ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשולחן ערוךקו"א אורח חיים חלק במהדו"ב לסי' רמגוספר

וספר

וספר התרומה ^קעד וסיעתו שהתירו גם בשכיר לכל המלאכות ס"ל דקצץ מהני גם אם לא הוה כקבלן דכדידיה דמי, כיון דקצץ עביד אדעתא דנפשיה, ולא גרע מנכרי העושה מעצמו שאינו צריך למחות אע"ג דאינו קבלן כדתנן^קעה נכרי שבא לכבות כו', לשיטתם^קעו דלא ס"ל דבדליקה דוקא הקילו, וכמ"ש הרשב"א^קעז והרא"ש סוף פרק כל כתבי^קעח גבי ליקט עשבים. והערמה דאסרו^קעט התם, היינו בדאיכא חשש אמירה לנכרי, כדמייתי מפרק הפועלים^קפ ע"ש בגמרא וקא עברי משום ולפני עור כו'. וכן הוא בהדיא בהגהות אשר"י^קפא מאור זרוע שם. וע"ש בתוס' ד"ה מיחלפי כו'^קפב. ואף דבספר התרומה^קפג כתב שלא יערים לומר לעשות לעצמו כו', ומשמע דקאי אברייתא^קפד מאכיל אחריו כו' דמיירי בליקט לבהמתו, וכ"מ בהדיא מלשון וכ"ש כו'^קפה, וכ"מ ג"כ מסיום לשונו מאכיל את בהמתו של ישראל מוקצה כו', דמשום מוקצה בלחוד נגע בה ולא משום איסור הלקיטה כלל לפי שהיא בשביל הנכרי^קפו. מ"מ ממילא משמע, מדמייתי ממתני' דנכרי שבא לכבות כו', מכלל דלא ס"ל כמ"ש הרשב"א^קפז לדחות דבדליקה דוקא הקילו. אלא דאפ"ה ס"ל לספר התרומה כיון דמאכיל לבהמת ישראל ניכר בזה שמתכוין בשביל ישראל כמו במדליק במסיבה שרובה ישראל^קפח, אלא דכיון דאיכא למימר נמי דעביד אדעתא דנפשיה כמו בנכרי שבא לכבות יש להקל בבהמתו, שאין גופו ממש נהנה^קפט כמו במשתמש לאור הנר שהדליק את הנר במסיבה^קצ. ולא מהני האי טעמא לספר התרומה אלא כשלא הערים הנכרי בלקיטתו לרבות בשביל ישראל, אבל אם ריבה בשבילו לא מהני האי טעמא שאין גופו נהנה, דהא תנן^קצא בהדיא ואם בשביל ישראל אסור, אע"ג דעביד אדעתא דנפשיה, משום דמה שמאכיל לבהמתו ה"ל כגופו נהנה, אף שאינו מעמידה בידים אלא דקאי באפה ואזלה ואכלה^קצב, וליקט עשבים דמי להדליק נר דאסור אפילו במסיבה, ומה שהנכרי מאכיל לא עדיף מקאי באפה לספר התרומה, אלא בליקט לבהמתו^קצג, דעלה קאי וכתב וכל שכן כו', ודיו לבא מן הדין כו'^קצד. אבל הרשב"א והרא"ש ס"ל דאף [ש]המאכיל לבהמת ישראל דמי למסיבה שרובה ישראל, מ"מ כיון דהנכרי אדעתא דנפשיה עביד לא מיקרי גופו נהנה כלל דהנאה ממילא אתיא מהנכרי דעביד לנפשיה (דהרשב"א נמי ס"ל לחלק בין גופו נהנה בשבת כמ"ש בתשובה^קצה שבב"י סי' ד"ש), משא"כ במסיבה דאסרו להשתמש לאורו כמ"ש לעיל. וספר התרומה ס"ל דלא מהני הא דעביד אדעתא דנפשיה אלא לענין איסור מוקצה בליקט לבהמתו, ולא בליקט גם בשביל ישראל למימר דלא מיקרי גופו נהנה משום הכי, מאחר דדמי למסיבה שעושה בשביל ישראל, אף שמתכוין לטובת עצמו ומיקרי אדעתא דנפשיה בגמ'. אבל בעלמא היכא דאינו נהנה כלל בשבת מודה ספר התרומה להרא"ש ורשב"א בשם התוס', וכן הוא בהדיא בתוס' שלנו^קצו בשם ר"ש הזקן.

הערות

קעד. אחר שביאר דעת הרמב"ם, חוזר לסכם את שיטת בעל התרומה בענין שכיר שנה (שנתבאר לעיל ד"ה והשתא אתי שפיר) ובענין נכרי העושה מעצמו (שנתבאר בתחלת המהדורא בתרא).
קעה. שבת קכא, א. וכמבואר בשוע"ר סי' שלד סכ"ו.
קעו. ס' התרומה סי' רמז.
קעז. קכב, א סד"ה רבא בשם התוס', וכדלעיל בתחלת המהדו"ב.
קעח. סו"ס יב.
קעט. הרשב"א (בשם התוס') והרא"ש שם.
קפ. ב"מ צ, רע"ב.
קפא. ב"מ פ"ז סי' ו: רגלים לדבר שהבעלים אמרו להן.
קפב. שלא יאמרו אחרים לנכרי לעשות.
קפג. סי' רמז (הועתק במרדכי רמז תו).
קפד. שבת קכב, א.
קפה. וכ"ש אם גוי ליקט עשבים בשבת ומאכיל אותם לבהמת ישראל; משמע שגם בזה מיירי בליקט לעצמו וא"כ האכיל גם לבהמת ישראל, וכמבואר בשוע"ר סי' שכה ס"כ (במוסגר).
קפו. וא"כ איך אפשר לומר שבעל התרומה ס"ל כהרשב"א והרא"ש, שנכרי העושה מעצמו אין צריך למחות, כמו בנכרי הבא לכבות.
קפז. בחידושיו, אלא כמ"ש שם בשם התוס' וכמ"ש בתשובתו, וכדלעיל בתחלת המהדו"ב.
קפח. וכמבואר בשוע"ר סי' רעו ס"ז, דאמרינן שמן הסתם מכוין לצורך שניהם ואסור.
קפט. כסיום דברי ס' התרומה שם: שהרי הוא לא פירש כי בשביל הישראל הוא עושה וגם גופו של ישראל אינו נהנה בדבר.
קצ. כמבואר בשוע"ר שם, שמזה יש הוכחה שבתחלה הדליק בשביל עצמו.
קצא. במשנה (לגבי נר ומים וכבש) וברייתא שם (לגבי עשבים).
קצב. כמבואר בגמרא שם, ובשוע"ר סי' שכה שם.
קצג. אז אומרים שכיון שאין גופו נהנה (רק בהמתו) א"כ היה ליקוט העשבים לצורך בהמת הנכרי.
קצד. דכמו בקאים באפה דמותר מיירי רק כשליקט הנכרי לבהמתו (כמפורש בברייתא ורש"י שם ד"ה מאכיל), כך גם במאכיל הנכרי לבהמת ישראל (שמוסיף בס' התרומה) מיירי רק כשליקט הנכרי לבהמתו.
קצה. ח"א סוס"י נט.
קצו. קכב, א ד"ה ואם (הנ"מ בכיבוי וכיוצא בו שאין ישראל נהנה במעשה הנכרי).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 20 עמודים.