שלא דיני מילה בשבת

שלא דיני מילה בשבת

ובו

י"ד סעיפים

מילה

דוחה שבת

א מילה ¹⁰³² בזמנה דוחה את השבת ¹⁰³³ , שנאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו,

ביום ואפילו בשבת ¹⁰³⁴ . והפריעה היא מכלל המילה ¹⁰³⁵ . והמציצה גם כן דוחה את השבת ¹⁰³⁶ , מפני הסכנה ¹⁰³⁷ . וכן נותנים עליה רטייה וכיוצא בה ¹⁰³⁸ , אע"פ שאסרו לחולה שאין בו סכנה ¹⁰³⁹ , וכן לשאר צרכי רפואות מילתו דינו

כחולה שיש בו סכנה ¹⁰⁴⁰ .

אלא שלכתחלה צריך להכין מערב שבת ¹⁰⁴¹ . ואם לא הכין מערב שבת מותר לעשות בשבת

על ידי שינוי, כגון בימיהם שהיו נותנים על המילה כמון שחוק ויין ושמן מעורבים, אם

לא שחק מערב שבת לועס בשיניו ונותן, ואם לא עירב יין ושמן מערב שבת לא יערבם בשבת

אלא נותן זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, כדי לשנות ¹⁰⁴² (ולענין יום טוב נתבאר ביו"ד סי'

רס"ו ¹⁰⁴³ ).

וכן לשאר חולים ¹⁰⁴⁴ , אע"פ שלא היה ידוע מערב שבת

שיצטרכו לערב להם יין ושמן, מכל מקום אם אין בהם סכנה, אסור לערב להם בשבת (שאסור

לעשות להם רפואה בלא שינוי ¹⁰⁴⁵ כמ"ש בסי' שכ"ח ¹⁰⁴⁶ ).

ואם אין לו כמון כלל, או שאי אפשר ללעסו ¹⁰⁴⁷ וצריך לשחקו, או לשחוק סמנים אחרים

המעצרים הדם, תדחה המילה עד למחר ¹⁰⁴⁸ , שאין דוחה שבת אלא מילה עצמה, אבל לא מכשיריה כמו שיתבאר ¹⁰⁴⁹ , אלא מפני הסכנה, ואם כן אין להביאו

לכתחלה לידי סכנה כדי שנצטרך לחלל שבת אחר כך ¹⁰⁵⁰ . אבל אם היה לו כמון שחוק או סמנים

שחוקים מבעוד יום, ומלו את הקטן ואחר כך נתפזרו, שוחקן בשבת מפני הסכנה ¹⁰⁵¹ :

ב כל זמן שלא סילק ידו מהמילה, חוזר

אפילו על ציצין שאינן מעכבין בדיעבד, סילק ידו אינו חוזר אלא על ציצין המעכבין ¹⁰⁵² , שנתבאר ביו"ד סי' רס"ד ¹⁰⁵³ :

ג בן ח' שגמרו שערו וצפרניו, או בן ז'

ודאי אע"פ שלא גמרו, מלין אותו בשבת. ספק בן ז' ספק בן ח' ולא גמרו, אין

למולו בשבת ¹⁰⁵⁴ , כמו שנתבאר בסי' ש"ל ¹⁰⁵⁵ :

מילה

שאינה דוחה שבת

ד מילה שלא בזמנה, אפילו לא היה אפשר

למולו קודם לכן, כגון שהיה חולה, אינה דוחה את השבת ¹⁰⁵⁶ , שאפשר למולו אחר השבת, ולא יהיה שום

חיסור מצוה בזה, שהרי בלא זה אינה בזמנה ¹⁰⁵⁷ :

ה מי שנולד בערב שבת בין השמשות, אין

מלין אותו בשבת ¹⁰⁵⁸ , שהוא ספק שמיני ספק תשיעי, שאין דוחין

שבת מספק ¹⁰⁵⁹ , ואפילו לא הוציא אלא רוב ראשו בין

השמשות, אע"פ שיצא כולו בשבת הרי זה כנולד בין השמשות ¹⁰⁶⁰ .

והתחלת בין השמשות הוא אחר הילוך ג'

מילין ורביע לאחר התחלת השקיעה, כמו שנתבאר בסי' רס"א ¹⁰⁶¹ , והוא לערך רביעית שעה קודם צאת

הכוכבים ¹⁰⁶² . ואם נולד קודם לכן, אע"פ שכבר

שקעה החמה ¹⁰⁶³ , נימול ביום ו'. ואם נולד כן בשבת,

נימול בשבת ¹⁰⁶⁴ .

ואף שיש אומרים שמתחלת השקיעה היא לילה

כמו שנתבאר שם ¹⁰⁶⁵ . מכל מקום הרי במדינות אלו אין אנו

חוששין כלל לדבריהם, שלפעמים אין מקבלים שבת ועושים כל המלאכות עד רביעית שעה קודם

צאת הכוכבים, אם כן אין לנו לדחות המילה מזמנה בשביל חשש זה ¹⁰⁶⁶ :

ו אנדרוגינוס שהוא ספק זכר ספק נקבה, אין

מילתו דוחה שבת ¹⁰⁶⁷ .

וכן נולד כשהוא מהול ¹⁰⁶⁸ , אפילו אינו נראה מהול אלא בעת הקישוי ¹⁰⁶⁹ , אע"פ שצריך להטיף ממנו דם ברית ¹⁰⁷⁰ , אינו דוחה שבת ¹⁰⁷¹ , מפני שאין זה חיוב ברור מן התורה ¹⁰⁷² .

וכן יוצא דופן, ונכרית שילדה ואחר כך

נתגיירה ¹⁰⁷³ , הואיל ואין אמו טמאה לידה ¹⁰⁷⁴ , יש להסתפק ¹⁰⁷⁵ אם נימולים בשמיני או מיד שנולדו, שהרי

התורה ¹⁰⁷⁶ סמכה מילת שמיני לטומאת היולדת.

וכן מי שיש לו שתי ערלות ¹⁰⁷⁷ , דהיינו ב' עורות זה על גבי זה ¹⁰⁷⁸ , או שני גידים ¹⁰⁷⁹ , יש להסתפק אם נימול בשמיני ¹⁰⁸⁰ , שהרי התורה אמרה ערלתו, אחת ¹⁰⁸¹ .

לפיכך נימולים הם בשמיני מספק, אבל אינן

דוחין את השבת מספק ¹⁰⁸² :

מכשירי

מילה

ז אין דוחה את השבת אלא מילה עצמה,

שאי אפשר לעשותה מערב שבת ¹⁰⁸³ . אבל כל מכשירי מילה ¹⁰⁸⁴ , כגון תיקון האיזמל והבאתו אצל התינוק ¹⁰⁸⁵ , ושחיקת סמנים ¹⁰⁸⁶ , ותיקון החלוק שיתבאר ¹⁰⁸⁷ , כיון שאפשר לעשותם מערב שבת אינן

דוחים את השבת ¹⁰⁸⁸ , אפילו אם נאנס ולא עשאם, או שעשאם

ונאבדו ¹⁰⁸⁹ .

ואפילו איסור דברי סופרים לא התירו

לצורך מצות מילה ¹⁰⁹⁰ , אפילו אם תדחה המילה לגמרי בשביל כך,

כגון להביא איזמל מחצר שאינה מעורבת ¹⁰⁹¹ , או לישא התינוק דרך שם ¹⁰⁹² , שהעמידו חכמים את דבריהם אפילו במקום

כרת ¹⁰⁹³ .

ולומר לנכרי לעשות, אם הוא דבר שאם עשהו

ישראל אין בו איסור אלא מדברי סופרים, אומר לנכרי ועושהו ¹⁰⁹⁴ , שלא גזרו על שבות דשבות במקום מצוה

כמ"ש בסי' ש"ז ¹⁰⁹⁵ . ואם הוא דבר שאסור לישראל לעשותו מן

התורה ¹⁰⁹⁶ , כגון לתקן האיזמל, או להביאו דרך רשות

הרבים ¹⁰⁹⁷ גמורה ¹⁰⁹⁸ , לא יאמר לנכרי לעשותו.

ויש מתירים ¹⁰⁹⁹ אמירה לנכרי במקום מצוה אפילו בדבר

האסור מן התורה, כמ"ש בסי' רע"ו ¹¹⁰⁰ . ואף שאין לסמוך על דבריהם בשאר מצוה

כמ"ש שם, מכל מקום במילה שהיא עצמה דוחה שבת, יש לסמוך על דבריהם אף לענין

מכשיריה, אם אי אפשר למול היום בענין אחר ¹¹⁰¹ .

ח יש ¹¹⁰² אוסרין ¹¹⁰³ להוציא התינוק מביתו לבית הכנסת דרך כרמלית או חצר שאינה

מעורבת, אפילו על ידי נכרי, שאין בהוצאה זו צורך מצוה, שהרי אפשר למולו בביתו.

ויש מתירין בזה ¹¹⁰⁴ , משום ברב עם הדרת מלך ¹¹⁰⁵ . ויש להנהיג כן במקומות שנוהגים להביא

התינוק לבית הכנסת על ידי שאחד נותנו לחבירו וחבירו לחבירו בפחות מד' אמות ¹¹⁰⁶ , שיוציאוהו מרשות היחיד על ידי נכרי

ויכניסוהו על ידי נכרי ¹¹⁰⁷ . או יעשו כמו שיתבאר בסי' שמ"ז ¹¹⁰⁸ .

אבל לא יוציאוהו ויכניסוהו על ידי שנים

שזה עוקר וזה מניח, אע"פ שהוא פטור, מכל מקום הרי הוא אסור מדברי סופרים ¹¹⁰⁹ :

ט אין עושין לה חלוק ¹¹¹⁰ , והוא שיקוב חתיכה של בגד כדי שתכנס

המילה באותו הנקב, ויכרוך שאר הבגד על האבר ¹¹¹¹ , ויהדקנו שם כדי שלא יחזור עור האבר

לכסות המילה ¹¹¹² . אבל כורך עליה סמרטוט, ואם לא הזמינו

מבעוד יום, מביא אפילו מחצר אחרת שלא עירבו, ובלבד שיכרכנו על אצבעו ויביאנו, כדי

לעשות בשינוי ¹¹¹³ . וכן מותר להביאו דרך כרמלית על ידי שינוי,

אבל לא דרך רשות הרבים ¹¹¹⁴ :

י איזמל של מילה הוא מוקצה מחמת חסרון

כיס ¹¹¹⁵ , ואסור לטלטלו אלא לצורך המילה, ולא

כדי להצניעו ¹¹¹⁶ , ואפילו לצורך גופו ומקומו ¹¹¹⁷ , וכל שכן שלא לצורך כלל, כמ"ש

בסי' ש"ח ¹¹¹⁸ .

ומכל מקום בעודו בידו כשמל בו רשאי

לטלטלו לכל מקום שירצה להצניעו שמה ¹¹¹⁹ כמ"ש שם ¹¹²⁰ .

אבל אסור לרחצו אפילו בעודו בידו ¹¹²¹ , שאין מדיחין כלים בשבת אלא לצורך היום,

כמ"ש בסי' שכ"ג ¹¹²² :

רחיצת

התינוק

יא בימי חכמי התלמוד, אם לא היו רוחצין

הולד לפני המילה ולאחריה ¹¹²³ ובשלישי למילה ¹¹²⁴ במים חמין, היה מסוכן. ואם היו צריכים

להחם בשבת לצורך רחיצה שלפני המילה, היה דינו כדין תיקון האיזמל שנתבאר ¹¹²⁵ . ואם היו צריכים להחם לצורך רחיצה שלאחריה, היה דינו כדין

שחיקת סמנים שנתבאר ¹¹²⁶ . וכן שלישי למילה שחל בשבת מחמין לו

חמין אפילו על ידי ישראל אם לא הכינו מאתמול, מפני שסכנה היא לו ¹¹²⁷ .

אבל עכשיו לא נהגו ברחיצה כלל בקצת

מדינות, ודינו לרחוץ בשבת, אם רצו, כדין רחיצת כל אדם ¹¹²⁸ , שאסור אפילו בחמין שהוחמו מבעוד יום

אלא פניו ידיו ורגליו בלבד, כמ"ש בסימן שכ"ו ¹¹²⁹ .

ובמדינות אלו נוהגים לרחצו לפני המילה

בחמין שהוחמו מאתמול, ולאחר המילה במוצאי שבת, וכן אם היה יום ג' בשבת, ורואים שיש

צורך לרחצו, מכינים חמין מבעוד יום ורוחצין אותו בשבת. וכל זה מן הסתם, אבל אם

רואים שיש לחוש לסכנה אם לא ירחצו אותו אחר המילה, מרחיצין אותו ומחללין עליו שבת,

כמו על שאר חולה שיש בו סכנה ¹¹³⁰

יב כשרוחצים אותו לפני המילה, יזהרו שלא

ישרו סדין במים, ששריית בגד זהו כיבוסו, אלא ישים נכרי הסדין תוך המים ¹¹³¹ , שכיון שאינו מתכוין לכיבוס אלא שפסיק

רישיה הוא, מותר על ידי נכרי, כמ"ש בסימן רנ"ג ¹¹³² . אבל אם נשפכו החמין לא יאמר לנכרי

להחם בשבילו ¹¹³³ :

יג אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת, שמא

יקלקל ונמצא מחלל שבת ¹¹³⁴ . אבל אם מל כבר פעם אחת, מותר למול

בשבת, ואפילו הוא אבי הבן ¹¹³⁵ שעליו מוטל למול בנו ¹¹³⁶ , ונוח לו מה שבנו ניתקן בשבת על ידי מילה

זו ¹¹³⁷ .

וכן מי שמל ולא פרע מעולם אסור לפרוע

בשבת ¹¹³⁸ :

יד אם מלין בן המומר או מומרת או הקראים

בשבת, נתבאר ביו"ד סי' רס"ו ¹¹³⁹ .

ושם ¹¹⁴⁰ נתבאר אם מותר שיהיה אחד מוהל ואחד

פורע:

[1032] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן

זה:

(א)

מילה דוחה שבת (ס"א-ג).

(ב)

מילה שאינה דוחה שבת (ס"ד-ו).

(ג)

מכשירי מילה (ס"ז-י).

(ג)

רחיצת התינוק (סי"א-ד).

[1033]

גמרא קלב, א (מילה גופה דברי הכל דוחה שבת). טור ושו"ע ס"א (בשבת,

מוהלין). יו"ד סי' רסו ס"ב (מילה דוחה יום טוב ושבת, בזמנה).

[1034] תזריע

יב, ג. רבי יוחנן קלב , א (אמר קרא ביום, ביום אפילו בשבת (מדלא כתיב בשמיני

ימול, רש"י) ... תניא כוותיה דרבי יוחנן ... תלמוד לומר ביום אפילו בשבת). לבוש

ס"א (מדכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו, ולא כתיב ובשמיני ימול וגו', וביום

למה לי, אלא לרבות יום השבת).

[1035] משנה

קלז, רע"ב (מל ולא פרע את המילה, כאילו לא מל). טור ושו"ע שם (ופורעין),

ויו"ד סי' רסד ס"ד (מל ולא פרע, כאילו לא מל). וראה מראי מקומות וציונים.

[1036] משנה

קלג , א (עושין כל צרכי מילה [בשבת] מוהלין ופורעין ומוצצין), ופרש"י

(ומוצצין את הדם, ואף על גב דהיא עשיית חבורה, שאין הדם ניתק מחיבורו אלא על ידי

המציצה). טור ושו"ע ס"א (עושים כל צרכי מילה בשבת, מוהלין ופורעין ומוצצין).

[1037] גמרא

שם קלג, ב (אמר רב פפא האי אומנא דלא מייץ סכנה הוא ... חבורי מיחבר ... כי לא

עביד סכנה הוא), ופרש"י (דדם חבורי מיחבר כשיוצא על ידי מציצה, ואפילו הכי

שרי משום סכנה).

וראה גם לעיל סי' שכח סנ"ד ( אסור

למצוץ בפיו דם מהמכה משום חובל, ובמילה לא התירו אלא מפני הסכנה).

[1038] משנה

קלג, א (ונותנין עליה איספלנית (תחבושת, רש"י) וכמון). טור ושו"ע שם (ונותנין

עליו כמון). וביו"ד סי' רסו ס"ב (ונותנין עליה אספלנית).

[1039] כדלעיל

סי' שכח ס"ל ( רטייה שהסירה מעל גבי המכה ... אסור להחזירה, גזרה שמא ימרח

ויחליק הגומות שבה, ויתחייב משום ממחק ...

אם בא להחזירה הרי זה כמניחה בתחלה בשבת, ואסור, גזרה שמא ימרח, ומשום גזרת שחיקת

סמנים ).

מכל מקום נותנים עליה רטייה אחר

המילה משום סכנה, כמבואר ברש"י קלג, ב ד"ה קא משמע לן (שרי משום סכנה,

מדקתני במתניתין גבי איספלנית וכמון). לבוש ס"א (ונותנין עליה כמון ואספלנית

שאם לא יתנם יבא הולד לידי סכנה).

[1040] תוס'

שם ד"ה לועס (דאחר מילה חולה שיש בו סכנה).

[1041] משמעות

המשנה שם (אם לא שחק מערב שבת, לועס בשיניו ונותן).

והיינו שאף שנתינת הרטייה דוחה שבת

מפני הסכנה, מכל מקום הכנת הרטיה, שהיא ממכשירי המילה, אינה דוחה את השבת, כדלקמן

בסמוך.

[1042]

שם במשנה (אם לא שחק מערב שבת לועס בשיניו ונותן (כמה דאפשר לשנויי משנינן,

רש"י ותוס'). אם לא טרף יין ושמן מערב שבת (כך היו רגילין, והיא רפואה

שמערבין וטורפין בקערה יין ושמן יחד כדרך שטורפין ביצים בקערה, רש"י), ינתן

זה בעצמו וזה בעצמו). טור ושו"ע ס"ז (לא היה לו כמון שחוק מערב שבת, לא

ישחקנו, אלא לועס בשיניו. אם לא עירב מאתמול יין ושמן ליתן עליה, לא יערבם היום,

אלא יתן כל אחד לבד).

וכבר הובאו ב' דעות לעיל סי' שכח

סי"ג ( ויש אומרים שכיון שהשבת דחויה היא ולא הותרה כלל, מה שאפשר

לעשות שלא יהא חילול מן התורה צריך לעשות שלא יהא חילול במלאכה מן התורה. ולכן אם

אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור על ידי שינוי, עושה על ידי שינוי ... והעיקר

כסברא הראשונה ).

ומה שכאן התירו, לכל הדעות, דוקא על

ידי שינוי דוקא, היינו כיון שכאן הם מכשירים, כדלקמן בסמוך, וכמבואר במ"מ

פ"ב הי"א (ודין המילה הוא לפי דעת רבינו מפני טענה אחרת, מפני שהן

מכשירין שהיה אפשר לעשותן מערב שבת). וראה מראי מקומות וציונים.

[1043] בשו"ע

שם ס"ו (כל המכשירים שאין דוחין שבת, גם יום טוב אין דוחין, חוץ מזה ששוחקין

לה כמון ביום טוב הואיל וראויים לקדרה, וכן טורפין לה יין ושמן).

וכדתניא קלד, א (דברים שאין עושין

למילה בשבת עושין לה ביום טוב, שוחקין לה כמון וטורפין לה יין ושמן).

[1044] ברייתא

קלד , א (אין טורפין יין ושמן לחולה בשבת, אמר רבי שמעון בן אלעזר

משום רבי מאיר אף טורפין יין ושמן), וכתנא קמא. ב"י ד"ה לא היה לו (דלא

איתמר הכי בגמרא אלא אליבא דרבי מאיר, דמתיר לטרוף יין ושמן לחולה בשבת, אבל לתנא

קמא דאסר, אפילו בלא ליכא [לטורפו ולערבו יפה], אסור), והיינו שלא רק לטורפו יפה

אסור, אלא אף לערב אסור. מ"א סק"ו (כתב ב"י דלשאר חולים

נמי אסור לערב עיי"ש).

וכן הוא לענין שמן וחומץ, כדלעיל

סי' שכז ס"א ( לא יסוך שמן וחומץ (מעורבים), מפני שאין דרך לסוך בהם אלא

לרפואה, וכל שהדבר ניכר שמתכוין לרפואה אסור מטעם שיתבאר בסי' שכ"ח. אבל סך

הוא בשמן (לבדו)).

וכן הוא לענין שמן וחמין, כדלעיל

סי' שכח סכ"ח (אבל אין נותנין שמן וחמין מעורבים יחד ... מפני שניכר שמתכוין

לרפואה).

[1045] צ"ע

בתורת האדם שער המיחוש (וזהו אין טורפין יין ושמן לחולה, משום דקעביד עובדין

דחול). ולענין מלאכה בשינוי ביאר שם שער הסכנה (דכל צרכי חולה, אף על פי שיש בו

סכנה, היכא דאפשר למעבד לה למלאכה בשינוי שלא יתחלל בה שבת, משנין ואין מחללין). וראה

מראי מקומות וציונים.

[1046] סי"ט

( נפל למשכב, או שמצטער כל כך עד שחלה ממנו כל גופו, אין עושין

לו דבר האסור מדברי סופרים על ידי ישראל, אלא בשינוי מדרך החול) .

[1047] ר"ן

נג, א ד"ה והיכא (דקתני לא שחק כמון מערב שבת לועס ... ולא קתני בשאין לו

כמון בביתו או שאי אפשר ללעוס בשיניו ... שמל ואחר כך מחלל לצורך הסכנה, זהו דעת

הרמב"ן ז"ל ... אינו כן דעת הרז"ה ז"ל, שהוא ז"ל אמר דכל

היכא דאישתפוך חמימי דבתר מילה [מקמי מילה] תדחה מילה, וכן דעת הרשב"א

ז"ל).

דעת הרשב"א וסיעתו, הובאה

בהערה הבאה. אלא שהם דנים בהי' לו כמון שחוק ונתפזרו קודם המילה, וכאן נתבאר שכן

הוא גם "אם אין לו כמון בביתו או שאי אפשר ללעוס בשיניו".

[1048] רז"ה

נג, א (אם נשפכו קודם מילה המילה, נדחית, ואין השבת נדחה). רשב"א קלד,

א (בדאישתפוך חמימיה ואיבדור סממני ... קודם מילה, תדחה מילה, כיון דעל כרחין אתי

למידחי שבת במישחק סממני ומיחם חמימי, וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל מפורש). ב"ח

יו"ד סי' רסו (דאי אישתפוך חמימי דבתר מילה מקמי מילה, תדחה המילה, כדי

שלא יחללו שבת לאחר המילה באיסורא דאורייתא. והכי משמע מדברי הרי"ף

והרמב"ם ושאר פוסקים). לבוש שם ס"ג (אין שוחקין סמנים ולא מחמין

לו חמין ואין עושין אספלנית ולא טורפין לו יין ושמן, שכל אלו הם מלאכות דאורייתא

ומכשירין שהיו אפשר לעשותן מערב שבת). ש"ך סי' רסו סק"ו (כתב

הר"ן דאם נתפזרו אותן הסמנים שהכינו לצורך אחר המילה קודם המילה, דעת

הרמב"ן ... פיקוח נפש הוא דדחי לה, ולא מכשירי מילה, ודעת הרז"ה

והרשב"א דתדחה המילה עכ"ל. וכתב בית יוסף שכן נראה דעת הרי"ף

והרמב"ם, ואינו מוכרח. מיהו בעט"ז כתב דתדחה המילה. וכ"פ הב"ח).

סמ"ג ו סמ"ק הובאו ב הגהות מרדכי רמז תסט (ומכשירי

מילה אין דוחין שבת לא באיסור דברי תורה ולא באיסור דברי סופרים, ואם אין לו דבר

המרפא המילה, כגון שנאבדו, אין מלין אותו).

וכן הוא לקמן סי' תקי בקונטרס אחרון

ס"ק ב (כמו גבי מילה דמכשיריה לא דחו שבת אפילו בכהאי גוונא שנפגם איזמל

בשבת, כדמוכח גבי נתפזרו סמנין קודם המילה, שהסכימו רז"ה ורשב"א ומקצת

האחרונים דלא דחי שבת).

[1049] סעיף

ז ( אין דוחה את השבת אלא מילה עצמה שאי אפשר לעשותה מערב שבת, אבל

כל מכשירי מילה, כגון תיקון האיזמל, והבאתו אצל התינוק, ושחיקת סמנים, ותיקון

החלוק שיתבאר, כיון שאפשר לעשותם מערב שבת, אינן דוחים את השבת ).

ולא רק כשאפשר הי' לעשותם מערב שבת,

אלא אף אם נתפזרו סמנין קודם המילה, כנזכר בפוסקים שבהערה הקודמת, וכדלקמן סי' תקי

קו"א סק"ב (גבי מילה, דמכשיריה לא דחו שבת אפילו בכהאי גוונא שנפגם

איזמל בשבת, כדמוכח גבי נתפזרו סמנין קודם המילה, שהסכימו רז"ה ורשב"א

ומקצת האחרונים דלא דחי שבת, ואי סלקא דעתך דאפילו מכשירין כהאי גוונא דחו שבת,

פשיטא דלא גרעי סמנין ממכשירין, כיון שאי אפשר למול זולתם הן מחמת סכנה הן מחמת

חילול שבת להרשב"א וסיעתו. עיין ביו"ד סי' רס"ו סעיף ו' משמע בהדיא

דסמנין נקרא מכשירין, וכן משמע שם בר"ן וב"י וש"ך ס"ק ו'

ע"ש. ומכשירי מילה שאינן דוחין שבת היינו לפי שאפשר לעשותן מערב שבת כמבואר

שם בסעיף [ב'], אלמא כיון דאזלינן בתר מלאכה עצמה, אפילו בכהאי גוונא אסור).

[1050] והיינו

בתוך השבת. אבל אם מכניס עצמו לזה קודם השבת, נתבאר לעיל סי' רמח ס"ה (ואם

נכנס לספינה קודם ג' ימים לפני השבת ... ואפילו אם הוא בענין שאפשר שיצטרך הישראל

לחלל שבת בהולכת הספינה אפילו במלאכה האסורה מן התורה מפני פיקוח נפש, אעפ"כ

מותר לו ליכנס בתוכה קודם ג' ימים, שהרי עכשיו הוא נכנס בהיתר, וכשיגיע השבת

ויצטרך לעשות מלאכה מפני פיקוח נפש מותר הוא ואין כאן חילול. אבל תוך ג' ימים קודם

שבת אסור ליכנס לתוכה ... אם יודע שיצטרך לחלל שבת מפני פיקוח נפש ... לפי שנראה

כנכנס בכוונה למקום סכנה כדי שיחלל שבת אחר כך).

[1051] רי"ף

נה, סוע"ב (והיכא דאשתפיך חמימיה דתינוק ישראל ואיבדור סמני' בתר דאמהיל,

עבדינן ליה בשבתא מפני הסכנה). טור ושו"ע יו"ד שם ס"ד (מלו את הקטן

בשבת, ואחר כך נתפזרו הסימנים, עושין לו בשבת, מפני שסכנה היא לו).

[1052] ברייתא

קלג, ב (המל, כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על הציצין המעכבין את המילה בין על

הציצין שאין מעכבין את המילה. פירש, על ציצין המעכבין את המילה חוזר, על ציצין שאין

מעכבין את המילה אינו חוזר). טור ושו"ע ס"ב (כל זמן שלא סילק ידו מן

המילה, חוזר אפילו על ציצין שאינם מעכבין, סילק ידו, אינו חוזר אלא על ציצין המעכבין).

[1053] בשו"ע

שם ס"ה (יש ציצים המעכבים המילה ויש שאינם מעכבים אותה).

[1054] רמב"ם

פ"א מהל' מילה הי"ג (מי שנולד בחדש השמיני, אם היה שלם בשערו ובצפרניו

הרי זה ולד שלם, ובן שבעה הוא אלא שנשתהה ... ומלין אותו בשבת. אבל אם נולד ושערו

לקוי ואין צפרניו שלימין כברייתן, הרי זה בן שמנה ודאי). תוס' קלה, א ד"ה

בן (נראה לר"י דמותר לטלטלו ולמולו בשבת אם אין ריעותא בשערו ובציפרניו, כדאמר

בפרק הערל (יבמות פ, ב) דאמרינן האי בר שבעה הוא ואישתהויי אישתהי). רא"ש

פי"ט סוס"י ה (וכל זה איירי שלא גמרו שערו וצפרניו, אבל גמרו שערו

וצפרניו, אפילו הוא ידוע שהוא בן שמונה, כגון שפירש ממנה אחר שבעל, מותר לטלטלו

ולמולו בשבת, דפסק הלכה ביבמות פרק הערל כר' פרטא דאמר דאישתהויי אישתהי). טור ושו"ע

ס"ג (בן ח', אם נגמרו שערו וצפרניו, מלין אותו בשבת, ואם לא גמרו, אפילו אם

הוא ספק בן ז' ספק בן ח', אין מלין אותו בשבת).

[1055] סעיף

ח ( נולד לח', או ספק בן ז' ספק בן ח', אין מחללין עליו ... אלא אם כן גמרו שערו וצפרניו ... ולכן אין מלין אותו

בשבת ... ויש חולקין על זה ... ולענין הלכה ... לענין מילה בשבת שב ואל תעשה עדיף ).

[1056] ברייתא

קלב , ב (מילה ... שלא בזמנה (כגון קטן חולה והמתינו לו עד שיבריא, רש"י),

יום טוב אינה דוחה, אלא בזמנה בלבד). גמרא כד, סוע"ב (ולא מילה שלא בזמנה). ומשנה

קלז , א (בין השמשות של ערב שבת נימול לעשרה), ופרש"י (אי אפשר למולו בשבת

הבאה, דשמא ט' הוא, והויא ליה מילה שלא בזמנה, ואינה דוחה שבת, וצריך להמתין עד

לאחר השבת שהוא עשירי). רמב"ם הל' מילה פ"א ה"ט (מילה בזמנה דוחה

את השבת, ושלא בזמנה אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב). טור ושו"ע ס"ד

(מילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת).

וראה לקמן סי' תצה בקונטרס אחרון סק"ג

(וסתמא קתני, אפילו לא היה אפשר למולו קודם יום טוב מחמת חלישותו).

[1057] רש"י

דף כד , סוע"ב (דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר, אינה דוחה יום

טוב).

וכן הוא לקמן סי' תמו בקונטרס אחרון

סק"ג (והוא הדין למילה שלא בזמנה ... לא דחי, משום דאפשר לקיים המצוה למחר,

כדפירש"י שם). סי' תצה שם (על כרחך צריך לומר משום דאפשר למולו אחר יום טוב,

כדפירש רש"י שם).

אבל לעיל סי' רמט ס"ו (וכן

המילה אף אם אינה בשמיני ללידתו, אי אפשר לדחותה ליום אחר, שאסור להניחו ערל אפילו

יום אחד). סי' רמח בקונטרס אחרון סוף סק"א (בכל המצות שאין קבוע להם זמן נמי

נימא הכי, דכל שעה שיש בידו לקיימן ואינו מקיימן עובר על צווי המחייבו לקיימן.

ועוד דבהדיא מבואר במ"א סימן תמ"ד סקי"א משא"כ במילה כו'.

ומיהו צ"ע ממ"ש בסי' רמ"ט ותקס"ח). והוא המובא לעיל מסי' רמט

ס"ו, ובסי' תקסח במ"א סק"י (מילה אף על פי שעבר זמנה, כל שעתא ושעתה זמנה הוא,

דאסור לעמוד ערל).

וראה לעיל סי' רמח (הערה קלט). לקמן

תמו (הערה רמא).

[1058] משנה

קלז , א (בין השמשות של ערב שבת נימול לעשרה), ופרש"י (אי אפשר למולו

בשבת הבאה, דשמא ט' הוא, והויא ליה מילה שלא בזמנה, ואינה דוחה שבת, וצריך להמתין

עד לאחר השבת שהוא עשירי). טור ושו"ע ס"ה (ונולד בין השמשות ... אין

מילתן דוחה שבת), ויו"ד סי' רסו ס"ח (ואם נולד ערב שבת בין השמשות, אינו

דוחה את השבת).

[1059] ברייתא

קלה, רע"א (ערלתו ודאי דוחה את השבת, ולא נולד בין השמשות דוחה את השבת). טור

ושו"ע שם (שאין דוחין את השבת מספק).

[1060] נדה

מב, ב (שמעית ולד דצויץ אפניא דמעלי שבתא (צועק בתוך המעיים מבעוד יום של ערב שבת,

רש"י), ולא אתיליד עד שבתא. אמר ליה, האי הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוא, והוי

מילה שלא בזמנה, וכל מילה שלא בזמנה אין מחללין עליה את השבת), ופרש"י (שמעינן

דראשו חוץ לפרוזדור הוי כילוד). רמב"ם שם הט"ו (הוציא העובר ראשו חוץ

למעי אמו בין השמשות, אע"פ שלא יצא כולו אלא בלילי שבת, אין מלין אותו בשבת).

טור ושו"ע שם (ואפילו לא הוציא אלא ראשו בין השמשות, אף על פי שיצא כולו

בשבת, אינו נימול בשבת).

ומ"ש רוב ראשו, ראה בכורות מו,

ב (משיצא רוב ראשו, ואיזהו רוב ראשו משתצא פדחתו). נדה כח, א (יצא כדרכו עד שיצא

רוב ראשו, ואיזהו רוב ראשו משיצא פדחתו). רמב"ם הל' נחלות פ"ב ה"י

(בן תשעה שהוציא רוב ראשו חי, הבא אחריו אינו בכור).

[1061] ס"ה

(שמתחלת השקיעה עד צאת ג' כוכבים הוא מהלך ד' מילין, ובין השמשות הוא קודם צאת

הכוכבים מהלך ג' רביעי מיל, נשארו ג' מילין ורביע מתחלת השקיעה עד בין השמשות).

והיינו כשיטת ר"ת.

אמנם נתבאר לעיל שם (הערות נה-ח), שמסקנת

רבינו בסדר הכנסת שבת היא כשיטת הגאונים, אשר זמן בין השמשות הוא מתחלת השקיעה

(שאין השמש נראה על הארץ), עד צאת הכוכבים, כדי הילוך ג' רבעי מיל, ועוד שתי דקות

(להחמיר כרבי יוסי).

[1062] מ"א

ס"ק ב (והוא לערך רביעית שעה קודם צאת הכוכבים).

ולעיל סי' רנא בקונטרס אחרון סק"א

( בין השמשות, שהוא כמו שליש או רביע שעה עיין סי' תנ"ט ),

והיינו כדלקמן סי' תנט ס"י (שיעור מיל הוא רביעית שעה וחלק עשרים ...

ויש חולקין על זה ואומרים ששיעור מיל הוא שני חומשי שעה), והיינו שתלוי בב' הדיעות

אם שיעור מהלך מיל הוא י"ח דקות או כ"ד דקות. ונתבאר שם (הערה נג).

[1063] היינו אף שכבר היתה תחלת

השקיעה לשיטת ר"ת (שאין השמש נראה על הארץ).

[1064] מ"א

שם (במדינתינו לפעמים אין מקבלין שבת עד סמוך לרביעית שעה לצאת הכוכבים,

כמ"ש סי' רס"א, אם כן הוא הדין לענין מילה יש לסמוך על זה למולו בשבת,

דהא כל גדולי הפוסקים סוברין כן).

דלא כש"ך יו"ד

סי' רסו סקי"א (ובתשובת מהר"מ אלשקר סי' צ"ו שאלה תינוק

שנולד ערב שבת אחר שקיעת החמה, קודם שנראו ג' כוכבים בינונים, אם נימול יום ראשון,

כדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל, דלדידהו בין השמשות הוי תיכף

אחר שקיעת החמה מעל הארץ, או אם נימול בערב שבת, כדעת ר"ת ז"ל שכתב דשתי

שקיעות נינהו, ושאין בין השמשות מתחיל אלא מסוף השקיעה אחר שנכנס החמה בעובי של

רקיע, אבל קודם לכן יום גמור הוא, וכן דעת הרמב"ן בספר תורת האדם והסמ"ג

והר"ן כו'. עיי"ש שהאריך להביא שיטת הגאונים והפוסקים ובביאור דבריהם,

ומסיק שם כללא דמילתא דהאי ינוקא אין מלין אותו עד יום א').

אבל בסדר הכנסת שבת פסק רבינו כש"ך

ומהר"ם אלאשקר וגאונים. ואם נולד אחר תחלת שקיעה (שאין השמש נראה על הארץ),

שוב הוי ספק ואין נימול בשבת. ואם נולד יותר מג' רבעי מיל אחר תחלת השקיעה, הוא

ודאי לילה, וכנולד למחר.

[1065] ס"ה

( שיש אומרים שמתחלת השקיעה ואילך הוא לילה גמור מן התורה (שאז

הוא זמן ראיית ג' כוכבים בינונים לפי דבריהם), ובין השמשות שהוא כדי

הילוך ג' רביעי מיל קודם תחלת השקיעה), ונסמן שם (הערה סח), שהיא שיטת הרא"ם ביראים

השלם סי' רעד, הובא בהגהות מרדכי סו"פ במה מדליקין עט, א (פירש רא"ם בספר

יראים, משתשקע

החמה ... משמתחלת לשקוע, משנוטה מעט ומכירין העולם שרוצה ליכנס בעובי הרקיע, דהיינו

מעט קודם שקיעת החמה, ולשון משתשקע משמע הקדמה, ואותה הקדמה נקראת בין השמשות).

[1066] מ"א

שם (במדינתינו לפעמים אין מקבלין שבת עד סמוך לרביעית שעה לצאת הכוכבים).

ובסדר הכנסת שבת (ורבתה המכשלה מאד

בנשים להדליק נר שבת אחר השקיעה ... צריך להודיעם שהוא איסור גמור של תורה,

ולהוכיחם בדברים רכים וקשים, אולי ישמעו לו).

[1067] משנה

קלד, ב (ואנדרוגינוס אין מחללין עליו את השבת, ורבי יהודה מתיר באנדרוגינוס). ברייתא קלה ,

א (ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא אנדרוגינוס דוחה את השבת, רבי יהודה אומר

אנדרוגינוס דוחה את השבת), וכת"ק. טור ושו"ע ס"ה (אנדרוגינוס ... אין

מילתן דוחה שבת).

[1068] ברייתא

שם (ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת). טור ושו"ע שם (ונולד כשהוא מהול ...

אין מילתן דוחה שבת).

[1069] מ"א

סק"ג (הב"ח ביו"ד סי' רס"ד דצריך שיראה מהול אפילו שלא בשעת

קישוי עיי"ש, והכא נמי אם לא נראה מהול שלא בשעת קישוי מוהלין בשבת עכ"ל.

וצ"ע אם יש לסמוך על זה לחלל שבת החמור). ש"ך יו"ד סי' רסד

סקי"ב (כתב ב"י בשם חכם ספרדי ... שבדיקת הקישוי לא נאמר אלא לבני

המסורבל והמדולדל שנימולו תחלה כהלכתן, אבל לכל השאר צריך שתהא העטרה מגולה אף שלא

בשעת הקשוי כו' ... ולי דברי החכם זה צ"ע דגרסינן בירושלמי ... דבלא נימול

כהלכתו נמי אמר שמואל בודקים אותו בשעה שמתקשה, וצ"ע), ונקודת הכסף שם

(בש"ך סוס"י רס"ד הקשיתי על דברי החכם הספרדי. ועכשיו מצאתי

ת"ל ראיה ברורה מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה ס"פ רבי אלעזר דמילה

עיין שם). וכיון שגם זה נקרא נולד מהול, אם כן אין למול אותו בשבת.

דלא כב"ח שם

(ובבית יוסף בשם החכם הספרדי נראה שהחמיר יותר שכתב בסוף דבריו וז"ל, ויראה

ודאי שבדיקת הקישוי לא נאמרה אלא לגבי המסורבל והמדולדל שנימולו תחלה כהלכתן, אבל

לכל השאר צריך שתראה העטרה מגולה אפילו שלא בשעת קישוי עכ"ל), והוא מ"ש

בב"י שם (וראיתי קונטריס מחכם אחד שכתב ... יראה ודאי שבדיקת הקישוי לא נאמרה

אלא לגבי המסורבל והמדולדל שנימולו תחלה כהלכתן, אבל לכל השאר צריך שתראה העטרה

מגולה אפילו שלא בשעת קישוי עכ"ל). וכיון שלדעה זו אינו נקרא נולד מהול אלא

אם כן נראה מהול אף שלא בשעת קישוי, אם כן יש למולו אף בשבת.

וראה פס"ד צמח צדק רפא, ד; רפב,

ג. שו"ת צמח צדק יו"ד סי' רב כה, ד ואילך, שהכוונה היא שלא כב"ח

בשם החכם הספרדי, אבל הב"ח עצמו נוטה לומר שגם אם נראה מהול רק בשעת קישוי,

נקרא מהול כהלכתו, ואם כן אין מלין אותו בשבת.

[1070] ברייתא

שם (שבית שמאי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומרים אינו צריך. אמר

רבי שמעון בן אלעזר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף

ממנו דם ברית ... שמואל אמר הלכה כרבי שמעון בן אלעזר). טור ושו"ע יו"ד סי'

רסג ס"ד (נולד כשהוא מהול, צריך להטיף ממנו דם ברית).

ומלשון זה נראה לכאורה, שאף אם

אינו נראה מהול אלא בעת הקישוי, אין צריך למולו אף בחול,

וסגי בהטפת דם ברית. וראה שו"ת צמח צדק שם (על זה שאינו נראה מהול אלא בעת

הקישוי, סבירא ליה דהוא כנולד מהול גמור). מנחת יצחק ח"ג סי' קא ס"ק ג. מראי

מקומות וציונים.

[1071] ברייתא

שם (רבי אליעזר הקפר אומר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על נולד כשהוא מהול שצריך

להטיף ממנו דם ברית, על מה נחלקו, לחלל עליו את השבת, בית שמאי אומרים מחללין עליו

את השבת ובית הלל אומרים אין מחללין עליו את השבת). לבוש ס"ה (אבל נולד כשהוא

מהול שאין לו ערלה, אלא דינו שמטיפין ממנו דם ברית, אין מטיפין ממנו הדם ברית בשבת

כשנולד מהול).

[1072] ברייתא

שם (ערלתו ודאי דוחה את השבת, ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת). רש"י

שם ד"ה אנדרוגינוס (נולד מהול ספק שמא ערלה כבושה היא העור דבוק בבשר). וכרבה

קלה, א (חיישינן שמא ערלה כבושה היא). רי"ף נד, א (כרבה סבירא לן דאמר

חיישינן שמא ערלה כבושה היא, וצריך להטיף ממנו דם ברית בחול, אבל לא בשבת, דמספיקא

לא מחללינן שבתא, וכן הלכה).

וראה שו"ת צמח צדק יו"ד שם

(והנה מ"ש שאין זה חיוב ברור מן התורה, קאי על כל נולד מהול, רוצה לומר אפילו

נולד בענין שנראה מהול אף שלא בשעת קישוי, עכ"ז צריך להטיף ממנו דם ברית, אלא

שאין זה חיוב ברור מן התורה).

ומ"ש "שאין זה חיוב ברור"

(ולא "ספק" כדלעיל באנדרוגינוס), נתבאר במראי מקומות וציונים, דהיינו כי

כאן הוא קרוב לודאי, ומכל מקום אינו חיוב ברור.

[1073] טור ושו"ע

ס"ה (ויוצא דופן, וכותית שילדה ואחר כך נתגיירה ... אין מילתן דוחה שבת ).

[1074] רב

אסי שם (כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה, וכל שאין אמו טמאה לידה אין נימול

לשמנה, שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה וגו' וביום השמיני ימול בשר ערלתו), ופרש"י

(כגון יוצא דופן, ונכרית שילדה ולמחר נתגיירה, אין בנה ממתין עד שמנה אלא נימול

מיד). טור ולבוש ס"ה (מי שאין אמו טמאה לידה, כגון יוצא דופן, ונכרית שילדה

ואחר כך נתגיירה, אין מלין אותו בשבת, דכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה וגו',

וכתיב בתריה מיד וביום השמיני ימול בשר ערלתו, דדרשינן מיניה דמילה דוחה שבת,

ומשמע הכי, כי תזריע וילדה וטמאה וגו', אותו ימול ביום השמיני אפילו בשבת, אבל אם

אינה טמאה לידה, אינו נימול ביום השמיני שהוא שבת).

[1075] גמרא

קלה, ב (יוצא דופן ... רב הונא ורב חייא בר רב, חד אמר מחללין עליו את השבת וחד

אמר אין מחללין, עד כאן לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת, אבל לשמנה ודאי מהלינן

ליה). רמב"ם שם ה"ז (יוצא דופן ...

מלין את שתיהן בשמיני), והי"א (ויוצא דופן ... אין דוחין את השבת אלא נימולין

באחד בשבת שהוא יום תשיעי שלהן), ובכסף משנה שם ה"ז (דרבינו סובר דלא קיימא

לן כרב אסי דאמר כל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לח', וממילא לא קיימא לן כוותיה

במאי דאמר הא בהא תליא, אלא דעד כאן לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת ... כיון

דאפליגו בה רב הונא ורב חייא בר רב, ולא ידעינן הי מינייהו אסר והי מינייהו שרי,

נקטינן לחומרא ואין מחללין עליו את השבת). רא"ש פי"ט סוס"י ו

(ובעל הלכות נסתפק בדבר. הלכך נימול לח' ואין מחללין עליו את השבת). ר"ן

נד, ב סוד"ה ולענין הלכה (והרב אלפסי ז"ל לא הכריע בהלכות כדברי מי משמע,

דמספקא ליה מילתא, הלכך מטילין אותו לחומרא, דנימול לשמונה ואין מחללין עליו את

השבת. וכן דעת בעל הלכות והרז"ה ז"ל, וכן כתב הרמב"ם ז"ל

בפ"[א] מהל' מילה).

[1076] תזריע

יב, ב-ג (אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה ... וביום השמיני ימול בשר ערלתו).

[1077] גמרא

שם ע"ב (ומי שיש לו שתי ערלות, רב הונא ורב חייא בר רב, חד אמר מחללין עליו

את השבת וחד אמר אין מחללין, עד כאן לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת, אבל לשמנה

ודאי מהלינן ליה). שו"ע שם (ומי שיש לו שתי ערלות, אין מילתן דוחה שבת).

[1078] פירוש

הא' ברש"י שם (שני עורות זה על זה). וביבמות עב, סוע"א (ב' עורות זו על

גבי זו). רמב"ם שם (ומי שיש לו שתי ערלות מלין את שתיהן בשמיני),

והי"א (ומי שיש לו שתי ערלות אין דוחין את השבת, אלא נימולין באחד בשבת שהוא

יום תשיעי שלהן). מ"א ס"ק ד (ב' עורות זה על גב זה (רש"י ורמב"ם)).

ובפרי מגדים שם (ובר"מ פרק א' ממילה הלכה י"א אין מבואר).

[1079] פירוש

הב' ב רש"י שבת שם (ואמרי לה שני גידין). ב"י ביו"ד סי' רסו

(ומי שיש לו שני ערלות. פירש רש"י שני עורות זה על זה, ואמרי לה ב' גידים).

כ"מ שם ה"ז (ורבינו שכתב מלין את שתיהן בשמונה, נוטה קצת לפירוש השני

שהם שני גידים).

[1080] ב"י

יו"ד סי' רסב (ודין מי שיש לו שתי ערלות, כיון דאיפליגו בה אמוראי, ולא ידיע

הי מינייהו אמר הכי והי מינייהו אמר הכי, מטילין אותו לחומרא, ונימול לח', ואין

מחללין עליו את השבת).

[1081] תזריע

יב, ג. לבוש סוף ס"ה (ומי שיש לו שתי ערלות גם כן אינו דוחה שבת, דערלתו, חדא

ערלה משמע ולא שתי ערלות).

[1082] רמב"ם

שם הי"א (אין דוחין את השבת, אלא נימולין באחד בשבת שהוא יום תשיעי שלהן). שו"ע

ס"ה (אין מילתן דוחה שבת). טור ושו"ע שם סי' רסו ס"י (אף על פי שנימולים

לשמונה אינם דוחים את השבת).

[1083] משנה

קל, א (כלל אמר רבי עקיבא, כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת,

(ומילה) שאי אפשר לעשותה מערב שבת (כגון מילה עצמה, שאי אפשר לה ליעשות, דזמנה

ביום השמיני, רש"י) דוחה את השבת). טור ולבוש ס"ו (ודוקא מילה עצמה דוחה

שבת וצרכיה, משום שאי אפשר לעשותם מערב שבת).

וכן שאר הדברים שאי אפשר לעשות בערב

שבת, כדלעיל ס"א ( והפריעה היא מכלל המילה, והמציצה גם כן דוחה את השבת, מפני

הסכנה. וכן נותנים עליה רטייה וכיוצא בה).

[1084] רב

קלג, א (הלכה כרבי עקיבא ... דמכשירין אפשר לעשות מאתמול לא דחו שבת). טור ושו"ע

ס"ו (מכשירי מילה שאפשר לעשותם מערב שבת, אינם דוחים את השבת).

וכן הוא לעיל ס"א ( שאין

דוחה שבת אלא מילה עצמה, אבל לא מכשיריה כמו שיתבאר).

[1085] משנה

שם (רבי אליעזר אומר אם לא הביא כלי (איזמל למול את התינוק, רש"י) מערב שבת,

מביאו בשבת ... אמר רבי עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת).

טור ושו"ע ס"ו (אם לא הביא איזמל למילה מערב שבת, לא יביאנו בשבת), וביו"ד

סי' רסו ס"ב (מכשיריה אינם דוחים, כיון שהיה אפשר לעשותה מבעוד יום. ולפיכך

אין עושין סכין לימול בו, ואין מביאין אותו ממקום למקום).

[1086] רמב"ם

הל' מילה פ"א ה"ז (אין שוחקין לה סממנין). טור ושו"ע יו"ד שם ס"ג

(אין שוחקין סמנים).

והיינו שגם סממנים נחשבים מכשירים,

כדלקמן סי' תקי בקונטרס אחרון ס"ק ב (עיין ביו"ד סי' רס"ו סעיף ו'

משמע בהדיא דסמנין נקרא מכשירין, וכן משמע שם בר"ן וב"י וש"ך

ס"ק ו' עיי"ש).

ומכל מקום התירו לעשותם על ידי

שינוי, כדלעיל ס"א ( ואם לא הכין מערב שבת מותר לעשות בשבת

על ידי שינוי, כגון בימיהם שהיו נותנים על המילה כמון שחוק ... אם לא שחק מערב שבת

לועס בשיניו ונותן ... ואם אין לו כמון כלל, או שאי אפשר ללעסו וצריך לשחקו, או

לשחוק סמנים אחרים המעצרים הדם, תדחה המילה עד למחר).

[1087] סעיף

ט ( אין עושין לה חלוק...).

[1088] משנה

קל , א (כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת). טור ושו"ע כאן

ס"ו וביו"ד שם ס"ב.

[1089] עיין

במ"ש לעיל ס"א ( אבל אם היה לו כמון שחוק או סמנים

שחוקים מבעוד יום, ומלו את הקטן ואחר כך נתפזרו, שוחקן בשבת מפני הסכנה),

משא"כ אם נתפזרו קודם מילה .

וכן הוא לקמן סי' תקי בקונטרס אחרון

ס"ק ב (כמו גבי מילה דמכשיריה לא דחו שבת אפילו בכהאי גוונא שנפגם איזמל

בשבת, כדמוכח גבי נתפזרו סמנין קודם המילה, שהסכימו רז"ה ורשב"א ומקצת

האחרונים דלא דחי שבת), וכנסמן לעיל (הערה 1048 ).

[1090] סמ"ק

מצוה קנז (מכשירי מילה אין דוחין את השבת לא באיסור דברי תורה ולא באיסור דברי

סופרים ... אין מלין). הובא בהגהות מרדכי רמז תסט.

[1091] ברייתא

שם קל ע"ב (כשם שאין מביאין אותו דרך רשות הרבים, כך אין מביאין אותו לא

דרך גגות ולא דרך קרפיפות ולא דרך חצירות), ופרש"י (שלא עירבו זו עם זו ואיכא

איסורא דרבנן). טור ושו"ע ס"ו (אפילו במקום שאין בו אלא איסור דרבנן), וביו"ד

שם ס"ב (ואפילו להוציאו מהבית (ולהביאו) דרך גגין וחצרות ומבואות שלא עירבו).

[1092] ב"י

סוד"ה ומ"ש לא יביא (וכן אסור להוציא התינוק לחצר זו). מ"א סוף סק"ה

(כתב ב"י אסור להוציא התינוק מביתו לחצר אל האזמל).

[1093] רבא

פסחים צב, א (ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהן במקום כרת ... דתניא כשם

שאין מביאין אותו (איזמל למילה, רש"י) דרך רשות הרבים, כך אין מביאין אותו

דרך גגות ודרך חצרות ודרך קרפיפות). שו "ע ס"ו (שהעמידו

חכמים דבריהם במקום כרת).

וכן הוא לקמן סי' שמז סוף ס"ז

(ועל איסור זה של חצר שאינה מעורבת אמרו שהעמידו חכמים דבריהם במקום כרת לדחות

המילה למחר, אם אי אפשר להביא הסכין על ידי הנכרי, לפי שאין שום תקנה להביאו על

ידי ישראל בלי עירוב במקום שצריך לערב).

[1094] רבה

עירובין ס[ז] , ב (ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה (שהיו רוצין למולו והחמו לו חמין

מבערב ונשפכו היום, רש"י), אמר להו רבה נייתו ליה חמימי מגו ביתאי (מביתיה

דרבה, והתינוק היה בבית אחר באותה חצר, רש"י), אמר ליה אביי והא לא ערבינן, אמר

ליה ... נימרו ליה לנכרי ליתי ליה ... שבות דלית ביה מעשה, דהא מר לא אמר לנכרי

זיל אחים). רי"ף שם כ, א (כלומר האי דאמור רבנן אמירה לנכרי שבות, לא שאני לך

בין אמירה למעשה שיש בה איסורא דאורייתא ובין אמירה שאין בה איסור מעשה דאורייתא,

דהא מר לא אמר ליה זיל אחים לי דהוא מעשה איסור דאורייתא, אלא אמר ליה זיל אייתי

לי). רמב"ם הל' מילה פ"ב ה"ט (שכחו ולא הביאו סכין מערב שבת אומר

לעכו"ם להביא סכין בשבת, ובלבד שלא יביא אותו דרך רשות הרבים. כללו של דבר,

כל דבר שעשייתו בשבת אסורה עלינו משום שבות, מותר לנו לומר לעכו"ם לעשות אותן

כדי לעשות מצות בזמנה). ובהל' שבת פ"ו ה"ט (דבר שאינו מלאכה, ואין אסור

לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת ... מפני מצוה). טור

ושו"ע ס"ו (ולומר לעכו"ם לעשותם, אם הוא דבר שאם עשהו ישראל אין בו

איסור אלא מדרבנן, אומר לגוי ועושהו).

[1095] סעיף

יב (דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר

לנכרי לעשותו בשבת, והוא שיהיה ... לצורך מצוה).

[1096] גמרא

שם (דהא מר לא אמר לנכרי זיל אחים). רי"ף שם (דהוא מעשה איסור דאורייתא). רמב"ם

שם (ודבר שעשייתו אסורה עלינו משום מלאכה, אסור לנו לומר לעכו"ם לעשותו בשבת).

טור ושו"ע שם (ואם הוא דבר שאסור לישראל לעשותו מן התורה, לא יאמר לגוי

לעשותו).

[1097] רי"ף

שבת נו, א (ומגופא דהאי עובדא ילפת דאסור למימר לנכרי לצבותיה [לתקן בצבת את

האיזמל שנפגמה קודם מילה], או לאתויי דרך רשות הרבים). רמב"ם שם (ובלבד שלא

יביא אותו דרך רשות הרבים). טור ושו"ע יו"ד סי' רסו ס"ה (ובלבד שלא

יביא אותו דרך רשות הרבים).

[1098] החילוק

בין רשות הרבים גמורה לאינה גמורה, נתבאר לקמן סי' שמה סי"א (רשות הרבים

גמורה ... שעכשיו אין לנו רשות הרבים גמורה).

[1099] בה"ג

הל' מילה כג, ג (והיכא דאייתי איזמל מערב שבת, ואיפגים או דאיגניב מקמי מילה, שרי

למימר לגוי לצבותיה, או לאיתויי איזמל אחרינא). הובא ברי"ף שם (וחלק עליו,

כנ"ל).

וגם לגבי שאר המצות כתב כן בעל

העיטור הל' מילה מט, א (וקרוב אני לומר דהדלקת נר בשבת מצוה בשעת אכילה,

מדליקין על ידי אינו יהודי בשבת). הובא בר"ן שם (לפי שטה זו שמתירין אמירה לנכרי אפילו

במלאכה גמורה לגבי מכשירי מילה, ואם באנו להשוות שאר מצות למכשירי מילה ... אף בכל

המצות נתיר אמירה לנכרי אפילו במלאכה גמורה. ונראה שזה הוא דעת הרב בעל העטור

ז"ל שהתיר לומר לנכרי להדליק לו את הנר לסעודת שבת).

[1100] סעיף

ח (בקצת מקומות נהגו רבים להקל באמירה להנכרי להדליק נרות לצורך סעודה, כשנכבו

הנרות ואי אפשר לאכול בחשך. ויש שלמדו זכות על שלא מיחו בידם חכמים, לפי שסומכין

על מי שאומר שלא גזרו על שבות של אמירה לנכרי במקום מצוה אפילו לומר לו לעשות

מלאכה גמורה של תורה).

[1101] מ"מ פ"ו ה"ט

(ויש חולקים ואומרים דמילה שאני, דניתנה שבת לידחות אצלה, אבל בשאר מצות אסור).

הובא ב"י סי' שז סוד"ה כתב הרמב"ם. מ"א סוף סק"ה

(ונראה לי דבמילה יש לסמוך עלייהו אם אי אפשר בענין אחר).

וכן הוא לקמן סי' תמו ס"ו בהגהה

(ולא התירו לומר לנכרי לעשות מלאכה גמורה לצורך שום מצוה ממצות התורה, חוץ ממצות

מילה, כמו שנתבאר בסימן של"א).

ומצינו מקומות אחדים שהתירו בהם אמירה לנכרי:

(א) לעיל סי' שו סכ"ד (הלוקח בית או שדה בארץ ישראל מן

הנכרי, מותר לו לומר לנכרי לכתוב לו שטר מכירה בשבת ... שאמירה לנכרי בשבת אינה

אסורה אלא מדברי סופרים, ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו, אף על פי שגזרו בשאר

מצות).

(ב) לקמן סי' שלד סי"ט (יש מתירין לומר לנכרי להציל ספרים

אפילו דרך רשות הרבים, שלא גזרו על שבות אמירה לנכרי במקום בזיון כתבי הקודש).

[1102] סיכום פרטי דיני הוצאת תינוק מביתו למולו בבית הכנסת,

שנתבארו כאן, ולקמן סי' שמז ס"ז:

(א) יש אומרים שאין צורך מצוה

במילה בבית הכנסת, שהרי אפשר למולו בביתו, ולכן אין להתיר אפילו בכרמלית על ידי

אמירה לנכרי (שלא, ח).

(ב) אבל גם לפי דעה זו, יש

להתיר הוצאתו מרשות היחיד לרשות היחיד דרך למעלה מי' בכרמלית, שהוא מקום פטור, שהרי

זה מותר אף לדבר הרשות (שמז, ז).

(ג) ויש אומרים שיש בזה מצוה

במילה בבית הכנסת, משום ברב עם הדרת מלך, ולכן מותר להוציאו ולהכניסו על ידי נכרי,

ולהעבירו על ידי "נותנו לחבירו וחבירו לחבירו בפחות מד' אמות" (שלא, ח).

(ד) אלא שגם לדעה זו, אין

להתיר הוצאה והכנסה על ידי זה עוקר וזה מניח (שלא, ח), ואפילו בכרמלית, ואפילו

בחצר שאינה מעורבת, שמשום צורך מצוה אין מתירין שום איסור קל, ואפילו אם יצטרכו

לדחות המילה למחר העמידו חכמים דבריהם במקום כרת (שמז, ז).

נמצא, שבין האופן המותר ובין

האופן האסור שנתבארו לקמן שם, הם לכל הדעות שנתבארו כאן.

[1103] מ"א

סוף ס"ק ה (ופשוט דאסור להביא התינוק לבית הכנסת דרך חצר שאינו מעורבת אפילו

על ידי עכו"ם, דהא יכולין למולו בביתו, והרבה פעמים מלין בבית כשיש צינה).

וכדלעיל סי' קלא ס"ו (ובזמן

הקור שמלין התינוק בביתו). לקמן סי' תקפד ס"ט (במקום שנוהגים למול כל אחד

בביתו). סי' תרכא ס"ג (במקום שמלין התינוק בביתו ולא בבית הכנסת).

ואף שלכל הדעות עדיף לעשותו

"ברב עם הדרת מלך", ואפילו בתפלה נתבאר לעיל סי' צ ס"י (לעולם

ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הצבור, ואף על פי שיכול להתפלל בביתו בעשרה, מכל

מקום ברוב עם הדרת מלך). וראה פסקי הסדור, סדר המילה (כשמביאין את הילד לבית

הכנסת).

מכל מקום אינה מצוה גמורה, אלא מצוה

מן המובחר, שאינו דוחה שבות דשבות, וכדלעיל סי' שכה סט"ז (והערה 350 ), וסכ"ב (והערה 411 ).

וראה אגרות קודש ח"ד אגרת תתצו

(אם למנוע המנהג שמאחרין המילה עד אחרי המנחה כדי שיהי' ברוב עם). לקוטי שיחות חי"ט

ע' 74 והערה 60.

[1104] ט"ז

סי' שמט (כשנושאין בשבת תינוק למול, יש להתיר שיוציא עכו"ם התינוק

מן הבית, דלא להוציא מרשות היחיד לכרמלית, ואחר כך יטלטלוהו ישראל בפחות פחות מד'

אמות. וכן כשיכניסוהו לבית הכנסת צריך שיכניסו עכו"ם, דהוה מכניס מכרמלית

לרשות היחיד. כל זה נראה ברור, וה' יכפר בעד השוגגים). וסי' רסו ס"ק ד (לא

יפה עושים אותן שנושאין תינוק לימול בפחות פחות מד' אמות, דמכל מקום יש איסור מה

שמוציאין מרשות היחיד לרחוב שהוא כרמלית. אלא יוציאנו על ידי עכו"ם מרשות

לרשות, ואחר כך יטלטלנו בפחות מד' אמות).

[1105] משלי

יד, כח. ברכות נג, א (בית הלל אומרים אחד מברך לכולן, משום שנאמר ברוב עם הדרת מלך).

לעיל סי' רחצ ס"כ (אחד מברך וכולם שומעים ... יש הידור יותר, כי ברוב עם הדרת

מלך).

[1106] כדלקמן סי' שמט ס"ד (מותר

לו לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים וליתנו לחבירו שאצלו בתוך ד' אמותיו, וחבירו יתננו

לחבירו שאצלו, אף על פי שהחפץ הולך כמה מילין ברשות הרבים, כיון שכל אחד אינו

מעביר ד' אמות).

[1107] גם לדעת אלו המתירים

"משום ברב עם הדרת מלך", שגם היא נחשבת מצוה גמורה, מכל מקום אין ללמוד

מכאן היתר להולכת תינוק לבית הכנסת כדי שתוכל האם להיות בבית הכנסת בעת התפלות,

שהרי יש מקום לומר שעריכת ברית מילה בבית הכנסת "משום ברב עם הדרת מלך",

היא יותר צורך מצוה מאשר הליכת האם לבית הכנסת בשבת, שנתבאר לעיל סי' צ ס"ו (שלכתחלה

מצוה מן המובחר להתפלל בבית הכנסת עם הצבור), היינו שאין זו אלא "מצוה מן

המובחר". ומכל שכן, לדעת האוסרים כאן ברית מילה, שאפילו מילה ברב עם אינה

נחשבת מצוה גמורה ואינה דוחה שבות דשבות.

ומכל שכן שאין להתיר לומר לנכרי

להביא התינוק דרך רשות הרבים גמורה, מחמת שהנכרי יכול להביאו מרשות היחיד לרשות

היחיד דרך רשות הרבים – בלי הנחה ברשות הרבים (כדלקמן סי' שמז ס"ט), ויהי' רק

שבות דשבות, ובשבות דשבות מתירין לצורך מצוה.

שהרי גם לדעת המתירים בכרמלית, לא

התירו אלא שהנכרי יוציא מהבית ויתן לידי האשה העומדת בחוץ, ובסמוך לבית הכנסת יקח

הנכרי את התינוק מהאשה ויכניסו לבית הכנסת. ומדוע לא נתבאר שאפשר גם שהנכרי יקח את

התינוק מהבית לבית הכנסת, אפילו ברשות הרבים, באופן שאינו אסור מן התורה (כדלקמן סי'

שמז ס"ח). אלא ודאי אין להתיר זאת.

ועל דרך זה מה שבשאר המלאכות

דאורייתא אסורה אמירה לנכרי אפילו במקום מצוה, מעולם לא שמענו להתיר מטעם שהנכרי

יכול לעשות מלאכה זו שלא כדרכה, שאינה אסורה אלא מדברי סופרים (כדלעיל סי' שא

ס"ב). אף שכשאומר לו בפירוש לעשות בשינוי מותר מטעם שבות דשבות במקום מצוה (כדלקמן

סי' שמ ס"ב).

אלא ודאי עיקר הטעם הוא, כי בדרך

כלל יעשה הנכרי המלאכה כדרכה, ובדרך כלל יעצור הנכרי בדרכו ברשות הרבים, ואם כן

יעשה הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים ואחר כך הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד.

ואף שבמקום שהנכרי יכול לעשות זאת

באופן של היתר התירו (לעיל סי' רעו ס"ט, וסי' שז סט"ז), הרי זהו דוקא

כשיכול לעשותו באופן של היתר לגמרי, משא"כ כשיכול לעשותו באופן האסור מדברי

סופרים, לא מצינו שיתיר מטעם זה במקום מצוה.

וראה הערות וביאורים תתקסב ע' 119.

תתקסג ע' 203. תתקסד ע' 69 וע' 75. א'קנה ע' 112. שיעורי הלכה למעשה ח"א ע'

רסג ואילך.

[1108] סעיף

ז (על ידי שיעמדו שתי נשים בפנים, ואחת מהן תושיט ידיה לחוץ למעלה מעשרה שהן מקום

פטור לדברי הכל, והשניה תטול התינוק מבפנים ותושיטנו לחוץ ותניחנו על ידי האשה

הפשוטות לחוץ למעלה מעשרה, והרי זו הנחה במקום פטור כיון שהתינוק הונח על ידיה

ממקום אחר, ואחר כך תניח אפילו היא עצמה את התינוק על ידי אשה אחרת העומדת בחוץ,

שהן גם כן למעלה מעשרה ... וחבירתה על ידי חבירתה, בפחות פחות מד' אמות, והכל

למעלה מעשרה ... ונמצא שהעבירו התינוק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך מקום פטור

למעלה מעשרה, שהוא מותר אפילו לדבר הרשות).

והיינו שאופן זה מותר אף לדעה

הראשונה (שאין בהוצאה זו צורך מצוה, שהרי אפשר למולו בביתו), כיון שבאופן זה "מותר

אפילו לדבר הרשות".

[1109] כדלקמן

סי' שמז ס"א (שזה עקר מרשות זו, וזה הניח ברשות השנייה, שניהם פטורים ... אבל

אסורים לעשות כן מדברי סופרים).

ואפילו בכרמלית ובחצר שאינה מעורבת,

כדלקמן שם ס"ז (לפיכך אין שום היתר בעולם להביא התינוק לבית הכנסת על ידי

ישראל, ואפילו בזה עוקר וזה מניח כמ"ש בסי' של"א, ועל איסור זה של חצר

שאינה מעורבת אמרו שהעמידו חכמים דבריהם במקום כרת לדחות המילה למחר), וסי' שמט ס"ה

(אין היתר זה שנותנו לחבירו וחבירו לחבירו מועיל אלא לענין טלטול חוץ לד' אמות

בכרמלית או ברשות הרבים, אבל לא לענין טלטול מרשות היחיד לרשות הרבים או לכרמלית

(אפילו אם אחד עומד בפנים ואחד בחוץ, וזה שבפנים מושיט החפץ, וזה שבחוץ נוטלו מידו,

שזה עוקר וזה מניח, אעפ"כ אסור מדברי סופרים אפילו בכרמלית, ואפילו לדבר מצוה,

כמו שנתבאר בסי' של"א).

ואין מתירים בזה משום שבות דשבות

במקום מצוה, כדלקמן סי' שמ ס"ב ( העושה מעשה, אסור, אפילו הוא שבות דשבות

במקום מצוה כמ"ש בסימן של"א ), ושם נסמן (הערה 1713 ).

והיינו שאופן זה אסור אף לדעה שיש

בהוצאה זו צורך מצוה, וכדלעיל סעיף ז (ואפילו איסור דברי סופרים לא התירו לצורך

מצות מילה, אפילו אם תדחה המילה לגמרי בשביל כך).

ומכל מקום התירו שבות בשינוי במקום

מצוה, כדלקמן סעיף הבא (והערה 1114 ).

[1110] משנה

קלג , סוע"א (אין עושין לה חלוק לכתחילה). טור ושו"ע ס"ח (אין

עושין לה חלוק).

[1111] רמב"ם

בפירוש המשנה פי"ט מ"ב (וחלוק הוא שנוקבין חתיכת בגד ומכניסין את

המילה באותו הנקב, ולופף שאר הבגד על האבר).

[1112] רש"י

שם ד"ה חלוק (כדי שלא יחזור העור לכסות את הגיד).

[1113] משנה

שם (אבל כורך עליה סמרטוט. אם לא התקין מערב שבת (לא הזמין, רש"י), כורך על

אצבעו ומביא (דרך מלבוש, לשנותו מדרך הוצאה בחול, רש"י), ואפילו מחצר אחרת).

טור ושו"ע ס"ח (אלא כורך עליה סמרטוט. ואם אין לו, כורך על אצבעו דרך

מלבוש, לשנות מדרך הוצאה בחול, ומביא דרך חצר אחרת, אפילו לא נשתתפו יחד). שו"ע

יו"ד סי' רסו ס"ג (אבל כורך עליה סמרטוט, ואם לא התקין מערב שבת, כורך

על אצבעו ומביא דרך מלבוש, אפילו מחצר אחרת שלא עירבה).

וראה לעיל סי' שא סי"ח וסס"ג,

שמותר לצאת בסמרטוט כרוך על המכה שעל האצבע, מטעם מלבוש. משא"כ כאן שאינו

מלבוש, אלא הוצאה בשינוי.

[1114] ב"י

ד"ה ואין עושין (ומשמע לרבינו שאף על פי שמוציאו בשינוי אינו מותר להביאו אלא

דרך חצר אחרת שלא עירבו יחד, כלומר שלא נשתתפו יחד, אבל לא דרך רשות הרבים, משום

דאין דרך מלבוש בכך. והכי משמע מדקתני אפילו מחצר אחרת, ולא תני אפילו דרך רשות

הרבים). מ"א סק"ח (אבל דרך רשות הרבים אסור). ט"ז יו"ד

שם סק"ה (אבל לא מרשות הרבים, שאין זה מלבוש ממש). אליה רבה ס"ק ח (משמע

דמותר דרך כרמלית, וכן משמע קצת בב"י). וראה תהלה לדוד ס"ק יב.

ואף שהובא לעיל (הערה 1109 ) מסי' שמ ס"ב ( העושה

מעשה, אסור, אפילו הוא שבות דשבות במקום מצוה ).

אפשר הקילו יותר בשבות על ידי שינוי

במקום מצוה, וכדלעיל סי' שג סכ"ג (ואפילו אם מוציא אותם הדברים בענין שאין

בהם איסור מן התורה אף לרשות הרבים, מחמת שהיא הוצאה שלא כדרכה, מכל מקום כיון שהם

משוי ולא תכשיט, לא התירום לגמרי, אפילו בחצר שאינה מעורבת, אלא הרי הם כשאר שבות

דשבות שלא התירו אלא במקום מצוה), ושם נסמן.

[1115] רא"ש פי"ז סי' ד (וכן

נמי סכין של מילה ... כיון שמקפידין מלעשות בהן תשמיש אחר, אסור לטלטלן בשבת). טור

ושו"ע סי' שח ס"א (כל הכלים נטלים בשבת, חוץ ממוקצה מחמת חסרון כיס,

כגון סכין ... של מילה ... כיון שמקפידים שלא לעשות בהם תשמיש אחר, אסור לטלטלו

בשבת).

[1116] מהרי"ל

הלכות מילה (וצוה מהר"י סג"ל שתכף אחר המילה יסירו מידם כל צורכי

המילה, דחשובים מוקצה להלאה, שאין צורך בהן עוד, וגם המוהל לא יחזור ליטול האיזמל

מן החול שהטיל שם עם הערלה). מ"א סק"ה (לאחר שהניחו מידו אסור

לטלטלו, כמ"ש רסי' ש"ח, וכ"כ מהרי"ל). ט"ז סי' שי

סק"ג (ביו"ד סי' רס"ו כתבתי דאיזמל שמל בו בשבת, דאין לטלטלו אחר

המילה).

[1117] טור ושו"ע שם ( ואפילו

לצורך מקומו או לצורך גופו).

[1118] ס"ה

( וכן סכין של ... מילה ...

כיון שמקפידים שלא להשתמש בהם תשמיש אחר המותר בשבת, אסור לטלטלם אפילו לצורך גופם

ומקומם), וסט"ז (אבל שלא לצורך כלל, אסור לטלטל שום כלי, אע"פ שמלאכתו

להיתר)..

ואף שנתבאר לעיל שם ס"ד ( וכל

הכלים שהם עומדים לסחורה והוא מקפיד עליהם שלא להשתמש בהם שום תשמיש ... ואין צריך לומר כלים היקרים ביותר, אע"פ שאינן לסחורה,

אלא שמלאכתם לאיסור, ומקפיד עליהם מלהשתמש בהם תשמיש אחר שלא יפחתו דמיהם, אסור

לטלטלו בשבת ...

וזהו הנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס).

והיינו שיש חילוק בין שני סוגי

הכלים האלה: (א) "שאינן לסחורה", אינן אסורין "אלא שמלאכתם

לאיסור". (ב) "עומדים לסחורה", אסורין בכל אופן, גם אם מלאכתם

להיתר, ו כמבואר ב תהלה לדוד סק"א ( דבכלים

היקרים ביותר, אם הם כלים שמלאכתם להיתר, כיון שמותר לטלטלם לצורך תשמישן מותר

לטלטלם אף מחמה לצל, מכל שכן לצורך גופן ומקומן. אבל כלים שמיוחדים לסחורה ומקפיד

עליהם, אף אם הם כלים שמלאכתם להיתר, כיון שמקפיד עליהם אסור לטלטלם אפילו לצורך

תשמישן, מכל שכן לצורך גופן ומקומן. וזה נראה דעת הרב ז"ל ) .

על כרחך צריך לומר, שגם האיזמל

העומד למילה ביום זה, אינו נקרא מלאכתו להיתר, כיון שהמילה היא מלאכה, והותרה רק

לצורך המילה.

[1119] רמב"ן

הובא ב רבינו ירוחם נ"א ח"ב יד, א (ומותר לטלטל הסכין ולהסירו אחר

המילה, דמאחר שטלטל הכלי בהיתר, מחזירו לאי זה מקום שירצה, אף על פי שאין לו תינוק

אחר למול. כך כתב הרמב"ן בתשובה). מ"א שם (כתוב ביו"ד סי' רס"ו

דמותר לטלטל הסכין לאחר המילה וכו', והוא מרבינו ירוחם נ"א ח"ב

וז"ל מותר לטלטל הסכין להחזירו לאחר המילה, דמאחר שטלטל הכלי בהיתר, מחזירו

לאיזו מקום שירצה וכ"כ הרמב"ן עכ"ל. כוונתו דקי"ל דכל מוקצה

שהוא בידו מטלטלו לאיזו מקום שירצה וכמ"ש סי' ש"ח ס"ג ... לכן יש

להחמיר שלא יניחנו מידו עד שיוליכנו לביתו להצניעו). ט"ז שם (ואחר כך יצניעו

באותו חדר שהוא מל שם. וכ"כ במהרי"ל ועיין בדברינו ביו"ד סי'

רס"ו).

וראה לעיל סי' רנט קו"א סוף סק"א

( ומיהו ממה שכתבו האחרונים גבי סכין של מילה דאסור להחזירו

לביתו אלא אם כן עודו בידו, עיין מג"א סי' של"א שכתב כן בשם הרמב"ן

ורבינו ירוחם, אף שמאתמול היתה דעתו להחזירו לביתו, לא מוכח מידי דגבי מוקצה מחמת

חסרון כיס לא מהני מחשבה בעלמא, דהתם לא חשב עליו להשתמש בו כלום ).

[1120] לעיל

סי' שח סי"ג ( כשמטלטלו לצורך מקומו, אינו צריך להשליכו מידו מיד שפינוהו

ממקום זה הצריך לו, אלא מותר להניחו באיזה מקום שירצה להצניעו שם. שכיון שכבר הוא

בידו, רשאי לטלטלו יותר ממה שצריך לו ).

[1121] שו"ת

מביט ח"ג סי' פט (ביום שבת אחר שמל רחץ הסכין אשר מל בו ... איסורא

איכא). מ"א שם (וכתב המבי"ט ח"ג סימן פ"ט מי שרחץ

הסכין אחר המילה, איכא איסורא, כיון שאינו לצורך שבת).

[1122] סעיף

ו ( מדיחים כלים לצורך היום, כגון שנשאר לו עדיין סעודה לאכול בהם,

מותר להדיחם אפילו מיד אחר סעודה שלפניה. אבל לאחר סעודה שלישית אסור להדיח כלי

אכילה, מפני שטורח ומכין משבת לחול) .

[1123] משנה

וברייתא קלד , ב (מרחיצין הקטן בין לפני מילה בין לאחר מילה ... רבי אלעזר בן

עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת).

[1124] רבי

יוחנן שם (הלכה כרבי אלעזר בן עזריה, בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו

מערב שבת בין הרחצת כל גופו בין הרחצת מילה, מפני שסכנה היא לו).

[1125] סעיף

ז ( מכשירי מילה ...

כיון שאפשר לעשותם מערב שבת אינן דוחים את השבת, אפילו אם נאנס ולא עשאם, או שעשאם

ונאבדו) .

ומה שהתירו כאן לרחצו במים חמים

לפני המילה, נתבאר במ"מ פ"ב הי"ד (אין כונתו וכונת ההלכות לומר

להחם לו חמין ... קודם המילה, אלא להרחיצו בחמין שהוחמו בשבת ... לפי שכל אלו

מותרין אפילו לבריא דבר תורה, ואין בהם אלא משום גזרת מרחצאות, ובמקום מצוה לא

העמידו גזרתם). רא"ש פי"ט סי' ב (לפני המילה ... אסור להחם חמין ... ומה

שכתב רב אלפס ז"ל שמרחיצין אותו כדרכו לפני המילה, בחמין שהוחמו בשבת).

[1126] ס"א

( ואם אין לו כמון ... וצריך לשחקו ... תדחה המילה עד למחר ... אם

היה לו כמון שחוק או סמנים שחוקים מבעוד יום, ומלו את הקטן, ואחר כך נתפזרו, שוחקן

בשבת מפני הסכנה). וכן הוא לענין לחמם מים, כמבואר ברמב"ם הל' מילה פ"ב

ה"ח (מלו את הקטן בשבת ואחר כך נשפכו החמין או נתפזרו הסממנין, עושין לו הכל

בשבת, מפני שסכנה היא לו). רא"ש שם (דלאחר המילה כיון דסכנה הוא,

אפילו ישראל מבעיר האש ומחמם המים, וכל הזריז הרי זה משובח).

[1127] מ"מ

שם (וכן ביום השלישי מחממין לכתחלה, מפני שסכנה היא לו).

שו"ת הרמב"ם סי' שז, הובא בכסף משנה הל' מילה שם (הדברים ברורים שעל

שלישי של מילה אמרנו שמרחיצין אותו בין בחמין שהוחמו מערב שבת בין בחמין שמחממין

לו בשבת, מפני שסכנה היא לו).

[1128] ב"י

ד"ה ומ"ש רבינו ואפילו ישראל מבעיר האש (מיהו הני מילי לדידהו, אבל

לדידן, דבר ידוע דאינו מסוכן בכך, הילכך דינו כדין רחיצת גדול). שו"ע ס"ט

(בזמן חכמי הגמרא אם לא היו רוחצים את הולד לפני המילה ולאחר המילה וביום שלישי

למילה במים חמין היה מסוכן; לפיכך נזקקו לכתוב משפטו כשחל להיות בשבת. והאידנא לא

נהגו ברחיצה כלל, ודינו לרחוץ בשבת, אם רצו, כדין רחיצת כל אדם).

[1129] סעיף

א (אסרו חכמים לרחוץ כל גופו או רובו בחמין ... אפילו הוחמו מערב שבת).

[1130] רמ"א

ס"ט (ובמדינות אלו נוהגים לרחצו לפני המילה בחמין שהוחמו מאתמול, ולאחר המילה

במוצאי שבת, וכן אם היה יום ג' למילתו בשבת, ורואים שיש צורך לרחצו, מכינים חמין

מבעוד יום ורוחצים אותו בשבת. וכל זה מן הסתם, אבל אם רואים שיש לחוש לסכנה אם לא

ירחצו אותו אחר המילה, בודאי מותר לרחצו ולחלל עליו שבת, מידי דהוי אשאר חולה שיש

בו סכנה).

והיינו אף שמעיקר הדין מותר לרחצו

אף בחמין שהוחמו בשבת, כדלעיל בתחלת הסעיף (והערה 1125 ), מכל מקום לא נהגו לרחצו קודם מילה

אלא בחמין שהוחמו מאתמול.

[1131] אגודה

עירובין פ"ו סי' סט (ראיתי רבותי להטמין חמין מערב שבת לצורך מילה בשבת,

ולרחוץ התינוק בשבת בלא סדין, דשרייתו הוא כיבוסו. או שפחה גויה תשים הסדין בתוך

מי הרחיצה). מ"א סק"ט (ובאגודה פ' הדר כתב שנוהגין להטמין חמין

לרחצו, ולא ישרו סדין, דהוי כבוס, או ישים עכו"ם הסדין תוך המים).

[1132] סוף

ס"י (ואף שכל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור לומר לנכרי לעשותו. מכל מקום כאן

שהאיסור נעשה מאליו בלא מתכוין, והישראל אינו אומר לו כלל לעשותו, אלא שולחו לעשות

דבר המותר, אם כן אף שמאליו נעשה האיסור, הרי לא נעשה בשליחות הישראל, שהישראל לא

צוהו על ככה, והנכרי אינו מוזהר כלל על השבת, אלא שאסור לנו לשלחו לעשות איסור),

ושם נסמן (הערה עט).

[1133] רי"ף

נו, א (ומגופא דהאי עובדא ילפת דאסור למימר לנכרי לצבותיה [לתקן בצבת את האיזמל

שנפגמה קודם מילה] או לאתויי דרך רשות הרבים). רא"ש פי"ט סי' ב (ומה

שכתב רב אלפס ז"ל שמרחיצין אותו כדרכו לפני המילה בחמין שהוחמו בשבת, לא

שיאמר לנכרי להחם, אלא אם הנכרי עשאן לעצמו או אם עבר ישראל והחם אותן בשבת,

מרחיצין בהן את הקטן). אגודה שם (ואם נשפך החמין או נתקלקל, טוב לומר לכותי להביא

חמין מבית המרחץ או מבית האופה שהוחם כבר בשביל כותי, ולא יאמר לכותי להחם בשבת). מ"א

שם (ולא יאמר לעכו"ם להחם בשבילו).

ואף שנתבאר לעיל ס"ז ( ויש

מתירים אמירה לנכרי במקום מצוה ... במילה שהיא עצמה דוחה שבת יש לסמוך על דבריהם

אף לענין מכשיריה, אם אי אפשר למול היום בענין אחר), דלא כרי"ף.

מכל מקום כאן אפשר למול בשבת גם בלא

להחם המים בשבילו, כדלעיל סי"א (עכשיו לא נהגו ברחיצה כלל בקצת מדינות, ודינו

לרחוץ בשבת, אם רצו, כדין רחיצת כל אדם).

[1134] מרדכי

פ"[ז] דחולין רמז תרנח בשם רבינו שמחה (שאלו אם יכול למול בשבת אדם שלא

מל מעולם, מי חיישינן שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת או לא, והשיב דודאי לא ימול). שו"ע

ס"י (אדם שלא מל מעולם, לא ימול בשבת), וביו"ד סי' רסו ס"ז (אדם

שלא מל מעולם, לא ימול בשבת, שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת).

[1135] תרומת

הדשן ח"א סי' רסה (שמיני של מילה שאירע בשבת, ואבי הבן יודע למול, אבל לא

מל כבר רק פעם אחת, ויש כאן אומן אחר שמל כבר כמה פעמים, שבקינן ליה לאב למול בשבת

בכה"ג או לאו ... והשתא דאיתבריר לן דיש סעד וסמך יפה למה שנהגו שהאב מל

בשבת, אם כן נידון דידן דלא מל האב רק פעם אחת, אין קפידא, דלא בעינן איתחזיק

בתלתא זימנין). שו"ע כאן (אבל אם מל כבר פעם אחת, מותר למול בשבת, אפילו אם

הוא אבי הבן), וביו"ד שם (ואם כבר מל פעם אחת, מותר, ואפילו אם הוא אביו).

[1136] ברייתא

קידושין כט, א (האב חייב בבנו למולו).

[1137] תרומת

הדשן שם (והעולם נוהגים כדברי התוס', דלפי סברתם אב ואחר שוין). ש"ך שם סק"ז

(ולא אמרינן דלגבי אביו הוי פסיק רישי' דניחא ליה, שהרי מתקן את בנו).

לענין פסיק רישיה דלא ניחא ליה, ראה

לעיל סי' שכ סכ"ד.

[1138] מ"א

סק"י (ונראה לי דהוא הדין אם מל ולא פרע לעולם, אסור לפרוע בשבת, וטעם

אחד להם).

[1139] בשו"ע

שם סי"ב (ישראל שהמיר ונולד לו בן מישראלית, מלין אותו בשבת), וש"ך סקט"ז-יז.

[1140] סי"ד

(יש ליזהר שלא ימולו שני מוהלים מילה אחת בשבת, שזה ימול וזה יפרע, אלא המל הוא

עצמו יפרע), וברמ"א שם (ולא מצאתי ראיה לדבריו, ואדרבה נראה לי דשרי), וש"ך

סקי"ח.