סימן ה

סימן ה

עוד מענין הנ"ל בארוכה ¹²⁷

הנה הלכות קבלנות בשבת הלכת' רבתי ועמוקים ורחבים מני ים והמה כהררים התלוים בשערה, ומעט אשר היה לפני מכתבי רבינו אחמו"ר ז"ל נבג"מ הנוגע לנ"ד לקטתי לאחת אחת, ובתר רישא גופא גריר.

בריש אמינא ¹²⁸ שאף המ"א בסי' רמ"ג סק"ב דאסר מדינא במרחץ לשכור לו נכרי ¹²⁹ ולעבוד כל השנה, לא אסר אלא שכיר שנה וחודש דוקא, וכמו שביאר בטעמו, דליכא למימר דנכרי אדעתיה דנפשיה ¹³⁰ כו' (וזוהי הוספה שהוסיף מדעת עצמו לפרש דברי מהר"י ¹³¹ שבב"י). והיינו דסיים ועס"י רמ"ד ס"ה, ור"ל דשם כתב ¹³² שדעת הרמב"ם ¹³³ דמתיר בשכיר שנה למלאכה מיוחדת היינו כדרך השרים ¹³⁴ כו'. אבל אם שכר את הנכרי בקיבולת דמרחץ ליתן לו מכל היסק כך וכך, בזה צדקו דברי התוספות שבת, וגם המ"א מודה דאין בזה איסור מדינא, דודאי הנכרי אדעתיה דנפשיה עביד להרבות שכרו. ומשום הכי נמי מותר גבי מכס בקיבולת כה"ג לכשתגבה מאה דנרין כו', ולא אצטריך טעמא דפסידא אלא כשקובע לו לעשות מלאכתו בשבת ¹³⁵ . והיינו טעמא דרש"ל ¹³⁶ בעושי מלח, וכן בעושי ברזל וזכוכית ¹³⁷ , דלא כמ"ש בתשובת פנים מאירות סי' ל"ח ¹³⁸ , וכמו שיתבאר עוד לקמן.

והפרי מגדים סי' רמ"ג חלק על התוספות שבת, דהיכא שהישראל מרויח במלאכת שבת אסור מדינא, אף דאיכא למימר הנכרי אדעתא דנפשיה עביד, שהנכרי מרויח במלאכתו גם כן, וכמו שנראה מפשט לשון מהרי"א שבב"י, ולכן אסור כל קיבולת דמרחץ אף אם נותן לו מכל היסק. וסבירא ליה דהיינו טעמא דעושי מלח וברזל וזכוכית משום פסידא, וכמו מכס, ואפילו כשאינו קובע מלאכתו בשבת לא שרי אלא משום פסידא.

ולכאורה ¹³⁹ יש להביא ראיה לדבריו מהתוס' ספ"ק דעבודת כוכבים שהתיר ר"ת בקיבולת בנין, והביא ראיה מאריסות שדה דקבלן קבלנותיה עביד, ולא אסיק אדעתיה טעמיה דר"י משום חשד שהרואה יאמר כו', דסבירא ליה דבאריס וקבלן לא שייך חשש זה מפני שלפעמים זה מנהג העולם. ולכאורה קשה אם כן אמאי אסרו בשכירות מרחץ משום דאריסותא למרחץ לא עבדי אינשי, דהא לפי הטעם שכתב הר"ן מתוך שהוצאותיו מרובין כו' דוקא אריסותא לא עבדי אבל קבלנות יכול להיות דעבדי, ואמאי לא יתלו בקבלנות במרחץ כמו בשדה באריסות, ואדמסייע ליה מאריסות שדה לותיב ליה משכירות דמרחץ (וקושיא זו כמדומה לי ששמעתי מפי קדשו של אחמו"ר ז"ל פא"פ ולא ראיתי בכתובים). ועוד מברייתא דקתני לא ישכיר משמע דכל שכן לא ישכור נכרי בקיבולת, ולר"ת קשה מאי טעמא, ומאי שנא מקיבולת בנין. ולפי מה שכתב הפרי מגדים אתי שפיר דכל קיבולת דמרחץ אסור מדינא, משום שהישראל מרויח במלאכת שבת. ולכאורה יש לתרץ בזה ¹⁴⁰ , דנהי דקיבולת דמרחץ אסור משום מראית העין, אפילו הכי פשיטא ליה לר"ת דחיישינן טפי למראית העין בקיבולת דמרחץ, מאחר שנותן לו מכל היסק שבכל יום ויום, דמחזי לאינשי טפי כאלו הוא שכיר יום. אלא דאין צריך לשינויי דחיקי, דבלאו הכי צריך להבין לדעת ר"ת, דאמאי לא ישכיר מרחצו, דהא לפי טעם הר"ן אריסותא לא עבדי אבל להשכיר אפשר דעבדי, והשוכר עובד ודאי לעצמו טפי מאריס וקבלן שהרי כל הריוח שלו ¹⁴¹ . אלא ודאי דגם ר"ת אסיק אדעתיה טעמא דחשדא מפני שהרואה יאמר כו', וזה עיקר האיסור במרחץ אפי' בהשכרה, וכל שכן בקיבולת, אלא דסבירא ליה דאין איסור זה אלא במרחץ דנקרא על שמו ¹⁴² , פי' שכבר נקרא על שמו קודם שיעשה הנכרי מלאכה, וכן בשדה אי לאו דלאריסותא קיימא, אבל בנין בית אינו חשוב נקרא על שמו אלא אם כן עושה לצורך ישראל. דהא נכרי שעשה כבש לעצמו שירד אחריו ישראל ¹⁴³ לא מפלגינן בין אם עשה בביתו או בבית הישראל, אלא דדעת הר"ש שבהגהות מיימוניות פ"ו ¹⁴⁴ לאסור בשל ישראל, וסבירא ליה להמ"א ¹⁴⁵ כוותי' בלא קצץ, אבל בקצץ גם המ"א מודה דלא קיי"ל כר"ש, כמ"ש הרב בקו"א ¹⁴⁶ , דהא במרחץ וכה"ג לא אסרו אלא משום הרווחה שהישראל מרויח, ולא משום שנוטל מעצי ישראל, עיי"ש דמשום שהעשיה ברשות ישראל לא מיחשב נקרא על שמו כלל. ומשום הכי במרחץ דנקרא על שמו אפילו אם הנכרי עושה לעצמו אסור משום מראית העין, ובהא כולי עלמא מודו, משא"כ בקיבולת דבנין בית דאינו אסור אלא כשבונה בשביל ישראל בהא פליגי ר"ת ור"י. ונמצא דקיבולת דמרחץ ושדה וקיבולת דבית, אף שהם שמות שוים הם איסורים מוחלקים, ושניהם אינם אסורים אלא משום מראית העין ולא מדינא כלל, ואם כן אין ראי' כלל מזה להפרי מגדים.

ואדרבה קצת יש להוכיח מהתוספות דלא כהפרי מגדים, דהא לר"ת דמשוה קבלנות לאריסות משמע דשוים לגמרי, והר"י והרא"ש וסיעתם שחלקו על ר"ת היינו משום מראית העין ולא מדינא כלל, ואם כן כי היכי דבאריסות שרי אפילו אם הישראל מרויח, כמו גבי רחיים דנהגו היתר, הוא הדין נמי בקבלנות כה"ג. וזו ראיה לדברי הב"ח. ואף המ"א לא חלק עליו אלא בשכיר שנה כנ"ל. ולענין מה שהקשה התוספות שבת על המ"א, דמאי קשיא ליה על הב"ח, דילמא גם הב"ח לא מיירי אלא בקיבולת גמורה שנותן לו מכל היסק, אבל בשכיר שנה מודה (דמשום קושיא זו נדחק הפרי מגדים לאסור אף בקיבולת זו). יש לומר דהיינו טעמא דהמ"א, דלישנא דהטור קשיתי', דמסיים בסוף דבריו אבל אם היה משכירו לימים כו', שאין הסיפא היפוכא דרישא, לגירסת בקבלנות ¹⁴⁷ , אפילו אם תימצי לומר כמ"ש הב"ח, לא מבעיא אם שוכרו לימים אלא אפילו אם משכירו כו', אלא אם כן דפירש בקבלנות בשכיר שנה, דשייך על זה אבל אם היה לימים ולא לשנה, שזהו דבר והיפוכו, אבל אם באנו לפרש בקבלנות מכל היסק לא שייך על זה אבל אם היה לימים, כיון דלא מיירי בשוכרו לזמן כלל אלא בשוכרו למלאכה, והלכך הוצרך המ"א לפרש בדעת הב"ח שכוונתו דברישא מיירי בשכיר שנה.

וכל זה לדעת המ"א, שאחריו נמשך הרב במהדורא קמא ¹⁴⁸ , אבל במהדו"ב ¹⁴⁹ השיג עליו, דאף בשכיר שנה במרחץ אין לאסור מדינא. דמ"ש המ"א וליכא למימר דנכרי אדעתיה דנפשיה עביד דאף אם לא יעשה הנכרי יצטרך לשלם לו. שזה אינו מן הדין, דמדינא ודאי אינו חייב לשלם אם לא יעשה איזה יום מדעת עצמו, אלא דאסור לחשוב עמו יום יום מחמת איסור שבת כמ"ש הרמב"ם ¹⁵⁰ ושו"ע סי' רמ"ד ¹⁵¹ , ומה לו להנכרי בזה. וגם הישראל אינו מחוייב מחמת חיוב מדינא אלא מחמת איסורא. אלא על כרחך צריך לומר דכוונת המ"א שאם לא יעשה הנכרי מדעת הישראל שמעכב בידו מלעשות, דאז ודאי שהישראל יצטרך לשלם לו שהוא הגורם ביטול מלאכה זו (וכן פירש בתוספת שבת), והלכך הוא מחויב למחות בידו. אבל אין זו טענה מכרחת דלמה לו למחות מאחר שאם אינו מוחה ומעכב הרי הנכרי עושה אדעתא דנפשיה לקבל שכרו. ע"כ תוכן דבריו. ומה שכתב דמדינא אין הישראל חייב לשלם אם הנכרי מבטל מדעתו שלא מדעת הישראל, לאו מסברא כתב כן אלא תלמוד ערוך הוא בפ' הזהב (דף נ"ח ע"א) ¹⁵² לענין שומר שכיר לחודש ולשבת שמפסיד שכרו אם לא שמר כראוי, ובפרק האומנין (דף ע"ז ע"א וריש ע"ב) ¹⁵³ . ועיי"ש ברא"ש ¹⁵⁴ דאפילו היכא דאניס אינו נוטל שכרו אלא מה שעשה לפני האונס. וכן הדין במלמד או פועל שחלה כמ"ש בחו"מ סי' של"ג ¹⁵⁵ . וע"ש בש"ך ס"ק כ"ה (אלא דבשכרו לכל המלאכות אינו מנכה לו משכרו לדעת הריטב"א שבש"ך שם, כפי מ"ש הרב ¹⁵⁶ לדעתו, דלא כש"ך שם שהשיא דעתו לדעת אחרת). ואם ביטל במזיד דמי לעבד עברי שברח שחייב להשלים לכו"ע אפילו הקדים לו שכרו לפי דעת מהר"ם ¹⁵⁷ , או חזר וקבלו בסתם להרא"ש. עיין פ"ק דקדושין (דף י"ו סע"ב) ודו"ק.

ומיהו כל זה כשהנכרי גם כן מרויח במלאכתו שעושה בשבת, אבל אם אין הנכרי מרויח, כגון בקיבולת מלאכה ידועה שאין עליו רק לגמור מלאכה זו ואם לא יעשה בשבת יעשה בחול ולא יפסיד שכרו, וכן לא יתרבה שכרו בעבור עשייתו בשבת, בזה כתב המ"א רס"י רמ"ד ס"ק א' בפירוש הרמב"ם ושו"ע דצ"ל דוקא דאין קפידא לישראל מתי יעשה, אבל אם מקפיד אסור, ומשום דהויא דומיא דשכיר שנה במרחץ שאינו מפסיד שכרו בשביל ביטולו בשבת לדעת המ"א. וזהו שסיים המ"א עס"י רמ"ג, וכוונתו כמו שכתבתי. והטעם ביאר הרב ז"ל בקו"א במהדו"ק ¹⁵⁸ , דאע"ג דבקצץ אדעתיה דנפשיה קעביד (ולא דמי לשכיר שנה דלא מקרי קצץ לדעת הראב"ד, וכן להרמב"ם דוקא כדרך השרים כו' ¹⁵⁹ ) בעיקר המלאכה, מכל מקום עשייתו בשבת היא לטובת הישראל ולהנאתו, מאחר שאין לו ריוח להנכרי מזה ולהישראל יש ריוח שמקפיד עליו, והרי זה כאילו עושה בשבת בשליחות הישראל למלאות רצונו וחפצו. משא"כ אם יש להנכרי גם כן ריוח מעשייתו בשבת שמתרבה שכרו, כמו במרחץ שמקבל מכל היסק, וכן בעושי מלח דרש"ל ¹⁶⁰ , וכן בעושי ברזל וזכוכית ¹⁶¹ , שנותן להנכרי בעד מה שיעשה כך וכך סכום מעות כך וכך, הרי גם עשייתו בשבת הוא אדעתא דנפשיה ולא בשביל קפידת הישראל, שאף אם הישראל לא היה מקפיד היה עושה בשביל עצמו להרבות שכרו. ומה"ט השיג ¹⁶² על תשובת פנים מאירות סי' ל"ח שחשש לאסור בעושי זכוכית מפני שהישראל מקפיד על ביטולו, ובאמת אין לאסור מהאי טעמא אלא אם כן אין ריוח להנכרי ולהישראל יש ריוח, שנראה שאינו עושה אלא בשביל טובת הישראל ומחזי כשלוחו.

ואע"ג דהרא"ש ספ"ק דשבת גבי שכירות כלים אינו אוסר משום ריוח הישראל דמחזי כשלוחו אלא בערב שבת, אבל בד' וה' שרי (והרב תירץ ¹⁶³ , דשאני התם שאין ריוח להישראל, שהרי השכיר לו בין יעשה בין לא לא יעשה, ואין איסור אלא בשעה שמשכיר לו שמרבה לו שכר על זה, ואז נראה כשלוחו עכת"ד. ודבריו צריכים ביאור, דאם השכיר לו בין יעשה ובין לא יעשה איזו שלוחו הוא בשעה שמשכיר לו), שאני התם שהנכרי עושה מלאכת עצמו אלא שהישראל השכירם לכך, ומשום דהרא"ש לטעמיה בפ' הפועלים (דף צ' ע"א) דאפילו בדישה של הנכרי אסור לומר חסום פי פרתי, והוא הדין דאסור לומר בשבת לנכרי הילך בשר ובשל לצורכך ¹⁶⁴ , ומשום הכי כשיש לו ריוח אסור אפילו בערב שבת, דהוה כאומר לו בערב שבת שיעשה בשבת, משא"כ בד' וה' לא הוה כאומר לו שיעשה בשבת. והיינו כשהנכרי עושה מלאכת עצמו, אבל כשעושה מלאכת הישראל בשבת לטובת הישראל, הרי בשעת עשי' בשבת נעשה כשלוחו (והוא עפ"י דרך הרב בתוס' ביאור).

אך עיקר פירוש קפידא זו ביאר הרב ¹⁶⁵ , דאין רוצה לאמר שהישראל חפץ בכך שתיגמר המלאכה במהרה מפני שצריך עליה במוצאי שבת מיד, כמ"ש התוספות שבת סי' רמ"ג ¹⁶⁶ דההיא הנאה מקרי שיש הנאה לישראל בעשיית המלאכה בשבת, ולא מתסרא אלא הרווחה במהרי"א שבב"י סי' רמ"ג, והרווחה זו היא שמתרווחין ומתרבין נכסיו דוקא, וכן ההיא הרווחה דאסר הרא"ש ספ"ק דשבת להשכיר כלים מע"ש נמי מתרבה ממון של ישראל. אלא קפידא זו שאסר המ"א כשאין ריוח להישראל היינו שמקפיד על המלאכה שתיעשה בשבת דוקא, דאחר השבת לא יהי' לו חפץ כלל במלאכה זו, כגון הנותן כליו לכובס בערב שבת סמוך לחשיכה ודעתו לצאת במוצאי שבת מיד, דאי אפשר לו שתיעשה מלאכה זו אלא בשבת, וזו נקראת הרווחה דאותה מלאכה מרויח כולה, וכעין מ"ש הראב"ד ¹⁶⁷ דמשתרשא ליה כו'. וכמ"ש המ"א בסימן רמ"ז ססק"ב ¹⁶⁸ גבי איגרת, דכשמשלחו בערב שבת ואומר לו ראה שתהא שם ביום א' או ביום ב' וידוע שאי אפשר להיות שם אם לא ילך בשבת אסור אפילו קצץ, ומשמע דבלא אמירה שרי אעפ"י שאי אפשר לו שתיעשה המלאכה אם לא יעשה בשבת. וכן הט"ז בסי' ש"ז סק"ג לא אסר ליתן כלים לכובס בערב שבת עם חשיכה אלא אם כן אומר לו ראה שאני צריך במוצאי שבת הא בלא אמירה שרי. משמע מדברי הרב דהתם מיירי בענין שאם לא יעשה הנכרי בשבת לא יצטרך לשלם לו או שלא יתן המלאכה להנכרי כלל, ונמצא שגם הנכרי מרויח במלאכת שבת ואינו עושה משום קפידת הישראל אלא לטובת עצמו שיקבל שכרו, ואינו נעשה כשלוחו של ישראל אלא באמירה, דבאמירת הישראל ודאי הוא שלוחו ממש אפילו עושה לטובת עצמו, דלענין שליחות ממש אין חילוק בין אם עושה השליח לטובת המשלח או לטובת עצמו לקבל שכר.

וכן משמע לי מהתוס' ¹⁶⁹ ורא"ש ¹⁷⁰ ספ"ק דע"ז, שכתבו דאין שבח לישראל במה שממהר הנכרי לעשותו בשבת, ומי לא עסקינן שאין לו בית לדור בו ורוצה שיגמרו הבונים במהרה, אלא ודאי דזה לא מקרי שבח כלל כמ"ש הרב. אלא דאם כן צריך לומר דבשדה שיש שבח היינו שיש ריוח להישראל בנכסיו במה שעושה בשבת ואמאי שרי, דנהי דליכא מראית העין דאריס אריסותיה עביד אבל מדינא אמאי שרי. וצריך לומר דבאריס ודאי מדינא שרי מאחר שגם להנכרי יש ריוח וכמש"ל. ובקיבולת דשדה נמי יש ריוח להנכרי, לפי שאם יגמור בשדה זו יעשה בשדה אחר כי הרבה שדות וכרמים מצויים וצריכים לעבוד שם, ומשום הכי אפילו האוסרין בקיבולת דשדה ¹⁷¹ לא אסרו אלא משום מראית העין ולא מדינא, משא"כ כשאין הנכרי מרויח צריך להיות שלא יהא לישראל ריוח גמור ממלאכה זו. אך זה אינו, דאם כן מאי ראי' מייתי ר"ת שדה לבית, ולא עוד אלא דבק"ו מייתי לה, והאי ק"ו פריכא הוא. אלא צריך לומר דגם בשדה אין נכרי מרויח כלום, אלא דגם להישראל אין ריוח כלל במה שממהר דאם לא יעשה בשבת כו', אלא דהריוח הוא בין שיעשה בשבת בין שיעשה בחול מתרוחין נכסיו שמשביח הקרקע, וזהו שכתב הרא"ש דבבית לא שייך כו'.

אך הנה כל זה ¹⁷² הוא דעת המ"א במ"ש רס"י רמ"ד דאין קפידא כו'. אבל באמת דעתו פליאה נשגבה היא בעיני, דהא בסימן ש"ז מבואר בטושו"ע ¹⁷³ דאפילו בשבת מותר לומר לנכרי מדוע לא עשית כו', בכדי שיבין שרצונו לעשות כן לשבת הבאה, ואף שבע"כ יעשה לטובת ישראל ולהנאתו, לפי שדומה כמו שנכרי העושה מעצמו בשביל ישראל, דאינו אסור אלא ליהנות בשבת ולהמתין במוצאי שבת בכדי שיעשו ¹⁷⁴ , אבל לא לאסור מלאכה זו לגמרי, מאחר שאין הישראל אומר לו בפירוש שיעשה בשבת. וכן בסי' ש"ה סכ"א בשפחות העושות גבינות בשביל ישראל דמותר. ואף המ"א ¹⁷⁵ שחלק שם על זה, היינו משום דעושות בשל ישראל, אבל לא משום ריוח הישראל דמשתרשא ליה מלאכה זו.

הן אמת שראיתי במהדו"ב ¹⁷⁶ של אחמו"ר ז"ל שדעת מהר"ם גבי גבינה לאסור בשכירי שנה לומר מדוע לא עשית כו', והטוש"ע בסי' ש"ז מיירי בנכרים דעלמא, וגבי גבינות היינו טעמא משום שלא קדמה אמירה על מלאכה זו כלל, משא"כ קיבולת על מלאכה ידועה שבשעת הקיבולת היתה אמירה בפירוש על מלאכה זו, היינו בקיבולת דלא קצץ, משום דסבירא ליה למהר"ם והטור דשכירי שנה לא מיקרי קצץ, דלא כס' התרומה ¹⁷⁷ (וכן סבירא ליה לרמ"א סי' רמ"ד ס"ה ¹⁷⁸ . ומ"ש בסי' רע"ו ס"א בהג"ה ראשונה הואיל והישראל נהנה כו' כמ"ש בס' התרומה, ובס' התרומה אצריך ליה שלא להתיר מטעם קצץ כמש"ש בהדיא, ועמ"א שלא סבירא ליה כס' התרומה. יש לומר דאצטריך ליה האי טעמא משום דעושה מעצמו, כמ"ש מהר"ם גבי גבינות דשרי מהאי טעמא, משא"כ בנר דגופו נהנה מיד אפילו עושה מעצמו אסור). אבל בקיבולת במלאכה ידוע וקצץ ודאי דשרי נמי לומר מדוע לא עשית כו', כמו שכירי שנה לס' התרומה דסבירא ליה דהוה כאילו קצץ. וכן משמע להדיא בהגהות מיימוניות פ"[ח] ¹⁷⁹ מלשון מהר"ם גבי גבינות דאין לאסור מהא דתנן אין נותנין עורות כו', ורוצה לומר דאף ב"ה ¹⁸⁰ לא התירו אלא בקצץ, ושכירי שנה לא הוה להו כקצץ, וכן פירש הרב דבריו ¹⁸¹ . ואם כן משמע ומבואר להדיא דאם היה כקצץ לא הוה קשיא ליה להתיר אפילו בלא טעמא דעושות מעצמן, דהיינו אפילו קדמה אמירה על מלאכה זו בפירוש, כמו עורות לעבדן בקצץ (גם הלום ראיתי להרב במהדו"ב ¹⁸² שדקדק גם כן מלשון הרמב"ם במה שכתב והוא דלא יחשוב עמו יום יום, דדוקא לבא לחשבון אסור אבל להקפיד שלא יבטל הנכרי ממלאכתו בשכיר שנה שרי, והוא הדין וכל שכן בקיבולת. וצריך עיון שלא הזכיר הרב כן בהדיא ¹⁸³ . ואפשר שגם דעת הרב להשיג על המ"א סי' רמ"ד ג"כ ¹⁸⁴ , אלא דלא אצטריכא ליה לפרושי, מאחר שהמ"א תלה טעם דינו במ"ש בסי' רמ"ג, ושם השיג עליו ¹⁸⁵ , וממילא כשכשל עוזר נפל עזור. ומכל מקום הוה ליה לפרושי, מאחר דהכא מיירי שאין הנכרי מרויח, ושם ביאר הרב שהנכרי מרויח, אלא דאגב גררא דקדק שם ג"כ מלשון הרמב"ם, והוה ליה לפרושי בהדיא, דנפקא מינה אף כשאין הנכרי מרויח).

ועוד ראי' מהא דבקצץ אין צריך למחות אם רואה את הנכרי עושה בשבת ¹⁸⁶ . ואין הטעם משום דאינו יכול למחות כמ"ש הר"ש בהגהות מיימוניות ¹⁸⁷ , דאם כן בעצי ישראל ליתסר, והאחרונים לא אסרו במרחץ וכהאי גוונא אלא משום שהישראל מרויח כמו שכתב כל זה הרב בעצמו בקו"א ¹⁸⁸ , וביאר שם שהטעם לפי דעת האחרונים דאף שרואה ושותק לא עביד הישראל משום ניחותא דבעל הבית אלא משום ניחותא דידי', דאדעתא דנפשי' עביד יותר וניחא לי' בניחותא דידי' יותר מבניחותא דבעל הבית, ודוקא בטובת הנאה עביד אדעתא דבעל הבית אם רואהו שמתכוין שיראה הבעל הבית טוב לבו. ואם כן אמאי לא שרי ליתן לכתחלה בקצץ, אף כשיש קפידא לישראל שיש לו ריוח גמור ממלאכה זו או שמרויח מלאכה זו עצמה שאם לא תיעשה בשבת לא יהי' לו חפץ כלל, מכל מקום הנכרי כי קא עביד אדעתא דנפשי' קא עביד משום ניחותא דילי' ולא משום ניחותא דבעל הבית. ועוד דאטו בכל קיבולת מי לא עסקינן שיש לנכרי גם כן ריוח במה שעושה בשבת שממהר לעשות מלאכה זו כדי שיהי' לו פנאי לעשות מלאכה אחרת או מלאכה זו עצמה בשלו או בשל אחר כדי להשתכר, ואם כן למה אסור לישראל ליתן בקיבולת אם יש לו קפידא דלמא גם להנכרי נמי איכא קפידא, וכשיש להנכרי גם כן ריוח ודאי שרי כמש"ל.

ובר מן כל דין הנה כל זה הכריח המ"א ¹⁸⁹ מלשון לעצמו שברמב"ם ושו"ע, ופירש לעצמו דאין קפידא כו'. ובאמת לשון לעצמו אינו סובל פירוש זה לומר שלא יקפיד הישראל כלל, אלא שלא יכריחנו הישראל לעשות והנכרי יעשה אם ירצה, וכמ"ש בהגהות מיימוניות בהדיא. ודומה דין זה להא דתניא ¹⁹⁰ ופוסק עמו על מנת לשבות כו', ומשם ראיה דלא בקפידת הישראל תליא מילתא, דהא בספינה מסתמא מקפיד הישראל שלא ישבות באמצע היום, וגם מי לא עסקינן שנחפז לבא למחוז חפצו ואי אפשר לבוא אלא אם כן יפליג גם ביום השבת, ואפילו הכי שרי בברייתא, רק שלא יאמר לו הישראל בפירוש שיפליג בשבת. ולת"ק צריך לפסוק עמו לשבות בפירוש אף שלבו בל עמו, ולא שיהא בלבו דוקא לשבות. ואפשר שגם דעת וכוונת המ"א במה שכתב דאין קפידא כו', דאין קפידא מצד הפסיקה שפסק הישראל עם הנכרי על המלאכה שלא פסק עמו לעשות בשבת דוקא, ואם כן הנכרי עושה מתי שירצה שלא יקפיד עליו הישראל אם לא יעשה מאחר שלא התנה. וכהאי גוונא צריך לומר בפירוש המ"א סי' רנ"ב סק"ח, דכששולח השליח הוה ליה כאילו אמר לו כו', אבל זה שמקבל כו' אין קפידא כו', דהאי אין קפידא רוצה לומר שלא אמר לו בפירוש שיעשה בשבת, דהא לא אסר ברישא אלא משום דר"ל כאילו אמר לו כו', אבל משום הקפדה בלב מחמת שיש לו ריוח מזה לא אסר.

ואיך שיהיה דעת המ"א, אבל לפסק הלכה משמע מכל הלין טעמי דאין איסור בשום קיבולת מדינא אף שיש ריוח להישראל, אלא אם כן אומר לו בפירוש. וכן משמע בהדיא בב"י סי' רמ"ז בשם הרשב"א וסמ"ג וסה"ת, וכ"כ בשו"ע ס"א ובלבד כו'. וכן בדין, דהא אמירה לנכרי קודם השבת שיעשה בשבת יליף לה הר"ן ס"פ השואל מדין שילוח אגרות, וכ"פ הרא"ש ספ"ק דהיינו טעמא דשלוח אגרות משום דאסור לומר בערב שבת שיעשה בשבת, והתם קתני להדיא דבקצץ מותר. ונהי דקצץ היינו כשלא אמר לו לילך בשבת כמ"ש הב"י בשם הפוסקים, משום דסבירא ליה דזה גם כן משמעות קצץ לחוד דרישא דאין משלחין נמי בדלא אמר לו שילך בשבת, ודומיא דהכי דוקא מותר בקצץ, משום דבדלא קצץ הוה ליה כאילו אמר לו, משא"כ קצץ לא הוה ליה כאילו אמר לו, אבל שלא יהיה לו ריוח להישראל מנא לן, דבלשון קצץ אינו במשמע כלל שלא יהיה ריוח להישראל, ואדרבא מן הסתם לא לחנם שולחו בערב שבת סמוך לחשכה.

ולענין איסור מראית העין בקיבולת דמחובר, ודאי דיש לסמוך על דעת התוס' ¹⁹¹ ורא"ש ¹⁹² וס' התרומה ¹⁹³ וסיעתם שהאיסור משום שהרואה יאמר כו', ואם כן היכא דמיפרסמא מילתא שרי ¹⁹⁴ . ואף אם תימצי לומר דאסרו בקיבולת שדה ¹⁹⁵ , היינו כמ"ש המגיד משנה ¹⁹⁶ , וכפי מה שפירש דבריו בפרי מגדים סימן רמ"ד ¹⁹⁷ . וכן הוא להדיא ביו"ד סימן ש"פ ¹⁹⁸ בלשון האוסרין שברמב"ן שם.

(ולדעת ¹⁹⁹ האוסרין, על כרחך צריך לומר הא דקתני ²⁰⁰ האריסין והחכירין והקבלנים כו', פירוש קבלנים דומיא דחכירים, אלא שזה בפירות השדה וזה במעות ²⁰¹ . דלא כרש"י ²⁰² וראב"ד שברא"ש ²⁰³ שהם המתירים, ואזלו לטעמייהו ²⁰⁴ . ומשום הכי נמי פירש הב"ח ²⁰⁵ והש"ך ²⁰⁶ דעת הטושו"ע בפי' קבלנים נמי הכי, דלא כהרא"ש והראב"ד, מדהביאו דעת האוסרים שברמב"ן שם) (והרב ז"ל ²⁰⁷ השיג על הש"ך, ולפי מה שכתבתי אתי שפיר). אבל אין להביא ראיה מהרא"ש והראב"ד להתיר בקיבולת שדה גם בשבת, דאבילות שאני דקילא, דאפילו שכיר יום מתיר בתלוש ²⁰⁸ . וכן כתב הב"ח ²⁰⁹ בפירוש הטוש"ע, דמה שכתבו בקבלנות היינו לאשמעינן דאפילו הכי בביתו לא יעשו. וכן משמע מלשון רבנו ירוחם ²¹⁰ בשם המפרשים שבב"י וש"ך ²¹¹ , שכתב או פועל, וסתם פועלים משמע שכירי יום. מיהו הרב ²¹² הביא דעת הרמב"ם ומרדכי וריטב"א לאסור שכירי יום אפילו בתלוש, ופירש כן גם דברי הטוש"ע, דלא כב"ח. וצ"ע שלא פירש כלום בדברי רבנו ירוחם הנ"ל, דלא אסר אלא בעבודת שדה. וגם החמרים והגמלים לא אסר אלא משום דמחליפי ²¹³ , אע"ג דשכיר שנה לא הוה כקצץ להראב"ד פ"ו ²¹⁴ . וז"ש הרא"ש ²¹⁵ גבי קיבולת שדה דההיא אפילו בימי אבלו כו', ובתלוש כתב ואפילו בשבת כו', מכלל דקיבולת שדה לא הותר בשבת. ומשום הכי נמי כתב הב"י בסי' רמ"ג ²¹⁶ דלא נשוויה להרא"ש חולק כו', והחזיק הט"ז ²¹⁷ על ידו, וגם הב"ח ²¹⁸ מדייק מספ"ק דעבודת כוכבים ולא מייתי מפ"ב דמ"ק. ואע"ג דר"ת בספ"ק דעבודת כוכבים ²¹⁹ חמירא ליה אבלות משבת, מכל מקום לר"י והרא"ש שחלקו עליו קילא להו אבילות משבת ²²⁰ .

ומה ²²¹ שכתב בתשובת מהר"י הלוי ²²² שדעת הר"מ שבתוס' ספ"ק דעבודת כוכבים ²²³ הוא כהר"ן ²²⁴ לדעת הרמב"ם ²²⁵ . לכאורה הוא פלאי, דלא קרב זה אל זה, שהר"מ מצריך שיטול שכרו מגוף המלאכה, והיינו דקאמר אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי כיון שנוטל מעות בשכרו, והר"ן סבירא ליה דפירי דמרחץ מעות נינהו ואריסותא דלא עבדי היינו משום שהוצאותיו מרובין כו'. ובעל כרחך צריך לומר דסבירא ליה על כל פנים גם הר"ם לא התיר אלא באריסות, אלא שמחמיר שמצריך שיטול חלקו בפירוש, והר"ן היקל בזה, שאף שנוטל מעות לחלקו נמי שרי, מכל מקום בהא כל אפי שוין דבעי' אריסות דוקא ולא קבלנות. אבל לפ"ז לא שייך לשון התוס' דמסקו לפי' הר"מ דלפי זה יש להתיר להשכיר ריחיים היכא שנוטל קמח בשכרו, דמאי קמ"ל פשיטא היינו הך, אלא ודאי דסבירא ליה דשכר הרחיים לא דמי לאריסות, וקבלנות מיקרי, וכן משמע במרדכי במהר"ם שהובא בב"י סי' רמ"ד גבי מכס, והיכי דמי קיבולת לכשתגבה מאה דינרין כו', דכל כהאי גוונא קיבולת מיקרי ולא אריסות, דאריס אין לו חלק בשבחי השדה אלא אחר ניכוי היציאה וגם הזרע מחשב לו, משא"כ בקיבולת שאין לו עסק כמה הוציא בעל הבית וכמה עולה הריוח והשבח, אלא מיד שעוסק יש לו שכרו כך וכך, ולכן גבי מכס לכשתגבה נקרא קיבולת, משום שאין להנכרי עסק אם ירויח היהודי בגביית המכס בכל יום נגד הערך שנתן להשר, וגם אין גביית המכס דבר יום ביומו שוה, והלכך מקרי קיבולת ולא אריסות. והכי נמי אשמעינן התוס' לפירוש מהר"מ ברחיים שהנכרי נוטל שכר הטחינה מהקמח, ואינו יודע אם הישראל משתכר, דכל כהאי גוונא קבולת מקרי, ואפילו הכי מותר כל שנוטל קמח בשכרו. ולפי זה דברי הר"מ שבתוס' ודברי הר"ן הם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, דלהר"ם תלוי עיקר הטעם במה שנוטל פירות מגוף הדבר, ואפי' קבולת כה"ג שרי, ולהר"ן אין חילוק בין פירות למעות אלא עיקר החילוק הוא בין אריסות לקבלנות.

ועוד קשה על מהר"י הלוי, דמי הגיד לו שהר"ם אסר אפילו היכא דמיפרסמא מילתא, דודאי לא מדינא אסר הר"ם, דהא בעורות לעבדן מתירין ב"ה ²²⁶ , וכן בירושלמי ²²⁷ מתירין תלוש בבית נכרי לד"ה, אלא ודאי דדוקא במחובר אסר הר"ם משום מראית העין, ומאן יימר דחייש למראית העין אפילו בכה"ג דמיפרסמא, וכהר"ן. ואפשר שיצא לו כן ממ"ש התוס' והר"ם אומר כו', דמשמע דפליג על ר"י דלעיל, ולא מצא מחלוקת אחרת חוץ מזו. אבל לפמ"ש הרי מחלקותו מבואר בצדו, דלפירוש הר"מ מותר ברחיים היכא שנוטל קמח בשכרו, אעפ"י שהוא קבולת, משא"כ לפר"י כל קבולת דמחובר אסור וחיישי' למראית העין, אבל בפירוש מראית העין לא פליגי דהטעם משום חשדא.

וגם ²²⁸ רמ"א בסימן רע"ו ס"א בהג"ה ראשונה כתב הואיל והישראל נהנה כו', כס' התרומה ²²⁹ וסיעתו, ולא משום שהוא בבית ישראל כמ"ש האליה רבה ²³⁰ , והטעם משום דבשכירי שנה לא חיישינן שיחשדוהו, משום שהכל יודעים שהם שכורים לשנה בביתו, משא"כ אומנים שאין רגילים בביתו אלא בשעה זו ששכרם למלאכה, וכמ"ש הרב במהדורא בתרא ²³¹ , הרי דסבירא ליה לרמ"א דעיקר הטעם משום חשדא.

גם מדהתיר המ"א ²³² בנין בית הכנסת משום דבשל רבים ליכא חשדא, הרי דסבירא ליה גם כן שהטעם משום חשד. הגם שרבים חולקים על המ"א בטעם זה, עיין פרי מגדים, היינו מטעם אחר ²³³ , גם רבנו אחמו"ר ז"ל בשו"ע שלו ²³⁴ כתב להתיר בנין בית הכנסת מטעם שעכשיו נתפרסם כו', אלא שלא התיר אלא בשעת הדחק שיראים שמא תתבטל המצוה לגמרי, משום חילול השם דהנכרים אין מניחים ביום חגם כו'.

ולכאורה דוקא במקום מצוה מתיר. מיהו היינו בסתם, אבל במפורסם כהאי גוונא דנידון דידן ²³⁵ יש להתיר אפילו שלא במקום מצוה היכא שאפשר שיתבטל הבנין, ואין לחוש לחילול השם, שלא על ידו מתחלל שם שמים ולא הוא הגורם אלא שרואה ושותק. ואם נחוש לזה גם בנכרי דעלמא ניחוש שלא יעשה לנו מלאכה מעצמו, ובהדיא תנן ²³⁶ נכרי שבא לכבות כו', ולמדו מזה ס' התרומה ²³⁷ וסיעתו לכל המלאכות, חוץ מנכרי שהדליק את הנר הואיל וגופו נהנה. וכ"ה בהדיא בשו"ע סי' ש"ה סעי' כא ²³⁸ . ולא אשתמיט חד מהפוסקים לאסור בזה"ז מפני חילול השם. אלא ודאי דאין זה חשש גמור אלא ממדת חסידות. ולכן בנכרי העושה מעצמו התירו.