סימן לח

סימן לח

הנהגת הוראות אסור והיתר ⁷⁹⁸

עיין במשאת בנימין סוף סי' צ"ח וסוף סי' ק"ה ⁷⁹⁹ בשם הרב אליהו מזרחי ⁸⁰⁰ , דבשעת הדחק יכול לסמוך להקל כיחיד במקום רבים היכא דלא איפסיקא הלכתא בהדיא. וכ"כ הט"ז ביו"ד סי' רצ"ג ⁸⁰¹ . והביא ראיה מפ"ק דנדה (דף ו ע"א) מעשה ועשה רבי כרבי אליעזר. והש"ך שם בנקודת הכסף ⁸⁰² ובהנהגת איסור והיתר ⁸⁰³ סבירא ליה דאין לסמוך בשעת הדחק אלא בדרבנן ⁸⁰⁴ . ואינם כדאי לתרץ הקושיא הסוערת בדבריהם ⁸⁰⁵ , דהא הלכה כרבים דאורייתא ומכין ועונשין כו'.

שמעתי מאחמו"ר הגאון החסיד נ"ע, דאין זה אלא בדור ההוא שהיחיד ורבים חולקים, ועל זה נאמר ⁸⁰⁶ אחרי רבים להטות, אבל בדור אחר, כיון שיכול הב"ד שאחריהם לסתור דבריהם ולחזור ולדון בענין אחר (וכדאמרינן בעלמא משנה ראשונה משנה אחרונה. וכן כמה פעמים אמרו האמוראים הלכה כדברי היחיד ⁸⁰⁷ . וכן פירש הראב"ד בפירוש המשנה דעדיות ⁸⁰⁸ , בפירוש אחר זולת התוספתא, שאם יראה לבית דין יסמוך עליו אפי' שלא בשעת הדחק), וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב מה' ממרים ⁸⁰⁹ , אין בזה משום אחרי רבים להטות דאורייתא. ומשם הכי יכולים לסמוך על היחיד בשעת הדחק (וכן כתב באורים ותומים בביאורו לקיצור תקפו כהן סי' קכ"ג קכ"ד ע"ש). ואמר דממקומו הוא מוכרע (נדה שם ⁸¹⁰ ) במעשה שעשה רבי כרבי אלעזר כו', דפריך בגמ' מאי לאחר שנזכר אילימא דאיתמר הלכתא כו'. ולכאורה מאי איכא בין איתמר הלכתא או לא, מכל מקום כללא הוא יחיד ורבים כו', אלא ודאי דאין הכלל אמור אלא בדור ההוא שחולקין, אבל בדור האחרון יכול לסמוך בשעת הדחק, אלא אם כן היכא דאיתמר הלכתא בהדיא כרבים.

ונראה לי ⁸¹¹ שצריך להוסיף בדבריו דלכאורה אינו מובן בהא דאמרי' היכא דאיתמר הלכתא אין לסמוך על היחיד, ואמאי הרי הב"ד שאחריו חוזר ודן וכמו שנתבאר לעיל, אלא על כרחך צריך לומר דבהא מעשה דרבי קאמר בגמרא ⁸¹² לאחר שנזכר, ופרש"י דלאו שפיר עביד, מכלל דגם רבי מסכים לאותו פסק ההלכה, ואם כן בשעת הדחק נמי אין לסמוך, אבל כיון דלא איתמר הלכתא אלא מכללא שמעינן דיחיד ורבים כו', אם כן נהי דנזכר דלאו שפיר עביד היינו שלא הי' יכולת בידו להכריע ולפסוק הלכה כדברי היחיד, מכל מקום בשעת הדחק מצי סמיך.

אך הנה עם כל זה אין ללמוד מהא מעשה דרבי ולא ממשנה דעדיות למקומות אחרים, דלא ללמד על הכלל כולו יצא לדין לומר דכללא הוא דסומכין בשעת הדחק על היחיד במקום רבים, דהמשנה לא דברה אלא במקום שהיחיד יכול להכריע כיחיד כמעשה דרבי שעשה כרבי אליעזר, שהי' יכולת ביד רבי לפסוק לגמרי כרבי אליעזר אם הי' נראה לו שכך הדין וההלכה ⁸¹³ , וכמ"ש הראב"ד במשנה דעדיות שם בפירוש האחר שזולת התוספתא, שהרי אחר חתימת התלמוד ודאי אין לסמוך על יחיד מן התנאים או אמוראים אפילו בשעת הדחק כי אם במחלוקת הפוסקים, וכמ"ש בלקוטי תשב"ץ פ"ק דנדה ⁸¹⁴ , דאם לא כן חנם טרחו כל הני פוסקי הלכות כמו הרמב"ם וסמ"ג וטוש"ע ורבינו ירוחם וכיוצא בהם, אלא ודאי לברור כל פסקי הלכות העולה מתוך סוגי' להיות הלכה ברורה ביד כל אחד ואחד, ובפרט הרמב"ם שקרא לספרו משנה תורה ללמוד מקרא תושב"כ תחלה ואח"כ ללמוד בספרו מבלי שיצטרך לספר אחר זולתו ⁸¹⁵ , והרי כולם לא נטו מהכלל הנאמר בגמרא יחיד ורבים כו', או רב ור' יוחנן כו', או מחלוקת ואח"כ סתם כו', מכלל דלא סמכינן איחיד אפילו בשעת הדחק ואפילו בדרבנן. וראי' מהרא"ש ⁸¹⁶ בפ"ב דגיטין (ד' י"ט, ע"א) גבי הא דקאמר רבי יהושע בן לוי כדאי הוא רבי שמעון כו', כתב רב האי דדוקא משום דרבי יהושע בן לוי קאמר הכי סמכינן ⁸¹⁷ , ומוקדם לא פסיל לי' אלא מדרבנן, אלא ודאי דאין חילוק ⁸¹⁸ , ואפילו הכי היכי דפליגי תרי תנאי או תרי אמוראי וסוגיא דעלמא כאידך, דבימי חכמי הגמרא לא הוי טועה אלא בשיקול הדעת ⁸¹⁹ , והאידנא חשבינן הכל כטועה בדבר משנה, מאחר שכבר כל הפוסקים שאחר חתימת התלמוד כאידך, וכמ"ש הרא"ש ⁸²⁰ בפרק אחד דיני ממונות בשם הראב"ד, ולא נחלק עליו אלא בפסקי הגאונים, שיכול כל חכם לחלוק עליהם אם יביא ראי' מקובלת לחכמי דורו כמו שכתב שם. ומה שכתב הט"ז ביו"ד סי' רצ"ג ⁸²¹ לסמוך על ת"ק דרבי אליעזר ⁸²² גבי חדש בשעת הדחק, היינו משום דהפוסקים שפסקו כרבי אליעזר ⁸²³ לא החמירו אלא מספק, והוי כאלו לא אתמר הלכתא בדבריהם וכמש"ש (אך דעת הרא"ש בריש פ"ק דברכות וסמכו על הני תנאי כו' ואע"ג דלית הלכתא כו', צע"ג. וכה"ג יש לתמוה על הגהות מיימוניות בפ"ח מה' לולב ⁸²⁴ כיון דר' יהודה קאמר בגמ' כו' עיי"ש).

וא"כ דון מינה דגם במחלוקת הפוסקים לאו כללא הוא לסמוך על היחיד, אלא במקום שנראה לו לדיין ולמורה לסמוך על היחיד בשעת הדחק על כל פנים, אבל אי לאו בר הכי הוא אין לו לסמוך על היחיד בלי טעם וראי' כלל. ותדע שאפילו בימי חכמי הגמרא לאו כללא הוה, דהא כמה פעמים פרכינן פשיטא יחיד ורבים כו', ואמרינן נמי יחידאה הוא כו', ולפעמים אמרינן בפלוגתא דיחיד ורבים דעביד כמר עביד כו', בפ"ד דברכות ⁸²⁵ בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן, ולפעמים אמרינן כדאי הוא ר"[א] לסמוך עליו בשעת הדחק, אלא ודאי דהכל לפי שהי' נראה להם, ובמעשה דרבי שעשה כרבי אליעזר הי' נראה לו לסמוך עליו בשעת הדחק, וזהו לאחר שנזכר אמר כו', כלומר אמר מדעת עצמו. ומשום הכי נמי אתי שפיר הא דלא הביא הרמב"ם ⁸²⁶ בהלכותיו דבשעת הדחק הלכה כרבי אליעזר, משום דסבירא ליה דרבנן פליגי על רבי, והלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ⁸²⁷ . ואם כן בדברי הפוסקים נמי אין לסמוך על היחיד אלא אם כן נראה להדיין או להמורה דיש לסמוך עליו, וטעמא רבא איכא במלתא, דבשלמא אם מכריע מדעתו הרי כתוב ⁸²⁸ אל השופט אשר יהי' בימים ההם, וכמ"ש ברשב"א סי' תנ"ג, והאריך בזה פרי חדש בהלכות מנהגי איסור, אבל אי לאו בר הכי הרי נגש אל המשפט לפני הפוסקים השופטים, ואחרי רבים להטות כתיב ⁸²⁹ , אלא אם כן שבדברי הרבים ההם גם כן לא אתמר הלכתא, וכמ"ש רבינו אחמו"ר ז"ל, והיינו כמו שנתבאר לפי דעת הט"ז ביו"ד סי' רצ"ג. וע' באו"ת שם בשם החו"י נוטה גם כן לדברי הנ"ל.

ע' טור חו"מ סי' כ"ה שאפילו על פסק הגאונים יכול לחלק בראי' ברורה. ועש"ך שם ⁸³⁰ ובאורים ותומים ⁸³¹ . ואפילו על רבו יכול לחלק מהרא"י סי' רל"ח. עי' פרי תאר ביו"ד סי' ל"ט דבראיות שאין מוכרחי' כ"כ לא. וז"ל התשב"ץ פ"ק דנדה ⁸³² דאין לסמוך על היחיד אפילו בשעת הדחק אלא בפוסקים ובדרבנן. דבפוסקים יכול הדיין להכריע מדעתו גם בזמן הזה, ובמחלוקת שבגמרא שאחר חתימת התלמוד אין לנו כח לפסוק הלכה כיחיד.