שז דיני שבת התלויים בדבור

שז דיני שבת

התלויים בדבור

ובו

ל"ח סעיפים:

ודבר

דבר

א

ודבר¹⁶⁵⁴

דבר, דרשו חכמים¹⁶⁵⁵ שלא יהא

דיבורך של שבת כדיבורך של חול, שלא יאמר דבר פלוני אעשה למחר, ואפילו דבר שאינו אסור

לעשותו בשבת עצמה אלא מדברי סופרים, כגון שכירות ומקח וממכר וכיוצא בהם, ואע"פ

שאין דיבור זה שבשבת מועיל לו כלום לעשייה שיעשה למחר¹⁶⁵⁶.

ואינו דומה לאומר לחברו שיעשה לו למחר, שאמירה

זו מועלת לעשייה שלמחר, שעל ידי אמירה זו עושה חבירו למחר, ונמצא שהוא מוצא חפציו בשבת

על ידי אמירה זו שאומר לחבירו, ואסור משום ממצוא חפצך (ודבר דבר) ¹⁶⁵⁷ . משא"כ כשאומר על עצמו שיעשה דבר פלוני

למחר, אין לאסור משום ממצוא חפצך, שאינו מוצא חפציו על ידי אמירה זו, שאף אם לא היה

אומר כן בשבת היה יכול לעשות כן למחר. אעפ"כ אסור משום ודבר דבר, שלא יהא דיבורו

בשבת כדיבורו בחול.

ואפילו לומר מצוה פלונית אעשה למחר אסור,

אם הוא מצוה שאסור לעשותה בשבת¹⁶⁵⁸. ולא אמרו

שחפצי שמים מותר לדבר בהם בשבת¹⁶⁵⁹, אלא כשיש

צורך למצוה בדיבור זה, אבל כאן אין אמירתו מועלת כלום לעשייה שלמחר¹⁶⁶⁰:

ב

ואפילו בשיחת דברים בטלים שאין בהם זכר עשיית מלאכה כלל, אסור להרבות בהם בשבת, שלא

יהא דבור השבת כדיבור החול ¹⁶⁶¹ .

ובני אדם שסיפור שמועות ודברי חידושים הוא

עונג להם, מותרים לספרם בשבת כמו בחול¹⁶⁶². אבל גם

בחול אין לבני תורה להרבות בשיחה זו משום מושב לצים ¹⁶⁶³ . אבל מי שאינו מתענג בריבוי השמועות, אסור

לספרם בשבת כדי שיתענג בהם חבירו¹⁶⁶⁴:

ג

אסור לעכב הנכרי בשבת בשביל החוב. אבל יכול לומר בחול לשופט מדוע לא עכבת הנכרי בשבת

שעברה, אע"פ שמבין מתוך דבריו שיעכבנו בשבתות הבאות אם יזדמן אז לעיר¹⁶⁶⁵:

ד

אסור לעכב נכסי ראובן ביד שמעון בשבת¹⁶⁶⁶:

ה

אסור לספר איזה דבר שנזכר בו צערו, כגון ממיתת אוהבו וכיוצא בזה ¹⁶⁶⁷ :

אמירה

לנכרי

ו

כל דבר שאסור לעשות בשבת מן הדין, אסור לומר לנכרי אפילו מבעוד יום לעשותו בשבת, אפילו

אינו צריך לדבר זה עד לאחר השבת, כגון שאומר לו קודם השבת לשכור לו פועלים בשבת שיעשו

לו מלאכה אחר השבת¹⁶⁶⁸.

אבל דבר שאינו אלא חומרא בעלמא לישראל עצמו,

יכול לומר לנכרי בשבת לעשותו¹⁶⁶⁹:

ז

כל ¹⁶⁷⁰ דבר שאסור לומר לנכרי לעשותו בשבת, אסור

אפילו לרמוז לו לעשותו¹⁶⁷¹, והוא

הדין שאסור לומר לו איזה ציווי לעשות דבר המותר בענין שיבין מתוך כך שיעשה מלאכה בשבת,

כגון לומר לנכרי שיקנח חוטמו כדי שיבין שיסיר הפחם שבראש הנר, שהרי זה כמצווהו להסיר

הפחם, אלא שהוא ברמז¹⁶⁷².

ואפילו אם הנכרי בא מעצמו להסיר הפחם בלא

רמיזת הישראל, צריך למחות בידו אם עושה בשביל הישראל, כיון שהנר הוא של הישראל כמו

שנתבאר בסי' רע"ו ¹⁶⁷³ .

אבל מותר לומר לנכרי איזה ציווי שיבין ממנו

לעשות מלאכה אחר השבת, או לרמוז לו מלאכה לעשותה אחר השבת, שלא נאסר אלא דיבור בלבד,

שנאמר ודבר דבר¹⁶⁷⁴.

ואם אינו אומר לו שום ציווי, אלא שאומר לפניו

איזה דבר שמבין ממנו לעשות מלאכה בשבת, הרי זה מותר. כגון נכרי שהביא אגרת חתומה או

קשורה שאין הישראל יכול לפותחה¹⁶⁷⁵ ולקוראה,

יכול לומר להנכרי איני יכול לקרותה כל זמן שאינה פתוחה, והנכרי פותחה מעצמו, שהרי אינו

אומר לו שום ציווי אפילו ברמז, אלא שהנכרי מבין מעצמו שצריך לעשות כן¹⁶⁷⁶ (ולדעת

עצמו הוא עושה להשלים פעולתו בשליחות אגרת זו, ולכך אין צריך למחות בידו ¹⁶⁷⁷ ):

ח

מותר לומר לנכרי אחר השבת מדוע לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה, אע"פ שמבין מתוך

דבריו שרצונו שיעשנו בשבת הבאה, אין בכך כלום, כיון שאומר לו כן בחול, ואין באמירתו

זו שום (רמז) ציווי לעשותה בשבת הבאה, אלא שהנכרי מבין כן מעצמו¹⁶⁷⁸ (והוא

שעשיית מלאכה זו היא בענין שאין צריך למחות כשרואה את הנכרי עושה אותה בשבת¹⁶⁷⁹, כגון

שאין המלאכה נעשית בחפצים של ישראל, והנכרי (אינו) שכירו של ישראל אלא רגיל לעשות לו

בטובת הנאה, עיין סי' רמ"ד¹⁶⁸⁰ ורנ"ב¹⁶⁸¹):

ט

במקום שיום השוק הוא בשבת, אסור ליתן מעות לנכרי מערב שבת שיקנה לו חפץ פלוני ¹⁶⁸² , אם אותו חפץ אינו מצוי לקנות באותו מקום

אלא ביום השוק, כמו שהוא רגיל בעיירות קטנות, שהרי זה כאלו אמר לו בפירוש לקנות בשבת,

שהוא יום השוק¹⁶⁸³.

(אבל בד' וה' מותר ליתן לו¹⁶⁸⁴ מעות מטעם

שנתבאר בסי' רנ"ב¹⁶⁸⁵).

ואם מצוי קצת לקנות גם בשאר ימים, מותר ליתן

לו מעות אפילו בערב שבת. ובלבד שלא יאמר לו קנה בשבת ¹⁶⁸⁶ , וגם לא יאמר לו שהוא הולך בדרך במוצאי

שבת מיד ויצטרך הנכרי לקנותו בשבת, שהרי זה כאומר לו בפירוש לקנות בשבת¹⁶⁸⁷, כמ"ש

בסי' רנ"ב¹⁶⁸⁸.

וכן הדין לענין כל דברים אלו בנותן כלים

לנכרי למכור¹⁶⁸⁹.

וטוב שלא לדור כלל בעיר שיום השוק הוא בשבת,

כי אי אפשר שלא יחטא¹⁶⁹⁰. ואם השוק

אינו בשכונת היהודים אין לחוש¹⁶⁹¹:

י

מותר לומר לנכרי בערב שבת הילך מעות בהלואה, וקנה בהם לעצמך חפץ פלוני למחר ביום השוק,

ואני אחזור ואקחנו ממך אחר השבת ¹⁶⁹² בפירעון חוב מעות אלו, ואתן לך ריוח¹⁶⁹³:

יא

מי ששכר לו נכרי¹⁶⁹⁴ בקבלנות¹⁶⁹⁵ להוליך

סחורתו למקום פלוני, ובא הנכרי ולקח הסחורה מבית ישראל בשבת, אע"פ שאין כאן איסור

אלא מפני מראית העין כמ"ש בסי' רמ"ו¹⁶⁹⁶, ראוי

לקנסו בממון לפי עשרו, או במלקות כפי ראות עיני בית דין אם אין לו ממון¹⁶⁹⁷. ואם טעה

שסבר שמותר, אין קונסין אותו, ונאמן לומר שעשה בשוגג¹⁶⁹⁸. ואם לקח

הסחורה מביתו מבעוד יום, אע"פ שמפליג מן העיר בשבת, מותר¹⁶⁹⁹ כמ"ש

שם¹⁷⁰⁰:

שבות

דשבות במקום חולי, מצוה או הפסד

יב

דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו

בשבת. והוא שיהיה שם מקצת חולי ¹⁷⁰¹ , אף על פי שאינו כולל את כל הגוף¹⁷⁰², ולא סכנת

אבר¹⁷⁰³.

או לצורך מצוה¹⁷⁰⁴, אומר

ישראל לנכרי לעלות באילן¹⁷⁰⁵ בראש השנה¹⁷⁰⁶ כדי להביא

משם שופר לתקוע בו, או לומר לו שיביא לו חמין בשבת מחצר לחצר שאין ביניהם עירוב (או

דרך כרמלית עיין במ"ש סי' שכ"ה¹⁷⁰⁷), כדי

להרחיץ בהם המצטער¹⁷⁰⁸.

ויש אומרים ¹⁷⁰⁹ שהוא הדין במקום הפסד לא גזרו על שבות, כגון

לטלטל על ידי נכרי סחורה מוקצה הנפסדת על ידי גשמים (ואפילו להביאה לבית דרך כרמלית,

אם אי אפשר בענין אחר¹⁷¹⁰). ויש

לסמוך על דבריהם במקום הפסד גדול¹⁷¹¹ (והוא

הדין לצורך גדול, אע"פ שלא שייך שם הפסד¹⁷¹²).

וכל זה בדבר שעושה אותו הנכרי בשבת כדרך

שהוא עושה בחול. אבל דבר שמשנה בעשייתו מדרך החול, אף על פי שהוא שבות גמור, מותר לעשותו

אפילו על ידי ישראל במקום צער¹⁷¹³, כמ"ש

בסימן שכ"ח¹⁷¹⁴. ויש אומרים ¹⁷¹⁵ שהוא הדין במקום הפסד. ויש לסמוך על דבריהם

במקום הפסד גדול¹⁷¹⁶ (עיין

סימן של"ו¹⁷¹⁷):

לחשוב

חשבונותיו

יג

אסור לאדם לחשוב חשבונותיו¹⁷¹⁸ בפיו ¹⁷¹⁹ בשבת, גזרה שמא יכתוב¹⁷²⁰, בין חשבון

העתיד להיות, בין חשבון שעבר כבר אלא שצריך לו עדיין לידע אותו, כגון כך וכך הוצאתי

על בנין פלוני לשכר הפועלים ועדיין נשאר בידו משכר הפועלים, שצריך לידע מה שנתן להם

כדי שידע מה שמגיע להם עדיין. ואפילו אם לפי חשבון¹⁷²¹ לא יגיע

להם כלום, מכל מקום עכשיו קודם החשבון זה מסתפק לו שמא מגיע להם כלום, הרי זה חשבון

הצריך לו¹⁷²²

ויש לגזור שמא יכתבנו לזכרון. אבל אם ידוע לו שאין מגיע להם כלום ממנו, הרי זה חשבון

שאינו צריך לו כלל, ומותר לחשבו בשבת¹⁷²³. וכן כמה

סאים תבואה היה לנו בשנה פלונית, כמה דינרים הוציא בחתנות בנו וכיוצא באלו, שהם בכלל

שיחה בטלה, המחשב אותם בשבת כמחשב אותם בחול. ובלבד שלא ירבה בהם, שאסור להרבות בשיחה

בטלה בשבת¹⁷²⁴

כמ"ש למעלה¹⁷²⁵:

דיבור

אסור, הרהור מותר

יד

מותר לומר לפועל הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב, אע"פ שמתוך כך מבין שצריך

לו לערב לשוכרו למלאכה, לפי שלא נאסר אלא דבור מפורש, שנאמר ודבר דבר דבור אסור, הרהור

דהיינו מה שמבין מתוך דבריו הרי זה מותר. אבל לא יאמר היה נכון עמי לערב, שזהו כמדבר

בפירוש שרוצה לשכרו ¹⁷²⁶ :

כשיש

צד היתר

טו

לא אסרו לדבר בחפציו בשבת אלא בחפצים האסורים לעשותם בשבת ואי אפשר להמציא צד היתר

בעולם לעשותם בשבת, ואפילו אין האיסור אלא מדברי סופרים¹⁷²⁷, כגון

לומר לחבירו או לומר על עצמו בשבת שיביא למחר פירות המוקצים¹⁷²⁸ לתוך ביתו,

אף על פי שהם היום בתוך התחום¹⁷²⁹, ואפילו

בתוך העיר המעורבת¹⁷³⁰, מכל מקום

טלטול מוקצה אין צד היתר בעולם לעשותו בשבת (כשצריך לגוף המוקצה¹⁷³¹, עיין

סי' רע"ו ¹⁷³² ).

אבל אם יוכל להמציא צד היתר לעשות בשבת אותה

מלאכה עצמה שרוצה לעשות אחר השבת, מותר לומר בשבת על עצמו¹⁷³³, או לחבירו ¹⁷³⁴ , שיעשנה אחר השבת (רק שיזהר שלא להזכיר

לו לשון שכירות¹⁷³⁵ כמ"ש

בסי' ש"ו¹⁷³⁶), אפילו

אם עכשיו אין שם אותו צד היתר. כיצד, אומר אדם לחבירו, לכרך פלוני אני הולך למחר, לך

עמי, מפני שיוכל להמציא צד היתר בשבת אילו היה שם בורגנין, אף על פי שעכשיו אין שם

בורגנין¹⁷³⁷.

(מפני שענין איסור דיבור בחפציו הוא מה שמתעסק

בשבת בדברים האסורים היום, ולא נאסר אלא להתעסק בדברים שאיסורם נתלה בגופם, אבל דברים

שאיסורם נתלה בדבר אחר ואילולי אותו דבר היו דברים אלו בעצמם מותרים בשבת, מותר להתעסק

בהם בדבור לעשותם אחר השבת, שהרי הוא אינו מתעסק באותו דבר הגורם להם האסור, אלא באותם

דברים שהיה להם היתר מחמת עצמם אילולי אותו דבר הגורם להם האסור. לפיכך גבי איסור חוץ

לתחום, כיון שיש צד היתר על ידי בורגנין, נמצא שאין האיסור בהילוך מחמת עצמו, שהרי

אותו הילוך עצמו מותר כשיש בורגנין, אלא האיסור בהילוך הוא מחמת מניעת הדיורין על הדרך,

והוא אינו מדבר אלא שילך בדרך, ולא שילך במניעת הדיורין, וכן כל כיוצא בזה¹⁷³⁸[)].

ואין היתר אלא בלשון זה, אני הולך לך עמי,

אבל לא יאמר בלשון שמשמעו הליכה בקרון (שקורין בל"א פארי"ן), שהרי לזה אין

בורגנין מועילים¹⁷³⁹:

טז

וכל זה כשמדבר על עצמו או לחבירו לעשות אחר השבת. אבל לומר לנכרי לעשות בשבת, אסור

אף אם יוכל להמצא צד היתר לישראל לעשותו, כיון שעכשיו אין שם אותו צד היתר. אבל אם

יש שם צד היתר באמת שיוכל הישראל לעשות בהיתר אותו דבר עצמו שהנכרי עושה באיסור, יש

מתירין¹⁷⁴⁰

לומר לנכרי סתם בלשון שאין מוזכר בו בפירוש שיעשה באיסור, והנכרי עושה מעצמו באיסור

כמ"ש בסי' רע"ו¹⁷⁴¹.

אבל אם אין שם צד היתר לישראל לעשות אותו

דבר עצמו שהנכרי עושה לו, אע"פ שיש צד ודרך שיוכל הישראל להגיע לאותו דבר שהנכרי

עושה לו בלי שיעשה את המלאכה שהנכרי צריך לעשות באותו דבר עד שמגיע לישראל, כגון שאומר

לנכרי להביא לו מים לשתות מן הנהר, אע"פ שיוכל הישראל לילך בעצמו לנהר ולשתות

שם, אין זה מועיל כלום להתיר האמירה לנכרי¹⁷⁴² כמ"ש

בסי' שכ"ה¹⁷⁴³:

יז

מותר לומר לחבירו שמור לי פירותי שבתחומך ואני אשמר לך פירותיך שבתחומי¹⁷⁴⁴. ואע"פ

שהוא אסור לו לילך ולשמור פירותיו שבתחום חבירו, אין איסור באמירתו לחבירו, כיון שלחבירו

מותר הוא¹⁷⁴⁵,

וגם לו יש היתר על ידי בורגנין¹⁷⁴⁶:

הלוואה,

שאלה ומשכון

יח

השואל דבר מחבירו בשבת, לא יאמר לו הלוני, אלא השאילני, שהמלוה את חבירו אינו יכול

לתבעו בפחות משלשים יום, מפני שההלואה להוצאה ניתנה ואין חוזרת בעין אלא פורע לו בדבר

אחר כמותה, ואין דרך ללוות כדי לפרוע לאלתר אלא לאחר זמן מרובה, ושיערו חכמים סתם הלואה

שלשים יום¹⁷⁴⁷,

ואם כן יש לחוש שמא יכתוב המלוה על פנקסו כך וכך הלויתי לפלוני כדי שלא ישכח לתבעו

בסוף שלשים יום¹⁷⁴⁸. אבל המשאיל

את חבירו יכול לתובעו מיד, שהשאלה היא חוזרת בעין, ואם כן אין לחוש לשכחה, ולכך אין

חוששים שמא יבוא לכתוב.

ואפילו אם שואל מחבירו כדי יין וכדי שמן,

וכן האשה מחברתה ככרות¹⁷⁴⁹ שאינן

חוזרים בעין, אעפ"כ כיון שאומר לו לשון שאלה, הרי נותן לו רשות שיוכל לתבוע ממנו

לאלתר כדין השאלה¹⁷⁵⁰.

וכשם שאין לווין בשבת אלא בלשון שאלה, כך

אין פורעין אלא בלשון חזרה¹⁷⁵¹.

בלשון לע"ז, שאין חילוק בין הלויני

להשאיליני, לא יאמר לשון שאלה אלא יאמר תן לי¹⁷⁵², ויכול

לסיים גם כן ואחזיר ואתן לך¹⁷⁵³:

יט

במקום שנוהגים שסתם הלואה יכול לתבעו לאלתר, רשאי לומר הלויני¹⁷⁵⁴:

כ

השואל מחבירו בשבת ואין הל(ו)ה מאמינו, יכול להניח משכון אצלו¹⁷⁵⁵, ויניחנו

בסתם ולא יאמר לו הילך משכון, שזהו כמעשה חול¹⁷⁵⁶. במה דברים

אמורים בשואל מיני מאכל ומשקה שהם צורך השבת, לכן התירו להניח משכון כשאין הלה מאמינו,

אבל שלא לצורך השבת, אסור להניח משכון כלל¹⁷⁵⁷ (מפני

שדומה למקנה קנין בשבת, עיין סי' ש"ו¹⁷⁵⁸):

גזרת

שטרי הדיוטות

כא

שטרי הדיוטות, דהיינו שטרי חובות ומקח וממכר ומשכנות וחשבונות וכל כיוצא בהם מחפצים

האסורים לעשות בשבת, אסור לקרותם בשבת משום ממצוא חפצך¹⁷⁵⁹.

ואפילו לעיין בהם בלא קריאה אסור ¹⁷⁶⁰ . ולא אמרו שדבור אסור הרהור מותר¹⁷⁶¹, אלא כשאין

הדבר ניכר שמהרהר בחפצים האסורים, אבל כאן שניכר לכל שמהרהר בחפצים האסורים הכתובים

בשטר, הרי זה בכלל איסור ממצוא חפצך, כמו שבכלל זה המטייל בשדהו לראות מה היא צריכה,

שאף שהטיול בשדה דבר המותר הוא מצד עצמו, וגם ההרהור בצרכי שדהו דבר המותר הוא, אעפ"כ

כיון שניכר לכל שמטייל שם בשביל כך, אסור משום ממצוא חפצך כמ"ש בסי' ש"ו¹⁷⁶²:

כב

וגזרו¹⁷⁶³

על כל כתב, אע"פ שאין בו מחפצים האסורים, שלא לקרות בו בשבת, ואפילו לעיין בלא

קריאה אסור, גזרה שמא יקרא או יעיין בשטרי הדיוטות. לפיכך מי שזימן אורחים והכין להם

מיני מגדים וכתב בכתב מערב שבת את שמות האורחים שזימן שלא ישכח לקראם אליו בשבת, או

שכתב שמות המינים שהכין להם, אסור לקרות בכתב זה בשבת¹⁷⁶⁴ ואפילו

לעיין בלא קריאה אסור¹⁷⁶⁵.

ואפילו אם השמות חקוקים בטבלא או פנקס ולא

כתובים, אסור, שמא יטעו להתיר אף בשטרי הדיוטות, שהטבלא ופנקס מתחלפים בשטר. אבל אם

חקוקים בכותל, מותר לקרותם בשבת, שחקיקת הכותל אינה מתחלפת בשטר¹⁷⁶⁶.

והוא שיהיו חקוקים חקיקה שוקעת, אבל אם הם

בולטין אסור¹⁷⁶⁷, אפילו

לעיין בהם¹⁷⁶⁸,

גזרה שמא ימחוק מן האורחים, שיראה שלא הכין להם כל צרכם ויתחרט שזימן אורחים יותר מן

הראוי, ויגרוד ויעביר שמותם הבולטים מן הכותל כדי שלא יקראם השמש. משא"כ חקיקה

שוקעת שאינה נוחה למחוק, ובתוך כך יזכור שהוא שבת ולא ימחוק. ואפילו אם חקיקה הבולטת

הוא גבוה הרבה בראש הכותל שאינו יכול להגיע שם למחוק, אסור, מפני שלא חלקו חכמים בגזרתם

בין גבוה לנמוך¹⁷⁶⁹, כמ"ש

בסי' ער"ה¹⁷⁷⁰.

ואין צריך לומר שאם כתב בכתב על ראש הכותל,

שאסור גם משום גזרה שמא יקרא בשטרי הדיוטות, שהכתיבה שבכותל מתחלפת בכתיבה שבשטר¹⁷⁷¹:

כג

עכשיו נהגו שהשמש קורא לסעודה מתוך הכתב שכתובים בו שמות המזומנים לסעודה¹⁷⁷². ויש שלימד

זכות על המנהג¹⁷⁷³, לפי שאין

נוהגין כך אלא בסעודת מצוה, ולצורך מצוה אין לגזור משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות, שהרי

איסור הקריאה בשטרי הדיוטות אינו אלא משום ממצוא חפצך¹⁷⁷⁴, ואיסור

ממצוא חפצך לא שייך בדבר מצוה, שחפצי שמים האסורים בשבת לעשותם מותר לדבר בם¹⁷⁷⁵, ולא גזרו

בחפצי שמים שמא יטעו להתיר גם חפצי הדיוט, אם כן כל שכן שאין לגזור בדבר מצוה בחפצים

המותרים, שמא יקרא בשטרי הדיוטות ויעבור על איסור ממצוא חפצך.

ואין לאסור כאן משום גזרה שמא ימחוק¹⁷⁷⁶, מפני

שזה לא שייך לגזור אלא בבעל הסעודה עצמו שיש בידו למחוק ולגרוע מנין הקרואים, אבל השמש

אין בידו לגרוע¹⁷⁷⁷, ואין

לאסור בו אלא משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות, אם אינה סעודת מצוה (ולא אסרו חכמים למנות

האורחים מתוך הכתב אלא לבעל הבית בעצמו משום גזרה שמא ימחוק, שגזרה זו גזרו אף במקום

הכנסת אורחים¹⁷⁷⁸, אע"פ

שהיא מצוה גדולה¹⁷⁷⁹. ולא אסרו

בחקוקים על הטבלא ופנקס משום גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות, אלא באורחים שאינן מעיר

אחרת, אלא שזימן אליו אחוזת מרעהו¹⁷⁸⁰ מבני עירו

לסעודת מריעות שאינו סעודת מצוה¹⁷⁸¹. עיין

סי' של"ג¹⁷⁸²):

כד

וכן מה שנהגו שהשמש קורא הסכמות או חרמות מתוך הכתב, אין לאסור משום שמא יקרא בשטרי

הדיוטות, מפני שהם צרכי רבים¹⁷⁸³, וצרכי

רבים דינם כדבר מצוה כמ"ש בסי' ש"ו¹⁷⁸⁴ (וכן מה

שנוהגין להזכיר נשמות מתוך הכתב, הוא כדבר מצוה, שנודרין לצדקה בעד הזכרת נשמתם¹⁷⁸⁵, עיין

סי' ש"ו¹⁷⁸⁶):

אגרות

שלום וכיו"ב

כה

אגרות של שאלת שלום אסור לקרותן¹⁷⁸⁷, ואפילו

לעיין בהם בלא קריאה¹⁷⁸⁸, גזירה

משום שטרי הדיוטות (ואין צריך לומר באגרות השלוחות למצוא חפץ¹⁷⁸⁹, אע"פ

שהוא מחפצים המותרים לעשותם בשבת¹⁷⁹⁰, שיש לגזור

בהן משום חפצים האסורים).

ויש מתירין¹⁷⁹¹ לקרות

אגרת השלוחה לו שאינו יודע מה כתוב בה, כי שמא יש בה דבר שצריך לו לגופו, ואינו דומה

לשטרי הדיוטות שאין בהם צורך הגוף, אלא צורך ממונו¹⁷⁹². ויש לסמוך

על דבריהם להקל בדברי סופרים¹⁷⁹³.

ומכל מקום לא יקרא בה בפיו, אלא יעיין בלא

קריאה¹⁷⁹⁴,

כי יש מי שמיקל ¹⁷⁹⁵ בעיון בלא קריאה, אף בכתבים האסורים לקרותם

לדברי הכל:

כו

מותר לטלטל האגרת בשבת, ואין בה משום מוקצה, אף אם אינה ראויה בשבת לעיקר הנאתה, דהיינו

לקרותה, כגון שיודע שאין בה צורך הגוף, שאסור אפילו לעיין בה¹⁷⁹⁶. מכל מקום

ראויה היא להנאה אחרת, כגון לצור על פי צלוחיתו¹⁷⁹⁷ וכיוצא

בזה.

ואף¹⁷⁹⁸ אם הובאה

מחוץ לתחום בשבת, אין בה משום מוקצה¹⁷⁹⁹, כמ"ש

בסי' תקט"ו ¹⁸⁰⁰ .

ואף זה שהובאה אליו מחוץ לתחום, מותר לו

ליהנות ממנה, אפילו בעיקר הנאתה, דהיינו לקרותה¹⁸⁰¹ אם אינו

יודע מה כתוב בה¹⁸⁰². ואינה

דומה לשאר דבר הבא מחוץ לתחום, שאסור לזה שהובא בשבילו ליהנות ממנו עד למוצאי שבת.

שהטעם הוא משום גזרה שמא יאמר לנכרי שיביא לו מחוץ לתחום ¹⁸⁰³ , אבל באגרת לא שייך לומר כן ¹⁸⁰⁴ .

ועוד¹⁸⁰⁵, שאגרת

זו לא הובאה בשבילו כלל, שהרי השולח שלחה בשביל עצמו ולא בשביל אותו ששלוחה אליו ¹⁸⁰⁶ .

(ואף אם שלחה בשבילו, מכל מקום נכרי המביאה

בשבת מחוץ לתחום מתכוין לעשות שליחותו של השולח ולא בשביל מי ששלוחה אליו. ואינו דומה

לישראל ששיגר פירות לחבירו מערב שבת על ידי נכרי, ונתעכב והביאם בשבת, שאסורים למי

שנשתלחו אליו כמ"ש בסי' תקט"ו ¹⁸⁰⁷ . לפי שכיון שהנכרי יודע שישראל זה שמוליך

אליו הוא יאכל בשבת פירות הללו, ולכך הוא מוליכם לו, אם כן הוא מתכוין בהבאתו מחוץ

לתחום בשביל הנאת גופו של זה, ומטעם זה אף אם הנכרי מתכוין לטובת עצמו לקבל שכרו, אסור,

כמ"ש בסי' תקט"ו¹⁸⁰⁸. מה שאין

כן באגרת, שאין גופו של זה שהיא שלוחה אליו נהנה בשבת מגוף האגרת, ואין הנכרי מתכוין

בהבאתו מחוץ לתחום אלא למלאות רצון הישראל השולחו, או בשביל טובת עצמו לקבל שכרו, ולא

בשביל זה ששלוחה אליו):

כז

נהגו שלא לקבל האגרת מיד הנכרי המביאה בשבת, אלא אומרים לו שיניחנה על גבי קרקע או

על גבי השלחן, כי חוששין שמא טרם שיעמוד הנכרי לפוש יטול הישראל האגרת מידו, ונמצא

שהישראל עשה הנחה¹⁸⁰⁹, ואסור

מדברי סופרים אף בזמן הזה שיש אומרים שאין לנו רשות הרבים¹⁸¹⁰, כמ"ש

בסי' שכ"ה¹⁸¹¹:

כח

כל כתב שאסור לעיין בו בשבת, אם הוא חשוב בעיניו ומקפיד להשתמש לצור על פי צלוחיתו

וכיוצא בזה, אסור לטלטלו, שהרי אינו ראוי לכלום בשבת¹⁸¹², לפיכך

יש אוסרים¹⁸¹³

לטלטל גט כשר העומד לגרש בו, כמ"ש באה"ע סי' קל"ו¹⁸¹⁴ עיי"ש.

אבל גט פסול או גט שכבר גירש בו את האשה,

מותר לטלטלו, שהרי אין מקפידים עליו לצור על פי צלוחיתו¹⁸¹⁵:

כט

כותל או וילון שיש בו צורות חיות משונות או דיוקנאות של בני אדם ממעשים שהיו, כגון

מלחמת דוד וגלית, וכתוב תחתיהם זו צורת חיה פלונית וזה דיוקן פלוני, אסור לקרות כתב

זה בשבת, גזרה שמא יקרא בשטרי הדיוטות¹⁸¹⁶. ואפילו

לעיין בהם בלא קריאה אסור ¹⁸¹⁷ :

ל

וכן¹⁸¹⁸

ספרי מלחמות¹⁸¹⁹ (ודברי

הימים של מלכי אומות העולם), וכן מליצות ומשלים של שיחת חולין, כגון ספר עמנואל, ואין

צריך לומר דברי חשק, אסור לקרותן בשבת¹⁸²⁰, ואפילו

לעיין בהם בלא קריאה¹⁸²¹, גזירה

משום שטרי הדיוטות.

ואף בחול אסור משום מושב לצים¹⁸²², אף אם

כתובים בלשון הקודש¹⁸²³.

ובדברי חשק יש עוד איסור, אפילו כתובים בלשון

הקודש, שמגרה יצר הרע בעצמו. ומי שחיברן ומי שהעתיקן, ואין צריך לומר המדפיסן, הם בכלל

מחטיאי הרבים¹⁸²⁴.

אבל אותן ספרי דברי הימים שיוצא מהם ענייני

מוסר ויראת שמים, כגון ספר יוסיפון¹⁸²⁵ וכיוצא

בו, מותר לקרותם אפילו בשבת אפילו כתובים בלע"ז¹⁸²⁶ (ומכל

מקום אין ראוי לבני אדם להרבות בהם):

לא

יש אומרים¹⁸²⁷

שאסור ללמוד בשבת וביום טוב רק בדברי תורה ויראת שמים, ואפילו בספרי חכמות אסור, שכל

ספר שאין בו סרך קדושה יש לגזור משום שטרי הדיוטות. ולפי זה אפילו לטלטלם אסור¹⁸²⁸. ויש מתירים¹⁸²⁹ בכל ספרי

חכמות וספרי רפואות, מפני שדבר חכמה אינו מתחלף בשטרי הדיוטות, ואין לגזור על זה בשביל

זה. וכן נוהגין להקל¹⁸³⁰.

ולפי סברא זו מותר להביט בשבת בכלי של החוזים

בכוכבים (שקורין אצטרלו"ב) ולהפכו ולטלטלו, כמו שמותר לטלטל ספרי החכמה לפי סברא

זו, דמה הפרש בין כתוב ורשום בעט ברזל בלוחות נחושת לכתוב בספר. ואין לאסור משום שמא

יסלק הלוחות ויחזירן והרי זה כבונה כלי, דכיון שדרך לוחות אלו להיות רפויין, אין בהן

משום בונה¹⁸³¹,

כמ"ש בסי' שי"ג¹⁸³²:

לב

אפילו דבר שמותר לשאול מן השד בחול, כגון להגיד על הגניבה וכיוצא בה, שיש מתירין לשאול

מן השד, הואיל ואין השד עושה לו מעשה אלא שמגיד לו דבר הנעלם ממנו, כמ"ש ביו"ד

סי' קע"ט, אסור לשאול ממנו בשבת, משום ודבר דבר¹⁸³³. אלא אם

כן הוא שואל ממנו דבר לצורך רפואה, שאז מותר לשאול ממנו בשבת בכל ענין שמותר בחול¹⁸³⁴, וע"ד

שיתבאר ביו"ד שם¹⁸³⁵.

וכן כל מיני לחשים שיש בהם רפואה, מותר ללוחשם

בשבת כמו בחול, ואין בהם משום ודבר דבר¹⁸³⁶:

אמירת

כל המציל אינו מפסיד

לג

אם¹⁸³⁷

באו מים שוטפים ומפסידים נכסיו, או שנתרועעו חביות של יין והולך לאיבוד, מותר לקרות

נכרי לשם, אע"פ שיודע שבודאי יתקן הנכרי מעצמו את ההפסד במלאכה גמורה¹⁸³⁸. רק שיזהר

שלא לומר לו שום רמז צווי לתקן¹⁸³⁹. אבל מותר

לומר לפניו כל המציל הפסד זה אינו מפסיד שכר טרחו, שכמו שהתירו בדליקה לומר בפני נכרים

כל המכבה אינו מפסיד, כך התירו בכל הפסד. ויש אומרים¹⁸⁴⁰ שלא התירו

אלא בדליקה לבד. והמיקל כסברא הראשונה בכל הפסד מרובה, לא הפסיד¹⁸⁴¹:

אחר

שהמתין בכדי שיעשה

לד

ישראל שאמר לנכרי לעשות לו מלאכה בשבת, מותר ליהנות בה לערב לאחר שהמתין בכדי שיעשה¹⁸⁴². ובלבד

שלא יהיה דבר של פרהסיא¹⁸⁴³, כמ"ש

בסי' שכ"ה¹⁸⁴⁴ לענין

נכרי שעשה מעצמו¹⁸⁴⁵ בשביל

הישראל (עיי"ש שיש חולקים¹⁸⁴⁶):

אמירה

לנכרי לעשות מלאכת הנכרי

לה

לא¹⁸⁴⁷

אסרו אמירה לנכרי אלא לעשות בשביל ישראל, אבל מותר לומר לו שיעשה מלאכה לצורך עצמו¹⁸⁴⁸, או לצורך

נכרי אחר. ואפילו אם מגיע לישראל הנאה מזה ¹⁸⁴⁹ , כגון שאומר לנכרי כבה דליקתך¹⁸⁵⁰, וכוונתו

שלא תעבור הדליקה מבית הנכרי לבית הישראל וכל כיוצא בזה.

ואפילו אם הנכרי עושה המלאכה לצרכו בכלים

וחפצים של הישראל אינו צריך למחות בו כשרואהו¹⁸⁵¹.

במה דברים אמורים כשהנכרי עושה כן מעצמו,

אבל אסור לישראל לומר לו טול כלים אלו או חפץ זה ועשה בו מלאכתך בשבת ¹⁸⁵² , ואפילו אם הוא מקנה לו לגמרי את החפץ

הזה שהמלאכה נעשית בו¹⁸⁵³, כגון

שאומר לו טול בשר זה ובשל אותו לצרכך בשבת, ואפילו אין מזונותיו עליו¹⁸⁵⁴, שאין

לו שום ריוח באמירה זו¹⁸⁵⁵, ואדרבה

מפסיד הוא¹⁸⁵⁶,

אעפ"כ כיון שאומר לו לעשות מלאכה בשלו הרי זה נראה כשלוחו¹⁸⁵⁷, אף שהוא

מתכוין במלאכתו להנאת עצמו:

לו

נכרי שהביא חפצים שהם מוקצים לבית ישראל להפקידם אצלו, יכול להוליכו למקום מוצנע שבביתו

שיצניעם שמה¹⁸⁵⁸, ואין

איסור בזה במה שאומר לנכרי לטלטל המוקצה עד אותו מקום, שהרי טלטול זה הוא לצורך הנכרי,

ומותר לומר לנכרי עשה מלאכתך. אבל אם החפצים המוקצים שהביא הנכרי הם של הישראל, אינו

רשאי לומר לו שיטלטלם להצניעו¹⁸⁵⁹.

אלא אם כן בעוד שהחפצים ביד הנכרי, שכשנכרי

תופס המוקצה בידו מותר לומר לו לטלטלו לכל מקום שירצה הישראל¹⁸⁶⁰ (לפי שאף

ישראל התופס מוקצה בידו בזדון או בשגגה מותר לטלטלו בעודו בידו לכל מקום שירצה, כמ"ש

בסי' ש"ח¹⁸⁶¹):

לז

נכרים המביאים עגלות מלאות תבואה בשבת לישראל שהם חייבים לו, והישראל נותן להם מפתח

אוצרו והם נושאים התבואה לאוצר ומודדים ומונים אותם שם בפני הישראל, אין איסור בדבר,

שהנכרים במלאכת עצמן הם עוסקים, כי אין התבואה של הישראל עד אחר שיחשוב עמהם אחר השבת,

ובשבת אינה אלא כפקדון אצלו והם מודדים ומונים את פקדונם ¹⁸⁶² .

אבל אם הביאו תבואה של ישראל, אסור לומר

להם לפנותה מהעגלות לתוך אוצרו¹⁸⁶³, אפילו

בלא מדידה ומנין, שהרי לישראל עצמו אסור לו לפנותה מדברי סופרים כמ"ש בסי' של"ג¹⁸⁶⁴, וכל דבר

שאסור לישראל לעשות בשבת אפילו מדברי סופרים אסור לומר לנכרי לעשות בשבילו¹⁸⁶⁵ (ואפילו

אם הם מעצמם באים לפנות לתוך אוצרו צריך למחות בידם, שכיון שהתבואה שלו אם יראה וישתוק,

לדעתו הם עושים, כמ"ש בסי' רנ"ב¹⁸⁶⁶):

לח

נכרים העושים גבינות בשבת מחלב שלהם, והישראל רואה את החליבה והגיבון כדי שיהיה מותר

לישראל לאכלן¹⁸⁶⁷, ויוכל

לקנותן אחר השבת לאכילה, אף אם הישראל עומד בעדר חדש או חדשים, והנכרי מתכוין בעשייתן

בשביל למכרן לו בלבדו ולא לנכרים, הרי זה מותר, שמכל מקום הנכרי עושה לטובת עצמו, ואין

איסור כלל במה שהישראל עומד עליו במלאכתו בשבת (כיון שהנכרי במלאכת עצמו הוא עוסק)¹⁸⁶⁸, שעדיין

אין שם הישראל נקרא כלל על הגבינות¹⁸⁶⁹, עד שיקנה

אותן ממנו אחר השבת (ולפיכך מותר לומר לו שיעשה אפילו בשבת, שמותר לומר לנכרי עשה מלאכתך

אף אם מגיע מזה ריוח לישראל, כמו שנתבאר לעיל¹⁸⁷⁰) .

[1654] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

(א)

ודבר דבר (ס"א-ה).

(ב)

אמירה לנכרי (ס"ו-יא).

(ג)

שבות דשבות במקום חולי, מצוה או הפסד (סי"ב).

(ד)

לחשוב חשבונותיו (סי"ג).

(ה)

דיבור אסור, הרהור מותר (סי"ד).

(ו)

כשיש צד היתר (סט"ו-יז).

(ז)

הלוואה, שאלה ומשכון (סי"ח-כ).

(ח)

גזרת שטרי הדיוטות (סכ"א-ד).

(ט)

אגרות שלום וכיו"ב (סכ"ה-סל"ב)

(י)

אמירת כל המציל אינו מפסיד (סל"ג).

(יא)

אחר שהמתין בכדי שיעשה (סל"ד).

(יב)

אמירה לנכרי לעשות מלאכת הנכרי (סל"ה-ח).

לכללות סי' זה ראה ביאורי השלחן ע' רנב

ואילך. כנישתא דבי רב ע' פו ואילך, וע' תצו ואילך.

[1655]

ישעי' נח, יג. גמרא קיג, סע"א (ודבר דבר, שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול).

טור ושו"ע ס"א (ודבר דבר, שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול).

וראה גם לקמן רס"י שח (ולא שיחת

השבת כשיחת החול, שנאמר ודבר דבר).

[1656]

תוס' קנ, א ד"ה מה (אפילו הוא נמי לא מצי למימר אשכור פועלים למחר, דעד כאן

לא קאמר רב יהודה אמר שמואל מותר לאדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר, אלא

משום דשאם יש בורגנין הולך, הא לאו הכי לא), ודף קנ, ב ד"ה אבל (דהוה אמינא

דווקא לחבירו אסור לומר שכור לי פועלים למחר, דמהני אמירתו, אבל על עצמו יכול לומר

כל מה שירצה, דלא מהני אמירתו ... אסר כל אמירות אפילו על עצמו). רא"ש

פכ"ג סוס"י ו (ודבר שאין לו היתר לעשות היום, אפילו אין בו אלא איסורא

דרבנן, אסור לומר אעשה דבר זה למחר). טור ושו"ע שם (הלכך אסור לומר דבר פלוני

אעשה למחר, או סחורה פלונית אקנה למחר). רמ"א בהגהה ס"ח (וכן לא יאמר אעשה

דבר פלוני למחר). ב"ח ד"ה ודבר דבר (לדבר ממקח וממכר, לומר סחורה פלונית

אקנה למחר, או דבר פלוני מעסק משא ומתן אעשה למחר). מ"א סקי"א (דעת

הרא"ש לאסור, כמ"ש רמ"א בהג"ה ... עיין בתוספות. ואם כן אסור

לומר אני ארכוב למחר).

[1657] והיינו שאם מוצא חפציו

בשבת על ידי הליכה, איסורו רק משום ממצוא חפצך, כדלעיל סי' שו ס"א (חפציך

אסורים לבקשם בשבת ... שעושה איזה מעשה המותר אפילו הליכה בלבדה, ומעשה זה או

הילוך זה הוא בשביל כדי לעשות אחר השבת איזה דבר שאסור לעשותו בשבת), ואם אומר

"'דבר פלוני אעשה למחר", איסורו רק משום ודבר דבר, כאמור כאן. אבל אם

מוצא חפציו בשבת על ידי אמירה, איסורו הוא הן משום ממצוא חפצך, והן משום ודבר דבר.

וכן הוא לעיל סי' שו סי"ב (משום

ממצוא חפצך ודבר דבר).

וראה מראי מקומות וציונים.

כנישתא דבי רב.

[1658]

ספר חסידים סי' רסו (בשבת לא יאמר אדם נישן כדי שנעשה מלאכתינו במוצאי שבת, שאסור

לומר למחר אעשה. ואפילו חפץ לכתוב תורה). מ"א סק"א (ואפילו דבר מצוה

(ס"ח רס"ו)).

וכן הוא לעיל סי' רצ ס"ו ( לא

יאמר בשבת לבני ביתו נישן היום כדי לעשות מלאכתינו בערב (עיין סי' ש"ז)).

[1659]

כדלעיל סי' שו סי"ג ( מותר לשדך התינוק ליארס, שדבור של מצוה

הוא, וכן לדבר עם המלמד אם רוצה להישכר ללמדו ספר) .

[1660]

תוספת שבת סק"א (דשאני התם דיש צורך בדיבורו, משא"כ בזה שאין שום צורך

בדיבורו, לא מקרי חפצי שמים).

וכן בכל דיבור שאין בו צורך למצוה,

כדלעיל סי' שו ס"ו ( אבל לא יזכיר לו סכום מקח, כלומר שלא

יאמר לו סך ידוע שלא להוסיף עליו, לפי שאמירה זו אינה אלא הצלת ממונו ואין בה צורך

למצוה. וכן לא יזכיר לו סך דמים, דהיינו שלא יאמר לו לך לאיש פלוני שאני חייב לו

כך וכך, וקח ממנו צרכי המצוה הזאת ואהיה חייב לו סך הכל כך וכך (שצירוף סך זה אין

בו צורך למצוה)).

[1661]

מדרש רבה ויקרא סוף פ' לד, וירושלמי פט"ו ה"ג, הביאום התוס' קיג, ב

ד"ה שלא (שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול ... אומר ר"ת כדאמר בויקרא

רבה (פ' לד) רבי שמעון בן יוחי הוה ליה אימא סבתא דהות מישתעיא סגיא, אמר לה, אימא,

שבתא הוא, שתקה, משמע שאין כל כך לדבר בשבת כמו בחול. ובירושלמי אמרינן בטורח

התירו בשאלת שלום בשבת). רמב"ם פכ"ד ה"ד (ואסור להרבות בשיחה בטלה,

שנאמר ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול), ופכ"ג הי"ח (חשבונות

שאין בהן צורך מותר לחשבן. כיצד, כמה סאין תבואה היה לנו בשנה פלונית, כמה דינרין

הוציא בחתנות בנו וכיוצא באלו, שהן בכלל שיחה בטילה שאין בהן צורך כלל), ומ"מ

שם (כלומר שאין שיחה בטלה ראויה ליראי חטא. ופרק כ"ד יתבאר שאסור לכל אדם

להרבות בשיחה בטלה בשבת). טור ושו"ע ס"א (ואפילו בשיחת דברים בטלים אסור

להרבות).

ונתבאר בתניא בסופו (וגם יזהר מאד שלא

לשוח שום שיחה בטלה ח"ו ... בחינת שמור בפנימיות היא השביתה מדיבורים גשמיים,

כמו ששבת ה' מעשרה מאמרות שנבראו בהם שמים וארץ גשמיים). והביאור בזה בלקוטי שיחות

חי"א ע' 81 ואילך.

וראה גם לעיל סי' רצ ס"ה (לא ניתנו

שבתות וימים טובים לישראל אלא כדי לעסוק בהם בתורה, שכל ימות החול הם טרודים

במלאכתם ואין להם פנאי לעסוק בה בקביעות, ובשבת הם פנויים ממלאכה ויכולים לעסוק בה

כראוי).

[1662]

תרומת הדשן סי' סא (אם אותם בני אדם מתענגים בכך, כשמדברים ומספרים שמועות מהמלכים

ושרים ומלחמותיהם וכה"ג, כדרך הרבה בני אדם שמתאוים לכך, נראה דודאי שרי.

דכה"ג כתב בסמ"ק, דבחורים המתענגים במרוצתם ובקפיצותם, מותר, וכן לראות

כל דבר שמתענגים בו לראות ע"כ. הא חזינן דאע"ג דדרשו חכמים וכבדתו מעשות

דרכיך, שלא יהא הלוכך של שבת כהלוכך של חול, פירוש שלא ירוץ ויקפוץ, ואעפ"כ

אם עושה להתענג ולאוות נפשו שרי. הוא הדין לענין שיחה יתירה, דנפקא לן נמי מההיא

קרא ממצא חפצך ודבר דבר). רמ"א ס"א (ובני אדם שסיפור שמועות ודברי

חדושים הוא עונג להם, מותר לספרם בשבת כמו בחול).

ונתבאר לעיל סי' שא קונטרס אחרון

סק"ב (שלא התירו משום ענג אלא דברים שאיסורם הוא משם דרך חול, כגון שלא יהא

דיבורך (עיין סי' ש"ז ס"א בהג"ה) והילוכך בשבת כבחול, דכשמתענג בהם

יש כאן ענין ענג שבת ולא דרך חול).

[1663]

ביאורי רש"ל לסמ"ג לאוין סה ד"ה פסק הר"י. הובא באליה רבא סוף

סקי"ח (וזה לשון ביאורי רש"ל, אפילו בחול אינו כל כך יפה לתלמיד חכם, דהוי

כמושב ליצים ומבטל בהן לימודו). וכדתנן באבות פ"ג מ"ב (שנים שיושבין

ואין ביניהן דברי תורה, הרי זה מושב לצים, שנאמר (תהלים א, א) ובמושב לצים לא ישב).

וכן הוא לקמן ס"ל ( אסור

משום מושב לצים). הל' תלמוד תורה פ"ג ה"ו (וכל שאפשר לו לעסוק בתורה

ואינו עוסק, עליו הכתוב אומר כי את דבר ה' בזה וגו', כלומר שדבר ה' אינו יקר וחשוב

בעיניו כל כך לעסוק בו, וכאלו מתלוצץ מדברי תורה, ולכך כששנים יושבים יחד ואין

ביניהם דברי תורה נקרא מושבם ביחד מושב לצים שנאמר בכתוב ובמושב לצים לא ישב כי אם

בתורת ה' חפצו). תניא פ"א (כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק שעליו דרשו

רז"ל כי דבר ה' בזה וגו').

ויש בזה גם איסור ודברת בם ולא בדברים

בטלים, כדלעיל סי' קנו סט"ז (השח שיחת חולין, והוא שיחת הילדות וקלות ראש,

עובר בעשה, שנאמר ודברת בם בם ולא בדברים אחרים). הלכות תלמוד תורה פ"ג

ה"ה (אבל דברים בטלים, כלל כלל לא, ואם שח עובר בעשה, שנאמר ודברת בם ולא

בדברים בטלים).

וראה לקוטי שיחות חי"א

ע' 246.

[1664]

תרומת הדשן שם (אמנם ראיתי הרבה פעמים, שמקצת מאותם בני אדם המתאספים לספר שמועות

הללו אינם מתענגים בריבוי שמועות הללו, אלא שעושים כן לרצון חבריהם הנאספים עמהן,

כהאי גוונא נראה דיש חשש איסור לאותן שאין מתענגים). רמ"א שם (אבל מי שאינו

מתענג, אסור לאומרם כדי שיתענג בהם חבירו).

[1665]

אגודה סי' כז (וכותים שבאים בספינה ערב שבת, שאין לעכב בעל חוב בשבת, אבל יכול

לומר לשופט בחול מדוע לא עכבת אותו כותי בשבת שעבר). הובא במ"א סק"א.

והיינו שאסור משום ממצוא חפצך, שמעכב

הנכרי בשבת כדי לקבל ממנו החוב לאחר השבת. משא"כ כשאומר לו בחול מדוע לא עכבת

הנכרי בשבת שעברה.

וכן מועיל זה לענין איסור אמירה לנכרי,

כדלקמן ס"ח ( מותר לומר לנכרי אחר השבת מדוע לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה,

אע"פ שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשנו בשבת הבאה).

[1666]

שו"ת רשד"ם חו"מ סי' קה. הובא במ"א סק"א (אסור לעכב נכסי

ראובן ביד שמעון (רשד"מ חו"מ ק"ה)).

[1667]

ספר חסידים סי' קי (בשבת אל ידבר אדם מאוהביו שמתו, או שהן בצער, כדי שלא יצטער).

מ"א ריש הסימן (אסור לספר בשבת איזו דבר שמצער בו (ס"ח ק"י)).

וכן הוא לעיל סי' שו סכ"א ( אם

יש לו מתוך ההרהור טרדת הלב או נדנוד דאגה, אסור. ומשום ענג שבת), ושם נסמן (הערה 1589 ).

[1668]

רמב"ם פ"ו ה"א (אסור לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת, אע"פ

שאינו מצווה על השבת, ואע"פ שאמר לו מקודם השבת, ואע"פ שאינו צריך לאותה

מלאכה אלא לאחר השבת). שו"ע ס"ב (אסור לשכור פועלים, ולא לומר לגוי לשכור

לו פועלים בשבת, אף

על פי שאין הישראל צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת, שכל מה שהוא אסור לעשותו אסור לומר

לגוי לעשותו).

הלכה זו הובאה לעיל סי' רמג ס"א ( אסרו

חכמים לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת, בין בחנם בין בשכר, ואע"פ שאומר לו

מקודם השבת שיעשה בשבת, ואע"פ שאינו צריך לאותה מלאכה עד לאחר השבת), ושם

נסמן (הערה ד) .

וראה ס' הק"ן ע' 48.

[1669]

תשובות הרד"ך בית יח ס"ו (ולא גזרו באינו בר ישראל אלא בדבר שלכל הפחות יש

בו משום שבות, ולא בדבר שאינו אלא חומרא בעלמא). מ"א סק"ב (אבל בדבר שאינו

אלא חומרא בעלמא שרי לומר לעכו"ם).

וכן הוא לקמן סי' תקטו ס"א (כיון שאיסור

הטלטול ביום טוב שני אינו אלא חומרא בעלמא [מהטעמים שנתבארו שם, לסברא הראשונה

והשנית], לפיכך יש להקל על ידי נכרי).

[1670] כל האמור בשני הסעיפים

שלפנינו, מיירי שעושה בקבלנות וכיו"ב, שאם לא אמר לו לעשות בשבת אינו צריך

למחות בו (כדלקמן במוסגר בסוף הסעיף, והערה 1677 ),

והאיסור הוא רק כשאומר לו לעשות בשבת, שאסור אף בקבלנות ובאריסות (כדלעיל סי' רמג

ס"א והערה ד), ואסור אף ברמיזה.

והובאו

כאן (ובמקורות דלקמן) כמה אופני רמיזה אסורה: (א) כל המכבה אינו מפסיד. (ב) הנראה

אם תעמוד עמי. (ג) שיקנח חוטמו.

משא"כ

אם אינו מרמז לו, אלא אומר דרך סיפור דברים וכיו"ב, מותר.

והובאו

כאן שני אופנים של אמירה מותרת: (א) איני יכול לקרותה כל זמן שאינה פתוחה. (ב)

מדוע לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה.

וראה הערות ובאורים תתקיד ע' 55. תתקטז

ע' 64.

[1671]

אור זרוע ח"ב סי' פה (וכשם שאמירה לעכו"ם בשבת שבות, כך רמיזה

לעכו"ם בשבת נמי שבות ... בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. והא

דקיי"ל כר' יהושע בן קרחה דאמר מותר לאדם לומר לחבירו נראה שתעמוד עמי לערב,

ופירש"י זצ"ל עכשיו נראה אם תעמוד עמי לערב אם תבוא אלי לכשתחשך, ושניהם

יודעים שעל מנת לשוכרו בפעולתו הוא מזהירו, וכיון דלא מפרש בהדיא שרי עכ"ל,

התם הוא רמיזה לצורך מוצאי שבת, אבל רמיזה לעכו"ם כדי לעשות בשבת, ודאי אסיר).

פסקי הלכות להריקאנטי סי' צט (כשם שאמירה לעובדי כוכבים שבות, כך רמיזה אסור. והא דקיימא

לן כרבי יהושע בן קרחה דאומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב, ושניהם יודעים

שמזכירו להשכירו במלאכתו. התם הויא רמיזה לצורך מוצאי שבת, אבל לעשות מלאכה בשבת

ודאי אסורה רמיזה). רמ"א סכ"ב (כל דבר שאסור לומר לגוי לעשותו בשבת, אסור

לרמוז לו לעשותו).

[1672]

מ"א סקל"א (והוא הדין שאסור לומר לו דבר שיבין מתוך כך שיעשה מלאכה

(פסקי רקנ"ט סי' צ"ט). ואם כן אסור לומר לעכו"ם שיקנח חוטמו כדי

שיבין שיסיר הפחם שבראש הנר. דדוקא לומר לו דבר שמבין שיעשה אחר השבת מותר,

כמ"ש ס"ז, אבל כשעושה בשבת אסור).

וזה אסור אף בדליקה וכיו"ב, שאף

שהתירו לומר "כל המכבה אינו מפסיד". מכל מקום לא התירו רמז ממש, כדלקמן

סל"ג ( רק שיזהר שלא לומר לו שום רמז צווי לתקן, אבל מותר לומר לפניו

כל המציל הפסד זה אינו מפסיד שכר טרחו).

[1673]

ס"ג ( ומכל מקום אם הנר הוא של ישראל, צריך הוא למחות בידו לכתחלה

שלא ידליקנו בשבילו) .

וראה בנסמן שם (הערה יח), שכן היא שיטת

רבינו בשו"ע שלו. אמנם במהדורא במהדורא בתרא לסי' רמג חזר בו, ומסקנתו

שכשהנכרי עושה מעצמו אין צריך למחות אפילו בשל ישראל ובפניו, אלא כשגוף הישראל

נהנה ממלאכה זו .

[1674]

אור זרוע שם. ריקאנטי שם. רמ"א שם (אבל מותר לרמוז לו לעשות מלאכה אחר שבת).

וכדלקמן סי"ד ( מותר לומר לפועל, הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב,

אע"פ שמתוך כך מבין שצריך לו לערב לשוכרו למלאכה, לפי שלא נאסר אלא דבור

מפורש, שנאמר ודבר דבר, דבור אסור, הרהור דהיינו מה שמבין מתוך דבריו הרי זה מותר),

ושם נסמן (הערה 1726 ).

[1675]

מ"א ס"ק כ ((משמע דאסור לומר לפתחה) וכן כתוב בזכרונות). ובזכרונות

זכרון ט פ"א מלאכת הכותב והמוחק (אגרת הבאה חתומה ומסוגרת כמו שנוהגין היום,

אסור הוא מדבריהם לפותחה על ידי כותי. והטעם מהא דכתב הרמב"ם בפ"י

שהמפרק ניירות דבוקין ולא נתכוין לקלקל הרי זה תולדת קורא ע"כ, ופתיחת האגרת

יש מפרק וקורע). והוא כדלקמן סי' שמ סי"ז (המפרק ניירות דבוקים הרי זה תולדת

קורע והמדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו הרי זה תולדות תופר וחייב).

אמנם לקמן סי' תקיט ס"ו (נכרי

שהביא כתב לישראל ביום טוב והוא חתום, מותר הישראל לפתחו בעצמו, שאין איסור סתירה

שייך בכלים. ואף על פי שבשבת אסור מדברי סופרים, כמו שנתבאר בסי' ש"ז, מכל

מקום ביום טוב לא החמירו כל כך. והוא שאין בחותם לא צורה ולא אותיות, דאז יש איסור

משום מוחק).

נראה מכך דמיירי הכא שאין בחותם לא צורה

ולא אותיות, ואינו מפרק הניירות הדבוקים שבמעטפה, אלא "אגרת חתומה"

שסותר את החותמת עצמה; שיתבאר לקמן סי' שיד ס"א (שאין בנין וסתירה בכלים ...

שאינה בנין גמור). או "אגרת ... קשורה"; שיתבאר לקמן סי' שיד סי"ז

(חותמות שבכלים, כגון שידה תיבה ומגדל שהכיסוי שלהם קשור בהם בחבל, מותר לחתוך

החבל אפילו בסכין).

ומכל מקום אוסרים כאן לכתחלה בשבת (ולא

ביום טוב). וראה מראי מקומות וציונים לקמן סי' תקיט שם.

[1676]

אגודה ביצה סי"ט (ואם היה חתום או קשור, אני רגיל לומר לכותי, אינני יכול

לקרותו כל זמן שאינו פתוח). הובא בשו"ת מהר"ם מינץ סי' קטז, ובמ"א

סק"כ, ובסוף ס"ק לא (ועמ"ש סי"ד בשם ר"מ מינץ, דהתם אין

אומר משום ציווי לעכו"ם, רק שאומר לו שאינו יכול לקרותו).

[1677]

עתה מיישב, מה שאינו צריך למחות בו, אף אם הנכרי פותח האגרת

החתומה מעצמו.

שהרי כל היתר העושה מעצמו נתבאר

לקמן סי' שלד סכ"ו ( נכרי שבא לכבות מעצמו אין צריך למחות

בידו, לפי שהנכרי יש לו שקול הדעת ששוקל בדעתו שכך ראוי לו לעשות, מפני שישתכר בו

עכשיו או לאחר זמן, ולהנאת עצמו הוא מתכוין ).

וכך בכל מקום ומקום שנזכר ההיתר של נכרי

העושה מעצמו, נתפרש שההיתר הוא, כיון שהנכרי מצפה וסומך שהישראל יחזיר לו גמול בטובת

הנאה, והוי כקבלן:

לעיל סי' רמז ס"ט (עושה

בחנם, מן הסתם עושה כן לשלם גמול לישראל על הטובה שקבל ממנו כבר, והרי זה כעושה בשביל

שכר ... דעתו בשביל טובת הנאה שקיבל ממנו כבר).

סי' רנב ס"י (דכיון שהוא עושה מאליו,

בודאי הוא עושה לטובת עצמו, שיודע שלא יפסיד, ובודאי יקבל טובת הנאה מהישראל כנגד זה).

ובקונטרס אחרון שם ס"ק ה ד"ה אבל

המ"א (דהעושה מאליו גם כן יכול להיות דעתו על מה שקיבל כבר, כמ"ש רמ"א

בסי' רמ"ז סעי' ד' בהג"ה).

לקמן ס"ח (מותר לומר לנכרי אחר

השבת מדוע לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה, אף על פי שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשנו

בשבת הבאה, אין בכך כלום, כיון שאומר לו כן בחול ואין באמירתו זו שום (רמז) ציווי לעשותה

בשבת הבאה, אלא שהנכרי מבין כן מעצמו ... והנכרי (אינו) שכירו של ישראל, אלא רגיל לעשות

לו בטובת הנאה).

סי' שכה ס"כ (כי כל נכרי העושה

דבר מעצמו בודאי מתכוין הוא לטובת עצמו, שיודע שלא יפסיד, כמו שנתבאר בסי' רנ"ב).

ונתפרש יותר במהדורא בתרא לסי' רמג סט"ו

(העושה מעצמו לא עביד אדעתא דישראל מסתמא, מאחר שלא אמר לו כלום, אלא אדעתא דנפשיה,

דהיינו נכרי דעלמא שיודע שלא יפסיד, כדפרש"י דף קכ"א ... מדוע לא עשית בשבת

שעברה ... בנכרי דעלמא, שיודע שלא יפסיד ומצפה לקבל טובת הנאה בודאי בעד עמלו בלי שום

ספק ודעתו סומכת על זה, שאם לא כן לא היה עושה בשבת מעצמו בלא אמירת הישראל היום).

ושם סי"ט (ולומר מדוע לא עשית כו'

אינה חשובה אמירה בנכרי דעלמא, שאינו שכירו, ואינו עובדו רק על מנת לקבל פרס וטובת

הנאה, מיד, או למחר, או כבר קיבל ממנו, אם כן אמירת מדוע כו' אינה אזהרה וגערה, אלא

דרך שאלה, כלומר כי בוודאי לא היית מפסיד טרחך, ואם כן אדרבה בטוח הנכרי יותר לקבל

טובת הנאה).

ושם ס"כ ( שיודע

שלא יפסיד טרחו, או שכבר קיבל טובת הנאה ... שעושה מעצמו לקבל טובת הנאה או שכבר קיבל ).

משא"כ אם אין דעתו סומכת שיקבל

טובת הנאה, אסור, כדאמרינן קכא, א (נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה ...

נכרי דקא עביד לדעתיה דישראל מי שרי). ונתבאר בקונטרס אחרון לעיל סי' רסג ס"ק

ח (נכרי אפילו בלא אמירה אליו, שצריך למחות בידו כדאיתא בדף קכ"א אדעתא דישראל

מי שרי ... והטעם משום דכשעושה בשביל ישראל נעשה שלוחו, ושלוחו כמותו, דיש שליחות לנכרי

לחומרא). והיינו שבמקום

שעושה בשביל הישראל, אפילו אם עושה מעצמו, אם אינו "יודע שלא יפסיד"

אסור מטעם שליחות "אפילו בלא אמירה אליו".

וכן נתפרש בשו"ת צמח צדק סי' כט

אות ה (מה שכתב רבינו ז"ל בקונטרס אחרון סי' רס"ג, שגם כשעושה מעצמו יש בו

משום שליחות, דהיינו כשעושה בחנם).

ועיקר טעם האיסור בזה הוא כדלעיל סי' רמג

ס"ב (והפליגו חכמים באיסור זה וגזרו בו גזרות, כגון אם עשה הנכרי מעצמו בשביל

ישראל ... צריך למחות).

וכיון דמיירי הכא בנכרי המביא לו אגרת

ממקום אחר, ולאו דוקא שהישראל הנמען מכיר את הנכרי המוביל את האגרת, ומסתמא אינו מצפה

לטובת הנאה שיתן לו הישראל; הרי פתיחת האגרת עבור הישראל היא בשליחות הישראל

הנמען.

על זה מבאר, שגם כאן אינו צריך

למחות בו, כיון ש"לדעת עצמו הוא עושה, להשלים פעולתו בשליחות אגרת זו". והיינו

שכשם שמועיל במכירו, שהנכרי מצפה לטובת הנאה שיתן לו הישראל, שעל ידי זה דינו כקבלנות

המותרת, כך מועיל גם במוביל אגרת, שהוא קבלן ממש של השולח שמשלם לו, וכשהנכרי פותח

את האגרת הוא משלים בזה את פעולתו בשליחות אגרת זו.

*

ובאמת, אם לא קצץ לנכרי שכר אסור לו

לפתוח את האגרת אפילו בעד טובת הנאה, כדלעיל סי' רנב ס"ז-ט (ומכל מקום אם רואה

אותו עושה מלאכתו בשבת צריך לומר לו שלא יעשה ... שכשהישראל רואהו בשבת עוסק במלאכתו

ושותק לו אזי מבין הנכרי שבשבת הוא נוח לו להישראל ומתכוין לעשות בשבילו ... במה

דברים אמורים כשלא קצץ לו שכר, ואפילו עושה בטובת הנאה שדינו כקצץ לו שכר לענין ליתן

לו אפילו בערב שבת, מכל מקום כשרואהו עושה בשבת צריך למחות בידו ... אבל אם קצץ לו

שכר (הרי הוא מתכוין בעשייתו בשבת כדי לקבל שכרו, ולא בשביל הישראל, אף שרואהו ושותק

לו, ולפיכך) אין צריך למחות בידו כלל).

לכן מבאר את טעם ההיתר כאן, כיון

ש"לדעת עצמו הוא עושה להשלים פעולתו בשליחות אגרת זו", לכן דינו כקבלן שקצץ,

שהתירו אפילו ברואהו.

ומקורו בירושלמי שבת פ"א ה"ט (נתן

כליו לכובס נכרי ובא ומצאו עובד בו בשבת אסור. א"ר יודן ויימר ליה דלא יעבוד.

א"ר יודן אבוי דרבי מתנייה, הוא דתימר בטובת הנייה, אבל בשכיר, בעבידתיה הוא עסיק) . ובשו"ע סי' רנב סוף ס"ב (ואם

ראוהו עושה מלאכתו בשבת, אם היה עושה בטובת הנאה, צריך לומר שלא יעשה בה בשבת).

*

יש הלומדים מכאן, שאם אומרה לנכרי בדרך סיפור

בלי פקודה, והנכרי עושה המלאכה מעצמו מותר בכל אופן. ועל פי זה נכשלים רבים, כשיש איזו

תקלה בבית, וקוראים מהרחוב לנכרי שאינם מכירים, ואומרים לו בדרך סיפור. אמנם פשוט שאינו

מועיל כלום. שהרי הנכרי אינו מכיר אותם, והוא הולך מיד לדרכו, ולא שייך כאן "מצפה

לקבל טובת הנאה בודאי בעד עמלו בלי שום ספק ודעתו סומכת על זה", ואם כן עשייתו

היא בתורת שליחות האסורה.

ומה שיש שאומרים לו תחלה, שיתנו לו איזה

מאכל לטעום תמורת העשיה, כדי שתהי' עשייתו דרך קבלנות; הנה אדרבא, על ידי הבטחת

התמורה הנכרי אינו "עושה מעצמו". ובמילא נאסר מטעם קובע מלאכתו של קבלן ליום

השבת, שלא התירו זה אלא בדליקה, כדלקמן סי' שלד סכ"ז (בדליקה התירו לומר בפני

הנכרי כל המכבה אינו מפסיד. ואם אינו כאן יכול לקרותו לכאן ולומר כן בפניו).

וכן התירו במקום הפסד מרובה לומר לו כל

העושה אינו מפסיד, כדלקמן סל"ג (אם באו מים שוטפים ומפסידים נכסיו, או שנתרועעו

חביות של יין והולך לאיבוד, מותר לקרות נכרי לשם, אף על פי שיודע שבודאי יתקן הנכרי

מעצמו את ההפסד במלאכה גמורה. רק שיזהר שלא לומר לו שום רמז צווי לתקן, אבל מותר לומר

לפניו כל המציל הפסד זה אינו מפסיד שכר טרחו. שכמו שהתירו בדליקה לומר בפני נכרים כל

המכבה אינו מפסיד, כך התירו בכל הפסד. ויש אומרים שלא התירו אלא בדליקה לבד. והמיקל

כסברא הראשונה בכל הפסד מרובה לא הפסיד). הרי שלא התירו זאת אלא בדליקה, או בהפסד מרובה.

נמצא שממה נפשך אינו מועיל כלום, שאם מודיעו

תחלה, שאחרי שיעשה המלאכה יתן לו איזה מאכל לטעום, הרי זה כאומר כל המכבה אינו מפסיד.

ואם אינו אומר לו כלום בתחלה, ואחרי שעושה המלאכה נותן לו איזה מאכל לטעום, בודאי אינו

מועיל כלום, שהרי בעת עשיית המלאכה לא ידע ולא חשב כלל שיתן לו אחר כך תמורת עשיית

המלאכה. ומופרך לומר, שכאשר קורא לנכרי, ומספר לו דרך סיפור, מבין הנכרי מעצמו שאחר

כך יתן לו תמורתו לטעום משהו בביתו.

ואפילו בקורא נכרי המכירו לביתו, ואומר לו

בדרך סיפור, שכבר הובא לעיל שהוא נחשב כקבלנות, מטעם שמצפה לטובת הנאה.

ויתירה מזו, אפילו קורא נכרי המכירו לביתו,

ואינו אומר לו כלום, רק שהנכרי רואה מעצמו מהי התקלה, ומתקן אותה.

נראה מדברי רבינו שלא הותר אלא בדליקה, או

במקום הפסד. כי אף שאינו אומר לו כלום, הנה זה גופא שקורא לו, הוי כקובע מלאכתו ליום

השבת, כדלקמן סל"ג (אם באו מים שוטפים ומפסידים נכסיו, או שנתרועעו חביות של יין

והולך לאיבוד, מותר לקרות נכרי לשם, אף על פי שיודע שבודאי יתקן הנכרי מעצמו את ההפסד

במלאכה גמורה).

ומקורו ברא"ש שבת פט"ז ס"י

(ויראה שיכול לקרות הנכרי, וכשיבא הנכרי ממילא יכבה, דהשתא שרי למימר ליה כל המכבה

אינו מפסיד, קריאתו מיבעיא).

הרי שכל ההיתר לקרוא לו הוא דוקא בדליקה,

כמו שהתירו לומר "כל המכבה אינו מפסיד", כך התירו "לקרוא הנכרי".

משא"כ במקום שאין הפסד מרובה, אסור

גם לקרוא את הנכרי, שיבין מעצמו מהי התקלה, ויתקן. והיינו אף במקום שהוא מכירו, שמצפה

לטובת הנאה, דהוי כקבלן.

וראה בכל זה (בקוצר אמרים), ב"הלכות

אמירה לנכרי" ע' יג בשוה"ג.

[1678]

ספר התרומה סי' רנב (לאחר השבת מותר לומר לעבדו ולשפחתו מדוע לא עשית האש, למה לא

הדלקת הנר בשבת שעברה, אעפ"י שנראה הערמה כדי לעשות לשבת הבאה), ובסימנים סי'

רכב (מותר לומר לעכו"ם בחול מדוע לא עשית כך בשבת שעברה, אף על גב כי שמא

העכו"ם על ידי כן עושה העכו"ם בשבת הבאה כן). סמ"ג ל"ת סה (יט,

ג), וסמ"ק ל"ת רפא (ע' שא). שו"ת מהר"ם מרוטנבורג סי' תקנט

בהג"ה (מהר"ם ז"ל אמר דיכול לומר לאחר השבת למה לא עשית כך וכך

[בשבת שעבר]). הגהות מיימוניות פ"ו אות א. שו"ע ס"ב (מותר לומר לו

אחר השבת למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעבר, אף על פי שמבין מתוך דבריו שרצונו

שיעשנה בשבת הבאה).

ונתבאר במהדורא בתרא לסי' רמג סי"ט

( אמירת מדוע כו' אינה אזהרה וגערה, אלא דרך שאלה, כלומר כי

בוודאי לא היית מפסיד טרחך ).

[1679] נתבאר לעיל (הערות 1670 .

1677 ).

[1680]

ס"ט-יא (ב' דעות לענין שכיר שנה העושה מעצמו), ואפשר מטעם זה הכניס כאן תיבת

"אינו" במוסגר.

[1681]

ס"י ( אם מבעיר עצים של הישראל, ומדליק נר הישראל, אע"פ שמכיון

שעושה מאליו ... צריך למחות בידו), אבל ראה לעיל (הערה 1673 ) .

[1682]

רא"ש ב"מ פ"ז סי' ו (פסק רב סעדיה גאון ז"ל דאסור לאדם שיאמר לנכרי

ערב שבת הילך מעות וקנה בשבת כך וכך). הגהות מיימוניות פ"ו אות ב (אסור ליתן

לנכרי מעות בערב שבת שיקנה לו למחר ביום השוק, כי יש שליחות לנכרי חומרא).

שו"ע ס"ג (אסור ליתן לגוי מעות מערב שבת לקנות לו בשבת). וראה גם לקמן

(הערה 1686 ).

וכן הוא לעיל סי' שו ס"ד ( ואפילו

על ידי נכרי אסור לקנות בשבת), ושם נסמן (הערות 1487 - 1488 ) .

[1683]

הגהות מיימוניות שם (הכא אי אפשר אלא למחר ביום השוק). ט"ז ס"ק ג (ונראה

לי דנקט יומא דשוקא, דבזה אפילו אם אינו מזכיר בפירוש שיקנה בשבת, אלא נותן לו מעות

שיקנה לו סתם, ובאותו מקום אינו מצוי לקנות כי אם בשבת שהוא יומא דשוקא, כמו שרגיל

בעיירות קטנות, הוה ליה כמזכיר יום השבת בפירוש). מ"א ס"ק ג (משמע בהדיא

דאפילו אינו אומר לו לקנות בשבת אסור, כיון דאי אפשר לקנות כי אם בשבת. דאי אומר לו

לקנות בשבת, אפילו בכל השבוע אסור).

[1684]

מ"א שם (כשיום השוק בשבת אסור ליתן לו דבר למכור. וכן כתב בס' מנחת כהן. וכתב

דבד' וה' מותר, כמ"ש סי' רמ"ז ורנ"ב). והוא במנחת כהן משמרת השבת

שער א פ"ד (א בל אם נותן לו המעות בד' וה', וכל שכן מיום ראשון, מותר, כיון

שאינו אומר לו שיקנה בשבת, ואף שאי אפשר לגוי לקנות אלא ביום השוק, מכל מקום כיון

שאינו נותן לו המעות בערב שבת, אינו נראה כמצווה לקנות בשבת ... והשתא אתי שפיר מה

שכתבו הגהות מיימוניות ... הכא אי אפשר כי אם למחר ביום השוק, כלומר ואם כן כל

שנותנו לו בערב שבת נראה כמצוה שיקנה בשבת).

ואף שהקשה באליה רבה ס"ק י (וצ"ע,

הא ודאי אסור אפילו מיום ראשון לומר לע"א שיעשה בשבת ... וזה שאי אפשר למכור

ולקנות אם לא בשבת, הוי כאומר בפירוש לדידהו. ולא דמי לסי' רנ"ב סעיף ב', דשם

אינו מוכרח לעשות בשבת, וכן באיגרת ריש סימן רמ"ז).

מכל מקום חילקו במנחת כהן ובמ"א

בין אמר לו בפירוש לעשות בשבת, שאסור אפילו ביום ראשון, לבין היכא שלא אמר לו

בפירוש, שמותר בד' וה'. וכן הוא ב מ"א סי' רמז סק"ד ([ויש מתירין ... אם משלחו ביום

חמישי או קודם לכן], ואפילו ידוע שלא יכול להגיע לשם קודם שבת).

וכן הוא לעיל סי' רמז ס"ה (ויש

אומרים שאפילו לא קצץ אין איסור לשלחו אלא בערב שבת ... אבל כשמשלחו בד' וה' או

קודם לכן, כיון שהוא מופלג לפני השבת, אין נראה כאומר לו לילך בשבת, ולפיכך

אע"פ שלא קצץ מותר לשלחו, אפילו לדרך רחוקה מאד).

[1685]

סעיף ו ( ויש מתירין אפילו בדבר שאין קצבתו ידוע ליתן לו בה' בשבת או

קודם לכן, אע"פ שלא יוכל לגומרה קודם השבת. שכשנותן לו בערב שבת, אם אינו

יכול לגומרה מבעוד יום הרי זה נראה כאלו נותן לו על מנת שיגמור בשבת, כיון שנותן

לו סמוך לשבת, והוא אינו יכול לגומרה מבעוד יום, אבל בחמישי, כיון שאינו סמוך לשבת,

אין נראה כנותן לו על מנת לעשות גם בשבת) , ושם נסמן (הערה נז). ובקונטרס אחרון שם ס"ק ז (אין צריך

למחות אפילו כשלא קצץ, כשנתן לו בד' וה', דאם לא כן האיך מותר לשלוח אגרת בד' וה',

הא ודאי לא יעמוד בשבת באמצע הדרך). והיינו כיון שלא אמר לו בפירוש שיעשה בשבת,

מותר בד' וה'.

[1686]

מרדכי רמז רמט (ובסמ"ג פסק דמותר ליתן לנכרי מעות מערב שבת לקנות [לו בשבת],

ובלבד שלא יאמר לנכרי קנה בשבת). ט"ז שם (ובמקום שמצוי קצת גם בשאר ימים אין איסור,

אלא אם כן מזכיר בפירוש יום השבת). מ"א שם (דאי אומר לו לקנות בשבת, אפילו

בכל השבוע אסור). וכדלעיל סי' רמג ס"א (ואע"פ שאומר לו מקודם השבת), ושם

נסמן (הערה ד), שאסור אפילו בקבלנות ואריסות). וראה גם לעיל (הערה 1682 ).

[1687]

ט"ז שם (יש איסור אם נותן לו הכלים סמוך לשבת ואומר לו ראה שאני צריך להם במוצאי

שבת, דהוה ליה כאומר בפירוש שיכבסם בשבת. וכן לענין אם נותן לו מעות בערב שבת לקנות

ואמר לו שילך לדרכו במוצאי שבת, כן נראה לענ"ד).

[1688]

ס"ה ( שלא יגלה לו דעתו שצריך לו שתיעשה בשבת, ולא יאמר לו כלל שיוצא

לדרך במוצאי שבת מיד) .

ונתבאר בקונטרס אחרון שם ס"ק ד ( מכיון שאמר לו שילך

לדרכו הרי גילה דעתו שצריך אליו ).

ומכל מקום נתבאר לעיל ס"ז (נכרי שהביא

אגרת חתומה או קשורה שאין הישראל יכול לפותחה ולקוראה, יכול לומר להנכרי איני יכול

לקרותה כל זמן שאינה פתוחה, והנכרי פותחה מעצמו, שהרי אינו אומר לו שום ציווי אפילו

ברמז, אלא שהנכרי מבין מעצמו שצריך לעשות כן (ולדעת עצמו הוא עושה, להשלים פעולתו בשליחות

אגרת זו, ולכך אין צריך למחות בידו)).

ולכאורה מהו ההפרש בין "סיפור דברים"

שלפנינו שאסור, לבין "סיפור דברים" דלעיל שם שמותר, הרי בשניהם מיירי שההיתר

הוא מטעם קבלנות וסיפור דברים .

וראה זכרון יוסף ס"ק עז. כנישתא דבי רב ע' רסא.

[1689]

מרדכי שם בשם סמ"ג (או למסור לו בגדים למכור, ובלבד שלא יאמר לו מכור בשבת,

אלא בסתמא, מכור וקנה לכשתחפוץ). רמ"א ס"ד (וכן מותר ליתן לו בגדים למכור,

ובלבד שלא יאמר לו למכרן בשבת). מ"א שם (והוא הדין כשיום השוק בשבת, אסור

ליתן לו דבר למכור).

וכן הוא בשו"ת רבינו סי' ב (כשמוכר

בעד מעות דהוי משה ומתן גמור, ואפילו על ידי נכרי אסור).

[1690]

ספר חסידים סי' רסב (אל ידור אדם במקום שהשוק של גוים בשבת, כי אי אפשר שלא יחטא

בדבריו או בשום דבר). מ"א סוף סק"ג (וכתב בספר חסידים אל ידור אדם בעיר שיום

השוק בשבת, כי אי אפשר שלא יחטא).

[1691]

כנסת הגדולה (אמר המאסף, נראה דהיינו דוקא במקום שהשוק הוא בשכונת היהודים, כגון

פה תירי"א שיום השוק הוא יום שני, והוא בשכונת היהודים, שאם הי' יום שבת,

אסור, כדברי בעל ספר חסידים, אבל בקושטנדינ"א רבתי ... שמקום השוק אינו

בשכונת היהודים). מ"א שם (ואם השוק אינו בשכונת היהודים שרי (כנסת הגדולה)).

[1692]

הגהות מיימוניות פ"ו אות ב (ויש למצוא היתר, לומר לנכרי קח לך מעות וקנה חפץ

פלוני לעצמך, ואם אצטרך אקחנו ממך, ביתר). הגהות מרדכי רמז תנב (ומכאן אסר רבינו שמשון

ב"ר ברוך ליתן לנכרי מעות מערב שבת לקנות לו בשבת, אבל יכול לומר לו קנה לעצמך,

ואם אצטרך אקנה ממך לאחר שבת). שו"ע ס"ג (אבל יכול לומר לו קנה לעצמך,

ואם אצטרך אקנה ממך לאחר השבת).

ואף שנתבאר לקמן סי' תקיז ס"ז (ואפילו

בערב יום טוב אסור לומר לנכרי שיקנה לו למחר מיני מאכל ... ואפילו אומר להנכרי שיקנה

לו בעד מעות שלו ואחר יום טוב יחזיר לו מעותיו, הרי זה אסור).

היינו כיון שאומר לו "שיקנה לו"

עבור הישראל שיאכלנו ביום טוב, ואחר יום טוב יחזיר לו מעותיו. משא"כ כאן

שקונה לעצמו, ואחר השבת יקנה ממנו הישראל.

והקשה בתהלה לדוד ס"ק ג (ולכאורה

קשה, דהא אסור לומר לו הילך בשר ובשל אותו לצרכך), וכדלקמן סל"ה ( אסור

לישראל לומר לו טול כלים אלו או חפץ זה ועשה בו מלאכתך בשבת, ואפילו אם הוא מקנה

לו לגמרי את החפץ הזה שהמלאכה נעשית בו, כגון שאומר לו טול בשר זה ובשל אותו לצרכך

בשבת ... אעפ"כ כיון שאומר לו לעשות מלאכה בשלו הרי זה נראה כשלוחו, אף שהוא

מתכוין במלאכתו להנאת עצמו).

ותירץ שם (ולכאורה מזה ראי' דדוקא בשבת

אסור, אבל בערב שבת מותר), והוא כדלעיל סי' רמה בקונטרס אחרון סוף ס"ק ד ( אפשר

דאין איסור אלא בשבת עצמו, אבל קודם השבת אין איסור).

ואפשר דהכא שאני, שמעות מלוה להוצאה

ניתנו, ולא נחשב שהישראל נותן לו חפץ לעשות בו מלאכה. ואפשר מטעם זה הוסיף כאן

"הילך מעות בהלואה" (שלא נזכר בפוסקים הקודמים). וראה כנישתא דבי רב.

ונפקא מינה בין ב' האופנים, אם יכול

ישראל ליתן לנכרי את המכונית שלו בערב שבת, כדי שהנכרי יסע בה בשבת לצורך עצמו.

ראה שמירת שבת כהלכתה פ"ל הערה קטז. אמירה לנכרי פס"ח הערה ג. כללי

אמירה לנכרי פ"א הערה 8.

[1693]

הגהות מיימוניות שם (אקחנו ממך ביתר).

[1694]

רבינו ירוחם ני"ב חי"ב פג, ג (ראובן ששכר גוי חמר מערב שבת להוליך לו

סחורה למקום פלוני, והסחורה היתה בבית יהודי, ובא הגוי בשבת ולקח הסחורה מבית

היהודי והוליכה, ודאי אסור, דעד כאן לא שרו בית הלל (יז, ב) אלא עם השמש, אבל בשבת,

לא. והעובר ראוי להענישו בממון לפי עשרו, או במלקות אם אין לו ממון. כך כתבו קצת

מהמפרשים, וכן הרא"ש בתשובה). רמ"א ס"ד (מי ששכר גוי להוליך

סחורתו, ובא הגוי ולקחה מבית ישראל בשבת, אסור. והיו עונשין העושה).

[1695]

מ"א סק"ו (וע' בסימן רנ"ב משמע דאפילו קצץ אסור, כיון שעשה בשבת).

אליה זוטא סק"ח (משמע דמיירי בקציצה, ואסור משום דנוטל מביתו של ישראל).

[1696]

ס"ד (אסור להשאיל שום חפץ לנכרי בשבת, ואפילו בערב שבת, אם הוא סמוך לחשיכה

כל כך עד שאין שהות לנכרי להוציא החפץ מפתח ביתו של הישראל לרשות הרבים מבעוד יום,

אסור להשאילו, מפני מראית העין שהרואה את הנכרי יוצא מבית הישראל וחפץ ישראל בידו

יחשוד את הישראל שהוא שולח חפציו בשבת על ידי נכרי זה), ושם נסמן (הערה יח).

וכן הוא לעיל סי' רמד ס"כ (ובלבד

שלא יביאו עצים מרשות הישראל בשבת, שכל קבלנות אינה מותרת אלא אם כן מסר לו מערב

שבת כל מה שרוצה למסור לו לצורך המלאכה, ואפילו אם מסר להם העצים מערב שבת אלא שלא

הוציאום מרשותו עד שחשכה, אסור להניחם שיוציאו בשבת, מפני מראית העין שיאמרו שבשבת

מסר להם, וכמו שיתבאר בסי' רמ"ו עיי"ש). ונתבאר בקונטרס אחרון שם

ס"ק י.

[1697]

רבינו ירוחם שם. מ"א שם (לפי עשרו בממון, או במלקות אם אין לו ממון).

[1698]

שו"ת תורת אמת למוהר"א ששון סי' קנו (מאחר שהם מכחישים הדבר ואין עדים

ואמתלאות בדבר, אין ספק שהן נאמנים). הובא במ"א שם (וכתב ר"א ששון סימן

קנ"ו דאם טעה שסבר שמותר, אין עונשין אותו, ונאמן לומר שעשה בשוגג).

[1699]

מ"א שם (ומיהו אם העכו"ם לקחה מבית הישראל קודם השבת, אף על פי שמפליג

בשבת שרי).

[1700]

ס"ד וס"ה, שכל האיסור הוא "כל שאינו יוצא מפתח ביתו מבעוד יום".

[1701]

רבה עירובין סז, ב (ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה, אמר להו רבה נייתו

ליה חמימי מגו ביתאי (מביתיה דרבה, והתינוק היה בבית אחר באותה חצר, רש"י), אמר

ליה אביי והא לא ערבינן, אמר ליה ... נימרו ליה לנכרי ליתי ליה ).

רמב"ם פ"ו ה"ט (דבר שאינו מלאכה ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות,

מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת. והוא שיהיה שם מקצת חולי). מ"מ שם ( והנראה

לי מלשון רבינו שהוא מפרש מעשה דפ' הדר, שלא ביום מילה, אלא קודם לה או אחריה

הרבה. ואעפ"כ התירו משום צער התינוק שהחמין יפין לו ... כונתו בכאן שאין כאן

חולי כולל כל הגוף ). טור ושו"ע ס"ה (דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשות

בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת. והוא שיהיה שם מקצת חולי).

ביצה כב, א (אמימר שרי למכחל עינא

מנכרי בשבתא). מ"א סי' שכח ס"ק יב (ואם אין בו סכנת אבר מותר על ידי

עכו"ם, והיינו עובדא דאמימר, וכמ"ש סימן ש"ז ס"ה שבות דשבות

שרי במקצת חולי).

וכן הוא לקמן סי' שכח ס"כ ( ואם

אין לו צער גדול ולא חולי הכולל כל הגוף, אלא מקצת חולי, אזי מותר לו לעשות כל

שבות מדברי סופרים על ידי נכרי ... כמ"ש בסי' ש"ז ... אבל

אם אין לו אפילו מקצת חולי, אלא מיחוש בעלמא, אסור לעשות לו אפילו על ידי נכרי,

שום דבר הניכר שהוא לרפואה ).

[1702] שאם חלה כל גופו, או נפל

למשכב, מותר לומר לנכרי לעשות מלאכה גמורה של תורה, כד לקמן סי' שכח

ס"ג ( ואם מצטער כל כך עד שחלה ממנו כל גופו, אזי מותר לחלל על ידי

נכרי אפילו במלאכה גמורה (ואם אינו מצטער כל כך מותר לעשות על ידי נכרי כל דבר

האסור משום שבות)), ו סי"ט ( חולה שנפל מחמת חוליו למשכב ואין בו

סכנה, או שיש לו מיחוש שמצטער כל כך עד שנחלש ממנו כל גופו, שאז אע"פ שהולך,

כנפל למשכב הוא דומה, הרי צרכיו נעשין על ידי נכרי אפילו במלאכות גמורות של תורה ) ,

וסל"ח (אם יש לו צער כל כך עד שנחלש כל גופו ממנו, מותר לעשות על ידי נכרי [ אפילו

מלאכה גמורה. ואם לא נחלש כל גופו, מותר לעשות על ידי נכרי] כל דבר שאין איסורו

אלא מדברי סופרים).

[1703]

מ"מ שם (כונתו בכאן שאין כאן חולי כולל כל הגוף, ולא סכנת אבר).

[1704]

רבה עירובין סז, ב (ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה, אמר להו רבה נייתו

ליה חמימי מגו ביתאי (מביתיה דרבה, והתינוק היה בבית אחר באותה חצר, רש"י), אמר

ליה אביי והא לא ערבינן, אמר ליה ... נימרו ליה לנכרי ליתי ליה). לפירוש רש"י

שם (שהיו רוצין למולו והחמו לו חמין מבערב ונשפכו היום). רי"ף שם כ, א (כלומר,

האי דאמור רבנן אמירה לנכרי שבות, לא שאני לך בין אמירה למעשה שיש בה איסורא דאורייתא

ובין אמירה שאין בה איסור מעשה דאורייתא, דהא מר לא אמר ליה זיל אחים לי דהוא מעשה

איסור דאורייתא, אלא אמר ליה זיל אייתי לי). רמב"ם הל' מילה פ"ב ה"ט

(שכחו ולא הביאו סכין מערב שבת, אומר לעכו"ם להביא סכין בשבת, ובלבד שלא יביא

אותו דרך רשות הרבים. כללו של דבר, כל דבר שעשייתו בשבת אסורה עלינו משום שבות, מותר

לנו לומר לעכו"ם לעשות אותן כדי לעשות מצות בזמנה). ובהל' שבת פ"ו

ה"ט (דבר שאינו מלאכה, ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר

לנכרי לעשותו בשבת ... מפני מצוה). טור ושו"ע ס"ה (דבר שאינו מלאכה, ואין

אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת ... מפני מצוה).

וסי' שלא ס"ו (ולומר לגוי לעשותם, אם הוא דבר שאם עשהו ישראל אין בו איסור אלא

מדרבנן, אומר לגוי ועושהו).

וכן הוא לעיל סי' רמד סי"ב. סי'

רמח ס"ח. סי' רעו ס"ח. סי' שג סכ"ג. סי' שו ס"ה. לקמן סי' שיא

ס"ח. סי' שכה ס"ד. שם סט"ז. סי' שלא ס"ז. סי' שמ ס"ב.

סי' תמד ס"י. סי' תנט ס"כ. סי' תסו ס"ח.

*

והיינו דוקא מצוה גמורה, ולא מצוה מן

המובחר, כדלעיל סי' שו סכ"ב (אסור לומר לנכרי, אפילו מערב שבת, שילך חוץ

לתחום בשבת אחרי קרובי המת שיבואו להספידו, שאין דוחין שום איסור מפני הספדו), ושם

(הערה 1591 ).

לקמן סי' שכה סט"ז ( לומר

לנכרי להביא שכר ... דרך כרמלית ... פירות ומיני תבשילים יתירים וכיוצא בהם, אינן

נקראים דבר מצוה) .

סי' שלא ס"ח ( יש

אוסרין להוציא התינוק מביתו לבית הכנסת דרך כרמלית או חצר שאינה מעורבת, אפילו על ידי

נכרי, שאין בהוצאה זו צורך מצוה, שהרי אפשר למולו בביתו).

אף שכל אלו הם קצת מצוה (הספד, אכילה

ושתיה בשבת ומילה בבית הכנסת).

[1705]

רמב"ם פ"ו ה"י (כיצד, אומר ישראל לנכרי בשבת לעלות באילן או לשוט על

פני המים כדי להביא לו שופר, או סכין למילה). שו"ע סי' שז ס"ה (כיצד, אומר

ישראל לגוי בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה).

וכן הוא לקמן סי' תקפו סכ"ד (על

ידי נכרי מותר לעשות כל דבר שאיסורו אינו אלא מדברי סופרים, כגון לעלות באילן, ולהביאו

מחוץ לתחום, וכל כיוצא בזה).

[1706] ברמב"ם ושו"ע שם: "בשבת".

ופירש מחצית השקל ס"ק ו (ודע, דלפי

מה שכתב בשו"ע, וכן כתב הרמב"ם, אומר ישראל לגוי בשבת לעלות באילן להביא

שופר, והא קיימא לן [סימן תקפח סעיף ה] דתקיעת שופר לדידן לא דחי שבת, על כרחך

צריך לומר דמיירי שחל ראש השנה יום שבת ויום א' שאחריו, ומביאו לצורך יום א' שהוא

יום שני של ראש השנה. ויש מזה לכאורה סתירא לדברי הט"ז סימן תרנ"ה

[ס"ק ב] שכתב אף על גב דהותר אמירה לגוי להביא לולב ביום טוב, היינו דוקא

לשלוח אחריו ביום טוב עצמו, אבל בשבת אין לשלוח בשביל יום טוב שאחריו, והא הכא

לענין שופר כתב דמותר כהאי גוונא).

וכן דעת המ"א סי' תרנה (משמע

דלצורך יום טוב א', מותר לומר לעכו"ם להביאו בשבת).

אמנם מדברי רבינו ששינה כאן וכתב

"בראש השנה" (דהיינו ביום שתוקעין בו השופר), נראה לכאורה שסובר כדעת

הט"ז סי' תרנה ס"ק ב (יש לדחות אמירה לעכו"ם שהוא שבות מדרבנן מפני

לולב ... ומכל מקום בשבת אין לשלוח בשביל יום טוב שאחריו, כנלע"ד).

וכעין זה מצינו לענין קבורת המת ביום

טוב שני על ידי נכרי, כדלקמן סי' תקכו ס"י (וכל זה כשרוצים לקברו בו ביום,

דכיון שהמצוה נגמרת בו ביום, עשאוהו חכמים כחול לענין מצוה זו, אבל אם לא יקברו

אותו עד הערב, אסור לחלל יום טוב שני, אפילו בדבר שאיסורו אינו אלא מדברי סופרים,

לצורך מצוה הנעשית בחול ... אפילו על ידי נכרי).

וכעין זה מצינו לענין אמירה לנכרי בשביל

חולה, כדלקמן סי ' שכח סכ " ג (לא התירו אמירה לנכרי

בשביל חולה אלא כשצריך לה בשבת, אבל לא לצורך מוצאי שבת).

אמנם לענין אמירה לנכרי בבין השמשות

לצורך מצוה נתבאר לקמן סי' תנה סי"ב (ואם שכח ולא שאבו קודם בין השמשות ונזכר

בבין השמשות, ישאב על ידי נכרי (אפילו אין בור בחצירו וצריך להוליכן דרך רשות הרבים,

שאמירה לנכרי היא שבות, ובבין השמשות לא גזרו על שבות במקום מצוה, כמו שנתבאר בסי'

רס"א)). והיינו אף שאפיית המצות תהי' אחרי בין השמשות (בליל יום טוב).

ואפשר שרבינו בחר להציג ההלכה באופן הפשוט

יותר, שיכול לחול בכל השנים, היינו שהנכרי עולה באילן בראש השנה להביא שופר כדי

לתקוע בו באותו יום; אף שאולי מותר לומר לו לעלות לאילן גם ביום ראשון של ראש השנה

שחל בשבת, מטעם שהתירו שבות דשבות במקום מצוה (כדעת המ"א ומחצית השקל

הנ"ל).

וראה מראי מקומות וציונים לקמן שם (סי'

תנה סי"ב), שאפשר רבינו מסתפק בזה, ולכן הכניסו בין חצאי עיגול, כהכלל

המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך

חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו).

ונפקא מינה מכל זה למעשה, היא הכנת

השלחנות על ידי נכרי בבתי חב"ד, ביום א' של יום טוב, לצורך סעודת ליל ב' של

יום טוב (ראה קובץ הערות ובאורים א'קל ע' 46 ואילך. א'קלה ע' 64).

[1707]

סעיף טז ( לומר לנכרי להביא ... צורך השבת דרך כרמלית ...

מהדברים הצריכים בשבת צורך גמור, שאי אפשר

להיות בלעדם אלא בדוחק קצת) .

[1708]

רמב"ם שם (או מביא לו מחצר לחצר שאין עירוב ביניהן מים חמין להרחיץ בהם קטן ומצטער,

וכן כל כיוצא בזה). שו"ע שם (או להביא מים דרך חצר שלא עירבו, לרחוץ בו המצטער).

וכמובא לעיל (הערה 1701 ),

מהמ"מ פ"ו ה"ט (מפרש מעשה דפ' הדר ... התירו משום צער התינוק שהחמין

יפין לו), שבזה התירו בגמרא עירובין סז, א ( ההוא ינוקא

דאשתפיך חמימיה ... נימרו ליה לנכרי ליתי ליה) .

וכן הוא לקמן סי' שיג סי"ז (ולומר לנכרי

הוא שבות דשבות, שהתירוהו במקום מצטער).

[1709]

רמב"ם שם (דבר שאינו מלאכה, ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל

לומר לנכרי לעשותו בשבת. והוא שיהיה ... לדבר צורך הרבה), לגירסת הראב"ד (ראה

מ"א סק"ז).

וכן דעת הראב"ד בהשגתו שם (וכן

אמרו במקום הפסד כגון צינור שעלו בו קשקשין ממעכן ברגלו). היינו שגם הראב"ד

מודה לרמב"ם להתיר שבות דשבות במקום הפסד, ומוסיף להתיר במקום הפסד לעשות

בעצמו מלאכה בשינוי (כדלקמן בסמוך).

מרדכי רמז רמז, ובהגהות מרדכי רמז תנב עח, ג (נראה להביא ראיה להתיר

[דתנא] פרק מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי, דמשום פסידא שרי ליה רבנן ).

וכן הובאה דעה זו לעיל סי' רמד

סי"ב ( והרי זה שבות דשבות, שיש מתירין אותו במקום הפסד, כמו שיתבאר

בסימן ש"[ז] ).

אמנם פוסקים רבים חולקים עליהם בזה,

כמבואר במ"א ס"ק ז (ובהגהות מרדכי פרק במה טומנין כתב דגבי צנור שרי משום

שלא יבא לתקן בידים, אבל שאר שבותים אסור כמ"ש סי' של"ד סכ"ו. ובריב"ש

סימן שפ"ד כתב דאפילו לומר לעכו"ם לעשות שבות אסור אפילו במקום פסידא, דהא

כיבוי נמי הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה. וגם עכו"ם שהביא דורון אסור אף על פי

שלא עשה אלא איסור דרבנן וכו' עיי"ש כמ"ש סי' שכ"ה. והר"ן פרק

חבית כתב גם כן לחד שינויא, דשבות כדרכו אסור אפילו על ידי עכו"ם במקום פסידא.

ולחד תירוצא כתב דשאני כיבוי כיון דאם צריך לגופו היה חייב מן התורה ואין הכל בקיאים

בזה, לפיכך אסור אפילו על ידי עכו"ם. ובסי' של"ד ס"ב כתב דיש

אומרים דאפילו שבות דשבות אסור כמ"ש הרשב"א בתשו' סי' תשפ"ד וסי' תשכ"ב).

והיינו דתניא בכתובות ס, א (תניא נחום איש

גליא אומר, צינור שעלו בו קשקשין ממעכן ברגלו בצנעא בשבת ואינו חושש, מאי טעמא מתקן

כלאחר יד הוא, ובמקום פסידא לא גזרו בה רבנן. אמר רב יוסף, הלכה כנחום איש גליא). וכן

נפסק לקמן סי' שלו סט"ו (צנור המקלח מים מן הגג ועלו בו קשים ועשבים שסותמים ומעכבים

קילוחו, ומימיו יוצאים ומתפשטים בגג ודולפים לבית, מותר למעכו ברגליו בצנעה, שכיון

שמתקן על ידי שינוי הוא, שאינו עושה אלא ברגליו, לא גזרו בזה במקום הפסד).

ומקשין הפוסקים, מה בין

זה שמתירין במקום פסידא

לעשות מלאכה בשינוי, להא דתנן שבת קכא, א (נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה), אף

שהוא שבות דשבות (שכיבוי היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואמירה לנכרי היא שבות

דשבות) במקום פסידא.

ותירץ בהגהות מרדכי (בשם רבי ברוך) רמז

תנח (דכולהו דשרינן במקום פסידא, היינו טעמא דאי לא שרית ליה איסור זוטא יבא לעשות

איסור רבה, צינור אי לא שרית לתקן כלאחר יד יבא לתקן שלא כלאחר יד ... אבל לענין כבוי

הסברא הפוכה ואדרבה יש לנו לומר אי שרית ליה אתי לכבויי הוא בעצמו).

ובשו"ת ריב"ש סי' שפז (אפילו לדברי

המתיר במקום מצוה, במקום פסידא לא שרינן. ואפילו שבות דשבות נמי במקום פסידא לא שרינן,

וכבוי דליקה יוכיח).

והר"ן סא, א תירץ באחד מהתירוצים (לפי

שמתוך שאדם בהול על ממונו, אי שרית ליה על ידי נכרי אתי לכבויי איהו גופי'. אי נמי

שאני הכי שהוא שבות כלאחר יד שממעכין ברגליו).

והרשב"א בשו"ת ח"א סי'

תשפד (סחורה שירדו עליה גשמים והיא מפסדת בתוך המים, מהו לטלטלה בשבת, או לומר לגוי

לטלטלה ... בדליקה דוקא התירו לומר המכבה אינו מפסיד ... למעוטי מאי, למעוטי שאר

איסורי שבת).

הרי שהרשב"א והריב"ש אסרו

בפשיטות אמירה לנכרי במקום פסידא. ובהגהות מרדכי ור"ן, עכ"פ לחד שינויא

לא התירו אמירה לנכרי במקום פסידא (ושאני מיעוך בשינוי שהתירו במקום פסידא).

וכן הוא לעיל סי' רמד סי"ב ( שיש

אוסרין אף במקום הפסד). קונטרס אחרון שם ס"ק ז (דעת הגהות מרדכי לאסור שבות דשבות

אף במקום הפסד). סי'

רסו בקונטרס אחרון ס"ק ז ( שיש אוסרים אפילו על ידי נכרי אפילו

במקום הפסד, כמו שכתב המג"א בסי' ש"ז, עיין שם בשם הר"ן

וריב"ש ורשב"א והגהות מרדכי).

[1710] והיינו אף שיש כאן ב'

איסורים מדברי סופרים (סחורה מוקצה ... דרך כרמלית). וראה כנישתא דבי רב.

[1711]

מ"א סוף סק"ז (לכן נראה לי דבמקום הפסד גדול יש להתיר שבות על ידי עכו"ם

... אבל בלאו הכי אין להקל).

וראה ביאורי השולחן. כנישתא דבי רב.

וכן הוא לעיל סי' רנב בקונטרס אחרון

ס"ק ב (דהוה ליה שבות דשבות, דשרי במקום הפסד מרובה). סי' שג סוף סכ"ג

במוסגר (שבות דשבות שלא התירו אלא במקום מצוה או הפסד מרובה). לקמן סי' שכא

ס"ו (ואפילו על ידי נכרי אין להקל, שאף שהתירו במקום הפסד מרובה לעשות על ידי

נכרי, כל דבר שאינו אלא משום שבות, כמ"ש בסי' ש"ז. מכל מקום כאן אין

הפסד כל כך). סי' שלג ס"ה (ולא יורידן אפילו על ידי נכרי אלא במקום הפסד גדול

כמ"ש בסי' ש"ז). סי' שלד סוף ס"ב ( אם ירדו גשמים על

סחורה המוקצה ... אין היתר בזה וכל כיוצא

בזה, אלא לטלטל על ידי נכרי, אם יש שם הפסד גדול, כמו שנתבאר בסי' ש"ז),

וסכ"ה (ובמקום הפסד גדול יש להתיר אמירה לנכרי בדבר שאינו אסור לישראל אלא

מדברי סופרים כמ"ש בסי' ש"ז).

ואם אינו שבות ממש, רק טרחה יתירה,

התירו במקום פסידא סתם, כדלקמן סי' שיט סי"ח (ואם חושש שיפסיד או יתקלקל, מותר

לעשותו על ידי נכרי, מפני שאיסור הטורח וההכנה משבת לחול הוא שבות מדברי סופרים, ובמקום

הפסד יש להתיר אמירה לנכרי בכל שבות מדברי סופרים כמו שנתבאר בסי' ש"ז).

וראה אמרי יושר ח"ב סי' כז.

[1712]

רמב"ם שם (או יהיה צריך לדבר צורך הרבה). רש"ל בתשובה סי' מו (ומכל מקום

נראה בעיני שלצורך גדול והפסד מרובה שרי בכל עניין), הובא במ"א סי' רסא

סק"ו (וכתב רש"ל בתשובה רסי' מ"ו ... לצורך גדול או בהפסד מרובה שרי

שבות, ובפרט שבות דאמירה לעכו"ם).

וכן הוא לעיל שם ס"ב (וכל שהוא צורך

גדול בענין שאם לא יעשנו יהיה לו צער לא גזרו ... וכן במקום הפסד מרובה לא גזרו).

ובקונטרס אחרון שם ס"ק א (דצורך גדול, אפילו שלא לצורך שבת שרי כמ"ש

רש"ל).

ובאמת דומה צורך גדול לשעת הדחק, שהוא

פחות מהפסד מרובה, כדלעיל סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק ב (לצורך גדול ... לא

סמכינן ... בשעת הדחק, אלא אם כן יש שם גם כן הפסד מרובה, כמבואר בכללי ההוראה),

ושם נסמן (הערה קצד). והיינו שצורך גדול דומה לשעת הדחק, שהוא פחות מהפסד גדול.

אמנם גם בזה יש לסמוך על דברי המתירים,

הן בצורך גדול, והן בצורך גמור לשבת, שדינו כצורך גדול, כדלקמן סי' שכה סט"ז

(נהגו העולם היתר אפילו לכתחלה לומר לנכרי להביא שכר או שאר דברים שהם צורך השבת

דרך כרמלית, ויש שלמדו עליהם זכות לומר שצרכי שבת חשובים הם כדבר מצוה שהתירו בו

שבות דשבות ... מהדברים הצריכים בשבת צורך גמור, שאי אפשר להיות בלעדם אלא בדוחק

קצת ... כמו שנתבאר בסי' רס"א)).

ובסי' רסא בקונטרס אחרון ס"ק א (ואפשר

דכל שהוא צורך גמור לשבת, ולא סגי בלאו הכי כי אם בדוחק קצת, שרי אף על פי שאינו

צורך גדול, דצורך גדול אפילו שלא לצורך שבת שרי כמ"ש רש"ל ... ולכן לא

הזכרתי צורך גדול כי אם בשלא לצורך שבת).

וראה תהלה לדוד סי' רנב ס"ק ב.

כללי הפוסקים וההוראה כלל צט.

[1713] כתובות ס, א (תניא רבי מרינוס

אומר גונח יונק חלב בשבת, מאי טעמא, יונק מפרק כלאחר יד, ובמקום צערא לא גזרו רבנן.

אמר רב יוסף הלכה כרבי מרינוס). טור ושו"ע

סי' שכח סל"ג (גונח, מותר לינק חלב מהבהמה, דבמקום צערא לא גזרו רבנן).

[1714]

ס"כ ( ואם לא נפל למשכב, וגם אינו מצטער כל כך עד שנחלש כל גופו (אבל

על כל פנים יש לו צער גדול), מותר לעשות לו על ידי ישראל כל שבות הנעשה בשינוי,

אפילו הוא מלאכה), וס"מ (הגונח מכאב לב, שרפואתו לינק בפיו מן הבהמה, מותר

לינק בשבת, מפני שמפרק כלאחד יד הוא, שאין דרך לינק בפיו, אלא לחלוב לתוך כלי

ולשתות ממנו, לפיכך אין ביניקה איסור מן התורה אלא מדברי סופרים, ומשום צערו לא

גזרו) .

[1715]

ראב"ד בהשגות פ"ו ה"ט (וכן אמרו במקום הפסד, כגון צינור שעלו בו

קשקשין ממעכן ברגלו).

והיינו כדתניא בכתובות ס, א (תניא נחום איש

גליא אומר צינור שעלו בו קשקשין ממעכן ברגלו בצנעא בשבת ואינו חושש, מאי טעמא, מתקן

כלאחר יד הוא, ובמקום פסידא לא גזרו בה רבנן).

[1716]

מ"א שם (לכן נראה לי דבמקום הפסד גדול יש להתיר שבות על ידי עכו"ם אפילו

כדרכו, ושבות על ידי ישראל שלא כדרכו).

ונתבאר לעיל (הערה 1709 ),

שב' הדעות שבשתי הלכות אלו (הפסד במלאכה בשינוי, והפסד בשבות דשבות) תלויות זו

בזו, ובשניהם התיר המ"א במקום הפסד גדול.

וכן הוא לעיל סי' שא סל"ח (שיש אומרים

שכל שבות שהוא שינוי מדרך החול לא גזרו עליו במקום הפסד מרובה כמו שיתבאר בסי' ש"ז).

אלא ששם התיר בצירוף טעם נוסף ( וגם

יש אומרים שעכשיו אין לנו רשות הרבים אלא כרמלית, ואפילו הוצאה כדרכה אינה אסורה

בה אלא מדברי סופרים ), ושם נסמן (הערה 323 ).

[1717]

סט"ו (צנור המקלח מים מן הגג ועלו בו קשים ועשבים שסותמים ומעכבים קילוחו, ומימיו

יוצאים ומתפשטים בגג ודולפים לבית, מותר למעכו ברגליו בצנעה, שכיון שמתקן על ידי שינוי

הוא, שאינו עושה אלא ברגליו, לא גזרו בזה במקום הפסד).

ולא נזכרה שם ההכרעה שלפנינו, שלא לסמוך

על היתר זה אלא "במקום הפסד גדול", שהרי בזה

נתפרש ההיתר בברייתא (ובמקום פסידא לא גזרו בה רבנן) ובגמרא (כדלעיל הערה 1715 ). והטעם לזה הוא, כמובא לעיל (הערה

1709 )

מהגהות מרדכי, שיש כאן טעם נוסף להתיר (אי לא שרית לתקן כלאחר יד, יבא לתקן שלא כלאחר

יד).

לסיכום:

(א)

בדליקה, לדברי הכל לא התירו אמירה לנכרי בדרבנן, אפילו בהפסד גדול, כדתנן במשנה.

(ב)

מיעוך בשינוי, לדברי הכל התירו אפילו בסתם פסידא, כדתניא בברייתא.

(ג)

בשאר אמירה לנכרי בדרבנן, או על ידי עצמו בשינוי, סוכמים על המתירים רק בהפסד

גדול.

[1718]

ברייתא קנ סוע"א (חשבונות שעברו ושעתידין להיות אסור לחשבן, של מלך ושל מה

בכך, מותר לחושבן. ורמינהו חושבין חשבונות שאינן צריכין, ואין מחשבין חשבונות

שצריכין בשבת, כיצד, אומר אדם לחבירו כך וכך פועלים הוצאתי על שדה זו, כך וכך

דינרין הוצאתי על דירה זו (אלמא עברו מותרין, רש"י), אבל לא יאמר לו כך וכך

הוצאתי, וכך וכך אני עתיד להוציא. ולטעמיך קשיא לך היא גופא (רישא קתני שעברו

אסורין, וסיפא קתני של מה בכך מותרין, דהיינו עברו, רש"י), אלא הא דאיכא אגרא

דאגירא גביה הא דליכא אגרא דאגירא גביה). טור ושו"ע ס"ו (אסור לחשוב

חשבונות אפילו אם עברו, כגון כך וכך הוצאתי על דבר פלוני. ודוקא שעדיין שכר

הפועלים אצלו, אבל אם פרעם כבר, מותר).

[1719]

כדלעיל סי' שו סכ"א ( מותר להרהר בעסקיו, אפילו היאך לעשות

מלאכות גמורות אחר השבת, שלא אסרו אלא דבור לבד, שנאמר ודבר דבר, דיבור אסור הרהור

מותר), ושם נסמן (הערה 1587 ) .

ואף שהאיסור כאן אינו משום "ודבר

דבר" אלא משום "שמא יכתוב" (כדלקמן הערה הבאה).

מכל מקום, אם אינו מחשב חשבונותיו בפיו

לא גזרו אף משום שמא יכתוב.

אמנם נתבאר לעיל שם ( מצוה

שלא להרהר כלל בעסקיו, אלא יהא בעיניו כאלו כל מלאכתו עשויה). ו לעיל

סי' פה ס"א (כשנכס לבית הכסא טוב לחשוב חשבונות ... ובשבת שאסור לחשבם, יפנה

לבו להרהר בציורים ובנינים נאים וכיוצא).

וראה תהלה לדוד סי' שו ס"ק יט,

וסי' פה. כנישתא דבי רב.

[1720]

רמב"ם פכ"ג הי"ח (אסור לחשב חשבונות שהוא צריך להן בשבת, בין שעבר

בין שעתיד להיות, גזירה שמא יכתוב).

והיינו שאינו אסור משום ודבר דבר, האמור

לעיל ס"א ( שלא יאמר דבר פלוני אעשה למחר ), שהרי אינו מדבר

אודות תשלום שכר הפועלים.

אבל מכל מקום אסור משום "שמא

יכתוב" החשבון כמה "נשאר בידו משכר הפועלים".

[1721]

אוצ"ל: החשבון.

[1722]

ט"ז סק"ה (נראה פשוט דלא בעינן ודאי אצלו, אלא גם אם הוא מסופק אם יש

עדיין אצלו, על כרחך בא לחשבון. ואף על גב שלפי החשבון אין להם כלום אצלו, אסור,

כיון דהחשבון היה לצורך אצלו).

[1723]

ט"ז שם (משא"כ אם קודם החשבון ברור לו שאין להם אצלו, נמצא שהחשבון ללא

תועלת, ובזה דוקא שרי, דנקרא חשבון של מה בכך). מ"א ס"ק ט (דחשבונות שאין

צריך מותר לחשבן בשבת).

וראה גם לעיל סי' שא בקונטרס אחרון ס"ק

ב (שאפילו בפיו מותר לחשב חשבונות של מלך).

[1724]

רמב"ם שם (באלו שהן בכלל שיחה בטילה שאין בהן צורך כלל, המחשב אותן בשבת

כמחשב בחול), ומ"מ שם (וכתב רבינו הרי הן בכלל שיחה בטלה, כלומר שאין שיחה

בטלה ראויה ליראי חטא. ופרק כ"ד יתבאר שאסור לכל אדם להרבות בשיחה בטלה בשבת).

ט"ז שם (מכל מקום יש למנוע מזה מצד שיחה בטילה בשבת).

[1725]

ס"ב ( ואפילו בשיחת דברים בטלים שאין בהם זכר עשיית מלאכה כלל, אסור

להרבות בהם בשבת, שלא יהא דבור השבת כדיבור החול), ושם נסמן (הערה 1661 ).

[1726]

ברייתא וגמרא קנ, א (תניא לא יאמר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב, רבי יהושע בן

קרחה אומר, אומר אדם לחבירו, הנראה שתעמוד עמי לערב (עכשיו נראה אם תעמוד עמי לערב,

אם תבא אלי לכשתחשך, ושניהן יודעין שעל מנת לשוכרו לפעולתו הוא מזהירו, וכיון דלא

מפרש בהדיא שרי, כדמפרש טעמא לקמן, דבור אסור הרהור מותר, רש"י). אמר רבה בר

בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהושע בן קרחה. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מאי

טעמע דרבי יהושע בן קרחה, דכתיב (ישעי' נח, יג) ממצוא חפצך ודבר דבר, דיבור אסור

הרהור מותר). תוס' ע"ז ז, א ד"ה הנראה שתעמוד עמי לערב (פירש ר"י,

הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב). רמב"ם פכ"ד ה"ד (מותר לאדם

לומר לפועל, הנראה שתעמוד עמי לערב. אבל לא יאמר לו היה נכון לי לערב, שנמצא עושה

חפצו בשבת). והיינו דלא מיירי כאן בחבירו סתם, אלא בפועל. טור ושו"ע ס"ז

(מותר לומר לחבירו, הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב, אף על פי שמתוך כך מבין

שצריך לו לערב לשוכרו. אבל לא יאמר לו היה נכון עמי לערב). לבוש ס"ז (שזהו

דיבור ממש).

וכדלעיל סי' שו סכ"א ( שלא

אסרו אלא דבור לבד, שנאמר ודבר דבר, דיבור אסור הרהור מותר).

ו" אע"פ שמתוך כך

מבין שצריך לו לערב לשוכרו למלאכה", ואף שנתבאר לקמן סכ"א שאם "ניכר

לכל שמהרהר בחפצים האסורים הכתובים בשטר הרי זה בכלל איסור ממצוא חפצך".

מכל מקום כאן אינו ניכר לכל "שצריך

לו לערב לשוכרו למלאכה"; אלא שהפועל מבין מדבריו שזאת היא כוונתו.

וראה כנישתא דבי רב.

[1727]

רא"ש פכ"ג סוס"י ו (ודבר שאין לו היתר לעשות היום, אפילו אין בו

אלא איסורא דרבנן, אסור לומר אעשה דבר זה למחר). טור ושו"ע ס"ח (בדבר

שאין בו צד היתר לעשותו היום, אפילו אם אין בו אלא איסור דרבנן ... אסור).

וכן הוא לעיל ס"א ( שלא

יאמר דבר פלוני אעשה למחר, ואפילו דבר שאינו אסור לעשותו בשבת עצמה אלא מדברי

סופרים).

וכן הוא לענין ממצוא חפצך, כדלעיל סי'

שו ס"א (שעושה איזה מעשה המותר אפילו הליכה בלבדה, ומעשה זה או הילוך זה הוא

בשביל כדי לעשות אחר השבת איזה דבר שאסור לעשותו בשבת, בין מן התורה בין מדברי

סופרים ).

[1728]

גמרא קנ, ב (והתני ר' אושעיא אין מחשיכין על התחום להביא תבן ... בתיבנא סריא),

ופרש"י (משום דמוקצה הוא), וברש"י ביצה ל, ב ד"ה תבנא סריא (נרקב

ומסריח, שאין ראוי למאכל בהמה). טור ושו"ע שם (כגון שיש לו חוץ לתחום פירות

מוקצים, כיון שאי אפשר לו להביאם היום, אסור לומר לחבירו שיביאם לו למחר).

[1729]

ט"ז סק"ח (אפילו בתוך התחום נמי אסור לומר לו הביאם לי למחר, כיון שאי

אפשר להביאם היום). מ"א סקי"ב (נראה לי דנקט חוץ לתחום וכו', משום דקבעי

למתנא וכן אסור להחשיך וכו').

[1730]

רש"י שם ד"ה בתיבנא (שאפילו יש מחיצות אינו מביא, משום דמוקצה הוא).

[1731]

כדלקמן סי' שיא סי"ד (אם מטלטל ההיתר בידיו והאיסור מיטלטל עמו, אם הוא

מתכוין בטלטול זה לצורך האיסור ... אסור. אבל אם אינו צריך כלל לגוף האיסור, ואינו

מטלטלו על ידי ההיתר אלא בשביל דבר המותר, כגון לפנות מקומו, זהו טילטול מן הצד

שהתירו חכמים).

הרי שלצורך גוף המוקצה אסור לטלטלו

אפילו על ידי דבר היתר.

[1732]

ס"י (ואף שיתבאר שם שכל טלטול מן הצד שהוא על ידי גופו שלא בידיו,

יכול לטלטלו אפילו לצורך המוקצה ... אותם המתירים טלטול כדרכו על ידי נכרי כשיש

היתר לישראל מן הצד , הם סוברים שאף על ידי גופו אין היתר לטלטל לצורך

המוקצה עצמו).

אמנם כאן לא שייך ביאור זה, דהא

קיי"ל לקמן סי' שיא סט"ו (לטלטל המוקצה בגופו שלא בידיו, מותר אפילו

מטלטלו לצורך האיסור). ואם כן יוקשה, שהרי יכול לטלטלו על ידי גופו אף שהוא לצורך

גוף המוקצה.

וכן יוקשה לעיל סי' שו ס"ג (אבל

פירות המוקצים אי אפשר להביאם אף על ידי מחיצות כיון שהם אסורים בטלטול), והרי

יכול לטלטלם על ידי גופו אף שהוא צורך המוקצה.

וביאר בזכרון יוסף סי'

קעא, שהיתר זה "היינו דמשכחת בי' צד היתר שיוכל לעשותו בשבת ממש באותו אופן

שאומר לעשות למחר, וסתם האומר שיעשה או לעשות, משמעות הלשון עשי' כדרכו ... ומעתה

בטלטול מוקצה, אף שמותר לטלטל בגופו, מכל מקום הרי דיבורו והתעסקותו בשבת הוא

לטלטל למחר כדרכו בידיו כנ"ל, ולזה הרי לא משכחת צד ואופן שיהי' מותר בשבת,

על כן שפיר אסור הדיבור בשבת).

וראה גם לעיל שם בקונטרס אחרון ס"ק

ג (והערה קלט). שמירת שבת כהלכתה פ"ג הערה סה. כנישתא דבי רב כאן ולעיל שם

(הערה ז).

[1733]

רב יהודה אמר שמואל שם (מותר לאדם לומר לחבירו, לכרך פלוני אני הולך למחר, שאם יש

בורגנין הולך). טור ושו"ע שם (יכול לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר ...

כיון שהיום יכול לילך על ידי בורגנין).

[1734]

תוס' שם ד"ה לכרך (אפילו לחבירו נמי יכול לומר, לך לי לכרך פלוני למחר מהאי

טעמא). רא"ש פכ"ג סוס"י ו (וכן יכול לומר לחבירו עשה לי דבר זה

למחר). טור ושו"ע שם (וכן מותר לומר לו לך עמי לכרך פלוני למחר).

שכשם שמועיל היתר זה לאיסור ודבר דבר

(כשאומר לו אני הולך למחר), כן מועיל היתר זה לאיסור ממצוא חפצך (כשאומר לו לך עמי

למחר), וכן לאיסור להחשיך על התחום להביא בהמה, כדלעיל סי' שו ס"ג ( מותר

להחשיך על התחום להביא בהמתו מחוץ לתחום ...

יש צד היתר בעולם שהיה יכול להביאה בשבת מחוץ לתחום, כגון אם היו שם בורגנין ),

ושם נסמן (הערה 1471 ).

[1735]

רא"ש שם (ובלבד שלא יזכיר לו שכירות). טור ושו"ע שם (ובלבד שלא יזכיר לו

שכירות).

[1736]

סעיף ד ( אסור לקנות או למכור, וכן לשכור או להשכיר בשבת), שהרי אין לזה

צד היתר להתיר השכירות .

[1737]

ב"י ד"ה יכול (וכיון ד[הוא] דבר שיש לו היתר על ידי תקנה בשבת, מותר

לאומרו אפילו במקום שאין שם ההיתר, וכן נראה מדברי כל הפוסקים). ט"ז ס"ק

ז (שכאן מיירי אפילו אין שם באמת בורגנין, אלא כיון שנוכל למצוא היתר).

וכן הוא לעיל סי' שו ס"ד ( ואע"פ

שעכשיו אין שם בורגנין), ושם נסמן (הערה 1473 ).

[1738]

וכן נתבאר לעיל סי' רסג קונטרס אחרון סק"ח ( אלא אם כן יש צד היתר

היום על ידי בורגנין, ורוצה לומר שאיסור המלאכה אינו מחמת עצמה אלא דבר אחר גורם

האיסור, ויוכל להצטייר שיסתלק אותו גורם ויעשה המלאכה בהיתר היום בדמותה כצלמה כמו

שרוצה לעשותה למחר, אזי מותר להתעסק בה אע"פ שלא נסתלק הגורם עדיין, וגם אי

אפשר להסתלק היום בפועל ממש, מכל מקום הוא אינו מתעסק כלל לעשותה דוקא באיסור, אלא

לעשות דבר שהוא מותר בעצמו) .

[1739]

ט"ז סק"ו (נראה דוקא בלשון זה מותר, אבל אסור לומר שילך בקרון שקורין

בל"א פארי"ן, דהא היום אין [מ]ועיל בורגנין לזה). מ"א סוף

סקי"א (אסור לומר אני ארכוב למחר, רק יאמר אני הולך. וכן כששואל אותו, ישאל

אותו אם ילך למחר).

[1740]

שו"ת מהר"ם

מרוטנבורג (פראג) סי' תקנח בשם ר"ת (כתב הרב בשם ר"ת, שהי' מתיר

לישראל ליהנות מן הנר שהשפחה מטלטלת בשבת לצורך ישראל, משום דאי בעי ישראל הי'

מושך הנר אפילו בשעה שהוא דול[ק] לכל מקום שירצה, משום דקיי"ל טלטול מן הצד

לא שמי' טלטול. אבל אסור לומר לה לטלטל הנר לצורך ישראל) . הרי שהתיר מטעם זה עכ"פ בדיעבד.

הגהות מיימוניות פי"ב אות ה (ר"ת התיר בשבת שילך

נכרי עם ישראל בנר הדלוק בידו ... כיון דליכא איסור אלא משום מוקצה, שרי מן הצד,

דכולהו מוקצה בעלמא הכי שרין, וכיון דמן הצד שרי, אי שקיל לנכרי לנר באיסורא דלא

מן הצד, לית לן בה, כיון דאי בעי ישראל מטלטל בהיתר, אי מטלטל לה נכרי באיסור אין

לחוש לכך). רמ"א סי' רעו ס"ג (ומותר לומר לגוי לילך עמו ליטול נר דלוק

כבר, הואיל ואינו עושה רק טלטול הנר בעלמא). ונתבאר במ"א שם ס"ק יא.

[1741]

סעיף ט ( לומר לנכרי שיביא לו נר הדלוק כבר במקום אחר, יש מתירים ... לפי

שטלטול הנר אינו אסור אלא מפני שהוא מוקצה כמו שיתבאר בסי' רע"ט, וכל מוקצה

מותר לטלטלו בטלטול מן הצד כמו שיתבאר בסי' שי"א, וכיון שהישראל בעצמו היה

יכול להביא הנר לכאן בהיתר בטלטול מן הצד, כגון באחורי ידיו או בין אצילי ידיו

וכיוצא בזה, כשמביאו הנכרי באיסור בטלטול גמור אין בכך כלום, שלא אסרו לעשות על

ידי נכרי בשבת אלא דברים שאין שום היתר לישראל לעשות בעצמו. ואין להורות היתר זה

אלא לבני תורה, אבל לעמי הארץ אין להתיר, שלא יתרגלו באמירה לנכרי, וידמו דבר לדבר

ויקילו יותר).

[1742] אף ש ר"ת התיר גם בזה, בתוס' שבת קכב, א

ד"ה משקה (אומר ר"ת ... דווקא להשקות בהמתו אסור, משום שלא היה יכול

להביאה לתוך הבור, אבל הוא עצמו שרי, דמטפס ועולה מטפס ויורד, וכיון שיכול ליכנס

לתוך הבור ולשתות, לא אסרו לו בשביל שמילא אותם נכרי).

חלקו עליו בזה הפוסקים, בתוס' שם (ור"י

אומר דהוא הדין לישראל עצמו אסור). ר"ן מו, ב (הלכך משמע דמתניתין דנקט בהמתו,

אורחא דמילתא נקט ... אבל אין הכי נמי דאפילו מילא מים לעצמו אסור לישראל לשתות

מהן). מ"מ פ"ו ה"ג (ואין זה עיקר, אלא ודאי אפילו לשתות מהם ישראל

אסור, וזה דעת רבינו). רא"ש פט"ז סי"ב (רבינו תם ז"ל היה אומר

... מילא בשביל שישתה ישראל שרי אפילו לאותו ישראל שמילא בשבילו, משום שיכול לירד

לבור ולשתות ... מיהו קשה מנר הדלוק במסיבה דאסרינן ברוב ישראל אטו אם היה נר דלוק

במקום אחר בבית, כיון דישראל היה יכול לילך ולהשתמש לאור אותו הנר שמותר להשתמש

לאור נר זה, והא לא מסתבר כלל). טור סי' שכה (ור"ת היה אומר, הא דאסרינן

בממלא לצורך ישראל דוקא לבהמתו, אבל הוא עצמו מותר בהם אף על פי שנתמלאו בשבילו,

כיון שאם היה רוצה היה יורד לבור ושותה. ור"י אוסר). מ"א סקי"ב

(ופשוט דאפילו דבר שיש בו היתר בשבת אסור לומר לעכו"ם לעשותו בשבת).

[1743]

סט"ז, שאסר בפשיטות ולא הביא כלל דעת ר"ת להתיר.

ואף שלענין "יכול ליכנס לתוך הבור

ולשתות" לא קיי"ל כדעת ר"ת, מכל מקום קיי"ל

כוותיה לענין "אם יש שם צד היתר באמת, שיוכל הישראל לעשות בהיתר אותו

דבר עצמו שהנכרי עושה באיסור".

ונתבאר לעיל סי' רעו קונטרס אחרון ס"ק

ג ( לפי דעת הרא"ש וסיעתו, שחלקו על ר"ת בהיתר זה דאי

בעי, אפילו בדיעבד, גבי מילא מים וליקט עשבים, יש לפקפק גם בהיתר הראשון. אף על פי

שיש לחלק ביניהם כמ"ש לקמן, מכל מקום מנא לן להמציא היתר חדש וחילוקים חדשים

שאין להם רמז וסמך כלל בתלמוד ... אלא דכיון שלא מצינו להרא"ש וסיעתו שיחלקו

בפירוש גם על טלטול הנר, יש לנו לסמוך על דעת ר"ת, ולחלק בין דין זה למה

שחלקו עליו גבי מילא מים, דהתם אין היתר לישראל לעשות המלאכה עצמה שעושה הנכרי

בשבילו, אלא שיוכל לשתות בלא עשיית מלאכה (משא"כ הכא שעיקר המלאכה היא הבאת

הנר, ומה איכפת לו בין שיטלטלנו כדרכו או מן הצד)) .

[1744]

רב יהודה אמר שמואל קנא, א (מותר לאדם לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ואני

אשמור לך פירות שבתחומי). טור ושו"ע ס"י (מותר לומר לחבירו שמור לי

פירות שבתחומך ואני אשמור פירותיך שבתחומי).

[1745]

רשב"א שם (דכיון שהוא מותר לישראל חבירו לשמרן, אין באמירתו כלום. וכתבו

בתוספות ... הואיל והיא נעשית בהיתר לעושה אותה).

[1746]

ר"ן סד, ב ד"ה ומדאמרינן (דשאני הכא שאם יש שם בורגנין הוא עצמו שומר).

והטעם שזקוקים לב' הטעמים, נתבאר לעיל

סי' רסג בקונטרס אחרון ריש ס"ק ח ( גם לפי מ"ש הר"ן ... צריך

לומר כן, שהרי אין צד היתר מתיר

האמירה לעשות בשבת, אלא לעשות אחר השבת ... אלא ודאי שגם הר"ן סבירא ליה דהכי

עדיף טפי מלומר לכרך פלוני אני הולך, שאינו מותר אלא מחמת שלמחר הוא יום המותר,

אבל הכא כיון שלחבירו מותר הוא אף היום, דינו כאומר לעשות ביום מותר, ושרי כשיש צד

היתר).

ובאמת יש כאן טעם נוסף להתיר השמירה

מחוץ לתחום, כדלעיל סי' שו ס"ג ( מותר להחשיך כדי לשמור אותו או פירות

המוקצים, או אפילו המחוברים, שהם חוץ לתחום, ששמירת המוקצה והמחובר הוא דבר המותר

בשבת), ושם נסמן (הערה 1478 ).

ומה שהוזקקנו כאן לשני הטעמים האמורים,

הוא כדי להתיר אף אם אומר לו בפירוש "לך למקום פלוני ושמור", כמבואר

בסוף הקונטרס אחרון שם ( שמלשונם משמע טעם אחר לגמרי ... כיון שהשמירה עצמה מותרת גם

לזה, אם היו בתוך התחום ... כיון שהוא אינו אומר לו רק לשמור, שהי[א] מצד עצמה

מותרת גם לו ... אלא שלזה הקדים הר"ן שם לפרש שמור לי, היינו שאומר לו לך

למקום פלוני ושמור כו', ואם כן אומר לו לעשות דבר האסור לו, דהיינו הליכה למקום

פלוני, ואפילו הכי שרי) .

וראה ביאורי השולחן. כנישתא דבי רב.

[1747]

ברייתא מכות ג, ב (המלוה את חבירו סתם, אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום). רא"ש

שם פ"א ס"ד (ר"ת ז"ל היה אומר דהוא הדין דסתם שאלה שלשים יום,

והביא ראיה ... ולאו ראיה היא ... כל אימת דבעי מיניה תבע ליה). מ"מ הל' שאלה

פ"א ה"ה (שלא אמרו פ"ק דמכות המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתבעו

פחות מל' יום, אלא בהלואה שניתנה להוצאה, אבל שאלה שהיא חוזרת בעין אין לה זמן).

טור ושו"ע חו"מ סי' עג ס"א (המלוה את חבירו סתם, ולא קבע לו זמן,

במקום שאין להם מנהג, יש לו זמן שלשים יום, שאינו יכול לתבעו קודם ... אבל שאלה

סתם, זמנה לאלתר, ויכול לתובעו מיד). סמ"ע שם סק"ה (הטעם, דשאלה הדרא

בעינה, משא"כ הלואה דלהוצאה ניתנה ומסתמא הלוה לו להוציאה, וצריך זמן לחזור

ולהשתדל מעות שיפרע לו). מ"א סקי"ד (דסתם הלואה ל' יום, אבל שאלה זמנו

לאלתר).

וכן הוא לקמן הל' הלואה סי"ז (ואם

הלוהו סתם בלא זמן, סתם הלואה היא ל' יום, ואינו יכול לתובעו קודם ל' יום).

[1748]

משנה קמח, א (שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן, ובלבד שלא יאמר לו הלויני). אביי

שם (השאילני לא אתי למיכתב, הלויני אתי למיכתב), ופרש"י (הלויני משמע לזמן

מרובה, וקיי"ל במסכת מכות, סתם

הלואה ל' יום, ואתי מלוה זה לכתוב על פנקסו כך וכך הלויתי, כדי שלא ישכח). טור

ושו"ע סי"א (השואל דבר מחבירו, לא יאמר לו הלויני, דמשמע לזמן

מרובה ואיכא למיחש שמא יכתוב, אלא יאמר לו

השאילני).

וראה גם לעיל סי' רמו ס"ה (הלוהו

לו לזמן מרובה (דהיינו יותר מל' יום, שהיא נקראת הלואה), ולא התירו בשבת אלא שאלה,

שהיא לזמן מועט כמ"ש בסי' ש"ז).

[1749]

שם במשנה (וכן האשה מחבירתה ככרות). רמב"ם פכ"ג הי"ב (אבל לשאול

ולהשאיל מותר. שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן, ובלבד שלא יאמר לו הלויני).

[1750]

רשב"א שם (הצריכוהו לומר כאן השאילני, שאע"פ שאינו חוזר בעין, וכל שאינו

חוזר בעין לא שייך ביה לשון השאלה אלא לשון הלואה, הכי קאמר ליה, הריני מחזיר לך

כל זמן שתרצה כמו שאלה).

[1751]

רב יהודה אמר שמואל קמט, א (בני חבורה המקפידין זה על זה עוברין משום ... לווין

ופורעין ביום טוב). תוס' ב"מ עה, א ד"ה ומשום (אסור לומר לחבירו לשון

הלואה ופריעה, אלא יש לו לומר לשון שאלה וחזרה). שו"ת הריב"ש סי' קנו (כי

היכי דגזרו בהלואה שמא יכתוב, הכי נמי גזרו בפריעת החוב). רמ"א סי"א (כשם

שאין לוין בשבת, כך אין פורעין בשבת). מ"א סקט"ו (ז"ל הריב"ש

אסור לפדות הבן, דלא יהא אלא פורע חובו שאסור, כדאמרינן משום לוים ופורעין ביום

טוב עכ"ל, והתוס' פרק ה' דב"מ כתבו דאסור לומר לשון הלואה ופריעה, אלא לשון

שאלה וחזרה עכ"ל).

[1752]

ר"ן (סג, א) ד"ה אבל (וכתבו בתוס', שבלשון לעז שאין חלוק בין השאילני

להלויני, צריך שיאמר תן לי וכיוצא בו). סמ"ג ל"ת סה כב, ג (אומר רבינו

יצחק כי בלשונינו אין חילוק בין משמעות שאלה להלואה, לפיכך לא יזכיר אלא לשון

מסירה או נתינה). שו"ע סי"א (ובלשון לע"ז שאין חילוק בין הלויני

להשאילני, צריך שיאמר תן לי).

[1753]

ט"ז סק"ט (נראה דמותר גם כן לסיים ואחזיר ואתן לך).

[1754]

מ"א סקי"ד (ואם כן, במקום שנוהגין שסתם הלואה רשאי לתבעו לאלתר, כמו שנוהגין

במדינתינו, רשאי לומר הלויני).

[1755]

משנה קמח, א (ואם אינו מאמינו, מניח טליתו אצלו, ועושה עמו חשבון לאחר שבת).

רמ"א סי"א (וכשלוה בשבת ואינו רוצה להאמינו, יניח משכון אצלו).

[1756]

הרשב"א בעבודת הקדש בית המועד ש"ב סי' ה (ויראה לי, כשמניחו אצלו, לא

יאמר לו הרי טליתי אצלך משכון, שזה כמעשהו בחול ואסור). ארחות חיים הל' שבת אות

קפא (וכתב הרשב"א ז"ל, יראה שמניחו אצלו סתם, אבל לא יאמר לו הילך טליתי

אצלך, שזהו כמעשהו בחול ואסור). רמ"א שם (אבל לא יאמר לו הילך משכון, דהוי

כעובדא דחול).

[1757]

מ"א סקי"ד (ומשמע בגמרא, דוקא יין ושמן ודבר שהוא צורך שבת, אבל דבר

שאינו צורך שבת אסור להניח משכון). והיינו במשנה קמח, א (שואל אדם מחבירו כדי יין

וכדי שמן ... וכן האשה מחבירתה ככרות, ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו).

[1758]

סעיף ד ( אסור לקנות ... בשבת גזירה שמא יכתוב ... ואפילו

צריך ליקח מאכלים לשבת לא יאמר

מכור לי אלא תן לי, כמ"ש בסי' שכ"ג). והיינו שההיתר בקניה

הוא בשני תנאים: (א) " צריך ליקח מאכלים לשבת". (ב) " לא

יאמר מכור לי אלא תן לי".

וכיון שמשכון "דומה למקנה קנין

בשבת", לכן התירוהו גם בשני התנאים : (א) "ויניחנו בסתם ולא

יאמר לו הילך משכון". (ב) "בשואל מיני מאכל ומשקה שהם צורך השבת, לכן התירו

להניח משכון".

אבל בנכרי שמלוה לישראל ולוקח משכון,

אין להתיר מטעם זה, כדלעיל סי' רמו ס"ה ( ואסור ליתן משכון

בשבת). ויתירה מזו, אף אם מסר לו המשכון בערב שבת, אסור לפעמים משום

מראית העין, כדלעיל שם ( אם מכר לו אפילו בערב שבת ... או שנתנו לו למשכון ... צריך

שיצא מפתח ביתו מבעוד יום אפילו היא עיר המעורבת, לפי שיש לחוש שמא יודע להרואה

אותו יוצא מבית ישראל שהישראל ... משכנו ... ויחשדהו שעשה כן בשבת ).

אמנם במשכון שהוא מלבוש התירו, כדלקמן

סי' שכה ס"ה (מותר להחליף משכון לנכרי בשבת אם הוא מלבוש, ויוציאנו הנכרי דרך

מלבוש, כי אין זה משא ומתן. וגם בישראל מותר בענין זה, אם הישראל צריך ללבשו בשבת.

ואם הנכרי מביא המעות ונוטל המשכון, מותר גם כן. ובלבד שלא יחשוב עמו. וטוב שהנכרי

יקח המשכון בעצמו ולא יגע בו הישראל, כדי שלא יהא נראה כנושא ונותן) .

[1759]

גמרא קמט, א (גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות), ופרש"י (של מקח וממכר). רש"י

קטז ב ד"ה שטרי הדיוטות (כגון של חשבונות). תוס' שם ד"ה וכל שכן (ונראה

לר"י דלא קרי שטרי הדיוטות אלא שטרי חובות וכיוצא בהן ... וכן משמע בירושלמי

(פט"ז ה"א) דקאמר מפני מה אין קורין בכתבי הקדש מפני שטרי הדיוטות, שאם

אתה אומר לו שהוא מותר אף הוא אומר מה בכך אם אתעסק בשטרותי, משמע דווקא כעין

חובות ושטרות קאמר). רא"ש פכ"ג סי' א (פר"י היינו שטרי מקח וממכר

ושטרי חובות ומשכונות משום ממצוא חפצך ודבר דבר). טור ושו"ע סי"ג (שטרי

הדיוטות דהיינו שטרי חובות וחשבונות ... אסור לקרותם). לבוש סי"ג (משום ממצוא

חפציך).

ומכל מקום לא התירו משום ענג שבת, כדלעיל

סי' שא קונטרס אחרון סק"ב (היכי שרי משום עונג שבת גזרה דשמא יקרא בשטרי

הדיוטות, כדפרש"י ורא"ש. עיין שם ברא"ש, דאיסור שטרי הדיוטות הוא

ממצוא חפצך).

ולפעמים חששו בהם אף

לשמא ימחוק, כדלקמן סעיף הבא ( אם

הם בולטין אסור, אפילו לעיין בהם, גזרה שמא ימחוק מן האורחים), וסכ"ג (גזרה

שמא ימחוק ... לא שייך לגזור אלא בבעל הסעודה עצמו, שיש בידו למחוק ולגרוע מנין

הקרואים).

[1760]

רא"ש שם (ומסתברא לן דעיוני נמי אסור, דתניא בתוספתא (פי"ח ה"א) כתב

שתחת הצורה ודיוקנאות אסור להסתכל בהן בשבת ... עד כאן דברי ה"ר יונה

ז"ל). ר"ן שם סג, א (וכתבו בתוספות דלא אסרו למנות את אורחיו מתוך הכתב

אלא בקורא בפיו, דומיא דמונה בפיו דקתני אבל להסתכל בכתב ולמנות במחשבתו מותר דהא

איכא היכרא. והרב רבינו יונה ז"ל כתב דאפילו הכי אסור, דהא ההיא ברייתא

דמייתינן בשלהי שמעתין (קמט, א) דקתני כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור

לקרותו בשבת, תני בה בתוספתא אסור להסתכל בו). טור ושו"ע שם (ואפילו לעיין

בהם בלא קריאה, אסור). ורמ"א סי"ב

(דאפילו לעיין בהם בלא קריאה אסור).

וראה גם בהנסמן לקמן (הערה 1817 ).

ויש מי שמיקל בעיון בלא קריאה, כדלקמן

סכ"ה ( כי יש מי שמיקל בעיון בלא קריאה אף בכתבים האסורים לקרותם

לדברי הכל), ושם נסמן (הערה 1795 ).

[1761]

כדלעיל סי' שו סכ"א ( מותר להרהר בעסקיו, אפילו היאך לעשות

מלאכות גמורות אחר השבת, שלא אסרו אלא דבור לבד, שנאמר ודבר דבר, דיבור אסור הרהור

מותר), ושם נסמן (הערה 1587 ).

[1762]

ס"ב ( כשניכר הדבר שמתכוין לחפצים האסורים, כגון זה שהולך בשדהו, שמה

מבקש שם אם לא לראות מה היא צריכה. וכן ההולך על פתח המדינה ניכר הדבר שמתכוין כדי

להתקרב במרחץ הסמוך למדינה, שכן היה בימיהם שהמרחצאות היו סמוכים לפתח המדינה. וכן

אם מטייל בעיר כדי למצוא סוס או ספינה או קרון לשכרם אחר השבת לצאת בהם לדרך, והוא

בענין שניכר הדבר שמתכוין לכך).

ושם מיירי שההליכה במקום זה ניכרת שהיא

לחפצים האסורים. ומזה למדנו שכן הוא גם במעיין בשטרי הדיוטות. וראה כנישתא דבי רב.

אך יש דעה המתרת בעיון, כדלקמן

סכ"ה ( יש מי שמיקל בעיון בלא קריאה, אף בכתבים האסורים לקרותם לדברי

הכל ), ושם נסמן (הערה 1795 ).

[1763] סיכום ההלכות שיתבארו

בסעיפים שלפנינו:

קריאת

רשימת אורחים המזומנים לסעודה, אסורה משני טעמים:

(א)

גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות, שאסורים בקריאה משום ממצוא חפצך.

(ב) שמא ימחוק מן האורחים.

(ג)

גזירת שמא יקראו בשטרי הדיוטות לא גזרו ברשימה החקוקה או בולטת על הכותל.

(ד)

גם לא גזרו על רשימת המשתתפים בסעודת מצוה, שהרי אינה ממצוא חפצך.

(ה)

גזירת שמא ימחוק לא גזרו באותיות החקוקים בחקיקה שוקעת על הכותל.

(ו)

גזרו רק בקריאת בעל הבית, כיון שיש בידו למחוק, ולא בקריאת השמש.

(ז)

לא חלים כשהשמש קורא הסכמות, חרמות והזכרת נשמות.

[1764]

משנה קמח, ב (מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו, אבל לא מן הכתב), ופרש"י

(אם כתב מערב שבת כך וכך אורחים פלוני ופלוני זמנתי, כדי שלא ישכחם, לא יקרא באותו

כתב בשבת). אביי קמט, א (גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות). טור ושו"ע סי"ב

(זימן אורחים והכין להם מיני מגדים, וכתב בכתב כמה זימן וכמה מגדים הכין להם, אסור

לקרותו בשבת ... משום גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות, דהיינו שטרי חובות וחשבונות).

ומ"ש כאן "שמות האורחים ...

או שכתב שמות המינים שהכין להם", היינו שכל אחד מהם אסור. הוא כמבואר באליה

רבה ס"ק לא (וכתב מג"א [סי' שכג סק"ה] משמע דאם כתב שם האיש לבדו

מותר, דלא איקרי שטר הדיוטות אלא שטר שכתוב בו איזה ענין ע"כ. ולא נהירא ...

ועוד, דלא עדיף מכתב זה צורה פלוני בסעיף ט"ו), והיא ההלכה דלקמן סכ"ט ( כותל

או וילון שיש בו צורות ... וכתוב תחתיהם זו צורת חיה פלונית וזה דיוקן פלוני, אסור

לקרות כתב זה בשבת, גזרה שמא יקרא בשטרי הדיוטות) . וראה כנישתא דבי

רב.

[1765]

כנסמן לעיל (הערה 1760 ).

[1766]

גמרא קמט, א (דחייק אטבלא ואפינקס ... למ"ד שמא יקרא חיישינן ... תניא מונה

אדם כמה מבפנים וכמה מבחוץ וכמה מנות עתיד להניח לפניהם, מכתב שעל גבי הכותל, אבל

לא מכתב שעל גבי טבלא ופינקס), ופרש"י (דגודא בשטרא לא מיחלף, אבל טבלא

ופינקס מיחלף). טור ושו"ע סי"ב (אם חקק בכותל חקיקה שוקעת, מותר. אבל

בטבלא ופנקס, אפילו אם הוא חקוק אסור לקרותו).

[1767]

רש"י שם ד"ה דחייק (בסכין בתוך העץ בטבלא, שאין נוחה למחוק ואדהכי מדכר,

וליכא למיחש למחוק). טור ושו"ע סי"ב (אבל אם חקק בכותל חקיקה

שוקעת, מותר). מ"א

סקי"ז (אבל בולטת אסור, דגזרינן שמא ימחוק).

[1768]

כנסמן לעיל (הערה 1760 ).

[1769]

גמרא שם (רב ביבי אמר גזירה שמא ימחוק (מן האורחין, שיראה שלא הכין להם כל צרכם

ויתחרט שזימן יותר מן הראוי, וימחוק מן הכתב, כדי שלא יקראם השמש, רש"י) ... דכתב

אכותל ומידלי ... תניא לא יקרא לאור הנר ואמר רבה אפילו גבוה שתי קומות אפילו גבוה

שתי מרדעות אפילו עשרה בתים זה על גבי זה לא יקרא). טור ושו"ע שם (אפילו אם

הוא כתוב על גבי כותל גבוה הרבה). מ"א שם (ואפילו גבוה הרבה, דלא פלוג,

כמ"ש סי' ער"ה).

[1770]

סעיף ב ( אפילו אם הנר קבוע בחור שבכותל, שאינו יכול להטותו, ואפילו הוא

גבוה עשר קומות, שאינו יכול ליגע אליו כלל, ואפילו הוא סגור בעששית, אסור בכל ענין.

שלא חלקו חכמים בדבר, שהנר שאסרו להשתמש לאורו תשמיש שצריך עיון אסרוהו בכל ענין) ,

ושם נסמן (הערה טו והערה יז).

וכן הוא לעיל סי' שב סכ"ד ( ואף

אם הוא קבוע ומחוברת בכותל, אסור, שלא חלקו חכמים בגזרתם).

[1771]

גמרא שם (איכא בינייהו דכתב (בדיו, רש"י) אכותל ומידלי, למאן דאמר ... שמא

יקרא חיישינן). שו"ע שם (כתב בכתב ... אסור לקרותו בשבת, אפילו אם הוא כתוב על

גבי כותל גבוה הרבה). ב"ח ד"ה זימן (ודוקא בדאיכא תרתי, חדא דכותל הוא

קבוע ושטרא מיטלטל, אידך דבכותל הוא חקוק ובשטרא מיכתב בדיו, אבל טבלא ופנקס אפילו

הוא חקוק, מכל מקום כיון דמיטלטל מחלף בשטרא, אי נמי בכותל ומיכתב, אע"ג

דכותל קבוע, מכל מקום כיון דמיכתב אתי למחלף בשטרא דמיכתב ואסור).

[1772] ב"ח (ומה שנוהגין שהשמש קורא

לסעודה מתוך הכתב, הוא איסור גמור, שהרי הוא קורא בשטרי הדיוטות ממש).

[1773]

מ"א ס"ק טז (ואני אומר, מנהג ישראל תורה הוא, דהא חשבונות של מצוה שרי,

כמ"ש סימן ש"ו ס"ו, ולא גזרינן אטו חשבונות שאינן של מצוה, כל שכן

הכא, דהיא גופה גזירה אטו שטרי חשבונות, דשרי בשל מצוה).

[1774]

כדלעיל סכ"א ( שטרי הדיוטות ... אסור לקרותם בשבת משום ממצוא חפצך) .

[1775]

כדלעיל סי' שו ס"ה ( התירו לצורך מצוה, שנאמר חפצך, חפציך

אסורים חפצי שמים מותרים) .

[1776] וכדלעיל סעיף הקודם,

שבמקום שאינה חקיקה שוקעת אסרו אף משום "גזרה שמא ימחוק מן האורחים".

[1777]

ב"ח ד"ה זימן (נראה דלטעמא דשמא ימחוק אינו אסור אלא לבעל הבית אבל לא

לשמש ... דהשמש יכול למנות מתוך הכתב, דאין בידו למחוק). הובא במ"א שם (כתב

ב"ח, מה שנוהגין שהשמש קורא לסעודה מתוך הכתב, אסור, נהי דלשמא ימחוק ליכא למיחש

אלא כשבעל הסעודה בעצמו קורא).

[1778]

כדלעיל סי' שו ס"ה ( כל דבר שהוא משום שבות לא התירו לצורך

מצוה) . וכ"כ הפמ"ג בא"א סקט"ז (ומשום הכי בעל

הבית אסור, זימן "אורחים" דהוה סעודת מצוה (בבאו מן השדה), דלא התירו

שבות במצוה).

[1779]

כדאמרינן קכז, א (גדולה הכנסת אורחין כהשכמת בית המדרש ... יותר מהשכמת בית המדרש ...

מהקבלת פני שכינה).

[1780] עפ"י תולדות כו, כו.

[1781] תרומת הדשן סי' עב (אמנם

אם זימן אורחים לסעוד סעודה בביתו, אבל לא נתארחו אצלו, כה"ג אין לנו ראיה

להקל, דהתם אאורחים שבאו מן השדה לביתו קאי). רמ"א סי' שלג ס"א (ולא

מקרי אורחים אלא שנתארחו אצלו בביתו ... אבל כשזימן חבירו לסעוד אצלו לא מקרי

אורחים, ואינו סעודת מצוה רק סעודת רשות).

[1782]

סעיף ו ( בכל מקום שהתירו איזה דבר לצורך מצוה, מותר גם כן לצורך אורחים.

ואינן נקראים אורחים אלא שבאו מעיר אחרת ...

אבל כשזימן חבירו שבאותה העיר שיסעוד אצלו אינו נקרא אורח, וסעודת הרשות היא) .

וראה גם לקמן סי' תקי ס"כ (שהאורחים הן מאותה העיר, שאין כאן מצות הכנסת

אורחים). סי' תקטו סוף ס"א (אם האורחין הן מעיר אחרת, שיש כאן מצות הכנסת

אורחים).

[1783]

ב"ח שם (מה שנהגו ביריד לובלין ובשאר ירידים שהשמש קורא מתוך הכתב את מי שהוא

מוחרם מפי בית דין על דבר חובותיו, ולא חיישינן לקורא בשטרי הדיוטות, יש ליישב ...

דדבר זה נוגע לרבים, וכבר התירו לפקח על עסקי רבים בשבת ... ועל כן נראה דאין כח

לשום מורה לבטל מנהג זה שנהגו להקל לפני כמה גדולים). הובא באליה זוטא סקי"ד.

וגם כאן אין לאסור משום גזרה שמא ימחוק,

כי "השמש אין בידו לגרוע".

[1784]

סעיף יב ( מותר לפקח על עסקי רבים בשבת ... ואין בזה משום ממצוא חפצך

ודבר דבר, שצרכי רבים הם כמו חפצי שמים) .

[1785] אף שאסר בזה בשיירי כנסת

הגדולה הגב"י ס"ק ח (מה שנוהגין לכתוב מתים שמתו תוך שנה לומר להם

השכבות והש"ץ קורא מתוך הכתב ואומר ההשכבות ... איסור גמור הוא).

הנה על פי לימוד הזכות הנ"ל של

המ"א, יש להתיר גם כאן משום מצוה, שהרי בעת אמירת ההשכבות

נודרין לצדקה.

וכן מסיק בשערי אפרים שער י סל"ג, בפתחי

שערים שם (למ״ש המג״א הטעם דלא גזרינן שמא יקרא בשטרי הדיוטות משום דמצוה היא, והוה

ליה כחשבונות של מצוה דשרי, אם כן הכא נמי יש לומר דהוה ליה צורך מצוה, דהא נודרים

צדקה בעדם).

וראה כנישתא דבי רב.

[1786]

סי"ד (מותר לפסוק צדקה לעניים, שדבור של מצוה הוא), וסט"ו (שנוהגין לומר

לקורא בתורה מי שבירך והוא נודר לצדקה ... מפני שמותר לפסוק צדקה בשבת).

[1787]

רש"י קטז, ב ד"ה שטרי הדיוטות (כגון של חשבונות או איגרות השלוחות למצא

חפץ). הרא"ש פכ"ג סי' א (מסתברא הוא הדין בכל אגרות רשות. ומצינא לפלוגי,

דוקא בהני שייך למיגזר טפי לפי שהן מענין חשבונות וצרכיו, ודמי לשטרי הדיוטות טפי

מאיגרי הרשות שהן דברי שלומות ואין בהן צורך. אבל מדאסרינן כתב שמהלך תחת הצורה

ותחת הדיוקנאות שאין בהן צורך כלל, ואסרינן משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות, נראה דהוא

הדין אגרות הרשות. והביא ה"ר יונה ז"ל ראיה ... ודאי אגרות הרשות בשטרי

הדיוטות מיחלפי). רשב"א קמט, א (ולענין קריאה באגרות שלום בשבת, אסור, גזירה

משום קריאה בשטרי הדיוטות, דהיינו שטרות של מקח וממכר, וכל שכן לדברי רש"י

ז"ל שפירש שטרי הדיוטות אגרות שלום). טור ושו"ע סי"ג (שטרי

הדיוטות, דהיינו שטרי חובות וחשבונות ואגרות של שאלת שלום, אסור לקרותם).

[1788]

כנסמן לעיל (הערה 1760 ).

[1789]

כמובא לעיל מרש"י (איגרות השלוחות למצא חפץ).

[1790]

אור זרוע ח"ב סי' ב (נראה בעיני שאסור לקרות אפילו בכתב שיש לו בבית שהובא לו

מערב שבת. ואפילו כתוב בו מדברים המותרים בשבת, כגון לשדך לתינוקת ליארס ותינוק

ללמדו ספר, גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות). הובא בהגהות מיימוניות פכ"ג אות ט.

[1791]

תוס' קטז, ב ד"ה וכל שכן (פירש בקונטרס איגרות, ותימה דנהגו העולם לקרות בכתב

ואיגרות השלוחים ממקום למקום). רמב"ן קנא, א ד"ה הא (דמשום שטרי הדיוטות

ליכא באגרות שלום). הובא בר"ן סד, ב סוד"ה תנו. ראבי"ה סי' תשדמ (ואין

אסור לקרות בו, כדאמרינן בפרק שואל, שמא יקרא בשטרי הדיוטות, ומשמע שאסור לקרות בם.

דהני מילי שטר חוב, ומונה אדם את אורחיו דומה נמי לשטרי חוב, שדעתו לכתוב למנותם,

הילכך גזרו, אבל שאר כתבים לא). הובא בהגהות מיימוניות שם (וראב"ה כתב להיתר ...

הרא"ם הורה להיתר כדברי ראבי"ה), ובמרדכי רמז רנד, וביצה סי' תרסה.

[1792]

רבינו ירוחם ני"ב ח"ז עו, ג (מי ששולח אגרת בשבת, נראה דמותר לקרותה,

דשמא יש בה דבר שצריך, ולא מיקרי שטרי הדיוטות, ויותר הן מרשות, וכן ראיתי לרבותי

נוהגין). טור (ומצאתי כתוב, מה שרגילין עתה שקורין בכתבים שהובאו בשבת, לפי שאין

יודעין למה הביאום, ושמא יש בהן צורך הגוף, ולא דמי לשטרי הדיוטות שאין בהם צורך

הגוף כלל), ושו"ע סי"ד (לקרות באיגרת השלוחה לו, אם אינו יודע מה כתוב

בה, מותר). מ"א ס"ק יט (דשמא כתב בו דבר שצריך לו, ולא מקרי שטרי

הדיוטות (ב"י רי"ו)).

[1793]

ב"י סוד"ה ומ"ש רבינו ראיתי (ולענין הלכה נראה, שמאחר שאינו אלא

איסורא דרבנן, כדאי הם המתירין לסמוך עליהם לקרותם, אם אינו יודע מה כתוב בהם).

[1794]

ב"י שם (ולא יקרא בפיו אלא יעיין בהם, לחוש לדברי האומרים כן). שו"ע שם

(ולא יקרא בפיו אלא יעיין בה).

[1795]

ראבי"ה שם (ובשם רבינו שמואל שמעתי שיש חילוק בין קריאה בפה לראיה בעלמא).

הובא באור זרוע ח"ב הל' יום טוב סי' שנח. הגהות מיימוניות שם (אבל יכול

להניחו ביד נכרי וישראל מעיין בו, ולא קריאה, דדיבור אסור הרהור מותר). ר"ן

סג, א (וכתבו בתוספות דלא אסרו למנות את אורחיו מתוך הכתב אלא בקורא בפיו, דומיא

דמונה בפיו דקתני, אבל להסתכל בכתב ולמנות במחשבתו מותר, דהא איכא היכרא).

ודעה האוסרת נסמנה לעיל (הערה 1760 ).

[1796]

כי אין בה ההיתר דלעיל סכ"ה ( ויש מתירין לקרות אגרת השלוחה לו שאינו

יודע מה כתוב בה, כי שמא יש בה דבר שצריך לו לגופו) .

[1797]

תוס' קטז, ב ד"ה וכל שכן (ולטלטלן ודאי שרי, דהא ראויין לצור על פי צלוחית).

וזה מועיל שלא יהי' עליו דין מוקצה, כדאמר

רב אויא מו, א (הואיל וחזיא לכסויי בה מנא).

המקומות שמועיל בהם מה שראוי לצור על פי

צלוחיתו, ושאין מועיל בהם, נתבארו לקמן סי' שח ס"ב (הערה כח).

[1798] תוכן והמשך ההלכה

שלפנינו:

(א)

נכרי שעשה מלאכה בשביל ישראל, אסור ליהנות ממנה בשבת, ובמוצאי שבת בכדי שיעשו, בין

לו בין לאחרים, ולכן נאסר משום מוקצה. משא"כ כאן שהביא האגרת מחוץ לתחום,

אסור רק למי שהובא בשבילו, ולא לאחרים, ולכן אין בו משום מוקצה (הערה 1800 ).

(ב)

נכרי שהביא מחוץ לתחום לצורך ישראל, אסור למי שהובא בשבילו, גזירה שמא יאמר לו

להביא (הערה 1803 ).

משא"כ באגרת שלא שייך לומר לו להביא, מותר אף למי שהובא בשבילו.

(ג)

אפילו היינו אומרים שגם כששולח על ידי נכרי שייך לגזור שמא יאמר לו הבא לי. מכל

מקום אינו אסור אלא למי שהובאה בשבילו, משא"כ כאן באגרת, שהובאה בשביל השולח,

ולא נאסר הנמען מלהשתמש בה (הערה 1806 ).

(ד)

אף אם שלחה בשבילו, שלכאורה הי' מקום לאסרה כמו בישראל השולח פירות על ידי נכרי

שיגיע בשבת לישראל, שאסור לו לאכלו בשבת, כיון שהשולח עשה בהם איסור בשבילו (הערה

1807 ).

מכל מקום היינו דוקא בשולח פירות, שהנכרי הביאו כדי שיאכלם המקבל ויהי' לו מהם

הנאת הגוף. משא"כ באגרת אין קריאת האגרת נחשבת הנאת הגוף ,

אם כן לא הביאה הנכרי בשביל המקבל, אלא בשליחות השולח.

(ה)

אף לדעת האוסרים אפילו בלי שנעשה איסור בשבילו, כגון ששלחו לפני השבת "ונתעכב

והביאם בשבת" ( הערה 1807 ).

גם הם לא אסרו אלא בפירות, שהנכרי הביאו כדי שיאכלם המקבל, ויהי' לו מהם הנאת

הגוף. משא"כ באגרת, לא הביאה הנכרי בשביל המקבל, אלא בשליחות השולח.

[1799]

ראבי"ה סי' תשדמ (שאם הביא גוי מחוץ לתחום כתב לישראל בשבת או ביום טוב, שמותר

לקבלו ואינו מוקצה, ולא מיבעיא לישראל אחר, אלא [אפילו] לאותו שנשלח [לו] הכתב

מותר). הגהות מיימוניות הל' יום טוב פ"ב אות ל (למדנו שאין בו משום מוקצה

כיון שמותר לישראל אחר. ומכאן פסק ראבי"ה כתב הבא [ל]ישראל מחוץ לתחום בשבת,

מותר לקבלו ... ... וכן הורה מהר"ם), ומרדכי ביצה רמז תרסה (שאם הביא עכו"ם

חוץ לתחום כתב לישראל בשבת או ביום טוב, שמותר לקבלו, ואינו מוקצה, ולא מיבעיא לישראל

אחר, אלא אפילו לאותו ישראל שנשתלח לו הכתב מותר ... לשון אבי העזרי).

[1800]

סי"ד (וכיון שהוא ראוי לאכילה בו ביום למי שלא הובא בשבילו, לפיכך אף מי שהובא

בשבילו מותר לטלטלו ביום טוב, ואין לו דין מוקצה כלל, כיון שראוי לאחרים בו ביום).

וכן הוא לקמן סי' שכה סי"א (אף מי שהובא בשבילו מותר לו לטלטלו, כי אין לו דין

מוקצה הואיל והוא ראוי לאכילה לאחרים בו ביום).

[1801] שלא זו בלבד שאינה מוקצה

כנ"ל, אלא גם אין לאסרה מטעם שהנכרי הביאה מחוץ לתחום בשבילו.

[1802]

כדלעיל סכ"ה.

[1803]

כדלקמן סי' שכה סי"א (דבר שאין בו חשש צידה ומחובר, אלא שהובא מחוץ לתחום ...

לישראל, אסור באכילה בו ביום למי שהובא בשבילו, ולערב בכדי שיעשו, גזרה שמא יאמר לנכרי

להביא לו מחוץ לתחום בשבת כדי לאכול ממנו בו ביום או לערב מיד), וסי' תקטו סעי' יא

(נכרי שהביא לעיר דבר שאין במינו במחובר ואינו מחוסר צידה ... מחוץ לתחום ... הרי אסורין

באכילה בו ביום למי שהובאו בשבילו ... ולערב צריכים להמתין בכדי שיעשו),

וסי"ב (ולמה הצריכו להמתין, משום גזרה שמא יאמר לנכרי שיביא לו מיני מאכל מחוץ

לתחום ביום טוב, כדי למהר אכילתו בלילה).

[1804]

הגהות מיימוניות שם (מותר לקבלו ולקרותו אפילו מי שהובא לו ... ומשום לך והבא ליכא

... וכן הורה מהר"ם). הובא במ"א סוף סק"כ.

ונתבאר טעם כעין זה (אף לגבי שולח

פירות), לקמן סי' תקטו סכ"ב (שהרי אין הנכרי מביא משלו, כדי שנגזור שמא יאמר לו

הבא לי מחוץ לתחום, אלא משל ישראל אחר הוא מביא, והישראל לא ישמע אליו לשלוח לו ביום

טוב מחוץ לתחום, שאין אדם חוטא ולא לו).

[1805] אפילו היינו אומרים שגם

כששולח על ידי נכרי שייך לגזור שמא יאמר לו הבא לי (דלא כבהערה הקודמת).

[1806]

טור בשם ר"ת (ור"ת היה אומר ... אפילו מי שנשלח לו יכול לקרותו, שהרי השולח

שלחו בשביל עצמו ולא בשביל אותו שהוא שלוח אליו).

[1807] סכ"ב (ישראל ששיגר דורון לחבירו על

ידי נכרי מערב יום טוב, והביא הנכרי את הדורון לחבירו ביום טוב מחוץ לתחום, אם ישראל

השולח הוא יודע שאי אפשר שיגיע הדורון ליד חבירו אלא אם כן ילך הנכרי ביום טוב חוץ

לתחום, הרי זה אסור באכילה למי שהובא בשבילו (ולאנשי ביתו), ולערב צריך להמתין בכדי

שיעשו כיון שנעשה איסור בשבילו).

אלא שלקמן שם לא נאסר אלא "אם ישראל

השולח הוא יודע שאי אפשר שיגיע הדורון ליד חבירו אלא אם כן ילך הנכרי ביום טוב חוץ

לתחום. אבל אם השולח לא ידע שילך הנכרי ביום טוב חוץ לתחום, שהיה לו שהות להגיע לשם

מבעוד יום, ונתעכב השליח בדרך והביא ביום טוב מחוץ לתחום, הרי זה מותר באכילה אף למי

שהובא בשבילו". והוא כפסק השו"ע שם, וט"ז ומ"א.

ואילו כאן נתבאר שאסור אף אם ה נכרי

"נתעכב והביאם בשבת". והוא כדעת הרש"ל ביש"ש ביצה פ"ג

סוס"י ח (ואני אומר, דדוקא לדעת התוס', דסבירא להו הטעם שלא יאמר לחוד, אפשר

לחלוקי בהכי, אבל רש"י לא חייש להאי טעמא כלל, אלא כדי שלא יהנה מאיסור של

יום ... אם כן אין חילוק בין הביא הכותי, בין נתעכב השליח, סוף סוף נהנה מאיסור

תחומין שנעשה בשבילו), שהובא בט"ז שם ס"ק טו (ורש"ל כתב על זה, דזה

דוקא לדעת ר"ת ... אבל לרש"י ... אין חילוק בין הביא הכותי או נתעכב

השליח).

ואף שהט"ז תמה עליו שם ביותר (ותמהני

על גברא רבה דכוותיה ... ותמיהני איך לא הרגיש הרב רש"ל בזה).

מכל מקום נתבאר כאן, שאף לפי דעת

הרש"ל, יש להתיר כאן באגרת, מהטעמים המבוארים כאן.

[1808]

טעם זה הוא בעיקר לענין נר וכיו"ב שגוף הישראל נהנה ממלאכה זו בשעת עשיית

המלאכה, כדלעיל סי' רמח ס"ו (שאף על פי שהנכרי מתכוין כדי שיגיע לו טובה

מזה, מכל מקום כיון שעכשיו בשעת עשיית המלאכה יש לישראל הנאה ממנה, הרי היא נעשית

בשבילו יותר מבשביל הנכרי, שהנכרי גם כן מתכוין בשביל הישראל, אלא שעושה כן בעד

השכר שיתן לו ).

סי' רנב ס"י ( שאף שהנכרי מתכוין לטובת עצמו, מכל מקום עיקר עשיית מלאכתו היא

שיהנה גוף הישראל ממנה בשבת, שאם לא הנאת גוף הישראל ממנה בשבת לא היה עושה אותה

כלל בשבת). סי' רעו ס"א (שהואיל וגוף הישראל יהא נהנה בשבת מגוף המלאכה, הרי עיקר המלאכה

נעשית בשבת בשבילו, שהרי הנכרי אינו נהנה מגוף המלאכה אלא משכרה, והוא מתכוין בעשיית

גוף המלאכה בשבת בשביל שיהנה הישראל ממנה בשבת, נמצא שעשיית מלאכת השבת היא בשבילו

כשיהנה ממנה בשבת).

משא"כ בכלי שסיים לעשותו בשבת

נתבאר לעיל סי' רנב סי"א (נכרי שעשה לישראל כלי בשבת בקבלנות, שקיבל מערב שבת

וקצץ לו שכר, מותר לו ליהנות ממנו בשבת עצמה ... ויש אוסרים ...

כדי שלא יהנה ממלאכת שבת).

וכאן לענין המביא פירות מסתפק המ"א

סי' תקטו ס"ק ג (אפשר דמיני מאכל דמי לנר [שנתבאר לעיל סי' רעו ס"א

שאסור להשתמש בו], וצ"ע דיש לומר דוקא נר צריך להשתמש בו עכשיו, דמחר בא

ואיננו, משא"כ מיני מאכל). והיינו דאפשר שמטעם זה דמי מיני מאכל לדין נכרי

שעשה כלי לישראל בקבלנות. ו"אפשר שמיני מאכל דמי לנר" כיון שהישראל יאכל

פירות אלו בשבת.

וכן הובא ספק זה לקמן שם סכ"א ( יש להסתפק ... אפשר שזהו דומה לקצץ עם הנכרי

מערב שבת שיעשה לו מנעלים ).

ולעיל סי' רנב בקונטרס אחרון סוף ס"ק

ז (או גבי מאכלים אם דמו למנעלים, כמ"ש המג"א ריש סי' תקט"ו).

[1809]

מהר"מ מינץ בתשובה סי' קיז (ועתה באתי לפרש הטעם האוסרים, כדאיתא במסכת שבת,

ד' הוצאות והכנסות דפטורים כגון זה עוקר וזה מניח. ואיתא שם, אפילו עקירה או הנחה

דלית ביה פשיטת יד, פטור אבל אסור. ולכך כשבא השליח עם הכתבים לבית יודי, חיישינן

שמא טרם שעומד השליח לפוש יקח היודי הכתבים מידו, והוי חצי מלאכה, דזה עוקר וזה

מניח, לכן צריך הגוי להניחם על הארץ או על השולחן, כדי שיעשה הגוי גם כן הנחה).

הובא בט"ז סקי"ב (המנהג שהעכו"ם המביא הכתב מניחה על הקרקע תחלה.

ומהר"מ מינץ בתשובה סימן קי"ז נתן טעם, דלא יעשה ישראל המקבל הכתב גמר

הוצאה מרשות לרשות, דהיינו העכו"ם עושה עקירה וישראל הנחה), ומ"א

סק"כ.

[1810] כדלקמן סי' שמה סי"א

(ויש אומרים שכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום כדגלי מדבר אינו רשות הרבים אלא

כרמלית. ועל פי דבריהם נתפשט המנהג במדינות אלו להקל ולומר שאין לנו עכשיו רשות

הרבים גמורה).

[1811]

ס"ב ( לא יתן הוא לידו ממש, כדי שלא יעשה הוא העקירה מרשות היחיד,

אלא הנכרי יטול מידו, שאז הנכרי הוא העושה העקירה), וסט"ז ( נהגו

העולם היתר ... לומר לנכרי ... דרך כרמלית ... וצריכים הם להזהר שלא ליתן הכלי ליד

הנכרי וגם שלא ליקח מידו) , ומציין למהר"ם מינץ ולמ"א

הנ"ל.

ואף שכתב הט"ז שם (ואין זה נראה

לי, דברשות הרבים דאורייתא אמרינן ריש שבת דאסור מדרבנן אף על פי שאין עושה אלא

עקירה לחוד או הנחה לחוד, אבל בכרמלית אין איסור בזה).

קיי"ל כדעת מהר"ם מינץ

והמ"א שאסרו בכל אופן. והטעם נתבאר לקמן סי' שנב ס"ב (ולא אמרו שבכרמלית

לא גזרו גזרה מפני שהוא גזרה לגזרה, אלא בדבר שאין בו דרך מלאכה ... אבל דבר שהוא

דומה למלאכה, גזרו אף בכרמלית).

[1812]

עצם ההלכה שכל מה שאסור לעיין בו אסור גם לטלטלו, הוא ב גטין ס,

א (האי ספר אפטרתא אסור למקרי ביה ... לטלטולי נמי אסור ...

ספרי דאגדתא). תוס' קטז, א ד"ה כך אין מצילין אותן (אסור לטלטלן). וכן הוא

לקמן סי' שלד סי"ב (אפילו בחול אסור לקרות בהם ... אסורים בטלטול).

וכאן בכתב שבחול מותר לקרוא בו, ורק

בשבת אסור, נתבאר ב רא"ש גיטין פ"ח סי' ב (ואף על פי שרגילין לטלטל

איגרת בשבת, היינו משום דחזי לצור על פי צלוחיתו, אבל גט מקצה ליה, ודמי לספרא

דאגדתא דאסור לטלטולי לעיל בפ' הניזקין (ס, א), ושטרי הדיוטות דאמרו אין קורין בהן,

אף לטלטלן אסור, אם מקפיד עליהן לצור על פי צלוחיתו). הובא במ"א ס"ק כ (ובגיטין

רפ"ח כתב הרא"ש, דאם מקפיד על איגרת לצור על פי צלוחיתו, אסור לטלטלו,

עמ"ש סי' ש"ח).

והוא כמו נייר חלק העומד לכתיבה, שיתבאר

לקמן סי' שח ס"ו (נייר חלק העומד לכתיבה, הוא מוקצה מחמת חסרון כיס, שמקפיד

עליו שלא להשתמש עליו שום תשמיש שלא יתלכלך. ועוד, שכיון שמקפיד עליו שלא להשתמש

בו אין עליו תורת כלי כלל).

וכאן שייך רק הטעם הראשון דלקמן שם

(מוקצה מחמת כיס), ולא הטעם השני (אין עליו תורת כלי), שהרי שטרי הדיוטות יש עליהם

תורת כלי.

וראה כנישתא דבי רב.

[1813]

גיטין עז, ב (ההוא שכיב מרע דכתב לה גיטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא, ולא הספיק

למיתביה לה, למחר תקף ליה עלמא, אתו לקמיה דרבא, אמר להו זילו אמרו ליה ליקניה

ניהלה לההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא ותיזל איהי ותיחוד ותפתח ותחזיק ביה).

ופרש"י (ואסור לטלטל גט בשבת ולמוסרו לה). רא"ש שם (פירש רש"י,

ואסור לטלטל הגט ולמוסרו לה. ואף על פי שרגילין לטלטל איגרת בשבת, היינו משום דחזי

לצור על פי צלוחיתו, אבל גט מקצה ליה).

[1814]

סעיף ז (אין מגרשין בשבת. ואם השעה צריכה לכך, כגון שכיב מרע שתקף עליו החולי,

ורוצה לגרשה כדי שלא תזקק ליבם, אם הגט ברשותו, יקנה לה אותו, ותזכה בו ובגט

שבתוכו).

[1815]

רשב"א גיטין עז, ב ד"ה ותיזיל (גט קודם נתינה אינו ראוי לצור על פי

צלוחיתו, דלגירושין קאי). עולת שבת סי' שח סקי"ג (וכל זה מיירי בגט שעדיין לא

ניתן לאשה ומזומן ליתן, שאינו ראוי לצור על פי צלוחית. אבל אם כבר קיבלה האשה את

הגט, שראוי לצור על פי צלוחית, מותר בטלטול. וכן כתב הרשב"א בחדושי גיטין).

[1816]

ברייתא קמט, א (כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות (כגון בני אדם המציירים בכותל

חיות משונות או דיוקנות של בני אדם של מעשים כגון מלחמת דוד וגלית, וכותבין תחתיה

זו צורת חיה פלונית וזו דיוקנית פלוני ופלונית, רש"י), אסור לקרותו בשבת (שמא

יקרא בשטרי הדיוטות, רש"י)). טור ושו"ע סט"ו (כותל או וילון שיש בו

צורות חיות משונות או דיוקנאות של בני אדם של מעשים, כגון מלחמות דוד וגלית,

וכותבים זו צורת פלוני וזה דיוקן פלוני, אסור לקרות בו בשבת).

והיינו אף אם מתענג בקריאתו, כדלעיל סי'

שא בקונטרס אחרון סק"ב (שלא התירו משום ענג אלא דברים שאיסורם הוא משם דרך

חול, כגון שלא יהא דיבורך (עיין סי' ש"ז ס"א בהג"ה) והילוכך בשבת

כבחול, דכשמתענג בהם יש כאן ענין ענג שבת ולא דרך חול, אבל שאר כל האיסורים

היוצאים מפסוק זה אם תשיב כו', אפילו הגזרות שגזרו חכמים בשבילם לסייג, פשיטא דלא

דחינן להו משום מצות ענג, שהיא מצוה הבאה בעבירה).

ולענין קריאת הכיתוב שתחת שלטים

בזמנינו, ראה שמירת שבת כהלכתה פכ"ט סמ"ז והערה קיז.

[1817]

רא"ש שם (ומסתברא לן דעיוני נמי אסור, דתניא בתוספתא (פי"ח ה"א)

כתב שתחת הצורה ודיוקנאות אסור להסתכל בהן בשבת ... עד כאן דברי ה"ר יונה

ז"ל). ר"ן סג, א (וכתבו בתוספות דלא אסרו למנות את אורחיו מתוך הכתב אלא

בקורא בפיו, דומיא דמונה בפיו דקתני, אבל להסתכל בכתב ולמנות במחשבתו מותר, דהא

איכא היכרא. והרב רבינו יונה ז"ל כתב דאפילו הכי אסור, דהא ההיא ברייתא

דמייתינן בשלהי שמעתין דקתני כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת,

תני בה בתוספתא אסור להסתכל בו).

וראה גם לעיל (הערה 1760 ).

[1818] בסעיף שלפנינו ושלאחריו

נתבארו דיני כמה סוגי ספרות:

(א)

ספרות הסטוריה כללית, אסורה בשבת משום גזרת שטרי הדיוטות.

(ב)

ספרות יפה, אסורה בשבת משום גזרת שטרי הדיוטות, ובחול – משום מושב לצים.

(ג) ספרות רומנטית, אסורה בשבת משום גזרת שטרי

הדיוטות, ובחול – משום שמגרה היצר.

(ד)

ספרות חנוכית, מותרת אף בשבת.

(ה)

ספרות מדעית, בשבת יש אוסרים משום גזרת שטרי הדיוטות, ויש מתירים.

[1819]

תוס' קטז, ב ד"ה וכל שכן (אותן מלחמות הכתובין בלע"ז, נראה לרבינו יהודה

דאסור לעיין בהן, דלא גרע מהא דתניא בפרק שואל (קמט, א) כתב שתחת הצורה והדיוקנאות

אסור לקרות בהן בשבת). שו"ע סט"ז (ספרי מלחמות, אסור לקרות בהם בשבת).

[1820]

רא"ש פכ"ג סי' א (והלין דכתבין מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק,

אסור לקרותן בשבת ... עד כאן דברי ה"ר יונה ז"ל). שו"ע שם (מליצות

ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק, כגון ספר עמנואל ... אסור לקרות בהם בשבת).

ספר מחברות עמנואל, לעמנואל הרומי

ב"ר שלמה, הוא פרקים במליצה וחרוזים ושירים. ויש בהם גם דברי חשק.

[1821]

תוס' שם (דאסור לעיין בהן).

[1822]

תוס' שם (ואפילו בחול לא ידע רבינו יהודה מי התיר, דהוה ליה כמושב לצים).

רא"ש שם (ואף בחול לא ידענא מי התירו, שהרי נאמר ובמושב לצים לא ישב. עד כאן

דברי ה"ר יונה ז"ל). שו"ע שם (ואף בחול אסור משום מושב לצים).

וכן הוא לעיל ס"ב (משום מושב

לצים), ושם נסמן (הערה 1663 ).

וכדתנן אבות פ"ג מ"ב (שנים

שיושבין ואין ביניהן דברי תורה, הרי זה מושב לצים, שנאמר (תהלים א, א) ובמושב לצים

לא ישב); וכאן אסרו גם ביושב וקורא לבדו.

וכן הוא לקמן הל' תלמוד תורה פ"ג

ה"ו (וכל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, עליו הכתוב אומר כי את דבר ה' בזה

וגו', כלומר שדבר ה' אינו יקר וחשוב בעיניו כל כך לעסוק בו, וכאלו מתלוצץ מדברי

תורה, ולכך כששנים יושבים יחד ואין ביניהם דברי תורה נקרא מושבם ביחד מושב לצים

שנאמר בכתוב ובמושב לצים לא ישב כי אם בתורת ה' חפצו). תניא פ"א (כל שאפשר לו

לעסוק בתורה ואינו עוסק שעליו דרשו רז"ל כי דבר ה' בזה וגו').

[1823]

ב"ח סוף הסי' (נראה לפע"ד דלשון הפוסקים לא משמע הכי, אלא כל שטרי

הדיוטות ומלחמות, אפילו כתובים בלשון הקדש אסור לקרות בהן). ט"ז סקי"ג (הלשון

בעצמו אין בו קדושה ... ותו דאכתי לא יצאנו מן מושב לצים, אף על פי שכתובים בלשון

הקודש, שזכרו התוס' במלחמות, דבליצנות אין חילוק בלשון. וכבר חלק מו"ח

ז"ל על זה, וכן עיקר).

[1824]

שו"ע שם (ובדברי חשק איכא תו משום מגרה יצר הרע. ומי שחיברן ומי שהעתיקן, ואין

צריך לומר המדפיסן, מחטיאים את הרבים).

[1825] עיקרו – תולדות ימי ישראל

בתקופת חורבן בית שני, וקורות העמים הקדמונים.

[1826]

ב"ח שם (ספר יוסיפון וספר דברי הימים של רבי יוסף הכהן וכיוצא בהן, דיש ללמוד

מספריהם כמה דברי מוסר ויראת שמים, אפילו העתיקם ללשון לעז, מותר לקרות בהן).

וראה לקוטי שיחות חכ"ג ע' 345

(בנוגע לסמכות היוסיפון ודייקנותו בכיו"ב – שרבים ערערו על זה, אף "שיש

בו עניני מוסר ויראת שמים" (שו"ע אדה"ז סי' ש"ז ס"ל) –

כן לא ראיתי מוזכר בתור רבי יוסף).

[1827]

רמב"ם בפירוש המשנה פכ"ג משנה ב (שכל זולת ספרי הנבואה ופירושיהם אסור

לקרותו לא בשבת ולא ביום טוב, ואפילו היה בו דברי חכמה ומדע). הובא במ"מ

פכ"ג הי"ט. בעל המאור מג, א ד"ה והא (מאחר שפשט מנהג הראשונים שהיו

נוהגין לדרוש בכל שבת ושבת עד זמן סעודה, אין לנו אנו היום למנוע עצמנו לקרוא בכל

כתבי הקדש ובכל ספר שיש בו סרך קדושה). ב"י ד"ה כתב שתחת הצורה (משמע

דדוקא בכתבי הקדש או ספר שיש בו סרך קדושה קורין, אבל לא בספר שאין בו סרך קדושה).

שו"ע סי"ז (אסור ללמוד בשבת ויום טוב זולת בדברי תורה, ואפילו בספרי

חכמות אסור).

[1828]

ב"י סוף סי' שח ד"ה כתב הרשב"א (לדעת הרמב"ם שכתבתי בסימן

ש"ז שאסור לקרות בשבת בשום ספר זולת ספרי הנבואות ופירושיהן, אפשר דלטלטלן

נמי אסור).

[1829]

שו"ת הרשב"א ח"א סי' תשעב (שמותר ... כאחד מספרי החכמה), וח"ז

סי' רפח (עוד נשאל אם מותר לטלטל ולקרות בספרי רפואות בשבת. והשיב שמותר לקרות

ומטלטלין אותם, מפני שהן ספרי חכמה. וכך הורה הרמב"ן ז"ל. ומה ש[אס]רו

רז"ל לקרות בשטרי הדיוטות בשבת, לא דמי להא). אגור סי' תקח (הרשב"א התיר

לקרא בשבת בספרי רפואות, מפני שחכמה היא, ולא דמי לשטרי הדיוטות, וכן הורה

הרמב"ן בתשובות). שו"ע שם (ויש מי שמתיר).

[1830] דרכי משה ס"ק ח (נוהגין

גם כן לקרות בספרי החכמות בשבת). לבוש סי"ז (וכן נוהגין).

[1831]

רשב"א שם (השיב עוד שמותר בשבת להביט באשטורל"ב, דכלי הוא. וכל כלי מותר

לצורך גופו, ואפילו כלי שמלאכתו לאיסור. וכל שכן שאין אלא כאחד מספרי החכמה, דמה

הפרש יש בין כתוב רשום בלוחות נחשת בעט ברזל לכתוב בספר. ואי משום גזרת סילוק

הלוחות וחזרתן, מאן לימא לן שיהא אסור ... אם היה רפוי מותר). שו"ע סי"ז

(וע"פ סברתו מותר להביט כה באצטרלו"ב בשבת). רמ"א שם (ולהפכה

ולטלטלה). מ"א ס"ק כה (באצטרול"ב, היינו כלי של החוזים בכוכבים).

שו"ע סי' שח ס"נ (הרשב"א מתיר לטלטל האצטרלו"ב בשבת, וכן ספרי

החכמות). מ"א שם ס"ק עו (האצטרלוי"ב, הוא כלי שחוזין בו הכוכבים,

ולא גזרינן שמא יסלק הלוחות ויחזירן, דמאן לימא לן שהוא אסור, דמאי שנא ממטה רפויה

בסימן שי"ג ס"ז (הרשב"א סי' תשע"ב)).

[1832]

סעיף כא (אבל אם אינו מהדקו כלל אלא מניחו רפוי לגמרי מותר. והוא שדרכו של כלי

להיות כך רפוי לעולם).

[1833]

סנהדרין קא, א (אין שואלין בדבר שדים בשבת (שכן עושין כשאובדין שום דבר שואלין

במעשה שדים והם מגידים להם, ואסור לעשות בשבת משום ממצוא חפצך, רש"י). רבי

יוסי אומר אף בחול אסור. אמר רב הונא (אין) הלכה כר' יוסי. ואף רבי יוסי לא אמרה

אלא משום סכנה, כי הא דרב יצחק בר יוסף, דאיבלע בארזא ואתעביד ליה ניסא, פקע ארזא

ופלטיה), ופרש"י (היה שואל במעשה שדים וביקש השד להזיקו ונעשה לו נס ובלעו

הארז). רא"ש סנהדרין פ"ז סי' ח (ומיהו אין ראיה מההיא דלקמן אלא לשאול

בהן להגיד על הגניבה וכיוצא בזה, אבל לעשות מעשה ... לא). טור יו"ד סי' קעט (וא"א

הרא"ש ז"ל כתב שמותר לישאל בהן על הגניבה, שאינו עושה מעשה, אבל לעשות

על ידן מעשה היה מסתפק), ושו"ע שם סט"ז (מעשה שדים, אסור. ויש מי שמתיר

לישאל בהם על הגניבה), וש"ך סק"כ (וכיוצא בזה, מפני שאינו עושה מעשה).

וראה כנישתא דבי רב.

[1834]

רבינו ירוחם ני"ב ח"ט עט, ג (לשאל מן השד בשבת משום רפואה, כל דבר שמותר

לעשותו בחול מדבר זה מותר לעשותו בשבת). מ"א סקכ"ו (נראה לי דדקדק משום

רפואה, משום דגרסינן בחלק אין שואלים מן השד בשבת (פרש"י כשאובדין שום דבר

שואלין במעשי שדים והם מגידים להם אסור בשבת משום ממצוא חפציך) ... אלא אם כן משום

רפואה כמ"ש סי' ש"ו ס"ז עיי"ש), והוא האמור לעיל סי' שו סי"ח

(ומותר למדוד האזור של מי שכואב לו ראשו, וללחוש על המדידה, כמו שנוהגות הנשים,

מפני שהיא מדידה של מצוה).

[1835]

בשו"ע הב"י ונו"כ שם לא מצינו בזה.

[1836]

ברייתא סנהדרין קא, א (ולוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת).

ופירוש הלכה זו, כמבואר בשו"ע

יו"ד סי' קעט ס"ו (מי שנשכו עקרב מותר ללחוש עליו, ואפילו בשבת), ופירש

בש"ך שם ס"ק ח (דאסור להרבות בשיחה כמ"ש בא"ח סי' ש"ז).

ובאליה זוטא סי' שכח ס"ק כז (ומשמע לפי זה דפירשו הש"ס

לוחשין וכו' שאין בו איסור שיחה בטילה). ועל זה כותב כאן, שהחידוש הוא, שאין בהם

משום ודבר דבר.

וזהו גם פירוש הדברים בראבי"ה סי'

רב (נראה לי שמותר ללחוש על דבר עין הרע בשבת). טור סי' שו (ולחש שמלחשים על כאב

הראש, שלוקחין אזורו ומודדין בו ג' אמות ג' פעמים ואומר הלחש על המדידה, אבי העזרי

התירו), ושו"ע שם ס"ז (ולמדוד אזור מי שהוא חולה וללחוש עליו, כמו

שנוהגים הנשים, מותר).

וכן הוא לעיל סי' שו סי"ח (ומותר

למדוד האזור של מי שכואב לו ראשו וללחוש על המדידה, כמו שנוהגות הנשים, מפני שהיא

מדידה של מצוה, ומשום הלחש אין איסור כמ"ש בסי' ש"ז).

ואף שהרפואה אסורה בשבת, כדלקמן סי' שכח

ס"א (כיון שעושה לרפואה וניכר הדבר שמתכוין לרפואה, אסור, משום גזרה שמא

ישחוק סממנים לרפואה). מכל מקום לא נאסר הלחש משום רפואה.

*

בברייתא זו יש פירוש נוסף, דמיירי שעדיין

לא נשכו, ולוחשין עליהם שלא יזיקו, וכדלקמן סי' שכח ס"נ ( לוחשין

על נחשים ועקרבים בשביל שלא יזיקו, אע"פ שאינן רצין אחריו, ואין בכך משום

צידה ), ושם נסמן.

[1837] עיקר היתר לקרוא נכרי

למקום היזק, ולומר לו כל המכבה אינו מפסיד, נאמר לענין דליקה, בגמרא קכא, א (אמר

ר' אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד), ונפסק לקמן סי' שלד סכ"ז (בדליקה

התירו לומר בפני הנכרי כל המכבה אינו מפסיד, ואם אינו כאן יכול לקרותו לכאן ולומר

כן בפניו).

ואילו

כאן הובאו ב' דעות, אם אומרים כן גם בכל הפסד הבא לאדם פתאום, או רק בדליקה.

[1838]

בה"ג הל' שבת פט"ז יט, א (בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד, וכן

במשקל בידקא, וכן מיטרא). רא"ש פי"ו סי' י (אמר רבי אמי בדליקה התירו

לומר כל המכבה אין מפסיד. כתב בעל ה"ג דהוא הדין נמי לבידקא דמיא. וכן נראה,

דכל כיוצא בזה היזק הבא לאדם פתאום, כגון אם נתרועעה חבית של יין והולך לאיבוד.

ויראה שיכול לקרות הנכרי, וכשיבא הנכרי ממילא יכבה. דהשתא שרי למימר ליה כל המכבה

אינו מפסיד, קריאתו מיבעיא). דעה הא' בשו"ע סי"ט (סחורה הנפסדת בשבת על

ידי גשמים או דבר אחר, או אתי בידקא (פירוש נחל או אגם מים) דמיא ומפסיד ממונו, או

שנתרועעה חבית של יין והולך לאיבוד, מותר לקרות גוי, אף על פי שודאי יודע שהגוי

יציל הממון. וכן מותר לומר לגוי כל המציל אינו מפסיד, כמו בדליקה, שהתירו לומר כל

המכבה אינו מפסיד), וסי' שלד סכ"ו (וכן כל כיוצא בזה בהיזק הבא פתאום, כגון

אם נתרועעה חבית של יין, יכול לקרוא גוי, אף על פי שודאי יתקננה כשיבא).

אמנם כאן לא הזכיר רק "באו מים

שוטפים ומפסידים נכסיו, או שנתרועעו חביות של יין והולך לאיבוד", והשמיט

האמור בבה"ג "וכן מיטרא", ובשו"ע "סחורה הנפסדת בשבת על

ידי גשמים".

שהרי דרך התיקון בזה הוא בדרך כלל על

ידי איסור מדברי סופרים, ונתבאר לעיל סי"ב (ויש אומרים שהוא הדין במקום הפסד

לא גזרו על שבות, כגון לטלטל על ידי נכרי סחורה מוקצה הנפסדת על ידי גשמים (ואפילו

להביאה לבית דרך כרמלית אם אי אפשר בענין אחר), ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד

גדול). וכאן מיירי בהיתר "במלאכה גמורה".

ולקמן סי' שלד ס"ח (מי שיש לו

פירות בראש הגג ורואה מטר שבא, אסור לשלשלם בשבת דרך ארובה שבגג, מפני שטורח בדבר

שאינו לצורך שבת, ומעשה חול הוא וזלזול לשבת ... אבל מותר לכסותן מפני המטר).

ובאופן אחר ביאר בתהלה לדוד סוף

סקי"א (בסחורה הנפסדת על ידי גשמים דאינו הפסד הבא פתאום ... והרב ז"ל

בסל"ד השמיט הא דסחורה הנפסדת מפני הגשמים). וראה כנישתא דבי רב.

[1839]

שאף שהתירו לומר "כל המציל הפסד זה אינו מפסיד", מכל מקום לא התירו רמז

ממש, וכדלעיל ס"ז ( כל דבר שאסור לומר לנכרי לעשותו בשבת, אסור אפילו לרמוז לו

לעשותו ... כגון לומר לנכרי שיקנח חוטמו כדי שיבין שיסיר הפחם שבראש הנר, שהרי זה

כמצווהו להסיר הפחם, אלא שהוא ברמז) .

[1840]

ס' התרומה סי' רמו (לאפוקי מהלכות גדולות דפירשו דליכא חילוק בין דליקה לשאר

איסורי שבת). סמ"ג ל"ת סה טז, ג. שו"ת רשב"א ח"א סי'

תשפד (סחורה שירדו עליה גשמים והיא מפסדת בתוך המים ... דבדליקה דוקא התירו לומר

המכבה אינו מפסיד ... ואפילו לומר לגוי לא התירו ... דכל שאינו עושה אינו אומר

לגוי ועושה), וח"ד סי' רעז (אפילו לומר לכותי לא התירו ... דכל שאינו עושה,

אינו אומר לכותי ועושה).

[1841]

לבוש סוף סי"ט (והמיקל לא הפסיד). הובא במ"א ס"ק כז (והמקיל לא

הפסיד (לבוש)).

[1842]

הלכה זו כבר נתבארה לעיל סי' רמג ס"ב (והפליגו חכמים באיסור זה וגזרו בו

גזרות כגון אם עשה הנכרי מעצמו בשביל ישראל אסרו ליהנות בשבת ממלאכתו ולמוצאי שבת

עד בכדי שיעשה משום גזרה שמא יאמרו לו לעשות בשבת), ושם נסמן (הערה יט).

וכאן נתבאר, שאף אם אמר לו באיסור לעשות

מלאכה, מותר ליהנות בה לערב לאחר שהמתין בכדי שיעשה.

[1843]

מ"א סקכ"ח (ובלבד שלא יהא דבר של פרהסיא).

[1844]

סכ"א (נכרי שעשה בשבת ארון או קבר ... בשביל ישראל ... בפרהסיא בענין שהכל

יודעים שקבר זה או ארון זה נעשה בשבת לפלוני ישראל, אסור לקבור בו אותו ישראל

עולמית, ואף לאחר בכדי שיעשו, משום קנס על שנתחלל שבת על ידי נכרי בפרהסיא בשבילו

... והוא הדין אם נתחלל שבת על ידי נכרי בפרהסיא בשביל ישראל חי, אסור לו עולמית

משום קנס, אף על פי שלא צוה את הנכרי על ככה).

[1845] כדלקמן שם ( לא

החמירו חכמים אלא כשעשה הנכרי הדבר מעצמו, אבל אם קבל עליו קודם השבת לעשות זה

וקצץ לו הישראל שכר ולא קבע לו זמן אימתי יעשנו, ועשה בשבת מדעת עצמו, אין איסור

מן הדין לאחר המתנה בכדי שיעשו, אף על פי שעשה בפרהסיא).

[1846] "ויש אומרים שלא

אסרו עולמית גבי מת משום קנס, אלא משום שגנאי הוא למת שיקבר בקבר מפורסם שנתחלל בו

שבת בשבילו. ולפי זה גבי חי מותר אף לו לאחר בכדי שיעשו. ולעת הצורך יש לסמוך על

דעתם להקל בדברי סופרים".

וראה לעיל סי' רמד ס"ז.

[1847] תוכן הלכות אמירה לנכרי

לעשות מלאכה לצורך עצמו, בסעיפים שלפנינו, ולקמן סי' שכה ס"ב-ג, וסי' תמד

ס"ט, וסי' תנ ס"כ, והלכות שאלה ושכירות וחסימה סכ"ט:

(א)

מותר לומר לנכרי לעשות מלאכה לצורך עצמו בחפצים של עצמו (שז, לה-ח. שכה, ג. תנ, כ.

הל' חסימה כט).

(ב)

והיינו אף אם מגיעה מהמלאכה הנאה לישראל (שז, לה. שז, לח).

(ג)

אבל בחפצים של ישראל אסור לומר לנכרי לעשות מלאכה לצורך עצמו (שז, לה-ו. תמד, ט.

תנ, כ. הל' חסימה כט).

(ד)

והיינו אף אם לא מגיעה מהמלאכה הנאה לישראל (שז, לה. הל' חסימה כט).

(ה)

ואף אם מקנה לנכרי את החפץ לגמרי (שז, לה).

(ו)

נכרי העושה מעצמו לצורך עצמו בחפצים של ישראל, אין צריך למחות בו (שז, לה).

(ז)

מותר לתת לנכרי מאכל שיכול לאכול בחצר, אף שיודע שיוציאו (שכה, ב. תמד, ט).

(ח)

אבל אם אינו יכול לאכלו בחצר אסור, שניכר שיוציאן לחוץ (שכה, ב. תמד, ט).

[1848]

רמב"ן עה"ת בא יב, טז (שלא גזרו באמירה לגוי אלא בשלנו, אבל בשלו אומר לגוי

ועושה). הגהות מרדכי רמז תנט (מותר לומר לנכרי עשה מלאכתך). מ"מ פ"ו

הכ"א (דע שאמירה לנכרי במלאכת הנכרי מותרת גמורה, רוצה לומר שמותר לישראל לומר

לנכרי לעשות מלאכת הנכרי עצמו. וכן כתבו המפרשים ז"ל). רמ"א סכ"א (מותר

לומר לו לעשות מלאכה לעצמו). הובאו במ"א סקכ"ט.

וכן הוא לקמן סל"ו (מותר לומר

לנכרי עשה מלאכתך), וסל"ח (מותר לומר לנכרי עשה מלאכתך). סי' שכה ס"ג ( ואפילו

לומר בפירוש עשה מלאכתך בחפצים שלך מותר) . סי' תנ ס"כ (אבל מותר לומר לו

קנה לך חמץ בדינר שלך ואכול). הלכות שאלה ושכירות וחסימה סכ"ט (אבל מותר לומר

לו חסום פרתך ודוש בה דישה שלך).

[1849]

בהגהות מרדכי שם (נראה לומר שאיסור אמירה לנכרי אינו אלא בדבר

שישראל נהנה, שאומר לנכרי עשה מלאכתי, כבה לצרכי, הדלק לצרכי, אבל מותר לומר לנכרי

עשה מלאכתך).

וכן פסק הרמ"א ביו"ד סי' רצז

(הב') ס"ד (כל אמירה לעובד כוכבים, אפילו באיסור לאו, אסורה. אם לא שהעובד

כוכבים עושה להנאת עצמו).

וכן פסק המ"א כאן ס"ק כט (והגהות

מרדכי פ"ה, דבדבר שאין הישראל נהנה ממנו מותר לעכו"ם לומר לעשות).

אמנם חלק עליהם הש"ך ביו"ד שם

ס"ק ד (משמע דכשהעובד כוכבים עושה להנאת עצמו מותר ... אבל ... נתבאר לך

מדברי התוס' [דלקמן הערה 1852 ]

והאגודה [דלקמן הערה 1862 ]

והרא"ש [דלקמן הערה 1852 ]

והנ"י [דלקמן בסמוך] דאפילו העובד כוכבים עשה להנאת עצמו אסור בדבר של ישראל,

ודלא כהגהת מרדכי שכתב הרב).

ועל כן אינו מחלק בין יש מזה הנאה

לישראל או לאו, אלא מחלק בין עושה בשל ישראל לבין עושה בשל נכרי, כמבואר בנימוקי

יוסף ב"מ נג, א (ושמעינן מינה לענין סוגיא, דישראל דאומר לעובד כוכבים חסום

פי פרתי ודוש בה דישה שלך, או חסום פרתך ודוש בה דישה שלי, אסור משום אמירה לעובד

כוכבים, שהרי עושה מלאכת איסור בדבר של ישראל. ולא דמי להא דתניא במכילתא [סדר בא

פרשה ט'] דבמלאכת העובד כוכבים ליכא משום אמירה לעובד כוכבים, דשאני התם שאינו

עושה בשל ישראל כלום).

ופסק כאן כדעת הש"ך. ואף

בדעת המ"א מסתפק רבינו לעיל סי' רמה בקונטרס אחרון ס"ק ד (לדעת

המ"א שפירש בסי' ש"ז. דאף כשנותן לו אין איסור אלא כשיש לו הנאה מזה,

מכלל דכשאומר לו עשה בשלך שרי בכל גוונא. ואף אם אין כן דעת המ"א). והיינו

שהמ"א אינו אוסר כשהישראל נותן לו משלו אלא כשיש להישראל הנאה מזה. אבל

כשאומר לו עשה בשלך, אפשר מודה המ"א לש"ך להתיר אף אם מגיע לישראל הנאה

מזה.

וכן הוא לקמן סל"ח (אף אם מגיע מזה

ריוח לישראל, כמו שנתבאר לעיל).

[1850]

יראים סי' עדר (מותר ישראל לומר לעובד כוכבים כבה את דליקתך). הובא במ"א סוף

סקכ"ט.

[1851]

נתבאר לעיל סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק ה ( דאף כשהנכרי עושה בשל

ישראל ... לא אסרו אלא האמירה, אבל לא למחות כשרואהו. וכן דעת כל האחרונים בסי'

רמ"ג גבי קבלנות דמרחץ ... דכשעבד אדעתא דנפשיה שרי, אם לא משום שהישראל

מרויח, או משום מראית העין דמחובר, עיי"ש היטב, ולא חששו כלל לעצי הישראל,

דודאי השכיר שנה מסיק בעצי בעל הבית).

וכן הוא לעיל סי' שה סוף סכ"ט ( כשעושה

בשביל עצמו, לא החמירו אלא שלא לומר לו לעשות, וע"ד שיתבאר בסוף סי' ש"ז) .

ויתירה מזו, אפילו נותן לו ויודע

שיוציאן לחוץ, אינו צריך למחות בו, כדלקמן סי' שכה ס"ב ( ומותר

ליתן לפניו מזונות בחצר, אע"פ שיודע שיוציאן לחוץ), וסי' תמד ס"ט (ואף על

פי שהוא יודע שהנכרי יוציאנו ועל מנת כן הוא נותן, מכל מקום כיון שאינו אומר לו בפירוש

שיוציאנו, הרי הנכרי עושה כן מדעת עצמו ואינו שלוחו של ישראל), ושם נסמן

(הערות נג-ד).

[1852]

ב"מ צ, א (חסום פרתי ודוש בה), לפירוש ר"י בתוס' שם

(לומר לנכרי בשבת הילך בשר ובשל לצרכך ... אמר ר"י ... הכא אותו דבר שאומר לנכרי

לעשות הוא אינו יכול לעשות, כמו לבשל או לחסום). רא"ש ב"מ פ"ז סי' ו

(חסום פרתי ודוש בה תבואתך ... אסור לעשות מה שהנכרי עושה במאמרו. וכן נמי אסור בשבת

לומר לנכרי ... הילך בשר זה ובשל אותו לצורכך בשבת). שו"ע סכ"א (אסור

לומר לגוי בשבת הילך בשר זה ובשל אותו לצרכך).

והיינו כיון שהמלאכה היא בכלים וחפצים

של הישראל, כמבואר בתוס' ג, א ד"ה בבא ( בנכרי והחפץ

של נכרי ... אין כאן איסור כלל, כיון שאין החפץ של בעל הבית).

נימוקי יוסף ב"מ נג, א (שהרי עושה

מלאכת איסור בדבר של ישראל. ולא דמי להא דתניא במכילתא [סדר בא פרשה ט'] דבמלאכת

העובד כוכבים ליכא משום אמירה לעובד כוכבים, דשאני התם שאינו עושה בשל ישראל כלום).

אגודה רפ"ק דשבת (ויש לחלק, התם המזונות

של ישראל הם ... התבואה של הכותי).

וכפי שהוכיח הש"ך (דלעיל הערה 1849 ).

וכן הוא לקמן סל"ו ( אבל

אם החפצים המוקצים שהביא הנכרי הם של הישראל, אינו רשאי לומר לו שיטלטלם להצניעו).

סי' תמד ס"ט (צריך ליזהר שלא יאמר לו להוציאן מביתו למקום שאסור לטלטל בו

בשבת מן התורה). סי' תנ ס"כ (כיון שהישראל נותן דינר להנכרי ואומר לו שיקנה

בו חמץ, והנכרי קונה אותו בדיבורו של ישראל, הרי זה נראה כשלוחו מטעם שנתבאר בסימן

ש"ז). הל' שאלה ושכירות וחסימה סכ"ט (בשבת אסור לומר לנכרי הילך בשר זה

ובשלהו היום לעצמך).

ואפשר דהיינו דוקא כשאומר לו בשבת,

כדלעיל סי' רמה בקונטרס אחרון סוף ס"ק ד ( אפשר דאין איסור אלא

בשבת עצמו, אבל קודם השבת אין איסור). וראה לעיל (הערה 1692 ).

[1853]

לבוש סכ"א (שכיון שהוא נותן לו את הבשר על מנת לבשלו, אף על פי שמקנהו לגוי).

[1854]

תוס' יט, א ד"ה נותנין (נותנין מזונות לנכרי בחצר, בשבת ... ודוקא מזונות, אבל

שאר חפצים אסורים ... אין מזונותיהן עליך). הרי שגם אם אין מזונותיהן עליך אסור

כשנותן לו על מנת להוציא. לבוש שם (ואפילו אין מזונותיו עליו).

[1855] ש"ך יו"ד סי' רצז ס"ק ד

(המועתק לעיל הערה 1849 ).

[1856]

תוס' ב"מ צ, א ד"ה חסום (שאין ישראל נשכר בחסימה, אלא אדרבה מפסיד). ומכל

מקום אסר שם הר"י כמובא לעיל.

[1857]

לבוש שם (נראה הגוי כשלוחו לבשל).

וכן הוא לקמן סי' תמד ס"ט (שלוחו

של ישראל). סי' תנ ס"כ (נראה כשלוחו). הל' חסימה סכ"ט (ואמירה לנכרי

אסורה בכל האיסורים שבתורה כמו בשבת ומועד), והיינו שגם טעם איסור זה הוא

כנ"ל סי' רמג ס"א (מדברי סופרים יש שליחות לנכרי לחומרא).

[1858]

רמב"ם פ"ו הכ"א (נכרי שהביא חפציו בשבת והכניסן לבית ישראל מותר. ואפילו

אמר לו הניחן בזוית זו הרי זה מותר). ומ"מ שם (והנראה מלשונו הוא שחפצים אלו הוא

מפקידן אצל ישראל ואין בזה שום איסור).

[1859]

מ"א סקל"ב (אבל אם התבואה של ישראל, אסור לומר לעכו"ם לפנותו. והוא

הדין בכל דבר המוקצה, דהוה ליה שבות דשבות).

וכדלעיל סל"ה ( אסור

לישראל לומר לו טול כלים אלו או חפץ זה ועשה בו מלאכתך בשבת ).

[1860]

מ"מ שם (ואפילו יביאם לישראל ויהיו דברים האסורין בטלטול, כיון שהם ביד הנכרי,

רשאי לומר לו לפנותן לאיזה מקום שירצה, ואין כאן שבות דשבות כיון שהם ביד הנכרי).

[1861]

סי"ג (ואפילו אם שכח ונטל בידו מוקצה גמור, רשאי לטלטלו לכל מקום שירצה, כיון

שכבר הוא בידו. ויש מי שאוסר במוקצה גמור, וראוי לחוש לדבריו, אלא אם כן במקום

הפסד).

וכיון שיש מתירים אפילו בישראל, לכן על

ידי נכרי מותר, כדלעיל סי' רעט ס"ה (ולענין טלטול על ידי נכרי סומכין על סברא

הראשונה). לקמן סי' שיד סי"ז (ויש לסמוך על דבריהם לענין אמירה לנכרי). סי'

תקו ס"ג (לפי שיש מי שאומר שאפילו ישראל מותר לרקד על ידי שינוי קצת, לכך יש לסמוך

על דבריו להקל על ידי נכרי).

[1862]

אגודה ריש פרק קמא דשבת (ראיתי כותים בעלי חובים מביאים עגלות מלאות תבואה ביום השבת,

וישראל נותן להם מפתח אוצרו, והכותים נושאים ומודדין ומונין, ולא ראיתי אחד מרבותי

מוחה בדבר, כי התבואה של הכותי עד אחר שיחשוב עמו). רמ"א סכ"ב (גוים המביאים

תבואה בשבת לישראל שחייבים להם, והישראל נותן לו מפתחו לאוצרו, והגוי נותנו לשם ומודדים

ומונים, יש מי שמתיר משום דגוי במלאכת עצמו עוסק ואינו של ישראל אחר המדידה).

וכדלעיל סל"ה-ו, שבחפצים של נכרי

מותר לומר לו עשה מלאכתך בשבת.

[1863]

אור זרוע הל' שבת סי' פז (מעשה שהביאו יין ממרחק ללובי"ן,

במקום שהיה דר מורי אב"י העזרי, בערב שבת, ולא הספיקו להורידו עד שקדש עליהם

היום, והיו הרבה סוסים בעגלה, והיה אומר להם העגל[ון], או תורידו היין או תצטרכו

לשלם לי כל הוצאות סוסים, אעפ"כ לא התיר אב"י העזר"י לא להוריד ולא

לומר לעכו"ם להוריד). מ"א סקל"ב (אבל אם התבואה של

ישראל אסור לומר לעכו"ם לפנותו. והוא הדין בכל דבר המוקצה, דהוה ליה שבות

דשבות).

[1864]

סעיף ה (חביות של יין שהובאו על עגלה אסור להורידם בשבת ... אפילו על ידי נכרי, אלא

במקום הפסד גדול, כמ"ש בסי' ש"ז).

[1865]

כדלעיל ס"ו ( כל דבר שאסור לעשות בשבת מן הדין, אסור לומר לנכרי אפילו מבעוד

יום לעשותו בשבת).

[1866]

סעיף י ( כיון שהנכרי היה צריך ליטול רשות מתחלה מהישראל אם יבעיר עציו

וידליק נרו בשבת, והוא עושה כן מדעת עצמו, והישראל רואהו ושותק לו, אם כן מבין

הנכרי מדעת הישראל שזה נוח לו, ומתכוין הוא בעשייתו בשביל הישראל, לפיכך צריך

למחות בידו) .

וראה במצויין שם מסקנת רבינו במהדורא

בתרא.

[1867]

רמ"א יו"ד סי' קטו ס"ב (ואם הישראל רואה עשיית

הגבינות והחליבה, מותר).

ואף שהש"ך חלק עליו שם ס"ק כ

(זהו על פי מה שכתב [הרמ"א] בדרכי משה ובתורת חטאת ... אבל באמת נראה לי ... אין

לחלק בין ראה הישראל עשיית הגבינות או לא, כיון שאסרו חכמים גבינות העובד כוכבים כל

הגבינות אסרו ... דבעי דליעבד ישראל מעשה שישים ישראל הקיבה לתוך החלב).

חלק עליו המנחת יעקב כלל פא ס"ק ג

(ולענ"ד אין דבריהם מוכרחים וברורים כל כך, דאפשר לומר אע"פ דלא פלוג

רבנן בתקנתן ואסרו אפילו במקום שמעמידין בפרחים, מכל מקום היכי דישראל רואה העשיה

שאני, דלא גזרו מעולם כה"ג, כיון דליכא למיחש למידי ... לכן נראה לי דאין

לזוז מפסק הרב).

[1868]

שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סי' קנה (שמעתי ממורי הגביר, שמותר לישראל לילך

בעדר של גוי ולהיות שם חדש או חדשים ולראות אף בשבת כשהגוי חולב [ועושה הגבינה], דכיון

שאין הגוי מוכר לו את החלב כי אם אחר עשותו את הגבינות, גוי כי עביד מלאכה בשבת מלאכה

דידי' עביד). רמ"א סכ"ב (גוים העושים גבינות בשבת והישראל רואה, יקנה אותם

ממנו, דמכל מקום הגוי אדעתא דנפשיה קעביד, אף על פי שהישראל עומד בעדר חודש או חדשים,

ואדעתא למכרם לישראל קא עביד, שרי).

[1869]

מ"א סקל"ג (הכא עדיין הגבינות אינן של ישראל, ואפילו אם העכו"ם אינו

עושה הגבינות כי אם בשבת).

[1870]

סל"ה ( מותר לומר לו שיעשה מלאכה לצורך עצמו, או לצורך נכרי אחר,

ואפילו אם מגיע לישראל הנאה מזה ).