שיחת ש"פ וישלח, ט"ז כסלו, ה'תשכ"ט

הערות

1. 2199. סעיפים א-ב – הוגהו ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסו בהוספות ללקו"ש ח"ה ס"ע 426 ואילך – העתק ללה"ק ע"י אחד השומעים (נוסף על המהדורא שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א באידית – לקו"ש שם ע' 422 ואילך). במהדורא זו ניתוספו איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.
2. 2200. לך לך יב, ג ("ואברכה מברכיך"). תולדות כז, כט ("מברכיך ברוך").
3. 2201. ברכות נה, א. סוטה לח, ב. ירושלמי ברכות ספ"ח*. ועוד. וראה ג"כ שו"ע אדה"ז או"ח סוסר"א. ומה שאדה"ז מוסיף שם: "שהוא מזרע אברהם שנא' בו" – הוא לבאר, דכפשוטו, "ואברכה מברכיך" (וכפי' הרמב"ן ועוד) קאי על אברהם (ולא על עם ישראל), משא"כ "מברכיך ברוך" שבהמשך ל"יעבדוך עמים גו'", דקאי על בנ"י. *) ולהעיר שבירושלמי שם מדובר אודות ברכתו של גוי : " אם ברכך גוי ענה אחריו אמן , שנאמר (עקב ז , יד) ברוך תהי' מכל העמים ". וראה ד"ה ברוך תהי' מכל העמים תרכ"ט (שנאמר לפני מאה שנה (סה"מ תרכ"ט ס"ע תג)) : " נמצא שמפרש שהברכה הוא מכל העמים דוקא , שהעמים יברכו את ישראל ". ואם הדברים אמורים בנוגע לברכתו של גוי , אף שלכאורה אינה פועלת מאומה למעלה – עאכו"כ בנוגע לברכתו של יהודי , שבודאי פועלת כו' , ועד שכשם שאצל הקב"ה דיבורו חשיב מעשה (ב"ר פמ"ד , כב . ועוד) , כן הוא גם אצל איש ישראל (מהנחה בלתי מוגה) .
4. 2202. וי"ל דזהו החילוק בין ב' הכתובים: בתולדות שם: "מברכיך ברוך" – (אפשר גם) ע"י אחרים (ע"ד מחז"ל בב"ר פל"ט, יב). יתרה מזו בלך לך שם: " ואברכה מברכיך". ועפ"ז יובן זה שבנוגע לבנ"י (בברכות וסוטה שם) מובא הכתוב ד"ואברכה מברכיך", אבל בנוגע לגוי (ירושלמי שם) – הכתוב ד"מברכיך ברוך"* (אבל קשה מתוס' סד"ה ואברכה – חולין מט, א). *) וחילוק נוסף – שבכתוב שהובא בירושלמי בנוגע לגוי , נאמר תחילה : " אורריך ארור ", ואילו בכתוב שהובא בברכות וסוטה בנוגע לבנ"י נאמר תחילה : " ואברכה מברכיך " (ראה גם לקוטי לוי"צ הערות לזח"ג ע' שעב) . – מהנחה בלתי מוגה .
5. 2203. ב"ר פס"א, ד. ילקו"ש ח"ש רמז קט (ובדב"ר פ"א, יג* – בשינוי קצת**). *) ושם , בפירוש הפסוק (דברים א , יא) " יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים ": " ד"א למה ברכן בלשון תוספת , שתוספתו של הקב"ה יתירה מן העיקר וכו' ". ולהעיר שבין הדוגמאות שהובאו במדרשים הנ"ל בנוגע להעילוי שב " תוספתו של הקב"ה " – " כיצד , יצחק הי' עיקר לאברהם , ומה שהוסיף לו יותר מן העיקר , שנאמר (חיי שרה כה , א) ויוסף אברהם ויקח אשה וגו' . יוסף הי' עיקר לאמו , בנימין שהי' תוספת .. שנאמר (ויצא ל , כד) יוסף ה' לי בן אחר .. ובני בנימין בלע ובכר ואשבל וגו' (ויגש מו , כא) , הרי יותר מיוסף " [וכן " עיקר שניו של איוב לא היו אלא ע' שנה , ניתוסף לו מאה וארבעים שנה , דכתיב (איוב מב , טז) ויחי איוב אחרי זאת מאה וארבעים שנה " (ב"ר שם)] – הובאה גם הדוגמא מחזקי' , ש " עיקר מלכותו י"ד שנה , ומה שהוסיף לו הקב"ה יותר מן העיקר .. שנאמר (ישעי' לח , ה) הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה ". וענין זה קשור במיוחד עם י"ט כסלו , כי , בנוגע לחזקי' אמרו חז"ל (סנהדרין צד , א) ש " ביקש הקב"ה לעשות חזקי' משיח ", וכיון ש " ביקש הקב"ה ", הרי בודאי נפעל כן ב " עלמין סתימין ", וסוכ"ס יומשך ויתגלה גם ב " עלמין דאתגליין ", שלכן יש דעה (שם צח , ב) שמשיח " חזקי' שמו " (מהנחה בלתי מוגה) . **) ראה לקמן הערה 18 .
6. 2204. ראה תוד"ה נפסל (מנחות כ, ב). ירושלמי פסחים פ"ד ה"א (לעיל ע' 199. וש"נ).
7. 2205. מגילה כז, סע"ב. וברש"י שם: "שמא הי' עת רצון". וי"ל דזה עצמו שבנ"י מברכים זא"ז גורם נח"ר למעלה, והוי "שמא" קרוב לודאי (ובזה יומתק מה דאיקפיד רב – דלא הוי שמא שקול).
8. 2206. שאמירת "וכן למר" וכיו"ב – מחדשת ומוסיפה על "ואברכה מברכיך" גרידא; ודוחק גדול לומר דהקפדת רב הייתה רק על "וכן" – היינו שתהא ברכה כברכתו דוקא.
9. 2207. עיין מאה שערים אמרי קודש ס"ט מאדה"ז (מאמרי אדה"ז הקצרים ע' תסד. וש"נ): "מורי כו' אומרה בפה אף שלא יבינו כו' בכדי להמשיך כו' בזה העולם". וכמובן גם ממחז"ל בנוגע להיפך הברכה: "אל יפתח אדם פיו כו'" (ברכות יט, א). והחידוש דאדה"ז הוא – שאפילו בדבור ד"ת כן הוא. ובזה יובן מה שאמר ר' ישמעאל לגוי שבירכו "כבר מילתך אמורה" (ירושלמי ברכות שם) – דלכאורה, למה הוצרך לומר לו זאת, והרי כבר מילתי' אמורה גם כשר"י לא יאמר לו זאת. ובפרט שהגוי מסתמא לא הבין למה נתכוון (במכ"ש מתלמידיו ששאלוהו "כמה דאמרת להדין כו'") – אלא רצה ר"י ע"י אמרתו זו – לפעול המשכת וגילוי הברכה. אלא שבנוגע לעכו"ם, הסתפק באמירת "כבר מילתך אמורה", מבלי לפרט הברכה, או לומר "וכן".
10. 2208. נצבים כט, יד.
11. 2209. בענין זה נזכר גם העילוי ד"עד מהרה ירוץ דברו" (תהלים קמז, טו), כמבואר בדרושי חסידות (לקו"ת ס"פ קרח) בענין מקל שקד (מהנחה בלתי מוגה).
12. 2210. ראה לקו"ת ויקרא א, ג.
13. 2211. ברכות לד, ב (במשנה). וש"נ.
14. 2212. קונטרס "חנוך לנער" ס"ע 48.
15. 2213. משא"כ הברכה ד"ואברכה מברכיך" מצד עצמה, היא רק מבחי' השתל', כמבואר בד"ה אריב"ל תרכ"ט* (שנאמר לפני מאה שנה). *) המאמר הראשון שבספר המאמרים תרכ"ט . – ולהעיר , שאף שלא נתפרש זמן אמירת המאמר , הרי זה בודאי לפני חנוכה (כי המאמר שלאחריו שייך לחנוכה) , ולאחרי שמח"ת (כי מאמרי חודש תשרי נדפסו בסוף סה"מ תרכ"ח , כפי שמצינו כמ"פ (ראה גם " פתח דבר " מכ"ק אדמו"ר שליט"א לסה"מ תרכ"ו , ובהערה 2 שם) שרבותינו נשיאינו היו מצרפים את מאמרי חודש תשרי לשנה הקודמת , ומאמרי השנה החדשה היו מתחילים בפ' בראשית) , כך , שזהו מאמר ששייך לזמן זה , ובפרט לי"ט כסלו , שהרי מובא שם (ע' ב) הענין ד " פדה בשלום נפשי " (מהנחה בלתי מוגה) .
16. 2214. ראה ד"ה הנ"ל תרכ"ט, ד"ה כה תברכו באוה"ת נשא (ע' ער ואילך) ותרכ"ו (סה"מ תרכ"ו ס"ע קל ואילך). ועוד.
17. 2215. נוסף לכך שהנהגה זו היא מצד טבע נפשות בנ"י, כמבואר בתניא אגה"ק (סי"ב) ש"ישראל בטבעם הם רחמנים וגומלי חסדים מפני היות נפשותיהם נמשכות ממדותיו ית' אשר החסד גובר בהן .. מדת החסד והרחמנות הוטבעה בנפשות כל בית ישראל מכבר מעת בריאותן והשתלשלותן ממדותיו ית'" (מהנחה בלתי מוגה).
18. 2216. הדיוק " על העיקר" (ב"ר שם) – ולא " מן העיקר" (דב"ר שם): מפשטות הלשון משמע שהתואר "עיקר", הוא שהוא עיקר גם לגבי התוספות. ולכאורה*, מכיון שהתוספות הוא מרובה מן העיקר, למה נקרא בשם עיקר גם לגבי התוספות המרובה ממנו (והול"ל: שרש, התחלה, או כיו"ב)? ולכן יש לפרש, שבה"עיקר" נכלל בהעלם גם התוספות, ופירוש "תוספתו מרובה מן העיקר" הוא שגם התוספות בא ונמשך מן העיקר (וע"ד המבואר במ"א (ראה תו"מ חמ"ו ריש ע' 90. וש"נ) בענין "יפה כח הבן מ כח האב" (שבועות מח, סע"א. וש"נ), שגם כח הבן, כשהוא יפה וגדול מכח האב – נמשך הוא מכח האב). יתירה מזו " על העיקר", שהתוספות הוא נעלה מהעיקר, ואינו כלול בהעיקר גם בהעלם. ובכ"ז קוראו "עיקר" – אשיגרי' דלישני' ד"מן העיקר". ודוחק. וי"ל (ועיקר) דמה שגם בזה נקרא בשם "עיקר" הוא לפי שהוא המעורר ותנאי עיקרי שתבוא התוספות. וכמו בנדו"ד, שהמעורר ברכתו של הקב"ה הוא ברכת האדם, שמברך בשליחותו של הקב"ה. ומכיון שברכת האדם היא המעוררת את ברכתו של הקב"ה (ודבר המעורר ענין (סיבה ומסובב) יש לו יתרון בזה על הדבר הבא על ידו – המשך וככה תרל"ז סעיפים טו-טז – סה"מ תרל"ז ח"ב ס"ע תטז ואילך), נקראת היא בשם עיקר כביכול גם לגבי ברכתו של הקב"ה. *) בנוגע לשאלה זו , אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א , שכיון שאף אחד אינו שואל אותה , הרי הוא מוכרח לשאול זאת בעצמו ... ואין זה דבר חידוש , שהרי ישנו הלשון הידוע : " הוא מותיב לה והוא מפרק לה "... (מהנחה בלתי מוגה) .
19. 2217. ובפרט ביום השבת, ובאופן של התוועדות, שיש בה המעלה ד"גדולה לגימה שמקרבת" (ראה סנהדרין קג, סע"ב ואילך) – לא רק "לגימה" ברוחניות, אלא גם "לגימה" כפשוטה (מהנחה בלתי מוגה).
20. 2218. עיין תניא אגה"ק סכ"ג – דמשמע שם דבכל מצוה איזו שתהי' יש מעלה כשנעשית במעמד עשרה מישראל כיון דאז שכינתא שרייא עלייהו (אלא שבדבר דקדושה – תנאי הוא). וא"כ הוא – ה"ז חידוש גדול. ולא אשתמיטתי' להזכיר זה במק"א וכו'.
21. 2219. תניא פרק לב. ובנוגע לענינינו – ברכת הקב"ה שלמעלה מהשתל', הרי ודאי שנוגע שם ה"כולנו כאחד", שהרי בבחינה זו היא תכלית האחדות (והפשיטות). ובזה יובן מה שמבואר בד"ה אריב"ל שם (ע' ו) שהמעלה דברכת (נשא ו, כז) "ואני אברכם" (על "ואברכה מברכך") הוא, כי "תיבת אני היינו אוא"ס עצומ"ה", בחי' ברכת הקב"ה – דלכאורה, מהי שייכותו של ביאור זה למ"ש בגמרא (חולין מט, סע"א) "דמוקי לה לברכת כהנים במקום ברכה דישראל"* (ובפרט שבמאמר זה עצמו מביא דברי הגמרא) – והביאור, כי הכלי לברכתו של הקב"ה – " ואני אברכם" – הוא מה שהכהנים מתברכים יחד עם ישראל** – "כולנו כאחד"***. *) ובפרטיות יותר : בגמרא שם (ובפרש"י) : " ישמעאל כהנא מסייע כהני .. דתניא כה תברכו את בני ישראל , רבי ישמעאל אומר , למדנו ברכה לישראל מפי כהנים , לכהנים עצמן לא למדנו , כשהוא אומר ואני אברכם , הוי אומר , כהנים מברכין לישראל , והקב"ה מברך לכהנים . רבי עקיבא אומר , למדנו ברכה לישראל מפי כהנים , מפי גבורה לא למדנו , כשהוא אומר ואני אברכם , הוי אומר כהנים מברכין לישראל , והקב"ה מסכים על ידם . אלא רבי עקיבא ברכה לכהנים מנא לי' .. מואברכה מברכיך . ומאי מסייע כהני (הואיל ורבי עקיבא נמי אית לי' ברכה לכהנים מקרא אחרינא) , דמוקי לה לברכת כהנים במקום ברכה דישראל " (אצל ברכת ישראל , דהכי עדיפא , דמשמע שמתברכין הן עם השאר) . ויש לומר , שנוסף לכך שהברכה לכהנים היא ביחד עם הברכה שמברכים הכהנים את בנ"י , יש בה גם המעלה של " ברכת כהנים ", והיינו , שגם ברכתו של הקב"ה לכהנים היא בדוגמת ברכת כהנים (שהרי " אלקיכם כהן הוא " (סנהדרין לט , סע"א)) , למעלה מהשורש ומקור כו' – מבחי' העצמות , שזהו המבואר בד"ה אריב"ל בפירוש " ואני אברכם ", ש " תיבת אני היינו אוא"ס עצומ"ה " (משא"כ כאשר הברכה לכהנים היא מהפסוק " ואברכה מברכיך ", הנה אע"פ שגם אברהם הי' כהן (ראה הנסמן בלקו"ש ח"ה ע' 68 הערה 9) , להיותו איש החסד , הרי זו ברכה הקשורה עם בשר ודם , ואז ההמשכה היא רק מהשורש ומקור כו') . וענין זה גופא (שגם בברכה לכהנים ישנו העילוי של ברכת כהנים שלמעלה מהשורש ומקור) קשור עם העילוי המפורש בגמרא " דמוקי לה לברכת כהנים במקום (אצל) ברכה דישראל " (שמתברכין הן עם השאר) – כי , כדי שתהי' ההמשכה מבחי' העצמות , הרי זה ע"י האחדות וההתכללות עם כל בנ"י (מהנחה בלתי מוגה) . **) והיינו , שאע"פ שהכהנים הובדלו מכל שאר בנ"י , כמ"ש (דברי הימים-א כג , יג) " ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים ", מ"מ , כדי שתומשך להם הברכה מבחי' העצמות , הרי זה דוקא עי"ז שמתאחדים עם כל בנ"י (מהנחה בלתי מוגה) . ***) וכידוע גודל מעלת האחדות , כמ"ש (הושע ד , יז) " חבור עצבים אפרים הנח לו ", וכמארז"ל (ב"ר פל"ח , ו) שגם כאשר הי' חסר אצל בנ"י בקיום התומ"צ בשלימות , היו נוצחין במלחמה בגלל מעלת האחדות (מהנחה בלתי מוגה) .
22. 2220. ועד שיומשך קיום היעוד הפנימי והעיקרי – "יעלה הפורץ לפניהם" (ע"פ מיכה ב, יג), פריצה שלמעלה מהשורש ומקור, "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" (ויצא כח, יד), עד ל"נחלה בלי מצרים" (שבת קיח, סע"א), שמבטלת את כל ההגבלות כו' (מהנחה בלתי מוגה).
23. 2221. דברים א, יא.
24. 2222. והרי דבר גבולי אין לו ערך כלל לגבי בלי גבול, שלכן הנה מריבוי גבולים לא יתהווה בלי גבול, מאחר שכל חלק הוא גבולי, "שהרי לגבי בבע"ג מוכרחים אנו לומר ששוה רבוא רבבות עם א' ממש, שלא תמצא בו חלקים רבוא רבבות פחות ממה שתמצא בו חלקים של א', שא"כ הי' גבולי כו'" (סהמ"צ להצ"צ מצות האמנת אלקות פי"א (נז, א). ספר החקירה ח"ג פ"ו (לה, ב)).
25. 2223. ודוגמתו בהלכה – כפי שמצינו לענין כיסוי הראש, שאינו מועיל מה שמכסה בידו על הראש (ראה שו"ע או"ח סצ"א ס"ד. וש"נ), אא"כ ידו מכוסה בשרוול הבגד, ולכאורה, הרי השרוול טפל אל היד, ולמה מועיל הכיסוי רק ע"י השרוול, ולא ע"י היד עצמה? אך הענין הוא – לפי שעצם אינו מסתיר על עצם (ראה סה"מ תרנ"ז ע' מח), והחידוש בזה – שאף שבגלוי הרי זה מסתיר ומכסה, מ"מ, כיון שהוא בעצמו מסתיר ומכסה, והיינו, שהוא מגביל את עצמו, אין זו הגבלה אמיתית, ולכן אין זה הסתר וכיסוי.
26. 2224. מכאן עד סוס"ח – המשך השיחה המוגהת בלקו"ש שבהערה 1.
27. 2225. ומעלה יתירה בענין הצדקה – בשייכות להאמור לעיל (ס"ג) ע"ד החיבור של בל"ג עם גבול: ובהקדמה – שאף שהחיבור של בל"ג עם גבול בגילוי יהי' לעתיד לבוא, ועכשיו הוא רק בהעלם, מ"מ, כיון שכל הגילויים דלעת"ל תלויים במעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות (תניא רפל"ז), צ"ל שגם בזמן הזה ישנו החיבור של בל"ג עם גבול. וענין זה מתבטא במצות הצדקה, שהיא ממוצע בין גבול ובל"ג, כיון שיש בה שני הענינים (כמו כל ממוצע שיש בו שני הענינים שהוא ממוצע ביניהם (ראה תו"מ חנ"א ס"ע 412. וש"נ)): גבול – ככל המצוות שיש להם שיעור מוגבל, וכן צדקה "יש לה שיעור קצוב, חומש למצוה מן המובחר, ומעשר למדה בינונית"; ובלי גבול – שבשביל לתקן נפשו "יוכל לפזר בלי גבול", "דלא גרעה רפואת הנפש מרפואת הגוף, שאין כסף נחשב, וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו כתיב", כמבואר בתניא אגה"ק (ס"י), וכפי שממשיך בביאור מ"ש (איכה ג, כב) "חסדי ה' כי לא תמנו", "פי' לפי שלא תמנו, שאין אנו תמימים ושלמים בלי שום חטא כו', ע"כ צריכין אנו להתנהג בחסדי ה' שהם בלי גבול כו'" (מהנחה בלתי מוגה).
28. 2226. תניא פל"ז (מח, ב).
29. 2227. ראה גם תניא אגה"ק ס"ה (קט, א).
30. 2228. עיין תניא אגה"ק סי"ג.
31. 2229. כ"ק אדמו"ר שליט"א הוסיף (בבת- שחוק): ככל פרטי הלשונות שאומרים ב"אמת ויציב" (מהנחה בלתי מוגה).
32. 2230. יבמות קט, ב ("האומר אין לו "). ובלקו"ת ויקרא ה, א (והביאור – ראה סה"מ תש"ח ע' 266 בהערה) מסיים: "אלא תורה וגמ"ח". וי"ל מקורו מע"ז יז, ב. וראה ג"כ יבמות קה, א.
33. 2231. במדה מועטת יותר בכמות, אבל – כהוראת המשנה (אבות פ"א מט"ו) "עשה תורתך קבע" (ראה גם לעיל ע' 145). – מהנחה בלתי מוגה.
34. 2232. "שזכות אבותם מסייעתן" (שם פ"ב מ"ב).
35. 2233. וכנוסח הרגיל "הנני מצטרף להמברכים" וכיו"ב. להעיר ממחז"ל "אימתי עת רצון בשעה שהציבור מתפללין" (ברכות ח, רע"א ובשו"ע שם).
36. 2234. וע"ד קרבן פסח שכל הציבור מביאו (ולכן נקרא בירושלמי פסחים רפ"ו: "קרבן ציבור") אבל – בתור חבורות מנויות כאו"א בפ"ע, שלכן גדרו "אתי בכנופיא", אבל אינו קרבן ציבור (יומא נא, א). וראה תו"ש בא (יב, ד). וראה גם תו"מ חל"ט ריש ע' 273. וש"נ.
37. 2235. להעיר, שתורה וגמ"ח הם מהענינים שעליהם אמרו רז"ל (פאה פ"א מ"א) ש"אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה" (נוסף לכך ש"הקרן קיימת לו לעולם הבא"), אע"פ שבדרך כלל אמרו רז"ל (קידושין לט, ב. וש"נ) ש"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא". – מהנחה בלתי מוגה.
38. 2236. ברכות שם, עה"פ (תהלים נה, יט) "פדה בשלום נפשי" – והרי ימים אלו הם בסמיכות לחג הגאולה יט כסלו.
39. 2237. ובאופן ד"פדה בשלום", שבזה נכלל גם כפיית והפיכת הקליפה לקדושה, כמובן ממ"ש בירושלמי (סוטה פ"א סה"ח) שגם אנשי אבשלום היו מתפללים לנצחונו של דוד (מהנחה בלתי מוגה).
40. 2238. בסעיף זה – שולבו כמה פרטים מהוספות ללקו"ש חל"ט ע' 186-187.
41. 2239. ולהעיר, שגם כללות ענין הנישואין שייך למספר ארבעים, כמרז"ל (סוטה ב, א. סנהדרין כב, סע"א) ש ארבעים יום קודם יצירת הולד מכריזין בת פלוני לפלוני .
42. 2240. ולהעיר, שתפלה ענינה "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" (נסמן לעיל ע' 273 הערה 57), שעל ידה מתעלים הענינים הגשמיים שבהם מקיימים התומ"צ – "מעשים טובים" שנעשים ע"י התשובה (ראה לקו"ת מטות פב, א. דרושי שמע"צ פה, א. שה"ש יז, ג).
43. 2241. להעיר מהמבואר במ"א (ראה תו"מ חנ"ג ע' 371. וש"נ) שבכ"א מג' דברים אלו – ב' ענינים: מחשבה ודיבור. וגם מצד ענין זה שייכים הם למ"ם, כי במ"ם – שני ענינים: מ"ם פתוחה – דיבור, ומ"ם סתומה – מחשבה. גם יש לומר, שב' הענינים דמ"ם פתוחה וסתומה, ישנם גם במחשבה עצמה: בתורה – גליא דתורה ופנימיות התורה (שבת קד, א. פירש"י שם). בתפלה – כוונה השייכת לכאו"א (כוונה הכללית ד"דע לפני מי אתה עומד" (ראה ברכות כח, ב) ופירוש המלות ע"ד הפשט) והכוונות שעפ"י סוד. בתשובה – עצם התשובה שבה הכל שוים (עזיבת החטא, הגמר בלב שלא ישוב עוד לכסלה) והפרטים שבה (מיראה ומאהבה; תתאה ועילאה; ועוד).
44. 2242. והיינו, שמספר הימים הוא – לא ק"כ יום, או ב"פ ששים יום, אלא דוקא ג"פ ארבעים יום, ראשונים אמצעיים ואחרונים (מהנחה בלתי מוגה).
45. 2243. מנחות צט, ב. ועד"ז בכ"מ.
46. 2244. זח"ג קעט, א. תקו"ז תי"ז (לא, ריש ע"ב).
47. 2245. עקב ט, כ. שם, כו (ראה פרש"י שם, כה).
48. 2246. ראה פרש"י שם, יח. ובפרש"י (תשא לג, יא) דאז "נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם".
49. 2247. ולהעיר, דשניהם (מ' יום השניים והשלישיים) הם תפלה (תפלה על דבר המוכרח , שלא "להשמיד אתכם" "אל תשחת עמך" – תפלה דמ' יום השניים; תפלה שתהי' סליחה נעלית – וכמש"נ: "סלחתי כדברך " – מ' יום השלישיים) ותשובה (תשובה תתאה – מ' יום השניים; תשובה עילאה, מרוצה בלב שלם (כנ"ל) – מ' יום השלישיים). ויתירה מזו י"ל, שכל תפלה כדבעי ותשובה כדבעי – כל אחת מהן כוללת הן תפלה (במובן המצומצם, דרגא תתאה דתפלה, מילוי ההכרח – תשו"ת) הן תשובה (עלי' אמרו גדולה תשובה שמקרבת כו' (רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ו-ז), ושיהי' כל ימיו בתשובה (תניא אגה"ת ספי"א וח"א פל"א. לקו"ת ר"פ האזינו), דרגא עילאה דתשובה, לא על חטא (חסרון) – תפלה על טוב ותענוג, יותר נכון – תפלת ש"ק). ולהעיר מרמב"ם הל' תפלה בתחלתן שתפלה – "שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה כו' ואח"כ נותן שבח כו' על הטובה כו'".
50. 2248. ראה תניא רפמ"ב: "כל נפש ונפש מבית ישראל כו'".
51. 2249. ע"ז ה, ריש ע"ב.
52. 2250. סוטה כב, ריש ע"ב (ובתוס'). יו"ד סרמ"ב סל"א.
53. 2251. אוה"ת דברים ע' יח.
54. 2252. ברכות לד, א.
55. 2253. עקב ט, כה.
56. 2254. ולהעיר, שאע"פ שהענין ד"סלחתי כדברך" נפעל רק בסוף ארבעים יום השלישיים, הרי גם התחלת הארבעים יום היתה כבר ברצון, כמארז"ל (פרש"י תשא שם) "מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון", היינו, ש כל ארבעים יום האחרונים (כמו כל ארבעים יום הראשונים) היו ברצון. ובהקדמה – שמובן בפשטות שבמשך הארבעים יום לא עמד משה באותה דרגא, אלא הוסיף להתעלות מדרגא לדרגא בענין בקשת הסליחה כו' – מאז שהתחיל כבר בארבעים יום האמצעיים (מיד לאחרי התשובה ע"י "עזיבת החטא בלבד"*), ומזה מובן גודל העילוי שנפעל במשך ארבעים יום האמצעיים, ועאכו"כ במשך ארבעים יום האחרונים עד לסיומם שאז נפעל הענין ד"סלחתי כדברך"; ואעפ"כ, התחלת ארבעים יום האחרונים היתה כבר "ברצון". ולהעיר גם מהמדובר בהתוועדות קודמת (שיחת יום ב' דחה"ס סכ"א (לעיל ע' 124 ואילך)) שהתשובה הכי תחתונה קשורה עם התשובה היותר נעלית, שזהו מצד נקודת התשובה שישנה בכל המדריגות שבתשובה החל מ"עזיבת החטא בלבד" – "בלבד" דייקא, שמורה על אמיתית ענין האחדות דלמעלה, "הי' הוא ושמו בלבד " (פרדר"א רפ"ג), שמתבטאת ב"עזיבת החטא"** (וזהו הטעם ש"עזיבת החטא בלבד" פועלת ענין התשובה). *) כדברי רבינו הזקן (אגה"ת פ"א) שזוהי " מצות התשובה מן התורה ". **) נתבאר בארוכה בשיחת ש"פ חיי שרה ס"ד (לעיל ע' 269) .
57. 2255. ראה או"ח סתקפ"א. ובב"ח שם ד"ה והעבירו.
58. 2256. כל בו סימן ע.
59. 2257. ראה אג"ק ח"ב ע' סג הערה ה. לקו"ש שם ע' 222 הערה 5.
60. 2258. ראה לעיל ריש ע' 74. וש"נ. – וגם מצד זה, שייכות מיוחדת דתשובה לנשואין (ראה גם לקמן הערה 115 ובשוה"ג), כי חופה הוא בחי' (ת"ת ד)בינה המקפת לזו"ן (חתן וכלה) – לקו"ת שה"ש מז, ד. ולהעיר, שגם אגה"ת הוא חלק השלישי של ספר התניא, הכולל את ב' החלקים שלפניו: שער היחוד והאמונה (מלכות), וספר של בינונים המבאר פרטי הענינים דאהוי"ר (ז"א)* (ראה לקו"ש שם ע' 161. וראה גם לעיל ע' 90 הערה 197). *) ובפרטיות יותר : בשער היחוד והאמונה – העיקר הוא ענין האמונה (מלכות) , וענין היחוד הוא שעל ידו באים לענין האמונה (וכאשר מובא שם ענין בנוגע להמדות אהוי"ר , או בנוגע לענין התשובה , הרי זה רק בדרך אגב) ; ובספר של בינונים – העיקר הוא בנוגע לעניני אהוי"ר , ואילו ענין היחוד – נתבאר בדרך אגב , בפרק כ' – הקשור עם בחי' הכתר (ענין התשובה) . ועפ"ז מובן שאין להקשות על המבואר באגה"ת מחלק ראשון שבתניא (גם אם מבואר שם באופן אחר) , כי , באגה"ת העיקר הוא ענין התשובה , והוא השורש ומקור לכל ענין התשובה , ואילו עניני התשובה שנזכרו בחלק ראשון הם רק בדרך אגב – רק מה שנוגע להמדובר אודות עניני אהוי"ר (מהנחה בלתי מוגה) .
61. 2259. אבות פ"ה מכ"ב. וראה אוה"ת ר"פ תולדות (עה"פ ויהי יצחק בן מ' שנה). וש"נ .
62. 2260. אות הראשונה, "והיא העיקר כו' והשאר טפילות אלי'" (תניא שעהיוה"א פי"ב).
63. 2261. ראה לעיל הערה 43.
64. 2262. וכמדובר בהתוועדות הקודמת (ש"פ ויצא, ט' כסלו ס"ב (לעיל ע' 292)) שהגילוי דפנימיות התורה התחיל ע"י רשב"י, שענינו הי' לחבר פנימיות התורה עם נגלה דתורה. ואף שבזמנו הי' הגילוי ליחידי סגולה בלבד, הרי כבר אז צוה לכתוב את הדברים שגילה, והרי ענין הכתיבה הוא למען יעמדו ימים רבים, ויבואו לידי גילוי כו' (מהנחה בלתי מוגה).
65. 2263. ראה גם לעיל ע' 305.
66. 2264. בפרטיות יותר י"ל: ג"פ הראשונים – בעיקר ע"פ נגלה, ה"פ האמצעים – ע"פ חסידות, ד"פ האחרונים – חיבור שניהם.
67. 2265. ראה בחיי ר"פ ויחי (בשם מדרש). רד"ק לישעי' ט, ו.
68. 2266. ישעי' שם.
69. 2267. מ"ם סתומה באמצע תיבה – אף שגם אם היתה פתוחה, לא שייך שיהי' ממנה יניקת החיצונים, להיותה באמצע (התיבה) עניני קדושה. ועי"ז מתקנים את הפירצה בחומות ירושלים שבזמן הגלות, כמ"ש (נחמי' ב, יג) "חומות ירושלים אשר המ פרוצים", מ"ם פתוחה בסוף התיבה, דאף שהוצרכה להיות סתומה, כדי שלא תהי' יניקה לחיצונים, הנה "מפני חטאינו גלינו כו'", והתיקון לזה הוא ע"י המ"ם סתומה באמצע התיבה ב"לםרבה המשרה" (ראה בארוכה ספר הערכים חב"ד מערכת אותיות התורה – מ"ם (ב) פתוחה וסתומה (ע' קפו ואילך). וש"נ). – מהנחה בלתי מוגה.
70. 2268. ראה ד"ה ביום השני תרכ"ט קרוב לסופו (סה"מ תרכ"ט ע' רלג), שע"י ב' הממי"ן שבשיתא סדרי משנה – מ' פתוח [גליא דתורה] שבתחלת המשניות, ומ' סתום [פנימיות התורה] שבסוף המשניות – באים לריבוי השלום (סיום המשניות), "עד גם שאפילו בחיות ובהמות יהי' ג"כ השלום" – היעוד דגאולה העתידה.
71. 2269. ישעי' שם. סנהדרין צד, א.
72. 2270. וענינו הו"ע התשובה, כמאמר (ראה זח"ג קנג, ב. לקו"ת דרושי שמע"צ צב, ב. ובכ"מ) משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא (מהנחה בלתי מוגה).
73. 2271. פרשתנו לג, יד.
74. 2272. פרש"י בראשית ג, ח. ובכ"מ. ובמפורש כאן – שלאחרי שפרש"י כנ"ל (בפנים) מסיים: " ומ"א יש לפ' זו רבים".
75. 2273. עובדי' א, כא.
76. 2274. לשלימות הענין – ראה שיחת ש"פ מקץ ס"ח (תו"מ חנ"ה ע' 100).
77. 2275. פרשתנו לו, ז.
78. 2276. שם, ו.
79. 2277. לך לך טו, יג.
80. 2278. ולכן, כאשר "ביקש יעקב לישב בשלוה", אזי מיד "קפץ עליו רוגזו של יוסף" (פרש"י ר"פ וישב).
81. 2279. שיחת ש"פ ויצא סט"ז ואילך (לעיל ע' 305 ואילך).
82. 2280. רפ"ד.
83. 2281. שער הקדושה פי"ז (ד"ה עם היות).
84. 2282. זח"ב סב, א. פה, א. קכא, א. ועוד.
85. 2283. בהבא לקמן – ראה גם שיחת יו"ד שבט שנה זו סמ"ה (תו"מ חנ"ה ע' 218 ואילך).
86. 2284. תניא פכ"ה (לב, סע"א). וראה בהנסמן ב"מ"מ, הגהות והערות קצרות לתניא" פ"א (ריש ע' כו).
87. 2285. ספ"ז.
88. 2286. מכאן עד סוסי"ח – נדפס בהוספות ללקו"ש שם ע' 183 ואילך.
89. 2287. וכמשנ"ת בהתוועדות קודמת הצורך בדוגמאות אלו (שיחת ש"פ בראשית סי"ז ואילך (לעיל ע' 250 ואילך)).
90. 2288. שבת ספ"ה (כפי שמציין הצ"צ – בקיצורים והערות לשם).
91. 2289. שבת נד, ב.
92. 2290. קדושים יט, יז.
93. 2291. יש אומרים (שו"ת חכם צבי ספ"ו) שאיסור חצי שיעור מן התורה הוא רק במידי דאכילה. אבל אדה"ז בשלחנו (סי' שמ ס"ד. הל' גזילה וגניבה ס"א) סובר שהוא ב כל האיסורים. ומ"ש בקו"א סתמ"ב סי"ז טעמו של הח"צ על מה שאין ח"ש אסור מה"ת בבל יראה וב"י – בהכרח לפרש שכוונתו הוא לטעם השני שבח"צ שם, שאיסור ח"ש מה"ת הוא היכא דאחשבי' דוקא. (וצ"ע בשו"ת הצ"צ יו"ד סט"ז ס"י ובשער המילואים סס"ג ס"ו). וראה שדי חמד כללים מערכת חצי שיעור. וש"נ . – וראה גם לקו"ש ח"ז ע' 110 הערה 36 ובשוה"ג.
94. 2292. צפנת פענח – להרגצובי – על הרמב"ם הל' אסו"ב פ"א ה"ח. ומבאר שם מאי בינייהו. "באם נאמר שיש לימוד מיוחד לח"ש בחמץ (ראה רמב"ם הל' חמץ ומצה פ"א ה"ז ובמפרשיו), מסתבר שגם בשאר האיסורים הוא פרט בכל ענין בפ"ע (וע"ד הבערה לחלק יצאת (שבת ע, א. וש"נ) – אף שאינו דומה לגמרי). ועד"ז בנוגע איסור לפני עיור (קדושים שם, יד) – אם הוא איסור כללי, או שהוא פרט בכל ענין בפ"ע – יש לומר, שתלוי בהדיעות (ראה מנ"ח מצוה רלב ובהגהות הרי"פ פערלא לשם. וכבר העירו מזח"ג פה, א. רמב"ם הל' ת"ת פ"ו הי"ד וראב"ד שם) אם הנותן מכשול לפני עיור – כפשוטו – עובר בלאו זה. שלפי שיטה זו (ש חלק הכתוב ופי' – עפ"י הכלל ד"אין מקרא יוצא מידי פשוטו" (שבת סג, א. וש"נ) – אופן אחד דהאיסור) לחלק יצא בכל האיסורין (אף שמחולק מהבערה לחלק יצאת – דכאן הוא לפַרֵט ולא לחלק), וה"ז פרט בכל ענין בפ"ע, [וי"ל גם להיפך: כיון שייחדו הכתוב בפ"ע – ה"ז הוכחה שהוא ענין בפ"ע. ומושיט יין לנזיר ה"ז פרט בלפני עיור ולא בנזיר] משא"כ להדיעה שאינו עובר באופן זה – איסור כללי הוא" (ממכתב כ"ק אדמו"ר שליט"א). – וראה גם תו"מ חנ"ג ס"ע 79. וש"נ.
95. 2293. שו"ת צפנת פענח ירושלים תשכ"ה סי' ה'. וש"נ. "עפ"י הביאור (ראה שו"ת צפע"נ שם) שדרז"ל (שבועות מז, ב) "אזהרה לעוקב כו'" שוללת דלא נאמר שרק הענין כללי דלפני עיור יש בזה כ"א גם ענין מיוחד נוסף ועיקרי – תומתק שייכות המאמרים שהובאו בברייתא שם (שהיא גם – בתוכנם – לא רק מפני שכולם שמעון בן טרפון אמרם): לא רק שכדאי בכלל "קרב לגבי דהינא", אלא שגם " ואידהן ". ועפי"ז יומתק גם הלשון שם " באהלו של מקום" (דלכאורה הול"ל (וכן בקרא) אהלו (בלא בי"ת) או: את אהלו) – כי ע"י שגינו את הארץ גינו גם את ה"מקום" שנמצא ב אהלו. ויומתק דיוק הוספת רש"י: "תרתם את הארץ וגיניתם את המקום שהשכין כו'" (נוסף על וגיניתם את הארץ בכלל)" (ממכתב כ"ק אדמו"ר שליט"א). – וראה גם תו"מ שם ריש ע' 80. וש"נ.
96. 2294. ראה גם תו"מ חמ"ז ע' 98. וש"נ.
97. 2295. פרש"י שם (שבת נד, ב).
98. 2296. שם. וכ"ה גם בירושלמי שם.
99. 2297. ח"א פכ"ד.
100. 2298. וגם מדגיש " חבריו " – ראה שיחת ש"פ בראשית הנ"ל ס"כ (לעיל ע' 253).
101. 2299. ואף שכל הענינים שבאבות ספ"ה תלויים הם בגיל, במספר שנות האדם – הרי שם המדובר בהענינים כמו שהם בכח מוכנים לפעול, ולא בהבפו"מ. ועפ"ז יתורץ שלא יוקשה מבן מ' לבינה על התוספות (ראה להלן הערה 116), דהא דלא קאי אדעתי' דרבי' עד ארבעין שנין אינו תלוי בהגיל, כ"א, ארבעים שנה מששמע מרבו.
102. 2300. בהבא לקמן – ראה גם שיחת י"ט כסלו סל"ב (תו"מ חנ"ה ס"ע 48 ואילך).
103. 2301. סנהדרין יט, ב. וש"נ. הובא בפרש"י עה"ת במדבר ג, א.
104. 2302. שבת יו"ד, רע"א.
105. 2303. ראה צפע"נ מהד"ת ע' 84 ואילך.
106. 2304. שבת ל, ב.
107. 2305. ברכות כא, א. וש"נ.
108. 2306. שבת קנג, א.
109. 2307. ראה סנהדרין קי, סע"ב: "משעה שנזרע".
110. 2308. ברכות ס, א. שו"ע או"ח רסר"ל.
111. 2309. ראה יבמות פ, ב.
112. 2310. ב"מ פה, א.
113. 2311. כ"ה גירסת המהרש"ל שם. ולפי הגירסא מאה תעניתא – השייכות של מאה לביטול הוא ע"ד מרז"ל (אבות שם) "בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם".
114. 2312. באוה"ת תצא ע' תתריא, שגם מ' יום דתורה הוא כנגד יצירת הולד לארבעים יום "כי זאת התורה אדם, ושייך הריון כו'". עיי"ש.
115. 2313. ראה גם אוה"ת תולדות קלז, א שענין "בן ארבעים שנה" דיצחק שייך לענין "קאי אדעתי' דרבי'" – תורה (הוראה*), ולענין מ' יום שמר"ח אלול ועד יו"כ – תשובה . ועפ"ז תומתק השייכות ד"וכל טוב אדוניו בידו" (חיי שרה כד, יו"ד. וראה ב"ר פנ"ט, יא. פירש"י עה"פ) לנשואי יצחק – כי ענין "ו כל טוב אדוניו בידו", הוא מה שקאי אדעתי' דרבי' – אברהם (ראה בכ"ז לקו"ש ח"א ע' 55. תו"מ ח"ז ע' 187). *) באוה"ת שם (וראה בארוכה שם ויצא רו , ב ואילך) ש נשואי יצחק ורבקה – יחוד מ"ה וב"ן – הוא ע"י גילוי בחי' בינה – מ"ם . עיי"ש . ואולי זהו ג"כ מהטעמים למנהג בית הרב לקבל " סמיכה " להוראה קודם הנשואין (ראה גם לקו"ש ותו"מ שבפנים ההערה ע' 53 ואילך ; ע' 185 ואילך) .
116. 2314. פירש"י לאבות שם. שלכן מפרש (ע"ז יט, ב. וכ"ה דעת הר"ן – הובאו בש"ך יו"ד סרמ"ב – ותוספות שאנץ סוטה כב, ב) שהשיעור דהוראה הוא מ' שנה משנולד . וגם לדעת התוספות (סוטה שם – הובא בש"ך שם), שהוא ארבעים מששמע מרבו, הוא לפי שבדברי הרב ישנו כל הענין, אלא שהוא בהעלם בדברים קצרים ובדקדוקי התיבות (ראה בארוכה ד"ה וידעת תרנ"ז (סה"מ תרנ"ז ע' נ ואילך)), ושכלול הנקודה שקיבל מרבו הוא במשך ארבעים שנה (וראה גם לקו"ש חל"ד ע' 160 ואילך (גם מהתוועדות זו)).
117. 2315. תניא ספ"ב.
118. 2316. שם פ"א.
119. 2317. שיחת ש"פ האזינו סל"ז (לעיל ע' 90). וראה גם לעיל ע' 281. וש"נ.
120. 2318. נצבים ל, יד.
121. 2319. ראה שער המצות פ' ואתחנן (ד"ה גם בענין עסק ההלכה), ל"ת להאריז"ל (טהמ"צ פ' ואתחנן). פע"ח שער הנהגת הלימוד ועוד. – וראה גם תו"מ חל"ז ע' 137. וש"נ.
122. 2320. בשו"ע (או"ח סשל"ד, יו"ד סקפ"ה) נאמר ענין התעניות, אבל רק באיסור שבת ונדה וג"ז – בהגהת הרמ"א ולא בסגנון פס"ד גמור וכו'. וראה אחרונים לשו"ע או"ח סו"ס תר"ג.
123. 2321. תניא אגה"ק סכ"ו (קמב, ב).
124. 2322. ברכות יז, א.
125. 2323. כתר שם טוב בתחלתו. ובכ"מ.