55

16 לקוטי

השביעי" אינו קשור למצוה של שביתה בשבת, כי עליפי התורה צריכים כל ישראלי לצאת למלחמה, ולא זו בלבד שאינם מצווים לשבות בשבת זו, אלא אדרבה: הם מצווים שלא לשבות באותה שבת" - הרי אינה קיימת

0) ופשיטא שאין בזה ההגבלות דארש אשה וגו'. שהרי "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" היא מלחמת מצוה (רמב"ם הל' מלכים רפ"ה) וב"מלחמת מצוה הכל יוצאין ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (שם פ"ז ה"ד). ולא עוד, אלא שזהו עוד יותר ממלחמת מצוה (דשבעה עממי), וכפס"ד המפורש באו"ח סו"ס שכט. וק"ל.

1) ומכיון שבשבת זו לא ישנו איסור השביתה מהמלאכות הנצרכות למלחמה בהמקיפים, נתבטל במילא כל ענין השביתה דשבת (שלכן הס"ד דהמכילתא הוא "נחלל את כולה" באיזו מלאכה שתהי). כי אף שעל כל מלאכה יש חיוב בפ"ע, הרי

[נוסף שלהמ"ד הבערה לחלק יצאת (שבת ע, א) - שנאמר לאחרי הפסוק מחללי' (שהרי הפסוק לא תבערו נאמר ממשה לישראל, והפסוק מחללי' אמרו ה' למשה) - יש לומר שהקס"ד דהמכילתא הוא קודם שנאמר לא תבערו (אבל לאחרי הלימוד מהבערה, גם אלולי הלימוד ד"מחללי"", אין סברא לומר "נחלל את כולה", ואפילו לא באותם המלאכות שהותרו בשעת המלחמה, כי מכיון שישנו תוכן וחשיבות בהמנין ד"יום השביעי" (גם בשעת המלחמה) לגבי שאר המלאכות, הרי במילא נעשה המציאות דשבת בנוגע לשביתת כל המלאכות, אלא שבשעת המלחמה עצמה הותרו מלאכות הנצרכות מצד המלחמה, פקו"נ)]

יש לומר (א) שהדין ד"חילוק מלאכות" הוא רק בנוגע לעונשין. אבל בנוגע לאיסורין, כל המלאכות הם איסור אחד כפי האזהרה - "לא תעשה כל מלאכה". (ב) גם אם נאמר שהדין ד"חילוק מלאכות" הוא גם בנוגע לאיסור - זהו דוקא לאחרי שישנה המציאות דשבת. אבל בנוגע לעשיית (וקביעות) ענין השבת עצמו, מכיון שהטעם ד"לא תעשה כל מלאכה" הוא - כמפורש בעשה"ד - להיות בדוגמא כמו שהקב"ה "וינח

נשא ג

המציאות של "יום השביעי":. ולפיכך קיימת הסברה של המכילתא ש"הואיל וחללנו מקצתה נחלל את כולה", כי על ידי ש"חללו ישראל את השבת" - כל ישראל היו חייבים על-פי התורה לחלל את השבת - הרי התבטלה כל המציאות של היום השביעי.

ביום השביעי" ("שבת מכל מלאכתו" - בראשית ב, ג), הרי כל השביתות מכל מלאכה ומלאכה הן נקודה אחת. ובאם ישנה מלאכה אחת שאון מוזהרים משביתתה, א"א במילא לחול. ענין הדוגמא לוינח גו' (שזהו ענין השבת) גם בנוגע לשאר המלאכות. (וע"ד המבואר להלן סעיף ט', שבנוגע ל"עשיית" השבת, כל המעל"ע דשבת הוא נקודה אחת - אף שלאחרי שחל כבר השבת, כל רגע ורגע הו"ע בפ"ע).

2) ואף שישנה להמציאות דשבת ע"י המ"ע שבה, קרבנות וכו' - יש לומר, שס"ל להמכילתא (כפשטות כל הכתובים דשבת) שעיקר ענין השבת הוא להיות בדוגמת "וישבות מכל מלאכתו", וגם אפילו ה"ויקדש אותו" הוא אך ורק "כי בו שבת מכל מלאכתו". וכן בעשה"ד: "וינח גו' ע"כ גו ויקדשהו". ועוד.

ולהעיר מהדין דכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה (ברכות כ, ב).

ואף את"ל דהמ"ע והקרבנות לא הוי טפל עד כדי כך - דבטל עיקר בטל טפל, מ"מ י"ל דס"ל להמכילתא דאי אפשר שעיקר המציאות דשבת (קדושה חמורה - עד כדי איסור מלאכה - דעונשו מיתה) ייעשה ע"י טפל.

(ואינו דומה להא דספה"ע דרבנן מהני לחה"ש דאורייתא - כי (א) בספה"ע, הדרבנן הוא לפני יום חה"ש, ופעולת הדרבנן נגמרת לפי חלות הדאורייתא. משא"כ בנדו"ד שצ"ל פעולת הטפל בב"א עם התהוות העיקר. (ב) כמו דהלל קבע כל הר"ח ואדידי' סמכינן - כן גם בנוגע לספה"ע. ועוד י"ל).

ויש לברר בנוגע לקרבנות וכיו"ב. דיוהכ"פ דחנוכת ביהמ"ק בימי שלמה דכל בנ"י אכלו וכו' (מ"א ח, סה ורש"י שם. מו"ק ט, א) - וללמוד לנדו"ד. ואכ"מ.