שלט כמה דינים פרטיים הנוהגים בשבת

שלט כמה דינים פרטיים הנוהגים

בשבת

ובו

י"א סעיפים

רכיבה על בהמה

א אין ¹⁶¹⁰ רוכבין על גבי בהמה ¹⁶¹¹ , גזרה שמא יחתוך זמורה להנהיגה ¹⁶¹² , כמ"ש בסי' ש"ה ¹⁶¹³ .

ואין שטין על פני המים ¹⁶¹⁴ , גזרה שמא יעשה חבית של שייטין, דהיינו

כלי של גומא שאורגין אותו ועושים כמין חבית ארוכה ולמדין לשוט בו ¹⁶¹⁵ .

במה דברים אמורים בנהר, אבל בכלי מותר,

שאין דרך לעשות חבית לשוט בה בכלי ¹⁶¹⁶ . אבל בבריכה שבחצר אסור, מפני שכשהמים

נעקרים כששט הרי הם יוצאים חוץ לבריכה, והרי זה דומה לנהר. ואם יש לה שפה סביב,

מותר לשוט בה, שאפילו נעקרו המים השפה מחזרת אותם למקומם, והרי זה דומה לכלי ¹⁶¹⁷ :

מחיאת כפים וריקוד

ב אין מספקין כף על ירך, ואין מטפחין כף

אל כף ¹⁶¹⁸ , בין לשמחה, אפילו בנשואין ¹⁶¹⁹ , בין לאבל ¹⁶²⁰ , גזרה שמא יתקן כלי שיר ¹⁶²¹ לשורר או לקונן ¹⁶²² , אלא אם כן מספק ומטפח כלאחר יד ¹⁶²³ .

אפילו להכות באצבע על הקרקע, או על הלוח,

או אחת כנגד אחת כדרך המשוררים ¹⁶²⁴ , כגון אלו שמכין באמה על הגודל ועושין

בזה תנועות עריבות ¹⁶²⁵ , או לקשקש באגוז לתינוק, או לשחק בזוג ¹⁶²⁶ כדי שישתוק, כל זה וכיוצא בו אסור,

גזרה שמא יתקן כלי שיר.

וכן אסור לרקד ¹⁶²⁷ מטעם זה ¹⁶²⁸ אפילו בנישואין ¹⁶²⁹ . אבל בשמחת תורה מותר לרקד בשעה

שאומרים קילוסים לתורה, משום כבוד התורה ¹⁶³⁰ .

ועכשיו שנהגו ההמון לספק ולטפח ולרקד

בכל מיני שמחה, אין מוחין בידם, לפי שבודאי לא ישמעו ומוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו

מזידים ¹⁶³¹ . ויש שלמדו עליהם זכות לומר, שעכשיו

אין אנו בקיאים בעשיית כלי שיר, ולא שייך לגזור שמא יתקן כלי שיר, שדבר שאינו מצוי

הוא כלל ¹⁶³² :

דין תורה

ג אין דנין דיני ממונות, גזרה שמא יכתבו ¹⁶³³ .

ואין עונשין בשבת ¹⁶³⁴ . ולכן אסור לתפוס ולהכניס לבית הסהר מי

שנתחייב איזה עונש כדי שלא יברח, וכל שכן שאסור להלקותו (שזהו בכלל דין), ואם יברח

אין עלינו כלום ¹⁶³⁵ .

ואין מסדרין טענות בשבת ¹⁶³⁶ .

אבל לקבול ולהציע דברים, כגון על טענות

בתולים, מותר ¹⁶³⁷ , כמ"ש באה"ע סי' ס"ב ¹⁶³⁸ .

ותיקן רבנו גרשום מאור הגולה שלא לבטל

התמיד בשבת, אם לא בשביל טענות הקהל ¹⁶³⁹ .

ואסור לקבוע מקום לחליצה, מפני שנראה

כאלו יושבים לדון ¹⁶⁴⁰ :

קידושין ונישואין, חליצה

וגירושין

ד אין מקדשין את האשה, ולא חולצין ¹⁶⁴¹ , ולא מגרשין ¹⁶⁴² , גזרה שמא יכתוב ¹⁶⁴³ .

ושכיב מרע שתקף עליו החולי ורוצה לגרש

אשתו כדי שלא תיזקק ליבום, התירו לו לגרש בשבת, ע"ד שיתבאר באה"ע סי'

קל"ו ¹⁶⁴⁴ , כדי שלא תטרוף דעתו עליו אם לא יעשו

רצונו ¹⁶⁴⁵ :

ה וכן אין מייבמין ¹⁶⁴⁶ , ולא כונסין אשה לחופה, אפילו קידשה

מבעוד יום, מפני שעל ידי כך קונה אותה ליורשה ¹⁶⁴⁷ , ואסור לקנות קנין בשבת מפני שהוא בכלל

גזרת מקח וממכר, שגזרו משום שמא יכתוב כמ"ש בסי' ש"ו ¹⁶⁴⁸ .

ויש מתירים ¹⁶⁴⁹ לקדש ולכנוס למי שאין לו אשה ובנים

משום מצות פריה ורביה. ואף שאין זה עיקר, מכל מקום סומכין על זה בשעת הדחק ¹⁶⁵⁰ , כי גדול כבוד הבריות, כמו שרגילין

שלפעמים שלא היו יכולים להשוות עם הנדוניא ביום ו' עד הלילה, ועושין החופה

והקידושין בליל שבת, הואיל וכבר הוכנו לסעודה ולנשואין, והיה ביוש לכלה ולחתן אם

לא יכנוס אז. ומכל מקום לכתחלה צריך ליזהר שלא יבא לידי כך ¹⁶⁵¹ , וכמה עבירות באין ממה שמאחרים החופה,

וכל ירא שמים יחמיר לעצמו שלא לעשות כלל נישואין בשבת ¹⁶⁵² , כמ"ש באה"ע סי' ס"[ד] ¹⁶⁵³ :

הקדשה ופדיון הבן

ו וכן אין מעריכין ולא מקדישין ולא

מחרימין ¹⁶⁵⁴ שום דבר לגבוה מפני שדומה למקח וממכר ¹⁶⁵⁵ כמ"ש בסי' ש"ו ¹⁶⁵⁶ .

וכן אין פודין את הבן, אפילו בכלי ¹⁶⁵⁷ ששוה ה' סלעים, מפני שדומה למקח וממכר ¹⁶⁵⁸ . ואין לו ליתן המעות לכהן בערב שבת,

לפי שאז לא יוכל לברך, שכיון שעדיין לא חלה עליו המצוה איך יאמר וצונו. ובשבת שהוא

זמנה, גם כן לא יוכל לברך, כיון שאז אינו עושה כלום. לכן ימתין עד יום א' בשבת ¹⁶⁵⁹ . ואפילו אם כלו לו כ"ט י"ב

תשצ"ג ¹⁶⁶⁰ ביום ו', שהוא חדש, לא יפדהו ביום ו' ¹⁶⁶¹ . לפי שחדש שבתורה הוא שלשים ימים

שלימים ¹⁶⁶² , ולכן צריך שיגיע ליום ל"א בשעת

הפדיון ¹⁶⁶³ :

תרומות ומעשרות

ז ואין מפרישין תרומות ומעשרות ¹⁶⁶⁴ , מפני שהוא כמתקן דבר שלא היה מתוקן ¹⁶⁶⁵ .

וכולן שנעשו בשבת, בין שוגגין בין

מזידין בין מוטעין, מה שעשו עשוי ¹⁶⁶⁶ . אלא שאם הפריש תרומות ומעשרות במזיד

לא יאכל מזה בו ביום ¹⁶⁶⁷ , לא הוא ולא אחרים, כדין העושה כל דבר

האסור מדברי סופרים במזיד, שאסור ליהנות ממנו אפילו לאחרים עד למוצאי שבת, ובמוצאי

שבת מותר מיד אפילו לו, כמו שנתבאר בסי' שי"ח ¹⁶⁶⁸ :

נישואי אלמנה

ח הכונס את האלמנה, לא יבא עליה ביאה

ראשונה לא בשבת ולא ביום טוב, לפי שאין חופה לאלמנה לקנותה על ידי כך, אלא על ידי

ביאה ¹⁶⁶⁹ , או על ידי יחוד הראוי לביאה ¹⁶⁷⁰ , הוא שקונה אותה, ואין קונין קנין

בשבת.

ואפילו אם נשאה בליל ה', ונתייחדה עמו

כבר יחוד הראוי לביאה, טוב להחמיר שלא לבא עליה ביאה ראשונה בשבת ¹⁶⁷¹ או יום טוב, לפי שיש אומרים ¹⁶⁷² שיחוד הוא הנקרא חופה, ולא חופה שלנו,

ואין חופה לאלמנה, אלא על ידי ביאה בלבד הוא שקונה אותה.

וכל שכן אם היתה טמאה בליל ה', ונתייחדה

עמו על ידי ב' שומרים, שאין זה יחוד הראוי לביאה, ואינו קונה באלמנה אפילו לפי

סברא הראשונה ¹⁶⁷³ , ולכן אין לה לטבול בליל שבת.

ואם מותרת לטבול במוצאי שבת יתבאר

ביו"ד סי' קצ"ז ¹⁶⁷⁴ .

וגם בבתולה שחופה קונה בה, יש ליחדן אחר

החופה יחוד גמור הראוי לביאה קודם השבת, או לא יתייחדו יחוד גמור כל השבת כולה,

כדי לחוש לסברא האחרונה שיחוד גמור הוא הנקרא חופה, ולא חופה שלנו, ואסור לעשותו

בתחלה בשבת וכן ביום טוב ¹⁶⁷⁵ :

השטת חפצים בנהר וכניסה

לספינה

ט אסור לאדם להשיט דבר בנהר, להוליכו

מאצלו או להביאו אצלו, מפני שזהו גם כן בכלל הגזירה שגזרו שלא לשוט בשבת ¹⁶⁷⁶ . ולכן קסמים שעל פני המים, אסור

להפצילן לכאן ולכאן כדי לנקות המים שיהיו יפים ¹⁶⁷⁷ .

וכל זה בנהר. אבל בכלי ¹⁶⁷⁸ או בבריכה שיש לה שפה, לא גזרו כלל,

כמו שנתבאר למעלה ¹⁶⁷⁹ :

י ספינה, אם היא יושבת בקרקע הים ממש

ואינה שטה כלל, מותר ליכנס בה, ואם לאו אסור ¹⁶⁸⁰ , אלא אם כן נכנס לתוכה מבעוד יום, כמו

שנתבאר בסי' רמ"ח ¹⁶⁸¹ . ואם היא קשורה כמנהג הספינות העומדות

בנמל, אע"פ שהיא שטה על פני המים, מותר ליכנס בה ¹⁶⁸² . וצריך שיהא [קרש], קשור בראשו האחד

בספינה ובשני ביבשה ¹⁶⁸³ :

יא ספינה העומדת בקרקע הנהר, אסור להערים

ליכנס לישן בתוכה ויודע שהנכרי יוליכנה לעבר השני. ותלמיד חכם מותר לו להערים בכך ¹⁶⁸⁴ . ועכשיו אין לנו תלמיד חכם לענין זה ¹⁶⁸⁵ . עיין סי' שי"ד ¹⁶⁸⁶ :

[1610] עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה:

(א)

רכיבה על בהמה (ס"א)

(ב)

מחיאת כפים וריקוד (ס"ב).

(ג)

דין תורה (ס"ג).

(ד)

קידושין ונישואין, חליצה וגירושין (ס"ד-ה).

(ה)

הקדשה ופדיון הבן (ס"ו).

(ו)

תרומות ומעשרות (ס"ז).

(ז)

נישואי אלמנה (ס"ח).

(ח)

השטת חפצים בנהר וכניסה לספינה (ס"ט-יא).

[1611] משנה

ביצה לו, ב (לא רוכבין על גבי בהמה ... ביום טוב אמרו, קל וחומר בשבת) . טור

ושו"ע ס"א (אין רוכבין על גבי בהמה).

[1612]

גמרא שם (ולא רוכבין על גבי בהמה ... גזרה שמא יחתוך זמורה),

ופרש"י (להכותה, והוי קוצר מן המחובר). רמב"ם פכ"א ה"ט (אין

רוכבין על גבי בהמה בשבת, גזרה שמא יחתוך זמורה להנהיגה). לבוש ס"א

(אין רוכבין על גבי בהמה, שמא יחתוך זמורה).

[1613] סעיף

כג ( אין רוכבים על גבי בהמה, ולא נתלים עליה, ולא נשענים עליה,

שאין משתמשין בבעלי חיים כל עיקר. שכללו חכמים כל שימוש בבעלי חיים בכלל גזרת

הרכיבה, שגזרו עליה משום שמא יבא לחתוך זמורה מאילן המחובר כדי להנהיג בה הבהמה

שרוכב עליה) .

[1614] משנה

ביצה לו, ב (ולא שטין על פני המים). טור ושו"ע ס"ב (אין שטין על פני

המים).

וכן הוא לעיל סי' שכו ס"ו

(צריך [ליזהר] שלא לשוט גופו בנהר).

[1615]

גמרא שם (גזרה שמא יעשה חבית של שייטין), ופרש"י (כלי של גומא שאורגין אותו

ועושין כמין חבית ארוכה, ולמדין בו לשוט). רמב"ם פכ"ג ה"ה (אין

שטין על פני המים, גזירה שמא יתקן חבית של שייטין). לבוש ס"ב (ואין שטין על

פני המים, גזירה שמא יעשה חבית של שייטין).

וכן הוא לעיל סי' רמח ס"ט (ואסור

לשוט בשבת, משום גזירה שמא יעשה חבית של שייטין, שמלמדין את עצמן לשוט במים על

חבית).

[1616] ר"ן

יט, רע"א (ובכלי לא אסרו לשוט, דליכא למגזר שמא יעשה חבית של שייטין).

שו"ע שם (הוי ליה ככלי, וליכא למגזר ביה שמא יעשה חבית של שייטין). לבוש

ס"ב (ובכלי ליכא למיגזר ביה משום שמא יעשה חבית של שייטין, שאין שטין בו

בחבית).

[1617] גמרא

וברייתא מ, סוע"ב (אמר ר' זירא אנא חזיתיה לר' אבהו דשט באמבטי, ולא ידענא אי

עקר אי לא עקר. פשיטא דלא עקר, דתניא לא ישוט אדם בבריכה מלאה מים ואפילו עומדת

בחצר. לא קשיא, הא דלית ליה גידודי, הא דאית ליה גידודי), ופרש"י (ולי נראה, דאית

ליה גידודי שרי, דלא דמי לנהר אלא לכלי, דלית ליה גידודי דמיא לנהר ואסור). רי"ף

יח, סוע"ב (ואי אית ביה גדודי שרי, מאי טעמא, דאי נמי עקר למיא, הא איכא

גדודי דמהדרי להו). מלחמות שם (הטעם משום דכי עקר להו למיא ויוצאין חוץ לבריכה הם

נמשכין בחצר דדמי לנהר, וכבר גזרו שאין שטין על פני המים, וכי לא עקר להו למיא הוה

ליה ככלי). ר"ן יח, סע"ב (כשהן יוצאין חוץ לבריכה ונמשכין בחצר אסור,

דדמי לנהר והוי בכלל גזירה שאין שטין על פני המים, וכי לא עקר להו למיא הוה ליה

ככלי). טור ושו"ע שם (אין שטין על פני המים, אפילו בבריכה שבחצר, מפני

שכשהמים נעקרים ויוצאים חוץ לבריכה דמי לנהר. ואם יש לה שפה סביב, מותר, דכיון

דאפילו נעקרו המים השפה מחזרת אותם למקומם, הוי ליה ככלי, וליכא למגזר ביה שמא

יעשה חבית של שייטין).

[1618] משנה

ביצה לו, ב (ולא מטפחין (ביד, רש"י) ולא מספקין (על ירך, רש"י)).

וכן פירש"י שם ל, א (אין מטפחין,

ידיו זו לזו. ואין מספקין, כף על ירך).

טור ושו"ע ס"ג (אין

מטפחין להכות כף אל כף, ולא מספקין להכות כף על ירך).

אבל לעיל סי' שלח ס"ה ( לא

יספוק כף אל כף, ולא יטפח כפיו על יריכו) , ושם נסמן (הערה 1577 ).

[1619] כנסמן

לקמן (הערה 1623 ).

[1620] רש"י

במשנה שם (וכולן לשמחה ולשיר). ודף ל, א ד"ה אין מטפחים (משום שיר או משום

אבל). ושבת קמח, ב (אין מספקין, כף אל כף משום אבל). ר"ן ביצה כ, א ד"ה

מתניתין (וכולן לשמחה או לאבל).

ומה שכתבו "משום אבל",

הוא כדתנן כדתנן במועד קטן כח, ב (נשים במועד מענות אבל לא מטפחות).

[1621] גמרא שם (גזרה שמא יתקן כלי

שיר). טור ושו"ע שם ( גזירה שמא יתקן כלי שיר).

[1622] כעין האמור לקמן סי' שכה

סכ"ב (חלילין להספיד בהם).

[1623] ירושלמי

ביצה פ"ה ה"ב. הובא ברי"ף שם כ, א ורא"ש פ"ה סי' ג (בהלוליה

דרבי שמעון ברבי הוו מטפחין אחורי ידיהון בשבתא, עבר רבי מאיר ושמע קליהון, אמר

רבותינו הותרה שבת). והיינו שרבי מאיר רצה לאסור אף כלאחר יד, וקיי"ל להתיר

אחורי ידיו. רמב"ם פכ"ג ה"ה (ולספק כלאחר יד, מותר). שו"ע שם

(ולספק כלאחר יד, מותר).

[1624] רמב"ם

פכ"ג ה"ד, ושו"ע שם (ואפילו להכות באצבע על הקרקע, או על הלוח, או

אחת כנגד אחת כדרך המשוררים, או לקשקש באגוז לתינוק, או לשחק בו בזוג כדי שישתוק,

כל זה וכיוצא בו אסור, גזירה שמא יתקן כלי שיר).

[1625] פירוש

המשניות להרמב"ם יומא פ"א מ"ז (מכין לפניו באצבע צרדה, הוא שמכין

הגודל עם האצבע הסמוכה לה בכח, והרבה שעושין בני אדם כן בעת הזמר, ומשמיעין בכך

קולות נעימים). וראה מ"א סק"ב (ואף על גב דאיתא פ"ק דיומא דהיו

מכין לפני כהן גדול באצבע צרדה. שאני התם שהיו מכין להקיצו, ולא הוי קול של שיר).

ולא אסרו אלא כש"עושין בזה תנועות עריבות", כאמור ברמב"ם

ושו"ע שם (כדרך המשוררים).

[1626] תוספתא

פי"ד הט"ו (אין מקרקשין לא את הזוג ולא את הקרקש לתינוק בשבת).

רמב"ם ושו"ע שם (לקשקש באגוז לתינוק, או לשחק בו בזוג כדי שישתוק).

[1627] משנה

ביצה שם (ולא מרקדין), ופרש"י (ברגל). טור ושו"ע שם (ולא מרקדין).

[1628]

גמרא שם (לא מרקדין, גזרה שמא יתקן כלי שיר). רמב"ם ושו"ע שם (גזירה שמא

יתקן כלי שיר).

[1629] כנסמן לעיל (הערה 1623 ).

[1630] מהר"י

קולון בשרש ט ענף ב, בשם רב האי גאון (יום זה רגילים אצלינו לרקד בו, אפילו כמה

זקנים, בשעה שאומר קלוסים לתורה, אלא שזו משום שבות הוא, ונהגו בו היתר משום כבוד

התורה, עכ"ל רב האי גאון, כאשר הביא רבינו יצחק אבן גיאות, הרי לך שמנהג

העשוי לכבוד התורה דוחה אפילו איסור שבות, דהיינו ריקוד ביום טוב). הובא ב"י ד"ה

וכתב מהר"י. ט"ז סק"ב (וזה לכו"ע).

[1631] אביי

ביצה ל, א (הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין). רמ"א ס"ג

(והא דמספקין ומרקדין האידנא ולא מחינן בהו, משום דמוטב שיהיו שוגגין וכו').

[1632] תוס'

שם ד"ה תנן (לדידן שרי, דדוקא בימיהן שהיו בקיאין לעשות כלי שיר שייך למגזר,

אבל לדידן אין אנו בקיאין לעשות כלי שיר, ולא שייך למגזר). רמ"א שם (ויש

אומרים דבזמן הזה הכל שרי, דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר, וליכא למגזר שמא יתקן

כלי שיר, דמלתא דלא שכיח הוא. ואפשר שעל זה נהגו להקל בכל).

הובא גם לעיל סי' שלח ס"ג ( ועכשיו

נהגו להקל בזה, ואין למחות בידם, מטעם שיתבאר בסי' של"ט).

וראה אגרות קודש ח"י אגרת

ג'רצט (התירו פרושים את הדבר בשמחה של מצוה, ומנהג ישראל תורה היא ... והאריך

בההיתר בזה בשו"ת מנחת אלעזר חלק א' סי' כ"ט ובסוף חלק השני לו ואפילו

לדעת הב"י ... יעויין בשו"ע ובנ"כ או"ח סי' של"ט סעיף ג').

ספר המנהגים חב"ד ע' 67. תורת מנחם התוועדויות תשמ"ח ח"א ע' 187. עוד

נתבאר בזה באשל אברהם (מבוטשאטש) סי' שלט סק"א. קונטרס שיירי מנחה, נדפס במנחת

אלעזר סוף ח"ב. נמוקי או"ח להנ"ל סי' שלט.

[1633] משנה

ביצה לו, ב (לא דנין (דין, רש"י)). גמרא שם לז, א (וכלהו טעמא מאי, גזרה שמא

יכתוב). טור ושו"ע ס"ד (אין דנין). מ"א סק"ג (ודיני ממונות

אין דנין, גזירה שמא יכתוב).

וראה גם לעיל סי' שו סכ"ז (כדן

את הדין, ואין דנין בשבת ... שהוא שבות גמור, כמ"ש בסי' של"ט).

[1634] רמב"ם

פכ"ד ה"ז (אין עונשין בשבת ... שנאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום

השבת, זו אזהרה לבית דין שלא ישרפו בשבת מי שנתחייב שריפה, והוא הדין לשאר עונשין).

מ"א ס"ק ג (כתב הרמב"ם פכ"ד אין עונשין בשבת ... והוא הדין

לשאר עונשין).

[1635] תשובת

רב שרירא גאון בשבלי הלקט סי' ס (מצאתי שאילה לר' שרירא גאון זצ"ל, מי שעבר

עבירה בשבת, או בחול ולא נזכר אלא בשבת, ומתיראין ממנו שמא יברח למוצאי שבת,

יכניסהו לבית הסוהר עד מוצאי שבת וילקוהו, או ילקוהו בשבת ומותרין בספירת מלקות,

אי לא. והשיב, כך ראינו שאין מלקין ביום טוב, ואין מכניסין לבית הסוהר ביום טוב,

וכל שכן בשבת, דהני מילין כולהו דינא נינהו, ותנן, אלו הם משום רשות, לא דנין ולא

מקדישין כו', ואם ברח אין עלינו כלום). הובא ב"י סוס"י רסג. רמ"א ס"ד

(אסור לתפוס ולהכניס לבית הסוהר מי שנתחייב איזה עונש כדי שלא יברח, וכל שכן שאסור

להלקותו, דהוי בכלל דין, ואם יברח, אין עלינו כלום). מ"א שם (ואפשר דבמלקות

נמי איכא חילול שבת, כגון שעושה חבורה, וצ"ע).

וראה מראי מקומות וציונים.

[1636] שלטי

הגבורים סנהדרין ט, ב (לסדר הטענות ... לא ידעתי טעם להיתר). מ"א ס"ק ג

(אין מסדרין טענות בשבת).

[1637] תוס'

כתובות ג, א ד"ה אי איכא (ואם יש לו טענת בתולין, יכול לקבול בשבת בפני שלשה

כמו בשאר ימות השבוע). שלטי הגבורים שם (אבל לקבול, כגון בטענת בתולים, מצי שפיר

אפילו אחר התקנות). מ"א שם (אבל לקבול, כגון על טענת בתולים, שרי (ש"ג פרק

זה בורר), וע' בתוס' כתובות דף ג').

[1638] אוצ"ל:

סי' ס"ח (שם נתבארו דיני טענת בתולים, אף שלא דן שם לענין שבת).

[1639] תקנות

רבנו גרשם שבשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סי' תתרכב (וגם יש חרם קדמונים

שלא לבטל תפלה בשבתות ובימים טובים בשביל תביעה שיש לאדם על חבירו, אם לא בטל כבר

ג' תפלות קודם. ובשביל תקנת קהל, אפילו לכתחלה יכול לבטל). הועתק באנציקלופדיה תלמודית

כרך יז נספח לערך חדר"ג ע' תשסז אות טז.

הובא בשלטי הגבורים סנהדרין ט, ב אות

א (ואחר תקנת רבינו גרשון, פשיטא דאין לקבול בשבת, דהיינו לבטל התמיד, כדאיתא

בתקנות שלו). מ"א סק"ג (ורבינו גרשם תיקן שלא לבטל התמיד בשבת ...

(ש"ג פרק זה בורר)).

המנהג לעכב תפלת הצבור בשביל לפרסם

תביעה שיש לאדם על חברו, נזכר גם לעיל סי' נד ס"ד (נתפשט המנהג מקדם בהרבה

מקומות ... לקבול בבית הכנסת שיעשו לו דין, בין ישתבח ליוצר, שכל זה נקרא צורך

מצוה), וסי' נז ס"ה (מקום שנוהגין לצעוק על חבריהם בין קדיש וברכו ליוצר אור ...

טועים הם, שאסור להפסיק ביניהם אפילו לצורך מצוה).

[1640] מ"א

סוף סק"ג (איתא בסנהדרין דף פ"ח ע"ב, שבשבת לא היו יושבים הסנהדרין

בלשכת הגזית, רק בחיל, שלא יהא נראה כאלו דנין בשבת. ונראה לי דמהאי טעמא אסור

לקבוע מקום לחליצה בשבת).

[1641] משנה

ביצה לו, ב (ולא מקדשין (אשה, רש"י), ולא חולצין). טור ושו"ע ס"ד

(ולא מקדשין, ולא חולצין).

[1642] תוספתא

שם פ"ד ה"ג, בנוסחאות כת"י (ולא מגרשין). תוס' שם יז, א ד"ה מאי

(אין אנו מקדשין, ואין מגרשין. ואע"ג דלא קאמר לקמן אין מגרשין, מכל מקום למה

יש לחלק בין קדושין לגרושין. ועוד, דבתוספתא אמרינן בהדיא אין מקדשין ואין מגרשין).

ר"ן שם כ, סוע"א (וכל שכן גירושין דלא סגיא אלא בכתיבה, וצריך גם כן

שיהא נכתב בו ביום, ומשום הכי לא חש למתנייה. ומיהו בתוספתא תני ליה). שו"ע שם

(ואין מגרשין). טור ושו"ע אה"ע סי' קלו ס"ז (אין מגרשין בשבת).

[1643]

גמרא שם לז, א (וכלהו טעמא מאי, גזרה שמא יכתוב). ר"ן שם (כולהו גזירה שמא

יכתוב, וכל שכן גירושין). מ"א סק"ד (גזירה שמא יכתוב).

[1644] סעיף

ז (ואם השעה צריכה לכך, כגון שכיב מרע שתקף עליו החולי ורוצה לגרשה כדי שלא תזקק

ליבם ... יטלנו בידו ויתננו לה).

[1645] גיטין

עז, ב (ההוא שכיב מרע דכתב לה גיטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא, ולא הספיק

למיתביה לה, למחר תקף ליה עלמא (והיה ירא פן ימות ותזקק ליבם, רש"י)). תוס' שם

ד"ה ותיזיל (אף על גב דבתוספתא בפרק משילין תניא אין מגרשין בשבת, בשכיב מרע

הקילו, דלא תפול קמי יבם. להכי בפ' משילין קתני אין מקדשין, ולא קתני אין מגרשין,

כמו בתוספתא, משום דשכיב מרע שרי לגרש). ר"ן ביצה שם (דוקא בשכיב מרע הקילו,

שירא שמא יזדקק אשתו ליבום, וכדי שלא תטרף דעתו עליו). שו"ע שם (אלא אם כן

הוא גט שכיב מרע). רמ"א שם (דתקיף ליה עלמא).

וראה גם לעיל סי' שו סכ"ב ( אבל

חולה שהכביד עליו חליו וירא פן ימות ... התירו, כדי שלא תיטרף דעתו עליו אם לא

יעשו רצונו) .

[1646] משנה

ביצה לו, ב (ולא מיבמין). טור ושו"ע ס"ד (ולא מיבמין).

[1647] ירושלמי

כתובות רפ"א (שעד שלא כנס אינו זכאי לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפר

נדריה, משכנס זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר נדריה, אם אומר את כן, נמצאתה כקונה

קניין בשבת). ר"ן ביצה כ, א (ואפילו קדש מבעוד יום, אסור לכנסה לחופה בשבת,

שהרי קונה אותה ליורשה). שו"ע שם (ואין כונסין). ובאהע"ז סי' סד ס"ה

(אין כונסין בתולה לחופה בשבת, לפי שעל ידי החופה זוכה במציאתה ובמעשה ידיה, והוה

לו כקונה קנין בשבת).

וכן לענין יבום נתבאר בר"ן שם

(ותדע לך, דהכי תנן אין מיבמין, אף על פי שאין שם אלא ביאה). והיינו שמה שאין

מייבמין ולא כונסין, אינו משום שמא יכתוב, שהרי "אין שם אלא ביאה"; אלא

משום שאסור לקנות בשבת.

ומה שאמרו בגמרא ביצה שם "וכלהו

טעמא מאי, גזרה שמא יכתוב" (ונכלל בזה גם "אין מייבמין"). מבאר כאן

דהיינו כיון שגם איסור קנין הוא בכלל גזרת מקח וממכר, שגזרו משום שמא יכתוב.

וראה תהלה לדוד סק"ב. מראי מקומות

וציונים. משולחן הארי.

[1648] סעיף

ד ( אסור לקנות או למכור ...

בשבת, גזירה שמא יכתוב ), וסט"ו ( שאין קונין קנין בשבת בשום דרך מדרכי

ההקנאה, מפני שדומה למקח וממכר).

[1649] ביצה

לו, סע"ב (ולא מקדשין, והא מצוה קעביד. לא צריכא דאית ליה אשה ובנים), לפירוש

ר"ת בתוס' שם (ור"ת פירש דהא מצוה קא עביד ואמאי גזרו כו', ומשני, לא

צריכא דאית ליה אשה ובנים, אבל אם אין לו אשה ובנים, מותר לקדש דמצוה קא עביד). ר"ן

שם (רבינו תם ז"ל פירש והא מצוה קא עביד, וחפצי שמים הן לדון ולישא אשה וליבם

את היבמה. ופריק דאין הכי נמי, דאי ליכא דעדיף מיניה, ובדלית ליה אישה ובנים וליכא

גדול, דשרי, דהוו חפצי שמים). והיינו שדינם כהא דלעיל סי' שו ס"ה (התירו

לצורך מצוה, שנאמר חפצך, חפציך אסורים חפצי שמים מותרים).

וכן לענין לכנוס, נתבאר בסמ"ג

ל"ת עה (בירושלמי ... אמר רבי מנא הדא אמרה הלין דכנסין ארמלן צריך לכונסן

מבעוד יום, שלא יהא כקונה קניין בשבת. ומיהו ההוא נמי איכא לאוקומי בשיש לו אשה

ובנים). רמ"א ס"ד (ויש מתירין לקדש היכא דאין לו אשה ובנים. ואפשר דהוא

הדין הכניסה לחופה שרי).

[1650] ר"ת

בספר הישר סי' מח אות י (ולקדש אשה בשבת [למי] שאין לו בנים, בדיעבד התרתי, ואפילו

לכתחילה אם היה צורך שעה). הובא בסמ"ג ובר"ן שם. רמ"א שם (ואף על

גב דלא קי"ל הכי, מכל מקום סומכין על זה בשעת הדחק).

[1651] רמ"א

שם (גם כי גדול כבוד הבריות; כמו שרגילין שלפעמים שלא היו יכולים להשוות עם

הנדוניא ביום ו' עד הלילה, דעושין החופה והקידושין בליל שבת, הואיל וכבר הכינו

לסעודה ולנשואין, והוי ביוש לכלה ולחתן אם לא יכנוס אז. ומכל מקום לכתחלה יש ליזהר

שלא יבא לידי כך).

[1652] מ"א

סק"ה (לכתחלה יש ליזהר ביותר שלא לאחר החופה, כי כמה עבירות באין מזה. באהע"ז

סי' ס"[ד] כתב שאין לעשות נישואין בשבת עיי"ש).

[1653] בשו"ע

שם ס"ה (אין כונסין בתולה לחופה בשבת, לפי שעל ידי החופה זוכה במציאתה ובמעשה

ידיה, והוה לו כקונה קנין בשבת).

[1654] משנה

ביצה לו, ב (ואלו הן משום מצוה (דהוו מצוה גמורה, רש"י)), לא מקדישין

(הקדשות, רש"י) ולא מעריכין (ערכך עלי ונותן כפי שנים כמו שכתוב בפרשת ערכין,

רש"י) ולא מחרימין (הרי בהמה זו חרם, וסתם חרמים לבדק הבית, רש"י)). טור

ושו"ע ס"ד (ולא מקדישים, ולא מעריכין, ולא מחרימין).

[1655]

גמרא שם לז, א (גזרה משום מקח וממכר), ופרש"י (דלמקח וממכר דמו שמוציא מרשותו

לרשות הקדש). מ"א סק"ו (משום מקח וממכר).

[1656] סי"ד

( מעריך, דהיינו שאומר ערכי עלי או ערך איש פלוני עלי לגבוה,

שאסור משום שבות גמור כמ"ש בסי' של"ט, לפי שכשנותן לגבוה כפי ערך שנים

של הנערך ככתוב בתורה, הרי זה כקונה את הנערך על ידי שנותן ערכו לגבוה, ודומה למקח

וממכר), ו סט"ו ( שאסור ליתן שום דבר במתנה לחבירו בשבת

ויום טוב, אלא מיני מאכל ומשקה שלצורך היום, כמ"ש בסי' שכ"ג ותקי"ו,

שהרי אפילו להקדיש לגבוה אסרו), ומסקנת רבינו בהלכה זו נתבארה שם (הערה קי).

[1657] שאינו מוקצה.

[1658] שו"ת

הריב"ש סי' קנו (עוד שאלת, מהו לפדות את הבן בשבת ... נראה שהוא אסור ...

ועוד, שאם הפדיון הוא בסלעים טבועים העומדות לקנות בהם, אסור לטלטלם בשבת. ואם

נותן לכהן בעד החמש סלעים דבר הראוי לטלטלו בשבת, הרי זה מקח וממכר גמור ... ולכן

נראה לי שהוא אסור). תרומת הדשן ח"ב סי' רלג (על אשר שאלתני על פדיון הבן

שאירע בשבת היאך יעשו הפדיון ... דע כבר נשאתי ונתתי בדבר זה הרבה, טורח עלי לכתוב

המשא והמתן, מסקנתי היתה להמתין עד יום א' אחר השבת). שו"ע ס"ד (אין

פודין הבן). מ"א ס"ק ח (אפילו בכלי, דדמי למקח וממכר).

[1659] מ"א

שם (ואין לומר יתן המעות לכהן בערב שבת. מכל מקום איך יעשה עם הברכות והסעודה,

יעשנה בערב שבת, עדיין לא חלה עליו המצוה, ואיך יאמר וצונו. ובשבת נמי לא, דהשתא

לאו מידי קעביד. לכן ימתין עד יום א').

וכעין זה לקמן סי' תלב בקונטרס

אחרון סק"א

(למנהגנו ששורפין בסוף חמש, כמו ש[י]תבאר בסי' תל"ד, איך יברך על ביעור, כיון

שאינו מצווה עדיין לבער ... כל שיעורי חכמים כך הוא, ברגע שקודם זמן הברכה, אם

מברך הוה ליה ברכה לבטלה, כיון שעדיין לא הגיע זמן המצוה, איך יברך וצונו).

לעיל סי' רסג סי"א ( שהאיך

תברך וצונו להדליק, והן דולקות כבר מקודם לכן) .

[1660] שהוא שיעור זמן חדשה של

לבנה, ממולד למולד, כמבואר ברמב"ם הלכות קידוש החדש פ"ו ה"ג (משיתקבץ

הירח והחמה לפי חשבון זה עד שיתקבצו פעם שנייה במהלכם האמצעי. תשעה ועשרים יום

ושתים עשרה שעות מיום שלשים מתחלת לילו. ושבע מאות ושלשה ותשעים חלקים משעת שלש

עשרה. וזה הוא הזמן שבין כל מולד ומולד וזה הוא חדשה של לבנה).

[1661] מ"א

שם (וביו"ד סי' ש"ה כתב הב"ח דאם מלאו לו כ"ט י"ב

תשצ"ג ביום ו' יפדוהו ביום ו', דהוי חדש, וכ"כ הש"ך ס"ק

י"ט שם. ולי נראה דאין לסמוך על זה).

[1662] יבמות

מח, ב (ירח שלשים יום). תוס' שם (וכן בפ"ק דנזיר (ה, א) ואימא שלשים יום,

כדכתיב עד חדש ימים, משמע דסתם חדש שלשים), ובסנהדרין יא, א ד"ה רשב"ג (בסוף

החולץ (יבמות מח, ב) אמרינן ירח שלשים ... דלשון תורה לחוד). מ"א שם (דהתוספות

כתבו בסנהדרין דף י"א סוף ע"א בלשון תורה הוי חדש ל' יום).

[1663] מ"א

שם (ולכן צריך שיגיע ליום ל"א).

וכן הוא בפסקי הסדור, דיני פדיון הבן

(מצות עשה לפדות כל איש ישראל את בנו שהוא בכור לאמו הישראלית, מיום שלשים ולמעלה,

דהיינו ביום ל"א, בחמשה סלעים, ואם פדאו קודם אינו פדוי).

[1664] משנה

ביצה לו, ב (ולא מגביהין תרומה ומעשר). טור ושו"ע ס"ד (ולא מפרישין תרומות

ומעשרות).

וכן לא מפרישין חלה, כדלעיל סי' רס ס"ה

(שאין מעשרים בשבת ... שאין מפרישין חלה בשבת). לקמן סי' תקכד ס"א (ולא

מפרישין חלה, ולא תרומה ומעשרות).

[1665] רמב"ם

פכ"ג ה"ט (אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת, מפני שנראה כמתקן דבר שלא

היה מתוקן). והי"ד (מפני שהוא כמתקן אותן בשבת). מ"א ס"ק ז (דדמי

למתקן).

[1666] תוספתא

ביצה פ"ד ה"ג (וכולם שעשאוה ישראל, בין אנוסין בין שוגגין בין מזידין

בין מוטעין, מה שעשו עשוי). רי"ף שם כ, ב (ירושלמי, וכולן שעשו, בין אנוסין

בין שוגגין בין מזידין בין מוטעין, מה שעשו עשוי), ורא"ש פ"ה סי' ב בשם הירושלמי.

טור ושו"ע ס"ד (וכולם, אם נעשו שוגגין או מזידין או מוטעין, מה שעשו

עשוי).

[1667] תרומות

פ"ב מ"ג (המעשר והמבשל בשבת, שוגג יאכל, מזיד לא יאכל). ביצה יז, ב (המעשר

פירותיו בשבת, בשוגג יאכל, במזיד לא יאכל). רמב"ם שם הט"ו (המגביה

תרומות ומעשרות בשבת או ביום טוב, בשוגג יאכל ממה שהתקין, במזיד לא יאכל עד מוצאי

שבת). ר"ן שם כ, ב (בתרומות תנן שאם הפריש תרומה ומעשר בשבת דינו כמבשל בשבת,

דבשוגג יאכל במזיד לא יאכל). מ"א סק"ז (ואם הפריש דינו כמבשל בשבת

(ר"ן ורמב"ם)).

[1668] שם

ס"א נתבארו דיני העושה איסור של תורה (שבמזיד אסור לו עולמית, ולאחרים במוצאי

שבת, ובשוגג אסור בין לו בין לאחרים עד מוצאי שבת).

ואילו דיני העושה איסור מדברי

סופרים נתבארו כאן (שבמזיד אסור לו ולאחרים עד מוצאי שבת, ובשוגג מותר מיד),

ובמקומות שנסמנו לקמן שם (הערה כב).

[1669] ירושלמי

יומא פ"א סוף ה"א (אמר רבי מנא, הדא אמרה אילין דכנסין ארמלן, צריך

לכונסן מבעוד יום, שלא יהא כקונה קניין בשבת), וכתובות פ"א ה"א. הובא ונתבאר

בתוס' יומא יג, ב ד"ה לחדא (נראה לי לפרש, בתולה שיש לה חופה מבעוד יום, משעה

שנכנסה לחופה קנאה לכל דבר, להכי מותר לבא עליה בשבת, אבל אלמנה שאין לה חופה,

ואינה נקנית לבעלה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה אלא על ידי ביאה, צריך לבא עליה

מבעוד יום, שלא יהא כקונה קנין בשבת). שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (לבוב) סי'

קנא (אני רגיל לפרש ... אלמנה אין לה חופה, אלא בביאתה קני לה ליורשה וליטמא לה

ולכל דבר, וצריך לבעול מבעוד יום, דאי בעיל לה תחלה בשבת, נמצא כקונה קנין בשבת).

הובא במרדכי ביצה רמז תרחצ. שו"ע ס"ה (הכונס את האלמנה, לא יבא עליה

ביאה ראשונה, לא בשבת ולא ביום טוב).

ולענין איסור צער שיש לה בבעילה

הראשונה (גם בבתולה), ואיסור חובל במה שמוציא דם, ועשיית פתח בגוף האשה, נתבאר לעיל

סי' רפ ס"ג.

[1670] תוס'

שם (אפילו אם תמצי לומר שיש לאלמנה חופה קודם ביאה, נראה לי דיחוד שמתייחדת עמו

היינו חופתה, וזה יש לעשות קודם השבת). שו"ת מהר"ם שם (על כן אני רגיל

באלמנה שעושין נשואין והיא טהורה, שאני אומר ליחדה אחר הברכה מבעוד יום, מן

הירושלמי). שו"ע אה"ע סי' סד ס"ה (ואלמנה, אין חופה קונה בה, אלא

על ידי ייחוד של ביאה זוכה במציאתה ובמעשה ידיה, לפיכך צריך להתייחד עמה קודם שבת,

כדי שלא יהא כקונה קנין בשבת). חלקת מחוקק שם סק"ו (כלומר יחוד הראוי לביאה,

אף שלא בא עליה). מ"א סקי"א (באלמנה דלא מהני חופה, רק יחוד, בעינן דוקא

יחוד הראוי לביאה ... ומהאי טעמא נראה לי דבעינן יחוד שאין שם אדם).

[1671] מהרי"ל

הל' שבת סי"ח (ואמר מהר"י סג"ל ששאל מרבו המובהק מהר"ש,

הייחוד שעושין להן מבעוד יום, אם צריך לבא אצלה לעשות בה לפחות העראה כדי לקנותה,

או ייחוד בלבד מועיל ... והשיב לו מהר"ש דצריך לעשות בה דוקא בעילה גמורה).

ב"ח אהע"ז סי' סד ס"ה (אלמנה דאין לה חופה, ואינו קונה אותה אלא אם

כן שנתייחד עמה ובא עליה, אבל ייחוד בלא ביאה אינו קונה, וז"ש רבינו באלמנה

לפיכך צריך להתייחד עמה בערב שבת וכולי, רצונו לומר להתייחד עמה ולבא עליה). מ"א

סוף סקי"א (וכ"כ מהרי"ל בהלכות שבת, שאפילו היה הנשואין ביום ה' אסור

לבוא עליה בשבת). ט"ז יו"ד סי' קצז סק"ו (צריך שיבא עליה דוקא בערב

שבת אחר החופה, ויחוד לתוך החדר אחד לא מהני לשיבעול אותה בשבת פעם ראשון,

כ"כ במרדכי פ' משילין בשם הר"מ, וכ"כ במהרי"ל הל' שבת בשם

מהר"ש רבו של מהרי"ל, דבעינן בעילה גמורה דוקא ... יש להחמיר כיון

דגדולים אוסרים). בית שמואל סי' נה ס"ק ב (ולפי זה דבעינן בבתולה יחוד דחזיא

לביאה, אם כן צריך לומר, מה דאמר בירושלמי הני דכנסין ארמלין בערב שבת צריכין

למכנסה מבעוד יום, היינו ביאה ממש).

[1672] רמב"ם

הל' אישות פ"י ה"ב (משתכנס לחופה נקראת נשואה אע"פ שלא נבעלה, והוא

שתהיה ראויה לבעילה). שו"ע אהע"ז סי' נה ס"א (ויתייחד עמה ויפרישנה

לו, ויחוד זה הוא נקרא כניסה לחופה, והוא הנקרא נשואין בכל מקום). בית שמואל שם

ס"ק ב (ומה שכתב ויתייחד עמה, היינו יחוד דחזיא לביאה).

[1673] מ"א

סקי"א (נראה לי דאפילו למאן דאמר חופת נדה קונה, מכל מקום באלמנה דלא מהני חופה,

רק יחוד, בעינן דוקא יחוד הראוי לביאה ... ומהאי טעמא נראה לי דבעינן יחוד שאין שם

אדם).

[1674] רמ"א

יו"ד סי' קצז סוף ס"ב (אלמנה שאסורה לטבול טבילה ראשונה בליל שבת, משום

דאסור לבא עליה ביאה ראשונה בשבת, אסורה לטבול גם כן במוצאי שבת. ויש מקילין

ומתירין לטבול במוצאי שבת, הואיל שלא טבלה בשבת משום חשש איסור).

[1675]

שו"ת משאת בנימין סי' צ בסופו (ושמעתי שבקצת קהלות נוהגין

שאפילו בחור הנושא בתולה, מיד אחר החופה מיחדין אותן בחדר אחד צנוע, ובעיני הוא

מנהג טוב ויפה, וראוי ונכון לנהוג כן בכל מקום שעושין נשואין בערב שבת). הובא

מ"א שם (ומשאת בנימין כתב דאפילו בתולה יש ליחד קודם שבת, כיון דיש אומרים

דחופה שלנו לא מקרי חופה). אליה זוטא סק"ד (עוד כתב דיש קהילות נוהגין לייחד

אפילו בחור הנושא בתולה, משום דיש מפקפקין דחופה שלנו אינו קונה אפילו הבתולה, וכן

נכון).

*

מכל זה נראה, שלענין איסור עשיית

קנין בשבת חושש רבינו לשיטת הרמב"ם גם בדיעבד. ולכן אם לא התייחדו יחוד הראוי

לביאה קודם השבת, אסור להם להתייחד "כל השבת כולה", ויתקיימו הנישואין

אחרי השבת, ביחוד הראוי לביאה.

ומכל מקום נוהגים שגם בחופת נדה

מברכים ברכת חתנים (שבע ברכות), שלא כדעת הרמב"ם הל' אישות פ"י ה"ב

(אם היתה נדה אע"פ שנכנסה לחופה ונתיחד עמה, לא גמרו הנישואין והרי היא

כארוסה עדיין), וה"ו (ואין מברכין לה ברכת חתנים עד שתטהר).

ויתירה מזו רואים אנו, שאפילו כשלא

הספיקו להתייחד יחוד הראוי לביאה קודם כניסת השבת, מזהיר רבינו שלא יתייחדו יחוד

הראוי לביאה עד צאת השבת, ומכל מקום אינו מזהיר שלא לברך שבע ברכות בסעודת השבת.

נראה מכאן שגם רבינו מודה שמברכים שבע ברכות בסעודת שבת, אף שעדיין לא חלו

הנישואין לדעת הרמב"ם, כיון שאסור לעשות יחוד הראוי לביאה עד אחרי צאת השבת.

ובאמת מועלת ברכת חתנים בחופת נדה גם

לדעת הרמב"ם שם ה"ו (ואין מברכין לה ברכת חתנים עד שתטהר, ואם עבר ונשא

ובירך, אינו חוזר ומברך), כי גם לדעתו ברכת חתנים שתחת החופה היא לפני חלות

הנישואין, כמבואר בדבריו שם פ"י ה"ג (צריך לברך ברכת חתנים בבית החתן

קודם הנישואין). והיינו כיון שמיד בעת החופה, מתחילות ההכנות לנישואין, המסתיימות

ביחוד הראוי לביאה, לכן מועילות ה"שבע ברכות" עכ"פ בדיעבד.

אלא שמכל מקום סובר הרמב"ם,

שאין לברכן לכתחלה אלא סמוך ונראה לנישואין, דהיינו שמברכים השבע ברכות תחת החופה –

שאחריה הולכים לחדר היחוד. משא"כ כשלא נטהרה עדיין הכלה.

ובזה אין אנו חוששים לדעתו, וסבירא

לן, שכבר תחת החופה, כשמתחלת שמחת הנישואין, אפשר לברך את שבע הברכות.

משא"כ לענין קנין בשבת, חוששים

אנו לדעת הרמב"ם אף בדיעבד, שלא יתייחדו אחרי כניסת השבת אלא אם כן כבר

נתייחדו ביחוד הראוי לביאה לפני כניסת השבת.

[1676] ירושלמי

ביצה פ"ה ה"ב (רבי יעקב בר זבדי בשם רבי אבהו, זאת אומרת שאסור להשיט

דבר ולהוליכו מאצלו, ודכוותה אסור לאדם להשיט דבר ולהביאו אצלו). הובא

בראבי"ה סי' תשצה, ובמרדכי ריש פ"ה דביצה סי' תרצה, ובהגהות אשרי ביצה פ"ה

סי' ב. שו"ע ס"ו (אסור לאדם להשיט במים דבר להוליכו מאצלו, או להביאו

אצלו).

[1677] ירושלמי

שם (רבי אבא מרי ור' מתניה הוון יתיבון, חמון לחד בר נש פצל מיא לכא ולכא ושתי,

א"ר אבא מרי לר' מתניה, הדא היא דא"ר יעקב בר זבדי בשם רבי אבהו אסור

לאדם להשיט דבר ולהוליכו מאצלו). הובא בראבי"ה שם, ובהגהות אשרי שם (וקיסמים

שעל פני המים, אסור להפצילן לכאן ולכאן כדי לנקות המים שיהו יפין ביום טוב, מאו"ז).

שו"ע שם (ולכן קסמים שעל פני המים אסור להפצילן לכאן ולכאן כדי לנקות המים

שיהיו יפים).

וכן הוא לעיל סי' שכו ס"ו (שלא

להשיט שום דבר, כגון הקסמין שעל פני המים אסור להפצילן לכאן ולכאן לנקות המים, כמו

שיתבאר בסי' של"ט).

[1678] ב"ח

ד"ה ואפילו בבריכה (ונראה דהיינו דוקא בשותה מים מן הנהר, אבל מן הכלי שרי,

דאפילו הוא עצמו מותר לשוט כשיש שפה לבריכה). מ"א ס"ק יב (דוקא בנהר,

אבל בכלי שרי, כמ"ש ס"ב (ב"ח)).

[1679] סעיף

א ( במה דברים אמורים בנהר, אבל בכלי מותר) .

[1680] שבלי

הלקט סי' קיא (והר"ר אביגדור כהן צדק זצ"ל כתב, שאין ליכנס בדוגית קטנה

אם היא שטה על פני המים וזזה ממקומה, אך אם היא עומדת, הויא כארעא סמיכתא). הובא באגור

סוס"י שמה. שו"ע ס"ז (ספינה, אם היא יושבת בקרקע הים ואינה שטה

כלל, מותר ליכנס בה).

[1681] ס"ט

(כשנכנס לספינה מערב שבת, אף על פי שהולכת גם בשבת, ונראה כשט, לא גזרו חכמים,

כיון שהוא אינו עושה כלום בשבת, שמאליו הוא שט על ידי כניסתו לתוכה מערב שבת, שהיא

שעת היתר אפילו לעשות חבית של שייטין. ולפיכך אפילו אם היא מפלגת מהיבשה בשבת עצמו,

אין בכך כלום, כיון שנכנס לתוכה מערב שבת).

[1682] כל

בו סי' לא לג, ב (וכתב הר"מ אסור ליכנס בספינה בשבת, אלא אם כן קשורה). ב"י

סוף הסימן (משמע אבל אם היא קשורה מותר ליכנס בכל גוונא. וכן עמא דבר). שו"ע שם

(ואם היא קשורה כמנהג הספינות העומדות בנמל, אף על פי שהיא שטה על פני המים, מותר

ליכנס בה).

[1683] שו"ת

בנימין זאב סי' רכ (ואני ההדיוט בנימין רואה דבריו, דהיכא דהספינה קשורה צריך עוד

תנאי אחר, שיהיה קרש קשור, הקצה הא' קשור בספינה והקצה השנית אל היבשה, כאשר

נוהגים אנשי הספינות, דאז הוו להו כמחובר הספינה עם היבשה בשני תנאים אלו כדפרישית,

כי בחד מינייהו לא סגי לפי מה שנראה לענ"ד, דלאו מחובר הוא בחד, דתרתי בעינן).

כנסת הגדולה הגב"י. מ"א סקי"ד (וצריך שיהא קרש קשור בראשו האחד

בספינה ובשני ביבשה).

[1684] רב

אשי ורב הונא שבת קלט, ב (האי צורבא מרבנן ... אזיל ונאים במברא (בספינה רחבה

העשויה לעבור המים, והיא של נכרי, ויודע הוא שיעבירנה הנכרי לצד האחר, רש"י),

ועבר להך גיסא), טור (אסור ליכנס בספינה אם יודע שהעכו"ם מוליך הספינה, שנראה

כשט. ואם הוא מערים, שנראה כנכנס בה לישן או לטייל ויודע שהעכו"ם מוליך

הספינה, אסור לאינש דעלמא, וצורבא מרבנן שרי).

[1685] מ"מ

פכ"ג ה"ג (שאין צורבא מדרבנן מצוי). מ"א סקי"ג (אסור להערים

לישן בספינה ויודע שהעכו"ם יוליך אותה בשבת, ואפילו לתלמיד חכם, דאין בזמן

הזה תלמיד חכם (מ"מ)).

[1686] סעיף

כ (ויש מתירים בזה אף לעם הארץ. ויש לסמוך על דבריהם להקל לתלמיד חכם, שמותר לו

להערים בדבר זה אף בזמן הזה שאין לנו תלמידי חכמים לענין שאר דברים).