ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן שולחן ערוך קו"א אורח חיים חלק ג סימן תמו(ב)

(ב)

(ב) ויש חולקין כו' חכמים העמידו כו'^מח. המגן אברהם^מט נתן עוד טעם אחר, משום דהמשהה חמצו ודעתו לבערו אינו עובר בלאו דבל יראה ובל ימצא משום דהלאו דבל יראה ניתק לעשה כו'^נ. ולא העתקתיו^נא, משום דטעם זה אינו עולה יפה לשביעי של פסח, דאם לא יבערנו בו ביום לא יקיים עוד העשה אף אם יבערנו אחר הפסח^נב, כיון שבשעה ההיא מותר אפילו באכילה, ולא זו הדרך מוציאתו מידי לאו דבל יראה שעבר בתוך הפסח, כמו שהאריך בזה בשו"ת חכם צבי סי' מ"ב ע"ש*.

[* ובלאו הכי הרי הרמב"ם חולק על זה כמבואר בהדיא בדבריו פרק י"ט מהלכות סנהדרין^נג, שמנה כל חייבי לאוין הלוקים, וכשהגיע לכל לאו הניתק לעשה התנה אם לא קיים העשה ולא נתנו לעני כו'^נד ולא שילח את האם כו'^נה, וגבי המקיים חמץ בפסח התנה ג"כ כגון שחימץ עיסה^נו, כדי שיהיה בו מעשה^נז, ולא התנה ג"כ אם לא ביערו בתוך הפסח, כמ"ש החכם צבי^נח. אלא ודאי דהעיקר בזה כמ"ש המשנה למלך ריש פרק קמא^נט דהרמב"ם סבירא ליה דבל יראה לא ניתק לעשה. וכן הוא מוכרח ודאי להאומרים דבל יראה ובל ימצא הן ב' לאוין על איסור אחד (עיין בכ"מ ריש פ"ק^ס), וכל היכא דאיכא ב' לאוין אף הניתק לעשה לוקה על לאו אחד^סא, כדאמרינן ריש פ"ק דתמורה^סב. ועיין במהרש"א ריש פ"ק דחולין^סג.]

איברא דבמ"א^סד גבי תרנגולת שנמצא בה חטה בשביעי של פסח לא משמע הכי^סה. אלא דבלאו הכי דבריו^סו תמוהין וסותרין זה את זה, שהוא ז"ל עצמו פסק בריש סי' תמ"ב^סז דכל שמן התורה מותר באכילה אינו עובר עליו, ואינו צריך לבערו אלא משום חשש תקלה, ואפילו מדרבנן לא עבר בבל יראה ובל ימצא, ולא דמי להמשהה חמצו שביטלו קודם הפסח שעובר, וכמ"ש המ"א סוף סימן תמ"ז^סח לענין חמץ נוקשה בעיניה, והוא הדין לתערובת משהו, דדמיין להדדי^סט לפי דעת המ"א, כמבואר בהדיא בדבריו בסי' תמ"ב^ע. ועיין מה שכתבתי על זה לקמן סי' תמ"ז^עא. וכיון שא"צ לבערו אלא משום חשש תקלה מה הפרש יש בין ז' של פסח ליום א'^עב. וכבר השיגו בשו"ת חכם צבי סי' פ"ו, וחלק על דין זה לגמרי^עג, וכ"כ באלי' זוטא^עד שהגאון מהר"ש לא נהג בזה כהב"ח, וכמדומה שכן נוהגין עכשיו. ולכן לא העתקתי כלל דין זה כי שב ועל תעשה עדיף^עה במקום שיש מחלוקת בין אחרונים^עו, ובפרט שהמחמירים אין בדבריהם טעם כלל לחלל יום טוב על דבר שאין לו שורש כלל בדברי הגמרא והפוסקים. כי מ"ש הב"ח בזה^עז כבר חלקו עליו כל הבאים אחריו, עיין במ"א^עח וחכם צבי (וכן הוא באלי' זוטא דמה בכך כו'^עט). ודברי המ"א בזה^פ תמוהין, וסותרין זה את זה ממ"ש בסי' תמ"ב (כמ"ש לעיל), ששם עיקר, שכן הסכמת האחרונים, עיין שם בחק יעקב^פא.

ומ"ש החק יעקב^פב בזה הוא נגד תלמוד ערוך בע"ז דף ל"ב ע"א^פג, ע"ש בתוס'^פד, דכל היכא דליתא לאיסורי' בעיניה לא מיתסר משום רוצה בקיומו ע"י דבר אחר. ודוחק גדול לחלק בין בלוע בכלי לבלוע במאכל^פה. ומסוף סי' ת"נ אין ראיה, דהתם^פו החמץ הוא בעין. ועיין במה שכתב שם^פז. והחק יעקב אזיל לשיטתו שבספרו מנחת יעקב כלל פ"ה ס"ק ט"ו, פירש דעת הטור בסוף סימן ת"נ^פח, דסבירא ליה דחמץ שאוסר בהנאה במשהו אסור להיות רוצה בקיומו ע"י דבר אחר אפילו היכא דליתא לאיסורא בעיניה, מה שאין כן ביין^פט כו', והתוס'^צ והמרדכי^צא פרק אין מעמידין סבירא להו דחמץ אינו אוסר בהנאה במשהו כו'^צב, עד כאן תוכן דבריו. וכד ניים ושכיב כתבינהו להני מילי, דמדינא דגמ'^צג גם סתם יינן אוסר בהנאה במשהו^צד ואפ"ה שרי^צה. ואם כוונתו דבסתם יינם מותר למכור לנכרי חוץ מדמי איסור^צו מה שאין כן בחמץ^צז, זה אינו, דגם ביין נסך מותר להיות רוצה בקיומו ע"י דבר אחר כשאין האיסור בעין, שהרי מותר ליתן שכר ושאר משקים בכלים הבלועים מיין נסך^צח, ויין נסך אסור למכרו לנכרי כשנתערב יין ביין^צט. וכשנתערב בשאינו מינו^ק אף בחמץ מותר היכא דליכא למיגזר אטו מינו^קא, כגון הבלוע בכלי דמיירי ביה הטור^קב. עיין במה שכתב[תי] בסי' תמ"ז^קג. ועיין^קד בחק יעקב סי' תמ"ז סק[י]"ח בשם תרומת הדשן^קה שכל שמותר להשהותו מותר ליהנות ממנו בפסח, וא"כ כלי חמץ שמותר להשהותם^קו מותר ג"כ למכרם^קז, כמ"ש האלי' זוטא סוף סי' ת"נ^קח בשם האחרונים, וכך כתב הפרי חדש שם^קט. ובר מן כל דין אין הלשון שבמנחת יעקב משמע כלל הכי^קי ע"ש וצ"ע. גם מה שכתב דהמרדכי סבירא ליה דחמץ אינו אוסר בהנאה במשהו, כדעת הראב"ד^קיא שברא"ש^קיב וטור^קיג, הוא תמוה מאד, דבהדיא מסיק המרדכי בפרק כל שעה^קיד דטפה לחלוחית^קטו כו' אוסר כו' ע"ש, ואף ר' יחיאל מפרי"ש לא נחלק עליו בזה אלא דלא סבירא ליה דטפה לחלוחית^קטז כו'. ובר מן כל דין^קיז קשה לחלק בין זה לדורון שבסי' תמ"ח^קיח. עיין במה שכתבתי סוס"י ת"נ^קיט:

הערות

מח. לכללות קונטרס אחרון זה, ראה העו"ב (ירות"ו) ח"י ע' קנד ואילך.
מט. ס"ק ב ד"ה ובשל"ה.
נ. כדעת ר"י בתוס' כט, ב סד"ה רב אשי; צה, א ד"ה בפרטיה.
נא. וראה לעיל סי' תלד ס"ו שעובר על כל רגע שאינו מבער, וש"נ.
נב. היינו באחרון של פסח, שמן התורה מותר אז אפילו באכילה.
נג. הלכה ט.
נד. אות קטו.
נה. אות קיט.
נו. אות צט.
נז. וכמו שביאר בהל' חמץ ומצה פ"א ה"ג.
נח. שכתב שם, שגם הרמב"ם סבירא ליה שחמץ בפסח הוי לאו הניתק לעשה.
נט. הל' חמץ ומצה ה"ג.
ס. הלכה ג (הטעם שנחשבים ב' לוין).
סא. ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל מג.
סב. ד, ב.
סג. על התוס' ב, א ד"ה וסופו (שלפי הגמרא בתמורה שם, העשה מבטל לאו אחד ואינו לוקה אלא מ').
סד. ס"ק ב ד"ה והב"ח.
סה. שדוקא בתרנגולת כו' שלא יבערנו אח"כ (שמותר להשהות תערובת משהו באחרון של פסח, כדלקמן סי' תסז סכ"ח, ומותר לאכלו אחר הפסח, כמבואר בשו"ע סי' תמז סי"א) לא הוי ניתק לעשה, משא"כ בחמץ ממש שבודאי יבער אחר הפסח (כדלעיל סי' תלה ס"ד) הוי ניתק לעשה, אף שאינו צריך לבער בו מהתורה.
סו. שכתב טעם זה לענין תרנגולת כו', שלא נאסרה אלא מטעם תערובת משהו, שגם בזה יש חיוב ביעור עכ"פ מדרבנן (ואם יקיימו אחר הפסח לא יבטל את חובת הביעור שבו), ולכן צריך לבערו בשביעי של פסח ע"י נכרי.
סז. ס"ק א, לענין תערובת מין במינו ולענין חמץ נוקשה.
סח. ס"ק מו (לחלק בזה, כשעבר עליו הפסח, אם קונסים אותו).
סט. ששניהם לא נאסרו אלא מדרבנן.
ע. לענין מין במינו וחמץ נוקשה. ולענין תערובת משהו ביאר כן הראב"ד בתמים דעים סי' לג. הובא בחכם צבי דלקמן.
עא. סעיף א (הטעם שדוקא בתערובת חמץ חיישינן לתקלה זו). ונתבאר לעיל קו"א ס"ק א (ד"ה אבל) לענין ברכה על הביעור, ובסי' תמב קו"א ס"ק ט (ד"ה וכיון) לענין עבר עליו הפסח אם קנסוהו.
עב. וכמו שביום א' סגי בכפיית כלי על התרנגולת שנמצאה בה חטה, כ"ה גם בז' של פסח.
עג. ופסק שיכפה עליו כלי עד מוצאי יו"ט ואז אוכל התבשיל.
עד. ס"ק ב. ובאליה רבה ס"ק ג חלק על המ"א מטעם האמור בחכם צבי שם.
עה. להשהותו (ע"י כפיית כלי) עד אחר הפסח שיחזור להתירו. אבל לקמן סי' תסז סכ"ז-ח פסק, שרק באחרון של פסח יכול להשהותו. וראה עיונים בשוע"ר ע' נ.
עו. ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל מד.
עז. לבער התרנגול בשביעי של פסח, כדי שלא יחזור האיסור להתירו.
עח. שהיא סברא רחוקה שיעשה איסור ויבערו ביו"ט משום שלא יחזור להתירו.
עט. שיחזור להתירו, הא דינא הכי בסי' תמז סי"א (שתערובות חמץ במשהו שעבר עליו הפסח מותר).
פ. שיבערנו בשביעי של פסח ע"י נכרי, שאם יקיימו אחר הפסח לא יבטל את חובת הביעור שבו.
פא. ס"ק א, בשם הסכמת האחרונים, שגם בתערובת משהו לא נאסר אלא מחשש תקלה.
פב. כאן ס"ק ו, שאחר שדחה טעמי הב"ח והמ"א כנ"ל, כתב: ולי נראה טעם הדבר פשוט כיון שחוזר להיתרו ... א"כ הוי כרוצה בקיומו של איסור ביום הז', דאסור לגבי חמץ כמבואר לקמן סוס"י תנ. ושם בטור: אסור להשכיר כלים לגוי בפסח שיבשל בהם חמץ מפני שרוצה בקיומו של איסור ע"י דבר אחר שלא יבקע הכלי.
פג. שאף מאן דאסר רוצה בקיומו ע"י דבר אחר, מודה שמותר להשתמש בקנקנים שבלוע בהם יין נסך, כיון דליתיה לאיסוריה בעיניה.
פד. סד"ה והא, דמטעם זה התיר ר"ת להשים דבר יבש בקדירות הבלועות מבשר בחלב או חמץ בפסח.
פה. לענין זה (וראה לקמן סי' תמז ס"ב-ג לענין מכירה לנכרי חוץ מדמי איסור שבו).
פו. החמץ שהנכרי מבשל בפסח בכלים אלו.
פז. אוצ"ל: שכתבתי שם. והכוונה למ"ש שם סי"ב טעם האיסור (כביאור המ"א שם בדברי הטור), שעי"ז נהנה הישראל מהחמץ של הנכרי (ולא מטעם רוצה בקיומו. וראה לקו"ש חט"ז ע' 130 הערה 13). שלפי זה אין איסור רוצה בקיומו אפילו בחמץ בעין. וראה גם לקמן סוף הקונטרס אחרון. ואפשר שהכוונה לקונטרס אחרון שבסימן ההוא, שלא הגיע לידינו.
פח. אחר שכתב בעצמו החילוק הנ"ל (דשאני השכרת הכלי לנכרי לבשל בו חמץ שהוא בעין) הביא את טעם הב' שבטור שם: ועוד כיון שהכלי עצמו אסור בהנאה אסור להשכירו לכתחלה (אף שהטעם שבכלי אינו בעין).
פט. קנקני יין דשרו להשתמש בהם (בגמ' ע"ז לב, א) מיירי (לדעת הטור) בסתם יינם דוקא.
צ. ר"ת בתוס' שם סד"ה והא, שהתיר להשתמש בקדרות שבלוע בהם בשר בחלב או חמץ בפסח.
צא. שם רמז תתכ.
צב. ולכן דינם כסתם יינם שמותר להשתמש בקנקנים שלהם.
צג. משא"כ בזמן הזה (ראה ר"י בתוס' ע"ז עג, א ד"ה יין. רמ"א יו"ד סי' קלד ס"ב).
צד. תוספתא ע"ז פ"ח ה"ב. טור (בשם המפרשים, דלא כר"ת שם) ושו"ע שם.
צה. להשתמש בקנקנים שלהם, ולמה יגרעו קדרות חמץ בפסח.
צו. רשב"ג במשנה ע"ז עד, א לפירוש רב נחמן שם (שהלכה כוותיה בסתם יינם שנתערב ביין). וסבירא ליה להח"י שמטעם זה מותר להשתמש אף בקנקנים שלהם.
צז. כדלקמן סי' תמז ס"א-ב, ונתבאר בקו"א שם ס"ק ב, ולעיל סי' תמב קו"א ס"ק ב, ששאר איסורים ליין נסך מדמינן להו. ולכן סבירא ליה להטור שאסור להשתמש בקדרות הבלוע מחמץ.
צח. ע"ז לג, ב. טור ושו"ע יו"ד סי' קלז ס"ד.
צט. כדלעיל מרב נחמן ע"ז עד, א. אלא ודאי מכירת תערובת יין נסך חוץ מדמי איסור שבו גרע מהשתמשות בקנקנים שלהם, וא"כ יש להתיר להשתמש אף בקדרות של חמץ.
ק. ואף שלכאורה רואים שלענין מכירה חוץ מדמי איסור שבו חמץ גרע מיין נסך, שהרי יין נסך מותר למכור חוץ מדמי איסור באינו מינו (כמבואר ברמ"א יו"ד סי' קלד ס"ה וש"ך שם ס"ק כג) ובחמץ בפסח אסור (מטעם שיתבאר לקמן סי' תמז קו"א ס"ק ג).
קא. כדלקמן בקו"א שם, שדוקא במקום שיש לגזור אטו מינו מחמירים בזה בחמץ בפסח.
קב. וא"כ אין להחמיר לענין להשתמש בקדרות של חמץ יותר מקנקנים של יין נסך.
קג. קו"א ס"ק ג, וכנ"ל.
קד. ובאמת אפילו נאמר שלענין מכירה לנכרי חוץ מדמי איסור שבו גרע חמץ מיין נסך, מ"מ לענין כלים של חמץ בודאי אין איסור מכירה לנכרי חוץ מדמי איסור שבו, כמבואר בחק יעקב כו'.
קה. סי' קיג. וכדלעיל סי' תמב סכ"ד.
קו. כדלקמן סי' תנא ס"א.
קז. כדלקמן סי' תמז ס"ג. וכן הוכיח בקו"א לקמן שם.
קח. ס"ק ו.
קט. סעיף ז ד"ה גם מ"ש.
קי. שטעם האיסור להשתמש בכלים הוא מחמת האיסור למכרם חוץ מדמי איסור שבהם, אלא מטעם שתערובת משהו אסור בהנאה בפסח.
קיא. ע"ז עד, א ד"ה הלכה. איסור משהו פ"ב.
קיב. ע"ז פ"ה סי' ל.
קיג. רס"י תמז.
קיד. רמז תקס.
קטו. שסביב החטה שנתבשלה בתרנגולת היא חמץ ואוסרת למכור התרנגולת בפסח. כדלקמן סי' תמז ס"ב וקו"א שם ס"ק ב.
קטז. דלא מיקרי ממשות חמץ רק טעם (אחרי שמוציאים החטה), ולכן מותר למכור התרנגולת (דעה הא' דלקמן שם ס"א, ונתבאר בקו"א שם).
קיז. אפילו לדעת הטור שאוסר להשכיר כלים של חמץ בפסח, בודאי יודה שאין איסור רוצה בקיומו כשמשהה תערובת משהו ב(שביעי של) פסח.
קיח. לקמן שם ס"ג, כשהנכרי מביא לישראל דורון של חמץ, שאין בזה איסור רוצה בקיומו של חמץ הנכרי, אלא כשניכר, ומטעם שעי"ז הוא נקנה לו. ומכ"ש בתערובת חמץ שאינו בעין, שאין בזה איסור רוצה בקיומו.
קיט. סי"ב, באיסור השכרת הכלי לנכרי (לא מטעם רוצה בקיומו, אלא) מטעם שיגיע הנאה מזה להישראל. ואפשר הכוונה לקונטרס אחרון לסימן זה, שלא הגיע לידינו.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 30 עמודים.