תלח עכבר שנכנס למקום בדוק וככר בפיו

הערות

1. 1789. ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) עכבר שנכנס לבית בדוק וככר בפיו (ס"א-ד). (ב) תינוק שנכנס לבית בדוק וכבר בידו (ס"ה). (ג) עכבר נכנס וככר בפיו ועכבר יצא (ס"ו-ז). (ד) עכבר נכנס וככר בפיו וחולדה יצאה (ס"ח-ט). (ה) נחש נכנס וככר בפיו (ס"י). (ו) כזית חמץ שמונח על הקורה או בבור (סי"א-ב).
2. 1790. גמרא רבא דף י , ב (אמר רבא עכבר נכנס וככר בפיו, ונכנס אחריו ומצא פירורין, צריך בדיקה, מפני שאין דרכו של עכבר לפרר). טור ושו"ע ס"א (עכבר שנכנס לבית בדוק וככר בפיו, ונכנס אחריו ומצא פירורין, אפילו כדי כל הככר, צריך לחזור לבדוק הבית אחר הככר שהכניס).
3. 1791. סעיף ו (אם ביטל או שיכול עדיין לבטל ... תולין לומר שזהו הככר שנטל העכבר).
4. 1792. רא"ש פ"א סי"ד (ומשכח פירורין כשיעור ההוא פיתא). ר"ן ה, א ד"ה ומצא פירורין (בשמצא פירורין כדי כל הככר). טור ושו"ע שם (אפילו כדי כל הככר).
5. 1793. רמב"ם פ"ב ה"ח (הרי זה בודק כל הבית). טור סי' תלד (שאז צריך לבדוק כל הבית פעם אחרת). ויש בזה ב' פירושים: (א) פירוש המ"א (ס"ק א): "דבית פירושו חדר, ואין צריך בדיקה אלא אותו חדר". וכן נפסק לקמן (ס"ב): "אין צריך לבדוק אלא אותו חדר שראינו שנכנס לשם". (ב) פירוש הב"ח (ס"א ד"ה לשון הרמב"ם): "ונראה בעיני דמה שכתב הרמב"ם הרי זה בודק כל הבית, וכן כתב רבינו, איירי בעכבר שנכנס לבית ולא ראינו לאיזה מקום מן הבית הכניס הככר". וכן מדייק רבינו כאן בתחלת הסעיף "עכבר שנכנס לבית בדוק" (היינו שלא ראינו לאיזה חדר נכנס). ונראה שלצדדים כתב רבינו, כשני הפירושים הנ"ל. שאם ראינוהו נכנס לחדר, צריך לבדוק כל החדר, ואם ראינוהו נכנס לבית, צריך לבדוק כל הבית. וראה קובץ דברי תורה ג ע' ע.
6. 1794. רמב"ם שם (ואם מצא אותה הפת שנטלה העכבר ונכנס, אין צריך בדיקה). טור ולבוש ס"א (וצריך לבדוק אחר כל הככר שהכניס העכבר).
7. 1795. משנה למלך שם (כונת דבריו כך היא, דדוקא כשמצא אותה הפת שנטלה העכבר ונכנס, שמכירה, אז הוא דאין צריך בדיקה, דאע"ג דפירורין אתו מעלמא, ליכא למיחש דלמא איכא פת אחר דאתי מעלמא, מאחר דלא ידעינן אם נכנס פת אחר לבית זה, שהרי הפת שנטל העכבר כבר מצא אותו. אבל אם לא מצא אותו הפת עצמו שנטל העכבר, אף שמצא פת שלם, צריך בדיקה, ולא אמרינן זה שאבד זהו שנמצא, כיון דעל כרחך איכא חד דאתי מעלמא דהיינו פירורין). וראה גם לקמן ס"ד. והיינו שמה שנזכר לעיל במוסגר הקודם "ואם מצא ככר שלם יתבאר בסי' תל"ט", מיירי: (א) שלא מצא פירורין, אלא ככר, ולכן "תולין לומר שזהו הככר שנטל העכבר". (ב) שמבטל, שבדרבנן תולין לומר שזהו הככר שנטל העכבר. משא"כ כאן שמכירו בטביעות עין, מועיל: (א) אפילו אם "נכנס אחריו ומצא פירורין" ואחר כך מצא ככר, שמכל מקום אינו צריך לחזור ולבדוק החדר. (ב) אפילו אינו יכול לבטל והוי איסור דאורייתא. וראה מראי מקומות וציונים.
8. 1796. רש"י שם ד"ה ונכנס אחריו (ואין תולין הככר בו שאין דרכו של עכבר לפרר ולא זהו ככר שהכניס העכבר). טור ושו"ע שם (לפי שאין דרכו של עכבר לפרר, והני פירורין מעלמא אתו ולא מאותו ככר).
9. 1797. וכן הוא לקמן ס"ב (ביטל כל חמצו), ולקמן סי' תלט ס"א (ביטל כל חמצו). משא"כ לקמן סי' תלט ס"ח (ביטל כל התשע ככרות שהניח). ויתבאר לקמן שם (הערה 60).
10. 1798. ב"ח ריש הסימן (דאין ספק מוציא מידי ודאי, דודאי שהכניס וספק אם אכלו ... מהאי טעמא בעכבר לא תלינן דהעכבר אכל אותה). וסי' תלג ס"ח ד"ה כתבו הסמ"ק (ואינו מחלק בין כשהככר אינו גדול דתלינן לומר דאכלו ... אלא על כרחך דבודאי חמץ צריך בדיקה, ולא תלינן לומר דאכלו דאין ספק מוציא מידי ודאי). והיינו אפילו ביטל, כמבואר בב"ח סוף ס"א (ופשוט הוא דבדין זה אין חילוק בין ביטל ללא ביטל, דבעכבר צריך לבדוק אפילו אם ביטל). ח"י ס"ק א (משמעות הש"ס והפוסקים דאין לחלק כלל, אפילו בככר קטן שיוכל עכבר לאכלו, ואפילו ביטלו, אפילו הכי לא תלינן לקולא מטעם ספיקא דרבנן לקולא, משום דאין ספק מוציא מידי חזקת ודאי איסור, כיון שידעינן בודאי שעכבר גררה החמץ לפנינו, אין ספק מוציא מידי ודאי, כדאיתא להדיא בפסחים דף ט' ע"א, וכן כתב הב"ח). והיינו כאמור בגמרא שם (הכא דודאי דחזינא דשקל, מי יימר דאכלתיה, הוי ספק וודאי, ואין ספק מוציא מידי ודאי). וראה גם לעיל סי' תלג סכ"ה, וש"נ. ואף שספק דברי סופרים להקל. מכל מקום יש פוסקים "להחמיר בספק דרבנן שיש לו חזקת איסור" (כמובא בשו"ת רבינו סי' יא ד"ה ואפילו. ובפסקי דינים צמח צדק רג, ג ואילך). במה דברים אמורים כשלא ראינו משהו שיוציא "מידי ודאי חמץ שראינו שהכניס לשם"; משא"כ כשראינו חולדה יוצאת משם ובפיה ככר מכאן ועכבר מכאן (דלקמן ס"ט), או שנכנס אחריו ומצא ככר (דלקמן סי' תלט ס"ו), שאנו מסתפקים אם לתלות שזהו הככר שהי' בפי העכבר, בזה אמרינן "שכל ספק דברי סופרים להקל", ולכן "אם ביטל או שיכול עדיין לבטל ... תולין לומר שזהו הככר שנטל העכבר". וכן הוא לקמן (סי' תלט ס"ז וס"ט), שאם ביטל תולין להקל, כיון שמצא כמספר הככרות שהניח. וראה דובר שלום ע' קפג.
11. 1799. תוכן המבואר כאן ס"א-ב, וקונטרס אחרון ס"ק א, ולעיל סי' תלד ס"א וס"ה, וקונטרס אחרון שם ס"ק ב: (א) מן הסתם אין חוששים שעכברים גררו מהחמץ למקום שנבדק, שאם כן אין לדבר סוף (סי' תלד ס"א וס"ה, וקונטרס אחרון שם ס"ק ב). (ב) אם ראינו עכבר נכנס לחדר בדוק וככר בפיו, צריך לחזור ולבדק אותו חדר. ואם רק ראינו שנכנס לבית, ולא ראינו לאיזה חדר נכנס, צריך לחזור ולבדוק כל הבית (כאן ס"א). (ג) אמנם אם ראינו עכבר נכנס לחדר אחד, אין לחשוש שנכנס העכבר עם הככר לשאר החדרים הפתוחים אליו, אם ביטל, שיש להקל בדברי סופרים (כאן ס"ב). ובקונטרס אחרון (ס"ק ב) מוכיח דהכי קיי"ל.
12. 1800. ראה לעיל (הערה 9).
13. 1801. נתבאר לקמן ס"ה (והערה 46). וראה שערי שלום סי' טו (סוף ע' פח).
14. 1802. מ"א ס"ק א (ואם ראינו לאיזה חדר נכנס, שאר החדרים אין צריך בדיקה (ב"ח). ולי נראה דבית פירושו חדר, ואין צריך בדיקה אלא אותו חדר שראינו שנכנס לשם, אבל שאר חדרים, היינו בעיא דגמרא בנכנס לחצר ואינו יודע אם נכנס לבית, ומסקינן אף על פי שקרוב לבית מאד תלינן להקל ואין צריך לבדוק, אם ביטל). ומפרשים המחצית השקל והפרי מגדים, שהב"ח מקיל בכל אופן, אפילו בלא ביטל, והמ"א מקיל רק בביטל, שהוא איסור דברי סופרים. רש"י י, א ד"ה ספק על ספק לא על (ראה עכבר שנטל חמץ בחצר, והבית בדוק, ואין יודע אם נכנס או לא נכנס), וד"ה וחכמים מטמאין (וגבי בתים אפילו רבנן מודו, דכיון דבדיקת חמץ דרבנן תלינן לקולא). ודף ט, רע"א ד"ה הא חזינן (שהביאתו לכאן, חיישינן שמא עדיין הוא כאן, וצריך לבדוק). וכתב על זה בחידושי צמח צדק (רז, ד ד"ה יניחנו): "משמע דלא חיישינן אפילו נטלתו חולדה לפנינו, אלא אם כן ראינו שהביאתו לכאן, הא לאו הכי, היינו ספק על ספק לא על, ואם כן מחדר לחדר בבירה אחת לא חיישינן גם כן". ב"ח סוף ס"א (כשראינו שנכנס למקום מן המקומות שבבית, אינו צריך לבדוק אלא לאותו מקום בלבד, ואין חוששין שגררה החולדה או העכבר ממקום למקום ... וכבר הארכתי בזה למעלה בסימן תל"ד בס"ד עיין שם). ושם ס"ב ד"ה כתב רבינו ישעי' (כשראינו לאיזה מקום הוליכתו אין חוששין שמא גררה ממקום למקום). ובסי' תלט ס"א (אם ביטלו, אפילו הככר גדול אין צריך בדיקה, דמהני ליה ספק נכנס בבית זה ספק לא נכנס להתיר בדרבנן), עיי"ש (ראה קונטרס אחרון ס"ק א, והערה 76). פר"ח סי' תלט סוף ס"ב (גרסינן בגמרא ספק על ספק לא על היינו בקעה דתנן וכו', כלומר דעד כאן לא פליג רבי אליעזר אלא בדאיכא תרי ספיקי, אבל בספק אחד אפילו בספק ביאה מודה דטמא, ואם כן הכי נמי אי ביטל לא בעי בדיקה ואי לא צריך לבדוק, וכן פסק הטור. ורש"י [ד"ה וחכמים] כתב דגבי בתים אפילו רבנן מודו, דכיון דבדיקת חמץ דרבנן תלינן לקולא. ואף על גב דרש"י גופיה גבי ט' ציבורין כתב דצריך לבדוק משום דבספק בדיקה החמירו, שאני הכא דאיכא למימר שלא נכנס כלל). * ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א, שעיקר הלכה זו למדים מדין ראינו עכבר שנכנס לחצר ואין ידוע אם נכנס לבית, שנתבאר בטור סי' תלט (צבור אחד של חמץ, ואתא עכבר ושקל ונכנס לחצר שלפני הבית, ואין ידוע אם נכנס לבית אם לאו, אף על פי שקרוב לבית מאד, תלינן להקל, ואין צריך לבדוק, אם ביטל, או שאין הככר גדול). אלא שבשו"ע לא הובאה הלכה זו, מטעם האמור ברמ"א כאן סוף ס"א (דיני עכבר נכנס ויוצא השמיט הרב הואיל ולא שכיחי). וכאן בפנים (בסי' תלח) נתבארו גם דיני עכבר, אבל לקמן (סי' תלט) נשמטו דיני ראינו עכבר שנכנס לחצר ואין ידוע אם נכנס לבית. ולמדים כל דיניו מהאמור כאן (ס"ב-ג), לענין ראינו עכבר שנכנס לחדר אחד ואין ידוע אם נכנס לשאר החדרים; שהרי דיניהם שוים, כמו שמוכיח בקונטרס אחרון (ס"ק א).
15. 1803. ח"י ס"ק ג (בנכנס לחצר ואינו יודע אם נכנס לבית ... איכא למימר שלא נכנס העכבר כלל לאחד מהבתים, רק מחצר לרשות הרבים). וכאן כותב כן אף לענין נכנס לחדר אחד, כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק א (ומ"ש עוד דבחצר יש לומר שגררו לרשות הרבים כו' עיי"ש, הכי נמי יש לומר בנידון דידן, וכמ"ש בפנים).
16. 1804. שאינו צריך בדיקה, מהטעם שנתבאר לעיל (סי' תלג סכ"ח).
17. 1805. שלכן לא דמי לדין דלקמן סי' תלט ס"ה (שניהם צריכים בדיקה, דהי מינייהו מפקת), אלא לדין דלקמן שם ס"ד (ושני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק).
18. 1806. שנתבאר לעיל סי' תלג סי"ט (ואם קרקעית הבית היא מרוצפת בנסרים, ויש ביניהם חורים קטנים עמוקים, ואין יכול להכניס את ידו לתוך החור לבדוק, אין צריך לקעקע את הנסרים לבדוק תחתיהם. ואפילו אם ראה שנפל חמץ לחור זה הקטן, ואם לא יוציאנו משם יהיה מונח שם כל ימי הפסח, אעפ"כ אין מטריחין אותו להוציאו משם, אלא מבטלו ודיו). וכן הוא לקמן סי' תלט ס"ו (כיון שלא מצאו ודאי אכלו העכבר, או גררו למקום שאין יכול להתגלות משם ולא יבא לאכלו בפסח).
19. 1807. מ"א ס"ק א (ואין צריך לבדוק אם ביטל, או שאין הככר גדול, וכמ"ש סי' תל"ט, הוא הדין כאן). והיינו כדלקמן שם סוף ס"א (שאם הככר היה קטן בענין שיש לתלות שאכלו העכבר, או שיאכלנו עדיין עד שיגיע זמן הביעור, אין צריך לחזור ולבדוק, אפילו אם לא ביטלו, כיון שיש כאן ב' ספיקות להקל שמא מצה נטל ושמא אכלו כולו). ואף שדעה הראשונה לקמן שם לא התירה מטעם ספק ספיקא. וגם למסקנת רבינו לקמן שם, לא התיר מטעם ספק ספיקא, אלא כשביטלו, דהוי ספק ספיקא בדברי סופרים. היינו מטעם האמור לקמן שם (בית זה כיון שראינו שהכניס עכבר ככר לתוכו הרי הוא עומד בחזקת שאינו בדוק ... והספק שהוא מצה והספק שאכלו העכבר אינם מועילים כלום, שכך היא תקנת חכמים לבדוק בכל מקום שאינו בחזקת בדוק אע"פ שיש בו כמה ספיקות להקל). משא"כ כאן דמיירי בחדר שלא נגרעה חזקת בדיקתו, מתירים בזה לכל הדעות מטעם ספק ספיקא, אף אם לא ביטל. וכן נתבאר בטור סי' תלט (צבור אחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ונכנס לחצר שלפני הבית, ואין ידוע אם נכנס לבית אם לאו, אף על פי שקרוב לבית מאד, תלינן להקל ואין צריך לבדוק אם ביטל, או שאין הככר גדול). והיינו שגם בזה התיר מטעם ספק ספיקא (ראה הערה 84). אלא שבשו"ע לא העתיק הלכה זו, מטעם האמור ברמ"א כאן סוף ס"א (דיני עכבר נכנס ויוצא השמיט הרב הואיל ולא שכיחי).
20. 1808. קידושין עה, א (ספק ספיקא לקולא).
21. 1809. כדלעיל ס"א.
22. 1810. ב"ח ד"ה לשון הרמב"ם (וקשה שזה דבר פשוט, כיון שמכירו למה יבדוק יותר, ולא היה צריך לכתבו ... נראה דבח[ס]ר ממנו קצת איירי, ואפילו הכי אין צריך בדיקה, דתלינן דהעכבר אכל מקצתו ואלו פירורין נשארו). פר"ח ס"א (דקדק עוד מדברי הרמב"ם שאם מכיר הפת שנטל העכבר אפילו מצאו חסר ממנו קצת אין צריך בדיקה דתלינן בעכבר שאכל אותו מקצת שחסר).
23. 1811. ואף שאין ספק מוציא מידי ודאי, הכי רגלים לדבר שהעכבר אכל קצתו, שהרי "אין דרכו של עכבר לפרר" (כדלעיל ס"א). ובמקום שרגלים לדבר תולין אף בדאורייתא (ראה לקמן ס"ה-ו).
24. 1812. רוקח סי' רסו (אמר רבא עכבר נכנס וככר בפיו ונכנס ישראל ומצא פירורין צריך לבדוק כי אין דרכו לפרר, הוא הדין כלב ותרנגול, אבל תינוק דרכו לפרר, ואין צריך לבדוק כל הבית). ב"ח סוף ס"א (לשון הרוקח בסימן רס"ו, כי אין דרכו של עכבר לפרר, והוא הדין כלב ותרנגול). מ"א ס"ק ב (והוא הדין כלב או תרנגול אין דרכן לפרר).
25. 1813. רבא שם י, ב (אמר רבא תינוק נכנס וככר בידו ונכנס אחריו ומצא פירורין, אין צריך בדיקה, מפני שדרכו של תינוק לפרר). טור ושו"ע ס"א (תינוק נכנס לבית בדוק וככר בידו ונכנס אחריו ומצא פירורין, אינו צריך לחזור ולבדוק, שחזקתו שאכלו, ואלו הפירורין שנפלו ממנו בשעת אכילה, שדרך התינוק לפרר).
26. 1814. ב"ח סוף ס"א (בתינוק, כיון דרגלים לדבר יש שהפירורין מן הככר, שהרי מיד נכנס אחריו, תלינן לקולא ... ופשוט הוא דבדין זה אין חילוק בין ביטל ללא ביטל ... דלפי הטעם שנתבאר בסמוך אין חילוק וכך יראה מדברי המחברים). אליה זוטא ס"ק ב (וכתב הב"ח דאין חילוק בזה בין ביטל ללא ביטל). ח"י ס"ק ו (אפילו לא ביטלו. כן כתב הב"ח וגיסי הרב בספרו אליהו זוטא).
27. 1815. תוס' שם ד"ה מפני (מפני שדרכו של תינוק לפרר ... הכא רגלים לדבר יש שהפרורים מן הככר, שהרי מיד נכנס אחריו). ב"ח בריש הסימן (בתינוק כיון דרגלים לדבר יש שהפירורין מן הככר, שהרי מיד נכנס אחריו, תלינן לקולא).
28. 1816. רמב"ם פ"ב ה"ט (שחזקתו שאכלו, ואלו הפירורין שנפלה ממנו בשעת אכילה, שדרך התינוק לפרר בעת אכילתו). דעה הא' בשו"ע שם (שחזקתו שאכלו, ואלו הפירורין שנפלו ממנו בשעת אכילה, שדרך התינוק לפרר). ונתפרש בב"י ריש הסימן (ומשמע בהדיא דבמצא פירורין פחות מכדי כל הככר קאמר, דאינו צריך לבדוק). והיינו שמקצתו אכל ומקצתו פירר.
29. 1817. טור (ותינוק שנכנס וככר בידו ונכנס אחריו ומצא פרורין כדי כל הככר אין צריך לבדוק, שדרכו של תינוק לפרר, ואנו תולין הפירורין בככר שהכניס התינוק, אבל אם אין בפירורים כדי כל הככר צריך לבדוק). תוס' שם (ומיירי שיש פירורין כדי כל הככר, ולכך אין צריך בדיקה). דעה הב' בשו"ע שם (יש אומרים שאם אין בפירורין כדי כל הככר צריך לחזור ולבדוק).
30. 1818. מ"א ס"ק ג (ומיירי שאין בו דעת).
31. 1819. מ"א שם (דאם יש בו דעת נאמן לומר שאכל כולו).
32. 1820. סעיף ה (אפילו הוא עבד, או קטן שיש בו דעת לבדוק, או אשה, הרי אלו נאמנים, ואין צריך לחזור ולבדוק, דכיון שבדיקת חמץ הוא מדברי סופרים האמינום חכמים).
33. 1821. שו"ע שם (שהביא דעה הא' בסתם. ראה כללי ההוראה שבש"ך יו"ד סוס"י רמב אות ה). פר"ח ס"א (וכסברא הראשונה נראה עיקר).
34. 1822. סעיפים ו-יא שלפנינו, הן סדרת שבע האיבעיות שבגמרא (י, ב), ארבע מהם נאמרו בגמרא באופן של "אם תמצי לומר", ושלוש מסתיימות בגמרא ב"תיקו" (בנוסח גמרא דידן רק שתים מסתיימות ב"תיקו"). אנן קיי"ל כדעת הרמב"ם שפסק בכל אחד מהם כפי ה"אם תמצי לומר" שבגמרא (ולא כדעת הטור ש"תיקו" שבגמרא קאי על כל שבעת האיבעיות). ובשתים שמסתיימות בגמרא ב"תיקו" קיי"ל כדעת הטור שכתב "והמחוור שבכולם אם לא ביטל צריך לחזור ולבדוק, דהוי ספק דאורייתא, ואם ביטל הוי ספיקא דרבנן ואין צריך לבדוק. אלא שהטור כתב דהיינו דוקא כשכבר ביטל, ואנן קיי"ל כדעת הרמב"ם, שכתב "מבטלו בלבו ודיו", דהיינו שאם יכול עדיין לבטלו סגי בביטול (ויתבאר לקמן הערה 46). ועתה נפרש כל אחד מהם ביחוד.
35. 1823. גמרא שם י, ב (בעי רבא עכבר נכנס וככר בפיו ועכבר יוצא וככר בפיו מהו, מי אמרינן היינו האי דעל והיינו האי דנפק או דילמא אחרינא הוא. אם תמצא לומר היינו האי דעל והיינו האי דנפק). רמב"ם פ"ב הי"ג (נכנס עכבר לבית וככר בפיו ויצא עכבר משם וככר בפיו, אומרים הוא הראשון שנכנס הוא האחרון שיצא ואינו צריך לבדוק).
36. 1824. רמב"ם שם ("ואינו צריך לבדוק", ובזה לא הצריך לבטל, כיון דקיי"ל כאם תמצי לומר). מגיד משנה שם (בעיא שם באם תמצא לומר, ורבינו פוסק כאם תמצא לומר). פר"ח סוף ס"א (ואין צריך לבדוק וגם לא לבטל ... כל זה על פי דברי הרמב"ם בפרק ב' מהלכות חמץ ומצה).
37. 1825. תוס' שם ד"ה מי (הכא רגלים לדבר, שהרי הוא עם הככר).
38. 1826. גמרא שם (עכבר לבן נכנס וככר בפיו, ועכבר שחור יוצא וככר בפיו מהו, האי ודאי אחרינא הוא, או דילמא ארמויי ארמיה מיניה, ואם תמצי לומר עכברים לא שקלי מהדדי). רמב"ם שם (היה הראשון שנכנס שחור וזה שיצא לבן, צריך לבדוק).
39. 1827. רמב"ם ("צריך לבדוק", ולא חילק אם ביטל או לאו). מגיד משנה (שם ואם תמצי לומר). פר"ח שם (צריך לבדוק, ולא סגי ליה בביטול ... כל זה על פי דברי הרמב"ם בפרק ב' מהלכות חמץ ומצה).
40. 1828. גמרא שם (עכברים לא שקלי מהדדי).
41. 1829. גמרא שם (עכבר נכנס וככר בפיו, וחולדה יוצאה וככר בפיה מהו, חולדה ודאי מעכבר שקלתיה, או דילמא אחרינא הוא, דאם איתא דמעכבר שקלתיה עכבר בפיה הוה משתכח. ואם תמצי לומר אם איתא דמעכבר שקלתיה עכבר בפיה הוה משתכח). רמב"ם שם (נכנס עכבר וככר בפיו ויצאתה משם חולדה וככר בפיה צריך לבדוק).
42. 1830. רמב"ם שם ("צריך לבדוק", ולא חילק אם ביטל או לאו). מגיד משנה שם (גם זה בעיא באם תמצי לומר). פר"ח שם (ולא סגי ליה בביטול ... כל זה על פי דברי הרמב"ם בפרק ב' מהלכות חמץ ומצה).
43. 1831. גמרא שם (דאם איתא דמעכבר שקלתיה עכבר בפיה הוה משתכח).
44. 1832. גמרא שם (עכבר נכנס וככר בפיו, וחולדה יוצאה וככר ועכבר בפי חולדה מהו, הכא ודאי איהו הוא, או דילמא אם איתא דאיהו ניהו ככר בפי עכבר משתכח הוה בעי אישתכוחי, או דילמא משום ביעתותא הוא נפל ושקלתיה, תיקו).
45. 1833. טור (ואם עכבר נכנס וככר בפיו ... חולדה יוצאה ועכבר וגם הככר בפיה, מיבעיא בכולהו אם צריך לבדוק אם לאו, ורבו בהן הדיעות, והמחוור שבכולם אם לא ביטל צריך לחזור ולבדוק דהוי ספק דאורייתא, ואם ביטל הוי ספיקא דרבנן ואין צריך לבדוק). מגיד משנה שם (זו בעיא דלא איפשיטא ופסק רבינו לקולא, כדרך כל תיקו של דבריהם). פר"ח שם (אם נכנס עכבר וככר בפיו ויצאתה משם חולדה ... ועכבר וככר בפיה, צריך לבטל, ואין צריך לבדוק, דתלינן שזה הככר הוא שהיה בפי העכבר).
46. 1834. רמב"ם פ"ב הי"ד, לענין חמץ בבור דלקמן סי"א (אין מחייבין אותו להעלותו אלא מבטלו בלבו ודיו). הרי שגם אם עדיין לא ביטל עדיין יכול לבטל, ודיו. ומזה מובן שכן הוא בנידון דידן, שהרי בשניהם מסיימת הגמרא ב"תיקו". ואף שהטור לא התיר אלא "אם ביטל כבר", וכפי שביאר הב"י (בתחלת דבריו ד"ה ועל): "דכיון דחל הספק קודם הביטול הוי ספיקא דאורייתא, ואף על פי שיבטל אחר כך לא מהני". ונתבאר בדרכי משה (ס"ק ב): "דדעת הטור ... חלוק על דברי הרמב"ם, דלרמב"ם סבירא ליה דמבטלו עדיין, ודעתו אינו כן". והובא גם לעיל סי' תלג קונטרס אחרון ס"ק ה (דעת הטור סימן תל"ח, ... לא מהני מה שיבטלנו אחר כך, כמ"ש הב"י מתחלה, שהוא מדוקדק בלשון הטור, והסכים לזה הדרכי משה שם). מכל מקום אנן קיי"ל בזה כדעת הרמב"ם, כמבואר בפר"ח סוף ס"א (צריך לבטל, ואין צריך לבדוק ... ודוקא כשבידו לבטלו). ובמ"א סי' תלט ס"ק ה (דאם הוא קודם שעה ששית מבטל לכתחלה ודיו). וכדלעיל סי' תלג קונטרס אחרון ס"ק ה (לדידן דקי"ל בסי' תל"ח כהרמב"ם ... דדי לו בביטול). ונתבאר יותר לעיל ס"ב (או שעדיין לא הגיעה שעה ששית ורוצה עדיין לבטל, שאז הבדיקה אינה אלא מדברי סופרים, וספק דברי סופרים להקל). וכן הוא לקמן ס"י (או שיכול עדיין לבטלו), וסי"א (אלא מבטלו ודיו), וסי' תלט ס"ד (או שיכולים עדיין לבטל), וס"ה (או יכולין לבטל), וס"ו וס"ט (או שיכול עדיין לבטל).
47. 1835. והיינו כיון שחזקת החמץ נגרעה, כשראינו את החולדה יוצאת ובפיה ככר, משא"כ אם ראינו העכבר נכנס וככר ובפיו, ולא נגרעה החזקה, צריך לחזור ולבדוק אפילו אם ביטל, כדלעיל ס"א (ואפילו אם הככר שהכניס היה קטן מאד שיש לתלות ולומר שהעכבר אכלו, ואפילו אם כבר ביטל חמצו שאין כאן אלא ספק דברי סופרים, אף על פי כן אין ספק אכילת העכבר מוציא מידי ודאי חמץ שראינו שהכניס לשם). ונתבאר לעיל שם (הערה 10).
48. 1836. משמעות רמב"ם (שלא חילק בין ככר גדול לככר קטן). דרכי משה סי' תלט ס"ק א (אין להקשות מאי שנא דלגבי בעיות דלעיל (סי' תלח) בעכבר נכנס, למה אין אנו מחלקין בין הככר קטן דהוי שני ספיקות ולא יצטרך לבטל. דיש לומר דלעיל לא מהני אם הככר קטן, דכל שני הספיקות אינן אלא מענין אחד, שמא אין כאן חמץ שהכניס העכבר, דמה לי שאכלו שם או שחזרה ויצאה, וכהאי גוונא לא מיקרי ספק ספיקא ... ולכן אין להתיר אלא במקום דאיכא לספוקי שמא אין כאן חמץ כלל, דהוי ספק בענין אחר). מ"א סי' תלט ס"ק ג (דהוי ספק ספיקא שמא נטל מצה, ואם תמצי לומר חמץ שמא אכלו, אבל עכבר נכנס ועכבר יוצא, אפילו הככר קטן לא אמרינן שמא אכלו ואם תמצי לומר לא אכלו שמא הוציאו העכבר הב', דזה מקרי חד ספיקא, שמא נשאר החמץ בבית או לא, דמה לי אכלו או הוציאו. אבל כאן ספק שמא לא בא חמץ מעולם לבית). וכן הוא בהלכה דלקמן סי' תלט ס"ו (עכבר שנכנס לבית ונכנס אחריו ובדק ... קצת הבית ומצא ככר ... אם הגיע שעה ששית יש להחמיר ולבדוק כיון שאינו יכול לבטל הרי הוא ספק של תורה. ואפילו אם היה ככר קטן אין כאן ב' ספיקות להקל מטעם שנתבאר בסימן תל"ח). וראה גם לעיל סי' תלג קונטרס אחרון ס"ק ו (והוי ב' ספיקות משם אחד), וס"ק יד (דליכא אלא חד ספיקא לאפוקי מידי חזקת חמץ בגל זה, והיינו שמא ניטל בידי אדם קודם שנפל הכותל, או על ידי כלבים וכיוצא בהם לאחר שנפל הכותל, או שמא אכלוהו, והני כולהו חד ספיקא נינהו ... שמא אין כאן חמץ כלל, ואינו מוציא מידי ודאי). ובהנסמן לעיל שם (הערה 393). * ואף שנתבאר לקמן (סי' תלט ס"א): "ובית זה כיון שראינו שהכניס עכבר ככר לתוכו הרי הוא עומד בחזקת שאינו בדוק ... נגרעה חזקת בדיקתו ... והספק שאכלו העכבר אינם מועילים כלום, שכך היא תקנת חכמים לבדוק בכל מקום שאינו בחזקת בדוק, אע"פ שיש בו כמה ספיקות להקל". וכן הוא גם כאן (ולקמן סי' תלט ס"ו), דמיירי שראינו שהכניס עכבר ככר לתוכו, שאין הספיקות מועילות בו להתיר. ומדוע אם כן הוצרכו כאן (ולקמן שם) לטעם של "שני הספיקות הן שם אחד"? הנה האמור לקמן שם (סי' תלט ס"א): "כיון שראינו שהכניס עכבר ככר לתוכו... נגרעה חזקת בדיקתו" היא דעת הרמב"ם, אשר באמת לפי שיטה זו לא הוצרכנו כאן לטעם של "שני הספיקות הן שם אחד", כי גם בלאו הכי לא יועיל כן ספק ספיקא להתיר. אמנם כאן באו הדרכי משה והמ"א לבאר שיטת הטור, אשר בכמה מקומות התיר בככר קטן מטעם ספק ספיקא, ואילו כאן בעכבר נכנס וחולדה יצאה כתב רק "ואם ביטל הוי ספיקא דרבנן ואין צריך לבדוק", ולא חילק בין ככר קטן לככר גדול. וכן בדין השני הנ"ל (דלקמן סי' תלט ס"ו) כתב בטור שם "ראה שהכניס עכבר הככר לבית ונכנס אחריו ... בדק קצת מהבית ומצא, אם ביטל תלינן להקל שזהו שהכניס, ואין צריך לבדוק עוד", ולא חילק בין ככר קטן לככר גדול. על זה מבארים הדרכי משה והמ"א (ועל זה נתבאר כאן), שאפילו לשיטת הטור (שנתבארה לקמן סי' תלט סוף ס"א), שמועיל הספק ספיקא גם במקום שנגרעה חזקת בדיקת הבית (והטעמים נתבארו לקמן שם הערה 16), מכל מקום כאן אין הספק ספיקא מועיל, כיון ששני הספיקות הם שם אחד.
49. 1837. לעיל ס"ג (שיש כאן ב' ספיקות להקל, שמא לא הכניס העכבר מעולם את הככר לשאר החדרים, ואם תמצא לומר הכניס שמא אכלו כולו ולא נשתייר ממנו כלום, וכל ב' ספיקות הולכין בהם להקל אף בשל תורה). וכעין זה לדעה הב' דלקמן סי' תלט ס"א (שאם הככר היה קטן, בענין שיש לתלות שאכלו העכבר, או שיאכלנו עדיין עד שיגיע זמן הביעור, אין צריך לחזור ולבדוק, אפילו אם לא ביטלו, כיון שיש כאן ב' ספיקות להקל שמא מצה נטל ושמא אכלו כולו). וכעין זה לעיל סי' תלג סכ"ד (יש כאן ספק ספיקא, שמא לא היה שם חמץ מעולם, ואם תמצא לומר היה, שמא אכלוהו הבהמות, וספק אכילת הבהמות מוציא מידי ספק חמץ), וסכ"ו (יש בו ב' ספיקות להקל שמא אכלוהו, ואם תמצא לומר שלא אכלוהו התרנגולים שמא נתעפש באורך הזמן או נמאס עד שנפסל מאכילת כלב, ואין צריך לבערו כלל).
50. 1838. סעיף ו (ואפילו אם היה ככר קטן אין כאן ב' ספיקות להקל, מטעם שנתבאר בסימן תל"ח).
51. 1839. גמרא י, ב (ככר בפי נחש, צריך חבר להוציא או אין צריך, בגופיה אטרחוהו רבנן בממוניה לא אטרחוהו רבנן, או דילמא לא שנא, תיקו).
52. 1840. רמב"ם פ"ב הי"ג (נחש שנכנס לחור ופת בפיו, אין חייב להביא חבר להוציאו). מגיד משנה שם (בעיא דלא איפשיטא, ופסק רבינו גם כן לקולא). טור (בפי נחש אם צריך חבר להוציאו, ולא איפשיטו, וגם באלו רבו הדיעות, ודינא דהנך כדינא דקמייתא, שאם ביטל אין צריך לבדוק, ואם לא ביטל צריך לבדוק).
53. 1841. רמב"ם שם הי"ד, לענין חמץ בבור דלקמן סי"א (אין מחייבין אותו להעלותו אלא מבטלו בלבו ודיו). ונתבאר לעיל ס"ט (והערה 46). וראה לעיל סי' תלג קונטרס אחרון (ס"ק י), שאפשר כאן יודה אף הטור "דאפילו לא ביטל עדיין אם מצא קודם זמן איסורו יבטלנו ודיו".
54. 1842. גמרא שם (בגופיה אטרחוהו רבנן בממוניה לא אטרחוהו רבנן).
55. 1843. תוס' שם ד"ה בממוניה (פירוש הכא דוקא, דשמא יוציאנה או יאכלנה, אבל היכא דאיכא חמץ אמר לעיל (דף ד:) דניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בממוניה). וכדלעיל סי' תלז ס"ז (שמן הסתם נוח לאדם לעסוק במצות בין בגופו בין בממונו).
56. 1844. רמב"ם פ"ב הי"ד (כזית חמץ). שו"ע ס"ב (כזית חמץ). משא"כ פחות מכזית אין חייבים לבערו אלא מדברי סופרים, אפילו אם לא ביטל (כדלקמן סי' תמב סכ"ח-ט). ויתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ב.
57. 1845. גמרא י, ב (בעי רבא ככר בשמי קורה צריך סולם להורידה או אין צריך, מי אמרינן כולי האי לא אטרחוהו רבנן, כיון דלא נחית מנפשיה לא אתי למיכלה, או דילמא זימנין דנפל ואתי למיכלה. ואם תמצי לומר זימנין דנפל ואתי למיכלה). רמב"ם שם (כזית חמץ בשמי קורה מחייבין אותו להביא סולם להורידו, שפעמים יפול משמי קורה). שו"ע שם (כזית חמץ למעלה על הקורה, מחייבים אותו להביא סולם להורידו, מפני שפעמים יפול מהקורה).
58. 1846. רמב"ם שם ("מחייבין אותו להביא סולם להורידו", ולא חילק אם ביטל או לאו). מגיד משנה שם (כזית חמץ בשמי קורה וכו', בעיא שם באם תמצא לומר). והיינו שההלכה היא כדאמרינן בגמרא (שם): "אם תמצי לומר זימנין דנפל ואתי למיכלה". לבוש ס"ב (כזית חמץ למעלה על הקורה, חייב להביא סולם ולבערו, אף על גב שבטלו). וכדלעיל ס"ז-ח.
59. 1847. גמרא שם (זימנין דנפל ואתי למיכלה). וכטעם הב' דלעיל סי' תלא ס"ד (והערה 49).
60. 1848. בעיא בגמרא שם (ככר בבור צריך סולם להעלותה או אין צריך, הכא ודאי דלא עבידא דסלקה מנפשה, או דילמא זימנין דנחית למעבד צורכיה ואתי למיכליה). רמב"ם שם (היה חמץ בבור אין מחייבין אותו להעלותו, אלא מבטלו בלבו ודיו). שו"ע שם (אבל אם היה חמץ בבור, אין מחייבים אותו להעלותו, אלא מבטלו בלבו ודיו). מגיד משנה שם (היה חמץ בבור אין מחייבין וכו', בעיא שם, ולפי גירסת ספרינו יש שם אם תמצא לומר. ונראה שרבינו לא היה גירסתו כך, אלא בעיא דלא איפשיטא היא, ולקולא). וראה לעיל סי' תלג קונטרס אחרון ס"ק י בהג"ה (ועיין שם ברש"י ורמב"ם דלא גרסי ואם תמצא לומר).
61. 1849. ראה ח"י ס"ק ח. פרי מגדים משב"ז סוף ס"ק ד.
62. 1850. ראה לעיל סי' תלג קונטרס אחרון ס"ק ד סוף הג"ה הב' (בבור שאין דרך להשתמש שם כל השנה, שהרי אין בו סולם כלל, כדמשמע בגמרא), והיינו דאמרינן בגמרא "ככר בבור צריך סולם להעלותה או אין צריך". הרי דמיירי שאין בו סולם.
63. 1851. רמב"ם שם (היה חמץ בבור אין מחייבין אותו להעלותו אלא מבטלו בלבו ודיו). מגיד משנה שם (והרי זה ממש כחמץ שנפל עליו מפולת, שהרי הוא כמבוער, וצריך לבטלו בלבו). מ"א ס"ק ד (מבטלו בלבו, דהוי כחמץ שנפלה עליו מפולת). והיינו כדאמרינן בגמרא (לא, ב) לענין חמץ שנפלה עליו מפולת (וצריך שיבטל בלבו). שכן הוא לשתי הדעות שבדין מפולת, שנתבארו לעיל סי' תלג ס"ל (ויתבאר לקמן הערה 92). והיינו אפילו אם עדיין לא ביטל ורוצה לבטל עתה, כדלעיל ס"ט (והערה 46). והטעם שאין חוששין שמא יגררוהו חולדה וברדלס (כמו במפולת פחות מגובה ג' טפחים), נתבאר לעיל סי' תלג קונטרס אחרון ס"ק ד (מטעם המבואר במשנה (ט, א) דאין לדבר סוף ... והלכך לא מחזקינן ריעותא ממקום למקום אחר). והטעם שאין חוששין שירד בפסח להשתמש שם, נתבאר לעיל שם (לחוש ... שמא על ידי מקרה ירד לבור לחפש אחר איזה דבר ... שהרי אין בו סולם כלל כדמשמע בגמרא, ובודאי גם בפסח לא ירד לתוכו). וראה לעיל סי' תלג קונטרס אחרון ריש ס"ק ד, שמכאן למדו מה שנתבאר לעיל שם סי"ט-כ (ואפילו אם ראה שנפל חמץ לחור זה ... מבטלו ודיו ... אפילו יש שם ודאי חמץ). והטעם לזה נתבאר לעיל שם סי"ט (שהרי עיקר תקנת בדיקת החמץ אחר שביטלו אינה אלא משום גזירה שמא יבוא לאוכלו בפסח, וזה החמץ שהוא מונח במקום שאינו יכול להכניס ידו לתוכו, בודאי לא יאכלנו בפסח), וש"נ.
64. 1852. מגיד משנה פ"ב הי"ד (ובודאי לא נתכוין שיהא רשאי להטמין ככר בבור ולבטלו, שזה אע"פ שאינו עובר עליו כל שבטלו קודם זמן איסורו כמבואר פ"ג, מכל מקום אסור הוא להטמין בבור לכתחלה). ב"י סוף הסימן (שהעתיק לשון המגיד משנה). מ"א ס"ק ד (אבל אסור להטמין בידים). וכדלקמן סי' תמ ריש ס"א (כתוב בתורה לא יראה לך חמץ, יכול אם טמן אותו בבור עד שאינו נראה ... לא יהיה עובר עליו, שהרי אינו נראה לו כל ימי הפסח, תלמוד לומר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, אפילו הטמינו). ואף שנתבאר לעיל (סי' תלג ס"ל), שלדעה הא' שם: "ואפילו לכתחלה יכול להפיל עליו מפולת מן התורה, אף לאחר שהגיע זמן הביעור, ובכך הוא מבוער מן העולם". היינו דוקא במפולת ממש, כדלעיל סי' תלג קונטרס אחרון ס"ק ה (פשיטא דלא הוי כמו חמץ בבור, שעובר בבל יטמין מדאורייתא, אם לא ביטלו. וכ"כ הפר"ח בסוף סי' תל"ח). ובפר"ח שם: "דהתם אפילו לכתחילה מצי להפיל עליו מפולת מן התורה ולבערו בכך, אלא דמדרבנן לכתחילה אין זה ביעורו, כדמוכח בההיא דעושה ביתו אוצר ... ואילו הכא אם מניחו בבור בלא ביטול קעבר אבל יראה ובל ימצא, וכמו שמפורש בברייתא".
65. 1853. מה שנתבאר לעיל שם סוף סט"ו (אבל בדיעבד שכבר הכניס אוצרו לשם, אפילו יש תחתיו ודאי חמץ הרבה, אין צריך לפנותו ולבדוק תחתיו, אלא מבטל ודיו ... בדברי סופרים הלך אחר המיקל כסברא הראשונה). משא"כ כאן, שלכל הדעות אינו כמבוער מן העולם מהתורה, לכן גם בדיעבד צריך להוציאו ולבערו. ויתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג (והערה 92).
66. 1854. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים ס"ב נפסק, שאם ראינו עכבר נכנס לחדר אחד, אין צריך לחשוש שנכנס העכבר עם הככר גם לשאר החדרים הפתוחים אליו, אף שהחדרים פתוחים לאותו חדר, אם כבר ביטל. אמנם הח"י סובר שצריך לחזור ולבדוק את כל החדרים שהפתוחים לחדר זה, שחוששים שהעכבר נכנס גם אליהם עם הככר שבפיו. על זה בא להוכיח, שמסקנת הח"י אינה נכונה, אלא כמבואר ברש"י וטור ורמ"א וב"ח ופרי חדש ומ"א. לכללות ביאור קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים חי"א ע' שכט ואילך.
67. 1855. ס"ק ג (מלשון הרמב"ם בפרק ב' מהלכות חמץ (ה"ח), והטור בסימן תל"ד, והרוקח (סי' רסו), ושאר פוסקים שכתבו וז"ל, יהא נזהר בחמץ שמשייר להצניעו שלא יצטרך בדיקה אחרת, כגון אם יטלנו עכבר בפניו, שאז צריך לבדוק כל הבית פעם אחרת, עכ"ל. מלשון כל הבית משמע דכל החדרים שאפשר לעכבר לבא משם לשם צריך בדיקה). והיינו מה שכתב הרמב"ם (שם): "הרי זה בודק כל הבית". והטור (סי' תלד): "שאז צריך לבדוק כל הבית פעם אחרת" (וכן כתב רבינו כאן בפנים ס"א: "צריך לחזור ולבדוק כל הבית"). ועל זה משיב רבינו, שהח"י צדק בהבנתו בדברי הרמב"ם, אבל לא בדברי הטור. וקיי"ל בזה כדעת הטור, וכדלקמן.
68. 1856. פ"ב ה"ח (אם ראה עכבר שנכנס לבית וחמץ בפיו אחר בדיקה צריך לבדוק פעם שניה ... כל הבית).
69. 1857. הלכה יב (בא עכבר ונטל החמץ, וספק נכנס לבית זה או לא נכנס, בכל אלו צריך לבדוק).
70. 1858. בטור שם (צבור אחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ונכנס לחצר שלפני הבית, ואין ידוע אם נכנס לבית אם לאו, אף על פי שקרוב לבית מאד, תלינן להקל ואין צריך לבדוק, אם ביטל). ואם כן מובן שמה שכתב הטור "צריך לחזור ולבדוק כל הבית" פירושו כמבואר במ"א (ס"ק א): "ולי נראה דבית פירושו חדר, ואין צריך בדיקה אלא אותו חדר שראינו שנכנס לשם". או שלא ראינו את העכבר נכנס לחדר מיוחד (ראה הערה 5).
71. 1859. י, א ד"ה ספק על ספק לא על (ראה עכבר שנטל חמץ בחצר, והבית בדוק, ואין יודע אם נכנס או לא נכנס), וד"ה וחכמים (דכיון דבדיקת חמץ דרבנן תלינן לקולא).
72. 1860. כן הוא גם בדפוס ראשון. ואולי כתב רבינו: "וכ"מ", והכוונה "וכן משמע", והמדפיס פתח את הר"ת וכתב "וכן מצא".
73. 1861. ט, א (הא חזינא דשקל, חיישינן ובעי בדיקה). וכתב על זה הח"י: "וכן משמע קצת בהא דמדייק שם בש"ס דף ט', על המתניתין אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית, טעמא דלא חזינא דשקיל, אבל חזינא דשקיל בעי בדיקה, גם בשני בתים בדוקים ולא ידעינן להי עייל".
74. 1862. ד"ה הא חזינן (שהביאתו לכאן, חיישינן שמא עדיין הוא כאן, וצריך לבדוק). משא"כ כשרק חזינא שלקחה החולדה את החמץ בחצר, אין מצריכים בדיקה בבית.
75. 1863. סוף ס"ב (והטור מפרש כפירוש רש"י, דהכי קאמר הא חזינן שהביאתו לכאן חיישינן שמא עדיין הוא כאן וצריך לבדוק. ולפי שיטת הרמב"ם קשה, היכי אמרינן בגמרא דהיכא דודאי דחזינן דשקל מי יימר דאכלתיה, הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי, והא הכי נמי איכא למימר ספק על ספק לא על, ואם תמצי לומר על, אימור אכלתיה). הרי שגם בגמרא משמע כרש"י וטור, דלא כרמב"ם וח"י.
76. 1864. בב"ח כאן (סוף ס"א): "כשראינו שנכנס למקום מן המקומות שבבית, אינו צריך לבדוק אלא לאותו מקום בלבד, ואין חוששין שגררה החולדה או העכבר ממקום למקום ... והוא הדין נמי כשלא ראינו לאיזה מקום מן הבית הכניס הככר אלא שמקצת פתחי החדרים הם נעולין, אינו צריך לבדוק באותן החדרים שהרי בודאי לא נכנס שם ... אבל אותן החדרים שהם פתוחין צריך לבדוק ... וכבר הארכתי בזה למעלה בסימן תל"ד בס"ד עיין שם". ושם (ס"ב ד"ה כתב רבינו ישעי'): "ואני אומר שאינו צריך לבדוק בכל מקום אלא כשלא ראינו לאיזה מקום הוליכתו, ודוקא בחדרים שפתחיהן אינן נעולין, אבל כשראינו לאיזה מקום הוליכתו אין חוששין שמא גררה ממקום למקום". והיינו שלא הצריכו לחזור ולבדוק אלא: א) כשלא ראינו לאיזה חדר הכניס הככר, ב) וגם פתחי החדרים פתוחין. משא"כ אם ראינו לאיזה חדר נכנס (אף שפתחי שאר החדרים פתוחים), או שפתחי שאר החדרים נעולין (אפילו לא ראינו לאיזה חדר נכנס), אין צריך לחזור ולבדוק. וכן פירשו דבריו בפרי מגדים ובמחצית השקל על המ"א ס"ק א (כמצויין בפנים הערה 14). אמנם הח"י כתב כאן (ס"ק ג): "והב"ח פסק דלא חיישינן שמא גררה דרך חור. אבל במ"א השיג על הב"ח בזה, וכתב וז"ל, ולי נראה ... אין צריך בדיקה אלא אותו חדר שראינו שנכנס לשם". וכן העתיק הח"י לעיל (סי' תלד ס"ק ז): "ועיין בב"ח שפסק דלא חיישינן שמא גררה דרך חור". והיינו שהח"י מפרש בהב"ח, שדוקא בפתחים נעולים אין חוששים שגררה דרך חור, אבל אם בפתחים פתוחים יש לחזור ולבדוק בכל אופן, אפילו אם ראינו לאיזה חדר נכנס העכבר. ושהמ"א השיג עליו וכתב שאין צריך בדיקה אלא אותו חדר שראינו שנכנס לשם. ועל זה משיב רבינו, שמלבד מה שמדברי הב"ח (כאן ולעיל סי' תלד) לא משמע כן, הנה הוא עצמו פירש דבריו יותר לקמן בסי' תלט (ס"א): "אם ביטלו, אפילו הככר גדול אין צריך בדיקה, דמהני ליה ספק נכנס בבית זה ספק לא נכנס להתיר בדרבנן, כיון דאין חמץ ודאי בבית זה ... זאת היא שיטת רבינו [הטור]. אבל הרמב"ם פסק (פ"ב הי"ב) ... בנכנס לחצר שלפני הבית ... בסתם צריך לבדוק, ולא חילק ... וכדעת רבינו [הטור] נראה לי". וגם בפנים ציין רבינו (הערה 14) "ב"ח עיי"ש" (שעל ידי העיון בדבריו רואים, שאין זה כפירוש הח"י).
77. 1865. שהמ"א כתב (ס"ק א): "אין צריך בדיקה אלא אותו חדר שראינו שנכנס לשם, אבל שאר חדרים, היינו בעיא דגמרא בנכנס לחצר ואינו יודע אם נכנס לבית, ומסקינן אף על פי שקרוב לבית מאד תלינן להקל ואין צריך לבדוק, אם ביטל, או שאין הככר גדול וכמ"ש סי' תל"ט, הוא הדין כאן". והיינו שמהא דאמרינן בגמרא (י, א): "ספק על ספק לא על היינו בקעה", ומסיק הטור (סי' תלט): "צבור אחד של חמץ, ואתא עכבר ושקל ונכנס לחצר שלפני הבית, ואין ידוע אם נכנס לבית אם לאו, אף על פי שקרוב לבית מאד תלינן להקל, ואין צריך לבדוק אם ביטל". מזה יש ללמוד, שכמו מחצר לבית אין חוששים, כך גם מחדר אחד לחדר שני אין חוששים. ועל זה השיג הח"י וכתב: "ומה דמייתי המ"א ראיה מהא דחצר, אין ראיה כלל, דאפשר לומר התם כיון שהחצר אינו בדוק תלינן באינו בדוק, כמו בית אחד אינו בדוק ואחד בדוק תלינן באינו בדוק, כמבואר בסי' תל"ט" (והיינו ההלכה דלקמן סי' תלט ס"ד).
78. 1866. שבגמרא מבואר שדינו דומה לדין בקעה, אף שבבקעה לא שייכת הסברא של תלינן באינו בדוק.
79. 1867. טעם נוסף כתב הח"י לחלק בין חצר לבית: "וגם איכא למימר שלא נכנס העכבר כלל לאחד מהבתים, רק מחצר לרשות הרבים".
80. 1868. שגם בספק נכנס מחדר לחדר, הנה אם בדקו חדר זה ולא מצאו בו הככר, אזי תולין לומר שגררו לרשות הרבים, כמבואר בפנים (ס"ב): "ואם בדק כל אותו החדר ולא מצא הככר ... תולין לומר שגררו משם לרשות הרבים".
81. 1869. טעם נוסף כתב הח"י לחלק בין חצר לבית: "או עופות ועורבים השכיחים בחצר נטלהו, כדאיתא לעיל סימן תל"ג" (והיינו ההלכה דלעיל שם סכ"ח).
82. 1870. שכתב (בסי' תלט): "תלינן להקל ואין צריך לבדוק אם ביטל, או שאין הככר גדול", הרי שאם ביטל מתירים מטעם ספק בדברי סופרים, אף בככר גדול, היינו אף אם אין בו ספקות נוספים (שהעכבר אכלו, או שהעורבים נטלוהו).
83. 1871. בסי' תלט סוף ס"ב (כך הם דברי הרמב"ם, אבל מסקנת הפוסקים אינו כן). והנה בשו"ע לא הובאה ההלכה הנ"ל שבטור (שאם ראינוהו נכנס לחצר אין חוששים שנכנס לבית), מהטעם האמור ברמ"א סי' תלח סוף ס"א (דיני עכבר נכנס ויוצא השמיט הרב הואיל ולא שכיחי). מכל מקום נראה מדברי רמ"א הנ"ל לפסוק כדעת הטור גם בזה.
84. 1872. סוף ס"ק א, שמוכיח מדברי הטור "בבעיא דנכנס לחצר שלפני הבית", שאם "אין הככר גדול" מתירים מטעם ספק ספיקא (כמבואר כאן בפנים ס"ג), אפילו לא ביטל (ומהוכחה זו משיג על הטעם המבואר בב"י שם). ומפשטות לשונו נראה גם כאן שדעתו "לפסוק כדעת הטור".
85. 1873. סי' תלט סוף ס"ב (גרסינן בגמרא ספק על ספק לא על היינו בקעה דתנן וכו', כלומר דעד כאן לא פליג רבי אליעזר אלא בדאיכא תרי ספיקי, אבל בספק אחד אפילו בספק ביאה מודה דטמא, ואם כן הכי נמי אי ביטל לא בעי בדיקה ואי לא צריך לבדוק, וכן פסק הטור. ורש"י [ד"ה וחכמים] כתב דגבי בתים אפילו רבנן מודו, דכיון דבדיקת חמץ דרבנן תלינן לקולא. ואף על גב דרש"י גופיה גבי ט' ציבורין כתב דצריך לבדוק משום דבספק בדיקה החמירו, שאני הכא דאיכא למימר שלא נכנס כלל).
86. 1874. ע"ז ז, א.
87. 1875. ס"ק ג (אין צריך בדיקה אלא אותו חדר שראינו שנכנס לשם, אבל שאר חדרים, היינו בעיא דגמרא בנכנס לחצר ואינו יודע אם נכנס לבית, ומסקינן אף על פי שקרוב לבית מאד תלינן להקל ואין צריך לבדוק, אם ביטל).
88. 1876. ס"ק ז (משמע אבל בפחות מכזית אין צריך סולם להורידו וסגי בביטול, וכן כתב בעולת שבת).
89. 1877. סעיף ב (ודוקא כזית, אבל בפחות מכזית לא חיישינן, כיון דליכא בו חיוב כרת, וסגי בביטל, וצ"ע לדינא ... במקום שחששו חכמים דלמא יבא לאכול ממנו, בזה אמרינן דלא חששו לכך אלא במקום דאיכא חיוב כרת, דהיינו בכזית, אבל בפחות מכזית, אע"ג דחצי שיעור אסור מן התורה, מכל מקום כיון דליכא חיוב כרת לא גזרו בו). ומ"ש בענין חצי שיעור אסור מן התורה, היינו דוקא לענין אכילה (כדלקמן סי' תמב סכ"ח), משא"כ לענין בל יראה (כדלקמן שם קונטרס אחרון ס"ק יז).
90. 1878. ע"פ נוסח כתר (איה מקום כבודו).
91. 1879. שאף שהעתיק מלשון הרמב"ם והשלחן ערוך "כזית חמץ", מכל מקום לא פירש שפחות מכזית אינו צריך.
92. 1880. תוכן דברי הקונטרס אחרון, שנכתבו בקיצור: בא לבאר את טעם החילוק בין דין הטמין חמץ בבור, שנתבאר כאן בפנים (ואם הטמינו שם, אין מועיל לו כלום, וצריך להוציאו ולבערו בי"ד, אפילו אם הטמינו שם קודם ל' יום לפני הפסח). לבין דין העושה אוצר על גבי חמץ קודם ל' יום לפני הפסח, שנתבאר לעיל סי' תלו סוף סט"ו (אבל בדיעבד שכבר הכניס אוצרו לשם, אפילו יש תחתיו ודאי חמץ הרבה, אין צריך לפנותו ולבדוק תחתיו, אלא מבטל ודיו ... בדברי סופרים הלך אחר המיקל כסברא הראשונה). כי האוצר שעל גבי החמץ, שיש לו דין נפלה מפולת על החמץ, יש אומרים (רש"י ור"ן) שהוא כמבוער מן העולם מן התורה, כמבואר לעיל סי' תלג ס"ל (הרי הוא כמבוער מן העולם לגמרי. ואינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא מן התורה, אף על פי שלא בטלו. ואפילו לכתחלה יכול להפיל עליו מפולת מן התורה, אף לאחר שהגיע זמן הביעור, ובכך הוא מבוער מן העולם. ולאחר הפסח יכול לפקח את הגל ולחזור ולזכות בחמץ הטמון. אבל מדברי סופרים אפילו אם נפלה עליו מפולת מאליו צריך לבטלו). ולפי דעה זו התירו לעשות אוצר על גבי החמץ קודם ל' יום לפני הפסח, כמבואר לעיל סי' תלו סט"ו (ואפילו אם הוא חדר הצריך בדיקה מן התורה, ובדבר שהוא מן התורה אין לחלק בין תוך ל' יום לקודם ל' יום ... מכל מקום כיון שהוא עושה אוצר על החמץ שבחדר זה, הרי חמץ זה שתחת האוצר דומה לחמץ שנפלה עליו מפולת שהוא כמבוער לגמרי מן התורה ... אלא שהחכמים גזרו שלכתחלה אין לבערו בביעור כזה ... אבל קודם ל' יום לא חלה עליו גזירה זו). ולכן נפסק לעיל סי' תלו סוף סט"ו (אבל בדיעבד שכבר הכניס אוצרו לשם, אפילו יש תחתיו ודאי חמץ הרבה, אין צריך לפנותו ולבדוק תחתיו, אלא מבטל ודיו ... בדברי סופרים הלך אחר המיקל כסברא הראשונה). והיינו שבדיעבד סומכים בזה על דעת יש אומרים הנ"ל (רש"י ור"ן). משא"כ בנידון דידן של המטמין בתוך הבור, שבזה ודאי אינו כמבוער מן העולם מהתורה, כדלקמן סי' תמ ריש ס"א (כתוב בתורה לא יראה לך חמץ, יכול אם טמן אותו בבור עד שאינו נראה ... לא יהיה עובר עליו, שהרי אינו נראה לו כל ימי הפסח, תלמוד לומר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, אפילו הטמינו). לכן ההלכה היא כפי שנפסק כאן בפנים (ואם הטמינו שם, אין מועיל לו כלום, וצריך להוציאו ולבערו בי"ד, אפילו אם הטמינו שם קודם ל' יום לפני הפסח). * ואף שגם בבור נתבאר במ"א ס"ק ד (מבטלו בלבו, דהוי כחמץ שנפלה עליו מפולת). ומקורו במגיד משנה פ"ב הי"ד (והרי זה ממש כחמץ שנפל עליו מפולת, שהרי הוא כמבוער, וצריך לבטלו בלבו). והיינו כדאמרינן במשנה וגמרא לא, ב (חמץ שנפלה עליו מפולת ... צריך שיבטל בלבו). הנה מה שדימו המגיד משנה והמ"א דין "בור" לדין "מפולת", כבר נתבאר לעיל סי' תלג קונטרס אחרון ס"ק ה (היינו כשיטת הסמ"ק דביטול דמפולת הוא דאורייתא ומן התורה עובר בבל יטמין אם לא ביטל. דאילו לשיטת רש"י ור"ן דמפולת הרי הוא כמבוער לגמרי מן התורה אפילו בלא ביטל, ואפילו לכתחלה יכול להפיל עליו מפולת ... אם כן פשיטא דלא הוי כמו חמץ בבור, שעובר בבל יטמין מדאורייתא אם לא ביטלו). ומה דקיי"ל להקל בדיעבד בעושה אוצר על גבי החמץ, היינו כמבואר לעיל סי' תלו סוף סט"ו (ולענין הלכה יש להחמיר לכתחלה כסברא האחרונה, אבל בדיעבד שכבר הכניס אוצרו לשם, אפילו יש תחתיו ודאי חמץ הרבה אין צריך לפנותו ולבדוק תחתיו, אלא מבטל ודיו. שלאחר ביטול החמץ אין צריך לבערו אלא מדברי סופרים, ובדברי סופרים הלך אחר המיקל כסברא הראשונה). ומקורו במ"א שם ס"ק ח (בדיעבד שהניח האוצר עליו אין צריך לפנותו, דהא יש אומרים דאפילו לכתחלה אין צריך לבער קודם ל'). ומזה מוכח שלפי שיטת הסמ"ק צריך לפנותו אף בדיעבד. וכן נתבאר לעיל שם (ולדברי האומר שחמץ שנפלה עליו מפולת אינו כמבוער מן העולם לגמרי, ואם לא ביטלו עד שהגיע חצות יום י"ד הרי הוא חייב מן התורה לפקח הגל ולהוציאו ולבערו מן העולם לגמרי ... הרי עכשיו בשעה שמכניס עליו האוצר חלה עליו חובת ביעורו בחדר זה מן התורה, אע"פ שהוא קודם ל' יום, וחל עליו גם כן גזירת חכמים שגזרו על ביעור האמור בתורה, שאין מתקיים על ידי ביטול והפקר בלבד אלא בביעור ממש). וכיון שכאן בבור, כבר נתבאר לעיל שלכל הדעות אסור להטמין, ואינו כמבוער מן התורה, אם כן יודו כולם, שההלכה בבור היא כמו ההלכה שבאוצר לדעת הסמ"ק. וכפי שנפסק כאן בפנים (אם הטמינו שם, אין מועיל לו כלום, וצריך להוציאו ולבערו בי"ד, אפילו אם הטמינו שם קודם ל' יום לפני הפסח). * וכל זה הוא כש"הטמין שם חמץ על דעת שישאר שם עד אחר הפסח". אבל אם נפל מאליו לבור, בזה נפסק (כאן בפנים סי"א): "אין מטריחין אותו להביא סולם להעלות החמץ משם אלא מבטלו ודיו". שהרי כן הדין גם בנפלה עליו מפולת, אפילו לדעת הסמ"ק. וכדאמרינן במשנה וגמרא לא, ב (חמץ שנפלה עליו מפולת ... צריך שיבטל בלבו). וזאת היא כוונת המ"א שכתב כאן (ס"ק ד): "מבטלו בלבו, דהוי כחמץ שנפלה עליו מפולת".