שלו אם מותר לילך על גבי העשבים וכן באילן

שלו אם מותר לילך על גבי העשבים

וכן באילן

ובו

כ"ב סעיפים

אין עולין

באילן

א אין ¹⁴⁰⁹ עולין באילן ¹⁴¹⁰ , בין לח בין יבש ¹⁴¹¹ , ואין נתלין בו ¹⁴¹² (ואין נשענים עליו ¹⁴¹³ ), ואין משתמשין בו שום תשמיש ¹⁴¹⁴ , כגון להניח עליו חפץ או ליטלו ממנו ¹⁴¹⁵ , או לקשור בו בהמה ¹⁴¹⁶ וכן כל כיוצא באלו. והכל משום גזרה שמא

יעלה ויתלוש ¹⁴¹⁷ ממנו פירות או עלין או ענפים, וגזרו בכל

האילנות, אף ביבשים שאין בהם פירות ועלין וענפים ¹⁴¹⁸ , משום סייג וגדר ¹⁴¹⁹ .

אבל בור עמוק, אפילו מאה אמה, מותר לו

לירד ולעלות בו. ומטפס ויורד ומטפס ועולה, ואין חוששין שמא יעקור קרקע במתכוין

בירידתו ועלייתו ¹⁴²⁰ (ויתקן מדרגה ¹⁴²¹ , ויתחייב משום בונה), לפי שהאדם נזהר

בזה יותר מבתלישה מהאילן ¹⁴²² :

ב לא יעלה באילן מבעוד יום וישב שם כל

השבת כולה ¹⁴²³ , שהישיבה שיושב שם, תשמיש הוא שמשתמש

באילן ¹⁴²⁴ .

ואם עלה מבעוד יום מותר לירד משחשכה.

וכן אם עלה בשבת בשוגג מותר לירד ¹⁴²⁵ . ואף שבירידה זו הוא משתמש באילן, אין

לאסור בשביל כך, הואיל ואף בישיבתו שם הוא משתמש באילן ¹⁴²⁶ .

אבל אם עלה משחשכה במזיד, קנסוהו חכמים

להיות שם כל השבת, ואסור לו לירד ¹⁴²⁷ .

ויש אומרים ¹⁴²⁸ שאפילו אם עלה מבעוד יום במזיד על דעת

שישאר יושב שם משחשכה קנסוהו חכמים, ולא התירו לו לירד משחשכה כשעלה מבעוד יום,

אלא כשעלה על דעת לירד מבעוד יום ונשתהה שם בשוגג. ולענין הלכה, בדברי סופרים הלך

אחר המיקל:

ג וכל זה באדם שעלה שם, שיש איסור

בעמידתו שם, לכן התירו לירד אף שמשתמש באילן בירידה זו ¹⁴²⁹ . אבל אם הניח עליו חפץ, אפילו מבעוד

יום, אסור ליטלו משחשכה ¹⁴³⁰ , לפי שבנטילה זו הוא משתמש באילן ¹⁴³¹ , וכשהחפץ מונח שם אין הוא משתמש באילן ¹⁴³² :

ד וכל זה באילן וכיוצא בו, אבל קנים

הרכים כירק, מותר להשתמש בהם אף על פי שמחוברים בקרקע, מפני שלא גזרו אלא על אילן,

אבל בירק וכיוצא בו לא הזכירו חכמים שבות ¹⁴³³ , והרי הם כעשבים שהתירו להלוך עליהם ¹⁴³⁴ כמו שיתבאר ¹⁴³⁵ .

ומכל מקום צריך ליזהר כשמשתמש בירק

וכיוצא בו שלא יזיזם בידיו, מפני שהם מוקצה ¹⁴³⁶ , כדין כל מחובר, וכמ"ש בסי'

שי"ב ¹⁴³⁷ .

אבל קנים שהוקשו קצת ואינם רכים כירק,

אף שאינם קשים כאילן, אסור להשתמש בהם ¹⁴³⁸ , והחמירו בהם חכמים יותר מבאילן, לענין

שיתבאר בסימן ת"ט ¹⁴³⁹ :

ה שרשי אילן הגבוהים מן הארץ ג' טפחים ¹⁴⁴⁰ , כמו שהוא באילנות הזקנים ¹⁴⁴¹ , הרי הם כאילן, ואסור להשתמש בהם, אף

על פי שאין לחוש בהם שמא יתלוש, לפי שלא חלקו חכמים בזה ¹⁴⁴² , כמו שנתבאר ¹⁴⁴³ . אבל אם אינם גבוהים ג' טפחים, הרי הן

כקרקע, ומותר להשתמש בהם ¹⁴⁴⁴ .

וכן הדין בקלחי כרוב ¹⁴⁴⁵ שהוקשו ¹⁴⁴⁶ :

ו וכן הדין בענפים הגדלים בעיקרו של אילן

פחות מג' טפחים, או אפילו גדלים למעלה מג' טפחים ונכפפים למטה מג' טפחים, מותר

להשתמש בהם במקום שאינן גבוהים ג' טפחים, אבל לא במקום שגבוהים ג' טפחים ¹⁴⁴⁷ . ואף על פי שראש זה הנכפף למטה ואינו

גבוה ג' טפחים, הוא גדל ובא ממקום האסור, דהיינו מגבוה ג' טפחים, וכשהיה שם מתחלה

היה אסור להשתמש בו ¹⁴⁴⁸ . אף על פי כן כשגדל יותר ונכפף למטה

הותר, מפני שנעשה כקרקע, שכל פחות מג' טפחים סמוך לארץ הרי הוא כארץ.

ואין צריך לומר שמותר להשתמש בעיקרו של

אילן פחות מג' טפחים סמוך לארץ, אף על פי שהאילן הוא גבוה מאד, שהרי מקום זה שהוא

פחות מג' טפחים לא נאסר מעולם ¹⁴⁴⁹ :

ז היו גבוהים ג' טפחים, וחלל תחתיהם

משלשת צדדיהם, ומצד אחד אין חלל תחתיהם, שהקרקע גבוה שם והרי הם שוים שם לארץ,

אסור להשתמש אפילו בצד השוה לארץ ¹⁴⁵⁰ .

אבל אם מב' צדדים הם שוין לארץ ומב'

צדדים הם גבוהים ג' טפחים מהארץ, מותר להשתמש ¹⁴⁵¹ , אפילו בצדדים הגבוהים ¹⁴⁵² , עד כנגד מקום שמותר להשתמש בצדדים

השוים:

עשבים

וזרעים

ח מותר לילך על גבי עשבים בשבת ¹⁴⁵³ , ואפילו הולך יחף, ואפשר שידבקו עשבים

בקשרי אצבעותיו ויתלשו, מכל מקום דבר שאין מתכוין הוא ומותר ¹⁴⁵⁴ :

ט המשקה מים לזרעים חייב משום חורש ומשום

זורע ¹⁴⁵⁵ , מפני שמרפה ומרכך את הקרקע כמו החורש ¹⁴⁵⁶ . והוא שמתכוין להצמיח הזרעים כמו הזורע ¹⁴⁵⁷ .

ולפיכך מי שאוכל בגינה צריך ליזהר שלא

ליטול ידיו על העשבים, מפני שמשקה אותם. ואף שאינו מתכוין לכך, פסיק רישיה ולא

ימות הוא ¹⁴⁵⁸ .

ואף אם אוכל בגינת חבירו ¹⁴⁵⁹ , או אפילו של נכרי ¹⁴⁶⁰ , שאין לו חפץ כלל בגידול העשבים שבה, והרי

הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה. מכל מקום אסור מדברי סופרים.

אבל מותר להטיל עליהם מי רגלים, או יין

ושאר משקים, מפני שהם שורפים אותם ¹⁴⁶¹ , ואין מצמיחים אותם אלא מים בלבד.

וראוי ליזהר אף במשקין ¹⁴⁶² .

וטוב שלא לאכול כלל בגינה, אם ישתמש שם

עם מים, מפני שבקושי יוכל ליזהר שלא יפול שם מעט מים ¹⁴⁶³ :

י יש ליזהר מלהשליך זרעים במקום ירידת

גשמים, שסופן להצמיח שם. ואם ישליך לתרנגולים לא ישליך אלא כשיעור שיאכלו בו ביום

או ליומים. ואם הוא במקום דריסת רגלי אדם מותר, שאין סופן לצמוח ואין בו משום זורע ¹⁴⁶⁴ :

יא עשבים שעלו על אזן הכלי מלחות הכלי,

חשובים כמחוברים לקרקע ¹⁴⁶⁵ , כיון שזהו דרך גידולן, והתולשן חייב

משום עוקר דבר מגידולו ¹⁴⁶⁶ .

וכן התולש כישות ממקום גידולו ¹⁴⁶⁷ , אף על פי שאינו מחובר לקרקע ¹⁴⁶⁸ .

אבל התולש זרעים שנזרעו בעציץ שאינו

נקוב פטור, מפני שאין דרך זריעה שם ¹⁴⁶⁹ .

אבל אסור לתלוש ממנו מדברי סופרים ¹⁴⁷⁰ , אפילו הוא מונח בעלייה ¹⁴⁷¹ :

עציץ

שאינו נקוב

יב התולש מעציץ נקוב חייב ¹⁴⁷² , מפני שהוא כמחובר לקרקע, לפי שיונק מן

הקרקע על ידי הנקב שמריח לחלוחית הקרקע דרך שם ¹⁴⁷³ .

ואפילו הוא מונח על גבי יתידות ¹⁴⁷⁴ , שיש אויר מפסיק בינו לקרקע, הרי הוא

כמחובר, לפי שיונק קצת מן הקרקע דרך האויר ¹⁴⁷⁵ .

ולפיכך אם היה מונח על גבי קרקע והניחו

על גבי יתידות, אינו חייב משום תולש מן התורה, הואיל ועדיין כמחובר הוא, וכן אם

היה מונח על גבי יתידות והניחו על גבי קרקע, אינו חייב משום נוטע מן התורה. אבל

מדברי סופרים אסור ליטלו מעל גבי קרקע להניחו על גבי יתידות משום שדומה לתולש. וכן

אם היה מונח על גבי יתידות אסור להניחו על גבי קרקע משום שדומה לנוטע ¹⁴⁷⁶ .

וכל זה בעציץ נקוב אבל בשאינו נקוב מותר ¹⁴⁷⁷ . במה דברים אמורים בשל עץ, אבל של חרס, אפילו שאינו נקוב הוא

כנקוב ¹⁴⁷⁸ , שאין החרס עומד בפני השרשים והם

מפעפעים ויונקים מן הקרקע דרך החרס ¹⁴⁷⁹ . ויש אומרים ¹⁴⁸⁰ בהיפך, שבמה דברים אמורים בשל חרס, אבל

של עץ הוא מתלחלח מהקרקע, ואינו עומד בפני השרשים אף שאינו נקוב. ויש לחוש לב'

הסברות, וליזהר בין בשל עץ בין בשל חרס, אף על פי שאינן נקובים ¹⁴⁸¹ :

עשבים,

יחור וקשים שבצינור

יג עשבים שתחבן בעפר מבעוד יום כדי שיהיו

לחים, אם מקצת עלין מגולין, מותר לאחוז בהם ולהוציאם ¹⁴⁸² , על דרך שנתבאר בסי' שי"א ¹⁴⁸³ :

יד יחור של אילן שנפשח מערב שבת מן האילן

ובו פירות, מותר לתלוש ממנו הפירות בשבת ¹⁴⁸⁴ :

טו צנור המקלח מים מן הגג, ועלו בו קשים

ועשבים שסותמים ומעכבים קילוחו, ומימיו יוצאים ומתפשטים בגג ודולפים לבית, מותר

למעכו ברגליו בצנעה, שכיון שמתקן על ידי שינוי הוא, שאינו עושה אלא ברגליו, לא

גזרו בזה במקום הפסד ¹⁴⁸⁵ :

ריח

פירות שבעץ

טז אתרוג ותפוח וכל דבר הראוי לאכילה אסור

להריח בו בעודו מחובר, גזרה שמא יקוץ אותו כדי לאכלו. אבל הדס מחובר מותר להריח בו,

שהרי אין הנאתו אלא ריחו, וזה יכול לעשות אפילו בעודו מחובר, ולמה יקצצנו, מה שאין

כן דבר הראוי לאכילה ¹⁴⁸⁶ .

ואף אם יאכלנו בעודו מחובר אין לך תלישה

גדולה מזו ¹⁴⁸⁷ . ואף שאין דרך תלישה בפיו אלא ביד בלבד ¹⁴⁸⁸ , ופטור הוא מן התורה (כמו שהיונק בפיו

פטור כמ"ש בסי' שכ"ח ¹⁴⁸⁹ ). מכל מקום אסור מדברי סופרים ¹⁴⁹⁰ :

שריית

תלוש

יז השורה חטים ושעורים וכיוצא בהם במים ¹⁴⁹¹ , כדי שיצמחו ¹⁴⁹² , הרי זה תולדת זורע, וחייב בכל שהוא ¹⁴⁹³ .

והוא ששורה זמן ארוך, אבל מותר ליתן

שעורים למים להאכיל לבהמות לאלתר ¹⁴⁹⁴ (ואף אם ישאר במים מאכילתם אין בכך

כלום, לפי שבשעה שנתנם למים לאו פסיק רישיה הוא שיצמיחו, שאפשר שהבהמה תאכל את

כולם):

יח ענפי אילנות ¹⁴⁹⁵ שהוכנו לתשמיש מבעוד יום ¹⁴⁹⁶ , בענין שיש תורת כלי עליהם ומותרים

בטלטול כמ"ש בסי' ש"ח ¹⁴⁹⁷ , מותר להעמידם במים בשבת. ובלבד שלא יהיו בהם פרחים ושושנים,

שהם נפתחים מלחלוחית המים.

וצריך ליזהר שלא ליתן מים אל כלי כדי

להעמידם שם, אלא יעמידם במים שהיו בכלי מכבר. ואפילו העמידם במים מבעוד יום, אסור

להוסיף עליהם מים בשבת ¹⁴⁹⁸ , ויום טוב ¹⁴⁹⁹ , מפני שטורח לתקן כלי ¹⁵⁰⁰ . עיין סי' תרנ"ד ¹⁵⁰¹ :

יט תאנים שיבשו באיביהם וכן שאר האילנות

שיבשו פירותיהם בהם, התולש מהם בשבת חייב אע"פ שהם כתלושים לענין טומאה ¹⁵⁰² :

השתמשות

בצדדי האילן

כ אסור להשתמש בצדדי האילן, אבל בצדי

צדדין מותר ¹⁵⁰³ .

כיצד, סולם הסמוך לצדדי האילן אסור

לעלות בו בשבת, שבעלייתו הוא משתמש בצדדי האילן שהוא סמוך בהם, אבל אם יש יתד תקוע

בצדי האילן, מותר לסמוך הסולם ביתד ולעלות עליו, שהיתד הוא צדדין והסולם צדי צדדין ¹⁵⁰⁴ .

וכן אם נעץ יתד באילן ותלה בו כלכלה,

היתד נקרא צדדין והכלכלה צדי צדדין, ומותר ליטול חפץ מהכלכלה. אבל הכלכלה עצמה

אסור ליטול, מפני שבנטילה זו הוא משתמש ביתד שהוא צדדין. ואם הכלכלה תלויה באילן

עצמו, היא נקראת צדדיו, ואסור ליטול ממנה חפץ ¹⁵⁰⁵ .

ואם פי הכלכלה צר, שכשנוטל החפץ מהכלכלה

מניד האילן, אסור בכל ענין, מפני שמשתמש באילן עצמו ¹⁵⁰⁶ :

כא (מותר להשען באילן בריא, אבל בתש אסור ¹⁵⁰⁷ , מפני שמנידו, והרי זה משתמש באילן ¹⁵⁰⁸ ):

כב מותר ליגע באילן, ואסור להנידו ¹⁵⁰⁹ (מפני שהוא מוקצה ¹⁵¹⁰ ואסור בטלטול):

[1409] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן

זה:

(א)

אין עולין באילן (ס"א-ז).

(ב)

עשבים וזרעים (ס"ח-יא).

(ג)

עציץ שאינו נקוב (סי"ב).

(ד)

עשבים, יחור וקשים שבצינור

(סי"ג-טו).

(ה)

ריח פירות שבעץ (סט"ז).

(ו)

שריית תלוש (סי"ז-ט).

(ז)

השתמשות בצדדי האילן (ס"כ-כב).

[1410] משנה

ביצה לו, ב (לא עולין באילן ... ביום טוב אמרו, קל וחומר בשבת). ברייתא

עירובין ק, א (שאין עולין באילן). טור ושו"ע ס"א (אין עולים באילן).

לענין שבת נתבאר כאן. ולענין יום

טוב יתבאר לקמן בהלכות יום טוב סי' תקכד (כשם שבשבת אין עולין על גבי אילן ... כך

אין עושין אחד מכל אלו ביום טוב).

ונזכר גם לעיל סי' רעז ס"ז (שמא

יעלה באילן ... משתמש במחובר לקרקע ביום טוב, שהוא אסור מטעם שיתבאר בסי' של"ו

... בשבת). לקמן סי' תקיד סט"ז (ונמצא משתמש במחובר לקרקע ביום טוב. עיין סי'

של"ו).

*

האיסור של "אין עולין באילן",

מקביל ברוב פרטיו לאיסור "אין רוכבים על גבי בהמה", שנתבאר לעיל סי' שה

סכ"ג-ה. אלא שיש הפרש בינם בפרטים אחדים (ראה לקמן הערה 1427 ).

[1411] ברייתא

שם ק, רע"ב

(תני

חדא, אחד אילן לח ואחד אילן יבש, ותניא אידך במה דברים אמורים בלח אבל ביבש מותר ...

בגדודא (יחור שנשרו ענפיו כולם, רש"י). איני והא רב איקלע לאפסטיא ואסר

בגדודא. רב בקעה מצא וגדר בה גדר (כלומר אינן בני תורה שידעו להזהר, כבקעה זו שאין

לה שומר והכל פרוץ, רש"י)). רמב"ם פכ"א ה"ו (בין לח בין יבש).

מ"מ שם (וכתבו המפרשים ז"ל שעל אותו גדר אנו סומכין לאסור בכל אילן, וזה

דעת רבינו). שו"ע שם (בין לח בין יבש).

[1412] ברייתא

שם ק, א (ואין נתלין באילן). שו"ע שם (ואין נתלין בו).

וכן הוא בבהמה, כדלעיל סי' שה

סכ"ג (ולא נתלים עליה).

[1413] ברייתא

שם (ואין נשענין באילן). רמב"ם שם (ואין נסמכין באילן).

וכן הוא בבהמה, כדלעיל סי' שה סכ"ג

(ולא נשענים עליה).

*

אמנם כאן אסר בסתם ואינו מחלק בין

סוגי האילנות, כפשטות הברייתא הנ"ל. ואילו לקמן סכ"א (מותר להשען באילן

בריא, אבל בתש אסור, מפני שמנידו, והרי זה משתמש באילן), ושם נסמן (הערה 1507 ).

[1414] שבת

קנד, ב (דקמשמש באילן). עירובין לב, ב (והא קא משתמש באילן). רמב"ם ושו"ע

שם (ואין משתמשין במחובר לקרקע כלל).

וכן הוא לענין השתמשות בבהמה, כדלעיל

סי' שה סכ"ג (אין רוכבים על גבי בהמה, ולא נתלים עליה, ולא נשענים עליה, שאין

משתמשין בבעלי חיים כל עיקר).

[1415] עירובין

לב, ב (והא משתמש באילן), ופרש"י (והא לא מצי שקיל ליה, דשימוש אילן שבות הוא).

שם לג, א (ואסור ליטלו), ופרש"י (משום דמשתמש באילן). רמ"א ס"א (אם

הניח שם חפץ מבעוד יום, אסור ליטלו משם בשבת). מ"א סק"ב (דאילן דרך תשמישו

ליטול ממנו ולהניח על גביו).

וכן הוא לקמן ס"ג (אסור ליטלו

משחשכה, לפי

שבנטילה זו הוא משתמש באילן), וס"כ (הכלכלה עצמה אסור ליטול, מפני שבנטילה זו

הוא משתמש ביתד שהוא צדדין. ואם הכלכלה תלויה באילן עצמו, היא נקראת צדדיו, ואסור

ליטול ממנה חפץ), וסי' תקיד סט"ז (גזרה שמא יטלנו מעל גבי האילן ... ונמצא

משתמש במחובר לקרקע ביום טוב, עיין סי' של"ו).

אבל ראה לעיל סי' רעז ס"ז (גזרה

שמא יעלה באילן ביום טוב ליטול ממנו הנר, ונמצא משתמש במחובר לקרקע ביום טוב, שהוא

אסור מטעם שיתבאר בסי' של"ו), כדעת הרא"ש פ"ה סי' ב בסופו (הא דאין

נותנין נר על גבי דקל ביום טוב, לא בשביל שיהא נקרא משתמש במחובר אם נוטלו משם,

אלא גזרינן שמא יעלה באילן כדי ליטלו, דלא אמרו חכמים אלא אין עולין על גבי בהמה

ואין עולין על גבי אילן ביום טוב). ושם נסמן (הערה פז). וראה משלחן הארי.

[1416] עירובין

סג, א (רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי, חזייה לההוא גברא דקא אסר ליה לחמריה בצינתא

בשבתא (בדקל, ואין משתמשין באילן משום שבות, רש"י), רמא ביה קלא). מ"א סוף

סק"ב (אסור לקשור בהמה באילן, כדאיתא בעירובין דף ס"ג).

[1417] ביצה

לו, ב (לא עולין באילן, גזרה שמא יתלוש), ופרש"י (דהוי אסורא מדאורייתא

דהיינו קוצר שתולש מן המחובר). רבינו יהונתן עירובין לג, א ד"ה היו שרשי (כל

תשמיש שבאילן נאסר משום גזירה שמא יעלה ויתלוש). שו"ע שם (גזרה שמא יעלה

ויתלוש). וכן לענין פירות הנושרין אמרינן ביצה ג, רע"א (שמא יעלה ויתלוש).

[1418] לבוש

ס"א (והכל גזירה שמא יעלה ויתלוש ממנו פירות או עלין או ענפים, וגזרו בכל

האילנות אפילו אין שם לא פירות ולא עלין ולא ענפים). וכדלעיל (הערה 1411 ).

וכן הוא לענין גזרת פירות הנושרין,

כדלקמן סי' תקא ס"י (עצים שנשרו מן האילן ... בכלל גזרת פירות הנושרין מאליהן

... משום גזרה שמא יעלה ויתלוש).

וראה גם לקמן ס"ה (אף על פי

שאין לחוש בהם שמא יתלוש, לפי שלא חלקו חכמים בזה, כמו שנתבאר).

[1419] עירובין

ק, רע"ב (אילן יבש ... רב בקעה מצא וגדר בה גדר).

[1420] עירובין

ק, א (אבל בור שיח ומערה וגדר, מטפס ועולה מטפס ויורד, ואפילו הן מאה אמה). טור (בור

שיח ומערה, מטפס ויורד מטפס ועולה, אפילו עמוק מאה אמה, ולא חיישינן שמא יעקור מן

הקרקע במתכוין), ורמ"א סי"ג (בור עמוק, אפילו מאה אמות, מותר לירד

ולעלות, ומטפס ויורד ומטפס ועולה, ולא חיישינן שמא יעקור קרקע בירידתו ועלייתו).

[1421] ראה

ב"י ד"ה אבל בור (כלומר ואתי לאשוויי גומות). משולחן הארי (הטעם שלא

הובא כאן רק החשש שמא יתקן מדרגה).

[1422] לבוש

שם (שאין שכיח כל כך לעקור, כמו באילן, והאדם נזהר בזה יותר).

[1423] ברייתא

עירובין ק, א (ולא יעלה באילן מבעוד יום וישב שם כל היום כולו). רמב"ם פכ"א

ה"ו (ולא יעלה מבעוד יום לישב שם כל היום כולו).

[1424] רש"י

שם רע"ב ד"ה דלא (זה ישיבתו תשמיש הוא, שהוא משתמש באילן).

[1425] גמרא

שם (תני חדא אם עלה מותר לירד, ותני חדא אסור לירד. לא קשיא כאן מבעוד יום כאן

משחשיכה. ואיבעית אימא הא והא משחשיכה, ולא קשיא כאן בשוגג כאן במזיד). רמב"ם

שם ה"ט (עלה באילן בשבת, בשוגג מותר לירד, במזיד אסור לירד). מ"מ שם (פסק

הדין שאם עלה מבעוד יום, אפילו במזיד על דעת לישב שם בשבת, מותר לירד. עלה משחשכה,

במזיד אסור לירד, בשוגג מותר לירד. וכן כתבו ז"ל. ולזה כתב רבינו עלה באילן

בשבת, לומר שאם היתה העליה מבעוד יום, בכל צד היה מותר לו לירד). דעה הא' בשו"ע

שם (עלה באילן בשבת, בשוגג מותר לירד, במזיד אסור לירד. ואם עלה מבעוד יום, בכל

גווני מותר לירד משחשכה).

[1426] רש"י

שם ד"ה ה"נ יורד (דהא כל זמן שהוא יושב משתמש, והרי זה תשמיש, הלכך

אע"ג דהשתא משתמש תשמיש אחר כשיורד, יותר ויותר עדיף משישב שם). מ"מ שם

(מפני שהוא עושה איסור בעמידתו שם). לבוש ס"א (מפני שעושה איסור בעמידתו שם

בשבת). ט"ז סק"ג (מפני שעושה איסור בעמידתו שם, וצריך לירד).

[1427] עירובין

שם (תני חדא אם עלה ... אסור לירד ... משחשיכה ... במזיד ... קנסינן). שו"ע שם

(עלה באילן בשבת ... במזיד אסור לירד).

וראה גם לעיל סי' שה סכ"ד (מי

שעלה על גבי בהמה בשבת, אפילו עלה במזיד, שהיה ראוי לקנסו שישב עליה כל השבת ולא

ירד ממנה עד לערב, כמו שקנסו בעולה על גבי אילן בשבת).

[1428] טור

(עלה מבעוד יום כדי לירד, וחשכה, או שעלה בשוגג משחשיכה, ירד, במזיד לא ירד),

כפירוש הב"י (רבינו מפרש דדוקא בשהיה דעתו לירד מבעוד יום הוא דשרי לירד, אבל

כל שלא היה דעתו לירד מבעוד יום, כיון שהיה דעתו לישב שם באיסור, לא ירד). דעה הב'

בשו"ע (ויש אומרים דהני מילי כשהיה דעתו לירד מבעוד יום, אבל אם לא היה דעתו

לירד מבעוד יום לא ירד משחשכה, כיון שהיה דעתו לישב שם באיסור). לבוש שם (כיון שהיה

דעתו לישב שם באיסור קנסוהו).

[1429] כדלעיל

ס"ב (שבירידה זו הוא משתמש באילן).

[1430] מ"מ

פכ"א ה"ט (לא התירו באלו הצדדין הנזכרים אלא באדם עצמו, מפני שהוא עושה

איסור בעמידתו שם, אבל הניח חפץ באילן, אפילו מבעוד יום, אסור להורידו בשבת). רמ"א

ס"א (ודוקא אדם שעלה שם, אבל אם הניח שם חפץ מבעוד יום, אסור ליטלו משם בשבת).

ט"ז סק"ג (פירוש, דוקא באדם התירו באלו, מפני שעושה איסור בעמידתו שם,

וצריך לירד, אבל אם הניח חפץ, אסור להורידו בשום צד).

[1431] כדלעיל

ס"א (ואין משתמשין בו שום תשמיש, כגון להניח עליו חפץ או ליטלו ממנו), ושם

נסמן (הערה 1415 ).

[1432] לבוש

שם (אם הניח שם חפץ מבעוד יום, שאין עושה איסור אם יניחם שם בשבת, בכל גוונא אסור

ליטלו בשבת, שלא ישתמש באילן).

[1433] רש"י

עירובין לד, ב ד"ה עוזרדין (שהוקשה כבר, הרי הן כאילן, וכי שרינן בשאינן

עוזרדין, בעוד הקנים רכין, דהוו כירק, ובירק לא הזכירו חכמים שבות). אור זרוע הל' עירובין

סוס"י קלד. הגהות אשרי שם פ"ג סי' ד. רמ"א ס"א (וכל זה באילן

וכיוצא בו, אבל קנים הרכים כירק, מותר להשתמש בהם אעפ"י שמחוברים בקרקע, דאין

אסור להשתמש בירק).

וכן הוא לעיל סי' שיב ס"ט (ואין

איסור בקינוח העשבים משום משתמש במחובר, שלא אסרו אלא באילן, אבל לא בירק, כמו

שיתבאר בסי' של"ו).

[1434] לבוש

ס"א (שהם נידונים כעשבים, שמותר לילך עליהם, כמו שיתבאר בסמוך).

[1435] סעיף

ח (מותר לילך על גבי עשבים בשבת).

[1436] ט"ז

ס"ק ד (נראה לי דגם מחמת מוקצה אין להשתמש בירק, דודאי מוקצה הוא). שו"ע

סי' שיב ס"ו (מקנחין בשבת בעשבים לחים אפילו הם מחוברים, ובלבד שלא יזיזם) מ"א

שם סק"ו (שהם מוקצים).

[1437] סעיף

ט (ועשבים מחוברים ... הם מוקצים). וכן הוא לקמן סכ"ב (מפני שהוא מוקצה ואסור

בטלטול).

ומטעם זה, כשמתיישבים או נשכבים

לנוח על הדשא, ואחר כף חוזרים וקמים, יש ליזהר שלא ליגע בידיו בדשא כשנסמך עליהם.

ויש להשתדל להסמך רק על אחורי ידיו, כדלעיל סי' רעו ס"ט (בטלטול מן הצד, כגון

באחורי ידיו או בין אצילי ידיו וכיוצא בזה). וראה מה שנתבאר לעיל שם (הערה ע).

[1438] משנה

עירובין לד, ב (נתנו בראש הקנה או בראש הקונדס, בזמן שהוא תלוש ונעוץ ... הרי זה

עירוב), ובגמרא שם (תלוש ונעוץ אין, לא תלוש ונעוץ לא ... גזירה שמא יקטום).

[1439] שו"ע

שם ס"ג (נתנו בראש הקנה או הקונדס הצומחים מן הארץ, אינו עירוב, מפני שמאחר

שהם רכים ונוחים לקטום ויתחייב חטאת, גזרו בהם).

והיינו שאף ששנינו בעירובין לב, ב

(נתנו באילן ... עירובו עירוב), וכדמפרשינן בגמרא שם (והא קא משתמש באילן ... רבי

היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות). וכדלקמן סי' שמב

ס"א (כל הדברים שהם אסורים מדברי סופרים, לא גזרו עליהם אלא בעצמו של יום,

אבל בין השמשות מותרים, והוא שיהא שם דבר מצוה, כגון לעלות באילן ... לערב עירובי

חצרות).

מכל מקום החמירו יותר לענין נתנו

בראש הקנה, כדאמרינן בעירובין לד, ב (כולה רבי היא, וסיפא גזירה שמא יקטום).

ופרש"י (לפי שהקנה רך הוא, איכא למיגזר שמא יקטום כי שקיל ליה, אבל אילן קשה

הוא, ובין השמשות לשמא יעלה ויתלוש לא חיישינן, אבל לקטימת קנה ודאי היא, איידי

דרכיכא מיקטמא, ולאו שבות הוא, אלא מלאכה דמיחייב משום קוצר). ובט"ז שם

ס"ק ג (ואף על גב דכל שבות לא גזרו עליו בין השמשות, מכל מקום חשו כאן, כיון

שנוח לקטום). אליה זוטא כאן סק"ב (נראה לי דהא דחש רבינא שמא יקטום, היינו

בקנה קשה, והא דלא חיישינן באילן, משום שהוא קשה ביותר).

[1440] משנה

עירובין צט, סוע"ב (אילן שהיה ... שרשיו גבוהים מן הארץ ג' טפחים, לא ישב

עליהן). ופרש"י (דכיון דגבוהין שלשה, כאילן חשיבי, ואין משתמשין באילן). טור ושו"ע

ס"ב (שרשי אילן הגבוהים מן הארץ ג' טפחים, אסור להשתמש בהם).

[1441] רבינו

יהונתן שם (לג, א) ד"ה היו (כמו האילנות הזקנים).

[1442] רבינו

יהונתן שם (ואף על גב דבשרשים ליכא מידי למיגזר, אפילו הכי כל תשמיש שבאילן נאסר

משום גזירה שמא יעלה ויתלוש).

[1443] סעיף

א (וגזרו בכל האילנות, אף ביבשים שאין בהם פירות ועלין וענפים, משום סייג וגדר).

[1444] גמרא

שם ק, א (דכל פחות מג' דארעא, ארעא היא). טור ושו"ע שם (פחות מכאן, מותר

להשתמש בהם, דכקרקע חשיבי).

[1445] יש"ש

ביצה פ"ה ס"ו (וקלחי כרוב, הגבוהין מן הארץ ג' טפחים, הן כאילן, ואין

משתמשין בהם). מ"א סק"ג (והוא הדין קלחי כרוב (יש"ש ביצה פ"ה)).

[1446] שבאם

הן רכים, נתבאר לעיל ס"ד (קנים הרכים כירק מותר להשתמש בהם אף על פי שמחוברים

בקרקע, מפני שלא גזרו אלא על אילן).

[1447] עירובין

ק, א (שרשי אילן הבאין מלמעלה משלשה לתוך שלשה, רבה אמר מותר להשתמש בהן). טור ושו"ע

שם ס"ב (ואם באים מלמעלה ויורדים למטה, במקום שגבוהים שלשה אסורים, ובמקום

שאין גבוהים שלשה מותרים).

ולענין ענפים תנן שבת קכה, ב (זמורה

שהיא קשורה בטפיח ממלאין בה בשבת), ובגמרא שם (הכא במאי עסקינן מחוברת באביה, אי

הכי קא משתמש במחובר לקרקע, למטה מג ' ),

ופרש"י (ומותר להשתמש באילן למטה מג ' ).

רבינו יהונתן עירובין לג, א (שרשי האילן ... וכל שכן בענפים). רש"י שם צט, ב ד"ה

שרשיו גבוהים (שאין הענפים נמוכין).

[1448] שמטעם זה אסרו רב ששת בגמרא

שם (רב ששת אמר אסור להשתמש בהן, דכיון דמכח איסור קאתי אסורין). מכל מקום קיי"ל

כרבה שמתיר.

[1449] עירובין

לג, א (בתוך שלשה מותר ליטלו), ופרש"י (בשבת, דכל למטה משלשה אפילו באילן לא

גזרו עליו, דהוי כארעא סמיכתא).

ולכן מותר לקשור בהמה לעץ כשהקשר

למטה מג' טפחים.

[1450] ברייתא

עירובין ק, א (שרשי אילן שגבוהין מן הארץ ג' טפחים, או שיש חלל תחתיהן ג' טפחים,

אע"פ שצידו אחד שוה לארץ, הרי זה לא ישב עליהן), ובגמרא שם (והא קמ"ל

אע"ג דצידו אחד שוה לארץ), ופרש"י (שהקרקע גבוה בצדו האחד, מודה רבה

היכא דשלשת צדדיו גבוהין מן הארץ דאסורה צד השוה לארץ). טור ושו"ע ס"ב (היו

גבוהים שלשה וחלל תחתיהם, אף על פי שמצד אחד אין חלל תחתיהם והרי הן שוים לארץ,

אסור לישב אפילו על צד השוה לארץ).

[1451] גמרא

שם (וכן אניגרא), ופרש"י (אילן היוצא מתוך חריץ קצר העשוי להוליך המים לשדות,

ושני צידי האילן של צד גידודי החריץ נכנסין בגידודיו, ואם בא למדוד מצדדין שבתוך

הנגר הרי הוא גבוה ג' ויותר, ואם בא למדוד מצדדיו השניים, שהן מגידודי החריץ

ולמעלה, אין גבוה ג'. לרבה דמודד הגידודים שרו, דכל פחות מג' לארעא כארעא. לרב ששת

מעומקו מודד, והרי גבוה ג' ומכח איסורא אתו), וקיי"ל כרבה. מ"א סק"ד

(אבל אם מב' צדדין שוין לארץ ומב' צדדין גבוה ג' שרי).

[1452] כן נראה מדברי רש"י הנ"ל

(לרבה דמודד הגידודים שרו).

והיינו שבשני האופנים, העץ הוא בתוך

התעלה. אלא שבאופן הראשון העץ אינו מכסה את כל התעלה, ואם כן הוא גבוה ג' טפחים

משלשת צדדיהם. ובאופן השני העץ מכסה את כל התעלה, ואם כן איננו גבוה ג' טפחים אלא

מב' צדדים.

[1453] גמרא

עירובין ק ע"ב (תני חדא מותר לילך על גבי עשבים בשבת, ותניא אידך אסור ...

והאידנא דקיימא לן כרבי שמעון (דאמר דבר שאין מתכוין מותר, רש"י) כולהו שרי).

טור ושו"ע ס"ג (מותר לילך על גבי עשבים, בין לחים בין יבשים, כיון שאינו

מתכוין לתלוש).

וגם אינו אסור משום השתמשות באילן

(שנתבאר לעיל ס"א-ג). כי לא אסרו אלא באילן, ולא בעשבים, כדלעיל ס"ד (שלא

גזרו אלא על אילן, אבל בירק וכיוצא בו לא הזכירו חכמים שבות, והרי הם כעשבים

שהתירו להלוך עליהם).

[1454] גמרא

שם (הא דסיים מסאניה הא דלא סיים מסאניה (שעשבים נדבקין בקשרי אצבעותיו ונתלשין,

רש"י) ... והאידנא דקיימא לן כרבי שמעון כולהו שרי). ב"ח ד"ה מותר

(ואפילו אינו נועל מנעלים, שהעשבים נכנסים בין קשרי אצבעות רגליו ונתלשין, אין

לחוש, דדבר שאין מתכוין הוא, ולאו פסיק רישיה). אליה זוטא סק"ג (אפילו הולך

יחף).

[1455] מו"ק

ב ע"ב (אתמר המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת, משום מאי מתרינן ביה, רבה אמר

משום חורש, רב יוסף אמר משום זורע ... אמר ליה אביי לרבה ... משום חורש אין משום

זורע לא ... והאמר רב כהנא זומר וצריך לעצים חייב שתים). הגהות מיימוניות פ"ח

אות ב (ומסיק אביי דחייבין משום שניהם). מ"א סק"ה (והמשקה מים לזרעים,

חייב משום חורש ומשום זורע (פ"ק דמו"ק. הגהות מיימוניות)).

וראה גם לעיל סי' רנב סי"ד

(שהמשקה בשבת חייב).

[1456] רבה

שם (מה דרכו של חורש לרפויי (לרכך, רש"י) ארעא, האי נמי מרפויי ארעא).

[1457] רב

יוסף שם (מה דרכו של זורע לצמוחי פירא, הכא נמי מצמח פירא).

ונתבארה מחלקותם בתוס' שם ד"ה קא

מרפויי ארעא (דבתר עיקר המלאכה אזלינן, ודומה לחורש. ורב יוסף אע"ג דעיקר

מלאכה דומה לחורש, מחשבת הנפש לאו לרפויי ארעא, ובהכי פליגי, דרבה סבר לבתר המעשה

מדמינן לה ולא אחר המחשבה, ורב יוסף סבר בתר מחשבה אזלינן, דהויא עיקר, ולא אזלינן

בתר הדמיון).

וקיי"ל כאביי דמחייב בשתיהן,

היינו כרבה שמחייב על חורש אף שאינו מתכוין לזה, וכרב יוסף שמחייב על זורע

עכ"פ כשמתכוין לזה.

ואף שאביי הוכיח שם מרב כהנא דחייב

על שתיהן אף שאינו מכוין להם, וכמבואר בתוס' שם ד"ה חייב שתים (קשיא לרבה ...

וקשיא לרב יוסף ... דהא סתם קאמר רב כהנא אפילו לא חישב).

מכל מקום לא קיי"ל כרב כהנא

בזה, אלא כרבה (שמחייב על חורש – אף כשאינו מתכוין לזה), וכרב יוסף (שמחייב על

זורע – עכ"פ כשמתכוין לזה), וכמבואר בתוס' שם (וקשיא לא גרסינן, כיון דלאו

תנא הוא לא חשיב לה כל כך, ופליגי עליה).

וכן הוא לקמן סי"ז (השורה חטים

ושעורים וכיוצא בהם במים כדי שיצמחו, הרי זה תולדת זורע וחייב), משא"כ כשאינו

מתכוין כדי שיצמחו אינו חייב, ונתבאר (הערה 1492 ).

ואולי טעם הדבר, כי אין מחייבים על

פסיק רישיה ולא ימות, אלא על המלאכה שנעשית מיד, ולא על המלאכה שתיעשה במשך הזמן.

ואף שגם בלא כוונה אסור מטעם פסיק

רישיה, כדלקמן בסמוך (צריך ליזהר ... ואף שאינו מתכוין לכך, פסיק רישיה ולא ימות

הוא). ולקמן ס"י (יש ליזהר מלהשליך זרעים במקום ירידת גשמים שסופן להצמיח שם).

מכל מקום אינו חייב בזה אלא אם כן

נתכוין.

ואף שחייבים גם על אינו מתכוין

ופסיק רישיה, כדלעיל סי' רעח ס"ד (והכל מודים בפסיק רישיה ולא ימות שחייב

עליו מן התורה), וכמבואר כאן שחייב על חרישה בכל אופן.

מכל מקום אינו חייב על זריעה מטעם

פסיק רישיה אלא אם כן מתכוין לזה.

וראה בדי השלחן סי' קמב סקי"ז (שרוצה

לגרוס: שמועיל). קובץ כינוס תורה חי"ב ע' סב.

[1458] ספר

התרומה סי' רלה (בקושי יש לאכול בשבת במקום שיש עשבים מחוברין, כמו פרדס שרגילין

לאכול בימות החמה. והטעם לפי שאי אפשר שלא יביאו שם מים לרחוץ ידים או לשתות או

לרחוץ כלים, ושופכין מים על העשבים במזיד בשעת רחיצת ידיו ובשעה שרוצה לשתות,

וצומחין העשבים על ידי כך, והוי נמי פסיק רישיה, דבשעה ששופך מים על העשבים אי

אפשר שלא יצמחו יותר, כי מלחלחן, ועובר משום משקה מים לזרעים). סמ"ג ל"ת

סה (יב, ב). סמ"ק סי' רפא (ע' רפ). מרדכי רמז שכט. הגהות מיימוניות שם (ומכאן

כתבו הגאונים שצריך ליזהר שלא להטיל מים על גבי עשבים בשבת, ואע"ג דקי"ל

כרבי שמעון דדבר שאינו מתכוין מותר, הא אמר מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות,

והכא אי אפשר שלא יגדלו הזרעים). טור ושו"ע ס"ג (האוכלים בגנות, אסורים

ליטול ידיהם על העשבים, שמשקים אותם, אף על פי שאינם מכוונים, פסיק רישיה הוא).

ונפקא למעשה מכל זה – בנטילת ידים לסעודה

בסוכה, בחצר שיש בה דשא, שאין ליטול ידיו על הארץ, אלא לתוך כלי, ולשפוך אחר כך

המים לכיור.

*

ואם רצפת החצר היא של בטון אין לחוש

לזה. אלא שאז יש לחוש שמי נטילת ידים ישפכו מהחצר לרחוב, וכדלקמן סי' שנז ס"א

(חצר שהיא פחותה מד' אמות על ד' אמות וסמוכה לרשות הרבים אין שופכין לתוכה מים

בשבת בימות החמה, שכיון שאין בה ד' אמות אין סאתים מים שאדם רגיל להשתמש בכל יום

ראוים ליבלע בה והרי זה כאלו שופכן לרשות הרבים).

ואף שהחצר שהסוכה בנויה בתוכה יש בה

יותר מד' אמות על ד' אמות. מכל מקום נתבאר לקמן שם ס"ח (ובלבד שלא יהא סילון

של עץ שאין המים ראויים ליבלע בו, אבל אם עשוי כעין רצפה של אבנים, ראוי ליבלע בו

ומותר). הרי שלא התירו אלא ברצפת אבנים שראוי ליבלע בה, משא"כ ברצפת בטון,

שהמים שבה נשפכים לחוץ, אסור בכל אופן.

ואם הרחוב שמחוץ לחצר אינו רשות

הרבים, אלא כרמלית, תלוי הוא בב' הדעות דלקמן שם ס"ז (וכל זה בחצר הסמוכה

לרשות הרבים, אבל הסמוכה לכרמלית, אפילו היא קטנה מאד, אין צריך גומא, ומותר לשפוך

בה כל מה שירצה ... כחו בכרמלית לא גזרו ... ויש אומרים שאין חילוק כאן בין רשות

הרבים לכרמלית, ולא אמרו שכחו בכרמלית לא גזרו, אלא בימים ונהרות שאינם מתחלפים

ברשות הרבים ... אבל כרמלית שבתוך העיר מתחלפת ברשות הרבים גמורה ... וכן עיקר).

ובחצר שאסור ליטול ידים על רצפתה

(כגון שדשא צומח בקרקע החצר, או שמים נשפכים מרצפת בטון של החצר אל הרחוב), צריך

ליטול ידיו לתוך כלי, ולשפוך המים שבכלי לכיור.

*

גם אפשר להכנס לבית וליטול שם ידיו

לסעודה, ולחזור לאכול סעודתו בסוכה.

ואף שנתבאר לעיל סי' רעג ס"א (אין

קידוש אלא במקום סעודה, שאם קידש בבית זה ואכל בבית אחר, בין שהיה דעתו מתחלה

לאכול בבית האחר, בין שקידש על דעת לאכול בבית זה ואחר כך נמלך לאכול בבית אחר, לא

יצא ידי חובתו), וס"ד (אם אין הסוכה סמוכה לבית אלא אויר החצר מפסיק ביניהם,

הרי זה כמבית לבית או מבית לחצר). נמצא לכאורה שאין ליכנס לבית לנטילת ידים, אלא

אם כן אין אויר החצר מפסיק בין הבית לסוכה.

מכל מקום היינו דוקא באופן האמור שם

( אם קידש בבית ואחר כך נמלך לאכול בסוכה או להפך) .

משא"כ אם קידש בסוכה, ונכנס לבית ליטול ידיו, וחזר לסעודתו בסוכה, כיון שחזר

למקומו הוי קידוש במקום סעודה, ואינו צריך לחזור ולקדש. ונתבאר לעיל שם (הערה ב).

ואף שנתבאר לעיל שם ס"ה (והוא

שלא יצא ממקום זה משקידש עד שיאכל, אבל אם יצא בינתיים, צריך לחזור ולקדש).

מכל מקום היינו דוקא באופן האמור שם

(אם היה בדעתו לאכול מיד, אלא שאירעו אונס שלא אכל עד לאחר זמן). משא"כ אם

קידש בסוכה, ונכנס לבית ליטול ידיו, וחזר מיד לסעודתו בסוכה, אינו צריך לחזור

ולקדש. ונתבאר לעיל שם (הערה כג).

ואף שנתבאר לעיל סי' קסו (צריך

ליזהר שלא להפסיק אפילו בשהיה כדי הילוך כ"ב אמה, שבשיעור זה נקרא הפסק אפילו

יושב במקומו (ואם הלך מביתו לבית אחר נקרא הפסק אפילו הולך מעט)).

מכל מקום נתבאר שם (ומענין הסעודה

וצרכיה אינו חשוב הפסק ... והילוך ממקום שנטל ידיו למקום הסעודה אינן חשובין הפסק,

כיון שהוא צורך הסעודה).

[1459] בגמרא

קג, א (והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. לא

צריכא דקעביד בארעא דחבריה).

ובתוס' שם ד"ה לא צריכא דעביד

בארעא דחבריה (פירש בערוך דבפסיק רישיה דלא ניחא ליה, כגון דקעביד בארעא דחבריה,

וכגון באחר שאינו אוהבו ... מותר לכתחלה ... ואינו נראה ... מלאכה שאינה צריכה

לגופה פטור עליה ... והא דקאמר לא צריכא דעביד בארעא דחבריה, היינו דלא מיחייב

חטאת, אבל איסורא איכא).

ובהגהות מיימוניות שם (ולפירוש

הערוך שפירש דפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר, מותר לאכול בגינת חבירו שאינו נהנה

בגידול עשבים).

אבל בשו"ע סי' שכ סי"ח (יש

מי שמתיר ... פסיק רישא דלא ניחא ליה, ומותר. וחלקו עליו, ואמרו דאע"ג דלא

ניחא ליה, כיון דפסיק רישא הוא, אסור).

וכן הוא לעיל סי' שכ סכ"ד (ויש

אומרים שכל שהמשקין הולכין לאיבוד אין איסור אפילו מדברי סופרים ... כיון שאין

הסחיטה נוחה לו כלל ... והעיקר כסברא הראשונה), ושם נסמן (הערה קעד).

וכן הוא לקמן סי' שלז ס"א (ופסיק

רישיה ולא ימות הוא. ואע"פ שחופר כלאחר יד הוא, ואינו חייב אלא כשחופר במרא

וכיוצא בו מהכלים שדרך לחפור בהם, וגם מקלקל הוא קרקעית הבית, וגם מלאכה שאינה

צריכה לגופה היא. אף על פי כן אסור מדברי סופרים), הרי שאסור אף דלא ניחא ליה.

וראה חידושי צמח צדק מט, ד.

[1460] בדעת המתירין כתב בספר הזכרונות

זכרון ט מלאכת הזורע (וזה נראה פשוט בתוספות ז"ל בריש פרק הבונה בד"ה לא

צריכה דעביד בארעא דחבריה, דפירש שם הערוך ז"ל כגון באחד שאינו אוהבו, והדבר

מוכרח בעצמו. ואם הגינה או הפרדס של כותי, אז מסתמא אין שם לישראל הנוטל ידיו חיוב

חטאת, משום דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה. ומכל מקום איסור גמור דרבנן איכא, כמו

שפסק הרב בסוס"י שכ ובסי' של"ו). והיינו שלדעת הערוך לא הותר אלא בגינת

נכרי, ולדידן שאין פוסקים כהערוך, אסור אף בגינת נכרי.

ובמ"א סק"ו (ואם אוכל

בגינת חבירו יש מתירין כמ"ש סוס"י ש"כ, כיון דלא ניחא לי'. וס'

הזכרונות דף נ"ח כתב, דוקא בגינת עכו"ם אמרינן לא ניחא ליה. ולא משמע כן

בגמרא דאמרינן דעביד בארעא דחבריה). והיינו שלדעת הערוך מותר אף בגינת חבירו,

ולדידן שאין פוסקים כהערוך, אסור אף בגינת נכרי.

[1461] ספר

התרומה שם (אבל שרי להשתין מים על הזרעים ועל העשבים, לפי שמי הרגלים עזים ושורפין

את העשבים ... וכן יין נמי מותר לשפוך על העשבים בפרדס, לפי שהיין עז וחזק ושורף

כמו כן העשבים). סמ"ג שם. סמ"ק שם. הגהות מיימוניות שם. מרדכי שם. טור

ושו"ע שם (אבל מותר להטיל בהם מי רגלים או שאר משקין, שאינם מצמיחין).

וראה בדי השלחן סי' קמב סקי"ט

(ונראה לומר דאין המי רגלים מבטלים הצמיחה לגמרי, אלא שמונעים אותם לפי שעה

מלצמוח, ואחר כך חוזרים וצומחים, על כן לא הוי עוקר דבר בגידולו, אבל לשפוך על

העשבים נוזל חריף מאד שישרוף השרשים לגמרי, מסתבר דאין מי שיתיר בזה).

[1462] ספר

הזכרונות שם (ומ"ש עוד ז"ל בשמו ובשם הפוסקים אחרים דיין אין לחוש לו,

לפי ששורף ואינו מצמיח, לכאורה תמיהא לי מלתא, שהנסיון הוכיח שמצמיח ... נראה דטוב

ליזהר בכל משקה). מ"א סק"ז (וראוי ליזהר אף במשקין (ס' הזכרונות)).

וראה קצות השלחן סי' קמב סי"ד.

[1463] ספר

התרומה שם (בקושי יש לאכול בשבת במקום שיש עשבים מחוברין, כמו פרדס, שרגילין לאכול

בימות החמה. והטעם לפי שאי אפשר שלא יביאו שם מים לרחוץ ידים או לשתות או לרחוץ

כלים, ושופכין מים על העשבים). רמ"א ס"ג (ולכן טוב להחמיר שלא לאכול

בגנות, אם ישתמש שם עם מים, דבקושי יש ליזהר שלא יפלו שם מים).

[1464] יראים

השלם סי' עדר קלא, א (לא מצאתי מפורש בתלמוד, ומזקנים אתבונן, שיזהר האדם שלא

להשליך זרעים בחצר במקום ירידת גשמים שסופן לצמוח. ואם משליך לתרנגולים, יזהר שלא

ישליך אלא שיעור אכילת תרנגולים לאכול ביום או ביומיים. ואם מקום דריסת רגלי בני

אדם, שאין סופן לצמוח, מותר ואין כאן משום זורע). הובא בהגהות מיימוניות פ"ח אות

ג. הגהות מרדכי פ"ז דשבת. כל בו סי' לא (כה, ד). שו"ע ס"ד (יש

ליזהר מלהשליך זרעים במקום ירידת גשמים, שסופן להצמיח. ואם ישליך לתרנגולים, לא

ישליך אלא כשיעור שיאכלו בו ביום או ליומים. ואם הוא במקום דריסת רגלי אדם, מותר, שאין

סופו לצמוח).

ואף שלעיל ריש סעיף הקודם נתבאר שאינו

חייב אלא אם כן "מתכוין להצמיח הזרעים כמו הזורע".

מכל מקום אסור גם כשאינו מתכוין

להצמיח, וסופן להצמיח.

[1465] אביי

קז, סוע"ב (האי מאן דתלש פיטרא מאונא דחצבא, מיחייב, משום עוקר דבר מגידולו). טור

ושו"ע ס"ה (עשבים שעלו על אוזן הכלי, מלחות הכלי, חשובים כמחוברים לקרקע

והתולשן חייב).

[1466]

גמרא קח, רע"א (מתיב רב אושעיא התולש מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור. התם

לאו היינו רביתיה, הכא היינו רביתיה). ופרש"י (דאין דרך זריעה שם, אבל אלו

שאמרנו הוא עיקר גידולן). רמב"ם פ"ח ה"ג (התולש מהן חייב, שזה הוא

מקום גידולן). מ"א ס"ק ח (ולא דמי לעציץ שאינו נקוב, דהתולש ממנו פטור,

דהתם אין דרך זריעה שם (גמרא)).

ומטעם זה הובאה לקמן סי' תצז

בקונטרס אחרון ס"ק א (דעת רש"ל שפסק דבארגז ובאמת המים שסכר, אין איסור

צידה מן התורה אפילו בשבת). והוא האמור בים של שלמה ביצה פ"ג ס"ב (בביבר

קטן, ואינו מחוסר צידה ... הצד אותם הוי כעוקר אותם ממקום גידולם. ומשום הכי

אמרינן נמי בירושלמי פרק כלל גדול (שבת פ"ז ה"ב) רבנן דקסריא אמרי, ההוא

דצייד כוורא, וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו, חייב משום קוצר).

וכן ביולדת, שנתבאר לעיל סי' של

ס"ב (שכבר נעקר הולד לצאת שאין בהוצאתו משום עוקר דבר מגידולו), ושם נסמן

(הערה 956 ).

[1467] רב

ששת קז, סוע"ב (האי מאן דתלש כשותא מהיזמי והיגי, מיחייב משום עוקר דבר

מגידולו). ופרש"י (הומלון, וגדל מתוך ההיזמי, מריח הקרקע שההיזמי יונק ממנו).

ונזכר גם בכתובות עז, סע"ב (שכר של היזמי), ופרש"י (שמטילין בו כשות

שגדל בהיזמי). והוא צמח בצורת פתילים הצומח על קוצים.

[1468] רש"י

שם ד"ה מיחייב (ואף על פי שאינו מחובר לקרקע). וראה מראי מקומות וציונים. משולחן

הארי.

[1469] משנה

צה, א (התולש מעציץ נקוב חייב, ושאינו נקוב פטור). גמרא קח, רע"א (התולש

מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור. התם לאו היינו רביתיה). רמב"ם שם (התולש

מעציץ שאינו נקוב פטור, מפני שאין זה מקום גידולו).

והיינו דוקא בתולש, משא"כ

בזורע חייב, כדלקמן סי"ז (השורה חטים ושעורים וכיוצא בהם במים, כדי שיצמחו,

הרי זה תולדת זורע, וחייב בכל שהוא), ושם נסמן (הערה 1491 ).

[1470] טור

ושו"ע ס"ז (אסור לתלוש אפילו מעציץ שאינו נקוב), ממשנה שם (התולש מעציץ ...

שאינו נקוב פטור). ב"י שם (וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור). ט"ז ס"ק

ז (דחיובא ליכא אלא בנקוב).

[1471] מ"א

סק"ט (ועיין בב"י דאפילו הוא מונח בעליה, אסור לתלוש ממנו). ובב"י

שלפנינו לא נתפרש.

ומה שהזכיר "מונח בעליה",

ולא "מונח בבית", כי בימיהם היו בתים רבים ברצפת עפר, ורק העליה היתה

ברצפת קרשים. משא"כ בזמנינו, כל הבתים מרוצפים (ראה גם לקמן סי' שלז

ס"ב, והערה 1535 ).

*

ומדברים אלה נראה, שכל עציץ נקוב

המונח בתוך הבית דינו כעציץ שאינו נקוב. וכן נראה לקמן לקמן סי"ב (ואפילו הוא

מונח על גבי יתידות, שיש אויר מפסיק בינו לקרקע, הרי הוא כמחובר, לפי שיונק קצת מן

הקרקע דרך האויר). משא"כ כשמונח בתוך בית מרוצף. וראה לקמן שם (הערה 1476 ).

[1472] משנה

צה, א (התולש מעציץ נקוב חייב). רמב"ם פ"ח ה"ג (עציץ נקוב ... הרי

הוא כארץ והתולש ממנו חייב).

[1473] רש"י

שם ד"ה התולש (דהוי כמחובר, דיונק מן הקרקע על ידי הנקב שמריח לחלוחית הקרקע).

[1474] גיטין

ז, ב (עציץ נקוב המונח על גבי יתדות, באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן ... דילמא לא

היא, עד כאן לא קאמר ר' יהודה התם אלא בספינה ... אבל עציץ ... לא). תוס' שם ד"ה

דילמא (כן הוא האמת דעציץ כמחובר, דבפ' השולח (לקמן לז, א) אמרינן אין כותבין

פרוזבול אלא על עציץ נקוב, ומוקי לה דמנחא אסיכי).

[1475] הגהות

אשרי פ"ח ס"ב (אם מונח על גבי יתידות והניחו על גבי קרקע חייב משום נוטע,

ומדרבנן, אף על גב דמונח על גבי יתידות, יונק מן הקרקע קצת, הלכך מדאורייתא אין

חייב משום תולש ומשום נוטע).

[1476] גמרא

פא, ב (היה מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתידות, מיחייב משום תולש. היה מונח על

גבי יתידות והניחו על גבי קרקע, חייב משום נוטע). לפירוש רש"י (ולי נראה דהאי

חייב לאו דווקא, אלא אסור, משום דדמי לתולש), ותוס' שם (האי מיחייב מכת מרדות

מדרבנן, כדפירש בקונטרס ... חשבינן ליה כמחובר מדאורייתא אפילו הניחו על גבי יתדות).

הגהות אשרי שם (הלכך האי עציץ נקוב שמונח על גבי [קרקע והניחו על גבי] יתידות,

חייב משום תולש מדרבנן, או אם מונח על גבי יתידות והניחו על גבי קרקע, חייב משום

נוטע ומדרבנן).

וכן הוא לעיל סי' שיב ס"ו (צרור

שעלו בו עשבים מלחות הקרקע, מותר לקנח בו ... ואף שגידול העשבים הוא מלחות הקרקע,

אין בזה משום תולש ועוקר דבר מגידולו במה שמגביהם מעל הקרקע, לפי שאף כשהם באויר

הם נהנים וגדילים מריח לחלוחיות הקרקע, והרי הם כמחוברים עדיין בקרקע, ואין בהגבהה

זו שום איסור מן התורה. אלא שמדברי סופרים אסור להגביהם משום שנראה כתולש, כמו

שיתבאר בסימן של"ו, ומשום כבוד הבריות לא גזרו).

*

ומסיק בהגהות אשרי שם (אם כן משמע

אם הפסיקו (לגמרי) בעצים או בבגד, דפסיק יניקתו לגמרי, שייך בו תלישה ונטיעה

מדאורייתא).

והיינו שאף עציץ נקוב המונח על גבי

צלחת תחתית, יש לו דין עציץ שאינו נקוב.

ומשמע שגם עציץ נקוב שבתוך בית

מרוצף, יש לו דין עציץ שאינו נקוב (ראה לעיל הערה 1471 ).

[1477] והיינו מותר לגמרי, ואינו

אסור אף משום מוקצה. ואף שיש בו צמח, מכל מקום נחשב כלי, ואינו מוקצה, כמבואר

בפרמ"ג א"א ס"ק טו (ממה שכתב המחבר בסעיף ח' משמע עציץ מותר בטלטול).

תהלה לדוד ס"'ק ו (ומשמע בהדיא דאינו אסור בטלטול ... ולכאורה יש להסתפק בכל

נוי הבית, אף שאינם ראוין לשום תשמיש, אי אסור לטלטלם בשבת, דלכאורה כי היכי

דתכשיטי אדם מקרי תורת כלי ... הכי נמי אפשר לומר בנוי הבית). בדי השלחן סי' קמב

סוף ס"ק ה (ולא הוי מוקצה משום העפר, כיון שמיוחד לנוי). שמירת שבת כהלכתה

פכ"ו הערה ו.

ודינו כמו ענפי אילנות ופרחים,

שנתבאר לקמן סי"ח (ענפי אילנות, שהוכנו לתשמיש מבעוד יום, בענין שיש תורת כלי

עליהם ומותרים בטלטול, כמ"ש בסי' ש"ח), ושם (הערה 1497 ).

[1478] מנחות

פד, סע"ב (עציץ אעציץ לא קשיא, כאן בנקובה כאן בשאינו נקובה. ספינה אספינה לא

קשיא, כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס). לפירוש רש"י גיטין שם ד"ה עפר

(הספינה של חרס היא, ואינה צריכה לינקב אם היתה מונחת בקרקע, כדאמר במנחות), וד"ה

עציץ (של עץ נקוב, המונח על גבי יתדות). הובא בהגהות מיימוניות פ"ח אות ד

(פרש"י של עץ, אבל של חרס, אפילו אינו נקוב כנקוב דמי, דכעפר משוינן ליה).

[1479] כדעת

רבי יוסי בירושלמי ערלה פ"א ה"ב (הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה.

רבי יוסי אמר מפני שהשרשין מפעפעין אותו). רא"ש הל' ערלה סי' ג (ומפרש בירושלמי

שאין כלי חרס עומד בפני השרשין, והן מפעפעין דרך החרס ויונקין מן הקרקע. אבל של עץ

בעי נקיבה).

[1480] תוס'

גטין שם ד"ה עציץ (נראה לר"ת להפך, דשל חרס בעי נקיבה, ושל עץ לא בעי

נקיבה, שהוא מתלחלח יותר מן החרס).

[1481] שו"ע

ס"ח (יש ליזהר מליטלו מעל גבי קרקע ולהניחו על גבי יתדות, או איפכא, בין שהוא

של עץ בין של חרס).

ולא הותר אלא בשל מתכת או של זכוכית

וכיו"ב.

[1482] גמרא

נ, ב (האי סליקוסתא (עשב שהוא נאה למראה ולהריח וממלאין כד עפר לח ותוחבין אותו

לתוכו ונותנו לפני שרים, וכשהוא רוצה נוטלו ומריח בו ומחזירו למקומו, רש"י)

... הטומן לפת וצנונות תחת הגפן (להשתמר בקרקע, רש"י), אם היה מקצת עליו

מגולים ... ניטלין בשבת (שאוחזה במקצת עליה המגולין, ולא חייש אם העפר ניזוז מאליו,

והוא הדין לסליקוסתא)). טור ושו"ע ס"ו (עשבים שתחבן בעפר מבעוד יום כדי

שיהיו לחים, מותר לאחוז בעלים ולהוציאן).

[1483] סעיף

יד (צנון תלוש הטמון בארץ, ומקצת עליו מגולין, נוטלו בהם ומוציאו, אף על פי

שבנטילתו מזיז עפר ממקומו. והוא שלא השריש, שאז אין בו משום תולש), ושם (הערה פב).

[1484] ברייתא

חולין קכז, ב (אילן שנפשח (נתלש ממנו ענף, רש"י). ובו פירות, הרי הן כתלושין (לענין

שבת, רש"י)). משנה סוכה לב, ב (הדס ... שהיו ענביו מרובות מעליו ... אין

ממעטין ביום טוב), וגמרא שם לג, ב (קא מתקן מנא ביום טוב (שהיה פסול ומכשירו,

רש"י) ... כגון שלקטן לאכילה (ואינו מתכוין להכשירו, רש"י) ... דאית ליה

הושענא אחריתי (ולא צריך להאי, הלכך אין כאן תיקון כלי, דלא צריכא ליה לאכשורה,

רש"י)). רבינו ירוחם ני"ב ח"ח עח, א (יחור שנפשח מבעוד יום ובו

פירות, מותר לקטום ממנו הפירות בשבת, שהרי שנינו אילן שנפשח ובו פירות הרי הן

כתלושין. ואפילו בעצי הדס אמרינן ומותר לקוטמו ולפושחו, כך כתבו הגאונים בתשובה). רמ"א

ס"ח (יחור של אילן שנפשח מערב שבת מן האילן, ובו פירות, מותר לתלוש הפירות

ממנו בשבת).

וכן הוא לקמן סי' תרמו סי"ג (שמותר

לתלוש פירות בשבת מענף התלוש מהאילן מערב שבת, כמ"ש בסימן של"ו),

וסי"ד (אם יש לו הדס אחר, ואינו צריך כלל להדס הזה, מותר לו לתלוש הענבים כדי

לאכלן ביום טוב).

וראה גם לעיל סי' שכא ס"א

(חבילי פיאה איזוב וקורנית ... קוטם ואוכל ביד), ושם (הערה ה).

[1485] ברייתא

כתובות ס, א (תניא נחום איש גליא אומר צינור (המקלח מים מן הגג, רש"י) שעלו

בו קשקשין (קשים ועשבים שסותמים ומעכבים את קלוחו ומימיו יוצאים ומתפשטים לגג

ודולפין לבית, רש"י), ממעכן ברגלו בצנעא בשבת ואינו חושש, מאי טעמא, מתקן

כלאחר יד הוא (על ידי שינוי ברגלו, רש"י), ובמקום פסידא לא גזרו בה רבנן. אמר

רב יוסף הלכה כנחום איש גליא ). טור ושו"ע

ס"ט (צנור המקלח מים מן הגג שעלו בו קשים ועשבים שסותמים ומעכבים קילוחו,

ומימיו יוצאים ומתפשטים בגג ודולפים לבית, ממעכן ברגלו בצנעה, דכיון דמתקן על ידי

שינוי הוא, שאינו עושה אלא ברגליו, במקום פסידא לא גזרו רבנן).

*

ומכאן למדים לכל כיוצא בזה, כמבואר

בהשגת הראב"ד פ"ו ס"ט (וכן אמרו במקום הפסד, כגון צינור שעלו בו קשקשין

ממעכן ברגלו).

אמנם תנן שבת קכא, א (נכרי שבא

לכבות אין אומרים לו כבה). והקשה בהגהות מרדכי סי' תנח, בשם רבינו ברוך (מה ראו

לאסור לומר לנכרי כבה [אפילו] במקום פסידא). ותירץ (יש לומר דכל זה אינו דומה

לאומר כבה, דכולהו דשרינן במקום פסידא היינו טעמא, דאי לא שרית ליה איסור זוטא יבא

לעשות איסור רבה, צינור אי לא שרית לתקן כלאחר יד יבא לתקן שלא כלאחר יד ... אבל

לענין כבוי הסברא הפוכה, ואדרבה יש לנו לומר אי שרית ליה אתי לכבויי הוא בעצמו).

ועל פי זה כתב במ"א סי' שז

ס"ק ז (ובהגהות מרדכי פרק במה טומנין כתב דגבי צנור שרי משום שלא יבא לתקן

בידים ... לכן נראה לי דבמקום הפסד גדול יש להתיר שבות על ידי עכו"ם אפילו

כדרכו, ושבות על ידי ישראל שלא כדרכו).

וכן נפסק לעיל סי' שז סוף סי"ב

(דבר שמשנה בעשייתו מדרך החול, אף על פי שהוא שבות גמור מותר לעשותו אפילו על ידי

ישראל במקום צער ... ויש אומרים שהוא הדין במקום הפסד. ויש לסמוך על דבריהם במקום

הפסד גדול). סי' שא סל"ח (שיש אומרים שכל שבות שהוא שינוי מדרך החול לא גזרו

עליו במקום הפסד מרובה כמו שיתבאר בסי' ש"ז).

וכל זה בשאר מלאכות, משא"כ כאן

בצנור, סגי לדברי הכל "במקום הפסד", כמפורש בברייתא ובגמרא (ובמקום

פסידא לא גזרו בה רבנן), ובטור ושו"ע (במקום פסידא לא גזרו רבנן). והטעם לזה

הוא כמובא לעיל מהגהות מרדכי, שיש כאן טעם נוסף להתיר (אי לא שרית לתקן כלאחר יד

יבא לתקן שלא כלאחר יד). וראה גם לעיל סי' שלד סכ"ו (הערה 1323 ).

לסיכום:

(א)

בדליקה, לדברי הכל לא התירו אמירה לנכרי בדרבנן, אפילו בהפסד גדול, כדתנן במשנה.

(ב)

מיעוך בשינוי, לדברי הכל התירו אפילו במקום הפסד סתם, כדתניא בברייתא.

(ג)

בשאר אמירה לנכרי בדרבנן, או על ידי עצמו בשינוי, סומכים על המתירים רק בהפסד גדול,

ולא בהפסד סתם.

[1486] סוכה לז, ב (הדס במחובר מותר

להריח בו, אתרוג במחובר אסור להריח בו, מאי טעמא, הדס דלהריח קאי, אי שרית ליה לא

אתי למגזייה (לומר אע"ג דשרית ליה להריח, לא אתי למיתלש, דהא במחובר נמי מריח

ליה שפיר, ואינו טרוד בקציצתו שישכח ויתלשנו, רש"י), אתרוג דלאכילה קאי, אי

שרית ליה אתי למגזייה (כי מורח ליה מינשי ותליש ואכיל ליה, רש"י)). והוא כגירסת

הרי"ף שם (יח, א), והרא"ש פ"ג סי' כה. טור ושו"ע ס"י (הדס

מחובר, מותר להריח בו, אבל אתרוג ותפוח וכל דבר הראוי לאכילה, אסור להריח בו

במחובר, שמא יקוץ אותו לאכלו). מ"א ס"ק י (מותר להריח, דכיון דיכול

להריח במחובר לא אתי למקצייה).

[1487] רש"י

שם ד"ה אבל אתרוג (ואף אם אוכלו במחובר, אין לך תולש גדול מזה). הובא במ"א

סקי"א.

[1488] מ"א

שם (ומכל מקום אפשר דאין חייב עליה, דאין דרך תלישה בכך, כדאמרי' דף ע"ג, שאם

זרק אבן על האילן והשיר פירותיו פטור, דאין דרך תלישה בכך, אלא ביד או בכלי).

והיינו כדאמרינן עג, ב (האי מאן דשדא פיסא לדיקלא (זרק פיסת רגבים לדקל,

רש"י) ואתר תמרי (השיר התמרים, רש"י) ... אין דרך תלישה בכך (על ידי

זריקה אלא או ביד או בכלי, רש"י)).

ואף שבמלאכת גוזז יתבאר לקמן סי' שמ

ס"א (התולש צמר בידו מן הבהמה או מהעור פטור שאין דרך גזיזה בכך).

מכל מקום, במלאכת קוצר גם תלישה ביד

הוי כדרכה, אלא דהוי תולדה, כדלקמן סי' תצה ס"ט (והתלישה מהמחובר שהוא תולדת

הקצירה). ובקונטרס אחרון סי' תקי סק"א (שהתולש ביד הוא תולדת הקוצר בכלי

כמבואר ברמב"ם). והוא ברמב"ם פ"ח ה"ג (ותולש תולדת קוצר הוא).

אבל ברש"י נראית דעתו שהוא אב

מלאכה, כדאמרינן בביצה ג, רע"א (שמא יעלה ויתלוש), ופרש"י (דהוה איסורא

דאורייתא, דהיינו קוצר, שהוא אב מלאכה). שם לו, ב ד"ה שמא יעלה ויתלוש (דהוי

אסורא מדאורייתא, דהיינו קוצר, שתולש מן המחובר). וברש"י שהובא לעיל (דרך

תלישה ... ביד או בכלי).

[1489] ס"מ

(שאין דרך לינק בפיו, אלא לחלוב לתוך כלי ולשתות ממנו, לפיכך אין ביניקה איסור מן

התורה, אלא מדברי סופרים).

ולענין מציצת פירות בפיו נתבאר לעיל

סי' שכ ס"ב (למצוץ בפיו המשקה מן הפירות, יש מתירין אפילו מזיתים וענבים,

מפני שאין דרך סחיטה בכך ובטלה דעתו אצל כל אדם. ויש אומרים שאף על פי כן אסור

מדברי סופרים, כמו שאסרו לינק בפיו מן הבהמה אף על פי שמפרק כלאחר יד הוא, כמו

שיתבאר בסי' שכ"ח. וגם יש לחוש לחיוב חטאת, כי שמא אין זה נקרא מפרק כלאחר יד

כמו היונק מהבהמה, לפי שלינק הוא שינוי גמור, שאין דרך כלל לינק אלא לחלוב, אבל

מציצת פירות אינה שינוי כל כך, כי רגילין לעשות כן לפעמים).

וראה אגלי טל (קוצר) סט"ו ס"ק

כט (ח). חקרי הלכות ח"א כ, ב.

[1490] כדלעיל סי' שא ס"ב (כל

המלאכות כולן אינן אסורין בשבת מן התורה אלא לעשותן בשבת כדרכן שעושה אותן בחול,

אבל אם עושה אותן בשינוי מדרך החול, שאין דרך בחול לעולם לעשותן כן מלאכה זו, פטור

מן התורה, אבל אסור לעשות כן מדברי סופרים, שמא יבא לעשותה כדרכה בחול), ושם נסמן.

[1491] רמב"ם

פ"ח ה"ב (השורה חיטין ושעורין וכיוצא בהן במים, הרי זה תולדת זורע,

וחייב בכל שהוא). שו"ע סי"א.

ואף שנתבאר לעיל סי"א (התולש

זרעים שנזרעו בעציץ שאינו נקוב פטור).

היינו דוקא בתולש, משא"כ בזורע

חייב אף במים שבכלי, כמבואר בתשובת הרמב"ם, שהועתקה בפירוש קדמון ממצרים

(ואין להקיש שורה לתולש מעציץ שאינו נקוב, לפי שהדבר שכבר נזרע בעציץ שאינו נקוב

דינו כדין הדבר שכבר נתלש, להיות שאין לו קיום, והזורע לא נתנה בו שיצמח על כל

פנים ויגיע לתכליתו, אבל מעת שנתפשט הגרגיר לצמוח בדבר מועט נתחייב).

וכן נתבאר בנשמת אדם כלל יא

ס"ק א (דדוקא בתולש, דאינו חייב אלא בדבר שהוא מחובר לקרקע ... אבל לענין

חיובא דזורע, דמרבינן תולדה כל שכוונתו להצמיח, אם כן מאי שנא נקוב משאינו נקוב,

והוא הדין במים ... כיון שכוונתו להצמיח, וגם יצמיח, למה לא יהיה חייב). ערוך

השלחן סי' שלו ס"ל (דפשיטע דזורע חייב גם בעציץ שאינו נקוב, ולא דמי לתלישה,

דכל מין זורע הוי אב מלאכה).

ואפילו אם אינו צומח ממש, אלא

שהפרחים נפתחים, אסור להעמידם במים, כדלקמן סי"ח (ובלבד שלא יהיו בהם פרחים

ושושנים שהם נפתחים מלחלוחית המים).

[1492] הצמיחה

האמורה כאן היא נביטת התבואה, כדלקמן סי' תנג ס"ט (חטים שצמחו (שקורין

אוי"ס גיוואקסין)). והם הנקראים מאל"ץ (לקמן סי' תמב ס"ט. סי' תנ

סי"ז. סי' תנג סכ"ט). ומנביטים אותם כדי לייצר מהם יי"ש ושכר.

ואינו חייב אלא אם כן שורה אותם כדי

שיצמחו, משא"כ אם אינו שורה אותם לצורך זה, נתבאר לקמן בסמוך (שבשעה שנתנם

למים לאו פסיק רישיה הוא שיצמיחו, שאפשר שהבהמה תאכל את כולם).

וכן אפשר שיוציאם מהמים ולא יצמחו,

כמובא ב"משלחן הארי", מרדב"ז ללשונות הרמב"ם סי' רמח (וצריך

שיתכוין בשרייתן לזריעה, ואם לאו, קיי"ל כרבי שמעון דאמר דבר שאינו מתכוין

מותר, ולא שייך הכא פסיק רישיה, שהרי השריה גופא אינה אינה מלאכה, ואפשר שיסיר

אותם מן המים ולא ימחו כלל, וק"ל).

ואפילו במקום שבודאי יצמחו אחר כך

אינו חייב על הזריעה בלא כוונה, כדלעיל ס"ט (המשקה מים לזרעים חייב משום ... זורע

... והוא שמתכוין להצמיח הזרעים, כמו הזורע). ושם נתבאר (הערה 1457 ).

וראה אגלי טל שם סקט"ז. מראי

מקומות וציונים.

[1493] כמו כל זורע, שנתבאר

ברמב"ם שם (הזורע כל שהוא חייב). ובמ"מ שם (שנינו פרק המצניע (צ, ב)

המצניע לזרע והוציאו בשבת חייב עליו בכל שהוא, מכאן שהזורע בכל שהוא. ובפרק הבונה

(שם ק"ג) החורש כל שהוא, למאי חזי, לביזרא דקרא, פירוש לגרעין של דלעת. וגם

מכאן, שהזריעה בכל שהוא. ועוד שלא נזכר בה שיעור).

[1494] מ"א

סקי"ב (בחיטים ושעורים אינו חייב אלא בשורה זמן ארוך ... וכן מעשים בכל יום

שנותנים חטים למים ומאכילן לבהמות).

ולענין שיעור זמן ארוך שאסור לשרות

בו, כתב המ"א "כמו חצי יום". אבל לא הועתק כאן. וראה לקמן סי' תסז

ס"ב (והערה י), שבפעולת המים על הדגן יש כמה שלבים: נשרה שיעור מיל (ספק

חמץ). נתרכך. קרוב להתבקע. נתבקע (בודאי תיכף יחמיץ). צמח (חמץ גמור).

[1495] מהרי"ל

הל' שבת אות יט (מהר"י סג"ל התיר להעמיד תוך המים בשבת ענפי האילנות אשר

קוצצין בימות החמה לשמוח בהן בבית, רק שלא יהיו בהן פרחים ושושנים, דהן מתגדלין

ונפתחין מיניקת לחלוחית המים, והוי מגדל בשבת). רמ"א סי"א (ומותר להעמיד

ענפי אילנות במים בשבת, ובלבד שלא יהיו בהם פרחים ושושנים, שהם נפתחים מלחלוחית

המים).

אמנם בזרעים חייב לפעמים על שרייתם,

אף שהם תלושים, כדלעיל סי"ז (השורה חטים ושעורים וכיוצא בהם במים, כדי שיצמחו,

הרי זה תולדת זורע, וחייב בכל שהוא), ושם (הערה 1491 ).

[1496] מ"א

סקי"ג (שהוכנו מאתמול לתשמיש).

[1497] סעיף

נה (ענף שנחתך מן האילן מבעוד יום להניף בו על השלחן להבריח בו הזבובים, מותר

להניף בו בשבת ולטלטלו כשאר כל הכלים, שכיון שייחדו לכך, עשאו כלי גמור. והוא הדין

אם ייחדו לאיים על התינוקות שיכם בו. והוא שייחדו לכך מבעוד יום).

אמנם שם נתייחדו לעשות בהם איזה

דבר, ולכן נחשבים כלים גמורים. משא"כ כאן הענפים אינם אלא לנוי בלבד, שנותנים

אותם לכלי מלא מים שעל השלחן, ומכל מקום גם בזה סגי להיות תורת כלי עליהם ולא יהיו

מוקצה. וראה גם לעיל סי"ב (והערה 1477 ).

[1498] משנה

סוכה מב, א (בשבת מחזירין, ביום טוב מוסיפין, ובמועד מחליפין). והיינו שבשבת מותר

להחזיר הלולב לכלי שבו מים, ואסור להוסיף מים בכלי. ביום טוב מותר להוסיף מים

בכלי, ואסור להחליף המים שבכלי. בחול המועד מותר אף להחליף.

וכן נפסק בטור ושו"ע סי' תרנד

לענין יום טוב (מקבלת אשה הלולב מיד בנה או מיד בעלה, ומחזירתו למים, ותוסיף עליו

מים אם צריך, אבל לא תחליף המים).

אמנם לענין שבת לא הוזכרה שם ההלכה

הנ"ל שבמשנה, כמבואר בהגהות רעק"א כאן (ודינא דשבת לא נזכר שם, כיון

דלדידן אסור הלולב לטלטל בשבת), והיינו כמבואר בשו"ע ורמ"א סי' תרנח

ס"ב (ביום שבת אינו נוטל ... ואסור לטלטל הלולב בשבת, דהוי כאבן).

משא"כ כאן מיירי בענפי אילן

שהוכנו לתשמיש מבעוד יום, שמותר לטלטלם. ולכן הובאה כאן ההלכה שבמשנה הנ"ל,

שמותר להחזירם למים שבכלי, ולא להוסיף עליהם מים.

וזהו שהוסיפו כאן הרמ"א

סי"א (ועיין לקמן סי' תרנ"ד), והמ"א ס"ק יג (ועיין סי'

תרנ"ד דאסור להוסיף מים בשבת), ולקמן בסוף הסעיף (עיין סי' תרנ"ד).

*

ואף שרש"י פירש במשנה שם (בשבת

מחזירין, שהרי מכאן נטלום היום, אבל לא מוסיפין מים). משא"כ אם לא נטלום מכאן

בשבת, לא התירו להעמידם במים בשבת בכלי שהיו בו מים.

מכל מקום נפסק כאן בפשיטות (מותר

להעמידם במים בשבת ... וצריך ליזהר שלא ליתן מים אל כלי כדי להעמידם שם, אלא יעמידם

במים שהיו בכלי מכבר). שכן הוא במהרי"ל ורמ"א שם (ומותר להעמיד ענפי

אילנות במים בשבת).

וביאר בהגהת רעק"א (רש"י

והר"ע מברטנורא כתבו במתניתין דסוכה הנ"ל דמחזירין, שהרי משם נטלו היום.

מלשון זה משמע לכאורה, דדוקא בשנטלו בשבת מהמים, אבל אם נטלו משם בערב שבת אין

מחזירין לאותו מים בשבת, כיון דלא היה הלולב במים בשבת. אבל לא מצאתי מי שהעיר בכך

לחלק בזה).

*

ואף שלענין ירקות נתבאר לעיל סי'

שכא ס"ו ( מותר להשקות ירקות תלושים כדי שלא יכמשו, שכיון שירקות

הללו ראויים לאכילה ביומן, מותר להשקותן כדרך שמותר לטלטלם).

נתבאר הטעם לקמן בסמוך (מפני שטורח

לתקן כלי), משא"כ לעיל שם, דמיירי במאכל.

[1499] הובא

בהערה הקודמת מהמשנה וטור ושו"ע, שביום טוב מותר להוסיף (ואסור להחליף).

וקבלתי על זה פתקה מהרבי בו'

מנ"א תשמ"א (לברר בדפוסים (הקודמים) דשו"ע אדה"ז סשל"ו

סו"ס יח: "ויו"ט" דלכאורה צ"ל "ולהחליף גם

ביו"ט" (או

כיו"ב)).

והשבתי על כך (בדקתי בדפוס הראשון

והשני ועוד כמה דפוסים הראשונים, ובכולם הוא כבדפוסים שלנו. ובחיפושי לא מצאתי מי שיעיר

בזה. גם בקצוה"ש (סקמ"ב סי"ג) מעתיק הלשון מהדפוסים ואינו מעיר).

מענה זה נדפס בלקוטי שיחות

חכ"א ע' 385.

וראה הוספות למנחת פתים סי' שלו

ס"ק יא (ועי' בשו"ע הרב דלהוסיף מים אף ביום טוב אסור. וצריך לומר, הא

דבלולב סי' תרנ"ד מותר להוסיף, הוא משום הידור מצוה). הובא בקובץ אור ישראל חט"ו

ע' רו.

[1500] רש"י

במשנה שם (דטרח לתקוני מנא). ט"ז סי' תרנד סק"א. מ"א שם סק"ב.

[1501] ראה

לעיל (הערה 1498 ).

[1502] חולין

קכז, ב (אמר שמואל תאנים שצמקו באיביהן מטמאות טומאת אוכלין, והתולש מהן בשבת

חייב חטאת ... תא שמע ... יבשו הרי הן כמחוברין ... הא כדאיתא והא כדאיתא).

ופרש"י (מחוברין דקתני גבי יבשו, לשבת קאמר, ולא לטומאה) שו"ע סי"ב

(תאנים שיבשו באיביהן, וכן אילן שיבשו פירותיו בו, התולש מהם בשבת חייב, אף על פי

שהם כעקורים לענין טומאה).

וראה תוס' קנ, ב ד"ה במחובר. מ"א

סק"א. אליה זוטא סק"ח.

ואף שכשנגמר בישולן מועלת בהן הכנה

שלא יהיו מוקצה, כדלעיל סי' שכה ס"ח (ששמע את הנכרי אומר מערב שבת למחר אלקוט

פירות אלו, והן פירות שנגמר בישולן שהכנה מועלת להן אפילו במחובר כמו שנתבאר בסי'

שי"ח), ובסי' שיח ס"ו (פרי שנגמר בישולו ושוב אינו גדל והולך מועלת בו

הכנה אף על פי שהוא מחובר).

מכל מקום חייבים בו משום תולש.

[1503] גמרא

קנה, א (והלכתא צדדין אסורין, צדי צדדין מותרין). שו"ע סי"ג (אסור

להשתמש בצדדי האילן, אבל בצדי צדדין מותר).

[1504] רב

אשי שם (השתא דאמרת צדדין אסורין, האי דרגא דמדלא, לא לינחיה איניש אדיקלא (לא

יסמוך ראש הסולם לצד דקל, רש"י), דהוו להו צדדין (דכי סליק משתמש בצדדין,

רש"י), אלא לינחיה אגוואזי לבר מדיקלא (יתקע יתד בצדי האילן, ויסמוך הסולם

עליו, דהוה ליה יתד צדדים וסולם צדי צדדין, רש"י)). שו"ע שם (לפיכך אסור

לסמוך הסולם לצדי האילן, דכי סליק ביה משתמש בצדדין, אבל אם יש יתד תקועה בצדי

האילן, מותר לסמוך סולם עליו, דהוה לה יתד צדדין, וסולם צדי צדדין).

והיינו שמותר לעלות על גבי

סולם, שנסמך על צדי

יתד שנסמך על צדי אילן. אבל אסור לעלות על גבי הסולם, שנסמך על צדי אילן. וכמו

בבהמה, שנתבאר לעיל סי' שה סכ"ג (הנכנס לקרון הרי זה משתמש בדבר המונח על צדי

הבהמה, ולא התירו אלא להשתמש בצדי אותו דבר).

וראה עוד בדינים אלה לקמן סי' תרכח

ס"ה-ט.

*

מפשטות הדברים נראה, שכל האיסור הוא

רק בעליה על הסולם, ולא בהעמדת הסולם בשבת, וכמובא לעיל מרש"י ומשו"ע (לא

יסמוך ראש הסולם לצד דקל, דכי סליק משתמש בצדדין). וכן ביתד התקוע בצדי האילן

נתבאר כאן "מותר לסמוך הסולם ביתד ולעלות בו ... צדי צדדין", אף שסמיכת

הסולם ביתד היא בצדדי האילן ולא בצדי צדדין.

ואף שנתבאר לעיל ס"א (ואין

משתמשין בו שום תשמיש, כגון להניח עליו חפץ).

אולי יש מקום לחלק בין העמדת סולם

על צדדי האילן כדי לעלות בו לבין הנחת חפץ על העץ. ואפשר תלוי בשתי הדעות שהובאו

לעיל שם (הערה 1415 ).

וראה משנה ברורה ס"ק ס. משולחן

הארי.

[1505] ברייתא

וגמרא קנד סע"ב (נעץ יתד באילן ותלה בה כלכלה ... עירובו עירוב. טעמא דנעץ

יתד באילן, הא לא נעץ ... אין עירובו עירוב ... דקאסר בצדדין, וקשרי בצדי צדדין (דכי

שקיל לעירובו משתמש בצדי צדדין, אבל לא נעץ יתד אלא קשרה בצדי אילן לא, רש"י)).

מ"מ פכ"א ה"ט (ופירוש צדי האילן, כגון שנעץ יתד באילן ותלה בו

כלכלה מבעוד יום, היתד נקרא צדדין והכלכלה נקראת צדי צדדין). ב"י סוף הסימן (כלומר

דכשנוטל או מניח בכלכלה הוי צידי צדדין ושרי, דאילו ליטול הכלכלה עצמה ודאי אסור,

דהא משתמש ביתד שהיא צדדין ... מצאתי בארחות חיים, נעץ יתד באילן או שלשלת או חבל

ותלה בהם כלי, מותר להשתמש בכלי, משום דצידי צדדין הוא, אבל אם קשר הכלי באילן,

אסור להשתמש בכלי, כיון שהכלי נוגע באילן, וכן ביתד או בשלשלת או בחבל אסור להשתמש,

משום צדדין). שו"ע שם (ואם נעץ בו יתד ותולה בו כלכלה, היתד נקרא צדדין

והכלכלה כצדי צדדין). מ"א סקט"ו (ומותר ליטול חפץ מהכלכלה. אבל הכלכלה

עצמה אסור ליטול, דקמשתמש ביתד שהוא צדדין. ואם הכלכלה תלויה באילן עצמו, אסור ליטול

חפץ מהכלכלה, דקמשתמש בצדדין (כן משמע בגמרא דף קנ"ה, ובעירובין דף ל"ג),

וכן כתב ב"י, וגם הארחות חיים כיון לזה).

*

ואף דלא קיי"ל כברייתא זו, אלא

כדתנן עירובין לב, ב (נתנו באילן ... עירובו עירוב). וכדמפרשינן בגמרא שם (והא קא

משתמש באילן ... רבי היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות).

וכדלקמן סי' שמב ס"א (כל הדברים שהם אסורים מדברי סופרים, לא גזרו עליהם אלא

בעצמו של יום, אבל בין השמשות מותרים, והוא שיהא שם דבר מצוה, כגון לעלות באילן ...

לערב עירובי חצרות), וכדלעיל (הערה 1439 ).

מכל מקום למדנו מכאן לענין איסור ליטול

מהכלכלה, אם אינו לצורך עירוב.

[1506] רב

פפא קנה, א (הכא בכלכלה דחוקה עסקינן, דבהדי דשקיל ליה לעירוב קמניד ליה לאילן,

וקמשמש באילן גופיה). מ"א שם (ואם פי הכלכלה צר, דכשנוטל חפץ מן הכלכלה מניד

האילן, בכל ענין אסור (כן משמע בגמרא).

והיינו שאף שבגמרא מיירי בתלה

הכלכלה על האילן עצמו, למאן דמתיר גם צדדין. מכל מקום "משמע בגמרא",

שבמקום שמנידו, אסור אף בצדי צדדין.

[1507] ירושלמי

ביצה פ"ה ה"ב (אית תניי תני נשענים בבהמה, אית תניי תני אין נשענים

בבהמה, אמר רב חסדא מאן דאמר נשענין – בבריא, מאן דאמר אין נשענין – בתש). אור זרוע

הל' יום טוב סי' שסו (ירושלמי מהו להשען, אית תניי תני נשענין, אית תניי תני אין

נשענין, אמר רב חסדא מאן דמר נשענין בברי, מאן דאמר אין נשענין בתש). הגהות אשרי ביצה

פ"ה סי' ב (ולהשען, בבריא מותר, בתש אסור). יש"ש ביצה פ"ה סי' ו (להשען,

בברי מותר, בתש אסור). מ"א סוף סקט"ו (ולהשען באילן, בבריא מותר, בתש

אסור (יש"ש פ"ה דביצה ס"ו)).

*

אמנם ההיתר להשען על בריא שאין חשש

שמנידו הובא בפוסקים רק כאן לענין אילן, משא"כ לענין בהמה נפסק בסתם לעיל סי'

שה סכ"ג (אין רוכבים על גבי בהמה ולא נתלים עליה ולא נשענים עליה), וס"ד

(ובלבד שלא ישען על ראשה או גופה), וס"ט (שכשקושר צריך להתקרב אליו ולישען

עליו קצת ונמצא משתמש בבעלי חיים וזה אסור), וסכ"ה (וצריך ליזהר כשפורק המשוי

שלא יסמוך עצמו לצדי הבהמה), וסי' רסו סכ"ד (וצריך ליזהר שלא יסמוך על הבהמה

כשפורק מעליה). וכל זאת למרות שבירושלמי שם מיירי בבהמה ולא בעץ.

ואפשר שבירושלמי שם סוברים שצדדים

מותרים, ולכן מותר בבהמה בריאה, שאינה מתנדנדת כשנסמכים עליה, ואסור בתש, שמתנדנדת

כשנסמכים עליה. וכמו לענין צדי צדדין, שנתבאר לעיל ס"כ (אסור להשתמש בצדדי

האילן, אבל בצדי צדדין מותר ... ואם פי הכלכלה צר, שכשנוטל החפץ מהכלכלה מניד

האילן, אסור בכל ענין, מפני שמשתמש באילן עצמו). משא"כ לדידן שצדדין אסורין,

אסור להשען בבהמה בכל אופן, כמובא לעיל.

וגם לענין אילן נפסק בסתם לעיל

ס"א (ואין נשענים עליו), ולא חילק בין בריא לתש (ראה לעיל שם הערה 1413 ).

וכיון שבשניהם הוא במוסגר (הן כאן,

והן לעיל ס"א), יש לומר שהוא כהכלל המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי

מפי קדשו פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה

לראות אם צדקו דבריו).

[1508] גמרא

קנה, א (דבהדי דשקיל ליה לעירוב קמניד ליה לאילן, וקמשמש באילן גופיה).

והיינו שרבינו מבאר את החילוק

שבירושלמי ואור זרוע והגהות אשרי הנ"ל, בין אילן בריא לבין אילן תש, כחילוק

זה שבגמרא שם (שנתבאר לעיל סעיף הקודם).

והוא דלא כמבואר בים של שלמה

הנ"ל (בתש, פירוש חלש, אסור), שמלשונות נראה דלא מיירי (באילן תש שמתנדנד),

אלא באדם חלש (ראה אגלי טל, קוצר ס"ק מא. תהלה לדוד סקי"א. בדי השלחן סי'

קמב סק"י. מראי מקומות וציונים. משולחן הארי).

[1509] ב"י

סוף הסימן בשם ארחות חיים (וכתוב עוד שם, מותר ליגע באילן, ואסור להנידו). רמ"א

סוף הסימן (ומותר ליגע באילן, ובלבד שלא ינידנו).

והיינו שאף שכאן אינו משתמש באילן,

רק נוגע בו, מכל מקום אסור להנידו (משום מוקצה).

וכדלעיל סי' שח סי"ד (כל מוקצה

אינו אסור אלא בטלטול, אבל מותר ליגע בו בידיו, ובלבד שלא ינענע אפילו מקצתו).

וכן פירש בפרי מגדים א"א

ס"ק טו (ומניד האילן אסור מוקצה), ומשב"ז ס"ק י (מה שכתב הר"ב

בהג"ה סעיף י"ג ובלבד שלא ינידנו, משום מוקצה).

[1510] כדלעיל

ס"ד (מפני שהם מוקצה, כדין כל מחובר).