שו באיזה חפצים מותר לדבר בשבת

שו באיזה חפצים מותר לדבר בשבת ¹⁴⁵²

ובו

כ"ט סעיפים:

ממצוא

חפצך

א

וכבדתו¹⁴⁵³

מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר¹⁴⁵⁴, ממצוא

חפצך דרשו חכמים¹⁴⁵⁵ חפציך

אסורים לבקשם בשבת, אפילו בדבר שאינו עושה בו שום מלאכה¹⁴⁵⁶, לא של

תורה ולא שבות מדברי סופרים, אלא שעושה איזה מעשה המותר אפילו הליכה בלבדה, ומעשה זה

או הילוך זה הוא בשביל כדי לעשות אחר השבת איזה דבר שאסור לעשותו בשבת, בין מן התורה

בין מדברי סופרים, שנמצא מזמין עצמו בשבת ¹⁴⁵⁷ בפועל ממש, לא בהרהור לבד¹⁴⁵⁸, לדבר

האסור בשבת. כגון שמהלך בשדהו לראות מה היא צריכה אחר השבת מעידור וניכוש וכיוצא בהם

מדברים האסורים בשבת, או שהולך לפתח המדינה ויושב שם עד שתחשך כדי למהר לצאת בלילה

למרחץ שחוץ לעיר¹⁴⁵⁹, שהרי

הילוך זה הוא בשביל חפצים האסורים בשבת¹⁴⁶⁰:

ב

במה דברים אמורים כשניכר הדבר שמתכוין לחפצים האסורים, כגון זה שהולך בשדהו, שמה מבקש

שם אם לא לראות מה היא צריכה. וכן ההולך על פתח המדינה ניכר הדבר שמתכוין כדי להתקרב

במרחץ הסמוך למדינה, שכן היה בימיהם שהמרחצאות היו סמוכים לפתח המדינה¹⁴⁶¹. וכן אם

מטייל בעיר כדי למצוא סוס או ספינה או קרון לשכרם אחר השבת לצאת בהם לדרך, והוא בענין

שניכר הדבר שמתכוין לכך¹⁴⁶².

אבל אם הוא בענין שאין הדבר ניכר שמתכוין

לחפצים האסורים, אלא לחפצים המותרים, הרי זה מותר. לפיכך מותר להלך חוץ לעיר תוך התחום

ולהתעכב שם עד שתחשך כדי לתלוש פירות ועשבים מגינתו וחורבתו שבתוך התחום ולהביאם לביתו,

שאין הדבר ניכר שהולך לשם בשביל תלישת הפירות, כי הרואה יאמר שמא מחמת טרדת עיונו בלמודו

נמשך והלך עד כה, אם הוא תלמיד חכם, ואם הוא עם הארץ יאמר עליו שמא חמורו נאבד לו ומהלך

לבקשו, ונמשך בבקשתו עד שהגיע למקום הפירות, ואז נמלך להחשיך עליהם לתלשם ולהביאם לביתו

בלילה, אבל הילוכו לא היה בשביל התלישה האסורה בשבת, אלא בשביל הבאת החמור המותרת בשבת¹⁴⁶³, וכן כל

כיוצא בזה:

כשיש

צד היתר

ג

אבל אסור להחשיך על התחום, דהיינו לילך בשבת עד סוף התחום¹⁴⁶⁴ (או אמצעו¹⁴⁶⁵) ולהתעכב

שם עד שתחשך כדי למהר דרכו לילך משם ולהלאה (שכיון שהולך משם ולהלאה במוצאי שבת, ניכר

הדבר שעיקר הילוכו היה בשביל כך, שאם היה הילוכו לשם בשביל דבר אחר ולא היה בדעתו אז

שילך משם ולהלאה, מן הסתם לא נולד לו שם דבר חדש שנמלך בשבילו) (לילך משם ולהלאה).

במה דברים אמורים, כשמחשיך שם בשביל דבר

שאין צד היתר בעולם לעשותו בשבת, כגון שצריך לילך חוץ לתחום לשכור פועלים¹⁴⁶⁶, או לתלוש

פירות המחוברים¹⁴⁶⁷, או להביא

משם פירות המוקצים¹⁴⁶⁸, שאין

שום צד היתר בעולם לשכור פועלים בשבת או לתלוש פירות או לטלטל פירות המוקצים. אבל מותר

להחשיך על התחום להביא בהמתו מחוץ לתחום במוצאי שבת¹⁴⁶⁹, שהבאת

הבהמה היא דבר המותר בשבת¹⁴⁷⁰. ואף שאי

אפשר לו להביאה בשבת מחוץ לתחום, מכל מקום יש צד היתר בעולם שהיה יכול להביאה בשבת

מחוץ לתחום, כגון אם היו שם בורגנין ¹⁴⁷¹ , דהיינו סוכות שומרים שכל אחת מהן מובלעת

בתוך שבעים אמה וד' טפחים של חבירתה, שעל ידי זה יכול להלך אפילו כמה פרסאות בשבת מפני

שכולן נחשבות כעיר אחת ארוכה, כמו שיתבאר בסי' שצ"ח¹⁴⁷², ואע"פ

שעכשיו אין שם בורגנין ¹⁴⁷³ .

וכן מותר להחשיך על התחום להביא משם פירות

תלושין שאינם מוקצים, שיש גם כן צד היתר בעולם להביאם משם בשבת, כגון אם היו שם מחיצות

מקיפות את הדרך ממקום הפירות עד ביתו, ואע"פ שעכשיו אין שם מחיצות¹⁴⁷⁴ (והטעם

יתבאר בסי' ש"ז¹⁴⁷⁵).

אבל פירות המוקצים אי אפשר להביאם אף על

ידי מחיצות, כיון שהם אסורים בטלטול¹⁴⁷⁶. וכן אסור

להחשיך על התחום להביא משם בהמה שאינה יכולה לילך ברגליה, כגון טלה קטן שצריך לנשאו

על כתפו, ואי אפשר להביאו בשבת אף על ידי מחיצות, מפני שהוא מוקצה ואסור בטלטול¹⁴⁷⁷.

אבל מותר להחשיך כדי לשמור אותו או פירות

המוקצים, או אפילו המחוברים, שהם חוץ לתחום, ששמירת המוקצה והמחובר הוא דבר המותר בשבת ¹⁴⁷⁸ .

ואם כשהלך להחשיך לא נתכוין אלא בשביל לשמרם

בלבד, ואחר כך נמלך לתלשם ולהביאם לביתו במוצאי שבת, הרי זה מותר¹⁴⁷⁹:

מקח

וממכר

ד

אסור¹⁴⁸⁰

לקנות או למכור¹⁴⁸¹, וכן לשכור

או להשכיר¹⁴⁸²

בשבת, גזירה שמא יכתוב¹⁴⁸³. בין שמוכר

או שמשכיר בפה בלבד, בין שמוסר לו היום את החפץ¹⁴⁸⁴ (ואף על

פי שאינו קוצץ עמו דמי המקח והשכירות. ואפילו אינו מזכיר לו שם דמים כלל אלא שאומר

לו לשון מכירה או שכירות¹⁴⁸⁵. ואפילו

צריך ליקח מאכלים לשבת, לא יאמר מכור לי אלא תן לי כמ"ש בסי' שכ"ג¹⁴⁸⁶. ואפילו

על ידי נכרי אסור לקנות בשבת, כמו שיתבאר בסי' תקי"ז ¹⁴⁸⁷ ושכ"ה ¹⁴⁸⁸ עיי"ש):

חפציך

אסורים חפצי שמים מותרים

ה

אמירה לנכרי לעשות בשבת היא שבות מדברי סופרים אף על פי שאמר לו קודם השבת¹⁴⁸⁹. אבל כשאומרים

לו או לישראל חבירו בשבת שיעשה לו מלאכה למחר, אין בזה משום שבות, אלא שאסור משום ממצוא

חפצך ¹⁴⁹⁰ .

ואין הפרש בין איסור זה לאיסור זה אלא לענין

צרכי מצוה, שאסור לעשות מלאכה על ידי נכרי אפילו לצורך מצוה ¹⁴⁹¹ אף על פי שאמר לו קודם השבת ¹⁴⁹² , והוא הדין לשאר כל דבר שהוא משום שבות

לא התירו לצורך מצוה¹⁴⁹³, אלא אם

כן הוא שבות דשבות כמ"ש שם¹⁴⁹⁴. אבל כשהמלאכה

נעשית במוצאי שבת שהוא זמן היתר, אלא שאומר לו בשבת, ואין באמירה זו אלא משום שמתעסק

בשבת בדבר האסור היום עסק זה, התירו לצורך מצוה. וכן להחשיך על התחום, שאין איסורו

אלא משום שמזמין את עצמו בשבת לדבר האסור היום¹⁴⁹⁵, הזמנה

זו התירו לצורך מצוה, שנאמר חפצך, חפציך אסורים חפצי שמים מותרים¹⁴⁹⁶:

ו

לפיכך מחשיכין על התחום כדי לעשות חוץ לתחום צרכי כלה או צרכי מת, דהיינו ארון ותכריכים,

ולהביאם לעיר¹⁴⁹⁷. ויכול

לומר לחבירו שיחשיך על התחום לעשות דברים אלו ולהביאם לו¹⁴⁹⁸, ויכול

לומר לו לך למקום פלוני למחר ואם לא [תמצא] במקום פלוני לך למקום פלוני¹⁴⁹⁹. אע"פ

שלדבר הרשות אסור לומר לו בלשון זה מפני שלשון זה מוכיח שמשלחו לקנות איזה חפץ שהוא

דבר האסור בשבת¹⁵⁰⁰. ויכול

לומר לו גם כן בפירוש קח במנה ואם לא [תמצא] במנה קח במאתים¹⁵⁰¹.

(שאף שהלוקח מיני מאכל מחנווני בשבת אסור

להזכיר לו שם דמים כלל, מפני שכשמזכיר שם דמים הרי זה מקח וממכר גמור, משא"כ כשאינו

מזכיר לו שם דמים אינו נראה כמקח וממכר אלא כשאלה ¹⁵⁰² כמו שיתבאר בסי' שכ"ג ¹⁵⁰³ , ואם כן גם כשמשלחו בשבת לקנות במוצאי שבת,

אם מזכיר לו שם דמים הרי הוא משלחו למקח וממכר גמור האסור לו בשבת, אבל אם לא היה מזכיר

שם דמים אזי לא היה נראה שמשלחו למקח וממכר גמור אלא לשאלה¹⁵⁰⁴. מכל מקום

הזכרת דמים כאן הוא לצורך מצוה, שאם לא יזכיר לו לא ידע כמה דמים לפסוק, ואפשר שיחזור

ריקם אם ייקרו השער, וכיון שמזכיר לו הדמים לקנין שלאחר השבת התירו לו).

אבל לא יזכיר לו סכום מקח, כלומר שלא יאמר

לו סך ידוע שלא להוסיף עליו, לפי שאמירה זו אינה אלא הצלת ממונו ואין בה צורך למצוה¹⁵⁰⁵. וכן לא

יזכיר לו סך דמים, דהיינו שלא יאמר לו לך לאיש פלוני שאני חייב לו כך וכך, וקח ממנו

צרכי המצוה הזאת ואהיה חייב לו סך הכל כך וכך¹⁵⁰⁶ (שצירוף

סך זה אין בו צורך למצוה):

ז

(וכל זה כשמשלחו שיקנה במוצאי שבת. אבל אם נזדמן לו לקנות בשבת, ואי אפשר ליקח ממנו

בהקפה בלי שיקצוץ לו דמי המקח, אע"פ שהוא בענין שאי אפשר למצוא חפץ זה לצורך המצוה

אלא בשבת בלבד, אסור לקנותו, שבשבת עצמה לא התירו לקנות אפילו לצורך מצוה¹⁵⁰⁷. אלא בדרך

המותר אפילו לדבר הרשות¹⁵⁰⁸, דהיינו

בהקפה, בלי הזכרת שם דמים, ולא שם מדה, ולא סכום מנין, ולא סכום דמים, כמ"ש בסי'

שכ"ג ¹⁵⁰⁹ , ואם חסר אחד מאלו הרי זה שבות גמור כשאר

השבותים, שלא התירום לצורך מצוה, כי אם על ידי נכרי, כמו שיתבאר בסי' ש"ז¹⁵¹⁰):

שכר

שבת

ח

אין משתכרין בשבת אפילו בדבר המותר¹⁵¹¹, גזרה

משום מקח וממכר¹⁵¹². כיצד

כגון השוכר את הפועל לשמור לו זרעים או דבר אחר ומשלם לו בעד כל יום ויום, והוא משמרם

גם בשבת, שזהו דבר המותר לשמור אפילו פירות המחוברים¹⁵¹³, לא יתן

לו שכר בעד יום השבת בפני עצמו, ואם נתן לו אסור לו לקבל ממנו¹⁵¹⁴. לפיכך

אין אחריותם עליו בשבת¹⁵¹⁵ מגניבה

ואבידה¹⁵¹⁶

ששומר שכר חייב בהם¹⁵¹⁷, מפני

שבשבת אינו שומר בשכר אלא בחנם. ואם שכרו לשבוע או לחדש או לשנה, לא ינכה לו כנגד השבתות,

שלא אסרו אלא ליטול שכר יום השבת בפני עצמו, אבל מותר ליטלו בהבלעה עם שאר הימים¹⁵¹⁸. ולא יאמר

לו תן לי שכר השבת, אלא תן לי שכר החדש או שבוע או עשרה ימים¹⁵¹⁹ וכיוצא

בזה בענין שהשבת מובלע בחול :

ט

אף על פי ששכרו לחדש, אם התנה עמו לשלם לו כך וכך בעד כל יום ויום, אף על פי שמשלם

לו בסוף החדש שכר השבתות בהבלעה עם שאר הימים, אין זה כלום¹⁵²⁰, שלא נקרא

הבלעה מה שמבליע לו יום השבת בשעת פירעון, אלא כשהיה שכר השבת מובלע בשכר שאר הימים

בשעת השמירה, דהיינו כשהתנה עמו שישלם לו כך וכך בעד שמירת כל החדש, אבל זה, כל יום

ויום ששמר נתחייב לו בעל הבית לשלם בסוף היום השכר של אותו היום¹⁵²¹, שהרי

אם הוא רוצה לא ישמור לו עוד, שבשביל כך התנה עמו לשלם לו בעד כל יום ויום כדי שיוכל

להפסיק באיזה יום שירצה, ואם כן שכר השבת הוא בפני עצמו. ואף על פי שהוא רוצה לגמור

שמירת כל החדש, ואין בדעתו להפסיק באמצע החדש, מכל מקום כיון שאם היה רוצה להפסיק באמצע

החדש לא היה משלם לו בעד כל החדש, אלא היה מחשב עמו יום יום מימי החדש כמו שנשכר לו,

נמצא ששכר השבת הוא בפני עצמו¹⁵²².

וכן הדין במשכיר חדר לחבירו והתנה עמו כך¹⁵²³.

וכן הדין במלוי ברבית לנכרים בעד כך וכך

לשבוע, צריכים להלוות בענין שאם יפרעו החוב באמצע השבוע יפרעו הרבית בעד כל השבוע,

או לא יפרעו כלל החוב בתוך שבוע זה¹⁵²⁴. שאם יוכלו

לפרוע באמצע השבוע ויצטרך לחשב עמהם הימים שעברו משבוע זה, אף אם ינכה להם כנגד יום

השבת שעבר משבוע זה, אין זה מועיל כלום, אלא אם כן ינכה להם כל השבתות שעברו, שהרי

בכל שבוע ושבוע אם היו רוצים היו פורעים באמצע השבוע, והיה צריך לחשוב עמהם יום יום

מימות החול, נמצא שרבית זו היא נחשבת לכל יום בפני עצמו, ולפיכך אף אם עבר כל השבוע

ולא פרעו לו, אינו רשאי ליטול כל הרבית, אלא צריך לנכות כנגד יום השבת, כיון שכל יום

ויום הוא נחשב בפני עצמו:

י

וכן הדין בכל קנסות שקונסים לאדם כך וכך בעד כל יום ויום שעובר על תקנת חכמים¹⁵²⁵, כמ"ש

באה"ע סי' ע"ו¹⁵²⁶, או על

תקנת טובי העיר¹⁵²⁷, אע"פ

שעברו עליו כמה שבועות אינו משלם בעד השבתות, כיון שהיה יכול לחזור בו באמצע כל שבוע

ושבוע.

אבל אם הקנס הוא לנכות לו מהחוב שיש לו על

אחרים בעד כל יום ויום כך וכך, מנכין לו גם בעד השבתות, מפני שהקנס שנוטלים ממנו אינו

נראה כשכר נטילת שבת¹⁵²⁸ אלא כשנוטלים

ממנו איזה דבר שהוא בעין, אבל לא כשמנכין לו מחוב שיש לו¹⁵²⁹:

יא

אסור לשכור חזן להתפלל בשבת או יום טוב¹⁵³⁰, אע"פ

ששכרוהו מבעוד יום¹⁵³¹, שאסור

לו ליטול שכר שבת או יום טוב. והוא הדין לשכר התוקע בראש השנה¹⁵³². ויש מתירין¹⁵³³, מפני

שבמקום מצוה לא גזרו על שכר שבת¹⁵³⁴, שאין

איסורו אלא משום גזירת שכירות בשבת, שהיא עצמה אינה אסורה אלא משום גזרה שמא יכתוב¹⁵³⁵. וכן המנהג

להקל¹⁵³⁶.

ומכל מקום לדברי הכל אינו רואה סימן ברכה משכר זה לעולם¹⁵³⁷, הואיל

והוא שכר השבת, אף שהתירוהו לצורך מצוה.

ואם הוא מושכר לשנה או לחדש או לשבוע, שיתפלל

גם בחול, ומשלמין לו בעד השבתות והחול בבת אחת, הרי זה שכר שבת בהבלעה ומותר לדברי

הכל¹⁵³⁸:

דיבור

של מצוה ומקח וממכר של מצוה

יב

מותר לפקח על עסקי רבים בשבת, ואפילו לילך לטרטיאות, דהיינו מיני טרקלין של נכרים ששם

נאספו לבית הועד, וכן לילך לשלטון לפקח על עסקי רבים, ואין בזה משום ממצוא חפצך ודבר

דבר¹⁵³⁹,

שצרכי רבים הם כמו חפצי שמים¹⁵⁴⁰. ומכל

מקום לא התירו אלא לפקח ולהתעסק בדברים בלבד, שאינו אסור בצרכי יחיד אלא משום ממצוא

חפצך ודבר דבר. אבל כל דבר האסור משום שבות גמור, לא התירו לצרכי רבים כמו שלא התירו

לצורך מצוה¹⁵⁴¹

כמ"ש לעיל¹⁵⁴²:

יג

וכן מותר לשדך התינוק ליארס, שדבור של מצוה הוא, וכן לדבר עם המלמד אם רוצה להישכר

ללמדו ספר, או אפילו ללמדו אומנות שזהו גם כן מצוה, שאם לא תהא לו אומנות לפרנס עצמו

ילסטם את הבריות¹⁵⁴³. אבל אסור

לשכור המלמד (בשבת, ואפילו) להזכיר לו סכום מעות (אסור), שזהו שבות גמור ולא התירוהו

לצורך מצוה¹⁵⁴⁴:

יד

וכן מותר לפסוק צדקה לעניים¹⁵⁴⁵, שדבור

של מצוה הוא¹⁵⁴⁶.

ואינו דומה למעריך, דהיינו שאומר ערכי עלי

או ערך איש פלוני עלי לגבוה, שאסור משום שבות גמור כמ"ש בסי' של"ט¹⁵⁴⁷, לפי שכשנותן

לגבוה כפי ערך שנים של הנערך ככתוב בתורה¹⁵⁴⁸, הרי זה

כקונה את הנערך על ידי שנותן ערכו לגבוה, ודומה למקח וממכר ¹⁵⁴⁹ , משא"כ בפסיקת צדקה.

ולא אסרו להקדיש שום חפץ לגבוה, כמ"ש

שם, אלא משום שכיון שמקדיש חפץ ידוע הרי הוא מוציאו באמירה זו מרשותו לרשות גבוה, ודומה

למקח וממכר, אבל כשמחייב עצמו שיתן איזה דבר לגבוה, עדיין לא יצא שום דבר מרשותו על

ידי אמירה זו¹⁵⁵⁰.

ולפי זה אסור להקדיש בשבת לבית הכנסת שום

חפץ ידוע, כגון ספר תורה או עטרה או טס לספר תורה¹⁵⁵¹. ולא נהגו

כן¹⁵⁵².

ויש שלימד עליהם זכות, שלא אסרו אלא להקדיש חפץ למזבח או לבדק הבית, שאותו החפץ יוצא

לגמרי מרשותו לרשות גבוה, שאין לו עוד שום זכות וחלק בו, ודומה למקח וממכר, אבל כשמקדיש

חפץ לבית הכנסת יש לו חלק וזכות בו בתוך כל אנשי העיר שיש להם זכות בהקדשות של בית

הכנסת למכרם כשיצטרכו כמ"ש בסי' קנ"ג¹⁵⁵³, ואינו

דומה למקח וממכר שיוצא המקח לגמרי מרשות מוכר לרשות לוקח¹⁵⁵⁴.

ומכל מקום טוב ליזהר כשמקדיש חפץ לבית הכנסת

בשבת, שיקדישנו בפיו מערב שבת אפילו בינו לבין עצמו, ואז אע"פ שבשבת מביאו לבית

הכנסת, אינו אלא מפרסם ההקדש שהקדיש מערב שבת¹⁵⁵⁵, וזה מותר

לדברי הכל:

טו

יש¹⁵⁵⁶

אומרים שבמקום שנוהגין לומר לקורא בתורה מי שבירך, והוא נודר לצדקה, או לחזן, אסור

לו לפסוק כמה יתן, אלא יאמר לו סתם עשה לי מי שבירך. והמנהג להקל בזה, מפני שמותר לפסוק

צדקה בשבת¹⁵⁵⁷.

אבל מה שנוהגים קצת כשהחתן דורש בשבת שהם

מחייבים עצמם ליתן כך וכך (מעות) אחר השבת, לא יפה הם עושים, שלא התירו לחייב עצמו

אלא לצדקה וכיוצא בה משאר מצות, אבל לדבר הרשות אסור¹⁵⁵⁸ משום ודבר

דבר¹⁵⁵⁹.

וכן הנוהגים ליתן כלים במתנה לחתן הדורש,

לא יפה הם עושים, שאסור ליתן שום דבר במתנה לחבירו בשבת ויום טוב ¹⁵⁶⁰ , אלא מיני מאכל ומשקה שלצורך היום¹⁵⁶¹, כמ"ש

בסי' שכ"ג¹⁵⁶² ותקי"ו ¹⁵⁶³ , שהרי אפילו להקדיש לגבוה אסרו, והקדש דומה

למתנה שיוצאה גם כן לגמרי מרשותו לרשות חבירו.

ואפילו נתן לו חדר ורוצה לקנותו על ידי סגירת

הדלת, שהיא נקראת חזקה לענין שלא יוכל לחזור בו הנותן¹⁵⁶⁴, אסור

לסגרה בשבת, שאין קונין קנין בשבת בשום דרך מדרכי ההקנאה¹⁵⁶⁵, מפני

שדומה למקח וממכר ¹⁵⁶⁶ . ואין צריך לומר בקנין סודר¹⁵⁶⁷, שסתמו

עומד לכתיבה¹⁵⁶⁸ ושמא יכתוב

בשבת¹⁵⁶⁹

(ועיין סי' של"ט¹⁵⁷⁰ תשלום

הלכות אלו):

טז

מה שנוהגין להכריז מצות בבית הכנסת מי שיתן יותר הוא יזכה בהן, היה ראוי לאסור משום

מקח וממכר, שהוא שבות גמור ולא הותר לדבר מצוה ¹⁵⁷¹ . אלא שאפשר ליישב המנהג בדוחק ולומר שאין

שייך מקח וממכר בדבר מצוה כי אם בחפץ הנקנה. אבל אסור לקנות מקומות בבית הכנסת או בתים

של צדקה. והנכון כמו שנוהגין מקצת אנשי מעשה, שכל מה שהוציא בפיו ליתן נותן לצדקה אפילו

קנה חבירו המצוה, שאז אינו דומה כלל למקח וממכר אלא לפסיקת צדקה, ובדרך זה מותר אפילו

לקנות מקומות ובתים מהצדקה. וכל ירא שמים יזהר בזה¹⁵⁷²:

יז

מה שנוהגים למכור האתרוגים אחר גמר מצותן, דינם כמקומות בית הכנסת (שאין היתר אלא בדרך

שנתבאר)¹⁵⁷³.

אבל בזמן מצותן, שאין קונים אותם אלא לצאת

בהם ידי חובתן ולהחזירם, הרי דינם כהכרזת המצות שנהגו להקל, שאינו קונה גוף האתרוג

אלא מצותו בלבד. ואפילו ביום ראשון של חג שצריך לקנות גופו של אתרוג, מכל מקום כיון

שקונה אותו על מנת להחזירו¹⁵⁷⁴, נמצא

שאינו קונה אותו אלא מצותו בלבד¹⁵⁷⁵. אבל אסור

לקנות לגמרי את האתרוג או השופר ביום טוב¹⁵⁷⁶, אפילו

אם אי אפשר לו לקיים המצוה בענין אחר, שאין דוחין שבות גמור מפני מצות עשה, כמ"ש

בסי' תקפ"ו¹⁵⁷⁷ ותרנ"ה¹⁵⁷⁸:

מדידה

בשבת

יח

אסור למדוד שום דבר בשבת, בין ביד בין בחבל¹⁵⁷⁹, מפני

שהוא מעשה חול וזלזול שבת¹⁵⁸⁰. ומותר

למדוד מדידה של מצוה, כגון למדוד אם יש במקוה מ' סאה, או למדוד החור אם יש בו פותח

טפח להביא הטומאה מהחדר שהמת בו להחדר הסמוך לו¹⁵⁸¹. ואע"פ

שיכולים הכהנים לצאת ממנו לבית אחר, מכל מקום כיון שהוא מודד שיעורי תורה אינו נראה

כמעשה חול¹⁵⁸².

ומותר למדוד האזור של מי שכואב לו ראשו וללחוש

על המדידה, כמו שנוהגות הנשים, מפני שהיא מדידה של מצוה¹⁵⁸³. ומשום

הלחש אין איסור, כמו שיתבאר בסי' ש"ז¹⁵⁸⁴:

יט

אף לדבר הרשות אין איסור למדוד אלא כשמתכוין למדוד לאיזה צורך, אבל אם מודד שלא לצורך

כלל אלא כמתעסק בעלמא, מותר¹⁵⁸⁵:

כ

מי שנשבע לפרוע חובו לחבירו בז', בניסן וחל ז' בניסן בשבת, יתבאר בחו"מ סי' ע"ג¹⁵⁸⁶:

הרהור

בעסקיו

כא

מותר להרהר בעסקיו, אפילו היאך לעשות מלאכות גמורות אחר השבת, שלא אסרו אלא דבור לבד,

שנאמר ודבר דבר, דיבור אסור הרהור מותר ¹⁵⁸⁷ .

ומכל מקום אם יש לו מתוך ההרהור טרדת הלב

או נדנוד דאגה, אסור. ומשום ענג שבת, מצוה שלא להרהר כלל בעסקיו, אלא יהא בעיניו כאלו

כל מלאכתו עשויה. וזהו שכתוב ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ואין אדם יכול לעשות

כל מלאכתו בשבוע אחד¹⁵⁸⁸, אלא יראה

אדם בכל שבת כאלו כל מלאכתו עשויה, ואין לך ענג גדול מזה ¹⁵⁸⁹ :

אופנים

שהתירו הדיבור

כב

אסור לומר לנכרי, אפילו מערב שבת¹⁵⁹⁰, שילך

חוץ לתחום בשבת אחרי קרובי המת שיבואו להספידו, שאין דוחין שום איסור מפני הספדו, שהרי

אפילו אם הביא הנכרי מעצמו חלילין למת להספידו בהם מחוץ לתחום אסור להספידו בהם ¹⁵⁹¹ כמ"ש בסי' שכ"ה¹⁵⁹².

אבל חולה שהכביד עליו חליו וירא פן ימות

ומבקש שישלחו אחר קרוביו, מותר¹⁵⁹³ אפילו

לשכור¹⁵⁹⁴

נכרי רץ שירוץ אפילו כמה פרסאות¹⁵⁹⁵ בשבת להביא

קרוביו במוצאי שבת, שאף שלא התירו שכירות בשבת אפילו לצורך מצוה¹⁵⁹⁶, כאן התירו,

כדי שלא תיטרף דעתו עליו אם לא יעשו רצונו¹⁵⁹⁷:

כג

להחליף משכון לנכרי בשבת יתבאר בסי' שכ"ה¹⁵⁹⁸:

כד

הלוקח בית או שדה בארץ ישראל מן הנכרי, מותר לו לומר לנכרי לכתוב לו שטר מכירה בשבת,

אם הנכרי הולך לדרכו בשבת, ומעלהו בערכאות שלהם לחתום לו, שאמירה לנכרי בשבת אינה אסורה

אלא מדברי סופרים, ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו¹⁵⁹⁹, אף על

פי שגזרו בשאר מצות¹⁶⁰⁰:

כה

מי שאבדה לו אבידה, מותר שיכריזו בשבת שמי שיודע בה יבא ויגיד, ואפילו האבידה היא דבר

שאסור לטלטלו בשבת, מפני שהשבת אבידה מצוה, ולומר למי שיודע ממנה שישיבנה, אמירה זו

מחפצי שמים שמותרים בשבת¹⁶⁰¹ (ונהגו

להכריז גם על אבידת נכרי מפני דרכי שלום¹⁶⁰², שאנו

מצווין מדברי סופרים להתנהג עמהם בדרכי שלום¹⁶⁰³, והרי

זה כעין מצוה כמ"ש בסי' שכ"ה¹⁶⁰⁴):

כו

אם מותר להחרים או לנדות בשבת או להתיר הנדוי והחרם יתבאר בסי' שמ"א:

כז

אסור להכריז בשבת על קרקע הנמכרת, שכל מי שיש לו זכות עליה יבא ויגיד ואם לאו יאבד

זכותו, מפני שמה שאומר ואם לאו יאבד זכותו, הוא כדן את הדין, ואין דנין בשבת¹⁶⁰⁵.

ואף אם מכריז סתם, כל מי שיש לו זכות יבא

ויגיד, שאינו כדן את הדין, אף שיש תקנה בעיר שאם לא יגיד בטל זכותו, מכל מקום אסור

משום ודבר דבר. אלא שבמקום שנהגו להקל להכריז סתם, אין למחות בידם, כי יש מקום לומר

שזהו כצרכי רבים שמותר לדבר בהם בשבת, שכל דבר שהוא תיקון המדינה והוא מזדמן תדיר נקרא

צורך רבים כיון שהוא מזדמן תדיר. ומטעם זה נקראו הדינין צורכי רבים לענין חולו של מועד¹⁶⁰⁶ כמ"ש

בסי' תקמ"ה¹⁶⁰⁷. ומה שאין

דנין בשבת, הוא משום שהוא שבות גמור כמ"ש בסי' של"ט¹⁶⁰⁸, ולא התירו

שבות גמור לצרכי רבים, אלא הדיבור בלבד כמו שנתבאר למעלה¹⁶⁰⁹. אבל במקום

שאין שם מנהג זה, אין לנהוג כן לכתחלה¹⁶¹⁰:

כח

אסור להכריז בשבת אצל מי שיש יין למכור¹⁶¹¹, אם הוא

מקום שהיין מצוי בו הרבה שאין צורך מצוה בהכרזה זו¹⁶¹², ואסור

משום ודבר דבר¹⁶¹³. אבל במקומות

שאין היין מצוי כל כך, מותר להכריז עליו בשבת, שזהו צורך מצוה לקנות יין לקידוש ולכבוד

היום¹⁶¹⁴.

ובלבד שלא יזכיר סכום מעות¹⁶¹⁵, שזהו

אסור אפילו לצורך מצוה¹⁶¹⁶. אלא אם

כן מכריז קודם ברכו, וטוב לנהוג כן לעולם להכריז קודם ברכו¹⁶¹⁷. ושאר

משקין אסור להכריז כלל¹⁶¹⁸ אחר ברכו

בשבת, אפילו בלא סכום מעות, כיון שאין בהם צורך מצוה, אלא אם כן מכריז קודם ברכו:

הצלת

בת שנכרים רוצים להוציאה מכלל ישראל

כט

מי שנודע לו בשבת שהוציאו נכרים את בתו מביתו להוציאה מכלל ישראל, מצוה לשום לדרך פעמיו

להשתדל להצלתה, ויצא אפילו חוץ לי"ב מיל, ואפילו אם יצטרך לעשות מלאכה גמורה להצלתה ¹⁶¹⁹ .

ואפילו¹⁶²⁰ אם (א)

הוא ספק אם יצילנה¹⁶²¹. מפני

שענין זה הוא כפיקוח נפש, שמחללין השבת אפילו בספק הצלה, שאין לך פיקוח נפש יותר מזה

שלא תצא מכלל ישראל ותחלל שבתות כל ימיה, ומוטב לחלל עליה שבת אחת משתחלל היא שבתות

הרבה. שמטעם זה גם כן מחללין שבת בשביל פיקוח נפש, שאמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי

שישמור שבתות הרבה ¹⁶²² (ולפיכך אף אם הבת היא קטנה שאינה מחוייבת

עדיין במצות, יחלל עליה להצילה, שלא תחלל שבתות הרבה כשתגדיל, שמטעם זה מחללין שבת

לפיקוח נפש הקטנים¹⁶²³).

ואם אינו רוצה להשתדל בהצלתה בחילול שבת,

כופין אותו¹⁶²⁴.

והוא הדין אם אינה בתו אלא בת או בן איש אחר, אע"פ שאינו קרובו, ויש יכולת בידו

להשתדל במצוה זו¹⁶²⁵, אע"פ

שהוא ספק אם יציל¹⁶²⁶, כופין

אותו להשתדל בכל מה שאפשר, אפילו בעשיית מלאכות גמורות אם יצטרך להן¹⁶²⁷.

ולא¹⁶²⁸ אמרו שאין

אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך¹⁶²⁹, אלא כשחבירו

פשע בזה¹⁶³⁰

ועל ידי פשיעתו בא לו האונס אחר כך, כגון שהדביק פת בתנור בשבת ונזכר קודם שתיאפה,

שאף שמותר לו לרדות מן התנור כדי שלא יבא הוא לידי איסור חמור ממנו, אסור לאדם אחר

לרדותה כדי שלא יבא חבירו לידי איסור חמור של אפיית הפת בשבת, כיון שחבירו פשע במה

ששכח והדביק פת בתנור בשבת¹⁶³¹, אבל כאן

זה שהנכרים רוצים לאנסו לצאת מכלל ישראל, לא פשע מאומה¹⁶³².

אבל אם אין רוצים להוציאו מכלל ישראל, אלא

שאונסים אותו לעבור עבירה אחת, אפילו לעבוד עבודה זרה, ואחר כך יניחוהו להחזיק דתו,

אין מחללין עליו שבת באיסור של תורה בשביל הצלתו¹⁶³³ (בין הוא

בעצמו¹⁶³⁴

בין אחרים), מפני שלא ניתנה שבת לדחות אלא בשביל פיקוח נפש ולא בשביל הצלת עבירה חמורה

ממנה¹⁶³⁵.

אבל לחלל שבת באיסורי דברי סופרים מותר (אפילו

לאחרים), כיון שהוא לא פשע¹⁶³⁶ (ואפילו

אם אין רוצים לאנסו לעבודה זרה אלא לעבור על מצות לא תעשה אחרת של תורה¹⁶³⁷. אבל בשביל

מצות עשה אין דוחין שבות כמ"ש בסי' תקפ"ו¹⁶³⁸).

וכל זה ביחיד, אבל להציל רבים מעבירה (חסר¹⁶³⁹) (עיין

סוף סי' תקפ"ו ותרנ"ה בט"ז¹⁶⁴⁰. וצ"ע

בכה"ג¹⁶⁴¹):

קונטרס

אחרון

(א) הוא ספק כו'. איברא¹⁶⁴²

שבודאי כן הוא בכל ההולכין להציל בכלי זיינן דבסי' שכ"ט ¹⁶⁴³ , שבודאי אינן יודעים

אם ינצחו הנכרים, וכן אין יודעין אם יצילו הספינה, עיין שם¹⁶⁴⁴.

ועל כרחך צריך לומר דלא דמי לרפואה דבעינן שתהא ידועה או על פי מומחה, כמ"ש רמ"א

ביו"ד סוף סי' קנ"ה¹⁶⁴⁵,

ומג"א ריש סי' שכ"ח ¹⁶⁴⁶ , וכדמשמע במתניתין דיומא

(פ"ג), עיי"ש בפירוש רש"י ורמב"ם¹⁶⁴⁷,

אלא דמי לרפואה שהיא ודאי מרפאת בשאר פעמים, אלא שעכשיו בחולה זה אינו ידוע אם תועיל

לו דמחללין, כמבואר בר"ן פי"ד ¹⁶⁴⁸ גבי מחמין להברותו. ואפשר

שלזה נתכוין הט"ז בסימן שכ"ח סק"[ה]¹⁶⁴⁹

שכתב לחלל ברפואה אפילו בספק, כי היכי דלא ליפלוג על רמ"א ביו"ד.

ומכל

מקום הכא בהצלת עבירה (צ"ע) אם מחללין מספק, דהא אמרינן בגמרא פרק בתרא דיומא ¹⁶⁵⁰ דדוקא מוחי בהם מוכח

דמחללין מספיקא, אבל משום שאמרה תורה חלל עליו כו' לא ידעינן בספיקא, עיין שם¹⁶⁵¹.

ומיהו

בר"ן פרק יום הכיפורים ¹⁶⁵² מבואר בהדיא דמחללין

אפילו בעובר מהאי טעמא. ואפשר דלבתר דגלי לן קרא דמחללין מספק גבי פיקוח נפש, אם כן

הוא הדין בשביל שישמור שבתות הרבה, שהוא חשוב גם כן כפיקוח נפש. ומיהו בר"ן דוחק

לומר כן, שהרי מותר להרגו ¹⁶⁵³ . וצ"ע:

[1452] עיקר תוכן הסימן שלפנינו הוא האיסור

להחשיך על התחום כדי לעשות מלאכה אחר השבת, הנלמד מהפסוק "ממצוא חפצך".

ואילו האיסור לומר על עצמו שיעשה מלאכה

אחר השבת, נלמד מהפסוק "ודבר דבר", ויתבאר לקמן בסימן הבא (שהכותרת שלו

היא: דיני שבת התלויים בדבור).

אמנם לפעמים גם הדיבור בשבת אסור משום

ממצוא חפצך, והיינו כשהדיבור מועיל לעשיית המלאכה למחר, כדלקמן ס"ה (אמירה

לנכרי ... או לישראל חבירו בשבת שיעשה לו מלאכה למחר ... אסור משום ממצוא חפצך),

וסי' שז ס"א (אמירה זו מועלת לעשייה שלמחר, שעל ידי אמירה זו עושה חבירו למחר,

ונמצא שהוא מוצא חפציו בשבת על ידי אמירה זו שאומר לחבירו, ואסור משום ממצוא חפצך

(ודבר דבר)).

[1453] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

(א)

ממצוא חפצך (ס"א-ב).

(ב)

כשיש צד היתר (ס"ג).

(ג)

מקח וממכר (ס"ד).

(ד)

חפציך אסורים חפצי שמים מותרים (ס"ה-ז).

(ה)

שכר שבת (ס"ח-יא).

(ו)

דיבור של מצוה ומקח וממכר של מצוה (סי"ב-ז).

(ז)

מדידה בשבת (סי"ח-כ).

(ח)

הרהור בעסקיו (סכ"א).

(ט)

אופנים שהתירו הדיבור (סכ"ב-ח).

(י)

הצלת בת שנכרים רוצים להוציאה מכלל ישראל (סכ"ט).

לכללות סי' זה ראה ביאורי השלחן ע' רמו

ואילך. כנישתא דבי רב ע' נא ואילך וע' תנג ואילך.

[1454]

ישעיה נח, יג.

וכבדתו – נתבאר לעיל סי' רסב ס"ג.

מעשות דרכיך – לעיל רס"י שא (בהשלמה). ממצוא חפצך – בסימן שלפנינו, ודבר דבר –

לקמן סי' שז. תחלת הפסוק וקראת גו' – לעיל סי' רמב ס"א.

[1455]

קיג, סוע"א (ממצוא חפצך, חפציך אסורין); קנ, א.

וכן הוא גם לעיל סי' רמד סי"ב

(משום שנאמר ממצוא חפצך, חפציך אסורים, כמו שיתבאר בסימן ש"ו).

[1456]

רמב"ם פכ"ד ה"א (יש דברים שהן אסורין בשבת אף על פי שאינם דומין

למלאכה ואינם מביאין לידי מלאכה, ומפני מה נאסרו משום שנאמר ... ממצוא חפצך). טור

ושו"ע ס"א (ממצוא חפצך, חפציך אסורים אפילו בדבר שאינו עושה שום מלאכה).

[1457]

רש"י עירובין לט, א ד"ה חמרא (מידי דאסיר ליה למיעבד בשבת אסיר ליה

לזמוני נפשיה לההוא מידי). הובא במ"א סי' שז סקי"ג (וטעמא דאסור

פירש"י, דכל מידי דאסור ליה למיעבד בשבת אסר ליה לאזמוני נפשיה להאי מידי

עכ"ל).

וכן הוא לקמן סוף ס"ה ( שאין

איסורו אלא משום שמזמין את עצמו בשבת לדבר האסור היום) . לעיל סי' רמד

סי"ח (שכל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור להכין ולהזמין את עצמו כדי לעשותו אחר

השבת, כמ"ש בסימן ש"ו).

[1458]

היינו שהאיסור הוא רק בהליכה – כמבואר כאן, או בדיבור – כדלקמן ס"ה ( כשאומרים

לו או לישראל חבירו, בשבת שיעשה לו מלאכה למחר ... אסור משום ממצוא חפצך ),

אבל לא בהרהור – כדלקמן סכ"א ( מותר להרהר בעסקיו, אפילו היאך לעשות

מלאכות גמורות אחר השבת, שלא אסרו אלא דבור לבד) .

[1459]

כדלקמן ס"ב ( שכן היה בימיהם, שהמרחצאות היו סמוכים לפתח המדינה) .

[1460]

ברייתא עירובין לח, סע"ב (לא יהלך אדם (בשבת, רש"י) לסוף שדהו לידע מה

היא צריכה (אחר השבת, רש"י). כיוצא בו לא יטייל אדם על פתח מדינה כדי שיכנס

למרחץ מיד). שבת קנ, ב (אין מחשיכין על התחום לשכור פועלים, ולהביא פירות ...

בפירות המחוברים ... בתיבנא סריא). רמב"ם פכ"ד ה"ב (שהרי נמצא

הלוכו בשבת לעשות חפציו).

[1461]

עירובין לט, א (התם מוכחא מילתא (מאי בעי בשדהו אם לא לידע מה היא צריכה,

רש"י), הכא לאו מוכחא מילתא היא). תוס' קנ, ב ד"ה ואין מחשיכין על התחום

לשכור פועלים ולהביא פירות (השתא משמע דוקא על התחום, אבל בתוך התחום מחשיכין

לשכור פועלים ולהביא פירות. וקשה לרבי, דבסוף פ' בכל מערבין (עירובין לח, ב) תניא

לא יהלך אדם לתוך שדהו לידע מה צריכה, כיוצא בו לא יטייל אדם על פתח מדינה כדי

שיכנס למרחץ מיד. ואומר רבי דהתם מינכרא מילתא דאינו מטייל אלא ליכנס למרחץ מיד

אחר השבת, שעל פתח מדינה רגילים להיות מרחצאות). מ"מ פכ"ד ה"ב (ואי

קשיא ברייתא דלעיל דלא יהלך אדם בתוך שדהו וכו', ועוד שנינו באותה הברייתא וכן לא

יטייל אדם על פתח מדינה כדי שתחשך ויכנס למרחץ מיד. יש לומר דהתם הוא תוך שדה שהיא

צריכה לניר ולעבוד, מינכרא מלתא. וכן מטייל לפתח המדינה שהמרחץ שם, מינכרא מלתא

ואתי לידי חשדא, עד כאן. ולזה הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל). מ"א

סק"א (ודוקא היכא דמנכרא מילתא).

ונתבאר לקמן סי' שז סכ"א ( המטייל

בשדהו לראות מה היא צריכה, שאף שהטיול בשדה דבר המותר הוא מצד עצמו, וגם ההרהור

בצרכי שדהו דבר המותר הוא, אעפ"כ כיון שניכר לכל שמטייל שם בשביל כך, אסור

משום ממצוא חפצך כמ"ש בסי' ש"ו) .

והיינו שאם אינו ניכר לכל שמטייל שם

בשביל כך, אזי כל האיסור הוא רק מצד מחשבתו, שהולך שם בשביל דבר האסור, ויתבאר

לקמן סכ"א ( דיבור אסור הרהור מותר). משא"כ כ"שניכר הדבר שמתכוין

לחפצים האסורים", הרי אין זה רק הרהור, אלא "מעשה זה או הילוך זה הוא

בשביל כדי לעשות אחר השבת איזה דבר שאסור לעשותו בשבת".

[1462]

מרדכי סופכ"ד רמז תמט (ומינה שמעינן שלא יטייל אדם בשבת למצוא סוס או ספינה

או קרון לצאת בהם). רמ"א ס"א (והוא הדין דאסור לטייל למצוא סוס או ספינה

או קרון לצאת). מ"א ס"ק ג (נראה לי דזהו גם כן דוקא היכא דמנכרא מלתא).

והיינו שאנשים אינם באים לשוק זה אלא כדי לקנות סוס או ספינה או קרון לצאת בהם.

[1463]

עירובין לט, רע"א (הכא לאו מוכחא מילתא היא, אי צורבא מרבנן הוא אמרינן שמעתא

משכתיה, ואי עם הארץ הוא אמרינן חמרא אירכס ליה), ופרש"י (אזיל לעיוני,

דאפילו בשבת מותר להשיבו מתוך התחום לביתו). מ"מ שם (וכתבו בתוס' שלהביא

פירות מחוברים וכיוצא בו לא אסרו אלא במחשיך על התחום, משום דמוכחא מלתא, אבל בתוך

התחום דלא מינכרא מלתא, כגון הולך לגנתו ולחורבתו שבתוך התחום להחשיך ולתלוש פירות

ועשבים, מותר). שו"ע סי' שז ס"ט (מותר להחשיך לתלוש פירות ועשבים מגנתו

וחורבתו שבתוך התחום, ולא אסרו להחשיך אלא בסוף התחום, משום דמינכרא מלתא).

והיינו שדוקא בשדהו, ובמקום המרחץ,

ובמקום השכרת סוס וכיו"ב, שאינו רגיל להגיע לשם בטרדת עיונו או בחיפוש חמורו,

אז ניכר הדבר שמתכוין לחפצים האסורים.

משא"כ בגינתו וחורבתו שבתוך תחום

העיר, אפשר ללכת לשם בטיול, בטרדת עיונו או בחיפוש חמורו, ולכן אינו ניכר שמתכוין

לחפצים האסורים.

[1464]

משנה קנ, א (אין מחשיכין על התחום לשכור לו פועלים ולהביא פירות), ופרש"י (לקרב

עצמו בשבת עד סוף התחום, ולהחשיך שם שיהא קרוב למקום הפועלים או לפרדס להביא פירות).

ותוס' קנ, רע"ב (השתא משמע דוקא על התחום, אבל בתוך התחום מחשיכין לשכור

פועלים ולהביא פירות). טור ושו"ע ס"א (אין מחשיכים על התחום לשכור

פועלים).

[1465]

הטעם שאסרו בזה, אף שהתירו לילך עד גינתו וחורבתו כדי לתלוש פירות ועשבים (כדלעיל סוף

הסעיף הקודם), ביאר המ"מ פכ"ד ה"ב (כתבו בתוס' שלהביא פירות

מחוברים וכיוצא בו לא אסרו, אלא במחשיך על התחום, משום דמוכחא מלתא, אבל בתוך

התחום דלא מינכרא מלתא, כגון הולך לגנתו ולחורבתו שבתוך התחום להחשיך ולתלוש פירות

ועשבים, מותר). ועל פי זה נפסק בשו"ע סי' שז ס"ט (מותר להחשיך לתלוש

פירות ועשבים מגנתו וחורבתו שבתוך התחום, ולא אסרו להחשיך אלא בסוף התחום, משום

דמינכרא מלתא). והיינו שאין רגיל לילך עד סוף התחום בטיול טרדת עיונו וכיו"ב.

רק עד אמצע התחום.

אמנם הקשה עליהם במ"א סי' שז

ס"ק יג (וצ"ע דבפ"ג דעירובין אמרינן בהדיא, דאפילו בסוף התחום

לא מנכרא מלתא, דאי

צורבא מרבנן הוא אמרינן שמעתתא משכתיה, ואי עם הארץ הוא אמרינן חמרא אירכס ליה).

והיינו דתנן עירובין לח, א (יום טוב

הסמוך לשבת בין מלפניה ובין מלאחריה, מערב אדם שני עירובין), ובגמרא שם לח, ב (עירב

ברגליו יום ראשון, מערב ברגליו יום שני). ושם לט, רע"א (הכא לאו מוכחא מילתא

היא, אי צורבא מרבנן הוא אמרינן שמעתא משכתיה, ואי עם הארץ הוא אמרינן חמרא אירכס

ליה). הרי שאף אם הולך עד סוף התחום, כדי לקנות בו שביתה ליום המחר, אמרינן דמותר,

כיון דלא מנכרא מלתא. ואם כן איך פירשו המ"מ והמחבר בשו"ע, שאם הולך עד

סוף התחום מינכרא מלתא. ומסיים המ"א (להחשיך בסוף התחום, אפילו לא מינכרא

מילתא אסרו חכמים ... ודברי המ"מ צ"ע).

ותירץ בחמד משה ס"ק ב (חילוק גדול

יש בין הליכה להחשכה, דבשבת כשהולך ביום עד סמוך לתחום וחוזר לביתו סמוך לחשיכה,

אין כאן חשד לרואים ולא מינכרא מלתא, כדאמרינן התם אי צורבא מרבנן וכו', אבל

כשהולך סמוך לתחום ואינו חוזר, רק מחשיך שם, ודאי מינכרא מלתא שפיר ויש חשד

לרואים, דאי נמי צורבא מרבנן הוא ומשכא ליה שמעתתיה לצאת, אבל לא ימשוך אותו כולי

האי לחשוך שם, וכן אי עם הארץ הוא וחמרא אירכסיה ליה, כיון שהלך ולא ראה אותו, הוה

ליה לחזור, אלא ודאי יאמרו דלהחשיך בשביל דבר איסור הלך לשם). ולפי זה הפירוש

"להחשיך" – כדי להמשיך אחר חשכה מחוץ לתחום, שדוקא בזה אסרו. הובאו

דבריו בפרי מגדים א"א שם. וכן נתבאר כאן.

ולכן הוסיף כאן במוסגר (או אמצעו), כי

גם אם הולך עד אמצע התחום, כדי להמשיך מחוץ לתחום במוצאי שבת, ניכר הדבר שעיקר

הילוכו היה בשביל כך.

וראה כנישתא דבי רב.

[1466]

משנה קנ, א (אין מחשיכין על התחום לשכור לו פועלים). טור ושו"ע ס"א (אין

מחשיכים על התחום לשכור פועלים).

[1467]

משנה שם (ולהביא פירות), ובגמרא שם ע"ב (בפירות המחוברים), ופרש"י (שאי

אפשר לקצצן בשבת על ידי שום תקנה). רמב"ם פכ"ד ה"ג (אין מחשיכין על

התחום להביא פירות מחוברין).

[1468]

גמרא שם (והתני ר' אושעיא אין מחשיכין על התחום להביא תבן וקש, בשלמא קש משכחת לה

במחובר, אלא תבן היכי משכחת לה. בתיבנא סריא), ופרש"י (שאפילו יש מחיצות אינו

מביא, משום דמוקצה הוא), וברש"י ביצה ל, ב ד"ה תבנא סריא (נרקב ומסריח,

שאין ראוי למאכל בהמה). שו"ע סי' שז ס"ח (יש לו חוץ לתחום פירות מוקצים,

כיון שאי אפשר לו להביאם היום, אסור לומר לחבירו שיביאם לו למחר. וכן אסור לו

להחשיך בסוף התחום כדי שימהר הלילה לילך שם להביאם).

[1469]

ברייתא קנא, א – כגירסת התוס' שם (מחשיכין על התחום להביא בהמה). רמב"ם שם (מחשיך

להביא בהמה או פירות תלושין), ומ"מ שם ה"ב (ויש נוסחאות אין מחשיכין על

התחום, והגרסא הראשונה עיקר, והיא בתוספתא, וכן בהלכות). טור ושו"ע ס"א

(אבל מחשיך על התחום להביא בהמתו).

[1470]

רש"י עירובין לט, א ד"ה חמרא (דאפילו בשבת מותר להשיבו מתוך התחום לביתו).

[1471]

שכשם שאומרים היתר זה לענין איסור ודבר דבר, כדאמר ר' יהודה אמר שמואל קנ, ב (מותר

לאדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר, שאם יש בורגנין הולך), וכדלקמן סי' שז

סט"ו ( לא אסרו לדבר בחפציו בשבת אלא בחפצים האסורים לעשותם בשבת ואי

אפשר להמציא צד היתר בעולם לעשותם בשבת ... אבל אם יוכל להמציא צד היתר לעשות בשבת

אותה מלאכה עצמה שרוצה לעשות אחר השבת, מותר לומר בשבת על עצמו או לחבירו, שיעשנה

אחר השבת ... מפני שיוכל להמציא צד היתר בשבת אילו היה שם בורגנין, אף על פי

שעכשיו אין שם בורגנין ), ושם נסמן (הערה 1734 ).

כן אומרים היתר זה אף לענין להחשיך על

התחום להביא בהמה, כמבואר בתוס' שם (לפי שאם יש שם בורגנים, הולך ומביאה).

ט"ז סק"א (לפי שיש בלאו הכי היתר, שאם יש שם בורגנין הולך ומביאה).

מ"א סק"ב (אם היה שם בורגנין היה מביאה מחוץ לתחום, ולכן מותר להחשיך

עליו).

[1472]

ס"ז (היה בית קרוב לעיר [ב]ע' אמה, ובית שני קרוב לראשון בע' אמה, ובית ג'

קרוב לב' בע' אמה, וכן עד מהלך כמה ימים, הרי הכל כעיר אחת, וכשמודדים מודדים מחוץ

לע' אמה מבית האחרון), וס"ט (הבורגנין שעושין שומרי הפירות בגנות ופרדסים או

שומרי העיר חוץ לעיר ... הרי אלו מצטרפין לעיר, ויכול להלך אפילו כמה פרסאות על

ידי בורגנין המובלעין זה בתוך ע' אמה של זה), ושם נסמן.

[1473] ב"י ד"ה יכול (וכיון ד[הוא] דבר

שיש לו היתר על ידי תקנה בשבת, מותר לאומרו אפילו במקום שאין שם ההיתר. וכן נראה

מדברי כל הפוסקים). ט"ז ס"ק ז (שכאן מיירי אפילו אין שם באמת בורגנין,

אלא כיון שנוכל למצוא היתר). וכן הוא לקמן סי' שז סט"ו (אפילו

אם עכשיו אין שם אותו צד היתר ... אף על

פי שעכשיו אין שם בורגנין).

ואף שכתב הט"ז סי' רסג ס"ק ג

(פשוט שאין אומרים כן אלא ביש צד עכשיו להתיר, אף על פי שהוא שבת, וכיון שבשבת

עצמו מצינו היתר בזה כל שיש בורגנין, על כן מותר אף בלא בורגנין).

כבר השיב עליו לעיל סי' רסג בקונטרס

אחרון ס"ק ח (לפי מה שכתב הט"ז צ"ע, דהא אי אפשר לעשות בורגנין

ומחיצות בשבת, ואם על ידי נכרי, אם כן גם פירות המחוברים אפשר לתולשן על ידי נכרי,

ומה הפרש יש ביניהם לפי דעתו. ועוד קשה, דמכל מקום בשעת אמירתו עדיין אין בורגנין

ומחיצות, ואם כן בשעה שמתעסק אין צד היתר, ומה יתן ומה יוסיף אם שיהיה צד היתר אחר

כך, בלאו הכי אינו מתעסק אלא לעשות למחר שהוא יום המותר, ואין שום טעם כלל לתלות

האיסור בשעות שנשארו ביום אחר התעסקותו אם יוכל להמצא אז צד היתר, שאז הוא אינו

עושה מאומה. ועוד, סמוך לחשכה, שאין שהות ביום לעשות בורגנין ומחיצות הרבה מאוד,

יהא אסור. וגם עיקר ההיתר כשאין בורגנין ומחיצות הוא הלכתא בלא טעמא לפי דעתו).

[1474]

גמרא קנ, ב (שאם יש שם מחיצות מביא). רמב"ם שם ה"ג (ופירות תלושין אילו

היו שם מחיצות היה מותר להביאן בשבת).

[1475]

סט"ו במוסגר ( ולא נאסר אלא להתעסק בדברים שאיסורם נתלה בגופם, אבל דברים

שאיסורם נתלה בדבר אחר, ואילולי אותו דבר היו דברים אלו בעצמם מותרים בשבת, מותר

להתעסק בהם בדבור לעשותם אחר השבת, שהרי הוא אינו מתעסק באותו דבר הגורם להם האסור,

אלא באותם דברים שהיה להם היתר מחמת עצמם אילולי אותו דבר הגורם להם האסור) .

[1476]

רש"י שם ד"ה בתיבנא סריא (שאפילו יש מחיצות אינו מביא, משום דמוקצה הוא).

ואף שמותר לטלטל הפירות המוקצים על ידי

גופו שלא בידיו, אף אם הוא לצורך המוקצה עצמו, כדלקמן סי' שיא סט"ו (לטלטל

המוקצה בגופו שלא בידיו, מותר אפילו מטלטלו לצורך האיסור, כגון קש שהוא מוקצה מפני

שסתמו עומד להסקה, ואם הוא נתון על המטה שלא לשכב עליו, ובשבת הוא בא לשכב עליו,

מותר לנענע בגופו כדי שיהא צף ורך ונוח לשכב עליו).

ראה מה שנתבאר בזה לקמן סי' שז

סט"ו (הערה 1732 ).

[1477]

תוס' קנא, א ד"ה אין (ובתוספתא גרס אין מחשיכין. ויש לומר דאיירי בבהמה שאינה

יכולה לבא ברגליה, כגון טלה קטן, אלא אם כן ישאוהו בכתף, שאפילו יש מחיצות אינו

רשאי להביא, דאסור לטלטל בעלי חיים שהם מוקצים). שו"ע ס"א (ויש אומרים

שאם אין הבהמה יכולה לילך ברגלים, כגון שהוא טלה קטן, אינו רשאי להחשיך דאינו רשאי

להביא, דאסור לטלטל בעלי חיים שהם מוקצים).

וכדלקמן סי' שח ס"ח (כל דבר שאין

תורת כלי עליו ואינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה, כגון ... בעלי חיים ... כיון שאין

תורת כלי עליהם, אסור לטלטלם אפילו לצורך גופם ומקומם), וסע"ח (אסור לטלטל

בהמה או חיה או עוף מפני שאינן ראויים בשבת כשהם חיים).

[1478]

משנה קנ, א (אבל מחשיך הוא לשמור), ופרש"י (להיות קרוב לצאת לשמור פירותיו,

וזה דבר המותר בשבת לשמור פירותיו אם היו בתוך תחומו). טור ושו"ע סי' שז סוף

ס"ח (אבל יכול להחשיך בסוף התחום כדי למהר לילך שם לשמרם, שאפילו היום היה יכול

לשמרם אם הם היו בתוך התחום).

וכנפסק ברמב"ם פכ"ד ה"ח

(מותר לאדם לשמור פירותיו בשבת בין תלושים בין מחוברין, ואם בא אדם ליטול מהן, או

בהמה וחיה לאכול מהן, גוער בהן ומכה בהם ומרחיקן).

וכן הוא לקמן ס"ח (שזהו דבר המותר

לשמור אפילו פירות המחוברים). לעיל סי' רסו ס"כ (שמותר לשמור המוקצה בשבת

כמ"ש בסי' ש"[ו]).

[1479]

משנה שם (מחשיך הוא לשמור, ומביא פירות בידו), ופרש"י (הואיל ועיקר מחשבתו לא

היה לכך). טור ושו"ע שם (ואם לא כוון להחשיך, אלא לשמרם, יכול אף להביאם).

[1480] בסימן שלפנינו מתבארות

הלכות האיסור להחשיך על התחום לצורך דבר האסור בשבת, אלא אם כן יש לו צד היתר או

שהוא לדבר מצוה. ואילו הלכות איסור מקח וממכר נתבארו בסימנים אחרים, ובעיקר – לקמן

סי' שכג.

כאן

בא יסוד איסור מקח וממכר, ובהמשך אליו:

(א)

האיסור להחשיך על התחום לצורך קניה או שכירות במוצאי שבת (ס"ו).

(ב)

איסור שכר שבת, שהוא "גזרה משום מקח וממכר" (ס"ח-יא).

(ג)

איסור מתנות ותרומות לצורך השבת, שהוא שהוא "דומה למקח וממכר"

(סי"ב-ז).

[1481]

ביצה לז, א (משום מקח וממכר). רמב"ם פכ"ג הי"ב (אסור לקנות ולמכור).

[1482]

משנה קנ, א (לא ישכור אדם פועלים בשבת). רמב"ם שם (ולשכור ולהשכיר).

וראה לקמן סי' שפב ס"ח (ששכירות גם

כן אסורים בשבת, משום שדומה למקח וממכר, שנותן לו דמים בעד החפץ ששוכר כמו שהלוקח

נותן בעד המכר).

[1483]

רמב"ם שם הי"ב (גזירה שמא יכתוב). פירוש השני ברש"י ביצה שם

ד"ה משום מקח וממכר ( אתי לידי כתיבת שטרי מכירה) .

מ"א ס"ק טו (גזירה שמא יכתוב (רמב"ם פכ"ג) ).

וכן הוא לקמן סי"א ( גזירת

שכירות בשבת, שהיא עצמה אינה אסורה אלא משום גזרה שמא יכתוב), וסט"ו (שאין

קונין קנין בשבת בשום דרך מדרכי ההקנאה, מפני שדומה למקח וממכר. ואין צריך לומר

בקנין סודר, שסתמו עומד לכתיבה, ושמא יכתוב בשבת).

ועוד שני טעמים ומקורות נאמרו לאיסור

מקח וממכר בשבת:

(א) לעיל סי' רסא ס"ב (שאיסורו

מפורש בדברי קבלה בנחמיה סי' יג). לקמן סי' תקיז ס"ו (ניכר הדבר שהוא מקח

וממכר, שאיסורו מפורש בכתוב בנחמיה). ונתבאר לעיל שם (הערה לג).

(ב) לעיל סי' שא בקונטרס אחרון ס"ק

ב ( ממצוא חפצך, דמהתם נפקא לן גם כן איסור מקח וממכר, כמ"ש

התוס' ורא"ש), ושם נסמן (הערה 503 ),

ולקמן סט"ז (הערה 1571 ).

[1484] רמב"ם פכ"ג

הי"ג (אחד המוכר בפה או במסירה אסור). מ"א שם (מקח וממכר, אחד בפה ואחד

במסירה אסור ... (רמב"ם פכ"ג)).

ומזה למד רבינו, שכן הוא גם בשכירות בפה.

וראה כנישתא דבי רב.

[1485]

רא"ש פכ"ג סי' ו (ובלבד שלא יזכיר לו שכירות). טור ושו"ע סי' שז

ס"ח (ובלבד שלא יזכיר לו שכירות).

וכן הוא לקמן סי' שז סט"ו ( רק

שיזהר שלא להזכיר לו לשון שכירות, כמ"ש בסי' ש"ו ).

[1486] סעיף א, שם נתבארו פרטי

ההלכה, אם לוקח מאכלים לשבת ואינו אומר אלא תן לי, אם יכול להזכיר שם דמים. וכאן

מבאר, שאף אם אינו מזכיר שם דמים, לא יאמר מכור לי אלא תן לי.

[1487]

סעיף ו (אסור לשלם לו המעות ביום טוב עצמו, אפילו אם מראה לפני

הנכרי את המעות כדי שיטול בעצמו אסור, ואפילו על ידי נכרי אחר אסור לשלם לו, דכל

שהמעות מגיעין ליד המוכר ביום טוב ניכר הדבר שהוא מקח וממכר).

[1488]

סעיף טז ( וצריכים הם להזהר ... שלא ליתן מעות לנכרי כמ"ש בסי'

תקי"ז) .

וראה גם לעיל סי' רמג ס"ג (מה

שהנכרי הזה מקבל השכר מהנכרים, הוא עושה זה בשביל הישראל, ולהישראל עצמו אסור לו

לקבל השכר של יום השבת, לכן אסור גם כן שיקבל הנכרי בשביל). לקמן סי' שז ס"ו

(כל דבר שאסור לעשות בשבת מן הדין, אסור לומר לנכרי אפילו מבעוד יום לעשותו בשבת,

אפילו אינו צריך לדבר זה עד לאחר השבת, כגון שאומר לו קודם השבת לשכור לו פועלים

בשבת שיעשו לו מלאכה אחר השבת), וס"ט (במקום שיום השוק הוא בשבת, אסור ליתן

מעות לנכרי מערב שבת שיקנה לו חפץ פלוני, אם אותו חפץ אינו מצוי לקנות באותו מקום

אלא ביום השוק, כמו שהוא רגיל בעיירות קטנות, שהרי זה כאלו אמר לו בפירוש לקנות

בשבת, שהוא יום השוק).

וכן אסור למכור לנכרי על ידי נכרי, כמבואר

בשו"ת רבינו סי' ב (כשמוכר בעד מעות דהוי משא ומתן גמור, ואפילו על ידי נכרי

אסור).

[1489]

גמרא קנ, א (אמירה לנכרי שבות). רמב"ם פ"ו ה"א (אסור לומר לנכרי

לעשות לנו מלאכה בשבת ... ואע"פ שאמר לו מקודם השבת).

איסור זה כבר נתבאר לעיל סי' רמג

ס"א (אסרו חכמים לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת ... ואף על פי שאומר לו

מקודם השבת שיעשה בשבת). וכאן הובאה כדי לבאר ההפרש בין איסור זה (שהוא שבות) לבין

האמירה שיעשה לו מלאכה למחר (שאסור משום ממצוא חפצך).

[1490]

שכבר נתבאר לעיל ס"א, שמעשה הליכה לצורך מלאכה שלאחר השבת אסור משום ממצוא

חפצך. וכאן מבואר שגם אמירה לצורך מלאכה שלאחר השבת, אסורה משום ממצוא חפצך.

אלא שאמירה אסורה אף משום ודבר דבר, אף

אם הדיבור אינו מועיל לעשיה שלאחר השבת. ואם היא מועלת לעשיה, אזי אסורה אף משום

ממצוא חפצך, כדלקמן סי' שז ס"א (ודבר דבר ... שלא יאמר דבר פלוני אעשה למחר ...

ואף על פי שאין דיבור זה שבשבת מועיל לו כלום לעשייה שיעשה למחר. ואינו דומה לאומר

לחברו שיעשה לו למחר, שאמירה זו מועלת לעשייה ... ואסור משום ממצוא חפצך (ודבר דבר)).

[1491]

ר"ן סד, ב (אבל לומר לו לנכרי לך בשבת, והביא אפילו לצורך המת ולצורך כלה,

אסור, דהא אפילו בהביא מעצמו לצורך ישראל תנן במתניתין בפרקין (קנא, א) גבי חלילין

לא יספוד בהן ישראל). ו כדלקמן סי' שכה סכ"א ( נכרי שעשה בשבת ארון

או קבר ... בשביל ישראל, צריך להמתין בכדי שיעשו... ).

דהכי קיי"ל, כדלעיל סי' רעו

ס"ח (שרבו האומרים שלא התירו שבות במקום מצוה, אלא שבות דשבות, כמו שיתבאר

בסי' ש"ז, ודבריהם עיקר). לקמן סי' שלא ס"ז (ולומר לנכרי לעשות, אם הוא

דבר שאם עשהו ישראל אין בו איסור אלא מדברי סופרים, אומר לנכרי ועושהו, שלא גזרו

על שבות דשבות במקום מצוה כמ"ש בסי' ש"ז. ואם הוא דבר שאסור לישראל

לעשותו מן התורה, כגון לתקן האיזמל או להביאו דרך רשות הרבים גמורה, לא יאמר לנכרי

לעשותו).

וכאן הובאה הלכה זו כדי לבאר ההפרש בין

איסור זה שאסור גם במקום מצוה, לבין האמירה שיעשה לו מלאכה למחר שמותר במקום מצוה.

[1492]

הלכה זו הובאה לעיל בתחלת הסעיף, ונסמן לעיל

סי' רמג ס"א (הערה ד).

וכאן הובאה כדי לבאר שגם באמירה לצורך

מצוה אסור "אעפ"י שאמר לו קודם השבת", כמבואר ברמב"ן קנא, א (התירו

שבות דאמירה דלמחר אפילו מישראל לישראל משום צרכי כלה ומת, ולא התירו אמירה ולא

מעשה בשבילו בדבר הנעשה בשבת, שבזו חלול שבת ובזו אין חלול שבת, וכן אינו רשאי

באמירה דערב שבת). ר"ן סד, ב (וכן

נמי אסור לומר לנכרי מערב שבת עשה מלאכה פלונית לצורך המת ולצורך כלה למחר בשבת).

מ"א סקי"ז (ודוקא לומר לעשות אחר השבת מותר כמ"ש ס"ג, אבל

לעשות בשבת, אפילו אמר לו מערב שבת לעשות בשבת אסור, אפילו לצורך כלה או מת

(ר"ן))).

וכן הוא לקמן סכ"ב ( אסור

לומר לנכרי, אפילו מערב שבת, שילך חוץ לתחום בשבת אחרי קרובי המת שיבואו להספידו) .

*

באיסור אמירה לנכרי צריך למחות בו גם אם

עושה מעצמו, משום איסור שליחות, כדלעיל סי' רמג ס"ג (צריך הוא למחות בהנכרי,

ולא יניחנו שיתעסק בהם בשבת), ושם נסמן (הערה כז).

וכאן מיירי באופן שאינו צריך למחות בו,

כגון שהנכרי עושה בקבלנות או באריסות, ומכל מקום אסור לומר לו

קודם השבת לעשות המלאכה בשבת, כדעיל סי' רמג

ס"א (הערה ד), שגם בזה יש הפרש בין אמירה שיעשה מלאכה בשבת, לבין אמירה שיעשה

מלאכה אחר השבת.

ואף שגם איסור זה למדים ממצוא חפצך,

כדלעיל סי' רסג בקונטרס אחרון ס"ק ח ( כשעושה בשביל עצמו אין בה משום שלוחו

כמותו, אלא שהאמירה אסורה בשבת עצמה משום ממצוא חפצך ... דתרווייהו נפקא מהאי קרא ).

מכל מקום אסרו אף כשאומר לו קודם השבת,

ואף במקום מצוה, מהטעם שנתבאר לעיל סי' רמג ס"א (ואע"פ שאומר לו

מקודם השבת שיעשה בשבת ... כדי שלא תהא שבת קלה בעיני העם ויבאו לעשות בעצמן). וכן

עוד כמה אופנים שהתירו באיסור ממצוא חפצך, ואסרו באמירה לנכרי, כנסמן לעיל שם

(הערה יג).

[1493]

כדלקמן סי' שמז ס"ז (ומשום צורך מצוה אין מתירין שום איסור קל), ושם נסמן

(הערה סה).

[1494]

הכוונה כנראה לסי' רעו ס"ח (אלא שבות דשבות, כמו שיתבאר בסי' ש"ז),

ובסי' שז סי"ב ( דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר

לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת. והוא שיהיה ... לצורך מצוה, אומר ישראל לנכרי

לעלות באילן בראש השנה כדי להביא משם שופר לתקוע בו).

והיינו שעל האמור לעיל

(שאסור לעשות מלאכה על ידי נכרי אפילו לצורך מצוה) צויין לשם (כנסמן לעיל

הערה 1491 ),

וחסר אצלינו. ועל זה קאי האמור כאן "כמ"ש שם".

[1495]

כדלעיל ס"א ( שנמצא מזמין עצמו בשבת ...

לדבר האסור בשבת), ושם נסמן (הערה 1457 ) .

[1496]

ישעיה נח, יג. גמרא קיג, סוע"א (ממצוא חפצך, חפציך אסורין חפצי שמים מותרין).

קנ, א (אמר קרא ממצוא חפצך ודבר דבר, חפציך אסורים חפצי שמים מותרין). רמב"ם

פכ"ד סוף ה"ה (ונאמר עשות חפציך וכו' [הוא האמור בתחלת הכתוב שם: עשות

חפציך ביום קדשי], חפציך אסורין חפצי שמים מותרין).

ואף שאמירה לנכרי לעשות מלאכה עבורו אחר

השבת, אסורה לא רק מטעם "ממצוא חפצך", אלא אף מטעם "ודבר

דבר".

מכל מקום למדנו מכאן שגם איסור

"ודבר דבר" הותר לצורך מצוה, וכדלקמן סי"ב ( ואין בזה משום ממצוא

חפצך ודבר דבר, שצרכי רבים הם כמו חפצי שמים).

[1497]

משנה קנא, א (מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה, ועל עסקי המת

להביא לו ארון ותכריכים). טור ושו"ע ס"ג (מחשיכין על התחום לעשות צרכי

כלה, או צרכי מת להביא לו ארון ותכריכין).

[1498] טור ושו"ע שם ( ויכול

לומר לחבירו שיחשיך כדי שיביא לו).

ומפרש כאן שהכוונה היא " לעשות

דברים אלו ולהביאם לו"; שהרי להביאם בלבד מותר אפילו שלא לצורך מצוה, כדלעיל

ס"ג (מותר להחשיך על התחום להביא משם פירות תלושין שאינם מוקצים, שיש גם כן

צד היתר בעולם להביאם משם בשבת, כגון אם היו שם מחיצות מקיפות את הדרך ממקום הפירות

עד ביתו).

וראה תהלה לדוד ס"ק ב. כנישתא דבי

רב.

[1499]

ברייתא שם (ואומרים לו לך למקום פלוני, ואם לא מצאת במקום פלוני הבא ממקום פלוני).

טור ושו"ע שם (ויכול לומר לו לך למקום פלוני למחר, ואם לא מצאת במקום פלוני

לך למקום פלוני).

[1500]

מ"א סק"ה (והכי פירושו, דכיון שאמר ואם לא מצאת וכו', מוכח דאמר לו

מתחלה ליקח במקום פלוני, להכי בדבר הרשות אסור). והיינו שאף שלא אמר לו "לך

למקום פלוני ליקח", אלא אמר לו סתם "לך למקום פלוני" להביא משם,

וזה מותר אף שלא לצורך מצוה, כדלעיל ס"ג ( מותר להחשיך על התחום

להביא משם פירות תלושין שאינם מוקצים, שיש גם כן צד היתר בעולם להביאם משם בשבת,

כגון אם היו שם מחיצות מקיפות את הדרך ממקום הפירות עד ביתו).

[1501] ברייתא שם (ואומרים לו לך ... לא מצאת

במנה הבא במאתים). טור ושו"ע שם (ויכול לומר לו ... לא מצאת במנה קח במאתים).

[1502] וכן הוא לקמן סי' תקיז

ס"א ( מותר ליקח מן החנוני מיני מאכל ומשקה ביום טוב, ובלבד

שלא יזכיר לו סכום מנין ... שלא יהא נראה כמקח וממכר אלא כשאלה כמ"ש בסי'

שכ"ג). ובשו"ת רבינו סי' ב (שיש איזה התירים באם שאינו מזכיר לו שם מדה,

ואינו מודד לו ... כשנותן לו בלא מעות, דאז הוי כשאלה".

והיינו שטעם ההיתר הוא, כי החנוני אינו

נותן לו בתור מכירה, כי אם בתור "שאלה" (אלא שכיון שנאכלו ואינם קיימים,

לכן חייב לשלם לו מעות שוים), ויתבאר לקמן סי' שכג ס"א, בהערות שם.

[1503]

ס"א ( מותר לומר לחבירו בשבת מלא לי כלי זה משקה פלוני והשקיני,

ואשלם לך אחר השבת ... ויש מתירין אפילו להזכיר שם דמים ... רק

שלא יזכיר לו סכום דמים ... והעיקר

כסברא הראשונה) .

וכאן מיירי אף לדעה הראשונה לקמן שם

האוסרת אף הזכרת שם דמים, ש" מכל מקום הזכרת דמים כאן הוא לצורך מצוה

... התירו לו" .

משא"כ לדעה הב' דלקמן שם, אין הפרש

בין הלוקח מיני מאכל בשבת לבין משלחו בשבת לקנות במוצאי שבת, שבשניהם מותר להזכיר

שם דמים, ואסור להזכיר סכום דמים.

שתי הדעות נרמזות גם לקמן ס"ז

(והערה 1509 ).

[1504] נמצא שמה שמשלחו לקנות

במוצאי שבת בלי הזכרת שם דמים, היא קניה המותרת גם בשבת, ומכל שכן כשהיא לצורך

מצוה. ואילו הזכרת דמים האסורה אינה לצורך מצוה, ולמה אם כן יהי' מותר להזכיר שם

דמים.

[1505]

ברייתא שם (רבי יוסי ברבי יהודה אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח). רמב"ם פכ"ד

ה"ה (ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח). מ"מ שם (ונראה לי לפי דבריו, שפירוש

סכום מקח, סך ידוע שלא להוסיף עליו, ות"ק הזכיר שמותר לומר לו לתת בו כמה

שירצה, ואינם חולקין. וטעם דברי רבי יוסי ... שאין באמירה הסך הידוע אלא הצלת

ממונו ולא התירו. כן נראה לי לדעת רבינו). שו"ע שם (ובלבד שלא יזכיר לו סכום

מקח, כלומר, שלא יאמר לו סך ידוע שלא להוסיף עליו).

[1506]

רמב"ם שם לפירוש הר"ן פכ"ג (סד, ב) ד"ה סכום (והרמב"ם

ז"ל כתב בפרק כ"ד מהלכות שבת ואומר לו לך למקום פלוני וכו' לא מצאת במנה

הבא במאתים, ובלבד שלא יזכור לו סכום מקח. נראה מדבריו שהוא מפרש סכום מקח כדברי

בעל הלכות ז"ל, שכתב דאי נקיט מיניה בחמש דנקי והשתא נקיט חד דנקא, דלא לימא

ליה מלא לי דינר), והוא בבה"ג הל' יום טוב לו, ב (ובלבד שלא יזכיר לו סכום

מקח, דכד הוה נקיט מיניה בחמשה דנקי, והשתא שקל בדנקא, לא נימא ליה מלא לי זוזא).

שו"ע שם (וכן אם לקח ממנו בשמונה, לא יאמר תן לי עוד בשנים ואהיה חייב לך

עשרה).

וזה אסור בשבת עצמה לכל הדעות, כדלקמן

סי' שכג ס"כ ( רק שלא יזכיר לו סכום דמים או סכום מדה, דהיינו שלא יאמר לו תן

לי בעד כך וכך מעות וכבר יש לך בידי בעד כך וכך ויהיה לך בידי כך וכך, שכיון

שמזכיר לו בסכום המעות שחייב לו ניכר שהוא מקח וממכר).

והטעם שאסרוהו גם כאן, כיון " שצירוף

סך זה אין בו צורך למצוה ".

[1507]

כדלקמן סט"ז ( מקח וממכר, שהוא שבות גמור ולא הותר לדבר מצוה ),

ושם נסמן (הערה 1571 ).

[1508] ראה תהלה לדוד ס"ק

ג.

[1509]

" ויש מתירין אפילו להזכיר שם דמים ושם מדה, רק שלא יזכיר לו

סכום דמים או סכום מדה ... והעיקר כסברא הראשונה. ואף על פי כן

במדינות אלו נתפשט המנהג כסברא זו להקל בהזכרת שם דמים בדבר שמקחו ידוע, ובהזכרת

שם מדה", כדלעיל (הערה 1503 ).

ועל זה מבאר כאן, שיש לעשות בדרך המותר

"בלי הזכרת שם דמים ולא שם מדה". ועכ"פ יזהר שלא להזכיר "סכום

מנין ולא סכום דמים".

[1510]

סעיף יב ( דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר

לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת ... לצורך מצוה) .

[1511] ברייתא ב"מ נח, א (השוכר את הפועל

לשמור את הפרה, לשמור את התינוק, לשמור את הזרעים (אם שכיר יום הוא, רש"י),

אין נותנין לו שכר שבת). טור ושו"ע ס"ד (השוכר את הפועל לשמור זרעים או

דבר אחר, אינו נותן לו שכר שבת).

והיינו אף ששמירת התינוק הוא דבר המותר,

ונתבאר במ"מ פכ"ג הכ"ד (אין במשמע ששכר שבת מותר בעושה דברים

המותרים, שהרי סוף פ"י מבואר שלשמור את התינוק אסור לקבל שכר שבת). הובא

במ"א סי' שלד ס"ק ג (והמ"מ כתב ודאי שכר שבת אסור אפילו בדבר המותר).

הלכות שכר שבת נתבארו גם לעיל סי' רמג

ס"ה וסי"א-ב. סי' רמד סט"ו. סי' רמה ס"ב ואילך. סי' רמו

ס"א וסי"ג-טו. לקמן ס"ט וסי"א. סי' שלד ס"ז. סי' תקכו

סי"ד.

[1512]

רש"י כתובות סד, א ד"ה כשכר שבת (גזרה משום מקח וממכר ושכירות).

וכן הוא לקמן סי"א (שאין איסורו

אלא משום גזירת שכירות בשבת). לעיל סי' רמג סוף סי"ב ( שאין

משתכרים בשבת משום גזירת מקח וממכר ).

וכן גזרו דברים רבים משום שדומה למקח

וממכר, כנסמן לקמן (הערה 1566 ).

[1513]

כדלעיל סוף ס"ג ( ששמירת המוקצה והמחובר הוא דבר המותר בשבת), ושם נסמן (הערה 1478 ) .

[1514]

טור (אסור לו ליקח שכר שבת).

וכן הוא לעיל סי' רמה סי"ט ( אסור

ליהנות ממנו עולמית בין לו בין לאחרים, מפני שהוא שכר שבת), ושם נסמן (הערות פב-ד).

[1515]

ברייתא שם (לפיכך אין אחריות שבת עליו), ופרש"י (אם אירע בהן קלקול בשבת אין

חייב לשלם). טור ושו"ע שם (לפיכך אין אחריות שבת עליו).

[1516]

ר"ן סד, ב ד"ה לפיכך אין אחריות שבת עליו (אם נגנב בשבת, או נאבד, שבשבת

אינו שומר שלו). אליה רבה ס"ק יב (משמע בפשיעה חייב כשומר חנם).

[1517]

טור ושו"ע חו"מ סי' שג ס"ב (שומר שכר חייב בגניבה ואבידה).

[1518]

ברייתא שם (היה שכיר שבת (שבוע, רש"י), שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע (שמיטה

שלימה, רש"י), נותנין לו שכר שבת (שנבלע בשכר שאר הימים, ואינו מפורש לשבת,

רש"י), לפיכך אחריות שבת עליו). טור ושו"ע ס"ד (היה שכיר שבת, שכיר

חודש, שכיר שנה, שכיר שבוע, נותן לו שכר שבת, לפיכך אחריות שבת עליו).

וכן הוא לעיל סי' רמג סי"א ( לא

התירו לו ליטול השכר המגיע לו בעד יום השבת, אלא כשהשכיר לו את יום השבת בהבלעה עם

שאר הימים), ושם נסמן (הערה עד).

[1519]

תוספתא פי"ח הט"ז (לא יאמר לו תן לי שכרי של שבת, אלא אומר לו תן לי

שכרי של עשרה ימים). רי"ף סד, ב (ולא יאמר לו תן לי שכרי של שבת, אלא אומר לו

תן לי שכרי של עשרה ימים). טור ושו"ע שם (ולא יאמר תן לי של שבת, אלא אומר תן

לי שכר השבוע או החודש, או יאמר לו תן לי שכר עשרה ימים).

וכן הוא לעיל שם ( ואחר כך כשהנכרי משלם

לו השכר, משלם בעד כל שבוע כך וכך ... נמצא שאין משלם לו שכר של יום השבת בפני

עצמו, אלא בהבלעה עם יום אחר), ושם נסמן (הערה עו).

[1520]

והיינו דלא סגי במה

שהשכיר לו לשנה או לחדש, אלא צריך גם שלא יחשוב התשלום לפי הימים, כדתנן כתובות

סג, א (המורד על אשתו מוסיפין על כתובתה שלשה דינרין בשבת), ובגמרא שם סד,

סע"א (לא יהבינן לה דשבת ... מיחזי כשכר שבת). והיינו לומר, שאם היו מוסיפין

על כתובתה שבעה דינרין, הי' אסור מטעם שכר שבת. ובתוס' שם (ואם תאמר והא שכר שבת

על ידי הבלעה מותר ... ויש לומר דהכא אסור משום דלא הוי כמו הבלעה, דאין מוסיפין

לכל שבת יחד אלא מה שעולה בכל יום ויום). ולכן אם היו מוסיפין שבעה דינרים לשבוע,

מחזי כשכר שבת. שבלי הלקט סימן קיג (ואם השכיר לחדש, ואמר כך וכך תתן לי בחדש שיבא

כך וכך ליום, האי נמי כשכיר שבת הוי ואסור). ר"ן כתובות כח, א (דלא הוי הבלעה,

שאין מוסיפין לכל שבת אלא מה שעולה לכל יום ויום). רמ"א סי' שו ס"ד (ואם

שכרו לחודש, והתנה לשלם לו כל יום כך וכך, מקרי שכיר יום).

[1521]

כדלקמן חלק חו"מ הל' שאלה ושכירות סי"ב (ואיזהו זמנו, אם כלתה המלאכה

ביום, יש לו זמן ליתן השכר עד סוף היום, ואם יצא היום ולא נתנו לו, עבר על ביומו

תתן שכרו ולא תבא עליו השמש).

[1522]

ר"ן שם (שאם יתפייס היום או למחר באמצע השבוע, אין מצטרפין כל שבעת ימי השבוע

זה עם זה). מ"א סק"ז (הר"ן שכתב הטעם, שאם יסלקו באמצע השבוע אינו

צריך לשלם לו בעד השבוע כולה אלא בעד הימים שעברו, ולכן מקרי שכיר יום, והוי שכר

שבת).

וכן הוא לעיל שם ( שהרי כל יום ויום הוא

שכירות בפני עצמו (ויוכל לחזור בו באמצע שנה או חדש)), ושם נסמן (הערה עח).

ואף שפועל יכול לחזור בו אף בחצי היום,

כנפסק בחו"מ סי' שלג ס"ג (התחיל הפועל במלאכה, וחזר בו בחצי היום, חוזר).

ראה מה שליקט בזה בכנישתא דבי רב.

[1523]

מ"א סק"ז (והוא הדין במשכיר חדר לחבירו), ובסי' רמו סק"ג (ליטול

שכר שבת לחוד אפילו בכלי שאין עושין בו מלאכה, אפילו בחדר לדור בו, אסור,

כמ"ש סי' ש"ו ס"ד).

[1524]

מ"א סק"ז (ונראה לי דהוא הדין המלוים בריבית, צריכים להלות בענין שאם

יפרע באמצע שבוע יפרע מכל השבוע כולה, או לא יפרעו כלל, ולא יחשוב לימים).

ומה שלוקחים רבית עבור מעות שמפקידים בבנק, אף במקום שהרבית

מתרבה בכל יום והוי שכר שבת. יש הרוצים להתיר מטעם שהרבית מתרבה בחצות לילה, ולא

מיד ביציאת השבת, ואם כן הוי בהבלעה של כמה שעות. אמנם לעיל סי' רמג סי"א

(בהבלעה עם שאר הימים ... כל ג' ימים או כל ב' ימים). וראה כוננת מישרים ע' סז. הערות וביאורים תשסה ע' 44. כנישתא דבי רב,

תוספת ביאור ע' תסה.

[1525]

מ"א שם (והוא הדין בכל קנס כיוצא בזה).

[1526]

אוצ"ל: סי' עז ס"א (המורד על אשתו ואמר ... מוסיפין לה על כתובתה משקל

ל"ו שעורים של כסף בכל שבוע), ובית שמואל שם סק"ג (היינו ג' דינרים ...

חצי דינר על כל יום, ובשבת לא מוסיפים, משום דמחזי כשכר שבת).

[1527]

ראה לקמן הל' נזקי גו"נ סט"ו.

[1528] אוצ"ל: כנטילת שכר

שבת.

[1529]

כתובות סד, סוע"א (מאי שנא איהו דיהבינן ליה דשבת ומאי שנא איהי דלא יהבינן

לה דשבת, איהי דמיפחת קא פחית לא מיחזי כשכר שבת, איהו דאוסופי קא מוספא מיחזי

כשכר שבת). מ"א שם (אבל אם פוחתין לו מהחוב כל יום כך וכך, לא מקרי שכר שבת

בכיוצא בזה. וכ"מ בגמרא פ"ה דכתובות). בית שמואל שם (משא"כ במורדת

דפוחתים מן הכתובה, פוחתים אף על שבת, ש"ס).

[1530]

מרדכי כתובות רמז קפט (פסק הרב ר' ברוך, מכאן יש לי חשש על החזנים שמשכירים אותם

להתפלל בשבת). טור סי' תקפה (לשכור אחד מן השוק לתקוע להם, ולא ידעתי מאין מצאו

היתר זה, כי נראה לי שאסור, כדתניא (ב"מ נח, ב) השוכר את הפועל לשמור הפרה

והתינוק אין נותנין לו שכר שבת, אלמא בהדיא קתני שאסור ליטול שכר שבת אלא על ידי

הבלעה). דעה הא' בשו"ע ס"ה (אסור לשכור חזנים להתפלל בשבת). לבוש

ס"ה (לשכור אותם לשבת ויום טוב אסור, דהא נוטל שכר שבת ויום טוב).

[1531]

ב"י סי' תקפה (שאינו שוכר אותו בשבת עצמה, אלא מערב שבת שוכר אותו).

וכן הוא לקמן סי' תקפה סי"א (אסור

ליטול שכר לתקוע שופר בראש השנה, אפילו שכרוהו מערב יום טוב, לפי שהוא נוטל שכר

יום טוב).

והיינו שאם שוכרהו בשבת אסור משום מקח

וממכר. וכאן מיירי ששכרוהו מבעוד יום, שאין בו אלא משום שכר שבת.

[1532]

טור שם. לקמן שם.

[1533]

מרדכי שם (והרב ר' שמואל אומר דאין איסור, דהא נותנין לו שכר לקיים המצוה להתפלל).

דעה הב' בשו"ע ס"ה (ויש מי שמתיר).

[1534]

ב"י ד"ה כתב המרדכי (ואפשר דהכי קאמר שדבר זה אינו אסור אלא מדרבנן,

ובמקום מצוה לא העמידו דבריהם). וביאר בסי' תקפה (ויש לתמוה על ה"ר שמואל,

דאטו כדי לקיים המצות נחלל שבת. ויש לומר דבגמרא ... משמע

דאפילו אי הות מוספא ליכא איסורא אפילו

מדרבנן, דהא מקח וממכר גופיה לא מיתסר אלא מדרבנן, והיכי גזרינן במורד דאוסופי

מוספא אטו מקח וממכר, הוה ליה גזירה לגזירה, אלא ודאי לית ביה איסורא כלל אפילו מדרבנן,

אלא דלתקן להוסיף לכתחלה לא רצו חכמים, משום דהוה מיחזי לאינשי כשכר שבת. וכן משמע

בפרק מקום שנהגו (פסחים נ, א) דתנו רבנן ארבע פרוטות אין בהם סימן ברכה לעולם, וחד

מינייהו שכר מתורגמנין, ומפרש טעמא משום דמיחזי כשכר שבת, ואם איתא דהוה שום צד

איסור בדבר לא הוה ליה למימר אין בהן סימן ברכה, דמשמע דלית בהו איסורא אלא שאין

רואין סימן ברכה. ועוד, דמשמע שהיה דרכם לשכור מתורגמנין בשבתות וימים טובים

להשמיע הדרשה לרבים. וטעמא כדפרישית, דכיון שאינו שוכר אותו בשבת עצמה אלא מערב

שבת שוכר אותו, שאין איסור בדבר, אלא שיש לחוש לכתחלה היכא דאפשר, ובמקום מצוה לא

חששו כלל. וזהו דעת ה"ר שמואל שכתב דאין איסור דהא נותנים שכר לקיים המצות,

כלומר כיון דאין איסור בדבר כלל אלא חששא בעלמא, כיון דלקיים המצות הוא, שרי).

מ"א שם סקי"ב (אבל איסורא ליכא, כיון דצורך מצוה הוא). דרישה כאן אות ב

(ומשמע מדברי בית יוסף שאין איסור כלל אפילו מדרבנן, ולכן לא העמידו דבריהם במקום

מצוה).

וראה מראי מקומות וציונים.

[1535]

כדלעיל ס"ד וש"נ.

והיינו שאסרו בזה אף שהיא גזירה לגזירה;

אלא שאיסור זה הוא קל, והתירוהו במקום מצוה.

[1536]

ב"ח ד"ה השוכר (לקמן בסימן תקפ"ה כתב בית יוסף בארוכה בטוב טעם

דמותר. והכי נהוג עלמא להקל).

ולקמן סי' תקכו סי"ד (במקום מצוה

יש מי שמתיר כמ"ש בסי' ש"ו, לכן אין למחות ביד מי שמיקל לעצמו). ובסי'

תקפה שם (גבי לתקוע בשופר) לא הביא דעה זו כלל. וראה הערות וביאורים תשסה ע' 43.

כנישתא דבי רב, תוספת ביאור ע' תעב.

[1537]

פסחים נ, ב (ד' פרוטות אין בהן סימן ברכה לעולם שכר ... מתורגמנין), ופרש"י (שעומדין

לפני החכם בשבתות ושומעין מפיו ומשמיעין לרבים). שו"ע סי' תקפה ס"ה (הנוטל

שכר לתקוע שופר בראש השנה או כדי להתפלל או לתרגם בשבתות וימים טובים, אינו רואה

מאותו שכר סימן ברכה). מ"א סק"ח (ומכל מקום אינו רואה סימן ברכה, כמו

בשכר מתורגמנים).

וכן הוא לקמן סי' תקפה סי"א (ואם

נטל אינו רואה סימן ברכה מאותו שכר לעולם).

ונתבאר לעיל סי' רנא ס"א (אינו

רואה סימן ברכה לעולם מאותה מלאכה, שמה שמרויח בה מפסיד כנגד זה ממקום אחר). סי'

תסח ס"ג (וגם אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה לעולם, שמה שהוא משתכר במלאכה זו

יהיה לו הפסד כנגדה במקום אחר).

[1538]

רמ"א ס"ה (ואם שכרו לשנה או לחודש, לכו"ע שרי). מ"א סק"ט

(פירוש שיתפלל גם בימות החול, ומשלם לו לחדש בבת אחת, והוא הדין לשבוע).

[1539] הדיבור בצרכי חול בשבת,

יש בה: (א) ממצוא חפצך. (ב) ודבר דבר (כדלקמן סי' שז ס"א, והערה 1657 ).

משא"כ הדיבור בחפצי שמים "אין בזה משום ממצוא חפצך ודבר דבר".

[1540]

גמרא קנ, א (אמר רב יעקב בר אידי אמר רבי יוחנן מפקחין פיקוח נפש ופיקוח רבים

(כגון לרשות, רש"י) בשבת, והולכין לבתי כנסיות לפקח על עסקי רבים בשבת, ואמר

ר' שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן הולכין לטרטיאות ולקרקסאות ולבסילקאות (מיני

פלטין הן ששם נאספו לבית הוועד, רש"י) לפקח על עסקי רבים בשבת). רמב"ם

פכ"ד ה"ה (הולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ואפילו לטרטיאות וטרקלין של

כותים, לפקח על עסקי רבים בשבת). טור ושו"ע ס"ו (חפצי שמים מותר לדבר

בהם ... ולפקח על עסקי רבים).

[1541]

מ"מ שם (ודע שלא הותר שום שבות בשביל עסקי רבים, לא אמירה לנכרי ולא שבות אחר,

לבד הפיקוח והתעסקות בדברים בלא מלאכה, ואסור בצרכי יחיד משום ודבר דבר, וזה היתר

לדבר מצוה או לצורך רבים, אבל אמירה לנכרי במלאכה, וכל שכן שבות אחר על ידי ישראל,

ודאי לא). הובא במ"א ס"ק יב.

[1542]

סעיף ה ( שאסור לעשות מלאכה על ידי נכרי אפילו לצורך מצוה) .

[1543]

ברייתא קנ, א (ותנא דבי מנשה משדכין על התינוקות ליארס בשבת, ועל התינוק ללמדו ספר,

וללמדו אומנות (דהא נמי מצוה היא, דכל שאינו מלמדו אומנות מלמדו לסטות,

רש"י), אמר קרא ממצוא חפצך ודבר דבר, חפציך אסורים חפצי שמים מותרין), ובית

הלל בברייתא יב, א (אין משדכין את התינוקות לארס, ולא את התינוק ללמדו ספר, וללמדו

אומנות ... בשבת, דברי בית שמאי, ובית הלל מתירין). טור ושו"ע ס"ו (ולשדך

התינוק ליארס, וללמדו ספר או אומנות). מ"א ס"ק יג (דהוא נמי מצוה, דאם

אין לו אומנות עוסק בגזל).

[1544]

תשב"ץ סי' נח (שיכול לדבר אליו אם הוא רוצה להשכיר את עצמו, אבל סכום המעות

אינו יכול להזכיר לו כלל). טור (והר"ם מרוטנבורק כתב, דוקא לדבר אליו אם רוצה

להשתכר, אבל לשוכרו ולהזכיר לו סכום מעות אסור), ושו"ע שם (ודוקא לדבר אם

רוצה להשתכר, אבל לשכרו ולהזכיר לו סכום מעות אסור).

ומה שהתירו לעיל שם משום מצוה, היינו

" לומר לחבירו שיחשיך על התחום לעשות דברים אלו" ,

משא"כ כאן שמסכם עמו בשבת, אסור אף לצורך מצוה, כדלקמן סט"ז ( מקח

וממכר, שהוא שבות גמור ולא הותר לדבר מצוה ), ושם נסמן (הערה 1571 ).

וראה כנישתא דבי רב.

[1545]

רבי אלעזר קנ, א (פוסקים צדקה לעניים בשבת). טור ושו"ע ס"ו (חפצי שמים

מותר לדבר בהם, כגון ... לפסוק צדקה).

[1546]

תוס' שם ד"ה ודיבור (דשרינן דיבור של מצוה).

והיינו שאף שמתחייב ליתן מעות אחר השבת,

שאסור משום ממצוא חפצך. מכל מקום מותר במקום מצוה (חפצך ולא חפצי שמים).

[1547]

ס"ו (וכן אין מעריכין ולא מקדישין ולא מחרימין שום דבר לגבוה, מפני שדומה

למקח וממכר כמ"ש בסי' ש"ו), וכנסמן לקמן (הערה 1549 ).

[1548] בחוקותי כז, א-ח.

[1549]

ב"י ד"ה וחפצי שמים (ונראה לי דמעריך דמי שפיר למקח וממכר, דהוי כקונה

איש זה מאחר, שנודר ליתן ערכו להקדש). והיינו שהוא כאילו קונה את האדם מהקדש בערכו

של האדם.

וכן גזרו דברים רבים משום שדומה למקח

וממכר, כנסמן לקמן (הערה 1566 ).

[1550]

ר"ן סד, א ד"ה פוסקין (ומצאתי בשם רבינו חננאל ז"ל, שלא אסרו אלא

להקדיש כלי ידוע, משום דמחזי כמקח וממכר, אבל לא אסרו לחייב אדם עצמו לגבוה בדבורו).

הובא במ"א ס"ק יא, וט"ז ס"ק ב.

[1551]

ט"ז שם (ואם כן אם ייחד כבר הספר תורה ומביאה בשבת לבית הכנסת, יש איסור, דהא

יש כאן יוצא מרשות לרשות כשמקדישו לצדקה). מ"א שם (ולדידיה אסור להקדיש טס

בשבת לבית הכנסת).

[1552]

ט"ז שם (וצ"ע על שלא נהגו כן).

[1553]

בשו"ע שם ס"ו (מוכרים בית הכנסת, וכן שאר דברים שבקדושה, ואפילו ספר

תורה).

[1554]

כל בו סי' נח יח, ד (וכתב גאון אחד, דוקא הקדש מזבח או דבדק הבית אסור שיוציא

מרשותו לרשות גבוה, ודומה למקח וממכר, אבל עכשיו שנודרין להקדשות ספר תורה או עטרה

או שמן למאור וכיוצא בהן, מותר, לפי שעדיין אין מיחדין שם דבר שיוציאו מרשותן,

ואינו דומה למקח וממכר). לפירוש המ"א שם (נראה לי כונתו, דהקדישות דידן חולין

נינהו, כמ"ש בחו"מ סימן צ"ה, ויש לכל ישראל חלק בהן, אם כן לא יצא

מרשותו, דיש להמקדיש גם כן חלק בו, כן נראה לי). והוא בשו"ע חו"מ

רס"י צה (והקדשות שאמרו, דוקא הקדש גבוה, אבל הקדש לעניים או לבית הכנסת או

לספר תורה וכיוצא בזה, נשבעין עליהם כמו שנשבעין על נכסי הדיוט), ובש"ך שם

ס"ק ו (והאידנא כל הקדש דין חולין יש לו).

וראה ביאורי השולחן. כנישתא דבי רב.

[1555]

ט"ז שם (ונראה לי שזה המקדיש ספר תורה הקדישה כבר בחול בינו לבין עצמו, ואם

כן כבר יצאה לרשות גבוה, אלא שמפרסם זה בשבת. ולפי זה אם בא לו בלבו ביום השבת

להקדישו ולא קודם לכן, לא יקדישו בשבת. וכן אסור להביא חפץ לבית הכנסת להקדישו אם

לא חשב עליו קודם לזה, אלא יחזיקנו בבית ויקדישנו בעל פה. כן נראה לענ"ד). יד

אהרן הגב"י (ולי נראה דאפילו הקדישו בלבו בחול אסור להקדיש בשבת, דדברים שבלב

אינן דברים, ולא יצא לרשות גבוה, כן נראה לי). הובא בבאר היטב ס"ק ח. ולכן

כתב כאן "שיקדישנו בפיו מערב שבת" (ולא בלבו).

אבל ראה לקמן סי' תנז

סי"ח (כל קדושת תרומות ומעשרות הן על ידי דבור (או אפילו על ידי מחשבה

בלבד)), ונתבאר שם (הערה צו). מראי מקומות וציונים. כנישתא דבי רב.

[1556] סיכום כללי ההלכה בשלושת

הסעיפים שלפנינו:

(א)

התחייבות מעות ליתנם אחר השבת, אסורה משום ממצוא חפצך ודבר דבר, ומותרת לצורך מצוה

וצדקה, אבל לא לצורך רשות ומתנה לחתן.

(ב)

מקח וממכר אסור בשבת מעיקר הדין, אף לצורך מצוה, ולא התירו אלא בדרך שאלה וחזרה

(תן לי ואחזיר לך).

(ג)

מתנה בשבת אסורה משום שדומה למקח וממכר, ולא התירו אלא לצורך השבת.

(ד)

קנין סודר אסור מעיקר הדין משום שמא יכתוב.

(ה)

קניית המצוות, יש מקום לומר שאינה מקח וממכר, וכן במתנה על מנת להחזיר באתרוג.

[1557]

אור זרוע ח"ב סי' נ (מה שנוהג ש"צ כשקורא בשבת בספר תורה, ופעמים מברך

את הקורא בתורה ואומר מי שבירך אברהם יצחק יעקב הוא יברך את פלוני שיתן נדר לכבוד

התורה, היה מורי אבי זצ"ל תמיה על המנהג, דתנן פרק משילין, ואילו הן משום

מצוה לא מקדישין לא מעריכין ולא מחרימין כו', ואמרינן בגמרא מאי טעמא [גזירה] משום

מקח וממכר ... מכל מקום נראה בעיני אני המחבר, דמנהג של היתר הוא, דודאי אם היה

אותו שקרא אומר בזה הלשון אני נודר ליתן לך, אז היה אסור, כי זה דומה למקדיש

ומעריך, אבל הכא ש"צ הוא שמברכו והוא שותק ואינו נודר, אפילו כשאומר אותו

שקרא לש"צ תברכני). והיינו שהאור זרוע מביא מהראבי"ה בשם אביו רבי יואל

לאסור בכל אופן, והראבי"ה עצמו (או האור זרוע עצמו) מתיר עכ"פ כשאינו

פוסק כמה יתן.

ד"מ ס"ק ג (וכתב אור זרוע,

במקום שנוהגין שנותנים לקורא מי שבירך ונודר דבר מה לצדקה או לחזן, ראבי"ה

אוסר, דהוה ליה כאלו מקדיש בשבת. אבל לי נראה דשרי, דהואיל ואינו אומר בפירוש מה

שנודר, רק אומר תברכני, לא מיקרי נודר, אף על גב דמהרהר מה שירצה ליתן. והמנהג להקל

בכל ענין, דהא מותר לפסוק צדקה). רמ"א ס"ו (יש אומרים דבמקום שנוהגין

ליתן לקורא בתורה מי שבירך, ונודר לצדקה או לחזן, דאסור בשבת לפסוק כמה יתן.

והמנהג להקל, דהא מותר לפסוק צדקה), וכדלעיל סעיף הקודם (וכן מותר לפסוק צדקה

לעניים, שדבור של מצוה הוא, ואינו דומה למעריך ).

ואת דעת האוסרים מבאר

המ"א ס"ק יד (אלא יאמר סתם עשה לי מי שבירך). ומסיק הפרמ"ג

א"א שם (והמנהג להקל).

[1558]

מ"א סוף סקט"ו (אם כן צריך עיון מה שנוהגין ליתן במתנה כלים לחתן הדורש

בשבת. ומה שקצת מ[ת]חייבים ליתן כך וכך מעות, אסור, דדוקא לגבוה שרי כמ"ש

לעיל בשם הר"ן, דאם לא כן מה צריך לומר דמותר לפסוק צדקה, וצ"ע).

[1559]

לכאורה הכוונה היא, שמלבד איסור ממצוא חפצך יש כאן גם איסור ודבר דבר, כנסמן לעיל

(הערה 1490 ).

ואף שהמ"א כתב לימוד זכות להיתר,

מכל מקום דעת רבינו לאיסור. וראה תהלה לדוד ס"ק ט. ביאורי השולחן. כנישתא דבי

רב.

[1560]

מ"א שם (כתב ב"י סימן תקכ"ז דהמרדכי סובר דאסור ליתן דבר במתנה

לחבירו ביום טוב ושבת, אלא אם כן לצורך מצוה עכ"ל ... ואם כן צ"ע מה

שנוהגין ליתן במתנה כלים לחתן הדורש בשבת).

והיינו שאף לדעת הפוסקים המתירים מתנה

בשבת לצורך מצוה, כמבואר במרדכי ביצה רמז תרעו (ובה"ג התירו להקנות

ביום טוב משום מצוה ... ואפילו בשבת). מכל מקום מתנה לחתן אינה נחשבת מצוה

להתירה בשבת, כדלעיל בסמוך (כשהחתן דורש בשבת ... לדבר הרשות אסור).

[1561]

מ"א שם (כתב ב"י סימן תקכ"ז דהמרדכי סובר דאסור ליתן דבר במתנה

לחבירו ביום טוב ושבת, אלא אם כן לצורך מצוה עכ"ל. ופשוט לצורך שבת שרי

כמ"ש סי' שכ"ג ותקי"ו).

והיינו שאף שבה"ג ומרדכי מתירים

ליתן מתנה לצורך מצוה (כדלעיל הערה הקודמת), מכל מקום עדיין יש לדון בזה .

אלא שגם לפי זה "פשוט לצורך שבת שרי".

וכן מסיק כאן כסברה האחרונה שבמ"א,

שאסרו ליתן מתנה בשבת לצורך מצוה, "שהרי אפילו להקדיש לגבוה אסרו", שהיא

משנה מפורשת ביצה לו, ב (אלו הן משום מצוה (דהוו מצוה גמורה, רש"י), לא

מקדישין). וכן נפסק לקמן סי' שלט ס"ו ( לא מקדישין ולא

מחרימין שום דבר לגבוה, מפני שדומה למקח וממכר, כמ"ש בסי' ש"ו) .

ולא התירו "אלא מיני מאכל ומשקה

שלצורך היום, כמ"ש בסי' שכ"ג ותקי"ו", וכמצויין בשתי ההערות

הבאות.

וכן הוא לעיל סעיף הקודם (ולפי זה אסור

להקדיש בשבת לבית הכנסת שום חפץ ידוע, כגון ספר תורה או עטרה או טס לספר תורה),

ולא התירו אלא כשאינה מתנה גמורה (כשמקדיש חפץ לבית הכנסת יש לו חלק וזכות בו בתוך

כל אנשי העיר שיש להם זכות בהקדשות של בית הכנסת למכרם כשיצטרכו).

*

ובאמת נפסק לקמן סי' תמד ס"ט ( אחר שגמר

מלאכול סעודת שחרית בשבת [שחל בערב פסח] ... אם נשארו לו פירורין גדולים צריך

ליתנם לנכרי במתנה גמורה. ואף על פי שאסור ליתן בשבת מתנה שאין בה צורך השבת, כמו

שנתבאר בסימן ש"ו עיין שם, מכל מקום כיון שהוא עושה כן כדי לבער החמץ מרשותו

שלא יעבור עליו בפסח בבל יראה, הרי יש בנתינה זו צורך מצוה, ומותר ליתן מתנה לצורך

מצוה כמו שנתבאר שם) .

ובקונטרס אחרון שם ס"ק ב (התירו

ליתן מתנה בשבת, שאסור אם לא לדבר מצוה, כמ"ש הב"י סוס"י

תקכ"ז בשם המרדכי, ופסק כן המ"א בסי' ש"ו). והיינו שאף שמסיק המ"א

"ופשוט לצורך שבת שרי", מכל מקום נראית מסקנתו כאופן

הראשון שכתב בשם המרדכי, להתיר מתנה בשבת לצורך מצוה .

וכן הוא בסי' תמח סט"ז (ואף על פי

שאסור ליתן מתנה בשבת, מכל מקום לצורך מצוה התירו, כמו שנתבאר בסימן ש"ו עיין

שם). דהיינו כדעת בה"ג ומרדכי הנ"ל.

[ומה שהוכיח כאן מהמשנה הנ"ל

"שהרי אפילו להקדיש לגבוה אסרו". נראה שלא התירו בה"ג ומרדכי אלא

לצורך מצוה עוברת שזמנה בו ביום, וכעין האמור לקמן סי' תצה ס"ג (צורך מצוה

עוברת, שזמנה בו ביום); משא"כ מצות המקדיש חפץ לגבוה אינה מצוה עוברת שזמנה

בו ביום].

אמנם כאן מסיק רבינו כסברה האחרונה

שבמ"א (שאסור ליתן שום דבר במתנה לחבירו בשבת ויום טוב, אלא מיני מאכל ומשקה

שלצורך היום), ולא כסברתו הראשונה של המ"א בשם המרדכי להתיר מתנה לצורך מצוה

(עכ"פ מצוה עוברת).

ולפי סברה זו דינו של מי שנשאר חמץ

בביתו בערב פסח שחל בשבת, כעין המבואר לקמן סי' תמו ס"ה (ואם מצא חתיכת חמץ

בביתו ביום טוב או בשבת ... לא יבערנה בו ביום, אלא יכפה עליה כלי עד הערב לכסותה

מן העין, שלא ישכח ויאכלנה, ובערב יבערנה ... ועל שהייה זו שמשהה את החמץ עד הערב

אינו עובר בבל יראה ובל ימצא, כיון שהוא רוצה לבערו, אלא שחכמים מונעים אותו, הרי

הוא אנוס, ולא הזהירה תורה בל יראה ובל ימצא אלא למי שיש בידו לבער).

ואם היא באמת חזרה, הרי כבר נתבאר

ב"שעורי הלכה למעשה" (ח"א ע' רג-ד), שבכמה מקומות נראה, שהלכות שבת

הם מהדורה בתרא לגבי הלכות פסח.

וכמסקנת רבינו כאן, כן היא מסקנתו גם

לקמן בהלכות יום טוב (סי' תקטז, תקכד ותקכז), כדלקמן (הערה 1563 ),

וגם הלכות יום טוב הן מהדורא בתרא לגבי הלכות פסח.

[1562]

ס"ח ( ויתן הכלי לנכרי במתנה, ויחזור וישאלנו ממנו, ואז אין צריך

טבילה כלל, שמותר ליתן מתנה בשבת כשהיא לצורך השבת, כמ"ש בסי' ש"ו).

[1563]

ס"א-ב (מותר לשלוח לחבירו ביום טוב דרך רשות הרבים כל מיני מאכל ומשקה

הראויים לבו ביום ... וכן מותר לשלוח לו כל כלי תשמיש, וכן בגדים). [בדפוס ראשון

נראה קצת כמו "ותקי"ז", אמנם נראה שהקריאה הנכונה היא

"ותקי"ו". וראה כנישתא דבי רב].

וכן הוא לקמן סי' תקכד (ואין נותנין

מתנה שאין בה צורך שבת). ובסי' תקכז סוף סכ"ח (ואין לו תקנה אלא שהקמח שהוא

צריך לאפות והתבשילין שהוא צריך לבשל והנרות שהוא צריך להדליק, וכן כל דבר שהוא

צריך להכין מיום טוב לשבת, יתן במתנה גמורה לאדם אחר).

והיינו שלא התירו אלא "מיני מאכל

ומשקה", או "כלי תשמיש, וכן בגדים", "הראויים לבו ביום".

אבל אסור ליתן מתנה בשבת לצורך מצוה שאינה לצורך היום.

[1564]

גיטין עז, ב (נעל גדר פרץ כל שהוא הרי זו חזקה), ופרש"י (נעל דלת, או גדר

פרצה, או פרץ גדר כל שהוא, הרי זו חזקה לקנות, שאין המוכר יכול לחזור בו). טור

ושו"ע חו"מ סי' קצב ס"א (בחזקה כיצד, מכר או נתן לו בית או שדה,

כיון שנעל או גדר או פרץ כל שהוא והועיל במעשיו, הרי זה קנה).

[1565]

מ"א שם (וכן משמע בעירובין דף ע"א, דמקנא רשותא בשבת אסור אפילו בלא

קנין סודר ... וכן משמע בגיטין דף ע"ז דאפילו לקנות בחזקה אסור, עיי"ש

ברא"ש).

והיינו הא דתנן עירובין סט, ב (אימתי

נותנין רשות, בית שמאי אומרים מבעוד יום ובית הלל אומרים משחשיכה), ובגמרא שם עא,

א (בהא קמיפלגי, דבית שמאי סברי ביטול רשות מיקנא רשותא הוא, ומיקנא רשותא בשבת

אסור, ובית הלל סברי אסתלוקי רשותא בעלמא הוא, ואסתלוקי רשותא בשבת שפיר דמי).

וקיי"ל כבית הלל, ולכן נפסק לקמן סי' שפ ס"א (אחד מבני החצר ששכח ולא

עירב עמהם אוסר עליהם. מה תקנתם, יבטל להם רשות שיש לו בחצר ... ואף ע"פ שאין

קונין קנין בשבת, מכל מקום כאן אין צריך שיקנו הם רשותו אלא שהוא יסלק עצמו

מרשותו, וממילא אין מי שיאסר עליהם, ולסלק עצמו מרשותו מותר אף בשבת).

ובגיטין עז, ב (ההוא שכיב מרע דכתב לה

גיטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא, ולא הספיק למיתביה לה, למחר תקף ליה עלמא, אתו

לקמיה דרבא אמר להו זילו אמרו ליה ליקניה ניהלה לההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא

(ליקניה הבעל לדוכתא דמחית ביה גיטא לאשה בחזקה, דקרקע נקנה בחזקה, רש"י)

ותיזל איהי ותיחוד ותפתח ותחזיק ביה (תסגור דלת החדר שיקנה לה לשום חזקה,

רש"י), דתנן נעל גדר פרץ כל שהוא הרי זו חזקה). וברא"ש שם פ"ח

ס"ב (ואף על פי שאסור לקנות בשבת, כדאמרינן בעירובין (עא, א) גבי בטול רשות,

דמקני רשותא בשבתא אסור. גבי שכיב מרע התירו, כדאמרינן בפרק מי שמת (קנו, ב) קונין

משכיב מרע ואפילו בשבת).

הרי שקנין בשבת אסור לדברי הכל. ולא

התירו אלא בשכיב מרע, מטעם "שמא תטרוף דעתו עליו".

[1566] רש"י עירובין שם (דדמי

למקח וממכר).

והיינו שאף שכאן לא מיירי בהתחייבות

לתשלום מעות לאחר השבת, ואם כן אין בזה משום ממצוא חפצך ודבר דבר. וגם אין זו

מכירה, שנחוש בה שמא יכתוב כמה נשאר חייב לו, אלא מתנה אלא הקדש. מכל מקום אסורה,

משום שדומה למקח וממכר .

וכן גזרו דברים רבים משום שדומים למקח

וממכר:

כדלעיל ס"ח (אין משתכרין בשבת

אפילו בדבר המותר, גזרה משום מקח וממכר), וסי' רמג סי"ב (אסור ליטול שכר שבת

שלא בהבלעה, שאין משתכרים בשבת משום גזירת מקח וממכר).

לעיל סי"ד (מעריך, דהיינו שאומר

ערכי עלי או ערך איש פלוני עלי לגבוה, שאסור משום שבות גמור כמ"ש בסי'

של"ט, לפי שכשנותן לגבוה כפי ערך שנים של הנערך ככתוב בתורה, הרי זה כקונה את

הנערך על ידי שנותן ערכו לגבוה, ודומה למקח וממכר ... מקדיש חפץ ידוע הרי הוא

מוציאו באמירה זו מרשותו לרשות גבוה, ודומה למקח וממכר).

לקמן סי' שכג ס"א ( כשמדקדק

בסכום המדות, הרי זה דרך חול ודומה למקח וממכר (ואפילו השואל

מחבירו אסור לומר לו כן, לפי שדומה למקח וממכר)).

סי' שלט ס"ה (ואסור לקנות קנין

בשבת, מפני שהוא בכלל גזרת מקח וממכר), וס"ו (אין מעריכין ולא מקדישין ולא

מחרימין שום דבר לגבוה, מפני שדומה למקח וממכר כמ"ש בסי' ש"ו. וכן אין

פודין את הבן אפילו בכלי ששוה ה' סלעים מפני שדומה למקח וממכר).

[1567]

מ"א שם (דמקנא רשותא בשבת אסור, אפילו בלא קנין סודר), וסי' תקכז ס"ק יט

(במשיכה ולא בקנין סודר. עיין מ"ש סי' ש"ו).

וכן נראה לקמן סי' תקכז סכ"ח (והוא

שיקנה את המתנה בקנין גמור, כגון במשיכה לתוך ביתו או בהגבהה טפח), ולא הזכיר קנין

סודר.

ונראית שהכוונה היא לומר, שקנין סודר

נאסר בכל אופן, אף לצורך השבת (כמו הא דסי' תקכז, לענין לבשל ביום טוב בשכח לערב

תבשילין), כיון שזה נאסר מעיקר הדין "שמא

יכתוב בשבת".

[1568]

ב"ב מ, א (סתם קנין לכתיבה עומד), ופירש רשב"ם (דכיון דמקנה ליה בסודר

בפני עדים וממהר להקנותו מיד, ואינו מדחהו עד שילך וימשוך במטלטלין או ילך ויחזיק

בקרקעות, מתכוין הוא להקנותו בעין יפה, ומסתמא רוצה שיכתבו לו). טור ושו"ע

חו"מ סי' לט ס"ג (אם קנו מידו שהוא חייב לו מנה, הרי אלו כותבים ונותנים

אף על פי שלא אמר להם כתבו, שסתם קנין לכתיבה עומד).

[1569]

שו"ע חו"מ סי' קצה סי"א (אין קונין בשבת קנין סודר). סמ"ע שם סקכ"ב

(גזירה שמא יכתוב).

[1570] ס"ו (אין מעריכין

ולא מקדישין ולא מחרימין שום דבר לגבוה מפני שדומה למקח וממכר, כמ"ש בסי'

ש"ו. וכן אין פודין את הבן אפילו בכלי ששוה ה' סלעים, מפני שדומה למקח וממכר).

[1571]

כדלעיל ס"ה (כל דבר שהוא משום שבות, לא התירו לצורך מצוה), וס"ז (שבשבת

עצמה לא התירו לקנות אפילו לצורך מצוה), וסי"ג ( אסור לשכור

... שזהו שבות גמור, ולא התירוהו לצורך מצוה). לקמן סי'

תמח סט"ז (אף על פי שמכירה זו היא לצורך מצות ביעור חמץ, לא התירוה חכמים

בשבת, כמו שנתבאר בסימן ש"ו שמקח וממכר גמור לא התירו אפילו לצורך מצוה, עיין

שם).

ואף שיש סוברים שאיסור מקח וממכר בשבת

נלמד מהפסוק ממצוא חפצך, כדלעיל סי' שא בקונטרס אחרון ס"ק ב (ממצוא חפצך,

דמהתם נפקא לן גם כן איסור מקח וממכר, כמ"ש התוס' ורא"ש),

והרי בזה נתבאר לעיל ס"ה (התירו לצורך מצוה, שנאמר חפצך, חפציך אסורים חפצי

שמים מותרים).

מכל מקום קיי"ל שעיקר טעם איסור

מקח וממכר הוא כדלעיל ס"ד (אסור לקנות או למכור, וכן לשכור או להשכיר בשבת, גזירה

שמא יכתוב).

ו מטעם זה הוי שבות

גמור שלא התירו אף לצורך מצוה, כדלעיל סי"ב ( לא התירו אלא לפקח

ולהתעסק בדברים בלבד, שאינו אסור בצרכי יחיד אלא משום ממצוא חפצך ודבר דבר, אבל כל

דבר האסור משום שבות גמור, לא התירו לצרכי רבים, כמו שלא התירו לצורך מצוה ).

ויתירה מזו איסור מקח וממכר בשבת חמור

יותר משאר שבותים, כדלעיל סי' רסא ס"ב (ששבות זה לקנות קנין הוא חמור משאר כל

השבותים) (שאיסורו מפורש בדברי קבלה בנחמיה סי' יג), ושם נסמן (הערה לג).

[1572]

יש"ש ביצה פ"ה ס"ח (הכרזת השמש בפיסוק דמים, מי שיתן יותר יהיה

המצוה שלו, כגון הוצאת הס"ת מן ההיכל, או עליית ספר תורה, או גלילה והדומה

לו, שהוא כעין מקח וממכר ממש, וידוע שמקח וממכר אסור אפילו לדבר מצוה. אם לא שיאמר

דאין שייך מקח וממכר בדבר מצוה, כי אם בחפץ הנקנה ... ודוקא קניית המצוות, אבל

קניית מקומות בבית הכנסת, שהוא דבר שיש בו ממש ... אין לו היתר. אבל המחוור בעיני,

כמו שנהגו חסידי האיסטריך, מה שאדם מוצא בפיו, אפילו לא גמר קנינו, והשני שהוסיף

בדמים נשארה המצוה בידו, אפילו הכי נותן לצדקה מה שכבר הוציא והיה בדעתו ליתן, ואם

כן הוי כקציצת דמים לצורך מצוה, ולא דמי למקח וממכר כלל, ובכה"ג שרי אפילו

קניית מקומות ובתים מהצדקה, וכל ירא שמים יזהר בזה). הובא במ"א סקט"ו.

[1573]

רש"ל שם (וכן קניית האתרוגים אחר גמר מצותן, מן הקהל, אין לו היתר). הובא במ"א

שם.

[1574]

כמבואר בשו"ע סי' תרנח ס"ג (אין אדם יוצא ידי חובתו ביום ראשון בלולב של

חבירו שהשאילו, דבעינן לכם), וס"ד (נתנו לו על מנת להחזירו, הרי זה יוצא בו

ידי חובתו ומחזירו, שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה).

[1575] מ"א שם (ובזמן מצותן אינו קונה

האתרוג עצמו, רק לצאת בו, אפילו ביום ראשון, שהרי צריך להחזירו). והיינו שמה שקונה

על מנת להחזיר אינו אלא לצורך קיום המצוה,

ואינו דומה למקח וממכר.

[1576]

מ"א שם (אבל לקנות אתרוג או שופר ביום טוב, נראה לי דאסור. עיין סי'

תקפ"ו).

[1577]

סכ"ב (שופר של ראש השנה אין מחללין עליו יום טוב ... ואפילו בדבר שאיסורו

אינו אלא מדרבנן), וסכ"ג (כיצד, היה השופר בראש האילן או מעבר הנהר ואין לו

שופר אחר אלא הוא, אינו עולה באילן ואינו שט על פני המים כדי להביאו), ושם נסמן.

ומה שהתירו לקנות מאכלים לצורך השבת

(ברס"י שכג), היינו כשעושה זאת בדרך שאלה וחזרה (ולא בדרך מכירה ותשלום),

כדלעיל ס"ו ( אינו נראה כמקח וממכר אלא כשאלה, כמו שיתבאר בסי' שכ"ג) ,

ושם נסמן (הערה 1502 ).

וראה זכרון יוסף אות רלא. ביאורי השלחן.

כנישתא דבי רב.

[1578]

ברמ"א שם (ועיין לעיל סימן תקפ"ו סעיף כ"א וכ"ב, וסימן

ש"ז סעיף ג', אם מותר לומר לעובד כוכבים לילך אחריו).

[1579]

גמרא קנז, ב (עולא איקלע לבי ריש גלותא ... אמר ליה אימר דאמרי רבנן מדידה דמצוה,

דלאו מצוה מי אמור). רמב"ם פכ"ג הי"ג (אסור למנות ולמדוד בין בכלי

מדה בין ביד בין בחבל).

וכן הוא לקמן סי' שכג ס"א (כמו

שנתבאר בסי' ש"ו שאסור למדוד שום דבר בשבת). סי' שכד ס"ב (לא ימדוד אדם

שעורים לתת לפני בהמתו, אלא משער באומד דעתו). סי' תנו ס"ט (כשרוצה ללוש עיסה

ביום טוב, יש ליזהר לכתחלה למדוד הקמח בעשרון מערב יום טוב, שביום טוב אסור למדוד).

סי' תק ס"ח (כלי שיש בו שנתות ונותן בו מעט מים ומניח הבשר במים, וכשהמים

מגיעים עד השנתות יודע כמה ליטרות יש בבשר, אסור לעשות כן ביום טוב, אפילו פיחת

מעט או הוסיף מעט, מפני שניכר הדבר שמכוין למדה). סי' תקד ס"ט (אף על פי שאסור

למדוד ביום טוב, מכל מקום מותר אדם למדוד תבלין וליתן בקדרה במדה וצמצום כדי שלא

יקדיח תבשילו. ועכשיו שאף בחול אין נוהגין למדוד תבלין, ונותנין בקדרה באומד הדעת

ואינן חוששין לקדיחת התבשיל, לפיכך אף ביום טוב אסורים למדוד). סי' תקו ס"א (אסור

למדוד ביום טוב). סי' תקיז ס"ט (לא ימוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו, שאסור

למדוד ביום טוב, אלא משער באומד דעתו ונותן לה).

ומטעם זה נחשב כלי המדידה כלי שמלאכתו

לאיסור, כדלקמן סי' שח ספ"ח (כלי שמלאכתו לאיסור, לפי שנעשה למדידת הזמן או

הצל ויש לדמותה למדידה האסורה בשבת).

[1580]

ביצה כט, א (וחכמים אומרים אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר ... קא עביד כדעבדין

בחול). תוס' קכו, ב ד"ה ומדבריהן (מדידה ... לא הוי איסור כל כך, אלא משום

דהוי כעובדא דחול). הובא במ"א סקט"ז (וכתבו התוס' ספי"ז דדוקא

מדידה דלא הוי איסור כל כך אלא משום דהוי כעובדא דחול, ולהכי שרי במקום מצוה, אבל

מילי אחרינא לא).

וכן הוא לקמן סי' שכג ס"א (שאסור

למדוד שום דבר בשבת, מפני שהוא מעשה חול וזלזול לשבת). סי' שכד ס"ב (שהמדידה

אסורה משום עובדין דחול). סי' תקו ס"א (אסור למדוד ביום טוב, מפני שהוא

עובדין דחול ונראה כמוכר).

[1581]

משנה קנז, א ( מודדין את המטלית ( שתהא

שלש על שלש אצבעות, כגון אם היתה טמאה ונגעה בטהרות, רש"י),

ומודדין את המקוה ( שיהא שם עמוק שלש אמות מים ורוחב אמה על אמה, רש"י) ,

ומעשה בימי אביו של רבי צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית ... קשרו את המקידה (כלי

חרס, רש"י) בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח אם לאו (הילקטי קטנה היתה בין

שני בתים [וטומאה היתה שם] וגיגית סדוקה מונחת על גבן, גמרא).

ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין (להתלמד

על דבר הוראה, רש"י) וקושרין בשבת). ועולא בגמרא שם ע"ב (אימר דאמרי

רבנן מדידה דמצוה, דלאו מצוה מי אמור). טור ושו"ע ס"ז (מותר למדוד

בשבת מדידה של מצוה, כגון למדוד אם יש במקוה מ' סאה).

והיינו דוקא כשהמדידה עצמה היא יש בה

מצוה, כדלקמן סי' שח ספ"ח (שלא התירו מדידה של מצוה אלא כשהמדידה בעצמה יש בה

מצוה, כגון למדוד המקוה וכיוצא בה, אבל כאן המדידה בעצמה אין בה שום ענין מצוה,

ואי משום שלומד על ידה, איך יתלה לימודו בדבר האסור ויהיה מותר על ידי כך). סי'

תנו ס"ט (כשרוצה ללוש עיסה ביום טוב, יש ליזהר לכתחלה למדוד הקמח בעשרון מערב

יום טוב, שביום טוב אסור למדוד אפילו לדבר מצוה כמו שיתבאר בסי' תק"ו). סי'

תקו ס"א (ואפילו מתכוין למצוה, כגון שמודד קמח לעיסתו כדי לידע שיעור חלה, לא

ימדוד).

כי היתר זה אינו מטעם שהמצוה דוחה איסור

המדידה, אלא שמדידת שיעורי תורה אינה נראית כמעשה חול. משא"כ כשמודד את הקמח,

כדי לדעת אם יתחייב בחלה. וראה כנישתא דבי רב.

[1582]

מ"א סקט"ז (והוא הדין למדוד חור אם יש בו פותח טפח והטומאה נכנסת שם. אף

על גב דיכול לצאת מהבית, מכל מקום כיון שמודד שיעורי תורה לא הוי עובדא דחול).

והיינו כנ"ל הערה הקודמת, שאף

שכשיכול לצאת מהבית אין זו מצוה שיכולה לדחות איסור המדידה. מכל מקום עצם מדידת

שיעורי תורה אינו נראה כמעשה חול.

[1583]

ראבי"ה סי' רב (נראה לי שמותר ללחוש על דבר עין הרע בשבת, וגם למדוד החגור

למי שחש בראשו, דמתעסק בעלמא הוא). הובא בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג)

סי' תקיב (ורבינו אבי העזרי מביא ראי' דאמר פרק בתרא דשבת, דמדידה לית בה משום

רפואה). טור (ולחש שמלחשים על כאב הראש, שלוקחין אזורו ומודדין בו ג' אמות ג'

פעמים ואומר הלחש על המדידה, אבי העזרי התירו ... דמתעסק הוא אצל מדידה ... והר"ם

מרוטנבורק היה מדמה אותו למדידה של מצוה), ושו"ע שם (ולמדוד אזור מי שהוא

חולה וללחוש עליו, כמו שנוהגים הנשים, מותר, דהוי מדידה של מצוה).

והיינו שכיון שמודד בשביל הלחש (ולא כדי

לידע כמה ליתן לו), "אינו נראה כמעשה חול", אלא "היא כמדידה של

מצוה", או כמתעסק.

[1584]

סעיף לב (וכן כל מיני לחשים שיש בהם רפואה, מותר ללוחשם בשבת כמו בחול).

[1585]

גמרא קנז, ב (חזייה לרבה בר רב הונא דיתיב באוונא דמיא וקא משח ליה ... אמר ליה

מתעסק בעלמא אנא), ופרש"י (שלא לצורך אלא לאיעסוקי בעלמא).

ובפסקי הרי"ד שם (פירוש, היה מודד

גיגית של מים, ואמר לו איני מתכוין למדוד אלא מתעסק אני לשחוק, ואיני צריך לדעת

מידת המים שבהן).

ונתבאר באגרות קודש ח"כ ע' שמא (מתעסק

אני לשחוק ואיני צריך לדעת מידת המים. התיבה שהוסיף הרי"ד לשחוק (וצריך חיפוש

אם נמצאה הוספה זו, או כיו"ב – במפרשים) – לכאורה יש לומר מלשון משחקין בכדור

בשבת. היינו אף שצריך להיות מדידה מדויקת, בכל זה מתעסק בעלמא נקרא ומותר, כיון

שהוא מודד רק בשביל השחוק ואינו צריך לדעת מידת המים. והוא כדעת אבי העזרי

(טואו"ח סוס"י ש"ו) דמותר למדוד ג' אמות ג"פ וללחוש כו',

והטעם – כי מתעסק הוא .

אבל יש לפרש "לשחוק" מלשון

שחוק וקלות ראש, משחק אני (משלי כו, יט) דאין הכוונה כלל למדידה, כי אם מתעסק

בעלמא. וראה בפירוש הר"ח: ומתעסק בעלמא אנא, כלומר אני מודד ולא מתכוון למדידה

אני. וכלשון רבינו הזקן בשו"ע שלו (סי' ש"ו סעיף יח-יט): מודד שלא לצורך כלל ואז דוקא מותר,

ובהנ"ל דלחישה – מדידה חשיבה (אלא מפני שהיא מדידה דמצוה). וצ"ע .

וכיון דאתינא להאי – צ"ע למה לא

הובא דין דמתעסק במדידה דמותר – ברמב"ם, שו"ע, רמ"א וכו').

*

וכן התירו למלאות כלי מדידה כשאינו

מתכוין למדידה, כדלקמן סי' שכג ס"א ( אבל כשאינו מזכיר לו שם מדה, אלא מלא לי

כלי זה סתם, אינו נראה כמתכוין למדידה, אלא למלאות הכלי שמבקש ממנו בלבד, ואין בו

משום עובדין דחול).

[1586]

בשו"ע שם ס"ז (הנשבע לפרוע לחבירו ביום פלוני, ואירע אותו יום בשבת,

חייב לפרעו קודם אותו יום. ואם לא פרעו קודם, צריך ליתן באותו יום משכון, וישומו

אותו, ויתננו לו בתורת פרעון). סמ"ע שם ס"ק כ (נראה דאם נותן לו דבר

שצריך מדידה, גם כן מותר למודדו בשבת, דומיא דמדידת האזור לרפואה ומדידת מקוה

שהתירו בשבת משום דחפצי שמים נינהו, וכמ"ש בטור או"ח סוף סימן ש"ו,

עיי"ש). ש"ך שם ס"ק כב (נראה לפענ"ד דלא דמי, דהתם גבי אזור

הא קמפרש טעמא בטור משום דמתעסק הוא אצל המדידה, ועיקר כונתו הוא משום רפואה).

מ"א כאן סוף ס"ק טז (נראה לי פשוט דשומא ומדידה אסור).

[1587]

ישעי' נח, יג (ממצוא חפצך ודבר דבר). גמרא קנ, א (דיבור אסור, הרהור מותר). טור

ושו"ע ס"ח (הרהור בעסקיו, מותר).

ונתפרש יותר לקמן סי' שז סי"ד ( מותר

לומר לפועל, הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב, אע"פ שמתוך כך מבין שצריך לו

לערב לשוכרו למלאכה, לפי שלא נאסר אלא דבור מפורש, שנאמר ודבר דבר, דבור אסור,

הרהור, דהיינו מה שמבין מתוך דבריו, הרי זה מותר. אבל לא יאמר היה נכון עמי לערב,

שזהו כמדבר בפירוש שרוצה לשכרו), ושם נסמן (הערה 1726 ).

והובא בקיצור גם כאן, כדי לסיים:

"מצוה שלא להרהר כלל בעסקיו".

ואף שאמירה לעשות מלאכה אחר השבת אסורה

(לא רק מטעם "ודבר דבר", אלא אף) משום "ממצוא חפצך", כדלקמן

רס"י שז ( אומר לחברו שיעשה לו למחר, שאמירה זו מועלת לעשייה שלמחר, שעל

ידי אמירה זו עושה חבירו למחר, ונמצא שהוא מוצא חפציו בשבת על ידי אמירה זו שאומר

לחבירו, ואסור משום ממצוא חפצך).

מכל מקום למדים מפסוק זה (ודבר דבר),

שגם איסור ממצוא חפצך מותר בהרהור בעלמא.

[1588]

ראה לקוטי שיחות חי"א ע' 301 (בשבוע א', כ"ה בדפוס ראשון דשו"ע

אדה"ז. ובשאר דפוסי' שו"ע אד"ז נדפס "בשבוע אחת" –

ונלפענ"ד שצ"ל "בשבוע אחד", וכ"ה בסמ"ק, טור וכו').

[1589]

יתרו כ, ט (ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך). מכילתא יתרו, בחדש פרשה ז (וכי איפשר

לו לאדם לעשות כל מלאכתו בששת ימים, אלא שבות כאילו כל מלאכתך עשויה). רש"י

עה"ת שם. רבינו יונה באגרת התשובה יום ה (אסור לאדם שיהיה לבו טרוד בעסקיו

בשבת. אע"פ שאחז"ל דבור אסור הרהור מותר, אם יש לו מתוך הרהור טרדת הלב

או נדנוד דאגה אסור, שנאמר ועשית כל מלאכתך, ואמרו במכילתא שתהא כל מלאכתך בעיניך

כאילו היא עשוי', שלא תהרהר עליהם). סמ"ק סי' רפא (שיהיו כל מלאכותיו עשויות,

ואין לך עונג גדול מזה). טור ושו"ע ס"ח (הרהור בעסקיו, מותר. ומכל מקום

משום עונג שבת מצוה שלא יחשוב בהם כלל, ויהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה).

וראה גם לקמן סי' שז ס"ה

(אסור לספר איזה דבר שנזכר בו צערו, כגון ממיתת אוהבו וכיוצא בזה), ושם נסמן (הערה

1667 ).

ונתבאר לעיל סי' שא קונטרס אחרון

סק"ב ( והרב רבינו יונה לא אסר אלא בעסקיו כשיש לו טרדת לב ונדנוד

דאגה. והטור הוסיף דמצוה שלא להרהר כלל בעסקיו, אע"פ שאין איסור מן הדין) .

וראה לקוטי שיחות חי"א

ע' 80 הע' 5 (מצד

מדת חסידות יש בזה (לא רק העדר העונג, אלא) גם העדר השביתה ממלאכה). שם ע' 311

(ואין לך עונג גדול מזה. והרי זה במשך כל המעת לעת. (וצע"ק שלא הזכירו כלל

בר"ס רמ"ב). וראה ד"ה למען דעת, תר"ץ).

*

וכל זה לענין: (א) הרהור שיש בו דאגה.

(ב) הרהור בעסקיו. ולענין הרהור בחשבונותיו נתבאר לקמן סי' שז סי"ג (אסור

לאדם לחשוב חשבונותיו בפיו בשבת), ושם נסמן (הערה 1719 ).

[1590]

כנסמן לעיל (הערה 1492 ).

[1591]

שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סי' תרלז (שאלת על המורה שהורה לגוי שילך

חוץ לתחום בשבת אחר קרובי המת לקבורתו. דע מורי, כי לא יפה הורה, ואין זו הוראה

אלא טעות ... אסור לומר לו לעשותו בשבת, דאמירה לגוי שבות אפילו באיסורא דרבנן.

וגדולה מזו [תנן] התם (קנא, א) גוי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אלא אם

כן באו ממקום קרוב, אלמא אפילו ממילא דגוי ... ואם כן כל שכן וכל שכן שאסור לומר לגוי

לילך אחר קרובי המת להספידו). הובא במרדכי רמז שיד. הגהות מיימוניות פ"ו אות

ט. שו"ע ס"ט (אסור לומר לגוי שילך חוץ לתחום בשבת אחר קרובי המת שיבואו

להספידו).

[1592]

סכ"ב ( נכרי שהביא בשבת דרך רשות הרבים חלילין להספיד בהם ישראל, כיון

שנעשה בהם איסור של תורה, לא יספידו בהם ... עד שימתינו בכדי שיכולים להביאם

במוצאי שבת מאותו מקום שהביאם הנכרי בשבת ... אבל אם הביאם דרך כרמלית, אם הביאם

מתוך התחום, אין צריך להמתין כלל ... אלא אם כן הביאם מחוץ לתחום).

ומה שלא התירו להביאם דרך כרמלית או

מחוץ לתחום מטעם שבות דשבות במקום מצוה, וכדלקמן סי' שז סי"ב ( דבר

שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לנכרי

לעשותו בשבת ... לצורך מצוה).

מבאר כאן הטעם ( שאין דוחין שום איסור

מפני הספדו), והיינו כיון שלא התירו אלא במצוה ממש, ולא בהידור מצוה,

וכמבואר בלבוש ס"ג (אסור לומר לגוי בשבת שילך חוץ לתחום מיד בשבת אחר קרובי

המת שיבואו למחר להספידו, שאין זה צרכי המת).

וכעין זה הוא לקמן סי' שכה

סט"ז (לומר

לנכרי להביא ... דרך כרמלית ... פירות ומיני תבשילים יתירים וכיוצא בהם, אינן

נקראים דבר מצוה), וסי' שלא ס"ח (יש אוסרין להוציא התינוק מביתו לבית הכנסת

דרך כרמלית או חצר שאינה מעורבת, אפילו על ידי נכרי, שאין בהוצאה זו צורך מצוה,

שהרי אפשר למולו בביתו) .

וראה מראי מקומות וציונים. כנישתא דבי רב.

[1593]

שו"ת מהר"ם שם (אבל חולה דתקיף ליה עלמא ואמר שישלחו אחר קרוביו, הא ודאי

שרי, וזה התיר רבינו שמריה זצ"ל אפילו בשבת, שמא תטרוף דעתו). הובא במרדכי שם

והגהות מיימוניות פ"ב אות ה. שו"ע שם (אבל חולה דתקיף ליה עלמא ואמר

שישלחו בעד קרוביו, ודאי שרי).

[1594]

ב"ב קנו, ב (אמר רבי לוי, קונין קנין משכיב מרע אפילו בשבת ... שמא תטרוף

דעתו עליו). טור ושו"ע חו"מ סי' רנד (אף על פי שמתנת שכיב מרע אינה

צריכה קנין, אם בקש שיקנו ממנו, קונים, אפילו בשבת). אור זרוע ח"ב סי' ב (וראיתי

כתוב בשם ר' שמרי' זצ"ל, דחולה שחלה וביקש לשלוח אחר אהובו בשבת, דשרי לי'

להשכיר רץ ולהתנות עמו אפילו בשבת, שלא תטרף דעתו של חולה, דאמרינן פרק מי שמת אמר

רבי לוי, קונין משכיב מרע [אפילו] בשבת שמא תטרף דעתו [עליו]). הובא בהגהות

מיימוניות שם, והגהות אשרי בבא בתרא פ"ט סי' לו. מ"א סקי"ח (אפילו

להשכיר, כדי שלא תטרף דעתו עליו, כמ"ש בחו"מ סוס"י רנ"ד (הג"מ

פ"ב, והג"א פ"ט דב"ב)).

[1595]

כלומר אף יותר מג' פרסאות, שיש אומרים שזהו שיעור תחום שבת מן התורה, כדלקמן סי'

שצו ס"א.

[1596]

כדלעיל סוף סי"ג ( אבל אסור לשכור המלמד ... שזהו שבות גמור, ולא התירוהו לצורך

מצוה) .

[1597] ומכל מקום לא התירו אלא

"להביא קרוביו במוצאי שבת", ולא להביאם בשבת עצמה, כי אינו פיקוח נפש

ממש.

וראה בדי השלחן סי' קלה ס"א.

ביאורי השלחן. כנישתא דבי רב.

[1598]

סעיף ה ( מותר להחליף משכון לנכרי בשבת, אם הוא מלבוש ויוציאנו הנכרי

דרך מלבוש, כי אין זה משא ומתן, וגם בישראל מותר בענין זה אם הישראל צריך ללבשו

בשבת. ואם הנכרי מביא המעות ונוטל המשכון מותר גם כן, ובלבד שלא יחשוב עמו. וטוב

שהנכרי יקח המשכון בעצמו ולא יגע בו הישראל, כדי שלא יהא נראה כנושא ונותן. ואם

הביא לו משכון אחר לא יגע גם בו ).

[1599]

ב"ק פ, ב (הלוקח בית (מנכרי, רש"י) בארץ ישראל, כותבין עליו אונו (שטר

מכירה, רש"י) אפילו בשבת ... אומר לנכרי ועושה. ואע"ג דאמירה לנכרי שבות

היא, משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו ביה רבנן). גיטין ח, ב (והקונה שדה בסוריא כקונה

בפרוארי ירושלים, למאי הילכתא, אמר רב ששת לומר שכותבין עליו אונו ואפילו בשבת),

ופרש"י (אם לקחה מן העובד כוכבים ורוצה לילך לדרכו בשבת). ירושלמי מו"ק

פ"ב ה"ד (כיצד הוא עושה, מראה לו כיסין של דינרין, והעכו"ם חותם

ומעלה לארכיים). הגהות אשרי מו"ק פ"ב סי' יח (מותר לקנות בתים מן הנכרי

בשבת, כיצד הוא עושה, מראה הוא לו כיס של דינרים והנכרי חותם ומעלה לערכאות). שו"ע

סי"א (מותר לקנות בית בארץ ישראל מן הגוי בשבת, וחותם ומעלה בערכאות).

[1600]

תוס' ב"ק שם ד"ה אומר (דוקא משום מצוה זו דישוב דארץ ישראל, אבל לצורך

מצוה אחרת לא שרי אמירה לנכרי), ובגיטין שם ד"ה אע"ג (אבל משום מצוה

אחרת לא היינו מתירין אמירה לעובד כוכבים במלאכה דאורייתא). וכדלעיל ס"ה (שאסור

לעשות מלאכה על ידי נכרי אפילו לצורך מצוה), ושם נסמן (הערה 1491 ).

[1601]

שו"ת הרשב"א ח"ד סי' קד (בני עירנו נהגו להכריז בשבת בבית הכנסת

כשנאבדה אבידה, ואמרין מי שיודע שום דבר באבידת פלוני שיאמר לפלוני, מהו, יש איסור

בדבר זה או לא. תשובה, השבת אבידה מצוה ואפילו בשבת, אלא אם הוא דבר אסור בטלטול

... ולא עוד אלא אפילו כלים שהשבת גופן אסורה בשבת, מותר להכריז מי שישנה בידו

שישיבנה לבעלים, לפי שכל שיש בדבורו מצוה, מותר). שו"ע סי"ב (מותר

להכריז בשבת על אבידה, אפילו היא דבר שאסור לטלטלו). ט"ז ס"ק ג (דהשבת

אבידה מצוה לומר מי שיודע שישיבנה, וחפצי שמים מותרים). מ"א ס"ק כא (דהשבת

אבידה, ולומר למי שיודע ממנה, מצוה הוא).

אבל בשבת עצמה אסור להחזיר, כדלקמן הלכות

מציאה ופיקדון ס"מ (ואפילו איסור של דבריהם לא יעשה בשביל ממון חבירו, כגון

להגביה מעות שמצא בשבת, שאין דוחין איסור מפני ממון, שנאמר אני ה', כולכם חייבים

בכבודי).

[1602]

מ"א שם (ונהגו עכשיו להכריז אבידת עכו"ם בשבת, מפני דרכי שלום. ולא

ידענא היכא רמיזא).

[1603]

גיטין סא, א (מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל ... מפני דרכי שלום). ב"ק

קיג, ב (גזל כנעני אסור, אבידתו מותרת ... במקום שיש חילול השם, אפילו אבידתו אסור).

טור ושו"ע חו"מ סי' רסו ס"א (אבדת העובד כוכבים מותרת ... ובמקום

שיש חילול השם, אבידתו אסורה וחייב להחזירה. ובכל מקום מכניסים כליהם ככלי ישראל, מפני

דרכי שלום). לקמן הל' מציאה ופקדון סל"ח (אבדת הנכרי מותרת ... ובמקום שיש

חילול השם אבידתו אסורה מן התורה, וחייב להחזיר).

[1604]

סוף ס"ד (והתירוהו לצורך מצוה ... והוא הדין מפני דרכי שלום). וראה כנישתא

דבי רב.

[1605]

שו"ת הריב"ש סי' שפח (שלחתי לרב רבינו נסים ... יש פה מנהג, שכל מי

שמוכר קרקע מכריזין ביום שבת ... שכל מי שיש לו זכות או תביעה על אותו קרקע, שיבא

ויגיד להם תוך שלשים יום. ואם לא, שיאבד זכותו. וכשמעי ההכרזה, תמהתי מאד ...

שדומה לגמר דין שמחליטין ומפקיעין זכות היחיד ההוא, אם לא יגיד), וסי' שצ (תשובת

הר"ר נסים ... נשוב לאותה הכרזה שנוהגין שם, שלפי דעתי היא אסורה לגמרי מן

הדין ... שהוא כגמר דין, ושנינו ולא דנין, וכמו שכתבת). שו"ע סי"ג (להכריז

בשבת על קרקע הנמכר, שכל מי שיש לו זכות עליו יבוא ויגיד ואם לאו יאבד זכותו, אסור).

מ"א ס"ק כו (דהוי כדן את הדין).

[1606]

ירושלמי מו"ק פ"א ה"ב (ועושין כל צורכי הרבים. אלו הן צורכי הרבים,

דנין דיני ממונות ודיני נפשות, דיני מכות).

[1607]

בשו"ע שם ס"י (בזמן הבית היו דנין בין דיני ממונות בין דיני נפשות),

והיינו בחול המועד.

[1608]

סעיף ג (אין דנין דיני ממונות, גזרה שמא יכתבו), ושם נסמן.

[1609]

סעיף יב ( כל דבר האסור משום שבות גמור, לא התירו לצרכי רבים כמו שלא

התירו לצורך מצוה) .

[1610]

תשובת הר"ן שבשו"ת הריב"ש שם (יש לדון עליו הרבה, שזה דבור של חול

גמור הוא ... מכיון שנעשה בעצת הרא"ה ז"ל, ראוי ללמד עליו זכות ... שכל

דבר המזדמן תדיר, אף על פי שבכל פעם ופעם הוא דבר פרטי, נראה דצרכי רבים נינהו ...

והטעם מפני צורך הרבים הוא להעמיד המשפט, ונהוג בדברים הללו ... שהדברים המזדמנין

תדיר ויש בהן תקון המדינה, אף על פי שבכל פעם ופעם הם פרטיים, צרכי רבים מקרו. ואף

על פי ששנינו אין דנין, אף על פי שהוא צרכי רבים, כמו שמפורש בירושלמי, התם הוא

משום גזרה שמא יכתוב, ואין בדבר אסור דבור בלבד, אבל כל שאין אסורו אלא משום דיבור

של חול, בכיוצא בענין זה שהוא הווה תמיד ויש בו תקון המדינה יש לדון בו שהוא מותר

מצרכי רבים ... וגם זה בתחלה לא הייתי מתירו, שאין הדבר נאה, אבל הענין מתמיה).

מ"א שם (דוקא בכה"ג אסור, דהוי כדן את הדין, אבל אם מכריז סתם, כל מי

שיש לו זכות יבא ויגיד, אף על פי שיש תקנה בעיר שאם לא מגיד בטלה זכותו, מכל מקום

אינו כדן את הדין, ואי איכא דוכתא דנהיגי כך לא מחינן בהו. ומכל מקום לכתחלה אין

לנהוג כן, דהוה דבורא דחול (ריב"ש)).

[1611]

מהרי"ל מנהגים הל' שבת אות ח (אמר מהרי"ל מה שנוהגין בקהלות להכריז

כשיוצאין מבית הכנסת ומודיע לעם שם האיש המוכר יין שידעו ביתו מי שרוצה לקנות, לא

יעשו כן בליל שבת, דנראה כמקח וממכר). רמ"א סי"ג (כן אסור להכריז יין

בשבת, דהוי כמקח וממכר).

[1612]

מ"א סקכ"ז (ונראה לי, כיון דבמקומו היה שכיח יין טובא, לא הוי צורך מצוה).

[1613] כי מה שכתבו מהרי"ל

ורמ"א "דנראה כמקח וממכר", אינו כמקח וממכר ממש, שהרי הקניה היא

אחרי השבת, וגם אינו מסכם אודות הקניה שאחר השבת. אלא שאסור משום ודבר דבר, שמדבר

בשבת אודות קניה שאחר השבת. וראה ביאורי השולחן. כנישתא דבי רב.

[1614]

לבוש סי"ג (בכל המקומות מכריזין יין בשבת אפילו בסכום מקח, ואפשר לומר דחשבי

ליה חפצי שמים, שמכריזין להודיע היכן ימצאו יין לקנות לצורך קידוש שבת שהוא מצוה).

ט"ז ס"ק ד (דעכ"פ צורך מצוה הוא לכבוד שבת).

[1615]

ים של שלמה ביצה פ"ה סי' ח (ואל יזכיר סכום דמים). הובא במ"א שם.

ט"ז ס"ק ד (ומכל מקום נראה לי דהנשאל על זה לא יורה להיתר בסכום מקח).

[1616]

כדלעיל ס"ו ( אבל לא יזכיר לו סכום מקח ... לפי שאמירה זו אינה אלא הצלת

ממונו ואין בה צורך למצוה), ו סוף סי"ג ( שדבור של מצוה הוא

... להזכיר לו סכום מעות (אסור), שזהו שבות גמור ולא התירוהו לצורך מצוה) .

וראה תהלה לדוד ס"ק כב.

[1617]

תשובת הר"ן בשו"ת הריב"ש סי' צ (והנה מה טוב, אם ירצו הקהל הקדוש

אשר שם לתקן המנהג, ושתעשה אותה הכרזה בערב שבת בין מנחה לערבית). מהרי"ל שם

(אך יגיד שם האיש מבית לבית קודם שבת כשקורא לבא לבית הכנסת). ים של שלמה שם (ואני

מורה להכריז עליו קודם ברכו).

[1618]

מ"א שם (ושאר משקין פשיטא דאסור).

[1619]

הרשב"א אסר, אבל הב"י הוכיח מדברי התוס', שמצוה לעשות מלאכה כדי להצילה.

שו"ת הרשב"א ח"ז סי' רסז

(עוד נשאל באשה שהוציאוה מביתה בשבת בחזקה על ידי ישראל משומד להוציאה מכלל ישראל,

אם מותר לשלוח בעד אביה שהוא בעיר אחרת בשבת, ואפילו חוץ לשלש פרסאות למאן דסבירא

ליה דתחום שלש פרסאות דאורייתא, ואפילו להביא בידו חותם מצד המלכות, מי הוי כספק

נפשות ולהקל, או לא. והשיב, שהדבר צריך תלמוד, ומכל מקום כך דעתי נוטה שאסור, לפי

שאין דוחין את השבת על הצלה מן העבירות, שאין אומרים לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה

חברך, ואפילו איסורא זוטא לא שרי כדי להציל את חברו מאיסורא רבה, כדמוכח בפ"ק

דשבת (ד, א) בבעיא דהדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת או

לא וכו', אמר רב ששת לעולם בשוגג ולמאן התירו לאחר, וכי אומרין לו לאדם עמוד וחטוא

כדי שיזכה חברך).

הביאו ב"י סוף הסימן, וכתב עליו (והתוספות

כתבו בפ"ק דשבת (שם ד"ה וכי) בתחלה כדברי הרשב"א, ואחר כך הקשו

מדתנן (גיטין מא, ב) מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן

חורין, וקיי"ל (שם לח, ב) כל המשחרר את עבדו עובר בעשה, ותירצו דשאני פריה

ורביה דמצוה רבה היא. ועוד יש לומר, דדוקא היכא שפשע שהדביק פת בתנור סמוך לחשיכה,

אבל היכא דלא פשע מידי, שרי למיעבד איסורא זוטא כי היכי דלא ליעביד חבריה איסורא

רבה ... וכן כתבו בפרק בכל מערבין (לב, ב ד"ה ולא), ובפרק השולח (גיטין מא, ב

ד"ה כופין), ובפרק קמא דבתרא (יג, א ד"ה כופין), ובפרק קמא דחגיגה (ב, ב

ד"ה כופין), ובפסחים פרק האשה (פח, ב ד"ה כופין). והשתא אם לתירוצא

דמצוה רבה, הדבר ברור שאין לך מצוה רבה מלהצילה, שלא יפחידוה עד שתשתמד. ואם

לתירוצא דמחלק בין פשע ללא פשע, הכא נמי לא פשעה. והילכך לחלל עליה את השבת לפקח

עליה שרי, ומצוה נמי איכא ... ואפילו לחלל שבת בדברים האסורים מן התורה נראה דשפיר

דמי, דלגבי שלא תשתמד ותעבור כל ימיה חילול שבת אמרינן איסורא זוטא הוי). הובא

בד"מ סי' שכח ס"ק י.

שו"ע סי"ד (מי ששלחו לו

שהוציאו בתו מביתו בשבת להוציאה מכלל ישראל, מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה,

ויוצא אפילו חוץ לשלש פרסאות).

וראה גם לקמן סי' שכט ס"י (מי

שרוצים נכרים לאנסו להמיר, אם מחללין עליו להצילו, נתבאר בסוף סי' ש"ו).

[1620] עד כאן נתבאר טעם החיוב

להצילה אפילו במלאכה, כיון שלא פשעה אמרינן חטא באיסור קל בשביל שיזכה חברך באיסור

חמור יותר.

עתה

מבאר שכן הוא גם בספק אם יצילנה, שלזה לא סגי בטעם הנ"ל, אלא מטעם שהוא

כפיקוח נפש שמחללין אפילו בספק הצלה.

[1621] ט"ז סי' שכח סק"ה

(אם רואה סכנה בבירור, ויש אפילו ספק הצלה, הזריז הרי זה משובח). לבוש סי' שו

סי"ד (אף על פי שהוא ספק אם יציל אם לא, ספק נפשות להקל). לקמן סי' שכט

ס"ח ( ואפילו הוא ספק אם יציל). ובקונטרס אחרון כאן

סק"א (שבודאי כן הוא בכל ההולכין להציל בכלי זיינן דבסי' שכ"ט, שבודאי

אינן יודעים אם ינצחו הנכרים, וכן אין יודעין אם יצילו הספינה, עיין שם).

[1622]

יומא פה, ב (ר' שמעון בן מנסיא אומר ושמרו בני ישראל את השבת, אמרה תורה חלל עליו

שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. א"ר יהודה אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא

דידי עדיפא מדידהו, וחי בהם ולא שימות בהם ... אשכחן ודאי, ספק מנא לן, ודשמואל

ודאי לית ליה פירכא), ופירש"י (אשר יעשה האדם המצות שיחיה בהם ודאי ולא שיבא

בעשייתה לידי ספק מיתה, אלמא מחללין על הספק). וכן הוא לקמן סי' שכח ס"ב (ואפילו

ספק נפשות דוחה את השבת, שנאמר אשר יעשה האדם וחי בהם, מה תלמוד לומר וחי בהם,

כלומר ראה שיהא חי ודאי בעשיית המצות, ולא שיבא על ידי כך לידי ספק סכנה).

ולענין הצלתה מלהוציאה מכלל ישראל הסתפק

בשו"ת הרשב"א שם (מי הוי כספק נפשות ולהקל). אבל בב"י שם (ואפילו

לחלל שבת בדברים האסורים מן התורה נראה דשפיר דמי, דלגבי שלא תשתמד ותעבור כל ימיה

חילול שבת אמרינן איסורא זוטא הוי). מ"א סקכ"ט (דלגבי שלא תמר ותעביד כל

ימיה חילול שבת, הוי זה איסורא זוטא, דמוטב לחלל שבת אחת כדי שתשמור שבתות הרבה

(ב"י)). ט"ז סק"ה (דשאני הכא שרוצים להמירה ותשאר מומרת לעולם אחר

כך, בזה הכריע כהתוס' דיש להצילה בחילול שבת).

ומטעם זה מחללין השבת אפילו בספק הצלתה,

כספק פיקוח נפש שדוחה את השבת, כמבואר בלבוש

סי"ד (אף על פי שהוא ספק אם יציל אם לא, ספק נפשות להקל). נחלת שבעה סי' פג (ולי

נראה דדחינן שבת מספק זה, כמו גבי חולה).

ואף שיש טעם לחלק בין ספק פיקוח נפש

לבין ספק הצלתה, מכל מקום יש להוכיח מהר"ן יומא ג, ב שדינה כספק

פיקוח נפש. ויתבאר בקונטרס אחרון.

[1623]

שבת קנא, ב (תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת, אמרה תורה חלל עליו שבת אחד

כדי שישמור שבתות הרבה). מ"א שם (אם הבת קטנה צ"ע אם יעשה הגדול חטא

בשביל הקטן, דהא אין מצוין להפרישו, עסי' שמ"ג. או דלמא מידי דהוי אפיקוח נפש

שמחללין על הקטן, דאומרים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה הכא נמי כן.

וצ"ע). אליה רבה ס"ק לג (ולענ"ד פשוט דמותר, דהא גם בגד[לות]ה ישאר

באיסורין).

[1624]

ב"י שם (ואי לא בעי למיעבד כייפינן ליה, כדאשכחן במי שחציו עבד, שכופין את

רבו כדי שלא יתבטל ממצות פריה ורביה כי רבה היא). שו"ע שם (ואי לא בעי, כייפינן

ליה). וכנפסק בשו"ע יו"ד סי' רסז (מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו

יכול לישא לא שפחה ולא בת חורין, לפיכך כופין את רבו לשחררו).

[1625]

מלבושי יום טוב (ולי נראה דכל מי שיכול להציל, אפילו אינו קרובו ובתו. ומה שכתוב

בשו"ע מתשובת הרשב"א, על מעשה שכך היה). עולת שבת ס"ק יז (ונראה

דבתו דנקט לאו דוקא, הוא הדין אחר). אליה רבא ס"ק לב (מלבושי יום טוב ועולת

תמיד כתבו דאפילו אינו קרובו דינו הכי, וכן מסתבר).

[1626] כנסמן לעיל (סוף הערה 1622 ).

[1627] כנסמן לעיל (סוף הערה 1619 ).

וכאן מוסיף שכן הוא אף בכולם יחד: (א) אינו רוצה. (ב) אינו בתו. (ג) ספק אם יציל.

(ד) היא מלאכה גמורה.

וראה כנישתא דבי רב, שהביא כמה הדנים

בזה, אם כופין גם אחרים שאינם קרובים.

[1628] אחר שנתבאר שכופין אותו

אף בספק הצלה ואף במלאכה דאורייתא, כי דין הצלתה כדין פיקוח נפש.

עתה

מבאר, שלענין חבירו פשע, אינו דומה לפיקוח נפש (שמצילים אותו אפילו פשע), אלא לדין

הצלה מעבירה, שאין אומרים חטא כדי שיזכה חבירך אלא כשלא פשע מאומה.

וראה כנישתא דבי רב.

[1629]

שבת ד, א (וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך).

[1630]

ב"י בשם התוס' (כנסמן לעיל הערה 1619 ).

[1631]

כדלעיל סי' רנד סי"ב (אבל לאדם אחר לא התירו לרדות, אפילו

על ידי שינוי, כדי שלא יבא חבירו לידי חיוב חטאת או סקילה, שאין אומרים לאדם חטא

כדי שיזכה חבירך, כיון שחבירו פשע במה שנתן הפת לתנור. עיין סוף סי' ש"[ו]),

ושם נסמן.

והיינו הגם דהתם מיירי אף כשהכניס

בשוגג, כדלעיל שם (כדי שלא יבא חבירו לידי חיוב חטאת). מכל מקום גם זה נחשב פשיעה,

כאמור כאן (כיון שחבירו פשע במה ששכח והדביק פת בתנור בשבת).

[1632] ב"י שם (הכא נמי לא פשעה. והילכך

לחלל עליה את השבת לפקח עליה שרי, ומצוה נמי איכא). מ"א ס"ק כח (ואף על

גב דאין אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך כמ"ש סי' רנ"ד ס"ו,

שאני התם דפשע במה שהדביק פת (תוס'), משא"כ כאן).

ואף שנתבאר בנחלת שבעה סי' פג (מי שנאבד

לו בנו, והוגד לו ושמע שיצא חוץ לדת להמיר בדת ישמעאלית, והוא לא הגיד כי בורח

הוא, אם מותר לחלל עליו השבת לרכוב אחריו, אולי יוכל להחזירו ... מדברי הבית יוסף נשמע שלא התיר רק בנדון

הנ"ל היכא שלא פשע, אבל היכא שפשע כגון בנדון דידן הוי אסור. ולי נראה דגם

היכא שפשע כמו בנדון דידן נמי שרי לכתחלה, ואפילו לחלל שבת בדברים האסורים מן

התורה ... כמו גבי חולה ... והנראה לעניות דעתי כתבתי).

מכל מקום מסיק באליה רבא ס"ק לג

(באיסור דרבנן יש להקל, אבל באיסור דאורייתא קשה להקל).

[1633]

מ"א סקכ"ט (ואם כן אם רוצים לאנסה לעבירה אחרת, אפילו לעבוד עבודת

אלילים פעם אחת, אין מחללין עליה שבת במלאכה דאורייתא, דמחלל שבת כעובד עבודת

אלילים). ט"ז ס"ק ה (לקמן סי' שכ"ח ס"י פסק דבשביל שרוצים

לאנסו שיעבור עבירה גדולה אין מחללין עליו השבת כדי להצילו ... וצריך לומר דשאני

הכא שרוצים להמירה ותשאר מומרת לעולם אחר כך, בזה הכריע כהתוס' דיש להצילה בחילול

שבת, דזה עדיף מפיקוח נפש. משא"כ לקמן שיעשה פעם אחת באונס, כיון דאונס רחמנא

פטרי', ואחר כך אין חשש, לא יחלל שבת בשביל הצלה זו, כן נראה לי נכון). א"ז

ס"ק יג (דדוקא לעבוד עכו"ם, שכל ימיו נשאר באיסורין, ולא לשאר עבירות).

והיינו שלא התירו חילול שבת אלא בפיקוח

נפש, או כדי שישמור שבתות הרבה, שהוא כפיקוח נפש. אבל לא בשביל הצלה מעבירה חמורה

ממנה.

ונתבאר באגרות קודש ח"א ע' שיז

(לשיטתי' אזיל בתניא כאן, שכתב שהוא לא מפני קלות העבירות וחומרן), והוא האמור

בתניא פכ"ד (ומה שפיקוח נפש דוחה שאר עבירות, וגם יעבור ואל יהרג, היינו כפירוש

חז"ל אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, ולא משום קלות

העבירות וחומרן).

וראה מכון לשבתך ע' שלה. אסוקי שמעתתא

ע' תפט. כנישתא דבי רב.

[1634]

כלומר, להציל עצמו מעבודה זרה על ידי חילול שבת. וראה מראי מקומות וציונים.

[1635] ראה אגרות קודש ח"א

ע' שיז.

[1636] כדלעיל סי' רנד סי"ב ( לאדם

אחר לא התירו לרדות אפילו על ידי שינוי, כדי שלא יבא חבירו לידי חיוב חטאת או

סקילה, שאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך, כיון שחבירו פשע), משא"כ כשלא

פשע.

וראה ס' הק"ן ע' 47.

[1637]

אליה רבא ס"ק לג (וכל זה לילך ג' פרסאות של חלול שבת באיסור דאורייתא, אבל

לחלל באיסור דרבנן, בכל עבירות כשאין בפשיעה מחללין).

[1638]

סכ"ב (שופר של ראש השנה אין מחללין עליו יום טוב ... ואפילו בדבר שאיסורו

אינו אלא מדרבנן אין מחללין עליו, לפי שחכמים השוו את דבריהם לשל תורה והעמידו

דבריהם לבטל דברי תורה בשב ואל תעשה).

וכן הוא לעיל סוף סי"ז ( שאין

דוחין שבות גמור מפני מצות עשה, כמ"ש בסי' תקפ"ו) .

[1639] ונראה שתוכן הסיום הוא: אבל

להציל רבים מעבירה דוחין שבות.

חדושי אנשי שם על הרי"ף מ, א הביא

פסק הרשב"א הנ"ל לאסור בכל ענין, וכתב על זה (ואני נשאלתי אם ינהוג זה

הדין לגבי צבור, ויהא נמנע היחיד מלעבור על איסור אפילו כדי להציל את הצבור

מאיסור, אם לא. ונסתפקתי בזה, משום דבפרק שלושה שאכלו (ברכות מז, ב) איתא דרבי

אליעזר שחרר עבדו, ואע"ג דאיכא עשה דלעולם בהם תעבודו, משום מצוה דרבים.

ואולי נחלק דשאני התם שגם הוא זוכה במצוה שהיא של רבים, אבל שיעבוד היחיד כדי

לזכות את הרבים והוא לא יזכה עמהם, לא, וצ"ע). מ"א סוף סקכ"ט (ובהגהות

הרי"ף פי"ד דשבת חילק בין היכא שגם הוא זוכה במצוה, לכן כתב רשב"א

דאפילו יחיד לא יעשה איסור להציל הציבור. אבל כל הפוסקים חולקין עליו).

[1640]

ס"ק ב (ונראה לי לחלק בדרך זה, דיפה כח מצות לולב שהיא עשה דרבים, וכמו

שמחלקינן במו"ק (יד, ב), מביאו הרי"ף פרק מי שמתו (ברכות י, א), דשאני

עשה דרבים, דהיינו חג, שנדחה מפניו עשה דיחיד דאבילות, הכי נמי ראוי לדחות אמירה

לעכו"ם שהוא שבות מקמי מצות לולב שהיא עשה דרבים ... וכן המנהג במדינה זו

לשלוח אחר אתרוג ביום טוב).

[1641] אפשר הספק הוא במה שסיים

הט"ז ( ואפילו אחר יום ראשון, שהוא דרבנן, יש לדחות אמירה לעכו"ם

שהוא שבות מדרבנן, מפני לולב דרבנן שהיא מצוה של רבים).

[1642] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים סכ"ט נתבאר

כדברי הלבוש, שחייב להשתדל בהצלתה, גם על ידי מלאכה "אפילו אם הוא ספק אם

יצילנה, מפני שענין זה הוא כפיקוח נפש" .

ואף ש"איברא בודאי כן הוא" לענין

ספק פיקוח נפש, שלמדים מהפסוק וחי בהם. משא"כ "בהצלת עבירה צריך עיון אם

מחללין מספק", שהרי אין מתירים אלא מטעם שאמרה תורה חלל עליו שבת אחת כו'.

מכל

מקום מוכח מהר"ן שגם בשביל שישמור שבתות הרבה מחללין מספק. ואפשר דלבתר דגלי

לן קרא דמחללין מספק גבי פיקוח נפש, הוא הדין בשביל שישמור שבתות הרבה.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי

רב ע' תתס.

[1643] ס"ו (נכרים שצרו על עיירות ישראל ...

יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת).

[1644] ס"ז (הרואה ספינה

שיש בה ישראל המטורפת ... מצוה על כל אדם לחלל עליהם שבת כדי להצילם, ואפילו הוא

ספק אם יציל).

[1645] "וכל חולה שמאכילין

לו איסור, צריכים שתהא הרפואה ידועה או על פי מומחה".

[1646] "ועיין ביו"ד סוס"י

קנ"ה, דבעינן שתהא הרפואה ידועה או על פי מומחה".

וכן הוא לקמן שם סוף ס"ב ( ומכל מקום אפילו

בודאי סכנה אין מחללין אלא ברפואה שהיא ידועה לכל או על פי מומחה ).

[1647] פג, א (מי שנשכו כלב שוטה

אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו), ופרש"י (ואע"פ שנוהגין הרופאים ברפואה

זו, אינה רפואה גמורה להתיר לו איסור בהמה טמאה על כך).

ו בפירוש המשניות שם (ואין הלכה כר' מתיה

בן חרש שהתיר להאכיל את האדם ביום צום כפור יותרת כבד שלכלב שוטה אם נשך, מפני

שאינו מועיל אלא בדרך סגולה, וחכמים אומרים אין עוברין על מצוה אלא ברפוי בלבד,

שהוא דבר ברור).

[1648] מ, א ד"ה תנן (ואין אומרים נמתין

לו, שלא ניחם לו חמין בשבת עד שיאמרו הרופאים בודאי שאם ניחם לו חמין יתרפא, אבל

אם היה ספק להם אם יתרפא אם לאו, שלא נחלל עליו את השבת, קא משמע לן דלא אמרינן

הכי, והיינו נמי דקתני וספקו דוחה את השבת).

[1649] "אם רואה סכנה

בבירור, ויש אפילו ספק הצלה, הזריז הרי זה משובח אם יעשה הוא עצמו".

[1650] פה, ב (ר' שמעון בן מנסיא

אומר, ושמרו בני ישראל את השבת (תשא לא, טז), אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי

שישמור שבתות הרבה. א"ר יהודה אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא דידי עדיפא

מדידהו, וחי בהם (אחרי יח, ה) ולא שימות בהם ... אשכחן ודאי, ספק מנא לן, ודשמואל

ודאי לית ליה פירכא), ופירש"י (אשר יעשה האדם המצות, שיחיה בהם ודאי, ולא

שיבא בעשייתה לידי ספק מיתה, אלמא מחללין על הספק).

וכן הוא לקמן סי' שכח ס"ב (ואפילו

ספק נפשות דוחה את השבת, שנאמר אשר יעשה האדם וחי בהם, מה תלמוד לומר וחי בהם,

כלומר ראה שיהא חי ודאי בעשיית המצות, ולא שיבא על ידי כך לידי ספק סכנה).

[1651] וכיון שהצלת עבירה במלאכת

שבת נתבאר בפנים סכ"ט שהוא מטעם חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, לא

ידעינן מזה לענין ספיקא, כמבואר בגמרא שם.

[1652] יומא ג, ב ד"ה וכתוב (וכתוב

בהלכות גדולות, אשה עוברה דידעינן דאי לא אכלה מתעקר ולדה, אף על גב דאמרינן ספק

בן קיימא ספק נפל הוא, שפיר דמי למיתן לה. וכתב הרמב"ן ז"ל דמדקאמר משום

סכנת ולד, משמע דאפילו ליכא למיחש לדידה מחללין ... ואף על גב דתנן (אהלות

ספ"ז) האשה המקשה לילד מביאין סכין ומחתכין אותו אבר אבר, יצא ראשו אין

נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש, דאלמא מעיקרא לית ביה משום הצלת נפשות, ותנן

נמי גבי תינוק בן יום אחד (נדה מד, א) וההורגו חייב, ודוקא בן יום אחד, אבל עובר

לא, וקרא נמי כתיב דמשלם דמי ולדות. אפילו הכי לענין שמירת מצות מחללין עליו, אמרה

תורה חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה. הלכך אפילו בהצלת עובר פחות מבן מ'

יום שאין בו חיות כלל מחללין, כדעת בעל הלכות ז"ל).

וכן הוא לקמן סי' של ס"ז ( בפיקוח נפש אין

הולכין אחר הרוב ... ואע"פ שעובר זה

לא היה לו חזקת חיות מעולם, מחללין עליו מספק, כמו על מי שהיה לו חזקת חיות). וראה

לקוטי שיחות חכ"ז ע' 137 הערה 44.

הרי שאף במקום שאין להתיר על הספק משום וחי הם, מכל מקום

מתירים על הספק משום "חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה". וכן הכא

בהצלה מעבירה.

[1653] כדתנן אהלות פ"ז מ"ו (האשה

שהיא מקשה לילד, מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים, מפני שחייה

קודמין לחייו. יצא רובו אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש). וכיון שבעובר

אין להתיר חילול שבת מטעם "וחי בהם", אם כן איך אפשר לומר דלבתר דגלי לן

קרא וחי בהם אפילו על הספק הוא הדין בשביל שישמור שבתות הרבה.