שמג דין קטן בשבת

שמג דין קטן בשבת

ובו

י"א סעיפים

חנוך

קטן

א קטן ¹⁸³⁴ העובר על דברי תורה להנאתו, כגון שאוכל

נבלות או שמחלל שבת לצרכו, אין בית דין מצווין להפרישו ¹⁸³⁵ .

אבל אם עושה בשביל גדול, צריך למחות

בידו ¹⁸³⁶ מדברי סופרים ¹⁸³⁷ , כמ"ש בסי' של"ד ¹⁸³⁸ .

ואם הוא דבר המתפרסם לרבים, ויש לחוש

שיטעו השומעים לומר שדבר זה מותר הוא, צריך למחות בו אע"פ שעושה לדעת עצמו,

כגון שתוקע בראש השנה שחל להיות בשבת, שהקול נשמע לרבים ויבאו לטעות ולומר שתוקעין

גם כשחל בשבת ¹⁸³⁹ :

ב וכל זה באחרים, אבל אביו, כיון שהוא

מצווה מדברי סופרים לחנך את בנו ¹⁸⁴⁰ או בתו ¹⁸⁴¹ , אפילו במצוות עשה, משהגיעו לחינוך, כל

שכן שמחוייב מדברי סופרים לגעור בהם ולהפרישם מלעבור על לא תעשה ¹⁸⁴² , ואפילו על איסור של דברי סופרים ¹⁸⁴³ .

ואם איננו מפרישם מאיסור של תורה,

צריכים הבית דין למחות בידו. אבל אם אינו מפרישם מאיסור דברי סופרים אין צריך

למחות בידו ¹⁸⁴⁴ :

ג ושיעור החינוך במצוות עשה הוא בכל

תינוק לפי חריפותו וידיעתו בכל דבר לפי עניניו ¹⁸⁴⁵ , כגון היודע מענין שבת חייב לשמוע

קידוש והבדלה, היודע להתעטף כהלכה חייב בציצית כמ"ש בסי' י"ז ¹⁸⁴⁶ , וכן כל כיוצא בזה, בין במצות עשה של

תורה בין בשל דברי סופרים ¹⁸⁴⁷ .

אבל החינוך בלא תעשה, בין של תורה בין

של דבריהם, הוא בכל תינוק שהוא בר הבנה ¹⁸⁴⁸ , שמבין כשאומרים לו שזה אסור לעשות או

לאכול. אבל תינוק שאינו בר הבנה כלל, אין אביו מצווה למנעו בעל כרחו מלאכול מאכלות

אסורות ¹⁸⁴⁹ או מלחלל שבת, אפילו באיסור של תורה,

כיון שאינו מבין כלל הענין מה שמונעו ומפרישו. וכן אם הוא כהן, אינו צריך להוציאו

מבית שהטומאה בתוכו, אלא אם כן הוא בר הבנה אזי אביו מצווה להוציאו ¹⁸⁵⁰ :

ד אבל אמו אין מצווה עליו ¹⁸⁵¹ כלל, בין במצות עשה בין בלא תעשה:

לא

תאכלום – לא תאכילום

ה וכל זה לענין להפרישו מאיסור, אבל

לספות לו איסור בידים, אסור לכל אדם ¹⁸⁵² מן התורה ¹⁸⁵³ , אפילו אינו בר הבנה כלל ¹⁸⁵⁴ , שנאמר ¹⁸⁵⁵ לא תאכלום, ופירשו חכמים לא תאכילום

לקטנים.

ואפילו דברים האסורים מדברי סופרים אסור

להאכילו ¹⁸⁵⁶ , אפילו הוא צריך לכך, ואפילו הוא חולה, כל שאין בו סכנה, כמו

שאסור בגדול ¹⁸⁵⁷ . וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד,

אפילו בדברים האסורים משום שבות ¹⁸⁵⁸ .

ונכרי המאכיל איסור לתינוק שאינו בר

הבנה, אין אביו צריך למחות בו ¹⁸⁵⁹ . אבל אסור לכל אדם לומר לנכרי שיאכילנו,

שהאמירה לנכרי אסורה בכל האיסורים שבתורה ¹⁸⁶⁰ , וכל שכן שאסור לומר כן להתינוק ¹⁸⁶¹ .

ואם התינוק צריך לכך, כגון שהוא קצת

חולה, מותר לומר לנכרי להאכילו ¹⁸⁶² , שצרכי קטן דינם כחולה שאין בו סכנה,

שהתירו בו אמירה לנכרי אפילו באיסורי תורה, כמו שנתבאר בסי' שכ"ח ¹⁸⁶³ . וכן אם צריך לשתיית יין, ואין שם יין

ישראל אלא סתם יינם של נכרים, ואין היין חזק כל כך שיכשירנו על ידי מזיגת ששה

חלקים מים ואחד יין, כמ"ש בי"ד סי' קל"ד ¹⁸⁶⁴ , מותר לומר לנכרי להשקותו לו ¹⁸⁶⁵ :

ו ויש אומרים ¹⁸⁶⁶ שכל שהוא לצרכו של תינוק, כגון אכילה ושתיה, לא גזרו בו חכמים

כלל, ומותר להאכילו בידים כל דבר שאין איסורו אלא מדברי סופרים, אם צריך לכך,

אע"פ שהגיע לחינוך. אבל אם אינו צריך לכך אסור להאכילו אפילו אינו בר הבנה

(ואביו צריך למחות בו אם הוא בר הבנה ¹⁸⁶⁷ ), אפילו באיסור דברי סופרים, שהרי אסור

להניקו חלב אמו אחר כ"ד חדש ¹⁸⁶⁸ , אע"פ שאין איסור חלב אשה אלא מדברי סופרים, הואיל ואינו

צריך לו אחר כ"ד. ויש לסמוך על דבריהם להקל בדברי סופרים, אם הוא צריך לכך

ואין שם נכרי להאכילו על ידו.

ואף אם אין התינוק צריך לכך, אלא שהגדול

צריך לכך שיעשה לו תינוק איזה דבר האסור מדברי סופרים, אין איסור לפי סברא זו

ליתנו לו שיעשהו לו ¹⁸⁶⁹ אלא כשנותנו לו בקביעות תדיר, שיש לחוש

שמא יתרגל התינוק ויסרך בעשיית דבר זה ויבא לעשותו אף כשיגדיל, אבל כשנותנו לו

באקראי בעלמא, אין לחוש לכך ¹⁸⁷⁰ , רק שיהא בענין שאין בו איסור מה שעושה בשבילו כמ"ש בסי'

של"ד ¹⁸⁷¹ , כגון לצורך מצוה ¹⁸⁷² .

לפיכך ¹⁸⁷³ מותר להטעים לתינוק שהגיע לחינוך מכוס של קידוש שמקדשין בבית

הכנסת, אף על פי שהתינוק אינו צריך כלל לטעימה זו, ויכול הוא להמתין מלטעום עד

שישמע הקידוש שבמקום סעודה בבית אביו המחנכו לזה, אעפ"כ כיון שאיסור הטעימה

קודם הקידוש הוא מדברי סופרים, ויש לנו צורך בטעימה זו. ואין לאסרה אלא משום שמא

יסרך בה התינוק, וזה אין לחוש בקידוש שבבית הכנסת שאין מטעימים להתינוקות בקביעות

בכל שבת ושבת, שלפעמים יש אורחים השובתים ואוכלים בחדרי בית הכנסת ושומעים הקידוש

משם, ואז אין צריך כלל להטעים לתינוקות ¹⁸⁷⁴ , כמו שנתבאר בסי' רס"ט ¹⁸⁷⁵ :

ז וכל זה כשמאכילים איסור לתינוק לצרכינו ¹⁸⁷⁶ , וכן אם אומרים לו לעשות לנו איזה דבר

האסור אפילו מדברי סופרים ¹⁸⁷⁷ , אבל כל שהוא צרכו של תינוק ותקנתו, לא

חששו בו שמא יסרך בכך ויעשה כן לכשיגדל, לפי שידוע לו שבשביל שהוא קטן מתירין לו

צרכיו, ולא יטעה מזה לעשות כן כשיגדל ¹⁸⁷⁸ . ולכן מותר להאכילו קודם קידוש אם הוא

רוצה לאכול, וכן לשתות, ואסור לענותו ¹⁸⁷⁹ . וכן כל כיוצא בזה בשאר כל איסורי דברי

סופרים:

ח כל דבר שהוא משום חינוך מצוה, מותר

לספות לו איסור בידים, כגון להאכיל פסח לקטן שהגיע לחינוך אע"פ שלא נמנה עליו,

ואין הפסח נאכל אלא למנויו, אעפ"כ כיון שמתכוין לחנכו במצות מותר ¹⁸⁸⁰ .

אבל מצוה שלא שייך בה חינוך, דהיינו שלא

יוכל לעשותה כשיגדל, שזהו עיקר טעם החינוך ¹⁸⁸¹ , כגון להטעימו מכוס של מילה ביום

הכיפורים כדי שלא תהא הברכה נראית לבטלה ¹⁸⁸² , אע"פ שזהו צורך מצוה, מכל מקום

כיון שכשיגדל יאסור לו, לכן גם עכשיו אסור, משום שמא יסרך בכך ויטעום ממנו גם

כשיגדל ¹⁸⁸³ , כמו שיתבאר בסי' תרכ"א ¹⁸⁸⁴ .

ולכן כל שבות שמותר לעשותן על ידי נכרי

לצורך מצוה ¹⁸⁸⁵ , אסור לעשותו על ידי קטן משום שמא יסרך

בכך, אם לא באקראי בעלמא, כמו שנתבאר למעלה ¹⁸⁸⁶ :

ט אסור ליתן לתינוק חגב חי טמא לשחוק בו,

שמא ימות ויאכלנו, ונמצא מאכילו איסור בידים, כיון שהוא נתן לו האיסור, וכל שכן

דבר האסור הראוי לאכלו כך. ואפילו דבר שאין בו איסור אלא משום בל תשקצו, אסור ליתן

לו אם יש לחוש שיאכלנו ¹⁸⁸⁷ . אבל מותר ליתן לו עוף טמא לשחוק בו,

מפני שאף כשימות אינו ראוי לאכילה כך ¹⁸⁸⁸ :

י (וכל ¹⁸⁸⁹ זה באיסורי מאכלות, ואפילו הוא איסור

שהזמן גורם ¹⁸⁹⁰ ). אבל מותר ליתן לתינוק בשבת חפצים

שיכול לעשות בהם מלאכה לעצמו, ואפילו אם ידוע שיעשה בהם, כגון ליתן לתינוק עוגה

שכתובים עליה אותיות שאסור לאכלה בשבת ¹⁸⁹¹ , כמ"ש בסי' ש"מ ¹⁸⁹² , אף על פי שהתינוק יאכלנה בודאי, כיון

שמתכוין הוא להנאת עצמו אין צריך להפרישו ¹⁸⁹³ כמו שנתבאר למעלה ¹⁸⁹⁴ , רק שלא יתן גדול לתוך פיו של תינוק ¹⁸⁹⁵ :

יא קטן שהכה אביו או עבר שאר עבירות

בקטנותו, אע"פ שאינו צריך תשובה כשיגדל, מכל מקום טוב לו שיקבל על עצמו איזה

דבר לתשובה ולכפרה, אף על פי שעבר קודם שנעשה בר עונשין ¹⁸⁹⁶ .

ולענין דבר שבממון ¹⁸⁹⁷ יתבאר בחו"מ סי' שנ"ט ¹⁸⁹⁸ :

[1834] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן

זה:

(א)

חנוך קטן (ס"א-ד).

(ב)

לא תאכלום – לא תאכילום (ס"ה-יא).

[1835] יבמות

קיד, רע"א (קטן אוכל נבלות, אין בית דין מצווין להפרישו). טור ושו"ע ס"א

(קטן אוכל נבלות, אין בית דין מצווין להפרישו).

וכן הוא לעיל סי' שא סכ"א (ואין

אנו מצווים להפריש הקטן מחלול שבת). סי' שלד סכ"ו (קטן המחלל שבת להנאת עצמו,

אין צריך למחות בו). לקמן סי' שסב סי"ז (ולהנאת עצמו הוא מתכוין).

[1836] משנה שבת קכא, א (קטן שבא

לכבות, אין שומעין לו). רבינו ירוחם נתיב א ח"א (אם מוכחא מילתא שעושה על דעת

גדול, שמבין הקטן שגדול נחת רוח לו בכך, אסור, ומצווין עליו להפרישו). טור

ושו"ע סי' שלד סכ"ה (קטן שבא לכבות, צריך למחות בידו).

ובזה יש הפרש בין קטן לבין נכרי, כדתנן

שם (נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה, מפני שאין שביתתו עליהן, אבל קטן

שבא לכבות אין שומעין לו). ובגמרא שם (בקטן העושה לדעת אביו, דכוותה גבי נכרי דקא

עביד לדעתיה דישראל מי שרי. נכרי לדעתיה דנפשיה עביד), ופרש"י (נכרי אדעתיה

דנפשיה עביד, ואפילו יודע שנוח לו לישראל הוא להנאת עצמו מתכוין שיודע שלא יפסיד).

משא"כ הקטן שעושה על דעת אביו, דינו כמו נכרי העושה מלאכה בשביל ישראל, שצריך

למחות בו, כדלעיל סי' רמג ס"ג (והערה כז). והטעמים וההוכחות לזה נתבארו לעיל

סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק ז.

[1837] כשם שבנכרי חיוב

המחאה הוא רק מדברי סופרים, כדלעיל סי' רמג ס"א (אסרו חכמים לומר לנכרי לעשות

לנו מלאכה בשבת), וס"ג (צריך הוא למחות בהנכרי ולא יניחנו שיתעסק בהם בשבת).

כך בקטן העושה מלאכה בשביל גדול,

איסורו מדברי סופרים בלבד.

[1838] סכ"ו

(קטן שבא לכבות צריך למחות בידו, אפילו לא הגיע לחינוך, ואפילו אין אביו שם, לפי

שהקטן אין לו שקול הדעת שיתכוין להנאת עצמו, אלא כיון שיודע שדליקה זו היא הפסד

לאביו (או לישראל אחר), הרי הוא מכבה מן הסתם בשבילו, כדי לעשות לו נחת רוח), ושם

נסמן (הערה 1332 והערה 1336 ).

וכן הוא לקמן סי' שסב סי"ז (אם

יודע שחפץ זה של אביו, הרי הוא מתכוין מן הסתם בהבאתו בשביל אביו, וצריך כל אדם

למחות בתינוק זה שלא יביאנו, כמו שנתבאר בסי' של"ד).

וכל זה הוא באיסור של תורה, אבל

בדבר האסור מדברי סופרים, יש מתירין, כדלקמן ס"ו ( ויש אומרים

שכל שהוא לצרכו של תינוק ... ואף אם אין התינוק צריך לכך, אלא שהגדול צריך לכך

שיעשה לו תינוק איזה דבר האסור מדברי סופרים, אין איסור לפי סברא זו ליתנו לו

שיעשהו לו).

[1839] ר"ן

ר"ה ט, ב ד"ה והנ"מ (אבל קטן שלא הגיע לחנוך, ביום טוב אין בשבת לא,

דבשבת אין מתעסקין עמו. ולא עוד אלא שאם בא לתקוע מעכבין עליו, והכי מוכח בגמרא.

וכי תימא אמאי מעכבין, דהא קי"ל (יבמות קיד, א) דקטן אוכל נבלות [אין] בית

דין מצווין להפרישו. יש לומר דהני מילי במילתא דלא מיפרסמא ולא נפיק מינה חורבא,

אבל במילתא דמפרסמא, כי הא שהקרן נשמע לרבים, מעכבין, דלמא נפיק מינה חורבא לתקוע

בשבת שלא כראוי). מ"א ריש הסימן (ומלתא דנפיק מיניה חורבא, כגון תקיעת שופר

שהקול נשמע לרבים ויבואו לתקוע בשבת, בית דין מצווין להפרישו (ר"ן פ"ג

דר"ה).

וכן הוא לקמן סי' תקפח ס"ו (קטן

התוקע בשבת זו, בית דין מצווין להפרישו, אף על פי שלא הגיע לחינוך, כמ"ש בסי'

שמ"ג עיי"ש).

[1840] חגיגה

ד, א (קטן שהגיע לחינוך דרבנן היא). נזיר כט, א (כדי לחנכו במצות ... וחינוך

מדרבנן).

וכן הוא לעיל סי' לט ס"א (וקטן

אע"פ שמוזהר על הקשירה מדברי סופרים לחנכו במצות, אינו מוזהר עליה מן התורה).

סי' רסו ס"י (אפילו הגיע לחנוך והוא בנו, שחייב לחנכו במצות, מכל מקום חינוך

זה אינו אלא מדברי סופרים)

וכל זה בשאר המצות. אבל ללמדו תורה

חייב מן התורה, כדלקמן הלכות תלמוד תורה פ"א ה"א (אף על פי שהקטן פטור

מכל המצות, וגם אביו אינו חייב לחנכו במצות מן התורה אלא מדברי סופרים, אבל תלמוד

תורה מצות עשה מן התורה על האב ללמד את בנו הקטן תורה).

וראה לקוטי שיחות חל"ה ע' 61 ואילך.

חי"ז ע' 233 ואילך.

[1841] יומא

פב, א (בן י' ובן י"א משלימין מדרבנן, בן י"ב משלימין מדאורייתא,

בתינוקת). תוס' ישנים שם (קשה לי דאמרינן בנזיר פרק מי שאמר ... כדי לחנכו במצות,

בנו אין בתו לא, דבתו אין חייב לחנכה. ויש לומר דהתם לא איירי אלא דוקא לענין

נזירות, אבל ודאי לענין שאר מצות חייב לחנכם). תוס' נזיר כח, ב ד"ה בנו אין

בתו לא (התם אמרינן אחד תינוק ואחד תינוקת מחנכין אותם להתענות ביום הכיפורים,

וצריך לחלק בדבר). מ"א סוף סק"א (ובתוס' בנזיר הקשו מאי שנא דביום

הכיפורים מחויב לחנך בתו עיי"ש. ואפשר דכל המצות דמי ליום הכיפורים וצריך

לחנכם).

[1842] רמב"ם

הל' מאכלות אסורות פי"ז הכ"ח (אע"פ שאין בית דין מצווין להפריש את

הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו, כדי לחנכו בקדושה, שנאמר חנוך לנער על פי

דרכו וגו ' ). תוס' קכא, א ד"ה שמע מינה (דבהגיע

לחינוך, כיון שחייב לחנכו, כל שכן דצריך להפרישו שלא יעשה עבירה). שו"ע

ס"א (אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו). מ"א סי' שסב ס"ק טו (ועיין

סי' של"ד סכ"ה וסי' שמ"ג, דאם אביו שם, דצריך למחות בידו).

וכן הוא לעיל סי' שלד סוף סכ"ו

(אבל קטן המחלל שבת להנאת עצמו אין צריך למחות בו, אלא אביו בלבד אם הגיע לחינוך,

כמ"ש בסי' שמ"ג). לקמן סי' שסב סי"ז (וכל זה באחרים, אבל אביו

מצווה לחנכו ולגעור בו ולהפרישו כשרואהו מחלל שבת אפילו להנאת עצמו). סי' תרטז

ס"ד (אם הגיע לחינוך אסור להאכילו ... ואם הוא מעצמו עושה אחד מדברים אלו,

אין צריך למחות בידו, חוץ מאביו שצריך למחות בידו ולחנך את בנו במצות).

ומכל מקום גם אחרים מקיימים מצוה

כשמחנכים את הקטן, כדלעיל סי' קסז סוף סכ"ג (לקטנים רשאי לברך כל ברכת הנהנין,

כדי לחנכן במצות, ואפילו אין חינוכם מוטל עליו, כגון שאינן מבני ביתו), ולקמן סי' תקצו

סוף ס"ב (מותר לומר לקטן שיתקע כדי שיתלמד ... לפי שמצוה על הגדולים ללמד את

הקטנים ולחנכם במצות).

[1843] ט"ז

סק"א (לענין אב עצמו דנקט השו"ע, ודאי צריך הוא לגעור בו אפילו באיסור

דרבנן). מ"א סק"ב (באמת אפילו באיסורא דרבנן חייב האב לחנכו, כדאיתא

בסי' ק"ו ס"א ובכמה דוכתי). והוא כדלעיל סי' קו ס"ג (קטנים שהגיעו

לחינוך חייבים לחנכם להתפלל י"ח ערב ובוקר).

וכן הוא לקמן סי' שסב שם (אביו

מצווה לחנכו ולגעור בו ולהפרישו כשרואהו מחלל שבת אפילו להנאת עצמו, ואפילו

באיסורי דברי סופרים, כמ"ש בסימן שמ"ג).

[1844] רמב"ם

פכ"ד הי"א (קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות, כגון שתלש מעציץ שאינו

נקוב או טלטל בכרמלית אין בית דין מצווין להפרישו, וכן אם הניחו אביו אין ממחין

בידו), כפירוש שהובא בב"י בשם הר"ר יוסף פאסי (ומצאתי כתוב בשם הרב

הגדול מהר"ר יוסף פאסי ז"ל, שמה שכתב הרמב"ם בפרק כ"ד גבי

שבות, דמשמע דוקא שבות אבל לא איסור תורה, לא קאי ארישא דקתני אין בית דין מצווין

להפרישו, דאפילו באיסורי תורה נמי אין מצווין להפרישו, אלא אסיפא דקתני ואם הניחו

אביו אין ממחין בידו קאי, וקאמר דהיינו באיסורי דרבנן דוקא, אבל באיסורי תורה

ממחין בית דין ביד אביו שלא יניחנו לעשות איסור. וזה יתיישב על מה שכתב בסוף הלכות

מאכלות אסורות (הכ"ח) שאף על פי שאין בית דין מצווין להפרישו, מצוה על אביו

לגעור בו ולהפרישו. ואהאי מצוה בית דין מצווין באיסורי תורה דוקא, אבל לא באיסורי

דרבנן. וכיוצא בזה מצאתי שכתב מורי חמי הרב החסיד הגדול ה"ר חיים ן' אלבלג

ז"ל). מ"א סק"ב (שאם לא הפרישוהו אין בית דין מוחין בידו, אבל

באיסור דאורייתא, בית דין מוחין ביד האב להפרישו (ב"י רסי' זה)).

משא"כ כשאין אביו שם, הובא

לעיל (הערה 1835 ), מיבמות קיד, רע"א (קטן אוכל

נבלות, אין בית דין מצווין להפרישו), היינו אפילו באיסורים מדאורייתא.

[1845] משנה

סוכה מב, א (קטן היודע לנענע חייב בלולב). ערכין ב, ב (קטן היודע להתעטף, חייב

בציצית ... קטן היודע לשמור תפלין, אביו לוקח לו תפלין). תוס' שם ד"ה שהגיע (כל

אחד ואחד לפי דרכו, כדאשכחן לעיל גבי לולב וסוכה ותפלין). ותוס' שם ג, רע"א (כגון

שהגיע לחינוך שמירת שבת אבל לא הגיע לחינוך תקיעת שופר). מ"א סוף סק"ג (והחינוך

כל חד לפום חורפיה, היודע להתעטף חייב בציצית, לשמור תפילין חייב בתפילין, היודע

מענין שבת חייב בקידוש, וכן כל כיוצא בזה).

[1846] ס"ד (קטן היודע להתעטף ...

אביו חייב לקנות לו טלית בת ד' כנפות ולהטיל בה ציצית כדי לחנכו במצות). וכן

בתפילין – לעיל סי' לז ס"ג (קטן היודע לשמור תפילין בטהרה ... חייב אביו

לקנות לו תפילין לחנכו במצות). סי' קצט ס"ט (יש אומרים שקטן היודע למי

מברכין, מזמנין עליו). וכן בסדר של פסח – לקמן סי' תעב סכ"ה (ואף הקטנים חייב

אביהם לחנכם במצות להשקותם כוסות על הסדר שיתבאר, אם כבר הגיעו לחינוך (דהיינו

שהגיעו לזמן שראוי לחנכם לשמוע הדברים שאומרים על הכוסות, כגון שהן יודעין מענין

קדושת יום טוב, ולכן ראוי לחנכם לשמוע הקידוש שאומרים על כוס ראשון (עיין סי'

רס"ט), וגם יש בהן דעת להבין מה שמספרים להם מיציאת מצרים באמירת ההגדה, ולכן

ראוי לחנכם לשמוע ההגדה שאומרים על כוס שני).

[1847] דיני חיוב

הקטן בחנוך נתבארו גם לעיל סי' ב מהדו"ב ס"ו ומהדו"ק ס"ז (לענין

כיסוי ראש). סי' ע ס"ב (לענין קריאת שמע). סי' קו ס"ג (לענין תפלה). סי'

קכד ס"י (לענין עניית אמן). סי' קכח סמ"ט (לענין נשיאת כפים). סי' קפו ס"ג,

וסי' קפז ס"ד (לענין ברהמ"ז). סי' תרטז ס"ה ואילך (לענין תענית יום

הכיפורים). סי' תרמ ס"ג (לענין ישיבה בסוכה).

[1848] איסור

והיתר שער מח ס"ח (מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה ובפרישה ...

והני מילי בבר הבנה). מ"א סק"ב (וכתב באיסור והיתר הארוך שער מ"ח,

דדוקא בתינוק דבר הבנה, אבל לאו בר הבנה לית לן בה).

[1849] ראה

בדי השלחן סי' קמז סק"ד.

[1850] מ"א

שם (הבית דין מוחין ביד האב להוציאו משם, אם הוא בר הבנה).

[1851] משנה

נזיר כח, ב (האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה), ובגמרא שם כט, א (אמר

ריש לקיש כדי לחנכו במצות ... איש חייב לחנך בנו במצות ואין האשה חייבת לחנך את

בנה). מ"א שם (אביו מצווה, אבל אמו אינה מצווה. וכן הוא בנזיר דף כ"ט).

וכן הוא לקמן סי' תרטז ס"ד (אבל

אמו אינה מצווה על כך). סי' תרמ ס"ד (אבל אמו אינה חייבת לחנכו במצות, והרי

היא אצלו כשאר כל אדם).

אבל ראה של"ה שער האותיות אות ד

(סד, א. הובא בקונ' חנוך לנער. תורת מנחם התוועדויות תשמ"ג ח"ב ע' 1085),

שהנשים מצוות על תוכחת בניהם כמו האב ויותר מהם, מטעם שהם פנויות ומצויות יותר בבית.

ולקמן הלכות תלמוד תורה פ"א בקונטרס אחרון סק"א גבי עירובי תחומין – שהקטן

"יוצא עם אמו לדבר מצוה שהיא מחנכתו". בדי השלחן סי' קמז סוף סק"ג

[1852] יבמות

קיד, א (לא תאכלום כי שקץ הם, לא תאכילום, להזהיר הגדולים על הקטנים ... דלא ליספו

ליה בידים). שו"ע ס"א (ולהאכילו בידים, אסור). לבוש ס"א (להאכילו

איסור בידים, אפילו אחרים אסורים).

וכן הוא בשו"ת רבינו סוס"י

מא (במצות עשה המוטלת על האב לחנך בה בנו כדי שיקיים מעצמו כשיגדיל, שזו היא מצות

חינוך, כדכתיב חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין וגו' ... אבל למספי איסור בידים

לקטן, דאסור לכולי עלמא, לאו משום חינוך אתינן עלה, אלא מדכתיב לא תאכלום קרי ביה

לא תאכילום, כדאיתא בפרק חרש, דחינוך אינו מוטל על האב בלבד).

ולכן גם אמו אסורה בזה, אף שאינה

מחוייבת בחינוכו, כדלעיל סעיף הקודם ( אמו אין מצווה עליו כלל), מכל מקום

אסורה להאכילו בידים, כדל קמן סי' תרטז סוף ס"ד (אמו

אינה מצווה על כך, אבל מכל מקום אסור לה ליתן לפניו לאכול, דהרי זה כאלו מאכילתו

בידים).

[1853] פרי

מגדים משב"ז ס"ק א (ומן התורה אסור להאכילם בידים ... להאכילם בידים אף

בן יומו אסור מן התורה).

וכן הוא לעיל סי' רסו ס"י

(אסור להאכילם דבר האסור בידים מן התורה).

[1854] מ"א

סק"ב (ותינוק שאינו בר הבנה אסור להכניסו בידים).

ואיסור זה הוא גם בחרש ושוטה,

כדלעיל סי' רסו ס"י (אפילו לחרש ושוטה ... אסור להאכילם דבר האסור בידים),

ושם נסמן (הערה סד).

[1855] שמיני

יא, מב. יבמות שם.

[1856] רמב"ם

הל' מאכלות אסורות פי"ז הכ"ז (להאכילו בידים אסור, ואפילו דברים שאיסורן

מדברי סופרים). שו"ע שם (אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים). שו"ת

רשב"א ח"א סי' צב (דלא עלה על דעת שנתיר איסורין דרבנן בכדי). וראה לקמן

(הערה 1868 ).

[1857] ש"ך

יו"ד סי' פא ס"ק כא (אם הוא חולה שאין בו סכנה, אסור להחזירו, אף על פי

שאין בו אלא איסור דרבנן ... ולענין להחזירו קטן שוה לגדול, וכמו שנתבאר באו"ח

סי' שמ"ג, דאסור להאכיל בידים לקטן אפילו דברים האסורים מדרבנן עיי"ש).

[1858] רמב"ם

ושו"ע שם (וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד, ואפילו בדברים שהן משום שבות).

וכן הוא לעיל סי' שא סכ"א (אם

יש בהם עינבל העשוי להשמיע קול, אסורים ללבשם בשבת, שאסור להשמיע קול ... אסור

ליתן לו מלבוש זה שהזוג ארוג בו, שהרי זה כמאכילו איסור בידים עיין סי' שמ"ג).

לקמן סי' תרטז סוף ס"א (אסור לרחוץ בחמין ... משום גזירת מרחץ ... ולפיכך

אסור לעשותה לקטן בידים, כמו שאסור להאכילו בידים כל האיסורין של דבריהם כמ"ש

בסי' שמ"ג).

[1859] רבינו

ירוחם נתיב א ח"א יג, ג (כתב רמ"ה דאין למחות בגויות המאכילות אותו

נבלה. אבל אסור לומר לגויה להאכילו דבר איסור). מ"א סק"ג ד"ה כתב (כתב

רי"ו נ"א ח"א דאין למחות בעכו"ם המאכילין אותם איסור, אבל

אסור לומר לעכו"ם להאכיל אותם איסור עכ"ל).

והיינו כיון שאינו בר הבנה, אין

אביו חייב למחות בו משום מצות חנוך. וכיון שהנכרי עושה מעצמו, אין האב צריך למחות

בנכרי. ומתי צריך למחות בנכרי העושה מעצמו נתבאר לעיל סי' רנב ס"י (ושם הערה

פג).

[1860] כדלעיל

סי' רמג סוף ס"א (אסרו חכמים לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת ... וכן בשאר

כל איסורין שבתורה). וכך גם כאן באיסור "לא תאכלום – לא תאכילום".

[1861] שגם בתינוק יש איסור

אמירה, כמו בנכרי (כנסמן לעיל הערות 1836 - 1837 ).

ואפשר שגם זה אסור משום "לא תאכלום – לא תאכילום".

וראה משנה למלך הל' מאכלות אסורות

פי"ז הכ"ז בסוף דבריו, אם האומר לה מופר ליך הוי כמאכילה בידים.

[1862] אף

שנתבאר לעיל ש"אסור להאכילו ... אפילו הוא חולה, כל שאין בו סכנה, כמו

שאסור בגדול" . מכל מקום "מותר לומר לנכרי להאכילו".

מ"א שם (ואם התינוק צריך לכך,

כגון שהוא קצת חולה, מותר לומר לעכו"ם להאכיל אותם. וכן נוהגים בפסח שמצווים

לעכו"ם לישא התינוק לביתו ולהשקותו חמץ).

וכן הוא לקמן סי' תנ סכ"ד (מי

שיש לו תינוק חולה קצת שהוא צריך לאכול או לשתות חמץ, יזהר שלא יאמר לנכרי תן חמץ

לתינוק זה ואני אפרע לך, אלא יבקש ממנו שיתן החמץ במתנה להתינוק).

[1863] סי"ט

(חולה שנפל מחמת חוליו למשכב ואין בו סכנה ... הרי צרכיו נעשין על ידי נכרי אפילו

במלאכות גמורות של תורה), וסכ"ב (מותר לומר לנכרי לעשות תבשיל לקטן שאין לו

מה לאכול, שסתם צרכי קטן דינם כצרכי חולה שאין בו סכנה).

וכן כאן, שאף שאיסור לא תאכילום הוא

" אסור לכל אדם מן התורה", כאמור לעיל .

מכל מקום כיון שהתינוק "קצת חולה, מותר לומר לנכרי להאכילו" .

[1864] בשו"ע

שם ס"ה (כמה יהא במים ויהא בהם כדי לבטל טעם היין, ששה חלקים כנגדו).

[1865] מ"א

סק"ג ד"ה קטן (קטן שלא הגיע לחינוך, ושתיית המים היזק לו, ואין שם יין

ישראל, מותר לגדול ליתן לו סתם יינם, ובתנאי שימזוג בששה חלקים מים, וישים המים

תחלה ואחר כך היין (ראב"ח ח"א קי"ב). ונראה לי דאם היין אינו חזק

ויפסד על ידי כך, יצוהו לעכו"ם ליתן לו).

[1866] שו"ת הרשב"א ח"א סי' צב

(שמותר להאכיל את הקטן איסור דרבנן ... ובכדי לא ספינן ליה איסורין דרבנן, אבל כל

שיש בו צורך לתינוק מאכילין אותו) . ר"ן יומא בתחלתו סוד"ה יום

(שכל שהוא לצרכו של תינוק, אף על פי שהגיע לחינוך, מאכילין אותו איסור מדרבנן,

ואפילו בידים). הובא ב"י סוף הסי'.

עוד נתבאר לעיל סי' רסט ס"ג (שלא

אסרו להאכילו איסור בידים אלא כשהמאכל אסור מצד עצמו, כגון טרפה וכיוצא בה, אבל

כשהמאכל מותר מחמת עצמו, אלא שהוא זמן האסור באכילה, מותר להאכיל לקטן, שהרי

מאכילים הקטנים ביום הכיפורים אפילו קטן שאין בו חשש סכנה אם יתענה). והיינו אף

להאכילו ביום הכיפורים שאיסורו מהתורה, אלא "שהמאכל מותר מחמת עצמו".

אמנם כאן מבאר הטעם להתיר גם "כשהמאכל

אסור מצד עצמו" מדברי סופרים, ו"אע"פ שהגיע לחנוך".

ויתבאר לקמן (הערה 1873 ), שכדי להתיר טעימת הקטן בקידוש

שבבית הכנסת, אף שהגיע לחנוך, זקוקים אנו לב' הטעמים להיתר.

וראה שו"ת צמח צדק או"ח בסופו

(ספק למי סי' ד). תהלה לדוד סק"ד. בדי השלחן סי' קמז סק"ז. קובץ הערות

וביאורים תתכט ע' 64.

[1867] כדלעיל

ס"ג ( החינוך בלא תעשה, בין של תורה בין של דבריהם, הוא בכל תינוק

שהוא בר הבנה) .

[1868] ברייתא

כתובות ס, א (יונק תינוק והולך עד עשרים וארבעה חדש, מכאן ואילך כיונק שקץ, דברי

רבי אליעזר). טור ושו"ע יו"ד סי' פא ס"ז (אם פירש, שגמלוהו שלשה

ימים מעת לעת אחר כ"ד חדש, לא יחזירוה). שו"ת רשב"א שם (דלא עלה על

דעת שנתיר איסורין דרבנן בכדי, ושלא לצרכו של תינוק. ולרבי אליעזר אין צורך הנקה

לבריא יותר מעשרים וארבע חודש ... ובכדי לא ספינן ליה איסורין דרבנן). מ"א שם

(והרשב"א בתשובה כתב ... מידי דלא צריך ליה לא, דהא אסור לינק אחר כ"ד

חודש).

וכדלעיל ס"ה ( ואפילו

דברים האסורים מדברי סופרים אסור להאכילו), ושם נסמן (הערה 1856 ).

[1869] שו"ת

רשב"א שם (ואפילו כל שיש בו צרכנו ולא לתינוק, כזריעת כשותא וטעימת כוס שאמרו

עליו זמן בערב יום הכפורים).

[1870] עירובין

מ, ב (ליתביה לינוקא ... דילמא אתי למסרך), ופרש"י (התינוק, לאחר המנהג זה,

ולשתות ביום הכפורים אחר שיגדיל), ותוס' (אומר רבינו שמואל, דוקא גבי זמן שהוא

קבוע חיישינן דלמא אתי למיסרך, אבל אם אירע ברית מילה בט' באב או ביום כיפור, דלא

הוי אלא אקראי בעלמא, לא חיישינן דלמא אתי למיסרך, ומעשה היה בחופה בעשרה בטבת

נתנו הכוס לתינוק לשתות), ושבת קלט א ד"ה וליתן (ר"ת שמותר ליתן לתינוק

לשתות כוס של ברכה כי מיקלע מילה ביום הכיפורים, ולא חיישינן דילמא אתי למיסרך,

כיון שאין זה מנהג [בקבוע], ולא דמי לכוס דיום הכיפורים דאי הוו יהבי ליה אתי

למיסרך אף כשיהיה גדול, כיון שעושין מנהג לשתות בכל שנה ושנה ביום הכיפורים). שו"ת

הרשב"א סי' שכג (שלא חששו לסרוכי אלא במילתא דקביעא, דכל זימנא וזימנא בכל שתא

עבדי הכי, כההיא דזמן, אבל מלתא דלא קביעא כזה, דאפשר דמקדשינן ולא מטעימינן

לינוקי, כגון דאיכא אורחין, לא חיישינן לסרוכי, כמו שאמרו רבותינו הצרפתים במל את

התינוק ביום הכפורים או בתענית צבור, דמברכין אכסא דחמרא בורא פרי הגפן ומטעמינן

לינוקא).

וראה גם לקמן (הערה 1874 ).

[1871] סעיף

כו (קטן שבא לכבות צריך למחות בידו, אפילו לא הגיע לחינוך, ואפילו אין אביו שם,

לפי שהקטן אין לו שקול הדעת שיתכוין להנאת עצמו, אלא כיון שיודע שדליקה זו היא

הפסד לאביו (או לישראל אחר), הרי הוא מכבה מן הסתם בשבילו, כדי לעשות לו נחת רוח),

ולעיל ס"א ( אבל אם עושה בשביל גדול, צריך למחות בידו מדברי סופרים,

כמ"ש בסי' של"ד ).

[1872] ראה

לעיל סי' שלד סכ"ו (והערה 1336 ), שהאיסור דומה לאמירה לנכרי, שמותר

בשבות דשבות במקום מצוה, כדלעיל סי' שז סי"ב (דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור

לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת, והוא שיהיה ...

לצורך מצוה).

[1873] בהלכה זו של הטעמת קטן

מכוס הקידוש שבבית הכנסת, נאמרו ארבעה טעמים לאיסור, וטעמי ההיתר לצדם:

(א)

לא תאכלום – לא תאכילום, שאסור אף באיסורי דברי סופרים. וטעם ההיתר, שלא אסרו

להאכילו כשהמאכל אינו אסור מחמת עצמו, אלא שהזמן אסור (סי' רסט ס"ג, ושם הערה

כד).

(ב)

החובה לחנכו שלא יאכל דבר האסור מדברי סופרים. וטעם ההיתר, כי יש אומרים שכל שהוא

צורך הקטן או הגדול, ואיסורו אינו אלא מדברי סופרים, מותר אף שהגיע לחנוך (כאן,

והערה 1866 ).

(ג)

שמא יסרך בה התינוק וישתה גם כשיגדל. וטעם ההיתר, כי אין לחוש לזה

בקידוש שבבית הכנסת, שהוא אקראי ולא בקביעות (כאן, והערה 1870 ).

(ד)

האיסור שיעשה הקטן מלאכה לצורך הגדול, כמו בנכרי (שלד, כו. ושם הערה 1336 ).

וטעם ההיתר, דהוי שבות דשבות במקום מצוה (כאן, והערה 1872 ).

[1874] שו"ת

הרשב"א סי' צב (וזהו שנהגו תינוקות בכל מקום לטעום כסא דקדושא בבי כנשתא). מ"א

רס"י רסט (והא דמטעימין להו בקידוש ולא גזרי, היינו משום דלאו מילתא דקביעותא

הוא, דזמנין דאיכא אורחים ולא מטעמינן לינוקא (רשב"א סי' ש"ג)).

[1875] ס"ג

(המקדש בבית הכנסת אסור לו לטעום מהכוס, שהרי הוא אינו יוצא בקידוש זה, ואסור

לטעום כלום קודם קידוש, אלא כיצד יעשה שלא תהא ברכת בורא פרי הגפן לבטלה, יטעים

מהכוס לקטן שהגיע לחינוך והקטן ישמע הברכה ממנו ויוצא בה ידי חובתו, ונמצא שלא

בירך לבטלה).

[1876] כהא דאמרינן עירובין מ, א

(יום הכפורים היכי עביד ... ליתביה לינוקא ... דילמא אתי למסרך), ופרש"י (התינוק,

לאחר המנהג זה, ולשתות ביום הכפורים אחר שיגדיל).

וכן הוא לקמן סי' תריט ס"ח (ואחר

כך אומר הש"ץ שהחיינו בלא כוס ... אי אפשר לברך על הכוס וליתן ממנו לתינוק,

מטעם שנתבאר בסי' תקנ"ו עיי"ש), והוא כמובא במ"א שם ריש הסימן (דגזרינן

שיבא למסרך לשתות אף אחר שיגדיל).

[1877] כהא דאמרינן שבת קלט, א (שלחו

ליה בני בשכר ללוי ... כשותא בכרמא מהו (הימלון שגדל על ההגא, מהו בכרמא, ירק הוא

וכלאים בכרם, או אילן הוא ואינו כלאים בכרם, רש"י) ... רב משרשיא יהיב ליה

פרוטה לתינוק נכרי וזרע ליה (קסבר בחוץ לארץ שרי, ומיהו כל כמה דאפשר משני, שלא

ילמדו להקל, רש"י). וליתן ליה לתינוק ישראל. אתי למיסרך).

[1878] שו"ת

רשב"א סי' צב (אלא דכל שהוא לצרכנו, ולא לצרכו ממש של תינוק, גזרינן דילמא

אתי למסרך, כדאמרינן בשבת ובעירובין. וכמדומה שזה דבר ברור ופשוט). חידושי רשב"א

יבמות קיד, א (התם משום צרכו של תינוק, ולצרכו לא חיישינן לסרוכי. אבל לצורך עצמנו,

כההיא דכשותא, אי נמי כההיא דכוס של ברכה, אסור). ר"ן נז, א (דוקא במה

שהתינוק עושה לצרכינו הוא דחיישינן להכי, אבל במה שהוא עושה לצורך עצמו לא חיישינן,

דהא ודאי, נהי דחיישינן דלא מטעמין ליה כוס דזמן יום הכיפורים משום דילמא אתי

למסרך, לצורך תינוק – ודאי מאכילין ומשקין אותו לאלתר אפילו טובא. אלא היינו טעמא,

משום [דלמה] שהתינוק עושה בשבילנו הוא דחיישינן לאתי למסרך, אבל במה שהוא עושה

בשביל עצמו, לא). מ"א ריש סי' תקנו (ודוקא דבר שאנו עושין בשבילנו, אבל דבר

שאנו עושין בשביל התינוק לא גזרינן דלמא אתי למסרך, ולפיכך נותנין לו לאכול ולשתות

(ר"ן פ"ק דשבת)).

[1879] מ"א

סי' רסט סק"א (ונראה לי דאסור לענות הקטנים, וכמ"ש סי' תרי"ו. ולא

חיישינן דדלמא אתי למיסרך, דבדבר שהוא לתקנתו של תינוק לא גזרו (רשב"א בתשו'

סי' [צ]"ב). והוא כמבואר במ"א סי' תרטז ס"ק א (נראה לי דודאי כל דבר

שהוא משום עינוי לא גזרו בקטן).

וכן הוא לעיל סי' רסט ס"ג (שמותר

להאכיל את הקטן קודם קידוש בין של לילה בין של יום ואסור לענותו). סי' קו ס"ג

(רשאי ליתן להם לאכול קודם תפלת שחרית, ואסור לענותם, כמו שיתבאר בסי' רס"ט

ושמ"ג לענין להאכילם קודם קידוש).

[1880] תוס'

פסחים פח, א ד"ה שה לבית (ואם תאמר והיאך מאכיל פסח שלא למנויו, נהי דקטן

אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו, לספות לו בידים אסור, כדאמר בפרק חרש

(יבמות קיד, א). ואומר ר"י דהתם ילפינן מלא תאכלום, ולא אסור אלא דומיא

דשרצים ונבילות, אבל כה"ג דאיכא חנוך מצוה שרי). רבינו ירוחם נ"א ח"א

יג, ג (ובשביל מצוה ספינן ליה בידים, כגון בתקיעת שופר דמלמדין אותו למצוה). הגהות

אשרי ר"ה פ"ד סי' ז (ואף על גב דבפרק חרש (קיד, א) מוכח דאף באיסורי

דרבנן לא ספינן ליה בידים. מכל מקום הכא שרי להתעסק בו לתקוע ... כיון דזימנין

איכא מצוה בתקיעת שופר, ולא דמי לשאר איסורין. פר"י מהרי"ח). מ"א סק"ג

ד"ה כתב (וכתב עוד רבינו ירוחם דכל דבר שהוא משום מצוה, ספינן ליה בידים,

כגון שמחנכין אותו לתקוע בשבת. וכ"כ הג"א בר"ה. וכ"כ התוס'

בפסחים דף פ"ח, דמותר להאכיל פסח לקטן אף על פי שלא נמנה עליו, כיון שהוא

חינוך מצוה).

וכן הוא לקמן סי' תקצו ס"ב (מותר

לומר לקטן שיתקע כדי שיתלמד, בין שהגיע לחינוך בין שלא הגיע לחינוך, ומותר לו

לתקוע כל היום אפילו לאחר שישמע התקיעות בבית הכנסת, לפי שמצוה על הגדולים ללמד את

הקטנים ולחנכם במצות).

וראה לקוטי שיחות חכ"ו ע'

69-74. שלחן המלך

ח"א ע' רמב-רנ.

[1881] רש"י

סוכה ב, סוע"ב ד"ה מדרבנן (שהזקיקו להרגיל את הקטן למצוה שהוא ראוי לה,

כדי שיהא מחונך ורגיל למצות). חגיגה ו, א ד"ה קטן מיבעיא (הלא אין חינוך קטן

אלא כדי להנהיגו שיהא סרוך אחר מנהגו לכשיגדיל).

וכן הוא לעיל סי' קפו ס"ג (שהקטן

מצד עצמו כשהוא עתה פטור לגמרי, אלא שמחנכין אותו כדי שיהא רגיל במצוה זו ויהיה

סריך כמנהגו כשיגדל). שו"ת אדה"ז סי' מא בסופו (לחנך בה בנו כדי שיקיים

מעצמו כשיגדיל, שזו היא מצות חינוך, כדכתיב חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין וגו ' ).

וראה לקוטי שיחות חכ"ו ע' 61. שלחן

המלך ח"א ע' רמ.

[1882] כדעה

הב' דלעיל סי' קצ ס"ד (ויש אומרים שכל דבר הטעון כוס, חוץ מקידוש, לא הצריכו

לטעום ממנו, אלא משום שלא יהא גנאי לברכת היין, שיאמרו שלא לצורך הוא ברכה זו,

ונראית כברכה לבטלה).

[1883] מרדכי

יומא רמז תשכז (השיב רבינו יעקב ברבי שמשון, אם חל שמיני של מילה ביום הכיפורים,

אנו נמנעים ואין אנו אומרים ברכת מילה שעל הכוס, לפי שאין אומר שירה כי אם על היין,

וביום הכיפורים אי אפשר להטעימו אפילו לקטן, דלמא אתי למסרך).

[1884] ס"ד

(ואחר המילה יש נוהגין לברך ברכת המילה בלא כוס, לפי שאי אפשר לטעום ממנו, וגם אין

מטעימים לתינוק, גזירה שמא יהיה התינוק רגיל בשתיה זו של מצוה ויורה היתר לעצמו

לשתות מכוס של ברכה אף לכשיגדל).

וראה שם סעיפים ה-ו (ויש נוהגין

לברך על הכוס ולהטעים ממנו לתינוק הנימול ... ויש נוהגים שמברכים על הכוס ומטעימים

לתינוקות). לעיל סי' קצ שם (וכן נוהגין במילה שביום הכיפורים, הואיל ואי אפשר

בענין אחר, כמ"ש בסי' תרכ"א).

[1885] כדלעיל

סי' שז סי"ב (דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר

לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת. והוא שיהיה ... לצורך מצוה).

[1886] סעיף

ז ( כשנותנו לו באקראי בעלמא אין לחוש לכך. רק שיהא בענין שאין בו

איסור מה שעושה בשבילו ... כגון לצורך מצוה) .

[1887] משנה

צ, ב (המוציא ... חגב חי טהור, כל שהוא (שמצניעין אותו לקטן לשחק בו), מת, כגרוגרת

(הרי הוא כשאר אוכלין, וחייב בכגרוגרת, רש"י) ... ר' יהודה אומר אף המוציא

חגב חי טמא כל שהוא, שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו). גמרא שם (ותנא קמא סבר לא, מאי

טעמא, דילמא אכיל ליה (ואפילו למאן דאמר קטן אוכל נבלות אין בית דין מצויין עליו

להפרישו, מודה הוא דלא יהבינן ליה בידים, דתניא, לא תאכלום לא תאכילום להזהיר

גדולים על הקטנים, רש"י). אי הכי טהור נמי (חי נמי, דילמא אכיל ליה. ואי משום

דאין בו איסור אבר מן החי, דחגב אין טעון שחיטה, אית ביה מיהא משום בל תשקצו,

רש"י), דהא רב כהנא הוה קאים קמיה דרב, והוה קמעבר שושיבא (מין חגב טהור,

רש"י) אפומיה, אמר ליה שקליה, דלא לימרו מיכל קאכיל ליה, וקעבר משום בל תשקצו

את נפשותיכם. אלא דילמא מיית ואכיל ליה). הרי שלת"ק אסור ליתן חגב טמא חי

לקטן, שמא ימות ויאכלנו. ואילו היינו חוששים שיאכל את החגב חי, שאסור משום בל

תשקצו, הי' אסור ליתן לו גם חגב חי לשחק בו.

הגהות אשרי שם סופ"ט (אין

מוסרין חגב חי לתינוק, דלמא מיית ואכיל ליה. ואפילו למאן דאמר קטן אוכל נבילות אין

בית דין מצווין להפרישו, מכל מקום למסור לו דבר טמא מודה שאסור. אבל חגב טהור

מוסרין בידו, דאי נמי מיית ואכיל ליה, שרי, דלא בעי שחיטה. מיהו חגב חי, אסור,

משום בל תשקצו את נפשותיכם, וכשהוא חי אין לחוש דלמא אכיל ליה. מהרי"ח). מ"א

רסק"ג (ואיתא ספ"ט דשבת דאסור ליתן לתינוק חגב חי טמא לשחוק בו, שמא

ימות ויאכלנו, ואפילו דבר שאין בו איסור אלא משום בל תשקצו אסור ליתן לידו, וכל

שכן דבר טמא דחזי לאוכלו בעיניה. וכ"כ בהג"א שם. והטעם, דהוי כמאן

דמאכילו בידים).

וראה בדי השלחן סי' קמז ס"ק י.

[1888] מ"א

שם (מותר ליתן עוף טמא לשחוק, דאע"ג דימות לא חזיא לאכילה כך, כדאיתא

בב"ב דף כ'), והיינו הא דאמרינן ב"ב כ, א (עוף ששכן בחלון ... ממעטין

בחלון [שחוצצין בפני הטומאה שלא תעבור דרך החלון] ... פרח ואזיל, בקשור. שחיט ליה,

בטמא ... יהיב ליה לינוקא, במסרט). הרי שאם אינו מסרט, מותר ליתנו לתינוק לשחק בו,

ואין חוששים שימות ויאכלנו, כיון שאינו ראוי לאכילה.

וכן הוא לעיל סי' שח סע"ח (ואפילו

עוף שראוי לצחק בו תינוק כשבוכה, אסור לטלטלו). הרי שבימי חול, שמותר לטלטלו, מותר

ליתנו לתינוק לשחק בו.

[1889] עתה מבאר החילוק בין

האמור לעיל, שאסור ליתן לתינוק חגב טמא, שמא יאכלנו, לבין האמור לקמן שמותר ליתן

לתינוק עוגה שכתובים עליה אותיות, אף שבודאי יאכלנו. ומבאר החילוק, כי חגב טמא יש

בו חשש איסורי מאכלות, ואילו עוגה שעליה אותיות אין בה אלא חשש שיעשה בה מלאכת

מחיקה.

[1890] שאף

שנתבאר לעיל סי' רסט ס"ג (שלא אסרו להאכילו איסור בידים אלא כשהמאכל אסור מצד

עצמו, כגון טרפה וכיוצא בה. אבל כשהמאכל מותר מחמת עצמו, אלא שהוא זמן האסור

באכילה, מותר להאכיל לקטן, שהרי מאכילים הקטנים ביום הכיפורים, אפילו קטן שאין בו

חשש סכנה אם יתענה).

מכל מקום בהגיע הקטן לחנוך עינוי

ביום הכיפורים, אסור ליתן לו מאכל בידיו, כדלקמן סי' תרטז ס"ד (וכל זה בקטן

שלא הגיע לחינוך מצות עינוי, אבל אם הגיע לחינוך, אסור להאכילו ... אמו אינה מצווה

על כך, אבל מכל מקום אסור לה ליתן לפניו לאכול, דהרי זה כאלו מאכילתו בידים). הרי

שמשום איסור "מאכילתו בידים", "אסור לה ליתן לפניו לאכול".

[1891] שו"ת

מהר"ם מרוטנבורג, במרדכי רמז שסט (עוגות התינוקות שכותבין עליהן האותיות

ותיבות, איך אוכלים אותם התינוקות ... איסורא דרבנן איכא, ובתינוק אין לחוש, דקטן

אוכל נבלות אין בית דין מצווין עליו להפרישו, היכא דלא ספינן ליה בידים). רמ"א

סי' שמ ס"ג (אסור לשבר עוגה שכתב עליה כמין אותיות ... דהוי מוחק). מ"א שם

סק"ה (ומותר ליתנו לתינוק (מרדכי)).

[1892] סעיף

ד (אסור לשבור עוגה שעשו עליה כמין אותיות, אף על פי שאינו מכוין רק לאכילה, מפני

שהוא מוחק. אבל מותר ליתנה לתינוק, לפי שקטן העושה להנאתו אין צריך להפרישו,

כמ"ש בסי' שמ"ג).

[1893] מרדכי

שם (ובתינוק אין לחוש, דקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין עליו להפרישו).

וכן הוא לקמן סי' תרמ ס"ד

(ומותר לה ליתן לפניו לאכול חוץ לסוכה, אע"פ שיודעת שבודאי לא יכנוס לסוכה

לאכול אלא יאכל במקום שנתנה לפניו, אין בכך כלום, כיון שאינה אומרת לו שיאכל חוץ

לסוכה).

[1894] ס"א

( קטן העובר על דברי תורה להנאתו, כגון שאוכל נבלות או שמחלל שבת

לצרכו, אין בית דין מצווין להפרישו) .

[1895] מרדכי

שם (דלא ספינן ליה בידים), משא"כ כשנותן לתוך פיו אסור, כדלעיל ס"ג ( לספות

לו איסור בידים אסור לכל אדם מן התורה, אפילו אינו בר הבנה כלל, שנאמר לא תאכלום,

ופירשו חכמים לא תאכילום לקטנים).

ואף שנתבאר לעיל סי' רסט ס"ג (שלא

אסרו להאכילו איסור בידים אלא כשהמאכל אסור מצד עצמו, כגון טרפה וכיוצא בה, אבל

כשהמאכל מותר מחמת עצמו אלא שהוא זמן האסור באכילה, מותר להאכיל לקטן, שהרי מאכילים

הקטנים ביום הכיפורים, אפילו קטן שאין בו חשש סכנה אם יתענה), ושם (הערה כד).

היינו דוקא באיסור של זמן האכילה,

משא"כ כאן שעל ידי האכילה נעשית מלאכת שבת, כדלקמן סי' תרטז ס"א (מותר

לגדול להאכיל את הקטן ולהשקותו ולסוכו ולרחצו בצונן, אבל לא ירחיצנו בחמין כל גופו

... שהרחיצה בחמין אינה אסורה משום מצות עינוי בלבד, שהרי בכל שבתות השנה אסור

לרחוץ בחמין ... ולפיכך אסור לעשותה לקטן בידים, כמו שאסור להאכילו בידים כל

האיסורין של דבריהם, כמ"ש בסי' שמ"ג).

וכן הוא לעיל סי' שא סכ"א

(הבנים יוצאין בזגין ... הארוגים או תפורים להם בכסותם ... אבל אם יש בהם עינבל

העשוי להשמיע קול, אסורים ללבשם בשבת ... ואף על פי שכאן עושה זאת הקטן, ואין אנו

מצווים להפריש הקטן מחלול שבת, מכל מקום אסור ליתן לו מלבוש זה שהזוג ארוג בו,

שהרי זה כמאכילו איסור בידים, עיין סי' שמ"ג). והיינו

שכל האיסור הוא "ללבשם בשבת", משא"כ אם נותן לו והוא לובשם בעצמו,

אינו אסור.

וראה תהלה לדוד סוף סק"ב. בדי השלחן

סי' קמז סקי"א. חקרי הלכות ח"ד נה, ב. קובץ הערות וביאורים תתלא ע' 79.

[1896] תרומת

הדשן ח"ב סי' סב (אשר שאלתני על הקטן שקלל את אביו בינקותו בהיותו בן

י"א שנה, עוד עבר עבירה אחרת באותו פרק, שהעיד עדות שקר על איש כשר שגנב,

ורוצה לקבל תשובה על ככה. נראה דלקטן אפילו כשהגיע לחינוך לאו בר עונש ואזהרה ה[ו]א

כלל ועיקר ... נראה טוב הוא שיקבל איזה כפרה). רמ"א סוף הסימן (וקטן שהכה את

אביו או עבר שאר עבירות בקטנותו, אף על פי שאינו צריך תשובה כשיגדל, מכל מקום טוב

לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה, אף על פי שעבר קודם שנעשה בר עונשין).

וראה תורת מנחם חי"ט ע' 26

(ומההוכחות לזה – פס"ד הרמב"ם לענין קטן ש"אינו מביא (קרבן) עד

שיגדיל ויהי' בן דעת, שאז מביא קרבן על דבר שעשה בקטנותו). והוא ברמב"ם הל'

שגגות פ"ט ה"ג (בן תשע שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה, היא לוקה והוא

מביא קרבן. ויראה לי שאינו מביא עד שיגדיל ויהיה בן דעת).

וראה אגרות קודש ח"ז אגרת

ב'ריז. לקוטי שיחות חי"ד ע' 144. שלחן המלך ח"א ע' רנא-ב.

[1897] מ"א

סק"ד (ובדבר שבממון עיין בחו"מ סימן ש[מ]"ט), והוא בשו"ע שם

ס"ג (קטן שגנב, מחזירין קרן לבעלים אם הוא בעין. ואם אינו בעין, פטור אף לאחר

שיגדיל).

[1898] צ"ל:

סי' שמט ס"ג (לקוטי שיחות חט"ז ע' 25).