ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות תשרי הלכות ראש השנה (סי' תקפב-תרג)תקפו דיני שופר של ראש השנה

תקפו דיני שופר של ראש השנה

ובו כ"ז סעיפים

שופר של איל כפוף

א שופר¹⁶⁵ של ראש השנה מצותו שיהיה כפוף¹⁶⁶, כדי שיכפפו את לבם להקב"ה בתפלה¹⁶⁷.

וכל השופרות הכפופין כשירים חוץ משל פרה ושל שור¹⁶⁸, מפני שאינו נקרא שופר אלא קרן, שנאמר בכור שורו וגו' וקרני ראם קרניו¹⁶⁹.

והוא הדין קרני רוב החיות שהם עצם אחד, ואין שמם שופר, שאין נקרא שופר אלא קרנים החלולים שיש להם זכרות בפנים ונקלף גידן¹⁷⁰ מן הזכרות, כגון של כבשים ואילים ועזים, כי שופר הוא מלשון שפופרת, אבל קרני רוב החיות הם עצם אחד, ופסולין אפילו בדיעבד, כמו של פרה ושל שור¹⁷¹:

ב ומצוה מן המובחר לתקוע בשופר של איל, כדי שיזכור לנו עקידת יצחק. אבל אם אין לו שופר של איל יוצא בשאר מינים¹⁷², חוץ משל פרה וכיוצא בו¹⁷³.

ואפילו בפשוט, אם אין לו כפוף, שלא אמרו כפוף אלא לכתחלה, אבל בדיעבד אם תקע בפשוט, יצא, וזה שאין לו כפוף הרי זה כדיעבד¹⁷⁴:

ג שופר מבהמה טמאה יש לפוסלו אפילו בדיעבד, לפי שלא הוכשרו למלאכת שמים אלא טהורים בלבד¹⁷⁵:

שופר גזול ושל עבודה זרה

ד הגוזל שופר ותקע בו, יצא, אפילו לא נתייאשו הבעלים ממנו¹⁷⁶. ואינו דומה ללולב¹⁷⁷ ומצה¹⁷⁸ וציצית¹⁷⁹ הגזולים, לפי שמצות השופר אינו אלא השמיעה בלבד¹⁸⁰, ואין בשמיעת קול דין גזל, שהרי בשמיעתו אינו נוגע בשופר כלל, ולפיכך אע"פ שתקע בו באיסור גזל, כיון שבעיקר המצוה דהיינו השמיעה, אין בה איסור גזל, יצא ידי חובתו¹⁸¹.

ומכל מקום כיון שעל ידי גזל באה המצוה אליו, לא יברך עליה, כדין מצוה הבאה בעבירה¹⁸², שנתבאר בסי' י"א¹⁸³ ובסי' תרמ"ט¹⁸⁴ עיי"ש:

ה מותר ליטול שופר של חבירו שלא מדעתו לתקוע בו תקיעה של מצוה, ומברך עליו¹⁸⁵, דמן הסתם נוח לו לאדם שיעשו מצוה בממונו בדבר שאין בו חסרון כיס, כמ"ש בסי' י"ד¹⁸⁶ עיי"ש:

ו התוקע בשופר של עבודה זרה של ישראל, כגון שהשתחווה להשופר¹⁸⁷, לא יצא, משום דשופר צריך שיהא בו טפח כמו שיתבאר¹⁸⁸, וזה שהוא עומד לישרף, שהרי עבודה זרה של ישראל אפילו אם יבטלנה גוי אינה מבוטלת, כמ"ש ביו"ד סי' קל"ט¹⁸⁹, וצריך לשרפה, וכל העומד לישרף הרי הוא ככבר נשרף, ואם כן אין בו שיעור טפח¹⁹⁰:

חסר¹⁹¹

שופר שנסדק

ז וכן הדין¹⁹² אם הסדק הוא רחב, וכשמדבקו בדבק ניכר הדבק בין הסדקים, מפני שהוא סותם את החלל שביניהם, דינו כסותם נקב בדבר שאינו ממין השופר ¹⁹³ שנתבאר למעלה:

ח נסדק מיעוט אורך השופר ונשאר רוב ארכו שלם, ולא דבקו בדבק ולא חיברם באוּר¹⁹⁴, יש אומרים שדינם כניקב, שאפילו לא נשתייר מסיום הסדק עד מקום הנחת הפה כדי שיעור שופר כשר¹⁹⁵, כמו שנתבאר¹⁹⁶. ויש אומרים¹⁹⁷ שאינו דומה לניקב נקב שיש בו חסרון מגוף השופר, שיש מקום להרוח שמחמת התקיעה להכנס שם דרך החסרון ויוצא החוצה, ואינו מתחזק להסדיק השופר, משא"כ בסדק שאין בו חסרון מגוף השופר ואין מקום להרוח לצאת שם, ועל כן הוא מתחזק ומסדיק הסדק יותר וסופו להסדיק כל אורך השופר¹⁹⁸, ולפיכך אפילו אם לא נסדק אלא כל שהוא פסול, לפי שאין שם שופר עליו, כיון שסופו להסדיק כולו¹⁹⁹. ואם הדקו הרבה בחוט או במשיחה, כשר, שהרי החוט מעמידו שלא יתבקע יותר²⁰⁰.

ולענין הלכה יש להחמיר כסברא האחרונה. אבל בשעת הדחק שאין שופר אחר מצוי, יש לסמוך על סברא הראשונה:

ט נסדק השופר לרחבו, דהיינו סביב הקיפו, אם הסדק הוא מיעוט היקף השופר ונשתייר רוב הקיפו באותו מקום שלם, כשר²⁰¹, אפילו אם נשתנה קולו מכמות שהיה קודם שנסדק, שכל הקולות כשירים בשופר ²⁰² . ואפילו אין בסדק חסרון מגוף השופר, שאין שם מקום לרוח לצאת, לפי שאין הרוח מסדיק יותר, אלא אם כן נסדק לארכו²⁰³.

אבל אם לא נשתייר רוב הקיפו שלם. אם אין מהסדק עד מקום הנחת הפה כדי שיעור שופר, פסול²⁰⁴, דכיון שנסדק רובו, הרי הוא כאלו נחתך כולו באותו מקום²⁰⁵, ואם כן הרי נחסר השופר משיעורו, ולפיכך אע"פ שלא נשתנה קולו מכמות שהיה קודם שנסדק, פסול. אבל אם יש מהסדק עד מקום הנחת הפה כדי שיעור שופר, אע"פ שנשתנה קולו מכמות שהיה קודם שנסדק, כשר. ואף על פי שהקול יוצא דרך החלק שלמעלה מהסדק, אין פוסלין אותו משום קול שופר ודבר אחר²⁰⁶, או משום קול שני שופרות²⁰⁷, דכיון שבשעת עשיית השופר היה זה החלק מחובר לעיקר השופר ולא נפרד ממנו לעולם, לכן הן נחשבין כשופר אחד לענין זה, שלא לפוסלן משום שני שופרות²⁰⁸. אבל מכל מקום אינן נחשבין כשופר אחד לגמרי כדי להשלים לשיעור שופר, כיון שנסדקו ונפרדו זה מזה ברוב היקף:

דיבק, הפך קיצר גרד או נקב

י דיבק שברי שופר זה עם זה ועשה מהם שופר אחד שלם, פסול²⁰⁹, לפי שאין זה קרוי שופר²¹⁰. ואפילו יש בשבר שכנגד פיו שיעור שופר²¹¹ שלם מכל צדדיו²¹², אעפ"כ הוא נפסל מחמת השברים הנוספים על שבר זה שהקול יוצא דרך שם²¹³, והתורה אמרה²¹⁴ קול היוצא משופר אחד ולא היוצא משני שופרות²¹⁵:

יא וכן מטעם זה אם הוסיף כל שהוא על אורך השופר שלם, בענין שהקול יוצא דרך התוספת ההיא, בין שהתוספת ממין השופר בין שאינו ממין השופר, בין שהוסיף בצד הקצר בין שהוסיף בצד הרחב, פסול²¹⁶. מטעם שנתבאר²¹⁷:

יב הפכו ותקע בו, לא יצא, בין שהפכו כדרך שהופכין חלוק, שהחזיר פנימיות השופר להיות חיצוניותו וחיצוניותו להיות פנימיותו, בין שהניחו כמות שהיה אלא שהרחיב את צד הקצר שלו וקיצר את הרחב ברותחין²¹⁸, ותקע בין בצד הקצר בין בצד הרחב שהיה קצר מתחלה ²¹⁹ , לא יצא, שנאמר²²⁰ והעברת שופר וגו', כדרך העברתו שהאיל מעבירו בראשו מחיים, פרט להפך²²¹. ועיין בסי' תק"צ²²²:

יג היה ארוך וקצרו, אם נשאר בו שיעור שופר, כשר²²³.

וכמה שיעור שופר, טפח, כדי שיאחזנו התוקע בידו, דהיינו בד' אצבעותיו בינונים, ויראה השופר מכאן ומכאן, שהטפח הוא ד' אצבעות גודלין, כדי שלא יאמרו לתוך ידו הוא תוקע²²⁴. ואפילו אם התוקע הוא אדם גדול ואין השופר נראה מתוך ידו, אף על פי כן אין צריך יותר מטפח של אדם בינוני, דהיינו ד' גודלין²²⁵. ומודדין במקום הרחב של הגודל²²⁶, כמ"ש בסי' י"א²²⁷. וכן הדין בכל אצבעות שבתורה²²⁸:

יד גרדו, בין מבפנים בין מבחוץ, עד שעשאו דק מאד כמו גלד, כשר²²⁹. ואע"פ שאינו כדרך שהאיל מעבירו בראשו ממש, מכל מקום כיון שהוא כדרך צמיחתו בראש האיל, נקרא כדרך העברתו. ולא מיעטו אלא אם הפכו, ששינה אותו מדרך צמיחתו בראש האיל²³⁰:

טו אם הוציא הזכרות מן הקרן ועשה ממנו שופר, כגון שניקב בו, פסול, לפי שאין נקרא שופר אלא דבר שהוא חלול בטבעו, ששופר הוא לשון שפופרת, והזכרות כיון שאינו חלול בטבעו, אינו נקרא שופר²³¹. אבל אם לא הוציא הזכרות מן הקרן, אלא נקב בו נקב, כשר²³². ואפילו לכתחלה מותר לעשות כן²³³. ואפילו הזכרות מפסיק בין הקול להדבר החלול בטבעו שנקרא שופר אין בכך כלום, דמין במינו אינו חוצץ²³⁴, והרי הוא כמו שלא היה שם זכרות כלל:

שופר מצופה

טז צריך שלא יהא שום הפסק בין פי התוקע להשופר. לפיכך אם ציפהו זהב במקום הנחת הפה כדי לנאותו²³⁵, אפילו אם הצפוי הוא באורך השופר, אם הוא מיד סמוך לראשו בצד הקצר פסול, לפי שהתוקע מכניס קצתו בפיו ושפתו מכסה עליו, ונמצא הזהב חוצץ בין שפתו לשופר²³⁶. אבל אם הציפוי הוא רחוק מפי התוקע, כשר²³⁷.

במה דברים אמורים, כשלא נשתנה קולו מחמת הציפוי²³⁸, או שאינו יודע אם נשתנה, דמן הסתם לא נשתנה קולו בשביל ציפוי כל שהוא²³⁹, אבל אם יודע שנשתנה הקול מחמת הציפוי, ואע"פ שהשינוי הוא מעט, פסול, לפי שאין קול שופר לבד, אלא קול שופר וקול דבר אחר, דהיינו הציפוי²⁴⁰:

יז במה דברים אמורים, כשהציפוי הוא הוספה על עובי השופר או על רחבו, אבל אם הוא הוספה על ארכו, אפילו בצד הרחב שלו, אם נתן שם זהב משהו על עובי השופר בענין שנתארך השופר משהו, פסול²⁴¹ אע"פ שלא נשתנה קולו כלל²⁴², מטעם שנתבאר למעלה²⁴³:

יח המציירים בשופר צורות כדי לנאותו, לא יפה הן עושין, אע"פ שאין כולו מצופה במיני הציורין, לפעמים הקול משתנה²⁴⁴.

אבל מותר לחקוק בשופר עצמו צורות כדי לנאותו, שאפילו אם ישתנה קולו על ידי כן, אין בכך כלום, שאין כאן קול מן דבר אחר, אלא קול השופר לבד²⁴⁵, וכל הקולות כשרים בשופר²⁴⁶:

יט הרחיק את השופר מעט מפיו ונפח בו ותקע, לא יצא ידי חובתו, כיון שיש הפסק מעט בין פיו לשופר²⁴⁷:

כ נתן שופר בתוך שופר, אם שמע קול פנימי לבד²⁴⁸, כגון שבצד הקצר הוא בולט יותר מן החיצון, ונתן הפנימי בפיו ותקע²⁴⁹, ובצד הרחב אין החיצון בולט יותר מן הפנימי, אלא הפנימי בולט יותר²⁵⁰, או ששניהם שווין²⁵¹, דנמצא שאין בתקיעה זו שום תערובות קול מן החיצון אלא מן הפנימי לבד, לפיכך יצא ידי חובתו, שאין כאן אלא קול שופר אחד.

והוא שלא נשתנה קולו מחמת שהוא נתון בתוך החיצון, אבל אם נשתנה קולו²⁵², או שהחיצון בצד הרחב שלו בולט יותר מן הפנימי, או שבצד הקצר שלו הם שוים, דאז אי אפשר שלא שמע אלא קול שניהם, לא יצא, דקול שופר אחד אמרה תורה, ולא קול שני שופרות²⁵³:

כא כל דבר הפוסל ביום ראשון בשופר, פוסל גם ביום שני, אע"פ שאינו אלא מדבריהם²⁵⁴:

אין מחללין עליו יום טוב

כב שופר של ראש השנה אין מחללין עליו יום טוב²⁵⁵, מפני שיום טוב הוא עשה ולא תעשה, כמ"ש בסי' תצ"ח²⁵⁶, ואין עשה דשופר דוחה את לא תעשה ועשה²⁵⁷. ואפילו בדבר שאיסורו אינו אלא מדרבנן, אין מחללין עליו²⁵⁸, לפי שחכמים השוו את דבריהם לשל תורה²⁵⁹, והעמידו דבריהם לבטל דברי תורה בשב ואל תעשה²⁶⁰:

כג כיצד, היה השופר בראש האילן או מעבר הנהר, ואין לו שופר אחר אלא הוא, אינו עולה באילן ואינו שט על פני המים כדי להביאו²⁶¹. ואם נפל עליו גל של אבנים, אסור לטלטל האבנים כדי ליטלו²⁶². ואין לילך חוץ לתחום כדי לשמוע קול שופר²⁶³, ואין צריך לומר שאין מביאין אותו מחוץ לתחום²⁶⁴:

כד במה דברים אמורים, על ידי ישראל, אבל על ידי נכרי מותר לעשות כל דבר שאיסורו אינו אלא מדברי סופרים, כגון לעלות באילן²⁶⁵ ולהביאו מחוץ לתחום²⁶⁶ וכל כיוצא בזה. אבל אסור לומר לנכרי לעשות מלאכה גמורה בשבילו²⁶⁷.

ומכל מקום אם הנכרי עשה מעצמו מלאכה גמורה, כגון שעשה שופר ביום טוב, מותר לתקוע בו²⁶⁸, ואע"פ שעשה בשביל ישראל. ואין חוששין שמא יאמר הישראל לנכרי לעשותו²⁶⁹, אין חוששין לזה אלא בדבר שיש הנאה לגוף אדם, אבל המצות שלא נתנו להנאת הגוף ²⁷⁰ , אין חוששין שיעבור עבירה כדי לקיים המצוה²⁷¹:

כה במה דברים אמורים, כשעשה הנכרי השופר מקרן שלו, דאין בו משום איסור נולד ביום טוב, כיון שבין השמשות היה הקרן ביד הנכרי, והנכרי לא הקצה דעתו מלעשות ממנו שופר, שהרי בידו וברשותו הוא לעשות ממנו מה שירצה. אבל אם עשה נכרי שופר ביום טוב מקרן של ישראל, כיון שבין השמשות לא היה הקרן עומד לעשות ממנו שופר, שהרי לא היה ברשותו של נכרי, אם כן זה השופר הוא נולד ביום טוב, ואסור הישראל לטלטלו כדי לתקוע בו²⁷², שאין דוחין שבות מפני תקיעת שופר²⁷³.

ומכל מקום אם אין שם שופר אחר אלא הוא, מותר לתקוע בו, ויש לסמוך על המתירין²⁷⁴ נולד ביום טוב, כדי שלא לבטל מצות עשה של תורה:

כו אם נכרי הביא שופר ביום טוב מחוץ לתחום בשביל ישראל ²⁷⁵ , אפילו הביאו מחוץ לי"ב מיל, מותר לתקוע בו אף הישראל שהובא בשבילו, אפילו להאומרים²⁷⁶ דחוץ לי"ב מיל יש איסור תחומין מן התורה²⁷⁷. שהרי דבר הבא מחוץ לתחום מותר בטלטול, ואינו אסור אלא באכילה או בהנאה, דהיינו להשתמש בו²⁷⁸, כמ"ש בסי' תקט"ו²⁷⁹, וזה שתוקע בו תקיעה של מצוה, אין זו חשובה הנאה כלל²⁸⁰, כמו שנתבאר למעלה²⁸¹.

ומכל מקום צריך ליזהר שלא יטלטלנו חוץ לד' אמות²⁸², ועל דרך שנתבאר בסי' תקט"ו²⁸³, ועיין שם בסוף הסימן²⁸⁴:

כז יכול ליתן בתוכו מים או יין כדי לצחצחו, ואין זה כמתקן כלי ביום טוב²⁸⁵. אבל מי רגלים אף בחול אסור, מפני הכבוד²⁸⁶:

הערות

165. עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה: (א) שופר של איל כפוף (ס"א-ג). (ב) שופר גזול ושל עבודה זרה (ס"ד-ו). (ג) שופר שנסדק (ס"ז-ט). (ד) דיבק, הפך קצר גרד או נקב (ס"י-טו). (ה) שופר מצופה (סט"ז-כא). (ו) אין מחללין עליו יום טוב (סכ"ב-כז).
166. גמרא כו, ב (אמר ר' לוי, מצוה של ראש השנה ושל יום הכיפורים בכפופין ... תניא רבי יהודה אומר בראש השנה היו תוקעין בשל זכרים כפופין). טור ושו"ע ס"א (שופר של ראש השנה מצותו בשל איל, וכפוף).
167. גמרא שם (בראש השנה כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי). ירושלמי פ"ג ה"ד (א"ר יונה, כדי שיכופו את לבם בתפלה). טור ולבוש ס"א (והוא סימן שנכפוף לבבנו בתפלה אל אֵל שבשמים ביום הדין הזה). מ"א ס"ק א (שיכפפו לבם למקום).
168. משנה כו, א (כל השופרות כשרים חוץ משל פרה, מפני שהוא קרן). טור ושו"ע שם (ושל פרה פסול בכל גוונא). מ"א ס"ק ב (פרה, הוא הדין שור).
169. ברכה לג, יז. גמרא שם (דפרה קרן אקרי, שופר לא אקרי, דכתיב בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו). לבוש שם (ושל פרה קרן איקרי, שופר לא מיקרי, דכתיב בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו, פירוש, קרניו של בכור שור הם כקרני ראם, שמע מינה דשל שור איקרי קרן דוקא, דומיא דקרניו של ראם). מ"א ס"ק ב (מפני שנקראו קרן ולא שופר).
170. בקונטרס השלחן הגיה: גילדן.
171. תוס' שם ד"ה חוץ (הא דלא קתני נמי חוץ משל ראם ... שמא אינם חלולים ואינם ראוים לשופר). רמב"ן שם ד"ה (ולי נראה שאין בכלל השופרות אלא הקרנים החלולים שזכרותן ניטלת מהן, אבל קרני מקצת החיות שכולם עצם אחד, אינם בלשון שופר אלא קרן שמם, ואפילו קדח בהן פסולין לתקיעה, וקרני הראמים כך הן עשויין, ומשום הכי תנן כל השופרות שהם הקרנים החלולין כשרין, חוץ משל פרה, שאע"פ שהוא שופר, [פסול], מפני שנקרא קרן, כאותן שאינן חלולים ששמן קרן). ר"ן ו, א (דלא מיקרי שופר אלא אותן שהם חלולין מלשון שפופרת). טור (שאין נקרא שופר אלא מקרנים החלולים שיש להם זכרות בפנים ונקלף מן הזכרות, כגון של כבשים ואילים), ושו"ע שם (וכן קרני רוב החיות שהם עצם אחד ואין להם מבפנים זכרות, פסולים). לבוש שם (שאין שמם בלשון הקודש שופר, שהרי אינם כשפופרת). וכן הוא לקמן סט"ו (שאין נקרא שופר אלא דבר שהוא חלול בטבעו, ששופר הוא לשון שפופרת).
172. גמרא טז, א (אמר רבי אבהו, למה תוקעין בשופר של איל, אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני). רא"ש פ"ג סי' א (כולהו מודו דיוצא בדיעבד בין בשל איל בין בשל יעל, כדקתני רישא כל השופרות כשרין חוץ משל פרה, ואם לא מצא של איל יוצא בשל יעל או בשל עזים ... והא דאמר ר' אבהו למה תוקעין בשופר של איל, לאו דוקא נקט איל, דשאר כפופים נמי שרי לכתחילה, אלא טעמא דמנהגא קא מפרש, והכי קאמר, למה תוקעין בשופר של איל ומחזירין עליו למצוה מן המובחר, כדי שיזכור לנו עקידת יצחק, הלכך מצוה מן המובחר בשל איל). טור (מצוה מן המובחר לחזור אחר של איל, לזכור עקידת יצחק), ושו"ע ס"א (מצותו בשל איל). ט"ז סק"א (בשל איל אינו מקרי לכתחלה, אלא מצוה מן המובחר). מ"א ס"ק א (איל, לזכר עקידת יצחק). וכעין זה לעיל סי' תקפג ס"ה (יש לאכול ראש איל, זכר לאילו של יצחק). סי' תקפד ס"ט (שעל ידי תקיעת שופר הקב"ה זוכר עקידת יצחק).
173. כדלעיל ס"א.
174. רא"ש שם בשם הרמב"ן (כל השופרות כשרין בדיעבד בין פשוטין בין כפופין). טור (ודווקא לכתחלה, אבל בדיעבד, או שאין לו איל וכפוף, יוצא בשאר מינין ובפשוט). ב"י שם (אם אין לו שופר שיהיה בו שום תנאי משני תנאים אלו, שאינו של איל אלא שאר מינים, וגם אינו כפוף אלא פשוט, יוצא בדיעבד). שו"ע שם (ובדיעבד, כל השופרות כשרים, בין פשוטים בין כפופים, ומצוה בכפופים יותר מבפשוטים).
175. שבת כח, א (לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד). ר"ן ו, א (ומיהו אף על גב דמסקינן חוץ משל פרה, אפשר דדוקא בטהורים, אבל בטמאין לא, דהא אמרינן בפרק במה מדליקין לא הוכשרו למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה בלבד ... הדבר צ"ע). דרכי משה ס"ק א (וטוב להחמיר). רמ"א ס"א (שופר מבהמה טמאה, פסול). אליה זוטא ס"ק ב (מדכתב בהגהת שו"ע סתם פסול, משמע דחזר [בו] ... כללא דמילתא שיש לפסוק דפסול לגמרי). וכן הוא לעיל סי' לב סי"ד (צריך שיהיה הקלף מעור בהמה או חיה או עוף הטהורים, ואפילו מנבלות וטריפות שלהן, אבל לא מעור בהמה חיה ועוף הטמאין, שנאמר למען תהיה תורת ה' בפיך, מן המותר בפיך), וסנ"ו (ועור הבתים, בין של יד בין של ראש, צריך להיות מבהמה חיה ועוף הטהורים, אפילו מנבילות וטריפות שלהן, רק שהוא מן המותר בפיך), וסע"ב (פרשיות של יד ... המנהג לדבקן בדבק, ונזהרין ליטול דבק כשר, דהיינו מבהמה הטהורה, שיהיה ממין המותר בפיך).
176. גמרא כח, א (בשופר של עיר הנדחת לא יתקע, ואם תקע לא יצא, מאי טעמא, עיר הנדחת כתותי מיכתת שיעוריה), וכדלקמן ס"ו (וצריך לשרפה, וכל העומד לישרף הרי הוא ככבר נשרף, ואם כן אין בו שיעור טפח), משא"כ בגזול, שלא מכתת שיעוריה, כשר. ירושלמי סוכה פ"ג ה"א (מה בין שופר ומה בין לולב, א"ר יוסה בלולב כתיב ולקחתם לכם, משלכם ... א"ר לעזר תמן בגופו הוא יוצא, ברם הכא בקולו הוא יוצא). רמב"ם פ"א ה"ג (שופר הגזול שתקע בו, יצא, שאין המצוה אלא בשמיעת הקול, אע"פ שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא, ואין בקול דין גזל). רא"ש פ"ג סי' ט (אם תקע בשופר גזול יצא). טור ושו"ע ס"ב (הגוזל שופר ותקע בו, יצא, אפילו לא נתייאשו הבעלים ממנו).
177. כדלקמן סי' תרמט ס"ד (הגזול והגנוב, אף בשאר הימים הוא פסול), היינו אף במקום שאינו צריך להיות "לכם". וראה רשימות י"ד.
178. כדלעיל סי' תנד ס"ט (גזלה מחבירו ואכלה, לא יצא).
179. כדלעיל סי' יא סי"א (גזל חוטין שנטוו לשם ציצית, והלך הגזלן ועשה מהם ציצית, הרי הם פסולין).
180. כדלעיל סי' תקפה ס"ד (שהתקיעה אינה עיקר המצוה, אלא שמיעת קול שופר הוא עיקר המצוה).
181. רבי אלעזר בירושלמי שם (הכא בקולו הוא יוצא). רמב"ם שם (ואין בקול דין גזל), ו מגיד משנה שם (לפי שמצות השופר אינה אלא השמיעה ... ששומע הקול היוצא, ואין בקול דין גזל, ולפיכך אף התוקע יוצא בו). מ"א ס"ק ד (דאין גזל בקול).
182. מ"א שם (ומכל מקום אין מברכין עליו). וראה שדי חמד אס"ד מערכת ר"ה סי' ב אות ל. יגדיל תורה (נ.י.) נה ע' שנז.
183. סעיף יב (גזל צמר שלא נטווה, וטוואן הגזלן לשם ציצית ... הרי היא כשלו ממש לכל דבר, ולכן הציצית שעשה ממנו הרי הם כשרים. אבל מכל מקום לא יברך עליהם, דאין זה מברך אלא מנאץ, כיון שעל ידי גזילה בא הציצית לידו).
184. ס"ה (אם כבר קנה הגזלן את הגזילה על ידי שינוי ... הרי זה כשר ... ומכל מקום כיון שעל ידי עבירה באה מצוה זו לידו, לא יברך עליה ... דאין זה מברך אלא מנאץ (שנראה כמברך על עבירה שנזדמנה לידו) אם לוקחו לצורך עצמו לצאת בו). וכן הוא בסי' כה סל"ה (ומן התורה אדם יוצא ידי חובתו אפילו בתפילין גזולין ... ואם מניחן לא יברך עליהם, כיון שאין כאן מצוה כלל, ועל ברכה זו נאמר ובוצע ברך נאץ ה'). סי' קצו ס"א (מי שאכל דבר איסור ... יש אומרים ... אם יודע שהוא אסור ובא לאכלו אינו מברך עליו בתחלה, שאין זה מברך אלא מנאץ כמ"ש ובוצע ברך נאץ ה' ... המזיד לא יברך לא בתחילה ולא בסוף, שאין זה מברך אלא מנאץ). סי' תנד ס"י (קנה הגזלן את הגזילה על ידי שינוי ... יוצא בו ידי חובתו. ומכל מקום ... לא יברך עליו ... דכיון שעל ידי עבירה באה לידו מצוה זו, אין זה מברך אלא מנאץ (שנראה כמברך על עבירה שנזדמנה לידו)). סי' תרלז סי"א (ואף על פי שבדיעבד יוצא בסוכה גזולה ... מכל מקום אין לברך עליה, כיון שעל ידי עבירה באה סוכה זו לידו, אין זה מברך אלא מנאץ)
185. מ"א סק"ד (ונראה לי דמותר ליטול שופר חבירו בלא דעתו ולברך עליו, כמ"ש סי' תרמ"ט ... כמ"ש סי' י"ד).
186. ס"ט (מותר להתעטף בטלית של חבירו שלא מדעתו, ואינו כשואל שלא מדעת דנקרא גזלן, כיון דליכא הכא חשש כילוי קרנא, שאינו מתעטף בה אלא לפי שעה ומחזירה לו אחר כך, וניחא ליה לאינש שיעשה מצוה בממונו במקום שאין שם חסרון כיס). וכן הוא לעיל סי' תלז ס"ז (שאין נוח לאדם לעשות מצוה בגופו או בממונו, אלא במקום שאין חסרון כיס, כגון לברך על טלית שלו). לקמן סי' תרלז ס"ט (מותר לכנוס ולישב בסוכת חבירו בשעה שאין בעל הסוכה שם בסוכתו, שבודאי לא יקפיד על זה, שנוח לו לאדם שתיעשה מצוה בממונו בדבר שאין בו חסרון כיס, כמו שנתבאר בסימן י"ד). סי' תרמט ס"ג (ומותר ליטול לולב של חבירו שלא מדעתו ולברך עליו, בשאר הימים, חוץ מיום ראשון כמו שיתבאר בסי' תרנ"ח, דמן הסתם לא יקפיד חבירו על זה, שנוח לו לאדם שתעשה מצוה בממונו בדבר שאין בו חסרון כיס, שהרי אין הלולב מתקלקל בכך). חו"מ הל' מציאה ופקדון סכ"ז (שבדבר מצוה, מן הסתם נוח לבעלים כשיודעים שלא יגיע הפסד לחפץ שהמצוה נעשית בו, כמו שנתבאר באו"ח סי' י"ד).
187. משא"כ אם השתחוה לבהמה, אין השופר חייב שריפה, ואינו אסור אלא לגבוה, כדלעיל סי' יא סי"ג (המשתחוה לבהמה, צמרה פסול לציצית. אף על פי שאין בעלי חיים שנעבדו אסורים להדיוט, וכל המחובר לו הרי הוא כמוהו, ואם כן הצמר הזה מותר להדיוט. מכל מקום למצוה אסור, משום דמאוס הוא לגבוה, שהרי בעלי חיים שנעבדו אסורין לגבוה לגבי המזבח, ואם כן הוא הדין לצמר שעל גביהן). ולענין שופר לא נאסר, שאין המצוה בשופר עצמו, אלא בשמיעת קולו. ולקמן סי' תרמט סי"א כתב דוגמה נוספת (שקנה אותה ישראל מיד עובדיה), ושם נסמן (הערה 62 ).
188. סעיף יג (וכמה שיעור שופר, טפח, כדי שיאחזנו התוקע בידו, דהיינו בד' אצבעותיו בינונים, ויראה השופר מכאן ומכאן).
189. בשו"ע שם ס"ב (עבודת כוכבים של ישראל אין לה בטול).
190. גמרא חולין פט, סע"א (שופר של עבודת כוכבים לא יתקע בו ... שיעורא בעינן, ועבודת כוכבים כתותי מכתת שיעורא), ופרש"י (שיעורא בעינן, כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן ... ועבודת כוכבים, כיון דלשרפה קיימא, כל העומד לישרף כשרוף דמי, הלכך שיעורא הוא דכתותי מכתת), וכדאמרינן מנחות קב, ב (כל העומד לשרוף ... כשרוף דמי). רא"ש פ"ג סי' ט (התם מיירי בעבודה זרה של ישראל, דאין לה בטול עולמית, וכיון שאין לה בטול, כתותי מיכתת שיעוריה). טור ושו"ע ס"ג (תקע בשופר של עבודת כוכבים של ישראל, לא יצא. שאינה בטלה עולמית, וכתותי מיכתת שעוריה). וכן הוא לעיל סי' שסג סי"ח (קורה זו שאמרו צריכה שיעור, ולפיכך אם עשאה מעצי אשרה פסולה, שכיון שלשריפה עומדת הרי היא כאלו כבר נשרפה, ונכתת שיעורה). לקמן סי' תרמט סי"א (שכל המינים צריך שיהיו כשיעורן המפורש בהן ... ואשירה שהיא של ישראל, כיון שאין ביטול הנכרים מועיל לה להתירה בהנאה, הרי היא עומדת לשריפה, וכל העומד לישרף הרי הוא כשרוף, ונמצא שאין בו כשיעור המפורש בו). וראה קובץ דברי תורה ג ע' מז.
191. חסרות כאן ההלכות שנתבארו בשו"ע – מאמצע ס"ג עד אמצע ס"ח, ומועתקים לפנינו: ג תקע בשופר של עבודת כוכבים של ישראל, לא יצא, שאינה בטלה עולמית וכתותי מיכתת שעוריה. אבל בשל עבודת כוכבים של גוי, וכן במשמשי עבודת כוכבים של גוי, לא יתקע, ואם תקע בו יצא. והוא שלא נתכוין לזכות בו, אבל אם נתכוין לזכות בו, לא יצא, דהוה ליה עבודת כוכבים של ישראל. הגה, ויש מחמירין דאפילו בשל עובד כוכבים אינו יוצא אלא בנתבטל בערב יום טוב: ד שופר של תקרובת עבודת כוכבים, אפילו היא של גוי, שתקע בו, לא יצא משום דאינה בטלה עולמית: ה המודר הנאה משופר, אדם אחר תוקע בו, וזה יוצא ידי חובתו. אבל אם אמר קונם לתקיעתו עלי, אסור לתקוע בו אפילו תקיעה של מצוה: ו היה קולו עב מאד או דק מאד, כשר, שכל הקולות כשרים בשופר: ז אם ניקב, אם לא סתמו, אף על פי שנשתנה קולו כשר. הגה, מיהו אם יש שופר אחר אין לתקוע בזה, כי יש אומרים שאין לתקוע בשופר נקוב. ואם סתמו שלא במינו, אע"פ שאינו מעכב את התקיעה לאחר סתימה, שחזר קולו לכמות שהיה בתחלה, פסול, אפילו נשתייר בו רובו. ואם סתמו במינו, אם נשתייר רובו שלם, ולא עכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה, אלא חזר קולו לכמות שהיה קודם שניקב, כשר. ואם חסר אחת משלש אלה. פסול. ואם הוא שעת הדחק, שאין שופר אחר מצוי, יש להכשיר בסתמו במינו, אם נשתייר רובו, אפילו לא חזר קולו לכמות שהיה. וכן יש להכשיר בסתמו שלא במינו, אם נשתייר רובו וחזר קולו לכמות שהיה בתחילה קודם שניקב: ח נסדק לארכו פסול. יש אומרים אפילו בכל שהוא פסול, אלא אם כן הדקו הרבה בחוט או במשיחה. הגה, ונשתייר שיעור התקיעה ממקום הקשירה ולמעלה לצד הפה. ויש אומרים דוקא ברובו. ואם דבקו, כשר, אפילו אם דבקו בדבק. ויש מי שאומר שאינו כשר אלא כשדבקו בעצמו, שחיממו באוּר עד שנפשר וחבר קצותיו זה עם זה. ואם נסדק כולו, אפילו מצד אחד, פסול, אפילו חממו באוּר וחיבר סדקין זה עם זה:
192. בסעיף הקודם (החסר לפנינו) נתבארה ההלכה שבשו"ע ס"ז (אם ניקב ... אם סתמו שלא במינו ... פסול ... ואם סתמו במינו ... כשר), ובמ"א ס"ק טו (אבל בדבק הוה ליה שלא במינו). ועל זה מבאר כאן, שכן הדין גם בסדק, שדינו "כסותם נקב ... שנתבאר למעלה". ומה שנפסק בשו"ע ס"ח (ואם דבקו, כשר, אפילו אם דבקו בדבק), היינו דוקא כשהסדק אינו רחב, והדבק אינו ניכר בין הסדקים, כנסמן בהערה הבאה.
193. משמעות רא"ש פ"ג ס"ב (ולא מיקרי חיבור על ידי דבק שלא במינו, אלא דוקא כשניקב וסתם הנקב בחתיכה אחרת. אבל אם חיבר הסדק בדבק, חוזר לכמות שהיה, ואין הדבק ניכר בין הסדקים), וטור (כשמחברו בדבק חוזר לכמות שהיה, ואין הדבק ניכר בין הסדקים), ומ"א סקי"ד (ואין זה נקרא שלא במינו, דאין הדבק ניכר בין הדבקים, טור).
194. כעין האמור בשו"ע ס"ח (שחיממו באוּר עד שנפשר וחבר קצותיו זה עם זה).
195. גמרא כז, ב (נסדק לאורכו פסול), לפירוש תוס' (לא מיפסל אלא אם כן נסדק על פני ארכו מראשו ועד סופו). או רובו, כמבואר במ"מ פ"א ה"ה בשם הרבה מן המפרשים (ופירוש נסדק לארכו פסול, בשנסדק כולו או רובו, אבל מיעוטו ודאי לא. וזה דעת הרבה מן המפרשים ועיקר). ב"י ד"ה נסדק (וכתב הה"ר אליה מזרחי זלה"ה (שם ע"ג ד"ה נסדק) שהמכשיר בנסדק מיעוט ארכו, אפילו אם לא נשתייר בו שיעור תקיעה נמי מכשיר, מידי דהוי אניקב ולא סתמו, דכשר אפילו בלא נשתייר בו שיעור תקיעה, אף על פי שיש בו חסרון, כל שכן בנסדק שאין בו חסרון), והוא ברא"ם בביאורו לסמ"ג הל' שופר יג, ג ד"ה נסדק (ונראה לי דהוא הדין נמי אם נסדק ... במיעוט ארכו או במיעוט רחבו, אפילו אם לא נשתייר בו שיעור תקיעה, כשר, מידי דהוי אנקב ולא סתמו, דכשר אפילו בלא נשתייר בו שיעור תקיעה, אע"פ שיש בו חסרון, כל שכן בנסדק, שאין בו חסרון). דעה הב' בשו"ע ס"ח (נסדק לארכו, פסול ... ויש אומרים דוקא ברובו). מ"א סקי"ב (דוקא ברובו, הא לאו הכי, אפילו לא נשתייר שיעור תקיעה כשר (ב"י תוס')). והיינו שאם אורך השופר הוא טפח וחצי, ונסדק יותר מחצי טפח, כשר, כיון שנסדק רק מיעוטו, אעפ"י שנשאר בשופר פחות מטפח שאינו סדוק.
196. בשו"ע ס"ז (אם ניקב, אם לא סתמו, אף על פי שנשתנה קולו, כשר), ובט"ז סק"ז (פירוש, אפילו לא נשתייר בו שיעור תקיעה. כן כתב הרא"ם, הביאו ב"י בדין נסדק לארכו).
197. רא"ש פ"ג סי' ו (ויש מפרשים דלהכי לא תני גבי ארכו אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר, משום דבכל דהו מיפסיל, לפי שמחמת הרוח וחוזק התקיעה הסדק הולך ומוסיף עד שיסדק כולו ... ופירוש זה עיקר). ר"ן ו, ב (אבל ה"ר יונתן ז"ל כתב, דנסדק לארכו אפילו בכל שהוא פסול, לפי שכשהוא תוקע בו מתבקע). טור ודעה הא' בשו"ע שם (יש אומרים אפילו בכל שהוא פסול). ט"ז ס"ק יא (לפי שמחמת רוח וחוזק התקיעה הסדק מוסיף והולך עד שיסדק כו'). מ"א ס"ק י (דכל זמן שתוקע, הסדק מוסיף והולך).
198. ט"ז שם (ונראה לי הטעם דסדק גרע מניקב ויש שם חסרון, דבניקב יש מקום להרוח שמחמת התקיעה להכנס שם דרך החסרון ויצא החוצה, ואינו מתחזק להסדיק השופר, משא"כ בסדק, שאין מקום להרוח לצאת משום הריוח, ועל כן מתחזק ומסדיק הסדק יותר).
199. לבוש ס"ח (וכנסדק כולו דמי, הואיל ועומד לסדוק).
200. ר"ן שם (ולפי שיטה זו, אם הדקו הרבה בחוט או במשיחה כשר, שהרי החוט מעמידו שלא יתבקע, וכן דעת ה ראב"ד בדרשה שלו). כל בו סי' סד כז, ג (וכתב הראב"ד ז"ל בדרשה שלו, שאפילו נסדק לארכו, אם מהדקו היטב וקושרו היטב בחוט או במשיחה כשר, לפי שהקשר ההוא כשהוא מהודק יפה יפה מונעו שלא להתבקע עוד). והוא בדרשה לראש השנה (לונדון) ע' לה (ויש מי שאומרים ... בקשרו בחוט של משיחה או של מתכת כשר) . שו"ע שם (אלא אם כן הדקו הרבה בחוט או במשיחה). * ויש עוד שני אופנים להכשיר שופר שנסדק במיעוט ארכו: (א) לדבקו בין הסדקים בדבק שאינו ניכר, וכשר לכל הדעות, כדלעיל בסעיף הקודם (אם הסדק הוא רחב, וכשמדבקו בדבק ניכר הדבק בין הסדקים, מפני שהוא סותם את החלל שביניהם, דינו כסותם נקב בדבר שאינו ממין השופר), ושם נסמן (הערה 29 ). (ב) לחתוך מקצת השופר מסביב לסדק, עד שלא ישאר בו סדק; שכן עשה הרבי לשנים מהשופרות שהיו לו בירושה, שנסדקו במיעוט ארכם, ומסרם לאומן שיחתוך מקצתם מסביב לסדק.
201. גמרא כז, ב (נסדק ... לרוחבו ... פסול). רא"ש פ"ג סי' ו (ויראה דמיירי בנסדק רוב רחבו, אבל מיעוט, הוה ליה כנקב בעלמא וכשר). טור ושו"ע ס"ט (נסדק לרחבו במיעוטו, כשר). ט"ז סקי"ג (לרחבו במיעוטו, פירוש, סביב היקפו). ואפילו לדעת האוסרים נקב בשופר, כמובא ברמ"א ס"ז (יש אומרים שאין לתקוע בשופר נקוב), מכל מקום מודים להיתר בנסדק לרחבו, כמבואר בט"ז ס"ק ח (אבל נסדק אין בכלל זה, ודינו מבואר אחר כך).
202. ברייתא שם (היה קולו דק או עבה או צרוד כשר שכל הקולות כשירין [בשופר]). טור ושו"ע ס"ו (היה קולו עב מאד או דק מאד, כשר, שכל הקולות כשרים בשופר). וכן הוא לקמן סי"ח (וכל הקולות כשרים בשופר).
203. ט"ז סקי"א (וגם בסדק אינו מסדיק יותר אלא אם כן נסדק באורכו, אבל נסדק לרחבו אינו מתחזק ומסדיק יותר לרחבו, כי אינו כך בטבעו ... על כן ברחבו אינו פוסל אלא אם כן נסדק כבר ברוב הקיפו, כן נראה לי).
204. גמרא שם (נסדק ... לרוחבו (כל רחבו להקיפו, רש"י), אם נשתייר בו (מן מקום הסדק עד מקום הנחת פה, רש"י) שיעור תקיעה, כשר, ואם לאו פסול). טור ושו"ע שם (נסדק לרחבו ... ברובו, פסול, אלא אם כן נשאר מהסדק לצד פיו שיעור תקיעה).
205. רש"י שם (חשיב ליה כמאן דאשתקיל כוליה). רא"ש שם (דחשבינן מן הסדק ולמטה כאילו ניטל). ר"ן ז, א (דחזינן דכל מה שלמעלה ממנו כאילו נטל משם). לבוש ס"ט (דכיון שנסדק רובו לרחבו, הוי אותה חתיכה של מעלה כאילו נחתך לגמרי). ט"ז סקי"ד (דהוה ליה כאלו ניטל משופר זה). מ"א ס"ק יז (דהוה ליה כאלו נחתך שם).
206. כדלקמן סוף סט"ז (לפי שאין קול שופר לבד, אלא קול שופר וקול דבר אחר).
207. כדלקמן ס"י (והתורה אמרה קול היוצא משופר אחד ולא היוצא משני שופרות).
208. ט"ז סקי"ד (ויש לומר דלא מקרי הוספה אלא כשהיה תחלה חתיכה אחרת, משא"כ כאן דלא נפרד מעולם).
209. משנה כז, סוע"א (שופר שנסדק ודבקו, פסול. דיבק שברי שופרות, פסול). טור ושו"ע ס"י (דיבק שברי שופרות זה עם זה ועשה מהם שופר, פסול).
210. תוס' שם ד"ה שופר (נראה דנסדק מצד אחד לארכו על פני כולו, ולפי שאין שם שופר עליו. וכל שכן דבק שברי שופרות). שאף אם דיבק שברי שופר שאין באף אחד מהם שיעור שופר שלם, פסול מטעם זה, "לפי שאין זה קרוי שופר".
211. טור ושו"ע שם (אפילו אם יש בשבר שכנגד פיו שיעור שופר).
212. מ"א סקי"ט (אפילו הוא שלם בכל היקפו).
213. רא"ש פ"ג סי' ב (דשאני התם שדבק שבר לשבר לאורך השופר, והקול יוצא משבר לשבר, ושייך לפוסלו משום שנים ושלשה שופרות. אבל הכא שכל אורך השופר חתיכה אחת, אין פסולו דומה לדיבק שברי שופרות, וסלקא דעתך אמינא לא מיפסיל).
214. בהר כה, ט (והעברת שופר תרועה).
215. רש"י במשנה שם (פסול, דהוה ליה כשני שופרות). לבוש ס"י (אפילו יש בשבר שכנגד פיו שיעור שופר, פסול, דשופר אחד אמר רחמנא ולא שני שופרות). ט"ז ס"ק טו (דשופר אחד ולא ב'). וכדאמרינן כו, א (שופר אחד אמר רחמנא, ולא שנים ושלשה שופרות). וכן הוא לקמן ס"כ (דקול שופר אחד אמרה תורה, ולא קול שני שופרות).
216. גמרא [ברייתא] כז, ב (הוסיף עליו כל שהוא, בין במינו בין שלא במינו, פסול). רא"ש שם סוס"י (ואפילו היה בו שיעור שופר מתחילה, דשופר אחד אמר רחמנא ולא שני שופרות). ר"ן ו, ב (הוסיף עליו כל שהוא פסול, משום דהוו להו ב' שופרות). טור ו שו"ע סי"א (הוסיף עליו כל שהוא, בין במינו בין שלא במינו, פסול). לבוש סי"א (וכן אם הוסיף עליו כל שהוא, בין במינו בין שלא במינו, פסול מהטעם הזה).
217. סעיף י (קול היוצא משופר אחד ולא היוצא משני שופרות). ובאינו מינו, מטעם האמור לעיל ס"ט (משום קול שופר ודבר אחר), וכדלקמן סט"ז (לפי שאין קול שופר לבד, אלא קול שופר וקול דבר אחר).
218. גמרא [ברייתא] כז, ב (הפכו ותקע בו לא יצא. אמר רב פפא לא תימא דהפכיה ככתונא (כהפיכת חלוק לעשות פנימי חיצון, רש"י), אלא שהרחיב את הקצר וקיצר את הרחב (ברותחין, רש"י). מאי טעמא, כדרב מתנה דאמר רב מתנה והעברת דרך העברתו בעינן (כדרך שהאיל מעבירו בראשו בבהמה מחיים, רש"י )). ירושלמי פ"ג ה"ז (הפכו פסול ... זה ביטל חללו). פירוש הא' ברא"ש פ"ג סי' ד (לא תימא דהפכיה כי כיתונא שהוא פסול, דהא פשיטא הוא, אלא אפילו הרחיב את הקצר וקיצר את הרחב פסול ... ירושלמי ... הפכו פסול ... זה ביטל חללו ... וזה כלישנא קמא דהפכיה כי כיתונא פסול). ר"ן ו, ב (וכל שכן היכא דאפכיה ככתונא דמיפסיל. והכי איתא בירושלמי). טור ושו"ע סי"ב (הפכו ותקע בו, לא יצא, בין הפכו כדרך שהופכים החלוק שהחזיר פנימי לחיצון, בין שהניחו כמו שהיה אלא שהרחיב את הקצר וקיצר את הרחב). ט"ז ס"ק טז (דכתיב והעברת, דרך העברה בעינן, פירוש כדרך שהאיל מעבירו בראשו בבהמה מחיים).
219. רמ"א סי"ב (והוא הדין אם תקע במקום הרחב, פסול). ר"ן שם (ובירושלמי משמע דאפילו לא הרחיב את הקצר וקצר את הרחב אלא שתקע בצד הרחב לא יצא, ותנא יהיב סימנא מן המצר קראתי יה). הלכה זו מתבארת לקמן סי' תקצ ס"כ (אם תקע בצד הרחב של שופר לא יצא, ורמז לדבר מן המצר קראתי וגו'). ומוסיף כאן, שאף אם קיצר והרחיב, ותקע בצד הקצר שהיה רחב מתחלה, פסול מטעם והעברת שופר כו'. ולקמן שם מוסיף, שאף אם לא קיצר ולא הרחיב, ותקע בצד הרחב, פסול מטעם מן המיצר קראתי וגו'. וראה שדי חמד אס"ד מערכת ר"ה סי' ב אות לד.
220. בהר כה, ט.
221. בקונטרס השלחן הגיה: להפוך.
222. נתבאר לעיל (הערה 55 ).
223. גמרא [ברייתא] כז, ב (ארוך וקצרו, כשר). ר"ן ו, ב (והוא שנשתייר בו שיעור תקיעה). טור ושו"ע סי"ג (היה ארוך וקצרו, אם נשאר בו שיעור תקיעה, כשר).
224. נדה כו, א (כמה יהא שיעור שופר, פירש רבי שמעון בן גמליאל, כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן, טפח), ופרש"י (אחיזה אית בה טפח, שהטפח ארבע אצבעות בגודל). רא"ש פ"ג סי' ו (ונקט האי לישנא הכא, כדי שיאחזנו התוקע בידו ויראה לכאן ולכאן, לפרש הטעם למה נתנו בו שיעור טפח, כדי שיאחזנו התוקע בידו ויראה לכאן ולכאן, ולא יאמרו לתוך ידו הוא תוקע). ר"ן ז, א (טעמא אתא לאשמועינן, דמשום הכי הוי שיעור טפח, כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן, דשיעוריה דטפח ד' בגודל ושית בקטנות, כדאיתא במנחות (מא, ב), וכשהוא אוחז אותו בד' אצבעות בינוניות, מה שנראה ממנו לכאן ולכאן משלים את השיעור). טור (דהיינו ד' אצבעות, שהם ו' בקטנה, ויאחזנו בד' אצבעות בינוניות, ומה שיראה ממנו לכאן ולכאן משלים), ושו"ע ס"ט (שיעור תקיעה, דהיינו ארבעה גודלים). ומוזכר גם בתניא אגה"ק סי' י (והשופר טפח).
225. ר"ן שם (ולא כדי שיאחזנו התוקע קאמר, דאם כן הכל כפי מה שהוא אדם ... אלא כדי שיאחזנו אדם בינוני והוא טפח). טור (והא דקאמר כדי שיאחזנו, לאו אתוקע קאי, דאם כן הוה ליה למתנייה בהדיא הכל לפי מה שהוא אדם ... אלא כדי שיאחזנו אדם סתמא, והיינו טפח). מ"א ס"ק יח (ד' גודלים, באדם בינוני (טור)).
226. מ"א שם ( ובעינן במקום הרחב), דהיינו באמצע האגודל, ולא בראשו שמתקצר שם.
227. סוף ס"ה (ומודדין במקום הרחב שבגודל), וס"ו (שיעור הגודל של אדם בינוני הוא כרוחב ז' שעורות כשמונחות זו בצד זו בדוחק והן כאורך ב' שעורות בריוח). ולפי דעת הגרא"ח נאה הוא 2 ס"מ. ובדברי רבותינו נראה שהוא מעט יותר מ-2 ס"מ (ראה לעיל סי' תעב סי"ח הערה קכג).
228. רמב"ם הל' שבת פי"ז הלכה לו (האצבע שמשערין בה בכל מקום היא רוחב הגודל של יד, והטפח ארבע אצבעות). וכן הוא לעיל סי' לב סס"ג (וכל אצבע סתם היא גודל).
229. גמרא [ברייתא] כז, ב (גרדו, בין מבפנים בין מבחוץ, כשר. גרדו והעמידו על גלדו (גלד דק, רש"י), כשר). טור ושו"ע סי"ד (גרדו מבפנים או מבחוץ עד שעשאו דק מאד כמו גלד, כשר).
230. הרא"ם בביאורו לסמ"ג הל' שופר יג, ג (דמשמעות העברתו אינו אלא צמיחתו, הילכך כי אפכיה ככיתונא, או כשקיצר את הרחב והרחיב את הקצר, ששינה בזה דרך צמיחתו, פסולין, אבל כשגרדו והעמידו על גלדו, או כשקיצר ארכו, שלא שינה בזה דרך צמיחתו, אף על פי ששינה אותו מברייתו, אין בכך כלום, דאצמיחתו קפיד רחמנא ולא אברייתו), הובא ב"י ד"ה ומ"ש אם נשאר. לבוש סי"ג-ד (אין זה שינוי מתמונתו שהעבירו האיל בחייו ... אינו שינוי מתמונתו שהיה בראש האיל, וכשר).
231. ר"ן ו, א ד"ה וכתבו בתוס' (דלא מיקרי שופר אלא אותן שהם חלולין מלשון שפופרת ... וזכרותו נמי ודאי, אי אפקיה לבר וקדחו ותקע בו, לא יצא, דלאו שופר הוא). טור ושו"ע סט"ו (אם הוציא הזכרות ועשה ממנו שופר, כגון שנקב בו, פסול). לבוש סט"ו (שאותו העצם אין שם שופר עליו, שהרי אינו חלול כשפופרת בעודו בבהמה, ואין נקרא שופר אלא במשמעות לשונו שהוא דבר שנברא חלול כשפופרת בעודו בבהמה). ט"ז סקי"ז (דכל שאינו חלול לא מקרי שופר). וכן הוא לעיל ס"א (שאין נקרא שופר אלא קרנים החלולים, שיש להם זכרות בפנים ונקלף גידן מן הזכרות).
232. גמרא כז, ב (שלחו ליה לאבוה דשמואל, קדחו ותקע בו יצא. פשיטא, כולהו נמי מיקדח קדחו להו. אמר רב אשי שקדחו בזכרותו (כשהוא מחובר בבהמה, עצם בולט מן הראש ונכנס לתוכו, ומוציאין אותו מתוכו, וזה לא הוציאו אלא נקב את הזכרות, רש"י), מהו דתימא מין במינו חוצץ, קמ"ל). טור ושו"ע שם (לא הוציא זכרותו, אלא נקב בו, כשר). ט"ז ס"ק יז (פירוש, כשהוא מחובר בבהמה עצם בולט מהראש ונכנס לתוכו, ומוציאין אותו מתוכו, וזה לא הוציאו אלא נקב את הזכרות).
233. ירושלמי פ"ג ה"ו (ר' יעקב בר אחא אמר, אבא בר בא שאל לר', שופר קדוח מהו. אמר ליה כזה תוקעין בעייני טב). ב"י ד"ה גרסינן בשם הירושלמי (משמע דלכתחלה נמי תוקעין בו). מ"א ס"ק כ (ואפילו לכתחלה מותר לעשות כן, דמין במינו אינו חוצץ). פר"ח סט"ו (ואפילו לכתחילה נמי תוקעין בו, כדמוכח בירושלמי).
234. וכן הוא לעיל סי' תעה סכ"ז (ומין במינו אינו חוצץ). לקמן סי' תרנא ס"ה (ומין במינו אינו חוצץ).
235. ברייתא כז, רע"א (ציפהו זהב במקום הנחת פיו פסול). כתבי הרמב"ן ח"א ע' רלו (וטעמא דפסול משום דאיכא הפסק בין פיו לשופר). רמב"ם פ"א ה"ו (צפהו זהב ... במקום הנחת פה פסול). מ"מ שם (וכתב הרמב"ן ז"ל, וטעמא דפסולא במקום הנחת פה, משום דאיכא הפסק בין פיו לשופר). טור ושו"ע סט"ז (צפהו זהב במקום הנחת פה, פסול). לבוש סי"ז (שכשהוא למעלה במקום הנחת פיו, הרי הזהב חוצץ בין פיו ובין השופר). ואף שלענין אגוד הלולב יתבאר לקמן סי' תרנא ס"ד (ואף על פי שהאגוד חוצץ בין ידו ללולב ומיניו, אין בכך כלום, כיון שהאגוד הוא לנוי ולהידור מצוה, וכל שהוא לנוי אינו חוצץ מפני שהוא בטל לגבי הלולב ומיניו, וכאלו הוא מגוף הלולב ומיניו). מכל מקום ציפוי הזהב לנאות את השופר, אינו בטל וחוצץ. וראה מראי מקומות וציונים.
236. רמב"ן שם (ויש אומר אפילו מגבו, מפני שהוא מכניס קצתו בפיו, ושפ[ת]ו של תוקע מכסה אותו). וכנראה זאת היא גם כוונת הרא"ש פ"ג סי' ג (לכאורה נראה לפרש דעובי השופר מקום שמניח עליו הפה קרוי במקום הנחת הפה, ושלא במקום הנחת הפה היינו מבחוץ סמוך להנחת הפה), טור (צפהו זהב בעביו, במקום הקצר, שהוא מקום הנחת פיו, פסול, שלא במקום הנחת פיו, בכל אורך השופר ... כשר), וב"י (דהיינו מה שכתב הרא"ש דעובי השופר מקום שמניח עליו הפה קרוי במקום הנחת פה). דעה הב' בשו"ע שם (יש מפרשים מקום הנחת פה היינו עובי השופר לצד פנימי שמניח שם פיו, והצד החיצון מן העובי עצמו קרי שלא במקום הנחת פה. ויש מפרשים דעביו במקום הקצר הוא מקום הנחת פה). לבוש שם (ומהאי טעמא נמי אם צפהו בזהב באורך השופר מבחוץ, ומתחיל הזהב מיד סמוך לראשו בצד הקצר, פסול).
237. ברייתא שם (שלא במקום הנחת פיו, כשר). טור ושו"ע שם (ושלא במקום הנחת פה, היינו כל אורך השופר מצד הקצר עד צד הרחב).
238. גמרא [ברייתא] כז, ב (ציפהו זהב ... מבחוץ, אם נשתנה קולו מכמות שהיה, פסול, ואם לאו, כשר). טור ושו"ע שם (צפהו זהב ... מבחוץ, אם נשתנה קולו מכמות שהיה, פסול, ואם לאו, כשר).
239. רא"ש שם (דאיכא למימר דפשיטא דאין קולו משתנה בשביל ציפוי כל דהו שעושה אצל פיו). מ"א סקכ"א (ואם עשה זהב כל שהוא סמך להנחת פיו, מסתמא אין קולו משתנה בשביל כך (הרא"ש)).
240. רבנו ירוחם נ"ו ח"ב מח, ג (צפהו זהב מבחוץ, שפסול אם נשתנה קולו ... והוה ליה שופר ודבר אחר). לבוש סי"ח (אם נשתנה קולו מחמת הציפוי פסול, דהוי קול שופר ודבר אחר).
241. ברייתא שם (הוסיף עליו כל שהוא, בין במינו בין שלא במינו, פסול). תוס' כז, ב ד"ה ציפהו זהב (אם נפרש דשלא במקום הנחת הפה, היינו ראשו האחד לצד הרחב. הא אמרינן בסמוך, הוסיף עליו כל שהוא בין במינו בין שלא במינו פסול). רא"ש פ"ג סי' ג (ואין לפרש שלא במקום הנחת הפה, בעובי הראש האחר לצד הרחב. דהא אמרינן הוסיף עליו כל שהוא פסול בין במינו בין שלא במינו). טור ושו"ע סי"ח (אם נתן זהב על עובי השופר בצד הרחב, היינו הוסיף עליו כל שהוא, ופסול). וכדלעיל סי"א (אם הוסיף כל שהוא על אורך השופר שלם, בענין שהקול יוצא דרך התוספת ההיא ... בין שאינו ממין השופר ... פסול).
242. טור ולבוש סי"ז (ואפילו לא נשתנה קולו מחמת הציפוי).
243. ס"ט (משום קול שופר ודבר אחר). לבוש שם (והוי קול שופר ודבר אחר).
244. רמב"ן שם (לפיכך אלו שמציירין צורות לנאותו, לא יפה הם עושים, שמא נשתנה קולו מחמת אותן ציורין, ואע"פ שאין כולו מצופה במיני הציורין, לפעמים קולו משתנה בהן). הובא במ"מ פ"א ה"ו. טור ושו"ע סי"ז (המציירים בשופר צורות במיני צבעונים כדי לנאותו, לא יפה הם עושים).
245. ב"י ד"ה ומ"ש בשם הרמב"ן (ומבואר הוא שצורות אלו דקאמר היינו שמציירין במיני צבעונים, דהוי כמו ציפהו מבחוץ. אבל אם אין שם מיני צבעונים כלל, אלא שחקק בו צורות כדי לנאותו, פשיטא דכשר). רמ"א סי"ז (אבל מותר לחקוק בשופר עצמו צורות כדי לנאותו). לבוש סי"ט (אין בכך כלום, אף על פי שנשתנה קולו מחמת החקיקה לית לן בה, דהא על כל פנים קולו של שופר עצמו הוא, ואין דבר אחר מעורב בו). ויתירה מזו נפסק בשו"ע ס"ז ( אם ניקב, אם לא סתמו, אף על פי שנשתנה קולו כשר). אלא שבזה יש אוסרים, כמבואר ברמ"א ס"ז (מיהו אם יש שופר אחר אין לתקוע בזה, כי יש אומרים שאין לתקוע בשופר נקוב). משא"כ בנידון דידן שלא ניקב לגמרי, כשר לדברי הכל.
246. כדלעיל ס"ט (כשר, אפילו אם נשתנה קולו מכמות שהיה קודם שנסדק, שכל הקולות כשירים בשופר), ושם נסמן (הערה 38 ).
247. רמב"ן שם (ושמע מינה שאם הרחיק השופר מפיו ונפח בו ותקע, פסול). הובא במ"מ שם. טור ושו"ע סי"ט (הרחיק את השופר ונפח בו ותקע בו, פסול).
248. גמרא [ברייתא] כז, ב (הניח שופר בתוך שופר, אם קול פנימי שמע, יצא).
249. רא"ש פ"ג סי' ד (כגון שהיה פה של פנימי משוך קצת למעלה חוץ לפה החיצון, ולא נכנס קולו בין שני השופרות). ר"ן ו, ב (ומיירי כגון שהוא עודף על החיצון, שאין כאן אלא קול פנימי).
250. ב"י סוד"ה נתן שופר (ודבר פשוט הוא, דכי אמרינן דאם קול פנימי שמע יצא, היינו לומר שיהיה הפנימי עודף על החיצון מהשני צדדין). שו"ע ס"כ (נתן שופר לתוך שופר, אם הפנימי עודף על החיצון משני צדדיו ונתן הפנימי בפיו ותקע בו, כשר).
251. דרכי משה ס"ק ה (ולי נראה דאם בולט במקום הנחת פיו שאינו תוקע רק בפנימי, אף אם אינו בולט מצד הרחב רק שוה לחיצון שם, יצא, דהא אין הקול יוצא רק מפנימי). רמ"א ס"כ (ולי נראה דאפילו אינו בולט בצד הרחב, רק שוה לחיצון, הואיל ובולט לצד הפה ותקע בפנימי, יצא, כן נראה לי). ט"ז סקי"ט (ולי נראה דגם השו"ע סבירא ליה כן, דודאי אין שום תועלת לבליטת הצד העליון. אלא דאי הווין שוים למעלה, אי אפשר לצמצם, ושמא שופר החיצון בולט כל שהוא טפי מהפנימי, והוה ליה מוסיף עליו כל שהוא, דפסול אפילו במינו, על כן הוצרכו שיהיה הפנימי בולט גם למעלה, ואז אין חשש כלל).
252. רא"ש שם (ויראה דהא דאמרינן אם קול פנימי שמע כשר, היינו כשלא נשתנה קולו מחמת ציפוי החיצון, דאי נשתנה קולו, נמצא הקול בא מכח ב' שופרות, והיינו בכלל אם קול חיצון שמע). טור ושו"ע שם (והוא שלא ישנה קולו במה שהוא נתון בתוך החיצון, ואם לאו, פסול).
253. ברייתא שם (ואם קול חיצון שמע, לא יצא). רא"ש שם (אם קול החיצון שמע לא יצא. פירוש אף קול החיצון, דאי אפשר לשמוע קול חיצון בלא קול פנימי, אלא אף קול החיצון קאמר. וטעמא דפסול משום דשופר אחד אמר רחמנא ולא ב' שופרות). טור ולבוש ס"כ (דשופר אחד אמר רחמנא ולא ב' או ג' שופרות). מ"א ס"ק כב (הא פסול דהוי ב' שופרות). וכדלעיל ס"י (והתורה אמרה קול היוצא משופר אחד ולא היוצא משני שופרות).
254. שו"ת ה רשב"א ח"א סי' כג (דין שופר כדין לולב ... אני כך דעתי נוטה בשני ימים ראשונים כיום אחד הן, ובשניהם בעינן לולב כשר דמ[ספ]ק יום ראשון אנו עושין אותן, ואם כן אין מקום לשאלה זו בשופר), וסי' תרל (עוד השיב, דשופר פסול פוסל בשני הימים, דכולם כיום אחד חשובין). דרכי משה ס"ק ג (כתב הרשב"א בתשובה סימן כ"ג וסימן תר"ל, דכל הפסול בשופר ביום ראשון פסול ביום שני). מ"א סוף הסימן (וכל הפסולים בראשון פסולים גם ביום שני (ד"מ רשב"א). ולא דמי למ"ש סי' תרמ"ט ס"ה דפסולי ראשון ניטלים בשני. דהתם אותן הפסולים עכ"פ כשרים הם לשאר ימות החג, משא"כ כאן דפסולים לגמרי). והיינו שלענין לולב יש שתי דעות לקמן סי' תרמט סכ"א (יש אומרים שכל הפסולין הנוהגין בראשון מן התורה נוהגין ביום טוב שני מדברי סופרים, דכיון שתקנו יום טוב שני מפני הספק שמא הוא יום טוב ראשון, אם כן צריך לנהוג בו מחמת הספק כל החומרות של יום טוב הראשון. ויש אומרים ... דברים שאינן מעיקר קדושת היום, אלא שהן מצות הנוהגות באותו היום בלבד, כגון כל הפסולין ביום טוב הראשון בלבד, ואף אם לא תהיינה מצות הללו נוהגות ביום טוב שני אין כאן זלזול ליום טוב השני כלל, כיון שאין המצות תלויות בעיקר קדושת היום כלל, שהרי מצות נטילת לולב לא תלה הכתוב חיובו מחמת שהוא יום טוב אלא מחמת שהוא יום הראשון, שנאמר ולקחתם לכם ביום הראשון). משא"כ פסולי מצוות שופר, שהם גם ביום השני. וכן בפסולי מצוות מצה, כדלעיל סי' תעה ס"ל (אם אכל בענין זה בליל יום טוב של גליות, אף שהוא מדברי סופרים, אף על פי כן צריך לחזור ולאכול לדברי הכל, שאין לחלק כלל בין יום טוב ראשון לשני בשום דבר, שלא יבואו בו לזלזל על ידי כן).
255. משנה לב, סוע"ב (שופר של ראש השנה אין מעבירין עליו את התחום, ואין מפקחין עליו את הגל, לא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטין על פני המים, ואין חותכין אותו בין בדבר שהוא משום שבות ובין בדבר שהוא משום לא תעשה). טור ושו"ע סכ"א (שופר של ראש השנה אין מחללין עליו יום טוב).
256. סל"ד ( שאין מצות עשה של כיסוי הדם דוחה את לא תעשה של יום טוב, שיש בה עשה ולא תעשה), ושם נסמן (הערה קסב).
257. גמרא שם (שופר עשה הוא, ויום טוב עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה). מ"א סקכ"ג (משום דיום טוב עשה ולא תעשה הוא, ואין עשה דשופר דחי לא תעשה ועשה).
258. טור ושו"ע שם (אפילו בדבר שיש בו משום שבות). וכן הוא לעיל סי' תצח בקונטרס אחרון ס"ק ה ( דאנן קיימא לן בסי' תקפ"ו דאין דוחין אפילו שבות דיום טוב מפני מצות שופר, משום דיום טוב היא עשה ולא תעשה, כמ"ש בגמרא פ"ד דר"ה). וכן הוא בסוכה, כדלקמן סי' תרכח ס"ה (ואין דוחין אפילו שבות של דברי סופרים מפני קיום מצות סוכה, מטעם שנתבאר בסימן תקפ"ו עיי"ש), וסי' תרמ ס"י (שאין מצות סוכה דוחה את שום איסור, אפילו של דבריהם, מטעם שנתבאר בסוף סימן תקפ"ו עיי"ש).
259. מ"א סקכ"ג (וחכמים השוו דבריהם לשל תורה, והעמידו דבריהם במקום עשה).
260. טור ולבוש סכ"א (והעמידו רבנן דבריהם לבטל דברי תורה בשב ואל תעשה), וכדלעיל סי' שה סכ"ו (שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה), ושם נסמן (הערה קנה).
261. משנה שם (לא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטין על פני המים). טור ושו"ע שם (כיצד, היה השופר בראש האילן או מעבר הנהר, ואין לו שופר אלא הוא, אינו עולה באילן ואינו שט על פני המים כדי להביאו). והוא כדלעיל סי' תקכד (כשם שבשבת אין עולין על גבי אילן ולא רוכבין על גבי בהמה ולא שטין על פני המים ... כך אין עושין אחד מכל אלו ביום טוב).
262. משנה שם (ואין מפקחין עליו את הגל). טור (נפל עליו גל ואי אפשר ליטלו בלא טילטול אבנים, אסור, ותדחה התקיעה). מ"א סקכ"ג (ואם נפל עליו גל של אבנים, אסור לטלטל האבנים כדי ליטלו (טור גמרא)). וכל שכן לפקח במרא וקרדום שאסור מן התורה, כדלעיל סי' שצד ס"ב.
263. משנה שם ( אין מעבירין עליו את התחום), לפירוש רש"י (לילך חוץ לתחום לשמוע תקיעה).
264. משנה שם, לפירוש טור (וכן אין מוציאין אותו חוץ לתחום). ב"י שם (ותרווייהו איתנייהו, דבין זה ובין זה אסור). לבוש שם (אין מוציאין אותו חוץ לתחום, ולא הולכין חוץ לתחום לתקוע). וכן אין לקנות שופר ביום טוב, כדלעיל סי' שו סי"ז (אסור לקנות לגמרי את האתרוג או השופר ביום טוב, אפילו אם אי אפשר לו לקיים המצוה בענין אחר, שאין דוחין שבות גמור מפני מצות עשה, כמ"ש בסי' תקפ"ו ותרנ"ה).
265. טור (וכתב ה"ר יונה, דוקא ישראל אסור לעשותו, אבל מותר לומר לעו"ג לעשותו, כיון שאין בו אלא משום שבות, דאמירה לעו"ג שבות דשבות, ושבות דשבות במקום מצוה שרי), כגירסת ופירוש הב"י (כלומר דעל כרחך לא שרי ה"ר יונה באמירה לגוי, אלא במידי דאפילו אם יעשהו ישראל לית ביה אלא איסורא דרבנן). שו"ע סכ"א (ועל ידי גוי מותר, דהוי שבות, ובמקום מצוה לא גזרו). וכדלעיל סי' שז סי"ב (דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת, והוא שיהיה ... לצורך מצוה, אומר ישראל לנכרי לעלות באילן בראש השנה כדי להביא משם שופר לתקוע בו).
266. הגהת הלבוש סכ"ב (אפילו לכתחלה יכול לומר לגוי להביא לו שופר מחוץ לתחום דרבנן, דהוי שבות דשבות, ובמקום מצוה לא גזרו רבנן). מ"א סקכ"ד (אפילו לכתחלה שרי לומר לעכו"ם להביאו מחוץ לתחום, דהוה ליה שבות דשבות). וכן הוא לקמן סי' תקצה ס"ב (שיכול לשלוח נכרי אחר השופר להביאו לכאן אפילו מחוץ לתחום).
267. ב"י שם (אבל דבר שאסור מן התורה, ליכא מאן דפליג דאסור לומר לגוי לעשותו, אפילו במקום מצוה). לבוש סכ"א (אבל לומר לגוי לעשות איסורא דאורייתא, אסור, דבאיסור דאורייתא אין כאן אלא שבות אחד, ובו העמידו רבנן גם כן דבריהם לבטל דברי תורה בשב ואל תעשה). וכדלעיל סי' רעו ס"ח (בקצת מקומות נהגו רבים להקל באמירה להנכרי להדליק נרות לצורך סעודה כשנכבו הנרות ואי אפשר לאכול בחשך ... רבו האומרים שלא התירו שבות במקום מצוה אלא שבות דשבות, כמו שיתבאר בסי' ש"ז, ודבריהם עיקר).
268. מרדכי סוכה רמז תשמז (אם עשה עכו"ם שופר ביום טוב, מותר לתקוע בו). שו"ע סכ"ב (אם עשה גוי שופר ביום טוב, מותר לתקוע בו).
269. שמטעם זה אסרינן בשאר המלאכות שעשה הנכרי מעצמו לצורך הישראל, כדלעיל סי' רמג ס"ב (אם עשה הנכרי מעצמו בשביל ישראל, אסרו ליהנות בשבת ממלאכתו ... גזרה שמא יאמרו לו לעשות בשבת).
270. ר"ה כח, א (מצות לאו ליהנות ניתנו), ופרש"י (לאו ליהנות ניתנו לישראל, להיות קיומם להם הנאה, אלא לעול על צואריהם ניתנו). ט"ז ס"ק ד (דמצות לאו ליהנות ניתנו). וכן הוא לעיל סי' תמה ס"ח (שמצות לאו ליהנות ניתנו, כלומר שלא נתנו המצות לישראל להיות קיומם הנאה להם, אלא לעול על צוארם ניתנו), ושם נסמן (הערה עג). סי' קכח ס"ס. לקמן סי' תקפט ס"ג. סי' תרמט סי"ב. הל' גזילה סי"ב.
271. לבוש סכ"ב (ולא שייך לגזור כאן שמא יאמר לגוי להביאנו או לעשותו, דודאי לא יעשה אדם מצוה הבאה בעבירה). ויתבאר יותר לקמן סכ"ו (וזה שתוקע בו תקיעה של מצוה, אין זו חשובה הנאה כלל), ושם (הערה 111 ). וראה זכרון יוסף אות עח.
272. מ"א סקכ"ה (וצריך עיון דהא נולד גמור הוא ... והוא גמרא בשבת דף כ"ט ... וצריך לומר דהכא מיירי כשעשה עכו"ם שופר מקרן שלו, דלא הוי נולד כיון שגמרו בידי אדם, וכמ"ש סי' רנ"ב. ובגמרא מיירי שחקקה בבקעת ישראל. ועס"י שכ"ה ס"ד). והיינו אף דאמרינן בגמרא שבת כט, רע"א (נכרי שחקק קב בבקעת ישראל ... ביום טוב ... נולד הוא). ונפסק לעיל סי' שח סכ"ג (נכרי שעשה כלי חדש ... מעצמו ... ביום טוב יש להחמיר בנולד). היינו דוקא בשל ישראל, משא"כ בשל נכרי לא הוי נולד, כיון שגמרו בידי אדם, כדלעיל סי' רנב סי"ב (נכרי העושה [כלים] ... מותר ללבשם בו ביום ... ואף שיש להחמיר בנולד ביום טוב כמו שיתבאר בסי' תצ"ה, מכל מקום כאן אין בו משום נולד, הואיל והוא דבר שגמרו בידי אדם, כמו שיתבאר בסימן שכ"ה). ואף שהובאו ב' דעות בזה בסי' שכה ס"ו (כל דבר שגמרו בידי אדם, דהיינו שנגמר תיקונו בשבת ונעשה ראוי על ידי אדם, אין בו משום מוקצה כלל, אפילו בבין השמשות בעודו אינו ראוי, מפני שאינו מקצה ממנו דעתו כלל בבין השמשות מליהנות ממנו בשבת, כיון שבידו הוא לתקנו ולעשותו ראוי בו ביום ... ויש אומרים שלא אמרו כל דבר שגמרו בידי אדם אין בו משום מוקצה, אלא בדבר שהתחלת מלאכת תיקונו כדי לעשותו ראוי היתה קודם השבת ונגמרה בשבת, כגון נכרי שהתחיל לעשות כלי מערב יום טוב וגמרו ביום טוב אין בו משום נולד, הואיל וגמרו בידי אדם כמו שנתבאר בסי' רנ"ב ... ולענין הלכה יש להחמיר כסברא האחרונה, אלא אם כן הוא שעת הדחק). הרי שרק לדעה הראשונה אין בזה לא משום מוקצה ולא משום נולד, אבל לדעה השנית יש בה משום נולד, שלמנהגינו אסור ביום טוב. מכל מקום התירו כאן אם הוא של נכרי (שהרי אף בשל ישראל יש מקום לסמוך על המתירין, כדלקמן בסמוך). וכן התיר בסתם לעיל סי' רנב סי"ב (מכל מקום כאן אין בו משום נולד, הואיל והוא דבר שגמרו בידי אדם).
273. כדלעיל סכ"ב.
274. כדלעיל סי' תצה סי"ג. סי' תקא ס"א. וראה ערוך השלחן סעיף לו.
275. הגהות אשרי פ"ד סי' ו (ואם הנכרי הביא שופר או לולב ואתרוג מחוץ לתחום ביום טוב, מותר לצאת בו, דלאו מוקצה הוא, דהא חזי לישראל אחר, דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר. וכיון דשרי לטלטולי אפילו לאותו ישראל, שרי לצאת בו, דלא מצינו דאסרו חכמים הבא מחוץ לתחום אלא או אכילה או הנאה, ומצות לאו ליהנות נתנו. וגם אין שייך לגזור שמא יאמר לנכרי להביא כדי לצאת בו, דלא שייך שיעשה מצוה הבאה בעבירה, ולכך שרי לכו"ע, מאו"ז). מרדכי רמז תשמז (אתרוג ולולב שהובאו מחוץ לתחום בשביל ישראל, מותר לישראל אחר לצאת בו, ואפשר כי גם לישראל שהובאו בשבילו מותר לצאת בו, כיון שהוא דבר מצוה). טור סי' תרנה (גוי שהביא לולב לישראל ביום טוב מחוץ לתחום, כתב הרשב"א שמותר ליטלו, שלא אסרו חכמים דבר שהובא מחוץ לתחום אלא לאותו שהובא בשבילו. ואפילו הוא מותר לטלטלו, ולא אסרוהו לו אלא באכילה ובהנאה, ומצות לאו ליהנות ניתנו). שו"ע סכ"ב (אם גוי הביא שופר מחוץ לתחום, תוקעין בו). מ"א ס"ק כד (דהא שרי לטלטלו, ואם כן שרי לצאת בו. דלא אסרו חכמים למי שהובא בשבילו, אלא באכילה ובהנאה, ומצות לאו ליהנות ניתנו, טור סי' תרנ"ה והג"א ומרדכי פ"ו דעירובין). והיינו שיש בזה שלשה פרטים: (א) אין לאסרו משום מוקצה, כדלקמן סי' תקטו סי"ד-טו (דכיון שאיסור תחומים הוא קל הקילו בו שלא לאסור אלא למי שהובא בשבילו, ואפילו אם הביא הנכרי מחוץ לג' פרסאות שיש אומרים דבג' פרסאות יש איסור תחומין מן התורה ... וכיון שהוא ראוי לאכילה בו ביום למי שלא הובא בשבילו, לפיכך אף מי שהובא בשבילו מותר לטלטלו ביום טוב, ואין לו דין מוקצה כלל כיון שראוי לאחרים בו ביום). (ב) גם זה שהובא בשבילו לא אסרו עליו אלא לאכלו ולהשתמש בו, אבל לא אסרו לקיים בו מצוה. (ג) אין לגזור על זה שהובא בשבילו שמא יאמר לנכרי להביא כדי לצאת בו, שאין חוששים שיעשה מצוה הבאה בעבירה, וכדלעיל סכ"ד (המצות שלא נתנו להנאת הגוף, אין חוששין שיעבור עבירה כדי לקיים המצוה).
276. לעיל סי' שצו ס"א. ו ראה הערות וביאורים ר ע' יב.
277. לבוש סכ"ב (ונראה לי דאין צריך להני טעמי אלא דוקא כשמביאו הגוי מחוץ לתחום דאורייתא, אבל כשמביאו מחוץ לתחום דרבנן, פשיטא דמותר לצאת בו, דהא אפילו לכתחלה יכול לומר לגוי להביא לו שופר מחוץ לתחום דרבנן, דהוי שבות דשבות ובמקום מצוה לא גזרו רבנן). מ"א סקכ"ד (והקשה הלבוש דהא אפילו לכתחלה שרי לומר לעכו"ם להביאו מחוץ לתחום, דהוה ליה שבות דשבות, ואם כן מאי איצטריך למימר דתוקעים בו. ותירץ דמיירי בחוץ לי"ב מיל דהוי דאורייתא).
278. ראה לעיל סי' תקז קו"א סק"ד (ד"ה ואף שבהבא).
279. ס"א (בדעה הב').
280. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סי' כב. שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתמז (הובא בטור סי' תרנה). מרדכי עירובין רמז תקיד, בשם רבנו שמשון. הגהות אשרי שם. מ"א שם.
281. סעיף כד.
282. מ"א שם (ועכ"פ אסור לטלטלו חוץ לד' אמות).
283. סעיף טו (רק שיזהר שלא יטלטלנו חוץ לד' אמות במקום שאסור לטלטל בשבת בין הוא בין אחר שלא הובא בשבילו. ואף על פי שהותר לו לאכלו בו ביום, מכל מקום לא הותר לו להוציא חוץ לד' אמות בכרמלית).
284. סעיף כב.
285. משנה לב, סוע"ב (אבל אם רצה ליתן לתוכו מים או יין יתן), ופירש רש"י (ולא אמרינן קא מתקן מנא). ברייתא לג, א (מים או יין מותר כדי לצחצחו). טור ושו"ע סכ"ג (יכול ליתן בתוכו מים או יין לצחצחו). לבוש סכ"ג (ואין בו משום תיקון כלי). וכדלעיל סי' שכג סי"א (מותר לשפשף הכלים בכל דבר המותר בטלטול כדי לצחצחם לצורך היום), ושם נסמן (הערה צב).
286. גמרא [ברייתא] שם (מי רגלים אסור מפני הכבוד). טור ושו"ע שם (אבל מי רגלים, אף בחול אסור, מפני הכבוד). וכהא דתניא כריתות ו, א (שאין מכניסין מי רגלים למקדש), ובנוסח התפלה (מפני הכבוד).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 27 עמודים.