ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות פסח – ח"א (סי' תכט-תמא)תלב דין ברכת בדיקת החמץ

תלב דין ברכת בדיקת החמץ

ובו י"ב סעיפים

ברכת הבדיקה וזמנה

א קודם ³⁷⁴ שיתחיל לבדוק צריך לברך ³⁷⁵ , כמו שמברכין על כל מצות מדברי סופרים ³⁷⁶ . ומה הוא מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על ביעור חמץ ³⁷⁷ .

ואע"פ שבשעה זו אינו מבערו עדיין ³⁷⁸ . מכל מקום כיון שלאחר הבדיקה מיד הוא מבטל ³⁷⁹ ומפקיר כל החמץ שנשאר בביתו שלא מצאו בבדיקה זו ³⁸⁰ , הרי ביטול זה נקרא ביעור ³⁸¹ כדינו לחמץ שאינו ידוע לו שלא מצאו בבדיקה. והחמץ הידוע לו הוא מצניעו עד למחר שיאכל ממנו עד שעה ה', והמותר מבערו מן העולם ³⁸² . וביעור זה שביום י"ד, וביטול זה שבליל י"ד, אין מברכין עליהם כלום ³⁸³ , והן נפטרין בברכה שבירך על הבדיקה שהיא תחילת הביעור ³⁸⁴ . לפיכך מברכין עליהם על ביעור חמץ ³⁸⁵ :

ב ולמה אין מברכין על בדיקת חמץ שהוא מתחיל בה מיד. לפי שאין הבדיקה תכלית המצוה ³⁸⁶ , שהרי מי שבדק ולא ביער את החמץ שמצא בבדיקה לא עשה ולא כלום ³⁸⁷ , וכן אם לא ביטל חמצו אחר הבדיקה עדיין לא נגמרה מצות ביעור חמץ ³⁸⁸ :

ג ולמה אין מברכין שהחיינו קודם הבדיקה, והרי היא מצוה הבאה מזמן לזמן ³⁸⁹ . לפי שמצוה זו היא לצורך הרגל לתקן הבית ולבער החמץ מתוכו לצורך המועד, לפיכך היא נפטרת בברכת שהחיינו שמברכין ברגל בקידוש לילה ³⁹⁰ :

ד אם בירך אקב"ו לבער חמץ יצא, ואין צריך לחזור ולברך ³⁹¹ . וכן כיוצא בזה בשאר מצות שמברכין עליהם בלשון על, כמו על אכילת מצה ³⁹² על אכילת מרור ³⁹³ , אם בירך עליהן בלמ"ד לאכול מצה לאכול מרור יצא.

וכן כל המצות שמברכין עליהן בלמ"ד, לקבוע מזוזה לקרוא את הלל, אם בירך בלשון על קביעת מזוזה על קריאת הלל יצא ³⁹⁴ .

אבל לכתחלה צריך לברך על כל מצוה ברכה שתקנו לה חכמים. וטעם שינוי הנוסחאות בברכת המצות הוא מבואר בראשונים ³⁹⁵ עיי"ש:

שכח לברך קודם הבדיקה

ה אם שכח לברך קודם התחלת הבדיקה, אם נזכר קודם שגמר את הבדיקה לגמרי ³⁹⁶ , דהיינו שנשאר לו עדיין לבדוק מקום אחד או אפילו זוית אחת ואפילו חור אחד (אם הוא בענין שיש לחוש שמא יש שם בחור כזית חמץ עיין סי' תמ"ו ³⁹⁷ ), חייב לברך קודם שיגמור בדיקה זו. אבל אם נזכר לאחר שגמר בדיקתו לגמרי לא יברך כלום ³⁹⁸ , שכל המצות מברכין עליהם עובר לעשייתן ³⁹⁹ , אבל לאחר גמר עשייתן היאך יברך וצונו לעשות מצוה פלונית ואינו עושה כלום ⁴⁰⁰ שכבר עשה.

ויש מי שאומר ⁴⁰¹ (א) שאף על פי כן יברך למחר בסוף שעה ה', כששורף את החמץ שמצא בבדיקה, שהרי שריפה זו עיקר ביעור חמץ, והיה ראוי לברך עליה, אלא שפוטרין אותה בברכת על ביעור חמץ שמברכין בשעת בדיקה ⁴⁰² , וזה שלא בירך בשעת בדיקה צריך לברך ⁴⁰³ בשעת השריפה. ויש לחוש ⁴⁰⁴ לברך אותה בלא שם ומלכות ⁴⁰⁵ :

הפסק שיחה והליכה

ו אסור להפסיק בשום דיבור בין הברכה לתחלת הבדיקה ⁴⁰⁶ , כדרך שאסור להפסיק בשאר כל המצות בין הברכה לתחלת עשיית המצות ⁴⁰⁷ .

ולכתחילה יזהר שלא ידבר בינתיים כלל אפילו מעניני צרכי הבדיקה ⁴⁰⁸ , אלא אם כן הוא בענין שאי אפשר לו להתחיל לבדוק אם לא ישיח ⁴⁰⁹ . אבל אם עבר ושח בינתיים בצרכי הבדיקה אין צריך לחזור ולברך, אפילו היה אפשר לבדוק בלא שיחה זו ⁴¹⁰ . אבל אם שח בינתיים שיחה שאינה מענין הבדיקה כלל צריך לחזור ולברך ⁴¹¹ :

ז במה דברים אמורים כששח קודם שהתחיל לבדוק, אבל אם שח לאחר שהתחיל לבדוק אין צריך לחזור ולברך ⁴¹² , כיון שכבר התחיל במצוה שבירך עליה ⁴¹³ (עיין סי' תקצ"ב ⁴¹⁴ ). וכן אם הולך ובודק מחדר לחדר ומבית לבית, אין הליכה זו שבאמצע מצוה חשובה הפסק ⁴¹⁵ להצריכו לחזור ולברך ⁴¹⁶ , כמו שאין השיחה שבאמצע מצוה חשובה הפסק ⁴¹⁷ .

ומכל מקום לכתחלה אין להשיח ⁴¹⁸ שום שיחה באמצע הבדיקה ⁴¹⁹ , אפילו בדברי תורה ⁴²⁰ , כי אם מעניני צרכי הבדיקה ⁴²¹ . לפי שיש אומרים ⁴²² שאף המשיח באמצע המצוה הרי זה הפסק, וצריך לחזור ולברך כשיגמור המצוה ⁴²³ . ואינו דומה למשיח באמצע סעודתו כשיושב בסוכה שאין צריך לחזור ולברך לישב בסוכה ⁴²⁴ , לפי שאינו מוכרח בישיבה זו שלאחר השיחה, שאם ירצה שלא לאכול עוד ושלא לישב בסוכה הרשות בידו, אבל בבדיקת חמץ מוכרח הוא לגמור את הבדיקה שלאחר השיחה, שחייב לבדוק בכל המקומות שמכניסין בהן חמץ. ואלו היה שוכח לברך בתחילת בדיקתו היה חייב לברך בגמר בדיקתו ⁴²⁵ , לכן גם עכשיו חייב לחזור ולברך, כיון שהפסיק בשיחה אחר ברכה הראשונה. וכן כיוצא בזה בשאר כל מצות שהן חובה, ואי אפשר לאדם לפטור את עצמו מהן ⁴²⁶ :

בדיקה על ידי בני ביתו, אשה וקטן

ח חובת הבדיקה היא על בעל הבית, אבל בני ביתו האוכלים משלו אין חיוב הבדיקה חל עליהם כלל ⁴²⁷ (אלא אם כן אין האיש בביתו כמ"ש סי' תל"ו ⁴²⁸ ), כיון שאין החמץ שלהם ⁴²⁹ .

אבל אם בעל הבית רוצה לעשות בני ביתו שלוחים לדבר מצוה שיבדקו הם, הרשות בידו ⁴³⁰ , ויברכו הם ברכת על ביעור חמץ ⁴³¹ .

ומכל מקום נכון הדבר שיבדוק הוא בעצמו ⁴³² , שכן הוא בכל המצות מצוה בו יותר מבשלוחו ⁴³³ .

ואם אינו יכול לטרוח בעצמו לבדוק בכל החדרים ובכל המקומות, יבדוק הוא חדר אחד או זוית אחת ⁴³⁴ , ויעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שמברך על בדיקתו ⁴³⁵ , ויכוין להוציאם בברכתו, והם יענו אמן ⁴³⁶ אחר ברכתו, ויתכוונו לצאת בברכתו ⁴³⁷ , ויתפזרו לבדוק איש איש למקומו.

ויזהרו שמיד אחר ששמעו הברכה יתחילו לבדוק בחדרים הסמוכים לבית ששמעו הברכה בתוכו. אבל לא ילכו מיד לבית אחר לבדוק ⁴³⁸ , לפי שההליכה מבית לבית חשובה הפסק בין הברכה לתחלת עשיית המצוה ⁴³⁹ , כמו שנתבאר בסימן ח' ⁴⁴⁰ עיי"ש:

ט וכל זה לכתחלה, אבל בדיעבד שעברו והפסיקו בין שמיעת הברכה לתחלת הבדיקה, או אפילו לא שמעו כלל את הברכה מבעל הבית, אינן צריכים לברך על בדיקתם, כיון שהם עצמם אינם חייבים בבדיקה זו, ואינן בודקין אלא כדי לפטור את בעל הבית מחיובו (ב), וכיון שבעל הבית בעצמו אם היה בודק גם אותן המקומות שבני ביתו בודקין, לא היה מחויב לחזור ולברך על אותן המקומות, כיון שכבר בירך פעם אחת, לפיכך גם בני ביתו שעושים שליחותו אינם חייבין לברך ⁴⁴¹ .

ומכל מקום לכתחלה אין להם לבדוק בלא שמיעת הברכה, שהרי הם עושים מצוה, ואין לעשות מצוה בלא ברכה לפניה ⁴⁴² :

י כשהוא רוצה לעשות שליח לבדיקת חמץ ⁴⁴³ , יכול לעשות אפילו עבד או אשה או קטן ⁴⁴⁴ , שיש בו דעת ⁴⁴⁵ ויכולת לבדוק ככל משפטי הבדיקה שיתבארו בסי' תל"ג. שהכל כשרים לבדיקת חמץ, והכל נאמנים על הבדיקה ⁴⁴⁶ , ואין חוששין שמא יתעצלו לבדוק יפה וישקרו לומר יפה בדקנו ⁴⁴⁷ . דכיון שבדיקת חמץ אינו אלא מדברי סופרים, שמן התורה די בביטול בלבד כמו שנתבאר בסימן תל"א ⁴⁴⁸ , לפיכך האמינום חכמים ⁴⁴⁹ , והם אמרו לבדוק והם אמרו שהללו נאמנים על הבדיקה ⁴⁵⁰ .

(ואע"ג דכל היכא דאתחזק איסורא דרבנן אין הקטן ⁴⁵¹ נאמן ⁴⁵² לומר תקנתי האיסור כמ"ש ביורה דעה סי' קכ"ז ⁴⁵³ , והכא נמי אתחזק איסורא שהבית הוא מלא חמץ כל השנה ⁴⁵⁴ . אפילו הכי נאמן הקטן לומר בערתי החמץ מן הבית ⁴⁵⁵ , הואיל והיה בידו לבער ⁴⁵⁶ , וכל דבר שהיה בידו לעשותו נאמן לומר שעשאה כמו שנתבאר ביורה דעה שם ובסי' ק"כ ⁴⁵⁷ עיין שם).

ומכל מקום מצוה מן המובחר שלא לסמוך לכתחלה בבדיקתו, אלא על אנשים בני חורין שהגיעו לכלל המצות ⁴⁵⁸ , דהיינו מי"ג שנה ואילך ⁴⁵⁹ , לפי שהבדיקה כהלכתה יש בה טורח גדול, ויש לחוש שמא יתעצלו ולא יבדקו יפה ⁴⁶⁰ :

הנחת פתיתי חמץ קודם בדיקה

יא הנוהגים להניח פתיתי חמץ בבית בכמה מקומות קודם בדיקת הבודק, יזהרו להניח חמץ קשה שאינו מתפרר ⁴⁶¹ , שמא יתפרר ממנו מעט וישאר ממנו ⁴⁶² בבית בפסח. וגם יזהרו לשמרו שלא יגררו ממנו עכברים או קטנים ⁴⁶³ , ועל דרך שיתבאר בסי' תל"ד ⁴⁶⁴ .

ומעיקר הדין אין צריך כלל להניח פתיתים הללו קודם בדיקה, שאף אם יבדוק הבודק ולא ימצא שום חמץ בבדיקתו אף על פי כן לא בירך לבטלה, שכך המצוה לבדוק החמץ ולחפש אחריו שמא ימצא ממנו מאומה, ואם לא מצא אין בכך כלום וכבר קיים המצוה כתיקונה ⁴⁶⁵ . אבל כבר נתפשט המנהג להניחן ⁴⁶⁶ , ומנהגן של ישראל תורה היא ⁴⁶⁷ :

נטילת ידים לבדיקה

יב יש מהמדקדקים ליטול ידיהם קודם הבדיקה ⁴⁶⁸ . ואע"פ שהנוטל ידיו במקום שלא תקנו החכמים הרי זה מגסי הרוח ⁴⁶⁹ , מכל מקום מאחר שבדיקת חמץ היא באה לטהרת הרגל כמ"ש למעלה ⁴⁷⁰ , אם כן מצוה חשובה היא, וראויה להיות בנקיות ⁴⁷¹ :

קונטרס אחרון

(א) ויש מי שאומר כו'. כך ⁴⁷² כתב הט"ז ⁴⁷³ .

ואף המג"א ⁴⁷⁴ כתב כן. אלא דיש לומר דהמג"א מיירי מעיקר הדין ⁴⁷⁵ דשורפין בתחלת שש ⁴⁷⁶ , ושייך לברך וצונו שיש כאן מצוה מדבריהם, אבל למנהגנו ששורפין בסוף חמש כמו ש[י]תבאר בסי' תל"ד ⁴⁷⁷ , איך יברך על ביעור כיון שאינו מצווה עדיין לבער ⁴⁷⁸ , והרי זה כמברך באמצע השנה ⁴⁷⁹ .

וכן כתב הרא"ש ⁴⁸⁰ בהדיא. אלא דסבירא ליה דמשהגיע שבע עובר עליו בבל יראה ובל ימצא מן התורה, ומשהגיע שש עובר בבל יראה מדרבנן ⁴⁸¹ , ואם כן מן הדין צריך לבערו בסוף ה' כדי שלא יעבור כשתגיע שעה ו'. ואפילו הכי כתב דאין לברך על זה ⁴⁸² .

וכל שכן לדידן דאינו עובר בבל יראה עד הלילה ⁴⁸³ , ומשתגיע ז' הוא מצווה להתעסק בביעור מן התורה, ומדברי סופרים משתגיע ששית, אבל קודם לכן אינו מצווה כלל ואיך יברך. שהרי המפרש בים תוך ל' יום שהוא חייב לבדוק, ואף על פי כן אינו מברך, לפי שאינו זמן ביעור לרוב העולם כמו שיתבאר בסי' תל"ו ⁴⁸⁴ , וכל שכן המבער קודם שש, שאף לו בעצמו אינו זמן ביעור, אלא מנהג בעלמא.

ודוחק לחלק בין שעה מועטת לשעות הרבה ⁴⁸⁵ . דאם כן נתת דבריך לשיעורין ⁴⁸⁶ . ועוד כל שיעורי חכמים כך הוא ⁴⁸⁷ , ברגע שקודם זמן הברכה, אם מברך הוה ליה ברכה לבטלה, כיון שעדיין לא הגיע זמן המצוה איך יברך וצונו.

והפרי חדש ⁴⁸⁸ לשיטתו אזיל, דבסי' תל"ו ⁴⁸⁹ סבירא ליה דכולי שתא זמניה הוא ומברך, אבל לרמ"א שם ⁴⁹⁰ צ"ע.

ואף הט"ז לא כתב כן, אלא לפי מה שכתב הרא"ש ⁴⁹¹ דמשהגיע ז' איכא בל יראה דאורייתא [ודוק היטב בלשונו בסימן ט' ובסימן י' ותשכח דהכי הוא ⁴⁹² . ועיין בכסף משנה ספ"[א] ⁴⁹³ ], ואם כן קודם ו' צריך לבער שלא יעבור בבל יראה דרבנן. אבל למ"ש ⁴⁹⁴ הרמב"ם וראב"ד ומגיד משנה וכסף משנה ומ"א וחק יעקב דאינו עובר בבל יראה עד הלילה, צ"ע האיך יברך.

ובפרט למ"ש הרמב"ם ⁴⁹⁵ וכל בו ⁴⁹⁶ דאם רצה לבער בלילה הרשות בידו, ואינו צריך להמתין למחר עד סמוך לזמן איסורו, אם כן שמע מינה דלא סבירא ליה כהרא"ש ⁴⁹⁷ .

וכל זה למנהגנו שמבערין בסוף ה' ⁴⁹⁸ , אבל אם מבער משש ואילך פשיטא דמברך כדעת הט"ז ומ"א.

ומ"ש החק יעקב ⁴⁹⁹ קצת ראיה שלא לברך, מהא דאינו חוזר ומברך על הביעור, למאן דאמר דשיחה מפסקת באמצע הבדיקה עיי"ש. הנה עיין מ"ש הט"ז סק"ב ⁵⁰⁰ האיך יברך ברכה אחת ב' פעמים במצוה אחת כו'. ובסק"ג כתב ⁵⁰¹ כל שלא גמר עדיין אותו חלק נקרא התחלה אצלו כו' עיי"ש היטב. ויתברר לך ביטול דברי החק יעקב ⁵⁰² , ופשוט הוא למבין ודו"ק.

ועיין בחק יעקב סי' תל"ה סק"ה ⁵⁰³ כנראה שחזר בו ממה שכתב כאן, והסכים שם לדעת הט"ז והמ"א שבכאן.

ואף שבשיורי כנסת הגדולה ⁵⁰⁴ לא סבירא ליה הכי. מכל מקום אנן נמשכים אחרי פסקי הט"ז ומ"א, ובפרט שטעמם ונימוקם עמם.

ובר מן כל דין כיון דאנן קיימא לן בסי' תמ"ו ⁵⁰⁵ המוצא חמץ בפסח ומבערו מברך על ביעורו, אף על פי שבירך על הבדיקה. אם כן כל שכן כשלא בירך על הבדיקה שמברך על הביעור, כשמבער משש ואילך.

ובפנים סתמתי הדברים ולא חילקתי בביאור בין קודם שש לאחר שש, מאחר שחילוק זה אינו מבואר בהדיא באחרונים, אף על פי שהוא מוכרח ⁵⁰⁶ לדעת רמ"א סי' תל"ו ⁵⁰⁷ וכל שאר האחרונים הנמשכים אחריו ⁵⁰⁸ כמ"ש. ועיין במה שכתבתי בסי' תמ"ו בפנים ⁵⁰⁹ :

(ב) וכיון שבעל הבית בעצמו אם היה בודק כו'. כן ⁵¹⁰ מתבאר ממ"ש העולת שבת סימן תקפ"ה סעיף ב' ⁵¹¹ וכ"כ האלי' זוטא שם ⁵¹² [שאם התחיל אחד לתקוע ולא יכול להשלים, ישלים אחר, אף על פי שלא שמע הברכה, אם כבר יצא ידי חובתו בעצמו].

וכן משמע לכאורה ברא"ש ⁵¹³ וטור, שהביאו ראיה מתוספתא ⁵¹⁴ דעשרה שעושין מצוה אחד מברך לכולן. והתם אם רצו כל אחד מברך לעצמו כמבואר בש"ע סי' ח' ⁵¹⁵ , ולמה הצריכו הרא"ש וטוש"ע להעמידם אצלו, יעשו כמו שירצו. אלא על כרחך צריך לומר כמ"ש העולת שבת ואלי' זוטא וחק יעקב ⁵¹⁶ דאין לברך ב' פעמים. וגם לפטור בלא כלום אינו נכון כמ"ש החק יעקב ⁵¹⁷ [ולא דמי לשופר ⁵¹⁸ , שהתוקע כבר שמע התקיעות עם הברכה, ובברכה ההיא הוא יוצא ידי חובתו גם על תקיעות אלו שהוא חייב לתוקעם מחמת ערבות ⁵¹⁹ , שבאמצע המצוה לא שייך הפסק ⁵²⁰ , מה שאין כן בני ביתו, שלא בירכו כלל על שום בדיקה ודו"ק]. ולכן צריכין לצאת בברכת בעל הבית ⁵²¹ . ועל זה הביא הרא"ש ראיה דיוצאים בברכתו, ולא תימא מאי מהני ברכת בעל הבית לבני ביתו ⁵²² .

ועי' ביו"ד סי' רס"ה ס"[ג] בהג"ה דכשחוזר על ציצין המעכבין חוזר ומברך ⁵²³ , אלמא דמברכין על מצוה אחת ב' פעמים. ויש לישב ודו"ק. ובלאו הכי לא קשי מידי, דחיוב מילה זו היא על כל ישראל ⁵²⁴ ולא מדין ערבות בלבד ⁵²⁵ , שהרי אפילו קטן שאין לו אב חייבין בית דין למולו מדכתיב ⁵²⁶ המול לכם כדאיתא בפ"ק דקדושין ⁵²⁷ . מה שאין כן בבדיקה ושופר, שזה המוציאו ידי חובתו אין עליו חיוב אלא מחמת ערבות בלבד, וכיון שהמחויב עצמו יצא ידי חובת הברכה, גם המוציאו ידי חובתו לא יברך.

אבל בסי' רס"ג ⁵²⁸ נתבאר שיש חולקין על זה עיין במה שכתבתי שם בס"ד:

הערות

374. עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) ברכת הבדיקה וזמנה (א-ד). (ב) שכח לברך קודם הבדיקה (ה). (ג) הפסק שיחה והליכה (ו-ז). (ג) בדיקה על ידי בני ביתו, אשה וקטן (ח-י). (ד) הנחת פתיתי חמץ קודם בדיקה (יא). (ה) נטילת ידים לבדיקה (יב). * בקובץ יגדיל תורה (נ.י.) חוב' י (ראה מבוא שם) נדפסו תצלומי כתי"ק הרה"ק מהרי"ל של סימן זה, באיזה שינויי לשון ובהוספת מראי מקומות וציונים. עיקרי השינויים וכן המראי מקומות וציונים יועתקו לקמן בשוה"ג (באותיות מודגשות, כשאר המראי מקומות שבדפוס ראשון).
375. גמרא מימרא דרב יהודה אמר רב דף ז , סע"א (בגמרא שלנו: "אמר רב יהודה הבודק צריך שיברך". ובגירסת הרא"ש שם פ"א ס"י: "אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיברך"). ומ"ש "קודם שיתחיל לבדוק" הוא בגמרא שם ע"ב (דכולי עלמא מיהא, מעיקרא בעינן לברוכי, מנלן. דאמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן). טור ושו"ע ס"א (קודם שיתחיל לבדוק יברך).
376. כדלעיל סי' קנח סט"ז (אף על פי שהנטילה היא מדברי סופרים, מברכין עליה אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים. והיכן ציונו, שנאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ולפיכך כשאנו שומעים לדברי חכמים אנו מקיימים מצות ה' שצונו לשמוע אליהם. וזהו טעם כל הברכות שמברכין על מצות של דבריהם), וש"נ. וזהו שהגמרא הנ"ל משמיעה לנו שצריך לברך, אע"פ שהיא מצוה מדברי סופרים (ראה סגולת אברהם ע' 192). ובאמת נתבאר לקמן (סי' תלג סי"ב) שעיקר מצות בדיקת החמץ היא מן התורה. אמנם כיון שתיקנו חכמים שיבטל ויפקיר את החמץ (כדלקמן סי' תלד ס"ו), שוב אין צריך לבדוק את החמץ אלא מדברי סופרים (כדלעיל סי' תלא ס"ג). ואף שיתבאר לקמן בסמוך שהברכה פוטרת גם את ביטול החמץ וביעור החמץ. מכל מקום אין מברכים על הביטול לבדו (כפי שיתבאר לקמן סי' תלו ס"ה), ולא על הביעור לבדו (כפי שיתבאר לקמן ס"ה), אלא על הבדיקה שהיא תחלת הביעור (כדלקמן בהמשך הסעיף), יוצא אם כן שעיקר הברכה היא על מצוה מדברי סופרים. * והיינו דוקא אם בודק מתקנת חכמים – כדי שלא לעבור על בל יראה ובל ימצא. משא"כ אם בודק מתקנת חכמים – כדי שלא ישכח ויאכל החמץ, אזי אין לברך עליו, כדלקמן (סי' תלה ס"ד): "עבר כל הרגל ולא בדק חייב לבדוק לאחר הרגל ... שמא ימצאנו מאליו וישכח ויאכלנו. ועל בדיקה שלאחר הרגל לא יברך כלום ... אינו אלא משום חשש תקלה שלא יבא לאכלו, אבל הביעור הזה מצד עצמו אין בו מצוה כלל". וכן נתבאר (סי' תמב ס"ז): "אבל אם אין ממשות החמץ כלום בתוך התערובת אלא טעמו בלבד ... לא יברך על ביעור זה, כיון שאין צריך לבערו, רק משום חשש תקלה שמא יאכל ממנו, אבל הביעור מצד עצמו אין בו מצוה לא שייך לברך על מצות ביעור". וכן הוא לקמן (סי' תמב ס"כ): "חמץ נוקשה ... חכמים אסרוהו באכילה ובהנאה, והצריכו גם כן לבערו בערב פסח גזירה שמא ישכח ויאכל ממנה בפסח, שעל ידי הדחק הוא ראוי לאכילה. ואם שכח ולא ביערו בערב פסח ונזכר בתוך הפסח צריך לבערו מן העולם לגמרי, אבל לא יברך". ויותר מבואר דבר זה בקונטרס אחרון (סי' תמו ס"ק א): "פשיטא דאין צריך לברך, כיון שאין מצוה בביעור זה מצד עצמו אלא משום חשש תקלה ... ומה שמברך על בדיקה וביעור חמץ שבתוך הפסח, אע"פ שביטלו ... היינו כיון שחמץ זה חייב בביעור מן התורה, וחכמים גזרו שביטול אינו כלום, אם כן אם אינו מבערו הרי הוא עובר בבל יראה ובל ימצא מדרבנן". ונתבאר לעיל סי' תלא (הערה 49).
377. גמרא שם (מאי מברך ... רב פפא אמר משמיה דרבא על ביעור חמץ ... והלכתא על ביעור חמץ). טור ושו"ע ס"א (יברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ). וכן הוא בסידור. הטעם שאין מברכים "על בדיקת חמץ", יתבאר לקמן סעיף הבא – "שאין הבדיקה תכלית המצוה" אלא הביעור. והטעם שמברכים "על ביעור חמץ", אף שאין מבערים עתה, יתבאר כאן בהמשך הסעיף. וראה סגולת אברהם (ע' 192).
378. שלושה מצוות נפטרים בברכת "על ביעור חמץ": (א) בדיקת החמץ שמתחיל בה מיד "שהיא תחלת הביעור". (ב) ביטול החמץ שלאחר הבדיקה ש"ביטול זה נקרא ביעור". (ג) ביעור החמץ שלמחרת ביום י"ד. והיינו ששלושת המצות האלו הן מצוה ארוכה אחת, שמתחלת בבדיקה שבליל י"ד, ומסיימת בביעור שביום י"ד, ושלשתן שייכות לביעור שהיא "תכלית המצוה" הזאת, "לפיכך מברכין עליהם על ביעור חמץ". וכך מסכם בלקוטי טעמים ומנהגים להגדה של פסח: "ואע"פ שבשעה זו אינו מבערו עדיין, מכל מקום כיון שאין הבדיקה תכלית המצוה, ולאחר הבדיקה מיד הוא מבטל ומפקיר כל החמץ שנשאר ולא מצאו, הרי ביטול זה נקרא ביעור. וגם ביעור שביום י"ד נפטר בברכה זו (טור וב"י. שו"ע אדה"ז סתל"ב)".
379. רא"ש פ"א ס"י (ומן הראוי שיברך קודם בדיקה על בדיקת חמץ, ותקנו לומר על ביעור חמץ, לפי שלאחר הבדיקה מיד הוא מבטל, והיינו ביעור לחמץ שאינו ידוע לו, ומצניע את הידוע לו ואוכל ממנו עד שעה חמישית ואז מבערו מן הבית, ועל עסק זה נגררה הברכה של בדיקה, שהיא תחלת הביעור, ונגמר בשעה חמישית). טור (שבדיקה זו תחלת ביעור ומיד (ס"א שמיד) אחר הבדיקה הוא מבטלו). וכעין זה הובא לקמן (סי' תלו קונטרס אחרון ס"ק ד"ה אך), מ"ש הרמב"ם (הל' ברכות פי"א הט"ו): "וכך הוא מברך על ביעור חמץ, בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים, שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק".
380. בכת"י: כמ"ש בסי' תלד ס"ו (ואחר הבדיקה מיד יבטל כל חמץ שיש בכל גבולו שלא מצאו בבדיקה).
381. ראה קובץ יגדיל תורה (נ.י.) כא ע' תקלא ואילך. סגולת אברהם שם.
382. בכת"י: כמ"ש בסי' תמה ס"ג (צריך לבערו מן העולם לגמרי, ולא די במה שמוציאו מרשותו ומניחו במקום הפקר ... אלא שיבערנו מן העולם לגמרי, דהיינו שישליכנו לאיבוד בענין ששום אדם לא יוכל ליהנות ממנו).
383. הטעם שאין מברכין על הביטול בפני עצמו (אף אם לא בדק), יתבאר לקמן (סי' תלו ס"ה): "ולא יברך על ביטול זה לפי שעיקר הביטול הוא בלב ... ואין מברכין על דברים שבלב". ומה שאין מברכין על הביעור בפני עצמו, יתבאר לקמן (ס"ה): "שריפה זו עיקר ביעור חמץ, והיה ראוי לברך עליה, אלא שפוטרין אותה בברכת על ביעור חמץ שמברכין בשעת בדיקה" (ויתבארו בזה ב' דעות לקמן שם, ובקונטרס אחרון ס"ק א. וסי' תמו ס"א-ב). ואף שלענין ציצית וסוכה יתבאר לקמן (הערה 13), שתיקנו לברך לפני "גמר המצוה" דוקא, ובזה נפטרת גם תחלת המצוה (עשייתן). ולפי זה גם כאן הי' עדיף לתקן לכאורה שיברך לפני שריפת החמץ ביום י"ד, ובזה לפטור גם את "הבדיקה שהיא תחילת הביעור". אולי הטעם שתיקנו דוקא קודם הבדיקה, כי אפשר שלא ימצא חמץ בבדיקתו, ולא ישאר אצלו חמץ לשריפה, כדלקמן (סי"א): "שאף אם יבדוק הבודק ולא ימצא שום חמץ בבדיקתו, אף על פי כן לא בירך לבטלה, שכך המצוה לבדוק החמץ ולחפש אחריו שמא ימצא ממנו מאומה, ואם לא מצא אין בכך כלום וכבר קיים המצוה כתיקונה".
384. והטעם שאין חוששים להפסק, שמפסיק הרבה בין ברכה שבליל י"ד, לבין שריפת החמץ שביום י"ד, יתבאר לקמן ס"ז (בשוה"ג מכת"י), ובקונטרס אחרון ס"ק א (ומ"ש הח"י).
385. רא"ש פ"א ס"י (ועל עסק זה נגררה הברכה של בדיקה, שהיא תחלת הביעור, ונגמר בשעה חמישית). וראה גם כל בו (סי' מח ו, ד. הובא בב"ח ס"א): "תקנו לשון ביעור שהוא כולל הכל, בדיקה וביעור ובטול".
386. ב"י סד"ה ומ"ש רבינו שבדיקה (ואם תאמר סוף סוף יותר היה ראוי לברך על בדיקת חמץ שהוא מתחיל בה מיד. יש לומר שאין הבדיקה תכלית המצוה, שהרי מי שבדק ולא ביער או ביטל לא עשה כלום). הובא בט"ז סוף ס"ק א. וכעין זה נתבאר לענין עשיית ציצית, לעיל סי' יט ס"א (העושה ציצית בטלית שרוצה ללבשו לא יברך כלום בשעת עשייה, לפי שאין גמר המצוה בשעת עשייה אלא בלבישת הטלית). וכן לענין סוכה, לקמן סי' תרמא ס"א (שאינו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה, כמו שמברכים על עשיית שאר כל המצות, לפי שעשייתה אינה גמר המצוה, שעיקר המצוה הוא לישב בה בחג). אלא ששם (בציצית וסוכה) תיקנו מחמת זה לברך קודם גמר המצוה, ולפטור בזה את תחלת המצוה. ואילו כאן (בבדיקת חמץ) תיקנו לברך קודם תחלת המצוה, בלשון שכולל גם את גמר המצוה. וכדלעיל (הערה 10).
387. ראה גם לקמן סי' תמו ס"א (שכל זמן שלא ביער את החמץ שמצא בבדיקה הרי עדיין לא נגמרה הבדיקה שבירך עליה, שבדיקה בלא ביעור אינה שוה כלום).
388. ב"י שם (מי שבדק ולא ... ביטל, לא עשה כלום).
389. וכדאמרינן בעירובין מ, ב (זמן ... כיון דמזמן לזמן אתי, אמרינן). וכן הוא לקמן סי' תקפה ס"ה (יברך שהחיינו לפי שהיא מצוה הבא[ה] מזמן לזמן). סי' תריט ס"ז (שיום הכיפורים הוא דבר הבא מזמן לזמן וצריך לברך שהחיינו כמו בכל הרגלים). סי' תרמא ס"א (שהחיינו שאומרים בקידוש היום שבליל יום טוב ... מצוה הבאה מזמן לזמן).
390. רא"ש פ"א ס"י (והא דלא מברכין עלה שהחיינו, אף על גב דבאה מזמן לזמן. נראה לי כיון דמצוה זו אינה אלא לצורך הרגל, לתקן הבית ולבער החמץ מתוכו לצורך המועד, סמכינן לה אזמן דרגל, מידי דהוה אעושה סוכה ולולב לעצמו דמחויב לברך שהחיינו בעשייתו, אלא סמכינן ליה אזמן דרגל). וכן הוא בשו"ת הרא"ש כלל יד ס"ג, וכלל כה ס"ג (וששאלת למה אין מברכין זמן על ביעור חמץ. יראה לי, משום דביעור חמץ מן הבית הוא הכנה למועד, כענין עשיית סוכה לישב בסוכה בחג הסוכות. ותניא (סוכה מו) העושה סוכה לעצמו, מברך שהחיינו. ואנן לא מברכינן זמן בשעת עשייתה, אלא מסדרינן ליה אכסא. וכן נמי כל צורך הכנת המועד משהינן ליה עד המועד ומסדרינן ליה אכסא). טור וט"ז סוף ס"ק ב. ומה שהזכיר הסוכה, נתבאר לקמן סי' תרמא ס"א (שהחיינו היה ראוי לברך בשעת עשייה, אם עושה אותה לעצמו, שהרי היא מצוה הבאה מזמן לזמן ... אבל אין אנו מברכין כלל שהחיינו בשעת עשייה, אפילו אם עושה סוכה לעצמו, לפי שאנו סומכין על ברכת שהחיינו שאומרים בקידוש היום שבליל יום טוב בשביל מצות קידוש היום, שהיא גם כן מצוה הבאה מזמן לזמן, וברכה אחת עולה לכאן ולכאן). ומה שהזכיר לולב, נתבאר בלבוש וט"ז ומ"א סי' תרסב (אילו היה אומרן בשעת עשייתו שהיה יוצא, ולא היה צריך לברך זמן כלל בשעת נטילה). וראה לקוטי שיחות חי"ב ע' 214. חכ"ב ע' 128. חכ"ט ע' 496. חל"ז ע' 15 הערה 12. שלחן המלך ח"ב ע' לה. הערות וביאורים תתמו ע' 60. * וכל זה הוא דוקא בבדיקת חמץ ובניית הסוכה "שמצוה זו היא לצורך הרגל ... לפיכך היא נפטרת בברכת שהחיינו שמברכין ברגל", משא"כ בשאר המצות. ולכן ראינו שמברכים שהחיינו גם בליל ראש השנה וגם ביום לפני התקיעות. וכן מברכים שהחיינו גם בליל סוכות וגם ביום לפני נטילת לולב. ואין מעכבים את ברכת שהחיינו עד הבוקר – בעת תקיעת השופר ונטילת הלולב. וכן ברכת שהחיינו על המגילה, שמברכים אותה גם בלילה וגם ביום שלאחריו, מטעם שעיקר הקריאה הוא ביום (כמבואר בשו"ת צמח צדק או"ח סי' קיד). ואין ברכת שהחיינו של היום פוטרת את ברכת שהחיינו של הלילה שלפניו.
391. דרכי משה ס"ק א (ומשמע בגמרא (ז ב), ובאשיר"י פרק קמא דפסחים (סי' י), דאם בירך לבער חמץ דיצא. וכן כתב בתולדות אדם וחוה נתיב ה' חלק א' (לח ב)). ח"י ס"ק ג (הסכמת האחרונים דאם בירך לבער יצא. וכן כתב הרא"ש דלבער כולי עלמא לא פליגי, אך דלכך יש לברך על, לאשמעינן חידוש דכהאי גוונא מותר לברך).
392. כדלקמן סי' תעה ס"ה (ויברך על אכילת מצה).
393. כדלקמן שם סי"ב (יברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מרור).
394. פסקי הרי"ד (פסחים ז, א. ראה גם שלטי הגבורים פסחים ג, ב): "מאן דאמר הכי לא משתבש ומאן דאמר הכי לא משתבש. וכן על הסוכה, בין בירך לישב בסוכה בין בירך על ישיבת סוכה יצא, וכן בלולב ... וכן בכל המצות כולן, כגון קריאת ההלל ומקרא מגילה והדלקת נר חנוכה, בין אם יברך לעשות בין אם יברך על המעשה יצא". וכן הוכיח מוהר"ש וינטורא (בתשובתו שבמכתם לדוד או"ח סי' יא. הובא בשדי חמד אס"ד ברכות סט"ו): "והרא"ש ז"ל התם בפסחים כתב דטעמא דאיפסיקא בגמרא על ביעור, כדי שיהא נראה מתוך ברכותיו דתלמיד חכם הוא, שיודע דעל ביעור נמי להבא משמע ... נמצאת למד דלהרא"ש כל שכן וקל וחומר שאם בירך בעל במקום למ"ד דיצא, דהא במצות ביעור נמי הברכה הראוי' היתה בלמ"ד, ואפילו הכי כדי שיהא ניכר מתוך ברכותיו לחוד קבעינן הלכתא לכתחלה על ביעור ... ובמאורות כתוב בשם ריא"ז מז"ה דבכל הברכות אם רצה מברך לעשות ואם רצה מברך על המעשה ע"כ ... נלמוד משם דבדיעבד מיהא לית דין ולית דיין דיצא, ואפילו אם ברך במקום להניח על מצות נראה פשוט דיצא".
395. היינו שיש בזה כמה שיטות בראשונים. ראה רמב"ם הל' ברכות פי"א הט"ו (שהמברך אחר שעשה מברך על העשייה ... מברך על ביעור חמץ בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים, שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק). רא"ש פ"א ס"י (ומה שחלקו במטבע ברכות יש מהן שתיקנו בעל ויש מהן שתיקנו בלמ"ד, ר"ת ז"ל היה נותן טעם לדבר, דכל מצות דנעשות מיד שייך לברך עליהן על ... אבל להניח תפילין להתעטף בציצית ולישב בסוכה יש בהן שיהוי, והלשון מורה על כך להיות מעוטר בתפילין ולהיות עטוף בציצית ולישב בסוכה). ר"ן (ג, ב) ד"ה וקשיא (אנו נוהגין לברך בקצת המצות בעל, כמילה ושחיטה ולולב, וקצתן בלמ"ד, כתפילין וציצית, וצריך טעם למה. והכי הוא תירוצא דמילתא, שיש לנו שני מיני מצות, מצוה שעל כרחו יש לו לקיימה בעצמו ואי אפשר להפטר ממנה על ידי אחרים, כתפילין וציצית וישיבת סוכה ודומיהם, ובאלו ובדומיהם הכל מודים שצריך לברך עליהם בלמ"ד, לפי ששמוש הלמד מורה שהמצוה מוטלת עליו ... שיכולה להתקיים על ידי אחר מברכין בעל דוקא).
396. כל בו סי' מח ו, ג (ואם לא ברך קודם שיתחיל לבדוק מברך כל זמן דלא סיים בדיקתו, דכל מצוה שיש לה משך זמן כל היכא דברך מקמי סיום המצוה עובר לעשייתו הוי. הלכך אם נתעטף בטליתו ולא ברך הניח תפליו ולא ברך, ישב בסוכה ולא ברך, מברך כל זמן שמניח). רמ"א ס"א (ואם התחיל לבדוק בלא ברכה, יברך כל זמן שלא סיים בדיקתו). לענין טלית, ראה לעיל סי' יח ס"ז (ימשמש בציציותיו ויברך עליהן משום דהממשמש הוא כאלו לובשן עכשיו ואם לא ימשמש בהן אין שייך לברך עכשיו על מה שלבש כבר). ולענין סוכה ראה לקמן (סי' תרלט סט"ז): "אם שכח לברך לישב בסוכה עד שגמר סעודתו יברך לאחר סעודתו. ואע"פ שכל המצות צריך לברך עליהן עובר לעשייתן, מכל מקום הרי גם הישיבה שיושב בסוכה אחר הסעודה הוא גם כן בכלל המצוה, ואם כן הרי הוא מברך קודם עשיית המצוה".
397. סעיף ג (אם אין בה כזית לא יברך על ביעורה, לפי שיש אומרים שפחות מכזית חמץ אין צריך לבערו כלל אם כבר ביטלו קודם הפסח ... ויש לחוש לדבריהם שלא לברך על ביעור פחות מכזית חמץ, שכל ספק ברכות להקל). וראה לעיל סי' קנח סט"ז (שכל המצות מברכין עליהם עובר לעשייתן ... שגם הניגוב הוא מן המצוה). סדר נטילת ידים לסעודה ס"ד (ולפי ששפשוף זה הוא מכלל מצות נטילת ידים לכן יברך ברכת על נטילת ידים קודם שפשוף זה, כדי שתהא הברכה כמו עובר לעשיית המצוה כשאר ברכת המצות, אף שאינה עובר לעשייתה ממש). סי' רסג קונטרס אחרון ס"ק ג (אע"פ שמסייע אין בו ממש .. אפשר דלענין ברכה מהני אפילו סיוע בעלמא). לקמן סי' תקכז קונטרס אחרון ס"ק ב (יש לומר כיון דמצוה מן המובחר לומר בדין כו' נקרא עובר לעשייתו). מראי מקומות וציונים. כבוד מלכים (הוספות).
398. ב"ח סוף ס"ב ד"ה ונראה (דלאחר שסיים בדיקתו הפסיד הברכה ... וכיון שסיים בדיקתו הפסיד הברכה).
399. פסחים ז, ב (דאמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן). וכדלעיל סי' מו ס"ג, וש"נ.
400. ראה גם לעיל סי' רסג סי"א (שהאיך תברך וצונו להדליק והן דולקות כבר מקודם לכן).
401. ט"ז ס"ק ב (ונראה לי דבאם לא בירך עד גמר הבדיקה, יברך בשעה ה' כשעוסק בשריפת חמץ, דהא עושה מעשה בעיקר המצוה). מ"א ס"ק ב (דאם סיים לא יברך עכשיו, אלא יברך למחר בשעת שריפה, דהא מברכין על ביעור חמץ). והיינו שכבר נתבאר לעיל (ס"א-ב) שביעור חמץ הוא תכלית המצוה, והבדיקה היא תחילת הביעור. ואם כן הי' מקום לברך על תכלית המצוה שהוא הביעור, אלא שתיקנו לברך בתחלת המצוה שהיא הבדיקה. ואם לא בירך בעת הבדיקה יברך בעת הביעור שהוא גמר המצוה. והדעה הא' היא על פי מ"ש הרא"ש פ"א ס"י (ומה שאין מברכין על ביעור בשעה חמישית, בשעה שהוא מוציא החמץ מן הבית, והוא מצוה מן התורה ... אומר אני דהוצאת חמץ מן הבית קודם זמן איסוריה לא נפיק מתשביתו ... ולא צותה תורה לשורפו אלא אחר שכבר נאסר ... ומה שמוציאין אותו מן הבית היינו שלא יעבור עליו בבל יראה, ואין מפורש בו מצות עשה מן התורה שיהא מצוה לברך עליו). ואף לדעת המ"א הנ"ל נתבאר בקונטרס אחרון (ס"ק א): "דיש לומר דהמג"א מיירי מעיקר הדין דשורפין בתחלת שש, ושייך לברך וצונו שיש כאן מצוה מדבריהם, אבל למנהגנו ששורפין בסוף חמש ... איך יברך על ביעור, כיון שאינו מצווה עדיין לבער, והרי זה כמברך באמצע השנה. וכן כתב הרא"ש בהדיא ... המבער קודם שש ... אינו זמן ביעור אלא מנהג בעלמא ... וכל זה למנהגנו שמבערין בסוף ה', אבל אם מבער משש ואילך פשיטא דמברך". ומה שלא כתב בפנים שאם מבער משש ואילך יברך, מחמת דעת הח"י (ס"ק ו): "סתימות לשון הרב והכל בו משמע קצת דלאחר שסיים הבדיקה בלילה שוב אין לברך כלל, וכן פסק הב"ח ... וכן עיקר כהב"ח, ושלא להכניס עצמו בספק ברכה". והיינו שהב"ח דן בהלכה זו, ומסיק: "מיהו למעשה ... ספק ברכה להקל, וכיון שסיים בדיקתו הפסיד הברכה". ונתבאר בקונטרס אחרון (ס"ק א): "ומ"ש החק יעקב קצת ראיה שלא לברך ... הנה עיין מ"ש הט"ז ... ויתברר לך ביטול דברי החק יעקב, ופשוט הוא למבין ודו"ק. ועיין בחק יעקב סי' תל"ה סק"ה כנראה שחזר בו ממה שכתב כאן, והסכים שם לדעת הט"ז והמ"א שבכאן ... ובפנים סתמתי הדברים ולא חילקתי בביאור בין קודם שש לאחר שש, מאחר שחילוק זה אינו מבואר בהדיא באחרונים, אף על פי שהוא מוכרח". * וכל זה "אם שכח ולא בירך קודם התחלת הבדיקה". אבל אם "בירך קודם התחלת הבדיקה", אלא שאחרי הבדיקה מצא "חתיכת חמץ שלא מצאה בבדיקת ליל י"ד" – יתבאר דינו לקמן סי' תמו ס"א. ואם לא בדק בליל י"ד, ובודק ביום י"ד, יתבאר לקמן סי' תלה ס"א.
402. כדלעיל סעיף א.
403. בכת"י: על ביעור חמץ.
404. בכת"י: לדבריו.
405. שיירי כנסת הגדולה הגב"י סוף אות ב (ולמה נכנס עצמנו בספק ברכה לבטלה, ולכן לא יברך ... אם שכח ולא בירך קודם. וטוב לברך בלא שם ומלכות). אליה רבה ס"ק ג (ונראה שיש לברך בלא שם ומלכות בשעה חמישית. וכה"ג פסק שיירי כנסת הגדולה). ח"י סוף ס"ק ו (ובכנסת הגדולה כתב דכהאי גוונא יש לברך בלא שם ומלכות). ומה שלפעמים אומרים "ספק ברכות להקל", ולפעמים "יברך בלא שם ומלכות", ראה לקמן סי' תפט סוף ס"ג, ובהערות שם.
406. רא"ש פ"א ס"י (שיש ליזהר שלא יסיח בין ברכה לתחלת הבדיקה). שו"ת כלל יד סי' ג. טור ושו"ע ס"א (ויזהר שלא ידבר בין הברכה לתחלת הבדיקה).
407. כדלעיל סי' ח סכ"ב (ציצית). סי' כה סי"ח ואילך (תפילין). סי' מז ס"ז (תורה). לקמן סי' תנז ס"ד (חלה). סי' תעה ס"ז (מצה) וסי"ב וסי"ח (מרור). סי' תקצב ס"ז (שופר). יו"ד סי' יח ס"ק יז (שחיטה). ואם הברכה היא אחרי עשיית המצוה, ראה לעיל סי' קנח סוף סט"ז, וש"נ. וכן אסור להפסיק בין ברכת הנהנין לטעימה, כדלעיל סי' קסז ס"ט, וש"נ. ומשם למדים גם דין ההפסק מעניני צרכי המצוה, כדלקמן בסמוך.
408. רמ"א סי' קסז ס"ו (ומכל מקום לכתחלה לא יפסיק כלל). לעיל שם ס"ט (אבל לכתחלה אסור להשיח אפילו לצורך פרוסה של ברכה). וכן הוא בסידור (ולא ידבר בין הברכה לתחלת הבדיקה אפילו מעניני הבדיקה).
409. מ"א סי' כה ס"ק טז (מיהו היכא דלא סגי בלאו הכי מותר להסיח כמ"ש סי' תקצ"ב ס"ג). ושם סי' תקצב ס"ק ה (דהכא מיירי שצריך לשוח, כגון שאומר להביא שופר וכיוצא בו). לעיל שם ס"כ (אלא אם כן אי אפשר בענין אחר). לקמן שם סוף ס"ז (אלא אם כן אי אפשר לו לקיים המצוה אם לא ישיח כגון שאומר תנו לי השופר וכיוצא בזה). עי' סי' קסז סוף ס"ט (אלא אם כן היא לצורך האכילה שאז מותר לכתחילה אם אי אפשר בענין אחר ... שכיון שאי אפשר לו לאכול בענין אחר הרי זה כדיעבד). וראה גם לקמן חיו"ד סי' יח ס"ק יז (בעינן בדיקה כהלכתה ... ואין לחוש להפסק בין ברכה לשחיטה שניה, דצרכי שחיטה לא הוי הפסק). וכן התירו להפסיק בברכה או תפלה אחרת שהיא צורך המצוה או הסעודה, כדלעיל סי' קצ ס"א (כל דברים הטעונים כוס כגון קידוש והבדלה ברכת חתנים ומילה, שבכולם ברכת היין קודמת). סי' תרמג ס"ד (ואין ברכת הסוכה חשובה הפסק בין ברכת המוציא לאכילה, כיון שברכה זו היא מצרכי הסעודה, וכל שהוא לצורך הסעודה אינו חשוב הפסק). וראה אגרות קודש ח"ג אגרת תקד.
410. משמעות אחרונים , שלא הצריכו לחזור אלא כששח שלא מעניני הבדיקה. וכן הוא לעיל סי' כה סי"ט. סי' קסז ס"ט (כיון שהוא צורך הסעודה ... אינו חשוב הפסק בדיעבד). לקמן סי' תנז ס"ד (אבל אם השיח בדברים שיש בהן צורך להפרשת חלה ... אין שיחה זו מפסקת). סי' תקצב ס"ז (אם שח מעניני התקיעות אינו צריך לחזור ולברך, אבל לכתחלה אסור).
411. הסכמת הפוסקים . כלבו סי' מח (וכתב רב האי גאון ז"ל ברכת הבעור לפני בדיקה ... ואם שח שיחת חולין בין ברכה לבדיקה קודם שיתחיל צריך לחזור ולברך, ואם התחיל לבדוק ואחר כך שח אינו צריך לחזור ולברך). מ"א ס"ק ג (ואם דיבר בדברים שאינן מענין הבדיקה, צריך לחזור ולברך). ח"י ס"ק ז (כנ"ל). וכן הוא לעיל סי' ח סכ"א. סי' כה סי"ח. לקמן סי' תקצב ס"ז (אבל אם שח בין ברכה לתקיעות מיושב ... צריך לחזור ולברך, כיון שהפסיק בין הברכה להדבר שמברך עליו).
412. רא"ש פ"א ס"י (ואחר שהתחיל לא הויא שיחה הפסק, מידי דהוה אישיבת סוכה, וכאדם המדבר בתוך סעודתו, דלא הויא שיחה הפסק להצריך לחזור ולברך על הסוכה וברכת המוציא). שו"ת כלל יד סי' ג . טור ושו"ע ס"א (שלא הזהירו אלא "שלא ידבר בין הברכה לתחלת הבדיקה").
413. פר"ח סוף ס"א (כיון שהתחיל במצוה, אף על פי שהפסיק אחר כך, אין צריך לחזור ולברך).
414. סעיף ז (אם עבר ושח אפילו דברים בטלים, אין צריך לחזור ולברך, דאין שייך הפסק באמצע מצוה אחת, כמו שהיושב בסוכה והלבוש תפילין מותר לשוח, אע"פ שכל רגע ורגע שהוא יושב בסוכה ולבוש בתפילין הוא מקיים מצות הקב"ה). וראה גם סי' תעה ס"ח (ואפילו השיח הרבה באמצע הכזית בין אכילה לאכילה, אין צריך לחזור ולברך על אכילת מצה, ואין צריך לומר המוציא, כיון שלא השיח בין ברכה לתחלת האכילה), וסכ"ב (ואף שמפסיק הרבה בין ברכת על אכילת מרור להכזית מרור שאוכל אחר המצה, אין בכך כלום, כיון שמיד אחר הברכה טעם מעט מהמרור הרי התחיל במצוה, ואין כאן הפסק בין הברכה לתחילת עשיית המצוה). סי' תקפט סוף ס"ב (ואע"פ שהולך להן לתקוע בבתיהן, וחוזר לבית הכנסת ושומע התקיעות דמעומד שעל סדר הברכות, אינו צריך לחזור ולברך עליהם, ואע"פ שהפסיק בהליכה לבית הכנסת בין ברכתו לתקיעות אלו, שהרי אפילו אם הפסיק בשיחה בינתיים אינו צריך לחזור ולברך).
415. אף שבין ברכה לתחלת המצוה הוי הפסק, כדלקמן (ס"ח): "לפי שההליכה מבית לבית חשובה הפסק בין הברכה לתחלת עשיית המצוה", וש"נ. ויתבאר לקמן (הערה 67), שהליכה מבית לבית הוי הפסק אף בדיעבד, והליכה מחדר לחדר יש ליזהר רק לכתחלה. וכאן באמצע המצוה כותב שלא רק "מחדר לחדר" לא הוי הפסק, אלא אף "מבית לבית". וראה פעמי יעקב חוב' ד ע' יז.
416. טור ושו"ע ס"ב (בברכה אחת יכול לבדוק כמה בתים).
417. בית הילל יו"ד סי' רפט (היינו טעמא, דלאחר הברכה, דהיינו תחלת הבדיקה, אם שח בדברים אין צריך לברך שנית, דלא הוי הפסק, דעיקר מצות בהתחלת הבדיקה, והוא הדין ההליכה גם כן לא הוי הפסק). ח"י ס"ק ט (שהעתיק דברי הבית הילל). וכן הוא לעיל סי' ח קונטרס אחרון ס"ק ה (ואפילו מבית לבית ... באמצע מצוה לא שייך הפסק). סי' קד ס"ב (שלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום באמצע עשיית המצוה). לקמן סי' תקפט ס"ב (ואע"פ שהפסיק בהליכה לבית הכנסת ... שהרי אפילו אם הפסיק בשיחה בינתיים אינו צריך לחזור ולברך).
418. משא"כ לענין הליכה מבית לבית אין מקום להחמיר, שהרי חייב לבדוק את שני הבתים. וכל החומרה היא רק שלא להשיח באמצע הבדיקה.
419. רא"ש שם (ויש אומרים שאין לבודק לדבר עד שיגמרו הבדיקה. ויש מוסיפין עוד יותר ואומרים שאם סח בדברים דעלמא שלא מעין הבדיקה שצריך לחזור ולברך. וכל זה אין נראה לי, אלא שיש ליזהר שלא יסיח בין ברכה לתחלת הבדיקה, ואחר שהתחיל לא הויא שיחה הפסק, מידי דהוה אישיבת סוכה, וכאדם המדבר בתוך סעודתו, דלא הויא שיחה הפסק להצריך לחזור ולברך על הסוכה וברכת המוציא, דלא מצינו דשיחה הוי הפסק ... ומיהו לכתחלה טוב ליזהר שלא יעסוק בשיחה בטילה עד שיגמור כל הבדיקה כולה כדי שישים אל לבו לבדוק בחדרים ובעליות ובכל מקום שמכניסין בו חמץ). טור (שהעתיק דברי הרא"ש הנ"ל), ושו"ע שם (וטוב שלא לדבר בדברים אחרים עד שיגמור כל הבדיקה, כדי שישים אל לבו לבדוק בכל המקומות שמכניסין בו חמץ). אלא שמקור זה הוא רק על עצם ההלכה, ולא על הטעם הנ"ל, שלקמן יבואר טעם נוסף שלא להשיח באמצע הבדיקה. והנפקא מינה בין שני הטעמים תתבאר לקמן הערה הבאה. וכן הוא בסידור (ונכון שלא ישיח שלא מעניני הבדיקה כל זמן בדיקתו).
420. עי' ט"ז ס"ק ג (דבדברי הרא"ש במסקנא נזכר שם, טוב ליזהר שלא לעסוק בשיחה בטלה כו', והיינו במה שאין לו צורך בה אפילו לצורך בדיקה, אלא יש לו רשות לדבר ההכרחים אף שלא לצורך הבדיקה, כיון שאין כאן משום הפסק, אלא מצד שישים אל לבו לבדוק שפיר, ודי בזה אם נזהר משיחה בטילה לגמרי. אבל להיש אומרים דלעיל יש איסור מצד הפסקה, על כן לא נזכר שם שיחה בטילה, אלא שאין לבודק לדבר, משמע אפילו הכרחים לו, רק שאינו לצורך הבדיקה יש איסור ... נראה לי דברי היש אומרים נכונים, ויש הפסק כשמדבר קודם גמר בדיקה) ודו"ק . וזהו שכותב בסמוך "לפי שיש אומרים שאף המשיח באמצע המצוה הרי זה הפסק", שמטעם זה אין להשיח אפילו לצורך ואפילו בדברי תורה. משא"כ לפי טעם הרא"ש (המובא לעיל) אין ליזהר אלא משיחה בטילה לבד. * והנה לפי זה הי' צריך להיות כן גם באמצע תקיעת שופר (ראה לקמן בסמוך), שלא להפסיק אפילו בדברי תורה ותפלה. ומכל מקום נתבאר לקמן (סי' תקצב ס"ז): "אין להשיח ביניהם דברים בטלים, אבל מותר להשיח ביניהם מעניני התפלה והתקיעות". וטעם החילוק הוא, שהרי חייבים להתפלל מוסף, ולאמר פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות, באמצע התקיעות, ומטעם זה אומרים ביניהם גם את שאר הפיוטים שבתפלת מוסף. ולא החמירו אלא שלא "להשיח ביניהם דברים בטלים". וזהו שכותב לקמן (שם): "וכיון שהן מצוה אחת ונראין כשתי מצות לפיכך, אין להשיח ביניהם דברים בטלים, אבל מותר להשיח ביניהם מעניני התפלה והתקיעות, כיון שהן באמת מצוה אחת". והיינו שאילו היו אלו שתי מצות, הי' אסור להפסיק אפילו מעניני התפלה, כמבואר לעיל (סי' כה סכ"א): "אם שמע קדיש או ברכו או קדושה בין תפילין של יד לתפילין של ראש, לא יפסיק לענות עם הצבור ... ואם פסק וענה הוי הפסק בין ברכת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש, וצריך לברך על תפילין של ראש". משא"כ בתקיעת שופר, "כיון שהן באמת מצוה אחת", לכן "מותר להשיח ביניהם מעניני התפלה".
421. רא"ש. ב"י. מ"א. אפשר דקאי על מ"ש לעיל, שרק "לכתחלה אין להשיח", וכמבואר במ"א (ס"ק ד): "ובזה אין צריך לחזור ולברך".
422. מרדכי פ"ק רמז תקלו, בשם תשובת ה גאונים (כתוב בתשובת הגאונים מאן דבדיק לא לישתעי עד דכלי לבדיקותיה, ואי משתעי צריך למיהדר ולברך. וכן אמר אדונינו הגאון). שבלי הלקט סי' רו (כתב רבינו סעדיה זצ"ל מי שבירך על ביעור חמץ אין לו להפסיק ולשוח עד שיבטל, ואם שח בין ברכה לביטול חוזר ומברך. וכן כתב רבינו האיי גאון). ברכת אברהם (טריוש) ח"ד סי' קלט (אמנם בשח באמצע הבדיקה פליגנא עלייהו [על דעת הרא"ש והטור הנ"ל] ואמינא ... דצריך לחזור ולברך, כיון דלא נתקיימה הברכה עד שישלים כל הבדיקה, וכל כל כיוצא בזה). שיירי כנסת הגדולה הגה"ט אות ג (וצריך לחזור ולברך, כיון דלא נתקיימה הברכה עד שישלים כל הבדיקה, ברכת אברהם ח"ד סי' קל"ט. וכן כתב המרדכי בפ"ק דפסחים בשם תשובות הגאונים ז"ל).
423. היינו מיד אחר שסיים שיחתו. ומדייק לכתוב "כשיגמור המצוה", כפי שמפרש לקמן: "ואלו היה שוכח לברך בתחילת בדיקתו היה חייב לברך בגמר בדיקתו, לכן גם עכשיו חייב לחזור ולברך". והיינו כמבואר לעיל (ס"ה): "נזכר קודם שגמר את הבדיקה ... חייב לברך קודם שיגמור בדיקה זו". ורצונו לומר, שאפילו אם הפסיק בשיחה בסוף הבדיקה, עדיין יכול לחזור ולברך, כל זמן שלא גמר המצוה (ראה הערות וביאורים עתר ע' 18. רשימות שיעורים (פסחים) ח"ב סי' כז הערה 1).
424. בכת"י: כמ"ש סי' תרל"ט (לקמן שם סי"ג): "אם לא הפסיק ביניהם ביציאה גמורה שלא לחזור לאלתר, אינו צריך לברך על אכילה אחרונה". והיינו שלא רק אם שח בתוך הסוכה לא חשיב הפסק, אלא אפילו אם יצא מהסוכה (והי' בדעתו לחזור לסוכה) ושח חוץ לסוכה, גם זה לא נחשב הפסק.
425. ט"ז ס"ק ג (דהא אם לא בירך תחלה מברך עדיין בעת ההיא כמ"ש סי' זה ס"א). וכדלעיל ס"ה. ואף שגם בשוכח לברך על בכניסתו לסוכה, חייב לברך בגמר ישיבתו בסוכה. וראה מ"ש בזה בשאילת חיים סי' יט ס"ו-ז, לבאר דעת רבינו בזה.
426. ברכת אברהם שם (ברכת המוציא מועלת לכל הסעודה, כיון דנתקיימה הברכה במה שאכל מעט תיכף לברכת המוציא, וכן ברכת הסוכה לכל הסעודה ... אין חשש בהפסק בשיחה באמצע המצוה, כיון שנתקיימה המצוה במעט שישב או במעט שאכל בסוכה ... אם שח באמצע התקיעות ובאמצע הבדיקה וכל כה"ג, דלא נתקיימה הברכה אם לא שישלים כל המצוה, אין להביא שלא יצטרך לחזור ולברך, ולומר דהוי דומיא דברכת המוציא לסעודה, וברכת לישב בסוכה, דאם שח התם באמצע הענין דאין צריך לחזור ולברך. דהתם כבר נתקיימה הברכה כדלעיל, אבל בתקיעות אם לא ישמע כל התקיעות והקולות, וכן בבדיקת החמץ אם לא יבדוק בכל מקומות הצריכים לבדוק, לא נתקיימה הברכה). ט"ז שם (ולא דמי לסוכה וסעודה, שמביא הרא"ש ראיה דיכול להפסיק באמצע, דהתם אי בעי מסיים שם ולא אכל יותר בסוכה וסעודה, משא"כ בבדיקה דלא סגי ליה כל שלא גמר הבדיקה, וממילא כל שלא גמר עדיין אותו החלק נקרא התחלה אצלו ... וכיוצא בזה כתבתי בסי' תקצ"ב, לענין שלא לפסוק בשיחה בין תקיעות שמיושב למעומד עיי"ש. וכן באמצע הבדיקה נראה דהוי ממש כמו באמצע תקיעות דמיושב עצמן, שודאי אסור להפסיק ביניהם לכו"ע). ובט"ז סי' תקצב ס"ק ב (שבכל מצוה שהוא עוסק ואינו רשאי להפרד משם עד שיקיים כולה, איסור יש בהפסקתו. ובבדיקת חמץ מצינו גם כן איסור כמ"ש סי' תל"ב. ואין זה דומה למדבר באמצע הסעודה או בישיבתו בסוכה, דשם אי בעי פסיק והולך לו, משא"כ במקום שלא גמר עדיין המצוה, וכמו הכא שעיקר המצוה עדיין לפניו, פשוט שיש איסור להסיח). * ולדעה זו, "הא דאינו מברך על ביעור חמץ פעם שנית למחר כששורף את החמץ בשעה ה', דהא הפסיק ושהה הרבה בין הבדיקה להביעור". נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א (ד"ה ומ"ש החק יעקב. ושם הערה 129). * והנה מטעם האמור כאן אסור להפסיק גם באמצע התקיעות, הן בתקיעות דמיושב והן בתקיעות דמעומד, כאמור לעיל בדברי ברכת אברהם ובדברי הט"ז. אמנם בתקיעת שופר יש טעם נוסף, ליזהר שלא להפסיק בין תקיעות דמיושב לבין תקיעות דמעומד, כמבואר לקמן (סי' תקצב ס"ז): "וכיון שהן נפטרין בברכה אחת לכן יש ליזהר שלא להפסיק ביניהם בשיחה ... מצוה אחת ונראין כשתי מצות". וכמו בכל פעם שמברכין על שתי מצוות ומפסיקים בין ברכה לבין תחלת המצוה השניה, כמבואר לעיל (סי' ח סכ"א): "אם יש לו כמה בגדים של ארבע כנפות ... לובשן כולם זה אחר זה בלי הפסק שיחה בנתיים ... אבל אם הפסיק ביניהם בשיחה או בדברים אחרים צריך לברך על כל אחד ואחד". וכן הוא לעיל (סי' כה סי"ג): "תפילין של יד ותפילין של ראש אינן מצוה אחת, אלא הן ב' מצות ... ולפיכך כל אחת ואחת טעונה ברכה בפני עצמה, ומפני שאסור לברך ברכה שאינה צריכה, אם אפשר לפטור את עצמו בברכה אחת אין לברך ב' ברכות, ולפיכך תקנו חכמים שיסמוך הנחת תפילין של ראש להנחת תפילין של יד בלי שום הפסק דיבור בינתיים, כדי שתעלה הברכה שיברך על של יד גם לתפילין של ראש". ושם (סי"ח): "ואם הפסיק אזי אין ברכת תפילין של יד עולה לתפילין של ראש וצריך לברך על תפילין של ראש". כך הוא גם בתקיעת שופר, שכיון שברכה אחת עולה לתקיעות דמיושב ולתקיעות דמעומד, אין להפסיק ביניהם. ומכל מקום נתבאר לקמן שם (סי' תקצב ס"ז): "ואם עבר ושח ... אין צריך לברך על תקיעות מעומד. ואף שהפוטר שתי מצות בברכה אחת ושח ביניהם צריך לחזור ולברך על מצוה השנית כמ"ש בסי' ח' ובסי' כ"ה, מכל מקום כיון שאלו התקיעות מעומד ומיושב הן כעין מצוה אחת ... וכיון שהן מצוה אחת ונראין כשתי מצות, לפיכך אין להשיח ביניהם דברים בטלים, אבל מותר להשיח ביניהם מעניני התפלה והתקיעות, כיון שהן באמת מצוה אחת. וכן אם עבר ושח אפילו דברים בטלים אין צריך לחזור ולברך, דאין שייך הפסק באמצע מצוה אחת, כמו שהיושב בסוכה והלבוש תפילין מותר לשוח, אע"פ שכל רגע ורגע שהוא יושב בסוכה ולבוש בתפילין הוא מקיים מצות הקב"ה". וגם מקור הטעם השני הזה, לענין תקיעת שופר, מקורו בט"ז (שם): "דזה הוי כמי שלא התחיל עדיין במצוה, וכגון שלא אכל עדיין כלל, דהא בשעת הברכה מתכוין על עיקר קיום המצוה, שהיא על סדר הברכות ... ונהי שאין צריך לחזור ולברך, כיון שעכ"פ התחיל בעשיית מצוה והצורך לה, מכל מקום כל זמן שהוא לא קיים עדיין העיקר אינו יכול להפסיק". * ומה שאין מסתפקים שם בטעם האמור כאן, היינו לומר שגם החולקים על הטעם שבסי' דידן, וסוברים שמותר להפסיק בדיבור באמצע בדיקת חמץ, ובאמצע שאר המצות שהן חובה, גם הם יודו שאסור להפסיק ב"מצוה אחת ונראין כשתי מצות", דהיינו בין תקיעות דמיושב לבין תקיעות דמעומד. וגם בתקיעת שופר גופא יש נפקא מינה בין שני הטעמים האלו, כי לפי הטעם האמור שם, אפשר להפסיק מיד אחרי שהתחילו לתקוע תקיעות דמעומד (בחזרת הש"ץ של מוסף), כי שוב אין כאן הפסק בין "מצוה אחת ונראית כשתי מצות", שהרי כבר התחילו בקיום המצוה השנית. משא"כ לפי הטעם האמור כאן, עדיין יש ליזהר שלא להפסיק באמצע מצוות תקיעת שופר דמעומד. ואנו נוהגים ליזהר שלא להפסיק בדיבור עד סיום תקיעת שופר בחזרת הש"ץ, כדי לחשוש לדעת היש אומרים המובא כאן, שלא להפסיק באמצע מצוה שהיא חובה. ויתירה מזו נהג הרבי, שלא להפסיק בשיחה – עד אחר הקדיש בתרא, שבו תוקעים להשלים למאה קולות (כמבואר בשוע"ר סי' תקצו ס"א). והיינו, שבדרך כלל בכל יום טוב, אחרי סיום חזרת הש"ץ, הי' הרבי פונה לכהנים שעל הבימה, לומר להם "ישר כח" אחרי ברכת כהנים, והם משיבים "ברוכים תהיו". משא"כ בראש השנה, לא הי' פונה אליהם לומר "ישר כח" – עד אחרי הקדיש בתרא, שבו תוקעים להשלים למאה קולות.
427. משמעות הרא"ש פ"א ס"י (ואם בעל הבית אינו יכול לטרוח לבדוק בכל המקומות שבבית, יעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך לבדוק, ויתפזרו לבדוק איש איש למקומו על סמך הברכה שיברך בעל הבית). וטור שו"ע ס"ב (ואם בעל הבית רוצה, יעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך, ויתפזרו לבדוק איש איש במקומו, על סמך ברכה שבירך בעל הבית).
428. סעיף ג (ואם שכח ויצא מביתו ולא צוה לאחד מהם שיבדוק, אף על פי כן חייבים הם לבדוק ... דכיון שבעל הבית נתחייב בבדיקת כל החדרים הצריכין בדיקה, חייבין הנשארים בביתו לפוטרו מחיובו, שכל ישראל ערבים זה בזה).
429. ואפילו אם בעל הבית יוצא מביתו לעיר אחרת, ומשאיר בני ביתו בביתו, והם אוכלים בו חמץ, גם אז נשאר חיוב הבדיקה על בעל הבית (ולא על בני ביתו), כדלקמן סי' תלו ס"ב (אם הוא מניח בביתו אשתו ובניו ובני ביתו הגדולים ... יצוה לאחד מהם וימנה אותו שיבדוק ... החמץ כשמגיע הזמן ששלוחו של אדם כמותו). הרי שבדיקת החמץ על ידי האשה והבנים הוא רק בשליחות בעל הבית, שעליו חל חיוב הבדיקה, ולא על בני ביתו. ולא רק אשתו ובני ביתו, אלא אפילו אורח שאוכל משל בעל הבית, כעין המבואר לעיל (סי' רסג סט"ו): "במה דברים אמרים כשאוכלת משלה, אבל אם היא סמוכה על שלחן בעל הבית ... היא בכלל בני ביתו של בעל הבית". והטעם לזה נתבאר לעיל סי' קצו ס"ז (מודרים הנאה זה מזה ... אם אוכלים משל בעל הבית ... אף אם יאכל זה מפרוסה שחתך זה לצורך עצמו, אינו נהנה אלא משל בעל הבית), ולכן נשאר חיוב הבדיקה על בעל הבית בעצמו, שהחמץ שלו. אמנם נתפרש כאן שהלכה זו היא דוקא אצל "בני ביתו האוכלים משלו". וכן נתפרש בדין אורח הנ"ל בסי' קצו ס"ז: "אם אוכלים משל בעל הבית", ובסי' רסג סט"ו: "במה דברים אמורים כשאוכלת משלה", שדוקא אז "בכלל בני ביתו של בעל הבית". והיינו שאם האורח אוכל משל עצמו, אזי הוא חייב בעצמו בבדיקת חמץ, כמבואר לקמן (סי' תלו ס"כ): "אם ידור בבית אחר עם אדם אחר, ואותו אדם הוא הבעל הבית ... כיון שאותו בעל הבית יבדוק ויבער גם החמץ שנשתמש זה בביתו מיום בואו עד הפסח, הרי אותו בעל הבית הוא שלוחו של זה לבדוק ולבער חמצו". היינו שעיקר חיוב בדיקת חמץ זה הוא על האורח שהחמץ שלו, ולא על בעל הבית שבודק בשליחותו של האורח, כיון דמיירי התם שהוא אוכל משל עצמו. * והנה כאן נתבאר, שאם בני הבית (או האורח) משתתפים בבדיקה, לא יברכו בעצמם, אלא בעל הבית יברך "ויעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שמברך על בדיקתו, ויכוין להוציאם בברכתו, והם יענו אמן אחר ברכתו, ויתכוונו לצאת בברכתו, ויתפזרו לבדוק איש איש למקומו). ולפום ריהטא הי' נראה שאם האורח אוכל משלו, אינו צריך לשמוע הברכה מבעל הבית, אלא יכול לברך גם בעצמו, ואז יבדוק את החדר שאכל בו (ראה בהנסמן בפסקי תשובות סי' תלו ס"ק ב). אמנם באמת, גם שני בעלי בתים שאוכלים בבית אחד, צריך אחד מהם לברך, ולכוין להוציא את השני בברכתו, כמבואר לעיל סי' ריג ס"ו (אם בין כולם נעשית מצוה אחת שלימה, אחד מברך לכולם בכל ענין, ואין רשאים לברך כל אחד לעצמו, כגון בני ביתו של בעל הבית שבודקין את החמץ בחדר[י] הבית, שלא נשלמה המצוה ולא יצא ידי חובת ביעור חמץ עד שיבערנו מכל חדריו). וראה גם לקמן (הערה 148). * וגם בעצם חילוק זה לענין בדיקת חמץ, בין אורח שאוכל משלו לאוכל משל בעל הבית, עדיין יש מקום לעיין בו, שהרי המקור להלכה דלקמן סי' תלו ס"ב, שחיוב הבדיקה נשאר על בעל הבית אף אם אינו בביתו, מצויין שם לט"ז ס"ק א (דכיון דודאי יכניסו שם חמץ מה מועלת בדיקתו, דהא ביתו זוכה לו כל חמץ שיהי' שם עד הפסח). הרי שגם על החמץ של בני ביתו שאוכלים משלהם, חיוב הבדיקה הוא על בעל הבית "דהא ביתו זוכה לו כל חמץ שיהי' שם". ונתפרש גם בקונטרס אחרון שם (ס"ק ג): "ואף שיש לומר דאיסורא לא ניחא ליה דליקני, מכל מקום לדינא אין לנו לזוז מדבריו ז"ל". ולאידך גיסא גם בפת של בעל הבית שאוכלים ממנו האורחים נתבאר לעיל סי' שסו סט"ז (בני החצר שהיו מסובים לאכול בבית אחד מהם, וקידש עליהם היום, הפת שעל השלחן סומכין עליו משום עירוב, אפילו הוא פת של בעל הבית לבדו. ואע"פ שהמערב משלו צריך לזכות בכאן, סתמו כפירושו, שכל שזימן לאכול על השלחן הרי זיכה להם את הכל. ואף על פי שלא הונח הפת על השלחן לשם עירוב אין בכך כלום). וכן הוא בלוח ברכת הנהנין פי"א הי"ב (אין להאורח חלק כלל ביין שבקנקן, שאין לו אלא מה שבעל הבית נותן לפניו, ובזה אין בעל הבית שותף עמו). הרי שגם הפת של בעל הבית זוכים בו האורחים.
430. עולת שבת ס"ב (למה לא יעשה שליח לבדיקה, דמה לי אם הוא בעצמו בודק או שלוחו, הא בכל מקום קיי"ל דשלוחו של אדם כמותו). עי' ח"י ס"ק יא (שבעל הבית מותר לשלוח שלוחו). וראה גם לקמן (סי' תע ס"ז): "ואם קשה להם ... יצוו לאחר לבדוק".
431. מ"א ס"ק ו (משמע דאם בעל הבית אינו בודק, רק מצוה לאחר לבדוק, אותו אחר מברך ... דמכל מקום מצוה קעביד. דומיא דמילה שהמצוה על אבי הבן, ומכל מקום אם אחר מל אותו אחר מברך). וראה שלחן המלך ח"ב ע' לז.
432. אחרונים . מ"א ס"ק ה (יעמיד מבני ביתו – ועכ"פ גם הוא יבדוק, דמצוה בו יותר מבשלוחו, כדאיתא רפ"ב דקידושין). ח"י ס"ק י (ועכ"פ הוא יסייע לדבר, כי מצוה בו יותר מבשלוחו).
433. קידושין מא, א. וכן הוא לעיל סי' רנ ס"ד (אפילו מי שיש לו כמה עבדים יש לו להשתדל להכין בעצמו צרכי שבת, שכן הוא בכל המצות מצוה בו יותר מבשלוחו). לקמן סי' תנג סל"ג (אנשי מעשה המדקדקים במצות רגילין לילך בעצמם אל מקום הרחיים, לראות הם בעצמם טחינת קמחיהם, שכן הוא בכל המצות מצוה בו יותר מבשלוחו, וכך היו נוהגין גדולי חכמי הגמרא). סי' תס ס"ג (גדולי החכמים היו משתדלין בעצמן במצות מצוה, ועומדין על עשייתן ומזרזין את העוסקין בהן ומסייעין בעריכתן, וכן ראוי לכל אדם לעשות להטפל הוא עצמו במצוה, שכן הוא בכל המצות מצוה בו יותר מבשלוחו).
434. היינו שבבדיקת חדר אחד או זוית אחת יקיים "מצוה בו יותר מבשלוחו", וכיון שאינו יכול לטרוח יותר, יתפזרו לבדוק איש איש למקומו. ובסידור: ויעמיד מבני ביתו אצלו כו' (מבלי תנאי של ואם אינו יכול כו'). והיינו שבזה שהוא בודק מעט הוא מקיים "מצוה בו יותר מבשלוחו", ואם כן יכול למנות בני ביתו לבדוק בשאר החדרים. וראה אג"ק חט"ו אגרת ה'תעב (יש לומר הטעם, דסבירא ליא דמצוה לזכות את בני ביתו גם כן במצוה זו, שהרי בבדיקתם מצוה עושים (ראה שו"ע שם סוס"ט), אף שאין החיוב עליהם. ז.א. שלא רק את עצמו, כי אם גם אחרים מצוה לזכות גם בקיום מצוה שאינה חובת גברא. ועוד קמ"ל שכיון שגם הוא בעצמו יבדוק קצת – אין בזה הענין דמצוה בו יותר מבשלוחו (ודלא כמשמעות הל' בשו"ע שלו). ויש ללמוד מזה לכמה ענינים, וטובא אשמעינן. ואכ"מ). כינוס תורה חי"ב ע' נה. שלחן המלך ח"ב ע' לח ואילך.
435. רא"ש פ"א ס"י (ואם בעל הבית אינו יכול לטרוח לבדוק בכל המקומות שבבית, יעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך לבדוק, ויתפזרו לבדוק איש איש למקומו, על סמך הברכה שיברך בעל הבית). וטור שו"ע ס"ב (ואם בעל הבית רוצה, יעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך, ויתפזרו לבדוק איש איש במקומו, על סמך ברכה שבירך בעל הבית).
436. מהרי"ל הל' בדיקת חמץ אות יד ע' מד (ואם המסייעין עומדין אצלו ועונין אמן על ברכתו דיים). ב"ח בסוף הסימן (פירוש כדי שיענו אחריו אמן, וכהאי גוונא כתב מהרי"ל). ח"י ס"ק יא (ויענו אמן על ברכתו).
437. כדלעיל סי' ריג ס"ד (אין אדם יוצא ידי חובתו בשמיעת הברכה, אפילו ענה אמן, אלא אם כן שמעה מתחילתה ועד סופה ונתכוין לצאת בה ידי חובתו, והמברך נתכוין להוציאו. ואז יוצא ידי חובתו בדיעבד אפילו לא ענה אמן), וש"נ.
438. ואפילו אחרי שבעל הבית התחיל לבדוק, יזהרו בני ביתו שלא להפסיק, עד שיתחילו גם הם לבדוק בחדר הסמוך, וכדלעיל (סי' קסז ס"י): "ואפילו אחר שטעם המברך, אם שח אחד מהמסובין קודם שיטעום, צריך המשיח לחזור ולברך לעצמו ... כי לא תהא שמיעתו הברכה מהמברך גדולה מהמברך עצמו, והיה משיח בין ברכה לאכילה, שהיה צריך לחזור ולברך משום שהפסיק בין ברכה לאכילה, ואף זה הפסיק בין שמיעה לאכילה, שהשומע כמברך. וכן רבים שעושים מצוה אחת, ואחד מברך לכולם, אם הפסיק אחד מהם בין שמיעת הברכה לעשיית המצוה, אע"פ שהמברך כבר עשה המצוה תיכף לברכתו, אין זה מועיל לזה שהפסיק בינתיים, וצריך הוא לחזור ולברך לעצמו".
439. מ"א סי' ח (שבשו"ע שם "דהליכה מביתו לבית הכנסת חשיבה הפסק". ועל זה כתב המ"א שם) ס"ק יז (נראה לי דאם שניהם בבית אחד לא חשיב הפסק מחדר לחדר). פר"ח ס"ב (ודוקא כשהבתים אינם רחוקים, דאם לא כן הוה ליה הפסק וצריך לחזור ולברך, מידי דהוה למי שלובש טלית קטן ומברך עליו, והולך לבית הכנסת ומתעטף בטלית גדול, דצריך לברך עליו, משום דהליכה מביתו לבית הכנסת חשיבה הפסק). ולכאורה הי' מקום לפרש בדבריו, שתלוי רק אם הבתים (או החדרים) רחוקים או קרובים. אבל כאן מפרש בעיקר כדעת המ"א הנ"ל, שתלוי רק אם הוא מבית לבית או מחדר לחדר (ראה הערה הבאה).
440. סעיף כב: "דההליכה מביתו לבית הכנסת חשוב הפסק". משא"כ מחדר לחדר, נתבאר בקונטרס אחרון שם (ס"ק ה) "ובבית אחד לא הוי הילוך הפסק כלל". אבל נתבאר לעיל (סי' קסז ס"ט): "וצריך ליזהר גם כן שלא לילך ממקום למקום עד שיבלע, כי הליכה ממקום למקום חשובה הפסק", והיינו שלכתחלה יש ליזהר שלא לילך ממקום למקום אף באותו בית. וכן נתבאר בסידור כאן: "ויעמיד מבני ביתו אצלו לשמוע הברכה שיבדקו איש במקומו ... ויזהרו לבדוק תחלה בחדר הסמוך למקום ששמעו הברכה, ולא ילכו לבדוק תיכף אחר הברכה לחדר אחר". והיינו שבעת הברכה יעמוד בעל הבית אצל החדר שהוא יתחיל לבדוק בו, ובני ביתו יעמדו אצל החדרים שהם יתחילו לבדוק בהם, וישמעו הברכה מרחוק ויענו אמן. כי לכתחלה יש ליזהר שלא לילך מחדר לחדר בין ברכה לבדיקה. וראה פעמי יעקב ד ע' יח. * ובמילא מובן גם שיזהרו שלא ישיחו בין שמיעת הברכה לבין תחלת הבדיקה, כדלעיל סי' קסז ס"י (ואפילו אחר שטעם המברך, אם שח אחד מהמסובין קודם שיטעום צריך המשיח לחזור ולברך לעצמו, אם שח בדבר שאינו מענין צרכי סעודה, כי לא תהא שמיעתו הברכה מהמברך גדולה מהמברך עצמו והיה משיח בין ברכה לאכילה, שהיה צריך לחזור ולברך משום שהפסיק בין ברכה לאכילה. ואף זה הפסיק בין שמיעה לאכילה שהשומע כמברך. וכן רבים שעושים מצוה אחת ואחד מברך לכולם, אם הפסיק אחד מהם בין שמיעת הברכה לעשיית המצוה, אע"פ שהמברך כבר עשה המצוה תיכף לברכתו, אין זה מועיל לזה שהפסיק בינתיים, וצריך הוא לחזור ולברך לעצמו).
441. עולת שבת ס"ב (דמצוה זו מוטלת על בעל הבית, ואם הוא כבר בירך למה לא יעשה שליח לבדיקה, דמה לי אם הוא בעצמו בודק או שלוחו, הא בכל מקום קיי"ל דשלוחו של אדם כמותו). וכן לענין תקיעת שופר כתב בסי' תקפה ס"ב (אם אין תוקעין אלא כדי להוציא השומעין, והם כבר שמעו הברכה, אין צריך לחזור ולברך). אליה זוטא בסי' תקפה ס"ק ד (מיהו אם יצא כבר, אף שלא שמע הברכה זו, אין צריך לברך, כן נראה לי). ח"י ס"ק יא (כיון דבירך הבעל הבית, והוא רק חדא מצוה, אין לברך שני פעמים עליה). וכן נפסק לענין תקיעת שופר, לקמן (סי' תקפה ס"ט): "אם כבר יצא ידי חובתו, ששמע כבר כל התקיעות בבית הכנסת אחרת, אינו צריך לברך קודם שיתקע, שהרי הצבור שמעו כבר הברכה מן התוקע הראשון". וכן הובאה דעה זו, לענין הדלקת נר שבת, לעיל סי' רסג סט"ו (ואף אם בעל הבית מצוה לה להדליק, ועושה אותה שליח לפוטרו מחיובו שהוא חייב להדליק שם ... מכל מקום כיון שהוא או אשתו בירכו במקום אחד, ונפטר בברכה זו לכל החדרים שחייב להדליק שם ... אם כן גם שלוחו אינו יכול לברך שם). וביאור והוכחות לדעה זו יתבארו בקונטרס אחרון כאן (ס"ק ב). אמנם לענין הדלקת נרות, סיים לעיל שם (סי' רסג סט"ו): "ויש חולקים על זה, וכן נתפשט המנהג במדינות אלו". דעה זו השניה נתבארה בקונטרס אחרון לעיל שם (ס"ק ה): "פשטא דלישנא דרא"ש וטור משמע ... דהם חייבים בברכה, והטעם משום דהם מצווים במצוה זו מדין ערבות (לכך הם צריכים לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו...), ואף שהבעל הבית נפטר בברכה ... מכל מקום הן צריכים לברך על מצות שעושין, שהם חייבים בעשייתם, דמה לי שחייבים מחמת עצמן ומה לי שחייבים מחמת ערבות, שהרי המחויב מחמת ערבות נקרא מחויב בדבר להוציא אחרים ידי חובתן המחוייבים מחמת עצמם ... אם כן למה לא יברך על חיוב זה כמו שמברך המחויב מחמת עצמו ... ולהכי אין למחות ולבטל המנהג שנהגו בהדלקת הנרות, כיון שיש להם על מי שיסמכו. אבל גבי שופר ובדיקת חמץ שאין שם מנהג, העתקתי דברי העולת שבת והחק יעקב, כיון שלא מצינו לאחרונים שיחלקו עליהם בפירוש, וגם ספק ברכות להקל". וגם כאן סיים בקונטרס אחרון (ס"ק ב): "אבל בסי' רס"ג נתבאר שיש חולקין על זה עיין במה שכתבתי שם בס"ד". וראה תהלה לדוד ח"ג סי' ט. שו"ת רב פעלים ח"ב יו"ד סי' ב ד"ה והנה מצינו. קובץ יגדיל תורה (נ.י.) נג ע' רלא. שיעורי הלכה למעשה ח"א ע' קמב-ד.
442. עולת שבת שם (ומשמע מלשונו [של הרא"ש], דאם אין בני הבית עומדים אצלו בשעה שהוא מברך, אינו יכול לשלוח אותם לחדרים לבדוק ... ואפשר דלמצוה מן המובחר קאמר). ובח"י ס"ק יא (דאף שבעל הבית מותר לשלוח שלוחו, מכל מקום השליח אינו יוצא במה שעושה המצוה בלא ברכה). ובנוסח כתב היד: "שהרי עושים מצוה בבדיקתם, אף שאינן חייבים בה (ועי' בסי' קצ"ז שחייבים הם מדין ערבות), ואין לעשות מצוה בלא ברכה שלפניה" . והוא האמור לעיל שם (סי' קצז ס"ו): "אע"פ שלא נתחייב בה עתה הוא, אלא חבירו, נקרא הוא גם כן מחוייב בדבר מדין ערבות, שכל ישראל ערבים זה בזה, ועליו להציל חבירו מעון ולפוטרו ממצוה שנתחייב בה". וכבר הובא לעיל (הערה הקודמת), שמטעם זה יש סוברים שגם השליח יכול לברך על בדיקת החדרים. ואנן קיי"ל שאינם יכולים לברך מטעם זה על בדיקת החדרים. אלא שטעם זה מחייב אותם, שעכ"פ ישמעו את הברכה מבעל הבית הבודק.
443. לענין נאמנות אשה על הבדיקה, יתבאר בעיקר לקמן (סי' תלז ס"ו). וכאן יתבאר בעיקר דין נאמנות הקטן. והיינו שכאן מבאר בעיקר זה שהאשה והקטן נאמנים כשהבדיקה היא מדברי סופרים, ומבאר את החידוש שבזה, שגם הקטן נאמן, אף דאתחזק איסורא. ואילו לקמן שם מבאר בעיקר זה שאינם נאמנים בדאורייתא, ומבאר את החידוש שבזה, שגם האשה אינה נאמנת, אף שבידה לבדוק. ועוד חילוק בינם, שכאן מדובר בעיקר בבדיקתם, שבעל הבית ממנה אותם לבדוק. ואילו לקמן שם מדובר בעיקר בנאמנותם, שמאמינים להם במה שאומרים שבעל הבית בדק את הבית לפני שעזב.
444. ברייתא ד, א (הכל נאמנים על ביעור חמץ, אפילו נשים אפילו עבדים אפילו קטנים). טור ושו"ע סי' תלז ס"ד (בית שהוחזק שלא בדקו המשכיר, ואמרו אשה או עבד או קטן אנו בדקנוהו, הרי אלו נאמנים). ועד"ז לקמן (סי' תלז ס"ה): "אם ידוע לנו שהמשכיר בעצמו לא בדק, ואחד מבני ביתו אומר שבדק הוא, אפילו הוא עבד או קטן שיש בו דעת לבדוק או אשה הרי אלו נאמנים". והיינו שבברייתא ובטוש"ע ולקמן שם מיירי בעיקר בנאמנותם (כשאומרים בדקנוהו, או שאומרים שהמשכיר בדק). וכאן נפסק גם: "כשהוא רוצה לעשות שליח לבדיקת חמץ, יכול לעשות אפילו עבד או אשה או קטן". ומקורו במהרי"ל (הל' בדיקת חמץ אות יב ע' מג): "יחזור אחר אנשים בני מצוה לסייעו בבדיקת חמץ, ואם אי אפשר לו כלל באנשים יסייעו לו נשים". עולת שבת (ס"ב): "ונראה דאפילו נשים וקטן יכול לשלוח לבדוק". ואף שכתבו בתוס' (עירובין לא, ב ד"ה כאן): "ואף על גב דבפ"ק דפסחים (דף ד:) אמר גבי בדיקת חמץ המנינהו רבנן בדרבנן, היינו בבית שלהם דרמי עלייהו, אבל שליחות איכא למימר דמייאשי". כתב על זה ח"י (ס"ק י): "וזה הוא נגד משמעות האחרונים שבסימן זה". וכן כתב בסי' תלז (ס"ק יג): "והוא נגד משמעות הש"ס והפוסקים". ופירש יותר באליה רבה ס"ק ו (כתב מעגלי צדק [דיני פסח ד"ה ביום י"ג] במהרי"ל איתא דאף דמהימני להעיד בית זה בדוק הוא, מכל מקום לא מהמני הם עצמן לבדוק ... ואני עיינתי במהרי"ל גופיה שכתב זה לשונו, שכל אדם יחזור אחר אנשים בני מצוה לסייעו בבדיקת חמץ, ואם אי אפשר לו כלל באנשים, יסייעו לו נשים). וראה גם רמב"ם פ"ב הי"ז (והכל כשרין לבדיקה ואפילו נשים ועבדים וקטנים). וכן הוא לקמן (סי' תלו ס"ב): "אם הוא מניח בביתו אשתו ובניו ... יצוה לאחד מהם וימנה אותו שיבדוק". ומה שכתב מהרי"ל "שכל אדם יחזור אחר אנשים בני מצוה לסייעו בבדיקת חמץ", יתבאר לקמן בסוף הסעיף.
445. רמב"ם פ"ב הי"ז (והוא שיהיה קטן שיהיה בו דעת לבדוק). טור ושו"ע סי' תלז ס"ד (והוא שיהא קטן שיש בו דעת לבדוק). לקמן שם ס"ה (או קטן שיש בו דעת לבדוק). ונתבאר לקמן סי' תלו ס"ב (ושם הערה 20)
446. ברייתא ד, א (הכל נאמנים על ביעור חמץ), ורמב"ם שם (הכל כשרין לבדיקה). והן שתי ההלכות הנזכרות: "הכל כשרים לבדיקת חמץ" – כמבואר כאן, "והכל נאמנים על הבדיקה" – כמבואר לקמן סי' תלז ס"ה.
447. תוס' ד, ב ד"ה הימנוהו (דאיכא טירחא יתירתא וצריך דקדוק גדול). וראה לקמן סי' תלז ס"ו.
448. סעיף ב.
449. גמרא דף ד , ב (כיון דבדיקת חמץ מדרבנן הוא, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה, הימנוהו רבנן בדרבנן).
450. רש"י שם ד"ה בדרבנן (הימנוהו רבנן בחיובא דליתא אלא מדרבנן, דהם הצריכו והם התירו לסמוך באמירתן של אלו).
451. אבל האשה ועבד נאמנין בדרבנן אפילו אינו בידם, כמבואר בתוס' שם ד"ה הימנוהו (ותחומין דרבנן מהימנינן להו לאשה ועבד, ולא קטן ... משום דתחומין אין בידם כלל, לכך אין נאמנים כמו בבדיקת חמץ). וכן נפסק לעיל סי' שצט סט"ו (אפילו עבד ושפחה ... נאמנים לומר עד כאן תחום שבת ... אבל קטן אינו נאמן). ועוד כמה חילוקים יש בין נאמנות הנשים לבין נאמנות הקטנים. ראה סיכום ב"שיעורי הלכה למעשה" ח"א (ע' ח-י).
452. נראה מכך, שאם לא אתחזק איסורא נאמן הקטן בדרבנן, אף שאינו בידו. אבל ראה לעיל סי' שצט סט"ו (עבד ושפחה ... נאמנים לומר עד כאן תחום שבת ... אבל קטן אינו נאמן), אף שלכאורה אין חזקת איסור על המקום הרחוק יותר (וראה לקמן הערה 84).
453. ברמ"א שם (סוף ס"ג): "קטן אין לו דין עד להיות נאמן באיסורין ... ואם מעיד על איסור דרבנן להקל, ולא אתחזק איסורא ... נאמן, דהימנוהו רבנן בדרבנן. אבל אם אתחזק איסורא אינו נאמן כלל". אלא שהרמ"א סיים שם "ואם מעיד על איסור דרבנן להקל, ולא אתחזק איסורא, כגון בדיקת חמץ, נאמן". והיינו שהטעם שמאמינים לו בבדיקת חמץ כיון דלא אתחזק איסורא. אבל במ"א (סי' תלז ס"ק ח): "וצ"ע על רמ"א שכ' בי"ד סי' קכ"ז דחמץ לא אתחזק איסורא ולפיכך נאמנין, דהא חמץ אתחזק איסורא, אלא [ש]נאמנין משום שהוא בידם". וכן נפסק כאן.
454. שמטעם זה, אם לא הי' מבטל החמץ, הי' חייב בבדיקת חמץ מן התורה, כדלקמן (סי' תלג סי"ב): "ואם אינו רוצה לבטלו ולהפקירו חייב הוא לבדוק ולחפש אחריו מן התורה ... במקומות שרגיל להשתמש בהן חמץ כל השנה בתדירות".
455. על פי תבוא כו, יג (בערתי הקודש מן הבית). ופירושו שבדק הבית מן החמץ, וביער את החמץ שבו.
456. תוס' ד, ב סד"ה הימנוהו (ותחומין דרבנן ... בקוטנן לא, היינו משום דתחומין אין בידם כלל, לכך אין נאמנים, כמו בבדיקת חמץ). מ"א סי' תלז ס"ק ח (חמץ אתחזק איסורא, אלא [ש]נאמנין משום שהוא בידם).
457. ראה שו"ע שם (סי"ד): "אין מאמינים קטן על טבילת כלים". ובב"י שם (וט"ז ס"ק טז): "לפי שטבילת כלים דאורייתא". ובמ"א (סי' תלז ס"ק ח): "נאמנין משום שהוא בידם עיי"ש, וכ"מ בי"ד סי' ק"ך בבית יוסף בשם תרומת הדשן, דלמאן דאמר טבילת כלים דרבנן נאמנים, אף על גב דאתחזק איסורא". וכן כאן בבדיקת חמץ נאמן הקטן כיון שהוא: (א) בידו. (ב) דרבנן. וכן הוא לקמן (חיו"ד סי' א ס"ק מב): "ואף שהוא אומר ששחט כראוי אין נאמנות לקטן. ואף על פי שבידו לשחוט כראוי, שהרי יודע לאמן ידיו, מכל מקום כיון ששחיטה היא מדאורייתא אינו נאמן ... כי אם בדברי סופרים שאין להם סמך מן התורה". והיינו כמבואר בתוס' (עירובין לא, ב ד"ה כאן): "נראה לפרש דעירובי תחומין הואיל ואסמכוה אקרא חמירי ולא הימנוהו רבנן ... ואף על גב דבפ"ק דפסחים (דף ד:) אמר גבי בדיקת חמץ המנינהו רבנן בדרבנן, היינו בבית שלהם דרמי עלייהו". ולפי זה יש לכאורה סתירה בין האמור כאן (שבכל אופן נאמן הקטן על בדיקת חמץ, כיון שהוא בידו), לבין האמור לקמן שם (שאף כשהוא בידו אינו נאמן, אלא בדברי סופרים שאין להם סמך מן התורה). וראה "הערות לשו"ע אדה"ז הל' פסח" (סי' תלז ס"ו): "ובביטל כבר, צריך לומר דהבדיקה דרבנן לא מקרי סמך מן התורה (כתחומין דאסמכוהו)". והיינו שלפי זה אין סתירה בין האמור כאן לבין האמור לקמן שם (דלא כדעת התוס' בעירובין שם). * והנה נתבאר לקמן (סי' תלז ס"ו): "שהנשים נאמנות אפילו באיסורי תורה, כל שהיה בידן לתקן האיסור ... מכל מקום אינה נאמנת לומר שבדקה כהלכות הבדיקה אע"פ שהיה בידה לבדוק כהלכה, לפי שהבדיקה כהלכתה יש בה טורח גדול והנשים עצלניות הן והן בודקות קימעא ואומרות יפה בדקנו, לפיכך לא האמינו להן חכמים אלא במקום שאין צריך בדיקה כי אם מדברי סופרים". משא"כ כאן בקטנים, שהוא בידו ודרבנן, אין חוששים לזה. וראה סגולת אברהם (ע' 195).
458. מהרי"ל הל' בדיקת חמץ אות יב ע' מג (יחזור אחר אנשים בני מצוה לסייעו בבדיקת חמץ, ואם אי אפשר לו כלל באנשים יסייעו לו נשים). ב"ח סי' תלו ס"ב ד"ה ומ"ש רבנו ואינו (דדוקא דיעבד נאמנת על הבדיקה אבל לכתחלה אין לסמוך על אשתו). עולת שבת ס"ב (מיהו נראה למצוה מן המובחר יש להדר לכתחלה אחר אנשים, וכ"כ בדרשות מהרי"ל). מ"א שם ס"ק יד (דלכתחלה אין לסמוך על הנשים ... ב"ח), וסי' תלז ס"ק ח (ועיין מה שכתבתי סימן תל"ו דאין לסמוך לכתחלה על נשים, וכן משמע במהרי"ל). ח"י כאן ס"ק י (ולכתחלה טוב לשלוח אנשים וגדולים, ובדיעבד יוצא אף בנשים וקטנים ... מהרי"ל). וכן הוא לקמן (סי' תלו ס"ב בהג"ה): "ועיין בסימן תל"ב שלכתחילה טוב להזהר שלא לעשות אשה שליח לבדיקת חמץ".
459. כדלעיל סי' נה ס"ו (אין צריך לבדוק בשערות בכל שהגיע לכלל שנותיו, דהיינו בן י"ג שנה ויום א', שכיון שתפלה מדברי סופרים סומכין על החזקה שמן הסתם הביא ב' שערות, כיון שהגיע לכלל שנותיו שראוי להביא בהן ב' שערות). וכן כאן בבדיקת חמץ שהוא מדברי סופרים "סומכין על החזקה שמן הסתם הביא ב' שערות, כיון שהגיע לכלל שנותיו".
460. שמטעם זה: (א) אין הנשים נאמנות על בדיקת חמץ כשהחיוב הוא מן התורה, וכדלקמן (סי' תלז ס"ו): "אינה נאמנת לומר שבדקה כהלכות הבדיקה, אע"פ שהיה בידה לבדוק כהלכה, לפי שהבדיקה כהלכתה יש בה טורח גדול, והנשים עצלניות הן והן בודקות קימעא ואומרות יפה בדקנו, לפיכך לא האמינו להן חכמים אלא במקום שאין צריך בדיקה כי אם מדברי סופרים". (ב) גם כשהחיוב הוא מדברי סופרים "מצוה מן המובחר שלא לסמוך לכתחלה" עליהם, כמבואר במהרי"ל שם (הלכות בדיקת חמץ אות יב ע' מג): "טעמא דאי הבדיקה דאורייתא דאין נאמנו[ת] בה הנשים, משום דלא מיתחזק להן האיסור ודאי, דאומרים השתא כיבדנו הבית יפה ואין שום חמץ לבדוק ... לכן כל אדם יחזור אחר אנשים בני מצוה לסייעו בבדיקת חמץ, ואם אי אפשר לו כלל באנשים יסייעו לו נשים).
461. אחרונים . מהרי"ל הל' בדיקת חמץ אות ח. ע' מ (המניחין חמץ לפני הבודק יניח דוקא [ק]שה שלא יפרר. ובמקום משומר בפני תינוקות ועכברים). הובא במטה משה סי' תקנה. מ"א בסוף הסימן. ח"י ס"ק יג. אליה זוטא ס"ק ב. ובלקוטי טעמים ומנהגים: "מנהג בין הרב: מניחים במקומות שונים בבית עשרה פתיתי חמץ קשה, כל אחד מהם כרוך בפיסת נייר – בכתר ש"ט ח"ג כותב אשר כן הוא גם מנהג הספרדים באה"ק סוריא תוגרמא ומצרים. והטעם כדי שלא יתפרר. וע"ד מ"ש בשו"ע סתל"ב".
462. בכת"י: מונח.
463. בלקוטי טעמים ומנהגים: "הבודק מניח החמץ שמוצא בשק קטן של נייר. בגמר הבדיקה מניח שק זה הנוצה ושירי הנר – אם ישנם – בקערורית כף-עץ, מעטף הכל בנייר (אבל לא יד הכף, שנשאר בלתי מעוטף), ומהדק על ידי חוט שכורכו סביב הנייר כמה פעמים וקושרו".
464. ס"א-ב (וצריך הוא להזהר בו לשומרו שלא יתגרר ממנו מאומה על ידי קטנים או עכברים ויצטרך לחזור ולבדוק פעם אחרת ... מצניעו בתיבה וכיוצא בה מקום שאין התינוקות ועכברים יכולין ליטול משם, או יתלנו באויר, או יכפה עליו כלי רחב ויניחנו במקום גבוה קצת, שלא יוכלו התינוקות ליטלו משם ... צריך להזהר כשהולך לבדוק מזוית לזוית שישמור יפה את החמץ שמצא בזוית הראשונה ויוליכנו עמו או יצניעו).
465. שבלי הלקט סי' רו (מצאתי בתשובות [הגאונים] כשמברך אדם על ביעור חמץ אינו חושש אם אינו מוצא, דמכל מקום ביעור חמץ הוא, שמחזר אחריו לבערו, וחייב לברך). רמ"א ס"ב (ומיהו אם לא נתן לא עכב, דדעת כל אדם עם הברכה לבער אם נמצא). כל בו סי' מח ו, ד (לא חששנו בזה, לפי שדעתנו כשמברכין על הבעור לבער אם נמצא). מהרי"ל שם (דאין צריכין להניח חמץ לפני הבודק, דגם אם לא מצא בבדיקה מאומה לא הוי ברכה לבטלה, דהברכה קאי נמי על הביטול שמבטלין מיד בתר הבדיקה). ט"ז ס"ק ד. וכאן כתב רק הטעם שהמצוה היא לחפש את החמץ כו'. וראה לקוטי טעמים ומנהגים.
466. דרכי משה ס"ק ב (ומהר"ר ישראל ברין כתב דצריך להניח פתיתין, וכן נוהגין). רמ"א שם (ונוהגים להניח פתיתי חמץ במקום שימצאם הבודק). פע"ח שער חג המצות סוף פ"ה (צריך להניח קודם הביעור עשרה פתיתי חמץ לבערם). וכן הוא בסדור, סדר הנהגות של פסח (המנהג להניח פתיתי חמץ קשה זמן מה קודם הבדיקה, כדי שימצאם הבודק. ועל פי הקבלה יש להניח עשרה פתיתין). ולקמן (סי' תלו קונטרס אחרון ס"ק ב) הובא אחד הטעמים למנהג זה: "דאם לא היה עסוק, שאין לו חמץ לשרוף, יוכל לבא לידי שכחה אף שהוא זמן ביעור. וכך כתב מהרי"ו בהדיא בסי' קצ"ג. הביאו החק יעקב בסוף סי' תל"ב עיי"ש". והיינו האמור שם: "ויש שמניחין חמץ, אמר מהר"י ז"ל דהיינו טעמא, דאי לא מצא מידי חיישינן שמא ישכח הביטול". והכוונה לביטול שנוהגים לומר בעת השריפה (כדלקמן סי' תלד סי"א). ובלקוטי טעמים ומנהגים (ראה בחק יעקב טעמי מנהג זה. ויש להוסיף טעם: כדי שבביטול היום יוכל לומר כל חמירא וחמיעא דחמיתי', וגם שלא ישכח חובת ביעור, ולא יצטרך לשרוף הכלי שלקח לבדיקה כמ"ש סו"ס תמ"ה). והיינו כמבואר לקמן שם (סי' תמה ס"ז): "ואם לא מצא שום חמץ בבדיקתו, טוב לשרוף הכלי שלקח לבדיקה, כדי שלא ישכח חובת הביעור לשנה הבאה, וגם כדי שלא ישכח לבטל ביטול השני". ועוד בלקוטי טעמים ומנהגים שם: " וע"פ הקבלה יש להניח עשרה פתיתין. (משנת חסידים, סידור האריז"ל) בס' ברית הלוי למהר"ש אלקבץ כתב שמרומז בגמרא (פסחים י, א) הניח עשר כו' (שער הכולל)".
467. ראה גם לעיל סי' קפ סוף ס"ו. לקמן סי' תנב ס"ד. סי' תצד סט"ז, וש"נ.
468. מנהגים (קלויזנר) סי' צד הג"ה ב (רבינו אפרים כתב שהבודק צריך נטילת ידים, שאין לך ברכה שאינה צריכה מתחילה נטילת ידים). מהרי"ל הל' בדיקת חמץ אות ב ע' לו (ויטהר ידיו על ידי נטילה טרם שיברך על הבדיקה, דכל המברך צריך נקיות ידים מקודם). הובא בב"ח בסוף הסימן. עולת שבת ס"ב.
469. כדלעיל סי' קנח סי"א (הנוטל ידיו לפירות נגובים ... הרי זה מגסי הרוח ... אבל אם נוטל דרך נקיות שרוצה להחמיר על עצמו לנקות ידיו לכבוד הברכה, אע"פ שאינו יודע להם שום טומאה, מותר), וש"נ.
470. סעיף ג.
471. ב"ח בסוף הסימן בשם רש"ל (ומהרש"ל כתב דדוקא כשהן אינן נקיות, אבל כשהן נקיות הוה ליה מגסי רוח, מכל מקום אפשר לומר טעם אחר, מאחר דבדיקת החמץ באה לטהרת הרגל והיא מצוה חשובה, על כן ראוי להחמיר בה ולעשותה בנקיון).
472. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: (א) הט"ז כתב שיברך למחר בשעה החמישית. ואפשר שהוא רק לפי פירושו בדברי הרא"ש, משא"כ לדידן. (ב) המ"א כתב סתם שיברך למחר, ואפשר הכוונה כששורף בשעה הששית, ולא בשעה החמישית. (ג) הרא"ש כתב שלא יברך בשעה החמישית. (ד) הח"י כתב שלא יברך אף בשעה ששית. ולא נראה כדבריו. (ה) בפנים לא רצה לחלק בין שעה החמישית לבין שעה הששית, בחילוק שלא נתבאר בהדיא באחרונים, אף שהוא מוכרח (ולכן סתם וכתב שיש ב' דעות אם יכול לברך למחר בסוף שעה החמישית). לכללות ביאור קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים חי"א ע' נז ואילך.
473. ס"ק ב (ונראה לי דבאם לא בירך עד גמר הבדיקה, יברך בשעה ה' כשעוסק בשריפת חמץ, דהא עושה מעשה בעיקר המצוה).
474. ס"ק ב (דאם סיים לא יברך עכשיו, אלא יברך למחר בשעת שריפה, דהא מברכין על ביעור חמץ).
475. שהרי הט"ז כתב בפירוש " בשעה ה' כשעוסק בשריפת חמץ". משא"כ המ"א כתב רק "למחר בשעת שריפה", ואפשר לפרש הכוונה "בתחלת שש".
476. כדלקמן סי' תמה ס"א (אע"פ שמתחילת שעה ששית ואילך הוא מצוה שלא ימצא חמץ ברשותו, וכל רגע ורגע שנמצא חמץ ברשותו ואינו מתעסק לבערו הוא עובר על מצות עשה מדברי סופרים, אף על פי כן אינו מחוייב לבערו בסוף שעה חמישית כדי שלא ימצא ברשותו בתחילת שעה ששית, אלא מתחילת שעה ששית ואילך הוא שמחוייב לבערו).
477. סעיף יא-ב (נכון הדבר שבשעה שהוא מבער מן ביתו את החמץ ששייר למאכלו יחזור ויבטל פעם שנית ... וכיון שהוא צריך לבטל בשעת הביעור ... צריך הוא ליזהר ולבער קודם שתגיע שעה ששית, שמתחלת שעה ו' ואילך אין בידו לבטלו).
478. כלשון הגמרא (ו, סע"ב): "בחמש ... לאו זמן ביעורא הוא".
479. שנתבאר לקמן (סי' תלו ס"א): "ועל בדיקה זו לא יברך על ביעור חמץ כדרך שמברכין על בדיקת ליל י"ד, כיון שאינה בזמן העיקרי שתקנו לה חכמים, דהיינו ליל י"ד".
480. פ"א ס"י (ומה שאין מברכין על ביעור בשעה חמישית, בשעה שהוא מוציא החמץ מן הבית, והוא מצוה מן התורה ... אומר אני דהוצאת חמץ מן הבית קודם זמן איסוריה לא נפיק מתשביתו ... ולא צותה תורה לשורפו אלא אחר שכבר נאסר ... ומה שמוציאין אותו מן הבית היינו שלא יעבור עליו בבל יראה, ואין מפורש בו מצות עשה מן התורה שיהא מצוה לברך עליו).
481. פ"א ס"י (דהוצאת חמץ מן הבית קודם זמן איסוריה ... היינו שלא יעבור עליו בבל יראה). וכדלקמן בהג"ה.
482. מהטעם שכתב: "דהוצאת חמץ מן הבית קודם זמן איסוריה לא נפיק מתשביתו ... ולא צותה תורה לשורפו אלא אחר שכבר נאסר". ואף ש"מן הדין צריך לבערו בסוף ה'" (ראה שלחן הפסח ע' 52 ד"ה אמנם). מכל מקום הרי זה כמו המפרש לים שחייב לבדוק, ואינו מברך כיון שאינו זמן חיוב ביעור (כדלקמן בסמוך).
483. כדלעיל סי' תלא ס"א (שאין אדם עובר על חמצו בבל יראה ובל ימצא אלא מליל ט"ו בניסן ואילך, כמ"ש שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וגו' ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים וגו', אבל קודם שבעת ימים אינו עובר בלא תעשה כששהה החמץ בביתו).
484. סעיף א (ועל בדיקה זו לא יברך על ביעור חמץ כדרך שמברכין על בדיקת ליל י"ד, כיון שאינה בזמן העיקרי שתקנו לה חכמים, דהיינו ליל י"ד).
485. שבשעה חמישית חייב לברך, כיון שהיא שעה מועטת לפני זמן איסור, משא"כ המפרש בים תוך ל' יום, לא יברך, כיון שהוא שעות הרבה לפני זמן בדיקת ליל י"ד.
486. ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל נו.
487. ר"ה יג, א (כל מדות חכמים כן הוא, בארבעים סאה הוא טובל בארבעים סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול בהן, כביצה מטמא טומאת אוכלין כביצה חסר שומשום אינו מטמא טומאת אוכלין, שלשה על שלשה מטמא מדרס שלשה על שלשה חסר נימא אחת אינו מטמא מדרס). וראה לקמן סי' תצז קונטרס אחרון ס"ק א (ואין אומרים כל שיעורי חכמים כך הוא כו', אלא במקום שנזכר בגמרא בפירוש).
488. ס"ק א (והרב מגן דוד והרב מג"א ז"ל הסכימו דיברך בשעה חמישית).
489. ס"ק א (ומה שכתב [בהגה] ולא יברך אז על ביעור חמץ. בספר ב"ח [ד"ה ומ"ש רבינו] הטיל פשרה דבתוך שלשים יום צריך לברך, קודם שלשים יום אין צריך לברך. ואני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא דכל שחייב לבדוק פשיטא דמברך ... כוליה שתא זמניה הוא, כן נראה לי).
490. סעיף א (ולא יברך אז על ביעור חמץ). וכן הוא לקמן סי' תלו ס"א (ועל בדיקה זו לא יברך על ביעור חמץ).
491. פ"ב סי' ה (וחמץ משש שעות ולמעלה ... לוקין עליו מן התורה). ואף שהובאו ונתבארו לעיל דברי הרא"ש "שאין מברכין על ביעור בשעה חמישית". הנה כן הקשה הט"ז על דברי עצמו. ומסקנתו היא, שגם לדעת הרא"ש יכול לברך בשעה חמישית, כמבואר בדבריו (ס"ק ב): "ונראה לי דבאם לא בירך עד גמר הבדיקה יברך בשעה ה', כשעוסק בשריפת חמץ, דהא עושה מעשה בעיקר המצוה. ולכאורה משמע איפכא בהרא"ש פ"ק דכתב וז"ל, ומה שאין מברכין על ביעור בשעה ה' בשעה שמוציא החמץ מהבית ... ולא צותה התורה שריפה אלא אחר זמן איסורו ... ומה שמוציאין אותו מן הבית היינו שלא יעבור עליו בבל יראה עכ"ל. זה פשוט דלא הקשה הרא"ש למה לא יברך שנית ... דכיון דכבר בירך על ביעור חמץ היאך יברך ברכה אחת ב' פעמים במצוה אחת. אלא דהוקשה לו על עיקר תקנת חכמים, שהוה להו לתקן הברכה בשעת קיום מצוה דאורייתא, ולא בשעת הבדיקה שהיא דרבנן. לזה תירץ דאז אין כאן דאורייתא, כיון דעדיין היתר הוא, אלא מדרבנן הוא בשביל חשש דאחר כך, אם כן יש לו לברך על התחלה שהיא גם כן דרבנן. ואם כן מוכח כמ"ש דאם לא בירך על התחלה שהיא דרבנן, יברך בשעה ה', שהוא גם כן דרבנן, כנלע"ד". וראה סגולת אברהם ע' 205.
492. בסי' ט (צריך שיבטל ושוב אין כאן איסור בל יראה ... סוף חמישית קודם שיתחיל איסוריה), ובסי' י (דהוצאת חמץ מן הבית קודם זמן איסוריה ... היינו שלא יעבור עליו בבל יראה). ופירוש דבריו הוא, שהביטול והוצאת החמץ מן הבית קודם זמן איסורו, הוא כדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא אחר שעה ששית, כמובא לעיל מדבריו בפ"ב סי' ה (וחמץ משש שעות ולמעלה ... לוקין עליו מן התורה). וראה עדת יעקב סי' יב ד"ה וראיתי. קובץ שיעורים (פסחים) סי' יד. סגולת אברהם ע' 206. הערות וביאורים ע' סו-ט.
493. "כיון שהגיע שעה ששית אסור בהנאה מדרבנן, ואם כן צריך להוציאו מביתו קודם שעה ששית. ואפשר ... דנהי דשעה ששית אסרוהו בהנאה מכל מקום לא חייבוהו להוציאו מביתו קודם אותה שעה, וזה עיקר".
494. כדלעיל סי' תלא ס"א, וש"נ (הערה 4).
495. פ"ג ה"א (ואם רצה לבערו בלילי ארבעה עשר מבערו).
496. סי' מח (ו, ג).
497. שעיקר זמן הביעור הוא לפני השעה הששית. ואם כן האיך יברך עליו אז. והנה גם לדידן נתבאר לקמן (סי' תלד סי"ג): "ועכשיו בדורות אחרונים שנהגו להחמיר ולבער חמץ בסוף שעה ה', ולבטלו בשעת הביעור". ולכאורה הכוונה היא שהמנהג הוא לבער בסוף שעה ה', ולא קודם. אמנם נראים הדברים שאין זו הכוונה, כי אם שנהגו לבער החמץ בסוף שעה ה' – ולא אחרי שהתחילה ששה ששית (שאז אינו יכול לבטלו). אבל אפשר ש"אם רצה לבער בלילה הרשות בידו, ואינו צריך להמתין למחר עד סמוך לזמן איסורו".
498. כדלקמן סי' תלד סי"ג.
499. ס"ק ו (וקצת ראיה לזו, ממה שכתב הרא"ש והטור והכל בו שם בשם יש אומרים [הובאה דעה זו לקמן ס"ז], שאם שח תוך הבדיקה דחוזר ומברך, כיון שמפסיק תוך המצוה, ואם איתא דהמשך מצוה יהיה עד שעת הביעור, אמאי אינו חוזר ומברך ביום בהפסק גדול כזה. אלא ודאי דכבר נגמרא הבדיקה בלילה).
500. "זה פשוט, דלא הקשה הרא"ש למה לא יברך שנית על מה שמקיים מצוה דאורייתא, כי בראשונה לא בירך אלא בשעת מצוה דרבנן. דכיון דכבר בירך על ביעור חמץ היאך יברך ברכה אחת ב' פעמים במצוה אחת".
501. "דנראה לי דברי היש אומרים נכונים, ויש הפסק כשמדבר קודם גמר בדיקה. ולא דמי לסוכה וסעודה שמביא הרא"ש ראיה דיכול להפסיק באמצע, דהתם אי בעי מסיים שם ולא אכל יותר בסוכה וסעודה. משא"כ בבדיקה דלא סגי ליה כל שלא גמר הבדיקה, וממילא כל שלא גמר עדיין אותו החלק נקרא התחלה אצלו, דהא אם לא בירך תחלה מברך עדיין בעת ההיא כמ"ש סי' זה ס"א. ואף על פי שלענין אם שח אינו צריך לחזור ולברך כיון שכבר התחיל בענין, מכל מקום יש לו ליזהר בקיום המצוה שלא יפסיק בקיומה בכל ההכרח לו, ולא סגי בלאו הכי". ואם איך יתאימו שני הלכות אלה, אלא ודאי הביאור הוא כדלקמן הערה הבאה.
502. נתבאר יותר בנוסח כתב היד (בפנים סוף ס"ז): "והא דאינו מברך על ביעור חמץ פעם שנית למחר כששורף את החמץ בשעה ה', דהא הפסיק ושהה הרבה בין הבדיקה להביעור, ולמה אינו חוזר ומברך (שהרי מעיקר הדין היה ראוי לברך על ביעור זה, אלא שהוא נפטר בברכה שבירך על הבדיקה כמו שנתבאר לעיל ס"ק א). משום דהבדיקה והביעור הוא חשוב כעושה ב' פעמים מצוה אחת, ולא שייך לומר ב' פעמים וצונו במצוה אחת [ט"ז ס"ק ב], משא"כ באמצע הבדיקה, אותו החלק שלא גמר עדיין נקרא התחלה אצלו [ט"ז ס"ק ג], שמתחיל לעשות עוד בדיקה אחרת, והוה כאילו עושה שתי מצות, אבל הביעור הוא גמר ענין הבדיקה, שמבער מה שבדק כבר, וגם הבדיקה לצורך הביעור היא כמו שנתבאר לעיל, ואם כן היאך יברך ב' פעמים וצונו במצוה אחת . ומשום הכי נמי, כשלא בירך בשעת הבדיקה, יש אומרים לברך בשעה ה'. עי' מה שנתבאר לעיל" . והיינו שלפי זה מובנת דעת הט"ז, שאף שאין מברכים פעם נוספת על הביעור שביום י"ד (אף שהיה הפסק גדול כזה), מכל מקום, אם לא בירך בליל י"ד על הבדיקה, יוכל לברך ביום י"ד על הביעור. וראה קובץ יגדיל תורה (נ.י.) נג ע' רלא. שם נה ע' שסד. שאילת חיים סי' יט ס"ו.
503. "דמבואר לעיל סימן תל"ב, דהסכמת אחרונים כדעת הרא"ש, שאם שכח מלברך שיברך בשעת הביעור, שהוא עיקר הבדיקה".
504. הגב"י סוף אות ב (ולמה נכנס עצמנו בספק ברכה לבטלה, ולכן לא יברך ... אם שכח ולא בירך קודם. וטוב לברך בלא שם ומלכות).
505. סעיף א.
506. ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל שמא.
507. סעיף א (ולא יברך אז על ביעור חמץ). והטעם לזה נתבאר לקמן (שם ס"א): "כיון שאינה בזמן העיקרי שתקנו לה חכמים דהיינו ליל י"ד". ואם כן מובן שמשעה שש ואילך, שהוא עיקר זמן התקנה לבער החמץ, צריך לברך.
508. שכן נפסק גם לקמן שם (סי' תלו ס"א): "ועל בדיקה זו לא יברך על ביעור חמץ".
509. סעיפים א-ב (המוצא בפסח חתיכת חמץ שלא מצאה בבדיקת ליל י"ד ... חייב לבערו מן העולם מיד שיראנה ויברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ ... במה דברים אמורים כשמבערו לאחר שהגיעה שעה ששית, אבל כשמבערו קודם שעה ששית אין צריך לברך עליו, אע"פ שכבר גמר לבער כל החמץ שהיה ידוע לו בשעת הבדיקה, לפי שכל זמן שלא הגיעה שעה ששית עדיין לא נגמרה מצות הבדיקה ... ואפשר שאף כשמבער משעה ששית ואילך עד הלילה אין צריך לברך עליו, אלא אם כן מבערו בתוך הפסח, דכל שלא הגיע הפסח עדיין לא נגמרה מצות הבדיקה והביעור, שהרי אינו עובר עליו בבל יראה ובבל ימצא עד הלילה, ולא צותה תורה לבער החמץ בערב פסח מחצות היום ולמעלה אלא כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא בתוך הפסח ... וספק ברכות להקל). והיינו כשכבר בירך בליל י"ד, ומצא אחר כך חתיכת חמץ שלא מצאה בבדיקה, שכל שלא הגיע ליל פסח עדיין לא נגמרה מצות הבדיקה וברכתה. משא"כ אם עדיין לא בירך, אזי "אם מבער משש ואילך, פשיטא דמברך". ואפשר שכן הוא אף אם מבער בסוף שעה חמישית.
510. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים ס"ט נתבאר שאף שמי שבודק בשליחות בעל הבית צריך לברך בעצמו, מכל מקום אם בעל הבית בירך בעצמו, והשליח בודק רק חלק מהבית, לא יברך השליח (ורק לכתחלה יש להשתדל שבני הבית ישמעו הברכה מבעל הבית). ובאמת יש בזה ב' דעות, ולכן לענין נרות שבת המנהג שהאורחת מברכת בעצמה בשליחות בעלת הבית (כמבואר לעיל סי' רסג סוף סט"ו, וקונטרס אחרון שם ס"ק ה). אך מכל מקום יש לנהוג כאן, ובברכת תקיעת שופר, שלא יברכו בעצמם. ומבאר בקונטרס אחרון את מקורות וביאור שיטה זו שלא יברכו בעצמם. לכללות ביאור קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים חי"א ע' עט ואילך.
511. "אם אין תוקעין אלא כדי להוציא השומעין, והם כבר שמעו הברכה, אין צריך לחזור ולברך".
512. ס"ק ד (מיהו אם יצא כבר, אף שלא שמע הברכה זו, אין צריך לברך, כן נראה לי). וכן נפסק לקמן (סי' תקפה ס"ט): "אם כבר יצא ידי חובתו, ששמע כבר כל התקיעות בבית הכנסת אחרת, אינו צריך לברך קודם שיתקע, שהרי הצבור שמעו כבר הברכה מן התוקע הראשון".
513. פ"א ס"י (יעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך לבדוק, ויתפזרו לבדוק איש איש למקומו, על סמך הברכה שיברך בעל הבית, כדתניא בתוספתא דברכות (פ"ו) עשרה שעושין מצוה אחת אחד מברך לכולם).
514. ברכות פ"ו ה"כ (עשרה שהיו עושין עשר מצות, כל אחד ואחד מברך לעצמו, היו עושין כולן מצוה אחת, אחד מברך לכולן). ואולי גם כאן צריכה להיות הגירסא (מצוה אחת, אחד מברך לכולן).
515. לעיל שם סי"א (אם כמה אנשים מתעטפים כל אחד בטליתו בבת אחת, כל אחד מברך לעצמו, ואם רצו האחד מברך והאחרים שומעין ועונין אמן ויוצאין בזה, דשומע כמדבר).
516. כאן ס"ק יא (כיון דבירך הבעל הבית, והוא רק חדא מצוה, אין לברך שני פעמים עליה).
517. ס"ק יא (דאף שבעל הבית מותר לשלוח שלוחו, מכל מקום השליח אינו יוצא במה שעושה המצוה בלא ברכה).
518. לקמן סי' תקפה ס"ט (אם כבר יצא ידי חובתו, ששמע כבר כל התקיעות בבית הכנסת אחרת, אינו צריך לברך קודם שיתקע, שהרי הצבור שמעו כבר הברכה מן התוקע הראשון). ולא הצריכו בזה שעכ"פ לכתחלה ישמע הברכות ממי שמחוייב בתקיעת שופר.
519. כמובא לעיל (הערה 69), שזהו טעם חיוב הברכה על ידי בני הבית.
520. כדלעיל בפנים (סעיף ז). והיינו אף שהברכה בירך על שמיעת שופר שלו בעצמו, ועתה צריך לברך על מצות ערבות של תקיעת שופר של אחרים.
521. יוצא אם כן, שהרא"ש סובר שאין השליח יכול לברך בעצמו על חלק הבית שהוא בודק. אמנם לעיל שם (סי' רסג קונטרס אחרון ס"ק ה) חזר רבינו מהוכחה זו, וכתב: "ומיהו פשטא דלישנא דרא"ש וטור משמע ודאי להיפך ... שאחד מברך לכולם היינו משום שמצוה היא שאחד יברך לכולם, כמ"ש המג"א סוף סי' רי"ג ... שהוא חיוב משום ברב עם ... ועיין מ"ש בסי' רי"ג. ולפי זה מבואר מדעת הרא"ש וטור דהם חייבים בברכה". והיינו כמבואר לעיל (סי' ריג ס"ז): "וכל זה כשכל אחד מקיים מצוה שלימה, אבל אם בין כולם נעשית מצוה אחת שלימה, אחד מברך לכולם בכל ענין, ואין רשאים לברך כל אחד לעצמו, כגון בני ביתו של בעל הבית שבודקין את החמץ בחדר[י] הבית, שלא נשלמה המצוה ולא יצא ידי חובת ביעור חמץ עד שיבערנו מכל חדריו". וכן נתבאר בתהלה לדוד ח"ג סי' ט.
522. שעל זה מביא ראיה מהתופסתא, ששמיעת הברכה מועלת לבני ביתו.
523. "כשחוזרין על ציצין המעכבים המילה, צריך לחזור ולברך כל הברכות". והיינו כמבואר בשבת (קלג, ב): "תנו רבנן המל (בשבת, רש"י) כל זמן שהוא עוסק במילה, חוזר בין על הציצין המעכבין את המילה בין על הציצין שאין מעכבין אצת המילה, פירש (שסילק ידו, רש"י), על ציצין המעכבין את המילה חוזר על ציצין שאין מעכבין את המילה אינו חוזר". ועל זה כותב הרמ"א, "כשחוזרין על ציצין המעכבים המילה, צריך לחזור ולברך כל הברכות". והטעם הוא כיון שהמוהל כבר הסיח דעתו מקיום המצוה, ולכן צריך לחזור ולברך. אלא שעל פי האמור לעיל אין טעם זה מספיק, שהרי המילה והברכה של המוהל הן בשליחות האב, כמבואר במ"א (ס"ק ו): "שהמצוה על אבי הבן, ומכל מקום אם אחר מל אותו, אחר מברך". והרי היסח הדעת של המוהל אינה גורמת לחיוב ברכה של האב. וכיון שהאב יצא כבר בברכת המוהל, איך יברך המוהל פעם נופסת? והרי זה דומה לדיני בדיקת חמץ, ותקיעת שופר והדלקת נרות שבת, שבעל הבית כבר בירך, והשליח עדיין חייב בברכה. וכיון שהרמ"א פוסק שהמוהל חוזר ומברך (בשליחות האב), אם כן גם כאן יוכל השליח לברך בשליחות בעל הבית. וראה חקרי הלכות ח"ג לט, א. סגולת אברהם שם. הערות וביאורים חי"א ע' פה.
524. טוש"ע יו"ד סי' רסא (אם לא מל האב את בנו חייבים בית דין למולו).
525. והיינו שהמוהל מל גם מטעם ערבות ושליחות האב, וגם מטעם חיוב שעל כל ישראל. וכיון שהמוהל מל ומברך מחמת החיוב שעליו (ולא רק מחמת שליחות האב), הרי שמה שפירש המוהל, נחשב שנגמרה המצוה שלו, ולכן כשחוזר על ציצין המעכבין חייב לברך שוב.
526. לך יז, י.
527. כט, א (היכא דלא מהליה אבוה, מיחייבי בי דינא למימהליה, דכתיב המול לכם כל זכר).
528. קונטרס אחרון ס"ק ה (כמובא לעיל הערה 68).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 34 עמודים.