממקום שלמעלה מסדר השתלשלות, ומשם נמשכים למטה באופן שהוא בלי מדידה והגבלה (לא כמו שאר ההמשכות שנמשכים למטה בהתלבשות במדידה והגבלה).

ועל זה שואל רבינו הזקן במאמר הנ"ל11: "ולהבין זה כי למה הם ימות החול ואינם יו"ט, כמו שבתות ויום טוב שבהם התגלות אלקות .. ובפרט בעת וזמן י"ג מדות שהם הארת העליונות מאד, והם מתגלים ביוהכ"פ (נוסף על אופן התגלותם בר"ה וכל עשי"ת), ובודאי יש הפרש גדול בין יוה"כ ובין אלול"?

ומבאר10: "אך הנה יובן ע"פ משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה .. וכך הענין עד"מ בחודש אלול יוצאין להקביל אור פניו ית' בשדה וכו'".

וזהו הטעם שימי חודש אלול הם ימות החול ולא יו"ט – כי, בחודש אלול נמצא המלך דוקא בשדה, וענין השדה במקום כפי שהוא בזמן הו"ע ימות החול דוקא, ולא שבתות וימים טובים.

ד. ביאור הדברים:

מובן מהמאמר שאין כוונת רבינו הזקן שצריך לבטל את מציאות השדה ("מאַכן אויס שדה"), אלא החידוש הוא שאע"פ שזוהי "שדה" – לא "עיר", ולא "בית", עליו נאמר ¹⁰⁰⁵ "תפארת אדם לשבת בית" – נמצא המלך בשדה ;

133

ו"מקבלין פניו בשדה" – כפי שנמצאים במעמד ומצב שעסוקים בעבודות השדה, חרישה וזריעה כו' (מלאכות שאינן נעשות בבית או בעיר, אלא בשדה דוקא), ולובשים לבושי שדה.

וכמובן מזה שהחילוק בין שדה לעיר בזמן הוא בדוגמת החילוק בין ימות החול לשבת ויו"ט, והרי יש חילוק בין בגדי חול לבגדי שבת ויו"ט, מצד החיוב לכבד את השבת והיו"ט בכסות נקי' כו' ¹⁰⁰⁶ .

ומובן, שאע"פ שגם בימות החול ישנו הענין של עבודת ה' – הרי מצינו בעבודת הכהנים גופא שלצורך תרומת והוצאת הדשן יש ללבוש "בגדים אחרים", פחותין מהבגדים שלובשים לצורך עבודת פנים (ועד להבגדים שבהם נכנס הכה"ג לקדש הקדשים), שכן, "בגדים שבשל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו" ¹⁰⁰⁷ .

ועד"ז בנדו"ד, שכאשר נמצאים בשדה ועוסקים בעבודות השדה, אזי לובשים בגדי שדה, שאינם ראויים לעומד לפני המלך.

וזהו החידוש של חודש אלול – שלמרות שנמצאים בשדה, ולובשים בגדי שדה, מקבלין את פני המלך שנמצא בשדה. – צריך רק להבטיח שלא להסיט את המבט לצדדים ("ניט פאַרקוקן אויף אַ זייט"), אלא להביט למקום שבו נמצא המלך.

ומובן גודל החידוש שבדבר – דלכאורה הרי זו תמיהה הכי גדולה, דבר והיפוכו: מחד גיסא – נמצאים בשדה, והיינו, שלא משנים את המקום להיות "עיר" או "בית", אלא המקום נשאר במעמד ומצב שנקרא ע"פ תורת-אמת בשם "שדה", כיון שכן הוא באמיתית הענינים, ושם עוסקים בעבודות השדה ובלבושי שדה כו'; ולאידך גיסא – קובעת תורת אמת שבמעמד ומצב כזה מקבלין את המלך שנמצא בשדה. ואע"פ שזהו ענין שבא באתערותא דלעילא, הרי גם אתעדל"ע צריכה להיות מעין האתערותא דלתתא, או עכ"פ באופן של כלי ¹⁰⁰⁸ . ולכאורה כאן אינו באופן כזה.

ה. ולהבין הענין, יש להקדים תחילה המקור בנגלה דתורה לביאור רבינו הזקן בענין חודש אלול "ע"פ משל למלך .. בשדה" (כידוע שכל ענין שמבואר בתורת החסידות יש לו מקור בנגלה דתורה ¹⁰⁰⁹ ):

134

איתא בטור2 (מפרקי דר"א ¹⁰¹⁰ ) ש"התקינו חז"ל שיהיו תוקעין בר"ח אלול בכל שנה ושנה וכל החודש כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה, שנאמר ¹⁰¹¹ אם יתקע שופר בעיר וגו'".

וזהו גם תוכן הענין דתקיעת שופר בראש השנה – כמ"ש הרמב"ם ¹⁰¹² "אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וכו'".

ונמצא, שתק"ש בחודש אלול הוא מעין (ועד לאותו ענין ד)תק"ש בר"ה. וכמודגש גם בכך שבערב ר"ה לא תוקעים בשופר כדי לעשות הפסק בין התקיעות שבחודש אלול לתקיעות שבר"ה ¹⁰¹³ , שמזה מוכח עד כמה גדולה השייכות שביניהם, שלולי ההפסקה ביניהם הי' מקום לחשוב שהם ענין אחד.

וע"פ מ"ש הרס"ג ¹⁰¹⁴ שא' הטעמים העיקריים לתק"ש דר"ה קשור עם הענין ד"תמליכוני עליכם .. ובמה בשופר" ¹⁰¹⁵ , והיינו, שע"י תק"ש מכתירים את הקב"ה למלך – הרי מובן, שגם בתק"ש שבחודש אלול (שהיא מעין ואותו ענין דתק"ש שבר"ה) ישנו הענין ד"תמליכוני עליכם".

אמנם, אע"פ שהתק"ש שבאלול היא כמו התק"ש שבר"ה, יש חילוק ביניהם – שבחודש אלול אין זה מצוה (כמו בר"ה), כי אם מנהג ¹⁰¹⁶ [אלא ש"מנהג ישראל תורה היא" ¹⁰¹⁷ , ש"תורה" ענינה "אור", כמרומז בשם "אורייתא", "אור ייתא" ¹⁰¹⁸ , שמורה על המשכת והבאת האור בכל הענינים, וגם תורה מלשון הוראה ¹⁰¹⁹ , כיצד להתנהג בכל הענינים], והיינו, שאע"פ שאין עושים מזה מצוה, אלא נשאר רק מנהג, הנה בהיותו מנהג, יש בו אותו ענין של תק"ש כמו בר"ה.

ו. ועפ"ז מובן שדברי הטור הנ"ל הם המקור לדברי רבינו הזקן (היינו שענין זה נמצא כבר בטור, אלא שנתגלה ע"י רבינו הזקן) שענינו של חודש אלול הוא כ"משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר

135

לקראתו ומקבלין פניו בשדה .. וכך הענין עד"מ בחודש אלול יוצאין להקביל אור פניו ית' בשדה" – כי:

תוכן דברי הטור הוא שבחודש אלול ישנו אותו ענין של תק"ש כמו בר"ה, אלא שאין זה מצוה, כי אם מנהג; וזהו גם תוכן דברי רבינו הזקן, שבחודש אלול ישנו אותו המלך כמו בר"ה, אלא שאינו נמצא בעיר, בהיכל מלכותו, כי אם בשדה.

ובפרטיות יותר מתבטא הדבר בב' הענינים שבתק"ש – ענין החרדה ("אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו"), והענין ד"תמליכוני עליכם", כדלקמן.

ז. ענין החרדה שבחודש אלול:

ענין החרדה פועל שינוי בכל עניני האדם, כמובן ממארז"ל ¹⁰²⁰ "חרדה מסלקת את הדמים".

וענינו בעבודה – שהחרדה מסלקת את החיות וההתלהבות ("קאָך") שבעניני העולם, כך, שלמרות שנשאר בשדה ועוסק בעבודתו בשדה בעניני הרשות,

– כמ"ש בספרי על הפסוק "וברכך ה' אלקיך גו'" שבפרשת השבוע ¹⁰²¹ : "יכול יהי' בטל (וימתין לברכתו של הקב"ה), ת"ל בכל אשר תעשה", והיינו, שצריך לעשות פעולה בדרך הטבע לצורך פרנסתו, וכיון שצריך להיות "משאו ומתנו באמונה" ¹⁰²² , הרי זה באופן הקשור עם העלם והסתר העולם כו' –

הרי זה באופן שהחיות וההתלהבות שלו היא – לא בעניני השדה, אלא בעניני קדושה, כולל ובמיוחד בעניני חודש אלול – לקבל את המלך בשדה, ולהתכונן לילך אחריו העירה, ועד להיכל מלכותו וקיטון המלך.

ומתאים גם עם שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר הידועה ¹⁰²³ אודות חודש אלול, שנעשה שינוי בכללות האויר, ופועל שינוי בכל הענינים.

ויש להוסיף ולהעיר, שהחרדה בתק"ש שבחודש אלול, אינה ענין שבא ע"י התבוננות בשכל והסברה שיש סיבה שבגללה צריך להיות בתנועה של חרדה, כיון שבעוד כ"ט או ל' יום יהי' יום הדין, שבו יעמדו

136

למלחמה מיימינים ומשמאילים כו', כמ"ש ¹⁰²⁴ "ויהי היום ויבואו בני האלקים להתיצב וגו'", ותרגם "והוה ביומא דדינא בריש שתא" – שהרי ענין זה יהי' רק לאחרי משך זמן, וא"כ, אינו צריך להיות כבר עכשיו בתנועה של חרדה; אלא באופן שעצם קול השופר מטיל חרדה.

וכללות הענין בזה – שהחרדה שבתק"ש דחודש אלול הו"ע ההתעוררות שמצד גילוי בחי' היחידה, ובאופן שענין זה פועל הזזה ושינוי בכל הכחות הפנימיים, כמבואר בקונטרס העבודה ¹⁰²⁵ שלא די בעבודה שבבחי' מקיף, מצד חי' ויחידה, אלא צ"ל נמשך גם בנפש רוח ונשמה, ובאופן של עבודה פרטית דוקא.

ח. וכמו"כ ישנו בחודש אלול גם הענין ד"תמליכוני עליכם":

כיון שבחודש אלול מקבלין את פני המלך בשדה – הרי מובן שצריך להיות בזה גם הענין דהכתרת המלך.

וכיון שענין הכתרת המלך אצל בנ"י הוא באופן ש"מלכותו ברצון קבלו עליהם" ¹⁰²⁶ – הרי זה צריך להיות מתוך שמחה ¹⁰²⁷ .

כלומר: אע"פ שהענין ד"תמליכוני עליכם" הוא ע"י העבודה של קבלת עול, ובזה גופא – לא רק קב"ע כפי שהיא משפיעה או כפי שהיא הסיבה על העבודה של שאר כחות הנפש, אלא עבודת הקב"ע מצד עצמה, הנה ביחד עם זה, צ"ל ענין ההכתרה מתוך שמחה. וכפי שרואים אצל מלך בשר ודם שהכתרת המלך היא בשמחה, וכיון ש"מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" ¹⁰²⁸ , הנה גם הענין ד"תמליכוני עליכם" (הכתרת הקב"ה) בר"ה צ"ל מתוך שמחה.

וזהו גם מ"ש רבינו הזקן בנוגע לענין דמלך בשדה שבחודש אלול, שהמלך "מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם" – שזהו ענין השמחה; ובהתאם לכך צריכים גם בנ"י לקבל פני המלך "בסבר פנים יפות .. (ו)שוחקות".

ט. ויש לומר שב' ענינים הנ"ל שבתק"ש – ענין החרדה, והענין ד"תמליכוני עליכם" – מרומזים באמירת המזמור3 "לדוד ה' אורי וישעי" ¹⁰²⁹ :

137

"ישעי" – הו"ע ישועתו של הקב"ה שעוזרו במלחמת היצר ¹⁰³⁰ , וענין זה קשור עם החרדה שבתק"ש – "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו".

ו"אורי" – אור שלי – מורה על השמחה הקשורה עם הענין ד"תמליכוני עליכם".

וזוהי ההוראה וה"בכן" בנוגע לפועל ממש – שבבוא חודש אלול צ"ל ענין החרדה שנעשית ע"י תק"ש, שפועלת שינוי בכל עניניו, כך, שגם במעמד ומצב שנמצא בשדה ועוסק בעניני שדה, הרי הוא מקבל את פני המלך מתוך התמסרות מוחלטת ("ער גיט זיך איבער אינגאַנצן"), ומתוך שמחה, ובכל עניניו צריך להיות ניכר היותו יהודי ששמע היום תק"ש, ואמר היום המזמור "לדוד ה' אורי וישעי".

*

י. ויש להוסיף ולקשר כל האמור לעיל עם פרשת השבוע – פרשת ראה:

ובהקדמה – שהמאמר ד"ה אני לדודי הנ"ל שבו נתבאר ענינו של חודש אלול ע"פ המשל דמלך בשדה, קבעו הצ"צ בלקוטי תורה פרשת ראה (ולא כמו מאמרי ר"ה, שנדפסו בפני עצמם תחת הכותרת "דרושי ר"ה", ועד"ז "דרושי שבת שובה" וכן "דרושי יוהכ"פ").

ולא עוד אלא שענין התגלות י"ג מדות הרחמים באלול נזכר באמצע דרושי פרשת ראה: בתחילה באים דרושי פרשת ראה, ולאח"ז באים דרושי ושמתי כדכד, שזהו פסוק בהפטרה דפרשת ראה ¹⁰³¹ , ובהמשך לפ"ב בד"ה ושמתי כדכד הא' – שלאחריו בא ד"ה ושמתי כדכד הב' וכו' – נאמר ¹⁰³² : "וזהו ענין התגלות י"ג מדות הרחמים באלול וכו'".

ואינו מובן ¹⁰³³ : מהי השייכות של מאמרי חודש אלול לפרשת ראה?

ולכאורה – אדרבה: ברוב השנים – קורין פרשת ראה בשבת מברכים חודש אלול שהוא עדיין בחודש מנחם-אב; ואפילו כאשר הקביעות היא באופן שקורין פרשת ראה בר"ח אלול – הרי רק יום השבת הוא בחודש אלול, ואילו ימות החול של השבוע דפרשת ראה (שגם להם יש חשיבות גדולה, שהרי "מי שטרח בערב שבת יאכל

138

בשבת" ¹⁰³⁴ ) הם כולם בחודש מנחם-אב, וא"כ, מהי השייכות של מאמרי חודש אלול לפרשת ראה?

יא. ויובן בהקדם הביאור בנוגע לכללות הפרשה שהתחלתה "ראה", ועד שזהו גם שמה של הפרשה (כפי שנקראת אצל כל בנ"י בכל מקום שהם), וכפי שמבאר רבינו הזקן ¹⁰³⁵ ש"שמו אשר יקראו לו בלה"ק" מהוה ומחי' את הדבר שנקרא בשם זה, ומזה מובן שהשם מורה על תוכן הענין – דלכאורה אינו מובן:

בפרשת ואתחנן ביקש משה "אעברה נא ואראה גו'" ¹⁰³⁶ – ראי' דייקא, ומבאר רבינו הזקן ¹⁰³⁷ ש"בחי' זו רצה (משה) להמשיך בכנס"י"; אבל לאח"ז אמר משה "ועתה ישראל שמע גו'" ¹⁰³⁸ , "כי לא פעל המשכת בחי' ראי' הנ"ל בכנס"י אלא בחי' שמיעה" (ואילו ענין הראי' ישנו רק אצל יחידי סגולה, או שישנו רק בבחי' מקיף ¹⁰³⁹ ).

ועפ"ז אינו מובן: מדוע אמר משה " ראה אנכי נותן לפניכם היום וגו'" – ענין הראי' דוקא?!

[ואין לומר שכוונתו היתה רק ליחידי סגולה – שהרי דיבר כאן לכל בנ"י. וכמו"כ אין לומר שכוונתו היתה לבחי' המקיף – שהרי אומר "אנכי נותן לפניכם גו'", היינו, שרצה שענין זה יפעל בפנימיותם ¹⁰⁴⁰ , וכהמשך הכתוב ¹⁰⁴¹ : "את הברכה אשר תשמעו גו' והקללה אם לא תשמעו גו'", שהו"ע ב' הקוין ד"סור מרע ועשה טוב" ¹⁰⁴² ].

ועכצ"ל שהכוונה היא, שאפילו כפי שבנ"י נמצאים במעמד ומצב שעבודתם היא רק בבחי' שמיעה, כמ"ש "ועתה ישראל שמע גו'", מ"מ, צריך להיות גם ענין הראי' – "ראה".

יב. והענין בזה:

אמרו חז"ל ¹⁰⁴³ "אינה דומה שמיעה לראי'", כיון שע"י ראי' מתאמת אצלו הדבר הרבה יותר מכמו ע"י שמיעה, שכן, כאשר אדם שומע דבר-מה, נודע לו אודות מציאות הדבר, ויכול לידע אותו בכל פרטיו, אבל עדיין אין זה בתכלית ההתאמתות, שהרי יכולים להקשות על זה ולהוכיח שאינו כן, ואז יוחלש אצלו הענין, ועלול להתבטל לגמרי, ועד

139

שיונח אצלו באופן הפכי; משא"כ כאשר רואה זאת – מתאמת אצלו הדבר בתכלית, אפילו אם יוכיחו לו ע"פ שכל שאין הדבר כן, כיון שראה זאת בעצמו ¹⁰⁴⁴ .

ולכן אומר משה רבינו לבנ"י: "ראה וגו'", כי, משנת"ל (סי"א) שמשה לא פעל שתהי' אצל בנ"י העבודה בבחי' ראי', אין הכוונה שלא פעל זאת כלל ח"ו, כי אם שזהו ענין שתלוי בעבודתם. כלומר: באופן תמידי – ישנו אצל בנ"י ענין השמיעה, ורק אצל יחידי סגולה ישנו ענין הראי', וכן אצל כל בנ"י באופן מקיף; אך עדיין יכול להיות גם אצל כל אחד מישראל ענין הראי' באופן פנימי, אלא שזהו ענין התלוי בעבודה, אבל ע"י עבודה יש ביכלתו להגיע לזה – עכ"פ בענינים מסויימים; אולי לא בנוגע לכל ד' אותיות שם הוי' (שבהם מתבטא ענין העבודה בכל כחות הנפש ¹⁰⁴⁵ ), אבל עכ"פ בנוגע לב' אותיות או אות אחת כו'.

וכדמוכח מהמבואר בענין יחודא עילאה ויחודא תתאה ¹⁰⁴⁶ , שאע"פ שלא כולם יכולים לאחוז בתמידיות בדרגת יחו"ע, אלא ביחו"ת בלבד, מ"מ, בזמנים מסוגלים, בעת רצון כו', יכול כל אחד להגיע לדרגת יחו"ע, שפועלת שינוי בכל עניניו גם בעבודתו ביחו"ת; וכיון שיחו"ע ויחו"ת הם ראי' ושמיעה ¹⁰⁴⁷ , הרי מובן, שאע"פ שבדרך כלל העבודה היא בבחי' שמיעה, מ"מ, אמר משה "ראה", כיון שבזמנים מסוגלים יכול כל אחד להגיע לעבודה שבבחי' ראי' שתהי' אצלו באופן פנימי, ותפעל אצלו שינוי גם בשאר הזמנים.

ומזה מובן גם בנוגע לענין ד"מלך בשדה" – שנתבאר בדרושי פרשת ראה ¹⁰⁴⁸ :

גם כאשר נמצאים במעמד ומצב של שדה, ששם לא רואים ולא מכירים את המלך, וגם לא רואים שם ריבוי השרים שמשתחווים למלך – ש"גם מי שלא ראה את המלך מעולם ואינו מכירו כלל, אעפ"כ, כשנכנס לחצר המלך ורואה שרים רבים ונכבדים משתחווים לאיש א', תפול עליו אימה ופחד" (כפי שמבאר רבינו הזקן ¹⁰⁴⁹ בנוגע להתבוננות ששייכת לכל אחד מישראל), שענין זה שייך רק "בחצר המלך", בהיכל מלכותו, ולא בשדה – אעפ"כ, בחודש אלול בא המלך לשדה, ומקבלים פניו בשדה, והמלך מראה פנים שוחקות לכולם.

140

יג. וכאשר ישנו הענין ד"ראה וגו'", אזי מתקיים מ"ש בהמשך הפרשה: "את הברכה אשר תשמעו גו'" – "אשר" דייקא (ולא "אם"), לשון הבטחה ¹⁰⁵⁰ – שברור הדבר ש"תשמעו אל מצוות ה' אלקיכם".

ונמשכים י"ג מדות הרחמים שמאירים בחודש אלול – עד "ונקה" (משא"כ "לא ינקה", שאינו נכלל בי"ג מדה"ר ¹⁰⁵¹ ), ומבטלים את כל הענינים הבלתי-רצויים הקשורים עם מ"ש "והקללה אם לא תשמעו גו'".

ועי"ז ממשיכים כתיבה וחתימה טובה,

– דכשם שהתק"ש שבחודש אלול היא מעין התק"ש שבר"ה, הן בנוגע לענין ד"היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" והן בנוגע לענין ד"תמליכוני עליכם", שישנם כבר בתק"ש שבחודש אלול, כן הוא גם בנוגע לכתיבה וחתימה טובה שנמשכת בר"ה, שמתחילה כבר מחודש אלול. וכדאיתא בפוסקים (והובא בדברי האחרונים לפסק הלכה) ¹⁰⁵² שכאשר אדם כותב אגרת לחבירו מר"ח אלול, צריך לאחל לו כתיבה וחתימה טובה, באופן שנמשך במעשה של כתיבה –

שהקב"ה נותן לכל אחד מאתנו, בתוככי כלל ישראל, כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה למטה מעשרה טפחים.

* * *

יד. מאמר (כעין שיחה) ד"ה כי כאשר השמים החדשים וגו'.

* * *

טו. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק ¹⁰⁵³ "אחרי ה' אלקיכם תלכו גו' ובו תדבקון" ¹⁰⁵⁴ , "הדבק בדרכיו גמול חסדים קבור מתים בקר חולים כמו שעשה הקב"ה",

– שכאן אי אפשר לפרש "תדבקון" (בפשטות) שקאי על דביקות נפשית באהבה לה', כי כבר נאמר לפנ"ז60 "ואת מצוותיו תשמורו", שכולל מצות אהבת ה'. וגם אי אפשר לפרש שקאי על הדביקות

141

בתלמידים ובחכמים (כבס"פ עקב ¹⁰⁵⁵ ), כיון שזהו רק בגלל ש"עבד מלך מלך" ¹⁰⁵⁶ , ובאופן ש"מעלה אני עליכם כאילו נדבקת בו"62. ולכן צריך לפרש "הדבק בדרכיו", שעי"ז נדבק בו ית' ממש.

וכיון ש"ובו תדבקון" נאמר לאחרי "ואת מצוותיו תשמורו", מובן, ש"הדבק בדרכיו" קאי על ענינים שמצד עצמם אינם מצוה, ועשייתם היא רק בגלל "(כמו) שעשה הקב"ה": "קבור מתים" – כמו שהקב"ה התעסק בקבורת אהרן, אף שרבים מבנ"י בודאי היו מוכנים להתעסק בזה, ו"בקר חולים" – כמו שהקב"ה ביקר את אברהם, אף שבודאי באו לבקרו כמה מאנשיו ורעיו –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ד ע' 53 ואילך.

* * *

טז. בנוגע להערות אאמו"ר על הזהר – הנה על הזהר דפרשת השבוע לא רשם אאמו"ר הערותיו, ולכן נתעכב על הערתו על מאמר הזהר בפ' ויקרא (דף י"ח ¹⁰⁵⁷ ) בנוגע לתק"ש בר"ה, ששייך גם לתק"ש שבחודש אלול (כנ"ל ס"ה ואילך):

איתא בזהר: "אשרי העם יודעי תרועה ¹⁰⁵⁸ , יודעי ולא תוקעי וכו'".

ויש להעיר, שמאמר הזהר הנ"ל הוא המקור לסיפור הידוע ¹⁰⁵⁹ אודות בנו של רבינו הזקן, ר' חיים אברהם, שהלך לשמוע תק"ש מהצ"צ, למרות הקושי שבדבר מצד זקנותו וחולשתו כו', באמרו: כתיב אשרי העם יודעי תרועה, ולא תוקעי תרועה.

וכאן רואים עד כמה מדוייק כל ענין וסיפור בדברי רבותינו נשיאינו ¹⁰⁶⁰ , שאינו סתם לשון או מליצה כו', אלא זהו ענין שיש לו מקור בפסוק או מארז"ל, בנגלה או בפנימיות התורה – כמו סיפור הנ"ל, שכאשר קוראים אותו ברשימות כ"ק מו"ח אדמו"ר, יכולים לחשוב שזהו דיוק והמצאה של רח"א, אבל באמת מפורש הדבר בזהר.

יז. וממשיך בזהר בביאור הענין ד" יודעי תרועה": "בהאי יומא בעי עמא לאסתכלא בב"נ שלים מכלא דידע ארחוי דמלכא קדישא, דידע

142

ביקרא דמלכא וכו' בכוונא דלבא בחכמתא ברעותא בשלימו", והיינו, שהבעל-תוקע צ"ל מי שיודע בארחות ויוקר המלך כו' בשלימות.

וע"פ ביאור הזהר בהפלאת המעלה ד"יודעי תרועה", יומתק יותר סיפור הנ"ל – דלכאורה הי' גם רח"א עצמו "יודעי תרועה", שהרי בודאי ידע דרושי רבינו הזקן בענין תק"ש (ובפרט להיותו בנו של רבינו הזקן, והרי ההשפעות מהאב אל הבן הם בעומק יותר כו') – כיון שמדובר כאן אודות "יודעי תרועה" באופן נפלא ביותר.

ובפרט ע"פ ביאור אאמו"ר ¹⁰⁶¹ : "דידע ארחוי דמלכא הוא בחי' דעת תחתון המתפשט בכמה דרכים [שהרי דעת הוא מפתחא דכליל שית ¹⁰⁶² ] .. דידע ביקרא דמלכא הוא דעת עליון שאינו מתפשט [וזהו ענין "יקר", שהוא לעצמו] .. בכוונא דלבא – בינה, כי בינה לבא ¹⁰⁶³ , בחכמתא – חכמה (כי תק"ש חכמה ¹⁰⁶⁴ ), ברעותא – רצון, אריך, בשלימו – עתיק", שעפ"ז מודגשת יותר הפלאת המעלה ד"יודעי תרועה".

יח. אך עפ"ז צריך להבין:

ידועה השאלה בנוגע לתק"ש: מהו הצורך בשופר מקרן של בהמה דוקא – הרי התעוררות ענין הקבלת עול יכולים לפעול גם ע"י ענין הדיבור, כמו ע"י אמירת "שמע ישראל" ¹⁰⁶⁵ , כמארז"ל ¹⁰⁶⁶ "למה קדמה פרשת שמע כו' כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה"; וגם אם הקב"ע דר"ה היא נעלית יותר, שלכן צריכה להתבטא בקול פשוט שאינו יכול להתלבש באותיות – הרי זה יכול להיות גם ע"י קול פשוט של אדם, ומהו הצורך בקול שופר מקרן של בהמה דוקא?

ומבואר בזה ¹⁰⁶⁷ , שכדי לפעול הענין ד"תמליכוני עליכם"22 בר"ה, צ"ל העבודה דקב"ע באופן של ביטול בתכלית, שאינו מציאות כלל, ולכן אין זה יכול להתבטא ע"י קול אדם, אלא ע"י קול מקרן של בהמה, שמורה על העדר מציאותו לגמרי.

ולכאורה אינו מובן: איך יתאים ענין הנ"ל עם המבואר בזהר גודל המעלה ד"יודעי תרועה", שהבעל-תוקע צ"ל "ב"נ שלים מכלא דידע

143

ארחוי דמלכא כו'", בכל פרטי הדרגות עד לבחי' עתיק – שאין זה ענין הקב"ע באופן של ביטול בתכלית עד להעדר המציאות לגמרי?

יט. ויובן ע"פ ביאור אאמו"ר68 ש"האיש הזה (הבעל-תוקע) נעשה ס"ר-ס"ר בין העם למקום, כי יש בו ב' בחי' דעת שכ"א הוא ס"ר":

הפירוש הפשוט ד"ס"ר-ס"ר" (נוסף על פירוש אאמו"ר שהם ב' הבחי' שבדעת) הוא – "סרסור" ("מעקלער"), שהוא ממוצע, ובנדו"ד, שהבעל-תוקע הוא ממוצע בין בנ"י להקב"ה, וככל ממוצע, צריך שתהי' לו שייכות לשני הענינים שהוא הממוצע ביניהם ¹⁰⁶⁸ .

והענין בזה:

מצד הקב"ה – צריך לפעול את ענין המלכות למעלה, "תמליכוני עליכם", לא רק בנוגע להתפשטות המלכות, "מלך שמו נקרא עליהם" ¹⁰⁶⁹ , אלא גם בנוגע לעצמיות המלך, העצם דלמעלה (שמשם נמשך הענין ד"יבחר לנו את נחלתנו" ¹⁰⁷⁰ , בחירה חפשית לאמיתתה); ומצד בנ"י – צריך להמשיך את ענין המלכות בפנימיותם, בכל עניניהם, כחותיהם הפרטיים וכו'.

ולכן צריכים להיות אצלו ב' הענינים הנ"ל:

כדי לעורר את העצם שלמעלה, עצמיות המלך, צריכה להיות אצלו העבודה דקב"ע (ביטול אל המלך) שמצד עצם הנשמה, העצם שלמטה, שמעורר וממשיך את העצם שלמעלה – ע"י התקיעה בשופר מקרן של בהמה דוקא, שמורה על תכלית הביטול באופן של העדר המציאות לגמרי;

וכדי להמשיך את ענין המלכות בפנימיותם של בנ"י, צריך הבעל-תוקע בעצמו להיות חדור בזה בכל כחות נפשו – ע"י היותו "יודעי תרועה", "דידע ארחוי .. ויקרא דמלכא .. בכוונא דלבא בחכמתא ברעותא בשלימו".

כ. ובפרטיות יותר – יש לומר שזהו החילוק בין קודם התקיעות ובשעת התקיעות:

ובהקדמה – שמצינו בכללות ענין קיום המצוות, שמחד גיסא צריך לקיימן (לא בגלל הטעם, אלא) בגלל ציווי הקב"ה, כנוסח הברכה: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", וכלשון רבינו הזקן ¹⁰⁷¹ : "אילו נצטווה

144

לחטוב עצים כו'"; ולאידך גיסא, צ"ל כוונת המצוות, שזוהי נשמת המצוה, כי מצוה בלי כוונה (כמו תפלה בלי כוונה) כגוף בלי נשמה ¹⁰⁷² .

אך הענין הוא – שקודם עשיית המצוה צ"ל כוונת המצוה, לידע כל הסגולות וההמשכות וכל הענינים שנפעלים למעלה (כידוע בפירוש מארז"ל ¹⁰⁷³ "דע מה למעלה ממך") ע"י קיום המצוה; ואילו בשעת עשיית המצוה צ"ל הקיום (לא מצד הטעם, אלא) רק מצד ציווי הקב"ה.

ועד"ז בנדו"ד: קודם התקיעות – צ"ל הענין ד"יודעי תרועה", "לידע ארחוי ויקרא דמלכא בכוונא דלבא וכו'", שעי"ז פועלים המשכת המלכות בפנימיות כו'; אבל בשעת התקיעות – ה"ז קול פשוט של שופר מקרן בהמה דוקא, שעי"ז מעוררים וממשיכים העצם שלמעלה.

* * *

כא. המשך הביאור בפירוש רש"י,

– הסדר "קבור מתים בקר חולים" (שלכאורה הרי זה היפך סדר המאורעות בחיי האדם, והיפך הסדר שעשה הקב"ה) הוא מן הקל אל הכבד: "קבור מתים", שזוהי רק טירחא ויגיעה, אבל אין חשש שיוזק מזה, ויתירה מזה, "בקר חולים", אף שיש חשש שיוזק ממחלתו ¹⁰⁷⁴ .

וה"יינה של תורה" שבפירוש רש"י: העילוי ד"הדבק בדרכיו .. כמו שעשה הקב"ה" גם לגבי הצוותא וחיבור שע"י קיום מצוה ¹⁰⁷⁵ , כי, בענין הציווי נרגשת מציאותו של האדם שמתקשר ע"י קיום הציווי, ואילו ע"י הדביקות הרי הוא חד עם הקב"ה, ועד שבדרך ממילא עושה "כמו שעשה הקב"ה" ¹⁰⁷⁶ –

נכלל בשיחה הנ"ל (סט"ו) שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.

* * *

145

כב. האמור לעיל (סכ"א) אודות ענין הדביקות של בנ"י בהקב"ה באופן שלמעלה מציווי, הנה בכללות הרי זו מעלת התורה לגבי מצוות:

מצוה – ענינה ציווי, ששייך רק ביחס אל הזולת, שגם לאחרי שמקיים הציווי, שעי"ז נעשה בצוותא וחיבור (מצוה לשון צוותא וחיבור ¹⁰⁷⁷ ) עם המצַווה, הרי הוא עדיין מציאות בפני עצמו, ולא באופן שנעשה מציאות אחת עם המצַווה ("דאָס איז ניט ער אַליין"); וכמו שהמצוות עצמם הם רק "אברין דמלכא" ¹⁰⁷⁸ .

משא"כ תורה – הרי "אורייתא וקוב"ה כולא חד" ¹⁰⁷⁹ , היינו, שאין כאן דבר נוסף מלבד עצמותו ית', אלא "אנא נפשי כתבית יהבית" ¹⁰⁸⁰ ("דאָס איז ער אַליין"); ובאופן כזה היא גם ההתאחדות של יהודי עם התורה, שנפשו האלקית ולבושי' מיוחדים ממש בא"ס ב"ה בתכלית היחוד (ולא מרכבה לבד כמו בקיום המצוות) ¹⁰⁸¹ .

וכיון שכן, הנה אף שגם בתורה ישנו הענין של ברכת התורה ("אשר קדשנו במצוותיו וצונו"), הנה לאמיתו של דבר לא שייך בזה ענין של ציווי (שהוא רק ביחס אל הזולת), כיון שזהו באופן שנעשים חד ממש עם הקב"ה; ומזה נמשך גם בקיום המצוות – שישנה הנהגה באופן שמצד היותו דבוק בהקב"ה, עושה בדרך ממילא מה שהקב"ה עושה, גם ללא ציווי ¹⁰⁸² .

כג. ויש להוסיף בזה, שמעלת התורה לגבי מצוות מתבטאת גם בנוגע לפעולה בעולם:

ידוע שע"י התורה נעשים בנ"י בעלי-בתים על העולם, כדאיתא בירושלמי ¹⁰⁸³ על הפסוק ¹⁰⁸⁴ "לא-ל גומר עלי", שע"פ פס"ד ב"ד של מטה [שהוא בעה"ב גם על ב"ד של מעלה, כפי שמצינו שהכריעו לא כמתיבתא דרקיעא אלא כרבה בר נחמני שאמר טהור ¹⁰⁸⁵ ] משתנה מציאות העולם, כי, "מאן מלכי רבנן" ¹⁰⁸⁶ , ו"אמר מלכא עקר טורא" ¹⁰⁸⁷ .

146

ולכאורה אינו מובן: הרי התורה היא למעלה לגמרי מהעולם, ואילו הפעולה בעולם שייכת יותר למצוות?

אך הענין הוא – שהמצוות שנתלבשו בעולם פעולתן היא בדרך של בירור , שדורש השתדלות ויגיעה וכו'; ואילו התורה, כיון שהיא למעלה לגמרי מהעולם, וגם בירידתה לעולם נשארת במציאותה כפי שהיא למעלה מהעולם,

– שלכן "אין דברי תורה מקבלין טומאה, שנאמר ¹⁰⁸⁸ הלא כה דברי כאש נאם ה', מה אש ["שמתנענע תמיד .. לידבק בשרשו למעלה" ¹⁰⁸⁹ , היינו, שגם בהיותו למטה הרי הוא כמו למעלה] אינו מקבל טומאה, אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה" ¹⁰⁹⁰ , והיינו, שאפילו יהודי שנטמא בטומאה שיוצאת מגופו שהיא חמורה ותחתונה ביותר (שלכן "לא אירע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים" ¹⁰⁹¹ , לפי שהיא טומאה היוצאה מגופו הי' הדבר מגונה ומכוער יותר משאר טומאות), אין זה בסתירה ללימוד התורה, שמגעת גם במקום תחתון כזה ונשארת בטהרתה –

הרי היא פועלת בעולם (לא בדרך בירור, אלא) באופן של בעלות (שענין זה שייך רק בדבר שאינו מתלבש בעולם, משא"כ דבר שהוא בהתלבשות בעולם אינו יכול להיות בעה"ב עליו), ועל ידה נעשה כיבוש העולם ¹⁰⁹² .

[ואין סתירה לזה ממ"ש באגה"ק ¹⁰⁹³ ש"כל עיקר עבודת ה' בעתים הללו בעקבות משיחא היא עבודת הצדקה", ולא כ"כ לימוד התורה – כיון ששם מדובר בנוגע להקמת "סוכת דוד" שנפלה "עד בחי' רגלים ועקביים שהיא בחי' עשי'", ע"י עבודת הבירורים, אבל בנוגע לכיבוש העולם, הרי זה נעשה בעיקר ע"י לימוד התורה].

ולהעיר, שגם ע"פ נגלה דתורה יש מעלה בתורה לגבי מצוות – ש"כל חפציך לא ישוו בה", "אפילו חפצי שמים", "דמבטל מצוה ועוסק בתלמוד תורה", ורק ב"מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים", יש לבטל תלמוד תורה ולעסוק במצוה ¹⁰⁹⁴ .

וזהו גם מה שבנוגע למצוות ישנו כלל ש"לא הוכשר למלאכת

147

שמים אלא טהורים ומותרים בפיך" ¹⁰⁹⁵ , היינו שפעולת המצוות היא רק בדבר הרשות, לעשותו מצוה, אבל לא בדבר האסור, כמו ערלה וכלאי הכרם, ואילו פעולת התורה היא באופן ש"תורת אמת" מכנסת עצמה לדון גם בטענות של שקר, ועד לדברים אסורים וטמאים לגמרי ¹⁰⁹⁶ , אבל אין זה באופן של בירור (כמו במצוות), ששייך רק בדברים מותרים, אלא באופן של בעלות, "עד"מ בעל הבית מסדר בביתו שכלי פלוני יעמוד במקום פלוני וכלי פלוני יעמוד במקום פלוני" ¹⁰⁹⁷ .

ועד שפעולת התורה היא באופן ש"אמר מלכא עקר טורא" – שההר אינו מתבטל ממציאותו (כמו ע"י עבודת הבירורים), אלא שנעקר ממקומו למקום שהמלך רוצה שיהי' שם, והיינו, שפעולת התורה היא לא רק באופן ש"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" ¹⁰⁹⁸ , אלא באופן של אתהפכא חשוכא לנהורא ¹⁰⁹⁹ .

ויש להוסיף ולהעיר, שהענין ד"טורא" – לאחרי שנעקר למקום שהמלך רוצה שיהי' שם – מורה על ענין ההגבהה דקדושה, כמ"ש ¹¹⁰⁰ "ויגבה לבו בדרכי ה'", ששייך בעיקר לאופן העבודה דתורה, משא"כ עבודת הבירורים (מצוות) שצ"ל באופן הפכי מ"הר" – בקעה, כי, כדי לעשות דירה לו ית' יש צורך בתנועה שהיא היפך הגאוה, כיון ש"אין אני והוא יכולין לדור כו'" ¹¹⁰¹ .

ויש לומר, שפעולת התורה בעולם מודגשת במ"ש60 "ובו תדבקו ן ", "בתוספת נו"ן, כי הנו"ן פשוטה יש לה רגל ארוכה ומשוכה למטה, לרמז שתתפשט ותומשך הארת והמשכת אלקותו ית' למטה מטה כו'" ¹¹⁰² .

כד. ובכל הנ"ל מודגש גודל מעלת בנ"י – שדוקא אצלם יכולה להיות הדביקות בהקב"ה ע"י התומ"צ כו'.

וכל זה – מצד הענין דמ"ת, שאז נאמר ונפעל הענין ד"אנכי הוי' אלקיך" ¹¹⁰³ אצל כל אחד מבנ"י שבהם בחר הקב"ה,

– וענין זה קשור גם עם תק"ש, כפי שאומרים קודם תק"ש: "יבחר לנו את נחלתנו"77, והרי קול השופר הי' גם במ"ת ¹¹⁰⁴ (ומזה נמשך

148

גם בלוחות שניות אע"פ שבהם לא הי' קול השופר בפועל), ולכן, בשעת תק"ש (בר"ה, ועד"ז בחודש אלול) נזכרים על כל הענינים הקשורים עם קול השופר ¹¹⁰⁵ –

ועד שמעלת בנ"י גדלה גם ממעלת התורה, כדאיתא בתנא דבי אליהו ¹¹⁰⁶ (והרי אליהו הוא מבשר הגאולה ¹¹⁰⁷ ): "אני אומר ישראל קדמו", שלכן יכול להיות אצלם ענין התשובה שלמעלה מהתורה, אלא שענין זה גופא נתגלה בתורה ¹¹⁰⁸ .

כה. ומזה מובן עד כמה מופרכת השטות הגדולה שבגזירת "מיהו יהודי" – לומר שהענין הכי נעלה של דביקות בהקב"ה, "ובו תדבקון", שייך לגוי, בה בשעה שאינו רוצה להתגייר כהלכה, ע"י מילה וכו', ואעפ"כ רוצים ליתן לו חלק באלקי ישראל כמו בן אברהם יצחק ויעקב! – הנהגה כזו לא מצינו אצל עם אחר, אפילו במקולקלים שבאומות!

ומה שטוענים שעי"ז יתוסף במספר בנ"י – הנה הוספה כזו אינה אלא גרעון! וע"ד הידוע בנוגע לאזהרה "לא תוסיפו גו' ולא תגרעו" ¹¹⁰⁹ , שע"י ההוספה באים לידי גרעון ¹¹¹⁰ . וע"ד מארז"ל ¹¹¹¹ "כל שהוא רחמן על אכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים".

ויה"ר שהתק"ש דאלול תפעול ענין של חרדה וסילוק הדמים (כנ"ל ס"ז) – לבטל את מחשבתם הרעה כו', ולבטל את תוקף העקשנות שלהם (שגם בשעה שיודעים שזהו דבר בלתי רצוי וכו', ממשיכים להתעקש בגלל שיקולים של טובת המפלגה כו'), באופן שמכאן ולהבא יהיו אצלם חיים שכליים, ולא חיים בהמיים, כמו בהמה שטוענת שיש לה קרניים יותר גדולות!...

ובמקום לנסות להכניס גויים תחת כנפי השכינה רח"ל – ישתדלו לפעול אצל יהודים ענין הדביקות בהקב"ה, "ובו תדבקון", שעי"ז יקויים מ"ש "כי הוי' אלקיך מתהלך בקרב מחניך וגו'" ¹¹¹² , "ונתתי שלום בארץ וגו'" ¹¹¹³ עד "ואולך אתכם קוממיות" ¹¹¹⁴ .

149

וזו תהי' ההכנה המתאימה לפריצת גדרי הגלות, עי"ז ש"יעמוד מלך מבית דוד כו' ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה (ע"י ההנהגה ד"לדבקה בו"62) וכו'", ועד ש"יקבץ נדחי ישראל" ¹¹¹⁵ , בביאת והתגלות משיח צדקנו בקרוב ממש.

* * *

כו. כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן המשקה והמזונות, באמרו, שזהו עבור ההמשך בימים שלאח"ז – החל ממוצאי שבת שאז אומרים "אל תירא עבדי יעקב" (כמבואר בלקו"ת ¹¹¹⁶ ) – על מנת להוסיף בכל עניני תורה ומצוותי' במשך כל השנה כולה, ועי"ז יזכו לכתיבה וחתימה טובה בכל המצטרך בבני חיי ומזוני רויחי, ולבוא מתוך דילוג ("אַריינטאַנצן") לשנה החדשה, ובאופן שיהי' כבר קץ הגלות, ויהיו "השמים החדשים והארץ החדשה גו'" ¹¹¹⁷ .

[אחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "כי אלקים יושיע ציון"].

______ l ______