שיחת ש"פ וארא, מבה"ח שבט, ה'תשכ"ח

454

בס"ד. שיחת ש"פ וארא, מבה"ח שבט, ה'תשכ"ח.

בלתי מוגה

א. בנוגע למ"ש בהתחלת הפרשה "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שד-י ושמי הוי' לא נודעתי להם" – שואלים מפרשים (גם אלו שפירושם הוא ע"ד הפשט): הרי מצינו בפירוש שגם אצל האבות נזכר שם הוי', כמ"ש באברהם "וירא אליו הוי" ²⁹⁶⁰ , וכן אצל יצחק ויעקב, ואיך אפשר לומר "ושמי הוי' לא נודעתי להם"?

ואכן, בגלל קושיא זו, מפרש רש"י: "לא הודעתי אין כתיב כאן, אלא לא נודעתי, לא ניכרתי להם במדת אמיתית שלי כו'", והיינו, שאין הכוונה שהאבות לא ידעו אודות שם הוי', כי אם, שלא נתגלה להם אמיתית ופנימיות שם הוי' ²⁹⁶¹ .

ב. והביאור בזה:

שם הוי' נבדל מכל שאר השמות, ז' השמות שאינם נמחקים ²⁹⁶² – כיון שרק שם הוי' נקרא "שם המפורש" ²⁹⁶³ ו"שם העצם" ²⁹⁶⁴ , משא"כ שאר השמות, שאינם שם העצם, אלא קשורים עם ענינים פרטיים, כדאיתא במדרש ²⁹⁶⁵ שכאשר משה אמר להקב"ה "הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלקי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם" ²⁹⁶⁶ , אמר לו הקב"ה: "שמי אתה מבקש לידע, לפי מעשי אני נקרא .. כשאני דן את הבריות אני נקרא אלקים, וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צבאות וכו'".

ואע"פ ששם הוי' קשור גם עם מדריגה פרטית, להיותו אחד משבעה השמות שאינם נמחקים, וכידוע ששם הוי' הוא מדת הרחמים ²⁹⁶⁷ – הרי מובן ופשוט שיש ב' מדריגות בשם הוי' ²⁹⁶⁸ : (א) כפי שהוא א'

455

משבעה השמות (מדות) שאינם נמחקים, ובשוה אליהם, ולא עוד אלא שבמנין השמות ה"ה השלישי ²⁹⁶⁹ , (ב) כפי שהוא למעלה מכל השמות, שם העצם.

ובלשון הקבלה והחסידות: שם הוי' דלעילא ושם הוי' דלתתא ²⁹⁷⁰ . והיינו, ששם הוי' דלעילא הוא שם העצם שלמעלה מהשתלשלות, ושם הוי' דלתתא יש לו שייכות לסדר השתלשלות.

אמנם, כיון ששניהם נקראים באותו שם – הוי' (שבודאי אין זה במקרה ח"ו), הרי מובן שבאמת ענינם אחד, והיינו, שהפנימיות של שם הוי' דלתתא היא שם הוי' דלעילא, שם העצם.

ולכן לא פירש רש"י שמ"ש "ושמי הוי' לא נודעתי להם" קאי על מדריגה נעלית בשם הוי' (הוי' דלעילא) שלא נתגלתה לאבות, ומה שמצינו שנזכר שם הוי' אצל האבות קאי על מדריגה תחתונה בשם הוי' (הוי' דלתתא), אלא רש"י מפרש "לא ניכרתי להם במדת אמיתית שלי", היינו, שלא נתגלה להם פנימיות ואמיתית שם הוי', כי אם חיצוניותו בלבד, וכאמור, שזהו שם אחד שיש בו פנימיות (הוי' דלעילא) וחיצוניות (הוי' דלתתא), והחילוק הוא רק לגבי המקבל – אם הוא רואה גם את הפנימיות, או שרואה רק את החיצוניות ולא את הפנימיות, כפי שהי' אצל האבות.

ואע"פ שאצל האבות היתה דרגת הראי' באלקות, כמ"ש "וארא אל אברהם וגו'", והרי ראי' היא אמיתית ענין ההתאמתות (הרבה יותר משמיעה) ²⁹⁷¹ – הנה ענין הראי' אצל האבות הי' רק בחיצוניות של שם הוי', ולא בהעצם.

ג. וככל הענינים – משתקף גם ענין זה בהלכה בפועל:

דיין ושופט – נוסף לכך שצריך לדון ולפסוק ע"פ האמת, כמ"ש ²⁹⁷² "צדק צדק תרדוף", צריך לדון "דין אמת לאמיתו ", "לאפוקי דין מרומה" ²⁹⁷³ .

ולכאורה אינו מובן: כיון שהדין הוא ע"פ תורת אמת, עם כל

456

החקירות והדרישות כו' (אמנם לא כמו בדיני נפשות ²⁹⁷⁴ , אבל ע"פ תורה) – איך יתכן שיהי' זה "דין מרומה", שאינו "אמת לאמיתו"?!

והביאור בזה:

התורה על הרוב תדבר ²⁹⁷⁵ , וע"פ רוב, הנה כאשר פוסקים דין לאחרי חקירה ודרישה ע"פ תורה, הרי זה מספיק. אבל כיון שיש מיעוט שאינו באופן כזה, יש לחשוש גם למיעוט, ובפרט בדיני ממונות, ש"אין הולכין בממון אחר הרוב" ²⁹⁷⁶ . ולכן, כאשר לבו של הדיין נוקפו, כיון שמרגיש שיש בדין זה משהו שאינו כשורה כו' ("עפעס איז ניט אינגאַנצן"), אזי אינו יכול להסתפק בכך שעשה את כל הדרוש ע"פ תורה, אלא עליו לחקור ולדרוש עוד יותר, עד שיבוא לבירור האמת לאמיתתה – "דין אמת לאמיתו".

וכיון שכללות הענין של דין אמת קשור עם שם הוי', כמובן ממארז"ל ²⁹⁷⁷ "והוי' עמו ²⁹⁷⁸ שהלכה כמותו", נמצא, שדין אמת ודין אמת לאמיתו הם ב' דרגות בשם הוי'.

ד. והנה, הענין שהי' בין האבות (שלהם לא נתגלתה הדרגא נעלית יותר בשם הוי', הוי' דלעילא) למשה (שאליו נתגלה גם שם הוי' דלעילא) הוא – עבודת פרך שהיתה בגלות מצרים.

ולכאורה אינו מובן ²⁹⁷⁹ : איך יתכן שדוקא עי"ז שבנ"י היו בגלות מצרים, נעשה הגילוי דשם הוי' דלעילא?

והביאור בזה – שדוקא עי"ז שבהיות בנ"י בגלות הנה לא זו בלבד שהגלות לא בלבל אותם מעבודתם, אלא אדרבה, שביררו והפכו את מצרים, וכמ"ש "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" ²⁹⁸⁰ , "ונצלתם את מצרים" ²⁹⁸¹ , הן כפשוטו, שיצאו ממצרים ברכוש גדול, ולקחו עמהם את כל האוצרות שנאצרו ע"י יוסף, כמ"ש ²⁹⁸² "וילקט יוסף גו'", והן ברוחניות הענינים, שהוציאו משם את כל ניצוצות הקדושה כו' ²⁹⁸³ – אזי נעשה העילוי ד"יתרון האור מן החושך" ²⁹⁸⁴ , היינו, שדוקא ע"י החושך באים ליתרון האור, ולכן נתגלה עי"ז שם הוי' דלעילא.

457

וענין זה מודגש גם בשם הוי' – הי' הוה ויהי' כאחד ²⁹⁸⁵ :

לכאורה אינו מובן: כיון שמדובר אודות דרגא ששייכת לענין הזמן, שלכן שייך לחלק בין עבר (הי') הוה ועתיד (יהי') – איך שייך שיהיו כאחד; הי' הוה ויהי' – אינם כאחד, שהרי עבר אינו הוה ועתיד, הוה אינו עבר ועתיד, ועתיד אינו עבר והוה; ואם זה כאחד, ללא התחלקות – אי אפשר לומר על זה הי' הוה ויהי'?!

אלא שזהו ענינו של שם הוי' – שדוקא בעולם, במקום ששייך בו התחלקות ופירוד, נעשה הי' הוה ויהי' כאחד, ועד שבאים בתיבה אחת, כמדובר כמ"פ ²⁹⁸⁶ שכאשר כמה ענינים באים בתיבה אחת, ה"ה נעשים ענין אחד, כידוע הראי' משעטנז.

וזהו גם ענינו של משה רבינו (שעל ידו הי' גילוי שם הוי' דלעילא) – כדאיתא במדרש ²⁹⁸⁷ על הפסוק ²⁹⁸⁸ "ומשה הי' רועה", ש"הי' מתוקן לכך .. מתחלת ברייתם נתקנו לכך", שהנהגתו במרעה הצאן היתה באופן שבחן והשגיח על כל שה, וכאשר שה אחד ברח למדבר, רץ משה אחריו והחזירו למקום המרעה – שבזה מודגש שענינו של משה הי' לברר את העולם.

וזהו גם מה שתובעים אצל כאו"א מישראל – שעבודתו תהי' דוקא בעולם, מלשון העלם ²⁹⁸⁹ והסתר, לבטל את כל ההעלמות וההסתרים ולברר את העולם, והיינו, שלא זו בלבד שהעולם לא יפריע לעבודת ה', אלא אדרבה – לפעול בעולם ענין האחדות ולהפוך את העולם, ועד שהעולם יסייע לו בעבודתו, ועי"ז מגיעים לפנימיות הענין דשם הוי'.

וזוהי גם הכוונה בירידת הנשמה למטה – דלכאורה, הרי בהיותה למעלה היתה באמנה אתו ית', להיותה חצובה מתחת כסא הכבוד ²⁹⁹⁰ , והוה קיימא בדיוקנאה קמי' מלכא קדישא ²⁹⁹¹ , וא"כ, למה הוצרכה לירד למטה, לעולם שיש בו העלם והסתר?! – אלא שזוהי הכוונה שאכן יהיו העלמות והסתרים, ואעפ"כ יפעל יהודי שלא זו בלבד שלא יבלבלו אותו, אלא עוד זאת, שיהפוך אותם, ועד שעל ידם יתוסף בעבודתו, ודוקא עי"ז באים לאמיתית ענינו של שם הוי' – הי' הוה ויהי' כאחד.

458

וזהו גם הטעם שהקב"ה צוה לכתוב בתורה "נעשה" ²⁹⁹² לשון רבים, אף שעי"ז נותנת התורה מקום לטעות – "כתוב והרוצה לטעות יטעה" ²⁹⁹³ – כי, הכוונה היא שאכן תהי' נתינת מקום לטעות, ואעפ"כ, לא יבלבל הדבר, ואדרבה כו'.

ה. וענין זה קשור גם עם מ"ת:

החידוש של מ"ת הוא – החיבור של עליונים ותחתונים, כדאיתא במדרש ²⁹⁹⁴ שקודם מ"ת היתה גזירה שעליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים (עליונים ותחתונים לא במקום, אלא במעלה), והיינו, שעליונים הם למעלה, ותחתונים הם למטה, ועד שיש מחיצה ביניהם – מצד הגזירה מלמעלה; ובמ"ת ביטל הקב"ה את הגזירה, ובאופן ד"אני המתחיל", כמ"ש ²⁹⁹⁵ "וירד הוי' על הר סיני".

וענין זה נעשה ע"י אתערותא דלתתא – שזוהי העבודה לפעול גם בעולם למטה לבררו ולהפכו כו', שעי"ז מבטלים את ההבדל בין מעלה למטה, והיינו, שכשם שלמעלה אין שום דבר חוץ מאלקות, ו"לא יגורך רע" ²⁹⁹⁶ , כך נעשה גם למטה.

ומובן, שבשביל זה לא די בכך שהעולם אינו מעלים ומסתיר – שהרי עדיין המעלה והמטה אינם בשוה, כיון שבעולם נשאר עדיין רע, אלא שאינו מבלבל; ורק כאשר מהפכים את העולם, כך, שהעולם עצמו מסייע בעבודתו, אזי מתבטל ההבדל בין מעלה למטה.

ועפ"ז מובן שהעבודה שהיתה אצל בנ"י במצרים לברר ולהפוך את מצרים לקדושה, היא האתערותא דלתתא שממשיכה את האתערותא דלעילא לחיבור דמעלה ומטה שנפעל במ"ת.

ו. וההוראה מזה:

יהודי יכול לטעון: מדוע עליו להתעסק כל כך עם עניני העולם – מוטב לו לישב תחת גפנו ותחת תאנתו, ולעסוק בלימוד התורה וקיום המצוות מתוך מנוחת הנפש ומנוחת הגוף, ללא הפרעות מצד העולם.

וכפי שהיתה ההנהגה אצל האבות – כמבואר בספרי מוסר וחסידות ²⁹⁹⁷ הטעם שהאבות היו רועי צאן, בגלל שרצו להיות בהתבודדות,

459

ולא לעסוק בעניני העולם (ורק בזמן מן הזמנים היו יוצאים לעסוק עם העולם, כמו אצל אברהם, "ויקרא שם בשם ה' גו'" ²⁹⁹⁸ , וכן אצל יצחק, בחפירת הבארות, ועד"ז אצל יעקב), אבל עיקר ענינם הי' באופן של הבדלה מעניני העולם.

אך צריכים לידע שהכוונה היא שאכן תהי' שייכות והתעסקות עם ענינים גשמיים, כדי לפעול בהם בירור כו', ודוקא עי"ז נעשה יתרון האור.

וכמבואר במאמר ההילולא ²⁹⁹⁹ , שהענין ד"ושכנתי בתוכם" ³⁰⁰⁰ הי' בעיקר בביהמ"ק, והרי ביהמ"ק נעשה מכסף וזהב גשמיים, ודוקא בביהמ"ק שנעשה מדברים גשמיים היתה השראת השכינה – כיון שהכוונה היא לברר את הגשמיות.

ז. ענין זה קשור גם עם כ"ד טבת, יום ההילולא של רבינו הזקן, דמיני' אזלינן ³⁰⁰¹ :

ידוע פירוש הבעש"ט ³⁰⁰² והרה"צ ר' נחום מטשערנאָביל ³⁰⁰³ בנוגע לשמו של רבינו הזקן, "שניאור" – שרומז על שני אור, שהם ב' האורות דשם הוי' דלתתא ושם הוי' דלעילא, והיינו, שהי' אצלו לא רק האור שהי' אצל אברהם, כמארז"ל ³⁰⁰⁴ "עד אברהם הי' העולם משמש באפילה, בא אברהם התחיל להאיר", אלא גם האור שלאחר מ"ת, שענינו לברר ולזכך את העולם. ולכן הי' אצל רבינו הזקן הענין דהפצת המעיינות חוצה , ובפרט לאחרי פטרבורג ³⁰⁰⁵ .

וכשם שע"י כור הברזל בגלות מצרים זכו בנ"י למתן-תורה ³⁰⁰⁶ – כמו"כ עתה, ע"י הגלות המר הזה נזכה לתורתו של משיח שתתגלה לעת"ל. אלא שעתה אין צורך ב"חומר" ו"לבנים" כפשוטם (כיון שענין זה פעלו כבר בנ"י במצרים), אלא "בחומר דא קל וחומר ובלבנים דא ליבון הלכתא" ³⁰⁰⁷ (כמבואר בתו"א ³⁰⁰⁸ ), ועי"ז זוכים לגילוי תורתו של משיח.

וכשם שיצי"מ היתה "ברכוש גדול", כך תהי' גם הגאולה דלעת"ל

460

באופן ד"כספם וזהבם אתם" ³⁰⁰⁹ , ועוד יותר מאשר ביצי"מ, כמובן מדברי הגמרא ³⁰¹⁰ שהענין דיצי"מ יהי' טפל לגבי הנסים דלעתיד לבוא.

וכן תהי' לנו, בקרוב ממש, כשיקויים היעוד ³⁰¹¹ "קהל גדול ישובו הנה".

* * *

ח. ביאור הרמז בשמו של רבינו הזקן ³⁰¹² – שניאור זלמן (שהרי שם האדם ³⁰¹³ רומז על מהותו, גם אם הוריו לא נתכוונו לכך ³⁰¹⁴ , ועאכו"כ בנוגע להוריו של רבינו הזקן, כמסופר בספר הזכרונות ³⁰¹⁵ לכ"ק מו"ח אדמו"ר ³⁰¹⁶ אודות גודל מעלתם), וכן השם "בעל התניא והשולחן ערוך" ³⁰¹⁷ , שמורה על ענינו לגלות את שני האורות של תורת הנגלה ותורת הנסתר כפי שנעשים לאחדים ממש – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס ³⁰¹⁸ בלקו"ש ח"ו ע' 35 ואילך.

ט. וע"פ מ"ש בזהר ³⁰¹⁹ ש"קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא, בר נש מסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא", ועד שפועל "שמים חדשים וארץ חדשה" ³⁰²⁰ – מובן שכן הוא גם בנוגע לתורתו של רבינו הזקן, שזהו ענין שנמשך גם בעולם.

461

והענין בזה – כפי שמבאר רבינו הזקן בשער היחוד והאמונה ³⁰²¹ "שבשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" ³⁰²² , שהכל הוא אלקות. והיינו, שתחילה פוסק בשכלו שכן הוא האמת (וכמבואר בחלק ראשון בתניא ³⁰²³ שע"י לימוד התורה ה"ה מדבק חב"ד שלו עם התורה), ועי"ז שפוסק כך בהבנה והשגה שלו, ובאופן שנמשך גם בדעת, "וידעת היום", ויש גם ההשבה אל הלב, "והשבות אל לבבך"63 – הרי זה נמשך ונפעל גם בעולם .

– כאשר ענין זה הוא אצלו רק באופן של אמונה, הרי זה בשכלו בדרך מקיף, ובמילא גם ההמשכה בעולם היא בדרך מקיף; אבל כאשר הענין הוא אצלו בהבנה והשגה בפנימיות (ובלשון רבינו הזקן בהקדמה לתניא: "לבאר היטב"), הרי זה נמשך גם בעולם בפנימיות.

וזהו גם כללות החילוק בין חלק ראשון לחלק שני בתניא: בחלק ראשון בתניא מדובר אודות העבודה שבין האדם לקונו – תורה ומצוות, אהבת ה' ויראת ה', והדרכים להגיע לזה; ואילו בחלק השני מדובר אודות הפעולה בעולם – שגם בעולם יהי' נראה בגלוי ש"אין עוד", כפי שמבאר ע"פ תורת הבעש"ט ³⁰²⁴ על הפסוק ³⁰²⁵ "לעולם הוי' דברך נצב בשמים".

וזהו כללות ענין שער היחוד והאמונה – ענין היחוד, וכמ"ש בהקדמה "להבין .. מ"ש בזהר ³⁰²⁶ דשמע ישראל גו' ³⁰²⁷ הוא יחודא עילאה ובשכמל"ו הוא יחודא תתאה", והרי גם יחו"ת הו"ע של יחוד, ועד שגם יחו"ע מחשיב את הענין דיחו"ת, שהרי השם "יחודא עילאה " מורה כבר שישנו גם "יחודא תתאה" (כשם ש"יחודא תתאה" מורה שישנו גם "יחודא עילאה").

וכדי לפעול את ענין היחוד בעולם, בעה"ד ועה"ח כפשוטם, צ"ל תחילה ענין זה בעה"ד ועה"ח שבתורה, שזהו נגלה דתורה ופנימיות התורה ³⁰²⁸ (כמבואר באגה"ק ³⁰²⁹ ).

ויש להוסיף, שג' ענינים אלו (נגלה דתורה, פנימיות התורה, והפעולה בעולם) אצל רבינו הזקן הם בהתאם גם לכך שרבינו הזקן

462

מדגיש שצריך להיות הענין דאהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל ³⁰³⁰ , כי: אהבת ה' – קשורה עם פנימיות התורה, שזהו"ע ד"דע את אלקי אביך" ³⁰³¹ , שעי"ז באים לאהבת ה'; אהבת התורה – קשורה עם נגלה דתורה; אבל עדיין אין זה קשור עם מציאות העולם, כי, אע"פ שהתורה "לא בשמים היא" ³⁰³² , וניתנה למטה דוקא, "למצרים ירדתם וכו'" ³⁰³³ , מ"מ, הרי זה עדיין תורה שהיא בעצם למעלה מהעולם; ואהבת ישראל – הרי זה כבר כפי שנמשך ונפעל בעולם, שהרי הענין דאהבת ישראל הוא בנוגע לבנ"י כפי שנמצאים למטה, ועד – כמבואר בתניא ³⁰³⁴ – גם ליהודי שנמצא בתכלית השפלות כו' ³⁰³⁵ .

* * *

י. מאמר (כעין שיחה) ד"ה וארא אל אברהם וגו'.

* * *

יא. כפי שהכריזו – ידובר עתה אודות פירוש רש"י על הפסוק ³⁰³⁶ "יוכבד דודתו", שקשור גם עם המדובר לאחרונה ³⁰³⁷ אודות האבות שקיימו כל התורה כולה עד שלא ניתנה, והזמין הקב"ה שגם בפרשתנו ישנו פירוש רש"י הקשור עם ענין זה; ובינתיים יתבארו גם הענינים שלא נשלם ביאורם עדיין – "פרע הקפותיו" ³⁰³⁸ .

יב. הביאור בפירוש רש"י: "יוכבד דודתו", "אחת אבוהי, בת לוי אחות קהת" – ש"יוכבד" מורה על יחוסה כ"בת לוי", ו"דודתו" מורה על יחוסה כ"אחות קהת" (דכשם שאחי האב נקרא "דוד", נקראת גם אחות האב "דודה") – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ו ע' 42 ואילך.

והביאור בפנימיות הענינים איך יתכן שלידת משה היתה מנישואי עמרם עם דודתו – ע"פ המבואר בחסידות ³⁰³⁹ בטעם איסור עריות, שלמעלה הרי זה מורה על יחודים נעלים ביותר, שמצד גודל מעלתם

463

אינם יכולים להתקבל למטה ³⁰⁴⁰ , ואדרבה, גורמים היזק כו', ולכן, קודם מ"ת, אצל אלו שהיו יכולים לקבל גילויים נעלים ביותר, הי' זה ענין נעלה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ה ע' 273 ואילך.

יג. המשך הביאור בנוגע לקיום התורה קודם מ"ת ע"י האבות (או גם ע"י השבטים, אבל לא זרעם אחריהם, כדמוכח מזה שעמרם נשא את יוכבד דודתו) – נכלל בשיחת ש"פ מקץ ס"ו ואילך (לעיל ס"ע 442 ואילך).

יד. הביאור בפירוש רש"י בפ' ויגש על הפסוק ³⁰⁴¹ "בן הכנענית", "בן דינה שנבעלה לכנעני. כשהרגו את שכם לא היתה דינה רוצה לצאת, עד שנשבע לה שמעון שישאנה" – דכיון שנבעלה לכנעני והיתה שבוי' אצלו, נעשית קנין כספו ³⁰⁴² , ולכן לא הי' לה דין אחות לגבי שמעון. וגם לאחרי הריגת שכם*, כיון שתלתה יציאתה מרשותו של שכם בכך שישאנה שמעון, חל שחרורה באופן כזה שתשאר "כנענית", ותהי' מותרת לשמעון – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס ³⁰⁴³ בלקו"ש ח"ה ע' 228 ואילך.

*) ולומר שאף שכש"ויקח" שכם את דינה בטלה השייכות דדינה עם הורי', הנה כשהורגים את שכם, לא רק מבטלים את האדנות של שכם, אלא "שמקשרים" אותה (ע"י מיתת שכם ) עם הורי' – הרי זה חידוש גדול.

[גם להעיר, שאפילו ע"פ הלכה – קטנה שנתגרשה, אינה באותה השייכות לאבי' כמו קודם שנישאת].

טו. המשך הביאור בפרש"י בפ' וישב על הפסוק ³⁰⁴⁴ "(הוציאוה)

464

ותשרף", "אמר אפרים מקשאה משום רבי מאיר, בתו של שם היתה וכו'", בהשייכות לבעל המאמר, שאמר: (א) "עובדי' גר אדומי הי' .. מיני' ובי' אבא ניזיל בי' נרגא" ³⁰⁴⁵ , (ב) "אברהם אבינו אוכל חולין בטהרה הי', ושרה אמנו אותו היום פרסה נדה" ³⁰⁴⁶ – נכלל בשיחת ש"פ מקץ ס"ט (לעיל ע' 445 ואילך).

טז. ע"פ האמור לעיל (סט"ו) בענין "מיני' ובי' אבא כו'", שאין זה באופן שענין זה גופא פועל מיד, אלא רק גורם הדבר באופן של שייכות רחוקה – יש לבאר ענין בתניא פרק ל"א:

רבינו הזקן מבאר ש"אף אם כשיאריך הרבה להעמיק בענינים הנ"ל כשעה ושתים להיות בנמיכת הרוח ולב נשבר, יבוא לידי עצבות גדולה, לא יחוש .. כך היא המדה לאכפיא לס"א במינה ודוגמתה, כמארז"ל מיני' ובי' אבא לשדי' בי' נרגא, ופגע ³⁰⁴⁷ בו כיוצא בו".

וע"פ הידוע גודל הדיוק של רבינו הזקן בתניא אפילו בנוגע לאות ו' ³⁰⁴⁸ , הרי מובן במכ"ש בנדו"ד, שמביא ב' ענינים: "מיני' ובי' אבא לשדי' בי' נרגא", ו"פגע בו כיוצא בו" – שיש צורך בשניהם. וב' ענינים אלו הם בהמשך לב' הענינים שלפנ"ז: "במינה ודוגמתה" ³⁰⁴⁹ .

יז. והביאור בזה:

הענין ד"פגע בו כיוצא בו" הוא כיוצא בו ממש, כמובן מסיפור הגמרא88 "פעם אחת נפל (נחש) אחד בבהמ"ד ועמד ניותי (על שם מקומו, וישראל הי' ³⁰⁵⁰ ) אחד והרגו, אמר רבי, פגע בו כיוצא בו", ש"הנחש רודף ונעשה זה כיוצא בו"91 (שלכן הותר לו להרגו בשבת); אבל הענין ד"מיני' ובי' אבא כו'", אינו כיוצא בו ממש (שהרי אינו חוטב בעץ עצמו, ורק שהעץ גורם שיוכל המתכת לחטוב).

ושני ענינים אלו שייכים להמבואר בתניא אודות ההתבוננות שממנה יכולים לבוא לעצבות – ביחס לב' אופני התבוננות שנתבארו בפכ"ט ובפ"ל:

בפכ"ט מדובר אודות העצבות שבאה ע"י ההתבוננות בחומריות הגוף, שבגלל זה "אור הנשמה .. אינו מאיר כו'", ולכן צריך להיות הענין

465

ד"מבטשין לי'" ³⁰⁵¹ . וכיון שחומריות הגוף – הן מצ"ע והן ממה שנתגשם ע"י "שנשתמש בו הרבה באכו"ש ושאר עניני עוה"ז" ³⁰⁵² – הו"ע ששייך לקליפת נוגה, ולא לג' קליפות הטמאות לגמרי, נמצא, שביטול הקליפה אינו ע"י קליפה ממש (גקה"ט), אלא ע"י ק"נ שהיא רק בדוגמא לגקה"ט, ועל זה אומר "לאכפיא לס"א .. דוגמתה ", ומביא המארז"ל "מיני' ובי' אבא וכו'".

אבל בפ"ל מדובר אודות ההתבוננות שאינו סר לגמרי מהרע, שיחה נאה (דברים בטלים), לשון הרע, ואצל ת"ח נחשבים שגגות כזדונות ³⁰⁵³ – שהם ענינים של קליפה ממש, ועל זה אומר "לאכפיא לס"א .. במינה ", ומביא המארז"ל "פגע בו כיוצא בו".

[ולהעיר, שכיון שכל עניני התורה הם באופן של התכללות, הנה בפרטיות, יש בפכ"ט (לא רק הענין דק"נ, אלא) גם הענין דגקה"ט – ש"לא נתקבלה תשובתו ועוונותיו מבדילים", שהו"ע איסור ממש (נוסף על מ"ש שם "או שרוצים להעלותו לתשובה עילאה יותר כו'", שזהו"ע דק"נ); ועד"ז יש בפ"ל גם הענין דק"נ – "אם הוא עובד ה' כו' בעבודת התפלה בכוונה כו' בכל כחו". וכן בהתבוננות אם הי' יכול להתגבר במצבו של היושב קרנות – שאין זה ענין של קליפה ממש, שהרי לא עשה איסור בפועל ח"ו, וכן אולי יצליח להתגבר ולעמוד בכך. אבל בכללות, מדובר בפכ"ט אודות ק"נ, ובפ"ל אודות גקה"ט, כנ"ל].

ויש לומר שזהו ג"כ ב' הענינים שבתחלת הפרק: "להיות בנמיכת רוח (ע"י מצבו בק"נ) ולב נשבר" (גקה"ט). ולפני זה: "כשיאריך כו' כשעה (באם נפל בגקה"ט, שאז קל יותר להבחין) ושתים" (באם נפל בק"נ, שאז קשה יותר להבחין – כידוע חילוק הבירור מעשו או מלבן שדורש זמן רב הרבה יותר ³⁰⁵⁴ ).

יח. המשך הביאור ב"יינה של תורה" שבפירוש רש"י (בשייכות לפס"ד של רבינו הזקן בשו"ע ³⁰⁵⁵ ) – נכלל בשיחת ש"פ מקץ הנ"ל.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

ועי"ז נעשה הענין ד"צדקה ממני" ³⁰⁵⁶ , כפירוש רש"י: "יצתה בת קול

466

ואמרה ממני ומאתי יצאו הדברים .. להעמיד מלכים בישראל", ועד שבאים ללידת פרץ, שממנו בא משיח, עליו נאמר ³⁰⁵⁷ "עלה הפורץ", יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

– הוספה –

469

בס"ד. סיכום שיטת רש"י בפשוטו של מקרא

בענין קיום כל התורה ע"י האבות והשבטים³⁰⁵⁸

בלתי מוגה

א. אמרו רז"ל ³⁰⁵⁹ שהאבות קיימו את כל התורה עד שלא ניתנה. ומפורש בפירוש רש"י: בנוגע לאברהם – "וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורותי" ³⁰⁶⁰ , כולל גם "גזירות להרחקה על אזהרות שבתורה .. תורה שבעל פה הלכה למשה מסיני"; בנוגע ליצחק – "שא נא גו'" ³⁰⁶¹ , "חדד סכינך ושחוט יפה שלא תאכילני נבלה" ³⁰⁶² ; ובנוגע ליעקב – "עם לבן גרתי" ³⁰⁶³ , "ותרי"ג מצוות שמרתי".

ועפ"ז נשאלת השאלה הידועה: מדוע לא קיים אברהם אבינו מצות מילה קודם שנצטווה עלי' בהיותו בן צ"ט שנה? ואיך נשא יעקב אחיות – לאה ורחל, וגם בלהה וזלפה ³⁰⁶⁴ , כפירוש רש"י ³⁰⁶⁵ ש"בנותיו (של לבן) היו מפלגש"?

ב. ובהקדמה – שמצינו בספרים כמה תירוצים על זה, אבל, תירוצים אלו אינם ע"ד הפשט ³⁰⁶⁶ :

בנוגע לאברהם: התירוץ ³⁰⁶⁷ שקיום מצות מילה שייך רק פעם אחת, ולכן לא מל את עצמו עד שנצטווה, כיון שגדול המצווה ועושה כו' ³⁰⁶⁸ – הרי ³⁰⁶⁹ בפשטות הכתובים ובפרש"י לא נזכר שגדול המצווה ועושה.

ובנוגע ליעקב:

א) התירוץ ³⁰⁷⁰ שהאבות קיימו תרי"ג מצוות רק בארץ ישראל , ולא

470

בחוץ לארץ, ויעקב נשא אחיות בחו"ל – היפך פירוש רש"י "עם לבן גרתי", "ותרי"ג מצוות שמרתי" (גם בבית לבן, חו"ל).

ב) התירוץ ³⁰⁷¹ שעשה זאת ע"פ הדיבור כדי להעמיד י"ב שבטים (ומובן, שהוראה מפורשת של הקב"ה יש לקיימה אפילו בהיותה בניגוד למצוה שנצטוה ³⁰⁷² ) – הרי לא מצינו בשום מקום שיעקב נצטווה מהקב"ה לשאת את רחל, בלהה וזלפה (ואדרבה, בפשטות הכתובים נשא את רחל בגלל שרצה לקחתה לפנ"ז. ובנוגע לבלהה וזלפה – מפורש בכתוב ³⁰⁷³ " ותתן גו' לאשה", ולא מצד הדיבור) ³⁰⁷⁴ .

ג) התירוץ13 שלפי השיטה שהאבות יצאו לגמרי מכלל ב"נ, גם להקל ³⁰⁷⁵ , הרי כיון שנשי יעקב נתגיירו, ו"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" ³⁰⁷⁶ , נתבטל אצלם הגדר של אחיות – הנה: (א) לא מצינו בפשטות הכתובים שקודם מ"ת הי' לאבות דין שונה מבני נח, כי, קיום המצוות הי' רק חומרא שקיבלו על עצמם, ובמילא לא הי' שייך אז כל ענין הגירות ³⁰⁷⁷ . ומה גם שהחומרא דשמירת תרי"ג מצוות, אינה יכולה לפעול הדין ד"גר שנתגייר כקטן שנולד", שתוכנו – קולא ³⁰⁷⁸ . (ב) בפשטות הכתובים ופירוש רש"י לא מצינו בשום מקום שגר יחשב כקטן שנולד, ואדרבה: זהו היפך המוחש – היינו היפך דרך הפשט. ובפרט בנוגע לשתי אחיות, שגם לאחר הגירות נשארת אצלם אהבה טבעית ³⁰⁷⁹ , ולכן אסור לשאתם כדי שלא יהיו צרות ושונאות זו לזו ³⁰⁸⁰ , כמפורש בקרא ³⁰⁸¹ "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור גו'" ³⁰⁸² .

471

ג. והביאור בזה:

קיום התורה קודם שניתנה הי' רק חומרא והידור . וכיון שכן, הרי כאשר ענין זה הוא בסתירה לציווי מפורש שנצטוו עליו, או הגדרות שכל ב"נ קיבלו על עצמם ("גדרו עצמן מן העריות" ³⁰⁸³ , כיבוד אב ³⁰⁸⁴ ), שהם חמורים יותר מהענינים שרק האבות החמירו וקיבלו על עצמם, אזי מתבטא קיום התורה בכך שלא מתנהגים לפי ההידור והחומרא שקיבלו על עצמם (להיותו בסתירה להציווי שנצטוו עליו) ³⁰⁸⁵ .

ולכן:

אברהם לא הי' יכול להדר ולמול את עצמו – כיון שזהו בסתירה לאיסור דשופך דם עצמו ³⁰⁸⁶ , אפילו כשאינו מביא להיפך החיים ³⁰⁸⁷ (משא"כ לאחר שנצטווה על המילה, דוחה הציווי את האיסור דשפ"ד) ³⁰⁸⁸ .

ויעקב לא הי' יכול להדר שלא ליקח אשה אל אחותה – דכיון שהבטיח לרחל שישאנה (ונתן לה סימנים), הרי אם לא יקיים הבטחתו יעבור על איסור רמי' ³⁰⁸⁹ שנזהרו בו האומות (כדמוכח מזה שאפילו לבן הרמאי הוצרך להשיב על טענת יעקב "למה רמיתני" ³⁰⁹⁰ – "לא יעשה כן במקומנו גו'" ³⁰⁹¹ ).

ובנוגע לבלהה וזלפה ש"בנותיו (של לבן – אחיות מן האב ³⁰⁹² ) היו מפלגש" (אחת – אחיות מן האם) – הנה:

472

פלגש היא שפחה ³⁰⁹³ , וכיון שכל מה שקנה עבד קנה רבו ³⁰⁹⁴ , כולל גם הילדים, שנחשבים של רבו [וכמפורש בקרא שרחל אמרה על בנה של בלהה שפחתה: "ויתן לי בן" ³⁰⁹⁵ ], נמצא, שבלהה וזלפה (שגם לאחרי נישואיהן נקראות שפחות ³⁰⁹⁶ ) אינן נחשבות לאחיות מן האם, כיון שאינן שייכות לאמן; ויתירה מזה, כיון שעבד ושפחה אין להם מציאות לעצמם, וכל מציאותם אינה אלא רכוש האדון, "כספו הוא" ³⁰⁹⁷ , נמצא, שאין להם שום יחס משפחתי לאב ואם (גם לא אחיות מן האב) ³⁰⁹⁸ .

ד. ומעתה יש לעיין אם גם השבטים קיימו כל התורה ³⁰⁹⁹ (שלא נתפרש בפירוש רש"י):

כיון שבאברהם כתיב ³¹⁰⁰ "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו גו'", הרי הסברא מחייבת שגם אצל יעקב הי' הענין ד"יצוה את בניו גו'", וגם בני יעקב קיימו כל התורה ³¹⁰¹ .

אך עפ"ז צריך להבין: (א) איך נשא יהודה את תמר (לפי הדעה שהובאה (גם בפירוש רש"י) ש"לא יסף עוד לדעתה" ³¹⁰² היינו ש"לא פסק"), שהיתה שומרת יבם לשלה, וגם היתה כלתו? (ב) איך נשא שמעון את דינה אחותו (כמובא בפרש"י ³¹⁰³ ש"כשהרגו את שכם לא היתה דינה רוצה לצאת עד שנשבע לה שמעון שישאנה")? (ג) מ"ש ³¹⁰⁴ "וטבוח טבח והכן כי אתי יאכלו האנשים גו'", אף שחשבו שאין זו שחיטה כשרה ³¹⁰⁵ ?

473

ויש לומר:

בנוגע ליהודה ותמר:

איסור יבמה לשוק ("לא תהי' אשת המת החוצה גו'") הוא כתוצאה מהציווי "יבמה יבוא עלי'" ³¹⁰⁶ . וכיון שתמר היתה " מוחזקת .. שימותו אנשי'" ³¹⁰⁷ , נאסר על שלה לייבמה ³¹⁰⁸ , ובמילא בטל האיסור דיבמה לשוק ³¹⁰⁹ .

וגם איסור אשת בנו (כלתו) ליכא – כי, רק גבי "ערות אשת אביך" יש לימוד מיוחד "לרבות לאחר מיתה" ³¹¹⁰ , ומזה מובן שבכל שאר עריות דוגמתה (ובכללם "אשת בנך"), בטל האיסור לאחרי מיתה. וא"כ, כאשר נתאלמנה תמר, בטל האיסור דאשת בנו ³¹¹¹ .

בנוגע לשמעון ודינה: כאשר "ויקח (שכם) אותה" ³¹¹² בשבי ³¹¹³ , נעשית שפחה ³¹¹⁴ , ושוב לא היתה מציאות לעצמה, אלא קנוי' לשכם – שלכן נקראת "כנענית"45, ובמילא אין לה דין אחות לשמעון ³¹¹⁵ .

ובנוגע ל"טבוח טבח והכן" – יש לתרץ בכמה אופנים: (א) רק בהיותם בבית יעקב (בסמיכות אליו) קיימו השבטים את התורה ³¹¹⁶ .

474

(ב) מפני אימת המלכות הותר להם אכילת הבשר ³¹¹⁷ . (ג) ובדוחק י"ל, שיוסף צוה לטבוח טבח עבור השבטים, בחשבו שאינם מחמירים לקיים המצוות שלא נצטוו עליהם ³¹¹⁸ (ועד שחשדן אפילו במה שנצטוו ³¹¹⁹ ), אבל בפועל, כיון שהשבטים קיימו את התורה, לא אכלו את הבשר, לפי שחשבו שהוא נבילה.

וכל זה – בנוגע להשבטים עצמם, אבל בנוגע לדורות שלאחריהם, בהכרח לומר שלא שמרו את כל המצוות קודם שנצטוו, שהרי מפורש בקרא שעמרם נשא את יוכבד דודתו ³¹²⁰ .

ה. אמנם, האמור לעיל שהשבטים קיימו את התורה, אתי שפיר רק לדעת ר' נחמי', ש"כל בנותיו" ³¹²¹ היינו "כלותיו, שאין אדם נמנע מלקרוא .. לכלתו בתו", ו"כנעניות היו",

– ולא הי' בזה האיסור ³¹²² ד"לא תתחתן בם" ³¹²³ , כי, טעם האיסור הוא מפני ש"יסיר גו' ועבדו אלהים אחרים" ³¹²⁴ , ובנדו"ד, שפשוט שהנשים שנישאו להשבטים לא הסירו כו', ליכא האיסור ³¹²⁵ . וכן מוכרח ממ"ש "ואם לא תאבה האשה גו' ונקית משבועתי", "וקח לו אשה מבנות ענר אשכול וממרא" ³¹²⁶ , אף שאמוריים היו ³¹²⁷ . –

אבל לדעת ר' יהודה ש" אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ושבט

475

ונשאום " – עכצ"ל שהשבטים לא החמירו על עצמם לקיים כל התורה עד שלא ניתנה.

ו. אך עדיין אינו מובן בפנימיות הענינים:

לדעת ר"י שהשבטים נשאו את אחיותיהם התאומות – איך יתכן שמוצאם של רוב כלל ישראל (מלבד שבט יהודה, מנשה ואפרים) יהי' באופן שלאחרי מ"ת ה"ז בגדר איסורי עריות?!

ולכל הדעות יש להקשות בנוגע למשה רבינו שנולד מנישואי עמרם עם יוכבד דודתו?!

והביאור בזה:

מבואר בחסידות ³¹²⁸ (ומיוסד בזהר וספרי קבלה) בנוגע לאיסור עריות, שברוחניות ה"ז מורה על יחודים נעלים ביותר (כמו יחוד ז"א ומלכות, שנקראים אח ואחות ³¹²⁹ ), שמצד גודל מעלתם אין העולם למטה יכול לקבלם, וכאשר מגלים אורות נעלים אלו למטה, יכול להיות מזה היזק ³¹³⁰ (ובדוגמת המסתכל בשמש ללא דבר המסתיר).

ומזה מובן, שקודם איסור עריות במ"ת לכל בנ"י בשוה, הנה אצל אלו שהיו יכולים לקבל אורות נעלים ביותר, לא הי' חסרון בעניני יחוד הנ"ל, ואדרבה – אצלם הי' זה ענין של מעלה ³¹³¹ .

ולכן אין לתמוה על כך שמוצאם של בנ"י הוא ע"י נישואי אחיות – דכיון שהשבטים ³¹³² היו יכולים לקבל אורות נעלים ביותר, הרי זה ענין למעליותא ³¹³³ , שמוצאם של בנ"י מיחודים נעלים ביותר.