אור ליום ועש"ק, אדר"ח אייר, ה'תשל"ב

211

בס"ד. אור ליום ועש"ק, אדר"ח אייר, ה'תשל"ב

(הנחה בלתי מוגה)

החודש

הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה ¹⁴³⁵ , וידוע הפירוש בזה בדרשת רז"ל ¹⁴³⁶ (והובא גם בפשטני המקרא ¹⁴³⁷ ) שהחודש הזה קאי על ראש חודש, ובפרט ע"פ דרשת חז"ל ¹⁴³⁸ בפירוש החודש הזה, שאמר לו הקב"ה כזה ראה וקדש, שזהו מולד הלבנה בראש חודש. וצריך להבין, למה נקרא ר"ח בכתוב זה בשם החודש הזה סתם, ולא בשם ראש חודש, ע"ד לשון הכתוב ¹⁴³⁹ ובראשי חדשיכם גו'. גם צריך להבין, דהנה, איתא במדרש ¹⁴⁴⁰ על הפסוק החודש הזה לכם, משבחר הקב"ה בעולמו קבע בו ראשי חדשים ושנים וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו ר"ח של גאולה, שבו נגאלו ישראל ממצרים (ובו עתידין ליגאל, שנאמר ¹⁴⁴¹ כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, וכמארז"ל ¹⁴⁴² בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל), ומזה מובן, שכתוב זה קאי (לא רק על היום דר"ח עצמו, אלא) גם על כל החודש, שהוא חודש של גאולה, שהרי הגאולה ממצרים (ומזה מובן גם בנוגע לגאולה העתידה) היתה (לא בר"ח, אלא) באמצע החודש, בחמשה עשר בניסן. וענין זה (שהגאולה קשורה עם כללות החודש) מוכרח ע"פ הפירוש בפנימיות הענינים ¹⁴⁴³ במחלוקת התנאים אם בניסן עתידין להגאל או בתשרי עתידין להגאל ¹⁴⁴⁴ , שהמחלוקת היא מתוך איזה עבודה תבוא הגאולה לעת"ל, אם מצד עבודת התשובה, שזוהי עבודת חודש תשרי, או מצד אתערותא דלעילא, שזהו ענינו של חודש ניסן. וכמבואר בזה ¹⁴⁴⁵ , שמרומז גם בשמות החדשים, כי, בשם תשרי, סדר האותיות (ת' ש' ר' וכו') הוא מלמטה למעלה ¹⁴⁴⁶ , וענין זה שייך לעבודת התשובה שכללות ענינה הוא מלמטה למעלה (שהרי אפילו תשובה הכי נעלית, תשובה עילאה, הרי ענינה הוא כמ"ש ¹⁴⁴⁷ והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה,

212

שזהו מלמטה למעלה). משא"כ חודש הגאולה שנקרא חודש האביב (כמ"ש ¹⁴⁴⁸ בחודש האביב הוציאך הוי' אלקיך ממצרים), סדר האותיות (א' ב') הוא מלמעלה למטה12, שזהו כללות הענין דאתערותא דלעילא. וכיון שהשמות תשרי ואביב הם על כל החודש, הרי מובן שגם ענין הגאולה שבחדשים אלו שייך לכללות החודש. ומזה מובן שגם דרשת חז"ל על הפסוק החודש הזה, שהקב"ה קבעו לחודש של גאולה, קאי על כל החודש. ונמצא שבהחודש הזה יש ב' ענינים, ענין הא', הקשור עם כזה ראה וקדש, ראש חודש, וענין הב', הקשור עם כללות החודש. וצריך ביאור, מדוע כולל הכתוב ב' ענינים אלו באותם התיבות החודש הזה.

ב) וידוע

א' הביאורים בזה, ע"פ מ"ש בשל"ה ¹⁴⁴⁹ (והובא בדרושי חסידות ¹⁴⁵⁰ ), שהכתוב החודש הזה רומז שבחודש ניסן החודש כולו הוא ראשי חדשים, כי כל יום ויום שבו הוא כר"ח, ולא כשאר החדשים שר"ח הוא מקורם ושאר ימי החודש הם חול, אמנם החודש הזה, חודש ניסן, כל ימיו הם כמו ראשי חדשים, בדרגת ראשי חדשים של כל השנה כולה. וכפי שממשיך שם (שזהו טעם המנהג) שאין מתענין בניסן (ואין אומרים תחנון) ¹⁴⁵¹ , שזה מורה על העילוי של הימים שבחודש זה, אפילו הימים שאינם ר"ח, שבת או יו"ט. אמנם, אע"פ שכל ימי חודש ניסן הם בדרגת ראש חודש, הרי מובן, שר"ח ניסן הוא בדרגא נעלית יותר לגבי שאר ימי החודש, דכיון שהוא ראש לחודש שכל יום שבו הוא ר"ח, הרי מובן שבר"ח גופא הרי זה ענין נעלה יותר (אע"פ שכולם נקראים בשם ר"ח).

ויובן

כללות הענין בזה, ממה שמצינו עד"ז בכל ר"ח עצמו שיש בו כמה דרגות. דהנה, איתא בזהר ¹⁴⁵² על הפסוק5 ובראשי חדשיכם גו', וכי כמה ראשין יש לסיהרא (והול"ל ובראש חודש), ומבאר, שבכל ר"ח יש ב' ראשים כלליים (כדלקמן). ועוד זאת, דכתיב ¹⁴⁵³ והי' מדי חודש בחדשו, והיינו, שנוסף לכך שבכל ר"ח יש שני ראשים כלליים, ישנו גם חידושו של חודש (חודש בחדשו) ¹⁴⁵⁴ . וע"פ המבואר בהדרושים באוה"ת ¹⁴⁵⁵ , הרי זה מודגש יותר בר"ח שיש בו שני ימים, וכפי שמביא שם מ"ש ¹⁴⁵⁶

213

ויהי ממחרת החודש השני גו', דהיינו ביום שני של ר"ח, והרי ענין זה אינו קשור עם החורבן כו', אלא כן הוא אפילו בזמן שבית ישראל שרויין על אדמתם. ומזה מובן, שיש כמה דרגות בר"ח, שהרי אפילו כאשר ר"ח הוא יום אחד, יש בו תרין ראשין, ועאכו"כ כשר"ח הוא ב' ימים, שאז הרי זה בגילוי יותר שיש בו ב' ענינים. ונוסף לזה ישנו הענין דחידושו של חודש, ועד לשלימות הענין כפי שיהי' לעתיד לבוא, שזהו הפירוש הפשוט במ"ש והי' מידי חודש בחדשו גו' יבוא כל בשר להשתחוות לפני גו', דקאי על לעת"ל ¹⁴⁵⁷ . ועפ"ז ניתוסף הבנה בהאמור לעיל בנוגע לחודש ניסן, שכל יום שבו הוא בדרגת ר"ח, ואעפ"כ ישנו גם ר"ח שלו, שהוא בדוגמת ראש לכל הימים שלאח"ז, שזוהי מדריגה נעלית יותר בר"ח.

ג) וביאור

הענין, דהנה, כללות ענין ראש חודש הוא יחוד שימשא וסיהרא ¹⁴⁵⁸ , ובענין הספירות הרי זה היחוד דספירת המלכות עם ז"א, וע"י יחוד דכר ונוקבא למעלה בהספירות (ז"א ומלכות), אזי מתחדשת הלבנה באור חדש (מהשמש). והנה, בענין יחוד הספירות ידוע (והובא גם באגה"ק ¹⁴⁵⁹ ) שכל יחוד נמשך מלמעלה מעלה כו', עד לעצמות ומהות. וכמו בר"ח, שענינו הוא יחוד זו"ן, הנה שרשו ומקורו הוא מיחוד חו"ב, ולמעלה יותר, מבחי' אריך אנפין, וגם מבחי' עתיק, ועד לעצמות ומהות, כי, עיקר ענין היחוד הוא בשביל התהוות תולדה חדשה, והרי רק הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט (כמבואר באגה"ק ¹⁴⁶⁰ ). אלא שההמשכה בספירת המלכות היא (לא רק בדרך מעבר ע"י הדרגא שבנתיים, כלשון הידוע, אלא) בדרך התלבשות בדרגא הכי תחתונה, בחי' ז"א, שלכן נקרא היחוד על שמו (יחוד זו"ן), אע"פ ששרשו מחו"ב, כתר (ב' הדרגות שבו, אריך ועתיק), ועד לעצמות ומהות כו'.

אך

ישנו גם הענין דראשי חדשיכם, ראשי תרין בכל ירחא וירחא, ואינון יעקב ויוסף (כמבואר בזהר18). והענין בזה, דהנה ידוע החילוק בין יעקב ליוסף, שענינו של יעקב (אפילו בדרגא התחתונה) הוא עולם האצילות (שלכן האבות הן הן המרכבה ¹⁴⁶¹ ), ואילו ענינו של יוסף הוא שעל

214

ידו נעשית ההמשכה בעולמות בי"ע (כמבואר בדרושים ¹⁴⁶² על הפסוק ¹⁴⁶³ אלה תולדות יעקב יוסף). ובכללות הנה ענינו של יוסף הוא בחי' ז"א, כמבואר בתורה אור ¹⁴⁶⁴ (בלשון אדמו"ר נ"ע) בענין הכרובים, שכרוב אחד מקצה מזה ¹⁴⁶⁵ הוא קצה אוא"ס שבז"א, וכרוב אחד מקצה מזה31 הוא מקור בי"ע, היינו, שמבחי' ז"א שהוא סוף עולמות הא"ס, נמשך בתחלת עולמות הנבראים, בחי' המלכות. וענינו של יעקב הוא למעלה מזה, באצילות גופא, שכללות ענין האצילות הוא ספירת החכמה, כמאמר ¹⁴⁶⁶ אבא עילאה מקננא באצילות. ועפ"ז י"ל גם בענין ראשי חדשיכם (יעקב ויוסף), שבר"ח נמשך (לא רק מבחי' ז"א (יוסף), אלא) גם מבחי' חו"ב (יעקב), ופירוש הדברים, שההמשכה היא באופן של התלבשות (לא בבחי' ז"א, אלא) בבחי' חו"ב, והיינו, שבחו"ב ה"ז בהתלבשות לגבי המדריגה שלמעלה הימנה, ואח"כ באה בז"א בדרך מעביר, אף שגם בזה ישנו איזה ענין של התלבשות ¹⁴⁶⁷ , ולכן נקרא היחוד על שמו.

ד) ויובן

בהקדם כללות הביאור במעלת ר"ח לגבי שאר ימי החודש, שאע"פ שמותר בעשיית מלאכה, מ"מ, אינו נקרא יום המעשה ¹⁴⁶⁸ . ומבואר בזה ¹⁴⁶⁹ , דהנה, ענינם של ימות החול הוא כמ"ש ¹⁴⁷⁰ ששת ימים עשה הוי' את השמים ואת הארץ, ולא נאמר בששת (כהדיוק בזהר ¹⁴⁷¹ , וכמשנ"ת בארוכה בתשובת הרשב"א ¹⁴⁷² ), כי, ששת הימים עצמם הם ששת ימי הבנין, והיינו, שבימות החול, ימי המעשה, מקבלת המלכות מהששה מדות (ז"א), בדוגמת הדיבור ומעשה (שזהו"ע המלכות) שמקבלים עניניהם מהמדות שבלב, רגש האהבה או הרגש ההפכי, שכוללים כל המדות כולם. אמנם, בר"ח מקבלת המלכות מחכמה שלא באמצעות – ועכ"פ שלא בהתלבשות – (ב)הששה מדות ¹⁴⁷³ , וכמשל הדיבור ומעשה

215

שנמשכים מחכמת התכונה, וכיו"ב בכמה חכמות שהמשכתם אינה קשורה ואינה צריכה להיות ע"י הרגש המדות שבלב בגלוי [והיינו, שאע"פ שכדי שהאדם יבוא לחכמה זו, צ"ל אצלו רגש של אהבה לזה, או עד"ז המורא שתהי' לו טעות בחכמה זו, מ"מ, לאחרי שהגיע כבר להשגת החכמה, הנה כדי שיומשך מהשכל לדיבור, ובאופן שפועל לאח"ז על המעשה, אין צורך שיומשך באמצעות (התלבשות) המדות]. וכיון שבר"ח מקבלת המלכות מחכמה שלא ע"י התלבשות בהששה מדות, שהם הששת ימים, לכן אינו נקרא יום המעשה, אע"פ שמותר בעשיית מלאכה, כיון שהחכמה נמשכת מלמעלה למטה עד לספירת המלכות כפי שהיא במקומה, והרי מקומה וענינה של ספירת המלכות הו"ע המעשה.

וענינו

בעבודת האדם, דהנה, תכלית בריאת האדם היא כמארז"ל ¹⁴⁷⁴ אני נבראתי לשמש את קוני, ע"י מחשבה דיבור ומעשה שלו בקיום התורה ומצוותי', וכמ"ש ¹⁴⁷⁵ כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. אך כללות העבודה בזה יכולה להיות בב' אופנים. ישנו אופן שהעבודה היא מצד המדות שבלב, ועד שיכול להיות שהעבודה עצמה נקראת בשם עשי', ואילו המדות הם באופן של אהבה מסותרת, שהיא ירושה לנו מאבותינו ¹⁴⁷⁶ . ומובן, שגם הביטול שעל ידו נעשית העבודה הוא לפי ענין המדות (עכ"פ באופן של אהבה מסותרת) כפי שהם מצד עצמם, שאין המוחין מאירים שם בגילוי. אך ישנו אופן נעלה יותר, שהעבודה היא ע"י המשכת המוחין במדות (שזוהי כללות העבודה דספירת העומר ¹⁴⁷⁷ ), ועד שהמדות נעשים במדריגת המוחין ¹⁴⁷⁸ , ועד שנקראים ע"ש המוחין, ואז נעשית כללות עבודתו מצד המוחין. וע"ד הנ"ל במשל שהדיבור והמעשה נמשכים מהחכמה (ללא התלבשות במדות), וכן הוא בעבודה, שהמחשבה דיבור ומעשה הם מצד ההתבוננות, ועד להתבוננות כפי שהמוחין הם מצד עצמם (למעלה משייכות אל המדות). ומזה מובן גם גודל העילוי שבענין הביטול, להיותו מצד המוחין.

ה) ועפ"ז

יש לבאר גם ענינו של חודש (ור"ח) ניסן, חודש הגאולה, שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידין להגאל. ובהקדם הידוע שענין הגאולה שלאחרי הגלות הוא בדוגמת הלידה שלאחרי

216

העיבור (כמבואר בכמה דרושים ¹⁴⁷⁹ וגם בתורת חיים ¹⁴⁸⁰ ), דאע"פ שגם כאשר התינוק הוא במעי אמו ישנו זמן שכבר נעשה שלם בכל אבריו וגידיו, ועד שישנם אפילו שערות וצפרניים (שזהו סימן שהעובר הוא שלם ומוכן שיהי' הגילוי שלו) ¹⁴⁸¹ , מ"מ, הרי הוא עדיין באופן של העלם, ולאח"ז נעשית הלידה, שנקראת בשם גאולה. וזהו גם מ"ש ¹⁴⁸² עליך נסמכתי מבטן ממעי אמי אתה גוזי (מוציאי מרחם אמי), והיינו, שאע"פ שעוד מבטן ממעי אמי ישנם כבר כל הענינים, ועד להענין דעליך נסמכתי, מ"מ, אין זה דומה להמעמד ומצב לאחרי שיוצא מן ההעלם אל הגילוי, שאז נעשה שינוי עיקרי, שלכן ישנם חילוקים מן הקצה אל הקצה בין עובר לתינוק שנולד בפועל (לא רק ע"פ רמז דרוש וסוד, אלא) אפילו ע"פ נגלה ¹⁴⁸³ . וזהו גם הקשר לענינו של ר"ח, שהמשכת החכמה למלכות היא שלא ע"י ההתלבשות בז"א, כי, ענין ההתלבשות הוא שהמלובש (חכמה) בא בהעלם בהדרגא שלמטה ממנו שבה נתלבש (ז"א), ועד שנעשים בו הענינים שישנם בהדרגא התחתונה שבה נתלבש ¹⁴⁸⁴ , ואילו כאשר ההמשכה היא ללא התלבשות, הרי זה ענין של גאולה, שנגאל מהלבושים הנ"ל, ועומד בגלוי כפי שהוא מצד עצמו, קודם שנתלבש בדרגא שלמטה הימנו.

וזהו

גם כללות הענין דיצי"מ, שבא בהמשך להחודש הזה לכם ראש חדשים גו' [שהרי בהמשך הכתוב נאמר ¹⁴⁸⁵ בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה גו' ושחטו אותו גו', ואז, הנה בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים ¹⁴⁸⁶ , והרי דיבורו של הקב"ה חשיב מעשה ¹⁴⁸⁷ ]. והענין בזה, כמבואר באור תורה להרב המגיד ¹⁴⁸⁸ , שבמצרים היתה הגאולה ע"י התגלות אלקותו בכבודו ובעצמו ית', ע"כ הי' מופת גדול על חידוש העולם, והיינו שבחידוש העולם נתגלה חיצוניות העולמות כו', ויצ"מ היתה הכוונה לשיתגלה פנימיות העולמות כו' והיינו התורה כו' [שזהו גם מ"ש בהתחלת מ"ת אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ¹⁴⁸⁹ , והיינו, שהתחלת הענין דמ"ת וההכנה לזה – שצריכה

217

להיות מעין הענין שנפעל עי"ז – הו"ע דיצי"מ]. דהנה, חידוש העולם אפילו כפי שהוא באופן שעולם על מילואו נברא ¹⁴⁹⁰ , שניכר בגלוי שיש בעל הבית לבירה זו ¹⁴⁹¹ , הרי זה עדיין באופן שישנה הבירה, וישנו בעה"ב. ואפילו כשישנו הענין דויקרא גו' א-ל עולם ¹⁴⁹² , ולא א-ל ה עולם ¹⁴⁹³ , הרי זה עדיין חיצוניות העולמות. ואילו הגילוי דפנימיות העולמות הוא ע"י מתן תורה (החל מההכנה לזה ע"י יצי"מ), שעי"ז פועלים בעולם שרואים (לא רק א-ל עולם, אלא) אלקות בלבד, שזהו כללות הענין דאין עוד מלבדו ¹⁴⁹⁴ . וכדי לפעול ענין זה (אנכי הוי' אלקיך, לאחרי ההקדמה דהוצאתיך מארץ מצרים), צ"ל דוגמתו גם בעבודת האדם, והיינו, שעבודתו תהי' לא רק מצד המדות (ששייכים לעולם, כנ"ל ס"ד), אהבה מסותרת, או אפילו כפי שהם כתיקונם (בגילוי), שאף שנמשכים מן המוחין, כמ"ש ¹⁴⁹⁵ לפי שכלו יהולל איש, הרי המוחין עצמם אינם בגילוי, אלא יש צורך שעבודתו תהי' מצד המוחין (למעלה מהעולם), עצמות המוחין, ועד לפנימיות המוחין, שאז הוא אמיתית ענין הגאולה. וזוהי גם ההכנה לאראנו נפלאות בגאולה העתידה, שאז יקויים היעוד ¹⁴⁹⁶ ונגלה כבוד הוי' גו' באופן נעלה יותר מאשר במ"ת, כמבואר בתניא ¹⁴⁹⁷ שכבר הי' לעולמים מעין זה בשעת מ"ת, אבל עיקר ענינו יהי' לעתיד לבוא, הנה כיון שכל הגילויים דלעתיד לבוא תלויים במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות ¹⁴⁹⁸ [ועד שהעיקר הוא עבודתם של ישראל, כמובן מתורת הבעש"ט ¹⁴⁹⁹ על הפסוק ¹⁵⁰⁰ הוי' צלך על יד ימינך, שהי' רגיל לומר שהקב"ה הוא כמשל הצל שעושה כל מה שעושה האדם, ומזה מובן ענין נעלה יותר, שהעיקר הוא עבודת האדם, כמו במשל (שלהיותו משל ע"פ תורה הרי הוא מכוון בכל הפרטים ¹⁵⁰¹ ), שהעיקר הוא האדם המתנענע, ואילו הצל נמשך אחריו, וכ"ה בנמשל, שהעיקר הוא עבודת האדם, ובהתאם למעשינו ועבודתינו נמשך כביכול הוי' צלך. ולהעיר, שעפ"ז ניתוסף ביאור במשנת"ל ¹⁵⁰² בענין נחת רוח לפני שאמרתי

218

ונעשה רצוני ¹⁵⁰³ , שזהו"ע נעלה יותר משכר המצוות, שהוא תענוג הנברא (כמבואר בארוכה בהמשך וככה ¹⁵⁰⁴ ), שהנח"ר הוא בדוגמת הענין דהוי' צלך, שסיבתו היא מה ש(אמרתי ו)נעשה רצוני], צ"ל תחילה עבודתם של ישראל באופן כזה – לא רק מצד המדות, אלא מצד המוחין דוקא.

וזהו

גם ענינו של חודש ניסן, עליו נאמר ראשון הוא לכם לחדשי השנה. דהנה, ידוע הדיוק בזה, הלא ר"ח תשרי הוא ראש השנה, ולמה נאמר על ניסן שהוא ראש חדשים. ומבואר בזה בארוכה בהמשך תרס"ו ¹⁵⁰⁵ , שישנם ב' הנהגות, הנהגה טבעית והנהגה נסית ¹⁵⁰⁶ , ששתיהם בשלימותם, ואעפ"כ, הנה חודש תשרי ענינו הנהגה טבעית, וחודש ניסן ענינו הנהגה נסית, ועד לנסי נסים (כמובן מדברי הגמרא במסכת ברכות ¹⁵⁰⁷ שהרואה בחלום שם שיש בו שני נוני"ן, נסי נסים נעשו לו), שזהו למעלה מנס המלובש בטבע, ולמעלה מנס סתם (בדוגמת משנת"ל בענין ובראשי חדשיכם, וחידושו של חודש, ועד להעילוי דר"ח ניסן, שכל ימי החודש הם בדוגמת ראשי חדשים).

ו) וזהו

החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה, דאע"פ שישנה גם המעלה של חודש השביעי, מ"מ, בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל, וכמבואר במאמר של רבינו נשיאנו ¹⁵⁰⁸ שבמד"ר6 הכריעו וסתמו כר"י דבניסן נגאלו אבותינו ממצרים ובניסן עתידין להגאל. והענין בזה, דאע"פ שהגאולה תבוא ע"י מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות (וא"כ הרי זה קשור עם הסדר דמלמטה למעלה, ענינו של תשרי), מ"מ, תכלית המכוון בזה הוא התענוג שלמעלה דנח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני (מעלת הגילוי מלמעלה, ענינו של ניסן).

וכ"ז

נעשה ע"י מעשינו ועבודתינו בכללות הענין דהחודש הזה לכם, שהרי הענין דר"ח מורה על גאולתן של ישראל, כפי שאומרים בנוסח קידוש לבנה (בנוגע לחידוש הלבנה), שהם עתידין להתחדש כמותה ¹⁵⁰⁹ , והיינו, שכל המאורעות שישנם בלבנה כפשוטה, ובספירת

219

המלכות, ישנם גם אצל (עם ישראל, ולמעלה יותר, בני ישראל, ועד ל)ישראל, וכללותם הם שני הענינים דר"ח וכל ימי החודש (וכן בחודש ניסן, שכל הימים שבו הם בדרגת ר"ח, ונוסף לזה ישנו העילוי דר"ח ניסן), והיינו, עבודה שמצד המדות (דרגת העולם), ועבודה שמצד המוחין (למעלה מהעולם), ומהם נמשכים כל שאר פרטי הענינים, שבר"ח גופא ישנם שני ימי ר"ח, ובכל יום של ר"ח ישנם ראשי חדשיכם, לשון רבים, ועד שבכללות הענין דראשי חדשים ישנו הענין דחידושו של חודש. וכן הוא בכללות הענין דמעשינו ועבודתינו, שנחלקים לשני סוגים, כמשנ"ת כמ"פ ¹⁵¹⁰ אודות ביאור אאמו"ר ¹⁵¹¹ בכפל הלשון מעשינו ועבודתינו64. ובדוגמת שני הסוגים שישנם בשכר המצוות (באופן דילכו מחיל אל חיל ¹⁵¹² ), ג"ע התחתון וג"ע העליון. ועד"ז בנוגע לתורה, שזהו כללות הענין דנגלה דתורה ופנימיות התורה, ועד"ז בעבודת האדם, שיש עבודה שע"פ טו"ד ועבודה שלמעלה מטו"ד (אע"פ שבכל סוג מהנ"ל ישנם כו"כ דרגות ופרטים, כמבואר בכ"מ).

ובכ"ז

יש דרגא לעילא מן דרגא ועד לדרגות אין סוף, עד שבאים לגאולה האמיתית והשלימה דלעת"ל, שעז"נ ¹⁵¹³ בך הוי' חסיתי, בך בעצמותך ¹⁵¹⁴ . וע"ד שדוקא ביהמ"ק השלישי יהי' בנינא דקוב"ה, כמ"ש ¹⁵¹⁵ מקדש אד' כוננו ידיך (כדאיתא בזהר ¹⁵¹⁶ ובמדרש תנחומא ¹⁵¹⁷ ), הנה עד"ז כללות הגאולה העתידה לבוא תהי' באופן דגאלתיך אנכי ¹⁵¹⁸ , וכמ"ש ¹⁵¹⁹ כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון גו' כי הולך לפניכם הוי' (לא רק כמו ביצי"מ, ששם נאמר ¹⁵²⁰ והוי' הולך לפניהם, בתוספת וא"ו ¹⁵²¹ ), ע"י עצמות ומהות ¹⁵²² [ואע"פ שגם בימי צאתך מארץ מצרים נגלה עליהם כו' בכבודו ובעצמו וגאלם ¹⁵²³ , הרי זה רק מעין כו', כשם שמ"ת הי' רק מעין הגילוי דלעתיד (כנ"ל ס"ה)], ובאופן גלוי. ויקויים מ"ש ¹⁵²⁴

220

ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל, וכמ"ש רש"י ¹⁵²⁵ שהוא עצמו אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, ומוציאו מן הגלות ומנהיג אותו אל הגאולה האמיתית והשלימה, קוממיות לארצנו, בקרוב ממש, בחסד וברחמים, ובטוב הנראה והנגלה, ובאופן דאראנו נפלאות7.

______ l ______