רמג דין המשכיר שדה ומרחץ לנכרי

` 1

הלכות שבת ח " א ( סי ' רמב - רנב ) מהדורא בתרא לסימן רנב וסי ' דש

רמג דין המשכיר שדה ומרחץ לנכרי

ובו ט " ז סעיפים :

איסור אמירה לנכרי

א אסרו חכמים ¹⁴⁷ לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת ¹⁴⁸ , בין בחנם בין בשכר ¹⁴⁹ , ואע " פ שאומר לו מקודם השבת שיעשה בשבת ¹⁵⁰ , ואע " פ שאינו צריך לאותה מלאכה עד לאחר השבת ¹⁵¹ . שכשהנכרי עושה בשבת הוא עושה בשליחות הישראל ¹⁵² .

ואע " פ שאין אומרים שלוחו של אדם כמותו מן התורה אלא בישראל הנעשה שליח לישראל ¹⁵³ , שנאמר בתרומה ¹⁵⁴ כן תרימו גם אתם תרומת ה ', ודרשו חכמים גם לרבות שלוחכם , מכאן ששלוחו של אדם כמותו ¹⁵⁵ . ומה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית , אבל הנכרי אינו בתורת שליחות מן התורה . מכל מקום מדברי סופרים יש שליחות לנכרי לחומרא ¹⁵⁶ .

ויש רמז לאיסור זה בשבת ויום טוב מן התורה , שנאמר ¹⁵⁷ ביום טוב כל מלאכה לא יעשה בהם , משמע אפילו על ידי אחרים שאין מצווים על השביתה ביום טוב , וקל וחומר לשבת . ומכל מקום אין זו אלא אסמכתא בעלמא .

ועיקר האיסור אמירה לנכרי בין בשבת בין ביום טוב אינו אלא מדבריהם ¹⁵⁸ , כדי שלא תהא שבת קלה בעיני העם ויבאו לעשות בעצמן ¹⁵⁹ . וכן ביום טוב ¹⁶⁰ , ואפילו בחולו של מועד ¹⁶¹ , וכן בשאר כל איסורין שבתורה , כמו שיתבארו במקומן ¹⁶² :

ב והפליגו חכמים באיסור זה וגזרו בו גזרות ¹⁶³ . כגון אם עשה הנכרי מעצמו בשביל ישראל אסרו ליהנות בשבת ממלאכתו ¹⁶⁴ , ולמוצאי שבת עד בכדי שיעשה ¹⁶⁵ , משום גזרה שמא יאמרו לו לעשות בשבת ¹⁶⁶ .

וכן אם רואהו עושה מלאכה בשבת בשבילו , פעמים שצריך למחות ¹⁶⁷ , כגון אם יגיע לישראל ריוח ממנה אפילו לאחר השבת ¹⁶⁸ ( ואם גם לו מגיע ריוח ממנה יתבאר בסימן רמ " ד ¹⁶⁹ ורנ " ב ¹⁷⁰ ):

נכרי השכור למלאכות המרחץ

ג לפיכך ¹⁷¹ מי שיש לו מרחץ שרוחצים בה הכל ונותנים לו שכר , או שיש לו תנור שאופין בו הכל ונותנים לו שכר , או שיש לו רחיים שטוחנין בהן הכל ונותנין לו שכר , ורוצה לשכור לו נכרי לכל השנה שיתעסק בכל המלאכות הצריכות במרחץ ורחיים ותנור , ויקבל השכר מן הרוחצים והטוחנים והאופים ויביאהו להישראל ¹⁷² , צריך הוא למחות בהנכרי ¹⁷³ , ולא יניחנו שיתעסק בהם בשבת בשביל נכרים שירחצו ויטחנו ויאפו שם , לפי שהישראל מרויח בעבודת הנכרי בשבת שמגיע לו שכר מזה ¹⁷⁴ .

( ואפילו אם הנכרי אינו צריך לעבוד כלום , שכבר הכין הכל מערב שבת . מכל מקום מה שהנכרי הזה מקבל השכר מהנכרים , הוא עושה זה בשביל הישראל , ולהישראל עצמו אסור לו לקבל השכר של יום השבת , לכן אסור גם כן שיקבל הנכרי בשבילו ¹⁷⁵ ).

ואין להתיר לפי שהנכרי טורח לעצמו בשביל השכר שקצץ לו ¹⁷⁶ . כיון שאם היה הישראל מונע את עצמו מריוח השבת , והיה אומר לנכרי שלא יהיה כלל בשבת אצל המרחץ ורחיים ותנור , לא היה מנכה לו כלום משכרו , שהרי לא שכרו לכל יום ויום בפני עצמו , אלא לשנה או חדש בבת אחת ¹⁷⁷ .

ואע " פ שהנכרי אינו מעלה על דעתו שהישראל אינו מכריחו להתעסק בשבת , ושישלם לו כל שכרו אף אם לא יתעסק כלל בשבתות , אלא הוא עוסק לפי תומו להשלים קבלנותו שקיבל עליו בתחלת שכירותו בסתם להתעסק כל השנה או החדש כדי שישלם לו כל שכרו משלם ולא יהיה לו עליו שום תרעומות , ואם כן הנכרי מתכוין לטובת עצמו . מכל מקום כיון ( שבאמת ) שאין להנכרי טובה וריוח מעסק זה שבשבת , שאף אם לא יתעסק בשבת לא ינכה לו כלום משכרו , ולהישראל מגיע ריוח מזה , אם כן נראה הדבר כאלו עסק זה הוא בשביל הישראל בלבד ¹⁷⁸ :

ד וכל ¹⁷⁹ שכן ( א ) שאם שכר הנכרי לימים ¹⁸⁰ , שאמר לו בעד כל יום ויום שתתעסק במרחץ או תנור או רחיים אתן לך כך וכך , אף על פי שלא אמר לו שיתעסק בשבת , והנכרי מעצמו הולך ומתעסק גם בשבת ¹⁸¹ , צריך למחות בידו ¹⁸² , ולא יניחנו להתעסק בשבת .

שאף שהנכרי מתכוין לטובת עצמו כדי ליטול השכר שקצץ לו בעד כל יום . מכל מקום כיון שהוא עושה כן מחמת דבורו של ישראל ששכרו להתעסק איזה ימים , הרי זה כעוסק בשליחות הישראל ¹⁸³ .

שאף שהישראל לא אמר לו להתעסק בשבת , אלא שכרו לאיזה ימים סתם . מכל מקום הנכרי שמתעסק בשבת מתעסק הוא מחמת השכירות ששכרו הישראל לאיזה ימים , והרי בדעתו היום שהוא שכירו של ישראל היום , והוא עושה שליחות הישראל , לפיכך אף שעושה בשביל טובת עצמו אין זה מועיל כלום , שלענין שליחות אין לחלק בין עושה לטובת המשלח בין עושה לטובת השליח , בין כך ובין כך שלוחו הוא ¹⁸⁴ :

ה אפילו אם שכר הנכרי לשנה , אם עבר ולא מיחה בידו והניחו להתעסק בשבת והביא הנכרי את השכר להישראל , אף על פי שלא הביא לו שכר שקיבל ביום השבת בפני עצמו אלא הביאו בהבלעה עם שאר הימים , כגון שהביא לו בבת אחת שכר ארבעה וחמשה ימים ויום השבת ביניהם , שאין בזה איסור משום שכר שבת כמו שיתבאר בסעיף י " א , אעפ " כ אסור להישראל ליהנות מן השכר שקיבל הנכרי ביום השבת ¹⁸⁵ , ( ב ) שקנסוהו חכמים ¹⁸⁶ :

ו אבל אם רוצה הישראל להשכיר המרחץ לנכרי , שיעבוד בו הנכרי בכל אימת שירצה , ולא יהיה מוכרח בעבודתו ¹⁸⁷ , ויטול כל השכר לעצמו , רק שיתן להישראל דבר קצוב בכל שנה או בכל חדש ¹⁸⁸ , בין שיסיקנו או לא יסיקנו , מן הדין היה מותר . שאף שהנכרי יעבוד בו בשבת , הרי אינו מתכוין בעבודתו לטובת הישראל אלא לטובת עצמו , שהרי אף אם לא יסיקנו בשבת לא ינכה להישראל כלום משכרו ¹⁸⁹ . ואף אם היה הישראל מנכה לו אם לא היה מסיקו , אעפ " כ היה מסיקו כדי להשתכר , נמצא שעושה רק לטובת עצמו ¹⁹⁰ .

אעפ " כ אסרו חכמים לעשות כן ¹⁹¹ מפני מראית העין ¹⁹² . לפי ששם הישראל נקרא על המרחץ , שהכל יודעים שמרחץ זה הוא של ישראל ¹⁹³ , וכשיראו שנכרים רוחצים במרחצו של ישראל בשבת ונכרי מתעסק במרחץ , יאמרו שנכרי זה הוא שכיר יום אצל הישראל ¹⁹⁴ , ויחשדוהו שעובר על דברי סופרים במה שמניח את הנכרי להתעסק בשבת ( או אפשר יחשדו את הישראל שהוא שכר לו נכרי זה שיתעסק במרחצו בשבת ¹⁹⁵ ).

ואף שגם הישראלים רחצו בתוכו לפעמים בחול , וראו שנכרי זה הוא המתעסק גם בחול ¹⁹⁶ . מכל מקום לא יעלה על דעתם שהישראל השכיר המרחץ לנכרי זה שיטול כל השכר לעצמו , ונכרי זה מתעסק בו לדעת עצמו שלא בשליחות הישראל , לפי שאין דרך רוב העולם לשכור המרחץ ¹⁹⁷ , לפי שהוצאותיו מרובות ושכרו מועט ¹⁹⁸ , ואין השכר מספיק להשוכר ליתן דבר קצוב לבעל המרחץ ושישתייר לו סך חשוב יתר על שכר טרחו ועמלו , לפיכך דרך העולם שכל מי שיש לו מרחץ שוכר לו פועל שיתעסק בו וכל השכר הוא לבעל המרחץ :

נכרי השכור לעבודת השדה

ז אבל מותר להשכיר שדה לנכרי , שיעבוד עבודתה כל אימת שירצה ולא יהיה מוכרח בעבודתו , ויטול כל הפירות לעצמו , רק שיתן להישראל דבר קצוב בכל שנה ¹⁹⁹ , בין שיתן לו מעות בין שיתן לו מפירות שדה זו ²⁰⁰ , והנכרי עובד אפילו בשבת .

ואין לחוש למראית העין שיאמרו שהנכרי שכיר יום הוא אצל הישראל , או ששכרו לעבוד אדמתו בשבת ²⁰¹ , לפי שדרך רוב העולם הוא ליתן השדה באריסות לאריס , דהיינו אדם המקבל השדות לחורשן ולזורען ולעבוד כל עבודתן ונוטל בשכר עבודתו מחצה או שליש או רביע הפירות והשאר לבעל השדה ²⁰² , לכן מן הסתם כשיראו נכרי עובד בשבת בשדה של ישראל יאמרו שזהו אריסו של הישראל .

וליתן השדה באריסות לנכרי אין בו שום איסור כלל , אע " פ שיש להישראל הנאה במלאכה שהאריס עושה בשדהו בשבת , שהרי רוב הפירות של השדה הם של הישראל . מכל מקום כיון שהנכרי אינו מתכוין במלאכתו בשביל טובת הישראל , אלא בשביל טובת עצמו , שיטול חלק המגיע לו מפירות השדה , אע " פ שמאיליו נהנה הישראל אין בכך כלום ²⁰³ . רק שיזהר שלא יאמר לו שיעשה בשבת ²⁰⁴ :

ח אבל מי שיש לו נכרי שכיר לשנה , שיעשה כל המלאכות הצריכות לשדהו באותה שנה , אע " פ שמן הדין היה מותר להניחו לעבוד שדהו בשבת ²⁰⁵ , שהרי הנכרי להנאת עצמו הוא מתכוין כדי שיטול השכר שקצץ לו , שאף שהישראל ישלם לו אף אם לא יעשה אותה מלאכה בשבת , מכל מקום הרי יצטרך לעשותה ביום אחר , שהרי שכרו לכל המלאכות הצריכות לשדהו כל השנה , לכך הוא עושה אותה בשבת כדי שלא יצטרך לעשותה ביום אחר ²⁰⁶ ( וגם אינו נראה כשלוחו של ישראל כמו שכיר יום מטעם שיתבאר בסימן רמ " ד ²⁰⁷ ). מכל מקום מפני מראית העין צריך הוא למחות בידו ²⁰⁸ , שהרואה את הנכרי עובד בשבת בשדה של ישראל לא יעלה על דעתו שהוא שכיר שנה , אלא ידמה לו שהוא שכיר יום ²⁰⁹ .

ולא אמרו שבשכירות שדה אין לאסור מפני מראית העין לפי שדרך רוב העולם ליתן השדה באריסות , אלא כשהאמת כן הוא , שנכרי זה העובד יש לו זכות בפירות שדה זו כאריס , ויותר מאריס , שהרי שכורה היא אצלו וכל פירותיה שלו ואינו נותן לבעל השדה אלא דבר קצוב , לפיכך כשיראו אותו עובד בשבת יתלו לומר שאריס הוא ויש לו חלק בפירות השדה ולטובת עצמו הוא מתכוין בעבודתו , ויחקרו אחריו בעת הקציר , אם האמת הוא כן , ימצאו שבאמת יש לו זכות בפירות השדה . משא " כ בנכרי שהוא שכיר שנה , כשיחקרו אחריו בעת הקציר יראו שאין לו כלום בפירות השדה , יתברר להם למפרע שלא היה אריס , ויאמרו ששכיר יום היה ²¹⁰ .

ומכל מקום אם השדה היא חוץ לתחום אין לאסור מפני מראית העין ²¹¹ , כמו שיתבאר בסימן רמ " ד ²¹² עיי " ש :

נכרי השכור למלאכות רחיים ותנור

ט הרחיים דינם כשדה ²¹³ , שמותר להשכירם לנכרי לשנה או לחדש , שיעבוד ויתעסק בהם כל אימת שירצה , ויטול כל השכר לעצמו , רק שיתן להישראל דבר קצוב , והנכרי עובד אפילו בשבת . ואין לחוש למראית העין , לפי שגם הרחיים דרך רוב העולם ליתן באריסות כמו שדות ²¹⁴ .

אבל התנור דינו כמרחץ , שאסור להשכירו לנכרי יותר מלששת ימי החול , לפי שכשיעסוק בו הנכרי בשבת יש בו משום מראית העין , שיאמרו ששכיר יום הוא , שכן הוא דרך התנור לעסוק בו על ידי שכירי יום , ולא להשכירו ולא ליתנו באריסות ²¹⁵ , לפי שיציאותיו מרובות ושכרו מועט כמו מרחץ ²¹⁶ .

ומכל מקום הכל לפי מנהג המדינה ²¹⁷ . שבמקומות שדרך רוב אנשי העיר להשכיר התנור או המרחץ , או ליתנם באריסות , ולא לעסוק בהם על ידי שכירי יום , מותר להשכירם שם לנכרי או ליתנם לו באריסות ²¹⁸ . ובמקומות שאין דרך רוב אנשי העיר להשכיר רחיים , ולא ליתנם באריסות , אלא עוסקים בהם על ידי שכירי יום , אסור להשכירם שם לנכרי או ליתנם לו באריסות :

י ואף במקומות שאין דרך רוב אנשי העיר להשכיר מרחץ או תנור או רחיים או ליתנם באריסות , מכל מקום אם יש שם אדם שהשכירם או נתנם באריסות שנה אחר שנה , עד שנתפרסם לרבים שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכירם או ליתנם באריסות , מותר לו להשכירם לנכרי או ליתנם לו באריסות ²¹⁹ :

יא אף במקום שמותר להשכיר לנכרי מרחץ ורחיים ותנור ליותר מלששת ימי החול , לא התירו לו ליטול השכר המגיע לו בעד יום השבת , אלא כשהשכיר לו את יום השבת בהבלעה עם שאר הימים ²²⁰ , כגון שהשכיר לו לשנה או לחדש , [ או ] שאמר לו בעד כל שבוע תתן לי כך וכך , או אפילו בעד כל ג ' ימים או כל ב ' ימים ²²¹ תתן לי כך וכך , שנמצא שלא השכיר לו ליום השבת בפני עצמו אלא בהבלעה עם ימים אחרים . ואחר כך כשהנכרי משלם לו השכר , משלם בעד כל שבוע כך וכך , או בעד כל ג ' ימים , או בעד כל ב ' ימים כך וכך , נמצא שאין משלם לו שכר של יום השבת בפני עצמו , אלא בהבלעה עם יום אחר ²²² :

יב אבל אם השכיר לו לימים נפרדים ²²³ , שאמר לו אני משכיר לך לשנה או לחדש , ובעד כל יום ויום תתן לי כך וכך , נמצא שיום השבת מושכר להנכרי בפני עצמו ²²⁴ , שהרי כל יום ויום הוא שכירות בפני עצמו ( ויוכל לחזור בו באמצע שנה או חדש ²²⁵ ). לפיכך אע " פ שאחר כך משלם לו הנכרי בעד כל הימים בבת אחת , אסור לו ליטול שכר המגיע לימי השבתות ²²⁶ , שהרי הנכרי מחשב עמו סכום ימים נפרדים ומשלם לו בעד כל יום ויום , נמצא שמשלם בעד יום השבת בפני עצמו שלא בהבלעה , ואסור ליטול שכר שבת שלא בהבלעה ²²⁷ , שאין משתכרים בשבת משום גזירת מקח וממכר ²²⁸ :

יג במקומות שאסור להשכיר לנכרי מרחץ או תנור ורחיים מפני מראית העין , אם עבר והשכיר מותר לו לקבל כל השכר מהנכרי , דכיון שלא עשה איסור מעיקר הדין אלא מפני מראית העין , אין קונסין אותו ²²⁹ :

יד אף במקום שמותר להשכיר לנכרי מרחץ תנור ורחיים לא ישכירם לו בערב שבת אלא קודם לכן כמו שיתבאר בסימן רמ " ו ²³⁰ עיי " ש הטעם :

טו אף במקומות שאסרו להשכיר מרחץ תנור ורחיים לנכרי , לא אסרו אלא כשנקרא שם הישראל עליהם , שידוע ומפורסם לרבים שהם של ישראל , שראו אותו מתעסק בהם כמה פעמים בימות החול . אבל ישראל שקנה מנכרי מרחץ תנור ורחיים ולא התעסק בהם כלל , אלא חזר והשכירו מיד לנכרי אחר , הרי זה מותר , לפי שעדיין לא נקרא עליהם שם הישראל , ואין כאן חשש מראית העין ²³¹ :

טז וכן אם יש לישראל בית דירה בחצר אחרת שהוא אינו דר בתוכה , ושם יש מרחץ באותה הדירה . אם כל ימות החול אין דרך שום ישראל לרחוץ באותה מרחץ רק שכיני הדירה , מותר לו להשכירו לנכרי או ליתנו לו באריסות , ואין כאן חשש מראית העין ²³² . לפי שכל מי שאינו רוחץ באותו מרחץ כלל בימות החול , אינו יודע שמרחץ זה הוא של ישראל , שכיון שהוא עומד בחצר בפני עצמו , ואין שום ישראל דר באותה חצר ²³³ . ושכיני המרחץ שרוחצין בה בחול , יודעין הן שאין הנכרי שכיר יום אצל הישראל , וכל השכר שנותנים בעד הרחיצה נותנו הנכרי לישראל , אלא השכירו לו או נתנו לו באריסות וכל השכר שנותנין בעד הרחיצה הוא להנכרי . אבל אם דרך שום ישראל שאינו משכיני המרחץ לרחוץ בו בחול ²³⁴ , מתוך שהוא יוצא ונכנס בו יודע שהוא של ישראל , ואחר כך כשיעבור שם לפעמים בשבת ויראה נכרים רוחצין בו , יחשוד את ישראל בעל המרחץ לומר שנכרי המתעסק במרחץ בשבת הוא שכיר יום אצל הישראל ²³⁵ :

קונטרס אחרון

( א ) אם שכרו לימים כו '. אף ²³⁶ שבשו " ע כאן ²³⁷ יש לומר דצוהו לעשות בשבת ²³⁸ . וכן משמע קצת מלשון הרמב " ם ²³⁹ הועתק בשו " ע סי ' רמ " ד ס " א . מכל מקום הרי פירש שם המ " א סק " ג , כלומר ששכרו לימים ²⁴⁰ ( ורוצה לומר כמ " ש בפנים כאן ).

וכך הוא בהדיא בריא " ז סוף פ " ק ²⁴¹ . וכן משמע בכל הפוסקים הובאו ב " י סי ' רמ " ד ²⁴² שהביאו הירושלמי ²⁴³ לחלק בין שכיר יום לקבלנות , ואי כשצוהו לעשות בשבת אף בקבלנות אסור כמבואר בסי ' רנ " ב ²⁴⁴ . ועיין בב " י שם ²⁴⁵ שכתב ודומה כאילו כו ' משמע בהדיא כמו שכתבתי . וכן מוכח בהדיא בספר התרומה סי ' רכ " ב ²⁴⁶ עיי " ש . וכ " מ בהדיא במרדכי ²⁴⁷ הובא ב " י סוף סי ' רמ " ד ²⁴⁸ , דאף כשקובע לו לעשות בשבת יש חילוק בין שכיר יום לקבלנות ²⁴⁹ . וכן פסק בש " ע שם ²⁵⁰ . ועל כרחך הוא מהטעם שכתבתי בפנים ²⁵¹ .

ולפי זה הטעם ²⁵² אתי שפיר מ " ש בסי ' רמ " ז ס " ג ²⁵³ , דכהאי גוונא מקרי קבלן משום דהתם קבל עליו כל המלאכה , שבודאי לא יחזור באמצע הדרך . והוא הדין ²⁵⁴ במרחץ אם שכרו לשנה ומשלם לו בעד כל היסק והיסק ואינו מקפיד עמו מתי יסיק , בזה צדקו דברי בעל תוספת שבת ²⁵⁵ . וכן אפילו אם אינו משלם לו בעד כל היסק אלא בעד כל יום , רק שקיבל עליו כל מלאכות הצריכות , אינו דומה לשכיר יום שלא קיבל עליו לגמור המלאכה אלא לעמול כל היום בלבד , אבל זה שקיבל לגמור המלאכות הרי זה נקרא קבלן ²⁵⁶ , כמבואר בב " י ²⁵⁷ לגירסא דבקבלנות , ואף שמשלם לו בעד כל יום לא נפיק מתורת קבלן בהכי כמ " ש בסי ' רמ " ז ס " ג , ולהכי הוצרך הרא " ש ²⁵⁸ לפי גירסא זו לאסור כששכרו לימים , משום שכר שבת , ולא משום שכיר יום ²⁵⁹ . וכן כשהתירו ספר התרומה ²⁶⁰ והגהות מרדכי ²⁶¹ להניח לשכיר שנה שיעשה בשבת , היינו שקיבל עליו לעשות כל המלאכות שיצטרך לו בתוך שנתו כמ " ש הב " י סי ' רמ " ד ²⁶² , אלא דמטעם אחר לא קיי " ל הכי ²⁶³ . אבל אם לא היה כקבלן לא היה מועיל מה שהוא שכיר לשבת בהבלעה , שהבלעה אינה מועלת אלא לשכר שבת בלבד כמו שיתבאר בסי ' רמ "[ ו ] ²⁶⁴ .

ובהא אתי שפיר מ " ש הב " י סי ' רמ " ה על הגהות אשרי גבי מטבע ²⁶⁵ , כיון שאינו שוכרו אלא לשבת כו ', רוצה לומר שאם היה שוכרו לשבוע או לחודש היה אפשר לומר דסבירא ליה כספר התרומה וסיעתו , דזה נמי קיבל עליו כל המלאכות והעסקים המצטרכים בבית המטבע בתוך משך זמן שכירותו .

והא דהצריך מהר " ם ²⁶⁶ גבי מכס שיתן לו מכל מאה , ולא די לו ששוכרו לכל המלאכות המצטרכות באותו יום , היינו לפי שהמלאכה הצריכה אין לה גמר והפסק כלל מצד עצמה ²⁶⁷ , ואין לה גבול וסכום ידוע לומר כך וכך מכס תקבל , אלא גמר מלאכה הוא גמר היום , שכשיצא היום ששכרו לו פטור הוא מלהתעסק עוד , ואין חיובו אלא ביום ששכרו לו , וכיון שיום זה הוא שבת , הרי שכרו לשבת ממש , ואסור אפילו במקום הפסד מרובה ²⁶⁸ . משא " כ כששכרו לכל המלאכות הצריכות לחדש או לשנה , שגמר סכום המלאכות הוא גמר השנה וחדש , והרי הוא שכור לשנה ולחדש לעשות כל המלאכות המצטרכות בהם , והרי הוא דומה לקבלן ²⁶⁹ . אבל כשאומר לו מכל מאה אתן לך כך וכך הרי הוא שכור לסכום המאות ²⁷⁰ , אלא שקובע לו סכום המאות בשבת , וזה התירו משום פסידא ודו " ק :

( ב ) שקנסוהו כו '. הנה ²⁷¹ דעת הב " י ²⁷² ורמ " א ²⁷³ להחמיר אף אם לא עבר אלא על מראית עין . ואף המ " א ²⁷⁴ שהעתיק דעת הב " ח ²⁷⁵ , מודה בכאן שעשה איסור מעיקר הדין ²⁷⁶ .

ולא דמי למ " ש בסי ' רמ " ד ס " ג ²⁷⁷ דאין איסור בדיעבד מעיקר הדין אף בשכיר יום כמשמעות הט " ז ²⁷⁸ . דיש לומר כמ " ש המ " א סי ' שכ " ה ס " ק ל " א ²⁷⁹ דכיון דקצץ שרי מדינא . משא " כ כאן דאין קציצה זו מועלת , כיון שאף אם לא יעשה לא ינכה לו כלום מקציצתו כמ " ש המ " א ²⁸⁰ . וכששכרו לימים ²⁸¹ גם כן אסור בדיעבד בלאו הכי , משום שכר שבת , כמ " ש הב " י ²⁸² לגירסא שניה עיי " ש :

[147] עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה :

( א ) איסור אמירה לנכרי ( ס " א - ב ).

( ב ) נכרי השכור למלאכות המרחץ ( ס " ג - ו ).

( ג ) נכרי השכור לעבודת השדה ( ס " ז - ח ).

( ד ) נכרי השכור למלאכות רחיים ותנור ( ס " ט - טז ).

*

עיקר תוכן הסימן שלפנינו הוא נכרי השכור למלאכת המרחץ , שדה , רחיים ותנור .

אלא שבתחלה באה הקדמה כללית – יסודי איסור אמירה לנכרי . ועד האחרון – חובת המחאה כשמגיע ריוח לישראל , שבזה דן בסימן שלפנינו .

*

רוב סימני הכרך שלפנינו דנים בהלכות אמירה לנכרי .

רשימת הספרים המבארים את שיטת רבינו בפרטי הלכות אלו , באה לעיל ב " פתח דבר ".

[148] מו " ק יב , א ( כללו של דבר כל שהוא עושה , אומר לנכרי ועושה , וכל שאינו עושה , אינו אומר לנכרי ועושה ). שבת קנ , א ( אמירה לנכרי שבות ). רמב " ם פ " ו ה " א ( אסור לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת , אע " פ שאינו מצווה על השבת ).

וראה גם לקמן סי ' רסג סכ " ה ( אסרו האמירה לנכרי , אף על פי שאינו מצווה על השבת ).

[149] וכן הוא לקמן ס " ד ( שלענין שליחות אין לחלק בין עושה לטובת המשלח בין עושה לטובת השליח , בין כך ובין כך שלוחו הוא ). סי ' רמד בקונטרס אחרון סוף ס " ק א בהגהה ( משום דשליח בשכר מקרי שליח בישראל ). ובמהדורא בתרא ( ס " ו : דהא לענין דין שליחות אין חילוק בין בחנם בין בשכר מדאורייתא בישראל , והוא הדין מדרבנן בנכרי ).

והיינו בשכיר יום , כדלקמן ס " ד ( שאם שכר הנכרי לימים , שאמר לו בעד כל יום ויום שתתעסק ... אתן לך כך וכך ... הרי זה כעוסק בשליחות הישראל ), וסי ' רמד ס " א ( שאסור להניח לנכרי שיעשה מלאכה לישראל בשבת , אף על פי שעושה בשכר , אם הוא עושה בתורת שכיר יום , כגון ששכרו הישראל קודם השבת ואמר לו בעד כל יום ויום שתעבוד לי אתן לך כך וכך ... כעושה שליחות הישראל ).

אבל קבלנות מותרת , כדלקמן סי ' רמד ס " א . וכן אריסות מותרת , כדלקמן ס " ז .

וגם בקבלנות ואריסות אסור – אם קובע מלאכתו לשבת , כדלקמן בסמוך ( והערה הבאה ). אבל כאן מיירי בעיקר באיסור שכיר יום , שאסור בכל אופן .

ירושלמי פ " א ה " ח ( במה דברים אמורים בקיבולת , אבל בשכיר יום אסור ). רמב " ם שם הי " ב ( פוסק אדם עם הנכרי על המלאכה ... והוא שלא יחשוב עמו יום יום ). רשב " א יט , א ד " ה הא דתנן ( דוקא בקצץ ובקבולת , דגוי בדנפשיה קא טרח , הא בשלא קצץ אסור , דבמלאכת ישראל קא טרח , והוה ליה כשלוחו של ישראל ). סמ " ג ל " ת סה יט , ג ( גרסינן בירושלמי דשבת ועבודה זרה ... במה דברים אמורים בקיבולת , אבל בשכיר יום אסור ). וסמ " ק סי ' רפא ( ואסור לומר לגוי בחול לכשיגיע שבת תעשה דבר פלוני ). וס ' התרומה סי ' רכב ( ודוקא בקבולת . אבל בשכירי יום אסור בכל ענין ). שו " ע ס " א ( ושכר את הגוי בכך וכך ליום , ונמצא הגוי עושה מלאכה בשליחותו של ישראל ).

[150] רמב " ם פ " ו ה " א ( ואע " פ שאמר לו מקודם השבת ), ומ " מ שם ( מ " ש ואע " פ שאמר לו מקודם השבת , הוא מוסכם ), וספר התרומה שם ( וגם אסור לומר מערב שבת לתקנן בשבת אפילו קבולת ... דבית הלל מתירין עם השמש , היינו שהעכו " ם עושה המלאכה מאליו , אבל אינו מתיר לומר לו לעשותה בשבת , ושייך ביה אמירה לעכו " ם שבות אפילו אם אומר לו מערב שבת ), ממשנה י [ ז ] , ב ( ובכולן בית הלל מתירין עם השמש ), ופרש " י ( בעוד החמה זורחת ). שו " ת מהר " ם מרוטנבורג ( פראג ) סי ' רב ( יש בני אדם שסבורים שאמירה לגוי שבות היינו דוקא כשהאמירה בשבת , אבל כשהאמירה קודם שבת , אף על פי שמצוה לעשות בשבת מותר , וטועים ... ולא נחלקו עליהם בית הלל להתיר עם השמש , אלא כשנותן לו סתם , אבל כשנותן לו בהדיא ומצוה לעשות לו בשבת , אפילו בית הלל אסרו לעשות ... וגם בלא שום ראי ' לאסור , אין לנו לחלק באמירה שבות בין אומר לגוי בשבת למערב שבת ). טור ושו " ע סי ' רמז ס " א ( ובלבד שלא יאמר לו שילך בשבת ), וסי ' רנב ס " ב ( והוא שלא יאמר לו לעשות בשבת ), וסי ' שז ס " ב ( ואפילו לומר לו קודם השבת לעשותו בשבת , אסור ).

*

כאן מיירי שקובע לו המלאכה ביום השבת , וזה אסור אף בקבלנות , כמבואר בקונטרס אחרון ס " ק א ( ואי כשצוהו לעשות בשבת אף בקבלנות אסור ).

וכן הוא לקמן סי ' רמד ס " א ( הקבלן המלאכה היא שלו ... ואינו כשלוחו של ישראל . ומכל מקום צריך ליזהר שלא ... יאמר לו שיעשה בשבת ), וס " ט ( רק שיזהר שלא יאמר לו שיעשה בשבת ), וסי " ב ( ישראל הקונה מכס ... שוכר לו נכרי ... לכשתגבה מאה דינרים אתן לך כך וכך ... שהישראל קובע לו מלאכתו שיעשה בשבת ), וסי ' רמז ס " א ( מותר לשלוח אגרת או שאר חפצים וכלים ביד נכרי ... שקצץ לו דמים בשכר הולכתו ... ובלבד שלא יאמר לו שילך גם בשבת , שאמירה לנכרי שבות אף שאומר לו קודם השבת ), וסי ' רנב ס " ד ( ומותר ליתן בגדיו לכובס נכרי ועורות לעבדן נכרי סמוך לחשכה בקבלנות , והנכרי עושה מעצמו אפילו בשבת , ובלבד שהישראל לא יאמר לו שיעשה בשבת ), וס " ט ( רק שלא יאמרו לו שיעשה בשבת ), וסי ' רעו ס " א ( ולא צוהו להדליק ולהבעיר בשבת ), וסי ' שו ס " ה ( אמירה לנכרי לעשות בשבת היא שבות מדברי סופרים , אף על פי שאמר לו קודם השבת ), וסי ' שז ס " ו ( כל דבר שאסור לעשות בשבת מן הדין אסור לומר לנכרי אפילו מבעוד יום לעשותו בשבת ), וס " ט ( שהרי זה כאילו אמר לו בפירוש לקנות בשבת ).

ואפילו באריסות אסור , כדלקמן ס " ז ( וליתן השדה באריסות לנכרי אין בו שום איסור כלל ... רק שיזהר שלא יאמר לו שיעשה בשבת ), וסי ' רמה ס " ט ( ויחלוק עמו השכר ... אין הישראל מצוה לו שיעשה בשבת ).

ואפילו כשנכרי עושה להנאת עצמו אסור לומר לו לעשות בשבת , כדלקמן סי ' שז סל " ה ( אסור לישראל לומר לו טול כלים אלו או חפץ זה ועשה בו מלאכתך בשבת ... כיון שאומר לו לעשות מלאכה בשלו , הרי זה נראה כשלוחו , אף שהוא מתכוין במלאכתו להנאת עצמו ).

ואף אם אינו אומר לו בפירוש , רק שניכר הדבר , כדלקמן סי ' שכה ס " ב ( ומותר ליתן לפניו מזונות בחצר אף על פי שיודע שיוציאן לחוץ , והוא שיהיה לו רשות לאכלן שם אם ירצה ... אבל אם אין הרשות בידו לאכלן שם ... שידוע וניכר הוא שיוציא , אסור ליתן לפניו , מפני שנראה כנותן לו על מנת להוציא . ואף שמוציא להנאתו ולא בשביל ישראל , מכל מקום כיון שדבר זה שהוא מוציא נותנו לו הישראל משלו , אסור מטעם שנתבאר בסי ' ש " ז ).

וראה עוד בזה לקמן ( הערה 159 ).

[151] רמב " ם שם ( ואע " פ שאינו צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת ). שו " ע סי ' שז ס " ב ( אסור לשכור פועלים , ולא לומר לגוי לשכור לו פועלים בשבת , אף על פי שאין הישראל צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת , שכל מה שהוא אסור לעשותו אסור לומר לגוי לעשותו ).

וכן הוא לקמן שם ס " ו ( כל דבר שאסור לעשות בשבת מן הדין , אסור לומר לנכרי אפילו מבעוד יום לעשותו בשבת , אפילו אינו צריך לדבר זה עד לאחר השבת , כגון שאומר לו קודם השבת לשכור לו פועלים בשבת שיעשו לו מלאכה אחר השבת ).

אבל אם צריך לאותה מלאכה מיד בצאת השבת , יש אוסרים אפילו אינו אומר לו כן בפירוש , ויתבאר לקמן סי ' רנב ס " ה .

[152] רש " י ספ " ק דע " ז כא , א ד " ה מפני שנקראת ( שהבלנים שלוחין של ישראל הן ). כב , א ד " ה לא יאמר ישראל ( לפי שנעשה שלוחו ). שם ד " ה שרא להו ( איסור שליחות ). שבת קנג , א ד " ה מאי טעמא ( והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת ). הגהות מיימוניות פ " ו אות ב ( כי יש שליחות לנכרי לחומרא ). מרדכי רמז רמט ( הלא שלוחו הוא ). ש " ך יו " ד סי ' רצד ס " ק כח ( דהתם יש איסור שליחות המלאכה בשבת ).

[153] קידושין מא , ע " ב ( אמר קרא אתם גם אתם , לרבות את השליח ... גם אתם , מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית ). רמב " ם פ " ב מהל ' שלוחין ה " א ( אין העכו " ם נעשה שליח לדבר מן הדברים שבעולם ... שנאמר כן תרימו גם אתם , מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית ). טור ושו " ע חו " מ סי ' קפח ס " א ( אין העובד כוכבים נעשה שליח לדבר מהדברים שבעולם ).

וכן הוא לקמן סי ' תמח ס " י ( שאין אומרים שלוחו של אדם כמותו , אלא בישראל שנעשה שליח לישראל , כמו שנתבאר בחו " מ סי ' קפ " ח ). סי ' תנ סכ " ז . הלכות רבית סס " ז ( כי אין אומרים שלוחו של אדם כמותו , אלא בישראל שנעשה שליח לישראל השולחו ).

וראה הערות וביאורים מח ע ' ט .

[154] קרח יח , כח .

[155] וכן הוא גם לקמן שה סכ " ט ( ששלוחו של אדם כמותו ). סי ' שסו סי " ב . סי ' תלו ס " ב , וס " כ . סי ' תקכז סי " ד . דיני מציאה ופקדון סל " ב ( שלוחו של אדם כמותו ).

[156] ב " מ עא , ב ( לחומרא ... שליחות לנכרי ), ופרש " י ( שנכרי זה חשוב שלוחו של ישראל חומרא דרבנן הוא למיסר ). הגהות מיימוניות פ " ו אות ב ( כי יש שליחות לנכרי לחומרא ).

( ולהתוס ' ד " ה כגון ( אומר רבינו תם דהשתא תו לא אמרינן סיפא לחומרא כדהוה אמרינן מעיקרא ... ומתוך פירוש הקונטרס ורבינו חננאל משמע דלעולם סיפא לחומרא ). ורא " ש שם פ " ה סנ " ד ( פירש ר " ת דתו לא אמר סיפא לחומרא כדהוה אמר מעיקרא ... ור " ח ורש " י פירשו דלעולם סיפא לחומרא ), צריך לומר דשאני התם כמ " ש ריב " ש סי ' שה ). וכנראה הכוונה למה שכתב שם ( דלדעת ר " ת ז " ל , למסקנא דגמרא , אין שליחות לכותי כלל , אפילו לחומרא ... התם בגמרא , הוא שכבר לוה אותן הכותי מן הישראל , והרי הם של כותי לגמרי ; וכשבא לתתם לישראל אחר בשליחות הישראל הראשון , מדינא , כיון דאין שליחות לכותי , היה מותר , לפי שאין הכותי נעשה שלוחו של ישראל הראשון לתתם לישראל שני בשבילו , ולא יצאו מרשות הכותי כלל , והם כאשר בתחלה , ונמצא שהישראל שני לוה מן הכותי , והכותי עדיין חייב לישראל ראשון ). יוצא אם כן שר " ת מודה לענין אמירה לנכרי , שיש שליחות לחומרא , ורק כשהלוה הישראל לנכרי , לא אמרינן שליחות לחומרא .

וכן הוא לקמן סי ' רסג קונטרס אחרון ס " ק ח ( דכשעושה בשביל ישראל נעשה שלוחו , ושלוחו כמותו , דיש שליחות לנכרי לחומרא כמ " ש הגהות מיימוניות פ " ו . ואפשר דכולי עלמא מודו בזה לענין שבת וכיוצא בה ).

וכן הוא לקמן סי ' שה סכ " ט ( ואף שאין אומרים כן אלא בישראל שנעשה שליח לישראל , מכל מקום חכמים החמירו כן גבי שבת ויום טוב וכיוצא בהן ). והיינו אף לדעת ר " ת וסיעתו .

אמנם אנן קיי " ל שיש שליחות לחומרא בנכרי , אף לענין רבית , כדלקמן הל ' רבית סע " ב - ג ( שמדברי סופרים אומרים גם בנכרי שנעשה שליח שלוחו של אדם כמותו להחמיר , להיות הלואת הנכרי ברבית בשביל ישראל כאלו לוה הישראל בעצמו ... וכן ישראל שהלוה לנכרי ברבית או בלא רבית , ואחר כך בא ישראל אחר ומבקש ללות המעות מהנכרי ברבית , אסור לישראל הראשון לומר לנכרי להלוותם לו משום איסור שליחות , אף על פי שמתחלה שלוה הנכרי לוה לצורך עצמו ).

וראה שו " ת צ " צ חאו " ח סי ' כט אות ג ואילך . נחלת יהושע או " ח סי ' ט . התמים ע ' רד . חקרי הלכות ח " א טו , א . כוננת מישרים ע ' יז . כנישתא דבי רב ע ' תקסא .

[157] בא יב , טז . מכילתא בא פ " ט ( כל מלאכה לא יעשה בהם , לא תעשה אתה , ולא יעשה חברך , ולא יעשה גוי מלאכתך . אין לי אלא יום טוב שאתה מוזהר על מלאכת חברך במלאכתך , שבת מנין , ק " ו ומה אם יום טוב הקל אתה מוזהר על מלאכת חברך במלאכתך , שבת חמורה דין הוא שתהא מוזהר על מלאכת חברך במלאכתך ). יראים השלם סי ' דש ( תניא במכילתא כל מלאכה לא יעשה בהם , לא תעשה אתה , ולא יעשה חברך , ולא יעשה העובד כוכבים מלאכתך . למדנו מכאן שאסור לישראל להניח העובד כוכבים לעשות מלאכתו בין ביום טוב בין בשבת ... יש לומר קרא דמייתינן הכא אסמכתא בעלמא הוא ), ו סמ " ג ל " ת עה ( כד , רע " ד ), ממכילתא שם .

[158] שבת קנ , א ( אמירה לנכרי שבות ). עירובין סח , א ( אמירה לנכרי שבות ). ב " מ צ , א ( אמירה לנכרי שבות ). רמב " ן פ ' בא שם ( אין אנו מוזהרים בתורה על מלאכה של גוי כלל , לא ביום טוב ולא בשבת , אלא שיש בה שבות מדבריהם עם האמירה שלנו , כמו שאמרו אמירה לגוי שבות , וזה דבר מבואר בגמרא ... מצאתי במכילתא ... ובודאי היא אסמכתא בעלמא , שבאו לאסור מדבריהם אמירה במלאכת שלנו , וסמכו אותה למקרא הזה ). וראה יראים וסמ " ג שם . לבוש ס " א ( אמרו רז " ל שאסור לישראל להניח אפילו לגוי לעשות מלאכתו בין ביום טוב ובין בשבת , ואסמכוה אקרא , דכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם , בצירי , משמע כל מלאכה לא תהיה נעשית לך , לא על ידי עצמך ולא על ידי אחרים , בין על ידי ישראל בין על ידי גוים ). אליה רבה סק " א ( מפוסקים משמע דלעולם דרבנן ).

וכן הוא לקמן סי ' שו ס " ה ( אמירה לנכרי לעשות בשבת היא שבות מדברי סופרים ).

וראה צ " צ או " ח סי ' לא ס " ב ( אאזמו " ר הגאון ז " ל סי ' רמ " ג סוף ס " א כתב דהוי מדרבנן , וכן דעת כל הפוסקים ). עמק שאלה חידושי או " ח סי ' א . דברי ישכר ( גרויבארט ) או " ח סי ' כא .

[159] רמב " ם פ " ו ה " א ( ודבר זה אסור מדברי סופרים , כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן ).

הטעם שזקוקים לשלשת טעמים אלו , והנפקא מינה ביניהם , ראה שיחת חגה " ש תשכ " ד ( תורת מנחם ח " מ ע ' 66 ואילך ). שלחן המלך ע ' קעד . לאור ההלכה ע ' ריד . אהלי שם חו ' ה ע ' מח ואילך . ביאורי השולחן ע ' קכה . אמירה לנכרי ( דרברמדיקר ) ע ' ב . מסילות שבת פ " ב .

ובכללות הם שלושה אופנים שאסרו מלאכת הנכרי בשבת בשביל הישראל :

( א ) האסור מטעם שליחות , אפילו בלא אמירת הישראל , כדלקמן סי ' רסג בקונטרס אחרון ס " ק ח ד " ה והענין ( משום שהאחר עושה בשבילו , וזה אסור בנכרי אפילו בלא אמירה אליו ... והטעם משום דכשעושה בשביל ישראל נעשה שלוחו , ושלוחו כמותו , דיש שליחות לנכרי לחומרא ). והיינו באופן שיתבאר לקמן ס " ד ( שכר הנכרי לימים , שאמר לו בעד כל יום ויום שתתעסק ... אתן לך כך וכך , אף על פי שלא אמר לו שיתעסק בשבת , והנכרי מעצמו הולך ומתעסק גם בשבת ).

( ב ) אף אם הנכרי עושה בקבלנות , שאינו בשליחות הישראל , מכל מקום אסור שיאמר הישראל לנכרי לעשות מלאכה זו בשבת , כדלעיל ( שאומר לו מקודם השבת שיעשה בשבת ), ושם ( הערה 150 ). והוא מהטעם האמור כאן ( כדי שלא תהא שבת קלה בעיני העם ויבאו לעשות בעצמן ).

( ג ) ועוד טעם הובא לקמן סי ' רסג בקונטרס אחרון ס " ק ח ( שהאמירה אסורה בשבת עצמה משום ממצוא חפצך ... דהיינו כל שאסור לו לעשות בעצמו אסור לדבר מעניינו ). אלא שטעם זה שייך רק כשאמר לו בשבת עצמה , כדלקמן סי ' שו ס " א ( כשאומרים לו או לישראל חבירו בשבת , שיעשה לו מלאכה למחר , אין בזה משום שבות , אלא שאסור משום ממצוא חפצך ).

משא " כ כאן דמיירי שאמר לו קודם השבת , לא הוזכר טעם שלישי זה , שבזה טעם האיסור ( גם כשהוא בקבלנות , שאינה נחשבת שליחות הישראל ), הוא מטעם האמור כאן ( כדי שלא תהא שבת קלה בעיני העם ויבאו לעשות בעצמן ).

וראה אבני נזר סי ' מא . תורת מנחם ח " מ ע ' 70. זכרון יוסף סי ' עז וסי ' צו . הלכות אמירה לנכרי ע ' סא . כללי אמירה לנכרי פ " ו ס " א - ב . כוננת מישרים ע ' נה . כנישתא דבי רב ע ' תקמא . מסילות שבת סי ' רמז פ " ב . מהדורא בתרא מבוארת ע ' 132 הערה 68.

ומטעם זה קיי " ל שאמירה לנכרי אסורה אף במקום מצוה , כדלקמן סי ' שו ס " א ( ואין הפרש בין איסור זה לאיסור זה , אלא לענין צרכי מצוה , שאסור לעשות מלאכה על ידי נכרי אפילו לצורך מצוה ... אבל כשהמלאכה נעשית במוצאי שבת ... הזמנה זו התירו לצורך מצוה שנאמר חפצך , חפציך אסורים חפצי שמים מותרים ). שגם זה הוא מטעם האמור כאן ( כדי שלא תהא שבת קלה בעיני העם ויבאו לעשות בעצמן ). וראה מכלל יופי ע ' סז .

וכן מטעם זה קיי " ל שאמירה לנכרי אסורה אף ברמז , אף שהותר באיסור ממצוא חפצך , כדלקמן סי ' שז ס " ז ( כל דבר שאסור לומר לנכרי לעשותו בשבת אסור אפילו לרמוז לו לעשותו ... אבל מותר לומר לנכרי איזה ציווי שיבין ממנו לעשות מלאכה אחר השבת , או לרמוז לו מלאכה לעשותה אחר השבת , שלא נאסר אלא דיבור בלבד שנאמר ודבר דבר ).

וכן אסורה אמירה לנכרי במקום שיש צד היתר , אף שבזה הותר איסור ממצוא חפצך , כדלקמן סי ' שז סט " ו - ז ( לא אסרו לדבר בחפציו בשבת אלא בחפצים האסורים לעשותם בשבת , ואי אפשר להמציא צד היתר בעולם לעשותם בשבת ... אבל אם יוכל להמציא צד היתר לעשות בשבת אותה מלאכה עצמה שרוצה לעשות אחר השבת , מותר לומר בשבת על עצמו או לחבירו שיעשנה אחר השבת ... אבל לומר לנכרי לעשות בשבת , אסור אף אם יוכל להמצא צד היתר לישראל לעשותו , כיון שעכשיו אין שם אותו צד היתר ).

[160] כדלעיל מהמכילתא , היראים והסמ " ג .

וכן הוא לקמן סי ' תצה ס " י ( כל שאסור לעשותו ביום טוב , אסור לומר לנכרי לעשותו , שהאמירה לנכרי היא שבות ביום טוב כמו בשבת ). סי ' תקי סי " ב ( ואפילו על ידי נכרי אסור לעשות , כדין שאר איסורי יום טוב , שאסור אפילו על ידי נכרי ). סי ' תקיב ס " א ( וכל שאסור לעשותו אסור לומר לנכרי לעשותו ).

[161] מו " ק יב , א ( אמר שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור , חוץ לתחום מותר ... לא אמרן אלא בשבתות ובימים טובים דלא שכיחי אינשי דאזלי להתם , אבל בחולו של מועד דשכיחי אינשי דאזלי ואתו להתם אסור ). תוס ' ב " מ צ , א ד " ה אבל הכא ( דבמסכת מו " ק אמרינן דבשביעית וחולו של מועד אסור אמירה לנכרי ). טור ושו " ע סי ' תקמג ס " א ( כל דבר שאסור לעשותו , אסור לומר לאינו יהודי לעשותו ).

ולא התירו אמירה לנכרי אלא בערב פסח אחר חצות , כדלקמן סי ' תסח ס " ה ( שלא אמרו אמירה לנכרי שבות אלא בשבת ויום טוב וחולו של מועד , אבל ערב פסח אחר חצות אין בו קדושת יום טוב כלל , וקל הוא יותר מחולו של מועד ).

[162] בעיא בב " מ צ , א ( מי אמרינן כי אמרינן אמירה לנכרי שבות , הני מילי לענין שבת דאיסור סקילה , אבל חסימה דאיסור לאו לא , או דלמא לא שנא ). נמוק " י שם נג , רע " א ( והסכימו האחרונים ז " ל , דכיון דחזינן לכולהו רבנן בתרא כאביי ורבא ורב אחי ורב אשי ומרימר ומר זוטא , דכולהו אסרי סירוס על ידי עובד כוכבים , נקטין לחומרא דאמירא לעובד כוכבים אפילו באיסור לאו אסור ).

טור ושו " ע חו " מ סי ' שלח ס " ו ( אמר לעובד כוכבים חסום פרתי ודוש בה ... כל זה וכיוצא בזה אסור , ואינו לוקה ). אה " ע סי ' ה סי " ד ( אסור לומר לעובד כוכבים לסרס בהמה שלנו ).

וכן הוא לקמן סי ' שמג ס " ה ( אסור לכל אדם לומר לנכרי שיאכילנו , שהאמירה לנכרי אסורה בכל האיסורים שבתורה ). סי ' תנ ס " כ ( דכיון שהישראל בעצמו אסור לו לקנות חמץ בפסח , אסור לו לומר לנכרי לקנותו ). הל ' רבית סע " ב ( שמדברי סופרים אומרים גם בנכרי שנעשה שליח שלוחו של אדם כמותו להחמיר , להיות הלואת הנכרי ברבית בשביל ישראל כאלו לוה הישראל בעצמו ). הל ' שאלה ושכירות סכ " ט ( אסור לומר לנכרי חסום פרתי ודוש בה ... ואמירה לנכרי אסורה בכל האיסורים שבתורה כמו בשבת ומועד ). וראה כוננת מישרים ע ' כא .

[163] וזו " הפלגה " שלא מצינו בשאר איסורים , שיש בהם הכלל האמור בגמרא יא , ב ( היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה ), וכדלקמן סי ' רנב סי " ח ( שאין גוזרים גזירה לגזירה ).

והטעם שגזרו כאן , נתבאר בשיחת חג השבועות תשכ " ד ( תורת מנחם ח " מ ע ' 70), כיון שכאמור לעיל יש רמז לאיסור זה מן התורה .

וראה כוננת מישרים ע ' כז .

[164] משנה שבת קכב , א ( נכרי שהדליק את הנר ... בשביל ישראל אסור . מילא מים להשקות בהמתו ... בשביל ישראל אסור . עשה נכרי כבש ... בשביל ישראל אסור ).

וכן הוא לקמן סי ' רנב ס " י ( אסור לו ליהנות בשבת מהנר והמדורה שהבעיר בשבילו ). סי ' רעו ס " א ( נכרי שהדליק את הנר בשביל ישראל , אסור לכל אדם להשתמש לאורו בשבת ). סי ' שכה סט " ז ( אם מילא לצורך בהמת ישראל אסור אפילו לאחרים להשתמש במים אלו אפילו תשמיש אחר כגון רחיצה והדחת כלים ), וסי " ט ( אם אומר בפירוש שלצורך ישראל הוא עושה , או אפילו אינו אומר כן אם מעשיו מוכיחים שלצורך ישראל הוא עושה , כגון שהדליק נר בבית שהישראל בו והלך לו הנכרי ולא נהנה ממנו כלום , אסור להשתמש לאורו ).

וכל אלו הם באופן שיש לישראל הנאת הגוף , ואסור אף שנעשה בקבלנות המותרת , וכדלקמן סי ' רעו ס " א ( שהואיל וגוף הישראל יהא נהנה בשבת מגוף המלאכה , הרי עיקר המלאכה נעשית בשבת בשבילו , שהרי הנכרי אינו נהנה מגוף המלאכה אלא משכרה , והוא מתכוין בעשיית גוף המלאכה בשבת בשביל שיהנה הישראל ממנה בשבת , נמצא שעשיית מלאכת השבת היא בשבילו כשיהנה ממנה בשבת ). משא " כ אם אין גוף הישראל נהנה ממנו , כדלקמן סי ' שז סכ " ו ( מה שאין כן באגרת שאין גופו של זה שהיא שלוחה אליו נהנה בשבת מגוף האגרת ).

אמנם לפעמים אסרו להשתמש בזה אף בלא הנאת הגוף , כגון שלא נעשתה בקבלנות , כדלקמן סי ' שכה סכ " ב ( נכרי שהביא בשבת דרך רשות הרבים חלילין להספיד בהם ישראל , כיון שנעשה בהם איסור של תורה , לא יספידו בהם לא אותו ישראל ולא ישראל אחר , עד שימתינו בכדי שיכולים להביאם במוצאי שבת ).

[165] ביצה כד , ב ( ולערב נמי אסורין בכדי שיעשו ). רמב " ם פ " ו ה " ב ( אם בשביל ישראל עשה אותה אסור ליהנות באותה מלאכה עד מוצאי שבת וימתין בכדי שתעשה ). טור ושו " ע סי ' שכה ס " ו ( צריך להמתין לערב בכדי שיעשו ).

וכן הוא לקמן סי ' רנב סי " א ( במוצאי שבת צריך להמתין בכדי שיעשו ). סי ' שז סל " ד ( מותר ליהנות בה לערב לאחר שהמתין בכדי שיעשה ). סי ' שיח ס " א ( הצריכו להמתין בכדי שיעשו ). סי ' שכה ס " ו ( עד למוצאי שבת בכדי שיעשו ), וס " ט ( צריך להמתין לערב בכדי שיעשו ), וס " י ( וגם לערב בכדי שיעשו ), וסי " א ( ולערב בכדי שיעשו ), וסכ " א ( צריך להמתין בכדי שיעשו ), וסכ " ב ( עד שימתינו בכדי שיכולים להביאם במוצאי שבת ). סי ' תקטו ס " א ( אינן מותרין אלא לאחר שהמתין בכדי שיעשו ). סי ' תקיח סכ " ב ( וגם לערב צריך להמתין בכדי שיעשו ).

ושיעור בכדי שיעשו יתבאר לקמן סי ' שכה סי " ג , וסי ' תקטו ס " ב .

[166] תוס ' ביצה שם ד " ה ולערב (הטעם שמא יאמר לנכרי לך ולקט). שבת קכב א ד"ה ואם (אי שרית ליה אתי למימר לנכרי לעשות בשבילו). עירובין לט, ב ד"ה אי (וטעם כדי שיעשו יש לפרש, משום שמא יאמר ישראל לנכרי לעשות ביום טוב כדי שיאכל לאלתר במוצאי יום טוב). רמב"ם שם ה"ח (לא אסרו בכל מקום שימתין בכדי שיעשו אלא מפני דבר זה, שאם תאמר יהא מותר מיד, שמא יאמר לנכרי לעשות לו וימצא הדבר מוכן מיד. וכיון שאסרו עד שימתין בכדי שיעשו, לא יאמר לנכרי לעשות לו, שהרי אינו משתכר כלום, מפני שהוא מתעכב לערב בכדי שיעשה דבר זה שנעשה בשבת). רא"ש ביצה פ"ג ס"ב בשם ר"ת (ר"ת שפירש משום שמא יאמר לנכרי להביא ביום טוב שיאכל לערב מיד).

וכן הוא לקמן סי ' רנב ס " י ( גזרה שמא יאמר לו לעשות לו בשבת , אם יהיה מותר לו ליהנות ממנה כשנעשית בשבילו ). סי ' רסג קונטרס אחרון ס " ק ח ( שאסורים משום גזירה שמא יאמר לו להביאו ). סי ' רעו ס " א ( ויש לגזור גזרה שמא יאמר לו לעשותה בשבת בשביל הנאתו , אם יהיה מותר לו ליהנות ממנה ). סי ' שיח ס " א ( שאם נתיר לו ליהנות במוצאי שבת מיד , יש לחוש שמא יאמר לו לעשות בשבת כדי שיהיה הדבר מוכן לו במוצאי שבת מיד , שאיסור האמירה לנכרי קל בעיני הבריות ). סי ' שכה ס " ט ( צריך להמתין לערב בכדי שיעשו , גזרה שמא יאמר לנכרי לעשות בשבת כדי שיהא מוכן לו במוצאי שבת מיד ), וסי " א ( ולערב בכדי שיעשו גזרה שמא יאמר לנכרי להביא לו מחוץ לתחום בשבת כדי לאכול ממנו בו ביום או לערב מיד ). סי ' תקטו ס " א ( שחששו חכמים אם נתיר לו ליהנות במוצאי יום טוב מיד מן המלאכה שנעשית בשבילו ביום טוב , שמא יאמר להנכרי שיביא לו ביום טוב , כדי למהר אכילתו בליל מוצאי יום טוב , שאיסור אמירה לנכרי הוא קל בעיני הבריות . לפיכך הצריכוהו להמתין בכדי שיעשו , דאז כיון שלא ירויח כלום במה שהביא ביום טוב , לא יעשה איסור בחנם ). ובהגה " ה שם סוף ס " א ( שבסי ' שכה ביארנו דעיקר הטעם בכל מקום שהצריכו להמתין בכדי שיעשו הוא משום גזירה שמא יאמר לנכרי לעשות ), וסט " ו ( גזרה שמא יאמר לנכרי שיביא לו מיני מאכל מחוץ לתחום ).

ובמקום שאין לחוש לגזרה זו , מאיזה טעם שיהי ', לא אסרו ליהנות בשבת ממלאכתו , כדלקמן סי ' רנב סי " א ( לפי שאף אם יהיה מותר לו ליהנות ממנה לא יבא לומר לנכרי שיעשה לו ). סי ' שז סכ " ו ( שהטעם הוא משום גזרה שמא יאמר לנכרי שיביא לו מחוץ לתחום אבל באגרת לא שייך לומר כן ). סי ' תקטו סכ " ב ( שהרי אין הנכרי מביא משלו , כדי שנגזור שמא יאמר לו הבא לי מחוץ לתחום ). סי ' תקפו סכ " ד ( ואין חוששין שמא יאמר הישראל לנכרי לעשותו , אין חוששין לזה אלא בדבר שיש הנאה לגוף אדם , אבל המצות שלא נתנו להנאת הגוף , אין חוששין שיעבור עבירה כדי לקיים המצוה ).

*

אמנם מה שאסרו להרשות לנכרי שכיר יום לעשות מלאכתו בשבת , הוא מטעם שליחות , כדלעיל סעיף הקודם ( והערה 159 ), ולא מטעם האמור כאן ( גזרה שמא יאמרו לו לעשות בשבת ).

וההוכחה לזה נתבארה לקמן סי ' רסג בקונטרס אחרון ס " ק ח ד " ה והענין ( ואין הטעם משום גזרה שמא יאמרו לו , כמו שמטעם זה אסור ליהנות ממלאכתו ... דהא גבי מכס בסי ' רמ " ד התירו לקבוע לו המלאכה בשבת , והצריכו בקבלנות ... אלמא דהא חמירא מאמירה עצמה , והטעם משום דכשעושה בשביל ישראל נעשה שלוחו ושלוחו כמותו דיש שליחות לנכרי לחומרא ).

וראה כוננת מישרים ע ' ל .

וגם מה שאסרו להרשות לנכרי שכיר שנה לעשות מלאכתו בשבת , אינו מטעם גזירה שמא יאמרו לו לעשות בשבת , אלא מטעם מחזי כשלוחו , כדלקמן סוף ס " ג ( נראה הדבר כאלו עסק זה הוא בשביל הישראל בלבד ). ונתבאר בארוכה לקמן סי ' רמד בקונטרס אחרון סוף ס " ק א , ובהגהה שם ( והערה 478 ).

*

כל זהו לדעת הרמב " ם והתוס ', שאיסור ההנאה הוא משום שמא יאמר לו .

אמנם לקמן סי ' תקטו ס " א ( לפיכך הצריכו חכמים להמתין בכדי שיעשו , שלא יהנה כלום ממלאכת יום טוב הנעשית בשביל ישראל ). וכן הוא לקמן סי ' רנב סי " א ( כדי שלא יהנה ממלאכת שבת ). ויתבאר שם ( הערה 2090 ).

[167] יתבאר לקמן ס " ג ( והערה 173 ).

[168] דוגמה זאת נתבארה לפנינו סעיף הבא .

[169] ס " א , ובקונטרס אחרון ס " ק א .

[170] ס " ה , ובקונטרס אחרון ס " ק ו .

[171] תוכן ההלכה של נכרי שכיר שנה , שלפנינו סעיפים ג . ו . יג . וסי ' רמד ס " ט - יא , ובמהדורא בתרא לסי ' רמג ס " ה . ח . יב - ג :

( א ) קיי " ל כדעת הרמב " ם , ששכיר שנה דינו כקבלן , והשוכרו לכתוב לו בעת שיצטרך , מותר להניחו שיעשה בשבת ( רמד , ט ).

( ב ) אבל אם שכרו לכל המלאכות , והישראל מרויח ממה שהנכרי עושה בשבת , אסור להניחו שיעשה בשבת ( רמד , יא ).

( ג ) וכן אם שכרו למלאכות שבמרחץ , שהישראל מרויח מעבודת הנכרי בשבת , צריך למחות בו ( רמג , ג ).

( ד ) המשכיר מרחץ לנכרי , מותר מעיקר הדין , שעובד לטובת עצמו , אבל אסור מפני מראית העין ( רמג , ו ).

( ה ) כל מקום שלא נאסר אלא משום מראית העין , מותר בדיעבד לקבל השכר מהנכרי ( רמג , יג ).

( ו ) אמנם במהדורא בתרא ( ס " ה ) הוכיח , שהרמב " ם התיר אף במקום שהישראל מרויח ממלאכת הנכרי בשבת .

( ז ) ומה שהתיר רק בשכיר שנה למלאכה מיוחדת , היינו כי רק אז דומה לקבלן שמותר ( שם ס " ח וסי " ב - ג ).

( ח ) ומה שאסרו שכיר שנה במלאכות המרחץ , אין זה אלא מטעם מראית העין ( שם ס " ה ).

( ט ) וס ' התרומה התיר אף בעבד ושפחה השכורים לשנה . אבל לא קיי " ל כוותיה ( רמד , יא ).

( י ) גם עבד ושפחה השכורים לשנה התירו במלאכות שעושות מעצמן , ויש בזה כמה אופנים ושיטות ( שה , לד . ובהערות שם ).

[172] על מה שכתב הטור ( ואדוני אבי ז " ל כתב ... שכל מי שיש לו מרחץ או תנור ... מותר בקבלנות , שאין מלאכת העכו " ם נקראת על שם ישראל ). כתב מהר " י אבוהב ( ומה שכתוב בספרים והילכך מותר בקבלנות ... אם נפרש גם כן בכאן קבלנות , שהגוי מקבל על עצמו לחמם המרחץ ולעשות כל הדברים הצריכין לו , בשביל שיתן לו הישראל דבר קצוב , וכל הריוח הוא לישראל , בזה נראה שאסור ). הובא ב " י ד " ה ומ " ש בספרי ( ומה שכתוב בספרי רבינו הלכך מותר בקבלנות ... דעת הגאון מהר " י אבוהב ז " ל שאי אפשר לומר כן ... הדעת נוטה שלא לגרוס בקבלנות , כי היכי דלא נשוייה להרא " ש חולק על רוב הפוסקים שאוסרים בזה ). מ " א ס " ק ב ( ובמרחץ אסור מדינא לשכור לו עכו " ם לעבוד בו כל השנה ושיטול היהודי כל הריוח מכל השבתות ). ט " ז ס " ק ב ( ובשם מהר " י אבוהב כתב שאי אפשר לגרוס בקבלנות ... כי היכי דלא נשויה להרא " ש חולק על הפוסקים שאוסרים בזה ).

[173] בשני מקומות מצינו בחז " ל את חובת המחאה בנכרי העושה מלאכה בשבת לצורך הישראל :

( א ) בירושלמי פ " א ה " ט ( נתן כליו לכובס נכרי ובא ומצאו עובד בו בשבת אסור . א " ר יודן ויימר ליה דלא יעבוד ).

והיינו בקבלן שמותר להניח לו לעשות מלאכתו בשבת , כדלקמן סי ' רמד ס " א ( אם הוא עושה בתורת קבלנות ... מותר להניחו שיעשה כל מלאכתו בשבת ). ומכל מקום אם מצאו עובד בו בשבת צריך למחות בידו , וכדלקמן סי ' רנב ס " ז ( ומכל מקום אם רואה אותו עושה מלאכתו בשבת צריך לומר לו שלא יעשה ). ונתפרש בקונטרס אחרון שם ס " ק ז ( דוקא רואה , אבל יודע אין צריך למחות ).

( ב ) במשנה שבת קכא , א ( נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ), ובגמרא שם ( נכרי לדעתיה דנפשיה עביד ), וברש " י שם ( ואפילו יודע שנוח לו לישראל הוא , להנאת עצמו מתכוין , שיודע שלא יפסיד ). למדנו מכאן שבמקום שעושה בשביל הישראל צריך למחות בו , כמו שנתבאר לקמן סי ' רסג ס " ק ח ד " ה והענין ( וזה אסור בנכרי אפילו בלא אמירה אליו , שצריך למחות בידו , כדאיתא בדף קכ " א אדעתא דישראל מי שרי ).

ומזה למדנו לדין שכיר יום הרוצה מעמצו לעשות מלאכה בשבת , שצריך למחות בו , כדלקמן ס " ד ( שכר הנכרי לימים ... צריך למחות בידו , ולא יניחנו להתעסק בשבת ... כעוסק בשליחות הישראל ... מחמת השכירות ), וסי ' רמד ס " א ( אם הוא עושה בתורת שכיר יום ... צריך הוא למחות בידו ).

אמנם בקשר לשכיר שנה שלפנינו , בכל הפוסקים הנ " ל נאמר רק שאסור לשוכרו באופן זה , ולא נזכרה החובה למחות . וכאן הוסיף שצריך למחות בנכרי , אם הוא יודע שהוא עושה מעצמו כדי להשלים קבלנותו .

וכן בקבלן שהישראל מרויח מהמלאכה בשבת , נתבאר לקמן סי ' רנב ס " ה ( בענין שיש ריוח לישראל ממה שהמלאכה נעשית בשבת ... צריך למחות בידו ).

ואפילו כשהאיסור הוא משום מראית העין , נתבאר לקמן ס " ח ( מפני מראית העין צריך הוא למחות בידו ).

ואפילו מלאכה בתלוש לצורך מחובר , נתבאר לקמן סי ' רמד ס " ו ( אם הוא לצורך מחובר , כגון לפסול האבנים ולתקן הקורות כדי לשקעם בבנין , צריך למחות בידו ).

וכן בקבלנות בפרהסיא , כדלקמן סי ' רנב ס " ח ( אם המלאכה נעשית בפרהסיא , ומפורסם לרבים שהיא של ישראל , צריך למחות ). וסי ' רמד ס " ד ( בנין הספינה שדרך לבנותה על שפת הנהר שהוא מקום פרהסיא , אסור להניחו לעשות בשבת מפני מראית העין ).

וההוכחות לכל זה נתבארו לקמן סי ' רנב בקונטרס אחרון ס " ק ז ד " ה ומיהו ( צריך למחות אף שאינו רואהו ... לענין ליתן לכתחלה , וכל שכן לענין למחות כמבואר בס " ק ט ' ... לאסור משום ריוח הישראל . והצריכו למחות כל השבתות של שנת שכירותו , ולא די בשבת הראשון ). והוא האמור במ " א סי ' רנב ס " ק ט ( דהא בלא קצץ אסור ליתן לו כלל , ומכל שכן שצריך למחות בידו ).

[174] מהר " י אבוהב שם ( דלא דמי זה לגוי שקיבל על עצמו לחרוש או לזרוע בדבר קצוב , שאע " פ שלא יעשה המלאכה בשבת יעשה ליום אחר , אבל בכאן אם עבר יומו הפסיד הישראל הריוח של אותו היום , ומזה הצד הוא נהנה ממה שנעשה בשבת ). הובא ב " י ד " ה ומ " ש בספרי ( דעת הגאון מהר " י אבוהב ז " ל ... דאפילו לדברי המתירין ( בסי ' רמד ) בשוכר גוי בדבר ידוע לעשות מלאכת קרקעות , הני מילי בשדה , משום שאף על פי שלא יעשה מלאכה בשבת ישלים ביום אחר , אבל במרחץ או תנור , שאם לא עשה מלאכה בשבת הפסיד ישראל ריוח אותו היום , נמצא ישראל נהנה ממלאכת שבת ואסור . ואף על פי שאפשר לדחות טעם זה , מכל מקום הדעת נוטה ). מ " א סק " ב ( דהא היהודי מרויח במה שהעכו " ם עושה בשבת ). ט " ז סק " ב ( ובשם מהר " י אבוהב כתב ... דאפילו לדברי המתירין בשוכר עכו " ם בדבר ידוע לעשות מלאכת קרקעות , הני מילי בשדה , משום שאע " פ שלא יעשה מלאכה בשבת ישלים ביום אחר , אבל במרחץ או תנור , שאם לא יעשה מלאכה בשבת הפסיד ישראל ריוח אותו יום , נמצא ישראל נהנה ממלאכת שבת ואסור ).

ומטעם זה גזרו בשכיר שנה לכל המלאכות , כדלקמן סי ' רמד סי " א ( אם שכרו לכל המלאכות שיצטרך בתוך משך זמן שכירתו , אסור להניחו שיעשה בשבת , לפי שהישראל מרויח מלאכה זו בשבת , שהרי כשיהיה פנוי אחר השבת יצטרך לעשות מלאכות אחרות ).

*

וכל זה הוא כשכל הריוח הוא של הישראל , והנכרי הוא שכיר שנה , משא " כ אם הנכרי יחלוק עמו השכר , נתבאר לקמן סי ' רמה ס " ט - י ( ישראל שיש לו תנור שכולו שלו , ונותנו לנכרי שיסיקנו ויאפה לכל מי שירצה לאפות , ויחלוק עמו השכר בשוה מדי יום ביום , יכול לחלוק עמו אף שכר השבתות בהבלעה , לפי שהנכרי מתכוין בעבודתו בשבת לטובת עצמו ואינו כשלוחו של הישראל ... וכן הדין במרחץ ורחיים וחנות ).

והיינו שדינו כאריס דלקמן ס " ז ( וליתן השדה באריסות לנכרי אין בו שום איסור כלל , אע " פ שיש להישראל הנאה במלאכה שהאריס עושה בשדהו בשבת , שהרי רוב הפירות של השדה הם של הישראל . מכל מקום כיון שהנכרי אינו מתכוין במלאכתו בשביל טובת הישראל , אלא בשביל טובת עצמו , שיטול חלק המגיע לו מפירות השדה , אע " פ שמאיליו נהנה הישראל אין בכך כלום ).

וראה לקמן סי ' רמד ס " כ ( והערה 397 ), דקיי " ל בזה כמהרש " ל ( דלא כפנים מאירות ).

[175] משמעות האחרונים בס ' רמד גבי מכס , וכדלקמן שם סי " ב ( ישראל הקונה מכס , אסור לו לקבל מכס בשבת , אפילו הביאו דבר מאכל שאינו מוקצה ... משום שנאמר ממצוא חפצך חפציך אסורים ... לא ישכור לו נכרי ליום השבת ).

והיינו כי גם בדבר האסור לעשותו מדברי סופרים יש איסור אמירה לנכרי , כדלקמן סי ' שז סל " ז ( כל דבר שאסור לישראל לעשות בשבת אפילו מדברי סופרים אסור לומר לנכרי לעשות בשבילו ).

וכן הוא לקמן סי ' רנג סכ " ט ( שכל דבר מדברים אלו שנתבארו בסימן זה שאסור לעשותו משום גזירה שמא יחתה או משום שנראה כמבשל בתחלה אסור לומר לנכרי לעשותו ). סי ' שו ס " ד ( ואפילו על ידי נכרי אסור לקנות בשבת ). סי ' תקיז ס " ו ( ואפילו על ידי נכרי אחר אסור לשלם לו ). סי ' שלג ס " ה ( חביות של יין שהובאו על עגלה , אסור להורידם בשבת ... אפילו על ידי נכרי ). שו " ת סי ' ב ( ועוברים על כמה איסורין איסור מדידה ומקח וממכר וחישוב סכום מנין , ועוד כמה וכמה איסורים ... ואפילו על ידי נכרי אסור ).

ורק במקום מצוה או מקצת חולי התירו אמירה לנכרי בשבות , כדלקמן סי ' שז סי " ב ( דבר שאינו מלאכה , ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות , מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת , והוא שיהיה שם מקצת חולי ... או לצורך מצוה ).

[176] היתר שכיר שנה מטעם קבלנות , נתבאר בקונטרס אחרון ס " ק א ( במרחץ אם שכרו לשנה ... שקיבל עליו כל מלאכות הצריכות ... זה שקיבל לגמור המלאכות הרי זה נקרא קבלן ).

והיינו שדינו כקבלן שנתבאר לקמן רס " י רמד ( אם הוא עושה בתורת קבלנות , שקיבל עליו לעשות כך וכך בעד שכר כך וכך ... מותר להניחו שיעשה כל מלאכתו בשבת ... הנכרי אינו עושה בשביל טובת הישראל , אלא בשביל עצמו למהר להשלים מלאכתו כדי לקבל שכרו ).

ואף לדעת הפוסקים שלא התירו קבלן אלא כשקצץ , כדלקמן סי ' רנב ס " ו ( וכל זה כשקוצץ לו דמים בשכר מלאכתו , שאז הוא טורח לעצמו כדי לקבל שכרו , ואינו נראה כעושה שליחותו של הישראל ).

מכל מקום גם כאן בשכיר שנה נחשב כקצץ , כמבואר ברמב " ם פ " ו הי " ב ( שכר הנכרי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו , הרי זה כותב ואורג בשבת , ומותר כאלו קצץ עמו שיכתוב לו ספר או שיארוג לו בגד שהוא עושה בכל עת שירצה ). וכן כתב בס ' התרומה סי ' רכב ( קצץ ... עבדו ושפחתו השכורים ), וסי ' רנב ( ועכו " ם שכיר לישראל או שפחה ... דשכירים אליו , והוי כמו קצץ בשביל כך ). ונתבאר במהדורא בתרא לסי ' רמג ( ס " ב וס " ד וסי " ד ).

אמנם כל ההיתר בקבלנות הוא במקום שיכול לעשותה אחר השבת ( ואם אין לישראל תועלת מהמלאכה , אלא אם כן תיגמר בשבת , יתבאר לקמן סי ' רנב ס " ה ). משא " כ כאן במרחץ , שהישראל מרויח בעבודת הנכרי בשבת שמגיע לו שכר מזה , לכן אסרוה .

[177] מ " א ס " ק ב ( וליכא למימר דעכו " ם אדעתיה דנפשיה עביד , דהא אף אם לא יעשה העכו " ם בשבת יצטרך לשלם לו ).

[178] נתבאר יותר בקונטרס אחרון לקמן סי ' רמד ס " ק א ( בדברי המ " א ... משמע בהדיא דהיכא דעביד אדעתא דנפשיה לא מתסיר משום ריוח הישראל ... אלא משום דכיון שלהישראל יש ריוח , ולו אין ריוח , מחזי כעושה בשביל ישראל , ולא אדעתא דנפשיה , כאלו לא קצץ כלל . וז " ש המ " א וליכא למימר דעביד אדעתא דנפשיה , רוצה לומר שירויח בזה שלא יפסיד שכרו , שהרי יצטרך לשלם לו , נמצא שאין לו ריוח בזה , ואם כן אסור משום ריוח הישראל . אבל אם גם לו היה ריוח , לא מתחזי כלל כעושה בשביל ישראל ).

והיינו שמעיקר הדין נחשב קבלן שקצץ , אבל כיון שהריוח ממה שהמלאכה בשבת היא רק של הישראל " נראה הדבר כאלו ... בשביל הישראל בלבד ".

ומטעם זה אסרו שכיר שנה לכל המלאכות , כדלקמן סי ' רמד סי " א ( ואין להתיר מפני שהנכרי עושה לטובת עצמו , כדי לקבל כל שכרו . שהרי אף אם לא יעשה בשבת לא ינכה לו כלום , כמ " ש בסימן רמ " ג ).

ובדעת המתירים נתבאר בסי ' רמד סי " א ( לפי שהנכרי ... עושה מאליו לפי תומו להשלים קבלנותו שקיבל עליו בתחילת שכירותו לעשות כל המלאכות שיצטרכו לישראל בכל משך זמן שכירותו , כדי שישלם לו כל שכרו משלם ). והיינו שהוא נחשב קבלן שקצץ , ואין חוששים לומר שנראה הדבר כאלו עושה בשביל הישראל בלבד .

*

הגה " ה על הגליון : עי ' בקונטרס אחרון מהרב ( מהדורא בתרא ס " ה ) שחזר בו הרב והשיב על המגן אברהם ( יש לומר דכיון שהנכרי אדעתא דנפשיה קעביד , אע " ג דמטיא הנאה לישראל ממילא שרי ... ומ " ש המ " א שם שאף אם לא יעשה בשבת יצטרך לשלם כו ', זה אינו במהר " י אבוהב שבב " י , אלא הוספה מדעת עצמו ... ולא קשה מידי , דהא אם לא יעשה בשבת בלי מחאת הישראל , ודאי דאין לנו לחייב הישראל בחיוב מדינא לשלם לו ... ואיך יומשך מזה איסור להניחו להנכרי לעשות כרצונו , ולפסוק הדין שאין לנכרי ריוח בעשייתו ובעבודתו בשבת , מאחר שהיה יכול לנכות לו בעד השבתות שמבטל בלי רשות הישראל ).

והסכים לדעת הב " י ( אחר שהביא הב " י דברי מהר " י אבוהב , כתב עליו " שאפשר לדחות טעם זה ". ובסי ' רמד ( ומכלל דברי הרמב " ם אתה למד שדין השדה שוה לדין בית לענין קיבולת , כלומר שהישראל השוכר את הגוי בדבר ידוע שיעשה לו מלאכת שדהו , אסור להניחו לעשות לו מלאכה בשבת , ולא מן הדין , דמדינא ודאי שרי , דגוי בדנפשיה קא עביד , אלא מפני הרואים שיאמרו שהוא שכיר יום ), וב " ח ד " ה הלכך מותר בקבלנות ( כתב רבינו דלפי זה במרחץ נמי מותר אפילו בקבלנות , שיקבל עליו הגוי כל מלאכת המרחץ בדבר ידוע והישראל יטול כל הריוח , דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד ושרי מדינא ... כל היכא דהגוי אדעתא דנפשיה קא עביד לא הוי שלוחו , [ וריוח ] דישראל ממילא קא אתא , ומדינא שרי לכולי עלמא ), והט " ז ( ס " ק א : אם הישראל נוטל כל הריוח של המלאכה , אף על פי שהעכו " ם קיבל עליו לכל השנה , רק שנותן לעכו " ם דבר קצוב , אסור , דשמא יאמרו שכיר יום הוא אצלו ), דאינו אסור אלא משום מראית העין , כמו שכיר שנה בשדה דלקמן סעיף ח ' ( מכל מקום מפני מראית העין צריך הוא למחות בידו , שהרואה את הנכרי עובד בשבת בשדה של ישראל , לא יעלה על דעתו שהוא שכיר שנה , אלא ידמה לו שהוא שכיר יום ).

וכן הוא לקמן סי ' רנב בקונטרס אחרון ס " ק ו ( והב " י שם , ובסי ' רמ " ד , שכתב האיסור במרחץ משום מראית העין , מכלל דלא פסיקא ליה מלתא לאסור בשביל כך , כיון דקעביד אדעתא דנפשיה . וכן כתב הט " ז בסי ' רמ " ג . ודעתם בזה דלא כהראב " ד ). והיינו שלא איכפת לן במה שמגיע לישראל ריוח מהמלאכה בשבת .

וכן לקמן במהדורא בתרא לסי ' רנב וסי ' דש ד " ה וקרוב לומר , מפרש בדברי הרא " ש , כדעת ס ' התרומה , להתיר בשכיר שנה ( וכגירסה הנ " ל הערה 172 : " מותר בקבלנות ").

ובשו " ת צמח צדק סי ' כט ס " א ( מדברי הט " ז משמע דהאיסור אינו מדינא משום שהישראל מרוויח על ידי זה , דזה לא איכפת לן , אלא האיסור מפני מראית העין ).

ולפי זה גם מה שכתב בסעיף ה ', שאפילו אם שכר הנכרי לשנה אסור ליהנות מן השכר שקיבל ביום השבת , אפילו הביאו בהבלעה , קודם חזרה נשנית . עי ' בקונטרס אחרון מהרב ס " ק ב ( שלא אסרו בדיעבד , אלא במקום שאסור מעיקר הדין , ולא כשעבר על מראית העין ). אבל לפי מסקנתו בקונטרס אחרון ( מהדורא בתרא ) שם , שאינו אסור אלא משום מראית העין , שכרו מותר אם הביאו בהבלעה , שלא קנסו חכמים על דבר שאין איסורו אלא משום מראית העין , כמו שיתבאר בסוף סימן זה ( סי " ג : דכיון שלא עשה איסור מעיקר הדין אלא מפני מראית העין אין קונסין אותו ), ובסימן רמ " ד ( ס " ז ) עיי " ש .

[179] תוכן ההלכה שבסעיף שלפנינו :

בסעיף הקודם למדנו , ששכיר שנה לעבודת המרחץ אסור , מטעם הריוח שמגיע לישראל ממלאכת הנכרי בשבת .

ועל זה אומר בסעיף זה , שמכל שכן שכיר יום אסור , שהאיסור הוא מעצם הדין , שהרי הוא כעוסק בשליחות הישראל .

ואף שלא אמר לו להתעסק בשבת , ואף שהנכרי עושה מעצמו כדי ליטול השכר , מכל מקום נחשב כעוסק בשליחות הישראל .

*

כאן בפנים לא נתבאר טעם החילוק בין שכיר שנה שכדידיה דמי , לבין שכיר יום דהוי כעושה בשליחות . זה נתבאר בקונטרס אחרון ס " ק א ( אינו דומה לשכיר יום , שלא קיבל עליו לגמור המלאכה אלא לעמול כל היום בלבד ... לפי שהמלאכה הצריכה אין לה גמר והפסק כלל מצד עצמה ... שכשיצא היום ששכרו לו פטור הוא מלהתעסק עוד , ואין חיובו אלא ביום ששכרו לו , וכיון שיום זה הוא שבת הרי שכרו לשבת ממש ... משא " כ כששכרו לכל המלאכות הצריכות לחדש או לשנה , שגמר סכום המלאכות הוא גמר השנה וחדש , והרי הוא שכור לשנה ולחדש לעשות כל המלאכות המצטרכות בהם , והרי הוא דומה לקבלן ).

וזהו גם תוכן החילוק בין קבלן לבין שכיר יום , כדלקמן סי ' רמד ס " א ( אף על פי שאסור להניח לנכרי שיעשה מלאכה לישראל בשבת ... אם הוא עושה בתורת שכיר יום ... אם הוא עושה בתורת קבלנות ... מותר להניחו שיעשה כל מלאכתו בשבת ... שהשכיר יום ... לא עליו המלאכה לגמור , ואין לו תועלת כלל בהגמרה , אלא כוונתו לעבוד את הישראל כל היום כדי שיתן לו שכרו , לפיכך הרי זה כעושה שליחות הישראל . אבל הקבלן המלאכה היא שלו , שכוונתו בעבודתו היא להשלים המלאכה כדי ליטול שכרו ואינו כשלוחו של ישראל ).

וסי ' רמז ס " ז ( ואף ששכרו לימים אינו דומה לשכיר יום , הואיל וקבל עליו כל מלאכת הולכת האגרת , הרי זה דומה לקבלן ( עיין סי ' רמ " ג ורמ " ד )).

ומכל מקום , אף בשכיר שנה המושכר לעשות כל המלאכות המצטרכות במשך השנה אסור , מטעם ריוח הישראל מהמלאכה בשבת ( כמבואר לעיל סעיף הקודם , ולקמן סי ' רמד סי " א ).

אמנם הוכיח במהדורא בתרא ( ס " ה ) מדברי הרמב " ם , דלא איכפת לן כלל מריוח הישראל מהמלאכה ( יש לומר דכיון שהנכרי אדעתא דנפשיה קעביד , אע " ג דמטיא הנאה לישראל ממילא שרי ).

ומה שנראה מדברי הרמב " ם ששכיר שנה לכל המלאכות אסור , הוא כיון ששכיר שנה לכל המלאכות אינו דומה לקבלן ( סי " א : בשכיר לכל המלאכות שיצטרך , לא שייך כלל שהמלאכות קנויות לו לשכרו ).

משא " כ שכיר שנה למלאכה מיוחדת מותר , אף כשלא נשכר כדי לסיים את כל המלאכה ( ס " ה : " כמבואר מלשון הרמב " ם שם הל ' י " ד ששכרו לשנה או לשתים לבנות לו חצר או ליטע לו כרם כו '", וס " ח : " וטעם ההפרש ביניהם , משום דלמלאכה מיוחדת יש לומר דדמי קצת לקבלן , מאחר שקבל עליו מלאכה זו לעשותה כל השנה או חדש או שבוע ").

ולפי זה עדיין אינו מובן , מדוע לא יתירו גם בשכיר יום למלאכה מיוחדת , שלכאורה גם בזה " יש לומר דדמי קצת לקבלן , מאחר שקבל עליו מלאכה זו לעשותה ".

לכן מבאר שם את ההפרש בין שכיר יום לשכיר שנה באופן אחר ( ס " ו : ושאני שכיר יום , דכיון שכל יום מתחשב לבדו , הרי הנכרי שכירו של ישראל בשבת ונעשה כשלוחו ממש ... משא " כ כששכרו לשנה לא נעשה שלוחו לשבת , מאחר שהשכירות יכולה להתקיים בימות החול ... ואף דגם בשכיר יום כששכרו לימים סתם הרי לא פירש לו יום השבת ... מכל מקום כיון שמחשב עמו חשבון הימים ... לא מקרי הבלעה בכהאי גוונא ... וכיון שיום השבת משתלם להנכרי בפני עצמו , אין לך מיחזי כשלוחו גדול מזה , מאחר שנראה לעין שמשלם לו בעד יום השבת ... וז " ש הרמב " ם שלא יחשוב עמו יום יום ... שנמצא שכר יום השבת משתלם לו שלא בהבלעה ).

אמנם מוכיח שם ( ס " ט ), שאנו מוצאים היתר זה של שכיר שנה גם באבלות , שהתחיל בעבודתו קודם שנעשה אבל , אפילו יכלה הזמן תוך ימי אבלו ( שלא שייך בו כל כך טעם זה של הבלעה ). ולכן מפרש שם ( סי " א - ג ) את ההפרש בין שכיר יום לשכיר שנה , באופן אחר קצת , ששכיר יום יכול לחזור בסוף כל יום , ואם כן שוכרו ליום השבת , ונעשה כשלוחו ממש . משא " כ שכיר שנה , שאינו יכול לחזור עד מלאת הימים ששכר , נמצא שמלאכת כל השנה קנויה לו , עכ " פ לענין איסור אמירה לנכרי . ואפילו אם נאמר שגם שכיר שנה יכול לחזור בו , מכל מקום כל זמן שאינו חוזר המלאכה היא כדידיה .

*

חלק מסעיף זה והקונטרס אחרון נמצא בכתי " ק מהרי " ל ( אחיו של רבינו ) בשינוי לשון ( מהדו " ק ), ונדפס בס ' תפארת יהודה קלמן ע ' 178 ואילך . עיקרי השינויים יצויינו לקמן .

[180] ירושלמי פ " א ה " ח ( א " ר שמעון בן לעזר במה דברים אמורים בקיבולת , אבל בשכיר יום אסור ). הובא בתוס ' יז , ב ד " ה אין נותנים ( בירושלמי דפירקין דקאמר התם ... אמר ר ' שמעון בן אלעזר במה דברים אמורים בקבולת , אבל בשכר אסור , פירוש שכיר יום ). תוס ' ע " ז כא , ב ד " ה אריסא . רא " ש שם פ " א סכ " ג . שו " ע ס " א ( ושכר את הגוי בכך וכך ליום , ונמצא הגוי עושה מלאכה בשליחותו של ישראל ), ובסי ' רמד ס " א ( שכר הגוי לעשות לו מלאכה בשבת ). לפירוש המ " א שם ס " ק ג ( כלומר , ששכרו לימים , וזה אסור מדינא ).

וראה שו " ת צ " צ או " ח סי ' כט . ביאורי השולחן ע ' קלה .

[181] פסקי ריא " ז פ " א הלכה ה אות ה . שלטי הגבורים ז , א ( אם נתנה לו בשכר ידוע בכל יום , הרי זה אסור לעשותה בשבת , שהרי הוא כאילו אומר לנכרי לעשות מלאכתו בשבת ).

ונתבאר בקונטרס אחרון ס " ק א ( אף שבשו " ע כאן יש לפרש דצוהו לעשות בשבת ... כשצוהו לעשות בשבת אף בקבלנות אסור כמבואר בסי ' רנ " ב ). והיינו כדלקמן שם רנב ס " ד ( ומותר ליתן בגדיו לכובס נכרי ועורות לעבדן נכרי סמוך לחשכה בקבלנות , והנכרי עושה מעצמו אפילו בשבת , ובלבד שהישראל לא יאמר לו שיעשה בשבת ). וכן הוא בכמה מקומות , כמצויין לעיל ( הערה 150 ).

ובשו " ת צמח צדק או " ח סכ " ט ס " ב ( ורוצה לומר דהאיסור בירושלמי אף ששכרו לימים הרבה בשכירות עבור כל יום כך וכך , וגם לא איכפת לו שיעשה בשבת דוקא או שלא יעשה בשבת , רק שהאינו יהודי עושה מאליו בשבת , אפילו הכי אסור ).

[182] שהרי אפילו בשכיר שנה , שיש לישראל ריוח ממלאכתו בשבת , נתבאר לעיל ס " ג ( והערה 173 ) שצריך למחות בהנכרי . ומכל שכן כאן , שאסור מעיקר הדין , מטעם שליחות .

[183] שו " ע ס " א ( ונמצא הגוי עושה מלאכה בשליחותו של ישראל ). וכדלעיל ס " א ( שכשהנכרי עושה בשבת הוא עושה בשליחות הישראל ... מדברי סופרים יש שליחות לנכרי לחומרא ). ונתבאר בשו " ת צמח צדק או " ח סי ' כט ס " ב ( וסבירא ליה לאאזמו " ר הגאון נ " ע הטעם משום דהוה ליה כעוסק בשליחות הישראל ).

*

ובנוסח כתב היד : " מיחזי כשלוחו כשעושה בשבת , כיון שלא קיבל עליו המלאכה לגמור , ומלאכת ישראל הוא עושה ". טעם זה של מחזי כשלוחו נתבאר לקמן סי ' רמו ס " ב לענין משכיר כליו לנכרי , ולקמן סי ' רמז ס " ה לענין קבלנות שלא קצץ לדעת הרא " ש וסייעתו .

וראה מהדורא בתרא ( סכ " א ). שו " ת צמח צדק שם ס " ג . לקוטי שיחות ח " כ ע ' 57. כוננת מישרים ע ' מא ואילך . מעשה חושב ע ' כב הערה ז .

[184] וכן הוא לעיל ס " א ( בין בחנם בין בשכר ), ושם נסמן ( הערה 149 ).

ונזכר גם לקמן סי ' רמד בקונטרס אחרון סוף ס " ק א בהגהה ( משום דשליח בשכר מקרי שליח בישראל ).

וראה זכרון יוסף אות פה . לקוטי שיחות ח " כ ע ' 57. שלחן המלך עק קעז .

[185] ב " י ד " ה כתוב בתשובות הגאונים ( כתוב בתשובות הגאונים ... [ באופן ] שאמרתם [ אין ] שכרו אסור , אפילו במקום שאסור להשכיר המרחץ לגוי ... ומה שכתב שאפילו במקום שאסור להשכיר אם השכיר שכרו מותר , אין כן דעת הרמב " ם והמרדכי ). רמ " א סוס " ב ( ואם עבר והשכירו במקום האסור , יש אומרים ששכרו מותר , ויש אומרים שאסור , וכן עיקר ).

ואף המ " א שחולק עליהם בזה , " מודה בכאן שעשה איסור מעיקר הדין ", כמבואר בקונטרס אחרון ס " ק ב .

וראה לעיל ( הערה 178 ), שבמהדורא בתרא חזר בו והסיק שאינו אסור בזה אלא משום מראית העין , ולכן אם עבר והשכיר מותר לקבל השכר מהנכרי , כדלקמן סי " ג ( במקומות שאסור להשכיר לנכרי מרחץ או תנור ורחיים מפני מראית העין , אם עבר והשכיר מותר לו לקבל כל השכר מהנכרי ).

[186] לבוש ס " ב ( ויש אומרים שקונסין אותו לאסור אפילו שכרו , וכן עיקר ).

[187] ואם הוא מוכרח בעבודתו , יתבאר לקמן סי ' רמד ס " כ ( ואף שאם לא היו עושים בשבת היה מגיע הפסד לישראל ... הוא מקפיד עליהם מאד שלא יבטלו אפילו יום אחד , והם מוכרחים לעשות גם בשבת מחמת קפידתו . מכל מקום בשביל כך אין צריך למחות בידם שלא יעשו בשבת , אלא די שיאמר להם שאינם מוכרחים לעשות בשבת בשבילו , ואם ירצו שלא לעשות בשבת הרשות בידם . ואם אעפ " כ הם עושים מאליהם כדי להרבות בשכרם , אין צריך לומר להם כלום , אף על פי שמגיע לישראל הנאה גדולה מזה אין בכך כלום , כיון שהנכרים מתכוונים לטובת עצמן ).

וראה ביאורי השולחן ע ' קלו .

[188] משא " כ אם סיכמו שיתן לו דבר קצוב לכל יום , אסור מטעם שכר שבת , כפי שיתבאר לקמן סי " א ( לא התירו לו ליטול השכר המגיע לו בעד יום השבת , אלא כשהשכיר לו את יום השבת בהבלעה עם שאר הימים , כגון שהשכיר לו לשנה ... או כל ב ' ימים תתן לי כך וכך , שנמצא שלא השכיר לו ליום השבת בפני עצמו , אלא בהבלעה עם ימים אחרים ).

[189] מהר " י אבוהב ד " ה והנה ( הנה הם מותרין מצד הדין , שהנה בשכירות כשיהיה בדבר קצוב שישכיר לו איזה כלי לחדשים ושנים , מבואר הוא בזה שמה שהגוי עושה בזה הוא עושה להנאת עצמו , שהישראל מה איכפת ליה בין יעשה בין לא יעשה יתן לו שכרו ). ב " ח סוד " ה ואיכא למידק ( השכירו לשנה , דמדינא שרי , כיון דגוי אדעתיה דנפשיה קעביד , והישראל לא נהנה כלום ). מ " א סק " א ( דמדינא שרי להשכירו לעכו " ם , שיתן לו כך וכך , בין יסיק בו העכו " ם או לא יסיקנו ).

[190] כי מה שכתבו מהר " י אבוהב וב " ח ומ " א את דינם באופן שהנכרי צריך ליתן שכרו " בין יסיק בו העכו " ם או לא יסיקנו ", דהיינו שהישראל " לא נהנה כלום " ממה שהנכרי מסיקו בשבת , היינו רק לרווחא דמילתא . שהרי גם אם הישראל מרויח מזה מותר מעיקר הדין , כדלקמן ס " ז ( וליתן השדה באריסות לנכרי אין בו שום איסור כלל , אע " פ שיש להישראל הנאה במלאכה שהאריס עושה בשדהו בשבת , שהרי רוב הפירות של השדה הם של הישראל , מכל מקום כיון שהנכרי אינו מתכוין במלאכתו בשביל טובת הישראל , אלא בשביל טובת עצמו שיטול חלק המגיע לו מפירות השדה , אע " פ שמאיליו נהנה הישראל אין בכך כלום ).

[191] משנה ע " ז כא , א ( לא ישכיר לו את המרחץ מפני שהוא נקרא על שמו ), וברייתא שם ע " ב ( רבן שמעון בן גמליאל אומר לא ישכור אדם מרחצו לעובד כוכבים מפני שנקרא על שמו , ועובד כוכבים זה עושה בו מלאכה בשבתות ובימים טובים ). טור ושו " ע ס " א ( לא ישכיר אדם מרחץ שלו לגוי , מפני שנקרא על שמו , וגוי זה עושה מלאכה בו בשבת ).

[192] ריטב " א ע " ז כא , רע " ב ( פירוש ואיכא משום מראית העין , שסבורין העם שהגוי עושה שליחותו ). מהר " י אבוהב שם ( אבל יש בכאן איסור מפני מראית העין ). ב " ח סוד " ה ואיכא למידק ( דאיסורו דמרחץ משום מראית העין הוא , דהרואה אומר שהבלנים שלוחיו של ישראל הן , ולכן אפילו השכירו לשנה דמדינא שרי , כיון דגוי אדעתיה דנפשיה קעביד והישראל לא נהנה כלום , מכל מקום אסור משום מראית העין ). א " ז סק " א ( שאסור משום מראית עין ).

[193] ואם עדיין לא נקרא שמו עליו , יתבאר דינו לקמן סט " ו .

ואם רק מקצת יודעים , ראה לקמן סי ' רמד ס " ב , וקונטרס אחרון שם ס " ק ב . ביאורי השלחן ע ' קלח .

[194] שו " ע סי ' רמד ס " א ( שהרואה את הגוי עוסק , אינו יודע שקצץ , ואומר שפלוני שכר הגוי לעשות לו מלאכה בשבת ), ובמ " א שם ס " ק ג ( כלומר ששכרו לימים , וזה אסור מדינא ). הובא בקונטרס אחרון ריש ס " ק א ( פירש שם המ " א ס " ק ג כלומר ששכרו לימים ( ורוצה לומר כמ " ש בפנים כאן )).

והיינו שיחשדוהו שהוא שכיר יום באופן שנתבאר לעיל ס " ד ( שכר הנכרי לימים , שאמר לו בעד כל יום ויום שתתעסק במרחץ או תנור או רחיים אתן לך כך וכך , אף על פי שלא אמר לו שיתעסק בשבת ).

וכן הוא לקמן סט " ז ( יחשוד את ישראל בעל המרחץ לומר שנכרי המתעסק במרחץ בשבת הוא שכיר יום אצל הישראל ). סי ' רמד ס " ב ( שהרואה יאמר שהוא שכיר יום אצל הישראל ). ולקמן סי ' רנב ס " ה ( יחשדוהו שהנכרי הוא שכיר יום אצלו ולא קבלן ). ובקונטרס אחרון שם ריש ס " ק ה ( והתוספות והרא " ש וסיעתם פירשו גבי מחובר משום שכיר יום ).

והוא בתוס ' שבת יז , ב ד " ה אין נותנין ( דהרואה יאמר שכירי יום נינהו ). ע " ז כא , ב ד " ה אריסא ( הרואה אינו אומר קבלנותיה עביד אלא שכירי יום נינהו ). רא " ש ע " ז פ " א סי ' כג ( הרואה אומר שכירי יום נינהו ).

*

ובאמת , לפי האמור לעיל ס " ג , שגם שכיר שנה אסור מדינא , אם כן אפשר גם שיחשדוהו שהוא שכיר שנה . אמנם כאן כתב שיחשדוהו שהוא שכיר יום , שאסור לכל הדעות ( ראה לעיל הערה 178 ).

[195] משמעות הרמב " ם פ " ו הי " ג ( שהרואה את הנכרי עוסק , אינו יודע שקצץ , ואומר שפלוני שכר הנכרי לעשות לו מלאכה בשבת ). והיינו שיחשדוהו ( לא רק שהוא שכיר יום , אלא ) שצוהו שיתעסק בשבת .

ונתפרש יותר בקונטרס אחרון ריש ס " ק א ( שבשו " ע כאן יש לומר דצוהו לעשות בשבת . וכן משמע קצת מלשון הרמב " ם , הועתק בשו " ע סי ' רמ " ד ס " א ).

כלומר , שאת האמור בשו " ע סי ' רמג ס " א ( ואמרי שכל הריוח של ישראל , ושכר את הגוי בכך וכך ליום ), יש לפרש שיחשדוהו שהוא סתם שכיר יום , ואפשר גם לפרש שיחשדוהו שצוהו לעשות בשבת . אבל ברמב " ם ובשו " ע סי ' רמד ס " א משמע יותר כאופן השני ( דלא כמ " א שבהערה הקודמת ).

וכן הוא לקמן ס " ז ( שהנכרי שכיר יום הוא אצל הישראל , או ששכרו לעבוד אדמתו בשבת ).

ולפעמים יש טעם נוסף לחשדא , כדלקמן סי ' רנב ס " ה ( ושמא יחשדוהו שנתן לו בשבת ). ובקונטרס אחרון שם ריש ס " ק ה ( וברש " י ... פירש טעם החשד שיאמרו שבשבת נתן לו ... ולדינא תרוייהו איתנהו כל חדא היכא דשייכא ). ונסמן שם ( הערות 2212 - 2217 ).

וראה מראי מקומות וציונים . ביאורי השולחן ע ' קלח . כוננת מישרים ע ' נב וע ' פז .

[196] שאם כן לא יחשדוהו בחשד השני הנ " ל ( שהוא שכר לו נכרי זה שיתעסק במרחצו בשבת ). אך מכל מקום נשאר החשד הראשון הנ " ל , " שנכרי זה הוא שכיר יום אצל הישראל ", או לפחות שכיר שנה ( שאסור כנ " ל ), וכדלקמן בסמוך " לפי שאין דרך רוב העולם לשכור המרחץ ".

וכן הוא לקמן סי ' רנב בקונטרס אחרון ריש ס " ק ה ( והתוספות והרא " ש וסיעתם פירשו גבי מחובר משום שכיר יום , משום דמיתסר אף שראו אותו עוסק בבנין מערב שבת . ולדינא תרוייהו איתנהו כל חדא היכא דשייכא ).

והיינו דוקא אם רק " ראו שנכרי זה הוא המתעסק גם בחול ". אבל אם " השכירם או נתנם באריסות שנה אחר שנה , עד שנתפרסם לרבים שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכירם או ליתנם באריסות ", אז מתבטל גם החשד הראשון הנ " ל " שנכרי זה הוא שכיר יום ", ולכן יתבאר לקמן ס " י ש " מותר לו להשכירם לנכרי או ליתנם לו באריסות ".

[197] גמרא ע " ז שם ( אריסא דמרחץ לא עבדי אנשי ). טור ושו " ע ( דסתם מרחץ לאו לאריסותא עביד ).

[198] ר " ן שבת מו , ב ד " ה אריסותא ( אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי , לפי שהוצאותיו מרובות ושכרו מועט , ויודעים הכל שבשביל ישראל הוא עושה ). הובא בב " י ד " ה כתבו התוס ' ( ומאי דאמרינן אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי , היינו לומר שמתוך שהוצאותיו מרובות ושכרו מועט אין דרך לתתו לאריס , וכמו שכתב הר " ן בס " פ כל כתבי ).

[199] גמרא ע " ז שם ( אבל שדהו לעובד כוכבים מאי , שרי ( להשכיר , רש " י ), מאי טעמא אריסא אריסותיה קעביד ( אמרי אריסא הוא וקיבלה עליו למחצה לשליש ולרביע , רש " י )). ר " ן בשבת מו , ב ובע " ז ו , ב ד " ה ומהא שמעינן ( השתא דאריסות שרי , כל שכן דשכירות כי האי גונא שרי ). טור ושו " ע ס " א ( אבל שדה מותר , שכן דרך לקבל שדה באריסות , ואף על פי שיודעים שהוא של ישראל , אומרים הגוי לקחה באריסות , ולעצמו הוא עובד ). לבוש ס " ב ( אבל שדה מותר להשכיר לגוי ... לא חשדי לה דלהוי הגוי שלוחו , אלא אמרי הגוי אריס הוא וקבלה עליו לשליש ולרביע ).

[200] אף שכתב במ " א ס " ק ב ( ודוקא כשנותן לעכו " ם חלק בפירות ). לאו דוקא הוא , אלא אף אם יתן לו מעות . וכן פירש בהגהות רעק " א ( לאו דוקא פירות , דהוא הדין בנותן [ לנכרי ] מעות ).

וההפרש בינם נתפרש בב " ח ( והחוכר הוא שיפסוק עם בעל הבית שיתן לו דבר קצוב מפירות השדה כך וכך לשנה , בין עבדא בין לא עבדא , והשוכר הוא גם כן חוכר , אלא דחוכר הוא בפירות ושוכר הוא במעות , שיתן לבעל הבית סך כך וכך לשנה ). וכמבואר בתוספתא דמאי פ " ו ה " ב ( מה בין שוכר לחוכר , שוכר במעות חוכר בפירות ). שו " ע חו " מ סי ' שכ ס " א ( והשוכר בפירות הוא נקרא חוכר ).

וראה גם לקמן במהדורא בתרא ס " ט ( והערה 2681 ).

[201] כשני האופנים דלעיל ס " ו ( יאמרו שנכרי זה הוא שכיר יום אצל הישראל ... או אפשר יחשדו את הישראל שהוא שכר לו נכרי זה שיתעסק במרחצו בשבת ), ושם נסמן .

[202] גמרא שם ( אריסא אריסותיה קעביד ), ופרש " י ( אמרי אריסא הוא וקיבלה עליו למחצה לשליש ולרביע ).

ואם הוא נוטל חלקו ( מחצה שליש ורביע ) במעות , ראה שו " ת צמח צדק סי ' לג ; פח .

[203] ר " ן שם ( דכיון שיש לנכרי חלק בפירות השדה , אף על פי שישראל נהנה במלאכת שבת , מותר , דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד והנאת ישראל ממילא אתיא , הלכך שרי ). רמ " א ס " א ( ואף על פי שלא לקחה הכותי רק לשליש או לרביע , ויש לישראל הנאה במה שהכותי עובד בשבת , שרי , דכותי אדעתא דנפשיה עובד ).

וכן הוא לקמן סי ' רמה ס " ט ( לפי שהנכרי מתכוין בעבודתו בשבת לטובת עצמו ואינו כשלוחו של הישראל ... והישראל נהנה מאליו ), וסט " ז ( שיתן לו חלק מהריוח שירויח , שאז הוא מתכוין בעסקו בשבת לטובת עצמו להרבות בשכרו , והישראל נהנה מאליו ).

[204] וכמו שהוא לענין קבלנות , כדלעיל ס " א ( ובהנסמן בהערה 150 ).

וכן הוא לקמן סי ' רמה ס " ט ( ויחלוק עמו השכר ... אין הישראל מצוה לו שיעשה בשבת ), וסט " ז ( מותר ליתן לנכרי סחורה למכרה , או מעות להתעסק בהן . ואף שהנכרי מתעסק בהן בשבת אין בכך כלום , כיון שהישראל לא צוה לו שיתעסק בשבת ... שיתן לו חלק מהריוח שירויח , שאז הוא מתכוין בעסקו בשבת לטובת עצמו להרבות בשכרו ).

ואפילו כשנכרי עושה להנאת עצמו אסור לומר לו לעשות בשבת , כדלקמן סי ' שז סל " ה ( אסור לישראל לומר לו טול כלים אלו או חפץ זה ועשה בו מלאכתך בשבת ... כיון שאומר לו לעשות מלאכה בשלו , הרי זה נראה כשלוחו , אף שהוא מתכוין במלאכתו להנאת עצמו ).

וראה כוננת מישרים ע ' נה . כללי אמירה לנכרי ע ' נז .

[205] רמב " ן בספר תורת האדם , ענין אבילות , במלאכה כיצד , בסופו ( התם בשדה השכורה לגוי ברשותיה קיימא ואיהו אכיל פירי דההיא שתא , וישראל אינו נראה בה , אבל קבולת למחר הגוי יוצא ממנה וישראל אוכל פירות והכל יודעין שלא לדעת אריסות ירד לתוכה ). ר " ן שבת וע " ז שם ( יש מי שאומר דקבולת כי האי גונא אסור , דלא דמי לאריס , דכיון דאריס חולק בפירות לא אמרי אינשי דשכיר יום הוא , אבל כה " ג שהבעלים נוטלין כל הפירות מחזי להו לאינשי כשכיר יום ). רמב " ם פ " ו הט " ו ( מותר לאדם להשכיר כרמו או שדהו לנכרי , אף על פי שהוא זורען ונוטען בשבת , שהרואה יודע ששכורין הן או באריסות נתן להן ). מ " מ שם ( לפי שלא התירו אלא כשהאמת כן הוא כמו שיאמרו הרואים , כלומר שהם יתלו בשכירות ואריסות וכן הוא הענין , ואם יחקרו הדבר ימצאו הנכרי נוטל פירות , ודבר הנראה הוא . אבל כשאין הנכרי נוטל בפירות , אלא שהישראל קוצץ עמו במלאכה , אין מתירין על סמך שיתלו הרואים בדבר שאינו , שיאמרו שכורה היא לנכרים וישראל נוטל פירותיה למחר ). ב " י סי ' רמד ( דברי הרמב " ם אתה למד , שדין השדה שוה לדין בית לענין קיבולת , כלומר שהישראל השוכר את הגוי בדבר ידוע שיעשה לו מלאכת שדהו אסור להניחו לעשות לו מלאכה בשבת . ולא מן הדין , דמדינא ודאי שרי , דגוי בדנפשיה קא עביד , אלא מפני הרואים , שיאמרו שהוא שכיר יום , והוא עושה מלאכתו על ידי גוי בשבת ). מ " א סי ' רמד סק " ה ( הכא שיראו בעת הקציר שאין העכו " ם נוטל בריוח , ידעו דלאו אריס הוא , ויחשדוהו ששכיר יום הוא ).

[206] מ " א סק " ב ( דאז קציצה מותר מדינא , שאם לא יעשה בשבת יעשה בחול , ואז אין הישראל מרויח במלאכתו , משא " כ במרחץ ורחיים ). מהר " י אבוהב ד " ה ומה שכתוב בספרים ( דלא דמי זה לגוי שקבל על עצמו לחרוש או לזרוע בדבר קצוב , שאע " פ שלא יעשה המלאכה בשבת יעשה ליום אחר ). הובא בב " י ד " ה ומ " ש בספרי רבינו .

[207] סעיף א ( ואינו דומה לשכיר יום . שהשכיר יום אין המלאכה שלו כלל ואין לו עסק בה , שהרי אין כוונתו בעבודתו כדי להשלים המלאכה , שהרי לא עליו המלאכה לגמור , ואין לו תועלת כלל בהגמרה . אלא כוונתו לעבוד את הישראל כל היום , כדי שיתן לו שכרו , לפיכך הרי זה כעושה שליחות הישראל . אבל הקבלן המלאכה היא שלו , שכוונתו בעבודתו היא להשלים המלאכה כדי ליטול שכרו , ואינו כשלוחו של ישראל ).

אלא דלקמן שם ביאר בעיקר את החילוק בין קבלן לשכיר יום . ואילו ההפרש בין שכיר שנה לשכיר יום , נתבאר בקונטרס אחרון כאן ס " ק א .

[208] חובת המחאה נתבארה ונסמנה לעיל ס " ג ( הערה 173 ).

[209] רמב " ם פ " ו הי " ד ( הפוסק עם הנכרי ... לקצור את שדהו , או ששכרו שנה או שתים ... ליטע לו כרם , אם היתה המלאכה במדינה או בתוך התחום אסור לו להניחן לעשות בשבת , מפני הרואים שאינם יודעים שפסק ).

ורק לענין כתיבה ואריגה , שאין דרכו בשכירות יום , התיר שם הי " ב ( כיצד כגון ששכר הנכרי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו , הרי זה כותב ואורג בשבת ומותר ).

[210] רמב " ן שם . ר " ן שם . מגיד משנה שם . מ " א שם .

הובאה סברה זו גם לקמן סי ' רמד בקונטרס אחרון סוף ס " ק ד ( דהכא עיקר האיסור משום שאחר כך כשישקעם בבנין יתפרסם למפרע שהן של ישראל . וכה " ג מצינו חשד למפרע גבי שכירות שדה , כמ " ש הר " ן ומגיד משנה . עיין במ " א סק " ה ). סי ' רמו ס " ה ( שיש לחוש שמא יודע להרואה אותו יוצא מבית ישראל שהישראל מכרו לו או הלוהו או משכנו או נתנו לו לעשות בו מלאכה , כיון שכן הוא האמת , ויחשדהו שעשה כן בשבת . משא " כ בשאלה , כשיודע לו האמת אין כאן חשד כלל , אף אם ידמה לו שהשאילו בשבת , שהרי מותר להשאיל בשבת ), ושם נסמן ( הערה 935 ).

[211] רמב " ם פ " ו הי " ד ( ואם היתה המלאכה חוץ לתחום מותר שאין שם ישראל שיראה את הפועלין כשהן עושין בשבת ).

[212] סעיף ג .

[213] דין שכיר שנה ברחיים ותנור , נתבאר לעיל ס " ג לאיסור ( כמו במרחץ ). וכאן מיירי בהשכרתו לנכרי , אם יש בזה מראית העין .

[214] רמב " ן ע " ז סוף פ " א ( ובריחיים התירו רבים , לפי הענין שלהם שהם עומדים לאריסות ). הובא ברא " ש שם סי ' כה . טור ושו " ע סוס " א ( ורחיים , דינם כשדה ).

[215] רמב " ן שם ( והדבר ידוע שאין פורני עומד לאריסות , הלכך אף השכירות אסור בו , ואפילו במשכירו לשנה ולחדש ). הובא ברא " ש שם . טור ושו " ע שם ( ותנור , דינו כמרחץ ).

[216] ר " ן שבת מו , ב ד " ה אריסותא ( אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי , לפי שהוצאותיו מרובות ושכרו מועט , ויודעים הכל שבשביל ישראל הוא עושה ), וכדלעיל ס " ו . ומזה למדנו אף לענין תנור .

[217] ר " ן שבת וע " ז שם ( ולענין פורני וריחים אי הוו כשדה ושרו או כמרחץ ואסירי ... ונראה שבכיוצא בזה הכל כמנהג המדינה ). מגיד משנה פ " ו הט " ו בדעת הרמב " ם שם ( ומ " ש רבינו דבר ששם הישראל וכו ' ולא פרט מרחץ , לפי שאין דין זה תלוי במהות הדברים , אלא לפי המקומות , יש שדרכן להשכיר פורני ויש שאין דרכן , וכן במרחץ , אלא שדברו חכמים בהווה לפי מנהג ארצם ). רא " ש שם ( ולהשכיר תנור לעובד כוכבים , כתב הרמב " ן ז " ל שיש מסתפקין ... ולפי זה נתברר ונתפרסם הדבר בכל גבולינו , שמי שיש לו מרחץ או תנור ... שוכרן לאחד לשנה ולחדשים , הלכך מותר ). שו " ע ס " ב ( אפילו מרחץ או תנור ... אם מנהג רוב אנשי אותו המקום להשכירם או ליתנם באריסות , מותר להשכירם לגוי או ליתנם לו באריסות ).

[218] ואם דרכם בשכיר שנה , ורוצה לשכרם בשכירות שנה , נתבאר לקמן סי ' רמד ס " ח .

[219] רמב " ן שם ([ בשם ] רב האיי ז " ל מצאתי , שכיון שהשכירה שנים הרבה ונתפרסם מותר , וכן נהגו היתר בבבל ). הובא ברא " ש ע " ז שם . טור בשם רב האי ( ורבינו האיי ז " ל כתב אם השכירו שנים ( ס " א לשנים ) הרבה ונתפרסם הדבר מותר ). ב " י ושו " ע שם ( אפילו מרחץ או תנור , אם השכירם שנה אחר שנה , ונתפרסם הדבר על ידי כך שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכירם ... מותר להשכירם לגוי או ליתנם לו באריסות ).

[220] ב " מ נח , א ( השוכר את הפועל לשמור את הפרה לשמור את התינוק לשמור את הזרעים אין נותנין לו שכר שבת ... היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע נותנין לו שכר שבת ). ופירש " י ( שנבלע בשכר שאר הימים , ואינו מפורש לשבת ).

וכן הוא במשכיר מרחץ ותנור וכיו " ב , כמבואר ברמב " ן ע " ז סוף פ " א ( אבל לחלוק עמו בפת בכל יום , ודאי שכר שבת הוא ואסור , והנוהג כן אינו משמר שבתו ). רא " ש שם סכ " ה ( אבל אם היה משכירה ליום , אסור ליקח שכר שבת ויום טוב ). רבינו ירוחם נתיב יב חי " ב פב , ב ( אבל אם היה משכירם ליום , אסור ליקח שכר שבת ויום טוב ). הובא בב " י ד " ה ומ " ש בספרי רבינו ובד " ה ומ " ש אבל . מ " א ס " ק א ( אבל להשכירו לעכו " ם לימים , שיתן לו העכו " ם כל יום ויום כך וכך , אסור מדינא , דהוי כשכר שבת ).

וכן הוא לקמן סי ' רמה ס " י ( שאם יטול כל השכר של יום אחד בחול כנגד יום השבת ... הוא שכר שבת שלא בהבלעה ), וסי " א ( והרי זה כמשכירו לו לשבתות ... והרי הוא נוטל שכר שבת שלא בהבלעה ). סי ' רמו ס " א ( וכשנוטל השכר לא יטול שכר השבת אלא בהבלעה , כגון אם השכיר לו לשבוע או לחדש יכול ליטול השכר אף ששכר השבת מובלע בו , אבל אם השכיר לו לימים נפרדים , בעד כל יום ויום כך וכך , לא יטול ממנו שכר המגיע לימי השבת , כמו שנתבאר בסימן רמ " ג עיין שם ).

דיני שכר שבת יתבארו לקמן סי ' שו ס " ח . וכאן הובא רק מה שנוגע להשכרה לנכרי .

[221] משמע דלא סגי בפחות מב ' ימים , דלא כמ " ש בתוספת שבת סי ' רמד ס " ק טז ( ואם כן צריך להתחיל כאן קצת מבעוד יום , כדי שיהי ' קצת בהבלעה ). ונפקא מינה לענין רבית מהבנק , שמתרבה בכל יום , והוי שכר שבת . ויש הרוצים להתיר מטעם שהרבית מתרבה בחצות לילה , ולא מיד ביציאת השבת . וראה כוננת מישרים ע ' סז .

[222] והיינו דלא סגי במה שבעת ההשכרה יום השבת הוא בהבלעה , אלא צריך שאף בעת הפירעון יהי ' יום השבת בהבלעה , כדאמרינן ע " ז כב , א ( ואם באו לחשבון אסור ), ופירש " י ( אם קיבלו סתם ועשו סתם ... ובאו לחשבון לאחר זמן לומר כמה ימי שבת נטלת ... אסור , דשכר שבת הוא נוטל ).

וכן הוא לקמן סי ' רמה ס " ב ( ואפילו אם לא אמר להנכרי כלום ... אסור להישראל שיבא לחשבון עם הנכרי בשעת חלוקת הפירות ... לפי שבזה הוא מגלה דעתו ... והרי זה נוטל שכר שבת שלא בהבלעה , שהרי מזכיר את יום השבת ).

[223] רמב " ן ורא " ש ורבינו ירוחם ומ " א שם .

[224] והיינו דלא סגי במה שהשכיר לו לשנה או לחדש , אלא צריך גם שלא יחשוב התשלום לפי הימים , כדתנן כתובות סג , א ( המורד על אשתו מוסיפין על כתובתה שלשה דינרין בשבת ), ובגמרא שם סד , סע " א ( לא יהבינן לה דשבת ... מיחזי כשכר שבת ). והיינו לומר , שאם היו מוסיפין על כתובתה שבעה דינרין , הי ' אסור מטעם שכר שבת . ובתוס ' שם ( וא " ת והא שכר שבת על ידי הבלעה מותר ... וי " ל דהכא אסור משום דלא הוי כמו הבלעה , דאין מוסיפין לכל שבת יחד אלא מה שעולה בכל יום ויום ). ולכן אם היו מוסיפין שבעה דינרים לשבוע , מחזי כשכר שבת . שבלי הלקט סימן קיג ( ואם השכיר לחדש , ואמר כך וכך תתן לי בחדש שיבא כך וכך ליום , האי נמי כשכיר שבת הוי ואסור ). ר " ן כתובות כח , א ( דלא הוי הבלעה , שאין מוסיפין לכל שבת אלא מה שעולה לכל יום ויום ). רמ " א סי ' שו ס " ד ( ואם שכרו לחודש , והתנה לשלם לו כל יום כך וכך , מקרי שכיר יום ).

וכן הוא לקמן סי ' שו ס " ט ( אף על פי ששכרו לחדש , אם התנה עמו לשלם לו כך וכך בעד כל יום ויום ).

[225] תוס ' שם ( שאם יתפייס היום או למחר באמצע השבוע , אין מצטרפין כל ימי השבוע זה עם זה ). ר " ן שם ( שאם יתפייס היום או למחר באמצע השבוע , אין מצטרפין כל שבעת ימי השבוע זה עם זה ). והיינו שאף שהשכירו לשנה או לחדש , מכל מקום כיון שפירש החשבון שיתן לו בעד כל יום , הרי יכול לחזור בו בסוף כל יום , ולכן אינו חשוב הבלעה .

וכן הוא לקמן שם ( שהרי אם הוא רוצה לא ישמור לו עוד , שבשביל כך התנה עמו לשלם לו בעד כל יום ויום כדי שיוכל להפסיק באיזה יום שירצה , ואם כן שכר השבת הוא בפני עצמו . ואף על פי שהוא רוצה לגמור שמירת כל החדש ואין בדעתו להפסיק באמצע החדש , מכל מקום כיון שאם היה רוצה להפסיק באמצע החדש לא היה משלם לו בעד כל החדש , אלא היה מחשב עמו יום יום מימי החדש כמו שנשכר לו , נמצא ששכר השבת הוא בפני עצמו ).

*

חילוק זה , בין שכרו לימים , שיכול לחזור בסוף כל יום , לבין שכרו לשנה , שאינו יכול לחזור בסוף כל יום , הוא גם לענין איסור שליחות נכרי , כמבואר ברמב " ם פ " ו הי " ב ( שכר הנכרי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו , הרי זה כותב ואורג בשבת ... והוא שלא יחשוב עמו יום יום ).

ונתבאר במהדורא בתרא ס " ו ( וז " ש הרמב " ם שלא יחשוב עמו יום יום , יום יום דייקא , ולא יחשוב דייקא , שלשון יחשוב משמע חשבון הפירעון לומר לו שינכה בעד כל יום שבטל לפי ערך סכום הימים שבשנה , שנמצא שכר יום השבת משתלם לו שלא בהבלעה , וקמשמע לן שאף שבשעת השכירות היתה בהבלעה , אם אחר כך חוזר ומחשב יום יום אסור ).

וגם שם הטעם הוא כיון שיכול לחזור בו , כמבואר בארוכה שם ( סי " א - ג : וממוצא דבר נשמע , הטעם דשכיר שנה וחדש דמי לקבלן , משום דבעל הבית אינו יכול לחזור בו , שלא באונס , כבשכיר יום יום ... ואף דעל מלאכה מיוחדת נמי אין קנין חל ... מכל מקום ... בקבלנות , כדידיה דמי , דמי דייקא ... וגדולה מזו אשכחן לענין איסור ריבית , דמהני אפילו קנין כל דהו דמחייבו לקבל מי שפרע ... וגם אם תמצי לומר דהיינו טעמא דקבולת דכדידיה דמי , שאף שיכול לחזור בו , מכל מקום כל כמה דלא הדר ביה כדידיה דמי , מאחר שקבל עליו לגמרה . מכל מקום בשכיר למלאכה מיוחדת נמי יש לומר דכדידיה דמי מלאכה זו בכל משך זמן זה , מאחר שקיבל עליו לעשותה כל משך זמן זה ), ושם נסמן ( הערה 2723 ).

[226] מרדכי רמז רמו ( ואפילו בדיעבד אסור למישקל שכר שבת ... דהא קתני אם באו לחשבון אסור משום דמיחזי כשכיר שבת , והאי אם באו לחשבון כמה נטל הנכרי בשבת וכמה הישראל באחד בשבת , דיעבד הוא ואסור ). והיינו שמפרש הא דאמרינן ע " ז כב , א ( ואם באו לחשבון אסור ), שאם באו בחשבון בעת ההסכם הראשון , אזי גם אם בעת הפירעון ירצה לשלם בהבלעה , אינו מועיל .

רמ " א ס " ב ( ואם עבר והשכירו במקום האסור , יש אומרים ששכרו מותר , ויש אומרים שאסור , וכן עיקר ). ומיירי שם שעברו והשכירו באופן שאסור מטעם שליחות נכרי . וכאן מיירי שעברו והשכירו באופן של שכר שבת .

ואולי הכוונה לסי ' רמה ס " א ( ויש מתירין השכר בדיעבד , אפילו לא התנו , וחלקו סתם . ונראה לי דבהפסד גדול יש לסמוך עלייהו ). ונתבאר לקמן סי ' רמה ס " ו . וראה מראי מקומות וציונים . יגדיל תורה ( נ . י .) חו ' לח ע ' מג .

וכן הוא לקמן סי ' שו שם ( אף על פי שמשלם לו בסוף החדש שכר השבתות בהבלעה עם שאר הימים , אין זה כלום , שלא נקרא הבלעה מה שמבליע לו יום השבת בשעת פירעון , אלא כשהיה שכר השבת מובלע בשכר שאר הימים ... כשהתנה עמו שישלם לו כך וכך ).

[227] והיינו שכל האיסור מה " שמשלם בעד יום השבת בפני עצמו " הוא כיון ש " אסור ליטול שכר שבת ". שהאיסור אינו על ההשכרה ליום השבת , ולא על תשלום שכר שבת על ידי השוכר , אלא על נטילת שכר שבת על ידי המשכיר .

וכן הוא לעיל סי " א ( אף במקום שמותר להשכיר לנכרי מרחץ ורחיים ותנור ליותר מלששת ימי החול , לא התירו לו ליטול השכר המגיע לו בעד יום השבת ), שהאיסור אינו על ההשכרה , כי אם על נטילת השכר שבת .

וכן הוא לקמן סי ' רמד סט " ו ( שאסור להשכירו לשבת בלבד , כדי שלא יטול שכר בשבת שלא בהבלעה ), שאיסור ההשכרה אינו אלא כדי שלא יבוא ליטול שכר שבת .

וכך היא גם כוונת הדברים לקמן סי ' שו ס " ח ( לא יתן לו שכר בעד יום השבת בפני עצמו , ואם נתן לו אסור לו לקבל ממנו ).

וראה מראי מקומות וציונים . הערות בשו " ע אדמו " ר הזקן . קובץ יגדיל תורה נ . י . חל " ח ע ' מג . כוננת מישרים ע ' קסה . מסילות השבת ע ' רכב .

[228] רש " י כתובות שם ( וגזרה משום מקח וממכר ). וכן הוא לקמן סי ' שו ס " ח ( אין משתכרין בשבת אפילו בדבר המותר , גזרה משום מקח וממכר ).

וראה שו " ת צמח צדק סי ' מט ס " ג . כוננת מישרים ע ' סח ואילך . מעשה חושב ס " ק יד .

[229] תשובת הגאונים בשם רב נטרונאי גאון , הובא בב " י ד " ה כתוב בתשובות הגאונים ( אפילו במקום שאסור להשכיר המרחץ לגוי , אם השכירו לו , עבדיה לאיסורא ולא יעמיד ביד הגוי שכרו , שכבר מותר ). לפירוש ב " ח ד " ה כתב ב " י ע " ש רב נטרונאי ( הגאון מדבר במרחץ או תנור שהשכירו הישראל לגוי , והמלאכה כולה מוטלת על הגוי לבדו , ומותר להשכירו לגוי מדינא , אלא שחכמים אסרוה מפני מראית העין , אם עבר והשכירו שכרו מותר , דעבדיה לאיסורא , ולא יעמיד ביד הגוי שכרו ). מ " א סק " ה ( וב " ח כתב דלא פליגי , דבמקום דמותר מדינא , כגון שהשכירו לעכו " ם לשנה , דאינו אסור אלא משום מראית העין , בדיעבד שכרו מותר ).

[230] סעיף ב ( יש אומרים שהכלים שעושים בהם מלאכה ... אסור להשכירם לנכרי בערב שבת , דכיון שיש ריוח להישראל במה שהכלים נשכרים לנכרי גם ביום השבת ... לפיכך כשהנכרי עושה מלאכה בשבת סמוך ליום שהשכירם לו , דהיינו ערב שבת , הרי נראה כאלו עושה בשליחות הישראל , שצוהו לעשות בשבת כשהשכירם לו אתמול , כיון שיש ריוח לישראל במה שהוא רשאי לעשות בשבת . וכן עיקר ).

[231] ב " י שם ( או " ז ) בשם גאונים ( דמה שאמרו מפני שנקראת על שמו , אינו אלא בישראל שבנה לעצמו מרחץ או פורני וישב הוא בעצמו בהם , ופעמים שישכירו וישאר שמו עליו . אבל מי שלא ישב בה ולא נקרא עליו שמו מעולם , אלא מגוי קנאו ולגוי השכירו ... שלא נקרא שמו עליו מעולם ואין בו חשש מראית העין כל עיקר , אין אנו רואים בו איסור ). רמ " א ס " ב ( ואפילו במקום האסור , אם אין המרחץ או התנור של ישראל , רק שכרם מגוי וחזר והשכירם לגוי , שרי , דאין שם הישראל נקרא עליו ). מ " א סק " ג ( לא ידעתי למה כתב אם שכרם , דהא בב " י כתב אפילו קנאו מעכו " ם שרי להשכירו , כיון שעדיין לא ישב בה ולא נקרא שמו עליו ... נראה לי להתיר אף בקנה ).

וכן הוא לקמן סי ' רמד ס " כ ( שהכלים שמבשלים בהם וכן העצים שמבעירים בהם אין שם הישראל נקרא עליהם , דהיינו שאין מפורסם לרבים שהן של ישראל ).

[232] מרדכי רמז תיא ( פירש ר " ח כיון דלא נאסרה אלא משום דנקראת על שמו , דוקא אסור כשהמרחץ [ ברשות ] ישראל , אבל כשהמרחץ ברשות אחר בפני עצמו , ומכירין בו [ שכיניו ] שמושכר הוא לו ממש , אין לחוש ). ב " י ד " ה כתב הגאון , בשם מהר " י אבוהב ( וכתב עוד ר " ח ז " ל משם גאון , שאם יש לישראל דירה ובתוכה מרחץ , שאין רוחצין בו אלא שכני הדירה , מותר להשכיר לגוי ... שכשיהיה המרחץ בזה הענין , שאין רוחצין בו אלא בני השכונה , הדבר ידוע להם כשהוא משכירו לגוי ), בשם ר " ח ע " ז יט , סע " ב ( ואם יש לישראל דירה ובתוכה מרחץ , שאין רוחצין אלא שוכני הדירה בלבד , מותר להשכירה לעובד כוכבים ). דרכי משה סק " ב , בשם אור זרוע הלכות ערב שבת ס " ב אות ד ( ואם יש לישראל דירה ובתוכה מרחץ , שאין רוחצין בו אלא שכונת הדירה בלבד , מותר להשכירה לעכו " ם ).

עי ' מ " א סק " ד ( כלומר דאם היה אינש דעלמא רוחץ בתוכו בחול , מתוך שהוא נכנס ויוצא וידוע לו שהמרחץ הוא של ישראל , וכשיעבור בשבת ויראה העשן יוצא יחשדוהו שהוא שכר העכו " ם . משא " כ כשאין רוחצין בו אלא השכנים , הם יודעים האמת שהשכירו לעכו " ם , ואם יעבור אינש דעלמא לא ידע שהמרחץ הוא של ישראל כלל . כן נראה לי ברור דבעינן תרווייהו , עומד ברשות אחר ושלא יהו רוחצין בו אלא שכניו ).

[233] הנדפס : " שכיון שהוא עומד בחצר בפני עצמו , ואין שום ישראל דר באותה חצר ", לפום ריהטא צריך להיות : " כיון שהוא עומד בחצר בפני עצמו , ואין הישראל דר באותה חצר ". והיינו שלכן אין יודעים שמרחץ זה הוא של ישראל , כיון שהישראל אינו דר באותה חצר .

וראה תהלה לדוד ס " ק ג . יגד " ת ( נ . י .) חו ' לו ע ' שח . חו ' לח ע ' מה . מראי מקומות וציונים . ביאורי השולחן ע ' כט . כוננת מישרים ע ' פה .

[234] שאפילו במקצת ישראל חוששים למראית העין , כדלקמן סי ' רמד ס " ב .

[235] מ " א שם . וראה כוננת מישרים ע ' פז .

[236] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה :

בפנים ס " ד נתבאר , ששכיר יום אסור , אף שהישראל לא אמר לו להתעסק בשבת , ואף שהנכרי עושה מעצמו כדי ליטול השכר , מכל מקום נחשב כעוסק בשליחות הישראל .

ועל זה מבאר כאן , שאין לומר שאיסור שכיר יום הוא דוקא כששכרו ליום השבת , שהרי אם קובע מלאכתו ביום השבת אסור אף בקבלנות . אלא ודאי איסור השכיר יום הוא אף אם לא שכרו ליום השבת בפירוש .

וטעם החילוק בין שכיר יום לשכיר שנה , כי שכיר יום אינו מקבל עליו לגמור את המלאכה , וכשיצא היום פטור הוא מלהתעסק עוד . משא " כ כששכרו לכל המלאכות הצריכות , הרי הוא דומה לקבלן .

*

כל האמור כאן היא שיטת רבינו בשו " ע שלו . אמנם במהדורא בתרא שלו , מכריח בשיטת הרמב " ם ( והכי קיי " ל ), שלא התירו שכיר שנה אלא כשכרו למלאכה מיוחדת , שאז הוא כקבלן , ולא כששכרו לכל המלאכות . ושכיר יום אסור בכל אופן , כדלעיל ( הערה 179 ), ולקמן במהדורא בתרא ( הערה 2631 ).

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הערות וביאורים בקונטרס אחרון ע ' א . ביאורי השולחן ע ' רצא ואילך . כנישתא דבי רב ע ' ס . מעשה חושב ע ' כ . קובץ הערות וביאורים חי " ג .

[237] סעיף א ( ואמרי שכל הריוח של ישראל , ושכר את הגוי בכך וכך ליום ).

[238] והיינו שאין הכרע מלשון זה , ואפשר לפרשו בשני האופנים . ובנוסח כתב היד ( מלשון זה משמע שאע " פ שלא אמר לו שיתעסק בשבת ).

[239] פ " ו הי " ג ( שהרואה את הנכרי עוסק אינו יודע שקצץ , ואומר שפלוני שכר הנכרי לעשות לו מלאכה בשבת ). ובנוסח כתב היד ( דהחשש הוא שמא יאמרו שהישראל צוהו לעשות בשבת דוקא , אבל אם לא צוהו לעשות בשבת , אף ששכרו לימים , לא מיחזי כשלוחו אם הנכרי עושה מעצמו בשבת ).

[240] היינו אף שמלשון הרמב " ם והשו " ע נראית הכוונה דהחשש הוא שמא יאמרו שהישראל צוהו לעשות בשבת דוקא , מכל מקום פירש המ " א שם שהכוונה " כלומר ששכרו לימים ", אף שלא צוהו לעשות בשבת .

שני האופנים הובאו בפנים ס " ו ( יאמרו שנכרי זה הוא שכיר יום אצל הישראל , ויחשדוהו שעובר על דברי סופרים במה שמניח את הנכרי להתעסק בשבת ( או אפשר יחשדו את הישראל שהוא שכר לו נכרי זה שיתעסק במרחצו בשבת )).

[241] פסקי ריא " ז הלכה ה אות ה . שלטי הגבורים ז , א ( אם נתנה לו בשכר ידוע בכל יום , הרי זה אסור לעשותה בשבת , שהרי הוא כאילו אומר לנכרי לעשות מלאכתו בשבת ).

וכן הוא במהדורא בתרא ( ס " ו : ואף דגם בשכיר יום כששכרו לימים סתם הרי לא פירש לו יום השבת ... לא מקרי הבלעה בכהאי גוונא ).

ואף שבהגדרת שכיר יום , מפרש שם באופן אחר קצת ( כדלעיל הערה 179 ), מכל מקום שוים הם בפרט זה , דמיירי ששכרו לימים סתם ולא פירש את יום השבת .

וראה צ " צ או " ח סי ' כט סס " א . מחשבות חיים ע ' קמא . ביאורים לתוספת שבת ס " ק א .

[242] ד " ה ומ " ש רבינו ואפילו .

[243] פ " א ה " ח ( במה דברים אמורים בקיבולת , אבל בשכר יום אסור ).

[244] סעיף ב ( והוא שלא יאמר לו לעשות בשבת ). לקמן שם ס " ד ( ובלבד שהישראל לא יאמר לו שיעשה בשבת ). וכן הוא בכמה מקומות , כנסמן לעיל ס " א ( הערה 150 ).

[245] ד " ה ישראל ( ודומה כמי שישראל מצוה לעשות לו מלאכה בשבת ). וכן הוא בפסקי ריא " ז שם ( כאילו אומר לנכרי לעשות מלאכתו בשבת ).

[246] " בשכירי יום אסור בכל ענין . וגם אסור לומר מערב שבת לתקנו בשבת , אפילו קבולת ".

[247] פ " ק דשבת רמז רמו - ז ( פסק רבינו מאיר על אודות היהודים הקונים מכסים ... ונראה דבקיבולת מותר ... אבל בשכירות אסור ... והיכי דמי קיבולת גבי מכס כגון שהשכירו כך לכשתגבה בה ק ' ליטרין אתן לך כך וכך ... ובנדון זה שקובע לו ליטול המכס בשבת ).

וכן הוכיח במהדורא בתרא ( סכ " ב : אתי שפיר מ " ש המרדכי בשמו גבי מכס והיכי דמי קבולת כו '. דעל כרחך היינו טעמא דמחלק בין שכירות לקבלנות , כשקובע לו מלאכתו בשבת דוקא ). ומכל זה מובן שאיסור שכיר יום הוא אפילו כשלא צוהו לעשות בשבת .

ומכל שכן שאין לומר שאיסור שכיר יום הוא מטעם גזרה שמא יאמרו לו לעשות בשבת , וכדלקמן סי ' רסג בקונטרס אחרון ס " ק ח ד " ה והענין ( ואין הטעם משום גזרה שמא יאמרו לו , כמו שמטעם זה אסור ליהנות ממלאכתו ... דהא גבי מכס בסי ' רמ " ד התירו לקבוע לו המלאכה בשבת , והצריכו בקבלנות ... אלמא דהא חמירא מאמירה עצמה , והטעם משום דכשעושה בשביל ישראל נעשה שלוחו ושלוחו כמותו דיש שליחות לנכרי לחומרא ).

עוד הוכיח שם ( וכן בהגהות מרדכי סוף פ " ד לענין לקצץ לנכרי לדבר מצוה דשרי לדעתו , ובלא קציצה אסור דקעביד אדעתא דישראל , אלמא דהא חמירא מאמירה עצמה . והטעם משום דכשעושה בשביל ישראל נעשה שלוחו , ושלוחו כמותו , דיש שליחות לנכרי לחומרא ).

והוא מ " ש בהגהות מרדכי רמז תנט ( ועוד יש להתיר אמירה לנכרי במקום מצוה ... דבקצץ מותר משום דאז נכרי אדעתא דנפשיה קעביד ואינו כשלוחו של ישראל , ואחרי שאיסור אמירה מותר בקצץ , בדבר מצוה מותר לקצץ בשבת , דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר חפציך אסורין חפצי שמים מותרין ). והיינו שאם לא קצץ אסור מטעם שליחות , אף במקום מצוה , משא " כ איסור האמירה בשבת בקצץ הוא מטעם ממצוא חפצך , וזה מותר במקום מצוה .

רואים מכך , שאיסור שכיר יום הוא מטעם שליחות , שאסור אף במקום שאין לחוש לאיסור אמירה לנכרי , שאסור מטעם ממצוא חפצך .

[248] ד " ה כתב המרדכי .

[249] ומזה מובן החילוק בין שכיר יום לקבלן , גם כשבשניהם אינו קובע לו לעשות בשבת .

[250] סעיף ו ( יהודי הקונה מכס ומשכיר לו גוי לקבל מכס בשבת , מותר , אם הוא בקבולת ).

וכן הוא לקמן שם סי " ב ( ישראל הקונה מכס ... שוכר לו נכרי בקבלנות ... אבל לא ישכור לו נכרי ליום השבת ... ואף על פי שהישראל קובע לו מלאכתו שיעשה בשבת ).

[251] ס " ד ( הנכרי שמתעסק בשבת מתעסק הוא מחמת השכירות ששכרו הישראל לאיזה ימים , והרי בדעתו היום שהוא שכירו של ישראל היום , והוא עושה שליחות הישראל ).

ולקמן סי ' רמד ס " א ( אף על פי שאסור להניח לנכרי שיעשה מלאכה לישראל בשבת ... אם הוא עושה בתורת שכיר יום ... אם הוא עושה בתורת קבלנות ... מותר להניחו שיעשה כל מלאכתו בשבת ... שהשכיר יום ... לא עליו המלאכה לגמור , ואין לו תועלת כלל בהגמרה , אלא כוונתו לעבוד את הישראל כל היום כדי שיתן לו שכרו , לפיכך הרי זה כעושה שליחות הישראל . אבל הקבלן המלאכה היא שלו , שכוונתו בעבודתו היא להשלים המלאכה כדי ליטול שכרו ואינו כשלוחו של ישראל ).

וגם כאן בנוסח כתב היד ( וקבלן הוא שקבל עליו המלאכה לגמור , והרי המלאכה מוטלת עליו לבדו , לפיכך אין המלאכה נקראת על שם ישראל כלל , אלא על הקבלן הנכרי ... אינו דומה לשכיר יום , שלא קבל עליו המלאכה לגמור , אלא לעמול כל היום בלבד ).

[252] עד כאן נתבאר החילוק בין קבלן לשכיר יום . עתה בא לבאר , שלפי זה הטעם – של החילוק בין שכיר יום לקבלן , מובן גם החילוק בין שכיר שנה לשכיר יום .

[253] " אם שכרו לימים דבר קצוב בכל יום בהליכתו ובחזרתו , אלא שאינו מקפיד עמו מתי ילך , אם הוא בערב שבת אסור , דכשיוצא בשבת נראה כאילו התנה עמו כך ". הרי שלפני ערב שבת מותר , אף שהוא שכרו בדבר קצוב בכל יום .

וכן נתבאר לקמן שם ס " ז ( אבל בד ' וה ' מותר לשוכרו לימים וליתן לו אז האגרת , הואיל ואינו מקפיד עמו באיזה יום ילך , כשילך בשבת אינו נראה כשלוחו . ואף ששכרו לימים , אינו דומה לשכיר יום , הואיל וקבל עליו כל מלאכת הולכת האגרת , הרי זה דומה לקבלן ).

וראה צ " צ סי ' כט אות ו . תהלה לדוד סק " א . לקמן שם ( הערות 1258 - 1260 ). ובסי ' זה קונטרס אחרון ס " ק ב ( והערה 279 ).

[254] בנוסח כתב היד " וכל שכן ", וקאי רק על אופן הראשון דלקמן , שזה מותר בפשיטות ( ראה כנישתא דבי רב הערה כ ).

[255] סי ' רמג כלל יב ( מיהו נראה דאם שוכר את העכו " ם בקבולת לשנה באופן זה , דהיינו שקוצב לו שכר קבוע על כל יום ויום שיסיק בפני עצמו , והוא אינו מקפיד עליו מתי יסיק או לא יסיק , דבד ' וה ' פשיטא דשרי בכה " ג , דלא גרע מאגרת בסי ' רמ " ז ס " ג ).

ונראה מלשונו שמתיר בכל אופן , אף באופן שלא קיבל עליו כל מלאכות הצריכות , שבזה אוסר רבינו כאן בפנים ס " ד . אמנם באופן זה , שקיבל עליו כל המלאכות הצריכות ומשלם לו בעד כל יום , " בזה צדקו דברי בעל תוספת שבת ".

וכן נתבארו הדברים בשו " ת צמח צדק שם אות ב ( ולכאורה דברי אאזמור הגאון ז " ל בשו " ע סי ' רמ " ג סעיף ד ' חולק על דעת התוספת שבת ... ובקונטרס אחרון דסי ' רמ " ג סק " א הביא דברי התוספת שבת הנ " ל דגבי מרחץ , וחילק בין דין שלו לדין של התוספת שבת , יעויין שם , משום דהתם קבל עליו כל המלאכות הצריכות כו ' ).

[256] דין זה נתבאר לקמן סי ' רעו ס " א ( ששכרו הישראל וקצץ לו שכר , כך וכך בעד כל יום ויום שידליק לו נרות ויבעיר לו מדורה , או שקצץ לו בעד כל הדלקה והדלקה והבערה והבערה , ולא צוהו להדליק ולהבעיר בשבת , אלא הוא עושה מעצמו כדי להרבות בשכרו ), שבזה ודאי הוא כקבלן שלא קבע מלאכתו ליום השבת .

והיינו שהקבלן הוא , לא רק אם משלם לו על כל הדלקה והבערה , אלא גם אם משלם לו על כל יום ויום שידליק לו נרות ויבעיר לו מדורה , כיון שקיבל עליו כל המלאכה .

[257] הרא " ש כתב בפ " ק דע " ז סי ' כה ( מי שיש לו מרחץ או תנור ... שוכרן לאחד לשנה ולחדשים , הלכך מותר בהבלעה , ואין מלאכת העובד כוכבים נקראת על שם הישראל ). הובא בטור סוף סימן זה ( הילכך מותר בקבלנות , שאין מלאכת העכו " ם נקראת על שם ישראל ). וכתב על זה בב " י ( צריך להגיה בהבלעה במקום בקבלנות ... ומיהו אפשר דאדרבה בפסקים צריך להגיה בקבלנות במקום בהבלעה , והכי קאמר ... הילכך מותר להשכיר גוי בדבר ידוע לחודש , כדי שיקבל עליו כל מלאכה הצריכה , והישראל יטול כל הריוח , דגוי בדידיה קא טרח ).

הרי שאף אם שוכר את הנכרי בדבר ידוע , מכל מקום כיון שמקבל עליו כל המלאכה הצריכה , נחשב קבלן ומותר .

[258] שם ( אבל אם היה משכירה ליום אסור ליקח שכר שבת ויום טוב ).

[259] כי באופן זה , שמקבל עליו כל המלאכה הצריכה , נחשב קבלן אפילו בשכיר יום .

ובנוסח כתב היד ( ומכל מקום במרחץ אסור מדינא אפילו בכה " ג , מאחר שנוטל ריוח מן המלאכה שעושה בשבת מיחזי כשכר שבת , אלא אם כן שמשלם להנכרי בעד כל היסק , ואינו מקפיד עמו מתי יסיק , אלא שאם יסיקנו יתן לו כך וכך בעד כל היסק , הרי זה קיבולת גמורה ומותר מן הדין , ומכל מקום משום מראית העין אסור אפילו להשכיר ).

והיינו שמכל מקום קיי " ל שאסור מטעם ריוח הישראל ( כמבואר בפנים ס " ג ), ומטעם מראית העין ( כמבואר בפנים ס " ו ).

[260] סי ' רכב ( הא דתנן נכרי שהדליק את הנר , אם בשביל ישראל לא ישתמש ישראל לאורו , או אם עשה האש , אפילו קצץ אסור , או עבדו ושפחתו השכורים ... כיון שגוף הישראל נהנה מגוף המלאכה מן הנר ומן האש . ולא דמי לאגרות שאין גוף הישראל נהנה מגוף ההוצאה וההולכה ), וסי ' רנב ( ועכו " ם שכיר לישראל או שפחה אם הדליקו הנר , או אם עושין את האש בשביל ישראל ... אין להתיר משום דהוי כמו קצץ מותר בפ " ק , דהני מילי שולח אגרות בשבת , דאין גוף הישראל נהנה מדבר האסור ). הרי שעבד ושפחה השכורים יש להם דין קצץ שמותר ( אלא שאם גוף הישראל נהנה ממנו אסור ).

[261] רמז תסב ( נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה ... וכתב רא " ם עבד נכרי או שפחה המושכרים לשנה או פחות נמי אדעתא דנפשייהו עבידי , בשביל ריוח שלהן , ואין עליו למחות , דדמי קצת לשילוח איגרות דאמרינן בפ " ק [ יט , א ] דאם קצץ לו דמים מותר ... ושלום העני מאיר ).

תתבאר שיטתם לקמן סי ' רמד סי " א ( והערה 353 ).

[262] ד " ה ולענין שוכר לו גוי , שאחר שהביא דברי המרדכי , כותב שאפשר הרמב " ם יחלוק עליו , ומפרש דמיירי ( כששכרו לעשות לו כל מלאכות שיצטרך לשנה אחת ). הרי שגם מה שהתיר במרדכי הוא מטעם ששכרו לעשות כל המלאכות שיצטרך , שמטעם זה הוי כקבלן .

*

כל זה הוא לפי מה שביאר רבינו בשו " ע שלו בדעת ס ' התרומה והגהות מרדכי .

אמנם במהדורא בתרא ( ס " ד ) מוכיח , שלדעת ס ' התרומה אין לשכיר שנה דין קבלנות ( דסבירא ליה לספר התרומה דקצץ וקיבולת שני ענינים הם , וקבולת דעדיפא התירו אף בלא קצץ , והתירא דקצץ מילתא אחריתי היא ... דמהני נמי בלא קיבולת ). יוצא אם כן , שאין צורך לדעתו שיקבל " עליו לעשות כל המלאכות שיצטרך לו בתוך שנתו ", אלא בכל אופן מותר .

[263] כדלקמן סי ' רמד סי " א ( ואין לסמוך על סברא זו ( מטעם שנתבאר שם ), כי אם לענין דליקה , משום הפסד ), ושם נסמן ( הערות 355 - 356 ).

[264] סעיף א ( וכשנוטל השכר לא יטול שכר השבת אלא בהבלעה , כגון אם השכיר לו לשבוע או לחדש יכול ליטול השכר , אף ששכר השבת מובלע בו , אבל אם השכיר לו לימים נפרדים בעד כל יום ויום כך וכך , לא יטול ממנו שכר המגיע לימי השבת ).

וכן הוא כאן בפנים סי " א ( אף במקום שמותר להשכיר לנכרי מרחץ ורחיים ותנור ליותר מלששת ימי החול , לא התירו לו ליטול השכר המגיע לו בעד יום השבת , אלא כשהשכיר לו את יום השבת בהבלעה עם שאר הימים ).

ונזכר גם לקמן סי ' רמד בקונטרס אחרון סוף ס " ק א בהגהה ( דלא מהני הבלעה אלא בשכר שבת ).

משא " כ בלי האיסור של שכר שבת , הי ' מותר גם שכיר ימים לשבת , שגם הוא כקבלן – אם קיבל עליו לעשות כל המלאכות שיצטרך .

[265] בהגהות אשרי ע " ז פ " ק סי ' כד , הביא מאור זרוע פסקי ע " ז סי ' קמב ( קבלו המטבע מן המלך ... אם יהיה ישראל פקח ישכיר את העובד כוכבים שיעשה חלקו בשבת , דבדידהו קטרחי ומותר ). וכתב על זה בב " י סי ' רמה ( ואין דעתו לומר שישכיר את הגוי בשכיר יום , כדי שיעשה חלק הישראל , והריוח לישראל , דהא ודאי פשיטא דאסור , כיון שאינו משכירו אלא לשבת ).

נראה מדבריו שאם היה שוכרו לשבוע או לחודש מותר . ובשכיר יום אסור מטעם קובע מלאכתו ליום השבת .

[266] במרדכי רמז רמו - ז ( פסק רבינו מאיר על אודות היהודים הקונים מכסיים [ ושוכרין ] להם נכרי לקבל מכס בשבת , ונראה דבקיבולת מותר ... אבל בשכיר יום אסור ... והיכי דמי קיבולת גבי מכס , כגון שהשכירו כך לכשתגבה בה ק ' ליטרין אתן לך כך וכך ).

והיא ההלכה דלקמן סי ' רמד סי " ב ( ישראל הקונה מכס אסור לו לקבל מכס בשבת ... שוכר לו נכרי בקבלנות , דהיינו שאומר לו לכשתגבה מאה דינרים אתן לך כך וכך , אבל לא ישכור לו נכרי ליום השבת , שכשהנכרי הוא שכיר יום הרי הוא כשלוחו של ישראל , משא " כ בקבלנות שאינו כשלוחו של ישראל , אלא לעצמו הוא טורח כדי להרבות שכרו ), ושם נסמן .

ולפי האמור לעיל , שכל שהשכיר מקבל על עצמו לעשות את כל המלאכות שיצטרך , הוא נחשב כקבלן , אם כן מדוע הוצרך להתנות אתו " לכשתגבה מאה דינרים אתן לך כך וכך "?

[267] כי רק בעבודת המרחץ וכיו " ב אפשר לומר ששוכרו לכל המלאכות המצטרכות באותו יום . משא " כ בנטילת מכס , אין זה אלא שעליו לעמוד במשך היום , ולקחת מכס מהעוברים שם , וכשיצא היום הוא פטור מלתעסק עוד .

[268] כמבואר לקמן שם , שמטעם הפסד מרובה התירו האמירה האסורה מטעם קובע מלאכתו ליום השבת , אבל התירו מטעם זה שליחות הנכרי בשכירות יום .

[269] בכל המשך הקונטרס אחרון נתבאר החילוק בין שוכרו לכל המלאכות הצריכות – ביום או בחדש או בשנה ( ראה לעיל הערות 253 - 256 ), לבין שוכרו למלאכה שאין לה גמר והפסק – שאסור אף בשכיר שנה ( וגם ספר התרומה והגהות מרדכי לא התירו להניח לשכיר שנה שיעשה בשבת , אלא כשקיבל עליו לעשות כל המלאכות שיצטרך לו בתוך שנתו ).

מכל מקום מסיק כאן , שעיקר ההיתר הוא " כששכרו לכל המלאכות הצריכות לחדש או לשנה ". משא " כ אם שכרו לימים , לעשות כל המלאכות שבמרחץ , אף שאפשר יחשב כקבלן , יהי ' אסור משום שכר שבת , כדלקמן ס " ק ב ( וכששכרו לימים גם כן אסור בדיעבד בלאו הכי , משום שכר שבת ).

וראה זכרון יוסף ס " ק ריט . הערות וביאורים בקונטרס אחרון . ביאורי השולחן ע ' רצד , תפו ואילך . כנישתא דבי רב הערה ט . יסודי השלחן וזיקוקי אורותיו ע ' קצא .

[270] שאינו משלם לו לפי יום העבודה , כי אם לפי מספר הפעמים מאה דינרים שהוא גובה , וכל גביה היא סיום קבלנות .

[271] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה :

בפנים ס " ה נפסק שבשכיר שנה למרחץ אסור להישראל ליהנות מן השכר שקיבל הנכרי ביום השבת .

ואף דקיי " ל להקל אם לא עבר אלא על מראית העין , מכל מקום כאן עשה איסור מעיקר הדין .

ואף שלקמן סי ' רמד ס " ז נפסק שנכרי שכיר יום שבנה בשבת , נכון להחמיר שלא יכנס בו שום ישראל לעולם , ולא מדינא .

יש לומר דהתם שאני , דאף ששכרו לימים , דינו כקצץ .

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הערות וביאורים בקונטרס אחרון ע ' ט . ביאורי השלחן ע ' רצד . כנישתא דבי רב ע ' סח . מעשה חושב ע ' כג . קובץ הערות וביאורים חי " ג .

[272] ד " ה כתוב בתשובות ( כתוב בתשובות הגאונים ... [ באופן ] שאמרתם [ אין ] שכרו אסור , אפילו במקום שאסור להשכיר המרחץ לגוי ... ומה שכתב שאפילו במקום שאסור להשכיר אם השכיר שכרו מותר , אין כן דעת הרמב " ם והמרדכי ).

[273] סעיף ב ( ואם עבר והשכירו במקום האסור , יש אומרים ששכרו מותר , ויש אומרים שאסור , וכן עיקר ).

[274] ס " ק ה ( וב " ח כתב דלא פליגי , דבמקום דמותר מדינא , כגון שהשכירו לעכו " ם לשנה , דאינו אסור אלא משום מראית העין , בדיעבד שכרו מותר ).

[275] ד " ה כתב ב " י ע " ש רב נטרונאי ( ולפי עניות דעתי נראה דאין כאן מחלוקת כלל ... הגאון מדבר במרחץ או תנור שהשכירו הישראל לגוי והמלאכה כולה מוטלת על הגוי לבדו , ומותר להשכירו לגוי מדינא , אלא שחכמים אסרוה מפני מראית העין , אם עבר והשכירו שכרו מותר ).

[276] כמבואר בפנים ס " ג ( צריך הוא למחות בהנכרי , ולא יניחנו שיתעסק בהם בשבת בשביל נכרים שירחצו ויטחנו ויאפו שם , לפי שהישראל מרויח בעבודת הנכרי בשבת שמגיע לו שכר מזה ... אם כן נראה הדבר כאלו עסק זה הוא בשביל הישראל בלבד ).

[277] " אם בנו לישראל גויים בית בשבת באיסור , נכון להחמיר שלא יכנסו בו ".

[278] שם ס " ק ד ( והך איסור לכל אדם שזכרנו היינו עכ " פ אינו איסור גמור מצד הדין כשאר איסורים , מדלא מצינו בו איסור מפורש , רק שאלו אמוראי לא רצו לעייל בגוה , שמע מינה דאין איסור להם , רק לכתחלה החמירו על עצמם שלא לכנוס שם , וכן לכל אדם . והטור פוסק כלישנא בתרא , ועל כן כתב שם דנכון להחמיר שלא לכנוס שם אם נבנה באיסור , משמע אבל לא מצד עיקר ).

והיינו אפילו בשכיר יום , שהרי בקבלנות התירו בדיעבד , כמבואר בט " ז שם ( אם נבנה בקבלנות , דהוא מותר לר " ת , אעפ " י שלא רצה לסמוך על זה לבנות ביתו כך , מכל מקום לא מצינו לו שאסרו אם כבר בנאוהו כן . וכן מסיק מו " ח ז " ל דכדאי הוא ר " ת לסמוך עליו בשעת הדחק בזה , וכן נראה עיקר ). ובמ " א שם ס " ק י ( בב " ח כתב דבקבלנות יש לסמוך על ר " ת ומותר בדיעבד ).

וכן נתפרש לקמן שם ס " ז ( הבית שנבנה בשבת בקבלנות מותר להישראל ליכנס לדור בו , לפי שיש מי שמתיר קבלנות נכרי ואפילו במחובר , וכדאי הוא לסמוך עליו בדיעבד . אבל נכרי שכיר יום שבנה בשבת , נכון להחמיר שלא יכנס בו שום ישראל לעולם ).

ואם כן יוקשה על האמור כאן , שבמקום שאסור מעיקר הדין , קנסו אף בדיעבד שלא ליהנות ממלאכה זו .

[279] " ונראה לי דבקצץ שרי מדינא , אלא שנכון להחמיר , כמ " ש סימן רמ " ד ס " ג ". וכ " ה במ " א סי ' רמד ס " ק יא ( מדינא שרי כיון דקצץ לו שכר ועכו " ם אדעתא דנפשיה קעביד לכן כתב דנכון להחמיר ).

וכן נתבאר לקמן סי ' שכה סכ " א ( נכרי שעשה בשבת ארון או קבר ... אם עשאו בשביל ישראל צריך להמתין בכדי שיעשו ... ואפילו היה הנכרי שכיר יום , אלא שלא קבע לו הישראל איזה יום ועשה מעצמו בשבת ... מותר בענין זה מן הדין , אלא שנכון להחמיר ... שלא יהנה ממנו עולמית שום אדם מישראל כל שנתחלל בו שבת על ידי נכרי ).

והיינו שאף אם שכרו לימים לבנות הבית נחשב קצץ , דשרי מדינא , וכדלקמן סי ' רמז ס " ז ( ואף ששכרו לימים , אינו דומה לשכיר יום , הואיל וקיבל עליו כל מלאכת הולכת האגרת הרי זה דומה לקבלן ). וכן נתבאר לעיל ס " ק א ד " ה ולפי זה ( דכהאי גוונא מקרי קבלן משום דהתם קבל עליו כל המלאכה , שבודאי לא יחזור באמצע הדרך ). וכן כאן כשקיבל עליו בניית הבית .

[280] כאן ס " ק ב ( ובמרחץ אסור מדינא לשכור לו עכו " ם לעבוד בו כל השנה ושיטול היהודי כל הריוח מכל השבתות דהא היהודי מרויח במה שהעכו " ם עושה בשבת , וליכא למימר דעכו " ם אדעתיה דנפשיה עביד , דהא אף אם לא יעשה העכו " ם בשבת יצטרך לשלם לו ). וכן הוא בפנים ס " ג ( כדלעיל הערה 276 ).

[281] ואף אם גם כאן במרחץ , ישכור את הנכרי לימים , לסיים את כל מלאכת המרחץ , שאם כן יהי ' דינו לכאורה כמו שכר הנכרי לימים לבנות הבית , שמותר לדור בו מעיקר הדין .

מכל מקום יהי ' כאן ( במרחץ ) אסור בדיעבד , משום שכר שבת .

וראה תהלה לדוד סוסק " ד . מסילות השבת ע ' רד . מכלל יופי ע ' קא .

[282] ד " ה ומ " ש אבל ( אי גרסינן בהבלעה הכי פירושו ... אבל אם משכיר בדבר ידוע ליום אסור מדינא ליטול שכר שבת ויום טוב להדיא ).

`