סימן לו

סימן לו

תפיסת ידי אדם במי מקוה

בס"ד ⁸²⁵

מי גשמים הנקוים דרך צנורות הגגות לבנין אבנים שבתוך הקרקע הנק' באסיין, וממנו הולכים דרך סילון של חרס ⁸²⁶ למקוה, וכשמתמלא המקוה סותמים צנור הבאסיין במגופה, וכשרוצים להחליף מי המקוה ⁸²⁷ , אחרי שמנקים אותו היטיב ⁸²⁸ , מסירים המגופה ונכנס בו מהמים הנקוים בהבאסיין. אם יש בזה חשש כח אדם בהסרת המגופה.

הנה בתוספתא פ"ג דמקואות, הטביל בו את הסגוס וזבו ממנו שלשה לוגין למקוה כשר, עקרו מתוכו פסל ⁸²⁹ . ורבי שמעון מתיר ⁸³⁰ עד שיתכוין לתלוש. רבי יהושע אומר בין כך ובין כך ישבר (וקאי אהא דמסדר קנקנים בראש הגג ⁸³¹ ). ר' יוסי אומר משום ר' יהושע אף יטה, ובלבד שלא יטול ויערה (כ"ה גירסת הר"ש פ"ב דמקואות ⁸³² ). וכן הי' רבי יוסי אומר זילף בידיו וברגליו שלשת לוגין למקוה פסול, הוליכן עם הקרקע כשר. לגיון העובר ממקום למקום, וכן בהמה העוברת ממקום למקום, וזילפו בידיהן וברגליהם ג' לוגין למקוה כשר, ולא עוד אלא עשו מקוה בתחלה כשר. עד כאן לשון התוספתא.

והנה מה שאמר רבי יוסי זילף בידיו כו' מיירי במים שאינן שאובין, דומיא דסגוס שהן מי המקוה עצמן, ודומיא דהמסדר קנקנים שהן מי גשמים. והפסול הוא מפני שבאים בידי אדם שנעשים כשאובין, וכמו שדרשו בתורת כהנים ⁸³³ על פסוק אך מעין ובור מקוה מים ⁸³⁴ , מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים, שמזה למדו פסול שאובים שהן בידי אדם, ועל כן כל מים הבאים על ידי האדם פסול. ואמרו עוד שם אי מה מעין שאין בו תפיסת ידי אדם אף מקוה שאין בו תפיסת ידי אדם, יצא המניח כלים בראש הגג לנגבן ונתמלאו, ת"ל בור, והיינו שמזה שדימה הכתוב מקוה לבור שהוא בידי אדם, למדין מזה שמותר תפיסת אדם במקוה. ועל כן חילקו, דכשהאדם מערה להדיא למקוה פסול, אבל אם באו על ידי המשכה למקוה ⁸³⁵ כשר. וכמ"ש כל זה הרמב"ם בפירושו ⁸³⁶ דהמניח קנקנים ונמצא בכלים מצד עצמן אינן אוסרין משום שאובין, כי אם על ידי האדם שנוטלן ומערה אותן למקוה. אך גם כוונת האדם פוסל, וכדאיתא במשנה רפ"ד המניח כלים תחת הצנור, דב"ה מטהרין דוקא בשוכח ⁸³⁷ ודוקא שנתפזרו העבים, וב"ש פוסלין גם בזה, ואינו כשר רק כשמניח בחצר בעת פיזור העבים וכמ"ש בפירוש הרמב"ם שם. וכן במניח קנקנים הוא דוקא שהניחן בכוונה לנגבן ⁸³⁸ כו'. וזהו דעת רבי יוסי, דהזולף בידיו ג' לוגין פוסל משום דעשאן כשאובין, ואם הוליכן עם הקרקע כשר, שזהו שאובין שהמשיכוה דכשר אף שיש תפיסת ידי אדם.

ואחר כך אומר לגיון, פירוש חיל בני אדם, העובר כו', וכן בהמה כו', וזילפו כו'. לכאורה הוא מפני שזהו בלא כוונה ⁸³⁹ דבהעברתן הלכו המים ממילא משום זה כשר, דדוקא זילף בכוונה אוסר רבי יוסי, אבל שלא בכוונה כי אם בהעברה כשר אפילו באו להדיא למקוה בלא המשכה, שכן הוא גם לדעת רבי יוסי, ולא פליגי עליו (ומ"ש בידיהם קאי על הבהמה וברגליהם על האדם).

והר"ש שם כתב עם הקרקע קאמר, מפרש דמ"ש לגיון העובר וכן בהמה העוברת, הרי זה נמשך על מה שאמר קודם אם הוליכן עם הקרקע ובהמשכה דוקא. ויש לומר שהכריחו לפרש כן, שהרי בהכרח שזהו שעוברים ממקום המים, וכמו מנהר או בעת ירידת גשמים והפשרת שלגים, שמוליכין המים ברגליהם, ואם כן מה מועיל מה שהוא בלא כוונה. שהרי זה כמו השוכח כלים תחת הצנור בעת קישור העבים, ומכל שכן בעת הגשמים, הרי פסול לדברי הכל, כדאמרינן בשבת דט"ז ע"ב, הגם שהוא בלא כוונה, מאחר שמצוי הדבר שיתמלאו, ובפרט כשהמים מצוים, הרי זה כאלו מכוון. וכמו כן כאן מאחר שהוא ממקום שהמים מצוים פסול. ועל כן פירש שזהו בהמשכה דוקא.

וכתב הב"י ⁸⁴⁰ בד"ה ומ"ש רבינו ואם העביר ג' לוגין, דלפירוש הר"ש מה שאמר ולא עוד אפילו עשו מקוה בתחלה כשר, הוא למאן דאמר דשאובה שהמשיכוה כולה כשר. והוא דלא כהילכתא ⁸⁴¹ . והט"ז ס"ק כ"ח תמה על הב"י, למה לא יפרש להר"ש כמ"ש הראב"ד בס' בעלי הנפש (וכמשי"ת) ותהי' כהלכתא. ולפי הנ"ל מובן, שאי אפשר לפרש להר"ש כהראב"ד שהרי נעשים שאובים על ידי האדם והבהמה גם בלא כוונה, והרי זו שאובה שהמשיכוה. והראב"ד לו שיטה אחרת בזה, דסבירא לי' שאין תפיסת ידי אדם עושים שאובים וכמשי"ת.

והרא"ש בהל' מקואות סס"י ב' הביא התוספתא הנ"ל, ומפרש לגיון הוא חיל רוכב סוסים וגמלים, ול' התוספתא מביא וכן שיירא, והיינו גם כן ההולכים בסוסים. ומחלק בין אדם לבהמה, דבאדם פסול בג' לוגין בלא המשכה (ובכולו אפילו בהמשכה) וברגלי בהמה אינו פוסל אפילו עשה מקוה בתחלה בלא המשכה, וכפשטיות ל' התוספתא, דמ"ש לגיון אינו קאי על זה שהוליכן עם הקרקע.

וצריך לומר דהוא ז"ל סובר דדוקא תפיסת ידי אדם פוסל, משום שאין זה בידי שמים ואפילו בלא כוונה פוסל, אבל הנעשה על ידי הבהמה הרי זה כאלו נעשה בידי שמים. כי האדם יש לו דעת וכוונה והוא הוא העושה הדבר מפני שעושה בבחירה ורצון, ולכן גם אם אינו מכוין פוסל מפני שיש בו כוונה, אבל בהמה שאין בה דעת וכוונה שאינה עושה בבחירה ורצון, הרי זה כמו בידי שמים, וכמו אם הי' הרוח מביא את המים. והגם דמצינו כוונה גבי בהמה, וכמו בקרן ותולדותיו שמכוונת להזיק כדאי' בריש בבא קמא. הנה גם הכוונה היא כוונה טבעית לא רצונית (וכמו ידע שור קונהו ⁸⁴² שזהו דעת הנקנה). ונראה לי ראי' לזה מדין חרותה דבידי שמים כשירה, דלתנא קמא דרבי שמעון בן אלעזר בחולין דנ"ה ע"ב גם בידי כל הבריות, ופרש"י שאגת ארי' וקול שחל הוה בידי שמים, וכ"פ בשו"ע סי' ל"ו סעי' י"ד, הרי כל שעל ידי הבריות הרי זה בידי שמים וכמו קול רעם, והוא הדין הכא.

והמעדני יום טוב ⁸⁴³ כתב אהא דאדם שזילף ג' לוגין פסול וז"ל, וטעמא יראה לי לפי שהאדם מקבל טומאה משא"כ בהמה עכ"ל. ולדעתי צ"ע, שהרי הרא"ש מיירי בכל הענין בפסול שאובין, וכמ"ש בריש הסי' והא דג' לוגין מים שאובין פוסלין כו' אלא אפילו נבלעו בכסות וסחטן לתוך המקוה, ועל זה מביא כל הדברים שהביא שם, נראה ברור דהכוונה משום שידי אדם עושין שאובין. וזהו גם כן מה שכתב וסחטן, דהגם שמצד הכסות עצמן לא הי' נפסל, הרי הוא פסול מפני שהאדם סחטן. והנראה מה שהכריחו לפרש כן דקשה לו למה מכשיר בבהמה. אבל הלא לא יצא בזה ידי חובת תירוץ, שאם שבהמה עושה שאובין מה לי שאינ[ה] מקבלת טומאה, הלא כלים גם שאינ[ם] מקבלים טומאה עושים שאובים, וכדתנן בר"פ ד' אפילו כלי גללים כלי אבנים כו', ומה תלוי ענין הווייתו בטהרה בשיעור ג' לוגין (והר"ש בפ' ב' דמקואות, הובא בב"י בד"ה אבל דעת הרמב"ם, דבכלים המקבלים טומאה כולו שאוב דאורייתא, ובכלים שאינם מקבלים טומאה כולו שאוב דרבנן. נראה דאין זה דדבר המקבל טומאה עושה שאובים משא"כ דבר שאינו מקבל טומאה, כי אם מפני שזה חשוב כלי מן התורה ולכן עושה שאובין מן התורה, וכלי שאינו מקבל טומאה אינו חשוב כלי מן התורה, ולכן אינו עושה שאובין מן התורה (ומכל מקום על ידי האדם נעשים שאובין, כמו גם בסגוס אם סחטו. אך הסוברים כולו שאוב דרבנן, הרי הדרשא דתורת כהנים מה מעין בידי שמים, הוא אסמכתא). ולכן לא יקשה להרא"ש דרגלי בהמה עושין מקוה גם בתחלה, והלא גם אם הבהמה אינה דבר המקבל טומאה הלא זה שאוב דרבנן. אלא דעצם ענין דקבלת טומאה ושאובין אינם תלוים זה בזה. והרא"ש בתשובות כלל ל"א סי' ז' כתב וכולו שאוב אין הווייתו על ידי טהרה עכ"ל. וצ"ע והלא כלי גללים וכלי אבנים הויתם על ידי טהרה כמ"ש הר"ש שם, ורק מפני שהם כלים כולו שאוב בהם דרבנן כנ"ל. ושם בתחלת התשובה כתב אבל סילון של מתכת אע"פ דאין המים העוברים על גביו שאובין כו'. ומה שהוקשה לו שם מההיא דלגיון כפי מה שפירש בהלכותיו שזהו על ידי רגלי בהמה, אינו קושי'. והב"י הביא זה ולא העיר מאומה, רק כתב לפירוש הראב"ד בהתוספתא יתיישב זה. ולענ"ד גם להרא"ש בהלכותיו ניחא, מאחר שמחלק בין אדם לבהמה). ונראה לי שהטעם כנ"ל מפני שברגלי הבהמה הרי זה כמו בידי שמים.

ונמצא דהר"ש והרא"ש שניהם שוין בזה, דמים הבאים על ידי תפיסת ידי אדם נעשים שאובין. וג' לוגין אינו פוסל על ידי המשכה (ונראה דהוא הדין יותר עד י"ט סאין ⁸⁴⁴ , ור' יוסי אשמעינן דבלא המשכה גם ג' לוגין פוסלין כשאובים גמורים). ומחולקים בהבאים על ידי רגלי בהמה, דלהר"ש גם רגלי בהמה עושין שאובין ואוסר ברובו בהמשכה, ולהרא"ש רגלי בהמה אינן עושין שאובין ומותר לעשות מהם כל המקוה בלא המשכה. וכ"כ הטוש"ע ⁸⁴⁵ שנתזו בכח רגלי בהמה, דהיינו בלא המשכה, כמ"ש הש"ך ס"ק [נא]. ואפשר טעמו של הר"ש מפני שמצינו כוונה גם גבי בהמה בנזיקין כנ"ל. ואפשר שכאן הוא גם לפעמים להנאתה, שמקררת רגלי' במים, ומשום זה גם בלא כוונה פסול.

והראב"ד בספר בעלי הנפש ⁸⁴⁶ , הובא בב"י ⁸⁴⁷ ד"ה כתב עוד הראב"ד, בתחלה מפרש גם כן הא דאמר רבי יוסי זילף ג' לוגין מיירי במים שאינם שאובין ונפסלים על ידי תפיסת ידי האדם שנעשים כשאובין, וכמ"ש כל היכא דשקיל להו ורמי להו למקוה כו' ואפילו ברגליו כולהו גזרו רבנן משום שאובין כו'. והקשה על זה מהמשנה דפ"ו ⁸⁴⁸ מטהרין את המקואות כו' מביא סילון של חרס של אבר ומניח ידו תחתיו כו', הרי שאין חוששין לירידת המים למקוה מתוך ידיו.

וצריך לומר שהוא ז"ל מפרש משנה דמטהרין, דבמקוה חסר מיירי ובא להשלימו מהמקוה התחתון (וספר בעלי הנפש אין אצלי כעת ⁸⁴⁹ ). וכן פירש הרמב"ם משנה זו, שבזה נשלם השיעור (והגם דהרמב"ם ז"ל סבירא לי' דבמקוה אין צריך הוי' בטהרה ⁸⁵⁰ , וכמ"ש הרא"ש בתשובה ⁸⁵¹ הנ"ל, והב"י ⁸⁵² בענין הוי' בטהרה בד"ה והרמב"ם כתב. מכל מקום הרי משום תפיסת ידי אדם יהיו נפסלין משום שאובין). והר"ש פירש בתחלה גם כן דמיירי חסר, רק שפירש שהוא לטהר על ידי השקה. ובפירוש הרא"ש כתב גם כן שהוא משום השקה, לא ביאר אם הוא במקוה חסר. ובצמח צדק בפירוש המשניות ⁸⁵³ בפירוש משנה הנ"ל כתב דנראה כוונתו במקוה חסר. ובהרא"ש בהל' מקואות סי' י"ב נראה שמפרש משנה הנ"ל במקוה שלם ושאוב, וכמ"ש דמקוה שכולו שאוב נטהר בהשקה אם השיקו לחברו למקוה כשר כדתנן מטהרין כו'. וכן פירש הר"ש אחר כך, שזה במקוה שלם ושאוב. ולפירוש זה לא קשה קושית הראב"ד, שהרי ברגע שנשק להמקוה הכשר אינו נפסל משום שאובים (ואילו משום הוי' בטהרה כתב הרא"ש בהלכות שם דבהבאת המים ממקוה כשר אע"ג דהווייתן בטומאה כשר). אך הראב"ד אם מפרש כפירוש הרמב"ם דבמקוה חסר ובהשלמה עסקינן, הרי קשה מפסול תפיסת ידי אדם. וגם לפי מה שפירש הר"ש מתחלה שהוא משום השקה, מכל מקום מאחר שהמקוה חסר הרי נפסלת בשאובים. וגם איך שהשאובים מחברים ומכשירים. אחר כך ראיתי שהר"ש והרא"ש בפירוש המשנה מפרשים שממשיך בהסילון המים מהמקוה העליון היינו החסר או השאוב ומשיקו בהכשר, הרי לפירושם (הן לפירוש הראשון והן לפירוש הב') אין כאן קושי' כלל. אך לפי הרמב"ם, אם הראב"ד מפרש גם כן כהרמב"ם מוכיח מזה דתפיסת ידי אדם אינו עושה שאובים, והקשה לעצמו מהא דמה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים.

ועל כן פירש דהא דאמר רבי יוסי זילף ג' לוגין בידי אדם פסול, מיירי בשאובין. ואשמעינן בזה דאע"ג דלא אתי מהכלים אל המקוה, אין זה כשאובים שהומשכו, מאחר שבאו מתוך ידיו. ונראה סעד לפירוש זה, שהרי מה שאמרו בתוספתא ור' יהושע אומר בין כך וכך ישבר קאי על הא דמניח קנקנים בראש הגג ⁸⁵⁴ , ואם כן הרי היו כבר בתוך הכלי ⁸⁵⁵ , ועל זה קאי גם כן דברי ר' יוסי זילף כו', ומוסיף על דברי ר' יהושע שאומר ובלבד שלא יטול ויערה, דהיינו שמגביה את הכלי, דבזה עושה אותם לשאובין, ור' יוסי מוסיף דאף אם לא הגבי' את הקנקנים, רק כפה אותם וזילף אותם בידיו, הרי הן פסולין על ידי ידיו. ולפי זה יוצא לנו דבר חדש בדעת הראב"ד ⁸⁵⁶ , דסבירא לי' שכל שהמים אינן שאובין בעיקרן אינם נפסלים כל כך על ידי ידי האדם, ומותרין בהמשכה אפילו המשכוהו כולו וכמשי"ת. הנה זהו דוקא כשלא היו בכלי כלל (וכמו במושך מים בידיו וברגליו מן הנהר). אבל אם היו בכלי, הגם שלא נפסלו בשאובין, כמו במניח קנקנים לנגבן או בשוכח כלים באופן שאין המים נפסלים, הרי הן נפסלין על ידי האדם, ולא מהני בהו המשכה. וצ"ע דאם כן אדדחיק הראב"ד לומר דאשמעינן רבי יוסי דאע"ג דלא אתי כו', הוה לי' למימר דאשמעינן דאע"ג שמהכלים לא נפסלו נפסלים בתפיסת ידי אדם, מפני שכבר היו בכלים, שזה באמת חידוש לשיטתו דאינם שאובין אינם נפסלין כל כך בתפיסת ידי אדם.

ובהא דלגיון העובר כו' מפרש דאדם ובהמה שוין, ומיירי שהוליכן על גבי קרקע ⁸⁵⁷ , ואפילו נעשה כל המקוה כך כשר, דכיון שהמים אינן שאובין בכלים, רק משום תפיסת ידי אדם, הרי הן נכשרין בהמשכה, וכמו שביאר דעתו הט"ז ס"ק כ"ז. ונראה דסבירא לי' דדוקא כלי ותפיסת ידי אדם עושין שאובין גמורין, אבל בכלים שלא על ידי תפיסת ידי אדם אינן נעשים שאובין, וכמו המניח קנקנים בראש הגג לנגבן שמותר לעשות כל המקוה מהם בלא המשכה לדעת ר' יהושע, וכמו שפירשו הרמב"ם ⁸⁵⁸ והרא"ש ⁸⁵⁹ , והסכים הב"י לפירושם ⁸⁶⁰ , לנגד פירוש הר"ש ⁸⁶¹ . ובתפיסת ידי אדם בלא כלים מהני המשכה אפילו בכולו, כי אינן שאובין גמורים (ונראה מזה דתפיסת ידי אדם עושה יותר שאובין מבכלים בלא תפיסת ידי אדם (היינו אפילו במחשבה), וכנ"ל אות א' ⁸⁶² דעיקר ענין השאובין הוא על ידי תפיסת ידי אדם).

ובס' האשכול סי' נ"ג כתב וז"ל, דתרווייהו (רבי אליעזר ורבי יהושע ⁸⁶³ ) סבירא להו המניח קנקנים בראש הגג לנגבם ונתמלאו מים לאו שאובין נינהו כו', כדאמרינן ⁸⁶⁴ הניח כלים תחת הצנור בשעת פזור עבים לכו"ע טהור כו', ורבי אליעזר נמי מודה שאם נפלו [המים] האלה מתוך הקנקנים מעצמן למקוה שהן כשרים כו'. ובפירוש התוספתא הנ"ל מפרש כמו הר"ש, דזילף בידי אדם שאומר רבי יוסי, הוא ממים שאינן שאובין, ונפסלין מחמת תפיסת ידי אדם. והא דלגיון העובר משווה גם כן אדם לבהמה כהראב"ד והר"ש, וסבירא לי' כהראב"ד דמאחר שבעיקרם אינם שאובים מותרים על ידי המשכה בכולהו, אע"פ שיש בהם תפיסת ידי אדם.

(ובביאור נחל אשכול שם כתב, דמה שהביאו הב"י והט"ז דברי הראב"ד הנ"ל הוא מהגהת הרז"ה ⁸⁶⁵ (ודעת הראב"ד הוא כדעת הרא"ש). ואם כן ⁸⁶⁶ הוא יש לחזק הסברה הנ"ל שכתבתי ⁸⁶⁷ , דלדעתו אם היו המים תחלה בכלי ובאו בתפיסת ידי אדם אינו מועיל המשכה, אפילו כשהיו תחלה בכלים שאינם פוסלים, שהרי הוא סובר ⁸⁶⁸ שגם בשלג אם בא על ידי אדם מותר בהמשכה דוקא, וכמו שהביא הב"י בשמו ⁸⁶⁹ בד"ה אין שאיבה פוסלת אלא במים, דאנשי מידבא ⁸⁷⁰ הביאו את השלג בידיהם והוליכוהו עם הקרקע, ואם כן המים ממש ודאי דפוסל דוקא כשלא היו בכלי כלל, אבל אם היו בכלי אפילו בכלים שאינם פוסלין הרי הם נפסלין בתפיסת ידי אדם, ואינו מועיל המשכה רק במעוטו לא בכולו. ונראה שגם בשלג סובר שרק במיעוטו כשר, שהרי אינו משיג על הראב"ד בזה שכתב שאין עושין מהם מקוה בתחלה, רק לאצטרופי ברובא דכשרים).

והרמב"ם בפ"ה מהלכות מקואות ה"ח כתב, גייס העובר כו' וכן בהמה העוברת כו' וזלפו כו', ולא עוד אלא אפילו עשו מקוה בתחלה הרי זה כשר ע"כ, ולא הזכיר שצריך המשכה. ומשמע שמתיר גם בידי אדם בלא המשכה. והב"י ⁸⁷¹ כתב שהרמב"ם מפרש דהתוספתא מכשיר או בהמשכה בקרקע או בנתזו בדריסת הרגלים, ותחלה אמר אם הוליכם עם הקרקע (והיינו בזילף בידם), ואחר כך אומר לגיון העובר כו' והיינו שכשר בנתיזה ברגלי הדורסים (ולפי זה דוקא ברגלים, ומה שכתב בידיהם היינו בבהמה וכמשנת"ל), כן נראה לי ביאור דברי הב"י (ולפי זה נתיזה אינו כמו שבאו להדי' במקוה בלי המשכה. ומלשון הטור, ובהג"ה סעי' ט"ו, נראה דנתיזה הוא כמו שבאו להדיא למקוה, שהרי מקור הדברים הן מהרא"ש בהל' מקואות, והוא אינו מחלק בזה. ומכל מקום הסברה נותנת שאין זה כמו נתינה להדיא, שהרי מכל מקום נפסק בזה כח הנותז).

והנה בשו"ע סעי' ט"ו, במ"ש לא שנא סוחט כסותו והגביהו, כתב הט"ז ס"ק כ"ז, לכאורה משמע דוקא סוחט בכוונה אבל אם לא נתכוין וממילא נסחט לא פסל כיון דכסות אינו כלי כו'. אבל באמת אינו כן, דהא התחיל בלשון נפלו לתוכו משמע אפילו ממילא. וכ"מ מהתוספתא ⁸⁷² שאו' הטביל בו סגוס וזבו ממנו כו', דלשון וזבו משמע ממילא. הגם דכשאוחז בהסגוס אי אפשר שלא יסחט והוה לי' כפסיק רישא ולא ימות, מכל מקום הרי כשיאחז רק בקצהו אי אפשר שיזוב מהסחיטה ג' לוגין, ואם כן הרי מה שזבו ג' לוגין למקוה הן מאליהן ופוסל. וכ"ה מהמשנה דמסנק את הטיט בפ"ב, הי' תולש ומשכו ממנו ג' לוגין פסול, ומשכו משמע ממילא, ושם לא יש סחיטה כלל, שהרי מיירי בטיט העבה, וכמו שהכריחו הראב"ד בספר בעלי הנפש שהובא בב"י ⁸⁷³ ד"ה כתב עוד הראב"ד (ונתבאר לעיל ⁸⁷⁴ בשם נחל אשכול שזה מהרז"ה ⁸⁷⁵ ), ובהאשכול סי' נ"ג, דמיירי בטיט העבה שהמים בפני עצמם (ובזה חלוק מטיט הנרוק ⁸⁷⁶ שהמים מעורבים בהטיט ואין שם מים עליהם), הרי שאינו תלוי בסחיטה רק במה שהן בידו, ואף שאינו מכוין לתלישת המים כי אם לתלוש את הטיט, וגם נמשכו מעצמן, הרי זה פוסל. וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשנה הנ"ל ⁸⁷⁷ הי' תלוש, הנה המים אשר יטפחו ממנו מים שאובין, וביאר אחר כך כי הוא מעת שהגביה הטיט בידו והוציאו מן המקוה, שבו המים אשר בו שאובין ע"כ, והיינו שנעשו בידו שאובין על ידי תפיסת ידו בהם, ואחר כך כאשר יטפחו מעצמן במקוה הרי זה מים שאובין שנטפחו (והוא ז"ל מפרש שהניח הטיט על שפתו של המקוה. וכמו שפירש גם כן הרא"ש בפירוש המשנה. וכן כתב הרמב"ם בחבורו פ"ה ה"ז, הי' תולש הטיט ומגביה בידיו והבדילו מן המקוה לצדה כו'. ואפשר שמדייק מלשון ומשכו שבמשנה דהיינו שהניחו ונמשכו, ומסתמא מיירי שלא נמשכו על גבי קרקע כגון שמונח על שפתו ממש). וכן מדייק הש"ך ס"ק מ"ו מתשובת הרמב"ן, דכל שהן בידיו של אדם אפילו נפלו מאליהן הרי הן פוסלין (ודלא כהב"ח ⁸⁷⁸ ).

אך קשה מהא דכתב בשו"ע ⁸⁷⁹ לנקות המקוה על ידי כלים מנוקבים, וזה מוסכם מכל הפוסקים, והרי נופלים המים מהכלים לתוך המקוה. ותי' הש"ך דמאחר שלא ניחא לי' במה שהמים נופלים למקוה על כן אינן פוסלים. והגם שנת"ל דגם שאינו מכוין פוסל, מכל מקום כאשר כוונתו הוא להיפך, היינו לרוקן את המקוה, ולא ניחא לי' כלל במה שנשפך, אינו פוסל. וכמו בהכשר פירות הרי כשלא ניחא לי' בירידת המים עליהם אינו מכשיר ⁸⁸⁰ .

והט"ז ס"ק מ"ז האריך בתירוץ קושי' הנ"ל, ותוכן הענין הוא דמפני שהמים שבדלי המנוקב מחוברים אל המקוה תמיד אינן נפסלים בתפיסת ידי אדם, והגם דניצוק אינו חיבור ⁸⁸¹ , היינו דלא אמרינן גוד אסיק אבל גוד אחית אמרינן, והוא לרבי יהודה במשנה דמקוה שיש בה מ' סאה מכוונת בפ"ז דמקואות. ואפילו לרבנן דלא אמרינן גוד אחית, מכל מקום לענין שאובה דרבנן אמרינן גוד אחית, ואין שם שאובין עליהם. ומה שכתב משא"כ אם יש למטה שיעור מקוה, הוא בלי דיוק ⁸⁸² , שהרי החשש הוא כשיחסר שיעור מ"ם סאה אז יפסלו המים היוצאים מהדלי. רק הכוונה שהמים שלמטה הם מים כשרים ואין הרצון לחבר העליונים עם התחתונים לשיעור מ' סאה, כי אם שלא יפסלו את המים התחתונים הכשרים, בזה אמרינן גוד אחית, וכאלו לא יצאו מהמקוה והרי זה כאלו משכשך האדם בהמים בתוך המקוה גופא וכמו המסנק את הטיט לצדדין כו'.

והנה הראיות שמביא שם יש להם פירכא. דמ"ש וראי' ברורה מהא דגם לרבנן דפליגי על רבי יהודה במקוה מכוונת וסבירא להו דהשני לא עלתה לו טבילה, מכל מקום הרי המקוה אינה נפסלת בהמים שעל גופו היורדין להמקוה שהיא חסירה. הנה לבד זאת שבודאי על גופו לא ישארו ג' לוגין מים, וזה לפי דעתי דבר ברור שלא יעלה האדם בגופו ג' לוגין מים, וגם לא כל המים יורדים וזבין ממנו. ומה שהביא מהא דהי' בראשו ג' לוגין, אדרבא זה דבר פלא שיהי' בשערו של אדם ג' לוגין מים, והוא רק באם תמצא לומר, ולמען לגלות דינא של תורה במציאות כזו. הנה גם אם נאמר שיוכל לעלות ולירד ג' לוגין, הרי בתוספתא ⁸⁸³ וסחטן לתוכו נאמר, דדוקא כאשר סחטן הרי זה תפיסת ידי אדם, אבל במה שזבין מאליהם מגופו אין כאן תפיסת ידי אדם כלל. והרי זה כמ"ש הרמב"ן בתשובה סי' רל"א שהביא בס"ק כ"ז דכשנופלים ממילא מכלי נקוב שאינו פוסל, רק כשאדם דולה את המים פוסל גם בנפל ממילא, משא"כ כשאינו דולה כלל ודאי אינו פוסל, כי אין כאן תפיסת ידי אדם כלל.

גם מ"ש בהא דסגוס דהמים נבלעים בתוכו ואינם הולכים משם עד שיסחוט אותם. הרי זה סותר מ"ש בס"ק הנ"ל דלשון נפלו ולשון זבו משמע שזבין מאליהם. ובתשו' הרמב"ן הנ"ל כתב ואין לך מנוקב יותר מסגוס. ואם כן מזה קשה לסברתו, שהרי גם כשעקר את הסגוס, המים מחוברים עם המקוה, ומפני מה פוסל בהם תפיסת ידי אדם. ואפשר דמשום זה כתב הרמב"ם בפירושו ובחבורו בהא דמסנק את הטיט דהי' תולש ומשכו, היינו שהניחו [ע]ל צידה ושפתה של מקוה, והיינו דכל זמן שאוחז נגד המקוה והרי הם מחוברים למקוה אינם פוסלין, רק כשהניחן על הצד שנפסקו ממקומן אז פוסלין משום תפיסת ידי אדם שהי' בהם. וכבד הדבר לומר כן, דאיך לא הי' מי מהמפרשים והפוסקים מבארים דבר כזה הנוגע להלכה. וגם הרי מפורש כתב הרמב"ם בפירושו דכיון שהגביה הטיט בידו שבו המים אשר בו (ר"ל בהטיט) שאובין. ולומר שמ"ש והוציאו מן המקוה הוא שהוציאו חוץ לחפירת המקוה ואז דוקא שבו לשאובין הרי זה דוחק. ויש לומר דבסגוס מאחר שיש בו על כל פנים מקום בליעה, על כרחך אם בתחלת הוצאתו מן המקוה הולכין המים בלי הפסק ממקורם, הנה בעבור קצת זמן הרי הם נפסקים ונמשכין, וגם אז יוכל לצאת ממנו ג' לוגין אם הוא בגד גדול. וגם אפשר מאחר שיוכל להיות בו פסול תפיסת ידי אדם, היינו כשיופסקו המים שבו מהמקוה, פוסל תפיסת ידי אדם גם בתחלה בעודן מחוברין, כי לא ניתן הדבר לשיעורין. משא"כ בדלי מנוקב שהחיבור הוא תמיד דרך הנקבים שבו.

והנה עם היות שראייתו אינו ראי', מכל מקום הסברה עצמה היא נאה ומקובלת, דמאחר שמחובר להמקוה אינו פוסל תפיסת ידי אדם. ונראה לי ראי' לזה מהמשנה דפ"ו ג' מקואות בזה כ' סאה כו' וירדו שלשה וטבלו בהם ונתערבו, אם השאוב מהצד המקואות טהורים והטובלים טהורים. והרי נתערבו על ידי טבילת האדם בהם, והסברה נותנת שכוונו לערבם, דאם לא כן למה ירדו לטבול במקואות של כ' סאה, אלא ודאי שכוונו שיתערבו על ידם. ומכל מקום אינו נפסל בתפיסת ידי אדם. ובלשון הרמב"ם בפירושו על המשנה הנ"ל, נראה שהשאוב נתערב עם הכשרים. אך מאן מפיס איזה מים הלכו, ולא הועמד לתנאי שדוקא השאובין הלכו אל הכשרים, ובודאי גם אם הלכו אל השאוב כשר. וגם דהרי גם בשני המקואות דמים כשרים יקשה איך יוכשרו בזה, מאחר שהתערובות נעשה על ידי האדם, וצריך לומר דמשום שמחוברים אינן נפסלים בתפיסת ידי אדם. ואין לומר דאינו פוסל משום שנמשכו על גבי קרקע, שהרי לא נזכר בשום אחד מהמפרשים והפוסקים הכשר זה (רק גבי אם השאוב באמצע כתבו שאינו פוסל משום המשכה. וכן בהחשש דשמא נתערב השאוב תחלה ראיתי לאחד שכתב טעם הכשר דהמשכה, ואיני זוכר כעת אי'). והר"ש פ"ו במשנה דמטהרין המקואות הביא תוספתא דמקואות פ"ה היו זה בצד זה מביא סילון כו', ואינו פוסל משום תפיסת ידי אדם. וכן בכל עירוב מקואות שלדעת רבינו ירוחם ⁸⁸⁴ צריכים לפתוח הסתימה בכל פעם, וכתב הש"ך סקי"ב שטוב להחמיר לכתחילה, וכן הסכימו כל האחרונים. והרי פתיחת הסתימה הוא תפיסת ידי אדם וכמשי"ת. אלא צריך לומר דבמחובר אינו פוסל תפיסת ידי אדם, וכמ"ש הט"ז.

ומעתה נבוא לנידון דידן בהמגופה שבהבאסיין, אם הסרת המגופה פוסל משום תפיסת ידי אדם. ולכאורה אין בזה תפיסת ידי אדם כי הוא רק הסרת המונע בלבד שהרי אין זה שמביא את המים רק מסיר מניעת המים ועל ידי זה המים באים ממילא. ולא דמי גם לדולה מים בכלי מנוקב שהמים באים מאליהם ופסול כנ"ל, שהרי הוא עוסק בדליית המים עכ"פ ועל ידי זה המים באים, אבל כאן אינו עוסק בהמים כלל, כי אם על ידי הסרתו הדבר המונע באים המים. והרי זה דומה למ"ש הרמב"ן בתשובה הנ"ל כשהמים נופלים ממילא מכלי נקוב שאינו פוסל, וכמו כן כאן המים הולכין ממילא על ידי פעולתו בדבר אחר, וכמו המעלה מים בגופו מהמקוה וחוזרים ויורדים לתוכה הרי אם לא סחטן אינו פוסל וכנ"ל (ואדרבא מצטרפים לשיעור מ' סאה לכל הפוסקים ⁸⁸⁵ , לבד הרמב"ם ⁸⁸⁶ , שפסקו כרבי יהודה דאם היו רגליו נוגעות במקוה גם השני טהור. ובשו"ע סעי' [ס"ב] פסק כהרמב"ם). וכאן עדיף טפי שאינו עוסק בהמים כלל.

ואם נדמה תפיסת ידי אדם לדבר המקבל טומאה ⁸⁸⁷ , הרי הרא"ש בהל' מקואות סי' י"א ובתשו' כלל ל"א סי' ה' מחלק ⁸⁸⁸ בין הרמת המים ובין מניעת יציאת המים, דמניעת יציאת המים מותר בדבר המקבל טומאה, כי אין זה הוויות המקוה שיפסול בזה דבר המקבל טומאה, והביא ראי' מהא דגודר כלים ⁸⁸⁹ כו'. והר"ש ⁸⁹⁰ סבירא לי' שגם מניעת המים אסור בדבר המקבל טומאה. ובשו"ע ⁸⁹¹ הביא ב' הדעות. והאחרונים הסכימו לדעת הר"ש, מפני שזה מעמיד את המים. ונידון דידן קיל יותר, שהרי אינו מעמיד ואינו מביא רק מסיר את המונע. והגע עצמ[ך] הרי החופר בקרקע ומצא מעין הרי גם כן הסיר את המונע והמכסה בידי אדם, וכל המקואות שממי מעין הן באופן כזה שחופרין עד שמגיעים למעין, ולכאורה הסרת הסתימה דומה להסרת העפר מן המעין.

אך בנטילת ידים לסעודה שצריכים כח גברא וכר' יוסי בספ"ג דידים, וכתב רבינו נ"ע בשו"ע או"ח סי' קנ"ט סעי' י"ח דהסרת דבר המונע שפיכת המים כאילו שפך המים בידיו, ועל כן מועיל הסרת הברזא לכח גברא. הרי דזה שמסיר את הסתימה הרי זה כאלו מביא את המים, ואם כן הסרת המגופה הרי זה תפיסת ידי אדם.

ומכל מקום לפי מ"ש הט"ז ⁸⁹² דגם כשדולה מים בכלי מנוקב מהמקוה אינו פוסל תפיסת ידי אדם מפני החבור אל המקוה, כל שכן בהסרת המגופה, דמכל מקום אינו עוסק כלל בהמים, והרי כל המים מחוברים יחד, שאין תפיסת ידי אדם פוסל. ולחומרא מצינו כהאי גוונא במשנה דטבול יום פ"ב, חבית שנקבה בין מפי' בין משולי' ובין מצידי' כו', ופירש"י בע"ז ד"ס ע"א ד"ה ואידך שרי, דפליגי רבנן עלי' דרבי יהודה ואמרי כו' דכולן חבור, וכן גם יין נסך פסק רש"י שם דלא כרב פפא ואסור כל היין. ונראה דכמו כן הוא כאן לקולא דהכל הוא חבור.

ובר מן דין הרי גבי נטילת ידים כתב הטור, וכן הוא בשו"ע ס"ט ⁸⁹³ , דצריך להחזירה ולהסירה בכל שפיכה ושפיכה, דרק שפיכה הראשונה היא שבאה מכחו, אבל אם לא סתם בהברזא והלכו המים אין זה כח האדם, ועל כן צריך לסתום ולפתוח בכל שפיכה ושפיכה. ומהתם נלמד להכא דרק בשפיכה הראשונה שייך תפיסת ידי אדם.

והנה שם בדין הטה חבית מים על צדה ⁸⁹⁴ כתב הב"י ⁸⁹⁵ שהרמב"ם מפרש כפירוש הראשון דהר"ש (וכן ביאר בכסף משנה הל' ברכות פ"ו הי"ג, ומהתימא שהדרישה ⁸⁹⁶ והב"ח ⁸⁹⁷ מדיינין בכוונת הב"י ולא פתרו לה ממ"ש בכסף משנה), דמ"ש במשנה מטה חבית על צדה הוא דמאחר שכח אדם הטה אותה והמים באים מאותה הכלי שהטה (שבזה מתחלק מהא דרב פפא בחולין דק"ז בהאי אריתא דדלאי ⁸⁹⁸ ) אפילו הלך וישב לו והמים הולכים מעצמן הכל הוא מכח האדם, היינו מהטייתו, ועל כן כשרים לנטילה (ובפירוש המשנה ⁸⁹⁹ נראה דמפרש דלרבי יוסי גם שפיכה הראשונה אינה כשירה, מאחר שמסלק ידיו מהחביות בעת שהמים נשפכים על ידיו, וזהו שכתב שם ויהי' האדם עצמו אשר הטה אותם כו', ר"ל שאז בהכרח שבעת הנטילה מסלק ידיו, ופוסל רבי יוסי בזה, והיינו דלרבי יוסי צריך להיות כח אדם בעת השפיכה, וכמו אם הטה בידו אחת ושפך על השני'. ופסק כת"ק. ואם כן יש לומר דגם להרמב"ם דוקא שפיכה הראשונה היא בכח אדם, אבל מה שהולכים המים אחר כך גם להת"ק אין זה כח אדם. וכן משמע ממ"ש ⁹⁰⁰ או יטה החבית על ידיו, ויטול משמע בשעת ההטי'. ואם דעתו ז"ל שאינו נפסק מהם כח אדם כל זמן שנמשכים הוה לי' למימר שגם אם הטה שחרית יטול בהם ערבית. ונרויח בזה שלא יהי' סתירה מהגמ' דחולין, ולא נצטרך לדחוק ולחלק כמ"ש הכסף משנה, והוא מהר"ש, דהוא חילוק דחוק. והר"ש מפרש כן לפירוש הא' דלעולם אינו נפסק מהם כח האדם. ומפרש הב"י והכסף משנה כן גם דעת הרמב"ם). ופסק הב"י ובשו"ע סעי' יו"ד כהרמב"ם, דאפילו שופכת כל היום מחמת הטייתו ונטל ידיו ממנה עלתה לו הנטילה (ובדרכי משה ⁹⁰¹ כתב שאין להקל בזה. ובשו"ע לא הגי', וצ"ע).

והט"ז ס"ק י"ג כתב לחלק בין הטה חבית, בין הא דברזא בס"ט שצריך להחזיר ולהסיר בכל שפיכה כנ"ל, דבמטה חבית בשעת ההטי' מנענע כל המים שבחבית, אע"פ שאינם נשפכים בפעם אחת, משא"כ בברזא, המים שבכלי אינו מנענע אלא המים הסמוכים אל הנקב עכ"ל. ובהגהות לבושי שרד הקשה על זה מהתוס' ע"ז דנ"ט ע"ב ד"ה אמר רב פפא שכתב וז"ל, והטעם כי מיד שנפתח הנקב נתנענע כל היין שעד הברזא לצאת דרך שם עכ"ל. והמ"א ס"ק כ"א כתב לחלק באופן אחר, דגבי ברזא לא עשה מעשה בגוף המים רק שהסיר הברזא המונעת לצאת, משא"כ בהטה חבית שעשה מעשה בגוף המים, ומחמת הטייתו שופכים מקרי כח גברא. ובזה כתב לחלק גם כן מהא דסרנא דפחרי בחולין דט"ז, ובשו"ע הל' שחיטה סי' ז', דגם בסביבה שני' אסור, דזהו גם כן שעשה מעשה בגוף הדבר לסבב הגלגל, משא"כ בברזא. וכן כתב רבינו נ"ע בסעי' י"ט כחילוק המ"א, וסיים ולכן אינו נחשב מכחו אלא קילוח ראשון היוצא מיד מן הנקב שפתח. ונראה שעל זה לא קשה מתוס' ⁹⁰² הנ"ל, דאע"ג שהמים מתנענעים מכל מקום הרי זה דבר הבא ממילא כי הוא אינו מתעסק בזה.

וכמו כן בנידון דידן, מה שהסיר הברזא הוא התפיסה רק בהשפיכה הראשונה לבד. ואם נאמר שזהו תפיסת ידי אדם ⁹⁰³ , צריכים המשכה, וכמשנת"ל ⁹⁰⁴ בזילף בידו ג' לוגין דאם הוליכן עם הקרקע כו'.

ואפשר דבזה גם אם נאמר שכל המים באים בכחו ⁹⁰⁵ , מהני המשכה, וכמו שכתב הט"ז בס"ק מ"ז לענין כלים נקובים לעשות בהם מקוה על ידי המשכה, כל שכן הכא שמותר בהמשכה. אך לפי הנ"ל דרק שפיכה הראשונה היא בכח אדם ודאי מותר בהמשכה.

ולפי מ"ש הט"ז דמפני שמחובר אינו פוסל תפיסת ידי אדם, גם כאן אינו פוסל, והוא במכל שכן כנ"ל. ומכל מקום נראה לי לעשות סתימת המגופא בהבאסיין ⁹⁰⁶ , בכדי שיביאו המים למקוה דרך המשכה.

ובצמח צדק יו"ד סי' קס"ג אות ה' כתב, שהרי בתמורה די"ב ע"ב א' כי אתא רבין אמר ר' יוחנן שאובה שהמשיכוה כולה טהורה, והוא כרבנן דרבי אליעזר בן יעקב ⁹⁰⁷ , ולרש"י שם כן הלכה. ואם כי אין להקל בזה ח"ו, דכל הפוסקים פסקו כרבי אליעזר בן יעקב ⁹⁰⁸ , מכל מקום זהו בשאובין גמורים, אבל בשאובין שאינם גמורין כנדון השאלה דשם, יש לומר דלכולי עלמא סגי כשהמשיכום אחר כך.

ומזה נדון במכל שכן בנידון דידן שאין כאן שאובין כלל, רק תפיסת ידי אדם במקצת, והוא רק בהסרת המונע, דמהני בהו המשכה ואין בזה שום חשש ח"ו. דבאמת מצד חבורם אין צריך המשכה, וכנ"ל בשם הט"ז. וגם אם שייך תפיסת ידי אדם הוא רק בשפיכה ראשונה, ואם כן אינו כולה בהמשכה. ומשום חששא דחששא מפני שמנענע את המים כמשנ"ת בשם התוס' דע"ז, או משום שסופו לצאת כולה, ודאי מהני בהם המשכה.