ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות תשריהלכות לולב (סימנים תרמה-תרנא)תרמט דברים הפוסלים בארבעת המינים

תרמט דברים הפוסלים בארבעת המינים

ובו כ"[ד] סעיפים

השאול

א כל²⁸⁸² ארבעת המינים שהיה אחד מהן שאול בידו²⁸⁸³, או גזול²⁸⁸⁴, או גנוב²⁸⁸⁵, בין מישראל בין מנכרי ²⁸⁸⁶ , אף על פי שכבר נתיאשו הבעלים ממנו²⁸⁸⁷, הרי זה פסול ביום הראשון של חג²⁸⁸⁸ מן התורה שנאמר²⁸⁸⁹ ולקחתם לכם ביום הראשון וגו' ודרשו חכמים²⁸⁹⁰ לכם, משלכם, להוציא את השאול ואת הגזול וגנוב שאינו שלו, שהרי חייב להחזירו לבעליו ואינו יכול לפטור את עצמו בדמים²⁸⁹¹:

ב ומיום שני (דהיינו בארץ ישראל אבל בחוץ לארץ יתבאר לקמן²⁸⁹²) ואילך, שחיוב נטילת לולב אינו אלא מדברי סופרים²⁸⁹³, אדם יוצא ידי חובתו לכתחלה בשאול ²⁸⁹⁴ , דכיון שלא תקנו אלא לזכר למקדש ²⁸⁹⁵ לא החמירו לפסול את השאול, כיון שאין פיסולו בגופו, שהרי הוא מין כשר אלא שאינו שלו²⁸⁹⁶:

ג ומותר ליטול לולב של חבירו שלא מדעתו ולברך עליו בשאר הימים, חוץ מיום ראשון ²⁸⁹⁷ , כמו שיתבאר בסי' תרנ"ח²⁸⁹⁸, דמן הסתם לא יקפיד חבירו על זה, שנוח לו לאדם שתעשה מצוה בממונו בדבר שאין בו חסרון כיס, שהרי אין הלולב מתקלקל בכך²⁸⁹⁹. אבל אסור להוציא הלולב ממקום שהניחו בעליו למקום אחר, כגון מביתו לבית הכנסת²⁹⁰⁰, כמו שנתבאר בסימן י"ד²⁹⁰¹, עיי"ש הטעם:

הגזול

ד אבל ²⁹⁰² הגזול והגנוב, אף בשאר הימים הוא פסול, אע"פ שכבר נתייאשו הבעלים²⁹⁰³, לפי שהוא מצוה הבאה בעבירה²⁹⁰⁴, כלומר כשהוא מקיים את המצוה הוא מקיים אותה באיסור גזל²⁹⁰⁵, שהרי אם באו הבעלים לתבוע שלהם חייב להחזיר להם הגזילה בעיניה ואינו יכול לפטור את עצמו בדמים²⁹⁰⁶, ונמצא שהגזילה אינה קנויה לו כלל, ועדיין היא של הנגזל, ושלא כדין הוא משתמש בה:

ה אבל אם כבר קנה הגזלן את הגזילה על ידי שינוי²⁹⁰⁷, בין שקנאה על ידי שינוי מעשה²⁹⁰⁸, בין שקנאה על ידי שינוי השם ²⁹⁰⁹ , קודם שבא להשתמש בה לשם מצוה²⁹¹⁰, כגון שגזל לולב ושיפהו²⁹¹¹, הרי זה כשר אפילו ביום הראשון²⁹¹², דכיון שאפילו אם בא הנגזל אינו מחויב להחזיר לו הגזילה עצמה, אלא דמים בלבד הוא שחייב לו, כמ"ש בחו"מ סי' שנ"ג²⁹¹³, נמצא שהיא קנויה לגמרי להגזלן, והרי היא כשלו ממש לכל דבר²⁹¹⁴.

ומכל מקום כיון שעל ידי עבירה באה מצוה זו לידו, לא יברך עליה²⁹¹⁵ אפילו מיום שני ואילך. ואף שיש חולקים²⁹¹⁶ על זה, ספק ברכות להקל²⁹¹⁷, דאין זה מברך אלא מנאץ (שנראה כמברך על עבירה שנזדמנה לידו²⁹¹⁸), אם לוקחו לצורך עצמו לצאת בו:

ו וכל זה בגנב וגזלן עצמו. אבל אם מכר או נתן במתנה גמורה לאדם אחר, אם כבר נתייאשו הבעלים קודם שמכר ונתן²⁹¹⁹, הרי כבר נקנית הגזילה להלוקח ביאוש בעלים ושינוי רשות מהגזלן להלוקח, שאף אם בא הנגזל אין הלוקח חייב להחזיר לו כלום²⁹²⁰, נמצא שהיא קנויה לו לגמרי והרי היא כשלו ממש לכל דבר²⁹²¹, ויוצא בה ידי חובתו אף ביום הראשון²⁹²², ומותר לו לברך עליה²⁹²³, שהרי לא על ידי עבירה באה מצוה זו לידו, שהרי הוא לא גזל (וגם קנה אותה אחר שנתייאשו הבעלים ממנה).

אבל אם עדיין לא נתייאשו הבעלים ממנה, אין הלוקח יוצא בה ידי חובתו אף בשאר הימים, לפי שהיא מצוה הבאה בעבירה, שהרי שלא כדין משתמש בה הלוקח, כיון שעדיין היא בחזקת הנגזל, שהרי עדיין לא נתייאש ממנה²⁹²⁴:

ז וכל זה כשמכר או נתן במתנה גמורה. אבל אם השאילה לאחר (או נתנה לו במתנה על מנת להחזיר²⁹²⁵, אע"פ שכבר נתייאשו הבעלים, אין השואל יוצא בה ידי חובתו ביום הראשון, שהרי אינה קנויה לו על ידי יאוש ושינוי רשות, ואין זה שינוי רשות (הגזלן) כיון שהוא מחויב להחזירה להגזלן. אבל בשאר הימים יוצא בה ידי חובתו, ואין כאן מצוה הבאה בעבירה²⁹²⁶, כיון שכבר נתייאשו הבעלים קודם שהשאילה לו, נמצא שאין על השואל שום עון אשר חטא)²⁹²⁷:

ח ישראל הלוקח מנכרי אחד מכל ארבעה מינים שבלולב הגדל בקרקעו של הנכרי, לא יקצצנו הישראל בעצמו מקרקעו של הנכרי²⁹²⁸, לפי שסתם נכרים הן גוזלים שדות²⁹²⁹ מישראל או מנכרי אחר²⁹³⁰, וקרקע אינה נגזלת, כלומר אין עליה תורת גזל להיות עומדת בחזקת הגזלן וברשותו לכל דבר להתחייב באחריותה, אלא לעולם היא בחזקת הנגזל וברשותו לכל דבר²⁹³¹, וישראל זה הקוצץ ותולש מקרקע זו הרי הוא הגוזל מבעל הקרקע מה שתולש ²⁹³² . ואע"פ שבעל הקרקע כבר נתייאש ממנה, מכל מקום יאוש בלבד בלא שינוי רשות אינו קונה, והרי הוא גזל בידו ²⁹³³ .

אבל אם ישראל זה קוצץ כדי למכור או ליתן לאחרים שיצאו בו ידי חובתן בחג, הרי זה מותר, שהרי יש כאן גם שינוי רשות מהגזלן, דהיינו ישראל זה הקוצץ, לרשות הלוקח²⁹³⁴:

ט וכל זה לכתחלה. אבל בדיעבד שכבר קצץ הישראל, מותר הוא בעצמו גם כן לברך עליו, כיון שקצץ ברשות הנכרי, אין אנו חוששין לספק שמא גזולה היא בידו מישראל או מנכרי אחר²⁹³⁵:

י וכן אם נכרי בעל הקרקע שנותן רשות לישראל לקצוץ הוא מחזיק קרקע זו מיד המלך שנתנה לו²⁹³⁶, אע"פ שהמלך עצמו כבש קרקע זו במלחמה מיד אחר, אין זה גזל, שהקרקע נקנית להגזלן בכיבוש מלחמה קנין גמור²⁹³⁷, כמו שלמדו חכמים²⁹³⁸ ממדרש הפסוקים.

וכל זה בחוץ לארץ. אבל בארץ ישראל שחייבת בתרומות ומעשרות, אם קצץ ישראל בעצמו את האתרוג, הרי נתחייב אתרוג זה בתרומות ומעשרות על ידי קציצה של הישראל, ואם נטלו לשם מצוה קודם שהפריש עליו תרומה ומעשר מאתרוג אחר לא יצא ידי חובתו, שהרי הוא טבל²⁹³⁹, וטבל פסול אפילו בשאר הימים, כמו שיתבאר²⁹⁴⁰:

של אשירה

יא כל ארבעת המינים שהיה אחד מהן של אשירה²⁹⁴¹, אם היא של ישראל²⁹⁴², דהיינו שקנה אותה ישראל מיד עובדיה ²⁹⁴³ , הרי זה פסול אפילו בשאר הימים ²⁹⁴⁴ , לפי שכל המינים צריך שיהיו כשיעורן המפורש בהן²⁹⁴⁵ (דהיינו שלשה טפחים, עיין סימן תר"נ²⁹⁴⁶), ואשירה שהיא של ישראל, כיון שאין ביטול הנכרים מועיל לה להתירה בהנאה²⁹⁴⁷, הרי היא עומדת לשריפה, וכל העומד לישרף הרי הוא כשרוף²⁹⁴⁸, ונמצא שאין בו כשיעור המפורש בו²⁹⁴⁹:

יב ואם האשירה היא של נכרי, לכתחלה לא יקצוץ ממנה אחד מכל ארבעת המינים²⁹⁵⁰, אפילו אם כבר ביטלה הנכרי²⁹⁵¹. ואפילו אם אילן הזה נטעוהו שלא לשם עבודה זרה ואחר שגדל עבדוהו בענין שהוא מותר בהנאה להדיוט אפילו בלא ביטול, שהמחובר אינו נאסר²⁹⁵², אעפ"כ הוא מאוס לגבוה, כיון שנקרא עליו שם עבודה זרה²⁹⁵³.

אבל בדיעבד שכבר נטל ארבעה מינים של אשירה זו לשם מצוה, יצא ידי חובתו ואינו צריך לחזור וליטול²⁹⁵⁴. ואפילו אם לא ביטל הנכרי אשירה זו, והרי היא אסורה בהנאה, מכל מקום כיון שמועיל לה ביטול להתירה בהנאה, הרי אינה עומדת לשריפה, שאפשר שיבטלנו נכרי²⁹⁵⁵. ואע"פ שעכשיו עדיין היא אסורה בהנאה, אין זו חשובה הנאה מה שיוצא בה ידי חובתו, דמצות לאו ליהנות נתנו ²⁹⁵⁶ , כמו שנתבאר בסי' תקפ"ו²⁹⁵⁷ עיי"ש:

יג במה דברים אמורים, כשלא נתכוין ישראל זה שקצץ מינים אלו מהאשירה לזכות בהן לצורך עצמו, אלא היה בדעתו להחזירן להנכרי בעל האשירה בשלימות, ולא נטלן לשם מצוה ביום הראשון, שהרי השאול פסול בו²⁹⁵⁸, אלא נטלן בשאר הימים ²⁹⁵⁹ .

אבל אם נתכוין לזכות בהן לגמרי שלא להחזירן להנכרי, הרי מיד בקציצה זו זכה בה הישראל, ונעשית עבודה זרה של ישראל, ואין ביטול הנכרי מועיל להתירה בהנאה אם לא בטלה קודם קציצתו, והרי היא עומדת לשריפה, לפיכך אפילו בדיעבד לא יצא²⁹⁶⁰:

יד וכל זה בימיהם שהנכרים היו משתחוים לאילן. אבל בזמן הזה שאין הנכרים משתחוים לאילן, אלא (נוטעין אילן לפני עבודה זרה ²⁹⁶¹ או) שנוטעים אילנות בגן של עבודה זרה²⁹⁶² ודמי פירות האילנות הוא לכהניהם, מותר ליקח מהן ארבעה מינים שבלולב, ועל דרך שנתבאר ביו"ד סי' קמ"ג²⁹⁶³ לענין הנאת הדיוט עיין שם:

הפסולים ביום ראשון והפסולים בשאר הימים

טו אתרוג ²⁹⁶⁴ שאינו ראוי לאכילה, כגון שהוא של טבל²⁹⁶⁵ או של ערלה²⁹⁶⁶, פסול כל ז' ימים ²⁹⁶⁷ , שנאמר ולקחתם לכם ודרשו חכמים²⁹⁶⁸ הראוי לכם לכל דרכי הנאתו, ואתרוג שדרך הנאתו היא האכילה צריך להיות ראוי לאכילה ²⁹⁶⁹ .

ואתרוג של ערלת חוץ לארץ, אע"פ שאסור באכילה²⁹⁷⁰, מכל מקום, כיון שיש מתירין²⁹⁷¹ להאכיל ערלת חוץ לארץ לחבירו שאינו יודע שזה ערלה, ואם כן הרי הוא ראוי לאכילה²⁹⁷². ואע"פ שאין הלכה כדבריהם כמ"ש ביו"ד סימן רצ"ד²⁹⁷³, מכל מקום יש לסמוך על דבריהם להכשיר האתרוג למצוה²⁹⁷⁴:

טז מי שנדר הנאה מלולב שלו או מלולב של חבירו, הרי לולב זה פסול לו ביום הראשון, שהרי אין לולב זה ראוי לו לכלום כיון שנדר ממנו הנאה²⁹⁷⁵, והתורה אמרה לכם, הראוי לכם לכל דרכי הנאתו²⁹⁷⁶. ולפיכך צריך ליקח לו לולב אחר לצאת בו ביום הראשון. אבל בשאר הימים, כיון שאין חיוב נטילת לולב אלא זכר למקדש, לא החמירו כל כך לפוסלו בדבר שאין הפסול בגופו ²⁹⁷⁷ , שהרי לולב זה כשר הוא בעצמו, אלא שהוא נדר ממנו הנאה ²⁹⁷⁸ :

יז אבל שאר כל הדברים הפסולין בכל אחד מארבעה מינים שפסולן הוא מגופו ²⁹⁷⁹ , פוסל בין ביום הראשון בין בשאר הימים. חוץ מפסול מחמת חסרון²⁹⁸⁰, כגון ניקב נקב מפולש ויש בו חסרון מגוף האתרוג ²⁹⁸¹ , או שניטל עוקצו ונשאר מקומו גומא ²⁹⁸² . אבל ניטלה פטמתו, אין פיסולו מחמת חסרון בלבד, אלא מחמת שאין זה הידור ²⁹⁸³ , לפיכך פסול כל שבעת הימים²⁹⁸⁴, כשאר כל פסולים שמחמת הידור, כגון חזזית וכיוצא בו²⁹⁸⁵, שפוסלין כל ז' ימים²⁹⁸⁶:

יח ואפילו חסרון אינו כשר בשאר הימים אלא אם כן נשתייר בו שלם כשיעור²⁹⁸⁷, דהיינו כביצה באתרוג. אבל אם לא נשתייר בו כביצה, פסול. וכן הדס וערבה שאין בהן כשיעור, דהיינו שלשה טפחים, ולולב שאין בו כשיעור, דהיינו ארבעה טפחים²⁹⁸⁸, פסולין כל שבעת הימים²⁹⁸⁹:

יט נמצאת למד שכל הפסולין בראשון מן התורה פסולין בשאר הימים מדברי סופרים, חוץ מן עשרה דברים ²⁹⁹⁰ ואלו הם.

א' השאול, בין מדעת הבעלים, בין שנטל שלא מדעת הבעלים אבל לא נתכוין לגזול²⁹⁹¹.

ב' הנודר הנאה מלולב ומיניו²⁹⁹².

ג' לולב שנסדק בענין שנפסל ²⁹⁹³ .

ד' נחלקה עלה העליון האמצעי (ששני פסולים אלו הן מחמת חסרון, כמ"ש בסימן תרמ"ה²⁹⁹⁴).

ה' נכפפו רוב ראשי העלין שבלולב²⁹⁹⁵.

ו' הדס שיבשו עליו ונשארו בו שלשה עלין כמושין בראש הבד²⁹⁹⁶.

ז' אתרוג שניקב אפילו יש בו חסרון ואפילו הרבה יותר מכאיסר ואפילו הוא מפולש²⁹⁹⁷.

ח' נימוק כל בשרו מבפנים²⁹⁹⁸.

ט' נסדק בענין שנפסל²⁹⁹⁹.

י' ניטל עוקצו³⁰⁰⁰.

ויש מכשירין³⁰⁰¹ בשאר הימים אף הפיסול מחמת שאינו הדור, כגון ניטלה פיטמתו וחזזית וכיוצא בהם.

ויש לסמוך על דבריהם בשעת הדחק שאי אפשר למצוא מינים אחרים³⁰⁰², שהרי יש נוהגין לברך בשעת הדחק על כל הפסולין אף ביום ראשון³⁰⁰³, כמו שיתבאר³⁰⁰⁴:

כ אתרוג שנקבוהו עכברים, אע"פ שהוא כשר בשאר הימים, שהרי החסר הוא כשר בשאר הימים מיום שני ואילך³⁰⁰⁵, מכל מקום לכתחלה לא יטלנו אף בשאר הימים, עד שיסיר ניקור העכברים, משום מיאוס³⁰⁰⁶.

אבל אם היה פיסולו מחמת שאינו הדור, כגון שהיה יבש או מנומר שפסול כל שבעת הימים, אין מועיל להכשירו על ידי שיחתוך ויסיר מקום היבשות או מקום המנומר, הואיל ובא מכח פסול³⁰⁰⁷.

ואפילו לכתחלה מותר מיום שני ואילך לחתוך מן האתרוג ולאכול, ויוצא ידי חובתו בהנותר³⁰⁰⁸, אף על פי שהוא מיעוט של כל האתרוג, ובלבד שיהיה בו כביצה³⁰⁰⁹.

במה דברים אמורים, כשהתנה עליו³⁰¹⁰ קודם בין השמשות של ליל ראשון ³⁰¹¹ שאינו בודל את עצמו מלהיות כחו וזכותו בהאתרוג כל שהות בין השמשות של ליל שני³⁰¹², דנמצא אתרוג זה לא הוקצה בבין השמשות של ליל ראשון³⁰¹³, שהוא תחלת החג, למצות נטילת אתרוג, שהרי לשאר ימי החג התנה עליו שיהא כחו וזכותו בו בתחלת כניסת שאר ימי החג, דהיינו בין השמשות של ליל שני. אבל אם לא אמר בפירוש שאינו בודל את עצמו ממנו כל שהות בין השמשות, אע"פ שהתנה עליו שיהא מותר להסתפק ממנו³⁰¹⁴ מיום שני ואילך, אסור להסתפק ממנו מיום שני ואילך, דכיון שבבין השמשות של ליל ראשון שהוא תחלת כניסת החג היה מוקצה ועומד למצות נטילת אתרוג של כל שבעת ימי החג, שהיה אסור לו להסתפק ממנו כל שהות בין השמשות של ליל ראשון, שהרי הוא כולו מוקצה למצותו לצאת בו למחר ביום ראשון, שהחסר פסול בו³⁰¹⁵, וכיון שבין השמשות שהוא תחלת כניסת החג כל האתרוג הוא מוקצה, ואסור להסתפק ממנו אפילו משהו, הרי כולו הוקצה ונאסר לכל שבעת ימי החג, שכל שבעת הימים הן כיום אחד ארוך לענין זה מן הסתם, אלא אם כן התנה בפירוש על שאר הימים³⁰¹⁶, ועל דרך שנתבאר:

כא כל הפסולין ביום ראשון וכשרים מיום שני ואילך, היינו בארץ ישראל שיום שני הוא חול המועד.

ובחוץ לארץ שעושין יום טוב שני ימים, יש אומרים³⁰¹⁷ שכל הפסולין הנוהגין בראשון מן התורה נוהגין ביום טוב שני מדברי סופרים, דכיון שתקנו יום טוב שני מפני הספק שמא הוא יום טוב ראשון, אם כן צריך לנהוג בו מחמת הספק כל החומרות של יום טוב הראשון³⁰¹⁸.

ויש אומרים³⁰¹⁹, כיון שאנו בקיאים בקביעות החודש ויודעין אנו שהשני הוא חול, ואין אנו נוהגין בו קודש אלא שלא לזלזל במנהג אבותינו שהיו בזמן שמקדשין על פי הראיה, שאז לא היה הדבר תלוי בידיעת חשבון קביעות החדשים. ואין אנו מצווים אלא שלא לזלזל בעיקר קדושת היום, ולפיכך אנו מקדשין על הכוס ומברכין זמן ביום טוב שני כמו ביום טוב הראשון. אבל דברים שאינן מעיקר קדושת היום, אלא שהן מצות הנוהגות באותו היום בלבד, כגון כל הפסולין ביום טוב הראשון בלבד, ואף אם לא תהיינה מצות הללו נוהגות ביום טוב שני, אין כאן זלזול ליום טוב השני כלל, כיון שאין המצות תלויות בעיקר קדושת היום כלל, שהרי מצות נטילת לולב לא תלה הכתוב חיובו מחמת שהוא יום טוב, אלא מחמת שהוא יום הראשון, שנאמר ולקחתם לכם ביום הראשון ³⁰²⁰ .

ולענין הלכה ספק ברכות להקל, לפיכך כל הפסולין בראשון ניטלין ביום טוב שני של גליות בלא ברכה³⁰²¹. ומכל מקום אם אפשר יקח מחבירו לולב ומיניו כשרים במתנה על מנת להחזיר (כדי לחוש לסברא הראשונה דשאול פסול ביום טוב שני), ויברך עליו³⁰²², ואחר כך יטול את שלו³⁰²³ (ויאמר בו הלל עם הציבור³⁰²⁴):

בשעת הדחק

כב כל ארבעה מינים הפסולין ופיסולן ניכר בגופן, כגון שפסולין מחמת חסרון או מחמת הדור³⁰²⁵, אם הוא שעת הדחק שאי אפשר למצוא מינין אחרים כשרים, מותר לברך על מינים הפסולים אלו³⁰²⁶, אפילו ביום הראשון ³⁰²⁷ . לפי שכל פסולים אלו לא נתפרשו היטיב בכתוב, אף על פי שכתוב בתורה הדר, מכל מקום לא פירש הכתוב מהו הדר ומהו אינו הדר, אלא כל פסולין אלו מסרן הכתוב לחכמים, והם אמרו שלא בשעת הדחק אפילו בדיעבד לא יצא, כדי שיהיו ישראל זהירים במצות ויחזרו אחר מינים הכשרים, אבל בשעת הדחק, כיון שאי אפשר בענין אחר, מברכין על אלו הפסולין³⁰²⁸, שלא תשתכח תורת אתרוג מישראל:

כג אבל כל הפסולין מחמת שאינן מינן כלל, כגון הדס שוטה והצפצפה³⁰²⁹ ואתרוג המורכב³⁰³⁰ (או מחמת שאין שמן עליהם כגון נשרו רוב עלין³⁰³¹), או מחמת שהן חסירין השיעור, דהיינו אתרוג פחות מכביצה ולולב פחות מארבעה טפחים והדס וערבה פחות משלשה טפחים³⁰³², או מחמת מצוה הבאה בעבירה³⁰³³, או מחמת עבודה זרה³⁰³⁴, או מחמת שאין האתרוג ראוי לאכילה³⁰³⁵, כל אלו אין ניטלין בשעת הדחק, אפילו בלא ברכה, גזירה שמא יטעו ויאמרו שגם מינים אלו כשרים הן ולכך הן ניטלין, ויטעו להכשיר[ן] אף שלא בשעת הדחק³⁰³⁶.

אבל כשהפסול הוא מחמת מום, שיש בו חסרון בגופו או שאינו הדר, הכל רואים את המום, שההדור והחסרון הוא דבר נראה לעינים, והכל יודעים שאין מכשירין אותם אלא לפי שהיא שעת הדחק, שהרי בשאר כל השנים מחז(י)רין אחר שלימים והדורים³⁰³⁷.

ויש חולקין³⁰³⁸ על כל זה ואומרים, דאף הפסולין מחמת מום אין מברכין עליהם לעת הדחק, אלא נוטלין אותן בלא ברכה לזכרון בעלמא, שלא תשתכח תורת אתרוג. ויש מקומות³⁰³⁹ שנוהגין כסברא הראשונה.

ובאלו המדינות נוהגין בכל הפסולין כסברא האחרונה, חוץ מן לולב והדס היבשים, שאם לא היו מברכין עליהם בשעת הדחק, על הרוב לא היו מברכין כלל על מצות לולב, שאין לולבין לחין ואין הדסים לחים מצויים במדינות אלו³⁰⁴⁰:

כד ונוהגין במדינות אלו לברך על לולב והדס יבשים אף במקום שיש אחרים לחים בעיר³⁰⁴¹. וטעם המנהג הוא משום שגם הלחים אינן לחים גמורים, רק שיש בהם מיעוט ליחות, ואם כן הלחין והיבשין הן דומין כמעט זה לזה ³⁰⁴² . אבל במקום שיש לחין גמורין, אין לברך על היבשין, אפילו אינן יבשין גמורים, רק יש בהם מיעוט ליחות. ואם עבר ובירך עליהם יש להסתפק ולומר דצריך לחזור ולברך על הלחין, שהרי לא התירו לברך על היבש אלא בשעת הדחק, אבל שלא בשעת הדחק אפילו בדיעבד לא יצא, וכאן שהיה אפשר לברך על הלחין, אם כן לא יצא ידי חובתו ביבשים. ומכל מקום כיון שהיבשים אינן יבשים גמורים, אפשר לומר דיצא בדיעבד ³⁰⁴³ , ולכן יטול את הלחין בלא ברכה ³⁰⁴⁴ . אבל אם בירך על היבשים גמורים במקום שיש לחין גמורין, לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולברך על הלחין³⁰⁴⁵:

הערות

2882. עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה: (א) השאול (ס"א-ג). (ב) הגזול (ס"ד-י). (ג) של אשירה (סי"א-ד). (ד) הפסולים ביום ראשון והפסולים בשאר הימים (סט"ו-כא). (ה) בשעת הדחק (סכ"ב-ד).
2883. משנה מא, ב (אמרו חכמים אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון בלולבו של חבירו). ברייתא שם (להוציא את השאול ואת הגזול). רמב"ם פ"ח ה"י (אין אדם יוצא ביום טוב ראשון של חג בלולבו של חבירו, שישאלנו ממנו, עד שיתננו לו במתנה). טור ו שו"ע ס"ב (וכן שאול [פסול] ביום ראשון, משום דבעינן לכם), וסי' תרנח ס"ג (אין אדם יוצא ידי חובתו ביום ראשון בלולב של חבירו שהשאילו, דבעינן לכם, משלכם). ואם השאילו כדי לצאת בו, נפסק לעיל סי' יד ס"ו, לענין ציצית (השואל מחבירו טלית מצוייצת, חייב לברך עליו מיד, משום דאדעתא דהכי השאילו לו שיברך עליו, וכיון שאי אפשר שיברך ברכה המחוייבת על טלית שאולה, אנן סהדי דנתכוין המשאיל בלשון המועיל, ואם אי אפשר לו לברך עליו אלא אם כן היא שלו, הרי היא שלו במתנה על מנת להחזיר), ובסי' תנד סי"ד לענין מצה (אם שאל מצה מחבירו, יוצא בה ידי חובתו לכתחלה, שהרי לא השאילה לו על מנת שיחזירנה לו, אלא על מנת שיאכלנה ויחזיר לו מצה אחרת, ונמצא מצה זו היא שלו ממש לכל דבר), ובשו"ע אהע"ז סי' כח סי"ט לענין קידושין (השואל חפץ מחבירו והודיעו שרוצה לקדש בו אשה, מקודשת). ולעניננו, אף שנפסק בשו"ע סי' תרנח ס"ג (אין אדם יוצא ידי חובתו ביום ראשון בלולב של חבירו שהשאילו, דבעינן לכם, משלכם). מכל מקום כתב שם המ"א בס"ק ג (והוא הדין באתרוג, אם השאילו לצאת בו, הוה ליה כאילו נתנו לו במתנה עיי"ש, וכמו שכתבתי לעיל סי' י"ד ס"ג), והוא כמ"ש המ"א שם ס"ק ח (כששאלו מדעת הוה ליה כאילו נתנו לו במתנה על מנת להחזיר ... והוא הדין בלולב אם השאילו לצאת בו יוצא), וכנפסק בשו"ע סי' יד ס"ג (שאלה כשהיא מצוייצת מברך עליה מיד). ואף שהט"ז סי' יד ס"ק ה הרבה להקשות מהפסק שבשו"ע סי' תרנח (בד' מינים שאולים) על הפסק בשו"ע סי' יד (בטלית שאולה). נתבאר בקונטרס אחרון סי' יד ס"ק ג (מה שכתב הט"ז והאריך הרבה להקשות על הרא"ש לא קשיא מידי, עיין מגן אברהם סימן זה סעיף קטן ח, וסימן תרנח סעיף קטן ג, ודו"ק היטיב). ונתבאר בדובר שלום ע' כה. וראה ארבעת המינים. רשימות י"ד. ומה שנתבאר כאן (ארבעת המינים שהיה אחד מהן שאול בידו ... הרי זה פסול ביום הראשון של חג מן התורה), מיירי שלא השאיל לו כדי לצאת בו, אלא באופן שנתבאר לעיל סי' יד ס"ט (מותר להתעטף בטלית של חבירו שלא מדעתו, ואינו כשואל שלא מדעת דנקרא גזלן ... ניחא ליה לאינש שיעשה מצוה בממונו במקום שאין שם חסרון כיס), ומכל מקום נחשב שאול, וכיון שאינו שלו הרי זה פסול. ואף שגם בזה נתבאר לעיל שם סי"א (כשמתעטף בטליתו של חבירו שלא מדעתו, אין צריך לברך עליו, שהרי כאן לא שייך לומר דהוה כאלו נתן לו במתנה על מנת להחזיר, כיון שאין בעל הטלית יודע מאומה, אבל אם ירצה לברך הרשות בידו). היינו דוקא בטלית עם ציצית, מטעם האמור לעיל סי' יז ס"ג (ומכל מקום אפילו נקבות וודאים, וכן עבדים, אם ירצו להתעטף בציצית ולברך, הרשות בידן, כמו שנוהגין בשאר מצות עשה שהזמן גרמא. ויכולין לומר וצונו להתעטף בציצית אע"פ שהן אינן מצווין, מפני שהאנשים מצווים על כך, וגם הן כשמקיימין מצות שהם פטורים מהם, אעפ"י שאין להם שכר גדול כמצווה ועושה, מכל מקום קצת שכר יש להם לכן יכולות הן לברך). משא"כ לענין ד' מינים בראשון של חג, שחייב ליטול ד' מינים שהם שלו, וכיון שאינם שלו, אינו מקיים המצוה, ואינו יכול לברך. אבל אם השאיל לו כדי לצאת בו, קיי"ל דאמרינן "אנן סהדי דנתכוין המשאיל בלשון המועיל, ואם אי אפשר לו לברך עליו אלא אם כן היא שלו, הרי היא שלו במתנה על מנת להחזיר". ומכל מקום חשש רבינו לדעת הפוסלים, וכתב בפסקי הסדור סוף הלכות ציצית (השואל טלית מחבירו, יבקש ממנו שיתן לו במתנה על מנת להחזיר, כדי שיוכל לברך עליה לדברי הכל, כי מהיות כו'). וכן מנהגינו לענין ד' מינים, כמבואר בס' המנהגים – חב"ד ע' 66 (כשנותנים הד' מינים לאחר לברך, נכון לאמר בפירוש שהוא במתנה על מנת להחזיר, ובפרט ביום הראשון "והוא תועלת לנותן ולמקבל"). וראה לקמן (הערה 13 ).
2884. משנה כט, ב (לולב הגזול ... פסול). לב, ב (הדס הגזול ... פסול). לג, ב (ערבה גזולה ... פסולה). לד, ב (אתרוג הגזול ... פסול). טור ושו"ע ס"א (כל ארבעה המינים פסולים בגזול).
2885. רמב"ם פ"ח ה"א (גזול או גנוב ... פסול). שו"ע שם (פסולים בגזול ובגנוב) .
2886. אף שכתב רש"י ל, א ד"ה מאי טעמא (סתם עכו"ם גזלני ארעתא מישראל נינהו, ושמא אותו קרקע מישראל הוה). כתב על זה מ"א סי' תרלז ס"ק ג (ובתשובות הרשב"א סי' תתנ"ב כתב, דמה שכתב רש"י מישראל, לאו דוקא, דהא גזל עכו"ם מעכו"ם אסור, וישראל מעכו"ם נמי פסול), והכוונה לתשובת רבנו יואל, שבראבי"ה סי' תרצ, ובשו"ת ה רשב"א ח"א סי' תתנב (ואף על פי שפירש רש"י סתם גוים גוזלי שדות הם מישראל, לאו דוקא הוא, מה לי גוי מה לי ישראל, שהרי שניהם תורת גזל נוהג בהם). רמ"א ס"א (וסתם עכו"ם גוזלי קרקע הם, ויבא בגזילה לידו ... ואין חילוק בזה בין ארץ ישראל או חוצה לארץ), לפירוש המ"א ס"ק ז (כלומר אף על פי ששם הקרקעות גזולים מעכו"ם, אפילו הכי אסור). עולת שבת ס"ק א (אפילו גזול וגנוב מן הנכרי, כיון שיכול להוציא ממנו בדיינין, לא קרינן ביה לכם). ט"ז סי' תרסד ס"ק ו (דאע"פ שפירש"י סתם עכו"ם גזלי שדות מישראל היו, לאו דוקא, דמה לי עכו"ם מה לי ישראל, גזל העכו"ם אסור). וכן הוא לקמן ס"ח (לפי שסתם נכרים הן גוזלים שדות מישראל או מנכרי אחר). לעיל סי' תנד ס"י (אפילו גזל קמח או חטים מנכרי). סי' תרלז סי "א (אין לעשות סוכה לכתחלה בקרקע של רבים ... והגוים אינן מוחלין על כך) . לקמן חו"מ הל' גזילה ס"א ( אסור לגזול או לגנוב כל שהוא, דין תורה, בין מישראל בין מנכרי) .
2887. רמב"ם שם (אפילו לאחר יאוש), לפירוש הכסף משנה שם (דרבינו סובר כמאן דאמר דיאוש כדי לא קני). טור ושו"ע שם (בין לפני יאוש בין לאחר יאוש). וכן הוא לקמן ס"ח (ואע"פ שבעל הקרקע כבר נתייאש ממנה, מכל מקום יאוש בלבד בלא שינוי רשות אינו קונה, והרי הוא גזל בידו). הל' גזלה ס"ו (מצות עשה על הגוזל להחזיר הגזלה עצמה ... אפילו אם כבר נתייאשו הבעלים).
2888. משנה מא, ב (שאמרו חכמים אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון בלולבו של חבירו).
2889. אמור כג, מ.
2890. גמרא [ברייתא] שם (ולקחתם ... לכם, משלכם, להוציא את השאול ואת הגזול, מכאן אמרו חכמים אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, אלא אם כן נתנו לו במתנה). טור ושו"ע ס"ב (משום דבעינן לכם). וראה עד"ז לעיל סי' יא סי"א. סי' יד ס"ד וסי"ד. סי' תנד ס"ט. ולענין סוכה ראה לעיל סי' תרלז ס"ג.
2891. שאם יכול להחזיר לו דמים, נחשבת הגזלה כשלו, כדלקמן ס"ה (דכיון שאפילו אם בא הנגזל אינו מחויב להחזיר לו הגזילה עצמה, אלא דמים בלבד הוא שחייב לו ... נמצא שהיא קנויה לגמרי להגזלן, והרי היא כשלו ממש לכל דבר), וכאן שחייב להחזיר הגזילה עצמה, כדלקמן הל' גזילה ס"ו (מצות עשה על הגוזל להחזיר הגזלה עצמה, אם היא בעינה ולא נשתנית שנאמר ... אפילו אם כבר נתייאשו הבעלים), אין הגזילה נחשבת כשלו. וכן הוא לעיל סי' תנד ס"ט (אין אדם יוצא ידי חובתו אלא במצה שלו ... גזלה מחבירו ואכלה, לא יצא, שהרי אם בא הנגזל לתבוע אותו ממנו, חייב להחזירה לו, ואינו יכול לפטור את עצמו בדמים בעל כרחו של הנגזל, נמצאת שאינה שלו), ושם נסמן (הערות סא-ב). וראה מראי מקומות וציונים. משולחן הארי. ארבעת המינים.
2892. סעיף כא.
2893. משנה מא, א (בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש). טור ושו"ע סי' תרנח ס"א (מן התורה אין מצות לולב חוץ למקדש אלא יום ראשון, וחכמים תקנו שיהא ניטל בכל מקום כל שבעה).
2894. משנה מא, ב (ושאר ימות החג אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו). גמרא ל, א (לא שנו אלא ביום טוב ראשון, אבל ביום טוב שני ... שיוצא בשאול). טור ושו"ע ס"ב (וכן שאול ביום ראשון, משום דבעינן לכם). רמ"א ס"ה (כל ז' ימים ... שאול יוצא בו). ומכל מקום נתבאר בספר המנהגים – חב"ד ע' 66 (כשנותנים הד' מינים לאחר לברך, נכון לאמר בפירוש שהוא במתנה על מנת להחזיר, ובפרט ביום הראשון "והוא תועלת לנותן ולמקבל"), והיינו שגם בשאר הימים יש עדיפות ליתן מתנה על מנת להחזיר, כדי שיהי' שלו. וכמו שמשתדלים שגם בשאר הימים לא יהי' בו פסול חסר, אע"פ שמדינא מותר (כדלקמן סי"ז-ט). וראה גם לעיל סי' כה ס"מ (ובחול המועד של סוכות ... בשעה שמוכרין האתרוג), וסי' שו סי"ז (בזמן מצותן שאין קונים אותם אלא לצאת בהם ידי חובתן ולהחזירם ... ואפילו ביום ראשון של חג שצריך לקנות גופו של אתרוג).
2895. שהיו נוטלים בו הלולב כל שבעה מהתורה, כדתנן מא, א (בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה), ופרש"י (כדדרשינן בתו"כ מושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים (אמור כג, מ), ולא בגבולין ז' ימים).
2896. תוס' כט, ב ד"ה בעינן (בעיקר הלקיחה, כגון ד' מינין, ולקיחה לכל אחד, תקון בשאר יומי כעין דאורייתא, וכן בהדר משום הדור מצוה. אבל בחסר ובשאול לא תקון). רא"ש פ"ג סי' ג (כלשון התוס'). מ"א ס"ק כ (מה שפסול כל ז', היינו שראו חז"ל לאוסרו כיון שהפסול בגוף האתרוג, כמ"ש בתוס' ריש הפרק ... דוקא כשאיסורו מחמת עצמו פסול, ולכן נראה לי דיש להכשירו בשאר ימים). וכן הוא לקמן סט"ז (מי שנדר הנאה מלולב שלו או מלולב של חבירו, הרי לולב זה פסול לו ביום הראשון ... אבל בשאר הימים, כיון שאין חיוב נטילת לולב אלא זכר למקדש, לא החמירו כל כך לפוסלו בדבר שאין הפסול בגופו, שהרי לולב זה כשר הוא בעצמו, אלא שהוא נדר ממנו הנאה).
2897. כדלעיל ס"א (שאול ... פסול ביום הראשון של חג).
2898. סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וכנראה שם ביאר הלכה זו.
2899. תרומת הדשן סי' ק (יראה דשפיר דמי לברך על אחד של היחידים, כיון דקי"ל בשאר ימים בר מיום ראשון יוצאים בשאולה אפילו לכתחילה. ואם תאמר הך שאילה לא מדעת הוא ... מכל מקום נראה דכהאי גוונא ניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה. וכעין זה כתב באשירי פ' כל הבשר, דנהגו להתטעף בטלית של חבירו אפילו שלא מדעתו, וסמכינן אהא דניחא ליה לאיניש לקיימא מצוה בממוניה), ובח"ב סי' קנט (יכול אדם לברך אלולב דחבריה בשאר ימים בלי ידיעתו. ואף על גב דאמרינן דשואל בלא דעתו הוי כגזילה, אפילו הכי בהא שפיר דמי, כיון דלא מחסר ממוניה מידי, ניחא ליה לאיניש דליעבד מצוה בממוניה). רמ"א ס"ה (ומותר ליטול לולב של חבירו בלא דעת חבירו, בשאר ימים, דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו). ט"ז ס"ק ז (כיון דאין חשש קלקול במה שנוטלו ומנענע בו). וכדלעיל סי' יד סי"א (מותר להתעטף בטלית של חבירו שלא מדעתו, ואינו כשואל שלא מדעת דנקרא גזלן, כיון דליכא הכא חשש כילוי קרנא, שאינו מתעטף בה אלא לפי שעה ומחזירה לו אחר כך, וניחא ליה לאינש שיעשה מצוה בממונו במקום שאין שם חסרון כיס). סי' תקפו ס"ה (מותר ליטול שופר של חבירו שלא מדעתו לתקוע בו תקיעה של מצוה, ומברך עליו, דמן הסתם נוח לו לאדם שיעשו מצוה בממונו בדבר שאין בו חסרון כיס, כמ"ש בסי' י"ד עיי"ש)
2900. מ"א ס"ק טז (אבל אסור ליקח מביתו לבית הכנסת או איפכא, כמ"ש סי' י"ד ס"ד).
2901. סעיף י (לא התירו להתעטף אלא במקום שהניחו בעלים, אבל לא יוציאנה מאותו מקום למקום אחר, כגון מבית הכנסת לביתו או מבית בעלים לבית הכנסת, ואפילו יחזור ויניחנה במקום שנטלה משם אסור, דלא ניחא ליה לאינש שיטלטלו חפציו במקום שאין מיוחדים לו).
2902. יתבארו כאן ג' איסורים באתרוג הגזול: (א) אינו שלו, וביום הראשון צריך להיות דוקא "ולקחתם לכם" (לעיל ס"א). וכן הדין בציצית (כדלעיל סי' יא סי"א), ומצה (תנד, ט), וסוכה (תרלז, ו). (ב) לפי שהיא מצוה הבאה בעבירה, כי הגזלה עדיין של הנגזל, ושלא כדין הוא משתמש בו, ולכן אף בשאר הימים אינו יוצא בה (ס"ד). (ג) כיון שעל ידי עבירה באה מצוה זו לידו, ולכן אף אם קנאו בשינוי, ואף בשאר הימים, לא יברך עליה, דאין זה מברך אלא מנאץ (ס"ה). וכן הדין בציצית (כדלעיל סי' יא סי"ב), ברכת הנהנין (קצו, א), מצה (תנד, י), שופר (תקפו, ד) וסוכה (תרלז, יא). ויש לעיין בכל זה לענין תפילין, לעיל סי' כה סל"ה.
2903. גמרא ל, א (לא שנא לפני יאוש ולא שנא לאחר יאוש). וכדלקמן ס"ח (יאוש בלבד בלא שינוי רשות אינו קונה, והרי הוא גזל בידו). וכן הוא לעיל ס"א (אף על פי שכבר נתיאשו הבעלים ממנו).
2904. גמרא כט, סע"ב (גזול, בשלמא יום טוב ראשון, דכתיב לכם, משלכם, אלא ביום טוב שני, אמאי לא. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה). בה"ג הל' לולב לד, ב (גזול פסול משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה). רמב"ן במלחמות יד, ב (דברי רבינו הגדול ז"ל נוטים בסתמותיו להחמיר בגזול, משום מצוה הבאה בעבירה, כרבי יוחנן ... ולפי דעתי יפה הסכימו הראשונים לקבוע הלכה כרבי יוחנן, והדין עמהם), ורא"ש פ"ג ס"ג (ובגזול פליגי בשמעתין, רבי שמעון בן יוחי סבר דתיקון משום דהוי מצוה הבאה בעבירה, ושמואל סבר כיון שהוא מדרבנן לא חשיב מצוה הבאה בעבירה. והרב אלפסי ז"ל שלא הביא אלא המשנה כצורתה, ולא הביא פלוגתא דאמוראי דפליגי בגזול, מכלל דסבירא ליה כסתמא דגמרא דאמר קפסיק ותני לא שנא ביום טוב ראשון ולא שנא ביום טוב שני, ופסיל ליה משום מצוה הבאה בעבירה). טור ורמ"א ס"ה (ויש פוסלין בגזול כל ז' ימים, והכי נהוג). ט"ז ס"ק ו (משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה).
2905. תוס' שם ד"ה משום (דמחמת עבירת הגזל באה המצוה שיוצא בו). רא"ש פ"ג סט"ו (לא מיקרי מצוה הבאה בעבירה אלא דומיא דגזל, דמחמת עבירה הוא דגזל באותה המצוה שיוצא בה). ר"ן יג, ב (כיון דמצות הקרבן דהיינו הקדש סייעיה בקנייה, אמרינן דאית ביה משום מצוה הבאה בעבירה). והיינו כמבואר כאן "ועדיין היא של הנגזל, ושלא כדין הוא משתמש בה", משא"כ אם כבר קנה את הגזילה, כדלקמן סעיף הבא. וכן הוא לעיל סי' תנד סי"ב (באה מצוה זו לידו על ידי עבירה), ושם נסמן (הערה עג).
2906. כדלעיל ס"א (שהרי חייב להחזירו לבעליו ואינו יכול לפטור את עצמו בדמים). וכדלקמן הל' גזילה ס"ו (מצות עשה על הגוזל להחזיר הגזלה עצמה, אם היא בעינה ולא נשתנית, שנאמר והשיב את הגזלה אשר גזל, והוא הדין לגנב, ואינו יוצא ידי חובתו בנתינת דמים, אפילו אם כבר נתייאשו הבעלים). וראה מראי מקומות וציונים. משולחן הארי ע' 310. ארבעת המינים.
2907. גמרא ל, ב (ולקניוהא בשינוי מעשה).
2908. משנה ב"ק צג, ב (גזל עצים ועשאן כלים, צמר ועשאן בגדים, משלם כשעת הגזלה). שו"ע חו"מ סי' שס ס"ה (נשתנית הגזילה, אף על פי שלא נתיאשו הבעלים, אין צריך להחזיר אלא דמיה כמו שהיתה שוה בשעת הגזילה). וכן הוא לקמן הל' גזילה ס"ו (נשתנית שינוי שאינו חוזר לברייתו, יוצא ידי חובתו בנתינת דמיה כמה שהיתה שוה בשעת הגזלה).
2909. חושן משפט סי' שנ[ג] ס"א (נשתנה שם הגניבה ביד הגנב, כגון שגנב טלה ונעשה איל, עגל ונעשה שור, קנאה בשינוי השם). ומזה (דסגי בשינוי השם לבד, בלי שינוי מעשה) מובן דסגי נמי בשינוי מעשה לבד (בלי שינוי השם), דאין צריך שינוי מעשה יחד עם שינוי השם. וכדלקמן בסמוך "כגון שגזל לולב ושיפהו", דהוי שינוי מעשה בלא שינוי השם. וכן לקמן הל' גזילה ס"ו, ובכ"מ בשוע"ר, לא הזכיר שינוי השם אצל שינוי מעשה. ואף שנתבאר ברמ"א חו"מ סי' שס ס"ו (ואין נקרא שינוי אלא אם כן נשתנה שם הגזילה מכח השינוי). ראה ש"ך שם ס"ק ד (שיש חולקים). ולפי דעת הפוסקים שצריך גם שינוי השם עם שינוי מעשה, ביאר במחצית השקל ס"ק א (קודם השיפוי לא מיקרי לולב, והוי שפיר שינוי השם, ודוחק). וראה ארבעת המינים.
2910. תוס' ל, א ד"ה הא (דאי קנו ליה, מצו נפקי ביה, ולא חשיב מצוה הבאה בעבירה ... הא קני ליה קודם יום טוב, דאכתי לא חל חיוב מצוה). ב"ק סז, א ד"ה אמר (כיון דאין קנוי לו אלא מחמת שהקדיש, ולא הי' [קנוי לו] קודם, פסליה רחמנא להקרבה משום מצוה הבאה בעבירה). ר"ן יג, ב (דכל שנקנין בתחלה קודם המצוה, ליכא למיחש ביה תו משום מצוה הבאה בעבירה). שו"ע ס"א (גזול וקנאו בלא סיוע המצוה, כגון גזל לולב ושיפהו, כשר, דקנייה בשינוי מעשה). ט"ז ס"ק א (פירוש, שהקנין שקנה אותו הוא נעשה קודם קיום המצוה, לאפוקי אם הוא על ידי המצוה של נטילת הלולב נעשה אז קנין, זה לא מהני, דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה). ונתבאר לעיל סי' יא קו"א ס"ק ד (בסימן תרמט פסקו כן בעלי השו"ע בשם התוספות והר"ן ... וכן הסכימו שם כל האחרונים, דלא הוי מצוה הבאה בעבירה אם הקנין שקנה אותה בא לו קודם קיום המצוה, עיין שם בט"ז סעיף קטן א). וכן הוא לעיל סי' תנד ס"י (אם גזל קמח ועשאה מצה ואכלה, יצא, שהרי אם בא הנגזל לתבוע את המצה אינו חייב ליתנה לו, אלא משלם לו דמי קמחו ונפטר ממנו. ואף על פי שהמצה נעשית מקמחו, מכל מקום כבר קנה הגזלן את הגזילה על ידי שינוי מעשה שעשה בה, דהיינו שעשה מקמח פת, ועל ידי כן נעשית כשלו ממש, ודמים בלבד הוא שחייב להנגזל, לפיכך יוצא בו ידי חובתו).
2911. ירושלמי פ"ג ה"א (אם גזלו ושיפהו, דמים הוא חייב לו). ר"ן שם (ודאי משמע דכל שנקנה לגמרי קודם המצוה, תו ליכא למיחש למצוה הבאה בעבירה, כדמסקינן. והיינו דגרסינן בירושלמי, מה פליגין, בשגזל משופה, אבל גזלו ושפהו, דמים הוא חייב לו, כלומר דקנאו בשנוי מעשה). שו"ע שם (גזל לולב ושיפהו, כשר, דקנייה בשינוי מעשה). וראה לעיל (הערה 28 ).
2912. כי אין בזה פסול לכם (שאסור רק ביום הראשון), ואין בו פסול מצוה הבאה בעבירה (שפסולה אף בשאר הימים), כמבואר בתוס' ל, א ד"ה הא (וקרינא ביה לכם משלכם). רמב"ן במלחמות יד, ב (שהרי קנה בשינוי מעשה, ולכם קרינא ביה). מ"א ס"ק א (ושיפהו כשר אפילו ביום ראשון. כן משמע בתוס' בד"ה הא קניא ביאוש, ולכם משלכם קרינן ביה. וכ"כ בהדיא במלחמות).
2913. ס"א (ואין להחזיר אלא דמיה).
2914. ירושלמי שם (דמים הוא חייב לו). ר"ן שם. וראה גם לעיל שם.
2915. ב"ק צד, א (תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר, הרי שגזל סאה של חטין, טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה, כיצד מברך, אין זה מברך אלא מנאץ, ועל זה נאמר (תהלים י, ג) בוצע ברך נאץ ה'). תוס' ל, א ד"ה הא (והא דמשמע בריש הגוזל קמא, בההיא דגזל סאה, דאף על גב דשינוי קונה חשיב מצוה הבאה בעבירה, אף על פי שקנאו בשינוי מעשה קודם שבא לידי חיוב חלה ... שאני ברכה דאיכא נמי הזכרה לשם שמים). רמב"ן שם (הא דאמרינן בפרק הגוזל עצים רבי אליעזר בן יעקב אומר הרי שגזל סאה של חטים טוחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה, כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ ... לא קאמר רבי אליעזר בן יעקב התם אלא לענין ברכה ... כיון שעיקרו גזל, מנאץ הוא). דרכי משה ס"ק ג (וכתב עוד הר"ן ריש לולב הגזול ... ומשמע מיהו דלא יברך עליו). שו"ע שם (ומיהו לא יברך עליו). וראה בהנסמן לעיל (הערה 21 )
2916. רא"ש פ"ז דברכות ס"ב (משמע שחייב לברך, אלא שברכתו היא ניאוץ). שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתקסח ד"ה ושינוי השם (יש מי שפירש אף על פי שקנאה, מכל מקום אין ראוי לברך עליה. ואינו מחוור בעיני, דבלולב והדס הגזולין הרי מברך עליהם, וסוכה גזולה נמי מברך עליה. אלא מסתברא הכי קאמר, אף על פי שהוא מברך עליה, מכל מקום מתוך גזל בא לידו וגזלן הוא, מוטב לו שלא גזל ולא ברך). סברה כעין זו הובאה גם לעיל סי' קצו ס"א (ויש אומרים שלא אמרו כן אלא במצוה הבאה בעבירה, שאין ראוי להזכיר עליה שם שמים, ואין מברכין עליה ברכת המצות, שאין עבירה מצוה, אבל ברכת הנהנין צריך לברך אפילו האוכל איסורי תורה במזיד, כי מי שאוכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר שיהא ריחו נודף ביותר, ויהנה גם כן מהעולם הזה בלא ברכה).
2917. ראה מ"א סי' תרלז סוף ס"ק ג (דאע"ג דלית בה משום מצוה הבאה בעבירה ... מכל מקום אין לברך עליה, כמ"ש רס"י תרמ"ט ... ואם כן הוי ברכה לבטלה).
2918. וכן הוא לעיל סי' תנד ס"י (שנראה כמברך על עבירה שנזדמנה לידו).
2919. משא"כ אם נתייאשו הבעלים אחרי שמכר הגזלן לאחר, וכמסקנת רמ"א חו"מ סי' שנג ס"ג ([אם יש עם היאוש שינוי רשות, בין שנתיאשו ואחר כך מכר הגנב, בין שנתיאשו אחר שמכר, קנה]. ויש חולקין). סי' שנו ס"ג (ויש אומרים דאם נתייאש לאחר שמכר לא קנה לוקח, דאין יאוש ושינוי רשות קונה אלא אם כן נתייאש קודם שמכר, וכן נראה לי להורות). וכן הוא לעיל סי' תנד סי"א (אלא אם כן נתייאש ממנה מנגזל קודם שנתנה להם הגזלן ... ומותרים הם אז לברך עליה), ושם נסמן (הערות ע-עא).
2920. שאפילו דמים אינו חייב להחזיר לו, כמסקנת רמ"א חו"מ סי' שנג ס"ג ([אם יש עם היאוש שינוי רשות ... קנה ... אבל מחזיר דמים, אם לקח מגנב מפורסם]. ויש אומרים דאין צריך ליתן לו דמים, דקנה לגמרי). סי' שנו ס"ג ([נתייאשו הבעלים מהגניבה ... קנה לוקח ביאוש ושינוי (רשות) ... ואינו מחזיר הגניבה עצמה לבעלים, אלא נותן להם הדמים] ... יש חולקין וסבירא להו דיאוש ושינוי רשות קונה לגמרי ואין צריך ליתן לו אפילו הדמים). סמ"ע שם ס"ק יג (כיון דנתיאש קודם שלקחה, דהוה ליה יאוש ואחר כך שינוי רשות, אפילו שוה החפץ יותר הרבה מהדמים שנתן להגנב, אין צריך ליתן לבעל החפץ כלום, שקנהו לגמרי).
2921. ראה גם לעיל סי' יא סי"א וקו"א ס"ק ג. סי' כה סל"ו. סי' תנד סי"א. לקמן הל' גזילה סי"א (ומותר ליהנות בו, הוא וכל אדם מן הדין).
2922. מ"א שם (אפילו ביום ראשון). ונתבאר לעיל סי' יא קו"א ס"ק ג (אבל אחר יאוש, אפילו ביום ראשון כשר, כדמוכח בהדיא בגמרא גבי עובדא דאוונכרי). וראה אמרי יעקב סי' ז ביאורים ד"ה ובמדינות.
2923. ב"י סוס"י כה, בשם ארחות חיים בשם בעל העיטור (כתוב בארחות חיים בשם העיטור, שמותר לברך על תפילין שאולים, אבל לא על גזולין, דבוצע ברך נאץ יי', עד שיהא בהם יאוש ושנוי רשות). לבוש שם סי"ב (על גזולין אסור לברך, דהוה ליה בכלל בוצע ברך ניאץ ה', עד שיהא בהם יאוש ושנוי רשות). וכן הוא לעיל שם סל"ו (אם מכר הגזלן את התפילין לאדם אחר, אם כבר נתייאשו הבעלים מהם, מותר לברך עליהם, כיון שכבר קנה אותם הלוקח על ידי יאוש ושינוי רשות, והרי הן כשלו ממש לכל דבר). סי' קצו ס"ד (וכל זה בגנב וגזלן עצמו, אבל אחרים מברכין בתחלה ובסוף לדברי הכל, שהרי לא על ידי עבירה באה לידם). סי' תנד סי"א (שאז נקנית היא להם ביאוש ושינוי רשות (פירוש, מרשות הגזלן לרשותם), ומותרים הם אז לברך עליהם, שהרי לא על ידי עבירה באה מצוה זו לידם, שכבר נתייאש הנגזל ממנה קודם שבאה לידם), ונתבאר שם (הערה עא).
2924. מ"א ס"ק ג (במלחמות משמע, דלפני יאוש אפילו לאחרים הוי מצוה הבאה בעבירה, כיון דלא קניא עדיין. וכן משמע בגמרא (ל, ב) גבי אוונכרי, דקאמר דליהוי יאוש ושינוי רשות עיי"ש. ולכן אין להקל). ונתפרש לעיל סי' יא בקונטרס אחרון ס"ק ג (כבר כתב שם המ"א, דמיירי לפני יאוש. ומה שמסיק שם להחמיר, היינו בשאר הימים לפני יאוש). והיינו שלא זו בלבד שביום הראשון הוא פסול, כיון שאינו שלו, אלא אף בשאר הימים שאין צריך שיהי' שלו, מכל מקום הוא פסול כיון שהיא מצוה הבאה בעבירה, "שהרי לא כדין משתמש בה הלוקח". וראה רשימות י"ד.
2925. שאף שנקראת מתנה, כדלקמן סכ"א (יקח מחבירו לולב ומיניו כשרים במתנה על מנת להחזיר), מכל מקום אינה חשובה שינוי רשות. וגם לענין קנין בשבת אינה חשובה מתנה ממש, כדלעיל סי' שו סי"ז (ביום ראשון של חג שצריך לקנות גופו של אתרוג, מכל מקום כיון שקונה אותו על מנת להחזירו, נמצא שאינו קונה אותו אלא למצותו בלבד). וראה מראי מקומות וציונים. ארבעת המינים. פתחי חושן הל' גניבה פ"ב ס"ק מ"ו. אמרי יעקב שם ליקוטים ס"ק כ.
2926. ב"י ד"ה כתב בא"ח, בשם ארחות חיים הל' לולב סי' ט (מיהו דוקא לגזלן ולגנב עצמו כל שבעה, ולאחרים ביום ראשון, אבל לאחרים בשאר הימים כשר). שו"ע ס"א (ויש מי שאומר דלא נפסל גזול וגנוב אלא לגנב ולגזלן עצמו, אבל לאחרים כשר בשאר הימים, חוץ מיום ראשון). ואף שפירש המ"א ס"ק ג (צריך לומר דמיירי לפני יאוש, דלאחר יאוש הוא קניא ביאוש ושינוי רשות ושלכם קרינא ביה). מכל מקום סיים (אבל במלחמות משמע דלפני יאוש אפילו לאחרים הוי מצוה הבאה בעבירה, כיון דלא קניא עדיין). ואם כן נשארה קושיתו, באיזה אופן התיר בשו"ע לאחרים בשאר הימים חוץ מיום הראשון, שהרי ביאוש ושינוי רשות, כשר אף ביום הראשון, ובלא יאוש ושינוי רשות אסור אף בשאר הימים (כדלעיל סוף סעיף הקודם). ולכן מפרש רבינו דמיירי ביאוש בלא שינוי רשות (והיינו שהשאילה לאחר או נתנה לו במתנה על מנת להחזיר).
2927. ואף שביאוש בלא שינוי רשות, גם לאחרים אסור ליהנות ממנו, כדלקמן הל' גזילה ס"י (אם יודע שזו היא הגזלה עצמה, אסור ליהנות בה ... ואפילו כבר נתייאשו ממנו הבעלים, לפי שביאוש לבד אין הגזלה יוצאה מרשות בעליה להיותה נקנית להגזלן שיהא ברשותו ... לכך לעולם היא עומדת ברשות בעליה כל זמן שהיא ברשות הגזלן). מכל מקום הובאה בקונטרס אחרון שם ס"ק ז, דעת החולקים על זה. וראה מראי מקומות וציונים. ואף שבנכרי הגוזל קרקע ונתייאשו הבעלים, מבואר בסעיף הבא שאפילו אחר יאוש אין אחרים יוצאין בו. מכל מקום היינו דוקא בקרקע, שאינה נגזלת והיא בחזקת הנגזל לכל דבר, והרי האחרים הם כמו הגזלן עצמו שאינו יוצא בו גם אחר יאוש. משא"כ מטלטלין הם ברשות הגזלן, ואחר שהבעלים נתייאשו אין על השואל שום עון בהשתמשות של נטילת האתרוג.
2928. גמרא ל, סע"א (אמר להו רב הונא להנהו אוונכרי, כי זבניתו אסא מעכו"ם (כשתקנו הדס מן הנכרים לאגוד בהן להושענא, רש"י), לא תגזזו אתון, אלא לגזזוה אינהו ויהבו לכו (הם יחתכוהו מן המחובר ויתנוהו לכם, רש"י)). רמ"א ס"א (יש ליזהר שלא יקצץ הישראל בעצמו אחד מארבעה מינים שבלולב לצורך לולבו ... אלא יקצצנו כותי ויקנה מהם). שו"ע סי' תרסד ס"י (יש מי שאומר שיש ליזהר שלא יקוץ ישראל ערבה למצוה משדה עכו"ם, אפילו ברשות העכו"ם). וכן לענין סכך נתבאר לעיל סי' תרלז סי"ב (לא יקצץ הישראל בעצמו את הסכך מיער של גוי, אפילו מדעת הגוי, אלא יקצצנו הגוי ויתננו ליד הישראל, או יקצצנו ישראל אחר שלא יהיה יושב בסוכה זו שיעשו מסכך זה, ויתננו לישראל בעל הסוכה, מטעם שיתבאר בסימן תרמ"ט).
2929. גמרא שם (מאי טעמא, סתם עובדי כוכבים גזלני ארעתא נינהו, וקרקע אינה נגזלת). רמ"א שם ( דקרקע אינה נגזלת, וסתם כותים גוזלי קרקע הם, ויבא בגזילה לידו) .
2930. כנסמן לעיל (הערה 5 ).
2931. משנה ב"ק קיז, ב (שטפה נהר אומר לו הרי שלך לפניך). ברייתא שם (הגוזל שדה מחבירו ושטפה נהר ... וחכמים אומרים אומר לו הרי שלך לפניך ... מה הפרט דבר המיטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאין מטלטלין). טור ושו"ע חו"מ סי' שעא ס"ב (שטפה נהר, אין אחריות ההפסד על הגזלן, שבחזקת בעליה עומדת, ואומר לו הרי שלך לפניך). וכן אם השביחה הקרקע ברשות הגזלן, כדלעיל סי' תרלז ס"ד (שאין הקרקע נגזלת, כלומר שאין עליה תורת גזל כמטלטלין לעמוד בחזקת הגזלן וברשותו לכל דבר, כגון שאם השביחה ברשות הגזלן אין השבח שלו, כמו במטלטלין, אלא לעולם היא בחזקת בעליה, והרי היא כשאולה ביד הגזלן). והיינו אף ביאוש עם שינוי רשות, כדלקמן הל' גזילה סי"א (ואפילו אם נתייאשו בעליה כבר ואפילו נמכרה לאחר ולשלישי ולרביעי, שהקרקע אינה נגזלת, ואינה יוצאה מרשות בעליה לרשות מי שהיא בידו לעולם, לפי שהקרקע לעולם היא ברשות בעליה עומדת).
2932. רש "י שם (והתולשו הוא גוזלו). רמ"א שם (ויבא בגזילה לידו).
2933. ואף שאחר שתלש אינו קרקע אלא מטלטלין, ומועיל בו יאוש ושינוי רשות. מכל מקום, בשעה שתולש הוא עדיין של הגזלן, ואחר שתלש אין היאוש מועיל, ששוב לא הי' כאן שינוי רשות.
2934. גמרא ל, ב (סוף סוף כי גזזו אוונכרי ליהוי יאוש בעלים בידייהו (אוונכרי, רש"י) ושינוי הרשות בידן (דידן, הלוקחין אותן מהן, ולדידן לאו מצוה הבאה בעבירה היא, רש"י)). מ"א ס"ק ו (והוא הדין כשקוצץ ישראל ונתן לחבירו שרי, כיון דהוי לאחר יאוש) . ט"ז סי' תרסד ס"ק ו (משמע מזה אפילו אם ישראל אחר קוצץ די בכך, ואין צריך דוקא עכו"ם אפילו לכתחלה, דאל"כ מאי פריך סוף סוף כי גזזו כו', דהא רב הונא למדם היאך יעשו לכתחלה ... אם אין הישראל עצמו קוצץ לצורך שלו, אלא אדם אחר קוצץ משדה העכו"ם מרשותו, שמותר לכתחלה). וכן הוא לעיל סי' תרלז סי"ב (יקצצנו הגוי ויתננו ליד הישראל, או יקצצנו ישראל אחר). ומספיקא אין חוששים לאיסור גזילה לזה שקוצץ, כדלקמן הל' גזילה סוף ס"י (אסור ליהנות ממנה ... מעות גזולים או גנובים עצמן בודאי), וסי"א (בשדה גזולה בודאי (ולענין מצוה שלא תהא באה בעבירה מחמירים אפילו בסתם, כמ"ש באו"ח סי' תרמ"ט)). הרי ש"בסתם" לא אסרו מחשש גזילה אלא מחשש מצוה הבאה בעבירה, וכאן שקוצץ כדי למכור או ליתן לאחרים, אין כאן גם חשש מצוה הבאה בעבירה.
2935. מ"א ס"ק ה (נראה לי דבדיעבד כשר ומברך עלייהו, דמספיקא לא חיישינן לגזולה).
2936. ט"ז סי' תרסד שם (נראה לי דבמקום שיש עצי יער של שר העיר, והוא נותן רשות לקצוץ שם מי שירצה, ודאי לכו"ע אין איסור, דהא דינא דמלכותא דינא, כדאיתא בזה בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קיג, ב), דמצד דינא דמלכותא מייאשי מרא קמא מינייהו. והוא הדין אם עכו"ם אחד יש לו שדה ויערות מצד דין המלכות, שאין בזה חשש איסור כלל).
2937. מ"א ס"ק ה (ומי שגזל על ידי כיבוש מלחמה, קניה).
2938. גמרא גיטין לח, א (אמר רב פפא עמון ומואב טהרו בסיחון), לפירוש התוס' שם ד"ה אבל (צריך לפרש דהכא בחזקה של כבוש מלחמה איירי, וכן פר"ח). ומבואר לקמן הל' הפקר ס"ג (מלך, אפילו נכרי, שכבש איזו מדינה במלחמה, קונה אותה עם כל הנהרות והיערים שבה. ואם מכר או נתן יער ממנה לאחד מעבדיו, נקנה להם קנין גמור, אף על פי שלא החזיקו בו לא הם ולא המלך). ובקונטרס אחרון שם ס"ק א (חזקתו היא חזקת ידו שכבש במלחמה, כמ"ש התוס' בגיטין דף ל"ח בד"ה אבל בחזקה, בשם ר"ח). וראה לקוטי שיחות חט"ו ע' 102, ובהערה 24.
2939. שו"ת הר"ר בצלאל אשכנזי סי' ב (פה צפת, זה כמה ימים ושנים נהגו, ששנים או שלשה יהודים יש להם מקח קבוע עם העכו"ם בעלי האתרוגים, כך וכך בסלע בכל שנה ושנה, ואותם היהודים בפרדס ובוררים להם את הטובים וחותכים אותם בידיהם ומביאים אותם לבתיהם. והרי אותם האתרוגים טבל גמור הם ... הרי אילו האתרוגים נתמרחו על ידי ישראל, אם כן היאך יוצאים בהם בטבלם). כנסת הגדולה הגה"ט סי' תרמח. מ"א ס"ק ד (ובאתרוג בארץ ישראל, אם קצצו עצמו, הוה ליה נתמרח ביד ישראל, והוה ליה טבל (רבי בצלאל ב')).
2940. סעיף טו.
2941. משנה כט, ב (לולב ... של אשירה ... פסול). לב, ב (הדס ... של אשירה ... פסול). לג, ב (ערבה ... של אשירה ... פסולה). לד, ב (אתרוג ... של אשירה ... פסול). טור ושו"ע ס"ג ([כל ארבעה המינים] ... ושל אשרה ... פסול). ו עי' סי' תקפו ס"ו שם נתבאר כל זה לענין שופר (התוקע בשופר של עבודה זרה של ישראל ... לא יצא, משום דשופר צריך שיהא בו טפח כמו שיתבאר, וזה שהוא עומד לישרף, שהרי עבודה זרה של ישראל אפילו אם יבטלנה גוי אינה מבוטלת, כמ"ש ביו"ד סי' קל"ט, וצריך לשרפה, וכל העומד לישרף הרי הוא ככבר נשרף, ואם כן אין בו שיעור טפח). סיום הסעיף חסר שם.
2942. גמרא לא, ב (הכא באשרה דמשה עסקינן, דכתותי מיכתת שיעוריה), ופרש"י (אותם שהיו בשעת כיבוש ארץ ישראל, שהצריכן הכתוב שרפה כדכתיב (ראה יב, ג) ואשריהם תשרפון באש). תוס' שם ד"ה באשרה (ההוא דקתני לא יצא, בעבודה זרה דישראל, שאינה בטילה עולמית). טור ושו"ע שם (ושל אשרה של ישראל, פסול).
2943. תוס' שם (עבודה זרה דנכרי נמי, מדאגבהה קנייה ונעשה של ישראל), וביבמות קד, רע"ב (בעבודת כוכבים דעובד כוכבים, מכי אגבה הויא דישראל). בעל המאור יז, א (מתכוין לזכות בו ... דהויא לה עבודה זרה ביד ישראל, ואין לה בטלה עולמית). ר"ן יד, א (אי זכה ביה, הוה ליה אשרה דמשה, דכתותי מיכתת שיעוריה). רבנו ירוחם נתיב ח ח"ג נח, ב (אם נטלו כדי לזכות בו, הוה ליה עבודה זרה של ישראל שאין לה ביטול, וכתותי מכתת שיעוריה, כגון אשרה דמימי משה). מ"מ פ"ח ה"א (אם נתכוין ישראל לזכות בה, הוה לה עכו"ם דישראל, ואין לה בטול, ואם נטל לא יצא). רמ"א ס"ג (ודוקא שלא נתכוון לזכות בו, אבל אם נתכוון לזכות בו הוה ליה של ישראל, דאינו יוצא בו). ההלכה בקוצץ הארבע מינים מאשירה ומתכוין לזכות בהם, מבוארת לקמן סי"ג (אם נתכוין לזכות בהן לגמרי שלא להחזירן להנכרי, הרי מיד בקציצה זו זכה בה הישראל, ונעשית עבודה זרה של ישראל, ואין ביטול הנכרי מועיל להתירה בהנאה). וכאן מיירי בקונה את האשירה עצמה מהנכרי. ולעיל סי' תקפו ס"ז כתב דוגמה נוספת (עבודה זרה של ישראל, כגון שהשתחווה להשופר).
2944. כדלקמן סי"ג (ולא נטלן לשם מצוה ביום הראשון, שהרי השאול פסול בו, אלא נטלן בשאר הימים), וסי"ח (ואפילו חסרון אינו כשר בשאר הימים, אלא אם כן נשתייר בו שלם כשיעור). בעל המאור יז, א (ושמעת מינה דכל היכא דלית ליה ביטול, אפילו ביום שני פסול, ואפילו בדיעבד, משום דכתותי מכתת). ר"ן יג, ב (וכי אוקימנא מתניתין באשרה דמשה, היינו משום יום שני, דאלו באשרה דעכו"ם יוצא הוא בשאול). רבינו ירוחם נתיב ח ח"ג נח, ב (ומיירי בעבודה זרה של גוי ונטלו על דעת שלא לזכות בו, ודוקא בשאר ימים חוץ מיום ראשון).
2945. רש"י לא, ב ד"ה באשרה (ולולב צריך שיעור, והאי כמאן דמיכתת שיעוריה כיון דלשרפה קאי), ובחולין פט, ב ד"ה שיעורא (שיעור הדס וערבה שלשה טפחים, ולולב ארבעה). תוס' ל, א ד"ה משום (דאתרוג נמי בעי שיעור). רא"ש פ"ג סט"ו (ובאתרוג שייך שפיר שיעורא). לבוש ס"ג (דכתותי מכתת שיעורה, לא יצא, דהוה כמו שאין בו שיעור).
2946. ס"א (שיעור אורך בדי הדס וערבה אין פחות משלשה טפחים, שהם י"ב גודלין, ושדרו של הלולב אין פחות מארבעה טפחים). ושיעור אתרוג מבואר לקמן סכ"ג (דהיינו אתרוג פחות מכביצה). וראה קובץ דברי תורה ה ע' סד. אהלי שם ב ע' קנז.
2947. ט"ז ס"ק ב (דעבודה זרה של ישראל לא מהני לה ביטול). וכנפסק בשו"ע יו"ד סי' קלט ס"ב (עבודת כוכבים של ישראל אין לה בטול). ובסי' קמו ס"ב (אפילו עבודת כוכבים של עובד כוכבים, משבאת ליד ישראל וזכה בה, שוב אין לה ביטול).
2948. ריטב"א כט, ב (משום דקיימי לשריפה, וכל העומד לשריפה כשרוף דמי). וכדאמרינן מנחות קב, ב (כל העומד לשרוף כשרוף דמי). רש"י חולין פט, ב ד"ה שיעורא (ועבודת כוכבים כיון דלשרפה קיימא, כל העומד לישרף כשרוף דמי, הלכך שיעורא הוא דכתותי מכתת). וכן הוא לעיל סי' תקפו ס"ו (וזה שהוא עומד לישרף ... וכל העומד לישרף הרי הוא ככבר נשרף, ואם כן אין בו שיעור טפח). סי' שסג ס"י (מפני שעומדים לשריפה, וכאילו נשרפו ונעשו אפר ונכתת שיעורים), וסי"ח (שכיון שלשריפה עומדת, הרי היא כאילו כבר נשרפה ונכתת שיעורה).
2949. גמרא שם (דכתותי מיכתת שיעוריה), ופרש"י (כיון דלשרפה קאי). מ"א ס"ק יב (דכתותי מכתת שיעוריה). ואף שנתבאר לעיל סי' תרמח סכ"ט (שאם הוא פחות מכביצה פסול לפי שרוב האתרוגים אין גידולן פחות מכביצה, וזה שאין בו כביצה הרי עדיין לא נגמר פריו), וכאן הרי מיירי שהי' לאתרוג זה כביצה, ונגמר פריו, אלא דהוי כאילו חתכו חלק ממנו. נתבאר בתוס' ל, א ד"ה משום (דאף על גב דאמרינן לקמן (לא, ב) טעמא משום דלא גמר פירא. מכל מקום בעינן דמינכר לקיחתה). רא"ש פ"ג סי' טו (ובאתרוג שייך שפיר שיעורא, משום דבעינן דמינכר לקיחה). וכן הוא לקמן ס"כ (מותר מיום שני ואילך לחתוך מן האתרוג ולאכול, ויוצא ידי חובתו בהנותר, אף על פי שהוא מיעוט של כל האתרוג, ובלבד שיהיה בו כביצה).
2950. רבא ב גמרא לא, ב (לולב של עבודה זרה לא יטול (דמאיס לגבוה, רש"י), ואם נטל כשר). טור ושו"ע ס"ג (של עבודת כוכבים, לכתחילה לא יטול, ואם נטל יצא).
2951. בעל המאור יז, א (ואם נטלו אחר ביטול, אפילו ביום הראשון כשר, דהא לכם קרינן ביה. בין כך ובין כך לכתחלה לא יטול, דמאיס לגבוה). רש"י שם (דמאיס לגבוה), לפירוש ב"י ד"ה ובשל (וכתב עוד הר"ן (שם) ... לאחר ביטול אפילו לכתחלה נמי ... ומיהו מדברי רש"י שכתב לא יטול משום דמאיס לגבוה, לא משמע הכי). רמ"א ס"ג (אם נתבטל ביד כותי ... יצא בדיעבד). לבוש ס"ד (מיהו לכתחלה אסורה שכבר נמאס לגבוה). עטרת צבי ס"ק ה (אבל לא לכתחלה, אף ששרי להדיוט, משום דמאיס לגבוה).
2952. כרבנן בע"ז מה, ב (רבי יוסי ברבי יהודה סבר אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור ... ורבנן האי ואשריהם תשרפון באש מאי עבדי ליה, מיבעי ליה לאילן שנטעו מתחילה לכך). שו"ע יו"ד סי' קמה ס"א (אילנות שלא נטען לשם עבודת כוכבים, אינם נאסרים), וש"ך שם ס"ק ה (וכל מה שיש שם בשעה שעבדו, הן פירות הן שריגים ועלים, הכל מותר).
2953. מ"א ס"ק יא (אפילו נטעו ולבסוף עבדו). רבנו ירוחם נתיב ח ח"ג נח, ג (אם לא נטעו מתחלה לכך ולבסוף עבדו, והוא בענין שהלולב מותר להדיוט ... היא בעיא בגמרא אם מותר לכתחלה, ולא איפשיטא, ואזלינן לחומרא. הילכך המשתחוה לדקל, אפילו לא נטעו מתחלה לכך, לא יטול לכתחלה). וכן לענין ציצית נתבאר לעיל סי' יא סי"ג (המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית, אף על פי שאין בעלי חיים שנעבדו אסורים להדיוט, וכל המחובר לו הרי הוא כמוהו, ואם כן הצמר הזה מותר להדיוט, מכל מקום למצוה אסור משום דמאוס הוא לגבוה, שהרי בעלי חיים שנעבדו אסורין לגבוה לגבי המזבח, ואם כן הוא הדין לצמר שעל גביהן). וראה ארבעת המינים.
2954. רבא לא, ב (ואם נטל כשר). טור ושו"ע שם (ואם נטל יצא). וכן הוא בשופר, כדאמרינן ר"ה כח, א (בשופר של עבודה זרה, לא יתקע. ואם תקע יצא). טור ושו"ע סי' תקפו ס"ג (בשופר של עבודה זרה ... של גוי ... לא יתקע, ואם תקע בו, יצא).
2955. תוס' יבמות קג, ב ריש ד"ה סנדל (פירש בקונטרס דמיירי בעבודת כוכבים של עובד כוכבים, וקודם ביטול, דכיון דראוי לבטל לא מכתת שיעוריה, אף על פי שלא נתבטל עדיין). בעל המאור שם (ואם נטלו כשר אפילו קודם ביטול, כיון דאית ליה ביטול). רא"ש ר"ה פ"ג ס"ט (אמר רבא שופר של עבודה זרה לא יתקע בו, ואם תקע בו יצא ... בעבודה זרה של נכרי, כיון דראויה להתבטל, לא מיכתת). ב"ח ד"ה ובשל (ואם נטל יצא, דכיון שמועיל לו ביטול, לאו כתותי מיכתת שיעוריה הוא). מ"א ס"ק יג (אף על גב שאסור באכילה ובהנאה. מכל מקום כיון שאם נתבטל מותר באכילה, יצא).
2956. רש"י שם ד"ה ואם נטל (ואע"ג דאיסורי הנאה הוא, דמצות לאו ליהנות ניתנו, כלומר אין קיום מצות הנאת הגוף אלא עבודת עבד לרבו). בעל המאור שם (ומצות לאו ליהנות ניתנו). רא"ש שם (דמצות לאו ליהנות ניתנו). ב"ח שם (ואף על גב דכל זמן שלא ביטלו איסורי הנאה נינהו, מצות לאו ליהנות ניתנו). ט"ז ס"ק ג (והא דכשר אחר יום ראשון, אף על גב דאסור בהנאה. דמצות לאו ליהנות ניתנו).
2957. סיום סעיף ו בשוע"ר שם – לא הגיע לידינו.
2958. כדלעיל ס"א (כל ארבעת המינים שהיה אחד מהן שאול ... הרי זה פסול ביום הראשון של חג).
2959. שבאשירה של נכרי יצא.
2960. שו"ע ס"ג (ושל אשרה של ישראל, פסול), ורמ"א שם (אם נתכוון לזכות בו הוה ליה של ישראל, דאינו יוצא בו). וכדלעיל סי"א (אם היא של ישראל, דהיינו שקנה אותה ישראל מיד עובדיה), ושם נסמן (הערה 62 ).
2961. שנוטעין אותם שם לנוי עבודה זרה. וראה ארבעת המינים.
2962. רבנו ירוחם שם נח, ג (ונראה לי לפי זה, דבזמן הזה שאין משתחוים לאשרה, אלא נוטעים אילן לפני עבודה זרה, או בגן עבודה זרה שהדקל הנטוע שם, לולבו מותר למצוה, דאין זו אשרה, דאין משתחוים לה). רמ"א ס"ד (ואפילו האילן נטוע לפני עבודה זרה, כל זמן שאין עובדין האילן).
2963. סעיף ג (היה לעבודת כוכבים גנה או מרחץ, והטובה היוצאת מהם היא לכהנים, מותר ליהנות מהם).
2964. סיכום הפסולים באתרוג שאינם בגופו, ונאסרו רק ביום הראשון: (א) אינו שלו, הפסול אינו בגוף האתרוג, וכשר בשאר הימים (ס"א-ב). (ב) אינו ראוי לאכילה, הפסול הוא בגוף האתרוג, ופסול כל שבעה (סט"ו). (ג) מודר הנאה, הפסול אינו בגופו, וכשר בשאר הימים (סט"ז). (ד) נחסר, הפסול אינו בגופו, וכשר בשאר הימים (סי"ז-כ). (ה) אינו הדור, מחלוקת אם נחשב הפסול בגופו, ואם פסול כל שבעה (סי"ז וסי"ט). (ו) אין בו כשיעור, הפסול הוא בגופו, ופסול כל שבעה (סי"ח).
2965. רמב"ם פ"ח ה"ב (אתרוג של ... טבל, פסול). רבנו מנוח שם (ושל טבל, האי נמי מפני שאינו ראוי לאכילה). תוס' לה, א ד"ה אתיא (דאין יכול לצאת באתרוג של טבל).
2966. משנה לד, ב (של ערלה פסול). רמב"ם שם (אתרוג של ערלה ... פסול). מ"א ס"ק כ (אתרוג של ערלה פסול).
2967. רמב"ם פ"ח ה"ט (והפסלנות שהוא ... מפני שאותו אתרוג אסור באכילה, בין ביום טוב ראשון בין בשאר הימים פסול). שו"ע ס"ה (והפיסול שהוא ... מפני שאותו אתרוג אסור באכילה ... בין ביום טוב ראשון בין בשאר ימים, פסול). והטעם ביאר המ"א ס"ק כ (ומה שפסול כל ז', היינו שראו חז"ל לאוסרו כיון שהפסול בגוף האתרוג). וכן הוא לקמן סי"ז (כל הדברים הפסולין בכל אחד מארבעה מינים שפסולן הוא מגופו, פוסל בין ביום הראשון בין בשאר הימים), ושם נסמן (הערה 98 ).. משא"כ אם אין הפסול בגופו, אף אם אינו ראוי לאכילה ולהנאה, כשר בשאר ימי החג, כמו בנדר הנאה מלולב זה, המבואר לקמן סעיף הבא (מי שנדר הנאה מלולב ... בשאר הימים ... לא החמירו כל כך לפוסלו בדבר שאין הפסול בגופו, שהרי לולב זה כשר הוא בעצמו, אלא שהוא נדר ממנו הנאה). וראה אהלי שם ב ע' קנה. ז ע' נז. ארבעת המינים (קהל חסידים פי"ח אות יז).
2968. גמרא לה, א (לפי שאין בה היתר אכילה), ופרש"י (ורחמנא אמר לכם, הראוי לכם בכל דרכי הנאתו), ותוס' (ורחמנא אמר לכם, הראוי לכם בכל דרכי הנאתן).
2969. מ"א ס"ק כ (דוקא גבי אתרוג, כיון שראוי לאכילה, דרשינן לכם שלכם תהא לאכלו).
2970. משנה ערלה פ"ג מ"ט (החדש אסור מן התורה בכל מקום, והערלה הלכה). שו"ע יו"ד סי' רצד ס"ח (ערלה נוהגת בכל מקום ובכל זמן ... אלא שבשל ארץ ישראל היא מן התורה ובחוצה לארץ הלכה למשה מסיני).
2971. קידושין לט, א (אמר ליה לוי לשמואל, אריוך ספק לי ואנא איכול (לקוט שלא בפני שיהיה ספק אצלי ואנא איכול. ובערלה קאי, רש"י), רב אויא ורבה בר רב חנן מספקו ספוקי להדדי. אמרי חריפי דפומבדיתא, אין ערלה בחוצה לארץ ... כי הא דתניא רבי אלעזר בר' יוסי אומר משום ר' יוסי בן דורמסקה שאמר משום רבי יוסי הגלילי שאמר משום רבי יוחנן בן נורי שאמר משום ר' אליעזר הגדול, אין ערלה בחוצה לארץ).
2972. שלטי הגבורים יז, א אות ב, בשם הריא"ז (ולי נראה שערלת חוצה לארץ יש בה היתר אכילה, שהרי יכול להאכיל לכתחלה לחבירו שאינו מכיר בה). כנסת הגדולה הגה"ט סוס"י תרמח.
2973. ב"י שם ד"ה ואיכא (למה לא כתבו דאפילו מי שיודע בפירות שהן ערלה מותר לספק לחבירו ולהאכילו, וכדאמר ליה לוי לשמואל, וכדעבדי רב אויא ורבה בר בר חנא. יש לומר דהנך רבנן סברי כשמואל דאמר ערלה בחוצה לארץ הלכת מדינה היא, אבל לרבי יוחנן דסבר הלכה למשה מסיני היא, אסור).
2974. מ"א ס"ק כ (וערלת חוצה לארץ כשר, שהרי יכול לכתחלה להאכילו לחבירו שאינו מכיר בה (ש"ג). וכן משמע דעת הפוסקים שהשמיטוהו. אבל לפי מ"ש הרב"י ביו"ד סי' רצ"ד דאסור להאכילו לחבירו, אם כן פסול הוא. מכל מקום נראה לי דיש להכשיר, הואיל ופשטא דתלמודא משמע שיכול להאכילו לחבירו, יש לסמוך עליו לגבי אתרוג).
2975. שו"ת ה רשב"א ח"א סי' תשמו (נשאל עוד, המודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב לצאת בו על מנת שיחזירהו, אם שייך בכי הא מצות לאו ליהנות ניתנו אם לאו. והשיב, דביום ב' ודאי יוצא, דמצות לאו ליהנות ניתנו. אבל ביום א' לא יצא, דהא בעינן ולקחתם לכם, משלכם, ולא משל איסורי הנאה), וסי' תרמז, וח"ד סי' רב. רמ"א ס"ב (והמודר הנאה מלולב של חבירו, או מלולבו של עצמו, אינו יוצא בו ביום א', דלא הוי שלכם).
2976. לא הסתפק בטעם "דלא הוי שלכם", שהובא לעיל מהרשב"א והרמ"א, שהרי יש דיון גדול אם יש בעלות באסורי הנאה (כדלעיל סי' תלה בקונטרס אחרון ס"ק ב). ולכן כתב הטעם "הראוי לכם לכל דרכי הנאתו", כדלעיל סעיף הקודם (לענין טבל וערלה).
2977. משא"כ באתרוג של טבל וערלה, המבואר לעיל סעיף הקודם, שהוא "פסול כל ז' ימים" כיון שהפסול בגופו, כנסמן לעיל שם (הערה 86 ).
2978. הטעם שמותר ליטול לולב האסור בהנאה, מבואר לעיל סי"ב (אין זו חשובה הנאה מה שיוצא בה ידי חובתו, דמצות לאו ליהנות נתנו), ושם נסמן (הערה 75 ).
2979. ר"ן טו, א (ומדאמרינן בעל מום הוא, משמע שפסולו מגופו, ופסול כל שבעה אפילו בזמן הזה). מ"א ס"ק כ (ומה שפסול כל ז', היינו שראו חז"ל לאוסרו כיון שהפסול בגוף האתרוג, כמ"ש בתוס' ריש הפרק), והוא ממשמעות התוס' כט, ב סד"ה בעינן (בעיקר הלקיחה כגון ד' מינין, ולקיחה לכל אחד, תקון בשאר יומי, כעין דאורייתא, וכן בהדר). וכן הוא ברא"ש פ"ג ס"ג ( בעיקר הלקיחה כגון ד' מינים בלולב ולקיחה לכל אחד ואחד, תיקון גם בשאר ימים, כעין דאורייתא, וכן בהדר). וכן הוא לעיל סט"ו-ז (והערות 86 ; 96 ).
2980. תוס' שם (אבל בחסר ... לא תקון). רא"ש שם (אבל בחסר לא תיקון). טור ורמ"א ס"ה (וחסר כשר בשאר ימים).
2981. שזה פסול לדברי הכל, כדלעיל סי' תרמח ס"ח. אלא שאין פסולו מחמת הדור, אלא מטעם לקיחה תמה, כדלעיל שם סי"ד (וכל פסולים אלו, דהיינו ניקב חסר ונסדק, אינו מחמת שאינו הדור, אלא לפי שאינו תם ושלם, והתורה אמרה ולקחתם ודרשו חכמים לקיחה תמה ושלימה), ולכן אינו פסול אלא ביום הראשון (ונתבאר לעיל שם ס"ב הערה 5 ).
2982. שפסול מטעם חסר, כדלעיל שם סי"ח (ניטל העוקץ ... והרי זה אתרוג חסר), ושם נסמן (הערה 88 ), ולכן אינו פסול אלא ביום הראשון, כמבואר ברבנו ירוחם נתיב ח ח"ג נט, ד (וכשר בשאר ימים, כי הם פסולים ביום ראשון משום דבעינן לקיחה תמה). מ"א סי' תרמח ס"ק יא (הגומא מכוסה, דאם לא כן הוי ליה חסר).
2983. והיינו שאז הוא גם חסר, וגם אינו הדור, כדלעיל שם סי"ז (וכיון שהיא חסרה הרי זה אתרוג חסר ... אינו הדור).
2984. מ"א ס"ק יז (במ"מ משמע שהפסול הפיטמא משום הדר הוא ... ולכן אין להקל בפטמא).
2985. כדלעיל שם סי"ט-כא, ושם נסמן (הערה 103 ).
2986. תוס' שם ד"ה קפסיק (עלתה חזזית על רובו, דמפסיל אף ביום טוב שני משום הדר). רא"ש פ"ג סט"ו (חזזית ... ודאי משום הדר הוא, ומיפסיל בכל הימים). ר"ן יח, רע"א (נראה שסובר הרב ז"ל, דכולהו פסולי דפסילי משום הדר, כי היכי דפסילי ביום טוב ראשון פסילי ביום טוב שני). רבנו ירוחם שם (ועלתה חזזית על רובו, ושאר פסולים דלא הוו הדר, פסולים אף בשאר הימים). רמ"א ס"ה (וחזזית פוסלת כל שבעת הימים). מ"א ס"ק כב (וחזזית, אינו הדר). דעה הב' תתבאר לקמן סוף סי"ט.
2987. תוס' מו, ב ד"ה אתרוג בשביעי (דלא אכל ליה כוליה ומשייר בה כשיעור, דמצי נפיק ביה). רא"ש פ"ג סי' כג (שנשאר בו שיעור לצאת בו). מ"א ס"ק כז (דחסר כשר, אם נשאר בו כשיעור כדי לצאת בו [טור)). ויתבאר לקמן ס"כ (ואפילו לכתחלה מותר מיום שני ואילך לחתוך מן האתרוג ולאכול, ויוצא ידי חובתו בהנותר, אף על פי שהוא מיעוט של כל האתרוג, ובלבד שיהיה בו כביצה).
2988. כדלקמן סי' תרנ ס"א.
2989. הראב"ד בהל' לולב, שבתשובות ופסקים ע' כז (שיעורא מיהא בעי בכולהו יומי, דאי שיעורא דלולב כמאן דליכא מידי דמי). ריטב"א כט, ב ד"ה לולב (עוד יש עכוב אחר בארבעת המינין, והוא כל שאין שמו עליו, שהקפיד בו, שאין בו כשיעור ... אין שמם עליהם וכמינים אחרים דמו, לפיכך [ה]ן נוהגין בכל ז' ימים). ר"ן יד, א (וכן הפסולים מפני שעוריהן, כגון הדס וערבה שאין בהן ג' טפחים ולולב שאין בו ארבע ואתרוג הקטן ... אין יוצאין בו לעולם). מ"מ פ"ח ה"ט (הפסולין מחמת שיעוריהן, רוצה לומר דמיכתת שיעורייהו, אין יוצאין בהן אפילו בשני. וזה מוסכם). טור ושו"ע ס"ה (והפיסול שהוא משום ... שהם חסרים השיעור, בין ביום טוב ראשון בין בשאר ימים, פסול). ואף שמבואר לעיל סי' תרמח סכ"ט (שאם הוא פחות מכביצה פסול לפי שרוב האתרוגים אין גידולן פחות מכביצה, וזה שאין בו כביצה הרי עדיין לא נגמר פריו), וכאן הרי מיירי שהי' לאתרוג זה כביצה, ונגמר פריו, אלא שחתכו חלק ממנו. נתבאר בתוס' ל, א ד"ה משום (דאף על גב דאמרינן לקמן (לא, ב) טעמא משום דלא גמר פירא. מכל מקום בעינן דמינכר לקיחתה). רא"ש פ"ג סי' טו (ובאתרוג שייך שפיר שיעורא, משום דבעינן דמינכר לקיחה). ומטעם זה פסולים ארבעת המינים של אשירה, כדלעיל סי"א (וכל העומד לישרף הרי הוא כשרוף, ונמצא שאין בו כשיעור המפורש בו), הרי שגם בנגמר פריו והי' בו כביצה, ואחר כך נחסר, פסול.
2990. הכשרים בשאר הימים.
2991. כדלעיל ס"ב-ג.
2992. כדלעיל סט"ז (לענין לולב).
2993. כדלעיל סי' תרמה סי"ב (נסדקה השדרה).
2994. ס"י (נחלק).
2995. כדלעיל סי' תרמה ס"כ (אם אי אפשר לו למצוא בקל לולב אחר). וטעם ההיתר בזה בשאר הימים נתבאר לעיל שם (מיום שני של חג ואילך, שאין חיוב נטילת לולב בהן מדברי תורה אלא מדברי סופרים, יש להקל כסברא הראשונה, אם אי אפשר לו למצוא בקל לולב אחר).
2996. כדלעיל סי' תרמו ס"י. וגם בזה נתבאר טעם ההיתר לעיל שם (ויש לסמוך על דבריהם מיום שני של חג ואילך, שאין חיוב נטילת לולב בהן אלא מדברי סופרים).
2997. כדלעיל סי"ז, ושם נסמן (הערה 100 ).
2998. כדלעיל סי' תרמח סי"ב (לדעת האוסרים מטעם חסר, שיש לחוש לה במקום שאפשר).
2999. כדלעיל שם סי"ג-ד (שפסול מטעם חסר).
3000. כדלעיל סי"ז, ושם נסמן (הערה 101 ).
3001. תוס' כט, ב ד"ה קפסיק, בדעת הירושלמי פ"ג ה"ו (ומיהו בירושלמי משמע קצת, דמשום חזזית לא מיפסיל אלא ביום טוב ראשון), וברא"ש פ"ג סוף סט"ו (ובירושלמי מסיק עליה ... שמא הירושלמי פליג אגמרא דידן, וסבר דאפילו בהדר לא מיפסיל אלא ביום טוב ראשון). מהרי"ץ גיאת הל' לולב ע' ק (ואנו סוברים כי כל פסולים דבמשנתינו לענין ארבעה מינים שבלולב, כולהו ביום טוב ראשון קיימי דמדאורייתא, אבל בשאר יומי דמדרבנן כשרים). רמב"ם פ"ח ה"ט (כל אלו שאמרנו שהם פסולין מפני מומין שבארנו, או מפני גזל וגניבה, ביום טוב ראשון בלבד, אבל ביום טוב שני עם שאר הימים הכל כשר). השגת הראב"ד שם (אין הכל מודים בגזול ויבש שאין פסולים משום הדור), הרי שבשאר הפסולים חוץ מגזול ויבש, שניהם מודים שאינם פסולים אלא ביום הראשון. טור בשם כמה פוסקים (והרי"ץ גיאת כתב, כל הפסולים אינן פסולין אלא בראשון, אבל משם ואילך, לא שנא גזול ולא שנא שאר פסולין, כולם כשרים. וכן כתבו בעל העיטור וה"ר יונה). שו"ע ס"ה (כל אלו שאמרנו שהם פסולין מפני מומין שביארנו, או מפני גזל וגניבה, ביום טוב הראשון בלבד, אבל בשאר ימים, הכל כשר).
3002. ראה ט"ז סוף ס"ק ט (ונראה לענין הלכה, לסמוך להקל בחזזית כרמב"ם, כיון דבשאר ימים אין חיוב נטילה אלא מדרבנן). אליה רבה ס"ק טו (ואני אומר דבזה עכ"פ יש לסמוך על הפוסקים דאף בפסול משום הדר בחזזית ויבש כשר מיום ראשון ואילך, כי ראיתי שרוב פוסקים סבירא להו כן, וכן דעת הט"ז להקל אף בחזזית). וראה משנה ברורה שעה"צ ס"ק נג. זה שבשעת הדחק אפשר לברך אפילו על הספק פסולים, נתבאר לעיל סי' תרמה סי"ז, ושם נסמן (הערה 70 ).
3003. וראה גם לעיל סי' תרמח סי"ח (בשעת הדחק שאי אפשר למצוא אתרוג אחר, יש לסמוך על דבריהם לברך על אתרוג זה, שהרי יש נוהגין בשעת הדחק לברך אפילו על הפסולין לגמרי, כמו שיתבאר בסימן תרמ"ט, עיי"ש הטעם).
3004. לקמן סכ"ב-ג.
3005. גמרא לו, ב כלישנא בתרא (אתרוג שנקבוהו עכברים ... אמר רב זה הדר, דהא ר' חנינא מטביל בה (אוכל מקצתו, רש"י), ונפיק בה (ויוצא ידי חובתו בנותר, רש"י)). רבנו חננאל שם (הדר הוא זה וכשר, דר' חנינא מטבל ביה ונפיק). רי"ף יז, ב (אמר רב אין זה הדר. ולא היא, דהא ר' חנינא מטבל ביה ונפיק ביה). רא"ש פ"ג סכ"ג. טור (נקבוהו עכברים מותר מיום ראשון ואילך אם נשאר בו כשיעור). ב"י ד"ה ומ"ש רבינו הלכך (וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם (פ"ח ה"ט) שלא חילק בחסר בין נקבוהו עכברים לנקב על ידי דבר אחר).
3006. כל בו סי' עב מא, א (אתרוג שנקבוהו עכברים, אף על גב דמאיס, נפיק ביה בשאר הימים, וליכא משום בזוי מצוה ... אבל אם קלף והסיר נקור העכברים יוצא בו לכתחלה בשאר הימים). רמ"א ס"ה (מיהו אם נקבוהו עכברים, לא יטלנו אף בשאר הימים, משום מאוס, עד שיסיר ניקור העכברים), לפירוש ה מ"א ס"ק יח (נראה לי דסבירא ליה לרמ"א, דניקוב עכברים כשר מדינא, כדעת רוב הפוסקים, אך לכתחלה לא יטלנו, עד שיסיר ניקור העכברים).
3007. ראבי"ה סי' תרצז (ונראה בעיני דאתרוג כמוש או מנומר שהוא פסול אם חתך מה שהיה כמוש או מנומר ממנו ושייר השאר השלם שפסול לברך עליו, כיון שבא מכח פסול ומאוס. ואף על גב דאם מיעט ענפיו כשר, ובא מכח פסול, התם משום שאינו ניכר המיעוט, שיש שגדל בו הרבה ענבים ויש שגדל בו מעט). הובא בהגהות אשרי פ"ג סי' כג. והוא הנפסק לעיל סי' תרמו סי"ג (ואפילו אם היו אדומות או שחורות והיו מרובות על העלין ומיעט אותם, דהיינו שליקט והסיר מקצתן מההדס עד שהיו העלין מרובין על הענבין ... הרי זה כשר ומותר לברך עליו לכתחלה), ומבאר הטעם "משום שאינו ניכר המיעוט". ומטעם זה נפסק לעיל סי' תרמח סכ"ד (כל מקום שנפסל האתרוג מחמת שינוי מראה או מחמת החזזית ... וקלף כל מקומות הפסולין שבו, וחזר מראיהן מראה כל האתרוג, אם נזהר לקלפו בענין שלא נחסר כלום מגוף האתרוג, דהיינו שלא קלף רק קליפה החיצונה הדקה, הרי זה כשר, ואפילו לכתחלה מותר להכשירו על ידי כן), שגם בזה לא ניכר המיעוט. רמ"א שם (אבל אם היה יבש או מנומר שפסול כל שבעת ימים, אף אם חתך היבשות או הנמור, פסול כל שבעה, הואיל ובא מכח פסול).
3008. גמרא שם (ר' חנינא מטביל בה (אוכל מקצתו, רש"י), ונפיק בה (ויוצא ידי חובתו בנותר, רש"י))). טור ו רמ"א שם (ומותר ... לכתחלה לאכול ממנו מיום שני ואילך, ולצאת ידי מצוה עם הנשאר).
3009. תרומת הדשן ח"ב סי' נב (עובדא תמיהא דאיתעביד מקרוב בסמוך לך, שהיו כמה ישובים שלא היה להם רק אתרוג אחד למצוה בחג, והיתה להם שעת הדחק שלא היו יכולים להוציא להם יותר, והיו רוצים כל הישובים לצאת ידי חובתם, ועמדו וחתכו האתרוג לכמה חתיכות, ושלחו לכל ישוב חתיכה אחת. וקודם שהגיע מקצת חתיכות ל[י]שובים כבר נצטמקו ונתמעטו לפחות מכביצה, ואעפ"כ ברכו עליהם ביום ראשון. ודרשתני אי שפיר למיעבד הכי הלכה למעשה. ולפי דעתי לא כשר הדבר ולא תעשה כן), וכתב הטעמים לאסור, אבל לא מטעם שלא הגיע לכל ישוב אלא מיעוט האתרוג). דרכי משה ס"ק ו (בפסקי מהרא"י (תה"ד ח"ב) סימן נ"ב משמע דאפילו לא נשאר אלא מיעוט סגי בהכי). מ"א ס"ק כז (משמע דאפילו לא נשתייר רובו כשר, רק שישאר כביצה. וכן דעת הטור ורמ"א). אליה רבה ס"ק יג (כשיעור אתרוג וכו', והיינו בכביצה, אפילו לא נשתייר רובא, וכן פסק מג"א).
3010. תוס' מו, ב ד"ה אתרוג (והיה ר' חנינא מתנה כוליה ליום ראשון, ובשאר הימים אינו בודל ממקצתו בבין השמשות שלהן). רמ"א שם (ומותר לכתחלה להתנות על אתרוג שיהיה כולו ליום ראשון, ושאינו בודל ממנו כל בין השמשות של ליל שני ואילך, ומותר אז לכתחלה לאכול ממנו מיום שני ואילך).
3011. לבוש ס"ה (במה דברים אמורים, שהתנה כן בפירוש קודם יום טוב, שמפרישו כולו ליום ראשון ומקצתו לשאר הימים). וכמו בנויי סוכה, שנתבאר לעיל סי' תרלח ס"ז (ואם התנה עליהם מערב יום טוב קודם כניסת יום טוב, דהיינו קודם בין השמשות), ושם נסמן (הערה 29 ).
3012. משא"כ בליל הראשון אתקצאי ליום ראשון בעל כרחו, כדלקמן בסוף הסעיף.
3013. משא"כ אם הפריש אתרוג ליום ב' מותר לאכול ממנו בלא תנאי (מ"א ס"ק יט). ואם כן כל התנאי הוא שמליל ראשון לא יוקצה עבור ליל שני ואילך (לבוש שם).
3014. כדלעיל שם ס"ח (לענין נוי סוכה).
3015. ואם כן על כרחו הוא צריך להיות מובדל מהן בבין השמשות, וכדלעיל שם סי"ב (לענין סכך ודפנות הסוכה).
3016. כדלעיל שם ס"ט (לענין סוכה). אלא שבסוכה אינו מועיל תנאי ובאתרוג מועיל התנאי, כדאמרינן בביצה ל, סע"ב (עצי סוכה דחלה קדושה עלייהו, אתקצאי לשבעה. ומאי שנא מהא דאתמר הפריש שבעה אתרוגים לשבעת הימים. אמר רב כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה (דלא אמר באתרוג דמשום בין השמשות קמא ליתקצי כל שבעה, אלא לחד יומא, מכי אתני עליה לחד יומא, רש"י) ... התם דמפסקו לילות מימים (שאין מצותו בלילה, רש"י), כל חד וחד יומא מצוה באפי נפשיה הוא, הכא דלא מפסקו לילות מימים, כולהו יומי כחדא יומא אריכתא דמי).
3017. הראב"ד בתמים דעים סי' רכז (ולדידן דאית לן תרי יומי, ביום ראשון ושני פסולין, ובשאר ימים כשרים). ר"ת הובא בהמנהיג ריש הל' לולב (וכתב רבינו יעקב מ"כ, זה שאנו חולקין בין יום טוב ראשון ליום טוב שני, לאו משני ספק ראשון קאמר, דההוא ודאי יום טוב ראשון הוא דמתקרי, וכל חומר יום טוב ראשון עליו, בין לענין מלאכה וקידוש ותפלה והבדלה ... אלא יום שני הוא השלישי לחג וראשון לחול המועד). ראבי"ה סי' תרנב ([פירוש יום טוב שני, ראשון] של חולו של מועד, ותנא בארץ ישראל קאי ... וכן פסק רבינו תם ... ושני ימים טובים של גליות כולהו יום ראשון מיקרי). רא"ש פ"ג סוף ס"ג (ויום טוב שני דידן הוא כיום הראשון, דספיקא הוא). טור (ולדידן חשוב יום שני כמו יום ראשון). המנהגים (טירנא) ריש מנהגי סוכות ע' קכא (ובשאול, ב' ימים ראשונים, ואחר כך שאולים כשרים). הובא בדרכי משה ס"ק ז. דעה הא' בלבוש סס"ה (ויום טוב שני חשיב לדידן כמו יום ראשון לכל הפסולים, דספק הוא).
3018. ריטב"א כט, ב ד"ה לולב, בבאור דעה זו (כיון שאנו עושין יום שני בתקנת חכמים משום מנהג אבותינו שהיו עושין אותו מספק ככל חומרי יום ראשון, הרי אנו כאילו אין אנו יודעים בקיבועא דירחא בכל ענייניו ... ולא עוד אלא שאם אתה מכשירו ל[מצ]ותו ביום שני, יבא לזלזל בקדושתו, ולפיכך החמירו בו חכמים כמו ביום ראשון שהוא ודאי מן התורה. וכן דעת מורי נר"ו). וכדלעיל סי' תצ ס"א (בכל יום טוב שני של גליות מתפללין כסדר התפלה של יום ראשון, וכן צריך לומר קידוש היום ושהחיינו. ואף על פי שאין אנו נוהגין בו קודש אלא מחמת ספק שנסתפק לאבותינו שלא היו יודעין יום שנקבע בו החודש בארץ ישראל, מכל מקום אם לא יתפללו בו תפלת יום טוב או שלא יאמרו בו קידוש היום ושהחיינו, יבאו לזלזל בו לומר שאינו יום טוב כלל, ועל ידי כן יבאו גם כן לעשות בו כל מלאכת עבודה). וכן הוא לענין פסולי אכילת מצה, שנתבאר לעיל סי' תעה ס"ל (אם אכל בענין זה [בלא כוונת המצוה] בליל יום טוב של גליות, אף שהוא מדברי סופרים, אף על פי כן צריך לחזור ולאכול לדברי הכל, שאין לחלק כלל בין יום טוב ראשון לשני בשום דבר, שלא יבואו בו לזלזל על ידי כן).
3019. רמב"ם פ"ח ה"ט (ביום טוב ראשון בלבד, אבל ביום טוב שני עם שאר הימים, הכל כשר), לפירוש המ"מ שם (לדידן דאית לן תרי יומי ... יש אומרים שהוא כשאר הימים, דכיון דידעינן בקביע דירחא ויום ראשון הוא יום טוב בודאי, לא החמירו במומין אלו ... וכן נראה מלשון רבינו שכתב ביום שני עם שאר הימים). דעה הב' בריטב"א שם (אבל מורי הרב רבנו שלמה נר"ו אמר לי, שדעתו נוטה שאין פסולין אלו הנוהגין ביום ראשון בלבד נוהגין ביום שני בזמן הזה, דכיון דידעינן בקיבועא דירחא, ואין לנו בקדושת היום השני אלא להזהר במנהג אבותינו, כדאיתא בפ"ק דביצה (ד, ב), אין זה אלא להחמיר בקדושתו, אבל להחמיר במצות הנוהגות בו כיום ראשון אין לנו), ובר"ן יד, א (אבל יש מי שאומר שאין הפסולין הנוהגין ביום טוב ראשון נוהגין ביום טוב שני בזמן הזה, דכיון דידעינן בקביעא דירחא, ואין לנו בקדושת יום שני אלא להזהר במנהג אבותינו, כדאיתא בפירקא קמא דביצה, אין זה אלא להחמיר בקדושתו, אבל להחמיר במצות הנוהגות ביום ראשון אין לנו). דרכי משה שם (ובתרומת הדשן סימן צ"ה פסק כרמב"ם, וכן פסק מה"ר אברהם (מפראג) בהגהותיו).
3020. ואין הכוונה, שלדעה הב' אין נוהגים ביום טוב שני של גלויות במצות התלויות ביום, שהרי גם ביום שני של ראש השנה תוקעים בשופר, וגם בליל שני של פסח מקיימים כל המצוות הקשורות לליל הסדר בפסח. אלא שלדעה זו ב"פסולים" שבד' מינים, הכשרים מיום שני ואילך, מחלקים בין יום ראשון לשני, כמבואר במ"א סוס"י תקפו ( ולא דמי למ"ש סי' תרמ"ט ס"ה דפסולי ראשון ניטלים בשני. דהתם אותן הפסולים עכ"פ כשרים הם לשאר ימות החג, משא"כ כאן דפסולים לגמרי). ואין זה פלא כל כך, שהרי גם באיסורי מלאכה הקילו בכמה פרטים ביום טוב שני של גלויות: (א) קבורת מת, שנתבאר לעיל סי' תקכו ס"ו-ז (וכל זה ביום טוב ראשון שהוא מן התורה, אבל ביום טוב שני, אפילו יום טוב שני של ראש השנה, כיון שאינו אלא מדבריהם, הרי הוא כחול לענין קבורת המת ... ואפילו אפשר לעשות כל דברים אלו על ידי נכרי, יתעסקו בו ישראל, לפי שחכמים עשאוהו ליום טוב שני כחול לענין קבורת המת). (ב) בלכחול את העין, כדלעיל סי' תצו ס"ד (אין חילוק בין ראשון לשני אלא לענין מת כמו שיתבאר בסי' תקכ"ו, וכן לכחול את העין, אע"פ שאין בו סכנה אם לא יכחול, כגון שכבר התחילה העין להתרפאות, דביום טוב ראשון אין לכחול אלא על ידי נכרי, מכל מקום בשני מותר לכחול אפילו על ידי ישראל). סיכום ההלכות שהקילו בהם ביום טוב שני של גלויות, ו ההלכות שאין לחלק בהם בין יום טוב ראשון לשני, ראה שיעורי הלכה למעשה ע' שנד ואילך.
3021. מסקנת הר"ן שם (ולא נראה לי דבריו, דודאי אין לנו להפטר מנטילתו, אלא הרי אנו בזמן הזה כאבותינו שלא היו בקיאין בקבוע של חדש, ואינהו ואנן פסולי ראשון בשני נטלינן, אבל ברוכי לא מברכינן). שו"ע סוף ס"ה (והעושים שני ימים טובים, פסולי ראשון נוטלין בשני, אבל ברוכי לא מברכינן).
3022. רמ"א שם (ואם יש לחבירו לולב ואתרוג כשר, יברך על של חבירו, מדעתו), כפירוש הט"ז ס"ק יא (פירוש, יתן לו במתנה, בענין דמהני אפילו ביום ראשון), וכמבואר בשו"ע סי' תרנח ס"ד (נתנו לו על מנת להחזירו, הרי זה יוצא בו ידי חובתו ומחזירו, שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה). לעיל סי' שו סי"ז (ביום ראשון של חג שצריך לקנות גופו של אתרוג, מכל מקום כיון שקונה אותו על מנת לחזירו, נמצא שאינו קונה אותו אלא למצותו בלבד).
3023. דרכי משה שם (ולי נראה דטוב לעשות כדברי הר"ן אם אין לו אתרוג אחר, אבל אם יש לו אחר, לא יטול את זה עד לאחר שבירך על הכשר, ובזה יוצא מידי ספק). מ"א ס"ק כג (ואחר כך יטול את זה, ד"מ).
3024. וכדלעיל סי' תפח ס"ג (ומצוה מן המובחר לקרותו עם הצבור).
3025. טור (וכל הפסולים מחמת מום), והם הפסולים הניכרים, כדלקמן סעיף הבא (כשהפסול הוא מחמת מום, שיש בו חסרון בגופו או שאינו הדר, הכל רואים את המום).
3026. גמרא לא, רע"ב (אמר רבי יהודה מעשה בבני כרכין (שאין דרין על מקום פרדסין, ואין דקלים מצוים שם, רש"י), שהיו מורישין את לולביהן לבני בניהן. אמרו (להם) משם ראיה, אין שעת הדחק ראיה). לפירוש התוס' לא, סע"א ד"ה לא (יש לדקדק מכאן דאם לא מצא כשר מברך בפסול ... כמו לולב פסול לרבנן בשעת הדחק). רא"ש פ"ג סי"ד (משמע שבשעת הדחק יוצאין אפילו בפסול ... דרבי יהודה הביא ראיה לדבריו דאמר יבשים כשרים ומברכין עליהם, מבני כרכים שהיו מברכין על היבשים, ואמרו לו חכמים אין שעת הדחק ראיה, שאין ללמוד שלא בשעת הדחק משעת הדחק, אבל מודו רבנן דבמקום הדחק היו מברכין). כל בו הל' לולב סי' עב מא, א (וכתב הר"ם ... אם אין לו אחר אלא חסר, מותר לברך עליו ולצאת בו). טור (וכל הפסולים מחמת מום, אם הוא שעת הדחק שאין נמצא כשר, כשרים, ויכול לברך עליהם). דעה הב' בלבוש ס"ו (ואם שעת הדחק שלא נמצאו המינים הכשרים, נוטלין כל הפסולים מחמת מום ... כדי שלא תשתכח תורת לולב ... ולדעת הרא"ש גם מברכין עליהם).
3027. מ"מ פ"ח ה"א (וראיתי כתוב שהגאונים סמכו מכאן דיבש ונקטם ראשו וכל הפסולין יוצאין בהן בשעת הדחק, אף ביום ראשון). כל בו שם (וכתב הר"ם ... ואפילו ביום ראשון ... וכן פירוש ה"ר יצחק בעל המנהל בשם רבו, שיוצא באתרוג פסול ביום ראשון אם אין לו אתרוג כשר). לבוש שם ( נוטלין כל הפסולים מחמת מום, אפילו ביום ראשון).
3028. רא"ש שם (כל הני פסולי מסרן הכתוב לחכמים, והם אמרו שלא בשעת הדחק אפילו בדיעבד לא יצא, כדי שיזהרו ישראל במצות, אבל במקום הדחק הכשירום, כיון שאי אפשר בענין אחר מברכין עליהן). וראה גם ר"ן יג, ב (הכתוב לא פרט בהדר כלום, אלא סתם ואמר שתהא מצוה זו מהודרת, ומסרה לחכמים). וכעין זה אמרינן לענין חמשה עינויים שביום הכיפורים, כדלעיל סי' תריא ס"ג (ואיסור דברים אלו מסר הכתוב לחכמים, והם הקילו בהם כמה קולות כמו שהיה נראה בעיניהם להקל), ושם נסמן (הערה 11 ).
3029. נתבארו לעיל סי' תרמו ס"ב, וסי' תרמז ס"ג.
3030. נתבאר לעיל סי' תרמח סל"א.
3031. נתבארו לעיל סי' תרמו ס"ד וסי' תרמז ס"ה.
3032. נתבאר לעיל סי"ח.
3033. נתבאר לעיל ס"ו.
3034. נתבאר לעיל סי"א-ג.
3035. נתבאר לעיל סט"ו.
3036. גמרא לא, ב (לא מצא אתרוג, לא יביא לא רמון ולא פריש ולא דבר אחר. פשיטא. מהו דתימא לייתי כי היכי שלא תשכח תורת אתרוג, קמ"ל זימנין דנפיק חורבא מיניה, דאתי למסרך). ריטב"א לא, ב (ונראה לי דוקא (ד)כל שפסול שלהם לפי שאינו הדר, דבשעת הדחק לא קפדינן ביה. אבל כל שפסולו מגופו, מפני מיעוט שיעורו שאין שמו עליו, או שיש בו משום מצוה הבאה בעבירה, לא). ב"י (ונראה שדייק רבינו לכתוב כל הפסולים מחמת מום, לאפוקי אותם שפסולים מפני שאינן מינם, כהדס שוטה וצפצפה, דהנך לדברי הכל אין נוטלין אותם לעולם ואפילו בשעת הדחק, כי היכי דלא ליתו למיטעי בהו). מנהגים טירנא הלכות לולב ע' קכא (ונראה לי [אם] גזול, אסור). ד"מ ס"ק ט (במנהגים שלנו, גזול פסול אף בשעת הדחק). לבוש ס"ו (ודוקא בפסולים מחמת מום, אבל פסולים מחמת איסור וכו', אפילו ליטלם לידו לזכר בעלמא כדי שלא תשתכח תורת לולב, לא יטלם, כי היכי דלא ליתו למיטעי בהו ליטול אותם גם שלא בשעת הדחק). ב"ח (כתב רבינו ירוחם, דהדס שוטה פסול לכל הימים, ומשמע אף בשעת הדחק נמי אין נוטלין אותו, אפילו בלא ברכה, משום דזימנין דנפיק מיניה חורבא דאתי למיסרך, כדאיתא בגמרא בפריש ורימון במקום אתרוג. והוא הדין לכל הפסולים מפני שאין מינן, כצפצפה וכיוצא בו). מ"א ס"ק כד (אבל שאינן מינן, וגזול, פסולין אפילו בשעת הדחק, כמו פריש ורמון דגזרינן דאתי למטעי' בהו (ד"מ מנהגים ב"י ב"ח)).
3037. לבוש שם (ולא דמי לפסולים מחמת מום, דהתם כיון שמומם ניכר לא חיישינן דילמא אתו למיטעי, שהרי יראו את המומין, אבל בפסולים מחמת איסור, שאין הפסול ניכר בו, אתו למיטעי).
3038. הראב"ד בהשגות פ"ח ה"א (וכשאמרו לו אין שעת הדחק ראיה, כך אמרו, לינקוט בידייהו כל דהוא כי היכי דלא תשתכח מינייהו תורת אתרוג). הובא ברא"ש שם ובטור. מסקנת הב"י (ולענין מעשה נראה דכל הני פסולים בשעת הדחק, נטולי נטלינן ברוכי לא מברכינן). שו"ע ס"ו (בשעת הדחק, שאין נמצא כשר, כל הפסולים נוטלין, ואין מברכין). דעה הא' בלבוש ס"ו (ואין מברכין עליהן).
3039. שו"ת רדב"ז ח"ד סי' אלף קפב (קהל המוסתערב כולם, שאין מדקדקין בזה כלל ומברכין על אתרוג פסול אפילו ביום טוב ראשון. ואפשר לי לומר דהוי בשעת הדחק, שהרי לא נמצא במדינה זו אתרוג אחד בכמה אלפים שלא יהיה בו חזזית כל שהוא, ואין לך שעת הדחק גדול מזה. וכן ראיתי בהגהה, שמי שלא נתרשל בדבר, שנוטל פסול ומברך עליו, אפילו ביום ראשון, וטעמא הוי משום שעת הדחק). הובא במ"א ס"ק כה (רדב"ז ח"א קי"א כתב דיש מקומות נוהגין לברך). וראה גם לעיל סי' תרמה סי"ז (במקום שנוהגים לברך על כל הפסולין גמורים בשעת הדחק, וכמו שיתבאר בסי' תרמ"ט). סי' תרמח סי"ח (יש נוהגין בשעת הדחק לברך אפילו על הפסולין לגמרי, כמו שיתבאר בסי' תרמ"ט).
3040. יראים השלם סי' תכב רמד, א (אף על פי שפסלנו יבשים בלולב הדס וערבה, אנן בלולב מברכינן איבשים, משום דלא איפשר לן, והיא לנו בשעת הדחק. ומנלן דבשעת הדחק מברכינן איבשים, דתניא בלולב הגזול יבשין פסולין, רבי יהודה אומר יבשין כשרין. אמר רבי יהודה מעשה באנשי כרכין שהיו מורישין לולביהן לבניהן ולבני בניהן, אמרו להן אין שעת הדחק ראיה. אלמא בשעת הדחק אפילו לרבנן שפיר דמי ומברכינן). הובא במרדכי סי' תשנ (כתב רבינו אליעזר ממיץ אף על פי שפסלנו יבשים בלולב והדס וערבה, אנן בלולב והדס מברכין איבשים, משום דלא אפשר והוא שעת הדחק). הגהות מיימוניות פ"ח אות ד (ואנו סומכין על זה גם בהדס היבש). רמ"א ס"ו (ויש מכשירין לולב יבש ... ויש מקילין אפילו בהדס יבש. ויש לסמוך עלייהו בשעת הדחק). והיינו שבמקום "שאין למצוא" לולב אחר, מברכים אף על היבשים לגמרי, כאמור כאן. אבל במדינות שאין "לולבים מצויים", רק בדוחק, אזי מברכים רק על לולבים שכלה מראה ירקות שלהם ועדיין אין נפרכים בצפורן, כדלעיל סי' תרמה סט"ז (בשעת הדחק, כגון במדינות אלו שאין לולבין מצויין, יש לסמוך על סברא הראשונה (אם אי אפשר למצוא לולב אחר, עיין בית יוסף סי' תרמ"ט)).
3041. רמב"ם פ"ח ה"א (ובשעת הדחק או בשעת הסכנה, לולב היבש כשר, אבל לא שאר המינין). הג"מ שם (ממעשה דאנשי כרכים עיי"ש. ואנו סומכין על זה גם בהדס היבש). מרדכי רמז תשנ (כתב רבינו אליעזר ממיץ אף על פי שפסלנו יבשים בלולב והדס וערבה, אנן בלולב והדס מברכין איבשים, משום דלא אפשר והוא שעת הדחק). אגור סי' א'ז (ובאשכנז נוהגין לכתחלה להכשיר ביבשים, אפילו בדאיכא לחים. ודוקא בלולב, אבל לא בהדס וערבה בדאיכא לחים). רמ"א ס"ו (וכן נוהגין לברך על לולבין יבשים, אפילו בדאיכא אחרים לחים, אבל בשאר מינים אין לנהוג הכי. ויש מקילין אפילו בהדס יבש).
3042. משאת בנימין סי' יז (ונראה לי טעמא דמלתא, משום דבארצות שלנו לא נמצאין לולבין והדסים לחים גמורין, רק שיש בהם מעט לחות, גם היבשים אינם יבשים גמורין, דיבשים גמורין לא הוו עד דאיכא תרתי לריעותא, שילבינו פניו ושיהא נפרך בציפורן, ורוב לולבין והדסים יבשים אין בהם יבשת כל כך, נמצא שהלחים והיבשים כמעט שהן דומין זה לזה, רק הבדל קטן יש ביניהם, דבלחים איכא לחלוחית מעט יותר, הלכך אין לדקדק כל כך על היבשים. אמנם היבשים הגמורים, ודאי אין לברך עליהם במקום שיש אחרים לחים. כל זה נראה לי דבר פשוט לפי משמעות הפוסקים כולם יחד בהסכמה אחת, וגם הרב רמ"א ז"ל מסכים לכל זה). מ"א ס"ק כו (והא דמברכין אלולבים והדסים אפילו איכא אחרים לחים, משום שהלחים אינן לחים גמורים, רק שיש בהם מיעוט לחות, ואם כן הלחים והיבשים כמעט דומין זה לזה). אליה זוטא ס"ק ט (בתשובת משאת בנימין סי' י"ז ... בארצות הללו בלולב והדס שאינן נמצאים לחים גמורין וגם היבשות אינן גמורין, מברכין אפילו לכתחלה). דיני שני אופני יבשות הלולב, היבש לגמרי (נפרך בצפורן כשממשמשין בו), ושאינו יבש לגמרי (הלבינו פניו), נתבארו לעיל סי' תרמה סט"ז. ולענין הדסים, נתבאר לעיל סי' תרמו ס"ח, שיבש לגמרי היינו שנפרכים בצפורן וגם הלבינו פניהם.
3043. שהרי הובאו ב' דעות לעיל סי' תרמה סט"ז, ומסיק "והלכה כסברא האחרונה" (להחמיר).
3044. וכעין זה לקמן סי' תרנ ס"א (אלא יטול מינים כשרים בלא ברכה). סי' תרנא ס"א (יחזור ויטלם בשתי ידיו בלא ברכה, דספק ברכות להקל, ושמא יצא בברכה הראשונה), וסי"ג (טוב לחזור וליטול כדינו בלא ברכה).
3045. משאת בנימין שם (היבשים גמורין ואיכא אחרים לחים, אז ודאי אין נוטלין ומברכים על היבשים רק על הלחים ... במקום שנמצא לחים גמורים, לכתחילה יש לדקדק שלא לברך על היבשים, אפילו אינן יבשים גמורין, ובדיעבד איכא לספוקי אם יצא אם לאו. וצריך לחזור וליטול אחרים לחים בלא ברכה). מ"א שם (אבל אי איכא לחים גמורים, אפילו היבשים אינן יבשים גמורים, אין לברך. ובדיעבד אם בירך על יבש, איכא לספוקי אם יצא, ולכן יחזור ויטול לח בלא ברכה. אבל אם בירך על יבשים גמורים ואיכא לחים גמורים, משמע שם אפילו בדיעבד לא יצא). * סיכום פרטי ההלכה של לולבים והדסים יבשים: (א) במדינות שאי אפשר למצוא לולבים והדסים לחים, מברכים אפילו על יבשים גמורים (תרמט, כג. ונסמן תרמה, סוף סעיף טז). (ב) במדינות שאין לולבים מצויים, מברכים על לולב שכלה מראה ירקות ועדיין אין נפרכים בצפורן (תרמה, טז). (ג) במדינות שאין למצוא אלא יבשים מעט, מברכים על היבשים יותר, אף אם יש בעיר יבשים מעט. (ד) במקומות שיש לחין גמורים, ובירך על אלו שנתייבשו מעט, יטול את הלחין בלא ברכה (תרמט, כד). (ה) בירך על יבשים גמורים במקום שיש לחים גמורים, יחזור ויברך על הלחין (תרמט, כד).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. מוצגים 40 מתוך 105 עמודים.