ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך ז מצורע שיחה ב110

110

טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.

ובעניננו, השיעור של זיבת שלשה ימים הגורם למצב של זבה גדולה, לדעת רב יוחנן זוהי הגדרה של כמות. כלומר, לגבי האיכות, ראיה של יום אחד או יומיים זהה באיכותה לראיה של שלשה ימים, אלא שהיא פחות משיעור"*.

מצורע ג

ולכן סובר רב יוחנן ש"עשירי בעי שימור" ו"אחד עשר לא בעי שימור":

לגבי ראיה ביום האחד עשר לא ייתכן לומר שהיא חצי שיעור, מזיבת שלשה ימים, כיון שבראיה זו לא ייתכן צירוף: הראיה אינה יכולה להצטרף לראיה ביום שלאחריה, כדלעיל סעיף ד', שאפילו לדעת בית שמאי, שלדעתם גם היום האחד עשר מחייב שימור, הרי הראיה ביום השנים עשר אינה מצטרפת לזיבה שביום האחד עשר - ולכן היא עומדת בפני עצמה והיא שיעור גמור, היא אינה קשורה לראיה בימים הבאים.

לעומת זאת, הראיה ביום העשירי "חזי לאצטרופי", היא עשויה להיות חלק מזיבה של שני ימים, לפחות, שהרי הדין של "שומרת יום" קובע, שגם אם ראתה דם ביום השימור, ואפילו לאחר טבילתה, מצטרפת ראיה זו לזיבה ביום שלפניה, כדלעיל בסעיף ב', ולכן זהו חצי שיעור, באותה איכות, של זיבת "ימים רבים" - והיא מחייבת שימור.

ו היום העשיר? - כחצי שיעור זהו ההסבר למחלוקת בין רב יוחנן לבין ריש לקיש, לפי הניסוח הראשון,

החולקים על הצל"ח (נסמנו בשד"ח שם כלל יו"ד). ולהעיר ממה שאדה"ז מביא בקו"א להל' פסח שם, טעמו של הח"צ ולא טעמו של השאגת ארי (סי' פא).

הערות

1. אמרינן בי' חזי לאצטרופי*. ובשו"ע אדה"ז (או"ח בקו"א לסי' תמב) כתב ע"ז** שהוא "טעם נכון". ועפ"ז, בשיעורים של זמן - אין שייך הענין דחצי שיעור. אבל בנדו"ד אינו - כי ראי' זו התורה עצמה אחשבי' (שהרי מחייבת שמירת יום כו'). וע"ד איסורו חישובו (בכורות י, א).
7. בצל"ח (פסחים מד, א) כתב, שבאיסורים התלויים בזמן כחמץ בפסח וים הכיפורים, אם אכל חצי שיעור בסוף זמן האיסור - שאין פנאי להשלים השיעור, אין בזה איסור מן התורה כי לא חזי לאיצטרופי. ולפ"ז, גם בנדו"ד, מכיון שהראי' שבעשירי לא חזי לאיצטרופי לזיבת ג' ימים (שהרי יום י"ב אינו מימי הזיבה) - אין שייך בזה לכאורה הענין דח"ש.
3. אבל ע"פ המבואר לעיל (מהרגוצובי) שטעמו דר"י הוא לפי שגם משהו מהשיעור הוא אותו המהות של שיעור השלם, י"ל, ש"כיון שחזי לאיצטרופי" הוא (לא טעם ותנאי, כ"א) הוכחה שמהותו של האיסור ישנו גם בפחות מכשיעור (ע"ד מ"ש הפרי מגדים בפתיחתו להל' בשר וחלב - בפירושו השני). ולפי"ז גם באכילת ח"ש בסוף זמן האיסור, שייך הענין "כיון דחזי לאצטרופי". כי מכיון שבאם הי' מצטרף עמו עתה עוד ח"ש - הי" שיעור שלם, ה"ז הוכחה ש"שם" האיסור ישנו גם על פחות מכשיעור. וכשיטת כמה אחרונים
4. *) וצע"ק ליישב ע"פ תוד"ה כיון - יומא עד. רע"א.
5. **) וראה שו"ע אדה"ז (או"ח סי" שמ ס"ד. חו"מ הל' גזילה וגניבה ס"א) איסור דח"ש בכתיבה (בשבת) וגזילה. וראה גם בקו"א לאו"ח ס" שב. (וצע"ק בשו"ת הצ"צ יו"ד סט"ז ס"י ובשער המילואים סס"ג סט"

מצוטט ב־4 עמודים

שולחן ערוך (יז) לקו"ש ח"ז ע' 110
שוע"ר עם ביאור דברי שלום תמב דין ביעור תערובת חמץ קודם הפסח לקו"ש ח"ז ע' 110
שוע"ר עם ביאור דברי שלום שמ כמה דינים מדברים האסורים בשבת כעין תולדות מאבות לקוטי שיחות ח"ז ע' 110
תורת מנחם שיחת ש"פ וישלח, ט"ז כסלו, ה'תשכ"ט לקו"ש ח"ז ע' 110

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 30 עמודים.