שכה נכרי שעשה מלאכה בעד ישראל

שכה נכרי שעשה מלאכה בעד ישראל

ובו

כ"ב סעיפים

נתינת

מזון וחפצים לנכרי בשבת

א מותר ¹⁷⁷ לזמן נכרי ¹⁷⁸ לביתו לאכול עמו בשבת, אע"פ שאסור

ביום טוב משום גזרה שמא ירבה לבשל בשבילו, כמו שיתבאר בסי' תקי"ב ¹⁷⁹ , אבל בשבת אין לחוש לזה ¹⁸⁰ .

ומותר אפילו ליתן מזונות לפני נכרי

בלבדו ¹⁸¹ . ואע"פ שאין מזונותיו עליך ¹⁸² , מכל מקום כיון שמפרנסים עניי נכרים

מפני דרכי שלום ¹⁸³ חשוב כמזונותיו עליך ¹⁸⁴ :

ב ומותר ליתן לפניו מזונות בחצר ¹⁸⁵ אע"פ שיודע שיוציאן לחוץ ¹⁸⁶ . והוא שיהיה לו רשות לאכלן שם אם ירצה ¹⁸⁷ .

ומכל מקום לא יתן הוא לידו ממש, כדי שלא

יעשה הוא העקירה מרשות היחיד, אלא הנכרי יטול מידו, שאז הנכרי הוא העושה העקירה,

ואין צריך לומר שמותר אם מניח על גבי קרקע או על גבי שלחן והנכרי נוטל משם ¹⁸⁸ .

אבל אם אין הרשות בידו לאכלן שם, או שהם

מזונות מרובים שאי אפשר לו לאכלן שם, וניכר הדבר שיוציאן לחוץ ¹⁸⁹ , וכן אם הנכרי עומד בחוץ ופשט ידו

לפנים, שידוע וניכר הוא שיוציא, אסור ליתן לפניו, מפני שנראה כנותן לו על מנת

להוציא ¹⁹⁰ . ואף שמוציא להנאתו ולא בשביל ישראל,

מכל מקום כיון שדבר זה שהוא מוציא נותנו לו הישראל משלו אסור ¹⁹¹ , מטעם שנתבאר בסי' ש"ז ¹⁹² :

ג ואפילו כשעומד בפנים, לא התירו ליתן

לפניו אלא מזונות שיתכן לאכלם בחצר, אבל לא שאר חפצים שדרך להוציאן, מפני שנראה

כנותן לו על מנת להוציא ¹⁹³ .

במה דברים אמורים בחפצים של ישראל, אבל

חפצים של נכרי מותר ליתנם לו ¹⁹⁴ , שאף שנראה כנותן לו על מנת להוציא ¹⁹⁵ אין בכך כלום, כיון שאינו מוציא בשביל

הישראל אלא בשביל עצמו, והחפץ אינו של ישראל ¹⁹⁶ . ואפילו לומר בפירוש עשה מלאכתך בחפצים שלך מותר, כמו שנתבאר

שם ¹⁹⁷ .

ומכל מקום ¹⁹⁸ אם הנכרי עומד בחוץ ופשט ידו לפנים,

אסור ליתן לפניו אפילו חפצים שלו מפני מראית העין, שהרואה שישראל נותן לו סבור

שהוא חפץ של ישראל ¹⁹⁹ . משא"כ כשנותן לפניו בחצר שאין שם

רואים, והרואה אותו יוצא מרשות ישראל וחפץ בידו הוא סבור שמוציא חפץ שלו ולא של

הישראל ²⁰⁰ .

(ומכל מקום אם האמת הוא שהוא חפץ של

ישראל אסור ²⁰¹ , שמא יודע האמת להרואים, ויחשדוהו שנתנו לו כדי להוציאו

בשבילו. משא"כ בחפץ של נכרי, אם יודע האמת לרואים אין כאן חשד כלל):

ד ואפילו הוא חפץ של נכרי אלא שהוא

ממושכן לישראל, דינו כחפץ של ישראל. אפילו פדאו הנכרי (כ"מ בסי' רנ"ב ²⁰² גבי מכירה) מבעוד יום, ואפילו אם ייחד

מקום להנכרי מבעוד יום בתוך רשותו להניח שם משכונו עד למחר שיבא ויטלנו משם ²⁰³ , אסור להניחו ליטלו בשבת משום מראית

העין ²⁰⁴ .

אלא אם כן שהנכרי הוא אלם שאז יש להקל ²⁰⁵ , אפילו לא ייחד לו מקום ²⁰⁶ . וכן במקום שיש בו משום דרכי שלום,

כגון נכרי שחלה ושלח אחר מאכל ישראל, מותר לתת לו, או אפילו לשלוח לו על ידי נכרי ²⁰⁷ . והוא הדין לצורך מצוה, כגון להוציא

חמץ מביתו בפסח ²⁰⁸ כמו שיתבאר בסי' תמ"ד ²⁰⁹ , מפני שהשליחות על ידי נכרי הוא שבות ²¹⁰ , ועכשיו שיש אומרים שאין לנו רשות

הרבים אלא כרמלית ²¹¹ כמ"ש בסי' שמ"ה ²¹² , הוא שבות דשבות, והתירוהו לצורך מצוה

כמו שנתבאר בסי' ש"ז ²¹³ . והוא הדין מפני דרכי שלום. והוא הדין

בנכרי אלם ²¹⁴ .

ומכל מקום צריך ליזהר שלא יתן ליד הנכרי

ממש, כיון שאפשר בלא זה ²¹⁵ . ואפילו בחפצים של נכרי צריך ליזהר בזה ²¹⁶ :

ה מותר להחליף משכון לנכרי בשבת, אם הוא

מלבוש, ויוציאנו הנכרי דרך מלבוש, כי אין זה משא ומתן. וגם בישראל מותר בענין זה

אם הישראל צריך ללבשו בשבת ²¹⁷ .

ואם הנכרי מביא המעות ונוטל המשכון מותר

גם כן, ובלבד שלא יחשוב עמו. וטוב שהנכרי יקח המשכון בעצמו ולא יגע בו הישראל, כדי

שלא יהא נראה כנושא ונותן. ואם הביא לו משכון אחר לא יגע גם בו ²¹⁸ :

פת

שאפה הנכרי בשבת

ו במקומות ²¹⁹ שנוהגים לאכול פת של פלטר נכרי ²²⁰ , יש מתירין ²²¹ ליקח ממנו בשבת אפילו פת שנאפית היום,

אם היא עיר שרובה נכרים ²²² , שאז מן הסתם היא נאפית בשביל הנכרים

ולא בשביל הישראל ²²³ , ואם כן אין לאסור אותה מדין נכרי העושה מלאכה בשביל ישראל.

וגם אין לאסור אותה מדין מוקצה, אפילו

אם היתה קמח או עיסה בבין השמשות שהן מוקצין כמו שנתבאר בסי' ש"ח ²²⁴ , אין אומרים בה מתוך שהוקצית בבין

השמשות הוקצית לכל השבת כולה. לפי שאין אומרים כן אלא בדבר שניתקן ונעשה ראוי

מאליו משחשכה ²²⁵ , כגון נר שכבה מאליו משחשכה ²²⁶ , אבל כל דבר שגמרו בידי אדם ²²⁷ , דהיינו שנגמר תיקונו בשבת ונעשה ראוי

על ידי אדם, אין בו משום מוקצה כלל אפילו בבין השמשות בעודו אינו ראוי, מפני שאינו

מקצה ממנו דעתו כלל בבין השמשות מליהנות ממנו בשבת, כיון שבידו הוא לתקנו ולעשותו

ראוי בו ביום, כגון הקמח שביד נכרי אין לו דין מוקצה כלל בשבת, מפני שבידו הוא

לאפותו ולעשותו ראוי בו ביום ²²⁸ . וכיון שהוא מוכן להנכרי בעליו ²²⁹ , הרי זה מוכן לכל ²³⁰ .

ויש אומרים ²³¹ שלא אמרו כל דבר שגמרו בידי אדם אין בו

משום מוקצה, אלא בדבר שהתחלת מלאכת תיקונו כדי לעשותו ראוי היתה קודם השבת, ונגמרה

בשבת, כגון נכרי שהתחיל לעשות כלי מערב יום טוב וגמרו ביום טוב ²³² , אין בו משום נולד ²³³ , הואיל וגמרו בידי אדם כמו שנתבאר בסי'

רנ"ב ²³⁴ (וכן פת שהתחיל לאפותה דהיינו שנתנה

בתנור מבעוד יום, אף שבבין השמשות לא היתה ראויה עדיין אין בה משום מוקצה ²³⁵ ). אבל פת, שהתחלת מלאכת תיקונה שעל ידי

כך נעשית ראוי, דהיינו מלאכת אפייתה, היתה בשבת, יש בה משום מוקצה אם היתה קמח או

עיסה בבין השמשות ²³⁶ . אבל אם היתה תבואה בבין השמשות ונטחנה ונאפית בשבת אין בה

משום מוקצה ²³⁷ , ולא משום נולד ביום טוב, כמו שיתבאר

בסי' תקי"ז ²³⁸ .

ולענין הלכה יש להחמיר כסברא האחרונה ²³⁹ . אלא אם כן הוא שעת הדחק ²⁴⁰ , כגון שדר בכפר יחידי, שאי אפשר לו

לשאול פת מחבירו ²⁴¹ , או לצורך מצוה כגון סעודת ברית מילה,

או לצורך ברכת המוציא ²⁴² , אזי יש לסמוך על המתירים.

ומכל מקום אסור ליתן מעות להפלטר מערב

שבת שיתן לו הפת בשבת, שאז הוא אופה לצורך ישראל ²⁴³ , ואסור לאכול מהפת עד למוצאי שבת בכדי

שיעשו כמו שיתבאר ²⁴⁴ :

ז (וכל זה בפת. אבל נכרי שבישל לעצמו

מדברים שאין בהם משום בישולי נכרים ²⁴⁵ , אין בהם משום מוקצה לדברי הכל, אפילו

הן פירות שאינן נאכלים חיין ולא היו ראויים כלל בין השמשות. לפי שאין אומרים מתוך

שהוקצה בין השמשות הוקצה לכל השבת כולה אלא בדבר שמקצה אותו האדם מדעתו ודחאו

בידים ²⁴⁶ , כגון תבואה שטחנה ועשאה קמח ²⁴⁷ , אבל לא בדבר שהוא מוקצה בעל כרחו של

אדם, כמו שנתבאר בסי' ש"י ²⁴⁸ ):

פירות

שתלש, סחט, צד או אפה הנכרי בשבת

ח וכל זה באפייה (ובישול) וכיוצא בהן

משאר מלאכות הנעשות בתלוש, חוץ מסחיטת פירות ²⁴⁹ , שאם סחטן נכרי אפילו לעצמו, אסורים

המשקים לישראל עד לערב ²⁵⁰ , אם הוא בענין שהיו אסורים אם היו זבים

מאליהן כמו שנתבאר בסי' ש"כ ²⁵¹ . לפי שגם אלו המשקין הבאים לישראל על

ידי סחיטת נכרי, הם בכלל הגזרה שגזרו על משקין שזבו מאליהן, מפני שגם אלו באים

להישראל ממילא כמו הזבין מאליהן ²⁵² .

וכן נכרי שליקט פירות מהמחובר לעצמו ²⁵³ , אפילו הוא בענין שאין בהם משום מוקצה,

כגון ששמע את הנכרי אומר מערב שבת למחר אלקוט פירות אלו ²⁵⁴ , והן פירות שנגמר בישולן, שהכנה מועלת

להן אפילו במחובר, כמו שנתבאר בסי' שי"ח ²⁵⁵ , אעפ"כ אסורים לישראל עד לערב,

לפי שהם בכלל הגזרה שגזרו על פירות הנושרים מאליהן, כמו שנתבאר בסי' שכ"ב ²⁵⁶ , שגם פירות אלו באים להישראל ממילא כמו

הנושרים מאליהם ²⁵⁷ .

ולא פירות בלבד, אלא אפילו כל מחובר

שנתלש מאליו, או על ידי נכרי, אע"פ שאינו מאכל אדם, הוא בכלל גזרה זו, כגון

נכרי שליקט עשבים מהמחובר ²⁵⁸ , אפילו הוא בענין שאין בהם משום מוקצה,

כגון שיש לישראל בהמות שיכולים לרעות שם בעשבים אלו והרי הם מוכנים לו ²⁵⁹ , אעפ"כ אסורים משום גזרת פירות

הנושרים. ולכן אסור לישראל להשתמש בהם שום תשמיש, כמו שאסור להשתמש בפירות הנושרים ²⁶⁰ , ולכן הם אסורים גם כן בטלטול, כיון

שאינן ראוים לו בו ביום להשתמש בהם שום תשמיש, והרי הם מוקצים, כמו שפירות הנושרים

יש להם דין מוקצה מטעם זה ²⁶¹ .

ואפילו עצים שתלשן הנכרי לעצמו או שנשרו

מאליהן ביום טוב, הם בכלל גזרה זו ²⁶² , כמו שיתבאר בסימן תק"ז ²⁶³ .

וכן נכרי שצד דגים או חיה או עוף לעצמו

אסורים לישראל ²⁶⁴ ביום טוב ²⁶⁵ , כמו שיתבאר בסי' תקט"ו ²⁶⁶ :

ט אם ליקט ²⁶⁷ או צד ²⁶⁸ או אפה ²⁶⁹ ובישל או שעשה אחת משאר מלאכות ²⁷⁰ בשביל ישראל, או בשביל ישראל ונכרים ²⁷¹ , צריך להמתין לערב בכדי שיעשו, גזרה שמא יאמר לנכרי לעשות

בשבת כדי שיהא מוכן לו במוצאי שבת מיד ²⁷² .

ואפילו אחרים שלא נעשית המלאכה בשבילם

צריכים להמתין כן ²⁷³ , שכל שנעשית מלאכת איסור של תורה בשביל ישראל, החמירו חכמים

שלא לחלק בין מי שנעשה בשבילו לאחרים ²⁷⁴ . אבל אם נעשה איסור של דברי סופרים בשביל ישראל מותר לאחרים

מיד, כמו שיתבאר ²⁷⁵ .

ושיעור בכדי שיעשו יתבאר בסי'

תקט"ו ²⁷⁶ :

י ספק ²⁷⁷ אם ליקטן בשביל ישראל, או שידוע שליקטן בשביל ישראל ואין ידוע

אם נלקטו היום או לאו, אסורות בו ביום ²⁷⁸ , וגם לערב בכדי שיעשו ²⁷⁹ . ואע"פ שהוא ספק דברי סופרים, אין הולכין בו להקל, הואיל

והוא דבר שיש לו מתירין ²⁸⁰ . ויש אומרים ²⁸¹ שלערב מותר מיד, שכיון שאיסור זה אינו אלא כעין קנס שלא יבא

לומר לנכרי לעשות לו בשבת, לא החמירו בספיקו ²⁸² אע"פ שיש לו מתירין. והעיקר כסברא

הראשונה ²⁸³ .

ואף לפי סברא האחרונה לא הקילו, אלא

בכגון שהנכרי אמר לישראל מערב שבת ליתן לו פירות בשבת, והלך לבית הנכרי ונתן לו,

שאז יש להסתפק שמא ליקט פירות אלו בשבת בשביל ישראל, והיה בדעתו מערב שבת על פירות

אלו ללקטם לו בשבת, או שמא היה בדעתו ללקוט לו פירות אחרים, ופירות אלו ליקטם

לעצמו או לנכרי אחר, ואחר כך נמלך ונתנם לישראל כשבא אצלו ²⁸⁴ , וכן כל כיוצא בזה. אבל נכרי שהביא

דורון לישראל ²⁸⁵ , או שהביא למכור ²⁸⁶ בעיר שרובה ישראל ²⁸⁷ , אין תולין להקל שמא ליקטן מתחלה לעצמו

ואחר כך נמלך להביאן לכאן, אלא מן הסתם ליקטן מתחלה לשם כך ²⁸⁸ . וכן אין לתלות להקל שמא ליקטן מערב

שבת, לפי שנכרי המביא דורון או למכור, מן הסתם הוא מתכוין להביא מן המשובח, ומביא

מאותן שליקט היום ²⁸⁹ . וכן לענין צידה ביום טוב ²⁹⁰ :

מאכלים

שהביא הנכרי מחוץ לתחום

יא דבר שאין בו חשש צידה ומחובר ²⁹¹ , אלא שהובא מחוץ לתחום ²⁹² , אם הביאו הנכרי לעצמו או לנכרי אחר

מותר לישראל אפילו בו ביום ²⁹³ . ואם הביאו לישראל אסור באכילה בו ביום

למי שהובא בשבילו ²⁹⁴ , ולערב בכדי שיעשו ²⁹⁵ , גזרה שמא יאמר לנכרי להביא לו מחוץ לתחום בשבת כדי לאכול

ממנו בו ביום או לערב מיד ²⁹⁶ . אבל לאחרים מותר אפילו בו ביום ²⁹⁷ , לפי שאיסור התחומין הוא מדברי סופרים,

ולא החמירו כל כך בשל דבריהם לאסור אף למי שלא הובא בשבילו ²⁹⁸ .

ולכן אף מי שהובא בשבילו מותר לו לטלטלו,

כי אין לו דין מוקצה, הואיל והוא ראוי לאכילה לאחרים בו ביום ²⁹⁹ .

רק שצריך ליזהר שלא לטלטלו חוץ לד' אמות ³⁰⁰ ממקום שהניחו הנכרי, אם הניחו במקום

שאינו מוקף לדירה, כגון בשדה או בעיר שאינה מעורבת ³⁰¹ , דהיינו שאם טלטלו אחד ב' אמות לא

יטלטלנו הב' יותר מב' אמות ³⁰² , כמו שיתבאר בסי' ת"א ³⁰³ בכל דבר שהוציאו נכרי חוץ לתחום.

ואם הובאה בספינה מחוץ לתחום, מותר

באכילה אף למי שהובא בשבילו ³⁰⁴ , אם הלכה הספינה למעלה מעשרה טפחים,

שאין תחומין למעלה מי' טפחים כמו שיתבאר בסי' ת"ד ³⁰⁵ . רק שצריך ליזהר שלא לטלטלו חוץ לד'

אמות, אלא אם כן היה בספינה מערב שבת, ולא היה למטה מי' טפחים משנכנס השבת עד שהגיע

לתוך התחום של מקום זה שהוא בו עתה ³⁰⁶ , כמו שיתבאר שם:

יב אע"פ שהבא מחוץ לתחום מותר למי

שלא הובא בשבילו, מכל מקום אם הביאו ב' דברים לב' בני אדם אסורים להחליף זה עם זה,

שהרי עכ"פ נהנה הוא במה שהובא לו מחוץ לתחום, שעל ידי כן נותן חבירו לו את

חליפיו ³⁰⁷ :

יג כל מקום שצריך להמתין בכדי שיעשו, אין

צריך להמתין אלא בכדי ששהא המביא ביום השבת, כגון אם הביא לו ממקום רחוק בג' שעות

על היום בשבת, מפני שהוא רכב על סוס ולכן מיהר הבאתו, אינו צריך להמתין למוצאי שבת

כדי הליכה לשם ברגל, אלא די שימתין ג' שעות ³⁰⁸ . ואין צריך לחוש שמא לא רכב כל כך

במרוצה אלא רכב הרבה בליל שבת, כי מן הסתם אין דרך לרכוב בלילה ³⁰⁹ .

במה דברים אמורים כשיודע מאיזה מקום

הביא. אבל אם אינו יודע כלל, ואפשר שהביאו ממקום קרוב, די שימתין למוצאי שבת בכדי

הבאה מחוץ לתחום ³¹⁰ , חוץ ממה שצריך לשהות בלקיטתו או צידתו ³¹¹ , אם הוא דבר שיש במינו במחובר או מחוסר

צידה, כמו שיתבאר בסי' תקט"ו ³¹² .

ויש אומרים ³¹³ שבכל מקום שצריך להמתין בכדי הבאה מחוץ

לתחום, ואין צריך לומר במקום שצריך להמתין בכדי הבאה ממקום רחוק יותר, אין ליל

מוצאי שבת עולה מן החשבון, וצריך להמתין שיעור זה למחר ביום ראשון. לפי שאין רגילות

להביא בלילה ממקום רחוק חוץ לתחום, ואם כן יש לחוש שמא מפני כך יאמר לנכרי להביא

לו בשבת, כדי שיהיה מוכן לו בליל מוצאי שבת אחר שישהה שיעור זה.

ויש לחוש לדבריהם לענין שבת, אבל לענין

יום טוב יש להקל כסברא הראשונה ³¹⁴ . ואף לענין שבת יש להקל לצורך אורחים ³¹⁵ או שאר סעודת מצוה ³¹⁶ .

אבל במקום שצריך להמתין בכדי הבאה מתוך

התחום, כגון נכרי שליקט פירות או צד דגים בתוך התחום, וצריך להמתין בכדי לקיטה או

צידה והבאה מאותו מקום שליקט וצד בתוך התחום, הרי הלילה עולה לו מן החשבון לדברי

הכל ³¹⁷ :

יד אם הוא ספק אם הובא מחוץ לתחום, אסור למי

שהובא בשבילו עד למוצאי שבת בכדי הבאה מחוץ לתחום ³¹⁸ , מפני שהוא דבר שיש לו מתירין ³¹⁹ . ולהאומרים שבאיסור כזה שאינו אלא כעין

קנס שלא יבא לומר לנכרי לעשות בשבת לא החמירו בספיקו אע"פ שיש לו מתירין

כמ"ש למעלה ³²⁰ , אף כאן מותר ³²¹ באכילה, אפילו למי שהובא בשבילו, אפילו

בו ביום ³²² . וכבר נתבאר ³²³ שהעיקר כסברא הראשונה ³²⁴ :

טו וכל זה בנכרי שאינו שרוי עמו בעיר. אבל

נכרי השרוי עמו בעיר, ופירות המצויים עמו בעיר, אין מחזיקים מספק לומר שמא הביאן

מחוץ לתחום, כי אדרבה אנו אומרים כאן נמצאו וכאן היו ³²⁵ .

ואפילו אם יש לנכרי ב' בתים אחד חוץ

לתחום ואחד בתוך התחום, תולין להקל שהביא מתוך התחום ³²⁶ , כי מן הסתם אינו מניח בית הקרוב והולך

להביא מבית הרחוק ³²⁷ . אבל אם יש לו ב' בתים חוץ לתחום ואחד

בתוך התחום, יש לחוש לרוב הבתים שהם חוץ לתחום ³²⁸ :

מאכלים

שהוציא הנכרי מרשות לרשות

טז נכרי שמילא מים לבהמתו ³²⁹ מבור שהוא עמוק י' טפחים ורחב ד' טפחים ³³⁰ העומד ברשות הרבים ³³¹ , ונמצא שהוציא מרשות היחיד לרשות הרבים,

מותר לישראל להשקות מהם בהמתו, כיון שהנכרי לא נתכוין כלל בשבילו ³³² .

והוא שאין הנכרי מכירו, אבל אם הוא

מכירו אסור ³³³ , גזרה שמא ירבה הנכרי לדלות גם בשבילו ³³⁴ , אם ישקה גם הוא מהם.

ואפילו אינו מכירו, אם מילא לצורך בהמת

ישראל, אסור ³³⁵ אפילו לאחרים ³³⁶ להשתמש במים אלו, אפילו תשמיש אחר ³³⁷ , כגון רחיצה והדחת כלים, שכל שנעשה

באיסור של תורה על ידי נכרי לצורך ישראל, לא חלקו חכמים בין מי שנעשה בשבילו

לאחרים ³³⁸ .

אבל אם מילא מבור העומד בכרמלית ³³⁹ , או שהביא מים לרשות הרבים מן הנהר

שהוא כרמלית ³⁴⁰ , מותר לאחר שלא הובא בשבילו, שאיסור

הכרמלית אינו אלא מדברי סופרים ³⁴¹ .

ועכשיו נהגו העולם היתר אפילו לכתחלה,

לומר לנכרי להביא שכר או שאר דברים שהם צורך השבת דרך כרמלית ³⁴² . ויש שלמדו עליהם זכות לומר ³⁴³ שצרכי שבת חשובים הם כדבר מצוה, שהתירו

בו שבות דשבות, כמו שנתבאר בסי' ש"ז ³⁴⁴ .

וצריכים הם להזהר שלא ליתן הכלי ליד

הנכרי, וגם שלא ליקח מידו ³⁴⁵ , כמו שנתבאר שם ³⁴⁶ . וגם שלא ליתן מעות לנכרי ³⁴⁷ כמ"ש בסי' תקי"ז ³⁴⁸ .

(ומכל מקום אין להקל אלא בשכר וכיוצא בו

מהדברים הצריכים בשבת צורך גמור, שאי אפשר להיות בלעדם אלא בדוחק קצת ³⁴⁹ . אבל דברים שאין צריך כל כך, כגון

פירות ומיני תבשילים יתירים וכיוצא בהם, אינן נקראים דבר מצוה ³⁵⁰ כמו שנתבאר בסי' רס"א):

גזרת

שמא ירבה בשבילו

יז ליקט נכרי עשבים מהמחובר לצורך בהמתו,

מאכיל אחריו ישראל את בהמתו ³⁵¹ . דהיינו שעומד בפניה שלא תוכל לנטות

אלא דרך שם ³⁵² , כמו שנתבאר בסי' שכ"ד ³⁵³ בכל דבר האסור בטלטול, ואף עשבים אלו

אסורים בטלטול ³⁵⁴ כמ"ש למעלה ³⁵⁵ .

והוא שאין הנכרי מכירו, אבל אם מכירו

אסור לו אפילו לעמוד בפניה כדי שתאכל מהם בשבת ³⁵⁶ , גזרה שמא ירבה הנכרי ללקוט בשביל

בהמתו ³⁵⁷ אם יאכילנה מהם.

אבל למוצאי שבת אין צריך להמתין בכדי

שיעשו, כיון שהנכרי ליקט לצורך עצמו, ואין איסורו בשבת אלא משום גזרה שמא ירבה

בשבילו ³⁵⁸ :

יח וכן הדין בכל דבר שיש לחוש בו שמא ירבה

בשבילו אם הוא מכירו ³⁵⁹ , כגון נכרי שצלה ³⁶⁰ או בישל לעצמו ³⁶¹ דברים שאין בהם משום בישולי נכרים ³⁶² , וכל כיוצא בדבר זה שצריך להרבות בו

בשביל שנים יותר מבשביל אחד.

אבל בדבר שאין לחוש בו שמא ירבה בשבילו,

כגון שהדליק נר לעצמו, או שעשה כבש לירד בו מהספינה ³⁶³ , שבנר אחד וכבש אחד יספיק לכל, אפילו

מכירו מותר ³⁶⁴ :

יט אע"פ שאינו מכירו, אם אומר בפירוש

שלצורך ישראל הוא עושה ³⁶⁵ , או אפילו אינו אומר כן, אם מעשיו

מוכיחים שלצורך ישראל הוא עושה, כגון שהדליק נר בבית שהישראל בו והלך לו הנכרי ולא

נהנה ממנו כלום, אסור להשתמש לאורו ³⁶⁶ :

כ אם ³⁶⁷ ליקט נכרי עשבים ³⁶⁸ (לבהמתו ³⁶⁹ ) והאכיל (גם) לבהמת ישראל, אין צריך

למחות בידו.

ואע"פ שמן הסתם ליקט גם לצורך

ישראל, אין איסור בליקוט זה כלל, כי כל נכרי העושה דבר מעצמו, בודאי מתכוין הוא

לטובת עצמו ³⁷⁰ , שיודע שלא יפסיד ³⁷¹ , כמו שנתבאר בסי' רנ"ב ³⁷² .

ובלבד שלא יהיו עשבים של הישראל אלא של

הנכרי או של הפקר, מטעם שנתבאר שם ³⁷³ .

(וגם ³⁷⁴ אין איסור במה שמאכיל לבהמת ישראל מעשבים שליקט בשבילו. שאף שאסור

לישראל ליהנות ממה שעשה הנכרי בשבילו, אע"פ שנתכוין לטובת עצמו, כמו שנתבאר

שם ³⁷⁵ . מכל מקום כאן אין גופו ממש נהנה מזה ³⁷⁶ לא גזרו חכמים אלא אם כן הוא עצמו עומד בפניה כדי שתאכל ³⁷⁷ , אבל לא על מה שהנכרי מאכילה, כיון שמתכוין בזה לטובת עצמו).

במה דברים אמורים כשהנכרי עושה כן דרך

מקרה (שאין הדבר ידוע בבירור שליקט גם בשביל ישראל, כי שמא ליקטן לעצמו ואחר כך

נמלך ליתן לבהמת ישראל). אבל אם רגיל לעשות כן, צריך למחות בידו ³⁷⁸ (שכיון שבודאי הוא ליקטן בשבילו, גזרו

חכמים אף על מה שמאכיל הנכרי מהם לבהמת ישראל ³⁷⁹ ):

נכרי

שעשה ארון או קבר בשבת

כא נכרי שעשה בשבת ארון או קבר לקבור בו

מתו ³⁸⁰ , או למכור ³⁸¹ (בעיר שרובה נכרים ³⁸² ), מותר לישראל ליקבר במוצאי שבת מיד ³⁸³ .

ואם עשאו בשביל ישראל צריך להמתין בכדי

שיעשו ³⁸⁴ , בין לקבור בו ישראל זה שנעשה בשבילו,

בין לקבור בו ישראל אחר ³⁸⁵ .

במה ³⁸⁶ דברים אמורים, כשהקבר או הארון עומדים

במקום המוצנע, שאין הדבר מפורסם לכל שנעשו בשבת בשביל פלוני ישראל. אבל קבר העומד

בפרהסיא ³⁸⁷ , וכן ארון הנעשה בשבת אצל קבר העומד בפרהסיא ³⁸⁸ , בענין שהכל יודעים שקבר זה או ארון זה

נעשה בשבת לפלוני ישראל ³⁸⁹ , אסור לקבור בו אותו ישראל עולמית ³⁹⁰ , ואף לאחר בכדי שיעשו, משום קנס על

שנתחלל שבת על ידי נכרי בפרהסיא בשבילו ³⁹¹ . אבל מותר לקבור בו ישראל אחר לאחר

בכדי שיעשו ³⁹² . והוא הדין אם נתחלל שבת על ידי נכרי בפרהסיא בשביל ישראל חי,

אסור לו עולמית ³⁹³ משום קנס, אע"פ שלא צוה את הנכרי

על ככה.

ויש אומרים ³⁹⁴ שלא אסרו עולמית גבי מת משום קנס, אלא

משום שגנאי הוא למת שיקבר בקבר מפורסם שנתחלל בו שבת בשבילו. ולפי זה גבי חי מותר

אף לו לאחר בכדי שיעשו. ולעת הצורך יש לסמוך על דעתם להקל בדברי סופרים.

ואף לפי סברא הראשונה לא החמירו חכמים

אלא כשעשה הנכרי הדבר מעצמו. אבל אם קבל עליו קודם השבת לעשות זה, וקצץ לו הישראל

שכר, ולא קבע לו זמן אימתי יעשנו, ועשה בשבת מדעת עצמו, אין איסור מן הדין לאחר

המתנה בכדי שיעשו ³⁹⁵ , אע"פ שעשה בפרהסיא. ואפילו היה

הנכרי שכיר יום, אלא שלא קבע לו הישראל איזה יום, ועשה מעצמו בשבת ³⁹⁶ . ואפילו גבי מת מותר בענין זה מן הדין.

אלא שנכון להחמיר, אף גבי חי, לדברי הכל,

שלא יהנה ממנו עולמית ³⁹⁷ שום אדם מישראל ³⁹⁸ , כל שנתחלל בו שבת על ידי נכרי בפרהסיא

על ידי אמירת ישראל, אפילו עשהו הנכרי בקבלנות, שאין בו איסור מעיקר הדין ³⁹⁹ , כמו שיתבאר בסי' תרס"ד ⁴⁰⁰ .

אלא אם כן מיחה ביד הנכרי, ולא השגיח בו,

בשביל הנאת עצמו ⁴⁰¹ , כמ"ש בסי' רמ"ד ⁴⁰² :

נכרי

שהביא בשבת חלילין להספיד

כב נכרי ⁴⁰³ שהביא בשבת ⁴⁰⁴ , דרך רשות הרבים ⁴⁰⁵ , חלילין להספיד בהם ישראל, כיון שנעשה בהם איסור של תורה, לא

יספידו בהם, לא אותו ישראל ולא ישראל אחר ⁴⁰⁶ , עד שימתינו בכדי שיכולים להביאם

במוצאי שבת מאותו מקום שהביאם הנכרי בשבת ⁴⁰⁷ , בין שאותו מקום הוא חוץ לתחום בין

שהוא בתוך התחום ⁴⁰⁸ . ואם אינו ידוע מהיכן הביאם, די

שימתינו בכדי שיכולין להביאם מחוץ לתחום ⁴⁰⁹ .

במה דברים אמורים כשהביאם בצנעא, אבל אם

הביאם בפרהסיא, בענין שהכל יודעים שהובאו ברשות הרבים בשבת בשביל פלוני ישראל,

אסור להספיד בהם אותו ישראל עולמית ⁴¹⁰ .

וכל זה ברשות הרבים גמורה. אבל אם הביאם

דרך כרמלית ⁴¹¹ , אם הביאם מתוך התחום ⁴¹² , אין צריך להמתין כלל, אפילו למי

שהובאו בשבילו. שלא החמירו למי שהובא בשבילו בכרמלית, אלא שלא יהנה ממנה בשבת עצמה,

אבל לא להמתין במוצאי שבת בכדי שיעשו, אלא אם כן הביאם מחוץ לתחום ⁴¹³ , שאז מועלת הבאתו בשבת, משא"כ

בתוך התחום אין הבאתו בשבת מועלת כל כך ⁴¹⁴ (מפני שהיה הישראל יכול לילך לשם בעצמו

בשבת ולהביאם במוצאי שבת מיד. ומשום שיעור מועט שהיה שוהה במוצאי שבת בחזירתו משם

לכאן, אין לחוש בשביל כך שמא יאמר לנכרי לילך לשם בשבת).

ואם הוא ספק אם הביאם מחוץ לתחום או

מתוך התחום, אסור ⁴¹⁵ למי שהובא בשבילו. אבל לאחרים מותר

אפילו בודאי חוץ לתחום ⁴¹⁶ .

ואם הביאם מחוץ לתחום דרך כרמלית, ואחר

כך העבירם דרך רשות הרבים, אין צריך להמתין אלא בכדי שיכולין להביאם מתחלת רשות

הרבים במוצאי שבת ⁴¹⁷ , ואחר כך מותר לאחרים, או אפילו למי

שהובא בשבילו אם הובאו מתוך התחום ⁴¹⁸ :

[177] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן

זה:

(א)

נתינת מזון וחפצים לנכרי בשבת (ס"א-ה).

(ב)

פת שאפה הנכרי בשבת (ס"ו-ז).

(ג)

פירות שתלש, סחט, צד או אפה הנכרי בשבת (ס"ח-י).

(ג)

מאכלים שהביא הנכרי מחוץ לתחום (סי"א-טו).

(ד)

מאכלים שהוציא הנכרי מרשות לרשות (סט"ז).

(ה)

גזרת שמא ירבה בשבילו (סי"ז-כ).

(ו)

נכרי שעשה ארון או קבר בשבת (סכ"א).

(ז)

נכרי שהביא בשבת חלילין להספיד (סכ"ב).

[178] רבי

יהושע בן לוי ביצה כא, ב (מזמנין את הנכרי בשבת, ואין מזמנין את הנכרי ביום

טוב, גזרה שמא ירבה בשבילו). טור ושו"ע ס"א (מותר לזמן גוי בשבת).

[179] סעיף

א (אסור לזמן נכרי שיבא אצלו לאכול בביתו, גזרה שמא ירבה לבשל עוד קדרה אחרת בשביל

הנכרי).

[180] לבוש

ס"א (אבל בשבת אין טעם לאסור, דבשבת פשיטא שלא יבשל בשבילו).

[181] ברייתא

שבת יט , רע"א (נותנין מזונות לפני הנכרי). טור ושו"ע שם (ומותר ליתן

מזונות לפניו ... לאכלן).

[182] גמרא

שם (מהו דתימא האי רמי עליה והאי לא רמי עליה, קמ"ל). והיינו אף שנתבאר לעיל סי'

שכד ס"ז (אין נותנין מים ולא מזונות לדבורים ולא ליוני שובך ויוני עלייה,

ואפילו להשליך לפניהם אסור, מפני שאין מזונתן עליך), וגם הנכרי "לא רמיא

עליה", ואם כן הי' לנו לאסור ליתן לפניו מזונות בשבת.

[183] גיטין

סא, א (תנו רבנן מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל). ש"ך יו"ד סי' קנא סקי"ט

(משמע אפילו בלא עניי ישראל), וסי' רנא סק"ב (אפילו עניי עובדי כוכבים לחוד

מפרנסים מפני דרכי שלום).

[184] תוס'

יט, א ד"ה נותנין (כיון דמפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל משום דרכי שלום,

חשיב קצת מזונותיו עליך לענין איסור טורח שבות דרבנן). מ"מ פ"ו הכ"א

(שאנו חושבים אותו כמזונותיו עלינו, מפני דרכי שלום). מ"א סק"א (דחשיב

מזונותיו עליך ... דמפרנסין אותן מפני דרכי שלום).

וראה תהלה לדוד סקי"ב,

ובח"ג סי' מה סק"ט-י.

[185] ברייתא

יט, א (נותנין מזונות לפני הנכרי בחצר, נטלו ויצא אין נזקקין לו). טור ושו"ע ס"א

(ומותר ליתן מזונות לפניו בחצר, לאכלן, ואם נטלן ויצא, אין נזקקין לו).

[186] כן

משמע במ"מ פ"ו הכ"א (שבמפרש להוציא אסור, וכן אמרו בירושלמי

אין נותנין מזוזות לנכרי על מנת לצאת, וכן פירשו ז"ל). והוא האמור בירושלמי

פ"א ה"ח (אין נותנין לעכו"ם על מנת לצאת. נטל ויצא אין את זקוק לו).

הרי שאסרו בירושלמי דוקא כשמפרש על מנת להוציא, משא"כ בסתם מותר,

"אע"פ שיודע שיוציאן לחוץ".

ועיין ב"י ד"ה

ומ"ש ומותר (וכן כתבו הגהות, דכן מוכח לישנא דברייתא). ובהגהות מיימוניות שם

אות ח (דוקא לאוכלן, אבל לא על מנת להוליך, דהכי תניא בירושלמי אין נותנין מזונות

לנכרי על מנת לצאת וכו').

מ"א סי' תמד סק"ז (פירוש

שנתנן לו סתמא, ולא יאמר לו להוציאם לרשות הרבים). פר"ח שם ס"ד (כיון

דהוי דבר מועט, ואינו אומר לו בפירוש שיוציאנו, אע"פ שהדבר ידוע שמוציאו,

שפיר דמי. והכי משמע מדברי ההגהות).

וכן הוא לקמן שם ס"ט (שלא יאמר

לו להוציאן מביתו למקום שאסור לטלטל בו בשבת מן התורה. ואף על פי שהוא יודע שהנכרי

יוציאנו, ועל מנת כן הוא נותן, מכל מקום כיון שאינו אומר לו בפירוש שיוציאנו, הרי

הנכרי עושה כן מדעת עצמו, ואינו שלוחו של ישראל), ובקו"א שם סק"א (כן

כתבו המ"א ופרי חדש). ושם נסמן (הערות נב-ד).

ומכל שכן כשעושה מעצמו אין צריך

למחות בו, כדלעיל סי' שז סל"ה (ואפילו אם הנכרי עושה המלאכה לצרכו בכלים

וחפצים של הישראל, אינו צריך למחות בו כשרואהו. במה דברים אמורים כשהנכרי עושה כן

מעצמו, אבל אסור לישראל לומר לו טול כלים אלו או חפץ זה ועשה בו מלאכתך בשבת).

ונתבאר לעיל סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק ה (דאף כשהנכרי עושה בשל ישראל ... לא

אסרו אלא האמירה, אבל לא למחות כשרואהו. וכן דעת כל האחרונים בסי' רמ"ג גבי

קבלנות דמרחץ ... דכשעבד אדעתא דנפשיה שרי, אם לא משום שהישראל מרויח, או משום

מראית העין דמחובר עיי"ש היטב, ולא חששו כלל לעצי הישראל, דודאי השכיר שנה

מסיק בעצי בעל הבית).

[187] תוס'

שם ד"ה נותנין (דרגיל לאוכלו מיד. ודוקא מזונות, אבל שאר חפצים אסורים). אור זרוע

ח"ב סי' נג (פירש ריב"א ... דהא עבידי לאוכלו מיד, ויכול לאכלו בחצר.

ודווקא מזונות, אבל חפצים אחרים העשויים להוליכן למקום אחר, אי נמי מזונות מרובין

שאין יכול לאוכלן מיד וצריך להוליכו מיד עמו, אסור ליתן לו ... דהשתא ודאי מחזי

כמוליך בשליחותו של ישראל בשבת עכ"ל). שלטי הגבורים במרדכי פ"א ע, א אות

א (והא דנותנין היינו דוקא כשהרשות בידו לאכלו בחצר, ובהכי שרי אע"ג דנטלו

והלך לו). ב"ח ד"ה ומותר (פירוש, נותנין לו בסתם, דרגיל לאכלן מיד, ואם

נטלן ויצא אין נזקקין לו. ומשום הכי תני מזונות, לאורויי דבחפצים שדרכן להוציאן

אסור. וממילא משמע דאף במזונות במפרש להוציאן אסור, דלא התירו אלא בסתם). מ"א

סק"ג (אבל אם אין הרשות בידו לאוכלו בחצר, או שהוא הרבה שאי אפשר לאוכלם שם,

אסור ליתן לפניו (שלטי גבורים במרדכי פ"ק)).

והיינו שאף שלא נותן לו על מנת

להוציא, מכל מקום כיון שאין הרשות בידו לאכלן שם "ניכר הדבר שיוציאן לחוץ ...

נראה כנותן לו על מנת להוציא".

וכן הוא לקמן סי' תמד סוף ס"ט

(אבל אסור ליתן לו בפעם אחת יותר ממזון סעודה אחת, דכיון שאינו יכול לאכול כולו

עכשיו בבית הישראל, הרי ניכר הדבר שנותן לו על מנת להוציאו, והרי כאלו אמר לו

בפירוש להוציאו).

[188] מרדכי

רמז רנב בשם התוס' (ותוס' כתבו דאסור ליתן ליד נכרי, דהוי ליה עקירה). שלטי הגיבורים

שם בשם התוס' (בתוס' כתבו דנותנין מזונות לפני הנכרי, אבל לא ישים בידו, משום דהוי

עקירה). מ"א סק"ב (אבל לא בידו דהוי עקירה (שלטי גבורים תוספות)),

וסק"ו (ומכל מקום אסור ליתן בידו ממש), וסי' שז ס"ק כ (וז"ל רמ"מ

סי' קי"ו ... כששולח עכו"ם להביא שכר חוץ לעירוב, לא יתננה בידו ולא

יקחנה מידו (ועמ"ש רסי' שכ"ה)). והוא בשו"ת מהר"ם מינץ סי'

קטז (לא יתן הכלי ליד הגוי, אלא יעמיד הכלי לפני הגוי על השולחן או על הקרקע והגוי

יקח הכלי מן השולחן והקרקע ועביד עקירה, וכן בחזרתו לא יקח היודי הכלי עם השכר מיד

הגוי, אלא יניח הגוי להעמיד הכלי על השולחן ויעשה הגוי גם כן הנחה, ואז לא יעבור

היודי על איסור שבות דאית ביה מעשה).

וכן הוא לעיל סי' שז סכ"ז (נהגו

שלא לקבל האגרת מיד הנכרי המביאה בשבת, אלא אומרים לו שיניחנה על גבי קרקע או על

גבי השלחן, כי חוששין שמא טרם שיעמוד הנכרי לפוש יטול הישראל האגרת מידו, ונמצא

שהישראל עשה הנחה, ואסור מדברי סופרים, אף בזמן הזה שיש אומרים שאין לנו רשות

הרבים ). לקמן סט"ז (וצריכים הם להזהר שלא ליתן הכלי ליד הנכרי,

וגם שלא ליקח מידו).

וראה גם לקמן (הערה 216 ).

[189] כנסמן לעיל (הערה 187 ).

[190] תוס'

ג, א ד"ה בבא (דווקא כשהנכרי בחצר, אבל אם עומד בחוץ ופושט ידו לפנים, משמע

דאסור ליתן להדיא על מנת להוציא). רא"ש פ"א סי' א (דוקא כשהנכרי

בחצר, אבל אם היה עומד בחוץ ופשט ידו לפנים, אסור, דנראה כנותן לו על מנת להוציא).

ר"ן שם (א, א) ד"ה ומקשו הכא היאך (דדוקא כשהנכרי בחצר, אבל אם

עומד בחוץ ופשט ידו בפנים, משמע דאסור, דנראה כנותן לו על מנת להוציא). טור ושו"ע

שם (ודווקא שהגוי בחצר, אבל אם עומד בחוץ ופשט ידו לפנים, שידוע הוא שיוציאנו ...

אסור).

[191] ב"מ צ, א (חסום פרתי

ודוש בה), לפירוש ר"י בתוס' שם (חסום פרתי ודוש בה ... לומר לנכרי בשבת הילך

בשר ובשל לצרכך ... אמר ר"י ... אותו דבר שאומר לנכרי לעשות, הוא אינו יכול

לעשות, כמו לבשל או לחסום). רא"ש ב"מ פ"ז סי' ו (חסום פרתי ודוש בה

תבואתך ... אסור לעשות מה שהנכרי עושה במאמרו. וכן נמי אסור בשבת לומר לנכרי ...

הילך בשר זה ובשל אותו לצורכך בשבת). שו"ע סי' שז סכ"א (אסור לומר לגוי

בשבת הילך בשר זה ובשל אותו לצרכך).

[192] סל"ה

(אסור לישראל לומר לו טול כלים אלו או חפץ זה ועשה בו מלאכתך בשבת. ואפילו אם הוא

מקנה לו לגמרי את החפץ הזה שהמלאכה נעשית בו ... כיון שאומר לו לעשות מלאכה בשלו,

הרי זה נראה כשלוחו, אף שהוא מתכוין במלאכתו להנאת עצמו).

וכן הוא לקמן סי' תנ ס"כ (לא

יאמר אדם בפסח לגוי ... הילך דינר זה וקנה לך חמץ ... הרי זה נראה כשלוחו מטעם

שנתבאר בסי' שז). הל' שאלה ושכירות וחסימה סכ"ט (אסור לומר לנכרי חסום פרתי

ודוש בה דישה שלך ... וכמו שבשבת אסור לומר לנכרי הילך בשר זה ובשלהו היום לעצמך).

*

טעם נוסף לאיסור זה נתבאר לקמן ס"ג

(מפני מראית העין, שהרואה שישראל נותן לו סבור שהוא חפץ של ישראל ... ויחשדוהו

שנתנו לו כדי להוציאו בשבילו).

וכן הוא בסי' שז סי"א (מי ששכר

לו נכרי בקבלנות להוליך סחורתו למקום פלוני ובא הנכרי ולקח הסחורה מבית ישראל בשבת

... מפני מראית העין כמ"ש בסי' רמ"ו). והיינו כמבואר לעיל סי' רמו

ס"ד (מפני מראית העין, שהרואה את הנכרי יוצא מבית הישראל וחפץ ישראל בידו,

יחשוד את הישראל שהוא שולח חפציו בשבת על ידי נכרי זה, שלא יעלה על דעתו שהשאיל לו

והוא מוציאו לצורך עצמו).

ומקורו בס' התרומה סי' רכא (וטעמא

שהרואה סבור שהישראל צוה לעכו"ם להוליכו חוץ לבית ברשות הרבים, שהרי בשבת

עצמה מוציאו מבית ישראל, ולא ידעו שהעכו"ם נושאו לצורך עצמו). סמ"ג ל"ת

סה יט, ב (וטעמא, שהרואה סבור שישראל צוה לגוי להוליכו [חוץ] לבית ברשות הרבים,

שהרי בשבת עצמו מוציאו מבית ישראל, ולא ידעו שהגוי נושאו לצורך עצמו). רא"ש

פ"א ס"א (שאסור הוא משום מראית העין, כי הרואה סבור שנותן לו על מנת

להוציא). שו"ע סי' רמו ס"ב (מפני שהרואה סבור שישראל צוהו להוציאו).

וזקוקים לטעם השני, ולא סגי בטעם

הראשון, הוא כדי לאסור אף בחפץ של נכרי שעומד בחוץ ופשט ידו לפנים ונותן לידו ממש,

כדלקמן בסמוך (במה דברים אמורים בחפצים של ישראל, אבל חפצים של נכרי מותר ליתנם לו

... ואפילו לומר בפירוש עשה מלאכתך בחפצים שלך מותר, כמו שנתבאר שם. ומכל מקום אם

הנכרי עומד בחוץ ופשט ידו לפנים, אסור ליתן לפניו אפילו חפצים שלו, מפני מראית

העין).

אמנם מוסיף לקמן סוף ס"ג (כשנותן

לפניו בחצר ... אם האמת הוא שהוא חפץ של ישראל אסור, שמא יודע האמת להרואים,

ויחשדוהו שנתנו לו כדי להוציאו בשבילו). והיינו שגם כשנותן לו חפץ של ישראל בחצרו,

יש לאסור מטעם מראית העין, ולא מעיקר הדין, שנראה כשלוחו (ראה לקמן שם הערה 201 ).

וכן נתבאר טעם זה לעיל סי' רמו

ס"ד (אסור להשאיל שום חפץ לנכרי בשבת, ואפילו בערב שבת, אם הוא סמוך לחשיכה

כל כך עד שאין שהות לנכרי להוציא החפץ מפתח ביתו של הישראל לרשות הרבים מבעוד יום,

אסור להשאילו מפני מראית העין).

והטעם שאנו זקוקים לטעם של מראית

העין, גם כשנותן לו חפץ של ישראל בחצרו; כי לעיל שם מיירי שנתן לו את החפץ לפני

כניסת השבת, שאפשר אין לאסור בזה מעיקר הדין, כדלעיל סי' רמה בקונטרס אחרון סוף

ס"ק ד (אפשר דאין איסור אלא בשבת עצמו, אבל קודם השבת אין איסור). ומכל מקום

נאסר משום מראית העין.

וגם כדי לאסור כשהנכרי לוקח בעצמו

מבית הישראל, שאין לאסור בזה מעיקר הדין, כדלעיל סי' שז סל"ה (ואפילו אם

הנכרי עושה המלאכה לצרכו בכלים וחפצים של הישראל, אינו צריך למחות בו כשרואהו).

ומכל מקום נאסר משום מראית העין, כדלעיל סי' שז סי"א (מי ששכר לו נכרי

בקבלנות להוליך סחורתו למקום פלוני, ובא הנכרי ולקח הסחורה מבית ישראל בשבת ...

מפני מראית העין כמ"ש בסי' רמ"ו).

וראה דברי נחמי' או"ח סו, ד.

דובר שלום ע' קכ.

*

טעם שלישי לאיסור נתבאר לעיל סי'

רמו ס"ד (ויש חולקין על כל זה ואומרים, שאפילו בעיר המעורבת, ואפילו הנכרי דר

גם כן במקום המעורב, אסור להשאילו בשבת, או אפילו בערב שבת כל שאינו יוצא מפתח

ביתו מבעוד יום. לפי שהרואה אותו יוצא מבית ישראל בשבת וחפץ ישראל בידו, יאמר שמכר

לו חפץ זה בשבת ... ולענין הלכה יש להקל בשאלה בעת הצורך כסברא הראשונה. אבל אם

מכר לו אפילו בערב שבת ... צריך שיצא מפתח ביתו מבעוד יום אפילו היא עיר המעורבת).

ומקורו ברמב"ם פ"ו

הי"ט (ולא ישאילנו ... אלא בכדי שיצא באותו חפץ מפתח ביתו קודם השבת ...

כשיצא הנכרי מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו יראה כמי שהלוהו לנכרי או משכנו או פסק

עמו או מכר לו בשבת).

וכן הובאה דעה זו לעיל סי' רנב

ס"ג (מותר למכור לנכרי ולהטעינו המקח סמוך לחשיכה, ובלבד שיצא מפתח ביתו עם

המקח מבעוד יום, אפילו היא עיר המעורבת, כמו שנתבאר בסי' רמ"ו).

וזקוקים לטעם השלישי, ולא סגי בטעם

השני, הוא כדי לאסור, לדעה זו, אף בעיר המעורבת.

וכיון שכאן לא מיירי בחפץ שמכר לו, לכן

לא נזכר כאן טעם זה השלישי.

ומכל מקום מותר ליתן לנכרי החפצים

של נכרי המונחים בחצר של ישראל, לכל שלושת הטעמים האלו, כדלקמן ס"ג (במה

דברים אמורים בחפצים של ישראל, אבל חפצים של נכרי מותר ליתנם לו). ולעיל סי' רמו

ס"ו (וכל זה בחפצים של ישראל, אבל חפצים של נכרי שהיו מופקדים ביד ישראל, ובא

ליטלו בשבת, יכול ליתנו, ואע"פ שיוציאנו לרשות הרבים, כמ"ש בסימן

שכ"ה).

[193] תוס'

יט, א ד"ה נותנין (ודוקא מזונות, אבל שאר חפצים אסורים). ר"ן שם (ז, א) ד"ה

תנו (אבל שאר חפצים אסירי). מרדכי שם רמז רנג (פסק ריב"א

דהני מילי אוכלין, שיתכן לאוכלן בחצר, אבל דברים

אחרים העשויים להוליכם ממקום למקום, אסור הוא ליתן ... דמיחזי כמוליך בשליחותו של

ישראל). טור ושו"ע ס"א (ליתן לו שאר חפצים שדרך להוציא, אסור).

[194] מ"א

סק"ד (אבל כשהוא של עכו"ם ... לכו"ע שרי).

[195] תוס'

ג, א ד"ה בבא (אם עומד בחוץ ופושט ידו לפנים, משמע דאסור ליתן להדיא על מנת

להוציא).

[196] תוס'

שם (בנכרי והחפץ של נכרי, דאפילו מכניס ומוציא כל היום אין כאן איסור כלל, כיון

שאין החפץ של בעל הבית). ר"ן א, א ד"ה ומקשו (כגון שהחפץ של נכרי,

שאפילו מכניס ומוציא כל היום כולו אין כאן איסור כלל, כיון שאין החפץ של ישראל).

[197] סי' שז סל "ה

(מותר לומר לו שיעשה מלאכה לצורך עצמו), וסל"ו (ומותר לומר לנכרי עשה מלאכתך),

וסל"ז (שהנכרים במלאכת עצמן הם עוסקים, כי אין התבואה של הישראל), וסל"ח

(שעדיין אין שם הישראל נקרא כלל על הגבינות ... מותר לומר לנכרי עשה מלאכתך), ושם נסמן.

[198] אף שאין בזה איסור אמירה

לנכרי לעשות מלאכה בשלו, מכל מקום יש חשש מראית העין (כדלעיל הערה 192 ).

[199] ( תוס')

רא"ש שם (ובאשכנז ראיתי מורין לאיסור אף בחפץ של עו"ג, וכן מסתבר,

כיון שאסור הוא משום מראית העין, כי הרואה סבור שנותן לו על מנת להוציא, אין לחלק,

כי הרואה אינו מכיר של מי החפץ). מ"א שם (כיון שראה שישראל נתן לו, סבור שהוא

של ישראל).

וראה גם לקמן סי' שמז ס"ג (מדברי

סופרים אסור ליתנו לו, אפילו הוא נכרי, ואפילו בכרמלית, כמו שנתבאר בסי' שכ"ה,

מטעם שנתבאר שם).

[200] מ"א

שם (אבל אם החפץ של עכו"ם מותר לתת לפניו בחצר, דהרואה שמוציאו סובר שהחפץ

הוא של עכו"ם).

[201] כמצויין לעיל (הערות 194 - 196 ).

ועיקר טעם האיסור נתבאר לעיל

ס"ב (כיון שדבר זה שהוא מוציא נותנו לו הישראל משלו, אסור מטעם שנתבאר בסי'

ש"ז), דהיינו דבחפץ של ישראל אסור מעיקר הדין (ולא משום מראית העין).

אמנם נתבאר לעיל (הערה 192 ), שלפעמים מותר מעיקר הדין, ואסור רק משום מראית העין.

ומבאור את טעם החילוק בזה, בין אם החפץ של ישראל או של נכרי – "שמא יודע האמת

להרואים".

כלל זה (שמא יודע האמת להרואים)

נתבאר לעיל סי' רמג סוף ס"ח (כשיחקרו אחריו בעת הקציר יראו שאין לו כלום

בפירות השדה, יתברר להם למפרע שלא היה אריס, ויאמרו ששכיר יום היה). סי' רמד

בקונטרס אחרון סוף ס"ק ד (דהכא עיקר האיסור, משום שאחר כך כשישקעם בבנין

יתפרסם למפרע שהן של ישראל. וכה"ג מצינו חשד למפרע גבי שכירות שדה, כמ"ש

הר"ן ומגיד משנה. עיין במ"א סק"ה). סי' רמו ס"ה (שיש לחוש שמא

יודע להרואה אותו יוצא מבית ישראל שהישראל מכרו לו או הלוהו או משכנו או נתנו לו לעשות

בו מלאכה, כיון שכן הוא האמת, ויחשדהו שעשה כן בשבת. משא"כ בשאלה, כשיודע לו

האמת אין כאן חשד כלל, אף אם ידמה לו שהשאילו בשבת, שהרי מותר להשאיל בשבת). סי'

רנב בקונטרס אחרון ס"ק ה (ואין חוששין למראית העין אלא כשהאמת הוא, שהוא נתן

לו המלאכה או אמר לו לעשותה, שאז יש לחוש שמא יתברר להם האמת (עיין מג"א

סק"ד) שאמר לו, ויחשדוהו ... משא"כ כשהאמת אינו כן, לא חיישינן שיאמרו

כלל שהם של ישראל).

[202] ס"ג

(מותר למכור לנכרי ולהטעינו המקח סמוך לחשיכה. ובלבד שיצא מפתח ביתו עם המקח מבעוד

יום ... ואפילו אם ייחד להנכרי חדר בחצרו שיניח שם מקחו קודם השבת, ואחר כך בשבת

בא הנכרי ליטלו משם להוליכו לביתו, לא יניחנו להוליכו עד לאחר השבת). וכן הוא גם

כאן "אפילו פדאו הנכרי מבעוד יום, ואפילו אם ייחד מקום להנכרי".

[203] מרדכי

רמז רנג בשם רבינו יואל (פסק ריב"א ... דמיחזי כמוליך בשליחותו של ישראל.

ומדבריו דקדק רבינו יואל דאסור לישראל להחזיר משכונות של נכרי בשבת, אפילו ייחד לו

מקום מבעוד יום). רמ"א ס"א (ואפילו בייחד לו מקום מבעוד יום, יש להחמיר).

ובאור זרוע ח"ב סי' נג, הובא

במרדכי ביצה רמז תרסו-ז (ושוב מעשה שבא ליטול משכונו מישראל ביום טוב, שכבר הי'

פדוי מערב יום טוב ... ושלחתי למורי ה"ר שמחה, וזה אשר השיב לי ... משכנות

אנו אוסרין להחזיר, דמיחזי כמשא ומתן).

[204] ט"ז

סק"ב (ואפילו בייחד לו מקום כו', דיש לחוש למראית עין).

והנה במרדכי שם נתפרש איסור מעיקר

הדין "דמיחזי כמוליך בשליחותו של ישראל", וכדלעיל ס"ב (ו הערה

192 ).

ובנוסף לזה הרי יש כאן איסור בהחזרת

המשכון, משום מקח וממכר, כמובא לעיל (בהערה הקודמת) מאור זרוע, וכדלקמן ס"ה (שלא

יהא נראה כנושא ונותן), ושם (הערה 218 ).

ואפשר שמה שהוצרך כאן לטעם של מראית

העין הוא באופן המבואר כאן "פדאו הנכרי מבעוד יום, ואפילו ייחד מקום להנכרי

מבעוד יום", שאז אין לאסור מעיקר הדין, אלא "משום מראית העין",

שהרואה שהישראל מחזיר לו משכון, יהא סבור שלא פדאו מבעוד יום.

וראה תהלה לדוד ס"ק

ט. חקרי הלכות ח"ד מב, א.

[205] אור

זרוע שם (אם לא מפני הדחק לאלם אנו מתירין על ידי ארמאי ... שאם הי' הענין כך

שהי' דבר ששייך בו דרכי שלום, כגון שהי' עכו"ם אלם, נראה שמותר לו לשלוח על

ידי עכו"ם). הובא בהגהות מיימוניות פ"ו אות ת, ובמרדכי ביצה שם. שו"ע

ס"ב (היכא דאיכא משום דרכי שלום, או בגוי אלם, מותר לתת לו או לשלוח לו על

ידי גוי).

והיינו שבנכרי אלם ומשום דרכי שלום,

לא גזרו מפני מראית העין, והתירו אף לשלחו על ידי נכרי, מהטעם שיבאר בהמשך. ואפילו

אם הוא לצורך ישראל, כדלקמן סט"ז (לומר לנכרי להביא שכר או שאר דברים שהם

צורך השבת, דרך כרמלית, שצרכי שבת חשובים הם כדבר מצוה, שהתירו בו שבות דשבות).

[206] ט"ז

סי' רנב סוף סק"ג (ואם העכו"ם אלם, ודאי יש להתיר אפילו בלא ייחד לו

מקום, דבכה"ג לא גזרו).

וכן הוא לעיל שם סוף ס"ג (אלא

אם כן שהנכרי אלים והוא מתיירא ממנו, שאז יש להקל אף אם לא ייחד לו מקום למקחו

קודם השבת). ונתבאר בקונטרס אחרון שם סק"ג.

[207] אור

זרוע שם (וכבר הי' מעשה כשהייתי דר בריגנשבורק, וחלה עכו"ם, ושלח ליהודי ביום

טוב לאמר שישלח לו מיינו, ושידע שאם לא ישלח לו שימות, והעכו"ם הי' מוחזק

בעיר, והתרתי אני לשלוח לו משום דרכי שלום). הובא במרדכי רמז רנב, ובהגהות מיימוניות

שם.

[208] רמ"א

ס"ב (והוא הדין לצורך מצוה, כגון להוציא חמץ מביתו בפסח).

[209]

סעיף י (וכל זה כשהנכרי מוציאו דרך רשות הרבים שאסור לטלטל בו מן התורה, אבל אם

הוא מוציאו דרך כרמלית, שאין איסורו אלא מדברי סופרים, מותר ליתן לו הרבה בבת אחת

ולומר לו בפירוש שיוציאנו, שבמקום מצוה התירו לומר לנכרי לעשות בשבת דבר שאין

איסורו אלא מדברי סופרים). והיינו שגם לצורך מצוה לא התירו אלא בזמנינו שיש אומרים

שאין לנו רשות הרבים, וכדלקמן בסמוך (ועכשיו שיש אומרים שאין לנו רשות

הרבים".

[210] כדלעיל

סי' רמג ס"א (מדברי סופרים יש שליחות לנכרי לחומרא).

[211] אור

זרוע שם (וכדפירש ריב"א, הלכך י"ד שחל להיות בשבת אסור ... ומיהו יש

לומר דהני מילי בימי חכמים שהי' להם רשות הרבים דאורייתא אחמור רבנן, אבל השתא

דלית לן רשות הרבים דאורייתא, מסתבר דשרי ליתן אפילו ביד עכו"ם, אפילו יודע

שהוא רוצה להוליכה מחצר לרשות הרבים דידן ... שאם הי' הענין כך שהי' דבר ששייך בו

דרכי שלום, כגון שהי' עכו"ם אלם, נראה שמותר לו לשלוח על ידי עכו"ם,

לדידן דלית לן השתא רשות הרבים דאורייתא). הובא במרדכי שם (ונראה דלדידן דלית לן

רשות הרבים דאורייתא מותר ליתן להם אפילו ביד ואפילו ידוע שיוליך חוץ). מ"א סק"ו

(ועל זה כתב, דאור זרוע כתב, דמותר לתת להם בידים, כלומר ומותר לומר לו שיוציאם,

משום דהאידנא לית לן רשות הרבים).

וכן נסמן לקמן סי' תמד ס"י,

בציונים הערה ס (הגהות מיימוניות. מרדכי. אור זרוע. ט"ז. מ"א. ב"י.

רמ"א סי' שכה).

[212] סי"א

(ויש אומרים שכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום כדגלי מדבר אינו רשות הרבים אלא

כרמלית. ועל פי דבריהם נתפשט המנהג במדינות אלו להקל ולומר שאין לנו עכשיו רשות

הרבים גמורה. ואין למחות בידם שיש להם על מי שיסמכו).

[213] סי"ב

(דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לנכרי

לעשותו בשבת ... לצורך מצוה).

וראה לעיל סי' רנב קו"א סק"ב

וסק"ג.

[214] שבכל

אלו התירו בזמנינו שיש אומרים שאין לנו רשות הרבים כנ"ל. משא"כ בלאו הכי

אסרו אפילו בכרמלית, וכדלעיל סי' רמו ס"ד (ואפילו בעיר שאין בה רשות הרבים

אלא כרמלית, שאין איסור של תורה אפילו לישראל להוציא לתוכה מרשות היחיד,

אעפ"כ כיון שמדברי סופרים אסור להוציא אפילו על ידי נכרי שלא לצורך מצוה, כמו

שיתבאר בסי' ש"ז, אם כן יחשדוהו שהוא עובר על דברי סופרים).

[215] מרדכי

שם בשם ה תוס' (ותוס' כתבו דאסור ליתן ליד נכרי, דהוי ליה עקירה). מ"א

סק"ו (ומכל מקום אסור ליתן בידו ממש ... ונראה לי דזהו גם כן כוונת המרדכי

בשם התוס' ... אסור ליתן לידו ממש, כיון דאפשר בלא זה).

[216] מ"א

שם (ופשוט דאפילו הכלי של עכו"ם לא יתנו לידו, משום עקירה).

והיינו כדלעיל ס"ב (ומכל מקום

לא יתן הוא לידו ממש, כדי שלא יעשה הוא העקירה מרשות היחיד), ושם (הערה 188 ).

[217] רבינו

ירוחם ני"ב חי"ב פב, ב (להחליף משכון לגוי בשבת, נהגו בו היתר, מטעם

שיהיה מלבוש, או דבר שאינו מוקצה, ויוציאנו הגוי דרך מלבוש, כי אין משא ומתן. וגם

בישראל מותר בענין זה, אם הישראל צריך ללובשו). שו"ע ס"ג (מותר להחליף

משכון בשבת אם הוא מלבוש, ויוציאנו דרך מלבוש, כי אין זה משא ומתן. וגם בישראל

מותר בענין זה, אם הישראל צריך ללבוש).

[218] אגודה

סי' א (תניח לכותי ליטול משכונו בעצמו, והוא יניח המעות או משכון אחר שמה, רק

ישראל לא יטלטל אחד מן המשכונות, וגם לא יחשוב עמהם). הובא ב ד"מ אות א,

וב מ"א סק"ח. רמ"א ס"ג (וטוב שהגוי יקח המשכון עצמו

ויניח אחר במקומו, ולא יגע בו הישראל, שלא יהא נראה כנושא ונותן).

והיינו שעיקר איסור החזרת משכנות

הוא משום מקח וממכר, כמבואר באור זרוע ח"ב סי' נג (משכנות אנו אוסרין להחזיר,

דמיחזי כמשא ומתן). וכמו במסירת המשכון, דלעיל סי' שז ס"כ (אסור להניח

משכון כלל, מפני שדומה למקנה קנין בשבת).

אמנם לעיל שם התירו בשני תנאים: (א)

"ויניחנו בסתם ולא יאמר לו הילך משכון". (ב) "בשואל מיני מאכל

ומשקה שהם צורך השבת לכן התירו להניח משכון".

וכך גם כאן בהחזרת משכון התירו בשני

תנאים: "(א) "שלא יחשוב עמו". (ב) שהנכרי יקח המשכון בעצמו ולא יגע

בו הישראל".

*

והנה נתבאר לעיל ס"ד (והערה 204 ), שבהחזרת משכון יש גם איסור מחזי

כשליחות, ואיסור מראית העין.

אמנם כאן מיירי כאמור לעיל

"ויוציאנו הנכרי דרך מלבוש", שאין בזה איסור הוצאה כלל (לא מעיקר הדין,

ולא משום מראית העין), והאיסור הוא רק משום מקח וממכר.

ובאמת נתבאר לעיל סי' רמו סוף

ס"ה (אבל אם מכר לו אפילו בערב שבת ... או שנתנו לו למשכון ... צריך שיצא

מפתח ביתו מבעוד יום אפילו היא עיר המעורבת, לפי שיש לחוש שמא יודע להרואה אותו

יוצא מבית ישראל שהישראל ... משכנו ... כיון שכן הוא האמת, ויחשדהו שעשה כן בשבת).

ואפשר שגם לזה אין לחוש כאן, כיון

שהרואה שיוצא בו דרך מלבוש לא יחשדנו בכלום.

[219] תוכן ההלכה של פת שאפאה נכרי

בשבת, שנתבארה בסעיף שלפנינו:

(א)

פת נכרי אסורה. וכאן מיירי כשאפאה פלטר האופה כדי למכור, שיש נוהגים לאכלו.

(ב)

אסור ליהנות ממלאכת נכרי בשבת לצורך ישראל. וכאן מיירי בעיר שרובה נכרים, ואם כן

אופה לצורך נכרים (ואם אפה בשביל ישראל, יתבאר לקמן ס"ט).

(ג)

קמח או עיסה מוקצה בשבת, ומתוך שהוקצית בבין השמשמות הוקצית לכל השבת. וכאן שגמרו

בידי אדם, יש בזה ב' דעות, לענין מוקצה ולענין נולד.

[220] כמבואר

בשו"ע וברמ"א יו"ד סי' קיב ס"ב (יש מקומות שמקילין בדבר

ולוקחים פת מנחתום העובד כוכבים, במקום שאין שם נחתום ישראל, מפני שהיא שעת הדחק (ויש

אומרים דאפילו במקום שפת ישראל מצוי, שרי). אבל פת של בעלי בתים, אין שם מי שמורה

בה להקל ... ולא מקרי פת בעל הבית אלא אם עשאו לבני ביתו, אבל עשאו למכור, מיקרי

פלטר).

וראה גם לעיל סי' קסח ס"ו (שאינו

נזהר מפת של נכרים). סי' קצו ס"ו (שאוכל פת נכרי). סי' רמב סי"ג (ובמקומות

שאוכלים פת של נכרים כל ימות החול, טוב ליזהר שלא לאכול בשבת ויום טוב כי אם

מלחמים הכשרים). לקמן סי' תמח ס"ב (במקום שנוהגין היתר בפת של נכרי). סי' תקיז

ס"ד (במקום שנוהגין היתר בפת של פלטר נכרי שאפאו כדי למכרו, כמ"ש

ביו"ד סי' קי"ב). סי' תרג ס"א (אף מי שאינו נזהר בכל השנה מפת של

פלטר גוי (עיין ביו"ד סי' קי"ב), מכל מקום בעשרת ימי תשובה יש לו ליזהר

ממנו).

[221] רא"ש

ביצה ס"פ אין צדין (ולי נראה דאפילו אם הוה קמח או עיסה בין השמשות,

לא הוי מוקצה, דכיון דהוי ביד נכרי הוי גמרו בידי אדם. והאפיה אינה נאסרת, דבשביל

רוב נכרים היא). טור בשמו, ושו"ע ס"ד (ויש מתירים).

[222] ט"ז

סוף סק"ג (ואני בער ולא אדע בהיתר לחם זה, דאי מיירי שעשאו העכו"ם לעצמו,

אפילו בחול אסור, דהוה ליה פת של בעל הבית ואסור, כמ"ש בי"ד סי'

קי"ב. אלא ודאי שעושהו למכור, והוה ליה פלטר, אם כן קשה, דכיון שאתה מתירו

הוא עושה בשביל למכרו לישראל גם כן ... וצריך לומר דמיירי כאן שעשאוהו למכור, ורוב

הלוקחים באותה עיר הם העכו"ם).

[223] מכשירין

פ"ב מ"ה (עיר שישראל ונכרים דרים בה, והיה בה מרחץ מרחצת בשבת, אם רוב

נכרים רוחץ מיד), ומ"ו

(אם רוב עכו"ם לוקח מיד) . שבת קכב, א (כי מחממי אדעתא דרובא

מחממי). רש"י שם (ועיקר חילול השבת בשבילם). רשב"א שם ד"ה רבא (וטעמא

משום דאמרינן דמסתמא עיקר כונתו ומעשיו אדעתא דרובא הוא, וכאילו לא נעשה בשביל

המיעוט, דאין הולכין אלא אחר הרוב). וב עבודת הקדש שער ה סי' ב (בעיר שרובה גויים, מותר ... כל

שמביא לצורך הרוב הוא מביא). ארחות חיים הל' יום טוב אות כט (וכתב הרשב"א

ז"ל ... ואם הביא לצורך עכו"ם, או אפילו סתם בעיר שרובה עכו"ם,

מותר ... כל המביא לצורך הרוב מביא). שו"ע סי' תצח ס"ג (ואם הביאום

לצורך הגוים, או אפילו סתם בעיר שרובה גוים, מותר, שכל המביא לצורך הרוב מביא),

וסי' תקטו ס"ו (בעיר שרובה גויים, מן הסתם כל המביא לצורך הרוב מביא).

וכן הוא לעיל סי' רנב סי"ב (נכרי

העושה על המקח למכור לכל מי שיזדמן לו, אם היא עיר שרובה נכרים, מותר ליקח ממנו

בשבת). סי' רעו ס"ז (אם רוב המסיבה נכרים מותר להשתמש לאורו, ואם רובה ישראל

אסור להשתמש לאורו, שמן הסתם מתכוין המדליק לצורך הרוב). לקמן סכ"א (נכרי

שעשה בשבת ארון או קבר לקבור בו מתו או למכור (בעיר שרובה נכרים), מותר לישראל

ליקבר במוצאי שבת מיד). סי' שכו סי"ג (עיר שישראל ונכרים דרים בה ויש בה מרחץ

רוחצת בשבת, אם רוב נכרים ... מן הסתם הוחמה בשבת בשביל הנכרים שהם הרוב). סי'

תקטו סי"ח-ט (נכרי שהביא למכור, אם רוב העיר הן נכרים, בודאי לצורך הנכרי

הביא ומותר ליקח). סי' תקיז ס"ד (אם רוב לוקחי פת שבעיר הן נכרים שבודאי

בשבילם נטחן הקמח).

[224] סעיף

ח (כל דבר שאין תורת כלי עליו ואינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה, כגון ... וקמח ועיסה

(של ישראל אבל של נכרי יש מתירים כמו שיתבאר בסי' ש"י) ... כיון שאין תורת

כלי עליהם אסור לטלטלם).

[225] ב"י

ד"ה וא"א (ולא אידכר מוקצה דבין השמשות אלא היכא דמיתקן ממילא, אבל לא

היכא דאיתקן בידי אדם). הגהת הלבוש ס"ד.

[226] כדלעיל

סי' שי ס"ד (כל דבר שהיה אסור בטלטול בבין השמשות ובשבת הלך לו הדבר הגורם לו

האיסור, כגון דבר שהיה מוקצה בבין השמשות מחמת איסור, דהיינו שמחמת איזה איסור

שהיה אסור באכילה, ולא היה ראוי לכלום בבין השמשות, היה מוקצה ואסור בטלטול, ובשבת

נסתלק ממנו האיסור ונעשה ראוי, אעפ"כ אסור לטלטלו כל השבת כולה).

[227] ביצה כז, א (סתם קדרות דעלמא

בין השמשות רותחות הן, ולאורתא אכלינן מינייהו ... גמרו בידי אדם).

אלא שהובאו בזה לפנינו ב' דעות:

(א) כל דבר שבידו לתקנו, וגמרו ביום

טוב, אינו מקצה מדעתו, כגון קמח שבידי נכרי.

(ב) כל דבר שהתחיל מלאכת תיקונו

מערב יום טוב, וגמרו ביום טוב, כמו קדרות שהתחיל לבשל לפני כניסת יום טוב.

משא"כ קמח שבידי נכרי.

[228] פסקי

ריא"ז ביצה פ"ג ה"ז אות ו. שלטי הגבורים ביצה טז, סוע"א

(לשון ריא"ז ... ומותר לקחת ממנו פת). וכ"מ ברש"י ביצה

כ[ז] , א ד"ה אלא (דכיון דבידו לתקנו בו ביום, לא מקצה ליה מדעתיה מפני

דחייתו). רא"ש שם (דאפילו אם הוה קמח או עיסה בין השמשות, לא הוי מוקצה,

דכיון דהוי ביד נכרי הוי גמרו בידי אדם). טור בשמו. מ"א סק"י (דסבירא

להו, כיון דגמרו בידי אדם לא הוה ליה מוקצה, כדאיתא בביצה פ"ג).

[229] ירושלמי ביצה פ"ג

ה"ב (אין העכו"ם צריך הכן). רמב"ן קכב, א ד"ה

מתני' עשה (כיון שהעצים ברשות הגוי אין בו משום מוקצה, לפי שאין הגוי מקצה כלום

ודעתו על הכל ואינו צריך הכן, כמו שאמרו בירושלמי). הובא בר"ן שם (מו, ב)

ד"ה עשה (וכתב הרמב"ן ז"ל ... ליכא משום מוקצה לפי שאין הנכרי מקצה

כלום ודעתו על הכל, כמו שאמרו בירושלמי דאין הכן לנכרי). מ"א סי' תקטו סקכ"ז

(דהעכו"ם אין מקצה כלום מדעתו).

וכן הוא לעיל סי' שי ס"ג (שאין

דין מוקצה בשל נכרי, לפי שהכל מוכן אצלו, שהנכרי אינו מקצה כלום ודעתו על הכל). לקמן

סי' תצח ס"ו (בהמות של נכרי אין בהם דין מוקצה, כמ"ש בסי' שי). סי' תקה

ס"ד (דאין מוקצה שייך בשל נכרי כמ"ש בסי' תצ"ח).

[230] כל

בו סי' לא לב, ד (וכיון שהוא מוכן לאיש אחד מוכן הוא לכל). מ"א שם (וכיון

דמוכן לבעל הבית מוכן לכל), וסי' שי ס"ק ב (וכיון שהוא מוכן לאיש אחד מוכן

לכל (כל בו).

וכן הוא לעיל סי' שח סמ"א (ועשיר

שהוא דר בביתו של עני זה שהמטלניות שלו, הרי הוא נגרר אחר בעל הבית ומותר לטלטלן,

אף על פי שאינם ראויות לו, הואיל והן ראויות בבית זה שהוא דר בו), וספ"ט (העשירים

שבבית העניים מותרים לטלטלו כמו העניים עצמם). סי' שי ס"ג (וכיון שהוא מוכן לאיש

אחד, מוכן לכל).

[231] רש"ל

בים של שלמה חולין פ"א סי' לב (ולי נראה דלא אמרינן גמרו בידי אדם בפרק אין

צדין, אלא היכא שהתחיל המלאכה מבעוד יום, ובין השמשות לא נגמרה, כדלעיל, כהאי

גוונא שרינן גומרו בידי אדם, אבל כהאי גוונא שלא התחיל מבעוד יום, לא הוה גומרו

בידי אדם), הובא ב מ"א ס"ק ט (ובים של שלמה בחולין סל"ב כתבו,

דדוקא בדבר שהתחיל קודם שבת ונגמר בשבת שרי). תפארת שמואל על הרא"ש שם (ואף

שאין משיבין את הארי וכו', מכל מקום תורה היא וכו', דלא שייך לומר גמרו בידי אדם

אלא שהתחיל המלאכה מבעוד יום ובין השמשות לא נגמר כדלעיל, כהאי גוונא שרינן בגמרא).

והיינו שמטעם זה אינם פוסקים כהרא"ש, אלא כדעת האוסרים דלקמן (הערה 236 ).

[232] הגהות

אשרי ביצה פ"ג סי' ז (ונכרי שעשה מנעלים ביום טוב בסתם למכור לכל מי

שירצה, ובא יהודי אחד הרגיל אצלו ולקחם מחנותו, זה היה מעשה ואסרם ה"ר יום

טוב ז"ל משום מוקצה. וה"ר אליהו התירם, הואיל וגמרו בידי אדם, ויכול

לגומרו ביום טוב, לית ביה משום מוקצה). לפירוש הרש"ל שם (ומדכתב הואיל ויכול

לגומרו, משמע להדיא דאיירי שהתחיל מבעוד יום וגומרו בשבת או ביום טוב, דשרינן מכח

גומרו ביד אדם הואיל ויכול לגומרו), ותפארת שמואל שם (וכן משמע מלישנא הואיל ויכול

לגומרה בו ביום).

[233] כלומר,

אף הטעם דגמרו בידי אדם מועיל שלא יאסר משום מוקצה, עדיין הי' לכאורה מקום לאסרו

משום נולד, כמבואר במ"א שם (והאוסרים סבירא להו דדוקא גבי מוקצה אמרינן כן,

דלא מקצה אותו מדעתו כיון שאדם יכול לגומרו, משא"כ גבי נולד), וכדלקמן סי'

תצה סעיף יג (ולענין הלכה יש להחמיר בנולד ביום טוב, כיון שיש אומרים שאפילו מוקצה

אסור בו, אבל בשבת יש להתיר אפילו נולד, כי כן עיקר).

מכל מקום, קיי"ל שהטעם דגמרו

בידי אדם, מועיל שלא יאסר אף מטעם נולד.

[234] סעיף

יב (מותר ללבשם בו ביום, אף על פי שידוע שעשאן בשבת ... ואף שיש להחמיר בנולד ביום

טוב כמו שיתבאר בסי' תצ"ה, מכל מקום כאן אין בו משום נולד, הואיל והוא דבר

שגמרו בידי אדם, כמו שיתבאר בסימן שכ"ה).

[235] כדאמרינן

ביצה כו, סע"ב (פולין ועדשים מעיקרא חזו לכוס, שדינהו בקדרה אדחו להו, גמר בשולייהו

חזו להו ... גמרו בידי אדם).

[236] ספר

התרומה סי' רמז (ורבינו יעקב אסר לה"ר יצחק לאכול לחם של עכו"ם

שנאפה בשבת. ושמא טעמא אף על גב דמבשל בשבת בשוגג יאכל, זהו משום שראוי הבשר לכוס

ולאכול קודם לכן, אבל לחם שנאפה בשבת, שמא אין הקמח ראוי לאכול). רא"ש שם בשם

ר"ת (בשבת אין להתיר פת הניקח בשבת, שמא היה בין השמשות קמח או עיסה דלא חזו

לכוס. וכן אסר ר"ת להריב"ם לחם של נכרים שנאפה בשבת). טור ושו"ע בשם

"יש אוסרים".

[237] כן

משמע בשו"ע סי' תקיז סוף ס"א (קמח שנטחן היום בעיר שרובה גויים,

מותר ליקח ממנו, דאדעתא דגוי טחני ליה). ובמ"א שם סק"ב (ומשום מוקצה

ליכא דחטים חזי לכוס או לעשות ממנו קליות (הרא"ש ור"ן ותוס')).

והוא ברא"ש שם (קמח שנטחן ביום

טוב ... ומשום מוקצה ליכא למיסר, דחטין חזי לכוס בין השמשות או לעשות מהן קליות

ודייסא). ור"ן שם טז, א ד"ה תנו רבנן הולך (ומיהו בפת ליכא למיחש למידי,

שאפילו נטחן היום, משום מוקצה ליתא, שכבר היו החיטין ראויין לכוס). ובתוס'

ע"ז סו, ב ד"ה אמר (ואם משום שמא טחנו החיטין היום ... אין בכך כלום,

כיון דמעיקרא בעודם חיטין היו ראוין לכוס).

עיין במ"ש לעיל סי'

ש[י] ס"ב

(כל דבר הראוי לאכילה בשבת, אין בו דין מוקצה ... ואפילו אם דחה אותם בידים מלאכלו

בשבת, כגון חטים שזרען בקרקע, מותר לאכול מהן בשבת אם עדיין לא השרישו).

[238] סעיף

ג (מותר ליקח ממנו קמח, אפילו נטחן היום, אם רוב לוקחי קמח שבעיר הן נכרים, שבודאי

לצורך נכרי טחנוהו. ואף על פי שקמח זה נולד ביום טוב, אף על פי כן הוא מותר אף

להאוסרים נולד ביום טוב, דכיון שגם התבואה קודם שטחנה היא ראויה לאכילה לעשות ממנה

קליות או דייסא, נמצא שקמח הזה אינו אלא כאוכל שנפרד מאוכל אחר, ואין בו דין נולד,

כיון שאף כשהיה קמח זה כנוס בתוך החטה היה עליו תורת אוכל).

[239] ראה גם לקמן סי' תקיז ס"ה

(שבשבת עצמה יש להחמיר שלא ליקח פת שנאפה בו ביום ... מטעם שנתבאר בסי' שכ"ה.

מכל מקום ביום טוב שלאחריו יש להתירו, כיון שיש מתירין אותו אפילו בשבת עצמו,

ודבריהם עיקר, כמו שנתבאר שם).

[240] שו"ע

ס"ד (ובשעת הדחק ... יש לסמוך על המתירים).

[241] ב"ח

סוד"ה ומ"ש והטחינה (ונראה דהאי שעת הדחק היינו כשאין לו פת, וגם אי

אפשר לשאול מחבירו, כגון יחיד הדר בכפר. אבל כשאפשר לו לשאול מחבירו אין זה שעת

הדחק). מ"א סקי"א (ובשעת הדחק, כגון שדר בכפר יחידי שאי אפשר

להשאיל מחבירו (ב"ח)).

[242] הגהת

סמ"ק סי' רפא ע' שב (שמעתי שגדולים התירו לצורך סעודת ברית מילה, ונראה

דהוא הדין לצורך ברכת המזון). שו"ע שם (או לצורך מצוה, כגון סעודת ברית מילה,

או לצורך ברכת המוציא).

וכדלעיל סי' עדר ס"ה (אינו

יוצא ידי חובת ג' סעודות שחייב אדם לסעוד בשבת, עד שיאכל לחם שמברכין עליו המוציא

וברכת המזון).

[243] רמ"ה ,

הובא ב רבינו ירוחם ני"ב ח"ח עח, א (כתב רמ"ה כי אסור לומר

לגויה מערב שבת הילך מעות ותן לי הפת למחר, שכבר נאפה לצורך ישראל). רמ"א ס"ד

(אבל אסור ליתן לו מעות מערב שבת, ושיתן לו הפת בשבת, דאז אדעתא דישראל קא עביד).

[244] סעיף

ט ( אם ... אפה ...

בשביל ישראל ... צריך להמתין לערב

בכדי שיעשו) .

[245] וע"ד

שנתבאר ביו"ד סי' קיג ס"א (דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי, וגם עולה על

שלחן מלכים ... אסור משום בישולי עובדי כוכבים).. וראה גם לקמן סי' תקטו ס"א

(בענין שאין בו משום בישולי נכרים, ועל דרך שנתבאר ביו"ד סי' קי"ג עיי"ש).

[246] כדאמרינן

לענין בהמה שנשחטה בשבת, בחולין טו, ב (אמר רב דימי מנהרדעא הלכתא השוחט לחולה

בשבת מותר לבריא באומצא). ופסקו כוותיה ברי"ף שם ד, א. ורמב"ם הל' שבת

פ"ב ה"ט (השוחט לחולה בשבת מותר לבריא לאכול ממנו בשר חי). טור

ושו"ע סי' שיח ס"ב (השוחט בשבת לחולה, בין שחלה מאתמול בין שחלה היום, מותר

הבריא לאכול ממנו חי).

הרב רבינו יונה, הובא

במ"מ פ"ב ה"ט (עיקר הדבר, דלדידן דקי"ל כרבי שמעון, אין מוקצה

בשבת אלא מוקצה מחמת איסור שדחה בידים, כגון נר שהדליקו באותה שבת, אבל אם לא דחאו

בידים, כגון בכאן, מותר. ואע"פ שהבהמה היתה מוקצה מחמת איסור שחיטה, לא דחאה

הוא בידים. וזה דעת הרב ר' יונה ז"ל). רשב"א חולין טו, א ד"ה עד כאן

(ורבינו נ"ר כתב דרבי שמעון ודאי כיון דלית לי' מוקצה מחמת איסור אלא בשדחאו

בידים ... בשוחט בשבת ודאי שרי למיכל מינה ביומא). רא"ש חולין פ"א

סי' כ (אמר רב דימי מנהרדעא, הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא ... רב אלפס

ז"ל הביא מימרא זו דרב דימי, ולא הביא הא דרב יצחק בר אדא אמר רב השוחט לחולה

בשבת אסור לבריא ... משום דלאו הילכתא היא, דמיירי בחולה שחלה היום, ואסר ליה משום

מוקצה, ואנן קיימא לן כרבי שמעון דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בנר שהדליקו בשבת

דדחייה בידים, וגרוגרות וצמוקין וכיוצא בהן). שו"ע סי' שיח ס"ב (השוחט

בשבת לחולה, בין שחלה מאתמול בין שחלה היום, מותר הבריא לאכול ממנו). מ"א שם סק"ד

(ואף על פי שהבהמה היתה מוקצה מחמת איסור שחיטה, מכל מקום שרי, דקי"ל

כר"ש דאין מוקצה מחמת איסור אלא כשדחאו בידים, כגון נר שהדליקו עליו (מ"מ

פ"ב)).

[247] ב"ח

ד"ה ומ"ש והטחינה (היה קמח או עיסה בין השמשות, דאידחי בידי אדם, שטחנו

ועשאו קמח או עיסה דלא חזו לכוס, ומעיקרא כשהיו חיטין חזו לכוס, ובין השמשות דחו

להו בידים).

והיינו לסברא האחרונה דסעיף הקודם,

שקמח שאפאו נכרי בשבת אסור (ולדעת המתירים, היינו מטעם גמרו בידי אדם, כדלעיל שם).

וראה שו"ת מהרש"ם ח"ה

סי' לד.

[248] סעיף

ו (דבר שהיה מוקצה בבין השמשות בעל כרחו של אדם, לא הוקצה לכל השבת כולה, כגון דבר

שהיה מוקצה מחמת איסור הבא מאליו, ולא על ידי גרמת האדם, ומשחשכה נסתלק האיסור,

שוב אין בו משום מוקצה, אף על פי שכשהגיע בין השמשות הסיח דעתו ממנו לגמרי ולא היה

מצפה כלל שיסתלק האיסור בשבת, כגון בעלי חיים שהם מוקצים בשבת מחמת איסור שחיטה,

ושחטם בשבת לצורך חולה שחלה היום, מותר לבריא לאכול מהם חי, אף שהסיח דעתו מהם

כשהגיעו בין השמשות משום איסור שחיטה, כיון שהוא איסור הבא מאליו ולא על ידי גרמת

האדם, וכן כל כיוצא בזה).

וכן הוא לעיל סי' שיח ס"ה (השוחט

בשבת לחולה שיש בו סכנה, מותר הבריא לאכול ממנו ... ואפילו חלה החולה היום, ואתמול

לא היה בדעתו כלל שישחט היום, אעפ"כ אין בה משום מוקצה, מטעם שנתבאר בסי'

ש"י).

[249] טעם

החילוק בין סחיטה, תלישה וצידה, שנתבארו בסעיף זה לאיסור, לבין אפייה ובישול,

שנתבאר בסעיפים הקודמים להיתר, נתבאר בתוס' קכב, א ד"ה משתמש (ולא גזרינן שמא

ידליק, כדגזרינן בפ"ק דביצה (דף ג.) פירות הנושרין שמא יעלה ויתלוש, ובמשקין

שזבו שמא יסחוט, משום דסחיטה ותלישה הם קלים לעשות, ואדם להוט אחריהם, לפי שהן דבר

אכילה, אבל בכל הני דהכא אינן קלין לעשות כל כך, ואין אדם להוט אחריהן). הובא בט"ז

סק"ד (צידת דגים ולקיטת פירות לא משמע לאינשי שהוא מלאכה כל כך, ואיכא למגזר

שמא יעשה בידיו ... בתוס' פ' כל כתבי דף קכ"ב חילקו בזה דסחיטה ותלישה הם

קלים לעשות, ואדם להוט אחריהם לפי שהם דבר אכילה, אבל בנר ומים אינם קלים לעשות כל

כך ואין אדם להוט אחריהם).

ואף שיש אוסרים גם בשאר מלאכות

שנעשו מאליהן בשבת, כמובא במהדורא בתרא לסי' רנט ד"ה והנה ברמב"ן ( ואסורים

ברחיצה ושתיה ככל מלאכה הנעשית מאליה בשבת, כמו פירות הנושרין ומשקין שזבו דאסרו

ליהנות שמא יעשה המלאכה בעצמו ), לא קיי"ל הכי, כמבואר

בהערות שם, ובשבת כהלכה ח"א ע' קלד.

[250] רמב"ן

קכב, א ד"ה וראיתי (ומכל מקום משקין שסחטן הגוי, ופירות שתלשן לצורך עצמו,

אסורין משום גזירה הוא בלא דין מוקצה, דכיון דמילי דאתו ממילא נינהו, כי עשאן גוי

נמי אסורין, דכולה חדא גזירה היא). רשב"א שם ד"ה גמרא (ומיהו פירות

שתלשן גוי, ואי נמי משקין הבאין על ידי סחיטת גוי, אסורין, משום דכיון דאתו ממילא

אסרינן להו, וכטעמא דאמרן, אף כשנעשה על ידי גוי אסורין, דאי שרית ליה אתי למיכל

אפילו כשנשרו או כשזבו מעצמן וכולה חדא גזירה היא). הובאו במ"מ פ"ו סוף ה"ג

(וכן כתב הרמב"ן ז"ל פירות שתלשן לצורך עצמו, אסורין משום מוקצה, ודברים

התלושים שאפאן ובשלן מותרין ... וכ"כ הרשב"א ז"ל, והוסיף לאסור אף

הנולד, כגון משקין הבאין על ידי סחיטת נכרי). טור סוס"י שה (מותר לומר

לעכו"ם לחלוב בהמתו, כיון שהחלב מצערה. והחלב אסור בו ביום משום משקין שזבו,

ולמוצאי שבת מותר).

וכן הוא לעיל סי' שה סל"ב (בשבת

עצמה אסור אפילו לטלטלו אפילו חלבה הנכרי מעצמו, ואפילו היא בהמת הנכרי, מפני

שגזרו חכמים על משקים שזבו מהפירות בשבת מאליהם או על ידי נכרי, לאסרם עד למוצאי

שבת מטעם שיתבאר בסי' ש"כ ושכ"ה, ובכלל גזרה זו הוא גם כן החלב שנחלב

בשבת, שהוא גם כן משקה הנולד בשבת).

[251] סעיף

ג (משקין שזבו בשבת מאליהם מזיתים וענבים, אסורים עד לערב, גזרה שמא יסחוט בידים

כדי לשתותן היום, אם יהיו מותרים).

[252] הובא

לעיל מהרמב"ן והרשב"א טעם האיסור – ד"כולא חדא גזירה היא".

ונתפרש בר"ן מו, א ד"ה ומיהו איכא למימר (תירץ הרמב"ן ז"ל

דהיינו טעמא משום שאין הישראל מצוי אצל הנכרי בשבת שיבא להשתמש ממה שהנכרי עושה

לצורך עצמו, וכיון דמילתא דלא שכיחא הוא לא גזרינן בה. ועוד, דישראל מנכרי לא ג[מי]ר

במלאכ[ו]ת דשבת. אבל בפירות הנושרין, דהויא מילתא דאתיא ממילא, בכי האי גונא

גזרינן. וכי תימא אם כן פירות שתלשן נכרי לצורך עצמו בשבת יהו מותרין לישראל. יש

לומר דכיון דפירות האילן עבידי דנתרי, ולא מינכר בהו אי נתלשו ממילא או תלשן

[נכרי], לא פלוג בהו רבנן).

ועוד נתבאר לעיל סי' שה קו"א סק"ב

( דלשמא יחלוב לא חיישינן כלל בשחלבה נכרי, דאפילו בסחיטה ותלישה

לא חיישינן אלא במידי דאתי ממילא, כמו שכתב הר"ן ספי"ו, והכי קיי"ל

כמ"ש בסי' ש"י, אלא דאסור משום שלא תחלוק במשקין שזבו בין מאליהן לעל

ידי נכרי, כיון דלהישראל אתי ממילא כמ"ש שם ).

וכן הוא לקמן בסמוך ( פירות

אלו באים להישראל ממילא כמו הנושרים מאליהם ).

[253] רמב"ן

ורשב"א שם. טור ושו"ע ס"ה (גוי ... ליקט פירות לעצמו, אסורים

לישראל).

[254] רמב"ן

במלחמות ביצה רפ"ג (פירות שתלשן הנכרי, אם היה דעתו עליהן מערב יום טוב, כגון

ששמעו אותו אומר למחר אתלוש פירות הללו להביא אותן דורון לפלוני ישראל, מעתה נתיר

אותן ... הא בפירות שנשרו אינן אלא גזירה דשמא יעלה ויתלוש, ושתלשן הנכרי נמי בכלל

גזירה זו).

וכן הוא לעיל סי' שי ס"ג ( מחובר

שנתלש בשבת, אפילו הוא של נכרי שתלשו לעצמו, ואפילו היה בדעת הנכרי מבעוד יום

לתלוש פירות אלו בשבת, כגון ששמע את הנכרי אומר בערב שבת למחר אתלוש פירות אלו,

ואפילו הן פירות שנגמר בישולן שהכנה מועלת בהם אפילו בעודם במחובר, כמו שיתבאר

בסי' שי"ח, אעפ"כ הם אסורים באכילה ובטלטול משום גזרת פירות הנושרין

שיתבאר בסי' שכ"ב, כמו שיתבאר בסי' שכ"ה) .

ושם (הערה לד) נתבאר הטעם שזקוקים

לזה ששמעו את הנכרי אומר בערב שבת למחר אתלוש פירות אלו, ושם (הערה כג) נתבאר הטעם

שהשמיעה מועלת.

[255] סעיף

ו ( הקוצץ פרי שלא נגמר בישולו לחולה בשבת, אסור לבריא משום מוקצה,

אפילו חלה מבעוד יום והיה כבר בדעתו מבעוד יום לקצוץ הפרי בשבת, מפני שאין הכנה

מועלת כלל במחובר בכיוצא בזה שהוא גדל והולך בשבת. אבל פרי שנגמר בישולו ושוב אינו

גדל והולך, מועלת בו הכנה, אע"פ שהוא מחובר ).

ואף שעדיין חייב בו משום תולש,

כדלקמן סי' שלו סי"ט ( תאנים שיבשו באיביהם וכן שאר האילנות

שיבשו פירותיהם בהם התולש מהם בשבת חייב אע"פ שהם כתלושים לענין טומאה).

מכל מקום מועלת בו הכנה.

[256] סי' זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, ובטור ושו"ע

שם ס"ג (פירות שנשרו מן האילן בשבת אסורים בו ביום). ובמ"א שם ס"ק

ג (משום שמא יעלה ויתלוש ומשום מוקצה).

וכן הוא לקמן סי' תקטו ס"ד ( פירות הנמצאים תחת האילן שיש להסתפק שמא נשרו

מהאילן ביום טוב, הרי אלו אסורים באכילה ובטלטול עד הערב. אפילו אם הוא בענין שאין

בהן משום מוקצה, כגון דקל העומד בחצרו והיתה דעתו מערב יום טוב על התמרים שישיר

הרוח מן הדקל ביום טוב ... לפי שחכמים גזרו על כל דבר שנעקר מהמחובר בשבת או ביום

טוב לאסרו באכילה בו ביום, אם הוא דבר מאכל, ולהשתמש בו אם אינו דבר מאכל, משום

גזרה שמא יתלוש בעצמו כמ"ש בסי' שכ"ב).

[257] רמב"ן

במלחמות שם (הא בפירות שנשרו אינן אלא גזירה דשמא יעלה ויתלוש, ושתלשן הנכרי נמי

בכלל גזירה זו).

וכדלעיל לענין סחיטה, ושם נסמן

(הערה 252 ).

[258] רמב"ן

שבת קכב, א (ואפילו עשבים שתלשן גוי לצרכו בכלל, משום דבכל הנתלשין מן המחובר גזרו

גזירה זו). ובמלחמות ביצה יג, ב (והכי נמי איתא בפרק כל כתבי הקדש בנכרי שלקט

עשבים בשבת לעצמו, שמותרין משום מלאכת שבת ואסורין כדין מוקצה ... או שהם בכלל

גזירה של פירות הנושרין, דהוא משום שמא יעלה ויתלוש).

[259] כדלעיל

סי' שכד ס"י ( אע"פ שאדם מצווה על שביתת בהמתו, מותר להניחה

שתאכל מהמחובר בשבת, שנאמר למען ינוח שורך וגו', וזו היא נייחה שלה, ומותר אפילו

להעמידה בידיו על גבי עשבים מחוברים, ואין חוששים שמא יתלוש מהם בידיו להאכילה,

לפי שהוא איסור חמור בעיני הבריות ).

[260] ראה

לקמן סי"ז, ובסי' תקז ס"ד ובקו"א סק"ד בארוכה, שמכל מקום מותר

להנות ממנה הנאה הבאה מאליה.

[261] רי"ף ביצה יג, ב (אפילו

לטלטלו נמי אסור, דמשום דלא חזי לאכילה, מוקצה הוא). רא"ש שם פ"ג סי' ב

(אפילו לטלטל נמי אסור, דלא חזי לאכילה, וכמוקצה דמי). מ"א סי' תקטו ס"ק

ב (דלא חזי לאכילה, וכמוקצה דמי, דכיון דאסורין באכילה מחמת איסור היום, אסורין

בטלטול (הרי"ף והרא"ש) ... נבילה אסורה באכילה ושרי בטלטול ... טעמא

משום דנבילה חזי לכלבים, אבל זה לאו דעתיה למשדיי' לכלבים ... וכן כתבו התוס'

בביצה דף ו' ע"ב דבעינן מוכן ועומד). והוא בתוס' שם ד"ה מוכן לכלבים הוי

מוכן לאדם (וקשה דאם כן אפרוח נמי יהא מותר, שמוכן לכלבים. ויש לומר דבעינן מוכן

ועומד, וזה אינו עומד לכלבים). והכי קיי"ל, כדלקמן סי' תקיג, בקונטרס אחרון

סק"א (עיין מג"א סי' תקט"ו ס"ב ב' ... דקיי"ל כרי"ף

ורא"ש).

וכן הוא במ"א סי' שח ס"ק נו

(וכן כתב המאור רפכ"א ... דכל מידי דבר אכילה היא, דלא חזי למיכל עד מוצאי

שבת, לכלבים נמי לא קאי, ולא מטלטלין ליה, דהא לא חזי מידי עכ"ל). והוא בבעל

המאור שבת נט, ב ד"ה טעמא (כל מידי דבר אכילה דלא חזי למיכל בו ביום עד מוצאי

שבת ולכלבים נמי לא קאי, לא מטלטלין ליה בשבתא דהא לא חזי למידי).

וכן הוא לעיל סי' רעט ס"ב (וכיון שאסור להסתפק וליהנות

ממנו בשבת, אסור גם כן לטלטלו, הואיל ואינו ראוי לכלום בו ביום). סי' שה סל"ג

(וכיון שאסור באכילה, אסור גם כן בטלטול, שמוקצה הוא, כיון שאינו ראוי לבו ביום).

סי' שח ס"ט (אף על פי שיכול להאכילם לכלבים, מכל מקום כיון שאינן עומדים לכך,

אלא לאכילת אדם במוצאי שבת, אסור לטלטלן אפילו לצורך גופן ומקומן), וסס"ח

(אסור לטלטלו ... שאף שראויין לכלבים, הרי אינן עומדים לכלבים, אלא לאכילת אדם

למוצאי שבת, ובשבת אינן ראוין לו לכלום). לקמן סי' תצז ס"ז (כל דבר שאסור לאכלו

ביום טוב או להשתמש בו מפני שהוא מוקצה, אסור לטלטלו). סי' תקיג ס"ג (וכיון

שהיא אסורה באכילה, אסורה גם כן בטלטול, שהרי אינה ראוייה לכלום בו ביום). סי'

תקטו ס"א ( והן אין ראויין עדיין לאכילה, וכל שאינו ראוי לאכילה אסור לטלטלו ביום

טוב ), וס"ד (וכיון שאסור לאכלו ולהשתמש בו, אסור גם כן

לטלטלו, שהרי אינו ראוי לכלום בו ביום).

תוס' ר[ז]"ה פ"ק דביצה.

ואולי צ"ל: "תוס'

פ"ק דביצה. רז"ה". והכוונה לתוס' הנ"ל (ביצה ו, ב), ובעל

המאור הנ"ל (שבת נט, ב).

[262] רי"ף

ביצה ב, א (ועצים שנשרו מן הדקל ... ביום טוב אסור להסיקן ביום טוב בפני עצמן,

משום דהוו להו נולד, ואסרי להו רבנן שמא יעלה ויתלוש). רא"ש שם פ"א סי' ב.

טור סי' תקז (ואחי ה"ר יחיאל ז"ל כתב ... נשרו ביום טוב ... ליכא אלא איסור

דרבנן, גזירה שמא יעלה ויתלוש). מ"א סי' תקא סקי"א (אין מסיקין, דהוה

ליה נולד, ואסרי להו רבנן גזירה שמא יעלה ויתלוש (רי"ף ורא"ש)).

ונתבאר לקמן סי' תקא ס"י (עצים

שנשרו מן האילן ביום טוב, אין מסיקין בהן ביום טוב, אפילו להמתירין נולד ביום טוב,

לפי שהן בכלל גזרת פירות הנושרין מאליהן בשבת או ביום טוב, שאסרום חכמים בו ביום

באכילה ובטלטול משום גזרה שמא יעלה ויתלוש, כמ"ש בסי' שכ"[ה]).

[263] קו"א

סק"ד (אנן קיי"ל כרי"ף ורא"ש, דעצים נמי הוה בכלל גזירה שמא

יתלוש ... וכן כתבו הטור ורש"ל ומג"א עיין שם בסי' תק"א). והוא

כמובא לעיל מרי"ף רא"ש טור ומ"א, וכן הוא בים של שלמה ביצה

פ"א סי' ז (משום איסור נולד, וגזירה נמי שמא יעלה ויתלוש).

[264] טור ושו"ע ס"ה

(גוי שצד דגים ... לעצמו, אסורים לישראל). רמב"ם הל' יום טוב פ"ב

ה"י (או שהביא חיה או עופות או דגים שאפשר לצודן בו ביום). טור ושו"ע סי'

תקטו ס"א (או שמחוסר צידה).

[265] אבל

לערב מותר מיד. ספר התרומה סי' רמט (ואם עכו"ם ליקט פירות בשבת לעצמו,

או ביום טוב, או תלש או צד דגים חיה ועוף בשביל עכו"ם, הישראל אסור ליהנות בו

ביום משום מוקצה ... אבל למוצאי שבת מותרין מיד, ואין צריך להמתין בכדי שיעשו,

כדתנן במס' מכשירין, מרחץ המרחצת בשבת, אם רוב עכו"ם, למוצאי שבת רוחץ בה מיד),

ממשנה מכשירין פ"ב מ"ה (עיר שישראל ונכרים דרים בה והיה בה מרחץ

מרחצת בשבת אם רוב נכרים רוחץ מיד). טור ושו"ע ס"ה (גוי שצד דגים ...

לעצמו ... לערב מותרים מיד, אפילו אם ודאי לקטן וצדן היום).

[266] ס"א

(נכרי שהביא דורון לישראל ... מיני בעלי חיים שיש מאותו המין מחוסר צידה, שיש לומר

שאלו שהביא היו מחוסרין צידה בתחלת כניסת יום טוב, הרי אלו אסורין באכילה ובטלטול

עד הערב)

וכן הוא לעיל סי' שי סוף ס"ג (ודבר

שהיה מחוסר צידה מבעוד יום, וצד אותו הנכרי בשבת, אף אם היה בדעתו לצוד בשבת אין

דעתו מועלת כלום, שאין הדבר תלוי בו, והרי הוא אסור בשבת משום מוקצה, שכיון שלא

היה ברשותו של אדם כלל אין זה מן המוכן). לקמן סי' תצז סי"ג (כל שמחוסר צידה

בענין שהצד אותו בשבת חייב, אפילו זימן אותו מערב יום טוב ודעתו עליו, אין מועיל

כלום, ואסור ליקח אותו ביום טוב אפילו ניצוד מאליו ביום טוב, כיון שבין השמשות היה

מחוסר צידה הרי זה מוקצה), וסט"ז (הצד אותם בשבת אפילו מכלובן חייב, ולכן

אסור לצודן ביום טוב אפילו לצורך אכילה, ואפילו זימן אותם מערב יום טוב אין מועיל

כלום), וסכ"ה (כיון שצריך לבקש תחבולות כדי לתפסן, אין מועיל כלום מה שאין

הנכרי מקצה דעתו מהן, לפי שאין זה הדבר תלוי בדעתו, שמא לא יוכל לתפסן).

[267] ביצה

כד, ב (נכרי שהביא דורון לישראל ביום טוב, אם יש מאותו המין במחובר אסור, ולערב

נמי אסורין בכדי שיעשו). עירובין מ, א (הנהו בני גננא דגזו להו אסא ביום טוב שני,

לאורתא שרא להו רבינא לאורוחי ביה ... בכדי שיעשו). טור ושו"ע ס"ו (אם

ליקט וצד בשביל ישראל ... צריך להמתין לערב בכדי שיעשו).

[268] טור

ושו"ע שם.

[269] לבוש

ס"ז (ומטעם זה גם בפת שאפה בשביל ישראל, או בשביל גוי וישראל, אסור בכדי

שיעשו).

אלא שמכל מקום יש חילוק בין אפיה

ובישול לבין ליקט וצד, שאם הנכרי אפה ובישל לעצמו, מותר לישראל אפילו בשבת, כדלעיל

ס"ו-ז. משא"כ אם ליקט או צד לעצמו, אסור עכ"פ בשבת, כדלעיל

ס"ח (וכל זה באפייה (ובישול) וכיוצא בהן משאר מלאכות הנעשות בתלוש ... נכרי

שליקט פירות מהמחובר לעצמו ... וכן נכרי שצד דגים או חיה או עוף לעצמו, אסורים

לישראל ביום טוב).

[270] רמב"ם

פ"ו ה"ב (נכרי שעשה מלאכה מעצמו בשבת, אם בשביל ישראל עשה אותה, אסור

ליהנות באותה מלאכה עד מוצאי שבת, וימתין בכדי שתעשה).

[271] משנה

מכשירין פ"ב מ"ה. הובא בשבת קכב, א; קנא, א (עיר שישראל ונכרים דרין

בתוכה, והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת, אם רוב נכרים מותר לרחוץ בה מיד, אם רוב ישראל

ימתין בכדי שיחמו חמין). ברייתא שבת שם ושם (מחצה על מחצה

אסור). ס' התרומה שם (כדתנן במסכת מכשירין, מרחץ המרחצת בשבת, אם רוב העיר

עכו"ם רוחץ למוצאי שבת מיד, ואם רוב ישראל ימתין בכדי שיעשו ... ואם

העכו"ם לקטן או צדן או עשה מלאכה, הדליק הנר או עשה כבש בשביל שניהם, למען

ישראל ועכו"ם, אסור, כדמוכח פרק שואל [קנא, א], ובירושלמי ללשון אחר שתופס

רש"י), מאותה משנה , ושכן משמע בירושלמי פט"ז ה"ט (אמר

רבי יעקב בר אחא הדא אמרה לצורכו ולצורך ישראל אסור), לפי לישנא אחרינא

שברש"י קנא, א (דספיקא אסור, דקתנו מחצה על מחצה ימתין בכדי שיחמו חמין ...

לישנא אחרינא ... כיון דמחצה על מחצה ודאי בשביל ישראל ונכרים הוחמו ... ולשון זה

נראה לי עיקר, ורבותי נמי). ונתבאר לקמן סי' תקטו בקונטרס אחרון ס"ק ו (שדעת

רש"י ורבותיו דמחצה על מחצה אינו כספק), וכן הוכיח לקמן שם מדברי שאר הפוסקים

(אמנם גם לענין ספק קיי"ל לאסור, כדלקמן סעיף הבא).

רמב"ם פ"ב ה"ז (מחצה למחצה

ימתין

בכדי שיחמו חמין). טור ושו"ע שם (או בשביל ישראל וגוי).

וכן הוא לעיל סי' רעו ס"ז (ואם

מחצה ישראל ומחצה נכרים גם כן אסור, שמן הסתם הוא מכוין לצורך שניהם). לקמן סי'

שכו סי"ג (ואפילו במחצה על מחצה צריך להמתין כן, לפי שמן הסתם הוחמה בשבת

בשביל שניהם). סי' תקטו סי"ט (אבל העיר שחציה נכרים וחציה ישראל, נכרי המביא

שם למכור, בודאי לצורך שניהם הוא מביא, וכיון שכוונתו גם לצורך ישראל הרי דינו

כדין נכרי שהביא דורון לישראל).

[272] רא"ש

ביצה פ"ג ס"ב בשם ר"ת (ר"ת שפירש משום שמא יאמר לנכרי

להביא ביום טוב שיאכל לערב מיד). תוס' שבת קכב א ד"ה ואם (אי שרית ליה אתי

למימר לנכרי לעשות בשבילו). ביצה כד, ב ד"ה ולערב (הטעם, שמא יאמר לנכרי לך

ולקט). עירובין לט, ב ד"ה אי (וטעם כדי שיעשו יש לפרש, משום שמא יאמר ישראל

לנכרי לעשות ביום טוב כדי שיאכל לאלתר במוצאי יום טוב). רמב"ם שם ה"ח (לא

אסרו בכל מקום שימתין בכדי שיעשו אלא מפני דבר זה, שאם תאמר יהא מותר מיד, שמא

יאמר לנכרי לעשות לו וימצא הדבר מוכן מיד. וכיון שאסרו עד שימתין בכדי שיעשו, לא

יאמר לנכרי לעשות לו, שהרי אינו משתכר כלום, מפני שהוא מתעכב לערב בכדי שיעשה דבר

זה שנעשה בשבת).

וכן הוא לעיל סי' רמג ס"ב (ולמוצאי

שבת עד בכדי שיעשה, משום גזרה שמא יאמרו לו לעשות בשבת). סי' רנב ס"י (גזרה

שמא יאמר לו לעשות לו בשבת, אם יהיה מותר לו ליהנות ממנה כשנעשית בשבילו). סי' רסג

קונטרס אחרון ס"ק ח (שאסורים משום גזירה שמא יאמר לו להביאו). סי' רעו ס"א

(ויש לגזור גזרה שמא יאמר לו לעשותה בשבת בשביל הנאתו, אם יהיה מותר לו ליהנות

ממנה). סי' שיח ס"א (שאם נתיר לו ליהנות במוצאי שבת מיד, יש לחוש שמא יאמר לו

לעשות בשבת כדי שיהיה הדבר מוכן לו במוצאי שבת מיד, שאיסור האמירה לנכרי קל בעיני

הבריות). לקמן סי"א (ולערב בכדי שיעשו, גזרה שמא יאמר לנכרי להביא לו מחוץ

לתחום בשבת כדי לאכול ממנו בו ביום או לערב מיד). סי' תקטו ס"א (שחששו חכמים

אם נתיר לו ליהנות במוצאי יום טוב מיד מן המלאכה שנעשית בשבילו ביום טוב, שמא יאמר

להנכרי שיביא לו ביום טוב, כדי למהר אכילתו בליל מוצאי יום טוב, שאיסור אמירה

לנכרי הוא קל בעיני הבריות. לפיכך הצריכוהו להמתין בכדי שיעשו, דאז כיון שלא ירויח

כלום במה שהביא ביום טוב, לא יעשה איסור בחנם). וסט"ו (גזרה שמא יאמר לנכרי

שיביא לו מיני מאכל מחוץ לתחום).

כל זה הוא לדעת הרמב"ם והתוס',

שאיסור ההנאה הוא משום שמא יאמר לו.

ואף שהובא טעם שני לקמן סי' תקטו

ס"א (לפיכך הצריכו חכמים להמתין בכדי שיעשו, שלא יהנה כלום ממלאכת יום טוב

הנעשית בשביל ישראל). שהיא דעת רש"י ביצה כד, סע"ב (ולערב אסורין בכדי

שיעשו, כדי שלא יהנה ממלאכת יום טוב). וכן הובא לעיל סי' רנב סי"א (כדי שלא

יהנה ממלאכת שבת). מכל מקום קיי"ל כדעת הרמב"ם ותוס' הנ"ל, וכלקמן

שם בהגהה (שבסי' שכה ביארנו, דעיקר הטעם בכל מקום שהצריכו להמתין בכדי שיעשו הוא

משום גזירה שמא יאמר לנכרי לעשות).

וגם לדעת רש"י יתבאר לקמן

סי"א (והערה 296 ), שלענין הבאה מחוץ לתחום, אפשר שטעם האיסור הוא "שמא

יאמר לנכרי להביא לו מחוץ לתחום בשבת".

[273] ר"י ,

תוס' קכב, א ד"ה ואם (נראה דאסור לכל ישראל, דדוקא בחוץ לתחום דרבנן אמר בפרק

בכל מערבין (עירובין דף מ.) ובאין צדין (ביצה דף כה.) הבא בשביל ישראל זה מותר

לישראל אחר, אבל באיסורא דאורייתא כי הכא לא).

ואוצ"ל: רי"[ו], רבינו

ירוחם ני"ב חי"ב פג, ב (אסור לכל ישראל בכדי שיעשו) . והיינו,

שבנוסף למה שהובא מתוס' שבשבת עצמה אסור אף לאחרים, פירש רבינו ירוחם, שאף לערב

בכדי שיעשו אסור אף לאחרים.

או אוצ"ל ר"[ן] מו,

א ד"ה ואיכא (דלערב נמי אסורין בכדי שיעשו, לא מפלגינן כלל בין אותו ישראל

לישראל אחר).

וכן נראה מדברי הרמב"ם

פ"ו ה"ב

(אם בשביל ישראל עשה אותה, אסור ליהנות באותה מלאכה עד מוצאי שבת, וימתין בכדי

שתעשה), ונתבאר במ"מ שם (פשט מימרא שבפרק אין צדין שאומרת ולערב בכדי שיעשו,

מורה כדברי רבינו, שאפילו אחר צריך להמתין בכדי שיעשו). והטור כאן (אסורים

לכל, בו ביום ולערב בכדי שיעשו), ובסי' תקטו (וקודם בכדי שיעשו אסורין לכל, אף למי

שלא הובאו בשבילו).

הובאו בב"י כאן ד"ה ואם לקטן

(מדברי הרמב"ם בפרק ו' נראה דלישראל אחר נמי אסור בכדי שיעשו. וכן כתב רבינו

ירוחם בחלק י"ב. וכתב הרב המגיד (שם), שאף על פי שיש מפרשים שמתירין לישראל

אחר לערב מיד, פשט המימרא שבפרק אין צדין מורה כדברי הרמב"ם. ולזה נוטין דברי

הר"ן בסוף פרק כל כתבי [ראה הערה הבאה]. וכן כתב רבינו בהדיא בהלכות יום טוב.

וכן משמע מדבריו כאן).

וכן הוא לקמן סי"א (שאיסור

התחומין הוא מדברי סופרים, ולא החמירו כל כך בשל דבריהם לאסור אף למי שלא הובא

בשבילו), וסט"ז (שכל שנעשה באיסור של תורה על ידי נכרי לצורך ישראל, לא חלקו

חכמים בין מי שנעשה בשבילו לאחרים, אבל אם מילא מבור העומד בכרמלית, או שהביא מים

לרשות הרבים מן הנהר שהוא כרמלית, מותר לאחר שלא הובא בשבילו, שאיסור הכרמלית אינו

אלא מדברי סופרים), וסכ"א (ואם עשאו בשביל ישראל צריך להמתין בכדי שיעשו, בין

לקבור בו ישראל זה שנעשה בשבילו בין לקבור בו ישראל אחר), וסכ"ב (לא אותו

ישראל ולא ישראל אחר). לעיל סי' רעו ס"א (אסור לכל אדם להשתמש לאורו בשבת,

אפילו למי שלא הודלק בשבילו, שהחמירו בזה חכמים הואיל ונעשית מלאכה גמורה של תורה

בשביל ישראל בשבת).

*

ואף שלקמן סי' תקטו ס"א הובא

מדברי הפוסקים בשיטת ר"ת, שלא נאסר אלא לישראל זה שנעשית המלאכה בשבילו, ומותר

לישראל אחר. מכל מקום מסיק שם "הסכמת רוב המורים" שאסור "בין לו

בין לאחרים", ושם נסמן.

[274] ר"ן

שם (כל שנעשית מלאכת איסור דאורייתא בשביל ישראל ליכא פלוגתא בין אותו ישראל

לישראל אחר).

וכן הוא לקמן סט"ז (שכל שנעשה

באיסור של תורה על ידי נכרי לצורך ישראל, לא חלקו חכמים בין מי שנעשה בשבילו

לאחרים).

ונתפרש במ"א ס"ק לב (אף

על גב דלאחר לא שייך למיגזר שמא יאמר לעכו"ם, מכל מקום לא חילק בדבר שנעשית

בו מלאכה גמורה בשביל ישראל).

וכן הוא לקמן סי' תקטו ס"א

בהגהה (ואף על פי שבסי' שכה ביארנו דעיקר הטעם בכל מקום שהצריכו להמתין בכדי שיעשו

הוא משום גזירה שמא יאמר לנכרי לעשות ... ואם כן היה ראוי שלא לאסור אלא על מי

שהמלאכה נעשית בשבילו ... מכל מקום לא רצו חכמים לחלק בגזרתם ואסרו על הכל, אף על

מי שלא נעשית בשבילו, עד לאחר בכדי שיעשו, לפי שראו חכמים להחמיר הרבה בדבר שנעשה

בו מלאכה גמורה על ידי נכרי).

[275] סעיף

יא (לפי שאיסור התחומין הוא מדברי סופרים, ולא החמירו כל כך בשל דבריהם לאסור אף

למי שלא הובא בשבילו).

[276] סעיף

א (בכדי שילך הנכרי למקום שליקט או צד משם, ויגמור המלאכה, ויחזור לכאן), וס"ב

(שיעור בכדי שיעשו הוא, כדי שילך הנכרי במוצאי יום טוב משחשכה מביתו למקום שליקט

הפירות או למקום שצד הדגים, ויגמור המלאכה ויחזור לכאן), ופירושו בפשטות, שיחזור

לביתו שבתוך העיר.

אמנם לקמן שם סי"א (בכדי שיעשו,

דהיינו שישהה כל כך כמו ששהה הנכרי בהבאתו אותם ממקום שהחשיך לו היום בערב יום טוב

עד שהביא אותם לתוך עיבורה של עיר של הישראל, דהיינו מקום שמשם מתחילין למדוד

תחומי העיר, כמו שנתבאר בסי' [ש]צ"ח). וכמבואר בסי' שצח ס"ו (כל בית

דירה שהוא יוצא מהעיר ... אם אין בינו ובין העיר אלא ע' אמה ... הרי זה מצטרף לעיר

ונחשב ממנה, וכשמודדין לה אלפים אמה מותחים חוט על פני כל רחבה חוץ לבית דירה זה

ומשם מודדים לה אלפים אמה ... כל ע' אמה ושירים הסמוכים לעיר נקראים עיבורה של עיר

ונחשבים כעיר). והיינו שאין צריך להמתין עד שיביא לביתו שבתוך העיר, אלא סגי בכדי

שיביאו לעיבורה של עיר.

ואפשר החילוק הוא בין עשה מלאכה

לבין אם רק הביא מחוץ לתחום, שנתבאר לקמן סי"א (לפי שאיסור התחומין הוא מדברי

סופרים ולא החמירו כל כך בשל דבריהם), שלכן לא הצריכו אלא בכדי שיביא מחוץ לתחום

אל העיר, דהיינו לעיבורה של עיר.

ואף שעיבורה של עיר יש לה דין

כרמלית, ואם הביא ממנה הנכרי אסור למי שהובא בשבילו, כדלקמן סט"ז (אם מילא

מבור העומד בכרמלית, או שהביא מים לרשות הרבים מן הנהר שהוא כרמלית, מותר לאחר שלא

הובא בשבילו).

מכל מקום לא הצריכו להמתין בכדי

שיעשו, כדלקמן סכ"ב (וכל זה ברשות הרבים גמורה. אבל אם הביאם דרך כרמלית, אם

הביאם מתוך התחום, אין צריך להמתין כלל, אפילו למי שהובאו בשבילו. שלא החמירו למי

שהובא בשבילו בכרמלית, אלא שלא יהנה ממנה בשבת עצמה, אבל לא להמתין במוצאי שבת

בכדי שיעשו, אלא אם כן הביאם מחוץ לתחום).

[277] סיכום נושא הספק, שנתבאר

לפנינו ס"י, וסי"ג-ד וסכ"ב:

(א)

ספק נקצר בשבת, אסור בו ביום (ס"י).

(ב)

ולענין כדי שיעשו, מחלוקת הפוסקים , והעיקר

כהאוסרים (ס"י).

(ג)

ספק הובא מחוץ לתחום, תלוי בב' דעות הנ"ל, והעיקר כהאוסרים (סי"ד

וסכ"ב).

(ד)

נכרי שהביא דורון לישראל, מן הסתם ליקט בשבילו בשבת (ס"י).

(ה)

ספק הובא מחוץ לתחום או ממקום רחוק יותר, סגי בכדי הבאה מחוץ לתחום (סי"ג).

ספיקות

אלו נתבארו גם לקמן סי' תקטו ס"א-ד וסט"ז.

[278] ספר

התרומה סי' רמט (ואם ספק אם נלקטו היום, או נצודו הדגים והעופות בשבת או ביום

טוב, על זה שנינו ספק מוכן אסור), ו סמ"ג ל"ת סה כ, ב (ואם ספק אם

נלקטו ביום טוב אם לאו, הא תנן ספק מוכן אסור), וסמ"ק סי' רפא (וספק

אם נלקטו בשבת או לא, אותו היום אסור), והגהות מיימוניות פ"ו (קושטא) ה"ז,

מברייתא ביצה כד, סוע"א (ספק מוכן, רבן גמליאל מתיר, ורבי יהושע אוסר.

אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהושע), וכרבי יהושע . טור ושו"ע ס"ז

(ספק אם ליקטן בשביל ישראל, או שידוע שליקטן בשביל ישראל ואין ידוע אם נלקטו היום

אם לאו, אסורים בו ביום). ט"ז סי' תקטו ס"ק ד (בכלל זה גם כן, אם יש ספק

אם הביאם לצורך עצמו או לצורך ישראל).

[279] משנה

קנא, א (נכרי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל, אלא אם כן באו ממקום קרוב),

לדעת שמואל בגמרא שם (שמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו), כפירוש הרי"ף סד,

ב (כלומר אע"ג דחזינן להו דעיילי בצפרא, לא אמרינן אי לאו דעיילי מאתר קריבא

לא הוו עיילי בצפרא, אלא אמרינן הכי מאתרא רחיקא אתו, והאי דאתו בצפרא, בליליא

אזלי עד דמטו לחומה, וביתו התם, וקא עיילי השתא).

ומיירי שם לענין להספיד עם החלילין

במוצאי שבת (בכדי שיעשו), שהרי בשבת אין מספידים. ומובן אם כן דהא דקיי"ל

לאיסור לשיטת הרי"ף, היינו הן לענין ספק תחומין (אף לבו ביום), והן לענין בכדי

שיעשו, כמבואר במלחמות שם סה, ב (ואנו חוששים להם משום ספק תחומין להחמיר, והוא

הדין בכל מעשה שבת, ואפילו לערב עד כדי שיעשו כדברי רבינו הגדול ז"ל), ובטור

(ואם הוא ספק אם הובא מחוץ לתחום אם לאו ... לרי"ף גם בזה צריך להמתין בכדי

שיעשו). וכדלקמן סי"ד (אם הוא ספק אם הובא מחוץ לתחום אסור ... עד למוצאי שבת

כדי הבאה מחוץ לתחום ... ולהאומרים שבאיסור כזה ... לא החמירו בספיקו ... אף כאן

מותר ... אפילו בו ביום).

רמב"ם פ"ו ה"ו (שמא

בלילה הביאום ממקום אחר עד החומה ובבקר נכנסו בהן). מ"מ שם (וזה כדעת הגאונים

ז"ל), ובהל' יום טוב פ"ב סוף ה"י (ודעת הגאונים ז"ל שחוששין

שמא באו מחוץ לתחום. וכן דעת רבינו פרק ששי מהלכות שבת). ועל פי הנ"ל מובן,

שגם דעת הרמב"ם לאסור, היינו הן לענין ספק תחומין (אף לבו ביום) והן לענין בכדי

שיעשו (אף בספק נלקטו בשבת).

והיא דעה א' בשו"ע ס"ז (ספק

אם ליקטן בשביל ישראל, או שידוע שליקטן בשביל ישראל ואין ידוע אם נלקטו היום אם

לאו, אסורים בו ביום, ולערב בכדי שיעשו).

*

והיינו כשיש רק ספק אחד, אבל אם

ישנם שני הספקות, נתבאר לקמן סי' תקטו ס"ג (אם הוא בענין שיש להסתפק שמא נלקט

וניצוד מאתמול, וגם יש להסתפק שמא ליקט וצד לצרכו או לצורך נכרי אחר, ואחר כך נמלך

והביאן לישראל, כיון שיש כאן ב' ספיקות להקל, הרי אלו מותרים באכילה במוצאי יום

טוב מיד, ואין צריך להמתין בכדי שיעשו), ושם נסמן.

[280] מלחמות

להרמב"ן שם סה, ב בסופו (ואנו חוששים להם משום ספק תחומין להחמיר, והוא הדין

בכל מעשה שבת, ואפילו לערב עד כדי שיעשו, כדברי רבינו הגדול ז"ל. והטעם משום

דרב אשי דאמר בפ' קמא דביצה כל דבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן לא בטיל, וספיקא

אסור). מ"א סי' תצז סק"ג (אף על גב דקי"ל ספיקא דרבנן לקולא,

הכא אסור משום דבר שיש לו מתירין). ט"ז ס"ק ז (ונראה לי דמשום הכי החמירו,

כיון שאפשר להמתין עד הערב ויהיה היתר גמור, למה יכניס עצמו בספק איסור. ודמיא

למ"ש ביו"ד דבר שיש לו מתירין, אפילו באלף לא בטיל), וסי' תקטו סקי"ג

(ונראה לי דהטעם דהוי ליה דבר שיש לו מתירין ומחמרינן בספיקו).

וכן הוא לקמן סי"ד (מפני שהוא

דבר שיש לו מתירין). סי' תצז ס"ח (לפי שהמוקצה הוא דבר שיש לו מתירין, לפיכך

הולכין בספיקו להחמיר (עיין סי' תקט"ו)). סי' תקטו סוף ס"ג (לפי שהוא

דבר שיש לו מתירין, דהיינו אחר שימתין בכדי שיעשו, לפיכך אין אומרים כאן ספק דברי

סופרים להקל), וסט"ז (יש להחמיר אף בספק, כיון שהוא דבר שיש לו מתירין).

ומזה מובן שכן הוא לדברי הכל, גם

לענין הוצאתו מביתו ביום טוב, בספק הובא מחוץ לתחום, כדלקמן סי' תקטו סט"ו (לא

הותר לו להוציא חוץ לד' אמות בכרמלית ... ואפילו הובא לצורך נכרי, דכיון שיצא חוץ

לתחום אין לו אלא ד' אמות), שאסור מטעם דבר שיש לו מתירין.

[281] שמואל

שם (שמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו), לפירוש רש"י שם (אנו תולין להתיר

ואומרים שמא בתוך התחום לנו ערב שבת). ספר התרומה שם

(ספק אם לקטן בשבת או לא ... מותרין למוצאי שבת מיד, כשמואל פרק שואל דאמר אין

צריך להמתין במוצאי שבת עד כדי שיעשו ... חיישינן שמא חוץ לחומה לנו, לקולא יש לנו

לומר שבאו ממקום קרוב). סמ"ג שם (אמנם הן מותרין למוצאי שבת מיד,

כשמואל דפרק שואל דאמר אין צריך להמתין במוצאי שבת בכדי שיעשו). הגהות מיימוניות

פ"ו שם. הובא בטור סי' תקטו (ואם הוא ספק אם בא מחוץ לתחום אם לא,

לרש"י מותר, ולדברי הגאונים אסור) דעה הב' בשו"ע שם (ויש אומרים דלערב

מותר מיד).

[282] מ"א

סקי"ד (דבחול להמתין בכדי שיעשו, לא מחמירים מספק).

[283] כ"ה

משמעות השו"ע ס"ז (ספק ... ולערב בכדי שיעשו. ויש אומרים דלערב מותר

מיד).

ונתבאר לקמן סי' תקטו בקונטרס אחרון

ס"ק ב (וכן משמע דעת השו"ע סי' שכ"ה סעיף ז' שהביא דעת המחמירין

בסתם, ודעת המקילין בלשון יש אומרים, משמע שדעתו לפסוק כהמחמירין).

וכן הוא לקמן סי"ד (וכבר נתבאר

שהעיקר כסברא הראשונה).

*

אמנם לקמן סכ"ב לא הביא ב'

הדעות, אלא פסק בפשיטות לאיסור (נכרי שהביא בשבת ... לא יספידו בהם ... עד שימתינו

בכדי שיכולים להביאם ... ואם הוא ספק אם הביאם מחוץ לתחום או מתוך התחום, אסור).

שכן נפסק בפשיטות בשו"ע

סט"ז (ספק אם הובאו מחוץ לתחום או מתוך התחום, חוששין שמא מחוץ לתחום הובאו).

וטעם החילוק בינם נתבאר במ"א

ס"ק יד (וצ"ע דאם כן למה סתם הרב"י בסי"ו דחוששין לחומרא עיי"ש.

ואפשר דבמת החמיר טפי). הובאו דבריו לקמן סי' תקטו בקונטרס אחרון ס"ק ב (כתב

בהדיא במג"א בסי' שכ"ה ס"ק י"ד ... דבמת החמיר טפי).

ויתירה מזו, גם כשלא מיירי לענין

מת, פסק בפשיטות לאיסור לקמן סי' תקטו ס"ג (אם אין כאן אלא ספק אחד ... צריך

להמתין בכדי שיעשו).

ואף לענין ספק תחומין פסק בפשיטות

לקמן שם סט"ז (אם יש להסתפק שמא בתחלת כניסת יום טוב היה הנכרי כבר בתוך תחום

העיר ... ביום טוב ראשון יש להחמיר אף בספק).

ונתבאר בקונטרס אחרון שם, שהוא על

פי מה שנפסק בפשיטות בשו"ע שם ס"ג (אפילו אם הוא ספק ... אסורים), וכתב

על זה הט"ז ס"ק ד (בכלל זה גם כן אם יש ספק ... לענין כדי שיעשו). ולמד

זאת הט"ז ממה שנפסק בפשיטות בשו"ע שם ס"ז (אם הוא ספק אם באו מחוץ

לתחום ... אסור). וכבר נתבאר לעיל (הערה 279 ), דהיינו הן לענין ספק תחומין (אף

לבו ביום) והן לענין בכדי שיעשו (אף בספק נלקטו בשבת).

[284] שו"ע

סי' תקטו ס"ג (אפילו אם הוא ספק אם נלקטו או ניצודו היום אסורים), לפירוש מ"א

סי' תקטו סקי"ב (נראה לי דהכא מיירי בעכו"ם שמביא דורון, אמרינן שמתכוין

להביא מן המשובח ומביא מאותן שליקט או צד היום ... ולעיל מיירי שהעכו"ם אמר

לו מערב יום טוב ליתן לו פירות, והלך לבית העכו"ם ונתן לו, ואם כן יש לספק

שמא לקטן בשביל ישראל והיה בדעתו להביא לו אותן פירות, או שמא לא לקטן בשביל ישראל,

והיה בדעתו להביא לו פירות אחרים, ולכן מתיר אותן מספק ולא בעינן בכדי שיעשו).

[285] טור

סי' תקטו (עו"ג שהביא דורון לישראל ביום טוב, אם יש במינו במחובר, או שמחוסר

צידה, אסור לאוכלו בו ביום אפילו לטלטלו, ולערב אסורין בכדי שיעשו), מהא דרב פפא

ביצה כד , סוע"ב (נכרי שהביא דורון לישראל ביום טוב, אם יש מאותו המין

במחובר אסור, ולערב נמי אסורין בכדי שיעשו).

[286] מ"א

שם (הוא הדין המביא למכור).

[287] כדלקמן

סי' תקטו סי"ט (אבל העיר שחציה נכרים וחציה ישראל, נכרי המביא שם למכור,

בודאי לצורך שניהם הוא מביא, וכיון שכוונתו גם לצורך ישראל הרי דינו כדין נכרי

שהביא דורון לישראל (שאם יש במינו במחובר צריך כל אדם להמתין בכדי שיעשו...).

ומכל שכן אם רוב העיר ישראל, כדלקמן

סי' שכו סי"ג (עיר שישראל ונכרים דרים בהם ... ואם רובה ישראל צריך להמתין עד

כדי שיוחם).

[288] מ"א

כאן סקי"ג (וכיון שהביא לו מסתמא לקטן בשבילו), וסי' תקטו סקי"א (דאמרינן

כיון שהביאו לו, מסתמא לקטן בשבילו).

וכן הוא לקמן סי' תקטו ס"א (דכיון

שהביא הדורון לישראל, בודאי ליקט או צד לשמו), וס"ג (דמן הסתם ליקט או צד

היום בשביל הישראל שהביא לו).

[289] ר"ן

סה, א ([נ]מצינו למדין לפי שיטה זו של רש"י ז"ל, דכל היכא דמספקא לן

מילתא תלינן לקולא. ומיהו איכא למידק עלה מדאמר רב פפא בפרק אין צדין (כד, ב)

בנכרי שהביא דורון לישראל, דאם יש מאותו המין במחובר לקרקע אסור, ולערב נמי בכדי

שיעשו, והא התם דאיכא למתלי שנתלשו מערב יום טוב, ואפילו הכי מצריכין לערב כדי

שיעשו. תירץ ה"ר יונה ז"ל דכל שיש מאותו המין במחובר דרכן של בני אדם

ללקוט אותן ביומן, ואין לוקטין אותן מבערב, וכיון שרובן עושין כן אין תולין להקל).

מ"א שם סקי"ב (אמרינן שמתכוין להביא מן המשובח, ומביא מאותן שליקט או צד

היום).

וכן הוא לקמן שם ס"א (וכל

המביא דורון, הוא מתכוין להביא מן המשובח והמובחר, ויביא מאותן שליקט וצד היום),

וס"ג (דמן הסתם ליקט או צד היום).

[290] מ"א

שם (אמרינן שמתכוין להביא מן המשובח ... צד היום).

וכן הוא לקמן ס"א (וכל המביא

דורון הוא מתכוין להביא מן המשובח והמובחר ... וצד היום), וס"ג (וצד היום).

[291] שאין

בו גזירת פירות הנושרים ומוקצה, דלעיל ס"ח. ואין בו איסור ליקוט או צידה

בשביל ישראל, דלעיל ס"ט.

וכדלקמן סי' תקטו סי"א (שהביא

לעיר דבר שאין במינו במחובר, ואינו מחוסר צידה, דהיינו שהביא פירות יבשים, או

בהמות ועופות שאינן מחוסרין צידה, כגון אווזים ותרנגולים).

[292] ונתבאר לעיל סי' רסג

בקונטרס אחרון סוף ס"ק ח (על ידי נכרי ודאי אסור בכהאי גוונא, דהא אם הביא

מחוץ לתחום, אפילו היה בבין השמשות אמה אחת חוץ לתחום, אסור למי שהובא בשבילו משום

גזרה שמא יאמר לו, אע"פ שאם היה ישראל היה מותר לו להביא עד סוף תחומו, שהוא

סמוך לעיר).

[293] טור

ושו"ע ס"ח (אם הביאו הגוי לעצמו, מותר אפילו בו ביום).

[294] מסקנת

הגמרא שם ביצה כה, רע"א (חוץ לתחום אסור, והבא בשביל ישראל זה מותר

לישראל אחר). טור ושו"ע שם (ואם הביאו בשביל ישראל ... אסור בו ביום למי

שהובא בשבילו).

[295] הרי"ף

בתשובה בתמים דעים סי' קכב (וזו תשובת הרב אלפאסי ז"ל, כל מה שעשה העובד

אלילים ... לערב אסורין בכדי שיעשו, כגון ... דברים הבאים מחוץ לתחום). הובא ברא"ש

ביצה פ"ג סי' ב (והרב אלפס ז"ל כתב בתשובה דאף בבא מחוץ לתחום צריך

להמתין בכדי שיעשו). רבינו יהודה בתוס' כד, ב (ור"י פירש שאין במינו

במחובר הבא מחוץ לתחום לא בעינן כדי שיעשו ... וקשה לרבי' יהודה דאמרינן בפרק שואל

(שבת קנא, ב) הביאו חלילים למת מחוץ לתחום לא יספוד בהן עד מוצאי יום טוב, ומשמע

התם בכדי שיעשו). ר"ן שם (יג, ב) ד"ה ופירות (ופירות שבאו ביום

טוב שני בשביל ישראל, צריכין גם כן לערב כדי שיעשו). מרדכי רמז תט (וצריך

להזהר ולהחמיר אפילו בבואו מחוץ לתחום לאסור בכדי שיעשו למוצאי שבת). ספר התרומה

סי' רנא (ומשפט פירות או דבר אחר הבא מחוץ לתחום בשבת בשביל ישראל ... צריך לו

להמתין במוצאי שבת בכדי שיעשו). סמ"ג ל"ת סה כ, א (ומשפט פירות

או דבר [אחר] הבא מחוץ לתחום בשבת בשביל ישראל ... צריך להמתין למוצאי שבת בכדי

שיעשו). טור ושו"ע שם (ולערב בכדי שיעשו).

וכן הוא לקמן סי' תקטו סי"א (אם

מחוץ לתחום הביאם, דהיינו שבתחלת כניסת יום טוב היו עדיין חוץ לתחום, הרי אסורין

באכילה בו ביום למי שהובאו בשבילו ... ולערב צריכים להמתין בכדי שיעשו).

[296] הטעם

שלפנינו הובא לעיל ס"ט. אלא ששם (הערה 272 ), הובאה גם דעת רש"י, שהטעם הוא "שלא יהנה

כלום ממלאכת יום טוב הנעשית בשביל ישראל". ואילו כאן לענין הובאה מחוץ לתחום,

מובא הטעם שלפנינו גם ברש"י ביצה כה, רע"א בטעם הב' (טעם אחר נראה לי,

מחוץ לתחום אסורין גזירה שמא ישלח בשבילו, והבא בשביל זה מותר לאחר, דליכא למגזר

בה שאינו מכירו).

ונתבאר במהרש"א שם (דודאי גבי

יש במינו במחובר הוי טעמא משום שלא יהנה ממלאכת שבת, ומשום הכי לא חילקו בינו

לחבירו, אבל גבי חוץ לתחום, דלא נעשה בגוף הדבר איסור מלאכה, לא גזרו אלא משום שמא

ישלח בשבילו, ולהכי מותר לאחר דליכא למגזר ביה), ושיירי כנה"ג סי' תקטו

הגב"י ס"ק יא (אבל בחלוקה דאין באותו המין במחובר, דאינו אסור אלא מפני

שבא חוץ לתחום, ולא אסיר לאחרים, כדקאמר והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר, בין

לרש"י בין ר"ת ז"ל כלהו מודו דהטעם הוא גזירה שמא יאמר להביא חוץ

לתחום, כיון דלישראל אחר שרי). מ"א סי' תקטו ס"ק כו (ונראה לי דבזה לכו"ע

מותר, דלא אסור משום שלא יהנה ממלאכת יום טוב, כיון דאינו נהנה מהמלאכה עצמה, כן נראה

לי). אליה זוטא סי' תקטו סקי"ג (מ"ש בשיירי כנסת הגדולה, דאדרבה

רש"י מודה לר"ת באיסור תחומין, שאין הטעם משום שלא יהנה ממלאכת יום טוב,

והוכיח שם כן ... וכן מצאתי במהרש"א שם).

וכן הוא לקמן סי' תקטו סי"ב (הטעם

שהצריכו חכמים להמתין בכדי שיעשו, אינו בשביל שלא יהנה ממלאכת יום טוב, שהרי אינו

נהנה כלל מגוף המלאכה, דהיינו ההליכה מחוץ לתחום, אלא הוא נהנה מהדבר שנעשה בו

המלאכה, אבל לא מן גוף המלאכה בעצמה, ולפיכך לא היו חכמים מצריכים להמתין בכדי

שיעשו. ולמה הצריכו להמתין, משום גזרה שמא יאמר לנכרי שיביא לו מיני מאכל מחוץ

לתחום ביום טוב כדי למהר אכילתו בלילה).

*

ואילו לדעת הרמב"ם ותוס'

וסייעתם (ראה לעיל הערה 272 ), שטעם האיסור תמיד הוא "גזרה שמא יאמר לנכרי

לעשות בשבת", ומכל מקום אסור בשאר איסורים אף לאחרים. מה שלא אסרו בתחומין

למי שלא הובא בשבילו, יתבאר לקמן בסמוך "לא החמירו כל כך בשל דבריהם לאסור אף

למי שלא הובא בשבילו".

[297] ביצה

שם (והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר). טור (ולאחרים מותר בו ביום) ושו"ע

שם (אסור בו ביום למי שהובא בשבילו).

[298] רש"י

ביצה כה רע"א, בטעם הא' (דגבי איסור תחומין דרבנן לא אחמור כולי האי), ותוס' שם

(ותירץ רש"י דשמא גבי איסור תחומין דליכא אסורא אלא מדרבנן לא אחמור כולי האי,

ודי אי אסרינן על זה שהובאו בשבילו). לבוש ס"ח (שאין עיקר איסורו אלא מדרבנן,

ואין בו חשש איסור דאורייתא, הקילו בו).

וכן הוא לקמן סי' תקטו סי"ד (דכיון

שאיסור תחומים הוא קל, הקילו בו שלא לאסור אלא למי שהובא בשבילו).

טעם זה מועיל לדברי הכל (כדלעיל

הערה 296 ).

ולפי זה מותר בכל איסור דרבנן,

כדלקמן סט"ז (אבל אם מילא מבור העומד בכרמלית, או שהביא מים לרשות הרבים מן

הנהר שהוא כרמלית, מותר לאחר שלא הובא בשבילו, שאיסור הכרמלית אינו אלא מדברי סופרים).

[ומכל מקום יש הפרש בין המובא מחוץ

לתחום, שאסור למי שהובא בשבילו בכדי שיעשו, כמבואר כאן; לבין הביאם דרך כרמלית,

שיתבאר לקמן סכ"א (אם הביאם דרך כרמלית, אם הביאם מתוך התחום, אין צריך

להמתין כלל, אפילו למי שהובאו בשבילו. שלא החמירו למי שהובא בשבילו בכרמלית, אלא

שלא יהנה ממנה בשבת עצמה, אבל לא להמתין במוצאי שבת בכדי שיעשו].

עוד טעם להקל באיסור תחומין הובא

לקמן סי' תקטו סי"ד (דכיון שאיסור תחומים הוא קל, הקילו בו שלא לאסור אלא למי

שהובא בשבילו. ואפילו אם הביא הנכרי מחוץ לג' פרסאות, שיש אומרים דבג' פרסאות יש איסור

תחומין מן התורה, אעפ"כ כיון שאי אפשר לאסור לכל בני אדם בשוה, שהרי איסור

תחומין הוא אינו שוה לכל בני אדם, שמה שהוא חוץ לתחומו של זה הוא תוך תחומו של זה,

וכיון שהוצרכו חכמים לחלק באיסור זה לאסור לזה ולהתיר לזה, עשו עוד חילוק בין מי

שהובא בשבילו למי שלא הובא בשבילו, שאין ראוי לאסור לו).

[299] הרא"ש

פ"ג דביצה סוס"י ב (הבא מחוץ לתחום, אף על גב דאסור באכילה, מותר בטלטול,

כיון דמותר לישראל אחר). שו"ע ס"ח (מותר לטלטל אפילו מי שהובא בשבילו),

וסי' תקטו ס"ה (אבל מותר לטלטלן). ט"ז שם סק"י (כתב הרא"ש

הטעם, דכיון דשרי לישראל אחר באכילה, אין לו דין מוקצה ליאסר בטלטול).

וכן הוא לקמן שם ס"א (דכיון

שלאדם אחר מותר אפילו באכילה, אין לזה דין מוקצה כלל, ואף הוא בעצמו מותר לטלטל,

שהרי דבר זה ראוי לאכילה לכל בני אדם, ואין איסור אלא לו ולאנשי ביתו), וסט"ו

(וכיון שהוא ראוי לאכילה בו ביום למי שלא הובא בשבילו, לפיכך אף מי שהובא בשבילו

מותר לטלטלו ביום טוב, ואין לו דין מוקצה כלל, כיון שראוי לאחרים בו ביום).

ואם הובא מחוץ לתחום על ידי ישראל,

נתבאר לקמן סי' תה בסופו (ואעפ"כ מותר לטלטלם תוך ד' אמות, ואין להם דין

מוקצה, אף על פי שאינם ראויים באכילה לשום אדם מישראל, כיון שאין איסורן אלא משום

קנס, לא רצו לקנוס אלא באכילה ולא בטלטול).

[300] רא"ש

עירובין פ"ד ס"י (צריך ליזהר בדבר הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה שמותר

לישראל אחר, או אפילו בא בשביל נכרי, שלא לטלטל חוץ לד' אמות בעיר שאינה מוקפת), והר"ן

פ"ג דביצה (יג, ב) סוד"ה ופירות (ומיהו כי שרי לישראל אחר, דוקא תוך

ד' אמות ... אבל לטלטלן חוץ לעיר חוץ לד' אמות ודאי אסור, דהא קי"ל דחפצי

הנכרי קונין שביתה, וכיון שיצאו חוץ מתחומן אין להם אלא ד' אמות). שו"ע שם (והא

דשרי לישראל לטלטל אפילו כשהביאו הגוי לעצמו, דוקא בתוך ד' אמות, או בתוך העיר אם

היא מוקפת חומה).

וכן הוא לקמן סי' תקטו סט"ו (רק

שיזהר שלא יטלטלנו חוץ לד' אמות ... ואפילו הובא לצורך נכרי, דכיון שיצא חוץ לתחום

אין לו אלא ד' אמות).

[301] ר"ן

שם (או בתוך העיר, משום דכולא מתא כד' אמות דמיא, כדאיתא בפרק מי שהוציאוהו).

והיינו כדתנן בעירובין מא, ב (הוליכוהו לעיר אחרת, נתנוהו בדיר או בסהר, רבן

גמליאל ור' אלעזר בן עזריה אומרים מהלך את כולה), ופרש"י (דהואיל ומוקפת

מחיצות הרי היא כד' אמות).

והיינו כדלקמן סי' תה ס"ה (כל

העיר חשובה לו כד' אמות אם היא מוקפת מחיצות לדירה), וס"ו (בעיר המוקפת לדירה

או בדיר או בסהר או במערה (שהיא לדירה או שאין בה יותר מבית סאתים) ... שכולו נחשב

לו כד' אמות הואיל ומוקף מחיצות לדירה).

ונתפרש יותר לקמן סי' תקטו סט"ו

(אבל במקום שמותר לטלטל שם בשבת, כגון בחצר או בעיר שתיקנו מבואותיה בלחי או קורה או

צורת הפתח או שהיא מוקפת חומה, וכן מבצר שהוא בענין שמותר לטלטל בו בשבת, כגון

שידוע שישב (פירוש שבנו בו בתים לדירה) ולבסוף הוקף ... מותר לטלטל בהן גם כן מה

שהובא מחוץ לתחום, דכל רשות שמותר לטלטל בו בשבת, הרי כולו נחשב כד' אמות לענין

יוצא חוץ לתחום כמ"ש בסי' ת"ה עיי"ש).

וסי' תא ס"ב (אבל אם הניחם

בחצר, מותר לטלטלם בכולה, שכולה כד' אמות, וכן מבואות שלנו המתוקנים בצורת פתח

נקראים מוקפים לדירה, שהרי בונים בתים תחלה ואחר כך עושים צורת פתח (והוא הדין אם

מתוקנים בלחי או קורה שהם כד' אמות לענין יוצא חוץ לתחום כמו שהם כד' אמות לענין

טלטול שמותר לטלטל בכולם)

[302] מ"א

סוף סקי"ט (דבמקום שהניחן העכו"ם אסור להוציאן חוץ לד' אמות, דאף אם

הוליכן אחד ג' אמות, אסור השני להוציאן אחר כך יותר מאמה אחת).

והיינו שהוא עצמו אסור לו לטלטלו

בשבת חוץ לד' אמות אפילו בכרמלית בתוך התחום. אלא שבזה יכול לטלטל ב' אמות וחברו

עוד יותר מב' אמות, כדלקמן סי' שמט ס"ד (מותר לו לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים

וליתנו לחבירו שאצלו בתוך ד' אמותיו, וחבירו יתננו לחבירו שאצלו, אף על פי שהחפץ

הולך כמה מילין ברשות הרבים, כיון שכל אחד אינו מעביר ד' אמות).

משא"כ כאן מחוץ לתחום, אסור אף

לחברו להוציאו מחוץ לד' אמות.

[303] סעיף

ב (שלא לטלטלם בעיר חוץ לד' אמות מהמקום שהניחם שם הנכרי, אם אין העיר מוקפת

מחיצות, כגון אם טלטלם אחד ב' אמות לא יטלטלם השני יותר מב' אמות).

[304] מ"א

סקט"ו (ואם הובא בספינה שרי).

[305] סעיף

א (ספק אם יש תחומין למעלה מי' טפחים או לאו ... וכן ספינה ההולכת למעלה מי' טפחים

מקרקעית המים דומה לקפיצה באויר, כיון שאינה נחה בהליכתה על הארץ כמו שנח אדם

ההולך ברגליו), וס"ג (כשספק זה הוא בשל דבריהם הולכין בו להקל, והואיל ואין

בימים ובנהרות איסור תחומין של תורה לדברי הכל, אפילו ביותר מי"ב מיל, לפי

שאינן דומים לדגלי מדבר, לפיכך מי שבא בספינה בשבת והגיע לנמל, אם משנכנס השבת עד

שהגיע לנמל לעולם היתה מהלכת למעלה מי' טפחים מקרקע הים או הנהר, אין לו דין יוצא

חוץ לתחום שאין לו אלא ד' אמות, לפי שעדיין לא קנה שביתה, ובמקום שפגע בו למטה מי'

טפחים סמוך לנמל, שם הוא קונה שביתה, ויש לו אלפים לכל רוח).

[306] מ"א

שם (דאסור להוציא חוץ לד' אמות אם לא שהיו מערב שבת בספינה, ולא היו ביבשה).

[307] כנסת

הגדולה הגה"ט בסוף הסימן (להחליף הבשר שהובא לראובן ליתנה לשמעון, והבשר

שהובא לשמעון ליתנה לראובן, נשאלתי על זה ואסרתי להם. והטעם, דאי שרית להם למעבד

הכי אין אנו מרויחין כלום, דכיון דיש היתר בחליפין, לא ימשכו ידיהם מלשלוח בעד

הבשר להחליפה). מ"א סקט"ז (ואם הביאו לשנים, אסורים להחליף (כנסת

הגדולה)).

[308] שם

כנסת הגדולה הגב"י בסוף הסימן (ויראה לי דהכל לפי המעשה, אם הדבר שהובא

אליו היה על ידי שיירא ושהה יום אחד, צריך להמתין יום אחד, ואם היה איש רוכב על

סוס ושהה שעה אחת, צריך להמתין שעה אחת). מ"א סקי"ז (ואין צריך להמתין

אלא בכדי ששהא המביא בשבת, שאם הביאו רוכב על הסוס, אין צריך להמתין כל כך (כנסת

הגדולה)).

וכן הוא לקמן סי' תקטו סוף ס"ב

(אם הביאן הנכרי רוכב על הסוס, אין צריך להמתין רק בכדי ששהה הנכרי ברכיבה זו עד

שהביאן לכאן).

[309] מ"א

שם (ונראה לי שאין צריך להמתין אלא בכדי שיוכל לרכוב ביום, דבליל שבת ודאי לא רכב).

[310] משנה

מכשירין פ"ב מ"ו (ימתין כדי שיבואו ממקום קרוב). ר"ן ביצה (יג, ב) ד"ה

ולערב (ואם נסתפק לו מהיכן הביאן כדי שיבואו מחוץ לתחום, והכי מוכח במסכת מכשירין ...

ממתין בכדי שיבאו ממקום קרוב). שו"ע סי' תקטו סוף ס"א (ואם נסתפק לו

מהיכן הביאן, שיעורן כדי שיבואו מחוץ לתחום).

וכן הוא לקמן סכ"ב (ואם אינו

ידוע מהיכן הביאם, די שימתינו בכדי שיכולין להביאם מחוץ לתחום). סי' תקטו ס"ב

(ואם נסתפק לו מהיכן הביאן הנכרי אין צריך להמתין רק בכדי שיבואו מחוץ לתחום).

ואף שנתבאר לעיל ס"י ולקמן

סי"ד, שהעיקר כדעת הפוסקים, שבספק אזלינן לחומרא, "מפני שהוא דבר שיש לו

מתירין".

היינו דוקא במקום שיש להסתפק אם הוא

אסור או מותר. משא"כ כאן, הספק הוא כמה זמן יש להמתין בכדי שיעשו, ובזה

אזלינן לקולא.

[311] שו"ת

הרשב"א ח"א סי' לט (ורבינו חננאל ז"ל כן כתב בפירוש בעירובין פרק

מי שהוציאוהו, כדי שיעשו כשיעור שילך ישראל משחשיכה בגן, ויגוז ויביא). ר"ן שם

(והאי כדי שיעשו, היינו שילך הנכרי למקום שלקט ויגמור המלאכה ויחזור לכאן). מ"מ

הל' יום טוב פ"ב ה"י (ופירוש כדי שיעשו, יש מי שכתב, כדי שילך לפרדס או

לגן שממנו היו הפירות וילקוט ויביא כאן). שו"ע שם (ושיעור כדי שיעשו, היינו

כדי שילך הגוי למקום שליקט ויגמור המלאכה ויחזור לכאן).

[312] סעיף

ב (כדי שילך הנכרי במוצאי יום טוב משחשכה מביתו למקום שליקט הפירות, או למקום שצד

הדגים, ויגמור המלאכה, ויחזור לכאן. ואם נסתפק לו מהיכן הביאן הנכרי, אין צריך

להמתין רק בכדי שיבואו מחוץ לתחום).

[313] ס'

התרומה סי' רנא (ספק שמא הלילה אין מן החשבון, לפי שאין רגילות להביא בלילה ממקום

רחוק, וצריך להמתין כדי שיבאו ביום למחרת שבת). סמ"[ג] ל"ת סה כ,

ב (שמא אין הלילה מן החשבון, לפי שאין רגילות בלילה להביא ממקום רחוק, וצריך להמתין

בכדי שיעשו ביום למחרת שבת). מרדכי רמז תט (ספק שמא הלילה אינו מן החשבון,

לפי שאין רגילות להביא בלילה ממקום רחוק, וצריך להמתין כדי שיבואו ביום למחרת [ה]שבת).

רמ"א ס"ח (ויש אומרים דאין הלילה עולה מן החשבון, רק צריך להמתין

ביום ראשון בכדי שיעשו). מ"א סקי"ח (לפי שאין רגילות להביא בלילה ממקום

רחוק).

[314] מ"א

סי' תקטו סקכ"א (עיין סי' שכ"ה דיש אומרים דאין הלילה עולה מן המנין.

ומדלא כתב כאן רמ"א כלום, אפשר דדעתו דביום טוב יש להקל, והלילה עולה מן

המנין).

[315] אליה

רבה סקי"ז (בים של שלמה פרק אין צדין סי' ח' פסק דאף בחוץ לתחום חשבינן ללילה.

ונראה לי להקל לצורך אורחים).

[316] תרומת

הדשן סי' עב (יראה דאם באו לו אורחים לביתו, יש להקל לכבודם ולצורכם, כמו

לצורך שאר מצוה).

וכן הוא לקמן סי' שלג ס"ו (כשם

שהתירו כאן לצורך אורחים כמו לצורך דבר מצוה, כך בכל מקום שהתירו איזה דבר לצורך

מצוה מותר גם כן לצורך אורחים. ואינן נקראים אורחים אלא שבאו מעיר אחרת ... אבל

כשזימן חבירו שבאותה העיר שיסעוד אצלו אינו נקרא אורח, וסעודת הרשות היא). סי'

תקטו סוף ס"א (ואם יש אורחים סמוכים על שלחנו ביום טוב ... אם האורחין הן

מעיר אחרת, שיש כאן מצות הכנסת אורחים, מותר ... וכיון שיש כאן מצות הכנסת אורחים,

יש לסמוך על סברא הראשונה).

[317] ט"ז

סק"ו (דוקא אהך שמביא מחוץ לתחום הוה חומרא זו, משא"כ בצידת דגים ולקיטת

פירות שהוא במקום קרוב, שפיר יכול להביא בלילה).

[318] כבר

נתבאר לעיל סי"א (דבר ... שהובא מחוץ לתחום ... לישראל, אסור באכילה ... לערב

בכדי שיעשו), ושם נסמן (הערה 295 ). וכאן מוסיף לבאר דקיי"ל כדעת הפוסקים להצריך

בכדי שיעשו אף בספק הובא מחוץ לתחום.

משנה קנא, א (נכרי שהביא חלילין

בשבת לא יספוד בהן ישראל אלא אם כן באו ממקום קרוב), לדעת שמואל קנא , א (שמואל

אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו), לגירסת הרי"ף סד, ב (כלומר אע"ג

דחזינן להו דעיילי בצפרא, לא אמרינן אי לאו דעיילי מאתר קריבא לא הוו עיילי בצפרא,

אלא אמרינן הכי מאתרא רחיקא אתו, והאי דאתו בצפרא, בליליא אזלי עד דמטו לחומה,

וביתו התם, וקא עיילי השתא).

ומיירי שם לענין להספיד עם החלילין

במוצאי שבת (בכדי שיעשו), שהרי בשבת אין מספידים. ומובן אם כן, דהא דקיי"ל

לאיסור לשיטת הרי"ף, היינו הן לענין ספק תחומין (אף לבו ביום) והן לענין בכדי

שיעשו, כמבואר במלחמות שם סה, ב (ואנו חוששים להם משום ספק תחומין להחמיר, והוא

הדין בכל מעשה שבת, ואפילו לערב עד כדי שיעשו, כדברי רבינו הגדול ז"ל), ובטור

(ואם הוא ספק אם הובא מחוץ לתחום אם לאו ... לרי"ף גם בזה צריך להמתין בכדי

שיעשו).

רמב"ם פ"ו ה"ו (שמא

בלילה הביאום ממקום אחר עד החומה ובבקר נכנסו בהן). מ"מ שם (וזה כדעת הגאונים

ז"ל), ובהל' יום טוב פ"ב סוף ה"י (ודעת הגאונים ז"ל שחוששין

שמא באו מחוץ לתחום. וכן דעת רבינו פרק ששי מהלכות שבת). שו"ע ס"ט (אם

הוא ספק אם הובא מחוץ לתחום, אסור).

ואף שכתב על זה במ"א ס"ק

כ (פירוש, בו ביום ולערב מותר מיד). ונתבאר במחצית השקל (בספק בא מחוץ לתחום ראוי

לצרף שני הקולות יחד, דעת המיקל בספק צידה ודעת המיקל בודאי בא מחוץ לתחום, ולהקל

בספק בא מחוץ לתחום, שאין צריך להמתין בכדי שיעשו).

מכל מקום הרי כבר הובא לעיל

מהרי"ף והרמב"ן והטור, דהיינו לאסור אף בכדי שיעשו.

וכן הוא לקמן סכ"ב ( נכרי שהביא בשבת ... לא

יספידו בהם ... עד שימתינו בכדי שיכולים להביאם ... ואם

הוא ספק אם הביאם מחוץ לתחום או מתוך התחום, אסור).

ועל זה מבאר כאן שהמחלוקות בשני

הלכות אלו (ספק בא מחוץ לתחום, ולענין בכדי שיעשו) תלויות זה בזה. וקיי"ל

בשתיהם לאיסור.

[319] כנסמן

לעיל (הערה 280 ).

[320] סעיף

י (ויש אומרים שלערב מותר מיד, שכיון שאיסור זה אינו אלא כעין קנס שלא יבא לומר

לנכרי לעשות לו בשבת, לא החמירו בספיקו).

[321] שמואל

שם לגירסת רש"י ד"ה ושמואל (אנו תולין להתיר ואומרים שמא בתוך

התחום לנו ערב שבת). וכנסמן לעיל (הערה 281 ).

[322] טור

סי' תקטו (ואם הוא ספק אם בא מחוץ לתחום אם לא, לרש"י מותר, ולדברי

הגאונים אסור). ב"י שם (ופירש רש"י דשמואל לקולא, לומר

דאע"פ שלא נכנסו לעיר עד הבוקר, חוששין שמא מבעוד יום באו בתוך התחום ולנו

בלילה חוץ לחומה. ולפי דבריו, כל היכא דמסתפקא לן האי מילתא תלינן לקולא). הרי

שדלעת רש"י תלינן לקולא "כל היכא דמסתפקא לן", "אפילו בו

ביום".

וכן משמע ברמב"ן

במלחמות סה, ב (ואנו

חוששים להם משום ספק תחומין להחמיר, והוא הדין בכל מעשה שבת, ואפילו לערב עד כדי

שיעשו כדברי רבינו הגדול ז"ל), משמע מדבריו שהמחלוקת בינם היא הן "בו

ביום" והן "אפילו לערב עד כדי שיעשו".

ור"ן סה, א (ומצינו

למדין לפי שיטה זו של רש"י ז"ל, דכל היכא דמספקא לן מילתא תלינן לקולא).

היינו "אפילו בו ביום".

[323] לעיל

ס"י (והעיקר כסברא הראשונה).

[324] שו"ע

ס"ט (אם הוא ספק אם הובא מחוץ לתחום, אסור). ב"י סי' תקטו סוד"ה ואם

(ולענין הלכה נקטינן כדברי הגאונים וסייעתם שהן רבים וגדולים). שו"ע סי' תקטו

ס"ז (אם הוא ספק אם באו מחוץ לתחום, אם הוא גוי השרוי עמו בעיר ופירות

המצויים בעיר מותר, ואם לאו אסור).

וכן הוא לקמן שם סט"ז (ביום

טוב ראשון יש להחמיר אף בספק, כיון שהוא דבר שיש לו מתירין).

[325] רשב"א

קנא, א ד"ה גמרא (ומיהו נראה דלא נחלקו רב ושמואל אלא ... בגוי שאינו שרוי

עמו ... אבל בגוי ששרוי עמו בעיר ופירות המצויין בעיר, מפני מה ניחוש בהן לשמא

מחוץ לתחום הביאום, אדרבה נימא כאן נמצאו וכאן היו ... וכן מצאתי להראב"ד בעירובין ),

וביצה כד, ב ד"ה והא (נראה דאפילו לדברי הגאונים, לא נאמרו דברים אלו אלא

בגוי שאינו שרוי עמו בעיר ... אבל נכרי ששרוי עמו בעיר ופירות המצויין בעיר, מפני

מה ניחוש להם, אדרבה נימא כאן נמצאו וכאן היו ... וכן מצאתי לראב"ד ז"ל

בעירובין ). ר"ן (סה, א) ד"ה ונמצא וביצה יג, ב ד"ה

ומיהו (דוקא בנכרי שאינו שרוי עמו ... דבכה"ג

הוא דחיישינן דילמא

מחוץ לתחום אתו, אבל נכרי שהוא שרוי עמו בעיר ופירותיו מצויין שם, כי האי גוונא

ודאי לא מחזקינן איסורא, אדרבא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו) . הובא

בטור סי' תקטו (וכתב הרשב"א שאף לדברי הגאונים אין לאסור אלא בעו"ג שאין

שרוי עמו בעיר דאיכא למיחש שמא מחוץ לתחום הביאם, אבל עו"ג השרוי עמו בעיר

ופירות המצויין בעיר אין לחוש מספק). שו"ע ס"ט (ודוקא בגוי שאינו שרוי

עמו בעיר, אבל גוי השרוי עמו בעיר ופירות המצויים בעיר, אין לחוש מספק). ט"ז

שם ס"ק יג (ומכל

מקום אם מצוי בעיר אזלינן לקולא דהוי כמו ודאי).

וכן הוא לקמן סי' תקטו סי"ז

(במה דברים אמורים כשהנכרי שהביא הדורון הוא דר חוץ לעיר, או שהוא דר בעיר אלא

שפירותיו הן חוץ לעיר. אבל נכרי הדר בעיר ויש לו פירות בעיר כיוצא באלו שהביא

להישראל, מותר אף למי שהובא בשבילו ... דמן הסתם הביא מפירותיו שבעיר).

הכלל שכאן נמצאו וכאן היו, נתבאר

לקמן סי' תסב סט"ז. סי' תסז סל"ב וסל"ז (והערות ריב. רלו. רנב).

[326] ראבי"ה

הל' יום טוב סי' תשסג (ספק תחומין, כגון שיש לו לגוי שני בתים, והאחד בתוך תחום, שרי

אפילו למי שבא בשבילו). מרדכי ביצה רמז תרפה (ספק תחומין, כגון שיש לעובד

כוכבים המביא דורון שני בתים, ואחד בתוך התחום ואחד [מחוץ] התחום, שרי אפילו למי

שבא בשבילו). שו"ע שם (ואפילו אם יש לגוי שני בתים, ואחד מהם בתוך התחום,

תולין להקל, ומותר לאכול אפילו למי שהובא בשבילו).

[327] אליה

זוטא סי' תקטו סק"ט (דאף האוסרים מודים בזה, דלא אסרו אלא כשיש רגלים

לדבר שהובא מחוץ לתחום ... אבל כשיש רגלים לדבר שהובא מתוך התחום, כמו בזה שידוע

שיש לו בית בתוך התחום, דמסתמא מניח ליה פירותיו בבית הסמוך, יש להקל כמו בשרוי

בעיר).

וכן הוא לקמן שם (ואפילו יש להנכרי

ב' בתים ובהן פירות, אחד מהן תוך התחום והב' חוץ לתחום, אין חוששין שמא הביא מאותן

שחוץ לתחום, אלא מן הסתם הביא מאותן שבתוך התחום שהן קרובים יותר לעיר).

[328] ט"ז

סוף סק"ז (אבל אם היה לו ב' בתים חוץ לתחום וא' תוך התחום, הוה אסור, כן נראה

לענ"ד).

[329] משנה

קכב , א (מילא מים להשקות בהמתו, משקה אחריו ישראל). טור ושו"ע ס"י

(גוי שמילא מים לבהמתו מבור שהוא רשות היחיד, לרשות הרבים, מותר לישראל להשקות מהם

בהמתו).

[330] הגהות

מיימוניות פ"ו אות ה (מבור עמוק י' ורחב ד'). טור ושו"ע שם (מבור שהוא

רשות היחיד). וכדלקמן סי' שמה סי"ד (ואם היא עמוקה עשרה ורחבה ארבעה, הרי זו

רשות היחיד, שהרי יש לה מחיצות בתוכה).

[331] רש"י

שם ד"ה מילא (מבור ברשות הרבים).

[332] רש"י

שם ד"ה מאכיל (ואחריו דוקא נקט בכולהו, דנכרי לצורך עצמו עביד).

וכן הוא לקמן סי"ז (מאכיל

אחריו ישראל את בהמתו).

[333] ברייתא

שם (במה דברים אמורים שאין מכירו, אבל מכירו אסור). טור ושו"ע שם (והוא

שאין הגוי מכירו, דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו).

וכן הוא לקמן סי"ז (אבל אם

מכירו אסור ... גזרה שמא ירבה הנכרי), וסי"ח (וכן הדין בכל דבר שיש לחוש בו

שמא ירבה בשבילו, אם הוא מכירו).

והיינו רק בשבת עצמה, כדלקמן סוף

סי"ז (אבל למוצאי שבת אין צריך להמתין בכדי שיעשו, כיון שהנכרי ליקט לצורך

עצמו, ואין איסורו בשבת אלא משום גזרה שמא ירבה בשבילו).

[334] רש"י

שם ד"ה נר (כשהוא מכירו מרבה בשבילו). רי"ף מו, ב (אבל במכירו אסור

גזירה שמא ירבה בשבילו). טור ושו"ע שם (שמא ירבה בשבילו).

[335] משנה

וברייתא שם (ואם בשביל ישראל אסור). טור ושו"ע שם (ואם מילא לצורך בהמת ישראל

אסור).

[336] תוס'

שם ד"ה ואם (נראה דאסור לכל ישראל). רא"ש פט"ז סי' יב (מדקאמר אסור

בסתם, משמע דאסור לכל ישראל, אפילו לישראל אחר). טור ושו"ע שם (אפילו ישראל

אחר).

והיינו שאף לערב בכדי שיעשו אסור אף

לאחרים, כדלעיל ס"ט (ואפילו אחרים שלא נעשית המלאכה בשבילם צריכים להמתין כן),

ושם נסמן (הערה 273 ).

[337] ר"י

בתוס' שם סוד"ה משקה (ויש שרצו לומר דדוקא שתיה אסורה, אבל לרחוץ ידיו ורגליו

ושאר תשמישין שרי ... ואין נראה לר"י כלל ... לא שנא שתיה לא שנא שאר תשמישין

אסירי). רא"ש שם. טור ושו"ע שם (אסור בכל מיני תשמיש).

[338] ר"ן

מו, א ד"ה ואיכא (כל שנעשית מלאכת איסור דאורייתא בשביל ישראל, ליכא פלוגתא

בין אותו ישראל לישראל אחר).

וכן הוא לעיל ס"ט (שכל שנעשית

מלאכת איסור של תורה בשביל ישראל, החמירו חכמים שלא לחלק בין מי שנעשה בשבילו

לאחרים) .

[339] תוס'

שם ד"ה משקה (אבל בכרמלית שרי לישראל אחר). ספר התרומה סי' רנב (לדידן

דלית לנו רשות הרבים, דליכא השתא רק איסורא דרבנן, והוי כמו פירות שבאו מחוץ לתחום

בשביל ישראל זה, מותר לישראל אחר). סמ"ג ל"ת סה כ, ב (לדידן דלית

לן רשות הרבים, רק כרמלית, וליכא רק איסור דרבנן, [כמו] פירות שבאו מחוץ לתחום

בשביל ישראל זה, מותר לישראל אחר). טור ושו"ע שם (ואם מילא מבור רשות היחיד

לכרמלית, מותר לאחר שלא מילא בשבילו).

[340] כדלקמן

סי' שמה סי"ט (הימים והנחלים ... אינן רשות הרבים).

[341] כדלעיל סי"א (ולא

החמירו כל כך בשל דבריהם לאסור אף למי שלא הובא בשבילו), ושם נסמן (הערה 298 ).

[342] רמ"א

ס"י (וכן נהגו היתר לומר אף לכתחלה לגוי להביא שכר, או שאר דברים, דרך כרמלית

או בלא עירוב. ואף על פי שיש להחמיר בדבר, מכל מקום אין למחות ביד המקילין לצורך

שבת ובשעת הדחק, דהא יש להקל באמירה לגוי לצורך, כמו שנתבאר סי' ש"ז, וכל שכן

בכהאי גוונא).

[343] ט"ז

סק"א (לדידן דנוהגין להקל לשלוח אפילו לכתחלה חוץ לעירוב כמ"ש

רמ"א ס"י ... והטעם, שהוא צורך שבת ... והוה כמו לצורך מצוה) . וכ"מ

במ"א סקכ"ה (ועי' מ"ש סי' ש"ז בשם הגהות מרדכי).

והיינו האמור בהגהות מרדכי רמז תעד

(אומר ראבי"ה ... אבל באיסור דרבנן שרי אמירה לנכרי, ודוקא לדבר מצוה). וכן

נפסק בשו"ע שם ס"ה (דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום

שבות, מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת, והוא שיהיה ... מפני מצוה).

[344] סעיף

יב (דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר

לנכרי לעשותו בשבת, והוא שיהיה ... לצורך מצוה).

[345] שו"ת

רמ"[מ] [מהר"ם מינץ] סי' קטז (ודרשתי ברבים מי שרוצה לומר לגוי

להביא לו שכר, לא יתן הכלי ליד הגוי, אלא יעמיד הכלי לפני הגוי על השולחן או על

הקרקע והגוי יקח הכלי מן השולחן והקרקע, ועביד עקירה, וכן בחזרתו לא יקח היודי

הכלי עם השכר מיד הגוי, אלא יניח הגוי להעמיד הכלי על השולחן, ויעשה הגוי גם כן

הנחה). הובא ב מ"א סי' שז סק"כ (וז"ל רמ"מ סי'

קי"ו ... כששולח עכו"ם להביא שכר חוץ לעירוב, לא יתננה בידו ולא יקחנה

מידו).

[346] סי'

שז סכ"ז (נהגו שלא לקבל האגרת מיד הנכרי המביאה בשבת, אלא אומרים לו שיניחנה

על גבי קרקע או על גבי השלחן, כי חוששין שמא טרם שיעמוד הנכרי לפוש יטול הישראל

האגרת מידו, ונמצא שהישראל עשה הנחה, ואסור מדברי סופרים אף בזמן הזה שיש

אומרים שאין לנו רשות הרבים ), ושם נסמן.

וכן הוא לעיל ס"ב (ומכל מקום

לא יתן הוא לידו ממש, כדי שלא יעשה הוא העקירה מרשות היחיד, אלא הנכרי יטול מידו,

שאז הנכרי הוא העושה העקירה, ואין צריך לומר שמותר אם מניח על גבי קרקע או על גבי שלחן

והנכרי נוטל משם).

[347] מ"א

סוף סקכ"ה (וליתן לו מעות בשבת נראה לי דאסור, כמ"ש סימן תקי"ז).

[348] סעיף

ו (אסור לשלם לו המעות ביום טוב עצמו, אפילו אם מראה לפני הנכרי את המעות כדי

שיטול בעצמו אסור, ואפילו על ידי נכרי אחר אסור לשלם לו, דכל שהמעות מגיעין ליד

המוכר ביום טוב ניכר הדבר שהוא מקח וממכר).

[349] כדלעיל בקונטרס אחרון סי'

רסא ס"ק א (ואפשר דכל שהוא צורך גמור לשבת, ולא סגי בלאו הכי כי אם בדוחק קצת,

שרי אע"פ שאינו צורך גדול, דצורך גדול אפילו שלא לצורך שבת שרי). לקמן סי'

שמב ( או שהוא צורך גמור לשבת אע"פ שאינו צורך גדול).

[350] ב"ח

סי' שמב (דהא דתנן אין מעשרין את הודאי, אפילו לצורך השבת קאמר ... אינה נקראת

בשם מצוה גמורה, כיון שאפשר לכבד השבת בשאר דברים. ואינו דומה לשופר ולולב. ומשום

הכי לא התירו לעשר הודאי אפילו לצורך השבת, כיון דהוי מעניני אכילה ושתיה דאפשר

לאדם מבלעדם). ט"ז סי' שמב (ומו"ח ז"ל פירש ... דלא הוה

מצוה כל כך, כיון דאפשר להיות בלעדו, ואינו דומה ללולב).

ו עיין במ"ש בסי' רסא ,

בקונטרס אחרון ס"ק א (יש לו כבר מעט תבשילים טמונים, ורוצה להרבות ולהטמין

עוד, שאין מזה צורך גדול, ואף שהוא לשבת אין זה נקרא דבר מצוה לענין לדחות שבות

בשבילו, כמ"ש הב"ח והעולת שבת והט"ז סי' שמ"ב לענין מעשר עיי"ש).

וראה גם לקמן סכ"ב (והערה 411 ). סי' שלא ס"ח (והערה 1103 ).

ומה שנתבאר לקמן סי' תקיז ס"ז

(ואפילו בערב יום טוב אסור לומר לנכרי שיקנה לו למחר מיני מאכל, אפילו הוא צריך

להם לשמחת יום טוב).

אפשר דמיירי בפירות ותבשילים יתרים.

[351] ברייתא

שם קכב, א (נכרי שליקט עשבים, מאכיל אחריו ישראל). טור ושו"ע סי"א (ליקט

גוי עשבים לצורך בהמתו, אם אינו מכירו, מאכיל אחריו ישראל).

[352] גמרא

שם (והאמר רב הונא אמר רבי חנינא מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים בשבת, אבל לא על

גבי מוקצה בשבת. דקאים לה באפה ואזלא היא ואכלה). שו"ע שם (שעומד בפניה בענין

שלא תוכל לנטות אלא דרך שם. דאילו להעמידם עליהן אסור, דחיישינן שמא יטול בידו ויאכילנה,

והם מוקצים).

[353] סוף

ס"י (לא יעמידנה על גבי דבר האסור בטלטול מדברי סופרים, מפני שאיסורו קל בעיני

הבריות, וחוששים שמא יטול ממנו בידיו להאכילה. ולא אסרו אלא להעמידה על גבה ממש, אבל

מותר לעמוד בפניה בענין שלא תוכל להטות אלא דרך שם ותאכל מעצמה, שכיון שאינו עומד סמוך

לעשבים אין לחוש).

[354] שו"ע

שם (והם מוקצים).

[355]

ס"ח (נכרי שליקט פירות מהמחובר לעצמו, אפילו הוא בענין שאין בהם משום מוקצה, כגון

ששמע את הנכרי אומר מערב שבת למחר אלקוט פירות אלו, והן פירות שנגמר בישולן, שהכנה

מועלת להן אפילו במחובר כמו שנתבאר בסי' שי"ח, אעפ"כ אסורים לישראל עד לערב,

לפי שהם בכלל הגזרה שגזרו על פירות הנושרים מאליהן).

ונתבאר לקמן סי' תקז קו"א סק"ד

(מסתימת כל הפוסקים משמע דאין שום חילוק בין איסור מחמת גזירת שמא יתלוש לאיסור מוקצה

מחמת מחובר ... וכן משמע בהדיא ברמב"ן בספר המלחמות ריש פ"ג דביצה וז"ל

והכי נמי אמרינן בעכו"ם שליקט עשבים לעצמו שמותרים משום מלאכת שבת (פירוש, שהרי

שנינו מאכיל אחריו ישראל), ואסורים בטלטול משום מוקצה, או שהם בכלל גזירת פירות הנושרים,

דהויא משום שמא יעלה ויתלוש עכ"ל, הרי לפניך דאף היכא דגזרינן שמא יתלוש אינו

אסור ליהנות ממנו הנאה הבאה מאליה, שאינו עושה מעשה בידים בגוף המוקצה, ולכך מותר להעמיד

בהמתו על גבי עשבים הללו, כיון שאינו עושה מעשה בידים בגוף העשבים, ובפרט למאי דמוקי

לה בגמרא שם דקאי באפה כו').

[356]

גמרא שם (במה דברים אמורים, שאין מכירו, אבל מכירו אסור). טור ושו"ע שם (אבל אם

מכירו אסור).

[357] רש"י

שם ד"ה נר (גבי עשבים כשהוא מכירו מרבה בשבילו). רי"ף שם מו, ב (במכירו

אסור גזירה שמא ירבה בשבילו). טור ושו"ע שם (וכן בכל דבר דאיכא למיחש שמא

ירבה בשבילו).

ואם ירבה בשבילו אסור, כדתנן במשנה

ובברייתא שם (ואם בשביל ישראל, אסור).

אלא דלקמן ס"כ יתבארו שתי דעות,

האם האיסור הוא אפילו כשהנכרי ירבה בשבילו ויאכיל לבהמתו, או שזה מותר, והאיסור

הוא דוקא כשירבה בשבילו והישראל יעמוד בפניה כדי שתאכל מהם בשבת.

[358] מ"א

סוף סקכ"ח (נראה לי דבמכירו אין צריך להמתין בכדי שיעשו, כיון שאינו אלא משום

גזירה שמא ירבה בשבילו).

[359] רמב"ם

פ"ו ה"ג (וכן כל דבר שאפשר להרבות בו, לא יהנה בו בשבת אלא אם כן אינו מכירו).

טור ושו"ע סי"א (וכן בכל דבר דאיכא למיחש שמא ירבה בשבילו).

והיינו בעשבים שאינם של הישראל,

משא"כ בעשבים של ישראל, כדלעיל סי' רעו קו"א ס"ק ה (דעד כאן לא הצריכו

מכירו אלא במילא מים וליקט עשבים שהם שלו, על ידי מילואו ולקיטתו הם שלו, ולא יטרח

עבור ישראל שאינו מכירו. אבל הכא שהעצים של בעל הבית, ולהניחם על המדורה, אפשר שאין

זה נקרא טורח כלל. ולא הקילו המקילין אלא בעצים של נכרי).

[360] תוס'

רפ"ק דביצה ג ע"א ד"ה גזרה (ואין לחלק ולומר דדוקא גבי מים שייך

שמא ירבה בשבילו, אבל כאן הנכרי צלאו כבר ולא שייך האי טעמא. דהא איכא בתוספתא בהדיא

במכירו אסור מפני שמרגילו לשבת הבאה). והוא האמור בתוספתא פי"ד הי"א (ליקט

עשבים להאכיל בהמתו ... אבל גוי שמכירו הרי זה אסור, מפני שמרגילו ועושה עמו לשבת

אחרת).

רבינו ירוחם ני"ב

חי"ב פג, ב (דג מליח שצלאתו שפחתו בשבת ... יש שאוסרים מטעם הכתוב בתוספתא ואם

מכירו אסור מפני שמרגילו לשבת הבאה. וכן נראה עיקר). הובא ב"י סוד"ה

ומ"ש אבל אם מכירו. ובמ"א סקכ"ח (וכן כתב רבינו ירוחם דעכו"ם שצלה

דג מליח לעצמו, אסור, אף על גב דלא שייך שמא ירבה בשבילו כיון דצלאו כבר, מכל מקום

יש אוסרין, כדאיתא בתוספתא במכירו אסור מפני שמרגילו לשבת הבאה).

[361] וכן אם בישל לחולה, כדלעיל

סי' שיח ס"ה (המבשל או עשה שאר מלאכה בשביל החולה שיש בו סכנה, אסור בשבת לבריא

או לחולה שאין בו סכנה, גזרה שמא ירבה במלאכתו בשבילו ... ואפילו עשה על ידי נכרי,

בין לצורך חולה שיש בו סכנה בין לצורך חולה שאין בו סכנה, אסור לבריא בשבת, גזרה

שמא ירבה בשבילו).

[362] שנתבארו ביו"ד סי' קיג.

[363] משנה

קכב, א (נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל ... עשה נכרי כבש לירד בו יורד אחריו

ישראל).

[364] רבא

שם (הא רבן גמליאל מכירו הוה ... רבא אמר ... נר לאחד נר למאה). טור ושו"ע

שם (בדבר דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו, כגון שהדליק נר לעצמו או עשה כבש לירד בו, שבנר

אחד ובכבש אחד יספיק לכל, אפילו מכירו מותר).

[365] משנה וברייתא שם (ואם בשביל

ישראל, אסור).

ונתבאר לעיל סי' רעו ס"א (נכרי

שהדליק את הנר בשביל ישראל, אסור לכל אדם להשתמש לאורו בשבת), וס"ב (ומכל מקום

לא הטריחו על הישראל לצאת מביתו, כשמדליק בו הנכרי נר בשבילו מדעת עצמו, אף על פי שיש

לו הנאה מאור הנר, רק שלא ישתמש כלום לאורו).

[366] רא"ם

הובא ב הגמ"ר סי' תסא (כתב רא"ם אפילו אם אינו מכירו, ואמר הנכרי בפירוש

שלצורך ישראל הוא עושה, או מתקן הנכרי אש לישראל והלך הנכרי, אסור ליהנות ממנו, שבכל

אלו נאמר ויראת מאלהיך ואין מערימין בכך). ראבי"ה סי' רנז (ואם אינו מכירו, ואמר

הגוי בפירוש שלצורך ישראל עושה, או אם מתקן לו הגוי [אש] לישראל והולך לו הגוי, אסור

להנות ממנו, שבכל אלו נאמר ויראת מאלהיך, ואין מערימין בכך). שו"ע סי"ב

(אף על פי שאינו מכירו, אם אומר בפירוש שלצורך ישראל הוא עושה, או אפילו אם אינו אומר

כן, אם מעשיו מוכיחים שלצורך ישראל עושה, כגון שהדליק נר בבית שישראל בו והלך לו הגוי,

אסור).

וכעין זה לעיל סי' רעו ס"ז (אם

יש הוכחה שמדליק בשביל עצמו ... אע"פ שהרוב ישראל מותר להשתמש לאורה).

והיינו שלעיל שם במסיבה, מן הסתם

כוונתו בשביל המסובין ואסור, אלא אם כן יש הוכחה שהדליק בשביל עצמו. משא"כ כאן

דלא מיירי במסיבה, מן הסתם כוונתו בשביל עצמו ומותר, אלא אם כן יש הוכחה שלצורך

ישראל עושה.

[367] תוכן הסעיף שלפנינו:

נפסק

לעיל סי"ז " ליקט נכרי עשבים מהמחובר לצורך בהמתו, מאכיל אחריו ישראל את

בהמתו", וכאמור בברייתא קכב, א (נכרי שליקט עשבים, מאכיל אחריו

ישראל).

כתבו

על זה הפוסקים (בעל התרומה, מרדכי, רא"ש ורשב"א), שכמו כן יכול הנכרי

בעצמו להאכיל את בהמת הישראל ואין צריך למחות בו.

אמנם

יש הפרש בין שיטת הרא"ש והרשב"א, שהתירו אף אם הנכרי ליקט עשבים מתחילה

לצורך האכלת בהמת ישראל, לבין שיטת בעל התרומה והמרדכי, שלא התירו אלא כשהנכרי

ליקט עשבים לצורך בהמה של עצמו, ואחר כך האכיל גם לבהמת ישראל.

בסעיף

זה נתבארה הלכה זו בעיקר לפי שיטת בעל התרומה והמרדכי, דקיי"ל להחמיר

כדבריהם.

אלא

שעדיין יש מקום להסתפק, שמא העיקר כדעת הרא"ש והרשב"א להתיר בכל אופן,

לכן הכניס רבינו את התיבות "לבהמתו ...גם" במוסגר, וכהכלל

המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך

חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו).

וכן

נתבארה שיטת הרא"ש והרשב"א במוסגר שבהמשך הסעיף (כדלקמן הערה 374 ).

[368] ספר

התרומה סי' רמז, הובא ב מרדכי רמז תו (דתניא לעיל, עכו"ם שליקט עשבים,

מאכיל אחריו ישראל ... וכל שכן אם עכו"ם ליקט עשבים בשבת ומאכיל אותם לבהמת ישראל,

אין צריך הישראל לומר לעכו"ם אל תאכל, כדאיתא גבי דליקה אין צריך לומר לעכו"ם

אל תכבה. ובלבד שלא יערים לעשות בשביל ישראל ואומר לעשות לעצמו. ואף על גב דתניא

נר שהוא דולק במסיבה אם רוב ישראל אסור, וכן מרחץ שהיא מרחצת בשבת אם רוב ישראל

אסור, אף על פי שהוא לא פירש בשביל ישראל הוא עושה. לפי שהרי גופו נהנה, אבל

לבהמתו ודאי שרי שיהיה הנכרי מאכיל את בהמתו של ישראל מוקצה, שהרי הוא לא פירש כי בשביל

הישראל הוא עושה, וגם גופו של ישראל אינו נהנה בדבר).

[369] כן

משמע במרדכי ובס' התרומה שם, שכתבו "ובלבד שלא יערים לעשות בשביל ישראל

ואומר לעשות לעצמו", הרי שלא התירו אלא כשליקט העשבים בשביל בהמה שלו, ואחר

כך האכיל גם לבהמת ישראל.

ונתבאר במהדורא בתרא לסי' רמג

סי"ד ( דבספר התרומה כתב שלא יערים לומר לעשות לעצמו כו', ומשמע דקאי

אברייתא מאכיל אחריו כו', דמיירי בליקט לבהמתו. וכן משמע בהדיא מלשון וכל שכן כו'

... וספר התרומה סבירא ליה דלא מהני הא דעביד אדעתא דנפשיה ... בליקט גם בשביל

ישראל).

*

זאת היא שיטת בעל התרומה והמרדכי,

אבל הרא"ש ביאר הלכה זו בפט"ז סי"ב (אבל אם הנכרי מלקט ומאכיל בהמת

ישראל, אין ישראל זקוק לומר אל תלקט, דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד, כדאמרינן גבי נכרי

שבא לכבות). היינו שהתיר גם אם הנכרי ליקט בתחלה כדי להאכיל בהמת הישראל, כמו

בנכרי שבא לכבות, שאין צריך למחות בו.

וכן הוא ברשב"א קכב, א (ובתוספות התירו

בגוי המלקט עשבים ומאכיל לבהמתו של ישראל, שאין ישראל חייב למונעו, מדתנן נכרי שבא

לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה. ואפשר שהוא כן, אלא שאין ראייתם מחוורת בעיני, דדלמא

התם משום דבדליקה התירו).

ונתבאר במהדורא בתרא לסי' רמג בתחלתו (ועי'

שם ברשב"א, דאף שאין ראיה משם, מכל מקום אפשר שהוא כן. ומשום הכי פסק כן בתשובה

שבב"י סי' ד"ש כשיטת התוס' דאין צריך למחות), ובסי"ד (הרשב"א

והרא"ש סבירא להו ... כיון דהנכרי אדעתא דנפשיה עביד, לא מיקרי גופו נהנה כלל,

דהנאה ממילא אתיא מהנכרי דעביד לנפשיה). והיינו שלדעתם אין צריך

למחות בו אף אם מלקט בתחלה לצורך בהמת ישראל.

ובשו"ע סי"ג (אם ליקט גוי

והאכיל לבהמת ישראל, אין צריך למחות בידו לפי שעה. אבל אם רגיל בכך, צריך למחות).

משמעות לשונו להחמיר כדעת בעל התרומה והמרדכי, שאם הנכרי רגיל בכך בודאי ליקטן

לצורך ישראל, שזה אסור.

שתי שיטות אלו, והמשמעות בשו"ע

להחמיר כדעת בעל התרומה והמרדכי, נתבארו במ"א סק"ל (ז"ל

הרא"ש, אבל אם מערים ישראל בכך, ורגיל לעשות דבריו בהערמה על ידי עכו"ם,

אסור, כדאמרינן פרק הפועלים עכ"ל. משמע אם אין הישראל מערים, אף על פי

שהעכו"ם מערים שרי. ועוד משמע, דאפילו ידעינן שהעכו"ם עושה לצורך ישראל

אין צריך למחות ... אבל המרדכי כתב וז"ל ובלבד שלא יערים לעשות בשביל ישראל

ולומר שעושה לעצמו, על כרחך משמע דאי ידעינן שעושה בשביל ישראל צריך למחות בידו.

וכן משמע מלשון השו"ע).

וכן נתבאר במהדורא בתרא שם סי"ח

( דבליקט עשבים לחוד יש להחמיר כספר התרומה ומרדכי, כמ"ש

המ"א שם ) .

[370] רא"ש

שם (אם הנכרי מלקט ומאכיל בהמת ישראל, אין ישראל זקוק לומר אל תלקט, דנכרי אדעתא דנפשיה

קעביד, כדאמרינן גבי נכרי שבא לכבות). רשב"א שם ( שאין

ישראל חייב למונעו, מדתנן נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה). ס' התרומה

ומרדכי שם (כדאיתא גבי דליקה אין צריך לומר לעכו"ם אל תכבה).

והנה הרא"ש והרשב"א

המתירים אף כשנכרי ליקט לצורך בהמת ישראל, מובן מה שלמדו היתר זה מדין נכרי שבא

לכבות, המבואר לקמן סי' שלד סכ"ו (נכרי שבא לכבות מעצמו, אין צריך למחות

בידו), כיון שבשניהם מיירי שהנכרי בא לעשות המלאכה לצורך הישראל, ואין צריך למחות

בו.

משא"כ בעל התרומה והמרדכי, שלא

התירו אלא כשליקט לעצמו ואחר כך האכיל גם לבהמת ישראל, שזה היתר פשוט, אם כן אינו

מובן מדוע הוזקקו ללמוד היתר זה מדין נכרי שבא לכבות.

ועל זה מבאר כאן, שגם לדעת בעל

התרומה והמרדכי, שליקט מתחלה לצורך עצמו, מכל מקום "מן הסתם ליקט גם לצורך

ישראל ... אין הדבר ידוע בבירור שליקט גם בשביל ישראל". וכאמור בס' התרומה (שהרי

הוא לא פירש כי בשביל הישראל הוא עושה). ובזה סגי מה שלמדים מדין נכרי שבא לכבות,

שאין צריך למחות בו.

*

כל זה מפרש כאן לדעת בעל התרומה

והמרדכי. אמנם במהדורא בתרא שם סי"ד (דבספר התרומה כתב ... מאכיל

את בהמתו של ישראל מוקצה כו', דמשום מוקצה בלחוד נגע בה, ולא משום איסור הלקיטה

כלל ... דכיון דאיכא למימר נמי דעביד אדעתא דנפשיה, כמו בנכרי שבא לכבות, יש להקל

בבהמתו ... סבירא ליה דלא

מהני הא דעביד אדעתא דנפשיה אלא לענין איסור מוקצה בליקט לבהמתו, ולא בליקט גם

בשביל ישראל).

והיינו שאף דמיירי שליקט לצורך

עצמו, מכל מקום

האכלת העשבים לבהמת ישראל היא איסור מוקצה. ולגבי איסור זה (שהוא קל מאיסור

קצירה), מודה להרא"ש והרשב"א, ללמוד היתר זה מדין נכרי שבא לכבות אין

צריך למחות בו.

[371] רש"י

קכא , א ד"ה נכרי אדעתיה דנפשיה עביד (ואפילו יודע שנוח לו לישראל, הוא

להנאת עצמו מתכוין, שיודע שלא יפסיד).

[372] סעיף

י (דכיון שהוא עושה מאליו, בודאי הוא עושה לטובת עצמו, שיודע שלא יפסיד, ובודאי

יקבל טובת הנאה מהישראל כנגד זה).

וכך הוא בכל מקום שנזכרת

בשוע"ר או במהדרא בתרא הלכה זו של היתר נכרי העושה מעצמו, נתפרש שההיתר הוא,

כיון שהנכרי סומך שהישראל יחזיר לו טובת הנאה (כמועתק לעיל סי' שז ס"ז בשולי

הגליון).

[373] לעיל שם (אבל אם מבעיר

עצים של הישראל ומדליק נר הישראל, אף על פי שמכיון שעושה מאליו בודאי דעתו על טובת

הנאה שיקבל מהישראל, מכל מקום כיון שהנכרי היה צריך ליטול רשות מתחלה מהישראל אם

יבעיר עציו וידליק נרו בשבת, והוא עושה כן מדעת עצמו, והישראל רואהו ושותק לו, אם

כן מבין הנכרי מדעת הישראל שזה נוח לו, ומתכוין הוא בעשייתו בשביל הישראל, לפיכך

צריך למחות בידו).

והוא מהגהות מרדכי פ"ק רמז

תנב, והגהות מיימוניות פ"ו אות ו, בשם תשובת רבינו שמחה (ואם ראה ישראל ושתק,

אדעתיה דישראל קעביד, כיון שהעצים של ישראל).

וכן הוא לעיל סי' רעו ס"ג (ומכל

מקום אם הנר הוא של ישראל, צריך הוא למחות בידו לכתחלה שלא ידליקנו בשבילו, מטעם

שנתבאר בסי' רנ"ב), וסט"ו (ואם עושה מדורה מעצמו מעצי ישראל צריך למחות

בידו), וסט"ז (אם שכר הנכרי שיסיקנו לו בכל יום ויום כל ימות החורף, והסיקו

גם בשבת כשאין הקור גדול, הרי זה כעושה מעצמו, ואינו צריך לצאת מביתו, אלא שלכתחלה

צריך למחות בו).

סי' שה סל"ד (הגבינות שעושות

השפחות בשבת מחלב של ישראל ... צריך למחות בידן ... שכיון שעושות מחלב שלו והוא

רואה ושותק להן, הן מבינות שהוא חפץ בכך, ולדעתו הן עושות).

סי' שז ס"ז (ואפילו אם הנכרי בא

מעצמו להסיר הפחם בלא רמיזת הישראל, צריך למחות בידו אם עושה בשביל הישראל, כיון

שהנר הוא של הישראל, כמו שנתבאר בסי' רע"ו), וסל"ז (נכרים המביאים עגלות

מלאות תבואה ... של ישראל ... אפילו אם הם מעצמם באים לפנות לתוך אוצרו, צריך

למחות בידם, שכיון שהתבואה שלו, אם יראה וישתוק, לדעתו הם עושים, כמ"ש בסי'

רנ"ב).

*

אמנם במהדורא בתרא שם (סי"ז-ח)

מסיק להתיר אף אם החפץ הוא של ישראל, כל זמן שאין גופו של ישראל נהנה ממלאכה זו (סבירא

ליה למהר"ם בהגהות מיימוניות פ"ח, דנכרי העושה מעצמו אין לאסור ... לדינא

נקטינן בעלמא כמהר"ם והרא"ש ורשב"א בשם התוס' ... כיון דעושה מעצמו,

אדעתא דנפשיה קעביד לקבל טובת הנאה. אלא דלא מהני אדעתא דנפשיה כשגופו נהנה), ושם

(סכ"ג) מבאר כן אף בדעת המ"א ( במ"א ... העתיק תשובת

רבינו שמחה בסי' רע"ו [ס"ק ד: אבל מחוייב למחות בידו] לענין הנאה דוקא

... וגם אם אין כוונתו כן, הרי חזר בו בסימן שכ"ה סק"ל שנהנה כו'),

והיינו כמבואר במ"א שם "צריך למחות בידו ... כיון שהישראל נהנה מזו

המלאכה".

וכן נתבאר לעיל סי' שה קונטרס אחרון

סק"א, שכנראה גם הוא ממהדורא בתרא (כי בלאו הכי רבים החולקים על ר' שמחה ...

דאף שרואהו עושה משלו אין צריך להפרישו ... ובשגם שיש לומר, שאף המג"א לא

החליט בסי' רע"ו לאיסור אלא במדורה וכהאי גוונא, שגוף הישראל נהנה ... ויש

לומר דמהאי טעמא נמי צריך למחות).

[374] כל המוסגר הזה הוא ביאור

שיטת הרא"ש והרשב"א (ראה לעיל הערה 367 ),

ש" אין איסור במה שמאכיל לבהמת ישראל מעשבים שליקט בשבילו ... לא

גזרו חכמים, אלא אם כן הוא עצמו עומד בפניה כדי שתאכל" עשבים אלו (ויתבאר

לקמן הערה 377 ).

ומה

שגם בעל התרומה והמרדכי כותבים טעם זה (גופו של ישראל אינו נהנה בדבר), יתבאר לקמן

(הערה 376 ).

[375] סי' רנב ס"י (וכן אם

הנכרי מאליו בלא אמירת ישראל עושה מלאכה בשבת משלו ... שאין צריך למחות בידו, מכל

מקום אסור לו ליהנות בשבת מהנר והמדורה שהבעיר בשבילו, לפי שאם יהנה גופו ממנה

בשבת נמצא שעיקר המלאכה נעשית בשבילו בשבת. שאף שהנכרי מתכוין לטובת עצמו, מכל

מקום עיקר עשיית מלאכתו היא שיהנה גוף הישראל ממנה בשבת, שאם לא הנאת גוף הישראל

ממנה בשבת לא היה עושה אותה כלל בשבת).

[376] ספר

התרומה שם (ואף על גב דתניא נר שהוא דולק במסיבה אם רוב ישראל אסור, וכן מרחץ

שהיא מרחצת בשבת אם רוב ישראל אסור, אף על פי שהוא לא פירש בשביל ישראל הוא עושה,

לפי שהרי גופו נהנה. אבל לבהמתו ודאי שרי שיהיה הנכרי מאכיל את בהמתו של ישראל

מוקצה, שהרי הוא לא פירש כי בשביל הישראל הוא עושה, וגם גופו של ישראל אינו נהנה

בדבר).

הובאו דבריו במ"א סקכ"ט (ואף

על גב דנר הדולק אם רוב ישראל אסור, אף על פי שלא אמר שעשה בשביל ישראל, התם שאני

לפי שגופו נהנה מן האיסור, אבל בהמתו שרי, עכ"ל המרדכי וספר התרומה).

וטעם זה מועיל בעיקר לפי שיטת

הרא"ש והרשב"א הנ"ל, שהתירו אף בליקט בתחלה בשביל בהמת ישראל, מטעם

"שנתכוין לטובת עצמו". ונתבאר במהדורא בתרא שם סי"ד ( הרשב"א

והרא"ש סבירא להו, דאף [ש]המאכיל לבהמת ישראל דמי למסיבה שרובה ישראל, מכל

מקום כיון דהנכרי אדעתא דנפשיה עביד, לא מיקרי גופו נהנה כלל, דהנאה ממילא אתיא

מהנכרי דעביד לנפשיה).

אבל לפי שיטת בעל התרומה והמרדכי, שאם

הנכרי מלקט בשביל בהמת ישראל צריך למחות בו, כיון שנחשב הנאת גוף הישראל, ולא

התירו אלא כשהנכרי ליקט לצורך עצמו, יש להבין מדוע נתנו הטעם ש"גופו של ישראל

אינו נהנה בדבר"?

על זה מבאר כאן בהמשך הסעיף, " שאין

הדבר ידוע בבירור שליקט גם בשביל ישראל, כי שמא ליקטן לעצמו ואחר כך נמלך ליתן

לבהמת ישראל", ולענין חשש זה (שמא ליקט גם בשביל ישראל) אמרינן "אין

גופו ממש נהנה מזה" .

*

אמנם במהדורא בתרא שם סי"ד

(דבספר התרומה כתב ... מאכיל את בהמתו של ישראל מוקצה כו', דמשום מוקצה בלחוד נגע

בה, ולא משום איסור הלקיטה כלל ... סבירא ליה לספר התרומה, כיון דמאכיל לבהמת

ישראל, ניכר בזה שמתכוין בשביל ישראל, כמו במדליק במסיבה שרובה ישראל. אלא דכיון

דאיכא למימר נמי דעביד אדעתא דנפשיה, כמו בנכרי שבא לכבות, יש להקל בבהמתו, שאין

גופו ממש נהנה ...

סבירא ליה דלא מהני הא דעביד אדעתא דנפשיה אלא לענין איסור מוקצה בליקט לבהמתו,

ולא בליקט גם בשביל ישראל, למימר דלא מיקרי גופו נהנה משום הכי).

והיינו שאף דמיירי שליקט לצורך

עצמו, מכל מקום

גם האכלת העשבים המוקצים לבהמת ישראל הוא איסור. ולגבי איסור זה (שהוא קל יותר

מאיסור קצירה), מודה להרא"ש והרשב"א שנחשב "גופו של ישראל אינו

נהנה בדבר", ולכן אין צריך למחות בו.

[377] כדתניא קכב, א (נכרי שליקט

עשבים מאכיל אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור), ובגמרא שם (דקאים לה באפה ואזלא

היא ואכלה). והיינו שמה שהתירו כשליקט הנכרי העשבים לצורך עצמו, הוא באופן דקאים

לה באפה כו', ואם בשביל ישראל ליקט, גם זה אסור.

וזאת מבאר כאן (במוסגר) לפי שיטת

הרא"ש והרשב"א, שהתירו שהנכרי ילקט בשביל ישראל ויאכיל בהמת ישראל,

ואסרו שהישראל יעמוד בפני בהמתו כדי שתאכל עשבים אלו. ומבאר כאן הטעם, שאם הישראל

עומד בפני בהמתו כדי שתאכל, נחשב הדבר כהנאת גופו, ואסור.

אבל לפי שיטת בעל התרומה והמרדכי, אין

שום הפרש אם הנכרי עצמו מאכיל בהמת ישראל או הישראל עומד בפניה כדי שתאכל עשבים

אלו. שאם הנכרי ליקט העשבים כדי להאכיל בהמת הישראל צריך למחות בו. ואם הנכרי ליקט

עשבים אלו לצורך עצמו, יכול גם הישראל לעמוד בפניה כדי שתאכל עשבים אלו.

[378] טור

ושו"ע שם (אבל אם רגיל בכך, צריך למחות).

ומקורו בס' התרומה ומרדכי שם (ובלבד

שלא יערים לעשות בשביל ישראל, ואומר לעשות לעצמו). רא"ש

שם (אבל אם מערים ישראל בכך, ורגיל לעשות דבריו בהערמה על ידי נכרי אסור). רשב"א

שם (ומכל מקום במערים אסרו בתוספות).

וזאת מבאר כאן לפי שיטת בעל התרומה

והמרדכי, דמיירי שליקט לעצמו ואחר האכיל לבהמת ישראל, ואם רגיל לעשות כן, משערים

שליקט מתחלה לצורך הישראל, שאסור לדעתם.

אבל לפי שיטת הרשב"א

והרא"ש, שהתירו גם אם הנכרי מלקט העשבים בשביל בהמת הישראל, כתב הרא"ש

שהאיסור הוא רק "אם מערים ישראל בכך". ונתבאר במהדורא בתרא שם סי"ד

(והערמה דאסרו התם, היינו בדאיכא חשש אמירה לנכרי) .

[379] מ"א

סק"ל (משמע דאפילו ידעינן שהעכו"ם עושה לצורך ישראל אין צריך למחות ...

אבל המרדכי [שהביא מס' התרומה] כתב וז"ל ובלבד שלא יערים לעשות בשביל ישראל

ולומר שעושה לעצמו. על כן משמע דאי ידעינן שעושה בשביל ישראל צריך למחות בידו).

[380] משנה

קנא , א (עשו לו ארון וחפרו לו קבר, יקבר בו ישראל). טור ושו"ע סי"ד

(עשה גוי בשבת ארון או קבר לעצמו, מותר לישראל ליקבר בו).

[381] רש"י

שם ד"ה עשו (בשביל נכרי, או למכור).

[382] כדלעיל

ס"ו (עיר שרובה נכרים, שאז מן הסתם היא נאפית בשביל הנכרים ולא בשביל

הישראל), ושם נסמן (הערה 223 ).

[383] ר"ן

סה, א ד"ה וגרסינן (יקבר בו ישראל, כלומר מיד). ב"י ד"ה ואם עשה (דקתני

יקבר בו ישראל, דמשמע מיד). לבוש סי"ד (מותר לישראל ליקבר בו לערב מיד, ואין

צריך להמתין בכדי שיעשו).

[384] משנה

וגמרא שם, לפירוש הגאונים ורמב"ם (כנסמן לקמן הערה 387 ).

וכדלעיל ס"ט (צריך להמתין לערב

בכדי שיעשו), ושם נסמן (הערה 272 ).

וראה לעיל סי' רנב קו"א סוף סק"ז

שכאן מיירי שהנכרי עושה מאליו כדי למכור לישראל, אבל בישראל שקצץ דמים לנכרי – ראה

שם סי"א. ולקמן סי' תקטו סכ"א.

[385] ר"ן

מו, א ד"ה ואיכא (דלערב נמי אסורין בכדי שיעשו, לא מפלגינן כלל בין אותו

ישראל לישראל אחר). ושם סד, ב ד"ה ואחרים (הא תוך כדי שיעשו אסורין לכל). טור

ושו"ע שם (אבל לישראל אחר מותר. והוא שימתין בכדי שיעשו).

וכן הוא לקמן בסמוך (מותר לקבור בו

ישראל אחר, לאחר בכדי שיעשו), ושם נסמן (הערה 392 ).

וכמו בשאר מלאכת הנכרי בשבת, כדלעיל

ס"ט (ואפילו אחרים שלא נעשית המלאכה בשבילם צריכים להמתין כן, שכל שנעשית

מלאכת איסור של תורה בשביל ישראל החמירו חכמים שלא לחלק בין מי שנעשה בשבילו

לאחרים), ושם נסמן (הערות 273 - 274 ) .

[386] תוכן ההלכה שנתבארה לפנינו,

במלאכת נכרי בפרהסיא בשבת לצורך ישראל:

(א)

פרהסיא במת, אסור לקבור בו אותו ישראל עולמית, ומותר לקבור בו ישראל אחר.

(ב)

פרהסיא בחי, יש ב' דעות אם אסרו להשתמש בו עולמית.

(ג)

קבלנות בית, יש לסמוך על המתירים לגור בו.

(ד)

שכיר יום בבית, מדינא מותר לגור בו, אך נכון שלא לגור בו עולמית, אף לאחרים.

(ה)

אמר לו לעשות מלאכה בקבלנות בפרהסיא, נכון שלא להשתמש בו.

[387] משנה

שם (ואם בשביל ישראל, לא יקבר בו עולמית). וכדמפרש עולא שם (אמאי, הכא נמי

ימתין בכדי שיעשו. אמר עולא בעומד באסרטיא), לפירוש הגאונים שהובא

בר"ן סה, א (הגאונים ז"ל פירשו דאסיפא דמתניתין, דקתני ואם בשביל ישראל

לא יקבר בו עולמית, פריך אמאי מחמרינן כולי האי, ולא סגי לן בכדי שיעשו כי היכי

דסגי בחלילין, ופרקינן דבעומד בסרטיא עסקינן, שהוא מקום פרהסיא), ורמב"ם

פ"ו ה"ה (אם בצנעה, ימתין בכדי שיעשו למוצאי שבת ויקבר בו. ואם היה הקבר

בסרטיא גדולה, והארון על גביו, וכל העוברין והשבין אומרים שזה שהנכרים עושין עכשיו

בשבת לפלוני הוא, הרי זה לא יקבר בו אותו ישראל עולמית). טור ושו"ע שם (ואם

עשאו בשביל ישראל, לא יקבר בו עולמית. ודוקא שהקבר בפרהסיא, והארון על גביו, שהכל

יודעים שנעשה לפלוני ישראל. אבל אם הוא בצנעה, מותר ליקבר בו לערב, בכדי שיעשו).

[388] רבי

אבהו שם (אמר ר' אבהו במוטל על קברו). רמב"ם ושו"ע שם (והארון על

גביו).

[389] רמב"ם

שם (וכל העוברין והשבין אומרים שזה שהנכרים עושין עכשיו בשבת לפלוני הוא). שו"ע

שם (שהכל יודעים שנעשה לפלוני ישראל).

[390] משנה

שם (לא יקבר בו עולמית). תוספתא שם פי"ח ה"ח (לא יקבר בהן אותו ישראל). רמב"ם

שם (לא יקבר בו אותו ישראל עולמית).

[391] רש"י

במשנה שם ד"ה לא (לעולם, קנסא הוא, משום דמוכחא מילתא דבשבילו הובאו). הובא ברמב"ן

שם ד"ה מתני'

(פרש"י

ז"ל לעולם ... דכיון שנעשית בהן מלאכה בשביל ישראל קנסינן עולמית).

[392] תוספתא

שם פי"ח ה"ח (אבל ישראל אחר מותר). רמב"ם שם (ומותר לקבור בו ישראל

אחר. והוא שימתין בכדי שיעשה). מ"מ שם (למד מן התוספתא, שאמרו עשו לו ארון

וחפרו לו את הקבר לא יקבר בו אותו ישראל, ולישראל אחר מותר, ומפרש רבינו, לאותו

ישראל אסור לעולם ושנעשה בפרהסיא, לישראל אחר מותר). ר"ן סד, ב ד"ה

ואחרים (ודאמרינן בגמרא הכא בתוספתא דלישראל אחר מותר, לאחר שהיית כדי שיבאו קאמר,

דלאותו ישראל שנעשית מלאכה בשבילו אסור לעולם ... אבל ישראל אחר לאחר כדי שיעשו

שרי, הא תוך כדי שיעשו אסורין לכל). טור ושו"ע שם (ואפילו כשהוא בפרהסיא,

אינו אסור אלא לאותו ישראל שנעשה בשבילו, אבל לישראל אחר מותר. והוא שימתין בכדי

שיעשו).

וכדלעיל בסמוך (ואם עשאו בשביל

ישראל צריך להמתין בכדי שיעשו, בין לקבור בו ישראל זה שנעשה בשבילו, בין לקבור בו

ישראל אחר). והיינו שבלא פרהסיא צריך להמתין בכדי שיעשו אף לישראל אחר. ושם נסמן

(הערה 385 ).

[393] רמב"ם

שם ה"ב (וימתין בכדי שתעשה. והוא שלא יהא הדבר בפרהסיא עד שידעו בו רבים שדבר

זה בשביל פלוני הוא נעשה בשבת). מ"מ שם (ומ"ש והוא שלא יהא הדבר הזה

מפורסם וכו', למד מדין הקבר). מ"א סקל"א (והוא הדין בכל מילי

דפרהסיא, אסור עולמית. כן כתב רמב"ם רפ"ו).

[394] רז"ה

סה, סוע"א (דכיון דאיפרסמא מילתא אתו למימר זה הקבר הנעשה בשבת בשביל ישראל

הקבור שם, ואין זה כבודו של מת הקבור שם, משא"כ בשאר מלאכות). רמב"ן

שם קנא, א סוד"ה מתני' (ומפרקינן בעומד בסרטיא וגנאי גדול הוא למת שיהא קבור

בקבר שחללו עליו בשבילו את השבת). ט"ז סקי"ד (דמשום כבוד המת

אמרו שלא יהיה בו גנאי לומר שנקבר באיסור כל היכא שהוא בפרהסיא). וכן משמע בר"ן

שם סד, ב (ומשנינן בעומד בסרטיא, כלומר במקום פרהסיא, ואיכא גנאי למת), ושם סה, א

(מקום פרהסיא, וגנאי הוא לישראל שיקבר בקבר מפורסם שנתחלל בו את השבת), וב"י

ד"ה ואם עשה (ומפרקינן דבעומד באסרטיא עסקינן שהוא מקום פרהסיא, וגנאי הוא

לישראל שיקבר בקבר מפורסם שנתחלל בו שבת).

וכן הוא בתוס' ב"ק פא,

רע"א (לפי שהוא מכוער ומגונה ומתבייש שנקבר בשבת, שנעשה באיסור שבת, אפילו על

ידי נכרי, מידי דהוה אההיא דתנן בפרק השואל עשה נכרי ארון וחפר קבר, אם בשביל

ישראל לא יקבר בו עולמית, ולא שרי בכדי שיעשו כמו בחי, מטעם דפרישית).

[395] רמב"ם

שם ה"ב (נכרי שעשה מלאכה מעצמו בשבת, אם בשביל ישראל עשה אותה, אסור ליהנות

באותה מלאכה עד מוצאי שבת וימתין בכדי שתעשה. והוא שלא יהא הדבר בפרהסיא, עד שידעו

בו רבים שדבר זה בשביל פלוני הוא נעשה בשבת). הרי שאם עשה הנכרי מעצמו בפרהסיא,

אסרוהו לעולם. מ"א סקל"א (ונראה לי דבקצץ שרי מדינא, אלא שנכון

להחמיר, כמ"ש סימן רמ"ד ס"ג). ושם (אם בנו לישראל גוים בית בשבת

באיסור, נכון להחמיר שלא יכנסו בו). ובמ"א שם ס"ק יא (מיהו כאן מדינא

שרי, כיון דקצץ לו שכר ועכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד, לכן כתב דנכון להחמיר).

עיין במ"ש לעיל

בסי' רנב בקונטרס אחרון סוף ס"ק ז (ואף דבתרווייהו אדעתא דנפשיה קעביד. על

כרחך צריך לומר שהחילוק ביניהם הוא, משום שזה עושה להשלים קבלנותו, וזה עושה מאליו

בלא קבלנות ... וכן משמע בסי' שכ"ה במג"א ס"ק ל"א עיי"ש

ודו"ק).

והיינו שהעושה על המקח (למכור למי

שיזדמן לו) גרע מ"קבל עליו קודם השבת לעשות זה וקצץ לו הישראל שכר", כי כשעושה

על המקח, אינו בטוח שיקנו ממנו וישלמו לו, וכעין האמור לעיל סי' רנב ס"ו (אין

דעתו סמוכה עליו בודאי, שלא קצץ לו הישראל שכר, ונמצא שהוא טורח בספק בשביל הישראל,

ונראה כעושה שליחותו).

[396] עיין

בט"ז סי' רמד סק"ד (נראה לי דדוקא אם נבנה באיסור גמור על ידי

עכו"ם, שהוא אסור לכו"ע. אבל אם נבנה בקבלנות, דהוא מותר לר"ת,

אעפ"י שלא רצה לסמוך על זה לבנות ביתו כך, מכל מקום לא מצינו לו שאסרו אם כבר

בנאוהו כן. וכן מסיק מו"ח ז"ל, דכדאי הוא ר"ת לסמוך עליו בשעת הדחק

בזה. וכן נראה עיקר).

ומזה מובן "שנכון להחמיר"

היינו "אפילו היה הנכרי שכיר יום, אלא שלא קבע לו הישראל איזה יום".

וכן הוא לעיל סי' רמד ס"ז (הבית

שנבנה בשבת בקבלנות, מותר להישראל ליכנס לדור בו, לפי שיש מי שמתיר קבלנות נכרי

ואפילו במחובר, וכדאי הוא לסמוך עליו בדיעבד. אבל נכרי שכיר יום שבנה בשבת, נכון

להחמיר שלא יכנס בו שום ישראל לעולם).

ו נתבאר לעיל בקונטרס אחרון לסי' רמג

סק"ב ( ולא דמי למ"ש בסי' רמ"ד ס"ג, דאין איסור בדיעבד

מעיקר הדין אף בשכיר יום כמשמעות הט"ז. דיש לומר כמ"ש המ"א סי'

שכ"ה ס"ק ל"א דכיון דקצץ שרי מדינא), ושם (הע רה קלג).

והיינו שאם שכרו לימים לבנות הבית נחשב

קצץ ושרי מדינא, כדלעיל סי' רמז ס"ז (ואף ששכרו לימים, אינו דומה לשכיר יום,

הואיל וקיבל עליו כל מלאכת הולכת האגרת הרי זה דומה לקבלן), ושם (הערות לח-מ). וכן

נתבאר לעיל סי' רמג בקונטרס אחרון ס"ק א ד"ה ולפי זה (דכהאי גוונא מקרי

קבלן משום דהתם קבל עליו כל המלאכה, שבודאי לא יחזור באמצע הדרך). וכן כאן כשקיבל

עליו בניית הבית, אף שמשלם לו לפי הימים.

אלא שבזה לא התיר ר"ת, ולכן

נכון להחמיר בזה שלא יהנה ממנו עולמית, כדלקמן בסמוך.

[397] מועד

קטן יב , א (מר זוטרא בריה דרב נחמן בנו ליה אפדנא מקבלי קיבולת חוץ לתחום,

איקלע רב ספרא ורב הונא בר חיננא ולא עלו לגביה, ואיכא דאמרי הוא נמי לא על בגוויה.

והאמר שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר, אדם חשוב שאני. ואיכא

דאמרי סיועי סייע בתיבנא בהדייהו). והיינו שבאופן המותר אין צריך להחמיר על עצמו,

אלא אדם חשוב. ואילו באופן האסור, גם שאר אדם נכון להחמיר.

ועל פי זה פסק הטור בסי' תקמג (ואפילו

נבנה הבית באיסור על ידי עו"ג נכון להחמיר שלא יכנסו בו). ובב"י שם (רבינו

סתם נכון להחמיר, ולא חילק בין אדם חשוב לשאינו חשוב ... נבנה באיסור. ומדלא קאמר

תלמודא אסור ליכנס בה, אלא דהנך רבנן, אי נמי מר זוטרא גופיה לא על בגויה, משמע

דלא מדת הדין היתה, אלא מדת חסידות. וזהו שכתב רבינו נכון להחמיר, כלומר אף על פי

דמדינא שרי, נכון להחמיר). ובסי' רמד ד"ה גרסינן (וכתבו רבינו גבי חול המועד,

משום דמשם נלמוד להיכא דנבנה באיסור בשבת, דנכון להחמיר, דכל שכן הוא).

וכן נפסק בשו"ע סי' רמד ס"ג

(אם בנו לישראל גויים בית בשבת באיסור, נכון להחמיר שלא יכנסו בו). ט"ז שם

ס"ק ד (והך איסור לכל אדם שזכרנו, היינו עכ"פ אינו איסור גמור מצד הדין

כשאר איסורים, מדלא מצינו בו איסור מפורש, רק שאלו אמוראי לא רצו לעייל בגוה, שמע

מינה דאין איסור להם, רק לכתחלה החמירו על עצמם שלא לכנוס שם, וכן לכל אדם. והטור

פוסק כלישנא בתרא, ועל כן כתב שם דנכון להחמיר שלא לכנוס שם אם נבנה באיסור, משמע

אבל לא מצד עיקר).

וכיון שגמרא הנ"ל מיירי בבניית

בית, לכן מפרש כאן שהלכה זו היא "אף גבי חי".

וכיון שהלכה זו אינה קשורה למחלוקת

שהובאה לעיל, בין הרמב"ם וסיעתו לבין בעל המאור וסיעתו, לכן מפרש כאן שהלכה

זו היא "לדברי הכל".

וכן הוא לעיל סי' רמד ס"ז (נכרי

שכיר יום שבנה בשבת נכון להחמיר שלא יכנס בו שום ישראל לעולם).

[398] מ"א סי'

רמד סקי"א (שלא יכנסו בו, אפילו אחרים. כן משמע בגמרא). והיינו

שמשמעות גמרא הנ"ל, שאם נבנה באיסור, נכון להחמיר שלא יכנסו בו אפילו אחרים.

וכן הוא לעיל שם (שלא יכנס בו שום

ישראל לעולם).

וראה תהלה לדוד ס"ק לז. כללי אמירה

לנכרי ע' קטו.

[399] רשב"א

בתשובה ח"ה סי' ריא (אמר לכותי, שיחתוך ערבה לצורך הקהל, בסך ידוע ...

ויצא הקול בעיר, שביום השבת היו קוצצים בערבה לצורך ישראל. וכל העם היו מרננים על

כך ... כיון דנעשה במקום פרהסיא, והם אומרים שהם קוצצים לצורך ישראל, וחשבתם

לרינון, יפה השגחתם. אבל להלכה נראה דהוא מותר, שהכותי במלאכתו הוא עושה).

עיין במ"ש שם בסי' רמד ס"ז

(הבית שנבנה בשבת בקבלנות מותר להישראל ליכנס לדור בו, לפי שיש מי שמתיר קבלנות

נכרי ואפילו במחובר, וכדאי הוא לסמוך עליו בדיעבד).

ומה שכאן נכון להחמיר אפילו בקבלנות

דפרהסיא, לא מיירי בבנין בית בקבלנות שהתיר בו ר"ת (כמצוין לעיל שם), אלא

כשצוה הישראל לנכרי לקצוץ ערבות בקבלנות בפרהסיא, וכל העם מרננים על כך.

[400] שו"ע

ורמ"א שם סי"א (אם חל יום הושענא רבה ביום א', וקצצו עובדי כוכבים ערבה

בשבת והביאו, כשרה. הגה, מיהו אם צוה ישראל לקוצצה, ואיכא פרהסיא בדבר, יש להחמיר

אם יש לו ערבה אחרת), ומ"א סק"י (כשרה, משמע ברשב"א אפילו צוה לו

ישראל).

והיינו שאף שהנכרי עשה בקבלנות, מכל

מקום כיון שהישראל צוה לו, שאסור משום קובע מלאכתו בשבת, לכן נכון להחמיר שלא

ליהנות ממנו.

[401] מרדכי מו"ק רמז תתנב (נראה

לומר דאפילו אם עשה העכו"ם במועד שרי, כדאמר בשבת ופוסק עמו לשבות ואינו שובת).

רבינו ירוחם נתיב ד ח"ה (יש מי שפירש כי הא דאמרינן דנותנין לו לעשותה אחר

המועד, דאם יעשנה הגוי במועד מותר, וכן נראה עיקר, כדאמרינן דשבת ופוסק עמו לשבות

ואינו שובת). רמ"א סי' רמד ס"ג (מיהו אם התנה ישראל עם הגוי שלא לעשות

לו מלאכה בשבת, והגוי עשאה בעל כרחו למהר להשלים מלאכתו, אין לחוש). וסי' תקמג

ס"ד (ואף אם יעשה הגוי אחר כך מלאכה, שרי, הואיל והתנה עמו לעשותה אחר המועד).

[402] ס"ז

(ואפילו אם כששכר את הנכרי לימים התנה עמו שלא יעשה ביום השבת, והנכרי עשה מעצמו,

(ו)אם עשה לטובת הישראל, נכון שלא יכנס בו שום ישראל לעולם. אבל אם נתכוין לטובת עצמו,

מותר אפילו לבעל הבית לדור בו, כיון שהתנה עמו שלא יעשה בשבת).

[403] תוכן ההלכה שנתבארה לפנינו,

בנכרי שהביא חלילין בשבת לצורך ישראל:

(א)

הביא דרך רשות הרבים, צריך להמתין בכדי שיעשו, בין לו בין לאחרים.

(ב)

הביא דרך כרמלית, לא נאסר אלא בשבת עצמה.

(ג)

הביא מחוץ לתחום, צריך להמתין בכדי שיעשו, רק לו ולא לאחרים.

(ד)

הביא דרך רשות הרבים בפרהסיא, אסור עולמית, רק לו ולא לאחרים.

[404] משנה

קנא , א (נכרי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל). לפירוש התוס' שם

ד"ה נכרי (על כן נראה דלא יספוד בהן ישראל היינו עד כדי שיבואו). טור ושו"ע

סט"ו (גוי שהביא בשבת חלילין לספוד בהם ישראל, לא יספוד בהם לא הוא ולא אחרים,

עד שימתין לערב בכדי שיבואו).

[405] רמב"ן

שם סוד"ה גמרא (בין קרוב בין רחוק צריך כדי שיבואו משם, דהא בשבת תוך התחום

נמי איכא הוצאה והעברה ברשות הרבים, שנעשית בשביל המת). טור שו"ע שם (והני

מילי כשהביאם דרך רשות הרבים). הגהת הלבוש סט"ו (אתעביד בהן איסור דאורייתא,

כגון שהובאו דרך רשות הרבים, וכל דבר דאתעביד ביה איסורא דאורייתא אסור לכל).

והיינו דוקא אם נכרי הביאם דרך רשות

הרבים, משא"כ אם הישראל הביא חפץ דרך רשות הרבים, מותר לאכלו או להשתמש בו

בשבת, כדלקמן סי' תנד סי"ב (מי שהוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות

הרבים לרשות היחיד בליל ט"ו שחל להיות בשבת, מותר לו לצאת בה ידי חובתו ולברך

עליה, ואין זו מצוה הבאה בעבירה כיון שהיתה שלו קודם שהוציאה או הכניסה, נמצא שלא

באה מצוה זו לידו על ידי עבירה, אלא שהוא עושה בה עבירה, אבל היא לא נעשית בעבירה

ולא באה לידו על ידי עבירה שעשה הוא).

ואף שנתבאר לעיל סי' שיח ס"א (המבשל

בשבת או שעשה אחת משאר מלאכות במזיד אסור לו לעולם ליהנות מאותה מלאכה).

מכל מקום יתבאר לקמן סי' תה ס"ט (פירות

שהוציאם חוץ לתחום והחזירם לתחומם אפילו במזיד הרי הם כאלו לא יצאו ... ואינו דומה

להמעשר פירות בשבת שקנסו אותו שלא יאכל מהם, לפי שעל ידי עשיית האיסור נתקנו

לאכילה, שלא היו ראויים כלל מקודם לכן, מפני שהם טבל. אבל פירות אלו היו ראויים לו

כשהיה עמהם חוץ לתחום, ולא הועיל לו כלום לאכילתם במה שהחזירם לתחומם, ואינו נהנה

מן האיסור באכילתו אותם).

וראה בדי השלחן סי' קכד ס"ק ה. שאלי

ציון ח"א סי' ד (ע' לז).

[406] ר"ן

מו, א ד"ה ואיכא (דלערב נמי אסורין בכדי שיעשו, לא מפלגינן כלל בין אותו

ישראל לישראל אחר). ושם סד, ב ד"ה ואחרים (הא תוך כדי שיעשו אסורין לכל). שו"ע

שם (בין לו ובין לאחרים).

וכמו בכך מלאכת נכרי בשבת בשביל

ישראל, שנתבאר לעיל ס"ט (ואפילו אחרים שלא נעשית המלאכה בשבילם צריכים להמתין

כן, שכל שנעשית מלאכת איסור של תורה בשביל ישראל החמירו חכמים שלא לחלק בין מי

שנעשה בשבילו לאחרים), ושם נסמן (הערות 273 - 274 ) .

[407] רמב"ם

פ"ו ה"ו (ואם ידע בודאי שממקום פלוני הביאום בשבת, ימתין בכדי שיבואו

מאותו מקום אחר השבת). שו"ע שם (ואם ידע בודאי שממקום פלוני הביאם בשבת, ימתין

לערב כדי שיבואו מאותו מקום).

[408] משנה

שם (לא יספוד בהן ישראל אלא אם כן באו ממקום קרוב). רמב"ן שם (בין קרוב בין

רחוק צריך כדי שיבואו משם, דהא בשבת תוך התחום נמי איכא הוצאה והעברה ברשות הרבים,

שנעשית בשביל המת). טור (ואפילו בידוע שהביאן בתוך התחום, צריך להמתין בכדי

שיבואו, מפני שהביאן באיסור שהעבירן ד' אמות ברשות הרבים), ושו"ע שם (ואם ידע

בודאי שממקום פלוני הביאם בשבת, ימתין לערב כדי שיבואו מאותו מקום ... כשהביאם דרך

רשות הרבים).

[409] משנה

מכשירין פ"ב מ"ו (ימתין כדי שיבואו ממקום קרוב). ר"ן ביצה (יג,

ב) ד"ה ולערב (ואם נסתפק לו מהיכן הביאן, כדי שיבואו מחוץ לתחום, והכי מוכח

במסכת מכשירין ... ממתין בכדי שיבאו ממקום קרוב). שו"ע סי' תקטו סוף ס"א

(ואם נסתפק לו מהיכן הביאן, שיעורן כדי שיבואו מחוץ לתחום).

וכן הוא לעיל סי"ג (די שימתין

למוצאי שבת בכדי הבאה מחוץ לתחום), ושם נסמן

(הערה 310 ).

[410] רמב"ם

שם ה"ה (הביאו לו חלילין לספוד בהן ... אם היה הקבר בסרטיא גדולה ... וכל

העוברין והשבין אומרים שזה שהנכרים עושין עכשיו בשבת לפלוני הוא). תוספתא שם

פי"ח ה"ח (נכרי שהביא חלילין בשביל ישראל בשבת, לא יספוד בהן אותו ישראל).

ר"ן סד, ב ד"ה ואחרים (דלאותו ישראל שנעשית מלאכה בשבילו אסור לעולם,

ואפילו בחלילין, דמיירי בשהביאן בפרהסיא, והוה ליה כקבר העומד בסרטיא), ושם סה, א ד"ה

וגרסינן (אפילו בחלילין, כל שהביאן בפרהסיא אסורין עולמית, וכמו שנראה מן התוספתא).

מ"א סקל"ג (ואם הביאן דרך סרטיא שהוא מפורסם, אסור עולמית, כמ"ש

סי"ד). והיינו שדין החלילין בפרהסיא (בסעיף טו) כמו דין הארון והקבר בפרהסיא

(בסעיף יד), אסורין עולמית.

[411] שו"ע

סט"ו (והני מילי כשהביאם דרך רשות הרבים, אבל אם לא הביאם אלא דרך כרמלית,

כיון שלא נעשה בהם איסור תורה אין צריך להמתין כדי שיבואו, אלא מותרים לערב מיד).

אך מכל מקום אסור לשלחם לכתחלה

להביאם דרך כרמלית, ואין מתירים מטעם שבות דשבות במקום מצוה, כדלעיל סי' שו

סכ"ב (אסור לומר לנכרי, אפילו מערב שבת, שילך חוץ לתחום בשבת אחרי קרובי המת

שיבואו להספידו, שאין דוחין שום איסור מפני הספדו), ושם נסמן.

והיינו כיון שלא התירו אלא במצוה

ממש, ולא בהידור מצוה, כדלעיל סט"ז (לומר לנכרי להביא ... דרך כרמלית ...

פירות ומיני תבשילים יתירים וכיוצא בהם, אינן נקראים דבר מצוה), ושם (הערה 350 ). ולקמן סי' שלא ס"ח (יש אוסרין

להוציא התינוק מביתו לבית הכנסת דרך כרמלית או חצר שאינה מעורבת, אפילו על ידי

נכרי, שאין בהוצאה זו צורך מצוה, שהרי אפשר למולו בביתו), ושם (הערה 1103 ).

[412] ב"ח

סוף הסי' (והיינו דוקא בהובאו מתוך התחום אלא שהובאו דרך כרמלית). מ"א

סקל"ד (שמביא תוך התחום). אליה זוטא סקי"ב (כאן מיירי תוך התחום.

ב"ח).

[413] אליה

זוטא שם (אף דלעיל סעיף ח' בעינן בכדי שיעשו, היינו בחוץ לתחום, אבל כאן מיירי

תוך התחום ב"ח. וצריך עיון).

*

ומטעם זה, הנה אף כשהביאו מחוץ

לתחום, וצריך להמתין בכדי שיביאו מחוץ לתחום, סגי בכדי שיביאו עד לתוך עיבורה של

עיר (שהיא כרמלית), ואין צריך להמתין בכדי שיביאו לביתו שבתוך העיר, כדלקמן סי'

תקטו סי"א (דהיינו שישהה כל כך כמו ששהה הנכרי בהבאתו אותם ממקום שהחשיך לו

היום בערב יום טוב, עד שהביא אותם לתוך עיבורה של עיר של הישראל, דהיינו מקום שמשם

מתחילין למדוד תחומי העיר). ונתבאר לעיל (הערה 312 ).

[414] תוס'

קנא, א ד"ה אלא אם כן (מה לי ארון וקבר שנעשו בשבת, ומה לי חלילים שהובאו

דרך רשות הרבים. ויש לומר דהביא ממקום קרוב לא מהני כל כך הבאתו). מ"א שם (הכא

שאני דליכא הנאה כל כך במה שמביא תוך התחום, כמ"ש התוס' עיי"ש).

והיינו שדעת התוס' להתיר מטעם זה אף

בהעבירו דרך רשות הרבים. אמנם אנן קיי"ל כמובא לעיל (הערה 405 ) מהרמב"ן וטור ושו"ע,

לאסור בהעבירו דרך רשות הרבים. מכל מקום מהני טעם זה להתיר בהעבירו דרך כרמלית.

[415] משנה

קנא, א (נכרי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אלא אם כן באו ממקום קרוב),

לדעת שמואל שם (שמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו), לגירסת הרי"ף

סד, ב (כלומר אע"ג דחזינן להו דעיילי בצפרא, לא אמרינן אי לאו דעיילי מאתר

קריבא לא הוו עיילי בצפרא, אלא אמרינן הכי מאתרא רחיקא אתו, והאי דאתו בצפרא,

בליליא אזלי עד דמטו לחומה, וביתו התם, וקא עיילי השתא). הובא בטור (ואם הוא ספק

אם הובא מחוץ לתחום אם לאו ... לרי"ף גם בזה צריך להמתין בכדי שיעשו). רמב"ם

פ"ו ה"ו (שמא בלילה הביאום ממקום אחר עד החומה ובבקר נכנסו בהן). מ"מ

שם (וזה כדעת הגאונים ז"ל), ובהל' יום טוב פ"ב סוף ה"י (ודעת

הגאונים ז"ל שחוששין שמא באו מחוץ לתחום. וכן דעת רבינו פרק ששי מהלכות שבת).

שו"ע ס"ט (אם הוא ספק אם הובא מחוץ לתחום, אסור), וסט"ז (ספק אם

הובאו מחוץ לתחום או מתוך התחום, חוששין שמא מחוץ לתחום הובאו). וכן הוא לעיל

סי"ד (אם הוא ספק אם הובא מחוץ לתחום, אסור).

והאיסור הזה הוא (לא רק לענין בו

ביום, אלא) כדלעיל "עד שימתינו בכדי שיכולים להביאם במוצאי שבת". וכן

הוא לעיל סי"ד שם "בכדי הבאה מחוץ לתחום". ונתבאר לעיל שם (הערה 318 ).

*

אלא שמכל מקום חילק בינם, דלעיל

סי"ד הביא ב' הדעות, ומסיק "שהעיקר כסברא הראשונה", ואילו כאן פסק

בפשיטות לאיסור. שכן נפסק בפשיטות בשו"ע סט"ז (ספק אם הובאו מחוץ לתחום

או מתוך התחום, חוששין שמא מחוץ לתחום הובאו).

וטעם החילוק בינם נתבאר במ"א

ס"ק יד (וצ"ע דאם כן למה סתם הרב"י בסי"ו דחוששין לחומרא עיי"ש.

ואפשר דבמת החמיר טפי). הובאו דבריו לקמן סי' תקטו בקונטרס אחרון ס"ק ב (כתב

בהדיא במג"א בסי' שכ"ה ס"ק י"ד ... דבמת החמיר טפי).

[416] כדלעיל

סי"א (הובא מחוץ לתחום ... אסור באכילה בו ביום למי שהובא בשבילו, ולערב בכדי

שיעשו ... אבל לאחרים מותר אפילו בו ביום).

[417] ב"י

ד"ה ומ"ש ואפילו (והיכא דהביאם מחוץ לתחום, שלא ברשות הרבים, ואחר כך

העבירם ברשות הרבים, נראה לי דבכדי שיבואו מתחלת רשות הרבים סגי).

ובגירסת דרכי משה הארוך (וכתב בית

יוסף, והיכא דהביאן מתוך התחום, שלא ברשות הרבים, ואחר כך העבירם ברשות הרבים,

נראה לי דבכדי שיבואו מתחלת רשות הרבים סגי).

והיינו שיש כאן ג' אופנים: א) מחוץ

לתחום (נאסר רק למי שהובא בשבילו). ב) כרמלית (נאסר רק בשבת). ג) רשות הרבים (נאסר

בכדי שיעשו אף למי שלא הובא בשבילו).

[418] כדלעיל

סי"א (הובא מחוץ לתחום ... לאחרים מותר). ולעיל בתחלת הסעיף (הביאם דרך

כרמלית, אם הביאם מתוך התחום, אין צריך להמתין כלל).

והיינו שלגירסת ב"י הנ"ל

דמיירי שהביאן מחוץ לתחום, מותר אחר כך לאחרים. ולגירסת דרכי משה הנ"ל,

דמיירי שהביאן מתוך התחום, מותר אחר כך מיד.

ופירש בפרישה ס"ק ח (דרוצה

לומר, לאחרים אינו אסור אלא עד בכדי שיבואו מתחלת רשות הרבים, דאילו למי שהובא

בשבילו צריך נמי להמתין עד בכדי שיבואו מתחלת מקום הבאתן, וכמ"ש לעיל בהבאת

מחוץ לתחום).