ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות תפילין הלכות תפילין לט מי הם הכשרים לכתוב תפילין ולקנות מהם

לט מי הם הכשרים לכתוב תפילין ולקנות מהם

ובו י"א סעיפים

אשה, עבד, קטן ומומר

א תפילין ¹³²² שכתבן עבד כנעני או אשה או קטן¹³²³, אפילו הוא בן י"ג שנים אלא שאינו ידוע בודאי שהביא ב' שערות¹³²⁴, ועדיין אינו בן י"ח שנה שנוכל לומר מן הסתם הביא כבר ב' שערות ¹³²⁵ , או שכתבן נכרי או כותי ¹³²⁶ אפילו כתבן בפירוש לשמן¹³²⁷, או שכתבן ישראל מומר לכל התורה ¹³²⁸ אפילו לתיאבון, או אפילו לעבירה אחת אלא שאינה לתיאבון, אלא מפני שאינו חושש עליה כלל, (א) כגון שיש לפניו היתר ואיסור ומניח ההיתר ואוכל את האיסור ¹³²⁹ , או שכתבן מסור, אפילו הוא מסור לתיאבון¹³³⁰, פסולין. מפני שנאמר וקשרתם וכתבתם¹³³¹, כל שישנו בקשירה, דהיינו שמוזהר עליה ומאמין בה, ישנו בכתיבה, וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה¹³³². ועבד ואשה ונכרי אינן מוזהרין על קשירה¹³³³, וקטן אף על פי שמוזהר על הקשירה מדברי סופרים לחנכו במצות¹³³⁴, אינו מוזהר עליה מן התורה¹³³⁵ (וגם מדברי סופרים אין האזהרה אלא על אביו כמו שיתבאר בסי' שמ"ג¹³³⁶), ומומר ומסור, אע"פ שהן מוזהרין עליה ¹³³⁷ , מכל מקום כיון שפרקו עול בודאי אינם מאמינים במצוות¹³³⁸.

ויש אומרים¹³³⁹, שפסול המומר לעבירה אחת מפני שאינו חושש עליה, והמסור, הוא מדברי סופרים, שהחמירו עליהם חכמים לעשותם כנכרים הואיל ופרקו מעליהם עול מצוה. אבל מומר לכל התורה כולה, אפילו לתיאבון, פסול מן התורה לדברי הכל, שהרי הוא כנכרי לכל דבריו, כיון שיצא מן הכלל.

ואפילו (ב) אם אינו ¹³⁴⁰ אלא מומר לעבודה זרה¹³⁴¹ או לחלל את השבת בפרהסיא¹³⁴², הוא כנכרי לכל דבריו, כמ"ש ביו"ד סי' ב'¹³⁴³. וכן אם הוא מומר להכעיס אפילו לדבר אחד לבד, הרי הוא כנכרי לכל התורה כמ"ש ביו"ד שם¹³⁴⁴.

ומי שאינו מניח תפילין, אפילו אינו עושה להכעיס, פסול מן התורה לדברי הכל, שהרי אינו בקשירה¹³⁴⁵. והוא שאינו מניחן מפני שאינו חושש עליהם כלל ¹³⁴⁶ , אבל אם אינו מניחן לתיאבון, כגון שהולך אחר עסקיו, כשר לכתוב¹³⁴⁷. ואין צריך לומר מי שאינו מניחן מפני שאין יכול להניחן, כגון שנקטעה ידו השמאלית ¹³⁴⁸ , שכשר לכתוב, שהרי מוזהר הוא על התפילין ומאמין במצותן, אלא שאינו יכול להניחן מחמת אונסו¹³⁴⁹:

ב גר שחזר לדתו מחמת יראה, וכותב תפילין לשמן, יש מכשירים¹³⁵⁰. ויש פוסלים, מפני שאינו בקשירה, שהרי אפשר לו להניח תפילין בצנעא ואינו מניח. ויש להחמיר כדבריהם בשל תורה¹³⁵¹:

ג כל שפסול לכותבן, פסול לכל תיקון עשייתן כשעושה מעשה בגוף התפילין, כגון לעשות חיפוי הבתים או לתפרן. אבל לעבדן כשר אפילו נכרי אם מעבד לשמו, כמו שנתבאר בסימן ל"ב¹³⁵².

ואם אחד מהפסולין חפן בבתים, או תפרן, פסולין, מפני השי"ן של שם שבבתים של ראש ¹³⁵³ , שהוא בכלל חפוי ותפירה. אבל אם גרר דבק שבין אות לאות ¹³⁵⁴ או עשה שאר תיקון, כשר בדיעבד. והוא הדין אם תפר ספר תורה¹³⁵⁵:

ד תפילין שכתבן מין, דהיינו האדוק לעבודה זרה, ישרפו, שסתם מחשבת מין לעבודה זרה¹³⁵⁶:

ה נמצאו ביד מין ואינו ידוע מי כתבן, יגנזו מספק, שמא הוא כתבן. אבל אין שורפין מספק¹³⁵⁷:

ו נמצאו ביד נכרי ואין ידוע מי כתבן, כשרים. אפילו להמחמירים בספר תורה שנמצא ביד נכרי וחוששים שמא הוא כתבם, כמ"ש ביו"ד סי' רפ"א. לפי שבספר תורה יש לחוש שמא כתבו לעצמו להתלמד בו, אבל תפילין אין דרכן לכתבן, ובודאי באו לידו מישראל¹³⁵⁸.

ואינו דומה למין דלעיל בסעיף ה', שהמין הוא יודע לכתוב, ויש לחוש שמא אירע מקרה שכתב גם תפילין, אע"פ שאין לו צורך בהן. אבל סתם נכרים אינם יכולים לכתוב, אלא שבספר תורה חיישינן שמא אירע אחד שיודע לכתוב וכתב ספר תורה כדי להתלמד בתוכה, אבל אין לחוש כל כך שמא אירע אחד שיודע לכתוב ואירע שכתב גם תפילין שאין לו צורך בהם¹³⁵⁹:

ז אין לוקחין ספרים תפילין ומזוזות מן הנכרי יותר מכדי דמיהם הרבה, בכדי שלא להרגילם לגנבן ולגזלן¹³⁶⁰. אבל מחוייבים לקנותן מהם מעט יותר מכדי דמיהן, שלא יזלזלו בהן¹³⁶¹. ולא יאמר להנכרי שימכרם בדבר מועט מאד פן יכעוס הנכרי וישליכם לאיבוד¹³⁶²:

לוקחין מן המומחה

ח אין לוקחין תפילין אלא מן המומחה שבקי בחסירות ויתירות, אבל לא ממי שאינו מומחה, אע"פ שהוא רוצה לבדקן, לפי שיש לחוש שמא יתעצל בבדיקתן מפני שטורח הוא לו להסיר התפירה ולחזור ולתופרן¹³⁶³:

ט לקח ממי שאינו מומחה, בודק בחסירות ויתירות¹³⁶⁴. ואין לחוש שמא עיבדן שלא לשמן, מפני שהכל בקיאים בזה¹³⁶⁵.

ואין צריך לבדוק כולן, אלא אפילו לקח ממנו מאה קציצות, די שיבדוק ג' קציצות, ב' של ראש ואחד של יד, או ב' של יד ואחד של ראש, אם מצאן כשרות הוחזק זה האיש, והרי כולן כשרות, ואין השאר צריכין בדיקה¹³⁶⁶. ואם לקח צבתים צבתים, חזקתן שמסופרים הרבה הם ל[קו]חים, לפיכך צריך לבדוק מכל צבת ב' של ראש ואחד של יד או ב' של יד ואחד של ראש¹³⁶⁷:

י המוכר תפילין ואומר שהיו של אדם גדול נאמן, שעד אחד נאמן באיסורין, ושוב אין צריך בדיקה, שחזקה על חבר שלא הוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן¹³⁶⁸:

בדיקת התפילין

יא תפילין שהוחזקו בכשרות פעם אחת, אין צריכים בדיקה לעולם מן הדין, שכל זמן שחיפוין שלם הרי הן בחזקתן, ואין חוששין שמא נמחקה אות מתוכן או נקבה¹³⁶⁹.

ומכל מקום נכון לבודקן, מפני שמתקלקלים מן הזיעה¹³⁷⁰. ואם אין מניחן אלא לפרקים, צריכים בדיקה פעמיים בשבע שנים, שיש לחוש שמא נתעפשו¹³⁷¹. וכן אם נקרע החיפוי, צריכין בדיקה. וכן אם נשרו במים¹³⁷².

ואם אין לו מי שיודע לבדקן ולחזור ולתפרן, יניחן כך בלא בדיקה, שלא יתבטל ממצות תפילין¹³⁷³:

קונטרס אחרון

(א) כגון שיש לפניו היתר ואיסור כו'. ואפשר ¹³⁷⁴ שכן הוא גם להרמב"ם¹³⁷⁵. ולא דמי לשחיטה¹³⁷⁶. שהרי מסור כשר לשחוט לפי דעת השולחן ערוך ביורה דעה סימן קיט¹³⁷⁷, עיין שם בסימן ב¹³⁷⁸.

(ב) אם אינו כו'. עיין ¹³⁷⁹ ביורה דעה רס"י קנח¹³⁸⁰ דמין הוא לענין מורידין. ואפילו הכי אין שחיטתו אסורה בהנאה כשחיטת מין (חולין דף יג ¹³⁸¹ ), משום דהתם דוקא באדוק, כדפירש רש"י שם¹³⁸². וכן כתב השלחן ערוך בסימן שלד¹³⁸³, והש"ך סימן רפא¹³⁸⁴, לענין לשרוף.

והוא הדין לענין להכעיס, כדמשמע ביורה דעה סימן ב¹³⁸⁵, דכנכרי לבד הוא לענין שחיטה ¹³⁸⁶ , והוא הדין לענין לשרוף ¹³⁸⁷ , דכי הדדי נינהו ¹³⁸⁸ , כדתניא גבי מין בחולין דף יג¹³⁸⁹ שחיטת מין כו' ספריו כו'. ובגמרא בעבודה זרה¹³⁹⁰, מיירי לענין מורידין ¹³⁹¹ .

הערות

1322. עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה: (א) אשה, עבד קטן ומומר (ס"א-ז). (ב) לוקחין מן המומחה (ס"ח-י). (ג) בדיקת התפילין (סי"א).
1323. ברייתא גיטין מה , ב (ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן (מין) ומסור (מלשין, רש"י), עובד כוכבים ועבד אשה (דמצות עשה שהזמן גרמא היא, דלילה ושבת לאו זמן תפילין הוא, רש"י), וקטן, וכותי (גירי אריות הן, רש"י), וישראל מומר (מומר ומסור הרי פרקו מעליהן עול, רש"י), פסולין, שנאמר וקשרתם וכתבתם, כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה). טור ושו"ע ס"א (תפילין שכתבן עבד או אשה או קטן אפילו הגיע לחנוך, או גוי או כותי או ישראל מומר, או מסור, פסולים, משום דכתיב וקשרתם וכתבתם, כל שאינו בקשירה או אינו מאמין בה, אינו בכתיבה).
1324. מ"א ס"ק א (נראה לי כיון דילפינן מקרא, בעינן שיהא דוקא גדול ממש, דהיינו שהביא שתי שערות אחר שהוא בן י"ג שנה, אבל מספיקא פסול לכתוב). והיינו שרק במצות שמדברי סופרים סומכים על החזקה שהביא ב' שערות, כדלקמן סי' נה ס"ו (אם לא הביא ב' שערות, אפילו הוא גדול בשנים דינו כקטן ... ומכל מקום אין צריך לבדוק בשערות בכל שהגיע לכלל שנותיו, דהיינו בן י"ג שנה ויום אחד, שכיון שתפלה מדברי סופרים סומכין על החזקה), אבל בדאורייתא, יתבאר לקמן סי' רעא ס"ז (וקטן, אפילו הוא בן י"ג שנה, אם אינו ידוע שהביא ב' שערות אינו מוציא את האשה, כיון שהיא מחוייבת מן התורה בודאי, והוא אינו מחוייב אלא מספק, כי שמא לא הביא ב' שערות עדיין והוא פטור מכל המצות מן התורה). לקמן סי' קכח סמ"ט. סי' קצט ס"ט.
1325. מ"א שם ( מספיקא פסול לכתוב עד שיהא בן י"ח שנה). ו הקשו המפרשים שהוא דלא כהלכה, דאמרינן יבמות צז, א (בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות, יביאו ראיה שהוא בן עשרים ... והוא שנולדו לו סימני סריס ... וכי לא נולדו לו סימני סריס עד כמה, תני דבי רבי חייא עד רוב שנותיו). וכן נפסק בשו"ע חו"מ סי' רלה סי"א (במה דברים אמורים ... כשהוא בן עשרים, כשהביא שתי שערות או שנולדו לו סימני סריס. אבל אם לא הביא שתי שערות ולא נולדו לו סימני סריס, קטן הוא ... עד שיגדיל ויגיע לרוב שנותיו, שהם שלשים ושש שנים). ומפרש רבינו, דהכא מיירי שלא בדקוהו, וכשהגיע לי"ח שנה "נוכל לומר מן הסתם הביא כבר ב' שערות" אף בדינים דאורייתא; ואילו לעיל שם מיירי שבדקוהו וראו "שלא הביא שתי שערות", ויש לו סימני סריס, עד שיהא "בן עשרים". והטעם שכשהגיע לי"ח שנה מן הסתם הביא כבר ב' שערות, כי אז הוא זמן התחלת צמיחת זקנו, כדלקמן סי' נג סי"א (שהגיע לכלל שנים ... אם היה לו זקן אפילו מעט, הרי זה כנתמלא זקנו, אם הוא מבן י"ח שנה ומעלה). וראה מאסף לכל המחנות סי' לט סי' ז. קובץ יגדיל תורה (נ.י.) חוב' ח ע' מד. תורת אביגדור ס"ק לט. חקרי הלכות ח"ה סב, ב.
1326. שנתבאר לקמן יו"ד סי' ב בקונטרס אחרון ס"ק יד (כותי הוא מהאומות שהושיב סנחריב בערי שומרון ונתגיירו. ומתחלה היו גרי אמת, ואחר כך נתקלקלו וכפרו בהרבה תורה שבעל פה ... ואחר כך בימי חכמי הגמרא נמנו עליהם חכמים ועשאום כנכרים גמורים לכל דבריהם, לפי שנתקלקלו הרבה, וגם מצאו להם דמות יונה בראש הר גריזי[ם] שהיו עובדין אותה).
1327. ברייתא שם (עובד כוכבים). טור ושו"ע שם (או גוי). עיין רא"ש הל' ס"ת סי' ג (וכתב הר"ר ברוך ז"ל, דאם העובד כוכבים מעבדו וישראל עומד על גביו ומסייעו יש בו ממש, דעובד כוכבים עביד אדעתא דישראל טפי מכותי, דכותי אמר אנא גמירנא טפי מינך כדאיתא בספ"ק דמסכת ע"ז דכותי גרע לענין לשמה . והוא בע"ז כב, א (עובד כוכבים מאי טעמא מותר, דאמרינן ליה וציית. כותי נמי אמרינן ליה וציית. כותי לא ציית, דאמר אנא גמירנא טפי מינך). דלא כמ"א ס"ק ב (כותי כו', כן צריך לומר, דעכו"ם בלאו הכי פסול, שאינו כותב לשמה, כמ"ש סי' ל"ב ס"ט. ונראה לי דאפילו להרא"ש דמיקל בעיבוד, מחמיר בכתיבה). והיינו שבשו"ע שאצל המ"א הי' נדפס רק "או עכו"ם", וכן הוא בטור (ראה פרי מגדים), וברוב הדפוסים נדפס "או עכו"ם או כותי". וכתב המ"א שיש לגרוס רק "או כותי", משא"כ עכו"ם פסול משום שאינו כותב לשמה, ואין אנו זקוקים לטעם האמור כאן "כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה". ועל זה כותב כאן, "דכותי גרע לענין לשמה", ולא הרווחנו כלום בתיקון של המ"א. ומה שהקשה המ"א, שאם כן מדוע אנו זקוקים לטעם ד"כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה", ולא סגי במה שאינו לשמה. ביארו המפרשים בכמה אופנים. וראה חקרי הלכות ח"ה סג, א.
1328. ב"י ( ומשמע דהאי משומד, במשומד לכל התורה הוא) . מ"א ס"ק ג ( מומר לכל התורה ). ורובה ככולה, כדלקמן חיו"ד סי' ב קו"א סקי"א (ורובה ככולה), והלכות מציאה ופקדון סעיף לט (המומר לכל התורה כולה או רובה).
1329. ר"ן גיטין כג, ב (אפילו לא הוי מומר אלא למצוה אחת, דשביק בה היתירא ואכל איסורא). הובא ב ב"י . ומדסתם נראה דהיינו אפילו אינו להכעיס, אלא "מפני שאינו חושש עליה כלל". ואף שכתב במ"א ס"ק ג (ואין לומר דהכא מיירי שאין עושה להכעיס וגם לא לתיאבון. דהא בע"א פ"ב כתב הר"ן, אם יש לפניו איסור והיתר ומניח ההיתר ואוכל האיסור מקרי להכעיס), והוא בר"ן ע"ז ז, סע"ב (לתיאבון, שאין לו בשר, אבל אינו מופקר שאם יש לפניו איסור והיתר שיניח ההיתר ויאכל האיסור. ואם עושה כן, זהו להכעיס). מכל מקום מפרש רבינו דברי הר"ן כאן, שאינה להכעיס וגם "אינה לתיאבון, אלא שאינו חושש עליה כלל". וראה מה שדן בזה בש"ך יו"ד סי' רנא ס"ק ג (והיה נראה לי לומר, דהטור מיירי כאן באינו מומר להכעיס ולא לתיאבון, אלא שאינו חושש בדבר בין אוכל האיסור או ההיתר). ויתבאר בקונטרס אחרון, דהיינו דוקא לענין כתיבת תפילין, אבל לענין שחיטה, דעת השלחן ערוך להכשיר. וכן הוא לקמן הל' שחיטה סי' ב בקונטרס אחרון ס" ח (אבל אי שביק התירא ואכל איסורא שלא לתיאבון ושלא להכעיס, אלא יודע ומאמין שהיא עבירה, ואינו מתכוין כדי למרוד בקונו, אלא שאינו חושש בה להזהר מחמת שהורגל בה לתיאבון, וכיון דדש ביה, כהתירא דמי ליה ועובר אף שלא לתיאבון, או אפילו דבר שאין בו תאוה כלל, אלא שאין בו יראת שמים ויראת חטא כלל ואין לו לב להזהר, לא הוי מין, אלא הוא כמומר לדבר אחד שאינו כמומר לכל התורה, והרי הוא בתורת שחיטה). וכך הוא גם במסור, שפסול לכתיבת תפילין וכשר לשחיטה. * ואפילו בעובר לתיאבון בתמידות, כדלקמן הלכות נזקי גוף ונפש ס"ט (וכל זה במומר שאינו עומד ברשעו תמיד, כגון שאוכל נבלות לתיאבון כשאין לו בשר כשר לפעמים, וכן כיוצא בזה בשאר עבירות שעובר לפעמים כשיצרו תוקפו. אבל מי שעומד ברשעו תמיד, כגון רועי בהמה דקה בזמן שהיו רוב השדות של ישראל והיו מרעין אותן בשדות של אחרים תמיד, וכן כל כיוצא בהם, דינם כנכרים). עוד נתבארו כמה פרטים לקמן חיו"ד סי' ב קו"א סק"ח. הל' רבית סע"ח. הלכות מציאה ופקדון סל"ט. הלכות נזקי גוף ונפש ס"י.
1330. ברייתא שם (ומסור), ופירש"י (מלשין). שו"ע שם (או מסור). ב"ח (טעמא דמילתא, דכל מוסר ממון חבירו לשררות, מכניס את חבירו בסכנת נפשות ... ולפי זה אין חילוק בין מסור להכעיס או מסור לתיאבון). מ"א ס"ק ד (מסור, אפילו לתיאבון פסול, כיון שמוסר ממון ישראל שלא כדין (ב"ח)).
1331. ואתחנן ו, ח-ט.
1332. ברייתא שם (שנאמר וקשרתם וכתבתם, כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה). רמב"ם הל' תפילין פ"א הי"ג (שנאמר וקשרתם וכתבתם, כל שמוזהר על הקשירה ומאמין בה, הוא שכותב). שו"ע ס"א (משום דכתיב וקשרתם וכתבתם, כל שאינו בקשירה או אינו מאמין בה, אינו בכתיבה).
1333. כדלעיל סי' לח ס"ג (נשים ועבדים כנענים פטורים מתפילין).
1334. כדלעיל סי' לז ס"ג (קטן היודע לשמור תפילין בטהרה ... חייב אביו לקנות לו תפילין לחנכו במצות).
1335. אור זרוע ח"א סי' תקנה (אף על פי שהגיע לחינוך, דליתיה בקשירה מדאורייתא). הובא ב מרדכי רמז תתקסט (והא דתניא קטן שכתב תפילין – פסולין, היינו אפילו הגיע לחינוך, דליתיה בקשירה מדאורייתא אלא אם כן בן י"ג שנה. והא דדריש פירקא קמא דערכין הכל חייבין בתפילין לאיתויי קטן וכו', עד קטן היודע לשמור תפיליו כו'. הא פירש רש"י ז"ל סוף לולב הגזול דהיינו מדרבנן, דחינוך שמחנכין הקטן הוי מדרבנן). לבוש ס"א (שגם קטן, אפילו הגיע לחינוך, אינו מצווה מן התורה אלא מדרבנן). והוא כדאמרינן חגיגה ד, א (קטן שהגיע לחינוך – דרבנן היא). נזיר כט, א (כדי לחנכו במצות ... וחינוך מדרבנן). וכן הוא לקמן סי' רסו ס"י (אפילו הגיע לחנוך והוא בנו, שחייב לחנכו במצות, מכל מקום חינוך זה אינו אלא מדברי סופרים)
1336. ס"ב (אביו ... שהוא מצווה מדברי סופרים לחנך את בנו או בתו ... במצוות עשה משהגיעו לחינוך). וכן הוא לעיל סי' יז ס"ד (אביו חייב להטיל ציצית לכל בגד שיש לו ד' כנפות שהבן מתלבש בו, כיון שכבר הגיע לחנוך). לקמן סי' קפו ס"ג (שהקטן מצד עצמו כשהוא עתה פטור לגמרי, אלא שמחנכין אותו כדי שיהא רגיל במצוה זו ויהיה סריך כמנהגו כשיגדל ... שהקטן גם חיוב זה אינו חייב אלא משום להרגילו לכשיגדל, שאז יתחייב חיוב זה). הל' תלמוד תורה פ"א ה"א (שהקטן פטור מכל המצות, וגם אביו אינו חייב לחנכו במצות מן התורה אלא מדברי סופרים). וראה אגרות קודש ח"ח אגרת ב'שלה (ע' צב וע' צה). לקוטי שיחות חי"ז ע' 234.
1337. כדלקמן סי' נה סי"ד (ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא). סי' קפט ס"ד. סי' תמח סכ"ו. הלכות רבית סע"ז.
1338. רש"י בברייתא שם (מומר ומסור הרי פרקו מעליהן עול). ב"י (משומד ומסור כיון שפרקו עול אינם מאמינים במצות. וכך הם דברי רש"י). ולדעת הרמב"ם והשו"ע הוא מדאורייתא, כמובא לעיל מדבריהם (שנאמר וקשרתם וכתבתם, כל שמוזהר על הקשירה ומאמין בה, הוא שכותב).
1339. ר"ן שם (אחרים פירשו, דמסור לאנסים, וישראל מומר לעבודת כוכבים, מדינא איתנהו בקשירה, אלא דמדרבנן, כיון שפרק מעליו עול מצוה, אפילו לא הוי מומר אלא למצוה אחת דשביק בה היתירא ואכל איסורא, עשאוהו מדבריהם כאילו אינו בקשירה). הובא בב"י. ט"ז ס"ק א (אף על פי דמסור ישנו בקשירה, מכל מקום כיון שפורק ממנו עול מצות, עשאוהו חז"ל כמי שאינו בקשירה). וביאר בפרי מגדים משב"ז (והט"ז עשה פשרה, דמומר לשבת או להכעיס הוי מן התורה, דאינו מאמין בקשירה. ומסור עשאוהו חז"ל מדרבנן). והיינו שדעה זו אינה חולקת (על כל האמור לעיל) אלא על "מומר ... לעבירה אחת, אלא שאינה לתיאבון, אלא מפני שאינו חושש עליה כלל ... או שכתבן מסור", שדעה השנית סוברת, שפסול שני אלה "הוא מדברי סופרים".
1340. עיין בקונטרס אחרון , שדין כל אלו הוא רק "כנכרי לכל דבריו", ולא כמין.
1341. אפילו פעם אחת בצנעה ולתיאבון, כדלקמן יו"ד סי' ב בקונטרס אחרון ס"ק ט (אפילו לא עבד עבודה זרה אלא פעם אחת במזיד, ואפילו בצנעה (ש"ך), נעשה מומר לכל התורה כולה, והרי הוא כנכרי לכל התורה חוץ מלענין קדושין, ואפילו עבר לתיאבון, כל שאינו אנוס אונס נפשות, ולכן האנוסים שיכולים ל[ה]מלט על נפשם ולברוח ונשארים בארצותם מפני ממונם, הם כמומרים, אף על פי שמקיימין כל המצות בצנעא, כי בעבודה זרה לא חילקו בין לתיאבון ובין להכעיס), וחו"מ הלכות נזקי גוף ונפש ס"י (וישראל שהמיר לעבודה זרה, אפילו לתיאבון, אם לא היה אנוס, או שיכול לברוח ואינו בורח).
1342. כדלקמן סי' קכח סנ"ב (חוץ מחילול שבת בפרהסיא, שהוא כנכרי לכל דבר), ובחיו"ד סי' ב קו"א סק"י (בפרהסיא, בפני עשרה מישראל, או שהדבר מפורסם והוא ידע שיתפרסם, אפילו לא חילל להכעיס אלא לתיאבון במזיד באיסורא דאורייתא (שמלה חדשה) ... ואפילו לא עשה כן אלא פעם אחת, נעשה מומר לכל התורה, והרי הוא כנכרי). וראה לקמן סי' שפה ס"ג (אפילו אינו מחללו אלא באיסורי דברי סופרים, הרי הוא כנכרי לכל דבריו), ושם (הערה ח).
1343. סעיף ה (מומר לעבודת כוכבים או לחלל שבת בפרהסיא ... דינו כנכרי) .
1344. "מומר להכעיס אפילו לדבר אחד ... דינו כנכרי". והפרטים נתבארו ונסמנו לעיל (הערה ח ).
1345. מ"א ס"ק ג (ומיהו כל שאינו מניח תפילין, אפילו אינו עושה להכעיס, פסול, דהא אינו בקשירה, כמ"ש ביו"ד סי' ב' ס"ה). והוא האמור ברמ"א שם (ומי שאינו חושש בשחיטה ואוכל נבלות בלא תיאבון, אף על פי שאינו עושה להכעיס, דינו כמומר להכעיס). ויתפרש לקמן שם בקונטרס אחרון ס"ק יב (דכיון שאינו חושש בשחיטה, לא מיקרי בר זביחה, ולא קרינן ביה וזבחת ואכלת, מה שאתה זובח אתה אוכל). וכן הוא גם בתפילין, שמי שאינו מניח תפילין אינו בקשירה, וקרינן ביה "כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה".
1346. שכבר נתבאר לעיל, שגם בשאר עבירות, מי שהוא מומר " אפילו לעבירה אחת, אלא שאינה לתיאבון, אלא מפני שאינו חושש עליה כלל", פסול לכתיבה. אלא שבשאר עבירות יש אומרים שהוא רק מדברי סופרים. משא"כ אם אינו מניח תפילין "מפני שאינו חושש עליהם כלל", הוא "פסול מן התורה לדברי הכל".
1347. מ"א שם (מיהו כל שאינו מניח תפילין לתיאבון, כגון שהולך אחר עסקיו, כשר לכתוב, כדאמרינן גבי שחיטה דמיקרי בר זביחה). והוא כמבואר ברמ"א שם (ומי שאינו חושש בשחיטה ואוכל נבלות בלא תיאבון). ובקונטרס אחרון שם (דכיון דכשיש היתר ואיסור לפניו מניח האיסור ואוכל ההיתר דווקא, מקרי בר זביחה, כיון שלפעמים מדקדק בזביחה, דמהאי טעמא מקרי אוכל נבילות לתיאבון בר זביחה, משום דמדקדק בזביחה שלא לתיאבון). ומי שאינו מניח תפילין דר"ת מפני דמיחזי כיוהרא (כדלעיל סי' לד ס"ו), האם יכול לכתוב תפילין דר"ת, ראה אגרות קודש חי"ד אגרת ה'רכג.
1348. דיניו נתבארו לעיל סי' כז ס"ג.
1349. מ"א ס"ק ה (נראה לי, דמי שנקטעה ידו השמאלית, אף על פי שאינו בקשירה, כשר לכתוב תפילין, דגברא בר חיובא הוא, אלא פומא הוא דכאיב ליה), והוא כדאמרינן יבמות קד, ב (אלם ואלמת בני דעה נינהו, ופומייהו הוא דכאיב להו).
1350. גיטין שם (מעשה בעובד כוכבים אחד בצידן שהיה כותב ספרים, והתיר רשב"ג ליקח ממנו ... בגר שחזר לסורו (ויודע דבעי לשמן, רש"י) ... משום יראה (וירא לנפשו שלא יהרגוהו הכותים, רש"י)). רא"ש פ"ד דגיטין סי' מה (ומעשה בעובד כוכבים אחד שהיה כותב ספרים בציידן, והתיר רשב"ג ליקח ממנו, מוקמינן לה בגר שחזר לסורו מפני יראה). טור יו"ד סי' רפא (גר שחזר לסורו מחמת יראה, כשר לכותבו). שו"ע כאן ס"ג (גר שחזר לדתו מחמת יראה, כשר לכתוב תפילין).
1351. מ"א ס"ק ז (זהו דעת הרא"ש. אבל ה רי"ף וה רמב"ם השמיטוהו, משום דמשמע מגמרא דפסול לכתוב, דעכ"פ אינו בקשירה, דהא יכול להניחם בצינעה ... לכן אין להקל).
1352. סעיף יב (ויש מכשירין כשישראל עומד על גביו ואומר לו שיעבדנו לשמו ... לכתחילה צריך לסייעו קצת בעיבודה).
1353. כדלעיל סי' לב סס"ד (הלכה למשה מסיני שיעשה בעור הבתים של ראש כמין שי"ן בולטת), והוא שי"ן של שם שד"י.
1354. המועיל בתפילין, כדלעיל סי' לב ס"ל (אותיות שנדבקו זו בזו, בענין שפירוד מועיל בהן).
1355. רמב"ם הלכות תפילין פ"ג הט"ז (אין עושין התפילין אלא ישראל, שעשייתן ככתיבתן, מפני השי"ן שעושין בעור כמו שאמרנו. לפיכך אם חיפן הכותי או תפרן פסולות, והוא הדין לכל הפסול לכתבן שלא יעשה אותן). טור ושו"ע ס"ב (כל שפסול לכותבן, פסול בכל תיקון עשייתן). מ"א ס"ק ו (היינו שעושה מעשה בגוף התפילין, אבל לעבדן כשר ... ואם תפר וחיפה התפילין פסול, שזהו בכלל תיקון עשייתן הן, דשי"ן בכלל תפירה וחיפוי הוא. אבל אם גרר דבק שבין אות לאות, או עשה שאר תיקון, כשר בדיעבד. והוא הדין אם תפר הספר תורה).
1356. גיטין שם (אמר רב נחמן, נקטינן, ספר תורה שכתבו מין (האדוק בעבודת כוכבים כגון כומר, רש"י), ישרף (דודאי לשם עבודת כוכבים כתבו, רש"י)) . שו"ע ס"ד (תפילין שכתבם אפיקורס ישרפו), ראה ט"ז ס"ק ג ו ב"ח ד"ה כתבן מין. שו"ע סי' שלד סכ"א (האפיקורסים, דהיינו האדוקים בעבודת כוכבים, וכן מומרים לעבודת כוכבים, שכתבו להם כתבי הקודש ... שורפן עם האזכרות שבהן). יו"ד סי' רפא ס"א (ספר תורה שכתבו אפיקורוס, ישרף). ש"ך סי' רפא ס"ק א (אפיקורוס הוא מין האדוק בעבודת כוכבים, ומסתמא לשם עבודת כוכבים כתבו). ט"ז שם ס"ק א (דמסתמא לשם אליל כתבו). וראה גם קו"א סק"ב. לקמן סי' רטו ס"ב. סי' שלד סכ"א. חיו"ד סי' ב סק"א (והערה קלא). הל' רבית סע"ו.
1357. גיטין שם (נמצא ביד מין, יגנז), ופירש"י (ספק כתבו ספק מצאו, וכשר הוא). טור ושו"ע ס"ה (נמצאו ביד אפיקורוס ואין ידוע מי כתבן, יגנזו). לבוש ס"ה (ולא ישרפו מספק, דשמא לא כתבן כלל אלא מיד ישראל באו לידו, ולמה נשרפם).
1358. גיטין שם (ספר תורה ... נמצא ביד עובד כוכבים, אמרי לה יגנז (מספיקא שמא הוא כתבו, רש"י), ואמרי לה קורין בו). ר"ן שם כג, ב (משום דשכיח טפי שישראל כתבו, לפי שאין דרך עובד כוכבים לכתוב). טור ושו"ע יו"ד סי' רפא ס"א (נמצא ביד עובד כוכבים ואינו יודע מי כתבו, יש מי שמכשיר ויש אומרים יגנז). טור ושו"ע כאן ס"ו (נמצאו [תפילין] ביד גוי ואין ידוע מי כתבם, כשרים). ב"י (ואפשר שהוא סובר, דהא דמחמרינן ואמרינן יגנז היינו דוקא גבי ספר תורה, שהגוים עשויים לכתוב ספר תורה לצורך עצמן להתלמד בו, הילכך איכא למיחש שמא כתבו גוי, ומשום הכי אמרינן יגנז. אבל תפילין, שאין הגוים עשויין לכתבן לפי שאינן צריכים להם, לא אזלינן בהו לחומרא, אלא נקטינן כמאן דמכשיר). מ"א ס"ק ט (דסתם עכו"ם אין בקיאין לכתוב ובודאי ישראל כתבו).
1359. ב"י ( ואף על גב דבנמצאו ביד מין אמרינן יגנזו, התם היינו טעמא משום דדרך מין לכתוב, איכא למיחש שמא כתב הוא עצמו. אבל גוי לא שכיח שיכתוב, נהי דבספר תורה חיישינן לחומרא, אבל בתפילין דאפילו אי משתכח מאן דידע לכתוב, לא שכיח שיכתוב תפילין, כיון שאין לגוים צורך בהם, לא חיישינן להו וכשרים ). לבוש שם (לא דמי גוי לאפיקורס לענין נמצאו בידו, דשאני אפיקורס דדרכו לכתוב, איכא למיחש שמא כתבה הוא עצמו, אבל גוי לא שכיח שיכתוב, ואפילו אי משתכח מאן דידע לכתוב, לא חיישינן לה, כיון שאין לגוי צורך בהם, אבל גבי ספר תורה חיישינן דלמא איכא מאן דידע לכתוב וכתבה לעצמו להתלמד בה). עי' ש"ך יו"ד סי' רפא ס"ק א (אפיקורוס הוא מין האדוק בעבודת כוכבים, ומסתמא לשם עבודת כוכבים כתבו ), וצ"ע .
1360. משנה גיטין שם מה, סע"א (ואין לוקחין ספרים תפילין ומזוזות מן העובדי כוכבים יותר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם). גמרא שם (איבעיא להו, האי מפני תיקון העולם, משום דוחקא דצבורא הוא או דילמא משום דלא לגרבו ולייתו טפי). רמב"ם הל' תפילין פ"א הי"ג (ואין לוקחין ספרים תפילין ומזוזות מן הכותים ביותר על דמיהם, שלא להרגיל אותן לגונבן ולגוזלן). שו"ע ס"ז (אין לוקחין תפילין ומזוזות וספרים מן הכותים יותר מכדי דמיהן הרבה, כדי שלא להרגיל לגנבן ולגוזלן).
1361. ברייתא שם מה, ב (מעלין בדמיהן עד כדי טרפעיק), ופירש"י (אע"פ ששנינו אין לוקחין אותן ביותר מדמיהן, טעמא שלא יתנו לב ויטריחו לשלול ספרים, אבל בדבר מועט להעלות בדמיהן טרפעיק, לא מוכחא מילתא כולי האי). לבוש ס"ז (אבל בשביל דבר מועט יותר אין להניחן בידו שלא יזלזלו בהן). מ"א שם (אבל מחוייבים לקנותן מהן מעט יותר משויין, שלא יזלזלו בהם). ט"ז ס"ק ה (אבל מעט יותר חייבים לקנות, כמו שכתוב ביו"ד סי' רפ"א). וביו"ד שם ס"א (וחייבין הצבור לקנותו ממנו בכדי דמיו או יותר מעט ולגנזו, כדי שלא יזלזל בו).
1362. גמרא שם (ההיא טייעתא (ישמעאלית, רש"י) דאייתי חייתא (שק קטן, רש"י) דתפילי לקמיה דאביי, אמר לה יהבת לי ריש ריש (זוג זוג של ראש ושל זרוע, רש"י) בתמרי. אימליא זיהרא (נתמלאת ארס מרוב כעס, רש"י), שקלא שדתינהו בנהרא. אמר, לא אבעי לי לזלזולינהו באפה כולי האי). ב"י יו"ד סי' רפא (ומשמע התם בגמרא, דאין לומר לגוי שיתנם לו בזול יותר מדאי, פן יכעוס וישליכם למקום האבוד). הובא בעטרת זקנים כאן ס"ק ב.
1363. ברייתא מנחות מב , ב (תפילין יש להם בדיקה, ואין ניקחין אלא מן המומחה). תוספות שם רע"ב (ונראה לפרש, תפילין יש להם בדיקה בחסירות ויתירות, ואפילו הכי אין ניקחין, שגנאי לסותרן), ובהגהת מהר"פ שבשטמ"ק שם (לפי שיש טורח לנתק הפרשיות ולחזור ולתפור, ואתי למסמך ולא בדיק, ושמא אינן מדוקדות בחסירות ויתירות). רא"ש הל' תפילין סי' לא (היינו הבקי בחסירות ויתירות, דחיישינן שמא יתעצל בבדיקתן, דטורח הוא לו להסיר התפירה ולחזור ולתופרן). טור ושו"ע סעיף ח (אין נקחין אלא מן המומחה, שבקי בחסירות ויתרות).
1364. עירובין צז, א (אמר רב חסדא אמר רב, הלוקח תפילין ממי שאינו מומחה, בודק). רא"ש שם (והא דתניא בפרק בתרא דעירובין הלוקח תפילין מן השוק בודקן אחת אחת. התם כשלוקחן בדיעבד שלא מן המומחה. והכי תניא בתוספתא דמסכת ע"ז (פ"ג ה"ב) אין לוקחין תפילין אלא מן המומחה. מי שלקח ממי שאינו מומחה ... בודק). טור ושו"ע ס"ט (לקח ממי שאינו מומחה, צריך לבדקן).
1365. תוספות שם (אבל לעיבוד לשמה לא חיישינן, שהכל בקיאין בו ( . רא"ש שם (דלעיבוד שלא לשמה לא חיישינן, דהכל בקיאין בזה). מ"א ס"ק יב (ולא חיישינן שמא עיבדן שלא לשמן, דהכל בקיאין בזה (תוס')).
1366. עירובין צז , א (הלוקח תפילין ממי שאינו מומחה, בודק שתים של יד ואחת של ראש, או שתים של ראש ואחת של יד (וכיון דהוחזק בשלש הוה מומחה, ולוקח השאר בלא בדיקה, רש"י) ... בעינן דמיתמחי בשל יד ובשל ראש). שו"ע שם (לקח ממנו מאה קציצות, בודק מהם שלשה קציצות, שתים של ראש ואחת של יד או שתים של יד ואחת של ראש, אם מצאן כשרים, הוחזק זה האיש והרי כולם כשרים, ואין השאר צריך בדיקה).
1367. עירובין שם (וכן בצבת השני וכן בצבת השלישי ... בצבתים דמתרי תלתא גברי זבין), ופירש"י (שדרך ליקח צבת אחד מאיש זה וצבת אחד מאיש אחר). רמב"ם פ"ב ה"י (ואם לקחם צבתים צבתים, כולן צריכות בדיקה, שחזקת הצבתים מאנשים הרבה לקוחים). ב"י (ומה שכתב אם לקחן צבתים צבתים כולם צריכות בדיקה, היינו לומר דכל הצבתים צריכים בדיקה, אבל כיון שבדק מהצבת שתים של ראש ואחת של יד או שתים של יד ואחת של ראש, כל קציצות שבאותו צבת בחזקת כשרים). שו"ע שם (ואם לקחן צבתים צבתים, חזקתם מאנשים הרבה הם לקוחים, לפיכך בודק מכל צבת ב' של ראש ואחד של יד או ב' של יד וא' של ראש).
1368. רא"ש בתשובה כלל ג סי' ה (הלוקח תפילין, ואומר המוכר שהיו של אדם גדול ... נאמן הוא לומר שהיו של אדם גדול, ומסתמא אותו אדם גדול לא הוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, דעד אחד נאמן באיסורין). שו"ע שם (המוכר תפילין ואמר שהיו של אדם גדול, נאמן, ואינם צריכים בדיקה). מ"א ס"ק יג (דעד אחד נאמן באיסורין, כמ"ש ביו"ד סי' קכז). והוא שם ס"ג (עד אחד נאמן באיסורים). והא דחזקה על חבר כו', הוא בפסחים ט, א (חזקה על חבר שאין מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן).
1369. תוס' . רא"ש הל' תפילין סי' לא. רמב"ם הל' תפילין פ"ב הי"א (לעולם אינו צריך לבדקם פעם אחרת, ואפילו לאחר כמה שנים, כל זמן שחיפויין שלם הרי הן בחזקתן, ואין חוששין להן שמא נמחקה אות מתוכן או שניקבה. הלל הזקן היה אומר אלו משל אבי אימא). מהירושלמי עירובין פ"י ה"א (תפילין צריך לבודקן אחת לשנים עשר חדש, דברי רבי. רשב"ג אומר, אינן צריכות בדיקה. הלל הזקן אומר, אלו מאבי אמא הן). טור ושו"ע ס"י (תפילין שהוחזקו בכשרות, אינם צריכים בדיקה לעולם).
1370. כנסת הגדולה בשם הגהת ב"י (כבר נבדקו כמה תפילין ונמצאו פסולין מחמת הזיעה שמקלקלת האותיות, לכן ראוי לחוש לדברי הגאונים, הגהת ב"י). מ"א ס"ק יד (מיהו נכון לבודקן דמתקלקלי מזיעה (כנה"ג בשם הגהת ב"י)).
1371. שערי תשובה סי' קנג (לשר שלום ... ואם אינו מניחו אלא לפרקים, בודאי צריכות בדיקה, וכך שמענו מחכמים וזקנים ששמעו מרבותם, שני פעמים בכל שבע שנים, שהן שבוע). הובא בתוס' שם (מיהו בשימושא רבה איכא, שמצריך לבדקן פעמיים בשבוע). העיטור הלכות תפילין סוף חלק התשיעי (אם אין מניחן אלא לפרקים, צריכין בדיקה. ושמענו מחכמים וזקנים ששמעו מרבן, פעמיים בשבוע). ארחות חיים הל' תפילין סי' כט (ובתשובת הגאונים מצאתי, שמי שמניחן תמיד אין צריכות בדיקה אפילו לחמשים שנה, מפני שאויר שולט בהן תמיד ואינן מתעפשות מבפנים. ואם אין מניחן אלא לפרקים, בודאי צריכים בדיקה, וכן שמענו מחכמים וזקנים ששמעו מרבותם, ב' פעמים בכל שבוע, שהם ז' שנים). שו"ע סעיף י (ואם אינו מניחן אלא לפרקים, צריכים בדיקה פעמיים בשבוע). מ"א ס"ק טו (דחיישינן שמא נתעפשו). ובאגרות קודש ח"כ אגרת ז'תשכ (יבדקו את התפילין שלו – באם לא נעשה כזה במשך שנים עשר חדש האחרונים), ונתבאר בתורת מנחם חע"ז ע' 176, שהוא על פי המבואר במטה אפרים סי' תקפא ס"י (ויש אנשי מעשה נוהגין שבחודש הזה [אלול] מפשפשים בדקדוקי מצות, להיות בודק ובוחן תפילין ומזוזות שלהם). עוד נתבאר באגרות קודש חי"א אגרת ג'תרלז (נעמענמעדיק אין אכט די דעה אין מכילתא וועגען בדיקת תפילין ומזוזות (עיין רא"ש סוף הל' תפילין) מימים ימימה י"ב חודש (חאטש דער דין איז אז עס איז גענוגענד צוויי מאל אין א שמיטה)). והיא גם דעת רבי בירושלמי עירובין פ"י ה"א (תפילין צריך לבודקן אחת לשנים עשר חדש דברי רבי. רשב"ג אומר אינן צריכות בדיקה). הובאו בתוס' שם, ברא"ש שם.
1372. ט"ז ס"ק ו (ברמב"ם כתוב אין צריך לבודקם כל זמן שחפויים שלם כו', משמע דאם נקרע החפוי צריך בדיקה. והוא הדין אם נשרו במים דצריך בדיקה). מ"א שם (ונראה לי הוא הדין אם נפלו למים).
1373. ארחות חיים שם (ורב יוסף גאון כתב, במקום שאין שם מי שיודע לתפור תפילין ולבודקן ויש אצלם ישנות, יניח אותן בלא בדיקה, הואיל ואי אפשר לבודקן ולא לעשותן. ואף על גב דמצוה כתקנה לא עביד, שכר מצות תפילין איכא). רמ"א סעיף י (ואם אין לו מי שיוכל לבדוק ולחזור ולתופרן, יניחם כך בלא בדיקה).
1374. המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים ס"א נפסק, שהמומר לעבירה אחת ו"אינה לתיאבון, אלא מפני שאינו חושש עליה כלל", דינו כמומר לעבירה אחת להכעיס, שפסול לכתיבת תפילין. ואף שלענין שחיטה נפסק שדינו כמומר לעבירה אחת לתיאבון, וכשר לשחיטה. מכל מקום שחיטה קלה יותר מכתיבת תפילין.
1375. הל' שחיטה פ"ד הי"ד (ישראל מומר לעבירה מן העבירות, שהיה מומחה, הרי זה שוחט), לפירוש הכ"מ שם (ודעת רבינו שכל שאינו עושה להכעיס, כלומר כמי שאינו מאמין במצוה זו, מיקרי אוכל נבילות לתיאבון, ואפילו ראינוהו דשביק היתרא ואכיל איסורא, יש לנו לתלות שאי זה נחת רוח יש לו באכילת נבילה מבאכילת כשרה, שאם לא כן לא הוה שביק היתרא ואכיל איסורא ... ורבינו ירוחם כתב, שדעת הפוסקים, דכל היכא דשביק היתרא ואכיל איסורא מקרי מומר להכעיס). מכל מקום אפשר שכאן יודה הרמב"ם (לרבינו ירוחם), שאם אינו חושש עליה כלל, אפילו בעבירה אחת מקרי מומר להכעיס ופסול לכתיבה.
1376. כי דוקא בשחיטה פסק הרמב"ם להיתר, משא"כ בכתיבת תפילין דינו כמומר להכעיס.
1377. סעיף י (מסור, שחיטתו כשרה ונאמן על האיסורים).
1378. סעיף ט בהג"ה (מסור דינו כמומר, ושחיטתו פסולה. ויש מכשירין). וכן הוא לקמן הל' נזקי ממון בקונטרס אחרון ס"ק ב (ואזיל רש"ל לשיטתו, שבפרק קמא דחולין מכשיר שחיטת מסור, מכלל דבר זביחה הוא, ולא כמומר לכל התורה). ומכל מקום נתפרש בברייתא ובשו"ע שהוא פסול לכתיבת תפילין. וכשם שבמסור כתיבת תפילין לא דמי לשחיטה, כן גם מומר לעבירה אחת מפני שאינו חושש עליה כלל, כשר לשחיטה, ופסול לכתוב תפילין.
1379. המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים ס"א נפסק, שהמומר לעבודה זרה או לשבת בפרהסיא או לעבירה אחת להכעיס, דינם כנכרי לכל התורה . ומבאר שהכוונה היא שדינם כנכרי ולא כמין האדוק לעבודה זרה. ומה שאמרו שהוא כמין, הוא רק לענין מורידין ואין מעלין, אבל לענין איסור הנאה משחיטתו, ולענין שריפת כתבי הקודש שכתב, אין דינו כמין אלא כנכרי.
1380. בשו"ע ס"ב (מיני ישראל, והם שעובדים לעבודת כוכבים, או העושה עבירות להכעיס, אפילו אכל נבילות או לבש שעטנז להכעיס, הרי זה כופר), וברמ"א שם (מומרים שהיו ממירים עצמם לאנסים, ומטמאים עצמן בין העובדי כוכבים לעבוד עבודת כוכבים כמותם, הרי הם כמו מומרים להכעיס, והיו מורידין אותם ולא מעלין).
1381. במשנה שם יג, א (שחיטת עובד כוכבים נבלה), ובגמרא שם (נבלה אין, איסור הנאה לא ... רבי אמי אמר הכי קתני, שחיטת עובד כוכבים נבלה (דמדקרי ליה נבלה, שמע מינה מותרת בהנאה, רש"י), הא דמין לעבודת כוכבים. תנינא להא דתנו רבנן, שחיטת מין לעבודת כוכבים).
1382. שם רע"ב (מין – זה האדוק בעבודת כוכבים, ומין ישראל חמור ממומר לעבודת כוכבים, שהמין אדוק בה וכל מחשבותיו לה).
1383. סעיף כא (האפיקורסים, דהיינו האדוקים בעבודת כוכבים, וכן מומרים לעבודת כוכבים, שכתבו להם כתבי הקודש, אין מצילים אותם. ואף בחול שורפן עם האזכרות שבהן). וכן הוא לעיל סי' שלד סכ"א (המינים, דהיינו האדוקים בעבודה זרה, וכן מומרים לעבודה זרה, שכתבו להם כתבי הקדש ... אין מצילין אותם ואף בחול שורפם עם האזכרות שבהם, מפני שכיון שהם אדוקים בעבודה זרה בודאי כתבו אותן לשם עבודה זרה). ומכל מקום יש חילוק בין ה"מומרים לעבודה זרה" דלעיל שם, ובשו"ע שם, שהם משומדים לעבודה זרה, כמבואר במקור הדברים ברבינו ירוחם ני"ב ח"ז עו, ב (וספרי מינים, מאלו האדוקים בעבודה זרה ... או משומדים לעבודה זרה). לבין "מומר לעבודה זרה" האמור כאן, והמובא לקמן מיו"ד סי' ב ס"ה (מומר לעבודת כוכבים ... דינו כעובד כוכבים), שהם כמובא לעיל מהרמ"א (מומרים שהיו ממירים עצמם לאנסים, ומטמאים עצמן בין העובדי כוכבים לעבוד עבודת כוכבים כמותם), שאינו כמין אלא לענין מורידין. וזהו כנראה כוונת האמור כאן בפנים "אפילו לתיאבון".
1384. ביו"ד שם ס"ק א (אפיקורוס הוא מין האדוק בעבודת כוכבים, ומסתמא לשם עבודת כוכבים כתבו).
1385. סעיף ה (מומר לעבודת כוכבים או לחלל שבת בפרהסיא, או שהוא מומר לכל התורה אפילו חוץ משתים אלו, דינו כעובד כוכבים).
1386. היינו כדין נכרי שנתבאר שם ס"א (שחיטת נכרי נבלה), ולקמן שם ס"ק ג (לפי שאינו בתורת שחיטה). אבל אינו כמין לאסור שחיטתו בהנאה. ומ"ש לקמן שם בקונטרס אחרון ס"ק ח (הלכך הוי ליה כנכרי שאינו בתורת שחיטה, כיון שיצא מכלל ישראל ונעשה מין, אף על פי שהוא נזהר במצות השחיטה בכל דקדוקיה אלא שעבר עבירה אחרת להכעיס), היינו שנעשה מין רק לענין איסור אכילה משחיטתו, כדלקמן שם בקונטרס אחרון ס"ק יב (להכעיס ... לא מיקרי בר זביחה, ולא קרינן ביה וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל).
1387. שרק ספרי קודש שכתב המין נשרפים. אבל לא מה שכתב המומר להכעיס.
1388. שדין שריפת כתבי הקודש שכתב ודין שחיטתו אסורה בהנאה, כי הדדי נינהו.
1389. סע"א (שחיטת מין לעבודת כוכבים ... ספריו ספרי קוסמין), ופרש"י (נביאי הבעל, דלשם עבודת כוכבים כתבו. והכי נמי אמרינן במסכת גיטין (מה, ב) ספר תורה שכתבו מין ישרף).
1390. כו, ב (המינין ... היו מורידין ולא מעלין ... אוכל נבילות להכעיס מין הוא).
1391. אבל לשאר הדבריו אין דינו כמין אלא כנכרי.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. מוצגים 40 מתוך 104 עמודים.