תעז דיני אכילת האפיקומן

הערות

1. 906. עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) אכילת האפיקומן (ס"א-ו). (ב) נזכר שעדיין לא אכל האפיקומן (ס"ז-יא).
2. 907. משני טעמים: (א) כמבואר בסעיף זה, שיהיה נאכל על השובע. (ב) כמבואר בסעיף הבא, שלא יעבור טעם הפסח מפיו.
3. 908. ברייתא דף ע , א (חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחילה, כדי שיהא פסח נאכל על השבע). רשב"ם קיט, ב ד"ה כגון (שדינו ליאכל בסוף, על השובע). רמב"ם פ"ח ה"ט (ואחר כך נמשך בסעודה ואוכל כל מה שהוא רוצה לאכול ושותה כל מה שהוא רוצה לשתות, ובאחרונה אוכל מבשר הפסח).
4. 909. רש"י סט, ב ד"ה ובמועט (אוכלין החגיגה תחלה, כדי שיהא פסח גמר שביעתן). רמב"ם הל' קרבן פסח פ"ח ה"ג (מצוה מן המובחר לאכול בשר הפסח אכילת שובע, לפיכך אם הקריב שלמי חגיגה בארבעה עשר, אוכל מהן תחילה ואחר כך אוכל בשר הפסח, כדי לשבוע ממנו).
5. 910. רש"י ע, רע"א ד"ה על השבע (שיהו נהנין באכילתו ותיחשב להן).
6. 911. קרח יח, ח. חולין קלב, ב (אמר קרא למשחה, לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים). רש"י פו, רע"א (הפסח שהוא נאכל באחרונה על השובע, שכן חובת כל הקרבנות, כדקיימא לן למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין). רשב"ם קיט, ב ד"ה כגון (וכן כל קרבנות כדכתיב למשחה, לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלין). וראה לקוטי שיחות חל"א ע' 58 הערה 44.
7. 912. משנה קיט , ב (אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן).
8. 913. רשב"ם שם (אין נפטרין ממנה באכילת דבר אחר).
9. 914. ברש"י ורשב"ם שם (לשון אפיקומן הוציאו והביאו מיני מתיקה). אמנם ממה שיתבאר לקמן ס"ג (וכזית זה נקרא אפיקומן), נראה שאין הכוונה רק ל"מיני מתיקה", אלא גם למצה שאוכלים אחר כל הסעודה. ולכן ביאר בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה יחץ – אפיקומן (פירוש אפיקומן כלומר הוציאו והביאו מזונות ומאכלים על השלחן ([שוע"ר] שם ס"ב. וכן הוא בס' הפרדס לרש"י הל' פסח). בתשבי ובמוסף הערוך: אפיקומן בלשון יוני – דברים הנאכלים אחר הסעודה), ושם נסמן (הערות 320-322).
10. 915. שמואל שם (שמואל אמר כגון אורדילאי לי וגוזלייא לאבא [לרב]). רשב"ם שם (דשמואל הוה רגיל לאכול בקינוח סעודה כמהין ופטריות, ורב רגיל לאכול אחר סעודתו גוזלות ... ואתא שמואל למימר ... אסור לאכול כלום אחר הפסח). רמב"ם פ"ח ה"ט (ואינו טועם אחריו כלל).
11. 916. רשב"ם שם (שלא יאבד ממנו טעם הפסח ... שלא לשכח טעמה). תוס' קכ, א ד"ה מפטירין (דבעינן שיהא טעם מצה ופסח בפיו).
12. 917. רש"י ורשב"ם קיט, ב ד"ה אין מפטירין (שצריך לאכול מצה בגמר הסעודה). רמב"ם פ"ו הי"א (חוזר ואוכל כזית מצה באחרונה). טור ושו"ע ס"א (לאחר גמר כל הסעודה אוכלים ממצה השמורה תחת המפה כזית כל אחד). וכן הוא לעיל סי' תנח ס"י (לכל אחד מבני ביתו ... כזית אחד לאפיקומן). ובפסקי ההגדה (ואחר כך יקח אפיקומן ויחלקו לכל בני ביתו לכל אחד כזית).
13. 918. רא"ש פ"י סל"ד (נראה לי דאותה מצה אינה לשם חובה, אלא אוכלין אותה זכר לפסח, שהיה נאכל על השובע באחרונה). טור ושו"ע שם (זכר לפסח הנאכל על השובע). זאת היא הדעה העקרית כאן, וכן הוא לעיל סי' תעג סל"ה (שאפיקומן היא מצוה חשובה שהוא לנו במקום הפסח).
14. 919. רש"י ורשב"ם קיט, ב ד"ה אין מפטירין (שצריך לאכול מצה בגמר סעודתו). רי"ף כז, א (דבתר דאכלין כל מגדני ומיני דפירי, אכלין בסוף כזית מצה דמינטרא). טוש"ע ס"א (לאחר גמר כל הסעודה, אוכלים ממצה השמורה תחת המפה).
15. 920. ומכל מקום יש הפרש גדול בין דיני אכילת הפסח בזמן הבית, לבין דיני אכילת האפיקומן בזמן הזה. שהרי לענין אכילת הפסח הובא בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה שלחן עורך (יש אומרים שבזמן שבית המקדש קיים הי' אוכלין כל הסעודה (בברכת המוציא על מיני בצקת וכו') קודם הסדר, ואחר זה הי' בא הסדר ואכילת מצת מצוה מרור ופסח). ונתבאר שם (הערה 884). וכמבואר במרדכי סוף פסחים לג, ד (היה נראה לרבינו מאיר, שבזמן שבית המקדש קיים היו עושין כל הסדר אחר הסעודה, ולא היו אוכלין מצת מצוה, אלא לאחר שמלאו כריסן מקמח ובצקת ושאר דברים). ושם לח, א (בימיהם שהיו עושין הסדר אחר סעודתן, ולכך לא היו צריכין אלא מצה אחת שלימה לעשות הסדר עליה, דהא כבר בירכו ברכת המוציא ואכלו כל סעודתן). משא"כ בזמן הזה אוכלים את המצה והמרור והכורך בתחלת הסעודה, אלא שבסוף הסעודה אוכלים עוד כזית מצה לאפיקומן. וטעם הדבר נתבאר במרדכי שם לג, ד (ומן הדין היה לנו לעשות הכריכה לבסוף של הסעודה, כדרך שהיו אוכלין הפסח על מצות ומרורים לאחר הסעודה. אלא הואיל והתחיל [במצות] מצה ומרור בתחלת הסעודה, הולך וגומר כל מצותו ... אנו שכל סעודתינו ממצת מצוה, כיון שאנו מתחילין בהלכותיה, אנו עושין מצותיה זו אחר זו בלא הפסקה). והיינו שבזמן הזה, עיקר אכילת מצת מצוה אינה קשורה לאכילת הקרבן פסח, והיא נאכלת בתחלת הסעודה, כדלעיל סי' תעה סט"ו (חיוב אכילת מצה בלילה הראשון אף בזמן הזה הוא מן התורה, שנאמר בערב תאכלו מצות, ולא הוזכר שם פסח). וכיון שאנו אוכלים את המצת מצוה בתחלת הסעודה, על כרחינו לאכול גם המרור והכורך מיד אחר המצה, בתחלת הסעודה, כדלעיל שם סי"ח (ולא יברך על כריכה זו לא ברכת המצה ולא ברכת המרור ... לפי דעת הלל הוא יוצא בברכת המצה והמרור שבירך כבר. ולכן צריך ליזהר שלא להשיח בדבר שאינו מענין הסעודה משבירך על אכילת מצה עד שיאכל כריכה זו, כדי שתעלה ברכה זו וברכת המרור גם לכריכה זו לפי דעת הלל). ומכל מקום אוכלים בסוף הסעודה את האפיקומן, זכר לפסח, או זכר למצה הנאכלת עם הקרבן פסח (ולא המרור שהי' נאכל עמה), כמבואר כאן בהמשך הסעיף, ובלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה צפון (והערה 892). * ולפעמים גם בזמן הזה אוכלים כל הסעודה על מצה שאינה שמורה, ובסוף הסעודה אוכלים כזית מצה שמורה למצוה ולאפיקומן, כגון שאין לו אלא כזית מצה שמורה, וכדלקמן סי' תפב ס"א (והערה 3).
16. 921. שמואל שם קיט, ב (אמר רב יהודה אמר שמואל אין מפטירין אחר מצה אפיקומן). רי"ף כז, א (והכין נהוג עלמא כלישנא קמא, דבתר דאכלין כל מגדני ומיני דפירי אכלין בסוף כזית מצה דמינטרא, ולא טעמין לבתר הכין כלום). טור ושו"ע סי' תעח ס"א (אחר אפיקומן אין לאכול שום דבר). וכן הוא לקמן שם ס"א (אכילת אפיקומן אסור לאכול שום מאכל בעולם ... כדי שלא יעבור מפיו טעם מצה שמורה של האפיקומן).
17. 922. רא"ש שם (ולפי שהוא זכר לפסח, יש ליתן לה דין הפסח, שלא לאכול אחריה).
18. 923. ב"י סי' תעח ד"ה וזהו שכתב (דלכזית שאוכלין בסוף הסעודה קורין אפיקומן, על שם שאין מפטירין אחריו אפיקומן). לבוש שם ס"א (וקראוהו אפיקומן על שם המשנה ששנינו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ... ואפשר לומר שאנו קורין את המצה עצמה אפיקומן סתם, על שם שהיא במקום הפירות שדרך לאכול אחר הסעודה בפעם אחר, ואגב חביבות דמצוה שהיא חביבה עלינו כפירות מתוקים אנו קורין אותה אפיקומן, כלומר שאומר לבני ביתו או כל אחד לחבירו אפיקו לנו מיני מתיקה, והוא המצה שמתוקה עלינו מצוותה).
19. 924. מהרי"ל סדר ההגדה ע' קטו (אפיקומן אוכלין אחר גמר הסעודה. ואמר מהר"י סג"ל דצריך לאכול כשיעור ב' זיתים, דהיינו כביצת תרנגולת, דחביבה היא משאר המצות דשיעורם בכזית שהיא חצי ביצה ... ואם לא יוכל לאכול כולי האי מכל מקום לא יפחות מלאכול כזית). הובא בדרכי משה ס"ק א. ובט"ז ס"ק א. עוד טעם נתבאר בב"ח ד"ה ומ"ש ויש אומרים (ואוכלין ממנו כשיעור שני זיתים, אחד זכר לפסח כאשר כתב הרא"ש, ואחד זכר למצה הנאכלת עם הפסח כאשר פירש רשב"ם ... ומשום דלהרא"ש אין אכילה זו אלא זכר לפסח, ולא לשם חובת אכילת מצה, ולפירוש רשב"ם היא משום חובת מצה הנאכלת עם הפסח, על כן צריך שני זיתים, ולא סגי כזית אחד, לאפוקי נפשיה מפלוגתא). וגם במהרי"ל נתפרש כן (כדעת הב"ח) במ"א סק"א (ומהרי"ל כתב לכתחלה יקח ב' זתים, א' זכר לפסח ואחד זכר למצה הנאכלת עמו, ולכל הפחות לא ימעט מכזית (ד"מ ב"ח)). וכך גם כאן נתפרשו דברי מהרי"ל הנ"ל, כדברי הב"ח והמ"א הנ"ל.
20. 925. כן היא דעת רש"י ורשב"ם קיט, ב ד"ה אין מפטירין (שצריך לאכול מצה בגמר סעודתו, זכר למצה הנאכלת עם הפסח). והקשה עליהם הרא"ש, ומסיק בפ"י סל"ד (נראה לי דאותה מצה ... אוכלין אותה זכר לפסח, שהיה נאכל על השובע באחרונה).
21. 926. מהרי"ל שם. דרכי משה שם. ט"ז ומ"א שם. והיינו שהעיקר כדעת הרא"ש (שהובאה כאן בריש הסעיף) "זכר לפסח". אלא ש"לכתחלה טוב" לאכול עוד כזית שעל פי דעת רש"י ורשב"ם. ואם קשה עליו, אפשר לסמוך על דעת הרא"ש. הידור זה של אכילת שני כזיתים לאפיקומן, לא נזכר בפסקי הההגדה (ואחר כך יקח האפיקומן ויחלקו לכל בני ביתו לכל אחד כזית). אבל הובא בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה צפון (בשו"ע (תע"ז ס"ג) כתב: ולכתחילה טוב לאכול שני זיתים, אחד זכר לפסח ואחד זכר למצה הנאכלת עם הפסח. וכן הוא מנהג בית הרב. – פירוש ישנן שתי דיעות: שכזית האפיקומן הוא זכר לפסח או שהוא זכר למצה שנאכלת (עם הפסח) על השובע, ולצאת ידי שתיהן טוב לאכול ב' זיתים [ויש לומר שאם קשה עליו שאז אוכל רק כזית אחד, עליו להתנות שהוא זכר על פי הדעה שהלכה כמותה]). ושם נתבאר (הערה 891).
22. 927. תוס' קח, א ד"ה מאי (ומה שצריך הסיבה במצה היינו ... ובאפיקומן). רא"ש פ"י סי' כ (ומצה בעי הסיבה בכזית ראשון וכזית של אפיקומן). טור שו"ע ס"א (ויאכלנו בהסיבה). וכן הוא לעיל סי' תעב סי"ד (אימתי צריך להסב ... ובשעת אכילת הפיקומן). ובפסקי ההגדה (ואחר כך יקח האפיקומן ... ויאכל בהסיבה).
23. 928. רמב"ם פ"ז ה"ח (ואימתי צריכין הסיבה בשעת אכילת כזית), ולא הזכיר אכילת אפיקומן. ופ"ח ה"ט (ובזמן הזה אוכל כזית מצה), ולא הזכיר הסיבה. וכן פירש בדבריו בפר"ח ס"א (מדברי הרמב"ם לא משמע כן, שלא הזכיר הסיבה בכזית של אפיקומן). ובלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה ויאכל בהסיבה (רא"ש פרק ערבי פסחים סי' כ"ו וטושו"ע סי' תע"ז ס"א. ודלא כמשמעות הרמב"ם הל' חמץ ומצה פ"ז ה"ח ופ"ח ה"ט. עיין הגמ"יי שם ומראי מקומות לשו"ע רבינו תע"ז ס"[ד]).
24. 929. פר"ח ס"א (ויש לסמוך על זה בדיעבד). וכדלעיל סי' תעה ס"כ באכילת כורך (ומכל מקום בדיעבד ששכח ואכל בלא הסיבה יש לסמוך על סברא הראשונה, ואין צריך לחזור ולאכול בהסיבה). שרק לענין כזית הראשון של מצה צריך לחזור בדיעבד, כדלעיל סי' תעב סט"ו (ומכל מקום לענין אכילת מצה טוב להחמיר לחזור ולאכול בהסיבה).
25. 930. בא יב, לד. שו"ת רש"ל סי' פח שראוי לכורכה בתוך מטפחת הידים ... אחר האכילה יוציא מטמון, דהיינו אפיקומן, כמו שהוא כרוך במפה, וישלשל לאחוריו וילך בבית כמו ד' אמות, ויאמר כך היו אבותינו הולכין עם משארותם צרורות בשמלותיהם). מ"א סקכ"ב (ויש שנותנין אותה על כתפיהן זכר ליציאת מצרים). הובא גם לעיל סי' תעג סוף סל"ה (ויש שכורכין אותו במטפחת ומשימין על שכמם זכר ליציאת מצרים). ושם (הערה 313).
26. 931. ח"י סוף סק"א (ובמדינות אלו אין נוהגין כל זה).
27. 932. טור ושו"ע ס"א (אוכלים ממצה השמורה תחת המפה), ובסי' תעג ס"ו (ונותנים אותה תחת המפה). וכן הוא לעיל שם סל"ה (ונוהגין להצניעו תחת המפה, זכר למשארותם צרורות בשמלותם). ואין מנהגינו כשני המנהגים המבוארים כאן (ולקמן שם), אלא כמבואר בלקוטי טעמים ומנהגים, פיסקה חלק הגדול יניח לאפיקומן (ונוהגין לכרכו במפה, זכר למשארותם צרורות בשמלותם, ולהניחו בין הכרים, שלא יבא לאכלו בתוך הסעודה). ושם נסמן (הערות 309-315).
28. 933. הלכה זו תלוי' במחלוקת התנאים לענין קרבן פסח ומצה, ובמחלוקת הפוסקים לענין אכילת האפיקומן: פסחים קכ, ב (תניא ואכלו את הבשר בלילה הזה, רבי אלעזר בן עזריה אומר נאמר כאן בלילה הזה, ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות. אמר לו רבי עקיבא והלא נאמר חפזון עד שעת חפזון ... אמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר חצות, לרבי אלעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו ... דכיון דאיתקש לפסח כפסח דמי). ופרש"י שם (ואקשיה בהיקשא דעל מצות ומרורים יאכלוהו). תוס' שם (יש מפרשים דכך הלכה, דהא סתם מתני' כוותיה, ואין זה ראיה). אבל במגילה כא, א ד"ה לאתויי (נראה דהלכה כרבי אלעזר ... ואם כן צריך למהר לאכול מצה בלילי פסחים קודם חצות, ואפילו מצה של אפיקומן). רא"ש פ"י סל"ח (ומיהו נכון להחמיר כרבי אלעזר, דאפשר דרבי עקיבא מודה להרחיק את האדם מן העבירה באיסור דאורייתא. וכן היה נוהג רבינו תם ז"ל, למהר לאכול אפיקומן קודם חצות). שו"ת הרשב"א ח"א סי' תמה (והילכך אזלינן לחומרא כרבי אלעזר בן עזריה. ונפקא מינה לדידן לאכילת מצה לאחר חצות ... על כן צריך ליזהר וליכול קודם חצות. וכן מצה של אפיקומן). טור ושו"ע ס"א (ויהא זהיר לאכלו קודם חצות). וכן הוא בפסקי ההגדה (וצריך לאכלו קודם חצות). ומנהגינו להחמיר בזה רק בליל ראשון, כמובא בהיום יום לט"ו ניסן (בסדר הראשון היה אאמו"ר מקצר, בכדי לאכול האפיקומן לפני חצות, אבל בשני היה מאריך. מתחיל לפני שעה ט וגומרו בשעה ג-ד אחר חצות, והיה מאריך בביאור ההגדה). וכן הוא בהקדמה ללקוטי דברים (ליקוט כה) תא, א (מנהג בית הרב, בקבלה מדור לדור, להתחיל סדר הראשון תיכף אחר תפלת ערבית ושלא להאריך בו, כדי לאכול האפיקומן קודם חצות לילה. לא כן סדר השני אשר עורכים אותו בשעה מאוחרת בלילה, והאדמו"ר מאריך בביאור ההגדה ובעיניני תורה והתעוררות לעבודה). והיינו כיון שליל שני הוא רק מדברי סופרים, וכדלקמן סי' תפא סוף ס"א (ובליל ב' יש לסמוך על סברא), לא החמירו בזה. * וכל זה הוא לענין אפיקומן, שהיא אינה אלא לזכר, כדלעיל ס"ג (ועכשיו שאין לנו פסח, צריך כל אחד לאכול כזית [מצה] זכר לפסח). משא"כ לענין המצה של מצוות אכילת מצה, חייבים לאכול קודם חצות, כדלעיל סי' תנח ס"א-ב (שמצות מצה הוקשה למצות הפסח, שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו ... לזמן אכילתה ... שצריך לאכלה קודם חצות הלילה כמו הפסח שאינו נאכל אלא עד חצות). וכן הוא לקמן סי' תרלט ס"כ (וכיון שאכילת לילה הראשונה נלמד בגזירה שוה מאכילת מצה, צריך להיות דומה לה בכל דבר, דהיינו ... לאכול קודם חצות לילה, הכל כמו באכילת מצה כמו שנתבאר בהלכות פסח). יוצא לכאורה אם כן, שאם איחר מאיזה טעם, ולא אכל מצה עד חצות, לא יוכל לברך "על אכילת מצה". אמנם גם זה תלוי במחלוקת, כמובא לעיל שהתוס' בפסחים נסתפק, והתוס' במגילה הכריע כרבי אלעזר בן עזריה. ואילו הרמב"ם סבירא לי דלא קיי"ל כרבי אלעזר בן עזריה, כפי שכתב בהל' קרבן פסח סוף פ"ח (כבר ביארנו בכמה מקומות שאין הפסח נאכל אלא עד חצות, כדי להרחיק מן העבירה, ודין תורה שיאכל כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר). והיינו כדעת רבי עקיבא, שלשיטתו אמר רבא שיוצאים באכילת המצה גם לאחר חצות. ולמעשה נתבארה ההלכה בדגול מרבבה ס"א (ונראה דמי שאירע לו אונס שלא יכול לאכול פרוסת המוציא עד חצות לא יברך על אכילת מצה, דספק ברכות להקל). וכן הוא בפרי מגדים סי' תעז א"א ס"ק א (יש לומר הלכה כן כהר"ם ז"ל ... ומיהו בלא ברכה דספק ברכות להקל). וכן הוא בסדור דרך החיים, סי' קכג ס"ג (אם לא אמר ההגדה עד לאחר חצות, יאכל מצה בלא ברכת על אכילת מצה ... משום דהוא פלוגתא בין הרמב"ם ובין התוס'). וכן הוא במשנה ברורה ביאור הלכה (עכ"פ לא יברך על אכילת מצה דספק ברכות להקל). אבל יש חולקים וסוברים שיברך עליו גם אחר חצות, כמבואר בפר"ח סי' תעז ס"א (ומה שכתב ויהא זהיר לאכלו קודם חצות. דעת הרמב"ם בפרק ו' שזמנו כל הלילה ... וכן דעת הרי"ף). ובשו"ת משכנות יעקב סי' קלט (העולה בידינו ... דהלכה כרבי עקיבא, דעיקר מצות פסח מן התורה כל הלילה, ואם שכח לאכול מצה עד חצות חייב לאכול אחר חצות ולברך עליה ... ולפענ"ד דהמברך לא הפסיד). וכן נראית לכאורה דעת רבינו, לעיל סי' תעה סל"ג (ואם נאנס ולא אכל מצה בלילה זה, אין לו תשלומין בשאר לילות וימים. לפיכך כשאוכל מצה בשאר לילות וימים אינו מברך על אכילת מצה, אף שלא אכל מצה עדיין מכניסת הפסח ולא בירך עליה). משגרת הלשון נראה, שבלילה הראשון מברך בכל אופן, אף אחר חצות. וכן העיר מכאן בנתיב החיים על דרך החיים שם. וכן לעיל סי' תעג ס"ג (אין לו תשלומין ביום ... בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך לשם חובה, דהיינו בלילה הראשון). ולא חילק בין קודם או אחר חצות. * ההיקש מאכילת הפסח לאכילת המצה, הובא גם לעיל סי' תנח ס"א (מצה הוקשה למצות הפסח, שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו), וסי' תעב ס"ב (שאכילת מצה הוקשה לאכילת פסח, שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו, ובפסח נאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה, בלילה ממש).
29. 934. הרי"ף . שו"ת הרשב"א ח"א סוס"י תמה (ואפילו בקריאת הלל החמירו בתוספות שלא לקרות לאחר חצות). ר"ן פסחים כז, ב ד"ה גרסי' (ואפילו בקריאת ההלל החמירו בתוספות לקרותו קודם חצות), ומגילה ז, א ד"ה זה הכלל (וכן בהלל שבלילי פסחים החמירו בתוספות שלא לקרותו אחר חצות). רמ"א ס"א (ויקדים עצמו שגם ההלל לקרא קודם חצות). והיינו אף שבתוס' שלנו מגילה כא, א ד"ה לאתויי (אבל בהלל של אחר אפיקומן אין להחמיר כל כך, שהרי מדרבנן הוא). מכל מקום יש שיטה בתוס' להחמיר גם בזה. ולכן נפסק כאן, דהיינו רק לכתחלה. ומסיק בלקוטי טעמים ומנהגים (אבל אין מדקדקין בזה בבית הרב). * ומזה מובן שאין מדקדקים אף בב' כוסות האחרונים, שיהיו דוקא קודם חצות. ואף שנתבאר לעיל סי' תעב ס"ב (לכן גם כל הארבע כוסות שתקנו חכמים אינו אלא בלילה, בזמן הראוי לאכילת מצה, שכל מה שתקנו חכמים כעין של תורה תקנו. וכוס של קידוש הוא אחד מן הארבע כוסות). והקשה מהרי"ל, סדר ההגדה ע' צב (תקשה לך על שני כוסות האחרונים דלאחר אכילה, יהיו גם כן מחוייבים לשתות קודם חצות, כדרך מצה). וראה שערי שלום (פסחים סי' לב). מכל מקום אין מדקדקין בזה, מטעם המובא לעיל מהתוס' (אין להחמיר כל כך, שהרי מדרבנן הוא). והיינו שלענין מצה וד' כוסות בלילה דוקא (ולא קודם חשיכה), שהלכה זו היא לדברי הכל, מדקדקין גם בד' כוסות שהן מדרבנן. משא"כ לענין מצה וד' כוסות לפני חצות, שהיא מחלוקת הפוסקים, אין מדקדקין בזה אלא לענין מצה, ולא לענין ד' כוסות שהן מדרבנן.
30. 935. לענין מים אחרונים – שם ס"ה (ואם נטל ידיו מים אחרונים, אע"פ שלא נטל הכוס, הרי זה סילוק והיסח הדעת לגמרי וצריך לברך), ולענין אמר הב לן וניברך – שם ס"ב (אמר תנו כוס ונברך ברכת המזון, והוא הדין אם אמר בואו ונברך ברכת המזון בלא כוס, הרי זה סילוק והיסח הדעת משתיה, ואם אחר כך נמלך לשתות צריך לברך בתחלה. אבל אם נמלך וחוזר לאכילתו אוכל בלא ברכה), וס"ד (ויש אומרים שאכילה ושתיה שוין, שכיון שאמר נברך ברכת המזון הרי זה סילוק והיסח הדעת מהסעודה, ואם נמלך לאכול צריך לברך המוציא). וכן נתבארו דינים אלו לעיל סי' ערב סי"ב. וסדר ברכת הנהנין פ"ה ה"ג. ועל זה אומר כאן, שכאן לא איכפת לנו בדין זה שבמים אחרונים, ובמחלוקת זו לענין אמר הב לן וניברך, כי לענין אפיקומן לדברי הכל אינו חשוב הפסק, ואינו צריך לברך ברכה ראשונה.
31. 936. תוס' ברכות מב, א ד"ה אתכא (מי ששכח לאכול אפיקומן ואמר הב לן ונבריך אינו היסח הדעת, דאנן אתכא דרחמנא). הגהות סמ"ק סי' ריט (ע' רכב) אות ד (ומיהו אם אמר בעל הבית הב לן ונבריך קודם שאכל אפיקומן, ונזכר קודם שיתחילו ברכת המזון, יאכל אפיקומן. ואף על גב דאמרינן בערבי פסחים דהב לן ונבריך הוי היסח הדעת, ואסור לאכול ולשתות, מכל מקום כיון דאפיקומן מצוה הוא דרמא רחמנא עלן, איכא למימר אנן אתכא דרחמנא סמכינן, ולא הוי הב לן ונבריך היסח הדעת, כי היכי דאמרינן בברכות אתכא דריש גלותא סמכינן). הובא בטור (וה"ר פרץ כתב אף על גב דאמר הב לן ונבריך יכול לאכול בלא ברכה, אף על גב דבעלמא חשיב סילוק, שאני הכא כיון דאפיקומן מצוה דרמיא רחמנא עלן איכא למימר אתכא דרחמנא סמכינן). והיינו כדאמרינן בברכות מב, א (רבא ורבי זירא איקלעו לבי ריש גלותא, לבתר דסליקו תכא מקמייהו שדרו להו ריסתנא מבי ריש גלותא, רבא אכיל ורבי זירא לא אכיל. אמר ליה לא סבר לה מר סלק אסור מלאכול. אמר ליה אנן אתכא דריש גלותא סמכינן), ופירש"י (ואין סילוקתנו סילוק, שדעתנו אם ישא משאות מאת פניו אלינו נאכל). וכן נפסק לעיל סי' קעט ס"ו (אם אחד מהאורחים או מבני ביתו אמר כן, אפילו האומר עצמו יכול לחזור בו ולשתות עם בעל הבית, לפי שאינו עושה היסח הדעת באמירתו, מפני שיודע שאין הדבר תלוי בו אלא בבעל הבית, וכיון שבעל הבית לא עשה היסח הדעת, אף הוא דעתו סומכת על בעל הבית לשתות עמו). שו"ע ס"ב (אם שכח ולא אכל אפיקומן ולא נזכר עד שנטל ידיו או שאמר הב לן ונברך, אוכל אפיקומן בלא ברכת המוציא). מ"א ס"ק ב (דאתכא דרחמנא סמכינן).
32. 937. ראה שם ס"ה (וכל מקום שצריך לחזור ולברך המוציא משום היסח הדעת, צריך לחזור וליטול ידיו כראוי לאכילת פת, שכיון שהסיח דעתו מאכילת פת הסיח דעתו משמירת ידיו). ולא נתבאר שם אם צריך לברך על נטילת ידים. וכן הוא לעיל סי' קעח ס"ז (שכיון שהסיח דעתו מן האכילה מן הסתם לא נזהר בשמירת ידיו והסיח דעתו מהן). ואפילו במקום שלא הסיח דעת מאכילה, חוששים לפעמים שהסיח דעתו משמירת ידיו, כדלעיל סי' תעג ס"ד (בליל פסח שמפסיקין הרבה אחר הקידוש באמירת ההגדה, ובתוך כך מסיח דעתו משמירת ידיו). וכן הוא לעיל רס"י תעה (שבשעת אמירת ההגדה וההלל הסיח דעתו משמירת ידיו, ויש לחוש שמא נגע במקום הטינופת, שהידים עסקניות הן). וכן הוא לעיל סי' קסד ס"ב (הפסיק סעודתו והלך להפליג בדבר אחר והסיח דעתו משמירת ידיו, שצריך לחזור וליטול ולברך על נטילת ידים). וכן הוא בנידון דידן, אף שהיסח הדעת שלו אינו נחשבת הפסק לענין ברכת המוציא, דאתכא דרחמנא סמכינן, מכל מקום חיישינן שמא הסיח דעתו משמירת ידיו, ושמא נגע במקומות המטונפים. וכיון שהוא רק חשש, לכן "יטול ידיו בלא ברכה".
33. 938. כדלעיל סי' ר ס"ג (ואם אחר שיצא ידי חובת ברכת הזן נמלך לחזור ולאכול פת, צריך ליטול ידיו ולברך המוציא תחילה, שכבר עשה סילוק והיסח הדעת בברכו ברכה אחת מברכת המזון), וסי' קסד ס"ב (הפסיק סעודתו והלך להפליג בדבר אחר, והסיח דעתו משמירת ידיו, שצריך לחזור וליטול ולברך על נטילת ידים כי כסעודה אחרת היא). ואף שנתבאר לעיל סי' קסד ס"א (ואם נטל ידיו לאכילה מועלת נטילה זו גם לאכילה אחרת, אם שמר ידיו ... וזה נתכוין ל[אכילה בנט]ילה זו). מכל מקום כאן בעת נטילת ידים הראשונה, ובעת ברכת המזון, לא התכוין שיאכל את האפיקומן אחרי ברכת המזון, ולכן אין נטילת ידים הראשונה מועלת לאכילת האפיקומן. וראה שער הציון ס"ק ט. * והיינו כשאוכל כביצה מהאפיקומן (ראה לעיל ס"ג: ולכתחלה טוב לאכול שני זיתים). משא"כ כשאוכל רק כזית, לא יברך על נטילת ידים, כדלעיל סי' קנח ס"ב (אפילו פת גמורה אם אינו אוכל אלא פחות מכביצה בלא קליפתה יש להסתפק אם צריך נטילת ידים ... לפיכך יטול ידיו ולא יברך), ולקמן סי' תפב ס"ג (מי שאין לו מצה ... כי אם כזית אחד בלבד ... יטול ידיו בלא ברכה, ויברך המוציא ועל אכילת מצה ויאכל אותו כזית).
34. 939. ראבי"ה סי' תקכה ע' 168 (ואם שכח ולא אכל אפיקומן ולא נזכר עד לאחר ברכת המזון, אם קודם שאמר ברוך אתה י' אלהינו מלך העולם בורא פרי הגפן, בגמר ברכת המזון, נזכר, לא יברך בורא פרי הגפן, אלא יטול ידיו ויברך המוציא לחם מן הארץ על האפיקומן ויאכל). טור ושו"ע ס"ב (ואם לא נזכר עד שבירך ברכת המזון, אם נזכר קודם שבירך בורא פרי הגפן, יטול ידיו ויברך המוציא ויאכל האפיקומן).
35. 940. ראבי"ה שם (ויברך שנית ברכת המזון ובורא פרי הגפן וישתה). ב"י ד"ה ומ"ש רבינו בשם רבינו פרץ (ואחר כך חוזר ומברך ברכת המזון כתקנה על הכוס ושותהו). רמ"א ס"ב (ויחזור ויברך ברכת המזון, ויברך בורא פרי הגפן וישתה הכוס).
36. 941. תוכן ההלכה שנתבארה לפנינו ס"ח-ט: מי ששכח לאכול האפיקומן, ונזכר אחר כוס שלישי. יש פוסקים שיטול ידיו ויאכל ויברך ברכת המזון שנית על הכוס (רמ"א ס"ב). ויש פוסקים שלא יחזור ויאכל האפיקומן, ויסמוך על מצה שאכל בתוך הסעודה (שו"ע ס"ב). וקיי"ל שיטול ידיו ויאכל ויברך ברכת המזון שנית בלא כוס (ראה הערה 37), שלא יהא כמוסיף על מנין ד' כוסות שתקנו חכמים (כדלעיל סי' תעג סי"ב והערה 101). באמת יש אופן אמצעי, שיברך ברכת המזון, וגם ברכת ההלל, על אותו כוס (רביעי); אלא שיש בזה כמה חששות: (א) כשמברכים על הכוס צריך לשתותו מיד, ולא להפסיק ביניהם הרבה (ראה הערה 42). (ב) אין עושים שתי מצות על כוס אחד (ראה הערה 49). (ג) אין להפסיק באמצע הלל (ראה הערה 44). ומכל זה יוצאים כמה חילוקי דינים: (א) כשנזכר אחר ברכת גמר ההלל. אם ירצה לאכול האפיקומן ולברך ברכת המזון על אותו כוס, יהי' הפסק גדול מדאי בין ברכת הלל לבין שתיית הכוס. ולכן ישתנו תחלה, ואחר כך יאכל האפיקומן ויברך ברכת המזון בלא כוס (סוף ס"ט). (ב) כשנזכר באמצע ההלל. אם ירצה להפסיק ולאכול מיד האפיקומן, ולברך על הכוס הרביעי, ולא לשתותו עד אחר שיחזור ויאמר גמר ההלל. הרי אין להפסיק באמצע הלל, אלא במקום ההכרח. ולכן אם נוהג כל השנה לברך ברכת המזון על הכוס, יעשה כן (ראה הערה 45). ואם אינו נוהג כל השנה לברך ברכת המזון על הכוס, לא יפסיק באמצע ההלל, אלא יגמרנו וישתה כוס ד', ואחר כך יאכל האפיקומן ויברך ברכת המזון בלא כוס (ריש ס"ט). (ג) כשנזכר מיד אחר שתיית כוס השלישי. יאכל מיד האפיקומן, ויברך בלא כוס, או שיברך על הכוס הרביעי, ולא ישתנו עד אחר שיחזור ויאמר גמר ההלל. ונראה רבינו כמסתפק בזה (וראה הערה 51).
37. 942. שו"ת תמים דעים להראב"ד סי' לב (ומי ששכח ולא אכל כזית מצה באחרונה, ולא נזכר עד סוף הכל, חוזר ונוטל את ידיו ומברך עליה המוציא וברכת המזון, ופוטר). שו"ת הרשב"א ח"א סי' רלז (מי ששכח ולא אכל אפיקומן וברך ברכת המזון על כוס שלישי ... יש מי שאומר שעושה ברכה בלא כוס, ולזה דעתי נוטה, משום דקיימא לן ברכה אינה טעונה כוס). הובא במ"מ פ"ח הי"ג. רבנו ירוחם נ"ה ח"ד מד, א (יש מי שכתב שאף על פי שבירך, יטול ידיו ויברך על המצה של אפיקומן המוציא, ולא יברך ברכת המזון עם כוס, שאין ברכה טעונה כוס כשאי אפשר. וכן כתבו הראב"ד והרשב"א). מ"א סק"ד (והמ"מ ורבינו ירוחם ורשב"א והראב"ד כתבו, דאוכל כזית ומברך בלא כוס עכ"ל. ונראה לי דמי שאינו נזהר בכל השנה ומברך לפעמים בלא כוס, אף עתה יאכל אפיקומן ויברך בלא כוס). ח"י סק"ד (הסכמת ה אחרונים דלמאן דסבירא ליה דכל השנה ברכת המזון אינה צריכה כוס, גם עכשיו יאכל אפיקומן ויברך ברכת המזון בלי כוס).
38. 943. מ"א שם (והוי כמוסיף על הכוסות). סיכום פרטי הלכה זו של "נראה כמוסיף על הכוסות" נתבארה לעיל סי' תעג סי"ב (הערה 101).
39. 944. שהוא הלל הגדול ונשמת. ראה לעיל סי' תעב סט"ז (והערה 112).
40. 945. מ"א ריש ס"ק ז (נראה לי דיחזור ויאמר הלל על הכוס. ואם לא נזכר עד ששתה כוס השלישי, יברך ברכת המזון בין שלישי לרביעי, ולא יחזור וישתה כוס השלישי). ויש בדבריו כמה נוסחאות ופירושים: (א) דקאי על הדין הראשון שבשו"ע (לא נזכר עד אחר שבירך בורא פרי הגפן). שהיא ההלכה שלפנינו (שימזוג כוס קודם ברכת המזון, ולא ישתנו מיד אחר ברכת המזון, אלא יגמור עליו ההלל וההגדה ואחר כך ישתנו). (ב) דקאי על הדין השני שבשו"ע (לא נזכר עד אחר ההלל). שהיא ההלכה דלקמן ס"ט (אם נזכר לאחר שהתחיל לגמור ההלל ... מי שמחמיר על עצמו כל ימות השנה ונזהר שלא לברך ברכת המזון בלא כוס ... יפסיק במקום שנזכר, ויטול ידיו ויאכל האפיקומן, ויברך ברכת המזון על כוס זה, ולא ישתנו מיד לאחר ברכת המזון, אלא יחזור ויתחיל לא לנו ויגמור ההלל וההגדה וישתה הכוס). רבינו הביא את שתי ההלכות, וצוין על שתיהן "מ"א". והיינו שהדין הראשון שבמ"א (נראה לי דיחזור ויאמר הלל על הכוס), מיירי שנזכר באמצע ההלל, והיא ההלכה דלקמן ס"ט. והדין השני שבמ"א (ואם לא נזכר עד ששתה כוס השלישי, יברך ברכת המזון בין שלישי לרביעי, ולא יחזור וישתה כוס השלישי). מיירי שנזכר מיד אחרי שתיית כוס השלישי, והיא ההלכה שנתבארה כאן. * אלא שיש שני חילוקים בינם: (א) ההלכה דלקמן ס"ט, שמפסיק באכילת האפיקומן באמצע הלל, ואחר כך יחזור ויתחיל לא לנו, שייכת רק אם "נזהר שלא לברך ברכת המזון בלא כוס"; שבלאו הכי, לא יפסיק באמצע הלל, ואחר כך יחזור ויאמר ההלל. אלא עדיף שיעשה כמבואר לקמן ריש ס"ט (יגמור ההלל וההגדה, וישתה הכוס, ואחר כך יטול ידיו ויאכל האפיקומן, ויברך ברכת המזון בלא כוס). משא"כ ההלכה המבוארת כאן, היא אפילו אם שאינו "מחמיר על עצמו כל ימות השנה", כיון שעדיין לא התחיל לומר ההלל. (ב) ההלכה דלקמן ס"ט נכתבה בפשיטות, משא"כ ההלכה המבוארת כאן נוספה בין חצאי עיגול, כהכלל המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו). והיינו שבתחלה פסק בפשיטות "ואחר כך ברכת המזון בלא כוס", שהרי מיירי באחד שאינו רגיל כל השנה לברך ברכת המזון בכוס (ואף שתקנו חכמים שבליל פסח יברכו ברכת המזון על כוס שלישי; הרי הוא קיים תקנה זו ובירך ברכת המזון על כוס שלישי), ואם כן למה ימזוג שוב את הכוס קודם ברכת המזון (ובפרט שלכמה דעות יש בזה משום שתי ברכות על כוס אחד, כדלקמן הערה 51). אלא שאחר כך הוסיף בין חצאי עיגול, שמכל מקום טוב שימזוג כוס קודם ברכת המזון. וכן נתפרש במהר"ם חלאווה קיח, א (ומי ששכח ולא אכל כזית מצה באחרונה ובירך ברכת המזון ... איכא מאן דאמר דמברך ברכת המזון על כוס רביעי, ואחר יגמור עליו את הלל, ואינו שותה ממנו ואינו מברך עליו בורא פרי הגפן עד לאחר גמר ההלל).
41. 946. דעה הא' דלעיל סי' קפב ס"א (יש אומרים שברכת המזון טעונה כוס ... ויש אומרים שברכת המזון אינה טעונה כוס אלא כשמברכין בזימון, ויש אומרים שאפילו בג' או עשרה אינה טעונה כוס לחובה, אלא למצוה מן המובחר).
42. 947. כדלעיל סי' רצט ס"ז (לפי שצריך לשתות מכוס ברכת המזון מיד אחר ברכת המזון, להאומרים שברכת המזון טעונה כוס), ובקונטרס אחרון שם סק"ד. ואילו כאן מפסיק בין ברכת המזון לשתיית הכוס באמירת ההלל וההגדה. ואף שנתבאר לקמן ס"ט (ברכת המזון אינה חשובה הפסק להאומרים שאף היא טעונה כוס, שהרי אומרים יקנה"ז על כוס אחד). היינו דוקא בברכת המזון שאומרים על הכוס (כמו ביקנה"ז), משא"כ כאן, שאין אומרים את ההלל וההגדה על הכוס, אלא שתיקנו חכמים שאת הכוס הרביעי שותים מיד אחר ברכת ההלל, כדלקמן סי' תעט ס"א (והערה 4). ובפרט שאין מסתפקים בברכת ההלל, אלא אומרים סיום ההלל, והלל הגדול, ונשמת, ומסיימים בברכת ההלל. ואם כן אפשר דהוי הפסק.
43. 948. ס"א (אין צריך לחזור אחריו כדרך שמחזרים אחר המצות שהן חובה (וכן נוהגין עכשיו)). ולכן אף אם מברכים על הכוס למצוה מן המובחר, אין הכרח לשתותו מיד אחר ברכת המזון. * בנוסף למה שהקשה ותירץ כאן, שבזה אנו מפסיקים בין כוס ברכת המזון לבין שתייתו. הקשה ותירץ לקמן ס"ט, שהם שתי מצות על כוס אחד. אלא שכאן מיירי בנזכר מיד אחרי שתיית כוס שלישי. ואילו לקמן ס"ט מיירי בנזכר באמצע אמירת הלל, ומפסיק כיון שהוא נזהר כל השנה לברך ברכת המזון על הכוס (ראה לקמן הערה 51).
44. 949. הפוסקים שצויינו לעיל (הערה 37), לא חילקו בין באמצע ההגדה לבין באמצע הלל. והיינו כיון שמותר לשתות באמצע ההגדה, כדלעיל סי' תעג סי"א (אם רוצה לשתות כמה כוסות, בין מיד לאחר הקידוש בין באמצע ההגדה ... הרשות בידו מעיקר הדין). ובסי' תעד ס"א (וגם בשעת אמירת ההגדה לא הסיח דעתו משתיה, שהרי אם היה רוצה היה יכול לשתות באמצע ההגדה מעיקר הדין), ושם (הערה 3). אבל נתבאר במלחמות כד, א (שאפילו כשתמצא לומר רשאי הוא לשתות בתוך ההגדה, בתוך ההלל אינו רשאי להפסיק). ובר"ן שם (שהרי אומר עליו ב' פרקים מן ההלל וברכה אשר גאלנו, שהן מפסיקים אותו בעל כרחו משתיה). ועל כן מחלק ביניהם רבינו, שאם נזכר קודם שהתחיל, יאכל האפיקומן מיד ויברך ברכת המזון מיד. ואם "נזכר לאחר שהתחיל לגמור ההלל", לא יפסיק באמצע ההלל, אלא שאחר שתיית כוס רביעי יאכל האפיקומן, ויברך ברכת המזון בלא כוס. וראה מה שנתבאר לעיל סי' תעג סי"א (אם רוצה לשתות כמה כוסות, בין מיד לאחר הקידוש בין באמצע ההגדה, קודם שהתחיל ברכת אשר גאלנו כו', הרשות בידו מעיקר הדין). הרי לא התיר אלא באמצא ההגדה, ואסר אחר שהתחיל ברכת אשר גאלנו, ולא פירש דין התחיל ההל. נראה לכאורה שרבינו מסתפק אם מותר להפסיק אחר שהתחיל לומר ההלל. וכן גם כאן חושש לדעת הפוסקים שבאמצע ההלל אסור להפסיק (ראה אוצר ההלכות סי' תעג ס"ג ע' צו-ז, וס"ו ע' קסד-ה, וסי' תעד ע' קסט).
45. 950. מ"א ס"ק ד (ונראה לי דמי שאינו נזהר בכל השנה ומברך לפעמים בלא כוס, אף עתה יאכל אפיקומן ויברך בלא כוס). משא"כ מי שנזהר בכל השנה, יעשה כאמור כאן. וכן נתבאר חילוק זה לעיל סי' רצו סי"ג (מי שנוהג לעולם כהאומרים שטעונה כוס, גם עתה ... אבל אם לפעמים הוא סומך על האומרים שאינה טעונה כוס, גם עתה יחוש לדבריהם), וסי' רצט ס"ו (שכוס של ברכת המזון הוא גם כן מכלל הסעודה, למי שנזהר לעולם לברך ברכת המזון על הכוס. אבל מי שמברך לפעמים בלא כוס, לפי שסומך על האומרים שברכת המזון אינה טעונה כוס, אסור לו לשתות עתה מכוס ברכת המזון קודם הבדלה).
46. 951. ראה גם לעיל סי' רצד ס"ז (אם נזכר מיד שהזכיר השם שבסיום ברכת ... ואם נזכר קודם שהזכיר השם). לקמן סי' תקפב ס"ו (ואם שכח לאומרם ונזכר קודם שסיים הברכה ששכח בה, אומרם במקום שנזכר, ואם נזכר לאחר שהזכיר את השם שבחתימת הברכה, לא יאמר במקום שנזכר).
47. 952. כב' המנהגים דלקמן שם ס"א (ואחר כך נשמת כו', ישתבח כו', וחותם ברוך אתה ה' כו' הבוחר כו'. ויש נוהגין ... נשמת וישתבח ... יהללוך כולו עד סופו עם החתימה של יהללוך).
48. 953. מ"א ריש ס"ק ז (נראה לי דיחזור ויאמר הלל על הכוס). ונתבאר לעיל (הערה 40).
49. 954. פסחים קב, ב (אמר רב הונא אמר רב ששת אין אומרים שתי קדושות על כוס אחד, מאי טעמא, אמר רב נחמן בר יצחק לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות). וכדלעיל סי' רעא סי"ב (ואין אומרים ב' קדושות על כוס אחת, שאין עושין מצות חבילות חבילות), וסי' רצט ס"ז (ואין אומרים ב' קדושות על כוס יין אחד, כשאפשר לאמרן על ב' כוסות, לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות).
50. 955. כדלעיל ס"ח ושם נסמן.
51. 956. ראה מ"א סי' קמז סוף סקי"א (דוקא בב' מצות של חובה הוי חבילות). אבל לעיל סי' רצט שם (לפי שברכת המזון היא קדושה בפני עצמה והבדלה היא קדושה בפני עצמה, ואין אומרים ב' קדושות על כוס יין אחד, כשאפשר לאמרן על ב' כוסות, לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות). וראה "הלכות ליל הסדר" הערה 3. ומכל מקום נהג כ"ק אדמו"ר זי"ע להבדיל בהתוועדויות מוצאי יום טוב על כוס ברכת המזון, וכאמור כאן (כיון שעכשיו נתפשט המנהג כהאומרים ברכת המזון אינה טעונה כוס, אם כן אינו עושה על כוס זה כי אם מצוה אחת מעיקר הדין). וראה עוד בזה ב"סדר תנאים אירוסין ונישואין" (ע' קג). * בנוסף למה שהקשה ותירץ כאן, שהם שתי מצות על כוס אחד, הקשה ותירץ לעיל ס"ח, שבזה אנו מפסיקים בין כוס ברכת המזון לבין שתייתו. אלא שכאן מיירי בנזכר באמצע אמירת הלל, ומפסיק כיון שהוא נזהר כל השנה לברך ברכת המזון על הכוס, ואילו לעיל ס"ח מיירי בנזכר מיד אחרי שתיית כוס שלישי, אף למי שאינו נזהר בזה כל השנה (ראה לעיל הערה 43).
52. 957. כדלעיל (הערה 38).
53. 958. כדעת ראבי"ה סי' תקכה (ישתה ולא יאכל כלל האפיקומן ... ובכי האי גוונא כדיי שאר המצות לסמוך עליהן בשעת הדחק, דכלהו מסתמא אית להו שימור, וטעם מצה בפיו. כן נראה לי). טור ושו"ע ס"ב (ואם לא נזכר עד אחר שבירך בורא פרי הגפן לא יאכל אפיקומן, ויסמוך על מצה שאכל בתוך הסעודה). אבל אנן קיי"ל כדעת הפוסקים שבכל אופן יאכל אפיקומן, ויברך ברכת המזון בלא כוס (כדלעיל ס"ח והערה 37, שכן היא מסקנת האחרונים).
54. 959. והיינו שאם אכל האפיקומן וברכת המזון קודם ההלל, אין חוששים להפסק בין ברכת המזון לשתיית הכוס, מטעם המבואר לעיל ס"ח, כיון שאנו סומכים על האומרים שברכת המזון אינה טעונה כוס. משא"כ כאן שכוס רביעי תיקנוהו על ברכת ההלל, אסור להפסיק בין ברכת ההלל לבין שתיית הכוס. וכל זה כשמפסיק באכילת האפיקומן וברכת המזון. משא"כ כשמפסיק באמירת פיוטים, נתבאר לקמן סי' תפ ס"ג (יש אומרים שצריך לשתות הכוס מיד לאחר חתימת ישתבח או יהללוך שלאחר ישתבח, קודם אמירת הפיוטים שנוהגין לומר. שהרי תקנת חכמים היתה לגמור ההלל וברכת השיר על כוס ד', ואם כן אין להפסיק ביניהם בפיוטים שאינן מתקנה כלל. אבל אין נוהגין כן במדינות אלו). והוא תלוי במחלוקת הכללים מתי הפיוטים הם הפסק, כדלקמן שם (הערה 32). * ומה שנתבאר לעיל סי' רצו בקונטרס אחרון ס"ק ב (בהבדלה דאפשר על כוס אחר, אין להעביר על המצוה). היינו כשרוצה ליטול כוס אחר להבדלה. משא"כ כאן שרוצה לשתות אותו כוס, אחרי שיברך עליו ברכת המזון, אינו נקרא מעביר על המצות, אלא הפסק בין ברכה לשתיית הכוס. וראה "הלכות ליל הסדר" הערה 5 אות ג. בהלכה זו של תקנת ד' כוסות, ישנם כמה פרטים, ונתבארו לעיל סי' תעד ס"ב (הערה 10).
55. 960. כדלעיל סי' תעג ס"ו, ושם נסמן. ואין חוששים להפסק.
56. 961. גמרא מ, א (אמר רב הונא בצקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהן, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה. באחרונה אין בראשונה לא, מאי טעמא, משום דלא עבד בהו שימור). ופירש רש"י (בצקות של נכרים, שמכיר בהן שלא החמיצו ... לא נפיק ידי חובת מצה, משום דלא הוי לה שימור לשם מצה ... באחרונה, היא מצות אכילתה שעם הפסח, היא חובת אכילתה, דכתיב קרא על מצות ומרורים יאכלוהו, ופסח נאכל על השובע כדתנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. בראשונה לא, כלומר באכילה ראשונה שאכל מבצקות של נכרים לא נפיק). אור זרוע ח"ב סי' רמט (מיכן יש לי ללמוד דאם נאבדו בפסח מצה של מצוה דאינו יוצא במצות אחרות, אף על פי שכל מצות שלנו אינם חמץ) דרכי משה ס"ק ג (באור זרוע כתוב דאין יוצאין במצות האחרות שלא נעשו לשם מצוה). וכדלעיל סי' תנג סי"ד (אין אדם יוצא ידי חובתו אלא במצה ששמרה ישראל מחימוץ לשם הפסח, שנאמר ושמרתם את המצות, שישמרנה ישראל לשם מצות מצה).
57. 962. שהרי המצה שמניחים לאפיקומן היא תמיד פרוסה, ולא שלימה. וכדלקמן בסוף הסעיף.
58. 963. כי אף שהובא לעיל מאור זרוע, שאינו יוצא במצות שלא נעשו לשם מצוה. מכל מקום, יכול לצאת ידי חובת אפיקומן במצות שנשמרו משעת לישה, וגם סתם מצות כשרות לאפיקומן, כפי שמבואר כאן בהמשך.
59. 964. רוקח סי' רפג (ואם נאכל האפיקומן בסעודה, יקח מצה אחרת ויאכל באחרונה, כי מצה שלנו בחזקת שימור הוא). רמ"א ס"ב (ואם נאבד האפיקומן יאכל כזית אחר ממצה שמורה אחרת).
60. 965. היינו אף שלכתחלה נוהגים שיהיו המצות מצוה שמורות משעת קצירה, כדלעיל סי' תנג סי"ט (החטים של מצת מצוה טוב להחמיר אם אפשר לשמרם משעת קצירה ואילך, שלא יפלו עליהם מים, לפי שיש אומרים שמדברי סופרים אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח אלא במצה ששמרה ישראל מחימוץ מתחילת שעה שהיתה ראויה לבא לידי חימוץ, דהיינו מיד בתלישת השבלים מהמחובר, שאז אם היו נופלים עליהם מים היו מחמיצין). מכל מקום בשעת הדחק סגי בשמורה משעת לישה, כדלעיל שם סט"ו (ומהו שימור זה האמור בתורה הוא, כשרואה אותה קרובה לבא לידי חימוץ ישמרנה וישתדל בה שלא תחמיץ, כגון מתחלת לישתה ואילך, שכבר באו עליה מים והיא קרובה להחמיץ אם לא ימהר להתעסק בה בידים בלישתה ועריכתה ואפייתה). ולכן כאן שאין לו עוד מצה שמורה משעת קצירה, יאכל לאפיקומן מצה שמורה משעת לישה. וכן הוא לקמן סי' תעח ס"א (או משעת לישה, כדי שלא יעבור מפיו טעם מצה שמורה של האפיקומן). וסי' תפב ס"ב (כיון שמעיקר הדין די בשימור משעת לישה. אם כן מוטב שישאר בפיו טעם שמורה משעת לישה).
61. 966. שו"ת ה רא"ש כלל יד סי' ה (כי כל מצות שלנו בחזקת שמורה קיימי). טור ושו"ע ס"ב (שכולן שמורות הן משעת לישה). וראה לעיל סי' תנג סי"ד (שישמרנה ישראל לשם מצות מצה ... ויש אומרים לשם מצות שבעת ימים תאכלו מצות, דהיינו שאם שמרה לשם מצה שיאכלנה בז' ימי הפסח יוצא בה, וכן עיקר). שהיא דעת הרא"ש וטוש"ע דידן, שכל המצות שלנו בחזקת שמורות, אף שלא נשמרו לשם מצת מצוה בליל הסדר, אלא לשם אכילה במשך ימי הפסח.
62. 967. לבוש ס"ב (שכל מצות שלנו בחזקת שימור הן, וכולן ראויין לאפיקומן).
63. 968. כדלעיל סי' תנג סט"ו (צריך ישראל בן דעת להתעסק בעסקים הללו לשם מצה, אבל לא נכרי ולא חרש שוטה וקטן). וסי' תס ס"א (כבר נתבאר בסימן תנ"ג שאין אדם יוצא ידי חובתו אלא במצה שישראל בן דעת נתעסק בלישתה ועריכתה ואפייתה לשם הפסח, אבל אם באחד מהעסקים הללו נתעסק נכרי או חרש שוטה וקטן ... אין אדם יוצא בה).
64. 969. מהרי"ל סדר ההגדה ע' פט (דזימנין דליכא שימור גמור לשאר המצות ליטול אחת תחת הנאבדת, ובעינן שימור לשם מצת מצוה, וזימנין נעשות על ידי גויות או קטנים. ואם הקילו רבנן לענין אפיקומן שהוא זכר בעלמא, לא נקל לענין מצה דאורייתא). הובא במטה משה סי' תקצט (וכן מצאתי במהרי"ל ... דזימנין דליכא שימור גמור לשאר מצות ליטול אחת תחת הנאבדה, ובעינן שימור לשם מצות. וזמנין נעשית על ידי גויות או קטנים. ואם הקילו חכמים לענין אפיקומן שהוא זכר בעלמא, לא ניקל לעניין מצת דאורייתא). מ"א סי' ת נ [ ח ] סק"א (אף על פי שיש לו אחרות, שמא נעשו על ידי קטנים. ונהי דלענין אפיקומן סמכינן עלייהו (כמ"ש סי' תע"ז), לענין מצה דאורייתא לא סמכינן עלייהו (מטה משה מהרי"ל)). וכן הוא לעיל סי' תנה סי"א (שיש לחוש בהן שמא נעשו על ידי קטנים ... ונמצא שיש בהן ספק פיסול, לפיכך אי אפשר ליקח אותן לברכת על אכילת מצה, שאכילתה הוא מן התורה, וספק של תורה להחמיר (אבל מותר לאכול מהן אפיקומן או לעשות מהן כריכה), שאכילה זו אינה אלא מדברי סופרים, וספק דברי סופרים להקל ועל דרך שיתבאר בסימן תע"ז). וכדלעיל ס"ג (זכר לפסח ... אפיקומן).
65. 970. סעיף יב (יקח השבורה וישים אותה באמצע בין העליונה לתחתונה, שהאמצעית אינה צריכה להיות שלימה, שהרי בוצעין ממנה חתיכה אחת לאפיקומן קודם אמירת ההגדה).
66. 971. מ"א סי' תק סק"ז (מותר לנקוב חתיכת האפיקומן בפסח לתלותו, דלא כיש מחמירין). ח"י כאן סוף סק"ג (ונהגו לשבור חתיכה מאפיקומן ולנקוב אותה ותולין אותה, ואין בו חשש איסור מה שנוקבין אותה ביום טוב. וכן כתב במ"א סי' ת"ק). וראה גם לקמן שם סי"א (אין נוקבין נקב בבשר בסכין כדי לתלותו בו, כדרך שהוא עושה בחול, כשמוכר בשר עושה בו בית יד ונותנו ללוקח להוליכו לביתו, לפי שביום טוב צריך לשנות לעשות היכר שאין מקח וממכר ... ואם רוצה לעשות בו סימן שלא יחליפנו אדם מותר לנוקבו אפילו בסכין).
67. 972. סי"א (אוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי, הואיל והן רכין ואין מתקיימין, כמו שיתבאר בסי' שכ"ב). ובשו"ע סי' שכב ס"ד (אוכלי בהמה, אין בהם משום תיקון כלי). ומכל שכן אוכלי אדם.