בס"ד. שיחת ש"פ קדושים, מבה"ח אייר, ה'תשכ"ז

397

בלתי מוגה

א. ענינו של יום השבת – שבו מתעלים כל ימי השבוע, כמ"ש ¹⁸⁶⁰ "ויכולו השמים והארץ גו'", "ויכולו" מלשון כליון (הנפש), והיינו, שכל עניני שמים וארץ הם באופן של עלי' וכליון ¹⁸⁶¹ , ועד שביום השבת נפעל ענין התענוג, כמ"ש ¹⁸⁶² "וקראת לשבת עונג", וע"י התענוג שישנו למטה, נמשך גם ענין התענוג מלמעלה, כמ"ש ¹⁸⁶³ "חמדת ימים אותו קראת".

ומזה מובן גם בנוגע ליום הש"ק זה, שלאחרי שביעי ואחרון של פסח – שבו מתעלים כל עניני שביעי ואחרון של פסח.

וכמדובר כמ"פ שאע"פ שיום השבת הו"ע ששייך לימי השבוע , מתעלים בו גם הענינים השייכים לימי החודש והשנה (כבנדו"ד, ששביעי ואחרון של פסח אינם שייכים לימי השבוע, אלא לימי החודש והשנה), וכמדובר פעם ¹⁸⁶⁴ שיש על זה כו"כ הוכחות, וא' מהם – מהמבואר בחסידות ¹⁸⁶⁵ בנוגע לר"ה שחל בשבת שאין תוקעין בו (כדאיתא בגמרא ¹⁸⁶⁶ שזהו משום גזירה דרבה), שזהו לפי שההמשכות של יום השבת פועלים את הענינים שנפעלים ע"י תק"ש, כך, שאין צורך בתק"ש, ומזה מוכח, שענין השבת הקשור עם ימי השבוע , פועל גם את הענינים הקשורים עם ימי השנה, כמו ענין התקיעות שבראש-השנה, שכשמו כן הוא, תחילת וראש השנה .

ומזה מובן גם בעניננו, שאע"פ ששביעי ואחרון של פסח קשורים עם ימי השנה, הרי הם מתעלים ביום השבת, ועד שמצד גודל העלי' שביום השבת, נמצא, שעיקר הענין דשביעי ואחרון של פסח נפעל ביום השבת שלאחריהם.

ולכן, כאן המקום והזמן להשלים כמה ענינים שדובר אודותם בהתוועדות דאחרון של פסח. ועל הסדר – תחילה ידובר אודות הענינים השייכים לאחרון של פסח, ולאח"ז אודות הענינים השייכים ליום הש"ק עצמו.

398

ב. בהתוועדות דאחרון של פסח ¹⁸⁶⁷ הובאו דברי הר"ן ¹⁸⁶⁸ בנוגע לספירת העומר: "בהגדה .. אמרו בשעה שאמר להם משה תעבדון את האלקים על ההר הזה ¹⁸⁶⁹ , אמרו לו ישראל, משה רבינו, אימתי עבודה זו, אמר להם, לסוף חמישים יום, והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו, מכאן קבעו חכמים לספירת העומר, כלומר, בזמן הזה שאין אנו מביאים קרבן ולא עומר, אלא מחשבין נ' יום לשמחת התורה, כמו שמנו ישראל באותו זמן".

ושאלו, שעפ"ז אינו מובן משנ"ת במכתב הכללי ¹⁸⁷⁰ , שגאולת מצרים התאפשרה ע"י התשוקה והגעגועים של בנ"י למתן-תורה, והיינו, שעוד לפני היציאה ממצרים השתוקקו בנ"י לקבלת התורה – דלכאורה הרי זה היפך משמעות דברי הר"ן (שצויינו בהמכתב) שהענין דספה"ע הוא "כמו שמנו ישראל באותו זמן", והרי ספה"ע מתחילה לאחרי יצי"מ, בט"ז ניסן?

ביאור הענין,

– שהזכות שבגללה יצאו בנ"י ממצרים היא [לא בגלל שהקב"ה ידע שעתידים לקבל את התורה, שהרי קבלת התורה לא היתה מצד בחירתם, כמארז"ל ¹⁸⁷¹ "שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית כו'", ומה גם שהיו מוכרחים בזה ¹⁸⁷² מצד עצם דיבורו של הקב"ה "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"10, אלא] התשוקה לקבלת התורה שנתעוררה אצלם עוד בהיותם במצרים ¹⁸⁷³ , מיד כשנתבשרו שעתידים לקבל את התורה [וכלשון המדרש אגדה שהובא בשבלי

399

הלקט ¹⁸⁷⁴ : "כשנתבשרו ישראל לצאת ממצרים נתבשרו שהן עתידין לקבל התורה" (וכדי שלא לאפושי במחלוקת, י"ל, שכן הוא גם לפי ה"הגדה" שהובאה בר"ן)].

אלא שלפני יצי"מ אין מקום לשאול "אימתי עבודה זו" ולספור הימים, כיון שידעו מדברי משה שמ"ת יהי' "בהוציאך גו' ממצרים" ¹⁸⁷⁵ ; ומיד כשיצאו ממצרים, בט"ו בניסן, חשבו שיקבלו את התורה מיד (כשם שבאו לסוכות "על כנפי נשרים" ¹⁸⁷⁶ ), ורק כשראו בליל ט"ז שעדיין לא באו להר סיני, שאלו "אימתי עבודה זו", ואז התחילו למנות הימים (ועפ"ז מובן בפשטות הא דספה"ע היא מתחילת הלילה ¹⁸⁷⁷ ) –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"ו ע' 7 ואילך.

* * *

ג. המשך הביאור במחלוקת ב"ש וב"ה ¹⁸⁷⁸ בענין זמן אמירת "בצאת ישראל ממצרים" ¹⁸⁷⁹ , לשיטתם בכ"מ בש"ס, אם "אזלינן בתר בכח" או "בתר בפועל" – נכלל בשיחת אחרון של פסח סל"ו ¹⁸⁸⁰ .

* * *

ד. דובר לעיל (ס"א) שביום השבת שלאחרי אחרון של פסח נעשית העלי' דאחרון של פסח, ולכן יכולים אז להשלים את עניני אחרון של פסח.

וכן הוא גם בנוגע להמנהג טוב בישראל, "מנהג ישראל תורה הוא" ¹⁸⁸¹ , לשתות ד' כוסות בסעודת אחרון של פסח, "סעודת משיח" ¹⁸⁸² – שאלו שלא קיימו מנהג זה באחרון של פסח, יכולים להשלים זאת עתה,

400

ומתוך שמחה וטוב לבב, שירים ותשבחות (והוסיף: כוונתי – ניגון שמח).

* * *

ה. מאמר (כעין שיחה) ד"ה קדושים תהיו.

* * *

ו. דובר באחרון של פסח ¹⁸⁸³ , שלעתיד לבוא יקויים היעוד ¹⁸⁸⁴ "וראו כל בשר גו'", שגם הבשר הגשמי יראה אלקות, ובזה מודגשת גם האחדות של ד' הסוגים דומם צומח חי ומדבר, שצריכים לפעול שאפילו סוג הדומם יהי' שייך לאלקות.

ומובן, שכדי לפעול למטה מטה, גם בדומם הגשמי, יש צורך בכח נעלה, גבוה גבוה ביותר, וכמובא בדרושי חסידות ¹⁸⁸⁵ הדוגמא ממה שרואים בפועל שבכדי להאיר במרתף שהאויר מעופש כו', יש צורך באור גדול יותר, אור האבוקה, שעל ידו יכולים לבקוע את החושך.

וזהו גם כללות הענין דיפוצו מעינותיך חוצה שהתחיל ע"י הבעש"ט, וביותר ע"י רבינו הזקן, והרי כדי לפעול ב"חוצה", יש צורך באור גדול ביותר.

ובזה גופא – הנה הגם ש"ראשונים בני מלאכים כו'" ¹⁸⁸⁶ , מ"מ, רואים שעיקר ענין ההפצה למטה מטה הי' אצל הרביים שלאח"ז, עד לרבינו נשיאנו, שאצלו הי' ענין ההפצה ביותר, הן בנוגע להבנה והשגה באופן שיהי' מובן גם למי שנמצא למטה כו', והן בנוגע לגילוי ענינים עמוקים יותר בפנימיות התורה.

וכמו"כ ישנו ענין ה"חוצה" באדם עצמו – כמבואר בכ"מ ¹⁸⁸⁷ שזהו מחוץ לבחי' החכמה (ולפעמים מבואר שזהו מחוץ לעצם הנפש, ובאמת היינו הך, כי חכמה היא בעצם הנפש ¹⁸⁸⁸ ).

ובהקדם ביאור ענינם של ד' הסוגים דומם צומח חי ומדבר כפי שהם באדם עצמו ¹⁸⁸⁹ :

401

דומם – הו"ע האותיות, וכן ענין המעשה, שאין בהם חיות (כמו הדומם), וכמארז"ל בנוגע למעשה המצוות, שמעשה בלא כוונה הוא כגוף בלי נשמה ¹⁸⁹⁰ , אלא שאעפ"כ יש צורך גם בענין המעשה של המצוה.

צומח – הו"ע המדות, שהרי במדות יש שינוי וצמיחה מקטנות לגדלות, וכמבואר בתניא ¹⁸⁹¹ ש"המדות הן לפי ערך השכל, כי הקטן חושק ואוהב דברים קטנים פחותי הערך לפי ששכלו קטן וקצר להשיג דברים יקרים יותר מהם, וכן מתכעס ומתקצף מדברים קטנים כו'", ואילו כאשר גדל, אזי משתנים ומתגדלים מדותיו. והרי אמיתית ענין קיום המצוות הוא ע"י המדות אהבה ויראה, כמבואר בתניא ¹⁸⁹² ש"אהבה היא שורש כל רמ"ח מ"ע, וממנה הן נמשכות ובלעדה אין להן קיום אמיתי, כי המקיימן באמת הוא האוהב את שם ה' וחפץ לדבקה בו באמת כו'".

חי – הו"ע השכל.

ומדבר – הנה בכמה מאמרים מבואר שזהו"ע הכתר ¹⁸⁹³ (ובנפש – הרי זה עצם הנפש), ובכמה מאמרים מבואר שזהו"ע כח המשכיל ¹⁸⁹⁴ (ולא עצם הנפש). ובאמת, בהכרח לומר שזהו כח המשכיל ולא כתר, שהרי ידוע שדצח"מ הם כנגד ד' אותיות שם הוי' ¹⁸⁹⁵ , והיינו, שמדבר הוא כנגד אות יו"ד דשם הוי', וכיון שענינה של אות יו"ד דשם הוי' היא נקודת החכמה, הרי עכצ"ל שענינו של מדבר הוא כח המשכיל, שבו יש נקודת החכמה.

אמנם, כיון שמדבר הוא סוג שלם, אי אפשר לומר שזהו רק נקודת החכמה בלבד, אלא בהכרח לומר שקאי על כללות פרצוף החכמה. וכמובן גם מזה שמדבר הוא כנגד אות יו"ד, והרי גם היו"ד אינה נקודה בלבד, אלא היא אות שלימה, שיש בה ימין ושמאל וגם קוץ כו', וא"כ, גם בחי' המדבר אינה רק נקודת החכמה, אלא כללות פרצוף החכמה.

ואע"פ שמדובר אודות כללות ענין החכמה (ולא רק נקודת החכמה בלבד), שייך לומר שזהו סוג בפני עצמו שמובדל משאר הסוגים, כמבואר בכ"מ ¹⁸⁹⁶ שחכמה היא אין ובינה היא יש (והתהוות הבינה מהחכמה היא

402

בדוגמת התהוות יש מאין) – כמו בדצח"מ שבכללות העולם, שמין המדבר הוא סוג בפני עצמו שמובדל בערך מג' המינים דצ"ח, שהרי ענין השכל (נפש השכלית) ישנו רק אצל מין המדבר, משא"כ בעלי חיים, שאף שמצינו אצלם ענין של שכל, כמו שועל שהוא פיקח שבחיות ¹⁸⁹⁷ , הרי זה רק שכל הנקנה (שמשתמשים בשכל כדי להציל את עצמם, שלא יצודו וכו'), ואין זה אמיתית ענין השכל מצד עצמו (לא רק לצורך המדות), ששייך רק אצל המדבר, שמהותו הו"ע השכל, ועד שגם בחי' דצ"ח שבו חדורים בענין השכל ¹⁸⁹⁸ .

ונחזור לעניננו – שכדי לפעול גם בבחי' הדומם, למטה מטה, יש צורך בנתינת כח ממקום שהוא גבוה גבוה ביותר שנמשך ומתגלה למטה ביותר (וע"ד די לחכימא ברמיזא) ¹⁸⁹⁹ , וכאמור לעיל, שענין זה מודגש ביותר אצל רבינו נשיאנו, שאצלו הי' הענין דגבוה גבוה ביותר, ולכן נפעל על ידו הענין דהפצת המעיינות חוצה למטה מטה ביותר.

ז. וגם לאחרי חיים חיותו בעלמא דין, הנה כדי שיוכלו "אָנטאַפּן אים"... השאיר רבינו נשיאנו כחות שיוכלו לפעול זאת – ליקח ממעלה מעלה ולהמשיך למטה מטה.

וזהו גם מה שלאחרונה ישנו הענין של נסיעת השלוחים – תלמידים של רבינו נשיאנו, שנעשים "שלוחו של אדם כמותו" ¹⁹⁰⁰ – לחלק התחתון שבחצי כדור התחתון גופא, שהם השלוחים שנשלחו לאוסטרליא ¹⁹⁰¹ , שענינם הוא – ללמוד תורה ועד לפנימיות התורה, ולפעול שם הפצת החסידות בהרחבה.

וכמו"כ ישנם השלוחים שנסעו לקרית גת ¹⁹⁰² , וכן שולחים עתה שלוחים לתורת אמת ¹⁹⁰³ – שכולם הם שלוחים של רבינו נשיאנו, ו"שלוחו של אדם כמותו", ומובן גודל הזכות שבזה.

ועד"ז בנוגע לראשי-הישיבות, משפיעים, משגיחים ומנהלים, וכן אלו ששייכים לקו של זבולון שהם "תמכין לאורייתא" ¹⁹⁰⁴ .

ויה"ר שיצליחו כולם בפעולותיהם, ועי"ז יקרבו את הגאולה בביאת משיח ¹⁹⁰⁵ .

403

ח. ובהמשך להמדובר לעיל אודות ענין הדומם – יש להזכיר גם אודות אלו שיצאו ממיצר ושבי' כו', ונמצאים עתה בכפר חב"ד ¹⁹⁰⁶ , ועוסקים שם בעבודת האדמה – דומם כפשוטו, מתוך יגיעה עד מיצוי הנפש, כיון שצ"ל "משאו ומתנו באמונה" ¹⁹⁰⁷ .

ויה"ר שיצליחו בכל עניניהם, כולל גם בנוגע להמשכת הענינים שלמעלה מהבנה והשגה, כמו ענין האמונה – "מאמין ¹⁹⁰⁸ בחי העולמים וזורע" ¹⁹⁰⁹ .

* * *

ט. בנוגע לאהבת ישראל – ישנו המאמר של רבי עקיבא ¹⁹¹⁰ על הפסוק ¹⁹¹¹ "ואהבת לרעך כמוך", ש"זה כלל גדול בתורה", כפי שמביא גם רש"י בפירושו על התורה.

וענין זה בא בהמשך להמדובר באחרון של פסח ¹⁹¹² אודות ענין האחדות שבחג הפסח – החל מזה ש"כנגד ארבעה בנים דברה תורה" ¹⁹¹³ , ואעפ"כ מתאחדים כולם ביחד.

ובזה גופא ניתוסף עילוי בימים האחרונים של חג הפסח – כי, בימים הראשונים יש התחלקות בין ה"חכם" ל"שאינו יודע לשאול", אלא שהתורה מאחדת אותם; ואילו בשביעי של פסח, "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים" ¹⁹¹⁴ , והיינו, שהיתה ראיית אלקות באופן ד"מראה באצבעו" ואומר "זה א-לי ואנוהו" ¹⁹¹⁵ אצל כל בנ"י, ללא התחלקות כלל [וע"ד מ"ש לעת"ל "אשפוך רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם" ¹⁹¹⁶ , גם אלו שאינם עדיין מציאות בפני עצמם, אלא רק בבחי' מקבל, בן ובת], ולכן נאמר ¹⁹¹⁷ "אז ישיר משה ובני ישראל", "ישיר" לשון יחיד (ולא "ישירו") ¹⁹¹⁸ , כיון שכל בנ"י נתאחדו ונתעלו לדרגתו של משה.

וענין האחדות מודגש עוד יותר באחרון של פסח – שכולם אוכלים מצה שרוי', ללא התחלקות בין מקילים למחמירים ¹⁹¹⁹ (ועד שיכולה

404

להיות גם מציאות של אכילת חמץ, כמ"ש רבינו הזקן ¹⁹²⁰ : "מי שנמשכה סעודתו במוצאי יו"ט האחרון ש"פ עד לאחר צאת הכוכבים, מותר לאכול חמץ בסעודה, אף שעדיין לא התפלל ערבית ולא הבדיל כלל").

ולכן ילמדו עתה פירוש רש"י הקשור עם הענין של אהבת ישראל. ובהמשך לזה ישנם גם הביאורים בענין אהבת ישראל בדרך מצוותיך ¹⁹²¹ , בלקוטי תורה ד"ה החלצו ¹⁹²² , וכן בדרושי החלצו של שאר רבותינו נשיאינו ¹⁹²³ , ולכל לראש – הביאור של רבינו הזקן בתניא פרק לב.

י. הביאור בפירוש רש"י,

– דלכאורה אינו מובן: כיון שישנו הציווי "ואהבת לרעך כמוך", מהו הצורך בציווי ¹⁹²⁴ על גנבה וגזלה כו' (רוב המצוות שבין אדם לחבירו) ¹⁹²⁵ , בה בשעה שיתקיימו בדרך ממילא ע"י קיום מצות "ואהבת לרעך כמוך"? ולכן מפרש רש"י ש"זה כלל גדול בתורה", ונוסף לזה נאמרו בתורה גם הפרטים (ורש"י לא הביא מאמר הלל "דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה" ¹⁹²⁶ – כי ¹⁹²⁷ , בפשטות אין זה "כל

405

התורה כולה" ¹⁹²⁸ , אלא רק ה"כלל" של המצוות שבין אדם לחבירו, "גזלה גנבה ניאוף ורוב המצות" ¹⁹²⁹ ).

ורש"י מזכיר שמו של בעל המאמר – רבי עקיבא, כי: ר"ע סובר שאין זה " כמוך " ממש, כיון ש"חייך קודמין" ¹⁹³⁰ (וכמו "כי כמוך כפרעה" ¹⁹³¹ , "חשוב אתה בעיני כמלך" ¹⁹³² , אבל אעפ"כ "הכסא אגדל ממך" ¹⁹³³ ); ר"ע אומר ¹⁹³⁴ "חביבין ישראל ¹⁹³⁵ שנקראו בנים למקום" ¹⁹³⁶ , ולכן יכול להיות רגש של אהבה לכל אחד מישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו, כי בכל מעמד ומצב "אנן קרויין בנים" ¹⁹³⁷ ; ולשיטת ר"ע ש"כללות ופרטות נאמרו בסיני" ¹⁹³⁸ , נמצא ש"ואהבת לרעך כמוך" נאמר כבר בהר סיני –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ז ע' 215 ואילך.

* * *

יא. בנוגע לאהבת ישראל, מבאר רבינו הזקן בתניא ¹⁹³⁹ , ש"העושים גופם עיקר ונפשם טפלה, אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם כו'", אלא צ"ל נשמתם עיקר וגופם טפל.

ומזה מובן, שלצורך אמיתית הענין דאהבת ישראל, די בכך שהגוף הוא טפל , אבל אין צורך לבטל לגמרי את מציאות הגוף, ואדרבה, יש צורך במציאות הגוף, שהרי האהבה צריכה להיות נמשכת למטה מטה

406

עד שתורגש בבשר הלב הגשמי, וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר ¹⁹⁴⁰ , שכשם שאהבת ה' צריכה לחדור בבשר הלב, צריכה גם אהבת ישראל לחדור בבשר הלב, באופן ד"שמועה טובה תדשן עצם" ¹⁹⁴¹ , ואינה דומה השמחה שמצד הנשמה להשמחה שהיא גם מצד הגוף, כך, שיש צורך במציאות הגוף, אלא שצריך להיות גופם טפל.

וזהו גם הענין ד"גדולה לגימה שמקרבת" ¹⁹⁴² – שזהו"ע של שמחה עבור הגוף (ולא עבור הנפש, שהרי שמחת הנפש אינה מגשמיות, אלא מרוחניות שבגשמיות), ודוקא עי"ז שמשמחים את הגוף (כמו השמחה שע"י בשר ויין, "אין שמחה אלא בבשר" ו"אין שמחה אלא ביין" ¹⁹⁴³ ), אזי אינו מבלבל את הנשמה, ואדרבה כו' ¹⁹⁴⁴ .

ולכן, בהתוועדות חסידית נוהגים חסידים לומר "לחיים" [אם כי לא הרבה... וכידוע שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר ¹⁹⁴⁵ ש"משקה" הוא דבר המאוס וכו', אבל, אין צורך לדבר על זה ביום השבת, שהרי "פרש שבתכם לא קאמר" ¹⁹⁴⁶ ], כיון שעי"ז נעשה קירוב הדעת כו'.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) "זאָל זיין לחיים ולברכה"!

(ואח"כ אמר בבת-שחוק: באמירת לחיים זו לא הוצאתי ידי חובה אף אחד... ולאחרי שכל הקהל אמרו "לחיים", אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

יש חקירה בדברי החוקרים כיצד באים משלילה לחיוב. וכמבואר בלקוטי תורה ¹⁹⁴⁷ , שע"י ריבוי השגת השלילה, יכולים לבוא במקצת עכ"פ לידיעת החיוב.

ובכן, יש על זה מופת חותך: כשאמרתי ענין של שלילה, שאינני מוציא י"ח אף אחד באמירת לחיים – אזי נעשה ענין של חיוב, שכל הקהל אמר "לחיים"...

ועד"ז בנוגע להמדובר לעיל בנוגע לאהבת ישראל, שע"י השלילה ד"דעלך סני לחברך לא תעביד", באים להחיוב ד"ואהבת לרעך כמוך".

* * *

יב. המשך הביאור ב"יינה של תורה" שבפירוש רש"י, ע"פ

407

המבואר בפרקי אבות שלומדים ביום הש"ק זה ¹⁹⁴⁸ : "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום כו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", שגם המעלה העצמית של בנ"י שלמעלה מהתורה, צריכה לבוא לידי גילוי ע"י התורה – נכלל בשיחה הנ"ל (ס"י) שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.

יג. ויש להוסיף ולבאר הדיוק ד"הוי מתלמידיו של אהרן כו'":

אהרן – להיותו (לא רק כהן, אלא) כהן גדול, היו אצלו כו"כ הגדרות; לפני כניסתו לבית – הוצרך להיות בטוח שאין שם אפילו כזית של ענין דהיפך החיים, וכמו"כ הוצרך לדעת אם יוכל לאכול שם בטהרה (ולא רק טהרה סתם, אלא טהרה) הראוי' לכה"ג.

ואעפ"כ, לא היתה זו מניעה להתנהג באופן של "אוהב שלום ורודף שלום" כלפי כל אחד מישראל, וכמבואר בכ"מ ¹⁹⁴⁹ שאהרן הוא בחי' שושבינא דמטרוניתא, וענינו הי' להעלות את כל נש"י, ללא חילוקים. ולכן נאמר במיתת אהרן "ויבכו את אהרן גו' כל בית ישראל" ¹⁹⁵⁰ , "האנשים והנשים" ¹⁹⁵¹ (ולא כמו במשה, שנאמר "ויבכו בני ישראל" ¹⁹⁵² , "הזכרים"92, כיון שהי' בבחי' הגבורה); אלא שענין זה הי' באופן ד"מקרבן לתורה", מבלי לוותר על ענין של תומ"צ.

ולהעיר גם ממ"ש ¹⁹⁵³ "ויעש כן אהרן", "להגיד שבחו .. שלא שינה" – דלכאורה אינו מובן: מהו החידוש שאהרן לא שינה, הרי גם יהודי פשוט הי' מקיים ציווי הקב"ה מבלי לשנות?! – ומבואר בזה בספרי חסידות פולין ¹⁹⁵⁴ (והרי הענין הוא אמיתי), שהחידוש הוא, שלמרות שאהרן ידע כל עניני הכוונות וההמשכות כו' שבהדלקת המנורה במשכן ע"פ ציווי ה', עד להענין ד"אל מול פני המנורה"94, דקאי על פנימיות הכתר ¹⁹⁵⁵ , הי' בכחו לעמוד על עמדו בעת הדלקת המנורה, מבלי לקפוץ עד לתקרה... ומבלי לשפוך את השמן או להסיט את הפתילה...

וההוראה מזה לכל בנ"י – שכולם "ממלכת כהנים" ¹⁹⁵⁶ – שצריכים להתנהג באופן כזה, לקרב כל אחד מישראל בדרכי נועם ובדרכי שלום.

408

ובזה נכלל גם הלימוד מהנהגתו של אהרן, ש"כשהי' מהלך בדרך פגע בו באדם רשע ונתן לו שלום, למחר ביקש אותו האיש לעבור עבירה, אמר, אוי לי, היאך אשא עיני אח"כ ואראה את אהרן, בושתי הימנו שנתן לי שלום, נמצא אותו האיש מונע עצמו מן העבירה" ¹⁹⁵⁷ – שזהו ע"ד הידוע שיש אופן עבודה מצד ישות, כמ"ש ¹⁹⁵⁸ "ויגבה לבו בדרכי ה'", שמצד זה נמנע מענין של עבירה, וכמסופר אודות חסיד של רבינו הזקן ¹⁹⁵⁹ , שבהיותו בפטרבורג, נמנע מענין מסויים, בגלל ש"אין זה מתאים" לחסיד של אדמו"ר הזקן (כדברי אדמו"ר מהר"ש בענין זה ¹⁹⁶⁰ ). וכמבואר במאמרים על הפסוק ויחלום ¹⁹⁶¹ , שבנוגע לבריחה מן הרע אין חילוק מהי סיבת הדבר, ובלבד שיהי' "סור מרע".

יד. וכללות הענין בזה – כפי שמבאר רבינו הזקן בתניא פל"ב בנוגע לקיום מצות ואהבת לרעך כמוך, ש"זהו כל התורה כולה", "כי יסוד ושורש כל התורה הוא להגבי' ולהעלות הנפש על הגוף מעלה מעלה עד עיקרא ושרשא דכל עלמין, וגם להמשיך אור א"ס ב"ה בכנסת ישראל .. למהוי אחד באחד כו'".

ויש לקשר זה גם עם חודש אייר, שמתברך ביום הש"ק זה:

חודש אייר נקרא "חודש זיו" ¹⁹⁶² , ע"ש "שנולדו בו זיותני עולם" ¹⁹⁶³ , שהם האבות – דאף שנולדו בניסן, הרי ישנו חלק בחודש ניסן שבו לא נולדו עדיין, ואילו בחודש אייר, הנה כבר מהתחלת החודש ישנה כבר מציאותם של האבות ¹⁹⁶⁴ .

ויש להוסיף ביאור בזה (כיון שהביאור הנ"ל אינו מספיק עדיין) – שחודש אייר נקרא "חודש זיו" מצד שייכותו לענין דספירת העומר שישנו בכל ימי החודש ¹⁹⁶⁵ (משא"כ חודש ניסן, שחלקו לפני יצי"מ, וכן חודש סיון, שחלקו לאחר מ"ת ¹⁹⁶⁶ ), כיון שספירת העומר (מלשון ספירות ובהירות ¹⁹⁶⁷ ) קשור עם ענין האור ("זיו").

409

והרי גם בספה"ע ישנם ב' הענינים דהעלאה והמשכה (כמו בענין אהבת ישראל, כנ"ל מדברי רבינו הזקן בתניא) – כי, ע"י העבודה דספה"ע בבירור וזיכוך המדות, שזהו"ע העלאה מלמטה למעלה, נעשית ההמשכה מלמעלה למטה, כפי שאומרים בנוסח הרבש"ע: "ועל ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות".

וזהו גם הקשר עם הענין ד"מקרבן לתורה" – שהרי כללות הענין דספה"ע הוא הכנה למ"ת, ובאופן שמצד הבירור והזיכוך שנפעל באותו יום הרי הוא מוכן כבר לקבלת התורה, וכן הוא בענין ד"מקרבן לתורה", שמיד בהתחלת קירובו לתורה, גם כשנמצא עדיין למטה מטה, ישנו כבר פרט מסויים שפעלו בו שמצדו מוכן הוא כבר לקבלת התורה.

טו. וכפי שממשיך רבינו הזקן בתניא פל"ב, שע"י קיום מצות "ואהבת לרעך כמוך", נעשה הענין ד"ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך",

ומסיים "וכמ"ש במ"א באריכות", ויש לומר, שבזה מרומז אמיתית ענין האריכות שתהי' לעתיד לבוא ("ליום שכולו ארוך" ¹⁹⁶⁸ ), שאז תהי' שלימות האחדות של בנ"י, כמ"ש ¹⁹⁶⁹ "וקבצתים גו' בם עור ופסח הרה ויולדת יחדיו קהל גדול ישובו הנה".

וכל זה נעשה כאשר מקיימים למטה את ה"כלל גדול בתורה" ד"ואהבת לרעך כמוך", שעי"ז ממשיכים מלמעלה הענין ד"לך הוי' הגדולה" ¹⁹⁷⁰ , כפי שמתבטא בהענין ד"מה גדלו" ¹⁹⁷¹ ו"מה רבו" ¹⁹⁷² , כמבואר בדרושי חסידות ¹⁹⁷³ שהו"ע עלמא דאתכסיא (שעיקרו הו"ע הגודל) ועלמא דאתגליא (שעיקרו הו"ע הריבוי),

ועד להמשכה ד"אני הוי'" (כסיום הכתוב52) שלמעלה מסדר השתלשלות – שזהו אור שנמשך ממקום נעלה ביותר שאין אתערותא דלתתא מגעת שם, אלא שאעפ"כ יש צורך בעבודת האדם, שעי"ז נעשה "אתר שלים" ¹⁹⁷⁴ , שבו יומשך אור נעלה זה (וע"ד שגם ענין המתנה בא רק לאחרי ש"עביד נייחא לנפשי'" ¹⁹⁷⁵ ).

410

ולהעיר גם מתורת המגיד ¹⁹⁷⁶ על הפסוק ¹⁹⁷⁷ "קדושים תהיו גו'", "יכול כמוני כו' קדושתי למעלה מקדושתכם" ¹⁹⁷⁸ , שגם "קדושתי למעלה" נעשית ע"י "קדושתכם". וענין זה מתאים גם עם המשל המובא במדרש ¹⁹⁷⁹ מבני המדינה שעשו ג' כתרים למלך כו', שגם הכתר הג' שנותן המלך בראשו נעשה ע"י בני המדינה דוקא.

טז. וכללות הענין דלימוד פרקי אבות (כולל גם הפרק דיום הש"ק זה, שבו נאמר "הוי מתלמידיו של אהרן כו'") הוא הכנה למתן-תורה, שהרי פרקי אבות הו"ע של "דרך ארץ", ו"דרך ארץ קדמה לתורה" ¹⁹⁸⁰ , והיינו, שזוהי העבודה שעל ידה זוכים לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות (כלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר ¹⁹⁸¹ ).

וכיון שמ"ת הוא מעין הגאולה העתידה (כמבואר בתניא ¹⁹⁸² ), הרי מובן, שעי"ז באים לגאולה העתידה, שאז יהי' גם הלימוד דפרקי אבות באופן נעלה יותר, ולאח"ז תהי' קבלת התורה באופן נעלה יותר.

וכן תהי' לנו, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

יז. בשבוע זה חל יום השנה להתייסדות צעירי אגודת חב"ד ¹⁹⁸³ .

ויה"ר שיקויים בהם מ"ש ¹⁹⁸⁴ "הקטן יהי' לאלף והצעיר לגוי עצום", וגם "גוי גדול (ועצום)" ¹⁹⁸⁵ – גדלות הקשורה עם "גדול הוי'" ¹⁹⁸⁶ , והרי "אימתי הוא גדול כשהוא בעיר אלקינו" ¹⁹⁸⁷ , דקאי על אותיות התורה והתפלה ¹⁹⁸⁸ – ע"י לימוד התורה, נגלה וחסידות, עבודת התפלה וקיום המצוות בהידור, וכל זה באופן ד"טופח על מנת להטפיח" ¹⁹⁸⁹ , ע"י הוראת "דוגמא חי'" לאחרים, ומתוך הצלחה בעבודתם.

411

וע"י פעולות טובות אלו זוכים להמשיך ביאת משיח צדקנו, שיבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

[לאחרי אמירת ברכה אחרונה, התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "בני היכלא"].

______  ______