ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות פסח – ח"ד (סי' תנג-תסז)תס דיני מצות המצוה

תס דיני מצות המצוה

ובו י"ב סעיפים

לישת ואפיית המצות על ידי ישראל בן דעת

א כבר ⁸⁹⁶ נתבאר בסימן תנ"ג ⁸⁹⁷ , שאין אדם יוצא ידי חובתו אלא במצה שישראל בן דעת נתעסק בלישתה ועריכתה ואפייתה ⁸⁹⁸ לשם הפסח ⁸⁹⁹ .

אבל אם באחד מהעסקים הללו נתעסק נכרי או חרש שוטה וקטן ⁹⁰⁰ , דהיינו שאינו שומע ואינו מדבר ⁹⁰¹ , או שוטה דהיינו שמאבד מה שנותנים לו ⁹⁰² , או קטן דהיינו שלא הביא שתי שערות ⁹⁰³ . אפילו אם ישראל גדול בן דעת עומד עליהם ומלמדם ומזהירם שיתעסקו בה לשם הפסח, אין אדם יוצא בה, לפי שהנכרי אינו שומע בקול ישראל המזהירו, והוא עושה על דעת עצמו, ואינו מתכוין לשם הפסח ⁹⁰⁴ . וחרש שוטה וקטן אין בהם דעת לכוין לשם הפסח, ואף אם הם אומרים בפירוש שמתכוונים לשם הפסח אין כוונתם ומחשבתם שוה כלום, כיון שאין בהם דעת ⁹⁰⁵ .

ויש חולקין על זה ⁹⁰⁶ ואומרים שאם ישראל גדול בן דעת עומד ומשגיח עליהם שלא תתחמץ העיסה בידיהם, אף על פי שהם אינם מתכוונים לשם הפסח. שאין צריך כלל שתהא כוונת הלישה לשם פסח אלא שיהא השימור מחימוץ מלישה ואילך לשם הפסח כמו שנתבאר בסימן תנ"ג, וכאן הרי ישראל בן דעת עומד עליהם ומשגיח על העיסה שבידיהם ומשמרה מחימוץ לשם פסח.

והעיקר כסברא הראשונה ⁹⁰⁷ .

ומכל מקום בשעת הדחק שאי אפשר בענין אחר, כגון זקן או חולה שאי אפשר לו ללוש ולאפות בעצמו, והוא בין הנכרים, ואין שם ישראל, יש לסמוך על סברא האחרונה ⁹⁰⁸ .

ומכל מקום נכון הדבר שילמד ויזהר את הנכרי שיעסוק בה לשם פסח ⁹⁰⁹ .

וגם הוא יסייע קצת בלישתה ⁹¹⁰ , שאז עושה הנכרי על דעת הישראל המסייעו ולא על דעת עצמו, כמו שנתבאר בסימן י"א ⁹¹¹ ע"ש.

ואם אפשר לו למצוא ישראל אפילו חרש שוטה וקטן, מוטב שיעשו הם, שהם שומעים בקולו ועושין לדעתו, משיעשה על ידי נכרי שאינו שומע בקולו ⁹¹² :

ב הניקור שמנקרין המצות של מצוה, יש להסתפק אם מותר לעשותו על ידי נכרי או על ידי חרש שוטה וקטן ⁹¹³ . וטוב להחמיר לכתחלה ⁹¹⁴ , אפילו ישראל בן דעת עומד עליהם ומזהירם שיעשו לשם הפסח.

אבל שאר המצות, אע"פ שישראל קדושים הם ונהגו לעשות להם שימור מחימוץ לשם הפסח ⁹¹⁵ , מכל מקום נוהגים לנקרם על ידי קטנים, כיון שגם גדולים עומדים על גביהם ⁹¹⁶ ומשגיחין על המצות שבידיהם שלא יבאו לידי חימוץ, וזה נקרא שימור גמור לפי סברא האחרונה שנתבאר. עיין סי' תע"ז ⁹¹⁷ :

ג גדולי החכמים היו משתדלין בעצמן במצות מצוה, ועומדין על עשייתן ומזרזין את העוסקין בהן ומסייעין בעריכתן ⁹¹⁸ . וכן ראוי לכל אדם לעשות להטפל הוא עצמו במצוה ⁹¹⁹ , שכן הוא בכל המצות ⁹²⁰ , מצוה בו יותר מבשלוחו ⁹²¹ :

ד ועכשיו שנתקלקלו הדורות, ורוב המון עם אין נזהרין בכל דקדוקים שדקדקו חכמים בשמירת המצות מחימוץ, ראוי לכל אדם אף בשאר המצות לעמוד על עשייתן ⁹²² ולא להאמין לעמי הארץ ⁹²³ :

ביטול וכיבוד הפירורים

ה הלש ⁹²⁴ עיסה אחר זמן איסור חמץ, טוב שיאמר בשעת לישה, כל פירורין שיפלו בשעת לישה ועריכה ⁹²⁵ , וכן הבצק שידבק בכלים ⁹²⁶ , אני מבטל ומפקיר אותם.

וכשהוא אומר כן אף כשיתחמצו הפרורין אינו עובר עליהם בבל יראה ובל ימצא, אף אם יש בהם כזית כשיתקבצו ויתדבקו יחד ⁹²⁷ , כיון שכבר ביטלם קודם שנתחמצו, שאז הם עדיין ברשותו לבטלן ולהפקירן, כמו שנתבאר בסי' תמ"ד ⁹²⁸ .

אבל אם לא יבטלם קודם שיתחמצו, יש לחוש שמא לא יבערם מן העולם מיד ⁹²⁹ לאחר שנתחמצו, ויעבור עליהם בבל יראה ובל ימצא מדברי סופרים אף שאין בהם כזית, כמו שנתבאר בסי' תמ"ב ⁹³⁰ .

(ואף שנתבאר בסי' תל"ד ⁹³¹ שהפרורים אין צריך לבטלם ולהפקירם כלל, שמאליהם הם הפקר. היינו פירורי הפת ⁹³² , שאי אפשר שיתדבקו יחד, וכל פירור בפני עצמו אינו חשוב כלום ובטל מאליו. אבל פירורי בצק, כיון שאפשר שעל ידי כיבוד הבית יתקבצו ויתדבקו ויהיו חתיכה אחת, יש בהן חשיבות קצת, ואינן בטלים מאליהם ⁹³³ ).

וכשמבטל הפירורין יאמר הפירורין יהיו הפקר, או אני מפקירם. ולא כמו שנוהגים המון עם לומר פירורין הפקר, דמשמע שמאליהם הם הפקר, ולא שהוא מפקירם ⁹³⁴ . ואף שיש מי שיישבו המנהג ⁹³⁵ . מכל מקום יותר טוב לומר בלשון המבורר יותר. ועכ"פ שיאמר בלשון שמבין ⁹³⁶ כמו שנתבאר בסי' תל"ד ⁹³⁷ :

ו ולאחר גמר הלישה צריך לכבד את הבית ⁹³⁸ ואת השולחן ⁹³⁹ שעשו עליו מצות, ואת מקום הלישה ⁹⁴⁰ , כדי לבער את הפרורין ⁹⁴¹ .

שאע"פ שבטלם קודם שנתחמצו, מכל מקום לאחר שנתחמצו צריך הוא לבערם, שלא יהיה חמץ ברשותו בפסח, והפירורין שמוצא ישרפם ⁹⁴² . ולא ידרסם ברגליו בעפר. שאף על פי שהם מתבערים בכך, מכל מקום כיון שכבר הגיע זמן איסור חמץ אין ביעור חמץ אלא בשריפה, לפי מנהג מדינות אלו ⁹⁴³ .

לפיכך טוב שמיד שהפירורין נופלין לארץ קודם שיתחמצו ידרסם ברגליו בעפר, כדי שיתבערו מיד ⁹⁴⁴ ולא יצטרך לשורפם אחר כך:

לא לצייר על המצות

ז אין עושין סריקין המצויירין ⁹⁴⁵ , דהיינו לצייר במצות כמין חיה ועוף ⁹⁴⁶ , לפי שהוא שוהא עליהן לציירן, ופעמים יבואו לידי חימוץ על ידי שהייה זו ⁹⁴⁷ .

ואפילו המצות הן רקיקים דקים שאינן ממהרין להחמיץ, אף על פי כן אסרו חכמים ⁹⁴⁸ .

ואפילו רוצה לעשות הציור על ידי דפוס, שאינו שוהה כלום, אף על פי כן לא חלקו חכמים בגזירתם, לפי שהרואה שיאפה מצות מצויירות אינו יודע שנעשו על ידי דפוס, ויבא להתיר לעשות בלא דפוס ⁹⁴⁹ :

ח אבל הניקור שמנקרין המצות כדי שלא יתפחו ⁹⁵⁰ , אף על פי שעושה על ידי מסרק, ונעשה כעין ציור על המצה, מכל מקום כיון שאינו מתכוין לציור ⁹⁵¹ הרי זה מותר.

ומכל מקום טוב למהר לעשותו בכל מה דאפשר ⁹⁵² , שהרי כשמנקר מקצתה האחד שוהה מקצתה השני בלא עסק כלל ⁹⁵³ :

ט אם עבר ועשה ציורין על המצות מותרות באכילה, אם לא שהה בציורן שיעור חימוץ ⁹⁵⁴ . ואפילו לכתחלה אדם יוצא בהן ידי חובתו ⁹⁵⁵ :

מצות עבות

י אין עושין מצה עבה טפח ⁹⁵⁶ , שכשהיא עבה כל כך יש לחוש שמא לא ישלוט חום האש בתוכה ותתחמץ בתוכה בשעת אפייתה ⁹⁵⁷ . אבל פחות מטפח, אפילו משהו, מותר לעשות לכתחלה מעיקר הדין ⁹⁵⁸ , לפי שחום התנור שולט בתוך עוביו כשאין בו טפח.

ומכל מקום טוב לעשות המצות רקיקין דקין, שאין ממהרין להחמיץ כל כך כמו העבות ⁹⁵⁹ , כשעדיין הן חוץ לתנור.

ואם עבר ועשה מצות עבות טפח או יותר, מותרות באכילה ⁹⁶⁰ .

ומכל מקום יש לעיין בתוך עוביה אם נאפית יפה ולא נתחמצה שם. ואף על פי כן טוב שלא ליקח אותה למצות מצוה ⁹⁶¹ :

לא לעשות מולייתא במצות

יא אין להקל במה שהחמירו הקדמונים שלא לעשות בפסח מיני מולייתות שקורין פאנד"ש או פלאדינ"ש ⁹⁶² , דהיינו עיסות מצות ממולאות בבשר או בגבינה ⁹⁶³ , לפי שבשעת אפייה יוצא ליחה מהבשר והגבינה ומלחלחת את העיסה ומעכבת אפייתה. ועוד שליחה זו דינה כמי פירות, שכשהם מתערבים בעיסה שנילושה במים היא ממהרת להחמיץ מיד ⁹⁶⁴ כמו שיתבאר בסי' תס"ב ⁹⁶⁵ , ואם כן יש לחוש שמא כשיצאה הליחה לתוך העיסה נתחמצה מיד, קודם שהספיק חום האש לשלוט בה לאפותה.

וכן אין ליתן ביצים לתוך המצה שיתאפה עמהם, לפי שהליחה היוצאה מהם מעכבת אפייתה ⁹⁶⁶ .

ואפילו ביצה מבושלת אין ליתן, אע"פ שאין ליחה יוצאת ממנה, מכל מקום במקום הביצה אין חום האש שולט שם, ואין נאפה שם יפה ⁹⁶⁷ .

ואפילו בדיעבד ששכח ונתן אותה בתוך המצה יש לאסור המצה באכילה ובהנאה, לפי מנהגינו שאנו אוסרין מצה שנתכפלה בתנור לפי שאין חום האש שולט במקום הכפל ⁹⁶⁸ , כמו שיתבאר בסי' תס"א ⁹⁶⁹ ע"ש:

יב אבל אם נתן לתוכה זרעונים, אפילו אינם כתושים, מותרת באכילה, לפי שדבר קטן כזה אינו מעכב אפייתה ⁹⁷⁰ .

ומכל מקום לכתחלה יש ליזהר ⁹⁷¹ , שלא ליתן לתוכה אפילו דברים קטנים, אלא אם כן הם כתושים ⁹⁷² , לפי שיש מי שאומר ⁹⁷³ שאפילו דברים קטנים מעכבים את האפייה:

הערות

896. עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) לישת ואפיית המצות על ידי ישראל בן דעת (ס"א-ד). (ב) ביטול וכיבוד הפירורים (ס"ה-ו). (ג) לא לצייר על המצות (ס"ז-ט). (ד) מצות עבות (ס"י). (ה) לא לעשות מולייתא במצות (סי"א-ב).
897. סעיף טו (צריך ישראל בן דעת להתעסק בעסקים הללו לשם מצה, אבל לא נכרי ולא חרש שוטה וקטן, כמו שיתבאר בסי' ת"ס).
898. שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (ואל יסייע לא גוי, ולא חרש שוטה וקטן, לא בלישה ולא בעריכה ולא באפייה, דלאו בני שימור נינהו). הובא במ"א ריש הסימן. ולענין ניקור יתבאר לקמן ס"ב. ולענין טחינה נתבאר לעיל סי' תנג סט"ז. ולענין קצירה נתבאר לעיל שם סי"ט.
899. שתי דעות הובאו בזה לעיל סי' תנג סי"ד (אין אדם יוצא ידי חובתו אלא במצה ששמרה ישראל מחימוץ לשם הפסח ... יש אומרים לשם מצות בערב תאכלו מצות, ויש אומרים לשם מצות שבעת ימים תאכלו מצות, דהיינו שאם שמרה לשם מצה שיאכלנה בז' ימי הפסח יוצא בה, וכן עיקר). והיינו שלדעה הראשונה אין האדם יוצא ידי חובתו באכילת מצת מצוה בליל הסדר אלא אם כן, בעת הלישה והאפיה הי' שימור כדי לצאת בה ידי חובת מצת מצוה בליל הסדר. ואילו לדעה הב' סגי במה שלשו ואפו את המצות כדי לאכלה במשך ימי הפסח, אף שלא כיוונו בעת הלישה והאפיה כדי לצאת בה ידי חובת מצת מצוה בליל הסדר. והעיקר כדעה הב', דסגי במה שלשו ואפו אותה כדי לאכלה במשך ימי הפסח. ולפום ריהטא הי' נראה, שכל האיסור הנזכר כאן בלישת המצות על ידי נכרי, אשר "הוא עושה על דעת עצמו ואינו מתכוין לשם הפסח", הוא דוקא לדעה הראשונה שצריך לכוון בעת הלישה כדי לצאת במצות אלו ידי חובת מצת מצוה בליל הסדר. משא"כ לדעה הב' דסגי במה שלש את המצות כדי לאכלן במשך ימי הפסח, הרי גם הנכרי יודע שלישת ואפיית המצות הן כדי לאכלן במשך ימי הפסח. והרי נתבאר לעיל שהעיקר כדעה הב'. ומכל מקום פוסק כאן בפשיטות שהנכרי אינו מתכוין לשם הפסח, ולכן אין אדם יוצא ידי חובתו במצות אלו. והטעם לזה נתבאר במה שכותב כאן רבינו: "ואינו מתכוין לשם הפסח", דהיינו שאף שהנכרי יודע שהישראל יאכל מצות אלו בימי הפסח, מכל מקום אינו "מתכוין לשם הפסח", דהיינו שאינו מתכוין בלישה ואפיה זו שהיא על מנת שיאכלוה בני ישראל בפסח, כמצווה עליהם בתורה, אלא מתעסק בזה בסתם, כדי שיאכלוה מתי שרוצים. דמאחר שהנכרי אינו מאמין בקדושת המצוה, שהישראל חייב לאכול בימי הפסח רק מצה ולא חמץ, לכן לא איכפת לו מתי יאכלוהו. * ומכל מקום אולי יש מקום לומר, שמצות שלנו שאני, שהמעשה מוכיח שהם בשביל האכילה בימי הפסח, ויתבאר לקמן (הערה 12).
900. שאלתות פ' צו שאילתא עו (ולא נפיק ידי חובתיה אלא במצה דמינטר לה מחימוץ לשום מצה, מכי נפלין מייא עליה. והיכא דאמטינהו לחיטי גוי או חרש שוטה וקטן דלאו בני שימור נינהו, אי נמי לשה לעיסה גוי חרש שוטה וקטן ... לא נפיק ידי חובתיה). הובא ברא"ש פ"ב סי' כו. טור ושו"ע ס"א (אין לשין מצת מצוה ולא אופין אותה על ידי גוי, ולא על ידי חרש שוטה וקטן). אלא שהשאילתות כתב "והיכא דאמטינהו ... אי נמי לשה לעיסה", כי הוא סובר שצריך שימור משעת טחינה, כמבואר בב"י סי' תנג (ומשמע לרבינו דמדכתב ואי אמטינהו לחיטי גוי חרש שוטה וקטן, דבהולכה לטחון מיירי, ואם כן מה שכתב מצה דמינטרא מחימוץ מן כד נפל מיא עילויה היינו לומר שמשעה שהוא קרוב ליפול עליו מים, דהיינו משעת טחינה ואילך הוא דבעי שימור). ואילו הטור ושו"ע סבירא להו שצריך שימור משעת לישה, ולכן כתבו "אין לשין מצת מצוה".
901. תרומות פ"א מ"ב (חרש שדברו בו חכמים בכל מקום, שאינו לא שומע ולא מדבר). ט"ז ס"ק א (וחרש היינו אינו שומע ואינו מדבר). ח"י ס"ק ג (היינו שאינו שומע ואינו מדבר). וכן הוא לעיל סי' נה סי"א (חרש המדבר ואינו שומע, או שומע ואינו מדבר, הן כפקחים ומצטרפים לכל דבר שבקדושה ... אבל מי שאינו שומע ולא מדבר, הרי הוא כשוטה וקטן. וזהו חרש שדברו בו חכמים בכל מקום). סי' קצט ס"י (וחרש שדברו בו חכמים בכל מקום הוא שאינו שומע ולא מדבר, אבל מדבר ואינו שומע (וכן אילם שאינו מדבר ושומע) ... הם כפקחים לכל דבריהם).
902. ברייתא חגיגה ד, א (אי זהו שוטה, זה המאבד כל מה שנותנים לו). ט"ז שם (ושוטה היינו שמאבד מה שנותנין לו). וח"י שם (שמאבד מה שנותנים לו). ונתבאר לקמן יו"ד סי' א ס"ק לו (אף על פי שאינו משליך בידו לאיבוד, אלא שאינו יודע לשמור מפני שטותו, כגון שמניחו במקום שיפול לאיבוד וקעביד דרך שטות), וס"ק לז (דרך שטות. פירוש שנודע בבירור שאין סבה לעשייה זו כי אם מחמת שטותו). ועוד נתבארו שם גדרי סימני שוטה.
903. ראה מהרי"ל הל' אפיית מצות ע' ע (לא יעשו המצוות אך בני מצוה ולא הקטנים). ח"י שם (וקטן היינו שלא הגיע לבן יג שנים ויום אחד). ומה שנתבאר כאן "שלא הביא שתי שערות", הוא כמבואר לעיל רס"י לט (קטן אפילו הוא בן י"ג שנים, אלא שאינו ידוע בודאי שהביא ב' שערות). וסי' נה ס"ו (אין צריך לבדוק בשערות בכל שהגיע לכלל שנותיו, דהיינו בן י"ג שנה ויום א', שכיון שתפלה מדברי סופרים סומכין על החזקה שמן הסתם הביא ב' שערות, כיון שהגיע לכלל שנותיו שראוי להביא בהן ב' שערות), וסי' קצט ס"ט (להוציא אחרים ידי חובתם בברכתו, לדברי הכל אינו מוציא עד שיהיה בן י"ג שנה ויום אחד, וידוע שהביא ב' שערות כשיעורן על ידי בדיקה ... שברכת המזון הוא מן התורה, ובשל תורה אין סומכין על חזקה זו), וסי' רעא ס"ז (וקטן אפילו הוא בן י"ג שנה, אם אינו ידוע שהביא ב' שערות, אינו מוציא את האשה, כיון שהיא מחוייבת מן התורה בודאי, והוא אינו מחוייב אלא מספק, כי שמא לא הביא ב' שערות עדיין, והוא פטור מכל המצות מן התורה). והיינו שלענין מצות מדברי סופרים סגי בהגיע לי"ג שנים ויום אחד, ולענין מצות מן התורה צריך שיבדקוהו שהביא ב' שערות. ולענין שימור במצת מצוה, נתבאר לעיל סי' תנח סי"א (וספק של תורה להחמיר). ולכן גם בזה לא סגי בי"ג שנים ויום אחד, עד שיביא שתי שערות. וכמבואר בהערות לשו"ע אדה"ז (דדוקא בדברי סופרים סומכין על החזקה, הגיע שנים מהסתם הביא ב' שערות ... ולפי מש"ש וסי' תנ"ח סי"א ותע"ז סעיף י, ששמירה מלישה מן התורה ... אין לסמוך לכתחלה לומר מן הסתם יש להם י"ג שנים וב' שערות). וכן הוא במראי מקומות וציונים.
904. שו"ת ה רשב"א ח"א סי' כו, וסי' תקצג (אין אדם יוצא במצה שלשה נכרי, ואפילו ישראל עומד על גביו ומזהירו שיכוין לשם מצה, לפי שאין הגוי עושה אלא על דעת עצמו, ולא על דעתנו ... בחרש שוטה וקטן יש לדון להקל ולהחמיר בכל דבר שצריך כונה, אם כונתם כונה ואפילו בישראל עומד על גביו ... והילכך אף בשאחרים עומדין על גביהן אין יוצאין בה, ולזה הדעת נראה). מהרי"ל הל' אפיית המצות ע' סט (אמר מהר"י סג"ל דנראה לו דגוי אפילו ישראל עומד על גביו אסור, דגוי אדעתא דנפשיה קעביד, כדאמר לענין גטין). והיינו כדאמרינן גיטין כג, א (עובד כוכבים לדעתיה דנפשיה עבד). וכן לענין עיבוד תפילין נתבאר לעיל סי' לב סי"ב (יש פוסלין אפילו ישראל עומד על גביו ואומר לו שיעבד לשמו, כמו שהגט שכתבו נכרי פסול אף על פי שישראל עומד על גביו ואומר לו שיכתבנו לשמו ולשמה, לפי שהנכרי לדעת עצמו הוא עושה ואינו שומע להישראל (ואף על פי שהוא אומר ששומע לו, אין פיו ולבו שוין. ואף אם אומר שכפיו כך לבו אין נאמן על כך)). וכן הוא בגמרא שבת קכא, א (נכרי לדעתיה דנפשיה עביד). אבל שם הפירוש הוא, כפרש"י שם (להנאת עצמו מתכוין), ולא בשליחות הישראל. וכדלעיל סי' שלד סכ"ו (מפני שישתכר בו עכשיו או לאחר זמן, ולהנאת עצמו הוא מתכוין). ואילו כאן הפירוש, שהוא עושה על דעת עצמו, ואינו שומר את המצות לשם הפסח.
905. חולין דף יב , ב (קטן אין לו מחשבה, כשאינה ניכרת מתוך מעשיו), ותוס' שם ד"ה ותיבעי (שכשאינה ניכרת מתוך מעשיו לא מהני אמירה). ומה שגם כאן אין המחשבה ניכרת מוך מעשיו, נתבאר לעיל (הערה 4).
906. רב האי גאון , בשערי שמחה למהרי"ץ גיאת ח"ב ע' צג (אמר מר רב האיי, מצה שאפאה גוי בפני ישראל על [ידי] שימור כתקונה וכהלכתה, מותר לישראל לאוכלה. ובעלי מעשה וחסידים מחמירין על עצמן כגאונים המחמירין ולשין בעצמן, וכי ההיא דאמר [קטז, א] לחם עוני, מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה). הובא ברא"ש פ"ב סי' כו (ורב האי גאון ז"ל כתב מצה שאפאה נכרי לפני ישראל על ידי שימור כתקונה, מותרת לישראל לאוכלה. ובעלי מעשה וחסידים והתמימים מחמירין על עצמן כגאונים המחמירין ולשין ואופין בעצמן, כההיא דאמרינן מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה). טור. ארחות חיים הל' חמץ ומצה סקט"ז (והריא"ג והרב האיי ז"ל כתבו, מצה שנילושה על ידי עכו"ם בפני ישראל על ידי שימור כתקונה וכהלכתה, מותר לישראל לאכלה, וחסידים ואנשי מעשה מחמירין על עצמן ולשין ואופין בעצמן). ב"ח ריש הסימן (ורצה לומר אפילו לשה ואפאה גוי נמי מותרת ... ובית יוסף הבין בדברי רבינו האי שמחלק בין אפייה ללישה, ובלשה גוי מודה רב האי דאסור. ולא נהירא). והי' אפשר לפרש דמיירי שהישראל מזהיר את הנכרי שיעסוק בה לשם פסח. אמנם מבאר רבינו שסגי גם בשימור של הישראל המשגיח, וכמבואר בשו"ת מהר"ח אור זרוע סי' לה (מכאן נראה לי באם אשה לשה מצה של מצוה בפסח, דבעי שימור לשם מצוה ... ואדם העומד שם מתכוין שימור זה לשם מצוה דמהני) וסי' קמג (אף על פי שהלש בודאי אינו מתכוין לשם מצת מצוה, מכל מקום כיון שהעומד שם מתכוין לכך, שפיר דמי, דלא בעינן כוונת העושה, אלא כוונת השומר). וראה הערות לשו"ע אדה"ז.
907. שו"ע ס"א (אין לשין מצת מצוה ולא אופין אותה על ידי גוי, ולא על ידי חרש שוטה וקטן). והטעם דלא סגי בהשגחת הישראל גדול בן דעת, הובא לעיל סי' תנג סט"ו (ומהו שימור זה האמור בתורה, הוא כשרואה אותה קרובה לבא לידי חימוץ ... ימהר להתעסק בה בידים בלישתה ועריכתה ואפייתה, [ולכן] צריך ישראל בן דעת להתעסק בעסקים הללו לשם מצה). וזה שייך רק במי שלש בעצמו, ולא במי שעומד על גביו, כדלעיל שם (הערה 127). וראה ארץ צבי ח"א סי' ה ד"ה והנה כ"ת. ח"ב סי' לה. מקראי קודש (פראנק), פסח ח"ב ע' טז. * כיון שטעם האיסור הוא כאמור לעיל, מחמת שהנכרי "עושה על דעת עצמו ואינו מתכוין לשם הפסח", לכאורה כן הוא גם באנשים או נשים שאינם שומרים תורה ומצוות, אשר אם שוכרים אותן ללישת המצות במאפיות, לכאורה גם בהם יהי' אותו הדין, שהרי אפשר שגם הם עושים על דעת עצמם ואינם מתכוונים לשם הפסח. ומטעם זה כתבו כמה מרבני זמנינו, שאין לקיים מצוות אכילת מצה במצות אלו שעריכתן נעשית על ידי נשים שאינן שומרות תורה ומצות (ראה קובץ אור ישראל גליון יט ע' סד ואילך). ומכל מקום נוהגים במאפיות רבות לשכור גם נשים שאינן שומרות תורה ומצות ללישת המצות. וסומכות על מה שהן משתתפות בהכרזה של "לשם מצות מצוה" (שנתבארה לעיל סי' תנג סי"ד, הערה 112). ואף שנתבאר כאן, אשר "אפילו אם ישראל גדול בן דעת עומד עליהם ומלמדם ומזהירם שיתעסקו בה לשם הפסח אין אדם יוצא בה", כיון שהוא "עושה על דעת עצמו ואינו מתכוין לשם הפסח". היינו דוקא בנכרי, משא"כ בישראל שאינו שומר תורה ומצות, נתבאר ברמב"ם (הלכות גירושין פ"ב ה"כ): "מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר ... ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל, שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן, אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה ... ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו". וכך גם בלישת ואפיית המצות, שכולם ביחד מכריזים "לשם מצות מצוה". ואף אם יצרו תקפו ואינו שומר תורה ומצות, הרי אם וכאשר, מחמת איזו סיבה שתהי', אומר "רוצה אני", או "לשם מצת מצוה", אין אומרים בזה ש"הוא עושה על דעת עצמו ואינו מתכוין לשם הפסח", אלא אומרים, שבודאי זהו גם רצונם הפנימי, ללוש את המצות "לשם מצת מצוה". * ובאמת אפשר שבדיעבד כשר בכל אופן, אפילו אם נתברר בדיעבד שאחד מהעוסקים בלישה אינו יהודי; שהרי אפילו בשעת הדחק התירו זאת לקמן בסמוך. וגם מה שנתבאר לקמן בסמוך (ומכל מקום נכון הדבר שילמד ויזהר את הנכרי שיעסוק בה לשם פסח), כן הוא גם בלישת המצות במאפיות, שכולן מכריזות "לשם מצות מצוה", דלא גרע ממה שמלמדו ומזהירו לעסוק בה לשם פסח. וגם מה שהצריכו לקמן בסמוך "וגם הוא יסייע קצת בלישתה, שאז עושה הנכרי על דעת הישראל המסייעו ולא על דעת עצמו", הרי כן הוא גם בלישת המצות במאפיות, שיש כמה המשתתפים בלישת העיסה, רידוד המצות, והכנסתן לתנור, שבזה אמרינן שגם הנכרי עושה על דעת הישראל המסייעו. ועוד טעם להקל בדיעבד עכ"פ, כמבואר בשו"ת צמח צדק או"ח סי' ב ס"ה, לענין טויית ציצית על ידי קטנות (הנלע"ד להקל בנידון דידן שהציצית שזורים כפול ארבע או שמונה, אם כן שזירה זו יש לומר דהוי מעשה גמור המוכיח דלשם ציצית עשאו, שאין דרך כלל לשזור לצורך דבר אחר זולת ציצית בעיירות שלנו וכל מדינותינו ... ואם כן השזירה חשוב לשמה מדאורייתא). וכן לענין המצות מצוה, מצויין לעיל (הערה 10) לחולין דף יב, ב (אין לו מחשבה, כשאינה ניכרת מתוך מעשיו), דהיינו דוקא במקום שהאמירה אינה ניכרת מתוך מעשיו. משא"כ המצות בזמנינו, שהן נערכות באופן מיוחד, שאין רגילים כלל במצות שאינן לשם פסח, מעשה זה מוכיח על הכוונה (של הקטנה או הנכרית) שהיא לשם אכילה בפסח. ויתירה מזו, אשר כל המאפיה הזאת היא מאפיית מצות לפסח, ועצם הדבר שהיא באה ללוש המצות במאפיה זו, מעשה זה מוכיח על המחשבה, שהלישה היא לשם אכילה בפסח. ואף שבפנים כאן אין מתירין מטעם זה, היינו דוקא במצות שנעשו באופן הרגיל של מצות חמץ, רק שהן נשמרו מחימוץ (כמו מצות מכונה שבזמנינו, או מצות העבות כאצבע (כעין הפיתה הנהוגה עתה, וכדלקמן ס"י, והערה 64), אלא שנזהרים בהם שלא יבואו לידי חימוץ). משא"כ במצות יד הדקות הנהוגות בזמנינו, שהן נעשות באופן מיוחד ביותר, שאינו דומה לאופן לישת החמץ. ואם כן אולי יש מקום לומר, שלישה זו מוכיחה שהיא לשם אכילה בז' ימי הפסח. ומטעמים האמורים לעיל, אם יתברר בדיעבד, שאחת הנשים הלשות אינה ישראלית, אפשר שעדיין יוצאים בה ידי חובת מצת מצוה; עכ"פ לדעת הפוסקים שהשימור צריך להיות "לשם מצות שבעת ימים תאכלו מצות, דהיינו שאם שמרה לשם מצה שיאכלנה בז' ימי הפסח יוצא בה, וכן עיקר". ראה בכל זה שיעורי הלכה למעשה ח"א סי' נד.
908. מנהגים (קלויזנר) סי' צט, הגהה אות א (ואדם שהוא זקן או חולה, והוא במקום שאין לו מסייעין, והוא יודע שאין בו כח ללוש בצק מצוה בטוב, וחושש שמא יחמץ בידו, מוטב שיתן שכר לגוי, כדי שיעשה כחפצו לעיניו). הועתק בהגהות מהרש"ל לטור. ב"ח ס"א ד"ה ולענין הלכה (מיהו נראה בשעת הדחק, כגון שהוא זקן או חולה או תפוס בידי גוים, יש לסמוך על רב האי גאון ודעימיה, ויצא ידי חובתו במצה שלשה ואפאה הגוי בפני ישראל). ט"ז סוף ס"ק א (יש להתיר לכל הפחות בדיעבד בשעת הדחק). מ"א בריש הסימן (נראה לי כמ"ש הב"ח, דאם אי אפשר בענין אחר, מותר על ידי עכו"ם שישראל יעמוד על גביו). וראה גם לעיל סי' יא ס"ד (אם טוון או שזרן חרש שוטה וקטן, וגדול עומד על גביו ואומר להם שיעשו לשם ציצית, כשר). ובקונטרס אחרון ס"ק ב (המגן אברהם כתב דזה תלוי במחלוקת שנזכר בבית יוסף סימן תס, ושם מסיק הב"ח והמגן אברהם להקל).
909. מ"א שם (שישראל יעמוד על גביו ויאמר לו לעשות לשם פסח). והטעם לזה נתבאר לעיל סי' לב סי"ב (ויש מכשירין כשישראל עומד על גביו ואומר לו שיעבדנו לשמו. ואינו דומה לגט שצריך לכתוב כל תורף הגט לשמו ולשמה, וזה לא ישמע לו, אבל בעיבוד אין צריך רק כשנותן העור לתוך הסיד שיתננו לשמו, וזה ישמע לו). ואף שנתבאר לעיל סי' יא קונטרס אחרון ס"ק ב (הגם שדברי המגן אברהם שם אינם ברורים, במה שכתב דלהרא"ש כשר אפילו בנכרי וישראל עומד על גביו, שהרי הרא"ש לא הכשיר אלא גבי עיבוד, כמו שכתב להדיא). והיינו שהמקור להלכה הנ"ל לענין עיבוד על ידי נכרי הוא ברא"ש הל' ספר תורה סי' ג (דבגט דבעינן שיכתוב כל תורף הגט לשמה, וזה לא יעשה העובד כוכבים. אבל בעיבוד לא בעינן אלא תחלת העיבוד, כשישים העור בתוך הסיד, שיאמר אז אני עושה לשם ספר תורה, ואז יעשה העובד כוכבים לדעת ישראל כשאמר לו עשה כך). משא"כ במצות שכל הלישה והאפיה צריכה להיות בשימור. מכל מקום מסיק כאן, שנכון הדבר שילמד ויזהר את הנכרי שיעסוק בה לשם פסח.
910. מ"א שם (וטוב שיסייע קצת).
911. סעיף ד (דנכרי אדעתיה דנפשיה קעביד ואינו חושש לדברי הישראל, אלא אם כן מסייע הישראל מעט). וכן הוא לעיל סי' לב סי"ב (ומכל מקום לכתחילה צריך לסייעו קצת בעיבודה). ואין הטעם בזה משום מסייע, שהרי קיי"ל שמסייע אין בו ממש, כדלעיל סי' שמ ס"ב (ואף שהיא מטה אצבעותיה אליה ומסייעה עמה קצת, אין בכך כלום, שמסייע אין בו ממש). וכדאמרינן בגמרא שבת צג, א (דאמרינן מסייע אין בו ממש). אלא כמבואר כאן (שאז עושה הנכרי על דעת הישראל המסייעו). וכדלעיל סי' יא ס"ד (ואינו חושש לדברי הישראל, אלא אם כן מסייע הישראל מעט). הרי שסיוע הישראל מועיל שגם הנכרי יעשה על דעת הישראל. וראה מראי מקומות וציונים. ונתבאר כן זה לקמן סי' תסח ס"ד (והערה 26, בסופה).
912. מ"א שם (ומכל מקום מוטב לעשות על ידי קטן מעל ידי עכו"ם). ח"י ס"ק ב (וטוב יותר לעשות כהאי גוונא על ידי חרש שוטה וקטן, דלאו בני שימור, מלעשות על ידיהם [על ידי גוי], אם אפשר). והיינו כמבואר בשו"ת רשב"א ח"א סי' כו, וסי' תקצג (אין אדם יוצא במצה שלשה נכרי, ואפילו ישראל עומד על גביו ומזהירו שיכוין לשם מצה, לפי שאין הגוי עושה אלא על דעת עצמו, ולא על דעתנו. אבל בחרש שוטה וקטן יש לדון להקל ולהחמיר בכל דבר שצריך כונה, אם כונתם כונה ואפילו בישראל עומד על גביו). וכדאמרינן גיטין כג, א (הכל כשרין לכתוב את הגט, אפילו חרש שוטה וקטן ... והוא שהיה גדול עומד על גביו ... עובד כוכבים פסול ... לדעתיה דנפשיה עבד). ופירשו התוס' שם כב, ב ד"ה והא (התם מיירי כשאינו מלמדו לכוין לשחוט, אלא ראיה בעלמא, אבל הכא מיירי שגדול עומד על גביו ומלמדו ומזהירו לעשות לשמה), ובחולין יב, ב ד"ה מאן (בגדול עומד על גביו, היינו שמלמדין אותם ומזהירין אותם לעשות לשמה, אבל הכא אחרים רואים אותם בעלמא קאמר). וראה גם לעיל סי' שלד סכ"ו (נכרי שבא לכבות מעצמו ... להנאת עצמו הוא מתכוין ... אבל קטן שבא לכבות ... הרי הוא מכבה מן הסתם בשבילו).
913. מ"א שם בריש הסימן (משמע דוקא אלו ג' מלאכות דמיוחדות לפת ... אבל נקוב שמנקבים המצות אין קפידא. אבל במהרי"ל כתוב וכן כל תיקונים אסור דבעינן שימור לשם מצוה, ע"כ. ומיהו יש לומר דגם כן נקוב מותר, ואינו מוכרח). והוא במהרי"ל הל' אפיית המצות ע' סט (וכן כל תיקונים דבעי שימור לשם מצת מצוה).
914. ט"ז ס"ק א ד"ה העולה (יש ליזהר שלא לתת המצה של מצוה לקטן, אפילו לנקר המצה).
915. כדלעיל סי' תנג סי"ט (ישראל קדושים ונוהגין להחמיר אפילו במצות של כל ימי הפסח לשמור אותם משעת טחינה ואילך). ולכן משתדלים שגם שאיבת המים שיעשו דוקא על ידי ישראל דוקא, כדלעיל סי' תנה סי"ח (ואף ללישת שאר המצות טוב שישאב ישראל אם אפשר).
916. ח"י ס"ק ג (וראיתי נוהגין להקל אפילו לכתחלה לעשות הנקבים על ידי קטן וכה"ג, כיון שגם גדולים עומדין על גבו, וכן פסק מהרי"ל, והוא יותר נכון כדי להיות הרבה עוזרים למהר בענין עשייתן. ומכל מקום אם אפשר ליזהר במצת של מצוה יזהר במה דאפשר). וכוונתו למ"ש מהרי"ל הל' אפיית המצות ע' סט (אכן אם גדול עומד על גבן שפיר דמי).
917. סעיף י (וכל המצות שלנו הן שמורות משעת לישה ואילך, וכשרות לאפיקומן. שאף שיש לחוש שמא נעשו על ידי חרש שוטה וקטן שאין בהן דעת לשמור מחימוץ לשם מצת מצוה, מכל מקום כל ספק דברי סופרים להקל). הרי שעכ"פ כך הי' נהוג, שבשאר המצות, גם הלישה היתה נעשית על ידי קטנים. אך מכל מקום אין להקל בזה אלא בניקור, ולא בלישה.
918. טור ושו"ע ס"ב (הרא"ש היה משתדל במצת מצוה, ועומד על עשייתה ומזרז העוסקים בהם ומסייע בעריכתן), שכן היה נוהג הרא"ש . וראה גם שערי שמחה להרי"ץ גיאת ח"ב ע' צג (ובעלי מעשה וחסידים מחמירין על עצמן כגאונים המחמירין ולשין בעצמן). הובא ברא"ש פ"ב סי' כו, ובטור כאן.
919. שו"ע שם (וכן ראוי לכל אדם לעשות להטפל הוא בעצמו במצוה).
920. כדלעיל סי' רנ ס"ד (אפילו מי שיש לו כמה עבדים, יש לו להשתדל להכין בעצמו צרכי שבת, שכן הוא בכל המצות מצוה בו יותר מבשלוחו), וסי' תלב ס"ח (ומכל מקום נכון הדבר שיבדוק הוא בעצמו שכן הוא בכל המצות מצוה בו יותר מבשלוחו), וסי' תנג סל"ג (אנשי מעשה המדקדקים במצות, רגילין לילך בעצמם אל מקום הרחיים, לראות הם בעצמם טחינת קמחיהם, שכן הוא בכל המצות מצוה בו יותר מבשלוחו. וכך היו נוהגין גדולי חכמי הגמרא).
921. מ"א ס"ק ב (דאמרינן רפ"ב דקדושין (מא, א) מצוה בו יותר מבשלוחו).
922. פר"ח ס"ב (ואני מהמשתדלים אף לשאר מצות שאני עושה לביתי, לפי שרוב המצות הנעשות בזמן הזה אינם עשויות על פי דיני הש"ס והמפרשים ז"ל, וכמו שכתבתי בסימן תנ"ט סעיף ב'). ושם ד"ה ומ"ש הוי חמץ (הן רבים עתה עמי הארץ, ונמסרו המצוות בידם, ואינם מטים אוזן לשמוע דברי חכמים).
923. שבלי הלקט סי' ריא (ובתשובת הגאונים ז"ל מצאתי ... ואפילו נשים של ישראל שלא למדו עיניני הפסח שהן מישראל, אין מאמינין להו לענין אפייה ולישה בפסח, ומעשים בכל יום שתלמידי חכמים ורוב הרבנים מנקין את החיטין בידיהם, ומוליכין אותה אל הריחיים הן בעצמם, ועומדין על הרקידה ועל הנפייה ועל לישתה ועל אפייתה, משום שהרבה דברים יעלו על לב הנשים שהן מותרין, או שמא שוכחות ועושות דבר שלא כהוגן, ואינן יודעת שכר מצוה והפסד עבירה, ואם יהא אדם עומד עליהן יותר נזהרות). הובא במטה משה ס"ק תקפג. שיירי כנסת הגדולה הגב"י אות ג. ח"י ס"ק ד.
924. תוכן האמור בשני הסעיפים שלפנינו, שהלש עיסה בזמן איסור חמץ, יש לחשוש: (א) שאחר שיפלו ויתחמצו, יתקבצו ויתדבק עד שיהי' בהם כזית שנתחמץ. (ב) שפירורי בצק פחות מכזית יפלו ויתחמצו. (ג) שפירורי הבצק פחות מכזית יתדבקו בכלים ויתחמצו. ועל זה מבאר כאן, שבין כך ובין כך צריך לבטל בתחלה כל הפירורין שיפלו. וגם לכבד אחר כך ולבער את הפירורין. והטעם לזה: (א) אם נתקבצו ונדבקו לכזית, עוברים מן התורה על כל רגע ורגע שאינו מבערו (כדלעיל סי' תמה ס"א), ולכן צריך לבטלו תחלה (כדלעיל סי' תלד ס"ו), כדי שלא יעבור עליו במשך זמן הלישה, אחר שיחמיץ. ומיד אחרי גמר הלישה צריך לבערו, כדי לא לעבור על תקנת חכמים דלא סגי בביטול (כדלעיל סי' תלא ס"ג). (ב) לענין פחות מכזית שמונחים על הארץ, עוברים עליו מדברי סופרים (כדלעיל סי' תמב סכ"ח), ולכן צריך לבטלו תחלה, שלא יעבור עליהם מדברי סופרים על כל רגע. ומיד אחרי גמר הלישה צריך לבערו, כיון שתקנת חכמים שגם פחות מכזית חייב בביעור, ולא סגי בביטול (כדלעיל שם). (ג) לענין פחות מכזית שמדובקים בכלים או בכותל, נתבאר לעיל סי' תמב סכ"ז וסכ"ט, שצריך ביטול, וסגי בביטול. ואם כן גם כאן צריך לבטלו תחלה. אבל משום זה לבד לא היה צריך לכבדו אחר כך ולבערם [אבל ראה שם הערה רנד, מסקנת רבינו בקונטרס אחרון, שבזה אין צריך אפילו ביטול]. ולענין הביעור שלאחר לישה, אם כבר החמיץ צריך שריפה, ואם עדיין לא החמיץ, ידרסם ברגליו בעפר, ודיו.
925. רוקח סי' רעג (וכל אדם ילמד לבני ביתו לומר, כשלשין המצות יאמר, כל הבצק שתפול לארץ חוץ לכלי שלשין ממנו יהיה בטל והפקר. זה צריך לומר קודם שתחמיץ העיסה הנופלת לארץ, כדמוקים רב אחא בר יעקב בפרק א' דפסחים [ז, א], היה יושב בבית המדרש ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת ומתיירא שלא תחמיץ, מבטל בלבו, אפילו ביום טוב). טור (ויהא אדם רגיל לומר על כל פירורין שיפלו בשעת לישה ועריכה יהיו בטלין, כדי שיתבטלו קודם חימוצן). מרדכי רמז תקלז (נוהגין דבשעת לישת העיסה של מצות, להתנות ולבטל כל מה שיפול לארץ דליבטיל וליהוי כעפרא). ב"י ד"ה ויהא אדם (והטעם שצריך לבטל קודם שיחמיץ, משום דבתר איסוריה לאו ברשותיה הוא לבטלו). שו"ע ס"ג (הלש אחר זמן איסור חמץ יאמר בשעת לישה, כל פרורים שיפלו בשעת לישה ועריכה ... כדי שנמצא שמבטלן קודם חימוצן).
926. הגהות מיימוניות פ"ג אות י (וכן טוב שיעשה בבצק הנדבק בכלי, דשמא לא יוכלו לה[ספ]יק להסירו מעל הכלי עד שתחמיץ). שו"ע שם (וכן בצק הנדבק בכלים אני מבטל אותם). וראה לעיל סי' תמב סכ"ז (והערה רנד), דין פחות מכזית שנדבק בכלים.
927. כדלעיל סי' תמב סכ"ט (אם ב' חצאי זתים דבוקים בבית אחד, אפילו הם בב' כתלים הרחוקים זה מזה, חייב לבערן, מפני שלפעמים הן מתקבצין ביחד על ידי כיבוד הבית ונדבקין זה בזה). מכל מקום מועיל ביטול מהתורה, גם בכזית.
928. סעיף כ (יבטלנה קודם שתחמיץ, שמשתחמיץ אין בידו לבטלה).
929. כדלעיל סי' תלד ס"ו (ואע"פ שמיד שימצאנה יבערנה מן העולם לגמרי. יש לחוש שמא ישהה מעט קודם שיתעסק בביעור, ועל שהייה זו עובר בבל יראה ובל ימצא. אבל כשביטל כל חמץ שלא מצאו בבדיקה, אף אם ימצא גלוסקא בפסח ולא יבערנה מיד, לא יעבור עליה בבל יראה מן התורה).
930. סעיף כח (מדברי סופרים אפילו פחות מכזית חמץ ... חייב לבערו, גזרה משום כזית).
931. סעיף ו (אף אם נשארו כמה פירורים חמץ בזויות ובחורים ובסדקים שלא מצאם בבדיקה הרי הם בטלים מאליהם, ואין צריך לבטלם ולהפקירם שמאליהם הם הפקר, שהרי אינם חשובים כלל בעיני בני אדם, ואף אם היה מוצא אותם בבדיקתו לא היה נוטלם ואוכלם, אלא היה משליכם למקום הפקר או שורפם).
932. פסקי ריא"ז פ"ג ה"ב, בשלטי הגבורים יד, רע"א, בשם מורו זקנו הרי"ד (ומז"ה אומר שאף בבית אין צריך לבער אלא פירורין של עיסה, אבל פירורין של פת אינן נחשבין לכלום).
933. מהרי"ל הל' אפיית המצות, ע' סה (אף על פי דבעלמא אמרינן פירורין הפקר, פירוש מאליהן בלי ביטול, שאני הכא דחיישינן שמא לאחר האפיה מכבדין הבית ויכנסו וראויה להחשב. מהר"ז רונקיל ז"ל חילק, הא דאמרינן בעלמא פירורין הפקר, היינו פירורי פת, אך פירורי בצק, מאחר דעדיין ראוי לידבק יחד חשיבי ולא בטילי). הובא במטה משה סי' תקעט (ומהר״ר זלמן רונקיל ז״ל חילק הא דאמרינן בעלמא פירורין הפקד היינו פירורי פת, אך פירורי בצק, מאחר דעדיין ראוים לידבק יחד חשיבי ולא בטילי. ובמהרי״ל כתב דשאני הכא דחיישינן שמא לאחר האפייה מכבדים הבית ויקבצו יחד, וראויה להיחשב). שיירי כנסת הגדולה סי' תס, הגהות הטור ס"ק ג (ומהרי"ל כתב דחיישינן דלמא לאחר אפיה דמכבדין הבית יתכנסו פירורי הבצק וראויין לדבק עד שיהיו כזית, ומהר"ז רונקיל ז"ל חילק בין פירורי פת לפירורי בצק). עי' אליה זוטא ס"ק ג (דשאני הכא דחיישינן דלאחר אפייה מכבדין הבית ויקבצו יחד וראוייה להחשב. ומהר"ז רונקיל תירץ דדוקא פירורי פת בטלין, ולא פירור בצק, מאחר דעדיין ראויין להדבק יחד חשיבין ולא בטילין). * והי' מקום לפרש, שגם לטעמו של מהר"ז רונקיל, היינו "דחיישינן שמא יתקבצו ויתדבקו". וכן היא משמעות דברי הב"ח ס"ב ד"ה ואיכא (כתב במהרי"ל דהכא שאני דחיישינן שמא לאחר אפייה דמכבדין הבית יתכנסו פירורי הבצק, וראויין להדבק יחד, עד שיהא בהן כזית). והיינו שכל האיסור הוא דחיישינן שמא יכבדו וידבקו עד שיהי' בהם כזית. משא"כ לפני שיתדבקו לא יעבור עליהם. וכן נראה בט"ז ס"ק ג (העיסה אפשר שיתדבקו בכזית, ויעבור על בל יראה ובל ימצא). היינו שהחשש הוא רק שמא יתדבקו בכזית, ואז אינם בטלים ועובר עליהם. אמנם כאן נתבאר שגם בלי שיתדבקו, מכל מקום "כיון שאפשר שעל ידי כיבוד הבית יתקבצו ויתדבקו ויהיו חתיכה אחת, יש בהן חשיבות קצת, ואינן בטלים מאליהם". שכן הוא במ"א ס"ק ב (דפרורי בצק מתכבדין יחד ונדבקין וחשיבי, משא"כ פירורי לחם דלא חשיבי (מהרי"ל)). ונתבאר לעיל סי' תמב קונטרס אחרון סוף ס"ק יח (על כרחך סבירא להו לחלק בין פירורי פת לפירורי בצק, כמ"ש ריא"ז בשלטי גבורים בשם מז"ה. וכ"כ במטה משה, ושיירי כנסת הגדולה סי' ת"ס, בשם ר"ז רונקי"ל (במהרי"ל). ולזה נתכוין המ"א שם. דלא כמ"ש הב"ח והט"ז שם בשם מהרי"ל דחיישינן כו'). והיינו שלא רק כשיש כמה פירורי בצק שנפלו לארץ, שאפשר שיתקבצו ויתדבקו ויהי' בהם כזית, אלא אף בפירור בצק אחד שנפל לארץ, או שנדבק לכותל הבית, צריך לבטלו מטעם זה, כדלעיל סי' תמב סכ"ט (בצק הדבוק לכותל הבית, או לקרקעיתו, או לקורותיו ... אם ב' חצאי זתים דבוקים בבית אחד, אפילו הם בב' כתלים הרחוקים זה מזה, חייב לבערן. מפני שלפעמים הן מתקבצין ביחד על ידי כיבוד הבית, ונדבקין זה בזה. אבל אם היו כחצי זית בצק דבוק בבית זה, וכחצי זית אחר דבוק בבית שלפנים הימנו, או באכסדרה שלפניו, או בעליה שעל גביו, כיון שב' החצאי זיתים אינם דבוקים בחדר אחד, אין חוששין שמא יתקבצו ביחד, ולפיכך די לו בביטול, כמו לחצי זית בלבד המדובק בבית או בכלים. אבל אם לא ביטלן ... חייב לבערו מן העולם לגמרי). הרי שגם במקום שאין חוששין שמא יתקבצו ויתדבקו, מכל מקום צריך ביטול, מטעם הנ"ל.
934. מהר"י [ברונא] , בדרכי משה ס"ק ב (וכתב מהר"י ברין בתשובה, שצריך שיאמר פירורין יהיו הפקר. אבל אם אמר פירורין הפקר אינו מועיל, דמשמע דמעצמן הן הפקר, וזה אינו). מטה משה סי' תקעט (ורבים שוגים בזה, שאומרים סתמא פירורין הפקר, דמשמע פירורין מסתמא הם הפקר, וזה טעות גמור הוא). הובא בשל"ה ריש מס' פסחים ד"ה ושמרתם. ט"ז שם (העולם נוהגים לומ' בלשון פירורים הפקר. ובאמת לשון זה לא מהני, דמשמע שכבר הם הפקר מעצמו, והרי הוא צריך לבטלם עכשיו דוקא על ידי אמירתו, אלא צריך לומר יהיו הפקר). והיינו כדלעיל, שאין אומרים "שמאליהם הם הפקר" אלא בפירורי פת. משא"כ פירורי בצק אינם בטלים מאליהם.
935. מ"א ס"ק ב (ויש ליישב מנהג העולם, מאחר דאיתא בגמרא פירורין אין צריכים ביטול, דממילא בטלי, אך שאנו מחלקינן בין פרורי לחם לפרורי בצק כמש"ל, לכן אומרים פירורין הפקר, פירוש שגם אלו אצלם כשאר פירורין שממילא הן בטלים). ח"י ס"ק ח (ולענ"ד מנהג של ישראל תורה היא בלי פקפוק כלל).
936. מ"א שם (כן נראה לי ליישב המנהג. ומכל מקום יש לומר כמו שכתוב בשו"ע. ועכ"פ צריך שיאמר בלשון שמבין).
937. סעיף ח (צריך ללמדם ולהזהירם שיאמרו נוסח הביטול בלשון שהם מבינים).
938. מהרי"ל שם (יזהרו לאחר שנאפו המצות לכבד בית האופה, ומה שנמצא לשם ישרף). ט"ז שם (וכתב עוד, אחר אפייה יכבד הבית, אף על פי שביטל. ומה שימצא מהעיסה ישרפנו).
939. מ"א שם ד"ה יזהר (יזהר לנערם מהשלחן שלא יתערבו בבצק).
940. שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (אחר גמר הלישה יכבדו המקום שלשו שם). הובא בח"י ס"ק ז.
941. כדלעיל סי' תלא ס"ג (חכמים גזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום לחמץ, אף קודם שהגיע זמן איסור הנאתו, אלא הוא צריך לחפש אחריו ... ולהוציאו מכל גבולו, ולעשות לו כמשפט שיתבאר בסי' תמ"ה). ובסי' תמה ס"ב (דכיון שאם לא היה מפקירו קודם שהגיע זמן הביעור היה מחוייב מן התורה לבערו כשיגיע זמן הביעור ... לפיכך גם עתה שהפקירו לא נפטר מגזירת חכמים). וגם אם כל הפירורים ביחד אין בהם כזית, נתבאר לעיל סי' תמו ס"ג (שיש אומרים שפחות מכזית חמץ אין צריך לבערו כלל ... ויש לחוש לדבריהם שלא לברך על ביעור פחות מכזית חמץ, שכל ספק ברכות להקל). אבל עכ"פ צריך לבערם, כדלעיל סי' תמב סכ"ח (מדברי סופרים אפילו פחות מכזית חמץ, שהוא עומד בעינו ואינו מודבק לדבר אחר, חייב לבערו, גזרה משום כזית). ויש בזה כמה פרטים, ונתבארו בארוכה לעיל שם בקונטרס אחרון ס"ק טז וס"ק יח, ובהערות שם.
942. מהרי"ל שם (ומה שנמצא לשם ישרף). ט"ז שם (ומה שימצא מהעיסה ישרפנו).
943. כדלעיל סי' תמה ס"ז (ויש ... אומרים, שהחמץ שצריך לבערו מן העולם לגמרי אין ביעורו אלא בשריפה ... והלכה כסברא הראשונה ... ואף על פי כן המנהג במדינות אלו כסברא האחרונה).
944. שבלי הלקט סי' ריא (על כן טוב לדורסן ברגליו ולבטלן קודם שיבואו לידי חימוץ). ואף שהובא לעיל, שמהרי"ל הצריך לשורפן דוקא, ביאר במ"א ס"ק ב (וידרסם ברגליו בעפר קודם שיבואו לידי חימוץ, דאם יבואו לידי חימוץ צריך לשורפן). והיינו שמהרי"ל מיירי שמבערם אחרי סיום הלישה וכיבוד הבית, שכבר עבר מהלך שיעור מיל והעיסה נתחמצה, ולכן אין הדריסה ברגליו מועלת. ואילו שבלי הלקט מיירי שדורסם ברגליו מיד שהפירורין נופלין, לפני שעבר שיעור מיל, ולכן סגי בכך, ואין צריך לשורפם. וראה גם לעיל סי' תמד ס"ט (וישליך הקינוח והפרורין הדקים במקום דריסת הרגלים, אפילו בתוך ביתו, דכשתגיע שעה ששית כבר הן מבוערין על ידי דריסת הרגלים). ולקמן סי' תסו ס"ח (שכשמסיר ... ומשליכו ארצה, הוא מתבער מאיליו על ידי דריסת הרגלים). * והטעם שמועלת דריסת הרגל, אף שלא נפסל בזה מאכילת כלב, נתבאר לעיל סי' תמד ס"ט (הערה מו), שבזה נעשה דינו כמו פחות מכזית שהוא מטונף קצת, שנתבאר לעיל סי' תמב סכ"ח (אפילו פחות מכזית חמץ ... חייב לבערו, אע"פ שביטלו, גזירה שמא ישכח ויאכל ממנו בפסח ... לפיכך אם הוא מטונף קצת, שאינו ראוי לאכילה, אין צריך לבערו אפילו הוא עומד בעינו, כיון שאין בו כזית וכבר ביטלו). ובקונטרס אחרון שם ס"ק טז, בהג"ה ד"ה והדין (דהא דפחות מכזית צריך ביעור היינו מדרבנן, שמא יבא לאכלו ... משא"כ כשהוא ... מטונף קצת שאינו ראוי לאכילה). שכן ביאר הפרי מגדים סי' תמד א"א ס"ק ו (חצי שיעור חייב לבער מן התורה. ומיהו הואיל ונדרסין ומטונף קצת אין צריך לבער). אמנם כאן אינו מחלק בין כזית לפחות מכזית, אלא בין קודם שנתחמצו (שמועלת בו דריסה, כיון שהם מתבערים בכך), לבין אחר שנתחמצו (דלא סגי בדריסה, לפי המנהג שאין ביעור אלא בשריפה). נראה מכך שרבינו מפרש את טעם היתר הדריסה ברגל, שדינו כמו ההשלכה לבית הכסא, דלעיל סי' תמה ס"ה (ואם משליכו לבית הכסא הרי הוא כמבוער מן העולם לגמרי, כיון ששום אדם לא יוכל עוד ליהנות ממנו). וכן הוא לקמן סי' תסו ס"ח (שכשמסיר ... ומשליכו ארצה, הוא מתבער מאיליו על ידי דריסת הרגלים). אלא שכאן מיירי בערב פסח שחל בחול, ולכן מבאר שאחר שנתחמצו אין ביעור אלא בשריפה. משא"כ לקמן שם מיירי ביום טוב, ולכן גם אם כבר החמיצו, יכול לומר לנכרי להשליכם ארצה שיתבערו מאליו על ידי דריסת הרגלים. שכן הוא הדין גם לענין השלכה לבית הכסא, כדלעיל סי' תמו ס"ו (יכול לומר לנכרי שישליכנה לנהר או לבית הכסא, ואפילו בשבת יכול לומר כן).
945. ברייתא דף לז ע"א (אין עושין סריקין המצויירין בפסח). טור ושו"ע ס"ד (אין עושין סריקין המצויירין).
946. שערי שמחה למהרי"ץ גיאת ח"ב ע' צז (פת העשויה צורות צורות, דמות יונים ודגים ושאר צורות ... וכן פירשו גאונים). טור ושו"ע שם (דהיינו לצייר בפת כמין חיה ועוף).
947. גמרא שם (מפני שהאשה שוהה עליה ומחמצתה). רש"י שם (שוהה עליהן לציירן, ואין נותנין מהר לתנור, ומחמיצין). לבוש ס"ד (משום ששוהה עליהם לציירן, ואין נותנן מהר לתנור, ומחמיצין).
948. דלא כרבי יוסי מתיר שם (אמר רבי יוסי עושין סריקין כמין רקיקין), ופירש"י שם (ובלבד שיהו דקין וקלושין דאין ממהרין להחמיץ), וכמבואר בב"ח ס"ב ד"ה אין עושין (וז"ל הגהות סמ"ק (סי' רכב אות יא) מיהו אומר ריב"א דקיי"ל הלכה כרבי יוסי דאמר עושין סריקין כעין רקיקין, פירוש עושין סריקין מצויירין ובלבד שיהיו רקיקין, רוצה לומר דקין וקלושין, דאז אין ממהרין להחמיץ בשהיית ציורין. ועל זה סומכין העולם לצייר המצות, מפני שעושין אותן עכשיו כעין רקיקין, ע"כ. מיהו נראה כיון שהפוסקים השמיטו הך דרבי יוסי, אלמא דפליג ארבן גמליאל ואחכמים, ולית הלכתא כוותיה. וריב"א גופיה לא כתב כך אלא ליישב מנהג העולם, אבל עכשיו נהגו לאסור הציורין לעולם. והכי נקטינן). ט"ז ס"ק ה (דלא מהני זה לענין ציורין. וכ"כ מו"ח ז"ל שאין עושין כלל ציורין עכשיו). ח"י ס"ק יג (הב"ח פסק דאף כהאי גוונא נהגו לאסור). ויתבאר לקמן ס"י, שמטעם זה נהגו לעשות מצות דקות.
949. ברייתא שם (אמר להם אפשר יעשנה בדפוס, ויקבענה כיון (כלומר מהר, בדחיפה אחת, רש"י). אמרו לו יאמרו כל הסריקין אסורין, וסריקי בייתוס מותרין). רמב"ם פ"ה הט"ו (אין עושין סריקין המצויירין בפסח, מפני שהאשה שוהה עליהן ומתחמצין בעת עשייתן .... ואפילו צרו אותן בדפוס, שמא יבואו אחרים לעשות שלא בדפוס וישהו בעשייתן ויחמיצו). מ"א ס"ק ג (וקצת נהגו בחול המועד לעשות ציורים, ואינו נכון). ח"י ס"ק יא (וכתב המ"א וקצת נהגו בחול המועד לעשות ציורים, ואינו נכון. וגם על ידי דפוס אסור). ואף שיש דעה בגמרא דעה להתיר בנחתומים, וכן דעת כמה פוסקים, מכל מקום לא קיי"ל הכי, כמבואר בטור (וכתב רב אלפס שלא אסרו אלא בעלי בתים, שאינן בקיאין בציורין ויבאו לשהות עליהם, אבל נחתומין מותרין ... וכ"כ הרמב"ם ז"ל. ואדוני אבי ז"ל היה נוטה לאסור לכל אף לנחתומין).
950. טור ושו"ע ס"ד (אבל מה שעושים אותו במסרק כדי שלא יתפח, וכן מה שמנקבין המצות, מותר).
951. מ"א ס"ק ג (במסרק, פירוש אע"פ שהוא כעין ציור שרי, כיון שאינו מכוין לצייר).
952. טור ושו"ע שם (ומכל מקום טוב למהר לעשותם שלא לשהות בהם).
953. תרומת הדשן סי' קכג (לכך נראה שהנקור שמנקרין המצות אף על גב דיש לחשבן לעסק לענין זה לבד יחשב שכל זמן שעוסקים בו כך אינו בא לידי חימוץ ... מכל מקום לא חשיב עסק כל כך לבטל השהיות). מ"א סי' תנט ס"ק ד (ואע"פ שמנקר במקום זה שוהה במקום אחר). והיינו שהתרומת הדשן מבאר שהניקור אינו נקרא עסק גמור, כדלעיל סי' תנט ס"ט (הניקור שמנקרין המצות כדי שלא יתפחו, אינו נקרא עסק גמור לבטל החימוץ מעט שהתחיל כבר להתחמץ בשהייה הראשונה. ומכל מקום נקרא עסק קצת לענין שאין המצה בא לידי חמץ בשעת הניקור). והמ"א מוסיף על כך, שגם בשעת הניקור, שוהה מקצתה בלא עסק כלל. והקשה בפרי מגדים משב"ז סי' תנט ס"ק ב (ועיין מ"א [ס"ק] ד', ושם צ"ע מה שכתב דהניקור אינו אלא במקום אחד, קשה אם כן כי עסק בניקור שיעור מיל יהיה חמץ). ובזה מבאר רבינו ההלכה האמורה כאן (טוב למהר לעשותו בכל מה דאפשר).
954. ברייתא לז, א (תנו רבנן יוצאין ... בסריקין המצויירין בפסח, אף על פי שאמרו אין עושין סריקין המצויירין בפסח). רבנו ירוחם נתיב ה ח"ג מא, ב (ומוכח שאם עבר ועשאן ולא חמצו שיוצאין בם). ב"י (כתב רבינו ירוחם, דמוכח בגמרא, שאם עבר ועשה סריקין המצויירין ולא חמצו שיוצאין בהם). ב"ח ס"ג סד"ה אין עושין (ומכל מקום בדיעבד אף חכמים מודים דלא אסרינן לה, ואף יוצא בה ידי חובת מצה, כדאיתא להדיא בברייתא). ט"ז ס"ק ד (היינו לכתחלה, אבל בדיעבד יוצאין בהם. הכי איתא להדיא בברייתא, תנו רבנן יוצאין בסריקין המצויירים).
955. שם בברייתא (יוצאין ... בסריקין המצויירין בפסח). רבינו ירוחם וב"י וב"ח וט"ז שם. ואין חוששין בזה משום מוחק, כדלעיל סי' תנח ס"ח (ויש אוסרין לשבור עוגה שיש בה כמין אותיות, אע"פ שאין מתכוין למחקם אלא לאכלם ביום טוב). שאין חוששים לזה אלא באותיות, ולא בציור שעל המצה. ונתבאר לעיל שם (הערה 48).
956. רב יוסף שם לז, א. דתניא התם לו, סע"ב (אין אופין פת עבה בפסח, דברי בית שמאי, ובית הלל מתירין. וכמה פת עבה. אמר רב הונא טפח, שכן מצינו בלחם הפנים טפח. מתקיף לה רב יוסף אם אמרו (והתירו עובי טפח, רש"י) בזריזין, יאמרו בשאינן זריזין ... בפת שאינו עמילה ... בעצים לחים ... בתנור צונן ... בתנור של חרס). רבנו ירוחם נתיב ה ח"ג מב, ב (אסור לעשות פת שיהיה בעביו טפח, פשוט בפסחים). שו"ע ס"ה (אין עושין בפסח פת עבה טפח).
957. לבוש ס"ה (שכשהיא עבה כל כך אין חום התנור שולט בו מהרה ומתחמץ טרם שיאפה).
958. ח"י ס"ק טו (אבל פחות מטפח אפילו משהו מותר, כי כל שיעורי חכמים כך הוא. וכן כתב בפרי חדש בקונטרס אחרון סי' צ"ז, עיי"ש). והוא בפר"ח יו"ד סי' צז בקונטרס אחרון (דבפת עבה בציר מטפח משהו משערינן, שהוא השיעור שיכול לעשות המצה, לפי שאין עושין פתח עבה טפח בפסח, וכמ"ש באו"ח סי' ת"ס). וכן הוא לעיל סי' תמז ס"ט (ועובי כל ככר הוא פחות מטפח משהו, כדין אפיית המצות שיתבאר בסי' ת"ס).
959. רש"י שם ד"ה עושין סריקין (דקין וקלושין דאין ממהרין להחמיץ). הגהות סמ"ק סי' רכב אות יא (שעושין אותן עכשיו כעין רקיקין). ריטב"א פסחים שם ד"ה תנו רבנן (וכיון דאפיקתיה מטפח, ולא אוקמו לן בגמרא שיעורא אחרינא להתירא, לית לן למיעבד פת עבה כלל. וזהו שנהגו העולם לעשות מצה של חובה דקה, ומכל מקום אפשר דבדיעבד לא אסרו עד טפח, עד כאן כתב בשם הרא"ה ז"ל). רבנו ירוחם שם (והדק יותר משובח). שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (ולכתחילה עושים המצות דק ... דאינן ממהרין להחמיץ). רמ"א ס"ד (ויש לעשות המצות רקיקין ולא פת עבה כשאר לחם, כי אין הרקיקין ממהרים להחמיץ). ב"ח ס"ד סד"ה מותר (מיהו נכון להזהר לעשותן דקין, וכר' יוסי בברייתא שהביא הגהות סמ"ק, וכמ"ש ה"ר ירוחם, והדק יותר משובח). * ועדיין הי' המנהג לעשותן מצות רכות ועבות כאצבע, כמובא בח"י ס"ק יג (ועיין בית הילל ביו"ד סי' צ"ז שכתב המנהג לעשות המצות כעובי אצבע). ובבית הילל שם (לחם דק כמו מצות שאופין לפסח ... שהוא כעובי אצבע כנהוג במצות). והיא כעין פיתה הנהוגה עתה. אמנם בכמה קהלות הנהינו לעשות מצות קשות כשלנו, כמובא בראש יוסף (אישקאפא, אזמיר תיח) סי' תנז ס"ק ד (דעכשו בזמננו שעושין עיסת המצות עבה וקשה). ובשו"ת הרמ"ז סי' נג (ובפרט במצות הנעשות לספרדים ובני איטאליא שהם קשות ויבשות, עד שראויות להטחן). והטעם שהנהיגו כן, הוא כאמור בשו"ת הרמ"ז שם (מחמת החום השולט בהם במהרה, כאשר עין כל תחזה). ועוד נתבאר לעיל סי' תנג ס"ט (נתפשט המנהג במדינות אלו לאפות כל המצות קודם הפסח). ואם יאפו אותן איזה זמן לפני חג הפסח, הן יתקלקלו עד סוף הפסח. משא"כ המצות הדקות והקשות, נשמרות זמן רב ואינן מתקלקלות. וכיון שהמצה היתה דקה וקשה, הוצרכו לשהות הרבה בלישה, כמובא בשו"ת רבינו סי' ו, דלקמן הוספה ב (שהיתה עיסה קשה ... בעיסה קשה ... ובדורות הראשונים היו שוהין הרבה בלישה וגלגול עד שהיה נילוש יפה). אמנם אחר כך הנהיג הרב המגיד ממעזריטש ותלמידיו, להתאמץ למהר מאד בלישה, כמובא בשו"ת רבינו שם (שמקרוב זה עשרים שנה או יותר נתפשטה זהירות זו בישראל קדושים, למהר מאד מאד בלישה), ושם (הערה 25). אלא שהמצות הנזכרות בכמה מקומות בשוע"ר, אינם בהכרח דקות וקשות, כי אם רכות ועבות יותר כנ"ל, וכמבואר לעיל סי' תנד ס"ה (והערה 27), ולקמן סי' תעה ס"ו (הערה מג). ראה בכל זה שיעורי הלכה למעשה ח"א סי' נה. אור ישראל גליון נא ע' קכא ואילך.
960. מ"א ס"ק ד (נראה לי דבדיעבד מותר, דהא כל הפוסקים השמיטוהו, אלמא סבירא להו למסקנא דגמרא דמוקי לה פת מרובה, אם כן שרי לעשות פת עבה, לכן אין לאסור בדיעבד). והיינו שכל האיסור בעובי טפח למדים מדברי רב יוסף (כדלעיל הערה 61). ואחר כך בגמרא שם (אמר רב ירמיה בר אבא שאילית את רבי ביחוד, ומנו רב. איכא דאמרי רב ירמיה בר אבא אמר רב, שאילית את רבי ביחוד, ומנו רבינו הקדוש, מאי פת עבה פת מרובה). ולדעתם אין איסור בעבה טפח. ח"י ס"ק יד (אין עושים, פירוש לכתחלה, אבל בדיעבד אין קפידא. וכן כתב המ"א).
961. ח"י שם (ומכל מקום אין ליקח אותו למצה של מצוה. גם יש לעיין בה אם נאפית שפיר בתוכו ולא נתחמצה). וכן הוא בריטב"א לז, א ד"ה תנו רבנן, בשם הרא"ה (וזהו שנהגו העולם לעשות מצה של חובה דקה). והטעם להדר בזה בעיקר במצות מצוה, הביא הח"י ס"ק יג (והכל בו כתב בשם דרשות הראב"ד ז"ל וז"ל, ראוי לעשות מצות של מצוה רקיקין וקטנים, לא עבים וגדולים, שאין זה לחם עוני). וראה אור ישראל גליון נא ע' קכה.
962. ארחות חיים הל' חמץ ומצה סי' סב (אין ראוי להקל במה שהחמירו חכמים הקדמונים שלא לעשות הלחמניות שקורין פנדא"ש או פלאונא"ש). שו"ע ס"ו (אין להקל במה שהחמירו הקדמונים שלא לעשות פאנדי"ש או פלאדוני"ש).
963. מ"א ס"ק ה (ופנאדי"ש היינו שממולא בבשר). ופלאדינ"ש היא פת ממולאת, כדלעיל סי' קסח ס"ט (פת עשויה כמין כיס שממלאין אותה קודם אפייתה ... עפי"ל פלאדי"ן או פאווידלא פלאדי"ן). ובסדר ברה"נ פ"ב הי"ב (היא ממולאת ... בגבינה ... שקורין פלאדין). ומ"ש כאן "פלאדינ"ש" הוא כנראה לשון רבים. אמנם כאן לא מיירי במצה "עשויה כמין כיס שממלאין אותה קודם אפייתה", שהרי אנו אוסרים מצה כפולה (כדלקמן בסמוך, ובסי' תסא סט"ז ואילך), אפילו בלא שום מילוי. אלא מיירי כאן באופן שבצק המצה מכוסה במולייתא זאת (כעין הפיצה שבימינו), שאף בזה חוששים לכל החששות האמורים לקמן בסמוך (ליחה ... מעכבת אפייתה ... דינה כמי פירות ... במקום הביצה אין חום האש שולט שם, ואין נאפה שם יפה".
964. מ"א שם (שהרי יוצא מהם ליחה ומעכבת אפייתו ... ועוד דמי פירות עם מים ממהרין להחמיץ כמ"ש סי' תס"ב). טעם הראשון למד מדברי הארחות חיים דלקמן בסמוך, לענין ביצה (שהרי יוצא מהן ליחה ומעכבת האפיה). וטעם השני הוסיף המ"א בעצמו. ומה שליחה זו מעכבת אפייתו, היינו כיון שליחה זו אינה נילושה בבצק המצה, אלא שבצק המצה מכוסה בו, כדלעיל הערה הקודמת.
965. ס"ב (וכל המשקין שבעולם שאינן מתולדות המים ... כגון החלב ... ומי ביצים וכיוצא בהם, הם בכלל מי פירות לענין זה). וס"ג (מי פירות שנתערב בהם מים, אפילו כל שהוא, הרי אלו מחמיצים ... ולא עוד אלא שהם ממהרים להחמיץ העיסה יותר ממים לבדם, שהמים לבדם אין מחמיצין את העיסה שנילושה בהם אלא אם כן שהתה שיעור מיל בלא עסק, אבל עיסה שנילושה במי פירות עם מים ממהרת להחמיץ אף אם לא שהתה שיעור מיל בלא עסק).
966. ארחות חיים שם סק"ב (והר' אהרן ז"ל כתב שאסור ליתן ביצים שלמים בפת ותאפה עמהן, שהרי יוצא מהן ליחה ומעכבת האפיה). שו"ע ס"ז (אין ליתן ביצים שלמים במצה שתאפה עמהם). ט"ז ס"ק ו (הטעם בב"י שיוצא מהם ליחה ומעכבת האפיה). ואף כאן מיירי שלפני האפיה, כיסו את בצק המצה בביצה חיה, שמעכב את אפיית המצה. ואף שלענין בשר וגבינה הובא לעיל גם טעם השני שבמ"א (ועוד דמי פירות עם מים ממהרין להחמיץ כמ"ש סי' תס"ב). אמנם במ"א הובא הטעם השני אף לענין ביצים (דיש לאסור גם כן כשנתן בתוכו ביצים שלימים או בשר. ועוד דמי פירות עם מים ממהרין להחמיץ כמ"ש סי' תס"ב). והטעם שלא כתב כאן הטעם השני, נתבאר לקמן בסמוך, שמטעם זה הראשון אסור בביצה מבושלת, שאין ליחה יוצאת ממנה.
967. ארחות חיים שם (אם הביצה מבושלת, קרוב הדבר לאיסור, לפי שמעכב אפייתו). מ"א שם (ואפילו הביצה מבושלת, קרוב הדבר לאסור, שמעכב אפייתו). והיינו שלא רק כשהמצה עצמה כפולה כמין כיס (שאז נאסרה מטעם כפולה, אף בלא המילוי הזה), אלא אף באופן שמכסים את בצק המצה עם חלקי ביצה קשה או עם בשר (כדלעיל הערה 68), "מכל מקום במקום הביצה אין חום האש שולט שם, ואין נאפה שם יפה".
968. מ"א שם (למנהגנו שאנו אוסרין מצה כפולה מפני שמעכבת אפייתו, נראה לי דיש לאסור גם כן כשנתן בתוכו בצים שלימים או בשר). והיינו שכמו בכפולה ממש אוסרים אף בדיעבד (ולא התירו אלא כשנתערבה מצה זו בדבר אחר, כדלקמן סי' תסא סכ"ז), כך גם כאן שמכסים את בצק המצה בחלקי ביצה או בשר, מכל מקום יש לאסרו מטעם זה אף בדיעבד.
969. סעיף טז (מצה שנתכפלה בתנור, ונתדבקה שם במקום הכפל ... שמא לא היה חום האש יכול לשלוט בכח בין הדבקים להתחיל לאפות שם מיד, ונתחמץ שם קודם שהתחיל לאפות שם).
970. מ"א שם (אבל נתן לתוכה זרעונים שאינם חדים, אפילו אינם כתושים, שרי בדיעבד, דדבר קטן כזה אין מעכב אפייתו ... וכן משמע סוף סי' תנ"ה). והיינו כדלעיל סי' תנה סל"ב (יזהר לכתחלה שלא ליתן שום תבלין בעיסה (שנילושה במים), לפי שהן חריפין קצת ומחממין קצת את העיסה. ואם עבר ונתנן בתוכה מותרת ... אבל קצח ושומשמין וכיוצא בהם ממיני זרעים שאין בהם חריפות כלל, אפילו לכתחלה מותר לערבם בתוך העיסה (אלא שלכתחלה יש לכותשם קודם שישימם בעיסה, ואל ישימם בתוכה כשהם שלמים, מטעם שיתבאר בסוף סי' ת"ס ע"ש)).
971. ארחות חיים, הובא בב"י (כתוב בארחות חיים ... יש אומרים שהוא הדין שאסור ללוש העיסה עם זרעים, כגון שומר וכיוצא בו, מהאי טעמא). ח"י שם (בקטניות שבא בתוכו תוך הלישה, שמעכבין אפייתה. מכל מקום נראה לי דאין להחמיר בדיעבד).
972. שאז מותר אפילו לכתחלה, שבודאי אינו מעכב אפייתה. אך מכל מקום יש ליזהר מזה בליל הסדר, כדלעיל סי' תנה סל"ג (ומכל מקום המצה של מצוה שאדם יוצא בה ידי חובתו, צריך שלא יהא בה רק קמח ומים בלבד. אבל אם עירב בה קצח ושומשמין או מיני תבלין, הרי זו מצה עשירה ואינו יוצא בה).
973. ט"ז ס"ק ו (ומזה אסרתי במצה שנמצא בה אחר אפיתה קטנית אחת, אע"פ שאין קטנית מחמיץ כמ"ש סי' תנ"ג, מכל מקום מטעם עיכוב אפיה יש לאסור).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 28 עמודים.