שלח דברים האסורים בשבת משום השמעת קול

שלח דברים האסורים בשבת משום

השמעת קול

ובו

ט' סעיפים

השמעת

קול שיר

א אסור ¹⁵⁵⁴ להשמיע קול של שיר, אלא בפה בלבד אבל

לא בדבר אחר ¹⁵⁵⁵ , גזרה שמא יתקן כלי שיר ¹⁵⁵⁶ .

ואיזהו קול של שיר, כל שמתכוין להשמיעו

בנעימות קצת כדרך שיר, כגון מה שנותנים מים בכלי מלא נקבים ומטיף על כלי מתכת כפוי

טיף טיף אחר טיף טיף, כדי שישמע קול נעים, בשביל החולה שישן שקול נעים מרדימו,

אסור לעשות כן, אלא לחולה בלבד, אבל לא לבריא, מפני שהוא כעין קול של כלי שיר, ויש

לגזור שמא יתקן כלי שיר. אבל אם מטיף בחוזק כדי שיקץ הישן, מותר אף לבריא, שאינו

כעין קול של כלי שיר, כיון שאינו בנעימה ובנחת. וכן להקיש על הדלת כדי שיפתחו לו,

וכן כל כיוצא בזה מקול שאינו דרך שיר, מותר להשמיעו ¹⁵⁵⁷ .

ויש אומרים ¹⁵⁵⁸ שאף על פי כן אסור להשמיעו בכלי המיוחד

לכך, גזרה שמא יתקנו, כגון להקיש על הדלת בטבעת הקבועה בה, אף שאינו מכוין לקול של

שיר. ולכן אסור לשמש להכות על הדלת לקרא לבית הכנסת על ידי כלי המיוחד לכך, אלא

מכה בידו על הדלת. וכן נוהגין. ויש מקומות נוהגין שמכה בשבת בכלי אחר שאינו מיוחד

לכך ¹⁵⁵⁹ .

ומכל מקום אין איסור בזה אלא כשצריך

לקול זה ¹⁵⁶⁰ , והוא מתכוין להשמיעו בכלי המיוחד לכך,

אלא שאינו מכוין לקול של שיר. אבל אם אינו מתכוין להשמיע קול כלל באותו כלי, מפני

שאינו צריך לו כלל, אלא שהקול נשמע מאליו כשנוטל הכלי, כגון זוג שיש בו עינבל,

וטבעת שיש בה עופרת משמיע קול, מותר ליטלן ולהניחן אף שמשמיעים קול על ידי זה.

ואפילו לילך לבוש בבגד שקבוע בו זוג המשמיע קול של שיר מותר, כיון שאינו מתכוין

לכך ¹⁵⁶¹ .

ומטעם זה מותר לתלות בשבת על הפרוכת

רצועה שבה תלויים פעמונים, כדי להשמיע קול לאנשי בית הכנסת בשעה שמוציאים הספר

תורה, כדי שישמעו ויקומו. שאף שזה התולה הפעמונים מתכוין שישמיעו קול בשעת פתיחת

הארון, מכל מקום אותו הפותח הארון אינו מתכוין כלל כדי להשמיע קול.

ואף אם היה מתכוין לכך אין לאסור, כיון

שהוא צורך מצוה שישמעו העם ויקומו, והרי אפילו לצורך חולה שיישן התירו להשמיע

אפילו קול של שיר, וכל שכן לצורך מצוה, ואינו קול של שיר, שהרי אינו בנעימה ובנחת,

אלא שהוא בכלי המיוחד לכך בלבד ¹⁵⁶² :

ב וכל זה במשמיע קול על ידי מעשה. אבל

בפיו מותר להשמיע קול של שיר, אפילו אינו כדרך שירה בפה אלא כקול כלי זמר או כקול

צפור, כגון אלו שקורין לחביריהם ומצפצפין כצפור, אע"פ שבאותו הצפצוף רגילין

להנעים בשיר מותר לעשותו בשבת, לפי שאין לגזור שמא יתקן כלי שיר אלא במשמיע קול על

ידי איזה מעשה, אבל לא על ידי פיו ¹⁵⁶³ :

ג יש מתירין ¹⁵⁶⁴ לומר לנכרי לנגן בכלי שיר בחופות ¹⁵⁶⁵ , משום כבוד חתן וכלה, לפי שהוא צורך

מצוה שזהו עיקר שמחת חתן וכלה, ובמקום מצוה לא גזרו על אמירה לנכרי בדבר שאינו

אסור לישראל אלא מדברי סופרים כמו שנתבאר בסי' ש"ז ¹⁵⁶⁶ .

אבל אם נפסקה נימא בכנור, אסור לומר לו

שיתקננה ¹⁵⁶⁷ , שתיקון כלי הוא איסור של תורה ¹⁵⁶⁸ , ואסור לומר לנכרי אפילו במקום מצוה

כמ"ש בסי' רע"ו ¹⁵⁶⁹ (עיין שם שאין למחות ביד המקילים).

ושלא במקום שמחת חתן וכלה אסור אפילו

לומר לו לנגן בכלי שיר. ועכשיו נהגו להקל בזה ¹⁵⁷⁰ , ואין למחות בידם, מטעם שיתבאר בסי'

של"ט ¹⁵⁷¹ :

ד זוג המקשקש לשעות עשוי על ידי משקולת ¹⁵⁷² , אסור לערכו בשבת, משום שמשמיע קול של

שיר ¹⁵⁷³ (ועוד שהוא כלי המיוחד לכך) והוא צריך

לקול זה ומתכוין לו ¹⁵⁷⁴ .

אבל מבעוד יום מותר לערכו ולהכינו כדי

שילך ויקשקש כל השבת ¹⁵⁷⁵ , כמ"ש בסי' רנ"ב ¹⁵⁷⁶ :

גזירות

נוספות

ה המשמר פירותיו וזרעיו מפני חיה ועוף,

לא יספוק כף אל כף, ולא יטפח כפיו על יריכו, ולא ירקד ברגליו, כדי להבריחם, כדרך

שהוא עושה בחול, גזרה שמא יטול צרור ויזרוק להם לרשות הרבים כדי להבריחם ¹⁵⁷⁷ .

ועכשיו שיש אומרים שאין לנו רשות הרבים

גמורה, אפשר שיש להקל בזה, שאין גוזרים גזרה לגזרה ¹⁵⁷⁸ כמו שנתבאר בסי' רנ"ב ¹⁵⁷⁹ :

ו אין שוחקין באגוזים ולא בתפוחים וכיוצא

בהם על גבי קרקע גזרה שמא יבאו להשוות גומות שבקרקע ¹⁵⁸⁰ במתכוין ¹⁵⁸¹ להכין דרך לגלגל האגוז או התפוח.

אבל מותר לשחוק על גבי השלחן, או על גבי

מחצלת, אבל לא על גבי קרקע ¹⁵⁸² , אפילו המרוצף, כמ"ש בסי'

של"ז ¹⁵⁸³ גבי סיכת קרקע.

ומותר לשחוק בעצמות (שקורין

טשיי"ך), אע"פ שמשמיע קול, הואיל ואינן מתכוונים לשיר ¹⁵⁸⁴ .

וכל זה בשוחק דרך צחוק בעלמא, אבל בשוחק

כדי להרויח, אסור אפילו בשוחק בתם וחסר (שקורין גרא"ד או או"ם

גרא"ד), מפני שדומה למקח וממכר ¹⁵⁸⁵ . ומכל מקום אין למחות בנשים וקטנים

אפילו שוחקין באגוזים על גבי קרקע, לפי שבודאי לא ישמעו, ומוטב שיהיו שוגגים ואל

יהיו מזידים ¹⁵⁸⁶ .

ולשחוק בכדור ¹⁵⁸⁷ נתבאר בסימן ש"ח ¹⁵⁸⁸ :

ז אסור לשאוב מים בגלגל, שמתוך שממלא בו

בלא טורח, יש לחוש שמא ימלא בו לגנתו ולחורבתו ¹⁵⁸⁹ או למשרה של פשתן ¹⁵⁹⁰ . לפיכך אם אין שם בסמוך לא גנה ולא

חורבה ולא בריכה לשרות בה פשתן, מותר ¹⁵⁹¹ . ואע"פ שהגלגל משמיע קול, אינו

קול של שיר ¹⁵⁹² .

ויש אומרים ¹⁵⁹³ שלא אסרו אלא בגלגל גדול שמוציא מים

הרבה ביחד בלא טורח, והם גלגלים הקבועים בהם דליים הרבה סביב, אבל בגלגלים שלנו

שאין ממלאים בהם אלא מעט, מותר אף אם יש שם גנה או חורבה או בריכה בסמוך לו. ויש

לסמוך על דבריהם להקל בדברי סופרים ¹⁵⁹⁴ :

ח מי שיש לו פירות בראש הגג ורואה מטר

שבא, אסור לשלשלם בשבת דרך ארובה שבגג ¹⁵⁹⁵ , מפני שטורח בדבר שאינו לצורך שבת

ומעשה חול הוא וזלזול לשבת ¹⁵⁹⁶ . אע"פ שביום טוב מותר, כמ"ש

בסי' תקכ"א ¹⁵⁹⁷ .

אבל מותר לכסותן מפני המטר ¹⁵⁹⁸ . ואפילו לבינים הסדורים לבנין, שהם

מוקצים, מותר לכסותן בפני הדלף ¹⁵⁹⁹ בכלים המותרים בטלטול, שהכלי ניטל

לצורך דבר שאינו ניטל, כמו שנתבאר בסי' רע"ז ¹⁶⁰⁰ :

ט מותר ליתן כלי תחת הדלף בשבת, ואם

נתמלא שופכו ומחזירו למקומו ¹⁶⁰¹ . והוא שיהא הדלף ראוי לרחיצה על כל

פנים, אבל אם אינו ראוי לכלום, והרי הוא מוקצה ואסור בטלטול, אסור ליתן כלי תחתיו,

מפני שמבטלו מהיכנו ¹⁶⁰² .

ואם עבר ונתנו, מותר לטלטלו במים

המאוסים שבו כדי להוציאו משם ¹⁶⁰³ , אם הוא עומד במקום שישיבתו קבועה שם ¹⁶⁰⁴ , מפני שהוא כגרף של רעי שהתירו לטלטלו

להוציאו לאשפה מפני כבודו ¹⁶⁰⁵ , אם הוא במקום שישיבתו קבועה שם,

כמ"ש בסי' ש"ח ¹⁶⁰⁶ .

ואף על פי כן אסור ליתנו שם לכתחלה על

סמך שלבסוף יוציאנו וישפכנו, ולא יבטלנו מהיכנו ¹⁶⁰⁷ , לפי שלא התירו בגרף של רעי אלא בדיעבד, אבל לכתחלה אסור

לעשות גרף של רעי ¹⁶⁰⁸ אלא במקום הפסד כמו שנתבאר שם ¹⁶⁰⁹ :

[1554] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן

זה:

(א)

השמעת קול שיר (ס"א-ד).

(ב)

גזירות נוספות (ס"ה-ט).

[1555] רבה

[רבא] עירובין קד, א (לא אסרו אלא קול של שיר). שו"ע ס"א (השמעת קול

בכלי שיר, אסור). מ"א סוף ס"ק ב (אף על גב דמותר לשורר בפה).

ויתבאר לקמן ס"ב ( וכל

זה במשמיע קול על ידי מעשה, אבל בפיו, מותר להשמיע קול של שיר).

ומטעם זה כלי שיר הם כלי שמלאכתו

לאיסור, כדלעיל סי' שח ס"כ (השופר או חצוצרות ושאר כלי שיר, אסור לטלטלם כי

אם לצורך גופם או מקומם, כדין כלי שמלאכתו לאיסור, שאסור לתקוע או לזמר בכלי שיר

בשבת, כמו שיתבאר בסי' תקפ"ח ושל"ט), ושם נסמן (הערות קפא-ב). לקמן סי' תקפח

ס"ד שתקיעה בשופר אסורה משום עובדין דחול (שהתקיעה בשופר אינה מלאכה, ואינה

אסורה בשבת ויום טוב אלא מדברי סופרים, משום עובדין דחול), וס"ה (שאין

מטלטלין אותו כי אם לצורך מקומו או לצורך גופו).

[1556] ביצה

לו, ב (ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין, גזרה שמא יתקן כלי שיר). רמב"ם

פכ"ג ה"ד (אסור להשמיע קול של שיר בשבת ... גזירה שמא יתקן כלי שיר).

לבוש ס"א (כל השמעת קול בכלי שיר אסור, גזירה שמא יתקן כלי

שיר).

וכן הוא לקמן סי' שלט ס"ב ( אין

מספקין כף על ירך ... גזרה שמא יתקן כלי שיר).

[1557] גמרא

עירובין שם (עולא איקלע לבי רב מנשה, אתא ההוא גברא טרף אבבא (הקיש על הדלת

באגרופו והשמיע קול, רש"י),

אמר מאן האי, ליתחל גופיה, דקא מחיל ליה לשבתא (דקסבר

כל אולודי קלא אסיר, רש"י). אמר ליה רבה [רבא], לא אסרו אלא קול של שיר. איתיביה

אביי ... מטיפין מיארק לחולה בשבת (כלי הוא, ופיו צר, ושל מתכת הוא, ומנוקב

בתחתיתו נקבים נקבים דקין, וממלא מים וסותם פיו העליון, וכל זמן שפיו סתום אין

המים יוצאין בנקבים התחתונים, וכשרוצה נוטל פקק העליון והמים יוצאין בנקבים טיף

אחר טיף, ונותן כלי מתכת וכופהו תחתיו וקולן נשמע לחולה, רש"י), לחולה אין

לבריא לא. היכי דמי, לאו דנים וקא בעי דליתער (וכיון דלהקיץ הוא, לא בנעימה ובנחת

נשמע, שהרי קול נעים מרדימו והולך, אפילו הכי לבריא לא, רש"י), שמע מינה

אולודי קלא אסיר. לא דתיר,

וקא בעי דלינים, דמשתמע כי קלא דזמזומי).

רי"ף שם לה, ב (ומסתברא לן

דהלכתא כוותיה דרבא, דאמר לא אמרו אלא בקול שיר בלבד ... וחזינן למקצת רבואתא

דסבירא להו כעולא, וסמכי אגמרא דבני מערבא ... ואנן לא סבירא לן הכי, דכיון

דסוגיין דגמרא דילן להתירא, לא איכפת לן במאי דאסרי בגמרא דבני מערבא, דעל גמרא

דילן סמכינן, דבתרא הוא). ראבי"ה סי' תשצה (והילכתא כרבא, דכולה סוגיא טורחא

לפרוקיה אליביה). הגהות מיימוניות פכ"ג אות ב (אבל קול שאינו של שיר, כגון

להקיש על הדלת וכיוצא בו, מותר, דאמר רבא לא אמרו אלא קול של שיר בלבד, וכן סובר

אמימר התם, וכן קי"ל, וכן פסק ר"י אלפס, ודלא כעולא דאסר להקיש על הדלת,

אף על פי דבירושלמי דביצה איתא לאיסורא כעולא, אנן כתלמוד שלנו קיימא לן). טור (וכן

התיר ר"ת להקיש על הדלת כשאינו דרך שיר, וכן כתב אבי העזרי), ושו"ע שם (אבל

להקיש על הדלת וכיוצא בזה, כשאינו דרך שיר, מותר). מ"א ס"ק א (ואם

נותנין מים בכלי מלא נקבים ומטיף לתוך כלי מתכות כדי שישמע קול נעים כי קלא

דזמזימי, אסור, דהוה ליה ככלי שיר, ולחולה מותר. ואם מטיף בחוזק כדי שיקץ הישן,

אפילו לבריא שרי, דלא הוי כעין כלי שיר, שאין עושה בנעימה בנחת).

[1558] ר"ח

עירובין שם (ואף על גב דשני רבה כל הני תיובתא דמקשי עליה, אשינויי לא סמכינן, ולא

דחינן לשמועה דעולא). הובא בתוס' שם ד"ה ה"ג (פירש ר"ח דהלכתא

כעולא דאפילו קול שאינו של שיר אסור). פסקי התוס' עירובין סי' ריג (קול שאינו של

שיר אין לאסור, אך טבעת הדלת אסור לקשקש בו). שו"ת מהרי"ל החדשות סי' לח

אות ד (והקשת הדלת בכלי המיוחד להשמעת קול, נהוג לאיסורא). אגור סי' תקיח (ובתשובת

מהרר"י מולן ז"ל אסר להכות בשבת על הדלת בכלי המיוחד לשם להשמיע קול). ב"י

ד"ה כתב האגור (ומדלא כתב המיוחד להשמיע קול של שיר, משמע דאפילו אינו מיוחד

אלא להקיש על הדלת כדי שישמעו קולו ויבאו לפתוח לו אסור ... וכן נראה ממה שכתוב

בפסקי התוספות של עירובין (סי' ריג) קול שאינו של שיר אין לאסור, אך טבעת הדלת

אסור לקשקש). דרכי משה ס"ק ג (וכן המנהג כדברי האגור, שלא לקשקש בו). רמ"א

ס"א (אסור לשמש להכות על הדלת לקרוא לבית הכנסת על ידי הכלי המיוחד לכך, אלא

מכה בידו על הדלת). לבוש ס"א (הואיל והכלי מיוחד לכך, אסור, גזירה שמא יתקננו).

והיינו שגם לדעת האוסרים השמעת קול

שאינו של שיר, אינו אסור אלא בכלי המיוחד לכך, כמו הטבעת הקבועה בדלת להקיש בה.

[1559] מ"א

סק"ג (ויש מקומות שלוקח כלי אחר להכות בשבת).

[1560] והיינו שגם לדעה האוסרת

השמעת קול שאינו של שיר לא אסרו אלא אם הוא:

(א)

בכלי המיוחד לכך.

(ב)

מתכוין להשמיע קול.

ולקמן

יתבאר תנאי שלישי לאסור לדעה זו:

(ג)

אינו צורך מצוה.

[1561] מהר"ם

מרוטנבורג בתשובה, הובאה בהגהות מיימוניות שם (ואפילו לרבינו חננאל שפסק כעולא

דאמר כל אולודי קלא אסור, הני מילי היכא דבעי לקלא ... אבל קול של טבעת חלול, אין

שום צורך באותו קול ... וכן משמע בפרק במה אשה (נח, א-ב) דיוצא עבד בזוג שבכסותו

בין דאית ליה ענבל בין דלית ליה ענבל, ואף על גב דמשמיע קול הוא, לא חיישינן). תשב"ץ

קטן סי' סא (ואפילו לר"[ח] דפסק כעולא דאמר אולודי קלא אסור, הני מילי היכא

דבעי לקלא). טור (ואפילו לפי זה כתב הר"מ מרוטנבורק, ואי לא בעי לקלא שרי,

כגון טבעת חלולה שיש בה אבן המשמיע קול מותר להניחה, כיון דלא בעי להאי קלא). מ"א

סק"א (וכתב הג"מ דמותר להניח טבעת שיש בו עופרת משמיע קול).

והוסיף במ"א שם (עמ"ש סי'

ש"א סכ"ג). והוא על מ"ש ברמ"א שם (והא דמותר לצאת בזגין

הארוגין, דוקא שאין בהם עינבל ואין משמיעין קול), וכתב המ"א שם ס"ק לה (וצריך

לומר דמיירי דוקא בקטנים. וז"ל השלטי גבורים אם עשוי' להשמיע קול אסורין. וכן

משמע בתוספתא (פי"ד הט"ו) שאין מקשקשין את הזוג לתינוק עכ"ל, משמע

דוקא בתינוק דקבעי ליה לקול של שיר).

וכן הוא לעיל סי' שא סכ"א

בבגדי ילדים ( אם יש בהם עינבל העשוי להשמיע קול, אסורים ללבשם בשבת, שאסור

להשמיע קול של זוג העשוי לקשקש בו התינוק ). לקמן סי' שלט ס"ב

(לקשקש באגוז לתינוק או לשחק בזוג כדי שישתוק, כל זה וכיוצא בו אסור, גזרה שמא

יתקן כלי שיר).

[1562] מ"א

סוף סק"א (ואם כן כל שכן הני פעמונים שבפרוכת דלית בהו איסורא, שאין כוונתו

שישמעו בנעימה ובנחת. ועוד כיון דלחולה שרי, כל שכן לדבר מצוה ... וכן משמע

שהש"ך הקיל משום דלצורך מצוה הוא שישמעו העם ויקומו ... ואף שבט"ז ביו"ד

סי' ר[פ"ב] אוסר, כבר נהגו להקל, וכמו שכתב. ועוד, דאותו שפותח הפרוכת לא

קמכוין לקלא כלל).

והוא מ"ש בב"י יו"ד סי'

רפב (וכתב ה"ר מנוח דהוא הדין השומע את קולו אף על פי שאינו רואהו חייב לעמוד,

ועל כן נהגו לעשות פעמונים). וברמ"א שם ס"ב (השומע קול הנושא ספר תורה

אף על פי שאינו רואה אותו, חייב לעמוד), ולא הזכיר פעמונים. ובלבוש שם ס"ב (אפילו

השומע קול הנושא ספר תורה, או קול הפעמונים שבספר תורה, אף על פי שאינו רואה אותה,

חייב לעמוד). וכן הוא בש"ך שם ס"ק ד (וכן קול הפעמונים שבספר תורה, עטרת

זהב. והוא מדברי הר"ר מנוח שבב"י). ובט"ז שם ס"ק ב (בב"י

מביא בשם הר"ר מנוח, ועל כן נהגו לעשות פעמונים. אבל לא נראה לענ"ד כן,

דאם כן בשבת אין להוציא אותה ספר תורה דמשמיע קול ... לכן נראה לי שאין לעשות אותן

פעמונים, ומשום הכי לא הביאו רמ"א). וכאן נפסק להיתר, כדעת רבי מנוח ולבוש

וש"ך ומ"א.

[1563] שלטי

הגבורים עירובין לה, ב אות ב (ומוכח מכאן דאינו אסור אלא בזמר שעל ידי מעשה. ואם

כן, אותן שכשרוצים לקרות חברו מצפצפים בפיהם כצפורים שקורין צופי"ל

בלע"ז, ואף על פי שבאותו הצפצוף גם כן לפעמים הם מנעימים כשיר, הכא כיון שמכוין

לקרות חבירו לא ינעים בקריאה, ולא יהי' קול שיר, ושפיר דמי, וגם לא עביד מעשה). הובא

בדרכי משה אות ד. רמ"א ס"א (אם לא עביד מעשה, שרי. ולכן אלו שקורין

לחבריהם ומצפצפים בפיהם כמו צפור, מותר לעשותו בשבת). לבוש ס"א (מותר לעשותו

בשבת, דלא שייך למיגזר ביה מידי). מ"א סק"ב (משמע דאם מנעים בשיר, אסור,

אף על גב דמותר לשורר בפה, הכא שאני דדמי לכלי שיר. ומכל מקום נראה לי דשרי, כיון

דלא עביד מעשה).

ומזה יש ללמוד לענין שריקה בפה,

כמבואר וראה תורת מנחם התוועדויות תשנ"ב ח"א ע' 409.

[1564] ראבי"ה

סי' תשצה (ואומר אני, אפילו קולו של שיר וטפוח וריקוד לא אסרו אלא לישראל, אבל

לגוי המנגן בכלי שיר בנשואין שרי, ואפילו אם ישראל אומר לו לעשות ביום השבת שרי,

דאמירה לגוי שבות, ובמקום מצוה שרי

...

ואין שמחה לחתן וכלה בלא כלי שיר, וכל שכן כאן שאינו אסור לישראל אלא משום גזירה

בעלמא, שלא נחוש אם גוי מטיב נגן בכלי שיר, ואפילו אם ישראל מצוהו לשורר בכלי שיר).

הובא במרדכי ביצה רמז תרצו. הגהות אשרי ביצה פ"ה סי' ב (ונכרי המנגן בכלי שיר

בנישואין שרי ואפילו אם ישראל אמר לו, מאו"ז). טור ושו"ע ס"ב (יש

מתירים לומר לעכו"ם לנגן בכלי שיר בחופות).

ומובן שאינו שייך בזמנינו, בכלי

הנגינה הפועלים על חשמל, שיש בו איסור של תורה.

[1565] בימיהם נהגו לסדר החופה

בערב שבת לפני כניסת השבת, ואת סעודת החתונה סעדו בסעודת שבת, כדלעיל סי' רסג

סי"ב (כשיש חופה בערב שבת), ושם נסמן (הערה קיב). לקמן סי' שלט ס"ט.

[1566] סעיף

יב (דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר

לנכרי לעשותו בשבת ... לצורך מצוה).

[1567] מ"א

סק"ד (דבמרדכי שם לא התיר אלא מלאכה דרבנן, וכמ"ש סי' ש"ז ס"ה

ע"ש, וכתב רש"י בערובין דף ק"ג דכשנפסקה נימא ומגלגל היתד שלמעלה

עד שמאריך הנימא ומגיע ליתד שלמטה וכורכה בו, הוי אב מלאכה, דמתקן מנא עכ"ל,

ואם כן אסור לומר לעכו"ם לעשותו), וסק"ה (ועכ"פ אסור לומר

לעכו"ם לתקן הכלי שיר, וכמו שנתבאר לעיל).

[1568] רש"י

עירובין קג, א ד"ה משלשל (שהרי יש יתדות מלמעלה ולמטה שראשי הנימין כרוכין

בהן, וכשהוא רוצה מגלגל היתד והנימא נארכת ... משלשל נמי אב מלאכה הוא, דמתקן כלי

כהלכתו). הובא במ"א סק"ד.

דיני תיקון כלי ומכה בפטיש נתבארו לעיל

סי' שב ס"ה.

[1569] סעיף

ח (שרבו האומרים שלא התירו שבות במקום מצוה, אלא שבות דשבות, כמו שיתבאר בסי'

ש"ז, ודבריהם עיקר. לפיכך אין להקל כלל בזה אפילו לצורך גדול. אלא שאין למחות

בהמקילין, שמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים).

[1570] רמ"א

שם (ומיהו בזמן הזה נהגו להקל מטעם שיתבאר בסימן שאחר זה לענין טפוח ורקוד). מ"א

סק"ה (פירוש, כיון דאנן אין בקיאין בעשיית כלי שיר, מדינא הוה ליה למשרי לנגן

בכלי שיר, ולכן עכ"פ שרי אמירה לעכו"ם).

[1571] סוף

ס"ב ( ויש שלמדו עליהם זכות לומר שעכשיו אין אנו בקיאים בעשיית כלי

שיר, ולא שייך לגזור שמא יתקן כלי שיר, שדבר שאינו מצוי הוא כלל) .

[1572] והיינו שעל ידי שמסובבים

את המפתח שבו, עולה המשקולת למעלה, וגורמת להילוך השעון או לצלצול.

בעריכת השעון הזה עושים שתי פעולות

האסורות בשבת:

(א) כיוון הזמן – איסורו משום מדידה,

ונתבאר לעיל סי' שח ספ"ח.

(ב) קשקוש לשעות – איסורו משום השמעת

קול, ובזה דן לפנינו ולעיל סי' רנב סט"ז.

[1573] בשעונים אלו יש בדרך כלל

שני סוגי השמעת קול:

(א) מקשקש כמספר השעות בסוף כל שעה. שזה

אינו קול שיר, ואיסורו הוא כאמור בסמוך "שהוא כלי המיוחד לכך ... צריך לקול

זה ומתכוין אליו".

(ב) משמיע קול שיר כל חצי או רבע שעה,

ואיסורו הוא כאמור כאן "משום שמשמיע קול של שיר".

וראה ציץ אליעזר

ח"ג סי' טז פ"י.

[1574] כדלעיל

ס"א ( יש אומרים ...

אסור להשמיעו בכלי המיוחד לכך ... כשצריך לקול זה, והוא מתכוין להשמיעו בכלי

המיוחד לכך ).

וכן הוא לעיל סי' רנב סט"ז (זוג

המקשקש לשעות עשוי על ידי משקולת ... גזרת חכמים שאסרו להשמיע קול בשבת (בכלי

המיוחד לכך), כמו שיתבאר בסי' של"ח).

[1575] אגור

סי' תקיט (נשאל מורי אבי מהרר"י לנדא על זוג המקשקש לשעות עשוי על ידי

משקולות, אם מותר להכינו ולהעריכו כדי שילך ויקשקש כל השבת ... והשיב נראה לי ...

גבי זוג המקשקש שהכל יודעים שרגילים לתקנן בכל יום על יום של אחריו, ובאותו היום

שהוא מקשקש אין מתקנין אותו כלל. וכן יש לפסוק הלכה למעשה, וכן עמא דבר עכ"ל).

שו"ע ס"ג (זוג המקשקש לשעות עשוי על ידי משקלות, מותר לערכו ולהכינו מבעוד

יום כדי שילך ויקשקש כל השבת).

[1576] סעיף

טז (מותר להעמיד מערב שבת זוג המקשקש לשעות עשוי על ידי משקולת, אף על פי שמשמיע

קול בשבת לא יבאו לומר שהעמידו בשבת ... לפי שהכל יודעים שדרכו להעמידו מאתמול,

שכן הוא דרכו לעולם להעמידו בכל יום על יום שלאחריו).

[1577] ברייתא

עירובין קד, א (המשמר פירותיו מפני העופות ודלעיו מפני החיה, משמר כדרכו בשבת,

ובלבד שלא יספק (כף אל כף, רש"י) ולא יטפח (ידיו על לבו, רש"י) ולא ירקד

(ברגל, להשמיע קול להבעית העופות, רש"י), כדרך שהן עושין בחול ... גזירה שמא

יטול צרור (ויזרוק לרשות הרבים להבריח העופות, רש"י)). טור ושו"ע ס"ד

(המשמר פירותיו וזרעיו מפני חיה ועוף, לא יספוק כף אל כף, ולא יטפח כפיו על ירכו,

ולא ירקד להבריחם, גזירה שמא יטול צרור ויזרוק להם). מ"א ס"ק ו (לרשות

הרבים להבריח העופות (רש"י)).

ויש בכל זה גם איסור השמעת קול,

כדלקמן סי' שלט ס"ב ( אין מספקין כף על ירך ואין מטפחין כף אל

כף, בין לשמחה, אפילו בנשואין, בין לאבל, גזרה שמא יתקן כלי שיר), ושם נסמן.

מה שכאן מבאר שמספק הוא כף אל כף

ומטפח הוא כף על ירך, ואילו לקמן שם נתבאר בהיפך (וכן הוא בשו"ע כאן ושם).

ראה פרישה ס"ק ג. ב"ח סי' שלט ד"ה ומ"ש מטפחין.

[1578] מ"א

שם (ואפשר דבזמן הזה דליכא רשות הרבים שרי לטפח, וכמ"ש סוס"י רנ"ב

דגזירה לגזירה הוא).

[1579] סעיף

יח (שאין גוזרין גזרה לגזרה, לפיכך בזמן הזה שפשט המנהג כהאומרין שעכשיו אין לנו

רשות הרבים גמורה אלא כרמלית, כמו שיתבאר בסי' שמ"ה, אין איסור כלל ... שהרי

איסור ההוצאה בכרמלית אינו אלא גזרה מדבריהם, ואין גוזרין גזרה לגזרה).

[1580] עירובין

קד, א (נשים המשחקות באגוזים אסור ... נשים משחקות בתפוחים אסור ... דילמא אתי

לאשוויי גומות), ופרש"י (להכין דרך לגלגל האגוז). טור ושו"ע ס"ה (אין

שוחקים באגוזים, ולא בתפוחים וכיוצא בהן, משום אשווי גומות).

[1581] תוס'

קמא, א ד"ה דילמא (אע"ג ... דבר שאין מתכוין ... גזרינן הכא כשיהא עסוק

לקנח רגלו ישכח שבת ויתכוין לאשוויי גומות). לבוש ס"ה (שמא יבא להשוות גומות

בכוונה).

וכן הוא לעיל סי' שב סי"ד (גזירה

שמא ישוה גומות שבקרקע בכוונה), ושם נסמן.

[1582] רבינו

ירוחם ני"ב ח"ז עו, א (מותר על גבי מחצלת, דליכא אשוויי גומות ... ולא נגזור

שמא ישחוק בהן על גבי קרקע, דאפילו על הקרקע אינו אסור אלא משום גזירה ... הילכך

לשחוק בהם על גבי מחצלת או על גבי בגדים או טבלא מותר). רמ"א ס"ה (ודוקא

על גבי קרקע, אבל על גבי שלחן שרי, דליכא למגזר שם משום גומות).

וראה גם לקמן סי' תריא ס"י (ונהגו

שהתינוקות משחקין באגוזים על השולחן, עיין סי' של"ח).

[1583] סעיף

ד ( ואפילו במרוצף אסור), ושם נסמן (הערה 1548 ).

[1584] דרכי

משה ס"ק ה (לשחוק באותן עצמות שקורין טשי"ך על גבי טבלא ... לפי מה שנתבאר

לעיל דאין אסור רק בהשמעת קול של שיר, פשיטא דשחוק זה שרי, וכן המנהג). רמ"א שם

(ומותר לשחוק בעצמות שקורין טשי"ך, אף על פי שמשמיעים קול, הואיל ואינן

מכוונין לשיר).

[1585] אגור

סי' תקכא (מצאתי בשם הר"ר אליעזר מטול ז"ל, דאסור לשחוק בשבת בתם וחסר).

ב"י ד"ה אין שוחקין (ואפשר שטעמו משום דכל שחוק שעשוי להרויח את של

חבירו אסור בשבת, משום דמיחזי כמקח וממכר, וכמו שכתב הרמב"ם בפרק כ"ג.

ולפי זה מה שאסרו לשחוק בתפוחים משום אשוויי גומות, ולשחוק באגוזים משום אשוויי

גומות או משום משמיע קול, צריך לומר דבמשחק שלא להרויח, אלא דרך שחוק בעלמא אמרו

כן, דאילו משחקים להרויח, בלאו הנך טעמי אסור, משום דמיחזי כמקח וממכר). והוא

ברמב"ם פכ"ג הי"ז (אסור להפיס ולשחק בקוביא בשבת, מפני שהוא כמקח

וממכר). רמ"א שם (וכל זה בשוחק דרך צחוק בעלמא, אבל בשוחק כדי להרויח, אסור,

אפילו שוחק בתם ובחסר, דהוי כמקח וממכר). מ"א ס"ק ט (פירוש, גרא"ד,

או אום גרא"ד בל"א). ונקרא "זוג או פרט".

ואף שלדעת השו"ע אסור אף בחול

משום משחק בקוביא, כמבואר בשו"ע סי' שכב ס"ו ( ליתן מנה גדולה כנגד

מנה קטנה ולהטיל גורל עליהם, אפילו בבני ביתו ובחול אסור משום קוביא). ובחו"מ

סי' לד סט"ז (שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל).

מכל מקום קיי"ל שבחול מותר,

כמבואר ברמ"א חו"מ סי' רז סי"ג ( המשחק בקוביא וכיוצא

בו, שאינו יודע אם ינצח או לא ואפילו הכי התנה, ודאי גמר ומקני מספק. במה דברים

אמורים כששוחקין במעות מוכנים. אבל אם שוחקים באמנה, אין מוציאין ממנו מה שהפסיד).

ובחו"מ סי' שע ס"ג (וכבר פשט המנהג כסברא האחרונה לשחוק בקוביא ).

ואף שלא התיר הרמ"א אלא במעות

המוכנים אצלם; כנראה גם כאן מיירי שמשחקים על מה שמוכן בידם, או שמשחקים על

האגוזים עצמם, כנהוג במשחקי הילדים, ואם כן אינו אסור משום משחק בקוביא, כי אם

בשבת משום גזרת מקח וממכר..

[1586] תוס'

עירובין שם ד"ה הכי (ומיהו אין למחות בנשים ותינוקות, דמוטב שיהו שוגגין ואל

יהו מזידין). סמ"ג ל"ת סה (כב, ב), והגהות מיימוניות (קושטא) פכ"א.

רמ"א שם (ומכל מקום אין למחות בנשים וקטנים, דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו

מזידין). והוא כדאמרינן קמח, ב (הנח לישראל, מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין).

והיינו כיון שאינו איסור המפורש

בתורה, כדלעיל סי' קנו ס"ז (אלא אם כן הוא איסור שאינו מפורש בתורה ... על זה

אמרו הנח להם לישראל מקצוף עליהם ומגער בם, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידים).

לקמן סי' תרח ס"ד (בכל דבר איסור שאינו מפורש בתורה, אלא שחכמים למדוהו ממדרש

הפסוקים, או שהוא קבלה בידם הלכה למשה מסיני, או שהן בעצמן אסרו דבר, ואדם אחד

עובר על דבריהם בשגגה שאינו יודע האיסור, ואף אם יודיע לו האיסור לא יקבל ממנו,

אינו צריך למחות בידו, דמוטב שיהיה שוגג ולא יהיה מזיד). סדר הכנסת שבת ( אבל

אם יודע שלא ישמעו לו, לא יוכיחם ולא יודיעם כלל וכלל, כי מוטב שיהיו שוגגים ואל

יהיו מזידים, כדאיתא בגמרא גבי תוספת יום הכיפורים).

[1587] רמ"א

שם (ולשחוק בכדור, עיין לעיל סי' ש"ח).

[1588] סעיף

פג (אסור לשחוק בכדור בשבת ויום טוב ... ויש מתירים ... ונהגו מקדם להקל, ולא מיחו

בידם, הואיל ויש להם על מי שיסמוכו), ושם נסמן.

[1589] עירובין

קד, א (ממלאין מבור הגולה ומבור הגדול בגלגל בשבת, במקדש אין במדינה לא, מאי טעמא

לאו משום דאולודי קלא (שהגלגל משמיע קול, רש"י) ואסיר, לא, גזירה שמא ימלא לגינתו

ולחורבתו), ופרש"י (מתוך שממלאין בו בלא טורח, אתי להשקות בו בגינתו וחורבתו

בשבת). שו"ע ס"ו (אסור לשאוב מים בגלגל, גזירה שמא ימלא לגנתו וחורבתו).

[1590] אמימר

שם רע"ב (כיון דקא חזא דקא תרו בה כיתנא (שורין בו פשתן בחול, רש"י),

אסר להו) שו"ע שם (או למשרה של פשתן).

[1591] אמימר

שם סע"א (אמימר שרא למימלא בגילגלא במחוזא, אמר, מאי טעמא גזרו רבנן שמא ימלא

לגינתו ולחורבתו, הכא לא גינה איכא ולא חורבה איכא). רמב"ם פכ"א

ה"ה (ומפני זה אם היה הבור של גלגל בחצר מותר למלאות ממנו בגלגל). מ"מ

שם (ומדברי אמימר כתב רבינו שבור בחצר מותר, ועד כאן לא חזר ואסר אמימר אלא באותן

שבחוץ, שהיו שואבין מהן בגלגל וממלאין בריכות וחריצין ושורין בהן פשתן, אבל בחצר

מותר). שו"ע שם (לפיכך אם לא היה שם לא גינה ולא חורבה ולא בריכה לשרות בה

פשתן, מותר).

[1592]

גמרא שם (מאי טעמא לאו משום דאולודי קלא, ואסיר, לא, גזירה שמא ימלא לגינתו

ולחורבתו).

[1593] ר"ת

בתוס' שם ד"ה גזרה (מפרש רבינו תם, דדוקא בגלגלים גדולים שממלאין הרבה מים

ביחד שייך למיגזר, אבל שלנו קטנים הם ולא גזרינן). רא"ש פ"י סי' כ (ואם

תאמר והיכי שרינן למלאות מבורות שיש להם גלגל, דהא אסרינן למלאות מבור הגלגל אפילו

במקום דליכא גנה וחורבה, משום שריית כיתנא, ובכל דוכתא איכא למיחש הכי. ותירץ

רבינו תם ז"ל, דהאי גלגל מיירי בגלגל גדול שמוציא מים הרבה ביחד, דכיון

שמוציא מים הרבה ביחד בלא טורח, איכא למיחש שמא ימלא לגינתו ולחורבתו או משום

שריית כיתנא, והן אותן גלגלים הקבועים בהן דליים הרבה סביב סביב). טור ושו"ע שם

(ויש אומרים שלא אסרו אלא בגלגל גדול שמוציא מים הרבה ביחד בלא טורח, והם גלגלים

הקבועים בהם דליים הרבה סביב, אבל גלגלים שלנו שאין ממלאים בהם אלא מעט, מותר, דליכא

למיחש למידי).

השאיבה על ידי דליים הקבועים בגלגל

נזכרת גם בשו"ע יו"ד סי' רא סל"ו (ואם המים באים אל הצינור על ידי

כלים הקבועים בגלגל).

[1594] אליה

זוטא סק"ה (וכן נראה עיקר לדינא).

[1595] משנה

ביצה לה, ב (משילין פירות דרך ארובה ביום טוב (מי שיש לו חטין ושעורין שטוחין על

גגו להתיבש וראה גשמים ממשמשין ובאין, התירו לו לטרוח ולהשליך דרך ארובה שבגג והן

נופלין לארץ, דליכא טרחא יתירא, רש"י), אבל לא בשבת). טור ושו"ע ס"ז

(מי שיש לו פירות בראש הגג ורואה מטר שבא, אסור לשלשלם בשבת דרך ארובה שבגג).

[1596] לבוש

ס"ז (דטירחא שלא לצורך הוא ועובדא דחול הוא). מ"א סק"י (דמטרח שלא

לצורך שבת).

[1597] סעיף

א (מי שיש לו חטים ושעורים או שאר פירות שטוחים על ראש גגו להתייבש, וראה גשמים

ממשמשין ובאים, מפני הפסד ממונו התירו לו חכמים לטרוח ביום טוב ולהשליך הפירות דרך

ארובה שבגג).

[1598] משנה

ביצה שם (ומכסים פירות בכלים מפני הדלף), ופרש"י (ולא אמרינן טורח שלא לצורך

יום טוב הוא, דשרו ליה רבנן משום הפסד ממון), וכפירוש ר"י ברא"ש שם פ"ה

סי' א (ויותר נראה כדברי ר"י, דבשבת). טור ושו"ע שם (אבל מותר לכסותן).

ונתבאר לענין יום טוב לקמן סי' תקכא

ס"ג (מפני הפסד ממונו התירו לו טרחא מועטת, אע"פ שאין בה צורך יום טוב).

[1599] ביצה

לו, א (אמר עולא ואפילו אוירא דלבני (לבנים הסדורים ומוקצים לבנין, וגשמים נוטפים,

ומתירא שלא ימוחו, מותר לטלטל כלים לצרכן ולכסותן, ולא אמרינן הואיל והן עצמן אין

נטלין אף הכלי לא ינטל לצרכן, רש"י). ר' יצחק אמר פירות הראוין. ואזדא ר'

יצחק לטעמיה, דאמר ר' יצחק אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת). רי"ף שם כ, א

(וכבר ביררנו במסכת שבת שאין הלכה כרבי יצחק). טור ושו"ע שם (ואפילו לבנים,

שהם מוקצים, מותר לכסותן מפני הדלף).

[1600] סעיף

ח (שמה שהוא מטלטל הקערה בשבת בשביל הצלת הקורה האסורה בטלטול בשבת, אין בזה שום

איסור כלל), ושם נסמן (הערה צב).

וכן הוא לעיל סי' רסו בקונטרס אחרון

ס"ק יא (דהא לא קיי"ל כר' יצחק), ושם נסמן (הערה תלח).

[1601] משנה

ביצה לה, ב (ונותנין כלי תחת הדלף (גשמים הנוטפים מן הגג, רש"י) בשבת). ברייתא

לו, ב (אם נתמלא הכלי שופך (לחוץ, רש"י) ושונה (יחזירנו למקומו תחת הדלף, רש"י),

ואינו נמנע (מלשנות כל היום אם צריך לכך, רש"י)). טור ושו"ע ס"ח (מותר

ליתן כלי תחת הדלף בשבת, ואם נתמלא שופכו ומחזירו למקומו).

[1602] גמרא שם לו, א (בדלף הראוי),

ופרש"י (שהן צלולין וראוין לבהמה). ושבת מג, א (דקא מבטל כלי מהיכנו. איתיביה

... נותנין כלי תחת הדלף בשבת. בדלף הראוי). ר"ן ביצה כ, רע"א (ומיהו

דוקא בדלף הראוי, דאי בשאינו ראוי אסור לתת כלי תחתיו, דאסור לבטל כלי מהיכנו,

כלומר מתשמישו, כדאיתא בשבת). רמב"ם פכ"ה הכ"ד (והוא שיהיה הדלף

ראוי לרחיצה, אבל אם אינו ראוי אין נותנין). יש"ש ביצה פ"ה ס"ג (ומאחר

דאין עושין גרף [של] רעי לכתחילה, אם כן כשאתה נותן הכלי תחתיו, לא תעשה כדי להיות

גרף ולהוציאו, אלא שיעמוד לשם, ואם כן הוי מבטל כלי מהיכנו). שו"ע שם (והוא

שיהא הדלף ראוי לרחיצה, אבל אם אינו ראוי, אסור, משום שאין עושין גרף של רעי

לכתחלה). מ"א סקי"ב (פירוש, עיקר הטעם דאין מבטלין כלי מהיכנו, אך אי

הוי שרי לעשות גרף לכתחלה, הוי שרי ליתן כלי תחתיו, דהרי מותר אחר כך לשפכו, אלא

מפני שאין עושין גרף, אם כן כשנותן הכלי לא יעשה כדי להיות גרף ולהוציאו, אלא

שיעמוד לשם, והוי מבטל כלי מהיכנו (יש"ש)).

איסור ביטול כלי מהיכנו נתבאר לעיל סי'

רסה ס" ג ( אסור ליתן כלי בשבת תחת נר הדולק לקבל

בו שמן הנוטף מהנר, מפני שהוא מבטל כלי מהיכנו, שהיה מוכן מתחלה לטלטלו, ועכשיו

אוסרו בטלטול מחמת השמן שבתוכו שהוא מוקצה מחמת איסור, כמו שיתבאר בסי' רע"ט,

וחכמים אסרו לבטל כלי מהיכנו, מפני שדומה כאלו סותר הכלי) , ושם נסמן

(הערה יז).

[1603] רמב"ם

שם (ואם נתן, מותר לטלטלו במים המאוסין שבו). שו"ע שם (ואם נתן כלי תחת דלף

שאינו ראוי לרחיצה, מותר לטלטלו במים המאוסים שבו).

[1604] מ"א ס"ק יג (ודוקא

כשהוא נתון במקום שהוא שם דמאיס עליו).

[1605] שמואל

ביצה לו, ב (גרף של רעי ועביט של מימי רגלים מותר להוציאן לאשפה).

[1606] סעיף

עב (כל דבר מטונף כגון רעי וקיא וצואה ... אם היו בחצר שהוא דר בה ... שמקפידין

עליו שלא יהא בו טינוף, מותר להוציאם לאשפה או לבית הכסא ... וזה הוא הנקרא בכל

מקום גרף של רעי), ושם נסמן (הערה תפז).

[1607] שאם

הי' מותר לעשות גרף של רעי ולהוציא, אינו מבטל כלי מהיכנו.

ואף שעד שיתמלא הכלי יבטלו מהיכנו, והרי

נתבאר לעיל סי' שי ס"י (ואסור לבטל כלי מהיכנו אפילו לפי שעה, אלא במקום הפסד

מרובה).

מכל מקום סגי במה שיכול להוציאו ולשפכו

מיד, אף שאינו מריקו למעשה עד שיתמלא. וכדלעיל סי' רסו בקונטרס אחרון ס"ק יא

(ובהנסמן שם הערה שפט), דסגי במה שיכול לנערו מיד, אף אם אינו מנערו למעשה.

וראה מראי מקומות וציונים. לעיל סי'

שלה ס"ד (הערה 1398 ).

[1608] גמרא

שם (וכי עושין גרף של רעי לכתחלה), ופרש"י (וכי מותר לגרום שיהא הדבר מאוס לו

כדי שיוציאנו).

[1609] סעיף

עו (במקום הפסד מותר לקבוע ישיבתו אצל גרף של רעי, שהוא במקום שאין מקפידין עליו,

כדי שימאס הגרף בעיניו ויוציאנו משם ויסתלק ההפסד).